גיטין יח ע"א

ואותביה בכיסתיה [ושם אותו בכיסו] ולא נתנו בינתיים, כיון שחשב דאי מפייסה, תיפייס [שאם תתפייס עימו, תתפייס] ולא יתן לה את הגט, ולבסוף לא התפייסו, ונתן לה את הגט, מאי [מה]? והרי אותם חששות שבגללם התקינו לכתוב זמן בגט קיימים אף שיש בו זמן!

אמר ליה [לו] רבא: לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה [אדם פורענות לעצמו], שאין אדם רגיל להכין גט מראש, שאין אדם טורח בדבר שאינו נעים לו להקדימו, ועושה אותו רק כאשר הוא נזקק לכך, ומשום כך לא חששו חכמים למקרה שכזה.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: גיטין הבאים ממדינת הים, דמיכתבי [שכתובים] זמניהם בחודש ניסן ולא מטו [מגיעים] לידי האשה עד חודש תשרי ורק אז הם חלים. אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? שהרי כל החששות בגט שאין בו תאריך מצויים גם בזה! אמר ליה [לו]: הנהו, קלא אית להו [אלה, קול, פירסום, יש להם], שגט הבא ממדינה רחוקה הכל יודעים שלא חל מזמן כתיבתו, וכשיבוא הדבר לדיון, על האשה להביא עדות על זמן מסירתו.

א איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בשאלה: מאימתי מונין לגט? כיון שאסרו חכמים לאשה גרושה להינשא עד שיעברו שלושה חודשים מאז שנתגרשה, ממתי מונים שלושה חודשים אלה? רב אמר: משעת נתינה של הגט, ושמואל אמר: משעת כתיבה של הגט.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נתן בר הושעיא: לדברי שמואל, מעתה יאמרו אנשים בתמיהה: שתי נשים הגרות בחצר אחת שקיבלו גיטיהן באותו זמן, וגט אחד נכתב מוקדם, והשני נכתב מאוחר יותר, זו אסורה עדיין (כי טרם עברו שלושה חודשים מזמן כתיבת גיטה) וזו כבר מותרת!? אמר ליה [לו] אביי: אין זו קושיה, כי זו זמן גיטה מוכיח עליה, וזו זמן גיטה מוכיח עליה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל. ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב שמונים משעת הנתינה: השולח גט לאשתו ונשתהה השליח בדרך שלשה חדשים, כשהגיע גט לידה — צריכה להמתין שלשה חדשים נוספים, ולגט ישן (גט שנכתב בשעתו ואחר כך חזר האיש ובא על אשתו) אין חוששין, שהרי לא נתייחד עמה במשך הזמן הזה.

ומאידך גיסא: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל שמונים משעת כתיבה: המשליש (מניח בידי שליש, ממונה) גט לאשתו, ואמר לו לשליש: אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים, משנתנו לה — מותרת לינשא מיד ואינה צריכה להמתין עוד שלושה חודשים, ולגט ישן אין חוששין, שהרי לא נתייחד עמה.

מסופר כי רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי [היו עושים] הלכה למעשה שימתינו שלושה חודשים רק משעת הכתיבה, ואילו רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע עבדי [היו עושים] שימתינו שלושה חודשים משעת נתינה. והלכתא [וההלכה] בענין זה, שמונים את הזמן משעת כתיבה.

ב ומביאין מחלוקת נוספת של רב ושמואל בענייני שטרות. איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה: מאימתי ההתחייבות הכלולה בכתובה לשלם לאשה סכום מסויים במקרה של גירושין או מות הבעל משמטת? כלומר, ממתי חל עליה דין חוב העומד לפרעון, וכמו כל שאר החובות, שנת השמיטה משמטת גם אותו? לפי שכל זמן שאין השטר עומד לגבייה אין שביעית משמטת אותו.

רב אמר: משתפגום, משעה שתיקח חלק מן הכתובה את שאר הכסף המגיע לה, ואת שאר הכסף המגיע לה תזקוף כחוב בבית דין, ואז דינו של שטר הכתובה כשאר שטרי חוב, ושביעית משמטתו. ושמואל אמר: אם פגמה (לקחה מקצת) אף על פי שלא זקפה, או שזקפה את כל הכלול בכתובה כחוב אף על פי שלא פגמה — נעשה בכך כחוב ומשמטתו שביעית.

ואף במחלוקת זו תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב, ותניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב: מאימתי כתובה משמטת? - משתפגום ותזקוף. אבל אם פגמה ולא זקפה, או זקפה ולא פגמה — אינה משמטת, עד שתפגום ותזקוף.

וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל: אונס, כלומר, הכסף שמשלם האונס (קנס ושאר נזיקין), וקנס שמשלם המוציא שם רע על אשתו, ופיתוי (הקנס שמשלם המפתה), וכתובת אשה, שזקפן במלוה — משמטין בשביעית, ואם לאו [לא] זקפם במילווה — אין משמטין. מאימתי נזקפים במלוה, מתי נחשבים כענין של הלוואה? — משעת העמדה בדין, שברגע שעמד הנתבע לדין ופסקו בית דין שצריך לשלם, הרי זה נעשה כחוב.

ג ועוד בענייני כתובה, אמר שמואל: כתובה כמעשה בית דין דמיא [היא נחשבת], מה כל מעשה בית דין נכתבין ביום ויכולים שיהיו נחתמין גם בלילה שלאחריו, ואין מקום לחשש שאין זה אותו תאריך, אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. מסופר: כתובתיה [כתובתו] של ר' חייא בר רב איכתוב [נכתבה] ביום ואיחתום [ונחתמה] בלילה, הוה [היה] רב התם [שם] ולא אמר להו [להם] ולא מידי [דבר, כלום].

ושואלים: לימא [האם לומר, אפשר להסיק], שכשמואל סבירא ליה [סבור הוא] בענין זה? ודוחים: מכאן אין להוכיח, כי עסוקין באותו ענין של הכתובה הוו [היו] עד שעת החתימה בלילה, ובמקרה זה הכל מודים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק: לא שנו ששטר הנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אלא כשאין עסוקין העדים באותו ענין אבל אם עסוקין הם באותו ענין עד הלילה — כשר.

ד שנינו במשנה שגט שנכתב ביום ונחתם בלילה — ר' שמעון מכשיר. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון שמכשיר? קסבר [סבור הוא]: כיון שנתן הבעל עיניו לגרשה, שוב אין לו פירות, ואין הוכחה ברורה יותר שנתן עיניו לגרשה מזה שכותב לה גט. ולשיטתו עולה כי לא זמן החתימה הוא הקובע, אלא זמן כתיבת הגט, ולכן גם אם נחתם לאחר מכן, לא יגרום הדבר נזק שלא כדין ללקוחות, כי ממילא זכות הבעל לפירות כבר פקעה.

אמר ריש לקיש: לא הכשיר ר' שמעון אלא לאלתר, שחתמו את הגט בלילה שלאחר תאריך כתיבתו, אבל מכאן ועד עשרה ימים — לא התיר, ומדוע?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

אמר ליה, שאל רבינא לרבא: כתביה את הגט עם זמן, ואותביה - והניחו, בכיסתיה - בכיסו, דאי מיפסייה תיפייס - שאם יתפייסו מהקטטות שביניהם לא יגרשנה, מאי? האם הגט הזה כשר ליתן לה, או לא.

כי אם תאמר שגט כזה כשר, אם כן יכול לחפות הבעל על אשתו, שיכתוב גט, ויחזיק את הגט תחת ידו, ואם תזנה, יתן לה את הגט, והיא תאמר שמשעת כתיבה נתגרשה.

אמר ליה רבא: מקרה כזה הוא לא מצוי, ואין לחוש לו, כי לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה.

אמר ליה רבינא לרב אשי: בכל הגיטין הבאים ממדינת הים, דמיכתבי בניסן, ולא מטו, ואינם מגיעים ממדינת הים עד תשרי, מה הועילו חכמים בתקנתם? הרי יכול לחפות עליה, אם תזנה בין ניסן לתשרי.

אמר ליה רב אשי: הנהו גיטין - קלא אית להו, שנכתבו ביום אחד, אך נמסרו ביום אחר, ויודעים את יום המסירה, ולא יוכל לחפות עליה.

איתמר: מאימתי מונין לגט, לאשה שהתגרשה בגט, את שלושת חודשי ה"הבחנה", שקבעו חכמים כי אשה לא תתחתן עם בעל שני, אלא רק אחרי שעברו שלושה חודשים מיום שנתגרשה או נתאלמנה מהבעל הראשון, כדי שנדע למי משתייך הולד שנולד לאחר הגירושין או מיתת בעלה הראשון, אם לבעל הראשון או לבעל השני. ולכך תקנו שלעולם תמתין האשה מלהנשא לבעל שני, עד שלושה חודשים.

ונחלקו האמוראים מאימתי גרושה צריכה למנות את שלשת חדשי ההבחנה, משעת כתיבת הגט, או משעת נתינתו, שהיא שעת הגירושין.

רב אמר, משעת נתינה של הגט.

ושמואל אמר, משעת כתיבה של הגט.

והטעם של שמואל הוא, כיון שמכתיבת הגט אסור לו להתייחד עמה, כי אם יתייחד עמה הגט יפסל [משום "גט ישן"], אם כן ודאי הדבר שלא נתייחד עמה אחר זמן כתיבת הגט, ולכן, יכולה היא לה למנות שלושה חודשים משעת כתיבת הגט.

ורב לא חולק על סברא זו, אלא הוא חלק על שמואל מטעם גזירה, וכמבואר בהמשך.

מתקיף לה רב נתן בר הושעיא, לשמואל: לדבריך, שמשעת כתיבה האשה יכולה היא למנות את שלושת חודשי ההבחנה, אם כן, יאמרו שתי נשים בחצי אחת - של בעל אחד ונתגרשו שניהם ביום אחד ולאחת מהם כתב את הגט לפני הגירושין ונמצא שזו תהא אסורה עד שיעברו שלושה חודשים ולאחת כתב את הגט חודש לפני הגירושין ונמצא שזו תהא מותרת אחרי שני חודשים וזה דבר שאנשים יתמהו עליו.

אמר ליה אביי: אנשים לא יתמהו על כך, כי זו שאסורה עד שלושה חודשים, זמן גיטה מוכיח עליה, שנכתב הגט בשעת הגירושין, וצריכה להמתין מאז שלושה חודשים. וזו שנכתב הגט חודש לפני הגירושין, זמן גיטה מוכיח עליה מתי הגט נכתב, ומאותו זמן היא ממתנת שלושה חודשים. ולכן אחר חודשים היא תהא מותרת.

תניא כוותיה דרב, ותניא כוותיה דשמואל.

תניא כוותיה דרב: השולח גט לאשתו, ונשתהה שליח בדרך שלושה חודשים, אפילו הכי, כשהגיע גט לידה, צריכה להמתין שלושה חודשים מזמן הגירושין.

ו"לגט ישן" ^[15] - אין חוששין, שהרי לא ראינו שנתייחד עמה - ואין חוששין שמא בא עליה.

וכאן מתבאר, שרב, הסובר שמונין משעת הגירושין ולא מזמן כתיבת הגט, טעמו אינו משום החשש שמא בא עליה בעלה לפני הגירושין, כי זה נתבאר בברייתא שלא חוששים שמא בא עליה. ובהכרח, הטעם שרב פסל, הוא כמו שאמר רב נתן בר הושעיא לרבה, שתי נשים של אדם אחד שנתגרשו באותו יום, וזמן כתיבת גיטם שונה, ימצא שימתינו זו ב' חודשים וזו ג'

- וזה דבר תמוה. ולכן סבר רב שלעולם מונין מהגירושין.

תניא כוותיה דשמואל: המשליש גט לאשתו ביד שליש, ואמר הבעל לשליש: אל תתנהו לה אלא לאחר שלושה חודשים! משנתנו לה את הגט, מותרת לינשא מיד, ואינה צריכה עוד לחכות שלושה חודשים של הבחנה. כי את חודשי ההבחנה סופרים משעת כתיבת הגט.

ולגט ישן, אין חוששין, שהרי לא נתייחד עמה.

רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי - הנהיגו את הצורך בשלושה חודשי הבחנה, משעת כתיבה, כשמואל.

רב פפי ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי את שלושה החודשים משעת נתינה - כרב.

והלכתא משעת כתיבה, כשמואל.

איתמר -

בשנה השביעית נוהגת מצות שמיטה בעבודת הקרקע, ומצות שמיטת כספים, שנשמטים החובות הכספיים.

ונחלקו חכמים מהם החובות שנשמטים בשביעית:

יש הסובר [במסכת שביעית י א] שרק חובות של הלוואה נשמטים ולא חובות של הקפת החנות, או שכר שכיר, וכדומה.

ויש מי שסובר שכל חוב נשמט בשביעית.

חוב שנוצר ע"י חיוב של בית דין, הנקרא "מעשה בית דין", לדברי הכל אינו משמט. ולכך, חוב הכתובה שחייב הבעל לאשתו כשגירשה, לפי כולם אינו נשמט, כי הוא "מעשה בית דין".

אך בשעה שהתחיל הבעל לפרוע את כתובתה, והיינו, שכבר שילם לה חלק מהכתובה, נהיה החוב הנותר לחוב רגיל של הלואה, שנשמט בשביעית.

ובזה נחלקו האמוראים, מאימתי כתובה נחשבת לחוב רגיל של הלואה, ומשמטת?

רב אמר: משתפגום - שהתחילה להיפרע את כתובתה, וגם תזקוף - תעמיד את שאר חוב הכתובה כהלוואה - רק אז הכתובה נחשבת כחוב רגיל של הלואה, ומשמטת בשביעית.

ושמואל אמר: פגמה - התחילה ליפרע את הכתובה, אף על פי שלא זקפה - לא העמידה את הנשאר כחוב של הלואה - די בכך שמעתה חוב הכתובה הנשאר נחשב כחוב רגיל של הלואה, ומשמט בשביעית,

או זקפה, העמידה את הכתובה כחוב של הלוואה, אף על פי שלא פגמה - שלא התחילה ליפרע, די בכך להחשיב את חוב הכתובה כחוב של מלוה שנשמט בשביעית.

תניא כוותיה דרב. תניא כוותיה דשמואל.

תניא כוותיה דרב: דתניא: מאימתי כתובה משמטת? - משתפגום ותזקוף.

אבל, אם פגמה ולא זקפה, או זקפה ולא פגמה - אינה משמטת, עד שתפגום ותזקוף.

ומפורש כרב שצריכים שני תנאים כדי שהכתובה תחשב כחוב של מלוה, ותישמט: א. שתתחיל ליפרע את הכתובה. ב. שתעמיד את הנשאר כחוב של הלוואה.

תניא כוותיה דשמואל:

דתניא: חיוב תשלומי אדם שאונס אשה, או חיוב תשלומי קנס, של אדם המוציא שם רע על אשתו, בשקר, שזינתה, וחיוב תשלומים של פיתוי - אדם שפיתה נערה בתולה, וחיוב של כתובת אשה -

שזקפן במלוה - אם העמידם כחוב של הלוואה, מעתה הם נחשבים לחוב של מלוה, ומשמטין.

ואם לאו, שלא זקפן במלוה, אין משמטין.

ומפורש בברייתא זו כשמואל, שהעמדה כחוב בלבד מספיקה להחשיב את חוב תשלום הכתובה כחוב של מלוה, ומשמטת.

ועתה מפרשת הגמרא מה הפירוש "תזקוף" במלווה:

מאימתי "נזקפים במלוה"? איך מעמידים את חוב הכתובה כחוב של הלוואה?

משעת העמדה בדין. משעה שהאשה תובעת את הכתובה בבית דין, נחשבת הכתובה כחוב רגיל של הלואה - כי נחשבת תביעתה כמי שהעמידה את חוב הכתובה כחוב רגיל של הלואה.

אמר שמואל: כתובה - כמעשה בית דין דמיא! משום שהחוב הזה לא תלוי ברצון האדם להתחייב בו, אלא בית דין מחייב כל אדם שנשא אשה להתחייב בחוב כתובה.

ונפקא מינה לכך שזה חוב של "מעשה בית דין":

מה, כמו מעשה בית דין, לא איכפת אם נכתבין ביום ונחתמין בלילה, אפילו שהלילה הבא אחר היום הוא תאריך אחר, אין זה "שטר מוקדם", שהיות ופסקו את הדין ביום, כבר יצא קול, ולכן לא איכפת לנו אם החתימה היתה בלילה שלאחריו.

אף כתובה, הנחשבת למעשה בית דין, נכתבת ביום ונחתמת בלילה, ואין כאן פסול של שטר מוקדם.

ומביאה הגמרא מעשה שהיה, שכך נהגו הלכה למעשה:

כתובתיה דרבי חייא בר רב, איכתוב ביום ואיחתום בלילה.

הוה רב התם, ולא אמר להו ולא מידי - ולא פסל את הכתובה מדין שטר מוקדם של משנתנו.

ומקשינן: לימא רב, כשמואל סבירא ליה, שכתובה, כיון שהיא מעשה בית דין, אין בה חיסרון של "שטר מוקדם".

ודחינן: אין זו ראיה שרב סבר כשמואל. כי יתכן שלעולם רב חולק על שמואל, וסובר שכתובה מוקדמת - שנכתבה ביום ונחתמה בלילה - פסולה.

ומה שרב לא מיחה בידם, משום ש"עסוקין באותו ענין" הוו, ומהכתיבה ביום עד החתימה בלילה דיברו בענין הכתובה. והעדים היו מזומנים לחתום עליה. ורק במקרה כזה, שהעדים היו מזומנים לחתום, ונתעכבו כי דיברו בענין הכתובה, אז יש קול כבר משעת הכתיבה, ושטר הכתובה כשר.

דתניא, אמר רבי אלעזר בר רבי צדוק: לא שנו במשנתנו שטר שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול, אלא כשאין עסוקין באותו ענין מזמן כתיבת הכתובה עד החתימה עליה.

אבל עסוקים באותו ענין, מהכתיבה, ולכן נדחתה החתימה ללילה, השטר כשר, ומשום שיש קול מהכתיבה.

שנינו במשנה: רבי שמעון מכשיר גט שנכתב ביום ונחתם בלילה.

אמר רבא מאי טעמא דרבי שמעון קסבר כיון שנתן הבעל עיניו לגרשה שוב אין לו פירות מנכסי מילוג שלה וממילא אין שום חשש בגט כזה כי האשה תוציא מהבעל או מהלקוחות את הפירות משעת הכתיבה ובאמת זה דינה.

ולחשש שמא יחפה, פירשה הגמרא לעיל שרבי שמעון לית ליה חשש זה.

אמר ריש לקיש: לא הכשיר רבי שמעון גט שנכתב ביום ונחתם בלילה, אלא לאלתר שנכתב ביום ונחתם בלילה.

אבל מכאן ועד עשרה ימים, נכתב ביום אחד ונחתם אחרי עשרה ימים, לא הכשיר רבי שמעון, ומודה לרבנן.

הערות

^[15] כל גט שאחר כתיבתו בא הבעל על האשה, הגט פסול משום הולד שיולד לאחר מכן, כי יאמרו האנשים שהולד הזה אחרי הגירושין הוא נולד, ומזנות הוא נולד, ולכן פסלו חכמים מלגרש בגט כזה, והוא נקרא "גט ישן".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and puts it in his pocket without giving it to her, as he thought that if she appeases [mippayyesa] him he will be appeased, what is the halakha when he then does give it to her? Since the date on the document is incorrect, did the Sages institute an ordinance that such a bill of divorce should not be used?

Rava said to him: A person does not hasten a calamity on himself and will not ordinarily prepare a bill of divorce in advance. Rather, he will wait until he is ready to divorce his wife. Since this scenario is unlikely, the Sages did not see a need to institute an ordinance pertaining to it.

Ravina said to Rav Ashi: When there are bills of divorce that come from a country overseas which are written, for example, in the month of Nisan, and they do not reach the woman until the month of Tishrei, what did the Sages accomplish with their ordinance to date the bill of divorce? All of the concerns about an undated bill of divorce still apply. He said to him: Concerning these bills of divorce from overseas, it is public knowledge that they do not take effect from the date on which they were written. Therefore, if there is a conflict over produce the husband has sold, the woman must bring witnesses to testify as to when she received her bill of divorce.

§ The Sages decreed that it is prohibited for a woman to remarry within three months of her divorce or her becoming a widow, in order to prevent a situation of doubt concerning the paternity of a child. It was stated: From when does one begin counting the three months with regard to a bill of divorce? Rav says: From the time of the giving of the bill of divorce, and Shmuel says: From the time of the writing of the bill of divorce.

Rav Natan bar Hoshaya objects to this: According to the statement of Shmuel, now people will say: If two women who live in one courtyard received their bills of divorce at the same time, but the first document was written at the time of the divorce and the second one was written earlier, then this woman is still prohibited from remarrying, as three months have not yet passed from when her bill of divorce was written; and that woman is already permitted to remarry. This does not seem reasonable. Abaye said to him: This is not difficult. With regard to this woman, the date of her bill of divorce proves concerning her that she may not remarry yet; and with regard to that woman, the date on her bill of divorce proves concerning her that she may remarry already.

The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav, and it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel. The Gemara explains: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav that the three-month count begins from when the bill of divorce is given: In the case of one who sends a bill of divorce to his wife, and the agent tarries on the way for three months, once the bill of divorce reaches her hand she must wait three months before remarrying. And one need not be concerned that it is an outdated bill of divorce, i.e., that the husband and wife were secluded after it was written, rendering the bill of divorce invalid, because he was not secluded with her during the time the bill of divorce was being delivered.

It is taught in another baraita in accordance with the opinion of Shmuel that the count begins from the time of the writing: In the case of one who is about to travel and deposits a bill of divorce for his wife with a trustee and says to him: Give it to her only after three months, once he gives it to her, she is permitted to marry immediately and is not required to wait an additional three months. And one need not be concerned that it is an outdated bill of divorce, as he was not secluded with her in the interim.

It is told that Rav Kahana and Rav Pappi and Rav Ashi would in practice count three months from the time of the writing, but Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, would in practice count these three months from the time of the giving. And the halakha is that the counting begins from the time of the writing.

§ The Gemara discusses another dispute between Rav and Shmuel with regard to documents. According to the terms of a marriage contract, a widow is entitled to payment of its value upon the death of her husband. By Torah law, all outstanding debts are canceled at the close of the Sabbatical Year. A woman need not take her marriage settlement as soon as her husband dies. The issue at hand is at what point the marriage contract generates a concrete debt that will be canceled by the Sabbatical Year. It was stated: From when is the debt established by a marriage contract canceled in the Sabbatical Year?

Rav says: The marriage contract becomes like a debt and will be canceled in the Sabbatical Year from the time when the woman collects partial payment and establishes the rest as a debt in court. And Shmuel says: This occurs when she either collects partial payment although she did not establish it as debt, or she established the entire value of the marriage contract as a debt in court although she did not collect partial payment.

With regard to this dispute, it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav, and it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Shmuel. It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav: From when is the debt established by a marriage contract canceled? From when she accepts partial payment and establishes the rest as a debt in court. However, if she accepted partial payment but did not establish the debt, or established the debt but did not accept partial payment, then it is not canceled until she accepts partial payment and establishes the debt.

It is taught in another baraita in accordance with the opinion of Shmuel: If the fine and damages paid by one who commits rape; or the fine paid by one who falsely claims his wife was not a virgin at the time of their wedding; or the fine paid for seduction; or the debt established by a woman’s marriage contract was established as a loan, then the Sabbatical Year cancels it. And if one did not establish these payments as loans, then the Sabbatical Year does not cancel them. From when is it considered that these payments have been established as a loan? From the time of standing trial, because the abstract obligation to pay becomes a debt once the court ruled that one is required to pay.

§ The Gemara discusses other aspects of the marriage contract. Shmuel said: A marriage contract is considered to be like a court enactment. Just as court enactments may be written during the day and then signed at night, and the fact that the writing and signing were not performed on the same day does not present a problem, so too, a marriage contract may be written during the day and then signed at night. It is told: Rabbi Ḥiyya bar Rav’s marriage contract was written during the day and then signed at night, and Rav was there and he did not say anything to the people who wrote and signed it. This indicates that Rav agrees with the ruling of Shmuel.

The Gemara asks: Shall we say he holds in accordance with the opinion of Shmuel? The Gemara rejects this: This cannot be proven from here because the scribe and witnesses were continuously engaged in that matter of writing the marriage contract, from when it was written in the day until they signed it at night, as it is taught in a baraita that Rabbi Elazar bar Rabbi Tzadok said: The Sages taught that a document written during the day and signed at night is invalid only when the scribe and witnesses were not continuously engaged in that matter, but if they were continuously engaged in that matter until nightfall, then it is valid.

§ The mishna taught that Rabbi Shimon deems valid a bill of divorce written during the day and signed at night. Rava said: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? He holds that once the husband has decided to divorce her, he no longer has the rights to the produce from his wife’s property, and it is clear that he has decided to divorce her when he writes a bill of divorce. Consequently, the woman obtains the rights to the produce from the moment the bill of divorce was written, regardless of when it was signed.

Reish Lakish says: Rabbi Shimon deems such a bill of divorce valid only if it is signed immediately, when the witnesses signed the bill of divorce during the night after it was written. However, if the delay in signing was from now, i.e., when the bill of divorce was written, until ten days have elapsed, i.e., when there is an extended delay, he does not deem it valid.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. לא מפני שהוא תנאי ב"ד אלא משום ההוא הנאה דקא מחתני אהדדי גמרי ומשעבדי נפשייהו כמו שפי' רש"י ז"ל. וי"א דוקא בשאין בה תוס' אבל יש בה תוספ' לא ואע"ג דקי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי ה"מ למאי דתני התם ברישא אבל לא לשאר ולא מחוור דאפי' תוספ' נמי קני משעת כתיבה דאיכא למימר ביה נמי בהאי הנאה דקא מחתני אהדדי גמרי ומקנו כדאמרי' התם והשתא דנהוג למקנא מיניה לית לן בה דמשעת קנייה קנה ונראה מדברי ר"ה ז"ל שאין הלכה כשמואל וכך נמצא בתשובה שלו ואיני יודע למה שאפי' היה רב חולק בפי' עליו היתה הלכה נקבע' כשמואל וכ"ש שלא חלק עליו בפירוש. והא דר"א בר צדוק גבי גט תניא ואמתני' קיימ' דקאמר לא שנו והיינו דקתני כשר וה"ה לכל השטרות וכדפי' רש"י ז"ל. ואולי הוא דוחה אותה מדקא מתמה עלה בגמ' לימא כשמואל ס"ל ודחו ליה לרב מינה ש"מ דלא לימא איניש הכי קאמרי ואין זה נכון ומספיק.

ומשני לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. כלומר, ולא מקדים ליה. וקשיא לי דהא עיקר תקנה לריש לקיש משום חשש זה הוא דפעמים כותבו בניסן ואינו נותנו עד תשרי ומפסיד לה פירות דמשעת כתיבה עד שעת נתינה, ועוד דלפי מה שפירש רש"י ז"ל למעלה גבי רבי יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה וכל אימת דמפקא גיטא אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך משמע דאף רבי יוחנן אית ליה דחוששין למקדים וכותב קודם נתינתו, ומיהו איכא למימר דלא אמרינן לא מקדים וכתיב אלא במי שלא גמר בדעתו לגרשה אלא אם לא תתפייס יגרשנה ובכי הא הוא דקרי ליה פורענותא ובכי הא לא מקדים לה אינשי אנפשיה וכן פירש רש"י ז"ל.
ומיהו לפום הדין פירושא אכתי תקשי לי מתניתין דגט פשוט (ב"ב קסז, א) דתנן כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ולא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא יתן עד תשרי וכבר הקשינוה למעלה (יז, ב בד"ה ור"י) ופירקנוה דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה כדאמרינן הכא, ואי לא קרי' פורענותא אלא בכותב על הספק הדרא קושיין לדוכתא אלא אם כן נתרץ על דרך תירוץ הלשון האחרון שכתבנו שם, וצריך עיון.

גיטין הבאין ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתן, הנהו קלא אית להו. פירש רש"י ז"ל (כאן) ובין לענין זנות בין לענין פירות בעי לאיתויי ראיה אימת מטא גיטא לידה. ותימה דלענין זנות אף על פי שידוע שנכתב קודם מסירתו מכל מקום ספק נפשות להקל ויכולה לומר דקודם שזינתה נתנו לה. ויש לפרש (כן תי' התוס') הני קלא אית להו דכיון שרואין שזמן הגט מוקדם לנתינתו אית לה קלא למלתא ורמו אנפשיהו ומדכר דכירי מתי נמסר לה.
וקשיא לי, אם כן גט מוקדם אמאי פסול שהרי כיון שזמנו קודם לנתינתו קול יוצא ורמו אנפשייהו ומדכרי, ושמא נאמר דלא סמכו על יציאת קול אלא בגיטין הבאין ממדינת הים דאי אפשר בלאו הכי ומשום עגונה הקלו אבל בגיטין דעלמא דאפשר ליתנו ביום כתיבתו לא הקילו, אלא דמשליש גט לאשתו קשיא דאפשר בלאו הכי.
אלא נראה כלשון הראשון שכתבתי למעלה (יז, ב ד"ה ור"י) דדוקא בגט המשתלח או הניתן על ידי שליש הוא דאמרינן דיש לו קול אבל בגיטין דעלמא לא, ולפי פירוש זה אף גט מוקדם אם נתנו לה על ידי שליח כשר.

המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים משנתנו לה מותרת לינשא ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה. פירש רש"י ז"ל המשליש גט לאשתו והוא הלך לדרכו. ואינו מחוור, דאף על פי שהוא בעיר אין חוששין שמא נתייחד עמה והיינו רבותא דלגט ישן אין חוששין דנקט הכא, ובאידך ברייתא דלעיל נמי נקט אין חוששין לגט ישן לרבותא דלא תימא כיון דצריכה להמתין שלשה חדשים, אלמא לשמא נתייחד עמה חיישינן אם כן היכי מגרשא בזה דגט ישן הוא. לא היא דודאי לגט ישן לא חיישינן שהרי לא נתייחד עמה ומיהו צריכה להמתין כדי שלא יאמרו שתי נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת.

מה מעשה בית דין נכתב ביום ונחתם בלילה. משום דמשעת פסק דין אית ליה קלא וגבי ממשעבדי, כדקיימא לן בכמה דוכתין (ב"מ טו, א) אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. דכתובה כמעשה בית דין דמיא ומשום איחתוני הוא וכיון דאיחתני להו גמר ומשעבד נפשיה, ומיהו דוקא עיקר כתובה הוא דאמרינן דהוי כמעשה בית דין ונכתבת ביום ונחתמת בלילה אבל תוספת לא, ותדע דהתם בכתובות (נד, א) לא מני להא בהדי אינך כולהו והדין נותן דמנה מאתים כיון שהקול יוצא שנכתבה כתובה הכל יודעין אם בתולה היא שכתובתה מאתים ואם אלמנה היא שכתובתה מנה אבל תוספת, עדים הוא דמפקי קלא בסך הכתובה דיש כתובתה מרובה ויש כתובתה מועטת, ומיהו אם קנו ממנו בשעת כתיבה שפיר דמי דמשעת קנין שיעבד נפשיה.

כתובתא דחייא בר רב איכתיב ביום ואחתום בלילה, הוה רב התם ולא אמר להו מידי. לימא כשמואל סבירא ליה דאמר כתובה כמעשה בית דין, לא, עסוקין באותו ענין הוו דתניא אמר ר"א בר' יצחק לא שנו כל הגט שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אלא שאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר. ואף על גב דדחינן דרב לית ליה דשמואל קיימא לן בהא כשמואל דקיימא לן כותיה (בכורות מט, ב) בדיני בין לקולא בין לחומרא. והרב אלפסי ז"ל (כאן) וכן הרב הלכות גדולות ז"ל שהביאו שקלא וטריא זו בהלכותיהן לאו למימרא שנדחו דברי שמואל בכך, אלא ללמוד מהן שאר שטרות בשעוסקין בהן.
ומיהו תמיהא לי היאך דחה התלמוד בדרך פשיטות דרב לית ליה דשמואל ומעשה שהיה משום שעסוקין באותו ענין הוי דאלמא משמע לכאורה דקיימא לן הכי דדוקא בעסוקין אבל בשאין עסוקין לא, דאם איתא דקיימא לן כשמואל הוה להו למידחי בדרך דילמא משום דעסוקין באותו ענין הוה אבל השתא דאמרינן לא עסוקין באותו ענין הוה, נראה שכך היה דעת התלמוד וצריך עיון.
ואולי נאמר דמעשה שהיה ודאי כן היה וידוע היה להן והכי קאמר לא מעשה שהיה עסוקין באותו ענין הוה והילכך ליכא למשמע מינה אי סבירא ליה כשמואל או לא.
וגט מוקדם כגון שנכתב ביום ונחתם בלילה אם עסוקין באותו ענין כשר כאילו נכתב ונחתם ביום וכדתניא הכא אמר רבי אלעזר וכו', והרמב"ם ז"ל שכתב (בהל' גירושין פ"א הכ"ח) שהוא פסול לא נתברר לי טעמו וצריך עיון.

אמר רבי שמעון בן לקיש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא חיישינן שמא פייס. פירש רש"י ז"ל שמא פייס את אשתו בתוך כך ובא עליה והוי גט ישן.

כבר ידעת שכל אשה שנתאלמנה או נתגרשה צריכה להמתין שלשה חדשים ובמגורשת מיהא נחלקו רב ושמואל מאמתי מונין לה דלרב משעת נתינה ולשמואל משעת כתיבה ונמצא לדעת שמואל שתי נשים בחצר אחת מתגרשות ביום אחד אלא שהגט האחד מוקדם מחבירו אלא שניתנו ביום אחד שזו אסורה עד לאחר שלשה וזו מותרת בתוך שלשה לפי קדימת כתיבת הגט שזו זמן גיטה מוכיח עליה וזו זמן גיטה מוכיח עליה ואע"ג דהא איסורא היא הא אפסיקא בגמרא בהדיא כשמואל וכן אמרו המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים כשנתנו לה מותרת להנשא מיד ולגט ישן אין חוששין ר"ל שיכול הוא לגרשה לכתחלה בגט זה שאין חוששין לגט ישן שהרי לא נתיחד עמה וכל שלא נתיחד אחר הכתיבה מגרשין בו לכתחלה הא אם נתיחד אין מגרש בו לכתחלה ואם גרש בו הרי היא מגורשת ולא סוף דבר שנודע בודאי שלא נתיחד אלא אף מן הסתם הואיל והגט נכתב ונחתם אינו מתיחד אחר כן וכן נראה מלשון גדולי המחברים ומה שאמרו למטה לדעת ר' שמעון המכשיר במוקדם שלדעת ריש לקיש לא הכשיר אלא לאלתר ר"ל נכתב ביום ונחתם בלילה אבל נכתב ביום ונחתם לעשרה ימים לא דחיישינן שמא פייס ואתה סבור לומר שאע"פ שאין הלכה כר' שמעון מכל מקום מדידיה נשמע לרבנן לומר דכל שנתרחק הזמן חיישינן שמא פייס התם הרי ר' יוחנן חלוק לומר אפי' מכאן עד עשרה דאף לר' שמעון דלמא התם בנכתב ולא נחתם הוא שהרי אמרוה בנכתב ולא נחתם עד עשרה ימים כמי שכתבנו ומכל מקום יש חולקין לומר מפני קושיא זו שאף מן הסתם חוששין אלא אם כן ידוע בודאי שלא נתיחד ופרשו למטה חיישינן שמא פייס שפייס ובעל והוי גט ישן ומשום דבההיא הואיל והוא בעיר יש לחוש לפיוס ולא אמרו לגט ישן אין חוששין אלא כשנודע שלא נתיחד כגון שלא היה בעיר הא כל שהוא בעיר אף בנכתב ונחתם חוששין שמא פייס ר"ל שמא נתייחד ומכל מקום יש לסתור את שתיהן ולומר שאף כשאינו בעיר וכשנכתב ונחתם יש לחוש לפיוס שהרי בשלישי של מסכתא זו אמרו ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר לא תותביה ניהליה עד תלתין יומין ואתניס ואמרו ליה מסור מילך קמן דלבתר תלתין משוינן שליחא ויהיב לה נהליה ואקשינן עלה ניחוש שמא פייס ואוקמה באומר נאמנת עלי שלא באתי אי נמי בארוסה הא לאו הכי חיישינן לפיוס אע"ג דנכתב ונחתם ואע"פ שאינו בעיר ואע"פ שאפשר לפרשה כשהוא בעיר הדברים מוכיחים יותר שלא היה שם ואף זו קשיא לר' יוחנן דאמר אם איתא דפייס קלא אית ליה:

ונראין הדברים בכלל דברים אלו שכל ששולח סתם אין חוששין שמא פייס ואפי' נכתב ולא נחתם לדעת המכשיר במוקדם או בשעת הדחק אבל כל שנותן ואומר דברים שמראה בהם שמשייר לעצמו המלכה כגון הרי זה גיטיך כל זמן שאעבור מכנגד פניך שלשים יום האמור בפרק קורדיקוס או שאומר לא תתביה נהליה עד תלתין יומין מוכחא מילתא שאינו גומר בדעתו לגרש ודעתו לפייסה ואין אומרין בזו קלא אית ליה דעבידי אינשי דמפייסי בצנעא ואם כן זו שנזכרה כאן ר"ל המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה פירושה באומר נאמנת עלי שלא פייסתי כדרך שאמרוה בהרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש שהעמדנוה באומר נאמנת עלי שלא באתי או שמא בזו של משליש גט לאשתו האמורה כאן אינו אומר דרך שיור המלכה אלא כמי שאומר אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים כדי שתנשא לאלתר ויש מפרשים שמא פייס ובטל את הגט ולפסלו לגמרי מפני שהם אומרים אם החשש הוא מפני שיבא עליה היאך ראוי לומר נאמנת עלי וכו' והלא החשש לתועלת האשה הוא שמא בעל ויאמרו גיטה קודם לבנה אלא שיש לפרש שהחשש הוא שמא יבא בעל ויאמר גט ישן הוא ולא תתנוהו שאין ראויה להתגרש בו לכתחלה וכיון שאמר נאמנת עלי אין יכול עוד לערער ומאחר שאין הוא מערער אף אנו אין חוששין ולעולם חשש פיוס מטעם יחוד הוא ומדין גט ישן ונראה לי לחזוק הענין שאם תאמר משום חשש בטול מה חשש יש בגט הנשואה יותר מבגט הארוסה עד שאמרו בפרק שלשי אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה וכו' אלא שאפשר שבארוסה אין הפיוס מצוי בה כלל וכבר כתבנו בענין זה בפרק קורדיקוס:

הכתובה לא סוף דבר שבעוד שהאשה ברשות בעלה אינה משמטת שהרי אין קורין בה לא יגוש שהרי עכשו לאו בת נגישה היא והרי הוא כמלוה שקבע זמן שלה לעשר שנים שאין שביעית שבתוכן משמטתה אלא אף בשמת או שגירשה אין שביעית משמטתה עד שתצא מתורת כתובה ויבא לכלל חוב וכל שזקפה עליו במלוה הרי היא כחוב וכן כל שפגמה אע"פ שלא זקפה הואיל וקבלה מיניה קצת פירעון הרי היא כשאר שטרי חוב וכן קנסות של אונס ומפתה ומוציא שם רע אין נשמטין ואם זקפם במלוה נשמטים ומאימתי אתה קורא אותם נזקפים במלוה משעת העמדה בדין וכן הדין לפגמן שנשמטין ויש חולקין בזו ובמקומו יתבאר שהקפת החנות ושכר שכיר אין נשמטין ואם זקפן במלוה נשמטין:

כל השטרות שנכתבו ביום ולא נחתמו עד הלילה אע"פ שנכתב בסוף היום ונחתם בתחילת הלילה הסמוך לה פסולין משום מוקדם הואיל ולא קנו מבעוד יום ואם היו עסוקים באותו ענין עד שנכנס הלילה וחתמום כשרים שהרי ודאי לא מכר בנתים הואיל ועסוקים היו באותו ענין ומעשה בית דין נכתב ביום ונחתם בלילה כשר ואע"פ שטורף משעת כתיבה שהגמר דין קנין הוא ובדין הוא טורף משעת פסק דין אע"פ שלא נחתם עדין:

וכתובה יש דנין אותה כמעשה בית דין כשמואל דהלכתא כותיה ונכתבת ביום ונחתמת בלילה אע"פ שאין עסוקין באותו ענין ויש חולקין לדונה כשאר שטרות וכן דעת גדולי המחברים ואף גדולי הפוסקים כתבוה בתשובת שאלה ואע"פ שהלכה כשמואל בדיני מכל מקום טעמא דמסתבר לאוקומי כתובה כדין שאר שטרות דמאי פסקא ובגט שנקדם יש אומרים כל זמן שעסוקין באותו ענין כשר וכן כתבוה גדולי הדורות וגדולי המחברים כתבו שהוא פסול הואיל ומשום בת אחותו הוא אין ענין להכשירו בעסוקים באותו ענין:

מגאוני הראשונים כתבו בגט חליצה שנכתב ביום ונחתם בלילה כשר שאינו אלא ראיה בעלמא וכן אינה צריכה להמתין שלשה חדשים משבא גט לידה שהרי המתינה קודם חליצה וקצת גאונים כתבו שכל שאנו מכשירין בכך בלא עסק ענין כגון כתובה לדעת הפוסקין כשמואל וכגון גט חליצה דוקא בלילה הסמוך ליום הכתיבה וכעין מעשה בית דין שאין בית דין מתרשלין בחתימה וכל שאנו מכשירין מוקדם בעסוקין דוקא בדרך שכתבנו ר"ל שנכתב ביום ואחר כך עסקו בענין וחתמו בלילה אבל אם התעסקו בענין כל היום ובלילה כתבו וחתמו וכתבו הזמן מן היום על סמך מה שנתעסקו בענין כל היום ודאי פסול:

א"ל רבינא לרבא כתביה ואותביה בכיסיה דאי מיפייסה ניפייס מאי. פי' כתבו וחתמו ליתנו לה ואחר לתתו לה שמא תתפייס עמו מן הקטטות שביניהן ולא נתפייסו ונתנו לה ואינה מגורשת אלא משעה שיתננו לה מה הועילו חכמים בתקנתם. פי' לר' יוחנן מקשה דאמר משום בת אחותו דאי לר"ל האמר דמשעת החתימה יש לה פירות ואע"פ שאיחר נתינת הגט דעדיו בחותמיו זכין לו:

אמר ליה לא מקדם [איניש] פורענותא לנפשיה. פי' אין לחוש לכך שאין אדם מקדים לכתוב גט שפורענות הוא לו ואינו כותבו אלא בשעה שרוצה ליתנו:

א"ל רבינא לרב אשי גיטין הבאים ממדינת הים דמיכתבי בניסן ולא מטו עד תשרי מה הועילו חכמים בתקנתם:

א"ל הנהו קלא אית להו. פי' ובעיא לאתויי עדים אימתי מטא גיטה לידה:

איתמר מאימתי מונין לגט. פי' ג' חדשים שהיא צריכה להמתין עד שלא תנשא רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה פי' שמשעת כתיבתו אין לו להתיחד עמה וזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה ואמרו חכמים אין אדם פוטר את אשתו בגט ישן גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה שמא תתעבר בין כתיבתו לנתינתו ולאחר זמן יאמרו הגט קודם ובזנות נתעברה וכיון שאין מתגרשת בגט ישן לא חיישינן שמא בא עליה והלכך מונין משעת כתיבה (וכ"כ חייש שמא בא עליה ואינו חושש לגרשה בו דהא אמרי' אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה):

תניא כותיה דרב השולח גט לאשתו ונשתהה שליח בדרך ג' חדשים משהגיע גט לידה צריכה להמתין ג' חדשים ולגט ישן אין חוששים שהרי לא נתייחד עמה. מיכן מוכיח שאם היו בעיר א' ורוצה לגרש את אשתו בגט שנכתב זה כמה ימים אע"פ שהוא אומר לא נתיחדתי עמה אין מניחים אותו לגרש בו דחיישינן שמא נתייחד עמה:

תניא כותיה דשמואל המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנו לה אלא לאחר ג' חדשים פי' והוא הלך לדרכו משנתנו לה מותרת להנשא מיד ולגט ישן אין חוששים שהרי לא נתיחד עמה:

רב כהנא ורב אשי עבדי משעת נתינה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי משעת כתיבה והלכתא משעת כתיבה. איתמר מאימתי כתובה משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אע"פ שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה ומאימתי נזקפי' במלוה משעת העמדה בדין על כתובה לא קיימא לגוביינא מיד אלא למזונות והלכך כל זמן שניזונית ואינה תובעת כתובה לא קרינא בה לא יגוש ומ"ה אינה משמטת ורב סבר משתפגום. תפרע מקצתה והשאר תתבעם בדין אז קרינן בה לא יגוש ומשמטת אבל בפגימה לחוד לא. שי"ל לא בעיא למיגבי שארא השתא אלא מזונות היא רוצה כרבנן דאמרי בפ' אלמנה ניזונית שאע"פ שנפרעה קצת מכתובתה עדיין יש לה מזונות הלכך אם לא תתבעם בדין על השאר לא קרינא ביה לא יגוש ואם לא פגמה אע"פ שתבעתם בדין אינה משמטת עדיין דשמא נתפשרו ולא תגבה עכשיו כתובתה ותהיה ניזונית מהן מ"ה בעי תרוייהו פגימה וזקיפה ושמואל סבר בין פגימה בלחוד בין בזקיפה בלחוד גליא דעתה דבעיא לגבות כתובתה וקרינא ביה לא יגוש ומשמטת ותניא כותיה דרב ותניא כותיה דשמואל וכיון דתניא כתרוייהו הדרינן לכלל דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני:

אמר שמואל כתובה כמעשה ב"ד דמיא מה מעשה ב"ד נכתבים ביום ונחתמים בלילה אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. פי' הכתובה תנאי ב"ד היא ואע"ג דלא כתב לה כתובה (ככתובתה) [ככתב] דמיא דכל מעשה ב"ד אעפ"י שקדמה כתיבה לחתימה אין בכך כלום דחיוביה משעת פסק דין ב"ד הוא ואע"ג דלא איחתים הלכך אין שם הקדמה ונכתבים ביום ונחתמים בלילה וכתובה נמי משעת כניסה לחופה חייב זוז בו מאתים שעבודא עליה ואע"ג דלא איחתם שטרא דהעיקר זמן [השעבוד] כניסתה לחופה הוא ואם תקדים כתיבה לחתימה אין בכך כלום וה"ה נמי לשטרי אקנייתא שנכתב ביום ונחתמים בלילה מפני שאין שעבודם תלוי בחתימת העדים אלא משעת הקנין שאם הקנה ראובן נכסיו לשמעון ע"י סודר בניסן ולא נכתב השטר עד אייר מניסן קנה שמעון הנכסים ואם מכרן ראובן ללוי קודם שיגיע שטר ליד שמעון אין מכירתו מכירה שאין קנין הנכסים תלוי בהגעת השטר ליד שמעון אלא משעת קנין הסודר קנאם והשטר אינו אלא לראיה בעלמא וזמן השטר לאו מאייר כתבי' אלא מניסן הלכך אם קדמה כתיבתו לחתימה אין בכך כלום שהרי מניסן צריך לכתוב. והאי דתנן כל השטרות שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין לא מיירי אלא באותן השטרות שאין בהן קנין שעיקר קניינם תלוי בחתימתן כגון שטר מכר או שטר מתנה שרוצה להקנות לו שדהו ע"י הגעת השטר ליד המקבל כדקי"ל דקרקע נקנית בשטר ואעפ"י שאיחרה מסירת השטר ליד המקבל לזמן חתימתו אמרי' עדים בחתומיו זכין לו וכן נמי בשטרי הודאות והלואות שאין בהן קנין שאע"פ שראו העדים ההלואה שהיתה בניסן או הודה בפניהם בניסן ואמר להם אתם עדי הוה לה מלוה על פה ולא טרפא ממשעבדי ואם אמר לעדים תכתבו לי שטר למלוה וגם ראו ההלואה בעיניהם והם אחרו לכותבו עד אייר אין כותבים מניסן אלא מאייר שאין הנכסים משתעבדים לטרוף הלקוחות בדבור פיו או בנתינת המעות כ"א בחתימת העדים בשטר דמפקי ליה לקלא והלכך אין כותבין לו אלא מאייר בשעה שחותמין ואם קדמה כתיבתו לחתימתו פסול מפני שהוא מוקדם וטורף שלא כדין. כתובתיה דרבי חייא בר רב איכתיבא ביממא ואיחתמא בליליא הוה רב התם ולא אמר להו ולא מידי לימא כשמואל סבירא ליה לא עסוקין באותו ענין היו דתניא א"ר אלעזר בר צדוק ל"ש אלא שאין עסוקים באותו ענין אבל עסוקים באותו ענין אפילו בשאר שטרות נמי כשר והלכתא כשמואל דכתובה כמעשה ב"ד דמיא ואע"ג שקדמה כתיבתה לחתימת' כשרה:

ור"ש מכשיר מ"ט דר"ש קסבר כיון דנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות. פי' והלכך המוקדם כשר דמשעת כתיבת הגט אע"פ שלא חתמו הפסיד הפירות ואי טרפא משעת כתיבה בדין טרפא:

אר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מיכן ועד י' ימים לא חיישינן שמא פייס. פי' שמא יתפייס עמה ואינו רוצה לגרשה ולא הפסיד הפירות דאימתי אמרינן משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות בשאינו מתחרט וגמר ומגרש אבל אם מתחרט ואינו רוצה לגרש לא הפסיד הפירות ואם נמלך עוד וגירשה בגט זה לא הפסיד הפירות אלא משעת נתינה והלכך זה הגט פסול דאתיא למיטרף ביה לקוחות שלא כדין ולקוחות לא ידעו שנתפייס עמה וחזרו הפירות לבעל ור' יוחנן אמר אפילו מיכן ועד י' ימים [אם] איתא דפייס קלא אית לה למילתא. פי' שהשכנים יודעים התגר והקטטה שבין איש לאשתו וכשמתפייסים הכל יודעים והלכך ליכא למיחש דאי ידעי שנתפייסו ואח"כ גירשה בגט זה ואתיא למיטרף לקוחות מזמן כתיבת הגט אמרי' לה הבא ראיה אימת מטא גיטה לידך ואע"פ שר' יוחנן ור"ל פרשו דברי ר"ש אין הלכה כמותו דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא הפסיד בעל הפירות עד שעת נתינה דהא אינהו דפרשי מילתיה דר"ש לא סברי כותיה דר"ל אמר משעת חתימה ולא משעת כתיבה ור' יוחנן אמר משעת נתינה:

איתמר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי ר' יוחנן אמר שנים משום עדים וכולן משום תנאי ור"ל אמר כולן משום עדים ה"ד אילימא דלא אמר להו כולכם והתנן אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותבו ושנים חותמין אלא דאמר להו כולכם ותנן לקמן בפ' התקבל אמר לעשרה כתבו גט לאשתי א' כותב ושנים חותמין. כולכם כתובו אחד כותב וכולן חותמין. לפיכך אם מת א' מהן הרי הגט בטל מאי בינייהו א"ב דחתים חד מינייהו ביומיה ואידך מכאן ועד י' ימים מאן דאמר משום תנאי כשר ומ"ד משום עדים פסול אי נמי כגון שנמצא א' מהן קרוב או פסול מ"ד משום תנאי כשר ומ"ד משום עדים פסול וקי"ל ר"ל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ומשום דקי"ל כר' יוחנן שמכשיר קרוב או פסול בעי מחתם בתחלה קרוב או פסול מאי. אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר דמשום תנאי הוא ואמרי לה פסול דלמא אתי לאיחלופי בקיום שטרא דעלמא פי' כשיראו שהקרוב [או] הפסול חותם תחלה יבואו להכשירו בשאר שטרות ואי ק' והא אפילו בשאר שטרות נמי אמרינן בגט פשוט אמר חזקיה מלאהו בקרובים כשר ומסייעים ליה ממתניתא דתניא היו חתומים עליו ארבעה וחמשה עדים ונמצא א' מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר ואמאי לא גזרינן התם דילמא אתו למיחתם קרובים בלחוד כדגזרינן הכא תשובה התם כשמלאוהו בקרובים הכשרים חתומים תחילה והרואה עכשיו שחותמים הקרובים אחריהם לא יכשירם לעלמא שאומר בלבו על הכשרים הן סומכים אבל כשחתם תחילה קרוב או פסול דילמא מאן דחזי ליה לא ממתין עד דליחזי דחתמי נמי בו כשרים דמיקיים על פומייהו אלא סבור שעל יד זה מתקיים הגט ויבא להכשיר קרוב או פסול לכל עדות דעלמא. אי נמי התם דיעבד דהא מילאהו קאמר דמשמע דיעבד והכא לכתחלה דמיחתם לכתחלה משמע אבל לעולם אי מיקרי וחתם לכתחלה קרוב או פסול כשר ותתקיים העדות בשאר כדכתיב התם בגט פשוט. ההוא דאמר להו לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי חתום בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד י' ימים אתא לקמיה דריב"ל אמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק פי' לאחר שנשאת והאר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מיכן ועד עשרה ימים לא בההוא כר' יוחנן ס"ל דאמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים והא"ר יוחנן שנים משום עדים וכולן משום תנאי בההוא כר"ל ס"ל ואפ"ה הלכה כר' יוחנן כדקי"ל בכל דוכתא ותו דבעיא לעיל אתיא כר' יוחנן:

בד"ה הנהו קלא כו' וא"ת ובההוא למה תקנו זמן כו' עכ"ל ר"ל בגיטין הבאים ממדינת הים כיון דקלא ממש אית ליה למלתא שזמן הכתיבה קודם למסירה ואסקי אדעתייהו יום המסירה בלא זמן נמי ליכא למיחש לשמא יחפה ותירצו דעל ידי זמן יש לו קול כו' וק"ל:

בד"ה אף כתובה כו' לכתוב הכתובה בע"ש ולחותמה במוצ"ש ואין נכון לעשות כן משום תוספת כו' עכ"ל דמשום כתובה אין לחוש דהלכה כשמואל דמשעת כתיבה חל שיעבודא דאית ליה קלא כיון שהוא תנאי בית דין אבל בנותן לה תוספת יש להסתפק אם יש לה קול על ידי כתיבה דאין כל אדם נותן לאשתו תוספת וק"ל:

ע"א ד"ה ואנחיה בכיסתיה וכו' עד אע"ג דלעיל אמר ר"ל דיש לבעל פירות עד שעת חתימה וכו'. הלשון מגומגם והכוונה והא איהי תטרוף מלקוחות שלא כדין מיום הכתיבה ואע"ג דלעיל אמר לר"ל דאין לבעל פירות משעת החתימה וא"כ בדין תטרוף. ד"ה הנהו קלא אית להו וכו' תימה דלענין זנות דנהי דידוע שלא בא לידה ביום הכתוב בו מ"מ יכול לחפות וכו'. ר"ל דנהי דידוע שלא בא לידה ביום הכתיבה מ"מ אין ידוע אימתי בא יכולה לומר שבא לידה קודם שזינתה וספק נפשות להקל כמו קודם שתיקנו זמן:

גמ' והלכתא משעת כתיבה. נ"ב ובאשר"י פוסק משעת נתינה:

גמ' דתניא אמר ר"א בר צדוק כו'. ר"א ב"צ בשאר שטרות איירי ובכתובה אפשר דמודה דא"צ עסוקין באותו ענין [ולא מייתי הגמ' רק דעסוקין באותו ענין מהני] וק"ל:

ברש"י בד"ה קלא כו' בעי לאתויי ראיה אימת כו'. אינו נראה שהיה הקושיא גם לר"ל כמ"ש התוס' לפ"ה רק מפרש כן לר"י דאין כאן בית מיחוש לא לפירי ולא לזנות וה"ה דהו"מ למיפרך לר"י מכתב ליתן בניסן ולא כו' [היינו דניחוש כן בכל הגיטין הבאין לפנינו] ומכותבין גט לאיש כו' [דניחוש לכתחלה שמא יכתוב בניסן וכקושיות התוס' לעיל ד"ה עד שעת נתינה ועלה משני קלא אית ליה והוא כמו שתירצו התוס' למעלה בתירוצם הראשון] רק כבר כתבו התוס' די"ל בהן מסתמא מיד אחר הכתיבה נותן לה דלא מקדים כו' [וכתירוצם לבסוף] אבל בגיטין הבאין ממדה"י כו'. אבל אכתי פירוש רש"י בזה צריכין עיונא (ב) ודו"ק:

ברש"י בד"ה משתפגום וכו' ליגוש וליפרע כו':

בתוס' בד"ה הנהו קלא אית להו כו' וא"ת למ"ד משום בת אחותו כו'. אין לו מקום כלל כאן רק לעיל אם לא דמשמעות המ"ד [רבינא] משמע כאילו הלכה כר"י דאזיל אליביה כדפירש לעיל וק"ל:

בא"ד על בנים ממזרים עיין באשר"י:

בתוס' בד"ה השולח לאו משום דחיישינן כו'. דע"י הבחנה ג' חדשים ידעינן שאינה מעוברת ואזדא לה חששא דגיטה קודם לבנה (ג):

בתוס' בד"ה המשליש כו' ובחנם פי' כו' דאע"פ שהוא בעיר כו'. הר"ן יישב לרש"י דדוקא במקום עיגון ע"ש ועיין בסמוך ד"ה חיישינן שמא פייס וכו' ודו"ק:

גמרא והלכתא משעת כתיבה. הרי"ף ורא"ש ל"ג לה:

שם ת"כ דרב מאימתי כו' משתפגום ותזקוף פגמה כו' אינה משמטת עד שתפגום ותזקוף. הסיומא לכאורה מיותרת כמובן. ובכה"ג דקדק התוי"ט בפ"ד דכלאים מ"ו. ואולי יכוון התנא בזה לאשמעינן דדוקא בסדר הזה אבל זקפה ואח"כ פגמה לא:

שם אר"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מכאן ועד י' ימים לא. כה"ג פליגי ר"א וריו"ח לק' (כב ב). ונראה דלאלתר ל"ד ולא בא אלא לאפוקי עש"י וכדמסיק. וכ"מ לק' (בע"ב) א"ב כו' ואינך מכאן ועד עש"י וכמ"ש לעיל בתד"ה איפוך ע"ש. וטעם מועד עש"י נ"ל דאסמכוהו אהא דהשי"ת קבע זמן לתשובה עש"י שבין ר"ה ליוה"כ. וע"כ מפני שדרך אדם להנחם על מעשיו במשך עש"י. ובזה נ"ל הא דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל כו' והוא כי השי"ת הוחיל לו עש"י אולי ינחם בתוכם לפייס את דוד. ויתכן דלזה כיון ר"נ בר"ה (יח) (אלו עש"י שבין ר"ה ליוה"כ) ולא דכיון לומר שהיה אז אלו עש"י דא"כ יהיה הליכת דוד אליו בראש השנה:

רש"י ד"ה ב' נשים. שפירש לים כו'. נראה דר"ל דהואיל וגירש לשתיהן מפני סיבה אחת דהיינו שלא תתעגנה (ולא מחמת קטטה) לכן יסברו שכתבן ביום א':

רש"י ד"ה גט ישן. שמא תתעבר ותלד כו'. לידה בכדי נקט:

רש"י ד"ה המשליש. והוא הלך לדרכו כו'. עי' בתוס' ובר"ן. ולע"ד נראה דלא כיון רק לתת טעם להשלשה. משום דרוצה לצאת לדרך לכן משלישו דאם לא ישוב עד ג' חדשים ימסרנו לה. דאל"כ ליכתביה ולותביה בכיסתיה עד ג"ח. או ימתין מלכתבו עד ג"ח דהא לא מקדים אינש פורענותא לנפשיה:

תד"ה אונס. אבל באונס יש בו בושת ופגם. וה"ה צער. רק בפיתוי אין צער. וק"ק על הסדר דה"ל למינקט אונס ופיתוי וקנס וכסדרן במשנה פ"י דשביעית מ"ב:

גמ' כתובתי' דרבי חייא בר רב. נ"ב כמדומה ט"ס הוא דמקשי ברכות דר' חייא סתמא אבל זה בנו של רב קרי ליה בכולא תלמודא חייא בר רב סתמא בלא שום כנוי מעלה לא רבי ולא רב:

גמרא והלכתא משעת כתיבה. יש להסתפק אם משעת כתיבה ממש או משעת חתימה, כדאמרי' לעיל מאימת מוציאים לפירות ח"א משעת כתיבה דפירושו חתימה. ונלענ"ד דמוכח שעת כתיבה ממש מדמכשיר ר"ש במתני' נכתב ביום ונחתם בלילה ואמאי ניחוש דשמא תנשא ע"י גט זה ביום צ' מיום הכתיבה ובאמת חסר יום א' דשמא נחתם למחרתו. בשלמא על רב דאמר משעת נתינה ל"ק די"ל דע"מ מפקי' לקלא דלא נמסר ביום שנכתב וממילא תצטרך לברר יום מסירת הגט, אבל למה דקיי"ל משעת כתיבה אם נימא דהיינו חתימה שפיר יקשה דהא אף אם יהיה קול דלא היה המסירה ביום הנתינה מ"מ מתירין לה להנשא בכלות ג' חדשים מיום הכתיבה דאמרי' מסתמא ביום שנכתב נחתם. אע"כ מוכח מדר"ש דמונין ג' חדשים מיום הכתיבה ממש ובזה לא מצינו חולק על ר"ש:
אמנם לכאורה משמע בהיפוך דהרי הרי"ף כ' בסוגיא דלעיל דאיכא מ"ד דקיי"ל דאין לבעל פירות משעת חתימה כמו דפסקי' הכא לענין ג' חדשים דמיום הכתיבה. א"כ כיון דמדמי להדדי מבואר דס"ל דמשעת כתיבה דהכא היינו ג' חדשים משעת חתימה ובזה לא מצינו דחולק הרי"ף על שיטה זו אלא דמחלק בין פירות לזה. וקמ"ל בפירות עד שעת נתינה. אבל ביסוד זה מה דס"ל להנך פוסקי' דמשעת כתיבה היינו חתימה לא מצינו דפליג הרי"ף:
אמנם ראה דהא בהא תליא דדוקא להנך פוסקים דמדמי להדדי פירות להבחנה שפיר י"ל דמשעת כתיבה היינו חתימה. ואי דתקשה מ"ט דר"ש דמכשיר מוקדם הא יש לחוש להבחנה וכנ"ל. די"ל דבאמת ס"ל לר"ש דמונין משעת כתיבה ממש לענין הבחנה והא דאנן קיי"ל משעת חתימה היינו דממילא פליגי רבנן על ר"ש בזה דכמו דס"ל בפירות משעת חתימה ה"נ לענין הבחנה. וא"כ ליכא פלוגתא חדשה דכי היכי דפליגי ר"ש ורבנן לענין פירות פליגי נמי בהבחנה. וכ"ז להנך פוסקי' דהבחנה דמי לפירות, אבל למה דביאר הרי"ף דהבחנה אינו דומה לפירות דאף דקיי"ל בפירות עד שעת נתינה, מ"מ קיי"ל בהבחנה משעת כתיבה ממש, מוכח דכתיבה ממש קאמר דאל"כ תקשה מדר"ש דאמאי מכשיר מוקדם וכנ"ל, וכיון דמדר"ש מוכח כתיבה ממש קאמר מה"ת נפסוק דלא כר"ש דהא לא מצינו חולק דממה דפליגי רבנן לענין פירות אין ראיה דהא ממילא פירות שאני דהוא עד שעת נתינה, ובהבחנה לא בעי עש"נ ממילא ס"ל דמשעת כתיבה ממש כדי"ל לר"ש, והוא נכון לכאורה בעזה"י:
והנה לכאורה קשה דלפי ההלכה דקיי"ל משעת כתיבה יש לנו טעם חדש על תיקון הזמן בגט כדי שלא תצטרך להתעגן יותר מדינא דכשתרצה להינשא נדע זמן הכתיבה. ואחר כלות ג"ח מיום הכתיבה תנשא שלא תפסיד הזמן דמשעת כתיבה עד שעת חתימה, ואפשר לומר דאם אין כתוב בו זמן מדינא אסורה עד ג"ח מיום הנתינה דשיעור ג"ח מתחילים מיום דמוכח מתוכו הכתיבה כדאמרי' ביה גיטא זמן מוכח עלה. אבל אם לא יהא מוכח בגט זמן הכתיבה מדינא מתחילים הג"ח משעת הנתינה, ואי דמ"מ מהני הזמן בכדי שלא יעכבו הב"ד מלהנשא בטענה דשמא לא ניתן לה הגט עד עתה ובממנ"פ אם נאמנת להתיר עצמה דהנתינה היה מכבר וכלו הג"ח. א"כ צריך הזמן בכדי שלא תשקר ותאמר דנתגרשה מכבר וכלו הג"ח. ואם אינה נאמנת צריך הזמן לטובתה שעי"ז מותרת אחר ג"ח. וי"ל דבאמת אינה נאמנת ומ"מ ל"צ להזמן דהא יכולה לילך להב"ד ביום הנתינה והיינו לשיטת תוס' דלעיל בפי' דעד שעת נתינה. אבל לשיטת רש"י קשה.
והנה לכאורה קשה לשיטת הפוסקים דאפילו מוקדם ממש דהיינו שהקדימו הזמן כשר לגרש ע"י שליח, וע"כ הא דל"ח דתנשא בסוף ג"ח מזמן הנכתב בגט דבזה לא מהני במה דיש לו קול ע"י שליח דמה בכך דיהא בירור דלא היה המסירה ביום הכתיבה. הא מ"מ יהיה הדין להתירה להנשא דהא קיי"ל דמונין משעת כתיבה. וכיון דבאמת הקדימו הזמן תנשא באיסור, עכצ"ל דלא החמירו כ"כ לענין חשש הבחנה, וכ"כ הפ"י. אבל מ"מ קשה לי כיון דעד שעת כתיבת הגט דר עמה כאיש ואשתו ממילא פסול הגט כיון דהזמן מוקדם הוי כבא עליה בין זמן הכתיבה לנתינה דפסול מטעם גט ישן ואף בדיעבד כה"ג תצא כיון דבודאי בא עליה כמ"ש רש"י לקמן (דף כו ע"ב) ד"ה אינו גט. וצע"ג:

הנהו קלא אית להו. מה ששייך לתוס' דהכא כבר כתבתי לעיל בשמעתין ע"ש:

והלכתא משעת כתיבה. כבר הזכרתי לעיל דרמב"ם רפ"ח מהל' גירושין ס"ל דלא אמרינן בגט זמנו של שטר מוכיח עליו ודלא כרבותינו לקמן ע"ו ע"ב. וכתב כ"מ משום דגט צריך זמן דאי לאו הכי פסול וק' עליו א"כ מה יענו רבותינו. ונלע"ד דודאי משום פירי ובת אחותו הוה סגי' בשבוע שבת וחדש דכשר אפי' לכתחלה ומדפרט היום נימא זמנו מוכיח עליו אך י"ל שצריך זמן לידע מתי מונין להבחנה ותינח למאי דפסק רמב"ם כמ"ד מונין לגיטין משעת כתיבה. אך רבותינו אפשר ס"ל משעת נתינה ע"כ לא צריך זמן היום ומוכיח עליו ומשו"ה התירוהו לינשא. ולפ"ז לקמן ע"ו ע"ב אמר שמואל מאן רבותינו ב"ד דשרו משחא מ"מ לי' לא ס"ל כותי' דהרי איהו ס"ל משעת כתיבה:

עסוקים באותו ענין. הקשה שער המלך מלקמן פ"ז ע"א מאי ארי' משום טופס תיפוק לי' דהוה נכתב ביום וכו' ומאי קושיין הא נפקא מיניה ב ע"ש. ודבריו תמוהים מאי שייך הרי הפסיקו בגט אחר בין כתיבת זה לחתימת עדיו ועד שהי' זמן זמנין בין זה לזה ולק"מ. ועוד הקשה הא לרשב"א נפקא מיניה משום נכתב ביום וכו' סגי להכשירו למסרו ע"י שליח משא"כ משום טופס וצע"ג:

תוספות בד"ה ואותביה בכיסתיה כו' פי' בקונטרס כו' קצת קשה דלמה לא יפסיד לריש לקיש כו' עכ"ל. ויש לדקדק דהא לעיל בד"ה ריש לקיש כתבו התוס' דלר"ל אין להאשה פירות אלא משעה שראוי לגרש ויצא הקול אליבא דרבנן וא"כ שפיר מקשה הש"ס הכא דבגיטין הבאין ממדינת הים אין לנו להפסיד ללקוחות שלא כדין שהרי לא יצא הקול במקום האשה משעת החתימה אלא משעת המסירה וע"ק דאמאי הוצרכו התוספות לפרש דקושיית הש"ס למ"ד משום בת אחותו לחוד דהא למ"ד משום פירות נמי יש לומר דהכי קשיא ליה לתלמודא דבגיטין הבאין ממ"ה מה הועילו בתקנתן פירוש למה הוצרכו לתקן זמן באותן הגיטין כיון דלא שייך לומר דנ"מ לפירי דמשעת הכתיבה עד שעת הנתינה שהרי הבעל הוא במדינת הים ולא יוכל למכור פירות קודם שעת המסירה ואי משום הני פירות שלאחר המסירה שמא יבא הבעל ויטרוף להא ליכא למיחש לשיטת התוספות שהאשה תקח כתב מב"ד או מהעדים מתי נמסר כמו שכתבו בכולי שמעתין ובהכי ניחא דלא קשיא לתלמודא אשאר שטרות הבאין ממ"ה דבהנהו ודאי הוצרכו לתקן זמן לגבות מזמן המסירה ואילך וללקוחות דביני ביני לא חיישינן וע"ז הוי משני הש"ס שפיר הנהו קלא אית להו והיינו ע"י הזמן כמ"ש התוספות בדיבור שאחר זה. מיהו יש ליישב דהתוספות סברי דעיקר חשש פירות בגיטין הבאין ממ"ה היינו דזימנין שהאשה יש לה נכסים במקום הבעל במ"ה ואם כן שפיר מקשו דבהנהו טריף הבעל כדין משעת חתימה שראוי לגרש ויש לו קול מ"מ נתבאר מתוך מה שכתבנו שיש ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בד"ה הנהו קלא אית להו פי' בקונטרס כו' תימא דלענין זנות כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דכיון דגיטין הבאין ממ"ה אית להו קלא שפיר קטלינן לה אי לא מייתי ראיה דכיון דבשעה שזינתה לא היה שום קול גירושין שהרי התרו בה העדים והיא גם היא קבלה התראה וכיון דרוב נשים המתגרשות ע"י שליח אית להן קול וזו לית לה קול ממילא מוקמינן לה אחזקת פנוייה דמעיקרא ולא שייך לאוקמי למפרע החזקה דהשתא דאיתרע לה לענין למפרע כיון דלית לה קול כדאמרינן בעלמא אף לענין רובא דעדיף מחזקה דכיון דרוב אחר כנגדה שיש לו קול איתרע ליה האי רובא דהאידנא כיון דלית לה קול כדאיתא בריש פ' האשה שנתארמלה כ"ש דיש לומר כן לענין חזקה כנ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומ"ד משום בת אחותו בזמן הזה למה כותבין זמן כו' עכ"ל. ויש לתמוה דלעיל בתחלת הסוגיא דקאמר רבי יוחנן משום בת אחותו הוי להו לדקדק כן. והנלע"ד בזה דמעיקרא לא קשיא להו הכי דאיכא למימר כיון דבזמן הבית ניתקן הזמן לאחר זמן הבית נמי לא זזה תקנה ממקומה וכיון שכבר ניתקן לכתחילה פסול נמי אף בדיעבד באין בו זמן ובמוקדם דלא פלוג רבנן וכמו שנפרש ג"כ בהכרח למסקנת התוספות ועוד דמצינן למימר דכיון שכבר תקנו לכתחלה אף בזמן הזה ממילא דפסול נמי בדיעבד אליבא דר' יוחנן משום פירות שתפסיד שלא כדין דנהי דלרבי יוחנן לא שייך לתקן זמן משום פירות לכתחילה היינו משום דאי לאו שתקנו זמן בגוף הגט והיו הנשים המתגרשות נזהרות ליקח כתב מב"ד או מעדים מתי נמסר הגט שמאותו זמן טורפות לר"י מעיקר הדין וכמ"ש התוספות בד"ה משעת נתינה אבל כיון שכבר תיקנו זמן בכל הגיטין ממילא אותה שאין בגיטה זמן לא תזהר ליקח כתב וא"כ תפסיד שלא כדין. ואין להקשות לפ"ז א"כ מאי מקשה הש"ס מגיטין הבאים ממ"ה דהא אמרינן לא פלוג רבנן אלא דבזה מצינן למימר דעיקר הקושיא בגיטין הבאים ממ"ה דבהנהו אדרבא יותר ראוי שלא לתקן זמן כדי שלא תטרוף שלא כדין מהלקוחות מזמן הכתיבה לרבי יוחנן לשיטת התוספות דבסתם גיטין אמרינן ביום שנכתב נמסר ולשיטת רש"י ז"ל אליבא דר"ל דמודה בכה"ג דמצד הדין אין לה לטרוף משעת החתימה דלית ליה קלא וכמו שכתבתי בסמוך וכן לענין בת אחותו נמי יש לומר דמקשה הש"ס דבגיטין הבאים ממ"ה יותר ראוי שלא לתקן זמן דא"כ תזהר בנפשה לזנות ולא תסמוך על בעלה שיחפה עליה דנהי דמספיקא לא קטלינן לה מ"מ מידי ספיקא מיהא לא נפקא לאיסור כהונה ולעז נמי איכא כיון שכבר יצא עליה קול זנות קודם קול הגירושין משא"כ כשנכתב הזמן מניסן ומטא לידה בתשרי נתירנה שלא כדין ונוציאנה מידי לעז בחנם וע"ז משני הש"ס שפיר דקלא אית ליה ותו לא שייכי הני חששי וממילא יותר ראוי לתקן זמן כמו בכל הגיטין דלא פלוג רבנן כקושיית התוספות דנהי דע"פ קול כזה לא קטלינן לה מ"מ כיון דהזמן לא מגרע מידי כתבינן ליה כמו בכל הגיטין דלא פלוג וכבר אפשר שלזו הסברא בעצמה כיון רש"י ז"ל שלא הזכיר באלו הקושיות ענין קטלא ועפ"ז נתיישב כל מה שהקשו התוספות על שיטת רש"י ז"ל דוק ותמצא. נמצא דלפ"ז לא היה מקום להקשות למה כותבין זמן בזמן הזה משום דלא פלוג רבנן וכמ"ש משא"כ למה שכבר קדמו התוספות בהצעה דאין לפרש כן משום דלשון הש"ס דמקשה מה הועילו בתקנתן משמע שאין תועלת כלל בכתיבת הזמן ולא משום דמגרע כח הלקוחות וא"כ לפ"ז ע"כ דהא דמשני נמי הנהו קלא אית להו היינו דיום המסירה עמו יש לו קול וא"כ מקשו שפיר למה תקנו בזמן הזה דתו לא מצינן למימר משום דלא פלוג רבנן דא"כ מה מקשה מה הועילו בתקנתן דנהי שאין תועלת אפ"ה תקנו משום דלא פלוג אע"כ דלא בעי למימר משום לא פלוג דלא הוי לן למיפסל בדיעבד ואנן פסלינן אפילו בדיעבד בגיטין הבאים ממ"ה והיינו למאי דמסיק הש"ס דאית להו קלא וכשיטת התוספות דע"י הזמן יש לו קול וא"כ בדליכא זמן לית ליה קלא ופסול ובזה א"ש דבגט מוקדם כתבו הפוסקים דבגיטין הבאים ממ"ה כשר והיינו משום שאין לנו טעם לפסול שהרי כל שכן כיון שהזמן מוקדם יש לו קול גמור מזמן המסירה ומשום לא פלוג לא משמע להו לפסול בדיעבד וא"כ מקשו שפיר דבזמן הזה אמאי פסלינן אפילו בדיעבד דהא משום לא פלוג לא שייך לפסול בדיעבד והיינו דמייתי ראיה ממתניתין דג' גיטין פסולין דאיירי בזמן הזה בימי רבי שסידר המשנה ואפ"ה קתני פסולין בדיעבד והא דלא מייתי מתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה דמסתמא איירי בזמן הזה וקתני פסול משום דבמוקדם ודאי פסול משום חששא דפירות אף לר' יוחנן. ואף דלפמ"ש לעיל בשיטת מהרש"א ז"ל דמשום פירות לא שייך כלל לפסול במוקדם אף בנכתב ביום אליבא דר' יוחנן משום דאיכא מיהא קלא קצת שלא נמסר ביום הכתיבה אפ"ה לא פסיקא להו להתוספות לאתויי מהכא כיון דאיכא למידחי ומש"ה מייתי ממשנה דג' גיטין פסולין כן נ"ל נכון. ואם אמנם אפשר בעלי התוס' לא נחתו להכא מ"מ הסברות נכונים וברורים בעזה"י ולדעתי אפשר להעמיד הדבר בכוונת התוספות ודוק היטב ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל גזירה שמא יחפה על בנים ממזרים כו' עד סוף הדיבור. וקשה א"כ מאי הוצרכו לפרש בשמעתין דהנהו קלא אית להו ומסקו אדעתייהו זמן המסירה שזה נראה דוחק גדול דעיקר החששא בכולה שמעתין דזימנין שאין ע"מ לפנינו ואמאי לא מפרשי בפשיטות דכיון דגיטין הבאין ממ"ה אית להו קלא שלא נמסרו בשעת הכתיבה הועילו בתקנתן לענין שלא תוכל לחפות על בניה הממזרים שאם תזנה בינתיים כל זמן דלא מייתי ראיה הויין בניה ספק ממזרין לפי מה שביארתי באריכות דחזקה קמייתא קאי במקום חזקה דהשתא והו"ל פלגא ופלגא וכן לענין שאין רשאי להחזירה דהו"ל ספק סוטה. מיהו יש ליישב דודאי לא סגי בהני טעמי לחוד לתקן זמן כמ"ש הרא"ש ז"ל אלא לאחר שתקנו משום חיפוי לענין קטלא מהני הני טעמי לאחר זמן הבית כיון דאכתי מיהא איכא הני טעמי ותו לא פלוג רבנן. ובעיקרא דמילתא נראה לי דלא שייך לתקן זמן בתחלה משום הני טעמי לחוד משום דלרמאי ולרשיעי לא חיישינן שיחפה הבעל על בת אחותו ולהרבות ממזרים בישראל שהרי ע"פ דבורו נאמן להתיר ולאסור כגון לומר זה בני ממזר או כשר דילפינן מיכיר יכירנו כו' וכן להחזיר ולישא אשה שזינתה תחתיו. משא"כ החששא דבת אחותו לענין קטלא ודאי חיישינן שבזה אין עושה כלום רק שמגרשה באמת שהרי חייב לגרשה ובמה שנותן לה גט בלא זמן אינו סובר שיש שום איסור בזה ובשתיקתו היא נצולת ותו לא מהימן עלה. מיהו במה שכתבו התוס' שיחפ' על בניה ממזרין קשיא לי שהרי אם זינתה תחתיו נמי אין בניה ממזרים דרוב בעילות אחר הבעל ומכ"ש אם רוצה לחפות השתא נמי דתקון זמן יחפה ויאמר שממנו נתעברה ואף אם נאמר שאין דבריהם בזה אלא בגיטין הבאים ממ"ה וכגון דאשתהי זמן רב עד שאין לתלות שממנו נתעברה וא"כ ע"כ יחפה לומר שגירשה קודם הזנות ומה שתקנו זמן בגיטין שמוסר הבעל לאשתו היינו משום חששא שמא יחזירנה לאחר שזינתה. מיהו גם בזה קשה דאף כשהבעל במדינת הים אם יאמר בפירוש שבצינעא בא ובעל נאמן להכשיר הבנים ואפשר דבזה כיון שיש עדים שזינתה תו לא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל כיון שאין מצוי כלל במדינה וצ"ע. ועי"ל דלא ניחא ליה לומר שממנו נתעברה כדי שלא יירש בנכסיו ומש"ה חיישינן שפיר שיחפה לומר שגירשה קודם שזינתה כדי להכשיר הולד וק"ל:

שם בגמרא מתקיף לה ר' נתן בר' הושעיא לשמואל יאמרו שתי נשים בחצר א' כו' ויש לדקדק דלרב נמי תיקשי להיפך שאם מגרש אחת בגט מאוחר שכשר לכתחלה ואחת מגרש מהיום דאותה צריכה להמתין שלשה חדשים אחר זמן מאוחר שכתוב בגט דמיקרי יום הנתינה כמו שכתבו התוספות לעיל ואם כן יאמרו שתי נשים בחצר א' מאי אמרת דזמן גיטה מוכיח שהוא מאוחר א"כ הכי נמי לשמואל. מיהו נראה דלרב אם מגרש בגט מאוחר אף שאין הגט חל עד הזמן הכתוב בו אפילו הכי אינה צריכה להמתין אלא משכלו ג' חדשים מיום המסירה בשעת הזמן הכתוב בו מותרת לינשא מיד ואף שלא נזכר בפוסקים נראה שהדעת מכרעת כן:

שם תניא כוותיה דרב השולח גט אשתו. ויש לדקדק דלשיטת רוב הפוסקים דגט על ידי שליח כשר אף במוקדם כיון דזמן הכתיבה לא מהני ביה מידי דיום המסירה אית ליה קלא ואם כן מאי סייעתא מייתי הכא לרב דלמא שאני הכא בגט על ידי שליח שצריכה להמתין מיום הנתינה משום דיום הכתיבה לא מוכח ביה ולא מידי דשמא מוקדם הוא מה שאין כן בגט שנכתב באותו מקום שנמסר דלמא מודה ובהכי הוי אתי שפיר דלא קשיין ברייתא אהדדי. מיהו יש לומר כיון דגט מוקדם לא שכיח לא חיישינן לענין הבחנה כדמצינו שם להדיא דלא גזרו בכמה דברים דלא שכיחי. ובזה יש ליישב ההיא דגט מאוחר שכתבתי בסמוך וק"ל:

תוספות בד"ה המשליש פי' בקונטרס כו' עיין מ"ש הר"ן ז"ל בזה ליישב שיטת רש"י ז"ל:

גמרא אמר רבא מ"ט דר"ש קסבר כו' כבר כתבתי דלמאי דקי"ל כר' יוחנן דמשום בת אחותו איתקן א"כ צ"ל דמילתא דרבא מפרשינן בענין זה דמקשה מ"ט דר' שמעון דע"כ לית ליה טעמא דבת אחותו א"כ למה תקנו זמן כלל וע"ז מסיק משום דקסבר כיון שנתן עיניו לגרשה וכמו שהארכתי בזה לעיל ע"ש:

דין בעל המביא גט מעיר לעיר בלא שליח לאשתו כשר:

אמר רבינא לרב אשי גיטין הבאים ממדינת הים דמיכתב בניסן ולא מטו עד תשרי מה הועילו חכמים בתקנתן אלא הנהו קלא אית להו פי' מאחר שרואים את הזמן הכתיבה קודם המסירה וכתבו הבעלי תוספת וא"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא נמי אית ליה קלא וי"ל דלא שייך קלא אית להו אלא כשמגרש ע"י שליח אבל נכתב ביום ונחתם בלילה יש לחוש שמא ימסור לה בעצמו בצנעא ע"כ וכן כתב הרא"ש וז"ל גיטין הבאין ממדינת הים דאית להו קלא לפי שיש קול להליכות השליח וביאתו ומידע ידע זמן המסירה ולפי טעם זה אי איתרמי הכי שלא נמסר ביום שנכתב ותו לא מתכשר האי גיטא אם לא ע"י שליח להולכה דאית ליה קלא אם היה הבעל נותנו לאשה לית ליה קלא ואת' למטרף לקוחות שלא כדין מיום שנכתב ע"כ וכ"כ הטור וז"ל ופירש דכל גט שלא נמסר ביום הכתיב' אין תקנה להכשירו אלא ע"י השליח דבהכי אית ליה קלא דאמרינן גבי גיטין הבאים ממדינת הים אית להו קלא לפי שיש קול להליכות השליח ולביאתו ומידע ידעי אינשי יום המסירה ה"ה נמי בגט שנכתב קודם שנמסר אע"פ שאם היה מוסרו מידו לידה היה פסול משום דאתי למטרף לקוחות שלא כדין מיום שנכתב כשנתנו ליד השליח ליתנו לה אית ליה קלא ולא נפק מיניה חורבא ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב הרי שאמר לשנים לכתוב גט ולחתום וליתנו לאשתו ונתאחר הדבר ימי' או שנים או שנמצא הגט בטל והוצרך לכתוב לה גט אחר כשכותבי' הזמן והמקום אין כותבים לא הזמן שאמר הבעל להם לכתוב בו ולא אותו המקו' כיצד היה בירושלי' כשאמר להם הבעל לכתוב בו בתשרי ונתאחר עד ניסן והרי הן בלוד כותבים הזמן מניסן ובלוד וא"א הרא"ש ז"ל כתב דברי ר' יצחק לפסק הלכה עכ"ל ומ"מ נראה דוקא כשנתן הבעל הגט מידו לידה במקו' הכתיב' אבל הבעל עצמו שהוליך גט לאשתו נמי יש לו קול וכשר וכן מצאתי בתשובת מהר"ר משה מהל"א בשם הגאון מקרר"אי ועוד הוא האריך בראיות ורובם אין בהם ממש ומהר"רי ברונא ג"כ השיג עלי' ע"כ אקצר תשובתו. ואכתוב נמי בקיצור מה שכותב עליו מהרי"ב וז"ל התשובה של מהר"ם מה"לא ה"כ נודע לי אין כת"ר מתמי' עלי בסדרי הגט מעיר לעיר ע"י הבעל בלא שליח אחר האמת משמעות האש"רי בפ' ב' דגיטין לפי חד שנויא משמע שאין לעשו' כ"א ע"י שליח ולפי חד שנויא יש לעשות אך בסימני האשר"י מביא אותו שנויא בתרא בזה הלשון גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין לו תקנה אלא ליתן לה ע"י שליח ואינו יכול לגרש בעצמו ליתנו מידו לידה ולע"ד משמעות הלשון האש"רי איירי כה"ג דשניה' בעיר אחת הבעל והאשה ולא נמסר ביום הכתיבה אז אין לו תקנה כ"א ע"י שליח והבעל ילך חוץ לעיר ואף שמשמעות קצת כתירץ האלפסי בפרק התקבל היכא שהי' הבעל בעיר בשעת הכתיבה אין לו ליתן ע"י שליח אף שילך חוץ לעיר היינו משום טעמא דרב הונא שהבעל יאמר לפקדון נתתי דאם איתא דלגירושין יהיב לדידה הוא יהיב וזה לא שייך הכא וגם משמעות לשון הטור והרא"ש כמו שפירשתי דאיירי דוקא כששניהם בעיר כו' אכן יש צדדים להתיר ולדחוק וליישב גם מנהג פשוט מקדמוני ובתראי ובתקון גט שבידי שתיקן מהר"ר ליפמן ע"פ קבלת מהר"ר מנחם ממירזברג ז"ל וממהר"ר מאיר מבילו"א ז"ל כתוב בפי' מבואר יפה שהבעל מוליך גט בלא שליח וכשבאתי הנה והתחלתי להתעסק ולסדר גיטין דברתי ג"כ עם חברי מזה והגידו לי איך שנהג מהר"ר יוחנן ז"ל במדינה זו ע"י בעל בלא שליח וכן מהר"ר שלמה מטרוסט הקדוש ז"ל נהג כן במדינה זו והר"ר משלם ז"ל הביא גט בעצמו לאשתו בלא שליח לכאן מבריוסלויא ואותו מהר"ם היה מקובל ממהר"ר שווידנין ז"ל והגידו לי חבירי שנהוג ג"כ הכי מהרר"י הגאון גם נראה שהאידנא מתי מעט ויצא הקול מעיר לעיר כמו במדינת הים בימיהם וכ"הג מצינו ג"כ מת בה"ה ג"כ מקובלני ממהר"יו ז"ל שהיה מקובל ממהר"ים ז"ל שהאידנא אין כותבין גט חליצה מטעם זה לפי שאנו מתי מעט ויצא קלא ואם נפשך לומר מאי איכפת לן נוציא כל הדיעות ז"ל א"כ אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים ולא אמרינן אף להחמיר אח"כ דרשתי הגאון יצו' והשיב וז"ל ואשר שאלת היאך אנכי נוהג בבעל עצמו שהוליך את הגט ממקום למקום אם כשר הדבר דע כי נוהג אנכי הלכה למעשה להכשיר והכי תניא בהדיא בפ"ק דגיטין הבעל עצמו שהביא גיטו א"צ לומר בפני נכתב ובפנ"ח כו' ובס"ה מייתי הך ברייתא לפסק הלכה ואיני רואה שום משמעות בשום שינויי באשר"י בפ"ב דנגמור מיניה דלא כשר אי משום דכתב שאין לו תקנה אלא ע"י שליח אבל עצמו לא אין דעתו כלל לאפוקי בעל המוליך את גיטו דאיהו נמי בלשון ובכלל שליח מקרי הבעל שהבי' גיטו דאל"כ מה שייך לו' עלה שלא תחלק בשליחו' הא לאו שליחו' הוא ואדרב' מוכיח מדברי האש"רי בהאי שינויא כש' הדבר דא"לכ היאך מתור' אמאי כותבין גט אעפ"י שאין אשתו עמו ניחוש דלמא יטלנו ויוליכנו למד"ה ויתננו לה שם משום דבמקומות אין מצוי לא סופר ועדים הבקיאים בעניין וליכא לשנויי עלה דלא מקדים אינש פורענות לנפשי' דכה"ג צריך לאקדומי כמו שאר שליחות הבא ממד"ה גם בבעל עצמו שמוליך אית ליה קלא עכ"ל ואני ישראל מברונא ברעגינשבורג מתמי' על הקבלה דלעיל להתיר ע"י הבעל להיות שליח להולכה לעצמה בלא ראי' ברור' ולסתור דברי האש"רי בפ"ב כאשר ביאר הטור באבן העזר וכתב בהדיא שאין לו תקנה לאותו הגט אלא ליתן ע"י השליח ואין יכול לגרש בעצמו ליתן לו מידו לידה כו' ומאי דקאמר נמי דבעל נמי שליח הוא ובכלל שליחות הוא והוכיח מדפרי' א"ה בעלמא נמי אלמא תניא כו' עד ואי לא שליחות מקרי מאי שייך לומר עלה שלא תחלוק בשליחות הא לאו שליח תימא גדולה הרי בתו' יש גירסא ממש איפכא וז"ל נראה דהאי פירכא ובעל נמי לא קאי אמאי דמשני שלא תחלק בשליחות דבעל לאו שליח הוא ועוד דבלאו א"ה פריך שפיר אבל קצת תימה שהמתין עד כאן ועוד שחוזר ומקשה ליה בסמוך ע"כל אלמא דבעל לאו שליח הוא א"כ מהיכא תיתי לאפוקי לישנא דאש"רי וס"א ממשמעות' ועוד דההיא ברייתא דפ"ק לא אתי לאשמעינן אלא דא"צ לומר בפ"נ ובנ"ח וכגון היכא דליכא למיחש ללקוחת כגון דפרע כתובתה בפנינו וקרעו לגיטא וכתבינן ע"ג דגיטא דנן דקרעינין כדי שלא תגבה ביה כו' מיהו אינו חולק על הגאון וחלילה וחס לי להוציא שום לעז על הגיטין ועל קבלתו דפשיטא דבהתירא יצאו אפי' לכתחלה ע"כ תוכן דבריהם ואני אומר ישר כחו שלא חלק על הגאון מהר"אי דבודאי א"ל שהיה מקובל וברור לו לא היה מתי' לכתחל' כי אותו הגאון היה מאוד רגיל להחמיר היכא דאיכא צד איסור דאורייתא וק"ו בא"א א"ל שפשט לו היתר ובסדר גיטין שלא מצאתי נוסח מיוחד היכא שהבעל עצמו שליח איך יסדר לו הרב השליחות ע"י וכן נראה לי היתר פשוט דלא גרע משליח ומה שכתב מהר"יב מגליון תו' לאו מר בר רב אשי חתים עלה ואדרבא אמינא מדהמתין ע"כ ש"מ דבא לאלומי פירכא דיליה וה"ק אפי' את"ל דלא שייך בבעל כולי האי לומר בפ"נ כו' דבודאי מאחר שהוא מביאו א"כ בודאי הוא צוה לכתוב לשמו מ"מ יאמר בפ"נ כו' כדי שלא תחלוק בשליחות ומשני ליה אפי' את"ל דלא חילוק בשליחות מ"מ הכא דאין בו שום צד לומר בפ"נ כו' דטעמא מאי דתקינו לומר בפ"נ כו' משום דלמא אתי בעל ומערער ומאחר שהוא הביאו דלא שייך לומר שום ערעור וא"כ שורש התקנה בטלה לגבי הבעל מעיקרא ועוד אומר אני אפי' את"ל דלא שם שליח הוא מ"מ לענין גט קלא הוא בשליח ואדרבה טפי אוושא מילתא שהוא שליח בעצמו להביא גט לאשתו מה שאינו בנמצא שהי' לו לכתוב הגט במקום שהוא א"ל שחושש שמא לא ימצא סופרים דבקיאים וגמירי בהלכות גיטין או טעמים אחרים והיינו מילתא דלא שכיחא וק"ו האידנא שמסדרי' הגט ע"י רב העיר וברוב קביצת עם ק"ו דאיכא קלא ומ"ה אמרינן אפי' לא היה כלל ע"י שליחות אלא שלא נתן לה ביום הכתיבה ונתן לה הוא בעצמו אח"כ היכא דאיכא למיחש לעיגונא דכשר חדא דכדאי הוא הרמב"ם דמכשיר אפי' לכתחלה לסמוך עליו בשעת הדחק ועוד לפי שינויא קמא של הרא"ש כל גט שלא ניתן ביום הכתיבה אית ליה קלא ואין חילוק בין אם בא ממדינת הים או לא ובפרט האידנא דמסדרי' הגט בקביצת עירו וע"י לומדים פשיטא דקלא אית ליה ואין להחמיר ביה וק"ו לפי מה שמסיק תלמודא להקל לקמן אפי' במוקדה גמור כשר ע"י הדחק כר"ש בסי' י"א:

דין גט שזמנו מאוחר כשר לגרש בו מיד אלא שאין הגירושין חלין עד זמן הכתוב בו:

פסק כתב הרמב"ם גט שיש עליו עדים ואין בו זמן או שהי' בו זמן מוקדם או מאוחר או שנכתב ביום ונחתם בלילה אעפ"י שהיו עסוקים באותו ענין כו' פסולי' והנה מה שכתב שגט מאוחר פסול השיב הראב"ד וכתב כשר לגרש בו מיד בשעת הכתיבה אלא שהבעל אוכל פירות עד זמן הכתיבה וצ"ל לפי דבריו דוקא כשהבעל צוה לכתוב את הגט מדעתה א"כ אמרינן שנתרצה בכך אבל שלא מדעתה פשיטא דלא כל כמינ' לגרשה בע"כ והיא תפסיד פירות מעתה ומ"מ נראה יותר דברי ר"ת ור"י שכתבו דגט מאוחר כשר לגרש בו מיד אלא שאין הגירושין חלין עד זמן הכתוב בו וכן מסתבר שהרי כאלו מתנה שלא תתגרש בו אלא עד זמן פלוני וא"כ בדין אוכל הבעל פירות עד זמן הכתוב בו ואינו מפסיד פירות לא בשעת חתימה ולא בשעת נתינ' עד שיגיע זמנו וכן הסכים הרא"ש ועיקר ומה שכתב דמוקדם פסול אפי' עסוקים באותו ענין נראה דליתא כמו שנפרש לקמן סי' כ':

דין דצריכה להמתין ג' חדשים משעת הנתינה ולא משעת הכתיבה:

איתמר מאימתי מונין ג' חדשים לגיטין רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה ומייתי בגמרא ברייתא כוותיה דרב וברייתא כוותיה דשמואל ויש ספרים שכתב בהם והלכתא משעת כתיבה וליתא להאי גירסא עיקר וגם הרי"ף לא הביאו אלא שפסק כשמואל וטעמא דיליה משום דרב כהנא ורב פפא ורב אשי עבדו כוותיה דשמואל לקולא משעת כתיבה ואף דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו משעת נתינה מ"מ הני בתראי עדיפי דהוי תלת לגבי תרי ועוד דהוי בינייהו רב אשי דהוא בתראי מכולן והלכתא כוותיה ברוב התלמוד ומ"מ בכל ארץ אשכנז וצרפת נהגו לחומרא כרב משעת נתינה וגם הלכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל ולקמן בסוף מכילתין החמיר ר"י שאפילו יצא על הגט קול פסול שהוכרחו ליתן גט אחר אפ"ה צריכ' להמתין עוד ג' חדשים מנתינת גט השני:

דין אם פגמה כתובתה אע"פ שלא זקפה עליו במלוה או זקפה אע"פ שלא פגמה משמטת ואם זקפה או פגמה הכתובה הוי כאלו זקפה או פגמה גם התוספת אבל אינם קנס ופיתוי היכא שפגם או זקף מקצתו' אינו משתמט רק מה שזקף או פגם:

אתמר מאימתי משמטת רב אמר משעה שתפגום ותזקוף ושמואל אמר פגמה אף שלא זקפה וזקפה עליו במלוה אף שלא פגמה משמטת ותניא כוותיה דרב וכוותיה דשמואל כו' ונראה דהלכה כשמואל בדיני לגבי דרב וכן פסק הרמב"ם והר"אש ולאו דוקא כתוב' אלא אפילו אונס קנס ופיתוי היכא שפגם או זקף עליו במלוה משמט מה שזקף ודוקא מה שזקפ' אבל אם זקף מקצתו פשיטא שאינו משמט כולו כ"א מה שזקף חוץ תוס' כתובה דהוי ככתובה שאם זקפה הכתובה במלוה הוי כאלו זקפה אף התוספת אף שכתב בשטר א' וה"ה לעניין פגימה שאם פגמה ליה כתובה במקצ' הוי כאלו פגמה אף התוספת וזהו מה שאומרים בפ' אעפ"י ולשבועה תנאי כתובה ככתוב' ופי' זקפה במלוה עיין לקמן בפ' השולח סימן מ"ה:

דין דגבי כתובה אין לסמוך אעידי קנין אפי' בשעת הדחק א"ל שנכתב הכתובה ונמצא בה טעות:

אמר שמואל כתובה כמעשה ב"ד דמי מה מעשה ב"ד נכתבים ביום ונחתמים בלילה אף כתובה נכתבה ביום ונחתמה בלילה כתובה דרב חייא בר רב איכתבה ביממא ואיחתמה בלילה היה רב התם ולא א"ל ולא מידי לימא כשמואל ס"ל לא עסוקים באותו ענין הוה כדתניא א"ר אליעזר בר' צדוק לא שנו אלא שאין עסוקים באותו ענין אבל עסוקי' באותו ענין כשר וכתב הרא"ש מצאתי כתוב שבתשוב' שאלה פסק הרי"ף דלא כשמואל ומברייתא דר' אליעזר בר' צדוק אין ראיה דלאו אכתובה איתמר דמסתמ' אמתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה מתני ונראה דה"ט מדמותיב תלמודא לימא כשמואל ס"ל ומאי מקשה ליה אי סבר כשמואל אלא ידע תלמודא דסוגיא בעלמא דלא כשמואל ולהכי הוה תמוה אם רב יסבור כשמואל בזה ומשני רב פליג נמי אשמואל ולית הלכת' כוותי' דשמואל והרמב"ם ז"ל כתב דגט שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אפי' עסוקי' באותו ענין ואין לסמו' על זה והא דפסלינן שטרו' שנכתבו ביו' ונחתמו בליל' היינו בדלא קנו מני' אבל אי קנו מני' ליכא למיחש כדאי' בב"ב אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתיבו יומא דאקניתו כו' ע"כ והנ' מה שכתב הרי"ף פסק דלא כשמואל נ"ל דבריו כך משמעו' התלמוד וכן פסק העיטור וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון שלא חלק בין כתובה לשאר שטרות ומה שכתב אח"כ שאין לסמוך על דברי הרמב"ם כו' יפה כתב כי דעת הרמב"ם הא דתני' ר"א בר' צדוק לא שנו כו' קאי על כתוב' ומדהכשיר כתובה בעסוקים בא"ע ש"מ דגט אפי' עסוקי' באותו ענין פסול וכן פירש המגיד משנה להדיא שזו היא ראייתו ותמה אני עליו איך עלה על דעתו שהברייתא תהא קאי על הכתוב' מה שלא הוזכר שם במשנה ועוד דאי קאי על הכתובה ה"ל לאקשויי מברייתא על שמואל דמכשיר אפילו בלא עסוקים באותו ענין ואין לפרשו דקאי על שאר שטרות וקאי אמתניתין דשביעית שטרות המוקדמין פסולין לא שנו אלא שאין עסוקים באותו עניין כו' כמו שפירש הר"ן זה אינו דא"כ מה מביא ראי' משטרות דהלואה היתה ביום א"כ זוזי הוא דמקני לשעבודי' ומאחר שמוכנים הווה עדים לחתום א"כ אית ליה קלא כמו שחילק הר"ן אבל גבי כתובה מנ"ל דלמא אפי' עסוקי' באותו ענין לא מהני אלא מה אית לך למימר בקירוב חתנות הוא דחייל שעבודא ואית ליה קלא א"כ אפילו אין עסוקים באותו ענין נמי כמו שפסק שמואל או אפילו עסוקי' באותו ענין לא מהני כי אין כאן ראי' מברייתא כר' אליעזר בר' שמעון בשלמא אי קאי על גיטין דמתני' אייתי שפיר ראי' שהרי ביום לא התחילו הגירושין כלל ואפ"ה נחתמו בלילה ולא חשבינן במוקדם מאחר שעסוקים בא"ע כ"ש לכתובה דאיכא קירוב חתנות וה"ה כל שאר שטרות שהן באים על דרך חיוב שמקנה אדם דבר אפילו בלא הלואה שנכתבים ביום ונחתמים בלילה ויותר מזה פסק הרמב"ם גבי שטרות שאם עסוקים באותו ענין עד הלילה וחתמוהו אעפ"י שקנו מידו בלילה כשר ואף שיש לתמוה על הרמב"ם מנ"ל הא מ"מ לפי מה שפירשתי שברייתא דר' אליעזר קאי על גיטין א"כ ה"ה בכל שטרות ואין לחלק בשום ענין וברשב"א מצאתי שכתוב להדיא תניא א"ר אליעזר בר' צדוק לא שנו שכל גט שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול כו' משמע שכך היתה הגירס' בספרים ומה שכתב הרא"ש והא דפסלינן שטרות כו' נ"ל דה"ה כתובה כשרה כה"ג אפילו בלא עסוקים באותו ענין היכא דהוי בקנין כמו שאנו נוהגי' לעשות קנין מקודם ומכל מקום לכתחילה אין לסמוך אעידי קנין אלא יום או יומים בשעת הדחק וק"ו לפי מה שכתבתי בפ"ק דכתובות סי' י"א שאין לסמוך אעידי קנין אפילו בשעת הדחק א"ל שנכתבה הכתיבה ונמצא בה טעות אבל לא בענין אחר ועכ"פ המנהג שנוהגים במקצת מלכות שכותבים הכתובה בע"ש וחותמים אותה במ"ש אינו מנהג יפה:

דין מה שכתבנו שיכול לזייף כשר בעדי מסירה לפנינו היינו אפי' לזמן מרובה. דאם הי' בו תנאי היו זוכרי' ודוקא בגיטי נשים אבל בשטרות דעלמא העומדי' לראי' פסול אפי' מיד אם כתוב בדבר שיכול להזדייף ומ"מ שטר מכר או מתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוי דינו כמו בגיטין:

אמר ר' אלעזר לא הכשיר ר"א אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא. דלמא הוי בי' תנאי וזייפי'. ור' יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים. אם איתא דהוי ביה תנאי מדכר הוי דכירי אינשי. ולאו דוקא עד עשרה ימים אלא אפילו לזמן מרובה. והלכתא כר"י דהוה רבו דר"א. ואמר ר' אלעזר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשטרות אפילו לאלתר לא. דכתיב למען יעמדו ימים רבים אלמא דגזירת הכתוב הוא דבעינן בשטרות דבר הראוי להיות ימים רבים ולא הראוי להזדייף ולסמוך על עידי מסירה ור' יוחנן אמר שטרו' כגיטין וקרא דלמען יעמדו עצה טובה קמ"ל. ובהא ק"ל הילכתא כוותי' דר"א דדוקא בגיטין אבל לא בשטרות. וכן פסק הרי"ף בהדי' וכן דעת התוס' ודעת האחרונים. וראייתם מדפריך סתמא דתלמודא גבי שטרות והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף. וכן גבי דפתרא קאמר הש"ס כדי לכתוב עליו גטי נשים. משמע אבל לא שטרות. אף שהתוספות והרא"ש כתבו עוד שנויי אחריני. דר"א ור"י לא פליגי אלא לאלתר אבל מודים דמכאן ועד עשרה ימים פסול מאחר דבשטרו' יש כמה ענייני תנאי' וחלוקי דברי' לא דכירי. ולפ"ז ליכא ראיה ברורה דהלכתא כר"א וכן פסק רבינו חננאל דהלכה כר"י. מ"מ נ"ל דדברי הראשונים הם עיקר. דמסתמא פליגי ר"א ור"י דזה פוסל לעולם וזה מכשר לעולם. דאי אמרינן דר"י לאלתר דוקא מכשיר אבל לא לזמן מרובה. ה"ל למימר בהדי' במילתיה. ואף הטור בודאי קיבל מאביו הרא"ש שתפס דברי הראשוני' עיקר שכתב ור"ת מכשיר אם בא לגבות בו לאלתר. ולא נהירא לא"א הרא"ש אלא פסול לגבות בו אפי' לאלתר מאחר שנכתב על דבר שיוכל להזדייף ומ"מ כתבו התוס' דוקא בשטרות העומדים לראי' אבל שטר מכר ומתנה שעשוי לקנות בו לפי שעה הוי דינא כמו גיטין וכשר. כדאמרינן בברייתא בפ"ק כתבו לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הר"ן מכורה ונתונה וסתם חרס כתב שיכול להזדייף הוא. וכן דעת הרשב"א והר"ן:

דין אם הרחיק העדים שני שיטין מן הכתב פסול:

כתב המרדכי וז"ל אין לתמוה איך מכשיר ר"א בדבר שיכול להזדייף והא מודי ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול דהא מודי ר"א היכא דלא אתי למסמך עליו כגון בשמות מובהקים דכשר הכי נמי הכא. ולפ"ז הרחיק ב' שיטין מן הכתב פסול ר"א בעידי מסירה דהא מזוייף מתוכו. ודלא כפי' המיימוני דמכשיר בהרחיק ב' שיטין מן הכתב לר"א כמו בדבר שיכול להזדייף ע"כ. גם אני אומר דלא נהירא לי דברי הרמב"ם דסוף סוף גט פסול מקרי כמו שהשיג הראב"ד דשמא נתן תנאי בגט ואפקי' גיטא בלא עדי מסירה ואתי למסמך אעידי חתימה לחוד. מאחר דלא חזינן שום ריעותא בגט והוי כמו מזוייף מתוכו. וכן דעת הטור נוטה דפסול:

דין גט שנמחק בו אות או תיבה שתלה בין השיטין אם הוא מן התופס ואינו מעלה או מוריד לשום תועלת במחיקתו כשר. אפי' אינו מקוים בסופו אבל אם הוא מן התורף. או שיש איזה תועלת במחיקתו אינו גט. אם לא שחזר וקיים בסוף הגט. נימק או נרקב או נשחק או נטשטש אם יכול לקרותו כשר. והאידנא נהגו לזהר ולהחמיר שלא יהא שום מחק או טישטוש בגט. וכן נהגו להחמיר שלא לקיים שום מחק ותלוי בגט. וגט הקרוע שתי וערב בקרע ב"ד אינו גט אפי' איכא עידי מסירה בפנינו:

כתב הרמב"ם וז"ל גט שנמחק בו אות או תיבה שתלה בין השיטין אם מתופס הגט כשר. ואם מתורף אינו גט. ואם חזר ופי' בסוף הגט שאות פלוני תלוי' או על המחק אפילו מתורף הגט כשר. וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב שהוא קרע של ב"ד הר"ז גט בטל. אבל אם נקרע קרע שאינו של ב"ד כשר. נימק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר. נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרותו כשר ואם לאו אינו גט בד"א כשהגט יוצא מתחת ידה, בעידי החתימה ואין כאן עידי מסירה. אבל אם יש עדים שנמסר לה הגט בפניהם והי' כשר הר"ז כשר. אע"פ שהי' תורף גט על המחק או בין השיטין או שהי' קרוע שתי וערב כשנתנה לפניהם ע"כ. והנה מה שחילק בעידי מסירה לפנינו יפה חילוק שאז כשר רק שהי' ראוי' לקרות הגט מקודם כמו שכתוב והי' כשר. אבל מה שכתב אפילו הי' קרוע שתי וערב זה זה אינו נראה בעיני דודאי הוי חספא בעלמא וכ"כ הרשב"א וכן עיקר. ומה שכתב בענין קיום הגט נמצא בו כדבריו בתוס' ובירושלמי גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול. שלא מגופו כשר. ואם החזירו למטה אפילו מגופו כשר ע"כ וכן דעת ר"נ גאון כדברי הרמב"ם שבתופס כשר מחיקה אפילו בלא קיום. ונראה לאו דוקא בכל תופס הגט כשר. אלא כל דבר שאין בו תועלת במחיקתו ואינו מעלה ומוריד אלא מכח ט"ס נמחק. אבל אם נמחק דבר מן התנאי ויש חילוק בגט במחיקתו עד שיגיע תועלת באותו מחיקה בין לו ובין לה הוי מחיקה דבר שיכול להזדייף ואינו כשר בלא עידי מסירה או בלא קיום ומ"מ נהגו האידנא להזהר שלא יהא שום מחק וטשטוש בגט. וכן נהגו להחמיר שלא לקיים שום תלוי ומחק בגט:

ואותביה בכיסתיה. ימים רבים: דאי מפייסה. בהדיה בקטטות שביניהם: תיפייס. ולא יגרשנה ולא איפייסה וגרשה ומכי מטא גיטה לידה הוא דאגרשה: לא מקדים כו'. לא רגילי למיעבד הכי לאנוחי בכיסתיה דכיון דלא ניחא ליה בגירושין פורענות הוא לגביה ולא מקדים ליה: מה הועילו חכמים בתקנתן. בין לענין פירות בין לענין זנות דטרפה לקוחות מיום הכתיבה: קלא אית להו. ובין לענין זנות ובין לענין פירות בעיא לאתויי ראיה אימת מטא גיטה לידה: מאימתי מונין לגט. ג' חדשים שהאשה צריכה להמתין: ב' נשים בחצר אחת. של אדם א' שפירש לים ומסר שני גיטין לשתי נשיו בו ביום אלא שזה קדם לזה כתיבתו חדש ולשמואל זו תינשא לסוף ב' חדשים וזו לסוף ג' יתמהו בני אדם שראו שנתגרשו ביום א': גט ישן. לקמן (דף עט:) תנינא דאין אדם מגרש בגט ישן ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה וטעמא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה שמא תתעבר ותלד בין כתיבתו לנתינתו ולאחר זמן יאמרו הגט קדם ובזנות נתעברה: המשליש. מסר הגט לשליש כדי לגרשה בו לסוף ג' חדשים והוא הלך לדרכו: מותרת לינשא מיד. דמשעת כתיבה מנינן: מאימתי כתובה. כשאר שטר חוב ומשמטתה שביעית: משתפגום. שתפרע קצת דגלי דעתה דעומדת ליגוש וליפרע: ותזקוף. עליו המותר במלוה דנפקא לה משום כתובה ומעשה ב''ד שאינו משמט וחל עלה שם שטר חוב: פגמה. כיון דגלי דעתיה בפרעון קרינא ביה לא יגוש: זקפה. במלוה: אונס. את הבתולה חייב חמשים כסף: וקנס. דמוציא שם רע: מאימתי נזקפין. כלומר מאימתי הויא כזקיפה: העמדה. הרי היא כזקיפה: כמעשה ב''ד דמיא. דתנאי ב''ד היא: מה מעשה ב''ד. חיוביה משום פסק דין הוא ואע''ג דלא איחתים הלכך אין שם הקדמה ונכתבים ביום ונחתמין בלילה: אף כתובה. משעת כתיבה דנכנסה לחופה דקירוב חתנות הוא חייל שעבודה ואע''ג דלא אחתים: עסוקים באותו ענין הוו. מכתיבה עד חתימה ואפי' בשאר שטרות כשר: לא שנו. דשטרות הנכתבים ביום ונחתמים בלילה פסולים: אבל עסוקים באותו ענין. כיון שהעדים מזומנים לחתום אלא שבעל כרחם צריכים להמתין עד שיסיים הסופר את השטר אע''ג דאיתרמי ליה חתימה לאורתא: כשר. שהרי משעת כתיבה נמי אית ליה קלא: אין לו פירות. וכי טרפה מזמן כתיבה בדין טרפה:

ואנחיה בכיסתיה מאי. פירש בקונטרס מה הועילו חכמים בתקנתם בין לענין זנות בין לענין פירות דטרפה לקוחות מיום הכתיבה אע''ג דלעיל אמר ריש לקיש דיש לבעל פירות עד שעת חתימה הכא מודה דיש לבעל פירות עד שעת נתינה כיון דאי מפייסה תיפייס ומיהו ההוא דגיטין הבאין ממדינת הים דפירש בקונטרס דלתרווייהו פריך קצת קשה דלמה לא יפסיד משעת חתימה לריש לקיש כיון שאם היתה אצלו היה מגרשה לאלתר ועוד קשה לר''י דמה הועילו חכמים בתקנתם משמע דהשתא איכא למיחש כאילו לא היה בו זמן וזה אינו דבאין בו זמן חוששים שלא תפסיד האשה וחששא דהכא לא משום אשה אלא משום לקוחות ונראה לר''י דהנך תרי פירכי למאן דאמר שמא יחפה אבל למאן דאמר משום פירי ניחא דבדין מפסידין הלקוחות משעת חתימה: הנהו קלא אית להו. פירש בקונטרס דבעיא לאיתויי ראיה אימת מטא גיטה לידה תימה דלענין זנות דנהי דידוע שלא בא לידה ביום הכתוב בו מ''מ יכול לחפות ולומר שנתן לה קודם שזינתה כמו קודם שתיקנו זמן ואור''י קלא אית להו כשרואין בזמן שזמן הכתיבה היא קודם המסירה אית ליה קלא למילתא ומסקי אדעתייהו לידע יום המסירה וא''ת ובההוא למה תיקנו זמן וי''ל ע''י הזמן יש לו קול לפי שרואים ע''י הזמן שבו שהנתינה אינה ביום הכתיבה וא''ת ומאן דאמר משום בת אחותו בזמן הזה למה כותבין זמן בגיטין דאפי' בזמן הזה משמע דבעי זמן כדתנן (לקמן דף פו.) ג' גיטין פסולים וי''ל גזירה שמא יחפה על בניה ממזרים אי נמי מהרה יבנה בית המקדש א''נ שלא יאמרו זינתה אחר גירושין ויחזירנה דגרושה שזינתה מותרת לחזור כדאמרינן בפ''ב דסוטה (דף יח:): השולח גט לאשתו כו' ולגט ישן אין חוששין. פירוש אע''פ שצריכה להמתין שלשה חדשים לאו משום דחיישינן שמא בתוך כך יבא עליה דהא לגט ישן אין חוששין אלא כדאמרינן לעיל שמא יאמרו שתי נשים בחצר כו': המשליש גט לאשתו. פירש בקונטרס והוא הלך לדרכו ובחנם פירש כן אלא מיירי אפילו הוא בעיר ונקט הך ברייתא המשליש לרבותא דאע''פ שהוא בעיר מותרת לינשא מיד ואין חוששים לגט ישן ולעיל נקט השולח לרבותא דאע''פ שאינו בעיר צריכה להמתין שלשה חדשים: מאימתי כתובה משמטת. הא דאמר בריש פ' אע''פ (כתובות נה.) תנאי כתובה ככתובה דמי לשביעית קשה לר''י מאי איריא דאין תוספת כתובה משמטת משום דתנאי כתובה ככתובה דמי והוי כמעשה ב''ד תיפוק ליה דלא משמט כתובה ותוספת מידי דהוה אשכר שכיר והקפת החנות דאיכא מ''ד במסכת שביעית (פ''י מ''א) דלא משמט אלא מלוה וכ''ש כתובה ותוספת ודוחק לומר דאתיא כרבי יוסי דפליג התם ואמר דמשמט ונראה לר''י דהא דקאמר לשביעית היינו שפגמה וזקפה כתובה לרב או פגמה או זקפה לשמואל דמשמטת נמי תוספת: אונס קנס ופתוי. קנס הוא מוציא שם רע ומשום דלית ביה אלא קנס קרי ליה קנס אבל באונס יש בו בושת ופגם: מה מעשה בית דין נכתב ביום כו'. דמשעת פסק דין איכא קלא כמו בשטר כדאמרינן בכל דוכתא כשעמד בדין דגבי ממשעבדי: אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. יש מקומות שנוהגין לכתוב הכתובה בע''ש ולחותמה במוצאי שבת ואין נכון לעשות כן משום תוספת דדלמא לית ליה קלא ומיהו היכא דקנו מיניה ליכא למיחש מידי כדאמרינן בב''ב (דף קעב.) אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה: אבל עסוקין באותו ענין כשר. דאית ליה קלא כאילו חתמו כיון שהם מזומנים לחתום כדפרישית לעיל:

גיטין יח ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף יח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד