גיטין כ ע"א

דף כ - א

אי משום כריתות דאית בה, שכתובה בתורה פרשת גירושין, ותעלה בדעתך לומר כי יש לנו לחוש כי כשאדם נותן לאשתו את פרשת הגירושין הכתובה בתורה, לשם גירושין, היא תהיה מגורשת [אף על פי שלא כתב בה את שמו ואת שמה]. ^[29]

גם חשש זה אינו חשש, כי הא בעינא "וכתב לה", וכבר דרשו חכמים "וכתב לה", לשמה. והכתיבה של ספר תורה לא נכתבה לשם גירושיה של אשה זו.

וכי תימא, ליחוש דילמא נכתב לשמה, כאשר אקדים הבעל בזמן כתיבת ספר התורה, ויהיב ליה זוזא לספרא מעיקרא, שילם הבעל לסופר כדי שיכתוב את פרשת הגירושין שבתורה לשם גירושי אשתו.

עדיין אין כאן חשש גט! כי הא בעינן שיהא כתוב בגט שמו ושמה, שם עירו ושם עירה, וליכא בספר התורה את שמותיהם, ובודאי אין זה גט, ואין מה לחשוש לגירושין, ופשיטא שאינה מגורשת.

ומקשינן: ורב יוסף, שאמר "הנותן ספר תורה לאשתו, אינה מגורשת", מאי קא משמע לן? הרי זה פשיטא, כי אין מה לחשוש לגט כלל!

ומתרצינן: רב יוסף בא לחדש, שאין מי מילין נחשבין לכתב על גבי מי מילין. ולכן אין לחשוש שמא אירע שתחילה כתב בגב הספר תורה גט במי מילין.

כי אפילו אם כתב זאת, אין זה כתב, כיון שספר תורה מעובד בעפצים.

אמר רב חסדא: גט שכתבו שלא לשמה, והעביר עליו קולמוס שנית, על כל אות ואות, בכוונה לשמה, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן, אם הוא נהיה כשר לגירושין בכך.

דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם בספר תורה, וטעה, ונתכוין לכתוב "יהודה".

וטעה בכתיבתו, ולא הטיל בו דל"ת ביהודה, אלא כתב את שם ה'. והרי השם נכתב שלא בכונה, שאינו כשר - מעביר עליו קולמוס שנית, בכונה לשם קדושת השם, ומקדשו, דברי רבי יהודה. ^[1]

וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר!

הרי שנחלקו חכמים ורבי יהודה אם כתב חדש שנכתב על גבי כתב ישן נחשב כאילו הוא כותב עתה מחדש או לא, ^[2] והוא הדין לגבי גט.

אמר רב אחא בר יעקב: דלמא לא היא. אין הכרח שהם חולקים גם לגבי גט.

אלא, עד כאן לא קאמרי רבנן התם, שהשם אינו כשר, אלא משום דבעינא "זה אלי ואנוהו", שמשמעו: צריך להתנאות לפני ה' במצוות, וליכא, ושם כזה אינו כתוב בצורה נאה. ^[3] אבל הכא, בגט שאינו ענין של מצוה, לא. אלא, אף חכמים יודו שהוא כשר ^[4] בהעברת קולמוס לשמה. ^[5]

אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא! כל הגיטין שבעולם, אני יכול לפוסלם.

אמר ליה רבא: מאי טעמא?

אילימא משום דכתיב "וכתב לה ספר כריתות, ונתן בידה", ומשמע שהבעל צריך ליתן את הגט משלו, ^[6] והכא איהי קא כתבה לה, כי המנהג הוא שהאשה משלמת את שכר סופר הגט, לפי שכך תקנו חכמים, שהאשה תשלם לסופר עבור כתיבת הגט, כדי שהבעל לא יוכל לעגן את אשתו על ידי אי תשלום השכר לסופר, וממילא נעשה הגט שלה, ולכן הוא אינו כשר, כי הגט צריך להיות משל הבעל.

הלא אין בזה טעם לפסול את הגט!

שהרי, ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן! ^[7] חכמים הקנו לבעל את הכסף שהאשה משלמת לסופר, שהרי בכוחם לעשות זאת מדין "הפקר בית דין הפקר", ^[8] הרי כאילו הבעל שילם לסופר, והגט הוא שלו. ^[9] ואלא שמא תאמר, שלכן כל הגיטין פסולים, למשום דכתיב "ונתן בידה", ומשמע שיהא הגט בר "נתינה", כלומר שוה פרוטה, והכא, לא יהיב לה מידי, שנייר הגט אינו שוה פרוטה!

גם זה אינו טעם לפסול.

כי דילמא "ונתן" - נתינת הגט היא! ^[10] ואין במשמעו שיהא הגט שוה פרוטה!

תדע! דשלחו מתם, הוראה מארץ ישראל לבבל: כתבו לגט על איסורי הנאה, כשר. והרי איסורי הנאה אינם שווים כלום. ומוכח, שאין צריך שיהא הגט שוה פרוטה.

גופא: שלחו מתם: כתבו על איסורי הנאה כשר. ^[11]

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא כן במשנתנו: על הכל כותבין, על העלה של זית, על אף שאינו שוה כלום. והוא הדין לאיסורי הנאה.

ודחינן: דילמא שאני עלה של זית, דחזי לאיצטרופי. שאמנם אינו שוה פרוטה, אך הוא ראוי להצטרף יחד עם הרבה עלים, שאפשר לשכב עליהם או ליתנם מאכל לבהמה, ויש בו חשיבות של שימוש. מה שאין כן איסורי הנאה, שאינם ראויים לכל שימוש שהוא.

תניא: רבי אומר: כתבו על איסורי הנאה, כשר.

נפק לוי, דרשה משמיה דרבי, ולא קלסוה. לא נתקבלו הדברים בבית המדרש, משום שנאמרו משמו של יחיד.

הלך לוי, ודרשה משמיה דרבים, וקלסוה!

ומוכח מזה שטרח לוי כל כך שיתקבלו הדברים של רבי, ^[12] אלמא, הלכתא כוותיה!

תנו רבנן: "וכתב" - ולא "חקק"! שלא יחקוק בסכין את אותיות הגט על גבי טבלא.

והוינן בה: למימרא, האם רצונם של חכמים לומר, דחקיקה, לאו כתיבה היא!? ^[13]

ורמינהו, יש לנו להקשות סתירה לכך מברייתא אחרת.

דתניא: עבד שיצא בגט שחרור, בכתב שנחקק על גבי טבלא [דף של קלף], ופינקס [לוחות אחדים הכרוכים יחד, והמרוחים בשעוה, המשמשים את הסוחרים, שחורטים בעט של ברזל את חשבונותיהם בשעוה שעל הלוחות], יצא לחירות.

אבל לא בכתב שעל גבי כיפא, כובע של צמר, ואנדוכתרי, מין תכשיט שרוקמין עליו צורות שונות.

ואם רקם עליהם אותיות הגט, אינו כשר, לפי שהכתב הרקום אינו כתוב וקבוע בבגד כמו שהכתב קבוע בנייר או בקלף, אלא החוט מוטל על הבגד, כאשר הוא מחובר לבגד בשתי תכיפות, בשני ראשיו התחובין בו.

הרי שסוברת הברייתא הזאת שחקיקה נחשבת ככתיבה לגבי גט, והיא סתירה לדברי הברייתא הקודמת!

אמר עולא אמר רבי אלעזר: לא קשיא:

הא דאמרה הברייתא הראשונה שחקיקה פסולה, הוא בכגון דחק תוכות, שלא כתב ולא חקק את האות עצמה, אלא חקק בחלל הריק שבתוך האות, וכן חקק את סביבות האות, ועל ידי כך נשארה האות עצמה כשהיא בולטת. ודבר שכזה, למרות שהתקבלה אות בולטת, לא נחשב ככתיבה, שהרי לא כתב את האות עצמה אלא רק חקק בתוך החלל הריק של האות וסביבותיה.

הא דאמרה הברייתא השניה שחקיקה כשרה, דחק יריכות, שחקק את האותיות עצמן, ושיקע אותם, שזה נחשב ככתיבה.

ומקשינן: וכי "חק תוכות" לא נחשב לכתיבה?

ורמינהו סתירה לכך מברייתא אחרת, דתניא: לא היה כתבו של הציץ של כהן גדול שוקע, אלא בולט כמו הכתב הבולט שעל גבי דינרי זהב.

והא אותיות הכתב שעל גבי דינרי זהב, "חק תוכות" הן. לפי שצורת החותמת בדינר נוצרת על ידי שלוחצים בחותמת ברזל על המטבע, ובחותמת הזאת יש שקע של צורת הכתב של המטבע, וכך נלחצת המתכת שסביבות הכתב, והצורה על הדינר נשארת בתוך השקע, כשהיא בולטת מסביבות שאר המטבע. וכך נעשה גם הציץ.

ובציץ הרי נאמר "ויכתבו עליו מכתב פיתוחי חותם". הרי שכתיבה בצורת "חק תוכות" נחשב לכתיבה!

ומתרצינן: כוונת הברייתא לומר, כדינרי זהב ולא כדינרי זהב.

שאמנם הציץ היה עשוי כדינרי זהב, בכך שהיה הכתב בולט, ולא ממש כדינרי זהב.

דאילו התם, בדינרי זהב, היא חקיקת תוכות. וכפי שהתבאר.

ואילו הכא, בציץ, היא חקיקת יריכות. שהציץ היה דק, והיו דוחקים את צורת האותיות עצמן מעברו השני של הציץ, עד שנעשו האותיות בולטות בחזית הציץ. ^[14]

אמר ליה רבינא לרב אשי: רושמא, החותם שעל המטבע, מיחרץ חרץ, האם הצורה נוצרת על ידי דחיקת תוך הצורה וסביבה בלבד, ואילו הצורה עצמה נשארת בולטת בתוך השקע שבחותמת, מאליה.

או כנופי מכניף, שעל ידי הכאה סביב ותוך הצורה, נדחק הזהב ונכנס לתוך שקיעת הצורה, ונמצא שהצורה נעשתה בידי אדם, ולא מאליה.

ונפקא מינה, שאם יכתוב גט על ידי חקיקה בחותמת על טס של ברזל, האם יחשב הדבר ככתב, ויהא כשר, או לא?

אמר ליה רב אשי: מיחרץ חריץ, ואין זה נחשב לכתיבת אדם.

איתיביה רבינא לרב אשי מהא דתניא לגבי הציץ: לא היה כתבו שוקע, אלא בולט כדינרי זהב.

הא בעי שמו ושמה שם עירו ושם עירה. פי' נ"ל משום דכתיב ספר כריתות והיינו ספירת ספרים של כריתות וא"א לספר כריתות שבינו ולבינה אלא א"כ כתב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה לאו דוקא דדעבד אע"פ שאין שם מקום מגורשת וי"ל גט פסול הוא מדרבנן מ"מ מגורשת ואינה מגורשת הויא, ורב יוסף לא חשש לה כלל.
ובתוספו' מוקי לה כר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי וא"א אלא א"כ מוכיח מתוכו מי מגרש ומי מתגרשת, ואינו נכון.
וי"א שמו ושמה ועירו ועירה מדרבנן צריכי ואע"פ כן אם לא כתב אין חוששין לריח הגט כלל דכל דמגרש אדעתא דרבנן קא מגרש ושויוה רבנן לגיטא חספא בעלמ' ולאו דוקא ועוד דא"כ היכי אמרינן מאי קמ"ל טובא קמ"ל.
ויש לפרש דה"ק: כיון דבעינן שמו ושמה ועירו ועירה ואם לאו אינה מגורשת לגמרי אין חוששין שמא הקדים דינר לסופר שאין מעשיו מועילין ולאו דוקא משום דבלאו הכי ליכא למיחש אלא משום דאמר הרי זה גיטיך אמרי' שמא לקלקלה בב"ד ולצעורה קא מתכוין.

דילמא אקנויי אקנו לי' רבנן. פי' אע"ג דבדרך דילמ' איתמר עיקר הוא והכי מפורש בפ' גט פשוט ואפשר דמשום בבירור רב חסדא א"ל כן.
ושמעינן מינה שהדיו והקסת והקולמוס והנייר הכל משל סופר ובכך הכל כשר ואין לו בית מיחוש שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט בין קלף בין דיו וטרחו ועמלו אקנו רבנן לבטל ולא כדברי הנקדנין שמקנין הכל לבעל ממש אלא רבנן אקנינהו ניהליה ואע"ג דלא משיך כלום כשר דאי ס"ד צריך לאקנויי ליה ממש מעיקרא כיון דאמר בעל לסופר כתוב ושויה שלוחו וקנה קלף ודיו במשיכה ממש מאי היא דאקשי' הכא איהי כתבה ליה אפילו פרעו זוזא דספרא גיטא גופי' ודאי דבעל הוא ולא דסופר ולא דאשה ושלוחו דבעל כתביה בשלו אלא ש"מ דלא מקנו ליה כלום דמאי וכתב על ידו או על יד שלוחו ולאפוקי היא או שלוחה דכשם שאין אשה מתקדשת בשלה אלא בשל בעל או שלוחו כך אינה מתגרשת אלא בכך הילכך מכיון דאקנו ליה רבנן פשיטא דספרא דידה לבעל ואין זה וכתב איהי כשר הוא דנעשה שכיר ושלוחו של בעל בפשוט זה.
ומיהו אם היה הכל של אשה אע"פ ששנינו אשה עצמה כותבת את גיטה דילמא צריכא לאקנויי ממש את הגט עצמו לבעל דלא תקון ליה רבנן אלא פשיטי דספרא דלא ליקנייה היא לגט מן הסופר אבל דידה לא תקון לבעל והיינו דדייקינן עלה לקמן בשמעתין אי ידעא איתתא לאקנויי או לא וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שהיא צריכה ממש ליתנו לבעל או לשלוחו כדי לקנותו ומיהו כותבת בשלה ומקנה ולא צריכא לאקנויי מעיקר' דבכתיבה שליח הבעל שהרי אמר לה כתובו וכתב קרינא ביה ולגבי ונתן בעינן שלו והילכ' מקנה לו הגט כתוב וחתום והוא מגרשה בו, כך פי' רש"י ז"ל.

דילמא נתינת הגט הוא. פירוש שאין ענין זה כתוב בדיני ממונות כדי שתהא משמעותו של ונתן נתינת ממון אלא נתינת הגט הוא ולמילתיה אתיא ולא דמיא לנתינה דכתיבא גבי תרומה ונתן לכהן דאמרינן האוכל תרומה בשוגג פחות משוה פרוטה פטור מ"ט נתינה כתיבא ביה שכל נתינה שבדין ממון נתינה של פרוטה או יותר הוא.

הא דאמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. דאלמא לרבי יהודה אליבא דרב חסדא גטו כשר וכתב העליון הוי כתב, וכל שכן לרב אחא בר יעקב דדחי ואמר דכולי עלמא גבי גט כתב העליון כתב ובכתיבת השם הוא דאיפליגו וטעמייהו דרבנן דפסלי משום דכתיב זה אלי ואנוהו. קשיא לן והא אסיקנא לעיל (גיטין יט, א) בדיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא אפילו לענין שבת אינו חייב דכתב העליון אינו כתב וכל שכן לענין גיטין דאפילו דיו על גבי סיקרא דלענין שבת חייב אסק' רבי יוחנן דלענין גיטין לא הוי כתב דבשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה כל שכן דיו על גבי דיו, וההיא דלעיל משמע דלכולי עלמא קאמרינן מדלא אמרינן בה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן כי הכא, ואפילו תמצי לומר דלרבנן קאמרינן מכל מקום תיקשי לן לרב אחא בר יעקב, ויש לומר דהכא שמתחלה לא היה לשמה ועכשיו נתחדשה בו כונה לשמה הוי כתב דומיא דנתכוון לכתוב יהודה ולא הטיל בו דלת אבל לעיל דמעיקרא נמי לשמה כתביה השתא נמי מה אוסיף ביה כתב העליון בזה אינו כתב. ואם תאמר והא משמע בשבת פרק הבונה (שבת קד, ב) דרבי יהודה אפילו בכל כתב על גבי כתב ואפילו לא נתחדש בו שום כוונה חשיב ליה כתב דתנן התם כתב על גבי כתב פטור ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו', ואם איתא רבי יהודה נמי היא דעד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בשנתחדשה בו כונה, ותירצו בתוספות דמתניתין סתמא קתני כתב על גבי כתב פטור דמשמע בכל ענין ואפילו נתחדשה בו כוונה.
ולענין פסק הלכה: כתב ר"ח ז"ל כיון דלא אמורה בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן ליה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאינו גט לומר שאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה. ונראין דברי ר"ח ז"ל דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא ואף על גב דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו. ושמא הזקיקו לרב ז"ל לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה בשבת (שם) גבי מתניתין דקתני כתב על גבי כתב פטור אמר עלה רב חסדא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא איתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחייה בעלמא הוא. ואיכא למידק לרב חסדא דאמר דלרבנן לא הוי כתב למאי קאמרי ליה אין זה השם מן המובחר דמשמע מן המובחר אינו הא כתב מיהא מעליא הוי ומצאתי בירושלמי בפרק הבונה (הלכה ה') שהקשו כן ופריקו בשיטתו והושיבוהו בשטתך שאתה אומר כתב הוא אף הוא אינו מן המובחר. עד כאן.

לפי דרכך למדת שאם לא כתב בתוכו את הגט אלא שסמך על פרשת הגט שבתוך ספר תורה ועליו הוא אומר הרי זה גיטיך אין זה כלום שאין זו לשמה ואפי' הקדים ונתן דינר לסופר לכתוב אותה פרשה לשם אשתו אינו כלום דהא בעינן שמו ושמה שם עירו ושם עירה ושמא תאמר והרי אמרו שבהרי את מותרת לכל אדם חוששין לגט שבשינה שמו ושמה וכו' הוא שאמרו למטה שפסול לגמרי אבל אם לא כתבם כלל אינו פסול בכך מכל מקום אף הרי את מותרת לכל אדם אין כאן שאינו אלא ספור בעלמא ואף כשכתב לשמה אינו כלום:

גט שכתבו שלא לשמה אע"פ שהעביר את הקולמוס פעם אחרת על כל אות ואות לשמה אינו כלום וכן ספר תורה שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת ונמצא השם כתוב מאליו שלא בכונת שם אע"פ שהעביר עליו קולמוס לקדשו אין אותו השם מן המובחר וכן לענין שבת דיו על גבי דיו פטור שאין כתב העליון כתב וכן בעדים שאין יודעין לחתום אין רושמין להם בדבר המתקיים מפני שכתב העליון אינו כתב:

ומכל אלו למדת שמה שאמרו בסוגיא זו דילמא לא היא דעד כאן לא קאמרי רבנן בנתכוין לכתוב את השם אלא דבעינן זה אלי ואנוהו וליכא אבל בענין לשמה דיו בהעברת קולמוס לשמה אין הלכה כן ויש פוסקין שלענין לשמה דיו בהעברת קולמוס לשמה כרב אחא ואומרין שאין לדמות זו לחתם עדים ולכתיבת שבת שבכתיבת שבת למלאכת מחשבת הוא צריך וחתם עדים בעינן כתב היכול להתקים ואין הדברים כלום:

אע"פ שהתורה אמרה וכתב לה שהדברים מראין שיהא הוא פורע שכר הגט אינו כן אלא חכמים זיכו לה שתהא היא פורעת שכר גיטה ומשום תקנת עגונות כדאיתא בגט פשוט קס"ח א' ולדעת זה גירסא שבכאן אילימא משום דכתיב וכתב לה והכא איהו לא כתיב לה אלא איהי כתבה ליה דילמא אקנויי אקנו לה רבנן ומכל מקום יש שאין גורסין איהי כתבה ליה אלא שהם גורסין אילימא משום דכתיב וכתב לה ואיהו לא כתיב לה כלומר שהרי הסופר כותבו בקלף שלו ובדיו שלו דילמא אקנויי אקנו לה רבנן ולמדו מכאן שהדיו והקלף והקסת והקולמוס דיו שיהא משל סופר שהבעל זוכה בכלם באותו שכר שהאשה נותנת לו ואין צורך להקנות את הכל לבעל כמו שהנהיגו קצת רבנים שהרי אדם אומר לשנים כתבו גט לאשתי והולך לו וכן המושלך בבור אומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ואין ענין וכתב אלא שיכתב על ידו או על יד שלוחו ולא על ידה ומכל מקום אם היה הכל של אשה צריכה להקנותם לבעל וזהו שדקדקו למטה אי ידעא איתתא לאקנויי אי לא ופירשו גדולי הרבנים שאינה צריכה להקנותו קודם כתיבה שעל הכתיבה מיהא שלוחת בעל היא אלא כותבין על ידה ומקנתהו לו כתוב וחתום ומגרשה בו:

כדרך שכתבנו שזה שאמרה תורה וכתב לה לאו דוקא אף מה שכתוב בו ונתן בידה לא לכונה שיהא דבר הראוי לנתינה ר"ל שיהא נכתב בדבר השוה פרוטה וכמו שאמרו בתרומה פסחים ל"ב ב' האוכל תרומה בשוגג בפחות מפרוטה פטור מאי טעמא נתינה כתיבא ביה דכתוב ונתן לכהן דאלמא כל שכתוב בו נתינה מידי דבר נתינה בעינן שזו שבכאן אינה נתינת ממון אלא נתינת גט ומעתה כתבו אף על דבר שאינו שוה פרוטה כגון עלה של זית כשר ולא סוף דבר עלה של זית וכיוצא בו דחזי לאיצטרופי אלא אף על איסור הנאה כשר ואפי' בדבר האסור בהנאה מן התורה לדעתנו כמו שכתבנו בראשון של קדושין:

אע"פ שכתוב בתורה לענין גט וכתב לה חקיקה נידונת לענין זה ככתיבה ואם חקק לה טופס הגט על גבי טבלא ונתן לה הרי זו מגורשת במה דברים אמורים בחק יריכות אבל חק תוכות אינו כלום שהרי עיקר הכתב מאליו הוא נעשה ופירוש חק תוכות הוא שחקק סביב האותיות ונשארו האותיות בולטות מאליהן ופירוש חק יריכות שחקק גוף האותיות ולפיכך הרי זה כתב והוא שאמרו עבד שיצא וגיטו בידו חקוק על גבי טבלא ופינקס כגון אלו שחוקקין בהם בעט סופר יצא לחירות שהרי זהו חקיקה בגוף האותיות אבל כתב שעל גבי כיפה ואנדוכתרי אינו כתב לא לענין אשה ולא לענין עבד ופירוש כתב שעל גבי כיפה כעין כובע של צמר שנותנין אותו הנשים תחת צעיפיהן וכן אנדוכתרי הוא תכשיט כעין זה שרוקמין בהם צורות של אותיות במחטא דתלמיותא וכל שכיוצא בזה אינו כתב שאין אותיות העשויות בתפירת מחט:

ולענין חק תוכות מיהא שאלו בגמרא ותוכות לא מיקרי כתב והרי בציץ נאמר מכתב פתוחי חותם ואמרו עליו לא היה כתבו שוקע אלא בולט כצורה של דינר זהב ודינר זהב תוכות הוא שהיה דרכם להכות בחותם המטבע על הדינר וצורת האותיות חקוקה על חותם המטבע וכשנדחק החותם על טס הזהב נדחק הטס בהכאה וחריץ החותם מתמלא ונמצאת צורת האותיות בדינר חקוקה מאיליה ואעפ"כ קראה מכתב ותירץ בה כדינר זהב דבולט הוא ולא כדינר זהב דאלו בדינר זהב תוכות כמו שביארנו ובציץ לא היה נעשה בהכאות חותם אלא שהיה הטס דק הרבה וחוקק בו מצד אחד צורות אותיות הפוכות והאותיות נראות כתקנן בולטות מצד האחד וכל שכיוצא בזה נקרא כתב מצד הבליטה שבצד האחר שהרי מכל מקום עשה מעשה בגוף האותיות והרי הוא כחק יריכות ולמדת לפי דרכך שהכאת החותם והוא הנקרא רישמא מחרץ חריץ ר"ל שחורץ הוא סביב בליטת אותיות שבדינר והאותיות נשארות בולטות מאליהן ואינו כתב ואין אומרין כנופי מיכנף לומר שדוחה הכסף אילך ואילך ומאספו משני צדדיו לאמצע עד שהבליטה נעשית בידי אדם ושיהא קרוי כתב אלא מחרץ חריץ ועל הדרך שכתבנו:

ולענין ביאור מיהא שאלה זו בשעה שנשאלה לא בתוך סוגיא זו נשאלה שהרי כבר למדנו דמחרץ חריץ אלא בעלמא נשאלה ונכתבה כאן וכן לא שמע עדין שבליטת הציץ דרך חק יריכות היא ועל זו שאל האי רישמא מחרץ חריץ ואינו כתב או כנופי מיכנף והוי כתב ואמר ליה מחרץ חריץ ואותביה מדתנן לא היה כתבו שוקע אלא בולט והיה סבור שדרך הכאת חותם הוא נעשה ואי ס"ד מחרץ חריץ הא בעינא מכתב וליכא ותירץ לו שהציץ לא כדרך הכאת חותם הוא נעשה אלא דרך חקיקת אותיות הפוכות מצד אחד ובולטות כתקנן מצד השני והוא מה שאמר דאלו התם מגואי ר"ל בדינר האותיות עשויות מתוך הצד שהן בולטות בהן שמכין עליהם בחותם המטבע ואלו שבציץ עשויות מאבראי ר"ל שחוקקין בהן מצד השני והוא הוא מה שתירץ דאלו התם תוכות והכא יריכות ויש מי שרואה עצמו דחוק היאך ישאל מה שכבר למדנוהו ופירשו שאלה זו לענין כתובת קעקע דמתרגמינן רישמין חריתין אי מיחייב בהכי אם לאו ואין צורך בכך:

שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר פי' דהא כתיב ונתן בידה על נתינת הגט מיירי ולא דליתיב לה מידי דשוה הוא:

ת"ר ונתן ולא וחקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהו עבד שיצא בכתב שע"י טבלא ופנקס יצא לחירות אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדרכתן פי' שחקק בסכין הגט ע"ג טבלא או ע"ג פנקס שהם מלאים שעוה וחוקקין עליהם בעט ברזל זו היא חשובה כתיבה אבל מה שרוקמין במחט ע"ג כיפה שהיא כמין כובע של צמר על ראש הנשים ואנדרכתי מין תכשיט הוא ורוקמין אותו במחט ורקמת המחט לא חשיבא כתיבה לפי שאין האותיות קבועות אלא תחובות ובעי' כתב קבוע על הדבר שהוא מגרש בו אמר עולא אמר ר' אלעזר לא קשיא הא דחק קורות הא דחק ירידות פי' הא דחק קורות של אותיות וצידיהן והאותיו' בולטות אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות ולא חקק [אלא] סביבותיו והעץ נשאר כמות שהיה ונמצאו האותיות בולטות מאיליהן והא דחק ירידותיהן שהאותיות שוקעין בטבלא וזהו חשובה כתב וגופי האותיות קורא ירידות:

בד"ה אי משום כו' משמע דכולהו תנאי מודו בהנך דפרק כל הגט כו' עכ"ל ר"ל מדפריך מהך בבא דכתב לגרש את אשתו כו' לרבי אחי בר יאשיה שהוא תנא משמע דהנך מתניתין פסיקא ליה לתלמודא דאתיין ככולי עלמא וא"כ הך בבא דטופסי גיטין כו' נמי דמתנייה התם אתיא ככולי עלמא וע"כ אית לן לפלוגי גבי סתמא בין גט למגילת סוטה אלא דבשלא לשמה לא מסתבר ליה לחלק בינייהו ולכך פריך מינה לרבי אחי וק"ל:

בד"ה הא בעינן כו' מוקמינן לה דהאי הוולד ממזר כרבי מאיר משמע דלרבנן לא הוי כו' אלא פסולה דרבנן ומדנקט כו' עכ"ל נראה שהוצרכו לכל זה משום דכל הנך פסולי גיטין דקתני התם דהוולד ממזר מהם אתיין כרבי מאיר חוץ משינה שמו כו' מסיק תלמודא דאתיא נמי כרבנן והשתא לר"מ משמע להו דכל הנהו פסולי דאורייתא נינהו ואי נמי דייקת מדנקט התם שינה שמו ולא נקט [לא] כתבו כלל דהוולד כשר היינו מדאורייתא אבל מדרבנן פסול אף בלא כתבו כלל ושפיר פריך הכא הא בעינן שמו ושמה כו' דבלא כתבו כלל פסול מיהת מדרבנן (א) אבל כיון דההיא מתני' בשינה שמו אתיא נמי כרבנן ופסיל מדרבנן הוא איכא למידק שפיר מדנקט שינה שמו כו' דפסול מדרבנן הא לא כתבו כלל כשר אפי' מדרבנן ומאי פריך הכא הא בעינן שמו כו' ואהא תירצו כיון דמתני' כר"מ נמי אתיא וליכא לדיוקי כהאי גוונא דהא לר"מ פסול מדאורייתא כיון דבעינן שיהא מוכיח מתוכו אלא דע"כ לר"מ דלא איירי מתני' בשינה ממש כו' אלא בשם דגליל ביהודה וליכא למידק הא לא כתבו כלל כשר ושפיר קאמר הכא הא בעינן שמו כו' ודו"ק:

בד"ה דלמא נתינת כו' וצריך נתינה חשובה כמו ונתן לכהן את הקודש דהוי בכזית כו' עכ"ל ובפרק כל שעה ילפינן לה דהאי נתינה בכזית משום דכתיב בה יאכל ואין אכילה פחות מכזית ודו"ק:

ע"א ד"ה אי משום כריתות דאית בה וכו' עד וי"ל דרב יוסף דשמעתין לא סבר כוותיה. פי' דשם בעירובין איפלגו תנאי באם מוחקין לסוטה מפרשה של תורה וקאמר התם והני תנאי כהני תנאי ומביא תנאים דפליגי דאם כתבו הפרשה לשם סוטה זו אם מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת ודחי שם רב פפא ואמר דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ת"ק התם אלא משום כיון דאינתוק לשם רחל לא הדרא מינתקא לשם לאה אבל גבי תורה דסתמא (לא) מיכתבה (להכי) ה"נ דמחקינן והשתא הא דתירצו התוס' בשנויא קמא וי"ל דרב יוסף דשמעתין לא סבר כוותיה ר"ל לא סבר כרב פפא דאמר דיש חילוק בין ס"ת דסתמא כתיבה אלא ס"ל כסתמא דגמרא דקאמר והני תנאי כהני תנאי אי נמי סבר כאידך תנא וכו' כלומר אפי' אי ס"ל לרב יוסף כרב פפא מ"מ איפלגו תנאי קמאי באם מוחקין מן התורה וס"ל לחד תנא דאין מוחקין:

ד"ה הא בעינן שמו ושמה אע"ג דמתני' דפ' הזורק וכו' מוקמינן לה דהאי הולר ממזר כר"מ וכו'. דברי התוס' תמוהים מאד משום דבהדיא איתא התם אמר ר' אבא אמר רב הונא זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים הולד כשר ומודים חכמים לר"מ שאם שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה שהולד ממזר וכו' ונ"ל פי' דברי התוס' כן משום דלא אשכחן בשום דוכתא דפליגי רבנן ור"מ בהא מלתא אלא במידי דרבנן כגון כתב לשם מלכות שאינה הוגנת ודומיהם וכדאמר התם אומר היה ר"מ כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ודייקי התוס' מדאמר התם פ' הזורק זו דברי ר"מ ר"ל הרישא דקתני התם כתב לשם מלכות שאינה הוגנת או היה במזרח וכתב במערב וכו' תצא והולד ממזר אבל חכמים אומרים הולד כשר ומודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה משמע מדמדמה הא דשינה שמו ושמה ועביד ליה מודים להא דכתב לשם מלכות שאינה הוגנת ודומיהם מכלל דהא דשינה שמו ושמה הוי נמי פסולא דידיה מדרבנן כמו ההיא דרישא דכתב לשם מלכות שאינה הוגנת וכו':

בא"ד דהא מתני' ר"מ היא וכו' ואע"נ דדייק התם מדלא ערבינהו ההיא דשינה שמו וכו' מכלל דכרבנן אתיא מ"מ מתני' ד"מ היא אלא ר"ל דרבנן נמי מודים לר"מ:

ד"ה משמיה דרבים וקלסיה וכו' עד ואומר ר"ת דהכי דייק מדקלסיה כי אמר משמיה דרבים וכו'. ר"ל שדבר שהוא הלכתא ראוי לאומרו משמיה דרבים ולא משמיה דיחיד להכי קלסוה כי אמרה משמיה דרבים ולא קלסוה כשאמר משמיה דיחיד:

גמ' וכתנ לה לשמה כו'. נ"ב תימה לענין מה קאמר רב יוסף אי למגורשת ודאית אבל ' ספק מגורשת קא הויא מאי שנא לפי שאין מי מילין על גבי מילין תיפוק ליה דלא קראוהו ואפי' הוי על הנייר לא הות מגורשת ודאית ואע"ג דבדקיניה ופליט וכדאמרינן לעיל חיישינן קאמר וטעמא דמילתא משום דלמא השתא הוא דפליט ואי לענין פסלה מן הכהונה מאי קא מקשי והא בעינן שמו ושמה דהא לקמן בריש פרק כל הגט קאמר שמואל דכל גטין דמתניתין דהתם פסולין ופוסלין מן הכהונה ואפי' ראשון דהיינו גט שנכתב שלא לשום אשה ותירצו בתוס' דשאני התם דכתוב כעין גט ואין מחוסר אלא לשמה אבל כריתות דספר תורה דלא הוי כעין גט כלל אפי' ריח הגט אין בו ולא ידענא מאי קושיא דהתם הא איפליגו בה רב ושמואל וזעירי ורבי יוחנן וקיימא לן כמאן דאמר התם דכולן אין פוסלין חוץ מן האחרון דהיינו מי שיש לו שתי נשים ושמותיהן שוין ואמר ללבלר כתוב לאיזה מהן שארצה אגרש בו פסול לגרש בו וכן פסק הרב אלפסי ז"ל וכיון שכן הכא איכא למימר דלפוסלה מן הכהונה ואפי' הכי בעי שמו ושמה עכ"ל רשב"א:

תוס' בד"ה אי משום כו' ובמתניתין דבפ' כו' מדפריך התם. נ"ב פי' מדפריך ולית ליה כו' משמע דברירא ליה דכולי עלמא סבירא להו כסתמא דמתניתין דהתם א"כ ממילא נמי מאי דקתני התם כתב להתלמד בו כו' דאיירי בסתמא אתיא נמי ככולי עלמא וק"ל:

בא"ד שעליו לכתוב מקפיד כו'. נ"ב פי' אם יכתוב שוה אדם לשמה שלא ברשותו וק"ל:

בד"ה הא בעינן כו' דהאי הולד ממזר כרבי מאיר כו'. נ"ב פי' רישא דמתניתין דהתם ואם כן ממילא שינה שמו ושמה דהוי ממזר דאתיא נמי כרבנן כדאיתא התם להדיא לא הוי פסול אלא מדרבנן אבל מדאורייתא כשר ומש"ה לא החמירו אלא בשינה שמו וק"ל ומה שכותבין לקמיה דא"כ הו"ל למינקט לא כתבו כלל דפסול לר' מאיר כו' היינו משום דסבירא להו נהי דמתניתין אתיא כרבנן מ"מ רבי מאיר נמי תניא דהא התם מתני' רבי מאיר היא אלא דחלקינהו לתרי בבי לאשמועינן דאף רבנן מודי בזה ודו"ק:

בסה"ד דפסול נ"ב פי' מדאורייתא ואפי' לרבנן ולא הוי גט כלל אפילו לפסלה מן הכהונה וכן מוכח מדברי חדושי רשב"א שלא הקשה אלא מלשמה כו' ודו"ק:

בד"ה משמיה דרבים כו'. נ"ב פי' אלמא לית הלכתא כו' כצ"ל:

בא"ד משמיה דרבים כו'. נ"ב פי':

אלמא ישר היה בעיניהם שנאמר משמיה דרבים ולא יהיה דברי #יד כדי שתהיה הלכה כמו זה וק"ל :

גמ' אי משום כריתות פרש"י שכתובה בה כו'. לכאורה האי לשון בעצמו אם כתבו בגט לא מהני ועדיפא מינה קאמר:

גמ' וכ"ת כו' הא בעינן כו' שם עירה כו'. וזמן דרבנן (ח) גם הא דספר תורה ודאי לא קראוה רק קאמר למאי ניחוש אפילו לחומרא אינו גט:

גמ' כתבו על איסורי הנאה. אף דאסור לו ליהנות לכתחלה ולכתוב עליו הגט מ"מ כתבו בדיעבד כשר [כמ"ש התוס' ע"ב בד"ה בכתובת קעקע]:

גמ' הא דחק תוכות וכו'. וה"ה כתיבה בכה"ג פסול [וא"כ מאי וכתב ולא וחקק]. ואולי דכתיבה כה"ג דרך לרשום האותיות קודם שעושין מחיקת הדיו סביב סביב:

ברש"י בד"ה והעביר קולמס על כל אות ואות. לאפוקי ה"ק לשום מתרץ [נראה דתיבת ה"ק ר"ת העברת קולמס ואינך ב' תיבות משובש וכצ"ל העברת קולמס לשמו מתורף] כההוא סופר [אולי כוונתו להסופר דכותב טופסי גיטין דשם התירו מפני תקנות עגונות]:

בתוס' בד"ה אי משום כריתות כו' ולא ס"ל כוותיה סברתו דר"פ אלא מאן דאמר דשלא לשמה פסול ה"נ אין מוחקין לה מן התורה. א"נ סבר כו' ר"ל בדסביר ליה סברתיה דר"פ דאף מ"ד דשלא לשמה פסול [מצי סבר] ספר תורה דסתמא כתוב כשירה ורב יוסף ס"ל כהאי תנא דסבר התם בהדיא אין מוחקין לה מן התורה רק הגמ' היה ר"ל לימא תנאי דפליגי בספר תורה פליגי בשלאלשמה ודחי ר"פ וכו' וק"ל:

בא"ד וכמתני' וכו' ועוד נראה וכו'. הג' תי' הולכים בהדרגה [או דלא ס"ל סברת ר"פ או דסבר כהאי תנא דסבר בהדיא אין מוחקין לה מן התורה או] דכולהו תנאי מודו בהני מתני' דפרק כל הגט וא"כ ס"ל משניות דר"פ כל הגט ומוכח מהתם דסתמא פסול וכמ"ש כבר ואילו במגילת סוטה וכו' ע"כ צריכין לחלק ביניהן ומ"מ פריך מכתב לשמה דאחרינא דהיינו לשם לאה דתו לא מינתיק לשם רחל דלענין זה אין לחלק בסברא קלושה שהזכירו וק"ל:

בתוס' בד"ה הא בעינן כו' כר"מ משמע דלרבנן כו'. ע"ש בגמ' דקאמר בהדיא דרבנן מודו לר"מ בהאי בבא וקאמר אף אנן נמי תנינא מדלא ערבינהו וכו'. מתחלה הייתי אומר שרצו להוכיח דלרבנן לא הוי בשינה רק פסול דרבנן ממילא הדיוק בלא כתבו כשר אפילו מדרבנן משא"כ לר"מ די"ל פסול מדאורייתא בשינה ובלא כתבו פסול מדרבנן וכן ראיתי מי שכתב כן [עיין במהרש"א] אבל אינו [מחמת הקושיות ודקדוקים שדקדק אח"כ בסמוך] אבל הפירוש הוא שלא תימא לרבנן פסול מדאורייתא והכא אזיל לרבנן לזה כתבו דלקמן מוקמינן דהאי הולד ממזר כו' ולא כתבו דלקמן מוקמינן להך מתני' כר"מ ועוד דהא קושטא דאף כרבנן אתיא ומודו בהא לר"מ דהולד ממזר ועוד דכתבו אלא אומר ר"י כו' דמתני' ר"מ כדאמרינן כו' וכבר כתבו זה בתחלת דבריהם דאתיא כר"מ ועוד דאף דלא כתבו פסול מדרבנן הא כוונת רב יוסף למאי ניחוש וכו' דאפילו לחומרא לא הוי גט וכשירה לכהונה כמ"ש לעיל מדקאמר אי משום מי מילין וכו' (ט) אבל כתבו דההוא הולד ממזר פירושו ממזר דרבנן כר"מ דאמר כל המשנה ממטבע וכו' הולד ממזר וכו' כדאמר שם ארישא זו דברי ר"מ דאמר כל המשנה וכו' דהיינו ממזר כר"מ וקאמר דרבנן מודו בזו לר"מ משמע דלא הוי אף לרבנן רק פסול דרבנן ולאלומי הקושיא כתבו ומדנקיט וכו' דאף מדרבנן כשר בלא כתבו כלל ודו"ק:

בתוס' בד"ה דלמא כו' כמו ונתן לכהן את הקודש דהוי בכזית כו'. ויליף התם מדכתיב יאכל ואין אכילה כו' וק"ל:

גמרא דלמא נתינת גט היא. וגדולה מזו מצינו בפ' אחרי ונתן אותם על ראש השעיר והרבה כיוצא בזה:

שם אבל לא בכתב שע"ג כיפה כו'. כצ"ל:

תד"ה אי. א"נ סבר כאידך כו' וכמתני' כו'. כצ"ל:

תד"ה הא. דע"כ לא כתבו כלל לר"מ פסול מה"ת כו'. עמש"כ לק' (כו):

רש״י ד"ה כריתות וכו' פרשת כריתות כצ"ל:

שם ואילו הכא וכו' העשוי להקבע כצ"ל:

גמ' אילימא משום דכתי' וכתב. עי' לקמן דף כב ע"ב תד"ה והא לאו:

תוס' ד"ה דילמא וכו' וכן גבי תרומה. עיין שבת דף כה ע"ב תוד"ה תתן לו:

וטעה ולא הטיל בו דלת. ד"מ ביו"ד סי' רע"ו בשם סמ"ק משמעתין דשם שנכתב סתם ולא קידשו מותר למוחקו לצורך תיקון. וצ"ל דס"ל דיו ע"ג דיו ה"ל מוחק התחתון ומ"מ מותר לצורך תיקון. ועוד במס' סופרים איתא בהדיא בדברי רבנן מוחקו וכותב שם אחר. אך יש להקשות דלמא דוקא הכא דאינתיק לשם יהודה ואין בו קדושה כלל אבל אם מעיקרא כ' שם גמור בלא כוונה כלל מנ"ל דמותר למחקו לצורך תיקון. ונ"ל דיש להוכיח כן מלקמן נ"ד ע"ב משמע משום דכולי ס"ת מחזי כמנומר אבל אי הי' שם א' היה מעביר עליו קולמוס אע"ג שלא כיון התם לכתוב יהודה כ"א שם ממש ואפ"ה מוחק תחתונה ע"י כתיבת עליונה וצ"ל הא דנקט נתכוון לכתוב לרבותא דהיתרא דר' יהודה אפ"ה סגי' בהעברת קולמוס להכשירו ועיין פני יהושע:

דבעינ' זה אלי ואנוהו. בחי' ר"פ לולב הגזול ביארתי אפילו אי ואנוהו בשארי מצות לאו דאורייתא מ"מ בכתיבת השם הוא דאורייתא כי כן משמע זה אלי היינו השם הקדוש ואנוהו:

אר"ח יכילנא למיפסל לכולהי גיטא. י"ל צחות ר"ח דייק ואמר יכילנא למיפסל. דהפנ"י תמה איך כייל כולהו גיטא לא שוי' א' מהן פרוטה ואיה הגויל ושכר הסופר. ותו לקמן אשה שכותבת גיטה יודעה לאקנוי' לבעל ומה קנין שייך בפחות מש"פ. ולפע"ד לק"מ לקמן מיירי שמגורשת ברצונה לטובתה והרי היא עצמה כותבת גיטה א"כ שוי' לשניהם להבעל שרוצה לגרש והיא רוצית להגרש ושוי' לדידהו כמה פרוטות והכא מיירי ברוב גטין מחמת קטט שמתגרשת בע"כ ומיירי שהבעל לא הוציא בו הוצאה מאומה וחכמים הקנו לו גט כתוב וחתום ובע"כ שלא רצונה מגרשה וכיון שכ' עליו שמו ושמה לא שוה תו מידי רק שתתגרש בו והוא לה על אפה ועל חמתה. ואע"ג שאח"כ צריכא היא לו לראי' היינו אם כבר נתגרשה אך הרי אם דנין איך תתגרש כלל שהרי הקלף שנכתב עליו אינו שוה כלום כ"א לצור וזה אינו ש"פ. אמנם לכאורה אפי' אם לא תתגרש בו עדיין שוה כמו כל תופסי גטין שכותבים הסופרים שאם יצטרך א' לגרש אשתו יקנה זו. ואי משום שמות עכ"פ אפשר יזדמן שמו כשמו כדלקמן ר"פ כל הגט שמע קול סופרים מקרי' וכו' ועכ"פ שוה פרוטה לזה ושוב ממילא היא מתגרשת בו. אך הא הוה שלא לשמה מיהו לראב"י יכול להעביר עליו קולמוס והדר ה"ל שוה פרוטה אך ר"ח לטעמי' ס"ל לרבנן פסול לגמרי ע"כ יכילנא למיפסל כולה גיטא:

אילימא דכתב וכתב ונתן והכא לא יהיב מידי. הקשה מורי בהפלאה לקידושין איך ס"ד דבעי' גויל הגט ש"פ א"כ לקמן כ"א ע"ב למה לי קרא וכ' בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ואי ס"ד דהגויל שוה פרוטה א"כ למה לי לכתוב עליו ספירת דברים תיפוק לי' משום כסף דהא אית בי' ש"פ אע"כ לא בעי' נתינה. ולפע"ד משום הא לא קשי' דאפי' אי היה מתגרשת בכסף מהיקש יציאה להוי' מ"מ היינו במתגרשת מדעתה ורצונה דומיא דכסף שהוא מרצונה אבל בע"כ בעי' דוקא ספירת דברים ושפיר ס"ד דר"ח שיהיה ש"פ אלא אם מרצונה לא בעי כתיבה אצטריך וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ולק"מ. אבל אי קשי' א"כ שטר בקידושין דילפינן מהיקש הוי' ליציאה יהיה צריך ש"פ דומיא דגט לר"ח וא"כ תיפוק לי' דה"ל כסף קידושין וע"ש בהפלא"ה פ"ק דקדושין ואין להאריך כאן:

שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי. וצ"ע א"כ מ"ט לא קמ"ל מתני' טפי דכותבין על איסור דהא לרמב"ם אפי' לכתחלה כותבין עי' ריש סי' קכ"ד ואפי' למאי דמפרשי' האחרונים דרמב"ם נמי לא קאמר אלא מטעם גט מגרש בו לכתחלה אבל מ"מ לכתחלה לא יעשה משום איסור הנאה מ"מ הא ה"נ תנן במתני' על יד העבד והוא כתיבת קעקע כ' תוס' מדרבנן אסור ומ"מ תנן במתני' א"כ ה"נ ה"ל למיתני איסור הנאה. עיין לקמן כ' ע"ב תוס' ד"ה כתיבת קעקע וכו' ע"ש. ונלע"ד דשפיר משכחת כותב לכתחלה על איסורי הנאה כגון כהן שנשא גרושה וכדומה וכופי' להוציא שלא ברצון האיש ולא נמצא אלא עלה של איסור הנאה דכותבין לכתחלה שהרי אינם נהנים מזה והוה קלקולו יותר מתיקונו עיין כה"ג פ"ק דחולין ח' ע"א שוחט בסכין של ע"ז וכש"כ הכא ואמנם בכתיבת קעקע דלאו משום הנאה אתאינן עלה א"כ בכי האי גונא אין כותבים לכתחלה אלא אם נכתב כשר. ומ"מ שפיר מייתי תוס' ראי' מאיסור הנאה דשלחו מתם דהרי שלחו אם כתבו באיסור הנאה דיעבד וע"כ לא מיירי מכופין להוציא נמצא עביד איסורא ואפ"ה הגט כשר א"כ ה"ה בכתיבת קעקע. אבל רמב"ם כתב כותבים לכתחלה באיסור הנאה היינו כנ"ל. וי"ל עפמ"ש בירושלמי דפריך על עלה של זית ה"ל מקורע פי' א"א לכתוב גט על עלה אחת וצריך איזה עלים וה"ל ב' ושלשה ספרים. ומשני הדא אמרת סגי' אני פלוני מגרש פלונית ולזה סגי' עלה א' ע"ש. ולזה י"ל קמ"ל מתני' טפי בהא דעלה מבאיסורי הנאה ודוחק. מ"מ הרוחנו בזה מה שהקשה פנ"י אפי' התוס' דרשה משמי' דרבי ולא קלסוהו. והקשה כיון דלא מצינו רבים חולקים על רבי אמאי לא קלסוהו ולמה לא יהי' הלכה כמותו במקום שאין חולקים. ולהנ"ל הוה ס"ד דהשומעים מדדרשה משמי' דרבי ש"מ ס"ל מתני' פליג ארבי ודוקא עלה של זית ולא איסור הנאה ע"כ לא קלסוהו והדר דרש משמי' דרבי' דמשנתינו לא פליגי וכמ"ש לעיל:

משמיה דרבים וקלסוהו. מה שהקשה תוס' אפירש"י מלקמן דף ע"ז דודאי ר"ח דדרש משמי' דרבים לא שיקר וכיזב לומר רבים אמרוהו אלא דרש סתם ולא הזכיר שמי' דרבי עלי' והנה אחז"ל ר' אלעזר לא אמר משמי' דר' יוחנן רבי' משום שהיו יודעים כל מה שדורש סתם הוה משמי' דר' יוחנן רבי' ומייתי ראי' מיהושע בן נון דדרש סתם והיו הכל יודעים מתורתו של מרע"ה היא עיין יבמות צ"ו ע"ב. והנה ידוע ורגיל דדברי חז"ל רבי לא שנה ר"ח מנין לו היות כן ר"ח כדדרש סתם הי' משמי' דרבי' וכשהי' רוצה לומר בשם רבי' הי' צריך לפרש. ובסוף פרק מי שאחזו דרש סתם וסבור הי' כי יבינו שהוא משמי' דרבי. אך טעו השומעים וסברו משמי' דרבים אמרוהו ולא קלסוהו כי אין הלכה כרבי בזה וכשהרגיש ר"ח שטועין וסוברים שהוא משל רבים חזר ודרש ופירש בשם רבי וקלסוהו. וצ"ל הגירסא בהיפוך משמי' דרבים ולא קלסוהו והדר משמי' דרבי וקלסוהו:

כיפי ואנדוכתרי. עיין מג"א סי' ש"מ ויפה כתב מחצית השקל דמדכתב רש"י שאינו כתב וקבוע דמשמע מטעם אותיות פורחת באויר ולא פי' דלא הוה כתיבה אלא ש"מ דשפיר הוה כתיבה וחייב בשבת אלו דבריו ע"ש ודפח"ח. אבל אכתי מנ"ל לרש"י הא. ונ"ל מדמפליג בין חקק ירכות ל ולא מחלק מיני' ובי' בין ירכות לתוכות אע"כ צ"ל דבעי לחלק בכתיבה גופא דטבלא ופנקס חק ירכות הוה כתיבה וכשר ו הוה כתיבה ופסול משום פורחת באויר והוה חילק בכתיבה גופא משא"כ חק תוכות לאו כתיבה היא וא"כ מוכח דהוה שפיר כתיבה. מיהו כבר כתבתי לעיל לענין שבת לא תליא בכתיבה אלא כל שהלוים היו עושים כן ומאן לימא לן דלוים לא היו מדבקי האותיות על הקרשים ולא הי' כותבים עליהם כלל אלא מדבקים אותיות של שעוה עליהם:

לא הי' כותבי' שוקע אלא בולט כדינרי זהב וכו'. עיין פר"ח בסימן קכ"ד סעיף ד' לשון רמב"ם והשגת הראב"ד גבי ציץ. והנה בפ' פקודי כתיב ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קודש לה'. הנה מדכתיב ויכתבו עליו משמע הכתיבה עליו ולא בתוכו היינו בולט ולא שוקע וכן מצאתי בהפלאה פ' תצוה והאבנים תהי' על שמות ב"י פי' שמות ב"י שוקעים והאבנים על שמות דאי בולטים הרי ב"י על האבנים ע"ש וא"כ הכא בציץ כתיב ויכתבו עליו ע"כ בולט ולא שוקע. ואך כתיב פתוחי חותם היינו חורץ ושוקע. וע"כ לקיים ב' המקראות הי' חורץ פתוחי חותם מאחוריו ועי"ז הי' בולט על פניו. וס"ל לרמב"ם כל היכי דכתיב ויכתוב צריך להיות בפועל כפיו ומעשי ידיו של הכותב שיהיה כל האות נכתב על ידו מעשי אצבעותיו ולא שיכה בדפוס מאחוריו ויפלוט אות מלפניו דלשון כתיבה משמע מעשי ידיו ולא ע"י דפוס ברגע א' כל האות וכן כתב בני יונה סי' רע"א דדפוס פסול לס"ת דבעי' מעשי ידיו ומוכיח מבן קמצר שלא רצה ללמד כתיבה שם בן ארבע בפעם א' ומאי טעמא לא קבעו בדפוס אע"כ פסול ולפע"ד גם בגט פסול ובכל מקום שנאמר כתיבה. והנה בציץ מדהי' צריך לחרוץ פתוחי חותם בפועל כפיו א"כ היה צריך לרשום האות כדי שלא יעקם חריצתו ויצא מעוקל ודיבוק שעוה ולא בדיו כיון שכ' קודש לה' א"כ בדיו יבוא אח"כ למחיקת אותיות מהשם משא"כ בשעוה הנקלף מעליו כאשר הוא בשלימתו כנלע"ד נכון בעה"י. וע"ש היטיב בבני יונה וק"ל:

תוספות בד"ה הא בעינן כו' אף ע"ג דמתני' ר"מ עד סוף הדיבור. הקדמונים נדחקו מאד בכוונת התוספות בזה הדיבור עד שראיתי למורי זקיני הגאון מוהר"י בתשובה א' שכתב שכל הפירושים אינן נוחין לו ודברים מעורבבין יש בהם ושכמדומה לו שאין זה מדברי התוס' ואני בער ולא אבין מה הרעישו את העולם בזה דלענ"ד דבריהם מבוארין וכך הצעת לשונם דמעיקרא קשיא להו אהא דמקשינן בפשיטות הא בעינן שמו ושמה משמע דאם לא כתבו פסול ולכאורה משמע דכשר אף לכתחילה אליבא דכ"ע דהא מוקמינן למתניתין דהזורק כר' מאיר ולא כרבנן א"כ ע"כ דכולהו בבי דמתניתין דהתם דקתני בהו הולד ממזר היינו מדרבנן מטעמא דכל המשנה ממטבע כו' ומש"ה צריך לאוקמי כר"מ דוקא ולא כרבנן ולפ"ז הא דקתני נמי בההיא מתניתין שינה שמו ושמה הולד ממזר היינו נמי מדרבנן וע"כ דהא דאמרינן שם בגמרא מודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה שהולד ממזר היינו נמי מדרבנן דכיון דע"כ לר"מ הוא מדרבנן מדנקיט להו בהדי אינך בבי א"כ לרבנן נמי לא הוי אלא פסולא דרבנן וממזר מדרבנן דהא לא אשכחן דמחמרי רבנן טפי מדר' מאיר ואפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ דזכינו מיהא דשינה שמו ושמה לכ"ע לא הוי אלא פסולא דרבנן ע"כ דלא כתב כלל כשר אף לכתחילה דאל"כ תקשי לר"מ אמאי נקיט שינה הו"ל למימר אפילו לא כתבו כלל הוי ממזר מדרבנן דהא לר"מ בכל פסולי דרבנן הוי הולד ממזר מדרבנן משום כל המשנה ממטבע אע"כ דלא כתבו כשר אף לכתחלה וממילא דלא הוי בכלל כל המשנה דלא אשכחן מטבע זו בפירוש בתקנת חכמים וא"כ ממילא מדר"מ נשמע נמי לרבנן דכשר אף לכתחלה דהא לא אשכחן פלוגתא בהא מילתא וא"כ קשיא להו סוגיא דהכא על זה מסקו התוספות דהא ליתא דהא ע"כ לר"מ לא כתבו כלל פסול אף מן התורה משום דאין מוכח מתוכו וא"כ כ"ש בשינה שמו לגמרי דהוי פסולא דאורייתא וממזר דאורייתא דשינוי גמור לעולם גרע מלא כתב כלל כמבואר למי שבקי בטיב גיטין דלעולם מוטב להכניס בספק חסרון מבספק שינוי ולסברא זו נחתו התוס' נמי בלשון קושייתם וא"כ לפ"ז לעולם קשיא מתניתין דהתם דאף את"ל דאין ה"נ דההיא בבא דשינה שמו היינו מדאורייתא אפ"ה תיקשי אמאי לא נקיט לא כתבו דהוי נמי מדאורייתא אלא לכך אור"י דההיא שינה שמו דהתם באמת לא איירי משינוי גמור דא"כ ודאי טפי הו"ל למיתני לא כתבו כלל אלא איירי בשינוי שם דגליל ביהודה דשינויי כי האי ודאי עדיף מלא כתבו כלל ואפ"ה פסול לר' מאיר בשינוי כי האי מדרבנן ובלא כתבו כלל פסול מדאורייתא משום דאין מוכח מתוכו ולפ"ז הא דאמרינן נמי בגמרא שם דמודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה דהולד ממזר היינו נמי בשינוי דגליל ביהודה דאע"ג שאינו שינוי גמור אפ"ה פסול מדרבנן אליבא דכ"ע וא"כ ע"כ דלרבנן בלא כתבו כלל נהי דלא פסלי מדאורייתא דלדידהו לא בעינן מוכח מתוכו אפ"ה ע"כ פסלי מדרבנן דהא אפילו בשינוי שם דגליל ביהודה פסלי מדרבנן כ"ש לא כתבו כלל דשינוי דגליל ביהודה עדיף מלא כתבו כלל ואפשר דלא מטעם שינוי מיפסל אלא משום שלא נכתב שם דיהודה ביהודה והו"ל כאילו לא כתבו כלל וא"כ מוכח מיהא עכ"פ דלא כתבו כלל פסול אליבא דכ"ע לר"מ מדאורייתא לרבנן מדרבנן כנ"ל נכון וברור בעזה"י בכוונת התוס' אמנם עדיין יש לדקדק דלפ"ז נראה ממסקנת התוספות דבלא כתבו כלל לא מיפסל אליבא דרבנן אלא מדרבנן למאי דלא בעינן מוכח מתוכו וא"כ היאך קאמר רב יוסף בשמעתין למאי ניחוש לה דמשמע דאפי' שום חששא וריח הגט אין בו ואמאי הא כשר מיהא מדאורייתא מיהא מצינן למימר דהא דכשר מדאורייתא היינו בידוע שנכתב לשם גט אבל הכא דליכא אלא חששא בעלמא דלמא אקדים ויהיב זוזי לספרא א"כ כיון דכה"ג פסול הגט מדרבנן לא חיישינן להכי דרוב סופרים בקיאין הם דגט כה"ג לאו מידי הוא מדרבנן ומהיכי תיתי ניחוש לכך. ועי"ל דודאי מסברא פשוטה משמע דלא כתבו כלל שמו ושמה אפילו מדאורייתא פסול דאין זה כריתות כלל אלא דמעיקרא רצו התוספות להוכיח מלשון המשנה וסוגיא דהזורק דכשר אף מדרבנן והדר מסקו דא"א לומר כן דהא לר"מ מיהא פסול מדאורייתא משום דבעי מוכח מתוכו וע"כ מפרשי סוגיא דהזורק בענין אחר ששינה שמו ושמה דגליל ביהודה הוא דפסול מדרבנן לכ"ע אבל בלא כתבו כלל לעולם דפסול אף מדאורייתא כסברא החיצונה כן נ"ל ושניהם נכונים ודוק היטב:

גמרא הרי שהיה צריך לכתוב כו' ונתכוין לכתוב יהודה. וקשה מאי איריא דנתכוין לכתוב יהודה דבפשיטות מצינן לאשכוחי האי פלוגתא כשנתכוון לכתוב השם אלא שלא כתבו בפירוש לשמה לשם קדושת השם דפסול כדאיתא לקמן פרק הניזקין דף נ"ד וליפלגו אי מהני העברת קולמוס לשם קדושת השם או לא וליכא למימר דבכה"ג כיון דכתיבה הראשונה היתה בסתם אע"ג דודאי פסול כדמשמע בהניזקין אפ"ה כולי עלמא מודו דמהני העברת קולמוס ודוקא היכא שנתכוין לכתחלה לשם יהודה הוא דלא חשיב כתיבה אחרונה להוציא מהמחשבה וכתיבה ראשונה שנכתב לשם פסול הא ליתא דא"כ בגיטין נמי יש לחלק בכה"ג אם כתיבה ראשונה היתה סתם או אם נכתב לשם אשה אחרת ששמה כשמה ומדפסיק רב חסדא ונקיט סתמא משמע דבכל ענין שייך בגט האי פלוגתא דר"י ורבנן. ועוד דלכאורה נראה דהיכא דכתבו מעיקרא לשם אשה אחרת ודאי דלא מהני העברת קולמוס כיון דאינתיק מעיקרא בפירוש לשם אשה אחרת כדמשמע לכאורה בפ"ק דעירובין דף י"ג אף שיש לחלק קצת מ"מ משמע מיהו דעיקר מילתא דרב חסדא היינו היכא שכתבו מעיקרא סתם דבגט סתמא נמי פסול כדאיתא בריש זבחים. ולכאורה היה נ"ל דהא דקתני ונתכווין לכתוב יהודה היינו לרבותא דאפילו כשנתכוין לכתוב בפי' יהודה אפ"ה מכשיר ר' יהודה בהעבר' קולמוס והא דלא נקיט איפכא לרבותא דרבנן היינו משום דכח דהתירא עדיף אבל קושטא דמילתא לא משמע ליה לתלמודא לחלק בין כתבו בפירוש שלא לשמה או סתמא. אלא דיש לדקדק עוד מאי ס"ד דרב חסדא לדמות פסול הגט לההיא דהתם אליבא דרבנן דהא בהדיא קאמרי חכמים אין השם מן המובחר משמע דמן המובחר אינו אבל בדיעבד כשר לאפוקי מדר' יהודה דמכשיר לכתחילה. והנלע"ד בזה דהא דקתני חכמים אין השם מן המובחר היינו דלא מיבעיא דהס"ת פסולה אלא שאין קדושת השם כלל על זה השם שנכתב ע"י העברת קולמוס ומותר למחקו ולכתוב אחר במקומו ולא אמרי' דהו"ל כמוחק השם שאין זה השם מהמובחר כיון שאין בו קדושה אלא דלפ"ז הדרא קושיא קמייתא לדוכתא דכיון דבאמת אין שום חילוק בין כתבו בפירוש שלא לשמה או סתמא א"כ מ"ש דנקיט ונתכוין לכתוב יהודה ואי משום כח דהתירא אדרבא לרבנן הוי טפי כח דהתירא לענין שמותר למחקו אף ע"ג דמחיקת השם אסור מן התורה. לכך נלע"ד להיפך דהא דקתני אין השם מן המובחר לענין קדושת השם גופיה קאי דנהי דהס"ת פסול היינו משום דהשם אינו מן המובחר אבל לענין מחיקה בקדושת' קאי שאסור למחקו ולדעתי צ"ע לדינא. אח"ז ראיתי בבדק הבית להרב הבית יוסף שכתב בשם תשובת הרשב"ץ וסמ"ק דשם שנכתב שלא בקדושה מותר למחקו ורמז על סוגייא דהכא ואף שאיני כדאי לדעתי מסוגיא דשמעתין משמע להיפוך וכמו שכתבתי וראיתי ג"כ להט"ז והש"ך י"ד סי' רע"ו שהרגישו קצת ועל מה שהתיר הש"ך למחוק לצורך תיקון יש לי לדקדק ואין כאן מקומו ודו"ק:

שם א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה כו' ופירש"י משום שהיא נותנת שכר הסופר. ויש לדקדק דכיון שאין הסופר רשאי לכותבו אלא בציווי הבעל א"כ הרי הוא שלוחו של הבעל וקי"ל שלוחו של אדם כמותו וא"כ מאי ריעותא יש כאן במה שהיא נותנת שכר סופר שיכתוב וימסור לבעל אטו שכירות הסופר מי כתיב באורייתא ועוד דממ"נ אם כשציוה הבעל לסופר לכתוב לא הקפיד הסופר לומר שיתן שכר א"כ הרי הוא שלוחו בחנם והיא מתנה בעלמא יהבה ליה ואי איירי שהקפיד ואמר שרוצה לכתוב באופן שהיא תתן השכירות א"כ אכתי הוה שלוחו של בעל וקונה מדין עבד כנעני כדאיתא בפ"ק דקידושין. מיהו לקמן דף כ"ב בלשון התוספות בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו כתבו התוספות לחד תירוצא דלא בעינן כלל שליחות בכתיבת הגט מדמכשרינן בכתבו חרש שוטה וקטן והא דאמרינן הכא אילימא משום דכתיב וכתב כו' לאו מטעם שליחות איירי אלא אהא דכתיב ונתן סמיך דמשמע שצריך שיתן לה משלו והאי לאו דידיה הוא אלא משלה נותן לה. אבל עדיין קשיא לי א"כ לפ"ז למה הוצרך רבא לומר דאקנויי אקני ליה רבנן משום הפקר ב"ד כפירש"י ותיפוק ליה דבלא"ה אין לפסול דנהי שהגט הוא של האשה שקנאתו בדמים מ"מ כיון שהיא אמרה לסופר שימסרהו ליד הבעל א"כ היא אקנית' לבעל ע"י הסופר כדמסקינן לקמן גבי טבלא דאיתתא ידעה לאקנויי וכ"ש הכא דלא צריכה אפילו לאקנויי כמו שאפרש בסמוך. וליכא למימר דדוקא לענין הקלף והטבלא שהוא שלה ממש שייך לומר אקנויי אקניתה ליה משא"כ לענין דמי כתיבת הסופר דאיירי הכא לא שייך לומר דאקניתה ניהליה כיון שאינה מוסרת ליד הבעל ממש וכן נראה להדיא מלשון התוספות לקמן גבי טבלא איברא דליתא דא"כ בשטרי מקנה דלא שייך לומר אקנויי אקני ליה רבנן משום הפקר ב"ד דמהיכא תיתי הא לא שייך טעמא דתקנת עגונות וא"כ היאך אמרו דהלוקח ומקבל מתנה נותן שכר הסופר ואמאי הא בעינן ספר מקנה שיהא של המקנה וליכא אע"כ דשכר הסופר נמי אמרינן דהלוקח מקנה למוכר והמקבל לנותן וא"כ כיון דמסקינן לקמן דאיתתא ידעה לאקנויי כמו גברא א"כ כמו כן מציא לאקנויי מעצמה לבעל כל הגט הן הקלף והן במה שזכתה בו מצד דמי הסופר ומה צורך להפקר ב"ד וליכא למימר דלעולם לא שייך לאקנויי מעצמה דמי שכר הסופר אלא הקלף לחוד כדמשמע מלשון התוספות אלא דבשאר שטרי מקנה לא איכפת לן בהכי כיון דלא כתיב בהו ונתן הא ליתא דא"כ היאך פשיט לקמן איבעיא דטבלא משטרי מקנה אע"כ דשוין הם. ועוד דע"כ הא דפשיט לקמן מזקן אחד שהיה מלוה לאחרים וכותב משלו ע"כ מדמי שכר הסופר קא פשיט דאי ממה שהיה כותב בקלף שלו קא פשיט קשה מנא לן דלמא בקלף של הלוה איירי שהרי כתבו התוספות עצמן דהא דלא פשטינן מעיקרא מהאשה כותבת הגט היינו משום דס"ד דאיירי בקלף שלו וא"כ מאי פשיט מזקן אחד אע"כ דמשכר הסופר קא פשיט דנהי דלא מצי למיפשט ממה שהאשה נותנת שכר הסופר דשאני התם דאקנויי אקני רבנן משום הפקר ב"ד משא"כ בטבלא דלא שייך הפקר ב"ד כמ"ש התוס' שם אם כן אכתי אימא לך דלא מהני משום דלא ידעה לאקנויי מנפשה אבל מזקן אחד פשיט שפיר מהכתיבה לחוד דהא בשטרי מקנה לא שייך כלל הפקר ב"ד כדכתיבנא וכמו שאפרש עוד בסמוך וא"כ מדהכשירו חכמים ע"י כתיבתו בעצמו ע"כ היינו משום דאיהי גופה אקנתיה ליה וקפשיט שפיר נמי לענין טבלא נמצינו למידין דלשיטת התוספות גופא מוכרח דלענין כתיבת הסופר לחוד נמי שייך טעמא דאקנויי אקני מנפשיה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למאי הוצרך רבא לטעמא דאקנו רבנן משום הפקר ב"ד ואמאי לא קאמר בפשיטות דלא מיפסלי משום דאיהי מקניא ליה. ומה שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דרבא לטעמא דרב חסדא קאמר אם תימצי לומר דסבירא לך איתתא לא ידעה לאקנויי אפ"ה לא מיפסל דאקנויי אקני רבנן. אבל זה דוחק וסוגיית הש"ס ולשון הפוסקים לא משמע כלל כפירושו אלא דתרוייהו טעמי איתנהו אף למאי דאסקינן דאיתתא ידעה לאקנויי אפ"ה איצטריך טעמא דאקנו רבנן מהפקר ב"ד והמעיין בלשון התוס' ופוסקים יראה להדיא דלא נחתו לסברת הרשב"א ז"ל. ועוד דאף לסברת הרשב"א ז"ל דמילתא דרבא הכא איירי א"א דאיתתא לא ידעה לאקנויי אפ"ה נלע"ד בפשיטות דאף למ"ד איתתא לא ידעה לאקנויי היינו בדבר שכבר קנתה קנין גמור בהא לא ידעה לאקנויי ליתן לו במתנה גמורה כיון דבלא"ה הוא מחזירו לידה כמו שפירשו התוספות באיבעיא דטבלא משא"כ הכא לענין דמי כתיבת הסופר לא צריכה כלל לאקנויי לבעל שהרי היא אינו רוצה לזכות כלל בכתיבת הסופר דלמה הוא לה אלא היא נותנת דמים כדי שיכתוב ויתן לבעל וא"כ כשמוסרו הסופר לבעל בשליחות האשה זכה בו מדין עבד כנעני כן נ"ל ברור וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה צורך להפקר ב"ד. והנלע"ד הקלושה בענין זה הוא באחד משני דרכים הדרך הראשון הוא לשיטת הסוברים דשייך שליחות בכתיבת הגט שכן הדעת נותן וכ"כ כמה פוסקים והא דמכשרינן בכתבו חרש שוטה וקטן היינו בכתיבת הטופס לחוד או בתורף ואליבא דר"מ דאמר ע"ח כרתי כמבואר לקמן בתוס' באריכות ובפוסקים. ובלא"ה קשיא לי על שיטת ר"ת לקמן דף כ"ב שמפרש דסוגיא דהכא לא איירי מטעם שליחות דא"כ תיקשי מכתבו חש"ו. ולפ"ז ליקשי איהו לנפשיה דאף למה שמפרש הסוגייא דהכא דאקרא דונתן סמיך וכיון שהיא נותנת השכר לאו דידיה הוא וא"כ אכתי אמאי מכשרינן בכתבו חש"ו הא לאו בני זכייה נינהו וא"כ אף שהאשה נותנת השכר מ"מ לא זכה הבעל בכתיבת הגט וכדאמרינן בעלמא קטן מיקנא קני אקנויי לא מקנה וכ"ש בחרש ושוטה דלית ליה זכיה כלל וליכא למימר דאיירי שכתבו החש"ו ובקלף של הבעל או האשה והכתיבה עושה בחנם וא"כ אין לו חלק כלל בגוף הגט הא ליתא דא"כ מאי מייתי הש"ס לקמן לפשוט האיבעיא דטבלא מההיא דזקן אחד שהיה כותב בכתב ידו דלמא התם נמי כתב על קלף שלהם ולא היה נוטל כלל שכר הכתיבה אלא בחנם שכן נראה באמת וא"כ לא היה צריך כלל לאקנויי אע"כ דאפילו בכה"ג שעושה בחנם אפ"ה ממילא יש לו חלק ע"י הכתיבה וכמ"ד אומן קונה בשבח כלי ומש"ה לא מיקרי ספר המקנה וא"כ בחש"ו נמי אמאי מכשרינן אע"כ דאיירי בכתבו הטופס או בתורף ואליבא דר"מ וכדכתיבנא א"כ לפי שיטה זו לעולם דשייך שליחות בגט והיינו דאמר רבא בשמעתין אי משום דכתיב וכתב והכא איהי כתבה ליה הכוונה בזה דאף שהיא אומרת למסור לבעל והסופר הוא שלוחו של בעל היינו לאחר שנכתב והגיע ליד הבעל משא"כ בשעת הכתיבה אנן סהדי דעקר ליה לשליחות הבעל ונעשה שליח האשה שהרי יכולה לחזור בה ולומר שאינה רוצה לשלם לו שכירות על הכתיבה אם לא שיתן לידה הגט נמצא דלפ"ז בשעת הכתיבה מיהא לא נכתב בשליחות הבעל דבכה"ג אמרינן לענין שליחות קבלה דנעשה שלוחו ושלוחה כו'. אמנם כן לפי שיטה זו נוכל לפרש ג"כ בדרך אחר בזה הסיגנון אף לשיטת התוספות לקמן דלא שייך שליחות בגט אלא דמילתא דרבא בשמעתין היינו משום דלאו דידיה הוא כיון שהיא נותנת השכר. מיהו לאו מטעמייהו דאקרא דונתן סמיך אלא דוכתב ספר כריתות נמי משמע שצריך שיהא שלו וכן דקדק הב"י מלשון סדר הגט של הרא"ש ז"ל עיין בסימן ק"כ ונ"ל דנפקא מינה אי ילפינן מונתן עיקר הקפידא אינו אלא דבשעת הנתינה צריך שיהא של הבעל משא"כ אי ילפינן מוכתב צריך שיהא שלו בשעת הכתיבה. וא"כ לפ"ז אתי שפיר דלא מצי למימר דאיהי אקניתה ליה דאכתי במאי זכה בשלמא לקמן בטבלא אתי שפיר שהרי מסרתו לידו מידה וא"כ אקניתא ניהליה במשיכה משא"כ לענין דמי הכתיבה כיון שהיא נותנת דמים ונקנה לה לא מצי לאקנויי לבעל בדיבור בעלמא אלא כשיגיע ליד הבעל קנאו במשיכה וא"כ אכתי בשעת נתינה לאו דידיה הוא לכך הוצרך רבא לומר דלמא אקנויי אקני ליה רבנן פירוש המעות וא"כ נקנה לו תיכף בשעת הכתיבה ע"י המעות שנותנת האשה כן נ"ל נכון מאד בעזה"י. ואכתי יש לדקדק הא דקאמר והכא איהי כתבה ליה משמע דפשיטא לן דקנאתו ואמאי הא קי"ל מעות אינן קונות דיש לומר דלענין הכתיבה שאין בו ממש דלא שייכא משיכה כ"ע מודו דמעות קונות כדאמרי' פרק הזהב גבי נתנה לבלן מעל ואי משום הקלף הרי כתבו הפוסקים באמת כשהקלף של הסופר בעצמו צריך להקנות לבעל ע"י אחר משא"כ כשהסופר קונה הקלף במעות האשה הרי הסופר קונה ומזכה להאשה והמוכר מזכה לבעל המעות כדאמרינן בפ' הגוזל ודוק היטב:

עוד שם והכא איהי כתבה ליה ופירש"י ז"ל שנותנת שכר הסופר. ויש לדקדק אכתי מאי ס"ד דמש"ה קאמר רב חסדא למיפסל כולהו גיטין ואמאי הא אקשינן בדוכתא טובא אשה מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומש"ה קי"ל אין קנין לאשה בלא בעלה בפרק קמא דקידושין ודחקינן לאוקמי בנתן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וא"כ מה שהאשה נותנת שכר הסופר הוא ממעות הבעל דכסף מנא לה ואי איירי מאשה שהקנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות קשיא ליה לר"ח היאך קאמר לכולהו גיטי הא מיעוטא דמיעוטא הכי איתנהו. אע"ג דהא מילתא דמה שקנתה אשה מדרבנן בעלמא הוא היה אפשר לפ' כן כוונת הש"ס דאהא מילתא גופא קאמר ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן אלא דמלשון רש"י ז"ל לא נראה כן ויש ליישב דהא דמקשה בכמה דוכתי מה שקנתה אשה קנה בעלה היינו בסתם נשים היושבות תחת בעליהם ומעלין להם מזונות דמעשה ידיה לבעל מה שא"כ הכא באשה המתגרשת רוב המתגרשות מחמת קטטה אין הבעל רגיל להעלות להן מזונות באותן הימים בזמן הגירושין אע"פ שחייב לה מצד הדין ומש"ה א"ש דכיון דמעשה ידיה שלה יש לה מעות מיוחדין וכשנותנת לסופר נקנה לה והא דמקשינן בפ' הזורק גבי זרק לחצרה חצר מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה וכתבו התוספות דאפי' בחצר של נכסי מלוג מ"מ יש לבעל הפירות אע"ג דבשעת גירושין איירי. מיהו הא קי"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינת הגט והתם לא מציא למימר איני ניפדית ואיני נותנת הפירות דבע"כ הפירות לבעל כנ"ל ועיין מה שאכתוב עוד בזה מלשון התוס' באיבעיא דטבלא בסמוך:

שם ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן. כבר כתבתי בתשובת שאלה דלענ"ד דלכך נהגו לכתוב בסוף הגט כדת משה וישראל מה שלא נמצא בנוסח המשנה ואף לפר"ת בפרק גט פשוט דהקדמונים היו כותבין זה הלשון באמצע הגט כדמשמע במס' ידים שאמר הצדוקי קובלנו עליכם שאתם כותבים המושל עם משה בגט וע"כ שלא היו כותבים בסוף כמו עכשיו שהרי היו כותבים שריר וקים וא"כ למה נשתנה עכשיו לכתוב כדת משה בסוף הגט ולפי סוגיא דשמעתין אתי שפיר דקאי אדלעיל מיניה שכותב ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין משמע שהספר תרוכין הוא שלו ובאמת אינו שלו שהיא נותנת השכר ע"ז מסיים וכותב כדת משה וישראל פירוש שע"פ דת משה וישראל הוא שלו דאקנויי אקני ליה רבנן והרי זה כעין מה שכתבו התוספות שהנהיגו לומר בשעת הקידושין כדת משה וישראל משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ולפעמים הפקיעו כסף הקידושין ע"י הפקר ב"ד וה"נ דכוותה לענין הגט משא"כ בדורות הקדמונים קודם שתקנו שהאשה נותנת השכר לא היו צריכין לכתוב כן ושם הארכתי:

שם ואלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב מידי. וקשה הא קא יהיב לה גוף הגט ומילתא דפשיטא דעלה קאי ונתן ואי מגיטין שאינן שוה פרוטה קשיא ליה כנראה מלשון רש"י ותוס' א"כ מאי קאמר יכילנא למיפסל לכולהו גיטין דהא רוב גיטין שוין פרוטה הם דאלת"ה היאך פשיט לעיל מהאשה כותבת גיטה דלמא שכתבה בנייר שאין שוה פרוטה דלא צריכה לאקנויי ליה דלאו ממון הוא אע"כ דסתם גיטין שוה פרוטה. ועוד אם כן מאי מסיק ודלמא נתינת הגט הוא מעיקרא נמי ידע דנתינת הגט הוא אלא דס"ד שצריך שיהא הגט ש"פ כדמצינו בכמה דוכתי דכתיב ונתן ואם נתכוין הדוחה למה שכתבו התוספות בד"ה דלמא נתינת הגט אם כן עיקר התירוץ חסר מן הספר וע"ק אי סלקא דעתך דמעיקרא מגיטין שאינן ש"פ קשיא ליה לרב חסדא אם כן מאי קאמר תדע דשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר ומאי תדע דקאמר היינו תדע מן הקושיא עצמה וליכא למימר דמילתא דרב חסדא אמנהג העולם קאי שנהגו לכתוב על פחות מש"פ וע"ז מייתי דכשר ותדע מדשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר הא ליתא דא"כ לפשוט ממתניתין דכתבו על עלה זית ואי משום דחזי לאצטרופי כ"ש דנייר נמי חזי לאצטרופי. ולולא פירש"י ז"ל היה נ"ל ליישב על הדרך שכתבתי לעיל דמעיקרא מקשי משום דכתיב וכתב ובעינן שיהא הכתיבה משלו והכא משלה הוא שנותנת שכר. וע"ז דחי דאקנויי אקני ליה רבנן הוי שפיר וכתב משלו. וע"ז גופא הדר מסיק ואי משום דכתיב ונתן דבעינן מיהא שיגיע לידה נתינה והבאה בגוף הגט ע"י הגירושין משא"כ הכא כיון שהיא נותנת השכר משלה. נמצא שאם לא נגמרו הגירושין כ"ש שגוף הגט שלה שקנאתו בדמים ורבנן הוא שהפקיעו ממנה לצורך הגירושין נמצא שלא הגיע לידה שום נתינה ש"פ מחמת הגט דאדרבה ע"י מעשה הגט הפקיעו ממנה וכי הדר ויהיב לה לאו נתינה מחמת הגט מיקרי. וע"ז מסיק הש"ס שפיר דלא בעינן שיגיע לידה דבר חשוב מחמת נתינת הגט אלא ונתן היינו אגט גופא קאי ולא תליא במידי דמיקרי נתינה תדע דהא כתבו על איסורי הנאה כשר כן נראה לי נכון לולא שרש"י ז"ל לא פירש כן ודו"ק:

תוספות משמיה דרבים וקלסוהו כו' פירש בקונט' כו' ובפ' מי שאחזו לא יתכן לפרש כן כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דודאי בפרק מי שאחזו שייך לפרש כפר"ת דמעיקרא כי אמרה רבי חייא משמיה דרבי קלסוהו ואח"כ כשאמר משמיה דרבים לא קלסוהו וזה תימא אע"כ דהא דקלסוהו מעיקרא לאו אגוף המימרא קאי אלא דקלסוהו במאי דקאמר להו דיחידאה הוא דאפשר הוי שמיעא להו הברייתא סתמא וסוגייא דעלמא דלא כי האי ברייתא מש"ה קלסוהו במאי דקאמר דיחידאה היא כדאשכחן בדוכתי טובא דמוקי הש"ס סתמי משניות וברייתות דיחידאה נינהו וא"כ לית הילכתא כוותיה דקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו משא"כ בשמעתין א"א לומר דהא דלא קלסוהו מעיקרא היינו במאי דקאמר לה משמיה דרבי דאיהו יחידאה ומש"ה לא קלסוהו משום דסברי דהילכתא כוותיה דאטו משום דקאמר לה משמיה דרבי לית הילכתא כוותיה דילמא רבי קאמר לה וליכא מאן דפליג עליה או אפשר דיחידאה פליג עליה דרבי ואכתי הלכה כרבי מחבירו אע"כ צריך לפרש כאן כמו שפירש"י ז"ל:

כתבו על איסורי הנאה כשר. ובטור כותבין על א"ה כו' אף לכתחלה ואינו מובן דבש"ס משמע דיעבד וכמ"ש תוס' דמיתהני מאיסורי הנאה ומשמע דאיסורא דאורייתא איכא ע"ש. ויש לומר כדאמר בש"ס חולין ח' סכין של ע"ז מותר לשחוט בו כו' מקלקל הוא ואף דכשרוצה לאכול וא"א בלא שחיטה מ"מ לא מיקרי זה תיקון מה שמתירו ע"י א"ה כיון דקילקול יתר על תיקונו שהיה שוה יותר מקודם ע"ש וא"כ גם כאן אף שהגט מתיר מ"מ לא מיקרי זה הנאת ממון כנ"ל דהא תוס' ב"ב פ"ח כ' דמיקרי תלוה ויהיב בגט ואף שנפטר משאר כסות ושאר חיובים מ"מ הא היה נותן ברצון אם לא היה מגרשה ע"ש. וא"כ קילקולו יותר על תיקונו והוי ממש כמו בשחיטה. ואף דלדידה הוי הנאה שמותרת מ"מ הוי ג"כ קילקול יותר כנ"ל. ועוד לדידה הוי הנאה הבאה לאדם בע"כ דמותר. אך לענין הכתובה אפשר דאינה רשאית ליטול דהוי כגידולי איסורי הנאה. ושוב י"ל דגם לדידיה אסור דנהנה ג"כ שאם היה מגרשה בגט אחר היה צריך ליתן לה כתובה וע"י שנותן לה א"ה אסורה ליטול ונהנה הוא מא"ה וכמו פורע חובו מא"ה. ויש לדחות. וזה י"ל טעם הטור. ולתוס' דסברי דאסור י"ל דבשלמא בתלוה וגרש דאינו רוצה כלל לגרש שפיר כ' דלא חשיב הנאה מה שיפטר משאר כסות דהא חפץ לקיימה וליתן ברצון ש"כ משא"כ כאן כיון שרוצה לגרש שוב הוי הנאה מה שמגרשה והוי נהנה מא"ה. דלא דמי לשחיטה דאף שרוצה לשחוט ולאכול מ"מ אם לא היה שוחטה היתה שוה יותר מאחר שחיטה דאין מה שרוצה לשחטה מזיק לשיוי הבהמה כנ"ל. משא"כ כאן כיון שרוצה לגרש שוה לו יותר מה שמגרש ונפטר מכל החיובים כנ"ל:

שם בש"ס שאני עלה זית דחזי לאצטרופי. וקשיא לי דתוס' הקשו במקדש באיסור הנאה הא שוה ליהנות שלא כדרך הנאתו או האפר ותירצו דלא יהיה שוה פרוטה אז ע"ש. וא"כ כאן בגט דאף פחות מש"פ מהני דחזי להצטרף רק באיסורי הנאה משום דאינו שוה כלום וקשה קושית תוס' דהא שוה שלא כ"ה או לאפר ואף שיפחת מש"פ מ"מ כיון ששוה מה הוי כעלה של זית דחזי לאיצטרופי. ויש לומר דקשה לענ"ד לתוס' דסבר דאיכא איסורא דאורייתא רק בכתבו על א"ה דיעבד ע"ש. וקשה מאי בכך שכבר כתבו מ"מ איך רשאי ליתנו לה לכתחלה הא זה עיקר ההנאה וצריך לדחוק לתוס' דאיירי כ' על א"ה ונתנו לה ג"כ ע"ז קאי הדיעבד. והש"ס י"ל דהוכיח באמת דכשר ומותר אפילו לכתחלה דלא מיקרי כלל הנאה כמ"ש דלא דמי למקדש באיסורי הנאה דשם כיון דצריך כסף שוה פרוטה שוב אי מקדש בא"ה א"כ נהנה כיון שצריך להיות שוה ולכך אסור משא"כ בגט כיון דהדין הוא דכשר כ' על א"ה דאינו צריך להיות שוה כלום וא"כ שוב לא הוי הנאה כלל ומותר אפי' לכתחלה דלא מיקרי הנאה כלל כנ"ל. וא"כ דחי שפיר שאני עלה זית דחזי לאיצטרופי דאי"ל דגם א"ה מיקרי חזי להצטרף לאפרו כנ"ל דא"כ כיון דנימא דצריך שיהי' שוה דבר מה עכ"פ שוב הוי נהנה מאיסורי הנאה כיון שצריך שינוי עכ"פ ואסור שוב ליתנו לה מטעם נהנה והוי כמו בקידושין דאף פחות מש"פ אסור ליהנות ודחי שפיר כנ"ל כיון דבעינן חזי כנ"ל שוב אינו מועיל בא"ה דהוי נהנה עכשיו כנ"ל:

או י"ל דהא בכל מקום פחות מש"פ לא הוי כלל ממון וי"ל דהחילוק כמ"ש הר"ן קידושין דכיון ששוה דבר יכולה לומר לדידי שוה לי. ומשני שאני עלה כו' מהני עכ"פ מרצונה דיכולה לומר לדידי שוה משא"כ בא"ה לא שייך לדידי שוה כנ"ל. וא"כ משני שפיר למ"ש די"ל לגבי דידה מיקרי הנאה רק דהוי בע"כ ולא אפשר. וא"כ משני דלא חזי להצטרף ואף דשוה לאפרו וכה"ג מ"מ לא מהני רק מטעם לדידי שוה ושוב הוי אפשר ואסור מטעם נהנה מאיסור הנאה כנ"ל. ויש לדחות:

דין גט שנכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה אינה מגורשת ומ"מ ריח הגט הוי לפוסלה מן הכהונה:

אמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר' יהודא ורבנן דתנן הרי שהיה צרי' לכתוב השם וביקש לכתוב יהודא וטעה ולא הטיל בה דלית מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי, ר' יהודה, וחכמים אומרים אין השם מן המובחר והלכה כחכמים דלא הוי גיטא אע"ג דר' יעקב בר אחא דחי לה בגמ' לא סמכינן אהאי דיחוי ולעיל אמרינן בסוגי' דיו ע"ג דיו בשבת פטורן (ועיין בפ"ג מה"ש ה"ג שהרב המגיד לא כ"כ) משום דהכתב שני' לא הוי כתב וכן דעת כל המחברים רק שהרמב"ם כתב שאינו גט שמשמע מדבריו דאפי' לפוסלה לכהונה לא מהני וכן יראה מדברי הטור דאינו גט כלל וליתא מאחר דר"י מכשיר האי גיטא ור' יעקב בר אחא דחי לה דאפילו רבנן מכשרי להאי גיטא נהי דלא ק"ל כותיה להקל אבל להחמיר ליכא מאן דפליג דהוי מגורשת מספק וכן פסק ר"ח וכן דעת הרשב"א נוטה ועוד אומר אני דאף לרב חסדא הוי ריח הגט ופוסלה לכהונה דהא חכמים אומרים אין השם מן המובחר משמע דכתב מיהא הוי והאמת שהירושלמי הקשה זאת בפ' הבונה ואמר שלדבריו של ר' יהודא קאמ' שאתה אומר כתב הוא אפ"ה אינו מן המובחר מ"מ אשינוי' דחיקא לא סמכינן ואף התם ר' יעקב בר זבדי לא בעי למימר כו' ולתרוצי בכה"ג.

דין שצריך הסופר להקנות הקלף והדיו לבעל ואין צריך להקנות לו הקולמוס ואם אמר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי אין צריכין לזכות לו הנייר:

אמר רב חסדא יכילנא למיפסל כולה גיטא דעלמא א"ל רבא מ"ט אלימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתיב פירש שהיא נתנה שכר הסופר משום תקנת עיגונא כדאיתא בפ' גט פשוט ודלמא אקנויי אקנה ליה רבנן ואי משום דכתב ונתן והא לא קיהיב לה מידי פי' דלפעמים אין הגט שוה פרוטה דלמא נתינת הגט היא תדע דשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר ומן הסברא יראה לכאורה כי היכי דתקנו רבנן שא"צ שיתן שכר הסופר שה"ה נמי שלא יצטרך ליתן הקלף משלו אלא אפילו הקלף שלה או שהיא שכרה להסופר שיתן הקלף ויכתוב דאמרינן אקנויי אקנ' רבנן לבעל ומ"מ נראה דאינו דומה כלל דלא שייך למימר אקנויי אקנו ליה מתורת הפקר ב"ד הפקר עד דמטי לידיה הלכך כל זמן שלא הקנה הסופר את הקלף לבעל מקודם וכתב עליו את הגט נמצא שנכתב הגט על דבר שאינו שלו והוי כלא לשמו שהרי אינו ראוי לו מאחר שעדיין לא זכה בקלף בשלמא שכר הסופר' אפילו נכתב מדיו אחר שאינו שלו מאחר שהקלף שלו א"כ נכתב כדין עליו אלא שיש על הבעל שכר הסופר ולא שייך לומר וכתב ונתן שיהא משלו בכה"ג אמרינן אקנויי אקנו ליה רבנן מיד כשיבא הגט לבעל תקנו רבנן שכירת הסופר שיש לה על הגט לבעל והוא זכה בה והוי כאלו הכל נתן משלו והיכא שהוא שכר הסופר שיתן לו הקלף משלו כל זמן שלא נתן השכירות מקודם צריך להקנות לו מקודם אבל אם נתן לו השכירות א"כ קנה לו כספו דדבר תורה מטלטלין נקנה בכסף (וכ"כ הטור בח"מ סי' קצ"ח דיכול לקדש המוכר במעות זה שקיבל ע"ש) אלא דתקנו חכמי' שאינו קנין ממש לענין אונסין וחזרה אבל מ"מ כשיבא הגט לידו אשתכח דכבר נכתב הגט על שלו אלא שנהגו העול' שיקנה הסופר הקלף והדיו לבעל וכן איתא בתיקוני גיטין וכן כתב הס"ת והטור ולא ידענא למה מאחר שהקלף שלו כבר זכה בדיו שעליו אלא שיש עליו דמי דיו וא"כ כשבא הגט לידו הוא ממש שלו אפי' היא משלמת שכר הסופר וגם הדיו בפני עצמו מ"מ אקנויי אקנו ליה רבנן כדפרישי' אבל מה שנהגו עכשיו להקנות לו הקולמוס והסרגול דבר שיבוש הוא ואף הס"ת כתב דלא בעי והיכא שאמר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי כתב הרמ"ה שאין צריכין לזכות לו הנייר קודם הכתיבה אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבו ליה כיון דבשליחות קעבדו מכי יהיבו לה בשליחות דבעל כמאן דיהבו הבעל והדר בעל ויהב לאיתתא דמי דכיון דמזכי לאיתתא בשליחות' אקנויי אקנו לבעל לגרושי ביה ונמצא זכיות הבעל וגירושי האשה באין כאחד ואי גזל הנייר וכתב ביה גיטא ויהיב לה כשר אפילו כתבו לה קודם יאוש שהרי אינו חייב להחזיר' לבעלים שיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה:

דין אם חקק הגט על הטבלא וחקק ירך האותיות שנמצא הכתב שוקע כשר. אבל אם חקק תוכו וסביבותיו ונמצא הכתם בולט פסל: חקק הגט בחותם והכה על הטס עד שנראה כתיבת הגט בולטת פסול. אם החותם בולט והכה על הטס עד שנראה כתיבת הגט שקוע כשר אפ' כתב כל הנוסח של הגט בחותם והכה בפעם אחת היכא. שכיון לשמו וה"ה היכא שהדפיס הגט לשמו ולשמה אפי' נעשה בפעם אחד כשר: המקרע על העור תבנית כתב או רושם בעור כתבנית הכתב פסול וביארנו דאם נפלה טיפת דיו לתוך האות וקלקלה צורתן שוב אין לו תקנה אפי' בתופם ופסול אפי' בדיעבד: ואם נשאת לא תצא. ובתורף תצא ובניה ממזרים:

ת"ר וכתב ולא חקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהו עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופינקס יצא לחירות כו' אמר ר"א לא קשיא הא דחק תוכות והכתב נעשה מאליו הא דחק יריכות ואמרינן בגמרא דרושמ' מיחרץ חריץ פי' שהכה בחותם על הטס עד שנראה כתיבת הגט על הטס בולטות פסול דרושמא מיחרץ חריץ פי' שחורצין ודוחקין תוכות וסביבות האותיות עד שעומדי' האותיות בולטות אבל היכא שהחותם בולט והכה על הטס וחקק בו פשיט' שכשר אפי' היו כתוב כל הנוסח של הגט בחותם והכה בפעם אחת כשר היכא שכיון לשמו. וה"ה היכא שהדפיס הגט לשמו ולשמה נעשה בפעם אחת כשר אעפ"י שאינו בדיו שלנו שכותבים הסופרים מ"מ כשר הוא שהרי אין לך דבר המתקיים יותר מדיו של דפסלי', והרמב"ם כתב ה"ה היכא שחק היריכות אחורי הטס עד שנראה בליטות פני הטס דכשר. ואיתא בירושלמי דפרק' הקורע על העור כתבני' הכתב כשר. הרושם בעור כתבנית הכתב פסול. ובתוספת אית' איפכ'. והרמב"ם הכשיר בשניהם. וכן הביאו הטור ותמה עליו הרשב"א והר"ן. ולכן נרא' בעיני להחמיר בשניה' ומהא דחק תוכות פסול שמעינן שאם נפלה טיפות דיו לתוך האות וקלקל' צורתה שוב אין לה תקנה. ומשמע מדברי ספר התרומ' דוקא שנשתנה צורת האות ע"י הטיפה אבל כשלא נשתנה צורת האות יכול למחוק הדיו דלא מיקרי חק תוכות. וכן משמע לישנא דהרא"ש והסמ"ג אבל מהרי"ק כתב בשורש צ"א דמשמע מלשון ר"פ שאעפ"י שהאות ניכרת אין לתקן ע"י מחיקה וטיפת דיו שנפל דפסול הוי אפי' בתופס דגזרינן אטו תורף ובתורף אפי' בדיעבד לא הוי גיטא כלל ואף בתופס ראוי לפוסלו אפי' בדיעבד דגזרינן אטו תורף דהא גזירה שכיח ומצוי' היא ועדיף יותר מכתב הסופר תופס שלא לשמה דפסל הרמב"ם אפי' בדיעבד. ומ"מ אינו אלא פסול דרבנן ואם נשאת לא תצא חוץ מבתורף דאפי' נשאת תצא והבני' ממזרים, וק"ו היכא שנשתנה האות לאות אחר כגון מבית לפא או מהא לחית או מם פתוחה נעשה סתומה אבל איפכ' לא הוי חק תוכות שהרי יכול להוסיף בדיו ולתקן ואפי' ריש לדלת וכף לבית יכול לתקן קודם שיחתמנו להוסיף ולרבעה או להוסי' בדיו לעמקה ואין זה חק תוכות מאחר שעשה תיקון מעשה בגוף האות ואינו כתיקן ממילא ואפי' היכא שצריך לגרר ולתקן האות כגון שלא ישתנה האות ממש אלא שרגלי היה"ן והקופי"ן נוגעין לא נפסול בזה שהרי אף בתחלה היו ראוי' לאות' האות אלא שאנו מחמירין לכתחילה להרחיק רק שהיו נקרא אף לכתחילה ליניק דלא חכים ולא טיפש אבל בהא דלמה נראה שאין מועיל שום תיקון ולקמן בפ' המגרש נאריך בעז"ה:

כריתות דאית בה. שכתובה בה פרשת וכתב לה ספר כריתות: לה לשמה: יהב זוזא לספרא. לכתוב אותה פרשה לשם גירושיה: הא בעינן שינה שמו ושמה. דתנן לקמן (דף פ.) דפסול אלמא צריך לכתוב שמו ושמה ואית דלא גרסי שינה ומאן דגריס ליה משום מתני' דלקמן ואגב גררא גריס ליה: מאי קמ''ל. כל הני פשיטא לן דפרשה שבתורה אינה גט: עליו קולמוס. על כל אות ואות: ונתכוין לכתוב יהודה. שהיה טועה וסבור שהוא צריך לכתוב יהודה: וטעה ולא הטיל בו דלת. הרי השם כתוב אלא שהוא שלא לשמו: ואנוהו. התנאה לפניו במצות: איהי כתבה ליה. נותנת שכר הסופר כדאמרינן בגמרא דגט פשוט (ב''ב דף קסח.) משום תקנת עגונות: אקנויי אקנו ליה רבנן. ההוא זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר ב''ד היה הפקר: ונתן. בר נתינה שיהא שוה פרוטה: העלה של זית. שאינו שוה כלום: דחזי לאיצטרופי. עם עלין הרבה לשכוב עליהן או למאכל בהמה ואע''ג דלא שוה פרוטה אבל איסורי הנאה לא: ולא קלסוה. משום דאמר לה משמא דיחידאה: דרשה. זימנא אחריתי משמיה דרבים כי היכי דליקבלוה מיניה: אלמא. מדטרח כולי האי דליקבלוה אלמא הלכתא כוותיה: חקק. בטבלא בסכין: עבד שיצא. לחירות: בכתב שחקק על גבי טבלא. דף: ופינקס. כעין אותן של סוחרים שחוקקים עליהן בעט: ולא בכתב שעל גבי כיפה. כעין כובע של צמר ונותנות הנשים תחת צעיף קישוריהן כדאמרי' בבמה אשה יוצאה (שבת דף נז:): אנדוכתרי. תכשיט ורוקמין עליו צורות במחט כעין ברושדי''ר בלע''ז ואם רקמו עליהן אותיות הגט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד וב' ראשיו תחובים: הא דחק תוכות. של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם והעץ נשאר כמו שהיה בדפוס האותיות מאיליה: הא דחק ירכותיהן. של אותיות דהיינו הן ממש שישקע הכתב זו היא כתיבה: לא היה כתבו. של ציץ שוקע אלא בולט כצורות של דינרי זהב: והא דינרי זהב תוכות הוא. דקא סלקא דעתיה כשהוא מכה בקורנס חותם המטבע על הדינר תוכות וסביבות צורת החותם שהיא שוקעת והם מלאים דוחקין את תוכו וסביבות צורת הדינר וכנגד שקיעת רושם החותם אין הדינר של זהב נדחק ומאיליה הצורה עומדת במקומה וגבי ציץ כתיב (שמות לט) מכתב פתוחי חותם אלמא כתיבה היא: ואילו הכא יריכות. שהיה הציץ דק כעין טס וצר האותיות מעבר האחד ודוחק ירכותיהן והן בולטות מעבר השני כמו שמציירים כסף וזהב העשוי ליקבע בכלי עץ ששותים בהם יין: רושמא. חותם המטבע שקורין קויינ''ץ: מיחרץ חריץ. התוכות והסביבות של צורתו שהיא שוקעת חורצין ודוחקין תוכות וסביבות של צורת הדינר עד שעומדת צורת הדינר בולטת כמו שהיתה ונפקא מינה שאם חקק את הגט בחותם וכתבו על גבי טס לא הוי כתב דתוכות הוא: או כנופי מיכנף. צורת החות' שהיא שוקעת כשתוכותיה דוחקים את תוכות של דינר ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת הצורה ונמתח מתוך דוחקו ונכנס לתוך הצורה ולאו ממילא הן אלא ע''י מכת הקורנס הצורה עצמה נמתחת לתוך הרושם והרי כתבה בידים:

אי משום כריתות דאית בה הא בעינן וכתב לה לשמה וליכא. תימה דלענין מגילת סוטה משמע בפ''ק דעירובין (דף יג.) דמוחקין לה מן התורה אפי' למאן דבעי כתיבה לשמה דקאמר רב פפא דלמ''ד אין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת תורה דסתמא כתיבה ה''נ דמחקינן וי''ל דרב יוסף דשמעתין לא סבר לה כוותיה א''נ סבר כאידך תנא דסבר אין מוחקין לה מן התורה וכמתני' דבפ' כל הגט (לקמן דף כו.) דתנן הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' ודייק מהתם בריש מס' זבחים (דף ב:) דסתמא פסול וכ''ש ספר תורה דלא איכתוב לשם גירושין כלל ועוד נראה דאפי' מאן דמכשיר במגילת סוטה למחוק מן התורה אע''ג דבעי לשמה מודה לענין גט דפסול דבעירובין בפ''ק (דף יג.) משמע דכולהו תנאי מודו בהנך דפרק כל הגט דחשיבי שלא לשמה מדפריך התם ולית ליה לרב אחא בר יאשיה כתב לגרש את אשתו ונמלך כו' ובמגילת סוטה סתמא כשר משום דמסתמא שאין הכהן שעליו לכתוב מקפיד ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט בעל סתמא לא ניחא ליה אע''ג דפריך ממתני' דגט ארבי אחא בר יאשיה דאיירי במגילת סוטה לענין שלא לשמה לא משמע ליה לחלק: הא בעינן שמו ושמה. אע''ג דמתני' דפרק הזורק (לקמן דף פ.) דשינה שמו ושמה מוקמינן לה דהאי הולד ממזר כרבי מאיר משמע דלרבנן לא הוי בשינה שמו אלא פסולא דרבנן ומדנקט שינה ולא נקט לא כתבו כלל משמע דבלא כתבו כלל כשר אפי' מדרבנן הא ליתא דעל כרחך לא כתבו כלל לר''מ פסול מה''ת דהא בעינן שיהא מוכיח מתוכו שהוא מגרש את אשתו ובלא כתבו כלל אין מוכיח אלא אומר ר''י דלא מיירי בשינה שמו ממש דא''כ הוה ליה למינקט לא כתבו כלל דפסול לרבי מאיר דמתני' ר' מאיר כדאמרי' התם דהוי רבותא טפי אלא שינה שמו היינו שכתב שם דגליל ביהודה והשתא קאמר הכא שפיר הא בעינן שמו ושמה וליכא [וכ''ש] דבלא כתבו כלל הוא דפסול: דילמא נתינת גט הוא. וכן שלף איש נעלו ונתן לרעהו (רות ד) לא בעינן שוה פרוטה אע''ג דכתיב ונתן וכן גבי תרומה . חטה אחת פוטרת את הכרי אע''ג דכתיב (דברים יח) תתן לו ובמתנות דם חטאת ובמתנות בהונות אין בו שיעור והא דאמר אבא שאול בפ' כל שעה (פסחים דף לב:) דזר שאכל תרומה לא מיחייב בפחות משוה פרוטה משום דכתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן וגו' ואין נתינה בפחות משוה פרוטה היינו משום דתשלומי תרומה ילפינן מתשלומי מעילה דתרוייהו תשלומי קדש מיקרו וגמרי בחט חט מהדדי ולמאן דבעי בכריתות (דף ו:) ואשר יתן ממנו על זר שתהא נתינה בכזית היינו משום דסיכה היא ואפקה בלשון נתינה לאפוקי ממשמעות דסיכה קאתי דמשמע כל שהוא וצריך נתינה חשובה כמו ונתן לכהן את הקדש (ויקרא כב) דהוי בכזית. לרבנן דאבא שאול וכן לא יתן עליה לבונה דבפרק כל המנחות (דף ס.) מצריך כזית היינו משום דשני מלשון שימה דאתחיל בה לא ישים עליה שמן או משום דומיא דהקטרת לבונה בחוץ דהויא נמי הקטרת איסור דהוי בכזית: משמיה דרבים וקלסוה אלמא הילכתא כוותיה. פי' בקונטרס מדטרח עלה דלקלסוה ובפ' מי שאחזו (לקמן דף עז.) לא יתכן לפרש כן דקאמר נפק רבי חייא דרשה משמיה דרבי וקלסוה משמיה דרבים ולא קלסוה אלמא לית הלכתא כוותיה ואומר ר''ת דהכא דייק מדקלסוה כי אמר משמיה דרבים ולפיכך נמי לא קלסוה כי אמר משמיה דיחיד מעיקרא ולקמן איפכא: למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא. הוה מצי לאקשויי מלוחות דכתיב בהו כתיבה בכמה קראי והיה כתבם חקוק כדכתיב (שמות לב) חרות על הלוחות אלא דניחא ליה למיפרך מגט אגט: