גיטין יט ע"א

כדאי (ראוי) הוא ר' שמעון שהכשיר גט שנכתב ביום ונחתם בלילה, לסמוך עליו בשעת הדחק. וכיון שכבר נכתב הגט הזה וניתן — אין לבטלו.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: לא הכשיר ר' שמעון אלא לאלתר [מיד], אבל מכאן ועד עשרה ימים, לא! ומשיבים: בההיא [באותה] בעיה של הזמן, כשיטת ר' יוחנן סבירא ליה [סבור הוא] ר' יהושע בן לוי.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: שנים משום עדים, וכולן, האחרים, משום תנאי, ואם כן אינו סובר כר' יוחנן, שהרי ברור שהוא חושש משום העדים האחרים! ומשיבים: בההיא [בזו], בענין הטעם לעשרה, כריש לקיש סבירא ליה [סבור הוא] שכולם הם משום עדות.

א משנה בכל חומר שאפשר לכתוב בו כותבים את הגט — בדיו, בסם, בסיקרא, ובקומוס, ובקנקנתום, ובכל דבר אחר שהוא עושה כתב של קיימא (קיום). אבל אין כותבין לא במשקין (נוזלים) שונים ולא במי פירות, ולא בכל דבר שהכתב שלו אינו מתקיים.

וכן הוא לגבי גוף שטר הגט; על הכל כותבין, אפילו על העלה של זית, ועל הקרן של פרה. ואם נכתב הגט על קרן של פרה — נותן לה את הפרה כולה. וכן יכול לכתוב את הגט על יד של עבד ונותן לה את העבד. ר' יוסי הגלילי אומר: אין כותבין גט לא על דבר שיש בו רוח חיים, ולא על האוכלים.

ב גמרא תחילה מפרשים את המילים הנזכרות במשנה, ומסבירים: דיו — הוא מה שקרוי בארמית דיותא. סם — הוא סמא. סיקרא — אמר רבה בר בר חנה: סקרתא שמה בארמית. קומוס — הוא הנקרא בארמית קומא. קנקנתום — אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: זהו חרתא דאושכפי [שחור שמשתמשים בו הסנדלרים].

ג שנינו במשנה שניתן לכתוב את הגט בכל דבר שהוא מתקיים וכו'. ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה הוא בא]? ומשיבים: לאתויי הא דתני [להביא, לרבות את זו ששנה] ר' חנינא: כתבו במי טריא [מים ששורים בהן פירות] או באפצא [עפצים] — הרי זה כשר, כיון שהכתב מתקיים. תני [שנה] ר' חייא: כתבו באבר (עופרת), בשחור (פחמים), ובשיחור (קנקנתום) — הרי זה כשר.

ד איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה: המעביר (חוזר וכותב) דיו על גבי דבר הכתוב בסיקרא, ועושה זאת ביום השבת, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] ולא נחלקו שבמקרה זה חייב על כך שתים: אחת משום כותב, שהוא כותב עכשיו אותיות בדיו, ואחת משום מוחק, שמוחק על ידי כך את האותיות של הסיקרא. וכן לא נחלקו ביניהם אם כתב דיו על גבי דיו, או סיקרא על גבי סיקרא, שלדעת הכל הרי זה פטור, שהרי לא שינה דבר בכתיבתו זו. אבל אם כתב בסיקרא על גבי דיו, אמרי לה [יש אומרים]: חייב, ואמרי לה [ויש אומרים]: פטור.

ומסבירים את השיטות: אמרי לה [יש אומרים] שחייב משום שמלאכת מוחק הוא, שמוחק את הכתב הראשון שהיה משובח יותר. אמרי לה [יש אומרים] שפטור משום שמקלקל הוא ומקלקל פטור במלאכת שבת.

דבר זה נאמר לענין הלכות שבת, אולם בעא מיניה [שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן: עדים שאין יודעים לחתום, מהו שיכתבו להם אחרים את שמותיהם בסיקרא, והם יחתמו עליהם בדיו? והשאלה היא: האם כתב עליון, כתב שנכתב באופן זה על גבי כתב אחר, נחשב הוא לכתב, או שאינו כתב? אמר ליה [לו]: אינו כתב ולכן אין עושים כן לעדים שאין יודעים לחתום.

אמר ליה [לו] ריש לקיש: והלא לימדתנו רבינו, כי כתב עליון נחשב כתב לענין מלאכת שבת! אמר ליה [לו]: וכי מפני שאנו מדמין הלכות גיטין להלכות שבת נעשה מעשה ונורה לכתחילה לכתוב גט כזה? אין בכוחנו לסמוך על כך.

ה איתמר [נאמר] שנחלקו בשאלה הבאה: עדים שאין יודעים לחתום מה עושים בהם? רב אמר: מקרעין להם נייר חלק, מניחים על המסמך נייר חלק וקורעים, חותכים, את שמותיהם בתוך הנייר, והעדים ממלאים את הקרעים דיו ועל ידי כך נכתבים שמותיהם במסמך, ושמואל אמר: באבר (עופרת) כותבים להם תחילה בגוף המסמך, והעדים כותבים על הסימון שנעשה עבורם.

ותוהים: באבר סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? והתני [והרי שנה] ר' חייא: כתבו באבר, בשחור, ובשיחור — כשר! אם כן, כתיבה מעולה היא זו, וכפי שאמרנו אם כותבים על גבי כתב אחר אין הכתיבה השנייה נחשבת כתיבה גמורה לענין גיטין! ומשיבים: זה לא קשיא [קשה]: הא [זה] שהתיר שמואל לעדים לחתום על גבי סימון שנעשה להם — הרי זה כאשר נעשה הסימון באברא [בעופרת] עצמה ואין זה עצמו נחשב ככתב, הא [זה] שאמר ר' חייא שכשר לכתיבת הגט — הרי זה במיא דאברא [במים של עופרת].

ר' אבהו אמר: אפשר לכתוב לעדים הללו תחילה במי מילין [במים של עפצים]. ומקשים: והתני [והרי שנה] ר' חנינא שגט שכתבו במי טריא ואפצא — כשר, ואם כן שוב כל כתיבה נוספת מעליו לא תיחשב ככתיבה גמורה!

ומשיבים: זה לא קשיא [קשה]: הא [זה] שהתיר ר' אבהו לעדים לחתום על גביו, הרי זה באופן דאפיץ [שהיה הקלף מעובד בעפצים], הא [זה] שכשר הוא עצמו לכתיבת הגט, הרי זה באופן שלא אפיץ [היה מעובד הקלף בעפצים], והטעם שהתיר ר' אבהו לעדים לחתום על גבי מי מילין בקלף מעובד הוא, לפי שאין מי מילין מתקיימים על גבי מי מילין שקדמו להם בעיבוד הקלף, ואין חתימת העדים נחשבת כבאה על גבי כתב.

רב פפא אמר: כותבים להם תחילה את שמותיהם ברוק והם כותבים עליו בדיו את שמותיהם. וכן אורי ליה [הורה לו] רב פפא לפפא תוראה [רועה השוורים] שלא ידע לכתוב, שיעשו לו כך ברוק. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] לגבי חתימה התקינו דווקא בגיטין, משום שפעמים לא ימצאו עדים ותישאר האישה עגונה, אבל בשטרות של ממון — לא תיקנו כן,

אלא יחפשו עדים היודעים לחתום. וכפי שמסופר, דההוא דעבד עובדא [שאדם אחד שעשה מעשה] כעין זה בשאר שטרות שאינם גיטין, ונגדיה [והלקה, ציווה להלקותו] רב כהנא, בשל כך.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

אמר ליה: גט מוקדם הוא זה, לפי שיש הבדל בין זמן הכתיבה לזמן החתימה של כל העדים. ואפילו הכי, הגט כשר, כי כדאי, ראוי הוא רבי שמעון - שהכשיר במשנה גט מוקדם, לסמוך עליו בשעת הדחק. וכאן מדובר שהלך המגרש לדרכו, או שהאשה נישאת, ובדיעבד נתיר גט מוקדם, כדעת רבי שמעון ומקשינן: והאמר ריש לקיש: לא הכשיר רבי שמעון גט מוקדם, אלא אם הוא ניתן לאשה לא לתר.

אבל אם הוא ניתן לה מכאן, ועד עשרה ימים, מזמן כתיבתו, לא הכשיר רבי שמעון, משום שחוששים שמא התפייס, ונתייחד עמה.

וכאן החתימות היו מכאן ועד עשרה ימים, ומדוע הכשיר רבי יהושע בן לוי כרבי שמעון? הרי גם לרבי שמעון הגט פסול, לדעת ריש לקיש!

ומתרצינן: בההיא מחלוקת, האם הכשיר רבי שמעון גם כשיש הפסק בין הכתיבה לחתימה עשרה ימים, רבי יהושע בן לוי כרבי יוחנן סבירא ליה, שלא חוששים שמא פייס. ואפילו אם יש הבדל בין הכתיבה לחתימה של עשרה ימים גם מכשיר רבי שמעון.

אך עדיין קשה לרבי יהושע בן לוי: והאמר רבי יוחנן, רק שנים משום עדים, וכולן - הנשארים, חותמים על הגט משום תנאי. ולדעה זו נתבאר בגמרא לעיל, שאם שנים חותמים באותו יום, והנשארים מכאן ועד עשרה ימים, הגט אינו גט מוקדם, כי שני העדים חתמו ביום הכתיבה, והנשארים אינם עדים. ואם כן קשה, מדוע רבי יהושע בן לוי הכשיר את הגט משום שטען כי בשעת הדחק אפשר לסמוך על רבי שמעון, והרי אפילו לרבנן הגט כשר, כי אינו גט מוקדם!

ומתרצינן: בההיא מחלוקת, האם כולם משום עדים, או השאר משום תנאי, רבי יהושע בן לוי כריש לקיש סבירא ליה, שכולם משום עדים, ואם כן הגט הוא גט מוקדם, כי חלק מעדיו חתמו בריחוק זמן מיום הכתיבה. ולכן, הוצרך רבי יהושע בן לוי להכשיר את הגט, כי בשעת הדחק אפשר לפסוק כרבי שמעון, שמכשיר בגט מוקדם. ^[17]

מתניתין:

במשנה זאת מבוארים דיני כתיבת הגט:

בכל כותבים את הגט: בדיו, בסם, הוא חומר נוזלי המורכב מעפרות מתכת, ^[18] בסיקרא, צבע אדום המשמש כצבע מגן לעץ ולמתכות, ובקומוס, חומר המופק משרף האילן, ובקנקתום. והוא סוגי דיו שיבואר בגמרא.

ובכל דבר - בכל כתב שהוא של קימא.

אין כותבין את הגט: לא במשקין, ולא במי פירות, ולא בכל דבר שאינו מתקיים.

עד כאן מונה המשנה את סוגי הדיו, ומכאן ואילך עוסקת המשנה על מה כותבים את הגט:

על הכל כותבין: על העלה התלוש של עץ זית.

ועל הקרן של פרה, ואפילו הקרן מחוברת לגוף הפרה, אך דוקא אם נותן לה את הפרה עצמה. אולם אינו יכול לתלוש את הקרן, וליתן לה את הקרן בלבד, וכפי שיתבאר.

על יד של עבד, ודוקא אם נותן לה את כל העבד.

רבי יוסי הגלילי אומר: אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים - כגון עבד ובהמה. ולא על האוכלים, כגון עלה זית, שהוא מאכל בהמות.

גמרא:

עתה מבארת הגמרא את סוגי הדיו המוזכרים במשנה.

דיו, זה הנקרא "דיותא".

סם זה הנקרא "סמא".

סיקרא - אמר רבה בר בר חנה: "סקרתא" שמה.

קומוס זה הנקרא "קומא".

קנקנתום - אמר רבה בר בר חנה אמר שמואל: זה "חרתא דאושפכי", הצבע השחור, שמשתמשים בו הסנדלרים ["אושפכי" הם סנדלרים].

שנינו במשנה: ובכל דבר שהוא מתקיים. והוינן בה: "כל", שהוא לשון ריבוי, לאתויי מאי? מה הוא בא לרבות?

ומשנינן: לאתויי הא דתני רב חנינא: כתבו את הגט במי טריא, מים ששורים בהם פרי, ומקבלים המים צבע מהפרי, ^[19] צבע ואפצא - מי גשמים עם עפצים, הגט כשר.

תני רבי חייא: כתבו את הגט באבר - אבק עופרת במים, בשחור - פחמין, ובשיחור - הוא חרתא דאושפכי המוזכר לעיל. הגט כשר.

איתמר: המעביר דיו שחור על גבי סיקרא, שהוא דיו אדום, בשבת -

רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרווייהו: חייב שתים חטאות: אחת משום כותב את הכתב החדש - השחור. ואחת משום מוחק את הכתב הישן - האדום. ^[20]

אבל אם כתב בשבת בדיו שחור על גבי דיו שחור, או אם כתב בשבת בסיקרא דיו אדום על גבי סיקרא דיו אדום, פטור. כי לכתיבה החדשה אין שום משמעות.

ואם כתב בשבת בסיקרא דיו אדום על גבי דיו שחור -

בזה נחלקו אמוראים: אמרי לה חייב, ואמרי לה פטור. אמרי לה חייב, משום שמוחק הוא את הכתב התחתון השחור על ידי שמעביר עליו את הסיקרא. ^[21]

ואמרי לה פטור, משום שהוא מקלקל את הכתב התחתון השחור.

בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: עדים שאין יודעים לחתום, מהו שיכתבו להם אנשים אחרים את שמותיהם של העדים בסיקרא, בדיו אדום, והעדים יחתמו על הסיקרא בדיו שחור?

האם כתב עליון על כתב תחתון נחשב כתב, ויש כאן חתימות עדים. או כתב עליון על כתב תחתון אינו נחשב כתב, ואין כאן חתימת עדים.

אמר לו רבי יוחנן: כתב עליון על גבי תחתון, אינו כתב.

אמר לו ריש לקיש: והלא לימדתנו, רבינו, שכתב עליון, כתב הוא נחשב לענין שבת, שהרי אמרת הכותב בדיו שחור על גבי סיקרא חייב בשבת שתים, והנך סובר שכתב שחור על כתב אדום נחשב כתב, ומדוע זה לא נחשב כתב לגבי חתימות עדים?

אמר לו רבי יוחנן: וכי מפני שאנו מדמין - שאנו סבורים שזהו כתב, אך איננו בטוחים בכך, נעשה מעשה להקל להתיר ולומר שעדים יכולים כך לחתום? ולכן אמרתי שאין העדים יכולים לחתום כך, כי אינני בטוח שזהו כתב, וגם לענין שבת, איננו חייב להביא בפועל חטאת על כך, כי יש צד שאיננו חייב חטאת, ואם יביאנה, נמצא שעובר על הבאת חולין בעזרה, כי מי שאינו חייב קרבן חטאת אינו יכול להקדישו ולהביאו בנדבה.

איתמר: עדים שאין יודעים לחתום את שמם, כיצד יעשו?

רב אמר: מקרעין להם נייר חלק - חורטים להם בנייר את שמם, והם ממלאים את הקרעים, דהיינו, את מקום החריטה, בדיו. ^[22]

ושמואל אמר: יכתבו להם את שמם באבר - ישפשפו חתיכת עופרת בקלף הגט, ושיפשוף חתיכת עופרת בקלף משאיר עליו רישום שחור, ויעשו באמצעות השיפשוף את רישום שמות העדים, ועל רישום העופרת, יחתמו העדים עצמם, בדיו. ^[23]

ומקשינן: וכי באבר סלקא דעתך שאפשר לכתוב להם? הרי רישום העופרת זה כתב גמור, והכתיבה של העדים עליו בדיו לא תחשב כתב, כי היא כתב על גבי כתב גמור.

והראיה שרישום בעופרת נחשב לכתב גמור: דתני רבי חייא: כתבו את הגט באבר, או בשחור - פחמין, או בשיחור - "חרתא דאושפכי" [וכפי שמבואר לעיל], הגט כשר. ומוכח שזה כתב, ואם כן, כיצד אמר שמואל שאפשר לכתוב לעדים באבר.

ומתרצינן: לא קשיא.

הא דאמר שמואל כותבים לעדים באבר, מדובר ברישום הנעשה באברא, בחתיכת עופרת ממש, ללא תערובת של מים. ורישום זה הוא כתב חלש, ואיננו נחשב לכתב, ולכן העדים שחותמים עליו, נחשבת כתיבתם לכתב.

ואילו הא דאמר רבי חייא, שאפשר לכתוב גט באברא, כוונתו במיא דאברא, מים ששרו בהם עופרת, ובהם כותבים הכתב חזק, שהוא כתב גמור. ועל זה ודאי אי אפשר להחתים עדים.

רבי אבהו אמר: יש עצה לעדים שאין יודעים לחתום, שיכתבו להם את שמם במי מלין, מי עפצים, שאינם נחשבים לכתב.

ומקשינן: והתני רבי חנינא: כתבו לגט במי טריא ואפצא - במי גשם או בעפצים, הגט כשר!

ומוכח שמי עפצים נחשבים כתב גמור, ואיך אמר רבי אבהו שנכתוב לעדים את שמם במי עפצים? הרי זה יהיה כתב גמור ומה שיכתבו על זה אינו כלום!

ומתרצינן: הא דאמר רבי אבהו, שנכתוב לעדים במי מילין, מדובר דאפיץ הקלף, וכפי שיבואר.

והא דאמר רבי חנינא שאפשר לכתוב גט עם מי מילין, מדובר בקלף דלא אפיץ, שאינו מעובד בעפצים, ולכן כתב של מי עפצים ניכר עליו.

וטעם החילוק הוא: קלף המעובד בעפצים, אין כתב של מי עפצים ניכר עליו, משום שאין מי מילין ניכרים על גבי מי מילין אחרים.

רב פפא אמר עצה אחרת לעדים שאין יודעים לחתום, שיכתבו להם את שמם ברוק.

וכן אורי ליה רב פפא לפפא תוראה - כך הורה רב פפא לסוחר שוורים בשם "פפא", שיכתבו לעדים את שמם ברוק, ועל זה העדים יחתמו. ^[24]

ואמרינן: והני מילי שעושים את העצות האלו, זה דוקא בגיטין, ומשום עיגונא מקילים לקבל עדים בצורה כזו. אבל בשטרות ממון, לא. כי בעל השטר יכול לחזר אחר עדים אחרים, ולא צריך להקל ולחתום בעדים כאלו.

דההוא גברא דעבד עובדא בעדים שלא ידעו לחתום בשאר שטרות באחת מהצורות הנזכרות, ונגדיה - הענישו רב כהנא.

הערות

^[17] נמצא, שרבי יהושע בן לוי - במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש האם כולם משום עדים או שנים משום עדים והשאר משום תנאי, פסק כריש לקיש, ולכן במקרה הנידון זה גט מוקדם. ואילו במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בדעת רבי שמעון, האם הכשיר דוקא לאלתר או גם מכאן ועד עשרה ימים, סבר כרבי יוחנן, שרבי שמעון הכשיר גם מכאן ועד עשרה ימים. ולכן במקרה הנידון, הסתמך על רבי שמעון, אפילו כשחתמו מכאן ועד עשרה ימים.

^[18] ולדעת הרמב"ם סם הוא שם כולל לכל מיני הצבעים [עיין בפרושו למשנה בתחילת מסכת מגילה]

^[19] רש"י. ובשם מורו הסביר, שאלו מי גשמים, שהתלכלכו וקיבלו צבע.

^[20] אם כי רק ה"מוחק על מנת לכתוב" חייב, והרי הוא אינו מוחק על מנת לכתוב, אלא מוחק את הכתב התחתון במהלך כתיבתו עליו, בכל זאת יש לחייבו משום מלאכת מוחק, כי רק על ידי העלמות הסיקרא באמצעות כתיבת הדיו שעליו, ניכר היטב הדיו, ואילו היה נשאר כתב הסיקרא ניכר, לא היה כתב הדיו ניכר.

^[21] כי מלאכת מחיקה מתבטאת בביטול הכתב, וגם כאן הוא מבטל את הכתב התחתון.

^[22] רש"י. והר"ח תמה על ביאורו, שהרי החריטה עצמה נחשבת לכתב! ולכן הוא מבאר, שעל הגט עצמו אנו לא עושים דבר, אלא קורעים להם צורת שמם בגליון נייר אחר, ומניחים אותו על קלף הגט, והם ממלאים את חלל מקום הקרעים בדיו.

^[23] שיטת רש"י היא, שכתב נחשב רק דבר הנכתב כעין דיו על הקלף, ולא שיפשוף בקלף, המשחיר את הקלף כתוצאה מהשיפשוף [תוספות רי"ד בשיטת רש"י]. רש"י. והר"ח תמה על ביאורו, כי החריטה עצמה נחשבת לכתב! ולכן הוא מבאר שעל הגט עצמו אנו לא עושים דבר, אלא אנו קורעים להם את שמם בתוך נייר אחר, ויוצרים חלל בנייר האחר כצורת חתימתם, ומניחים את הנייר הזה על גבי קלף הגט, והם ממלאים את החלל שבנייר דיו, ונמצא שהעדים כותבים על הגט עצמו. וכדי להתגבר על החסרון במילוי החתימות בקרעים שנעשו על ידי אנשים אחרים ואין זה דוגמת חתימתם של העדים החותמים, יש לעשות את הקרעים רחבים, ואין העדים ממלאים אותם לגמרי בדיו, אלא משרטטים בהם את הצורה של החתימה שלהם. ירושלמי, הובא בראשונים.

^[24] נמצאו בידינו ארבע שיטות איך לכתוב לעדים את שמם כשאינם יודעים לכתוב א. לרב, מקרעין להם את הנייר. ב. לשמואל, כותבין להם באברא. ג. לרבי אבהו, כותבין להם במי מילין על קלף מעובד במי מילין. ד. לרב פפא, כותבין להם ברוק.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Shimon, who permitted using a bill of divorce that was written during the day and signed at night, is worthy of being relied upon in exigent circumstances. Therefore, once such a bill of divorce has been written and given, the woman is divorced.

The Gemara challenges: But didn’t Reish Lakish say: Rabbi Shimon deemed such a bill of divorce valid only if it was signed immediately, but after a delay from now until ten days, no. The Gemara answers: With regard to that question, whether the others must sign immediately, Rabbi Yehoshua ben Levi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who holds that they may sign after a delay.

The Gemara challenges: But didn’t Rabbi Yoḥanan say: Two of them function as witnesses, and all the rest of them sign the bill of divorce only due to the stipulation? It is clear that Rabbi Yehoshua ben Levi does not hold in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, as Rabbi Yehoshua ben Levi is concerned about the other witnesses and deems the bill of divorce valid only due to exigent circumstances. The Gemara answers: With regard to this, i.e., why the additional people must sign, he holds in accordance with the opinion of Reish Lakish that all of them function as witnesses.

MISHNA: One may write a bill of divorce with any material that can be used for writing: With deyo, with paint [sam], with sikra, with komos, with kankantom or with anything that produces permanent writing. However, one may not write with other liquids, nor with fruit juice, nor with anything that does not produce permanent writing.

Similarly, with regard to the document itself, one may write on anything, even on an olive leaf, or on the horn of a cow. And the latter is valid if he gives her the entire cow. Likewise, one may write a bill of divorce on the hand of a slave, and that is valid if he gives her the slave. Rabbi Yosei HaGelili disagrees and says: One may not write a bill of divorce on any living thing, nor may it be written on food.

GEMARA: The Gemara begins by explaining the terms used in the mishna: Deyo refers to what is called deyota, ink, in Aramaic. Sam refers to samma, arsenic. With regard to sikra, Rabba bar bar Ḥana said: Its name in Aramaic is sikreta, red dye, derived from minium, which is also known as red lead. Komos, tree resin, is known as kuma in Aramaic. With regard to kankantom, Rabba bar bar Ḥana said that Shmuel said: This is the black substance used by cobblers, iron sulfate.

The mishna taught that one is allowed to write a bill of divorce with anything that produces permanent writing. The Gemara asks: This statement is meant to add what? The Gemara answers: To add what Rabbi Ḥanina taught: If he wrote it with mei teriya or water in which gallnuts [aftza] were soaked, then it is valid, as the writing is permanent. Rabbi Ḥiyya teaches: If he wrote it with lead, with coals, or with black paint then it is valid.

§ It was stated that there was a related discussion about different types of writing: In the case of one who passes ink over letters written in red dye on Shabbat, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say that he is liable to bring two sin-offerings for this: One due to violating the prohibition against writing on Shabbat, because he is now writing letters in ink, and one due to violating the prohibition against erasing on Shabbat, because as he writes he erases what is written in red dye. They also agree in the case of ink written on top of ink, or red dye on top of red dye, that according to everyone he is exempt, because he changed nothing with his writing. However, if he wrote with red dye on top of ink, then some say that he is liable and some say that he is exempt.

The Gemara explains these opinions: Some say that he is liable because it is erasing, as he erases the higher-quality, original writing. Some say that he is exempt because he is destroying and one who acts destructively is exempt, as he has not performed planned, constructive labor on Shabbat.

This dispute pertains to the halakhot of Shabbat. With regard to the signing of documents, Reish Lakish raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: If there are witnesses who do not know how to sign their names, what is the halakha: May their names be written for them with red dye, and afterward they will sign on top of it in ink? The question is: Is the upper writing, which was not directly on the document but on top of other ink, considered to be writing, or is it not writing? He said to him: It is not writing. Consequently, this may not be done for witnesses who do not know how to sign.

Reish Lakish said to him: Didn’t our master, i.e., Rabbi Yoḥanan, teach us that the upper writing is considered to be writing with regard to the halakhot of Shabbat? Rabbi Yoḥanan said to him: And because we compare the halakhot pertaining to bills of divorce to the halakhot of Shabbat, shall we perform an action and teach that a bill of divorce may be written in this manner?

§ It was stated that there was a dispute with regard to the following question: What should be done for witnesses who do not know how to sign? Rav says: One tears blank paper for them, meaning that a stencil of their names is fashioned from blank paper and placed on the bill of divorce. The witnesses then fill in the gaps with ink so that their names appear on the document. And Shmuel says: One first writes their names on the document with lead, and the witnesses write over those letters.

The Gemara asks: Would it enter your mind to say that they actually write for them with lead? But didn’t Rabbi Ḥiyya teach: If he wrote it with lead, with coals, or with black paint, then it is valid? It can be seen from this baraita that writing with lead is considered to be a valid form of writing, and, as Rabbi Yoḥanan taught, if one writes on top of other writing then the second writing is not accepted for the signing of documents. The Gemara answers: This is not difficult: This, that Shmuel allowed the witnesses to sign on top of lead writing, applies only when the first writing was done with lead itself, which is not considered to be writing on its own. That, Rabbi Ḥiyya’s statement that it is valid for writing a bill of divorce, applies only when the first writing was done using lead water, i.e., water colored black with lead.

Rabbi Abbahu said: A solution would be to write the names for these witnesses with gall water [mei milin] and have them trace their names with ink. The Gemara challenges: But didn’t Rabbi Ḥanina teach that if he wrote a bill of divorce with mei teriya or water in which gallnuts were soaked it is valid? As this is so, any additional writing over the writing in gall water should not be accepted as a valid signature.

The Gemara answers: This is not difficult. This suggestion of Rabbi Abbahu, that the document be prepared with the names of the witnesses written with gall water, refers to a case where the parchment was processed with gallnuts. That statement of Rabbi Ḥanina, that gall water may be used on its own to write a bill of divorce, refers to a case where the parchment was not processed with gallnuts. The reason for the difference is because gall water is not permanent when applied on top of gall water, i.e., on parchment that was processed with gallnuts. Therefore, if the parchment was processed using gallnuts, the writing of the names of the witnesses, done with gall water, will not be permanent, and the witnesses may sign their names on top of that writing. When the baraita states that witnesses may sign their names with gall water, it is referring to a case where the parchment was not processed with gallnuts, so the gall water signature will be permanent.

Rav Pappa said: A solution would be to write the names for these witnesses with saliva and have them trace their names with ink. And so Rav Pappa instructed Pappa the ox herder, who did not know how to sign his name, that the court should write his name with saliva and he should trace it with ink. The Gemara comments: This matter, the leniency to have the witnesses trace their names, applies only to bills of divorce, as there is a concern that witnesses will not be found, and the woman will be unable to remarry. However, for financial documents, the Sages did not allow this, and one must instead find witnesses who know how to sign their names.

It is told that there was a certain person who performed an action and allowed witnesses to trace their names in a case of other documents, which were not bills of divorce, and Rav Kahana ordered that he be flogged for doing so.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קנקנתום חרתא דאושכפי. פי' רש"י ז"ל שהוא הנקרא בלע"ז אדרמינ"ט וא"כ הוא אין מטילין אדרמינ"ט לתוך דיו של ס"ת כדאמרינן במס' סוטה וכי מטילין קנקנתום לתוך דיו והתורה אמרה ומחה כתב שהוא יכול למחות ולא נהגו סופרים כן.
אבל בפי' ר"ח ז"ל פי' קנקנתום אזיגי' והוא ויטריאולה מספרד הנקצב מן ההרים כן שמו בלשון יון ובלשון רומי בספר הרפואות שלהם קנקנתום וג' מינין הם וכולן מענין א' לשחרות הדיו ולפ"ז אמר ר"ת ז"ל דמותר לתת אדרמנטו לתוך דיו של ס"ת לא אסרו אלא ויטריאולה הוא קנקנתום ואיני יודע למה שהדיו שנתן לתוכו אדרמנט אינו נמחה כלל ומתקיים יותר מן הויטריאולה ובעי' ומחה אלא שכולן אסורין אלא שמא נהגו כמ"ד התם חוץ מפ' סוטה שבמקדש אבל בס"ת מטילין קנקנתום לתוך הדיו.

ובכל דבר שהוא מתקיים לאתויי הא דתני ר' חנינא כתבו במי טרי' ואפלא. אומר היה ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ס"ת דס"ת עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו דתניא או שכתב שלא בדיו יגנזו וגבי ס"ת תניא כדמוכח בפ' הקומץ רבה והכא אמרינן דיו דיותא וכל דבר שמתקיים לאתויי אפצא אלמא אין זה דיו. ותו מדאמרינן במס' נדה אמימר פלי קורטא דדיותא ודיו של עפצים א"א שיהא קורטא.
וי"א שהדיו סתם הוא של עפצים לאחר שמשים בו שרף האילן שקורין צאאגא"ל בל' ערבי אבל כי אתרבי אפצא בכל דבר שמתקיים באפצ' לבדה בלא שרף שאינו דיו גמור וכן אני אומר שדיו של עפצים הוא דיו סתם לאחר תבשילו אבל מי אפצא בלא בישול אלא כשנשורו העפצים במים הוא שנתרבו מכל דבר שמתקיים והוא מי מילין המבושל הרבה עושה קורטא ובירושלמי אמרי מטיל בדיו שאין בו אפצא אלמא סתם דיו יש בו אפצא והוא מעורב בדברים כמו שרף אילנות ושמן ודברים הצריכי' לו וכדאמרינן בפ' במה מדליקין כל השרפים יפה לדיו ושרף קטף יותר מכולם וכן אמרו שם כל העשנים יפים לדיו וכן הדבר בדיו של עפצים ור"ח ז"ל פי' דיו הוא העשוי מפחי' של גפנים.

דיו ע"ג דיו וסיקרא ע"ג סיקרא פטור. איכא דק"ל, והא אמרינן לקמן כתב הגט שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן וא"ת שלא אמר ר' יהודה אלא דמהני בלשמה אבל לא שיהא כתב לענין שבת והתנן בפ' הבונה (דק"ד ע"ב) כתב ע"ג כתב פטור ואמרינן עלה א"ר יהודה דלא כר' יהודה דאי כר' יהודה הא אמר כתב עליון כתב.
ומתרץ ה"ר שמואל ז"ל דהכא כשהכתב יבש ולא אהנו מעשיו אבל התם בדר' יהודה בשעדיין הוא לח והכותב על כתב לח כתב הוא ואינו נכון דגרסינן בפ' הניזקין גבי ההוא דאמר ס"ת שכתבתי אזכרות שבו לא כתבתים לשמן. ואקשינן וליעבר עליה קולמוס ולקדשינהו והתם יבש הוה ומיהו לאו קושיא היא כלל דהכא אליבא דרבנן אתיא שמעתין וכר"ת נמי סתמא כתב ע"ג כתב פטור.
ואי קשה לרב אחא בר יעקב דאמר לקמן ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דבעי זה אלי ואנוהו הא דתנן התם כתב ע"ג כתב פטור מני איכא למימר מוקי לה בסיקרא ע"ג דיו וד"ה א"נ סבר איהו שאני לשמה משבת דגבי שבת מלאכת מחשבת בעינן ולא אהנו מעשיו שכבר נכתב.

המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת חייב שתים אחת משום מוחק ואחת משום כותב דיו על גבי דיו וסקרא על גבי סקרא פטור אחר שרישומה של ראשונה היה ניכר סקרא על גבי דיו אף זה פטור מפני שהוא מקלקל וכבר כתבנוה במקומו בפרק הבונה אע"פ שדיו על גבי סיקרא כתב לענין שבת מכל מקום בענין הגט עדים שאין יודעים לחתום אין רושמין להם חתימתם בסיקרא שיהו מעבירים הם דיו עליה שאע"פ שאמרוה לענין שבת ולחומרא אין מדמין ממנה למעשה בגיטין ולקולא ואם עשה כן יראה שהיא ספק מגורשת שאין מתירין בו שום כתב על גבי כתב אבל רושמין להם באבר שציור כתיבה באבר עצמו אינו כלום כמו שכתבנו כן רושמין להם במי מילין אם המגלה עפוצה שהרי מי מילין פירושו מים שנישורו בהם עפצים שחוקים ואין מי מילין עושין רושם על גבי מי מילין ואם כן מה שכתבנו שמותר לכתבו באפצא ומי מילין פירושו במגלה שאינה עפוצה וכן רושמין ברוק וכיוצא באלו ממה שאינו קרוי כתב וכן מקרעין להם ר"ל מסרטין להם נייר חלק והם ממלאים את הקרעים דיו ודוקא בגיטי נשים כדי שלא יהו בנות ישראל עגונות אבל בשאר שטרות ושחרורי עבדים בכללם אם יודעים לחתום חותמין ואם לאו אין חותמין וכן עדים שאין יודעים לקרות בגיטי נשים קורין לפניהם וחותמין וכתבו גדולי המחברים דוקא שיכירו הלשון שהגט כתוב בו אע"פ שאין יודעין לקרותו אבל בשחרורי עבדים ושאר שטרות אם אין יודעין לקרות אין חותמין כלל ומכל מקום כל שהוא בקי בקריאה אלא שעיניו כהות ומצטער בקריאה אם הסופרים קוראים לפניו מובהקים והוא נערך אצלם עד שאימת כבודו מוטלת עליהם אף בשאר שטרות מותר ואין זה עד מפי עד שהרי אנו עסוקים כשהוא עצמו רואה העדות ואינו מאמין אחרים בה אלא לענין שעדותו כתוב כהוייתו בשטר זה וכל שאין לבו נוקפו עליו יכול לחתום דמילתא דעבידא לאגלויי היא ומכל מקום שאר בני אדם לא ומכל מקום גדולי פרובינצא כתבו בחבוריהם שיכול להקרותו לשנים זה שלא בפני זה וחותם דומיא דשטרא פרסאה לרב פפא ואף הם כתבו שכל שיחתמו בשטר עדים שברור לנו שאין יודעין לקרות חוקרין אותם על אותו ענין בעל פה ואי ליתנהו מגבין על פי חתימתם שמא קראוה לפניהם בני אדם היודעים לקרות על הדרך שכתבנו:

מתני' בכל כותבים בדיו בסם בסיקרא בקומוס בקנקנתום ובכל דבר שהוא רושם ומתקיים אין כותבים לא במשקים ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא. פי' המורה ואפילו על איסורי הנאה ועל הכל כותבין על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על יד של עבד ונותן לה את העבד ר' יוסי הגלילי אומר אין כותבים לא על דבר שיש בו רוח חיים ואף לא על האוכלין:

ובכל דבר שהוא מתקיים לאתויי מאי לאתויי הא דא"ר חנינא כתבו במי טרייא ואפצא כשר. פי' מין פרי הוא ששמו טריא ממיני העפצים:

תני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר. פי' שפשף האבר על הנייר והשחירו והשחור הוא הפחם כדתנן בפ' ג' דפרה שחור שיש בו אפר כותשים אותו ושיחור הוא מין צבע שחור:

איתמר המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו חייב שתים א' משום כותב וא' משום מוחק. דיו על גבי דיו וסקרא על גבי סקרא פטור בעא מיניה ר"ל מר' יוחנן עדים שאין יודעין לחתום מהו שיכתבו להם בסקרא ויחתמו כתב עליון כתב או אינו כתב א"ל אינו כתב והלא למדתנו רבינו כתב עליון כתב הוא לענין שבת א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה פי' אם אנו מדמין סברא להחמיר לענין שבת נסמוך עליה להקל ולהכשיר החתימה:

איתמר עדים שאין יודעין לחתום רב אמר מקרעין להן נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו ושמואל אמר באבר באבר ס"ד והתני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר לא ק' הא באברא הא במיא דאברא. פי' המורה מקרעין להן נייר חלק ומשרטי' ואינו נ"ל שהרי שריטת הסכין דבר המתקיים הוא ולקמן בעי' למימר שאם חקק על גבי טבלא (סקרא) כתב הוא ומה לי חקיקה מה לי שריטה גם לשרט ולחרוק מלמטה שיראה בולט מלמעלה אמרינן לקמן דהיא כתיבה והיכי מכשרינן בגט בענין זה ודברי שמואל שאמר באבר פי' לשפשף בחתיכה של אבר על הקלף ומשחיר ואינו כתב ואינו נ"ל דכיון דהוא דבר המתקיים למה אינו כתב וכל סברת המורה (הלכך) [בכאן משמע] שלא יקרא כתב כ"א הוא כענין דיו שמסדר האותיות על הקלף אבל שריטת הסכין ורושם האבר לא יקרא כתב ולא הוא משום דק' חקיקת הטבלא ורושם הציץ דבעי לקמן למימר דהוי כתב וי"ל לפרש מקרעין להן נייר חלק לא שיהו נוגעים בנייר שהגט כתוב בו אלא נייר אחד חלק שאין בו כלום מקרעים שם בסכין שמות העדים שנמצא הנייר שלם ושמות העדים הוא החלל ואח"כ משכיבים אותו הנייר על הנייר שהגט כתוב בו ואומרים להדיוטות מלאו אלה הקרעים דיו וישארו האותיות של דיו על נייר הגט ובכי האי גוונא כשר שלא נגעו אנחנו במקום החתימת העדים כלל והכי נמי מסתברא מדקאמר נייר חלק ושמואל נמי לא הכשיר אלא במיא דאברא מפני שאינו דבר המתקיים והרי הוא כדיו בעלמא אבל באבר עצמו לא שדבר המתקיים הוא וכדברי מצאתי שפי' בשניהם גם ר"ח ז"ל:

ר' אבהו אומר במי מילין. פי' ממים ששרה בהן עפצים כתושים והתני ר' חייא כתבו במי טרייא ועפצא כשר לא ק' הא דעפיצן הא דלא עפיצן שאין מי מילין על גבי מילין רב פפא אמר ברוק. והני מילי בגיטין אבל בשאר שטרות לא ההוא דעביד עובדא בשאר שטרות נגדיה רב פפא תניא כותיה דרב עדים שאין יודעים לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאים הקרעים דיו אמר רשב"ג בד"א בגיטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר שטרות אם יודעים לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין קרייה מאן דכר שמיה חסורי מחסרא והכי קתני ושאין יודעין לקרות קורין לפניהם והן חותמין אמר רשב"ג בד"א בגיטי נשים וכו' כדלעיל. א"ר אלעזר מ"ט דרשב"ג שלא יהו בנות ישראל עגונות אמר רבא הלכה כרשב"ג ורב גמדא משמיה דרבא אמר אין הלכה כרשב"ג ואלא כמאן כרבנן והא ההוא דעבד עובדא בשא' שטרות ונגדיה רב פפא תרגימו אקריאה. פי' רב גמדא דאמר הלכה כרבנן אקריאה שאם יודעים לחתום ואף ע"פ שאינן יודעים לקרוא שפיר דמי וקרו קמייהו אחריני וחתמי כרבנן ורב פפא בשאין יודעין לחתום. רב יהודה קרי וחתים. פי' זקן היה וקמו עיניו וכשהיה צריך לחתום עד או דיין היה מצער בקריאת השטר וקוראהו וחותם א"ל עולא לא צריכת דהא ר' אלעזר מרה דארעא דישראל הוא מקרי קמיה וחתים. פי' בשלהי' פ' כל היד מפרש למה יקרא מרה דארעא דישראל שהיה בקי להכיר דם הנדה רב נחמן קרו קמיה סופרי דייני וחתים ודוקא רב נחמן וסופרי דייני דאית להו אימתא אבל רב נחמן וסופרי אחריני לא אי נמי סופרי דייני ואיניש אחרינא לא. פי' רב נחמן הוה חתנא דבי נשיאה והיה ממונה דיין מפי ראש הגלות וסופרי הדיינים יראים ממנו ולא משקרי:

בד"ה דיו על כו' וכתב השני עושהו לשמה חשיב כתב לר"י ולרב אחא אפילו לרבנן כו' עכ"ל ודמבעיא ליה ר"ל מר"י גבי גט מהו (ה) שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו כו' היינו דלא כרב אחא דלדידיה אפילו לרבנן הוי כתב שני כתב אפילו בדיו על גבי דיו דהא מתקן דהשני עושה לשמה אלא כרב חסדא ס"ל ואליבא דרבנן ודו"ק:

בא"ד משום דמתני' משמע ליה דבכל ענין פטור אפילו כתב גט או ספר תורה כו' עכ"ל קצת קשה דלישנא דהכא דיו על גבי דיו פטור מאי אולמיה ליה דלא משמע ליה בכל ענין כמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב ודו"ק:

ד"ה קנקנתום חרתי דאושכפי וכו' עד דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתניתין וכו'. ואיכא למידק לפי' ר"י דפי' דשיחור היא אדרמנ"ט וקנקנתום דמתני' הוא ודריאול"ה ואדרמנ"ט דהוא שיחור הוא יותר טוב מקנקנתום דהוא ודריאול"ה שהרי קנקנתום הוא אסור בספר תורה למ"ד ואדרמנ"ט מותר כמו שפי' ר"ת בסמוך בדבור זה וא"כ לפי זה קשה מה אשמועינן בברייתא דשיחור כשר הא אפילו קנקנתום כשר בגט שהוא אסור בס"ת למ"ד כ"ש אדרמנ"ט שהוא שיחור דכשר בס"ת לכ"ע ואינו קושיא כלל דלעולם קנקנתום הוא יותר דבר של קיימא מאדרמנ"ט איכא למ"ד דקנקנתום הוא אסור בס"ת היינו משוס דס"ל בס"ת בעינן כתב שיוכל לימחק כדכתיב בפרשה סוטה ומחה אל מי המרים וקנקנתום הוא מתקיים ביותר ואינו עשוי לימחק וק"ל:

גמ' ר"י ור"ל אמרי תרוייהו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה באבר כו' משחיר ואינו כתב כצ"ל:

תוס' בד"ה דיו כו' בסופו ולדידיה אתיא מתני' כו' כצ"ל:

גמ' ובכל דבר כו' לאתויי מאי. אבל בכל דרישא לא קשה מאי ריבה [דהא בהדיא קתני מאי דריבה בדיו בסם כו']:

גמ' והא תנא רבי חייא כו'. ובעיא דר"ל אף דתני במתני' בסיקרא כשר כבר פי' רש"י הא תני ר"ח וכו' הו"ל כדיו ע"ג סיקרא דקאסרינן לעיל משא"כ לעיל מיבעי' ליה אי כתב עליון כתב אף דכתב התחתון כשר או לא ולבתר דפשיט לאיסור קא פריך הכא והא תני ר' חייא וכו' ודו"ק:

בתוס' בד"ה דיו דיותא כו' ומתוך כך אוסר ר"ת וכו'. אף בקצרה מהאי דפרק הבונה ואין מי מילין ע"ג מי מילין כו' מוכח (ו):

בא"ד האי שרף לאו היינו גומא. ורש"י פירש קומא שרף האילן ובשבת כתבו התוס' דקומא וגומא הכל אחד ע"ש:

בתוס' בד"ה דיו ע"ג דיו כו' אבל הכא שכתב שני אינו מתקן כו'. ובסמוך הא דבעיא ר"ל מר"י דמשמע דאיירי נמי לענין גט הא מתקן הוא לענין גט דחתימה השני היא לשמה ואילו חתימות הראשונות א"צ לשמה ואף קטן רושם לפניהם ואף בדיו ע"ג דיו מהני כ"ש בדיו ע"ג סיקרא ודוחק לומר דאתיא דלא כרב אחא דהא התוס' הקשו לקושיא ועוד דרב אחא מסיק כו' ומאי קושיא דלמא דלא כרב אחא כיון דלתירוצא נמי אתיא דלא כרב אחא ועוד שכתבו בתחלה (דא"ל) [דאתיא] אף לר"י [שכתבו דליכא מאן דפליג] ולפי"ז צ"ל דאתיא דוקא כרבנן אלא נראה לחלק דדוקא לענין כתיבת הגט אמרינן לקמן דכתב שני מתקן [כתב הראשון] אבל לענין חתימה כאן מיבעיא ליה [דאפשר] דהוי תתימת הראשון וכתב עליון לא הוי כתב ואין כאן תתימת השני [אלא שמתקן את הראשון] ודו"ק:

בא"ד משמע ליה דבכל ענין פטור וכו'. אולי לשון דכתב ע"ג כתב משמע יותר בכל ענין מדיו ע"ג דיו דהכא:

במשנה ועל הקרן של פרה ונותן לה אה"פ וכו'. מדלא נקיט כן גבי עלה של זית ונותן לה את הזית (ר"ל את האילן בכללו) מוכח דפי' עלה ש"ז היינו תלושה כדפרש"י אבל במחובר לא מהני כלל. וטעמא נראה משום דכתיב ונתן בידה משמע דראוי להנתן מיד ליד וכדדרשינן בב"מ (נו ב). אך קשה דשם ממעטינן ג"כ עבדים. ועי' לק' (ס"ד כא) בדיני דעציץ ובתד"ה יצא. שוב ראיתי כן מפורש בהרא"ש לקמן ר"ס כ"ג:

שם ר' יה"ג אומר אין כותבין כו' ולא על האוכלין. משמע דבזה אתא לאפלוגי על עלה ש"ז המוזכר בדברי ת"ק. ומוכח דפי' אוכלים היינו אפי' מאכל בהמה (דעלה ש"ז נראה דל"ח למאכל אדם וכ"מ מפרש"י לקמן (כ) ד"ה דחזי לאיצטרופי). ואינו כמו סתם אוכל המוזכר בכ"מ בש"ס דפי' אוכל אדם דוקא. עי' בגמ' דשבת ר"פ כלל גדול ובפרש"י שם:

גמרא לאתויי הא דתני ר' חנניא כו'. הא דל"ק ג"כ והא דתני ר' חייא. עי' בר"ן ישוב לזה. ובסופו יש ט"ס וכצ"ל ומש"ה לא אמרי' כו':

רש"י ד"ה פטור. שהרי הוא כתחלה. כצ"ל:

רש"י ד"ה מקרעין. מסרטים. עי' לעיל (ט ב) תד"ה מקרעין:

תד"ה דיו דיותא. עי' כה"ד. והנה אם נאמר דאפצא היינו מים ששורין בהן עפצים לבד. ודיו היינו שמערבין בהן גם ד"א כגון שרף וכיוצא. יהיו נדחים כל הראיות ועי' בר"ן ובהג"א:

תד"ה דיו ע"ג דיו. ועוד דרב אחא מסיק. כצ"ל:

מתני' בסם כו'. עי' מנחות דף לד ע"א תד"ה כמו שנאמר:

גמ' הא דלא אפיץ. ע' מנחות דף לא ע"ב תוד"ה הא דאפיצן:

רש"י ד"ה לסמוך עליו שהלך לדרכו או ניסת. ק"ל למה דס"ל לרש"י בחששא דשמא פייס דהוי גט ישן. א"כ מאי פריך הש"ס בניסת אף אם הוי גט ישן כשר כדלקמן (דף עט ע"ב) וצ"ע.

תד"ה דיו ע"ג דיו. וכתב שני כו' חשיב לר"י ולר"א. ע' במהרש"א. ולענ"ד י"ל כיון דקיי"ל ע"מ כרתי והע"ח באים רק שעל ידם יפסקו הב"ד דמסתמא היה ע"מ והוי כאלו באים ומעידים שנמסר בע"מ, וא"כ מה"ת לא בעי לשמה אלא מדרבנן בעי לשמה דהוי כמזוייף מתוכו כדאיתא ברפ"ק (דף ד ע"א) וא"כ מה"ת לא מקרי כתיבה כיון דלא בעי לשמה ממילא אין כתב האחרון כתב, וא"כ א"א להב"ד לפסוק על עדות זה דמסתמא נמסר כהלכתו דהא מה"ת אין ממש בחתימה זו ליקרי עלה שם עדות כיון דאין כתב ע"ג כתב, וק"ל:

בכל כותבים בדיו וכו' על עלה של זית וכו'. עיין תוס' מנחות ל"ד ע"א ועיין מה שנדחק בצאן קדשים שם. ובתשובה כתבתי ליישב דברי רש"י בעזה"י דבלא"ה קשה כיון דלשון כתיבה אינה מופנה בשום מקום דאיצטרך לגופי' א"כ מנ"ל למילף גז"ש שאינה מוכרח משום צד וביותר קשה לקמן כ"א ע"ב גבי גט דאייתר חד וכתב לה לרבות כל מילי ולאפוקי ספר ממשמעותי' ולא בעי' ספר ודיו מנ"ל דלמא ספר דגט כמו בכל התורה ספר ודיו דוקא ויתורא דוכתב לה לאפנוי' לגז"ש דמנחות הנ"ל וצע"ג לכאורה. וצ"ל דלמסקנא קרא כתיב וכתבתם להדי' על מזוזות ולא איצטריך גז"ש אלא לגילוי מילתא בעלמא ולזה לא צריך איפנוי'. וא"כ שפיר אייתי וכ' לה לריה"ג בגט לרבות כל מילי ולפ"ז דברי רש"י נכונים דלהס"ד דהוה ס"ד זו דבעי' גז"ש גמורה א"א למילף מסוטה וס"ת ומזכרון בספר דעמלק דכל הני איצטריך לגופא וליכא איפנוי' וע"כ מכתיבה דגט בעי למילף דהתם כתיב ב' פעמים וכתב לה חד לגופי' וחד לגז"ש. ולפי אותה הס"ד וכתב לה לגז"ש אין כאן ריבוי לרבות כל מילי בגט לריה"ג אלא ספר ודיו דוקא. אך למסקנא דגז"ש הוא רק גילוי מילתא בעלמא מצי למילף מסוטה או מס"ת או מעמלק. ואייתר וכתב גבי גט לרבות כל מילי וכסוגי' לקמן כ"א ע"ב ומיושבים דברי רש"י:

בדיו. פלוגתת הפוסקים עיין בני יונה סי' רע"א והעולה להלכה ולמעשה כי גדר הדיו הוא הצבע השחור המעובה שאינו נכנס בתוך עובי קלף מעבר לעבר כצביעת בגדים וגם אינה כמיא בעלמא אלא מונח על גבי הקלף ונדבק בו ויכולין למוחקו ולהסירו ממנו אע"פ שאינו נמחק לגמרי שרשומו ניכר מ"מ כשר לס"ת רק לפ' סוטה בעי' כתב שיכול למחוק וע"ש:

ובסיקרא. מלשון רש"י משמע צבע סיקרא השרוי במים ולא סיקרא יבש שרושמים בו ולקמן גבי מיא דאברא נכתוב עוד מזה אי"ה:

לאתוי הא דאמר ר' חנניא כתבו במי טרי' ואפצא כשר. הרמב"ם פסק אפי' לכתחלה כותבין משום דאתי' בכללא דמתניתין ובמתני' תנן כותבין לכתחלה ונדחקו א"כ אמאי תני ר"ח כתבו בדיעבד ועיין כ"מ. ונלע"ד לפי מ"ש צאן קדשים במנחות ל"ד הנ"ל דוקא לרבנן לקמן כ"א ע"ב דס"ל פשטי' דקרא ספר היינו כל מילי הא דכתבינן בכל הני דמתני' לכתחלה. אבל לריה"ג דמפיק לי' מריבוי דוכתב לה אינו כשר אלא בדיעבד ע"ש וא"כ א"ש י"ל ברייתא כריה"ג ולא מכשר מה שאינו ספר אלא מריבוי ובדיעבד וה"ה מה שאינו דיו דהא דיו וספר מחדא נפקא מברוך ע"ש במנחות ומתני' אתי' כרבנן דכותבים לכתחלה בכל אלו ופשוט:

דיו ע"ג סיקרא וכו' סקרא ע"ג סקרא. הנה ס"ת אינו נכתב אלא בדיו וע"כ ר' יוחנן לא מיירי בכל גוני משא"כ משנה דשבת כתב ע"ג כתב משמע דמיירי אפי' בס"ת וגט כמ"ש תוס' ומיושב קושי' מהרש"א:

דיו ע"ג דיו וכו' מדלא אמר באנו למחלוקת ר' יהודא ורבנן כדאמר ר"ח לקמן כ' ע"א ש"מ אליבא דכ"ע קאמר וכ"כ רשב"א לקמן להדיא ומשו"ה הקשו תוס'. משא"כ איבעי דר"ל עדים שאינם יודעים לכתוב דע"י מעשה שבא לפניו שאל כמ"ש תוס' בחולין קכ"ד ע"ב ד"ה עור וכו' ע"ש. א"כ לדינא שאל לפי מה שלמדו רבו ר' יוחנן הלכה כחכמים דר' יהודה ולזה נתכוון גם מהרש"א ועיין פנ"י שנדחק בזה. ומ"ש תוס' לר' אחא ב"י מתני' דשבת לא בכל גוני. בירושלמי מפרש לרב אחא ב"י כתב ע"ג כתב פי' ב' אותיות זה למעלה מזה ולא זה בצד זה או זה בתוך זה כגון שנכתב דל"ת בתוך הבית ע"ש:

וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה פירש"י גם בשבת גופי' לא היה מחייב חטאת. וא"כ צ"ע על הרמב"ם דפסק להדיא דיו ע"ג סקרא חייב חטאת. ונראה דמפרש כדמשמע בירושלמי דר' יוחנן השיב לר"ל מפני שהוא מדמה גט לשבת נעשה מעשה כי אינן דומין אע"פ שלענין שבת חייב חטאת בגט לא הוה כתיבה והדעת נוטה לכך דבגט כתיבה כתיב וצריך קבלה הל"מ מה נקרא כתיבה משא"כ בשבת לא כתיב לשון כתיבה אלא כל מלאכה דהוה במשכן חייבים עלי'. והנה אפי' נימא דיו ע"ג דיו הוה כתיבה לענין גט וס"ת מ"מ במשכן לא הוה דלמה יעשו לויים פעולה בטילה אחר שכבר נכתב דיו ע"ג הקרש למה יחזרו ליכתבו ע"כ דין הוא שיפטור בשבת. וכן בהיפוך אפי' אם דיו ע"ג סקרא לא הוה כתיבה לענין ס"ת וגט מ"מ במשכן כשהיה כתב שע"ג קרשים ולא יכלו להכירו בטוב חזרו ונתנו עליו דיו וא"כ בשבת כה"ג חייב. ואמנם מ"מ יפה כתב תוס' דיו ע"ג דיו כשהשני מתקן יותר הוה כדיו ע"ג סקרא אע"ג דלוים לא כתבו דיו ע"ג דיו מ"מ הרי כתבו דיו ע"ג כתב כהה להכיר העליון בטוב. וממילא ה"ה כל שהעליון מתעלה יותר מן התחתון חייב עליו. וגם מ"ש תוס' בקושית' דמדמה גטין לשבת אע"ג דלא דמי כנ"ל מ"מ הקשו לס"ד דר"ל דהוה מדמה להו:

אתמר עדים שאין יודעים לחתום. אסופר שאינו יודע לכתוב לא קא מיבעי לי' משום דא"כ אותו הרושם באבר וברוק יהי' הוא הסופר ויכתוב הגט דאפי' אשה כשרה לכתוב הגט וחשו"ק עיין לקמן כ"ג ע"א ומומר דפסול לא שכיח. אבל עדים שפיר משכחת דפסולי עדות ירשמו ברוק והכשרים יכתבו ע"ג. ועוד נ"ל דבכתיבה דפסול מן התורה שלא לשמה לר"א דע"מ כרתי א"כ כ' עליון מתקן יותר ולראב"י אפי' רבנן מודים דהוה כתב ויכול לכתוב בסקרא וע"ג בדיו. משא"כ בחתימת עדים לר"א דלא בעי לשמה אלא משום מזוייף מתוכו גזירה אטו כתיבה כמ"ש תוס' לעיל ד' ע"א סוף ד"ה מודה וכו' א"כ מעיקור גם כ' התחתון היה כשר דלא בעי לשמה. והעליון אינו מתוקן כל כך משו"ה ליבעי לי'. וצ"ע בשטרות דלא הוה אלא לראי' בעלמא ולא איברי סהדי אלא לשקרי מ"ט למיפסיל כתב ע"ג כתב. שוב מצאתי שנתקשה בזה הגאון מוה' יונתן בספרו בני אהובה ולא מצא יישוב:

מקרעין להן נייר. לפי הנראה מהפוסקים מקרעי' הוא הטוב שבכולן ושמואל מקיל אפי' באבר. ור"פ מחמיר באבר לא אלא ברוק אבל עכ"פ מקיל מפי מרב דמקרעין הוא העצה היותר טובה. ורמב"ם פסק כמעשה רב דר"פ דאפי' ברוק סגי' ומכ"ש מקרעין. ובפכ"ד מהל' מלוה ולוה כ' גבי שארי שטרות מנגדי' אפי' במקרעין ומכ"ש ברוק דגרע ממקרעין. ולפ"ז צ"ל ברייתא דתני' כוותי' דרב מקרעין לא תיקשי אדשמואל ור"פ דס"ל ברוק נמי י"ל ברייתא בשארי שטרות מיירי ושם לא התירו אלא מקרעין ואתא ר"ג ואמר אפי' מקרעין לא התירו אלא בגטין. אך חכמים ס"ל להתיר מקרעין בשאר שטרות אבל בגט מודו לר"פ דשרי ברוק:

ושמואל אמר באבר. בטור בשם הרמ"ה דבלא דוחק לא יעשה באבר ורוק משום גזירת סיקרא. ולפ"ז אפשר ליישב פסק הרמב"ם דכ' באבר כשר ואינו מחלק בין אבר למיא דאברא. נ"ל דס"ל דבסיקרא פסול לגמרי כיון דסיקרא כשר בגט לכתחלה א"כ דיו על גביו אין העליון מתקן יותר מהתחתון רק במה שזה סיקרא וזה דיו ועל זה אמר ר' יוחנן לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. אך באברא שאינו כשר לכתחלה א"כ דיו שע"ג מתקן טפי ה"ל לאכשורי מדינא בחתימת עדים לכל הפחות והא דפריך ש"ס ודחיק הא באברא הא במיא דאברא. היינו משום דעכ"פ ה"ל למגזר אברא אטו ע"ג סיקרא דפסול לגמרי ע"כ מוקי לי' באברא ממש וע"כ לא גזרינן אלא מיא דאברא אטו מיא דסיקרא דהוה צבע כמותו אבל אברא יבש שרושמין בו לא מתחלף בצבע דסיקרא. נמצא לפ"ז לענין הכשר כתיבת הגט אין חילוק בין אברא למיא דאברא רק לענין עדים שאינם יודעים לחתום בעי לחלוק ביניהם לשמואל ואנן קיי"ל כרב פפא דוקא ברוק ולא באברא כלל ומיושב הרמב"ם:

גמרא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. וקשה כיון דר' שמעון גופא לא מכשיר אלא משום דס"ל משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות אבל היכא דשייך חשש פירות פוסל אף בדיעבד כדקתני בהדיא דפוסל בכל השטרות וא"כ ריב"ל לענין פירות מאי קסבר בגיטין אי ס"ל לגמרי כר"ש אפילו לכתחלה ליתכשר ועוד הוי לן למיפסק לענין פירות כוותיה דבכל דוכתא קי"ל כריב"ל גבי ר' יוחנן וע"כ דסובר כרבנן דמוציאין לפירות משעת החתימה או משעת הנתינה וא"כ היאך שייך להכשיר בשעת הדחק כיון דסוף סוף איכא פסידא דלקוחות לענין פירות ור"ש גופא פוסל כה"ג ונראה דבאמת סובר ריב"ל דלא שייך כלל לפסול מטעם חששא דפירות אי משום דסובר לגמרי כר' יוחנן דמשעת נתינה כפירש"י ז"ל דבעי לאתיי ראיה אימת מטא גיטא לידה או כפי' התוספות דאית ליה קלא שלא נמסר ביום הכתיבה ולא שייך כלל חששא דפירות או שסובר דאף היכא דשייך חששא דפירות אין לפסול בדיעבד משום האי חששא והא דקאמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק היינו לענין בת אחותו לחוד דלרבנן פסלינן משום בת אחותו אף בדיעבד ור"ש לא חייש לבת אחותו לפסול אף שלא בשעת הדחק וריב"ל סובר דפסול לכתחילה כרבנן ולענין דיעבד בשעת הדחק סובר כר' שמעון דבשעת הדחק לא פסלינן משום בת אחותו כן נ"ל והבית שמואל בא"ע סי' ק"ל נלע"ד דלא דק שפיר בהא ודו"ק. מיהו כל זה לפירש"י ותוספות לעיל דחיישינן שמא פייס מה שאין כן לפי מ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל בחידושיו דהאי שמא פייס היינו משום חששא דפירות א"כ א"א לפרש דריב"ל סובר לענין הוצאת פירות כרבנן דא"כ מאי מקשה הש"ס והאמר ר"ל לא הכשיר ר' שמעון אלא לאלתר כו' ומאי קושיא הא ר"ל לא איירי אלא אליבא דר"ש דלדידיה שייך חששא דפירות משא"כ לריב"ל דאיירי אליבא דרבנן דלא שייך חששא דפירות א"כ אפי' מכאן ועד עשרה ימים יש להכשיר בשעת הדחק דלא חיישינן לבת אחותו ויש ליישב ודו"ק:

תוספות בד"ה דיו דיותא כו' דלא תני אלא הנך דלא תני במתניתין עד כאן לשונו. ולכאורה לשון מיותר הוא דבפשיטות מצי לדייק מדמרבינן לה מריבויא דמתניתין דקתני בכל דבר שאינו מתקיים לאתויי הא דר' חנינא אלמא דעפצא לאו היינו דיותא אלא משום דאפשר לדחות דריבויא דמתני' לא קאי אלא לענין מי טריא לחוד אבל עפצא היינו דיותא לכך הוצרכו לפרש דלא קתני אלא הנך דלא תני במתניתין כן נ"ל ליישב בדברי התוס' אבל כבר כתב הגהת אשיר"י לדחות ראיית התוספות וא"כ יש להכשיר בדיו שלנו ע"ש:

בד"ה קנקנתום כו' ואין נראה דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתני' עכ"ל. ויש לדקדק מאי פשיטותא דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתניתין דכמה פעמים מצינו בברייתא ג"כ ממה ששונה התנא במשניות ונקיט להו בשביל דבר שנתחדש. מיהו י"ל דדייקו הכא מדקתני בשיחור לבסוף ובכל דוכתא מצינו שדרך התנא לשנות דרך לא זו אף זו ואי איתא דשיחור היינו קנקנתום א"כ נראה דעדיף מאבר ושחור דלא קתני במתניתין בשום דוכתא. אלא דיש לדקדק לפ"ז מנא ליה לתלמודא לרבויי מריבויא דמתניתין מי טריא ועפצא דלמא ריבויא דמתני' אתא לרבויי אבר ושחור דברייתא ובשלמא לפירש"י ז"ל יש לומר כיון דשיחור היינו קנקנתום א"כ ע"כ אבר ושחור עדיפי משיחור מדאקדמינהו וממילא דלא שייך למימר דלא אתו אלא מריבויא דמתני' דהא שיחור קתני בהדיא וכ"ש אבר ושחור אע"כ דריבויא דמתני' למי טריא ועפצא אבל לפי' התוספות קשיא ויש ליישב ודע שהרמב"ם ז"ל כתב דהני דקתני בברייתא לא מיתכשרו אלא בדיעבד וכתב המגיד משנה דהיינו דלא קאמר הש"ס דמריבויא דמתניתין קאתיין ע"ש:

בד"ה דיו ע"ג דיו תימא דהכא משמע כו' ואור"י דלקמן ודאי שכתב הראשון היה שלא לשמה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלפ"ז הא דבעי בסמוך ר"ל מר"י עדים שאין יודעים לחתום לא איירי אלא כרב חסדא ואליבא דרבנן דלרבי אחא פשיטא דהוי כתב לכ"ע כיון שהראשון היה בפסול דודאי בהכי איירי בענין שא"א להכשיר ע"י חתימת הראשונים ולפ"ז יש לתמוה בעיקר מילתא דהתוספות כיון דאתו להו שפיר האיבעיא דר"ל ור"י אליבא דרב חסדא וכרבנן א"כ האי מימרא מדיו ע"ג דיו נמי הוי מצי לאוקמי כרב חסדא ואליבא דרבנן ואההיא מתניתין דשבת קאי דקתני כתב ע"ג כתב פטור ומפרשי לה ר"י ור"ל בהנך גווני דמפרש הכא ומתניתין דהתם מוקמינן לה בהדיא במקומה כרבנן. מיהו לולא פירוש מהרש"א ז"ל נ"ל בכוונת התוספות דהאיבעיא דבסמוך נמי מיתוקמא אליבא דכ"ע ולא דמי לגט שנכתב שלא לשמה דהתם ודאי כתב האחרון עיקר כיון שאינו צריך עוד לכתב הראשון ואדרבא מכוין למוחקו משא"כ בעדים שאין יודעים לחתום א"א לנו לומר בשום ענין שהכתב האחרון עיקר כיון דא"א לו בלא כתב הראשון ועיקר הכתיבה של ראשונים הוא וכה"ג אמרי' להדיא בירוש' ולאו כתב הראשונים הוא. אלא דלפ"ז יש לדקדק למה הוצרך ר' יוחנן לומר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ותיפוק ליה דלא דמי אלא משום דנראה דבדיו ע"ג סיקרא נמי מחייב ליה ר' יוחנן בכל ענין ומשום דנסתלק מעשה הראשון מש"ה הוצרך לומר וכי מפני שאנו מדמין ודו"ק ועיין ברמב"ם ז"ל ותדע דהכי הוא דאי כפירוש מהרש"א ז"ל תיקשי לרב אחא מברייתא דבסמוך דמשמע דאף בגיטין לא מכשרינן אלא לקרוע נייר חלק אבל לא בכתב ע"ג כתב ולשיטת מהרש"א אליבא דרב אחא לכ"ע כשר אף בכתב ע"ג כתב כיון שמתקן לענין לשמה אע"כ כדכתיבנא דבכה"ג שאין השני יכול לחתום לא שייך לומר דכתב השני עיקר אלא היכא שמתקן בגוף הכתב הוא דמיבעיא להו כגון דיו ע"ג סיקרא ומסקינן דאסור ולא שרי אלא מקרעין או ברוק וכמו שאבאר בסמוך כן נ"ל נכון לשיטת התוס' ועיין מ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' גיטין ובמגיד משנה שם ודו"ק:

דין דכותבין הגט בכל דבר שרישומו ניכר בדיו בסם בסיקרא ובקומוס ובקנקנתום בכל זה כותבין אפילו לכתחילה אבל בהיתוכת אבר מעורבים במים ובשיחור ובשחור ובמי טרי' ובאפצע כשר בדיעבד אבל אין כותבין בו לכתחלה ומי עפצים דכשר היינו על קלף שאינו מעופץ אבל אם הוא מעופץ לא. אין כותבין לא במשקים ולא במי פירות:

מתניתין בכל כותבין בדיו בסיקרא בקומוס שהוא שרף אילן ובקנקנתום שהוא חרתא דאושכפי ופי' ר"ת ור"י שהיא קרקע ירוקה שקורים ויריאולה בלע"ז ובכל דבר שהוא של קיימא. אין כותבים לא במשקים ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא על הכל כותבין על עלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על יד של עבד ונותן לה את העבד ר"י הגלילי אומר אין כותבין לא על הדבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים ומסקינן ובכל דבר שהוא של קיימא לאתויי מאי לאתויי הא דרב חיננא כתב במי טריא ואפצא כשר מי טריא הן גשמים הנשארים על הגגות ל"א מים ששורין בה פר' כעין אפצא ודוקא במגילתא דלא אפיצא אבל אפיצה לא דק"ל אין מי מילין ע"ג מי מילין תני ר' חייא כתבו באבר בשחור שהוא פחמי' ובשיחור שהוא אדרמ"נט כשר והוא סם שמשחירים בו הרצענים מנעליהם והא דקתני באבר פי' רש"י ששף העופרת במים ומשחירין משמע אבל כתב בעופר עצמו לא הוי כלל כתב וכן מוכח מדברי הטור והרמ"ה שמדמ' כתיבת האבר לרוק כמו שאכתוב לקמן ודעת הרמב"ם דבאבר ושיחור ושחור כשר בדיעבד כדמשמע לישנא דכשר אבל מי טריא ואפצא כותבים אפילו לכתחלה דמתני' בלכתחלה איירי דתני בכל כותבים ותניא כל דבר שהוא של קיימא לאתויי מי טריא ואפצא והטור כתב ואינו נראה כן מדברי הרא"ש ז"ל ולא ידענא ממה לקח זו כי אין לו שום ראי' אלא שהרא"ש לא חילוק ביניהן במידי ואני אומר שבודאי לישנא דכשר משמע דיעבד ואפילו הא דאמר רב חיננא נמי בדיעבד הוא והא תני כשר ואף דמייתי בכללא דמתני' אין זו ראיה דלא אייתי אלא לאכשורי בדיעבד שהוא בכלל דבר של קיימא לאפוקי מדבר שאינו של קיימא דאפילו בדיעבד אינו כשר ומ"ה אייתו התנא בכלל ולא תני להו במתני' בהדי אינך ומ"ה תני נמי ר' חיננא גבייהו כשר ולא פי' דכללא דמתני' אייתי מי טריא ואפצא אלא משום שאינם דומים ממש לכללא דמתני' דאיירי בלכתחלה והסברא נותנת דאפילו מי אפצא לחוד אינו כשר לכתחלה חדא דאינו כתוב כראוי להיות בספר וגם איכא למיגזר שמא יכתוב על קלף המעופץ דאינו כתב כלל ואין להקשות א"כ למה אמר התלמוד לאתויי הא דרב חיננא כו' ולא אמר לאתויי הא דר' חייא אין ה"נ ולאו דוקא דרב חיננא קאמר וה"ה דרב חייא. אלא דמתחלה קאמר דבר המסתבר יותר לאכשורי ובתר הכי תני ר' חייא שאף אלו כשרים והן בכלל דוכל דבר של קיימא וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש שלא חילקו ביניהן וכתבו כצורתן, בשניהן כשר כלישנא דגמרא דמשמע דיעבד אבל לכתחלה לא. הנראה בעיני כתבתי:

דין עדים שאין יודעים לחתום מציירין להם ברוק וכיוצא בו אפילו לכתחלה אבל באבר לכתחלה לא ובדיעבד כשר:

איתמר עדים שאין יודעים לחתום אמר רב מקרעין להם וממלאים את הקרעים דיו ושמואל אמר באבר פי' רושמין שמם בעופרת אבל במי דעופרת לא דהוי כתב לענין גט הלכך כתב העליון לא הוי כתב והא דמקרעין פי' רש"י מסרטין אע"ג דחקיקה חשוב כמו כתב ע"ג טבלא ופנקס ואפילו הכי לא פסלינן מכח כתב ע"ג כתב דהכא לא איירי ברישומו ממש אלא שרושמין קצת כדי לחתום עליו עדים מ"מ נראה בעיני דוחק דאיך אנו מתירין לעשות כן לכתחלה דאי אפשר לכוין כל כך שלא ישרטט מקצת אותיות ממש וגם לישנא דמקרעי' לא יראה כפירושו ע"כ נראה כפי' ר"ח והתו' שלוקחי' נייר חלק ומקרעים עליו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על הקלף שהגט כתוב בו ובאין העדים וממלאים הקראים דיו ודוקא שמרחיבים להם הקרעים והעדים אין ממלאים לגמרי כל רוחב הקרע דאל"כ א"י הגט להתקיים בחותמיו אלא כתב ראשונים כדאיתא בירושלמי וכתב הרמ"ה דלא שרינן לכתחלה אלא לקרע להם נייר חלק אבל לצייר להם אפילו ברוק לא וכ"ש באבר או במי מילין אפילו ע"ג מי מילין דלא דכיון שרישומו ניכר לפי שעה גזרינן אטו סיקרא וכיוצא בו ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד שציירו להם ברוק או באבר או במי מילין כשר ותגרש בו לכתחלה ציירו להם במי דאברא או באפצא ע"ג מגילתא וכל כיוצא בזה שהתחתון הוי כתב וחתמו עליו אע"פ שהעליון ניכר יותר אינו גט ואם נתגרשה בו פסולה לכהונה ע"כ וכן הביא הטור ותמה אני על הטור דדין זה לא יתכן לדידן דפסקינן כר' אליעזר דבעי עידי מסירה ועידי החתימה לא מהני לחוד וכן דעת הרא"ש א"כ לא תמצא בשום פנים שבכה"ג לא יהי' גט נהי דאינו כתב סמי עידי החתימה מכאן מכל מקום הוא כשר בעידי המסירה ואין שייך לומר כאן דהוי מזוייף מתוכו דבשלמא שלא לשמה איכא לדמויי למזוייף מתוכו מאחר שלא נכתב כתיקונו אבל הכא א"א דאינה כתב א"כ הוי כמאן דליתיה ולא שייך כאן מזויף מתוכו אלא שהראשון שכתב במיא דאברא הי' קרוב או פסול מ"מ נראה דאינו פסול אלא מדרבנן כמו שכתבתי בפ"ק סימן יו"ד ואם נישאת לא תצא והוי גט מעליא היכא דליכא אתרא לתקוני גט אחר או היכא שנשאת ויש לה בנים כשאר פסולים מדרבנן כמו שכתבנו פ"ק סימן י"ב ומה שפסק דלכתחלה אסור אפילו לצייר ברוק כ"א לקרוע להם נייר חלק והטור כתב בתחלת דבריו שאפילו לכתחלה שרי באבר ואני אומר דלא כשניהם דרוק בודאי שרי ורב ושמואל תרוויייהו מודו דשרי שאינו כתב כלל אלא שאין דרך לצייר ברוק וכן רב פפא דהוא בתראה אורי לרב פפא הוראה למיעבד הכי וכן ר' אבהו במי מילין אבל מ"מ באבר נראה דאסור לכתחלה דהלכתא כרב באיסורי ותניא כותיה לקמן ורב ושמואל פליגי בה כדמשמע לישנא ומ"ה לא מייתי הרי"ף אלא מילתא דרב לחודא וכן פסק הרמב"ם שמציירין ברוק וכיוצא בהן וכן עיקר:

דין עדים שאין יודעים לקרות הגט שנים קוראים לפניהם והם חותמים והוא שיבינו העדים לשון הגט ובשאר שטרות אסור לחתום על סמך שקוראים לפניהם אפילו כששנים קוראים אם לא כשיש אימתן, על הקורא דאז אפילו בחד קורא סגי ולא מהני קריאה אלא שכבר ידע ענין השטר. ומ"מ בדיעבד אם חתמו ע"פ הקוראי' אין לפסול השטר:

תניא כוותיה דרב עדים שאין יודעים לחתום מקרעים להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו ושאין יודעים לקרות קורים לפניהם וחותמים אמר רשב"ג בד"א בגיטי נשים פי' משום עיגונא אבל שאר שטרות ובשחרורי עבדים אם יודעים לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין אמר רבא הלכה כרשב"ג ורב גמדא משמיה דרבא אמר אין הלכה והא ההיא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא תרגמא אקריאה פי' תפרש רב גמדא שאמר אין הלכה כרשב"ג היינו בקריאה דכשר אפילו בשאר שטרות וכן פירש"י והרשב"א והרא"ש והוא עיקר וכן משמעות הלשון של תרגמא דקאי אדברי רב גמדא ולא ממעט דרב כהנא ומסיק רב סור' מצטער וקרי וכתב וחתם א"ל עולא לא צריכת דהא ר' אלעזר מרא דארעא ישראל וקאי קמיה וחתים ורב נחמן קאי קמיה ספרי דדייני וחתם ודוקא ר"נ וספרי דדייני דאית להוא אימת' אבל רב נחמן וספרי אחריני או ספרי דדייני ואינשי אחריני לא ופסק הרא"ש כרב גמדא דאין הלכה כרשב"ג בקריאה אלא אפילו בשאר שטרות מותר לקרות כהא דרבי אליעזר ודוקא שנים שקוראים לפניו ועובדא דרב נחמן איירי בחד ומשום אימת' וכן פסק הרשב"א והר"ן שפסק כסתמא דתלמודא בשם רבא דהלכה כרשב"ג בין בחתימה ובין בקריאה דבשאר שטרות לא ולא הביא הא דרב גמדא ורבי אלעזר אלא הביא דברי רבא ועובדא דר' נחמן ודעת הרא"ש שהיא היא שאף לדברי הרי"ף שרי בשנים שיקראו לפניו או בחד ומשום אימת' כרב נחמן וספרי דדייני רק שהוא מפורש דעובדא דר' אלעזר קאי אחד וכן הא דרב גמדא אבל בשנים שקוראים לפניו אפילו רשב"ג מודה דשרי אף בשאר שטרות כך הוא המובן מדעת הרא"ש למעיין בו ודוחק היא בעיני שהרי"ף יסתום דבריו ולא יפרש דבשניהם שרי אפילו בלא אימתא דהא כתב עובדא דר"נ דקרא קמי' וחתי' כו' בסתמא ולא פירש כלל דבחד איירי וגם דוחק בעיני דמנ"ל לתלמודא דעובדא דר"א ור"נ איירי בחד דלמא בשני' איירי דהא קרא קמיה קאמר לשון רבים ודלמא כמשמעו קאמר ששניהם היו קוראים לפניו ותו קשה לפי' הרא"ש שמפרש עובדא דר' אלעזר בשנים ועובדא דר"נ בחדא ומנ"ל כל זאת מאחר דבתרוויייהו איתא האי לישנא קרו קמיה וחתי' ע"כ נראה דתרווייהו איירי בחד גונא דקרו לפניהם שנים ועובדא דר' אלעזר הוא כעובדא דר"נ דר"א אית לי' נמי אימת רבה דהא מרא דארעא דישראל הוי ושכיחי ת"ח לפניו ואפשר שהיו, קוראים לפניו שני ת"ח ומוחזק' ותלמודא הוא דמפרש עובדא דרב נחמן וה"ה לעובדא דר' אלעזר אלא צריך התלמוד לפרש דלא תימא ספרי דדייני מהני אפילו בדלא רב נחמן אבל תרי ת"ח המעידים בודאי מהימני אפילו דלא כרב נחמן ואת"ל דפליגי הך תרי עובדא אהדדי הלכה כהאי עובדא דרב נחמן וכמו שמפרש התלמוד דוקא ר' נחמן וספרי דדייני ומ"מ נראה דלאו דוקא דבעי שניהם ואימתא אלא אפילו בחד סגי מטעם אימתא ועדיף מתרי אינך אף על גב דשני עדים כשרים בכל העדות הכא שאני דהוי כעד מפי עד ומ"ה החמירו חכמים דלא מהני כהאי גוונא דליכא שום צד ספיקא שלא יקרא לפניו בענין אחר והוה כאלו הי' קורא בעצמו ומשום עיגונא הקילו חכמים דמהני ששנים קוראים לפניהם וחותם דלא הוי עד מפי עד ממש כמו שתי' ר"י וכיון דלא מסהדי אעיקרא דמילתא אלא דאמרינן שכך כתוב בשטר ומ"ה נראה דבעינן שיהיו העדים החותמים מבינים לשון הגט ולא סגי במה שיקראו לפניו ויתרגמו לו דהוי כעד מפי עד ממש אף שהטור חולק מ"מ נראה דעת הרמב"ם עיקר וכן הסכים הרשב"א וכן דעת הא"ז וכל מה שכתבתי דשטרות אפילו שנים לא מהני אלא היכא דאיכא אימתא ואז אפילו חד סגי כגון ראש ב"ד וסופר שלו יראה כן דעת הרמב"ם להדיא וגם נראה בעיני דלא מהני קריאה אלא שכבר ידע ענין השטרות וכן לשון הרמב"ם דאם לא כן הוי עד מפי עד ממש ואפילו בתרי ואימתא לא מהני אבל מ"מ מה שרמב"ם כתב גבי שטרות עדים שאין יודעים לחתום וקרעו להם נייר חלק כו' דמכין אותו מכת מרדות והשטר פסול וה"ה בקראו לפניו היכא דליכא אימתא בזה לא ישרו דברי הרמב"ם בעיני מאחר דליכא עד מפי עד ממש אלא שהחמירו חכמים לעשות כן לכתחלה אבל לא לפסלו וכן כתב הרשב"א וז"ל מדאמרינן נגדיה רב כהנא ולא אמר נגדי' ופסל ליה השטר ש"מ דשטר כשר הוא כדאמרינן בעלמא רב מנגיד אמאן דקדיש בביאה נגודה מנגיד ליה וקדושיו קדושין וכן דעת נוטה דכיון דבגיטין שרינן להו בשאר שטרות אמאי פסלינן ליה לשטר עכ"ל וכתבו הגאונים איתנהו לסהדי קמן וקים לן בהו דלא ידעי למקרי אע"ג דאסהידו אחתימת ידייהו דייקינן אסהוד' ע"פ אי מכווני על שטרא מקיימו להו ואי אמרי אקרינן למאן דידעי למקרי סמכינן עלייהו פירש והשטר כשר:

כתב הטור עדים שאינם יודעים לקרות אחד קורא בפניהם והם חותמים וכתב הרמב"ם והוא שיכירו לשון הגט ונראה דאפילו אם אינם מבינים לשונו אם הקורא לפניהם מתרגמיני' שפיר דמי ע"כ והקאר"ו תמה עליו מן הירושלמי דפ' המגרש דבעי להדיא שצריך העדים להכיר לשון הכתב והכתיבה ובודאי אשתמטתי' לההיא דירושלמי ול"נ דלא קשה מידי כאשר אפרשנו לשם:

כדאי הוא רבי שמעון. דמתניתין דאמר נכתב ביום ונחתם בלילה כשר: לסמוך עליו בשעת הדחק. שהלך זה לדרכו או ניסת כבר בגט זה: סבירא ליה. לרבי יהושע בן לוי: וכולן משום תנאי. ואין כאן הקדמה דתנאי נינהו ואפילו לרבנן כשר: מתני' על העלה של זית. תלושה: ונותן לה את הפרה. בגמרא מפרש טעמא: גמ' סמא. אורפימנ''ט: סקרתא. צבע אדום שקורין מיניא''ו. קומא. שרף האילן: חרתא דאושכפי. אדרמינ''ט: במי טריא. מי גשמים לשון מורי מי טריא מים ששורים בו פרי שהוא כעין עפצים גל''ש בלע''ז: באבר. ששף העופרת במים ומשחירים: בשחור. פחמין: ובשיחור. חרתא דאושכפי: על גבי סיקרא. שתי אותיות של סיקרא והעביר עליהם דיו בשבת: מוחק. ע''מ לכתוב שתי אותיות בשבת חייב וזה מוחק התחתונות סיקרא וכתב העליונות דיו: פטור. שהרי הוא בתחילה לא כתב ולא מחק: מוחק הוא. ולא כותב שמתחילה היה כתוב הגון מעתה: מקלקל הוא. והוה ליה כמוחק ע''מ שלא לכתוב ולמאן דמיחייב לא הוה מקלקל כל כך שהרי כתבו ניכר: כתב עליון כתב לענין שבת. דהא אמרת לעיל חייב שתים: וכי מפני שאנו מדמין. שאנו אומדים וסבורים ואומדין מאומד לבנו להחמיר: נעשה מעשה. להקל אפי' לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן בית המקדש לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה: מדמין. שושפצי''ר כמו כמדומים: מקרעין. מסרטין: והתני רבי חייא כתבו באבר כשר. וכיון דכתב גמור הוא הוה ליה כדיו על גבי סיקרא דקאסרינן לעיל: באבר. לשפשף בחתיכה של אבר על הקלף ומשחירו אינו כתב: במיא דאברא. מים ששרה בהן שחיקת אבר: במי מילין. מים ששרה בהן עפצים שחוקים: הא דאפיצא. הקלפים מעובדים בעפצים רושמין עליהן את העדים במי מילין דלא הוי כתב שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר הלכך אין מי מילין על גבי מילין ומתנית' בדלא אפיצן: ברוק. רושמין להם ברוק: תוראה. ספסר של שוורים: בגיטין. משום עיגונא כדלקמן דלא משכחינ' סהדי בקיאי ובתוך כך יפרש זה לים או ימות ותיזקק ליבם: אבל בשאר שטרות. יחזיר אחר העדים בקיאים לחתום:

דין דיותא. אומר ר''ת דדיו שלנו הוא קרוי דיו ולא אותו שעושין מעפצים דההוא לא מיקרי דיו מדתני רבי חנינא כתבו במי טריא ואפצא כשר משמע דלאו היינו דיו דלא תני אלא הנך דלא תני במתני' ובסמוך דפריך ארבי אבהו דאמר במי מילין מרבי חנינא אמאי לא פריך מדיו דמתניתין ועוד דספר תורה בעי דיו כדאמרינן בהבונה (שבת דף קג:) כתבה שלא בדיו יגנז ואספר תורה קאי כדמשמע בהקומץ רבה (מנחות דף לא:) והיכי כתבינן בדיו של עפצים על קלף של ספר תורה שהוא מעופץ והא אין מי מילין על גבי מי מילין ועוד מדקדק ר''ת מהא דאמרי' בפ''ב דנדה (דף כ.) רבי אמי פלי קורטא דדיותא ובדיק והיינו דיו שלנו שהוא יבש ושייך לומר בו פלי קורטא והא דאמר בפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) כל השרפים יפים לדיו ושרף קטף יפה מכולן ההוא שרף לאו היינו גומי דאין דרך לתת גומי אלא בדיו של עפצים אלא אומר ר''ת דשרף הוא לחלוחית קליפת העץ שעושין ממנו דיו שלנו כמו זו שירפה מצוי דפ''ק דנדה (דף י:) דהיינו לחלוחית דמים שבאשה ובפ' כל שעה (פסחים דף לט.) ירק מר יש לו שרף וירק אין לו גומי אלא לחלוחית ומתוך כך אוסר ר''ת לכתוב ספר תורה בדיו של עפצים ומה שמשמע בפרק כל כתבי (שבת דף קטו:) דכל ספרים לא בעו דיו חוץ ממגילה פירשתי בפ' כל כתבי.: קנקנתום חרתא דאושכפי. פי' בקונט' אדרמנ''ט ובשיחור דקתני בברייתא פירש נמי בקונט' דהוא אדרמנ''ט ואין נראה דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתניתין ואומר ר''י דשיחור הוא אדרמנ''ט וקנקנתום הוא כמו שפירש רבינו שמואל בעירובין (דף יג.) דהיא קרקע ירוקה שקורין וידרוי''ל בלע''ז ובערוך לועזו ויטריאול''ו ור''ת נמי פירש בתיקון ספר תורה שעשה אדרמנ''ט מותר לתת לתוך הדיו לכולי עלמא דלאו היינו קנקנתום דאיכא למאן דאסר בפ''ק דעירובין (דף יג.) ואם תאמר דבמסכת נדה (דף כ.) תנן שחור כחרת'. ומפרש דהיינו חרת' דאושכפי ואילו וידריאול''ו ירוקה היא כזכוכית ועל שם כך נקרא וידריאול''ו וי''ל כשמתקנין אותה לתת לתוך הדיו אז היא משחרת: דיו על גבי דיו פטור. תימה דהכא משמע דדיו על גבי דיו לא כלום הוא לענין שבת וה''ה לענין גט דמדמי בסמוך לשבת ומשמע דליכא מאן דפליג ולקמן (דף כ.) אמרינן כתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן דלר' יהודה הוי כתב ועוד דרב אחא מסיק לקמן דאפילו רבנן מודו גבי גט דהוי כשר ואומר רבינו יצחק דלקמן ודאי שכתב הראשון היה שלא לשמה וכתב השני עושהו לשמה חשיב כתב לרבי יהודה ולרב אחא אפילו לרבנן חשיב כתב גבי גט אבל הכא שכתב שני אינו מתקן כלום אפילו רבי יהודה מודה דלא חשיב כתב ובפרק הבונה (שבת דף קד:) דתנן כתב על גבי כתב פטור ואמר רב חסדא מתניתין דלא כר' יהודה לא בעי לאוקמי כשאין כתב השני מתקן כלום דאפילו רבי יהודה מודה דאינו כתב משום דמתניתין משמע ליה דבכל ענין פטור אפי' כתב גט או ספר תורה שלא לשמה והעביר עליו בשבת קולמוס לשמה להכי מוקי כרבנן אבל לרב אחא בר יעקב ע''כ לא מיתוקמא מתני' בכל ענין דהא בגט אפילו רבנן מודו דהוי כתב ולדידיה אתיא מתניתין נמי כר' יהודה וכגון שאינו מתקן בכתב השני כלום: מוחק הוא. וחשיב ליה מוחק על מנת לכתוב דמסתמא עומד לחזור ולכתוב עליו בדיו ומקלקל לא הוי דעל הכתיבה זאת תהא כתיבה העליונה רישומה ניכר טפי משאם היתה תחתונה לבדה: