גיטין כא ע"א

דף כא - א

אמר רבא: ומאי קושיא מזקן? דילמא  זקן שאני, דידע לאקנויי. שהוא חכם, ויודע שאין השטר כשר אלא אם כן הוא שייך ללווים לגמרי, ולכן הוא גומר בדעתו להקנותו להם בקנין גמור. אבל אשה, אינה יודעת כל כך, ואינה מקנה לבעלה את הגט בקנין גמור, אלא רק בתורת שאילה בעלמא.

אלא, אמר רבא: מהכא נפשוט את הבעיא של רמי בר חמא האם אשה יודעת לאקנויי קנין גמור, או לא:

דתנן במסכת בבא בתרא: ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, דהיינו, לאחר שחתמו העדים על שטר החוב, ונתן הלוה למלוה את השטר, הוסיף הערב בכתב ידו, תחת חתימתם, "אני פלוני בן פלוני ערב", גובה המלוה את חובו אך ורק מנכסים בני חורין של הערב, במקרה שהלוה אינו משלם, אבל לא מנכסים משועבדים, דהיינו מקרקעות שמכר הערב לאחר שחתם על הערבות. כי הואיל והעדים לא חתמו על הערבות, אלא הוא חתם אחריהם, אין לדבר קול, ולכן דינו הוא כמלוה על פה, שאינו גובה אלא רק מנכסים בני חורין.

והרי שטר זה, כשחתם עליו הערב, כבר היה ביד המלוה, ואיך משתעבדים נכסים בני חורין של הערב למלוה על ידי שטר זה? והרי השטר צריך להיות של המקנה, דהיינו של הערב, המקנה עתה את שעבודו, לאחר שכבר יצא השטר מיד הלוה אל המלוה! אלא ודאי, משום שהמלוה מקנה לערב את השטר, לצורך התחייבותו, ואף על פי שהוא עתיד להחזירו מיד.

הרי, שכל אדם יודע להקנות בקנין גמור, גם באופן שההקנאה היא רק זמנית.

אמר רב אשי: מאי קושיא? דילמא גברא שאני, דידע לאקנויי, מה שאין כן אשה.

אלא, אמר רב אשי: מהכא נפשוט הבעיא:

דתנן להדיא לקמן בפרקין: אשה כותבת את גיטה, ומקנה אותו לבעלה, והוא חוזר ונותנו לה לשם גירושין.

והאיש כותב את שוברו, שטר שנותנת האשה לבעלה כראיה על פרעון הכתובה, יכול הבעל בעצמו לכתוב אותו, ולהקנותו לאשה, ^[27] והיא מחתימה עליו עדים, ומחזירה לו.

שאין קיום הגט אלא בחותמיו.

אמר רבא: כתב לה גט, ונתנו ביד עבדו, וכתב לה שטר מתנה עליו, על העבד, שהוא נותנו לה במתנה. קנאתהו את העבד על ידי שטר המתנה שנתן לה הבעל, ומתגרשת בו, בגט שבידו, שהעבד נעשה כחצרה, "וגיטה וחצרה באין לה כאחד", והרי הגיע הגט לחצרה של האשה.

והוינן בה: ואמאי תועיל נתינת העבד לאשה, כנתינת הגט לחצרה של האשה?

הרי העבד המהלך, נחשב לגבי קנין חצר, כחצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה! שלא אמרו חכמים שחצרו של אדם קונה לו אלא רק בחצר שאינה מהלכת! ^[28]

וכי תימא, שמא תאמר, שרבא מדבר בעבד שעומד ואינו מהלך, ואז הוא משמש כחצר לענין הגט!

והאמר רבא: כל שאילו מהלך לא קנה - עומד ויושב נמי לא קנה, כי היות והוא ראוי ללכת, הוא אינו דומה לחצר, ולכן אין עליו תורת חצר!

ומסקינן: והלכתא: בכפות. שהיה העבד כפות, שאינו ראוי ללכת, שאז יש לו תורת חצר.

ואמר רבא: כתב לה גט, ונתנו בחצרו, וכתב לה שטר מתנה עליו, על החצר, קנאתהו לחצר ולגט שבו, ומתגרשת בו, בגט, שהרי הגיע הגט לחצרה.

וצריכא לאשמעינן גם בעבד וגם בחצר.

דאי אשמעינן עבד, הוה אמינא, דוקא בעבד כשר הגט.

אבל חצר, ליגזר משום חצרה הבאה לאחר מכאן. שמא יבואו להתיר גם באופן שנתן לה הבעל גט בחצר חבירו, ולאחר מכן נתן או מכר בעל החצר את החצר לאשה, שבכגון זה אינה מגורשת, כיון שנתינת הגט צריכה להיות מיד הבעל ליד האשה, וכאן כשנתן הבעל את הגט לתוך החצר, עדיין לא היה החצר שלה, וכשקיבלה את החצר, לא מכח בעלה קיבלה אותו, אלא מאדם אחר, ואי אפשר לומר "גיטה וחצרה באין לה כאחד". ולכן יש לפסול גם באופן שנתן הגט בחצרו והקנה אותו לה. ^[29]

ואי אשמעינן חצר, הוה אמינא, דוקא חצר.

אבל עבד, ליגזר על נתינה לעבד כפות, שלא תתגרש בה, אטו כתינת הגט לעבד שאינו כפות. שהרי אמרנו לעיל שמדובר רק בעבד כפות.

קמשמע לן תרוייהו.

אמר אביי: מכדי, הרי חצר, מהיכא איתרבי שהאשה מתגרשת בגט שנכנס לתוך חצרה? - מ"ידה"! דכתיב "ונתן בידה", דהיינו ברשותה, וגם חצרה במשמע.

ואם כן, נדרוש: מה "ידה", דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה, שהבעל יכול לגרשה בנתינת הגט לידה אפילו בעל כורחה.

אף חצרה, דוקא באופן דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה, דהיינו, כשהחצר היתה שלה קודם לכן, לפני שהבעל זורק לתוכו את הגט, ומתגרשת אף בעל כורחה.

אבל, והא מתנה, כשהוא נותן לה את החצר יחד עם הגט, הרי רק מדעתה איתא, ואילו בעל כורחה, ליתא!

שאם אינה רוצה להתגרש, יכולה היא לומר: איני רוצה את החצר במתנה! וממילא לא קיבלה את הגט לרשותה, ואינה מגורשת.

ואם כן, גם כשהיא מסכימה לקבל את החצר במתנה, לא תוכל להתגרש בחצר שכזאת, שאינה מועילה אלא רק מדעתה!

מתקיף לה רב שימי בר אשי על קושיית אביי:

והא שליחות לקבלה, שהאשה עושה שליח לקבלת הגט מיד בעלה, דמדעתה איתא, בעל כורחה ליתא, שהשליח אינו נעשה שליח בעל כורחה של האשה, ובכל זאת קא הוי שליח לקבלה כשהוא מדעתה.

הרי ששייך בגט גם באופן שהוא רק מדעתה, ומה מקשה אביי על חצר שיהא רק באופן שהוא גם בעל כורחה?

ואביי מתרץ לשיטתו: אטו שליחות מ"ידה" איתרבי?

מ"ושלח" "ושלחה" איתרבי! דכתיב "ושלחה מביתו", ודרשינן כאילו כתיב "ושלחה" בלא מפיק ה"א, שמשמעו שהיא עושה שליח לקבלת הגט. ומה שאמרתי דבעינן שיהא כמו "ידה", בין מדעתה בין בעל כרחה, זה רק לגבי חצר, שנלמדת מ"ידה", ולא לגבי שליחות שנלמדת מקרא אחר.

ואיבעית אימא: גם אם היינו לומדים שליחות מ"ידה", נמי לא קשיא.

שהרי שליחות לקבלה, נמי אשכחן שתהא בעל כרחה של האשה. שכן אב מקבל גט לבתו הקטנה בעל כורחה, שהוא כאילו שליח שלה, ואפילו בעל כרחה נעשה שלוחה. ^[30]

שנינו במשנה: על הכל כותבין על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה, על יד של עבד ונותן לה את העבד.

והוינן בה: בשלמא יד דעבד,

חצר מהלכת לא קנה. הקשו בתוספ', הא חצר מידה איתרבי וידה מהלכ' היא ומתרצי ידה מינח ניחא וגופא הוא דקא ממטי לה כדאמרינן גבי קלתה בפ"ק דמציע' ולאו מילתא היא דאע"ג דגופא ניחא ידה לא ניחא וכמהלכת דמיא מה שאין כן בספינה וקלתה דניחי לגמרי ואפילו הניח לה ע"ג גופה או ע"ג רגלה ומהלכת מגורשת אלא כיון שאינה מתרחקת ממנה כשאינה מהלכת אבל חצר מהלכת כיון שאפשר לה להתרחק ולא תהא משתמרת לדעתה לא קניא ליה.

לבתו קטנה. לאו דוקא, אפילו לנערה נמי אב מקבל גיטא בעל כרחה דאיתקיש יציאה והוי' אלא מאי קטנה לאפוקי בוגרת והא דחשיב שליחות דאב בעל כרחה משום דהיא עצמה יש לה יד בגיטין כדתנן נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה אבל לענין קדושין אביה במקומה וכל שנעשה לדעת אביה לא מיקרי בע"כ כדמוכח בפ"ק דקדושין דאמרינן התם דכסף באישות בע"כ לא אשכחן, כך מפורש בתוספתא.

אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר הקנאה עליו קנאתו ומתגרשת בו. משום דגיטה וחצרה באין לה כאחד ואוקימנא בכפות דלא הויא חצר מהלכת, אבל בשאינו כפות הויא חצר המהלכת ואינה קונה, ועבד קנתה אבל גט לא קנתה ואינה מתגרשת בו אלא אם כן נטלו הבעל וחזר ונתנו לה אבל אם נטלתו היא לא נתגרשה משום דהוה ליה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דלא קנה. כנ"ל. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל (הלכות גירושין פ"ה הי"ח) שכתב ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה, דמשמע שאף על פי שאינו חוזר ונוטלו ונותנו לה מגורשת שאם לא כן היה לו לכתוב ואינה מגורשת עד שיחזור ויטלנו ויתננו לה. וצריך עיון.
ואם תאמר מאי קא משמע לן רבא מתניתין היא (לעיל גיטין יט, א) על היד של עבד ונותן לה את העבד, ועוד כי מקשת אדרבא והא חצר המהלכת היא אמאי לא אקשית הכי אמתניתין. לא היא, דמתניתין בכותב על יד העבד נותן לה העבד בתורת גט כנותן לה גט הכתוב בספר, אבל הא דרבא בנותן הגט ביד העבד והיא קונה את הגט על ידי העבד מדין חצרה.

והא דאמרינן: והלכתא בכפות. משמע דכפות לחודיה קנה ואף על פי שהוא נעור ומשמרתו. ומיהו מההיא דריש פרק קמא דבבא מציעא (ט, ב) דאמרינן גבי משוך בהמה זו לקנותה וקני כלים שעליה דאוקימ' לה בכפותה ליכא למשמע מידי מינה דלא בעינן ישן, דהתם בבהמה דאינה משתמרת לדעתה בין ישנה בין נעורה כישנה דמיא דחצר המשתמרת לדעת הבעלים היא, אבל מהא דהכא איכא למשמע מינה. ומיהו קשיא לי מהא דאמרינן לקמן (גיטין עח, א) אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט אמאי חצר המהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה, וכי תימא ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה, והלכתא בכפות, אלמא מדמוקמינן ישן דקאמר בכפות שמע מינה דנעור נמי דקאמר דאינו גט אפילו בכפות קאמר משום דהוה ליה חצר שאינה משתמרת לדעתם אלמא ישן וכפות בעיא אבל ישן בלא כפות אי נמי כפות ונעור לא, דתרתי בעינן חצר שאינה מהלכת ומשתמרת לדעתה של אשה. ובתוספות אמרו דאפשר היה לתרץ דהתם הכי קאמר והלכתא בכפות קונה וכיון שכן אף ישן הוה ליה ככפות והלכך ישן לחודיה אי נמי כפות לחודא הרי זה גט. ואינו מחוור, דאם כן אמאי נקט בנעור טעמא דאינו גט משום דהוה ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה תיפוק ליה דהוה לה חצר המהלכת ואפילו עומד ויושב לא קנה, אלא ודאי נראה דתרווייהו בעינן ישן וכפות, והכא חדא מינייהו נקטו והוא הדין לאידך.
והרמב"ם ז"ל כתב (הל' גירושין פ"ה הי"ח) כתב גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם היה כפות ואם אינו כפות ונעור קנתה העבד ולא נתגרשה עד שיגיע הגט לידה, ולפי דבריו התם הוי ירושה והלכתא בכפות שהכל תלוי בכפות והכי קאמר כפות ומשמרתו בין ישן בין נעור הרי זה גט אינו כפות בין ישן בין נעור אינו גט. ואינו נראה ואינו מתישב בהלכה כלל, דאם כן אמאי נקט רבא ישן ונעור דהא נעור וישן לא מעלה ולא מוריד כלל, ועוד אמאי נקט בנעור טעמא דאינו משתמר לדעתה, אלא ודאי דנעור אף על פי שהוא כפות אינו משתמר לדעתה אלא לדעת עצמו ואנן משתמר לדעתה בעינן.
והרב בעל הלכות ז"ל כתב דוקא ישן וכפות דתרתי בעינן וכן עיקר. והא דלא קאמר הכא והלכתא בכפות וישן מסתבר לי משום דרבא לא אדכר הכא לא ישן ולא נעור אלא דאנן הוא דאקשינן עליה מחצר המהלכת ואותה קושיא היא שאנו מחזרין לתרץ והלכך כי אוקימנא בכפות איתרצא לה ההיא קושיא ותו לא איצטרכינן לאדכורי ישן דממילא ידעינן לה מאידך דרבא דאמר לה בהדיא.
בכת"י א"י: ניעור ומשמרתו אינו גט דהו"ל חצר המשתמרת שלא לדעתה ואקשינן ישן ומשמרתו הרי זה גט.

אף חצרה בין מדעתה בין בעל כרחה. כלומר בחצרה ממש שהיתה שלה קודם לכן שהיא מתגרשת בעל כרחה אם זרקו לה לתוך חצרה אבל חצר זו אינה זוכה בה בעל כרחה אפילו מדעתה לא תקנה. ואם תאמר חצרה נמי אינה שלה בעל כרחה דהא איבעיא מפקרא לה. לא היא, דמכל מקום בשעה שהבעל זורקו לתוכה על כרחה מתגרשת בו, מה שאין כן בחצר זו שבשעה שנתן הגט לתוכו אינה מתגרשת בה בעל כרחה.

הא דאמר ליה אביי שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה על ידי האב. תימה מאי קאמר, אדרבה היא הנותנת ונאמר מה שליח לקבלה אינה מדעתה הואיל ואשכחן ליה בעל כרחה אף חצרה נמי אית לן למימר נמי דאיתיה מדעתה הואיל ואשכחן ליה חצר בעל כרחה. וצריך עיון.

על הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על היד של עבד ונותן לה את העבד. פירוש, ונותן לה בפירוש כולה פרה וכוליה עבד, הא נותן לה פרה ועבד סתם פסול דמסתמא הפרה והעבד משויירין לו דלא בטילי לגבי גט וכדאמרינן לעיל (גיטין כ, ב) התקבלי גיטיך והשאר לכתובתיך נתקבלה גטה והשאר לכתובתה ופרישנא דהא קמשמע לן דאף על גב דאיכא שאר אי אמר לה והשאר לכתובתיך אין ואי לא לא מאי טעמא אוירא דמגילתא הוא, אלמא טעמא דאיכא למימר אוירא דמגילתא הוא כגון גליון דפייש בגטא או בטבלא דכתיב בה גיטא, הא בקרן של פרה דאי אפשר לומר שהפרה אוירא דקרן לא ומשום הכי קתני ונותן לה את הפרה כלומר שנותן לה בפירוש את הפרה, אלא דבירושלמי לא משמע הכי אלא כל שנתן לה סתם הכל שלה.

ערב היוצא לאחר חתום שטרות והוא שאחר שנחתם השטר כתב בה ואני פלני ערב גובין הימנו מנכסים בני חורין שמאחר שאין עדים אחריו הרי הוא כמלוה על פה וכבר ביארנוה במקומה בבתרא דבתרא:

אחרוני הרבנים כתבו בסוגיא זו שצריך בענין הגט שיהא הנייר והדיו והקולמוס של בעל ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ובנייר נראה שראייתם מזו של טבלא דמשמע מינה דאף בשאול לא מהני ולדעתם הוא הדין בכל שטרות שעיקר קנייתם בשטר ובדיו נראה שראייתם מפני שלא נתברר בקמא פרק הגוזל ק"א א' אם יש שבח סמנין על גבי הצמר אם לאו ושמא יש שבח וחייב להחזיר ובקולמוס מיהא אין בה הכרע שהרי אפילו גזלו משלם כשעת הגזילה ודיו ושמא הם סוברים מדכתיב ונתן צריך שיהא כל מעשה הגט בדבר שיוכל ליתנו לגמרי למעוטי שאול וגזול ומכל מקום מקצת גדולי הדורות כתבו למעלה במה שאמרו אקנויי אקנו לה רבנן שהדיו והקלף והקולמוס אם הם משל סופר אין צורך להקנותם לבעל שהכל נקנה לו בשכר שנותנת לו הן שכר עמלו הן דמי קלף ודיו וקולמוס וקנה הבעל את הכל אף בלא משיכה ואין צריך להקנות לבעל כמו שכתבנו למעלה הא אם היה הכל מן האשה צריכה להקנות וכמו שדקדקו כאן אם יודעת להקנות אם לאו הכל כמו שכתבנו למעלה:

כתב לה גט על ידה מבואר בתוספתא שאינו גט ואם כתב לה גט ביד עבדו הכנעני ונתן לה את העבד מבואר במשנתנו שהוא גט כתב לה גט בקלף או בנייר ונתנו ביד עבדו שלו וכתב לה שטר מתנה על העבד קנתה העבד ומתגרשת בגט שבידו מתורת חצרה ויש מפרשים שצריך שתהא נתינת העבד קודמת אבל דעת גדולי הרבנים נראה למטה שהגט ביד העבד תחלה ומקנה לה החצר והגט כאחד ונשוב לדברינו והוא שמאחר שאנו באים בגט זה מתורת חצרה דוקא בשהעבד כפות שאם לא כן חצר מהלכת היא ואף אם הוא עומד כל שאלו מהלך לא קנה אף בעומד ויושב לא קנה ואע"ג דבמתניתין קתני על היד של עבד התם לאו מתורת חצר מקנה לה אלא בתורת גט עצמו כאלו היה קלף או נייר אבל זה שהוא מקנה לה בתורת חצר דוקא בכפות וגדולי הדורות מצריכים בה כפות וישן הא ישן ואינו כפות או כפות וניעור לא נתגרשה מפני שהוא חצר המשתמרת שלא לדעתה והביאוה ממה שרבא בעצמו אמר בפרק זורק כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הוי גט והקשה והא חצר מהלכת היא והעמידה בכפות אלמא ישן בלא כפות לא כלום הוא והם מפרשים שהדין כן בכפות בלא ישן שהרי בסיפא אמרו ניעור ומשמרתו אינו גט דחצר המשתמרת שלא לדעתה הוא והם סבורים דמדרישא בכפות סיפא נמי בכפות ואפי' הכי בעינן ישן אלא שהרבה חולקין בה לומר דאע"ג דבישן בעינן כפות כדאיתא התם בכפות מיהא לא בעינן ישן וניעור ומשמרתו דהתם לאו בכפות איירי ורישא לחוד וסיפא לחוד דבכפות ליכא לא משום חצר מהלכת ולא משום משתמרת שלא לדעתה דודאי לדעתה היא משתמרת שהרי אינו יכול להלך אבל בישן ואינו כפות נהי דמשתמרת לדעתה היא מכל מקום משום חצר מהלכת איכא דכל שאלו מהלך כו':

ומכל מקום אם נתנו בתוך קלתה אע"פ שהאשה מהלכת וקלתה עמה אין זה חצר מהלכת דקלתה מינח ניחא ואיהי היא דקא ממטא לה וכן התבאר בדגים שקפצו לתוך ספינתו שקנאם דמיא הוא דממטו לה כמו שביארנו במציעא ואף בתוספות שאלו והא חצר מידה אתרבאי וידה מהלכת היא ותירצו דידה מינח ניחא וגופא הוא דקא ממטי לה וכמו שאמרו בקלתה אלא שאין זה נראה דהא זימנין דגופא נייח וידה לא ניחא מה שאין כן בספינה וקלתה וכן שאפי' הניח לה על גופה או רגלה מגורשת אלא שהטעם דמאחר שאין היד זזה ממנה כשאינה מהלכת דמיא והאי דנקט רבא למילתיה בישן וכפות וניעור ואינו כפות והוה ליה נמי למינקטה בניעור וכפות ובישן ואינו כפות ארחא דמילתא נקט ומ"מ מדברי גדולי המחברים נראה דישן בלא כפות גט פסול מיהא הוי:

כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה על החצר קנאתה ומתגרשת בו וכבר ביארנו לדעת גדולי הרבנים אף בשלא הקנה לה החצר תחלה אלא שאחר שנתן הגט לתוכו הקנה לה החצר והגט כאחד ואע"פ שבטלי גיטיך מעל גבי קרקע אינו גט בזו אינו בא מכח בעל אבל זו שבכאן הואיל ונותן לה חצרו ומקנה לה גיטה שבתוכו הרי זה כאלו נתן לה גט מונח בחפיסה או בכלי מידו לידה וכן שבטלי גיטיך צריכה לנטלו ובזה אינה צריכה ליטלו וכן אין לדמותה לחצרה הבאה לאחר מכן כגון שנתן הגט בחצר חבירו וחברו הקנה לה החצר אח"כ או השכירה או נפלה לה בירושה שבזו אין הגט בא מכח הבעל אבל כאן שהוא מקנה לה החצר והגט כאחד הרי הוא בא מכח בעל ואע"פ שקניית חצר מידה אתרבאי כמו שביארנו בראשון של מציעא בסוגיית משנה רביעית והיה לנו לומר מה ידה בין מדעתה בין בעל כרחה אף חצר לא תהא קונה לה שלא מדעתה אלא בחצר שלה אבל בחצר שלו הואיל ואינה קונה לה בעל כרחה שהרי אם אמרה אי אפשי במתנת החצר לא זכתה בו לא תקנה בו אף מדעתה אין אומרין כן שהרי שליחות קבלה אינו אלא מדעתה ואעפ"כ מתגרשת בהגעת הגט לידו ואע"ג דשליחות לא מידה אתרבאי אלא מושלח ושלחה מ"מ איתקש שליחות דידה לשליחות דידיה דהא תרוייהו מחד קרא נפקי ושלח מלמד שהבעל עושה שליח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח וכי היכי דשליחות דידיה איתיה בין מדעתה בין בעל כרחה הכי נמי שליחות דידה והילכך חצר נמי אע"ג דאתרבי מידה דנין בה כן ואע"פ ששליחות קבלה מצאנוהו על כרחה שהרי אב שעומד במקומה מקבל גט לבתו קטנה או נערה על כרחה איפשר דאב לאו שליח מיקרי אלא הרי הוא במקומה לגמרי:

המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר על הכל כותבין על העלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על יד של עבד ונותן לה את העבד ר' יוסי הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים אף לא על האוכלין אמר הר"ם פי' אמרו נותן לה את הפרה לפי שלא יותר שיחתוך הקרן אחר הכתיבה למאמר השם ית' וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה ר' יוסי דורש ספר לא אוכלין ולא דבר שיש בו רוח חיים וחכמים אומרים אחר שהוא אומר ספר ולא אמר על הספר או בספר כבר התיר כל מה שאיפשר לכתוב עליו והלכה כחכמים:

אמר המאירי על הכל כותבין את הגט על עלה של זית ואע"פ שהוא כתב היכול להזדייף פירשוה בגמרא בעידי מסירה וכל שבעידי מסירה אין מקפידים בכתב שיכול להזדייף או שמא אף בעידי חתימה וברושם בסכין על העלה כמו שביארנו למעלה ושאלו בה בתלמוד המערב לאו כמקורע הוא כלומר שהרי אי איפשר לכתבו בעלה אחד ותירצוה בשני פנים וכבר כתבנום למעלה ועל קרן של פרה אף זו כתב היכול להזדייף הוא ואתה מפרשה בעידי מסירה או שכתב הגט חקוק על הקרן ונותן לה את הפרה כדי שלא יהא מחוסר קציצה אחר כתיבה ואם חתך הקרן שנכתב בו הגט אחר שנכתב הגט ונתנו לה אינו גט ושאלו בו בתלמוד המערב מסרו במוסרה מהו במדת הדין את אמר נקנה מקח ואף הכא את אמר כן או שניא הא דכתוב ונתן בידה עד שיהא כלו בידה ולא העלו בה כלום אלא שנראה שכל שהקנהו לה דיו ושמא תאמר אף כשנותן לה את הפרה נחוש שמא יקצוץ על הדרך שחששו בעלה של עציץ נקוב שפסלו רבא מגזירה שמא יקטום אע"פ שיכול ליתן לו את כלו איפשר מפני שהקרן קציצתו קשה ואם יבא לקוץ נזכר הוא קודם שיקוץ אבל עלה מתוך שקציצתו קלה קייץ ליה ולאו אדעתיה:

ועל היד של עבד ואף זו בעידי מסירה או בכתובת קעקע וכן אף בזו צריך שיתן לה את העבד מטעם חסור קציצה ר' יוסי הגלילי אומר אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלין ואין הלכה כמותו אלא כחכמים:

משנה אין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר ר' יודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחיתומו בתלוש ר' יהודה בן בתירה אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירים אמר הר"ם פי' אמרו כתבו במחובר לקרקע ובתנאי שיניח מקום האיש ומקום האשה והזמן ויכתוב אלו השמות כאשר הניח לשמה ויחתום ויתן לה והוא ענין אמרו וחותמו ונותנו לה ואין הלכה כר' יהודה בן בתירה בגיטי נשים אלא בשאר שטרות דעלמא בעינן כתב שאינו עשוי להזדייף וזיוף הוא לפי הדבר המחוקה והעור הדק שיקרא דפתרא אפשר בו המחק ויניח העדים ויכתוב מה שירצה:

אמר המאירי אין כותבין במחובר לקרקע ואפי' נתן לה את הקרקע אינו כלום דונתן כתיב דבר הנתן מיד ליד ופירשו בגמרא שאפי' בדיעבד אינו גט וזה שאמרו כתבו על המחובר ואחר כך תלשו וחתמו ונתנו לו כשר פירושו כששייר מקום התורף ופי' משנתנו אין כותבים לכתחלה במחובר אפי' טופס מגזירה שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו וכתב התורף ר"ל שם האיש והאשה והמקום והזמן והרי את מותרת לכל אדם בתלוש ונתנו לה כשר וזה שאמר וחתמו פירושו על כתיבת התורף ור' אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי ופי' חתמו השלימו על הדרך שאתה קורא לסוף הברכה חתימה דאי רבנן דאמרי עידי חתימה כרתי אם כן האי חתמו פירושו חתימת העדים וא"כ כל כתיבתו במחובר וזו היא שטתו של ר' יוחנן בגמרא אלא שר' שמעון בן לקיש העמידה כר' מאיר שאינו צריך לשמה אף בתורף וכן הדין בתלוש ומפרש וכתב לה על חתימת עדים ולא מצינו תנא מזקיק לכתיבה וחתימה לשמה אלא ר' יהודה דאמר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ותנא קמא חולק עמו לומר שאינו צריך לשמה אלא או בכתיבה לר' אלעזר ופי' יחתמו השלימו או בחתימה לר' מאיר וחתמו פירושו על חתימת עדים אלא שלר' אלעזר אם חתמו שלא לשמה פסול דמודה הוא במזוייף מתוכו ופי' המשנה לדעת ריש לקיש אין כותבין את התורף במחובר גזירה שמא יחתום במחובר ויפסל כתבו במחובר וחתמו בתלוש כשר וכדקאמר איהו אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואע"ג דבההיא אף לכתחלה הוא מתיר וזו שבכאן דוקא דיעבד משום דמחובר הדבר מצוי שיחתמהו במקום כתיבתו אבל בלשמה אין לומר כן דבדעתא תליא מלתא והלכה כר' יוחנן והלכך כל שכתב התורף במחובר פסול ואף לשיטת גדולי הפוסקים שפירשו דברי ר' אלעזר אף עידי מסירה ומ"מ כל שיש שם עידי חתימה כשר אף בלא עידי מסירה והיה לנו לומר שכל שחתמו בתלוש אע"פ שכתב התורף במחובר כשר אינו כן שמכל מקום לדעתו הואיל וכשר בעידי מסירה משמע דוכתב אכתיבה קאי וכל שכתבו לתורף במחובר אף בחתמו בתלוש פסול דלעולם כתיבה בעינן לשמה מצד עצמה וחתימה אין צורך בה כלל אלא שכל שהוא חותמו צריך שתהא חתימה לשמה כדי שלא יהא מזוייף מתוכו ונמצא כתיבה בתורף וחתימה לשמה ושכל שכתב את התורף שלא לשמה אינו גט כלל וכן כתבו רבים אף בחתמו שלא לשמה אלא שגדולי המחברים דנין אותו כגט פסול וכן כל שכתב טופס שלא לשמה ותורף לשמה הגט פסול אבל מחובר כל שכתב הטופס במחובר והתורף בתלוש כשר שמאחר שאין כתיבת מחובר מצויה כל כך לא גזרו בה בדיעבד וכן בכתיבת חרש שוטה וקטן בשיור תורף אין פוסלין אותו בדיעבד מפני שאין כתיבתם מצויה כל כך:

ובקצת הל' ספרדיות נמצא לגדולי הפוסקים שכתבו בזו שאמרנו במחובר דבשיור תורף מיהא כשר בדיעבד וליתה כדבעינן למימר קמן עד שגדולי המפרשים הגיהום עליה והבינו את דבריהם ממשנת הכותב טופסי גיטין האמורה בדין לשמה שר' אלעזר פוסל אף בשיור תורף ומ"מ בכתיבת חרש שוטה וקטן הכשירו בדיעבד בשיור תורף והיה להם לאותה שטה לומר גם כן ליתה אלא שאף הם חזרו לכתבה במחובר כדברינו:

ויש נוטים לדעת שלישית ומכשירים אף בלשמה בדיעבד בשיור תורף ומפרשים שם ר' אלעזר מכשיר בכל השטרות אף בתורף דלא גזרינן שאר שטרות אטו גיטין חוץ מגיטי נשים שפסול בתורף אף בדיעבד ובטופס כשר בדיעבד ומה שאמרו שם בגמרא אליבא דר' אלעזר גזר טופס אטו תורף בלכתחלה קאמר ואין הדברים נראים כלל אלא כמו שכתבנו תחלה:

ר' יהודה בן בתירא אומר אין כותבין על הדפתרא ר"ל דלא עפיץ מפני שהמחק מצוי בו שלא בהיכר ולא על נייר מחוק ופירשו בו גדולי הרבנים מפני שיכול לחזור ולמחקו בלא היכר הואיל ואף העדים חתומים על המחק וקשה לדבריהם שהרי באחרון של בתרא קס"ד א' אמרו אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים עד שמזו הכשירו הוא ועידיו על המחק ותירצוה בתוספות שזו שבכאן שנמחק שנים ושלשה פעמים ושוב אין בה היכר ויש שפירשוה בשהעדים על הנייר שאף בשטרות פסול כדאמרינן התם הוא על המחק ועידיו על הנייר פסול ומחשש זיוף וכן עיקר וחכמים מכשירין ופירשו בגמרא מאן חכמים ר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכן הלכה שכל שבעידי מסירה אין מקפידין על כתב היכול להזדייף:

זהו ביאור המשנה וכבר למדת פסק שבה מתוך דברינו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ת"ש האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו. פי' אלמא האשה כותבת גיטה בנייר שלה ונותנו לבעל והבעל מחתימתו ונותנו לה ומגרשה בו וש"מ שגם האשה יודעת להקנות. ומהכא מוכיח שצריך הסופר להקנות הנייר והדיו והקולמוס לבעל כדי שיהא הכל שלו:

ועל היד של עבד ונותן לה את העבד ותיפוק דכתב שיכול להזדייף הוא בעדי מסירה ור' אלעזר היא אי בעית אימא אפילו תימא ר' מאיר ובכתובת קעקע:

בד"ה אלא מהכא כו' ויש לומר דבתרתי פליגי בן ננס ורבי ישמעאל כו' עכ"ל כצ"ל ודבריהם הכא בקיצור ועיין על דבריהם בכל זה באורך בר"פ הנושא וק"ל:

בד"ה והלכתא בכפות כו' דומיא דקלתה דאי לאו דקאמר התם כו' עכ"ל בפרק קמא דמציעא ע"ש:

בד"ה שכן אב כו' משמע דעל ידי חצר כו' שהיא מקבלת שלא מדעתו כו' עכ"ל מפירוש מהרש"ל דמסתמא כשהיא כיד אביה כו' שהרי אפילו שליח תוכל לעשות כו' עכ"ל ואין זו ראיה מכרעת דהא אביה יכול לעשות שליח ואפ"ה מגמגמין בו אם יועיל בעל כרחו של אב אבל הנ"ל דפסיקא להו שהיא מקבלת היינו אפי' שלא מדעתו דע"כ הך אבעיא נערה מהו שתעשה שליח כו' היינו לרבנן דפרק האומר דס"ל התם היא ואביה מקבלין את גיטה כפירוש רש"י בפרק ב' דקדושין ואי מיירי מדעת אביה לא הוה פליג רבי יהודה התם למימר דנערה אין היא עצמה מקבלת גיטה כיון דמדעתו הוא (ב) לא גרע מאם הוא עושה שליח לקבל גיטה דהא נערה גדולה היא לענין שליחות והשתא כתבו התוס' דודאי אי משום כיד אביה דמיא ומקבלת גיטה לרבנן מוכח בפשיטות דהרי זה בא ללמד ונמצא למד כיון דידה אף בע"כ של אב הוא ידו של אביה נמי בעל כרחו הוא אלא אף לפום הסברא דכחצר אביה דמיא הרי גם לפי זה חצר אביה בא ללמד ונמצא למד דמתגרשת ע"י חצירו בעל כרחו של אביה וא"כ ה"ה ידו גופיה בעל כרחו דהא חצר משום יד אתרבאי והדברים ברורים ודו"ק:

ע"א ד"ה שכן אב מקבל גט לבתו וכו' עד משמע דע"י חצר אביה מתגרשת שלא מדעתו כמו שהיא מקבלת שלא מדעתו אפי' אם כחצר אביה דמיא. ר"ל דלרבנן דס"ל התם דהקטנה עצמה נמי מקבלת את גיטה שלא מדעת אביה בין שהיא כיד אביה ובין אפילו היא כחצר אביה ה"ה ע"י חצר אביה נמי מתגרשת אפילו שלא מדעתו וק"ל:

תוס' בד"ה ואיבעית אימא כו' ותימה דחצר כו'. נ"ב ול"נ דלא קשה מידי בשלמא גבי גט שליח לקבלה לא אשכחן בשום ענין שיהא בעל כרחה שלא תהא גט מאחר שהיא עשתה לקבלה אם כן אינה בעל כרחה אלא שתאמר מאחר שאינו בנמצא בע"כ לא תוכל לעשות שליח לקבלה מש"ה אמרינן מאחר דאשכחן בשום צד בע"כ בשליח לקבלה לא ממעטינן נמי שליח לקבלה אבל חצר שנתן במתנה היכא שאין רוצה לקבל המתנה אז לא הוי גט וא"כ אף היכא שהיא מרוצה גם כן לא תהא גט מאחר דליתא להאי חצר מתנה בעל כרחה ולא מהני לן כלל מה שנמצא בעל כרחה בחצר שלה ודו"ק היטב:

בד"ה שכן אב כו' וכן פי' שם בקונטרס כו'. נ"ב וז"ל גירושין דבע"כ בין היא בין אביה דמה לנו לדעתו כי מקבל ליה איהו נמי על כרחה הוא. ע"כ:

בא"ד מקבלת שלא מדעתו כו'. נ"ב פירוש דמסתמא כשהיא כיד אביה פשיטא שתוכל לקבל גט שלא לדעת אביה שהרי אפי' שליח תוכל לעשות בתחלת הבעיא ומהשתא אפי' הוי כחצר אביה תוכל לקבל שלא מדעתו דהא לא קמיבעיא ליה אי כיד אביה כו' אלא לענין שתוכל לעשות שליח משמע דלשאר דינים כגון לקבל שלא מדעתו אין חילוק ואם כן ה"ה חצר אביה ממש אם זרק שם הבעל גט שלא מדעתו דהיינו בעל כרחו ודו"ק. (עיין במהרש"א):

גמ' אלא אמר רבא מהכא כו'. אין להקשות לרבא דמשוה גברא לנשי ומועיל אף בטבלא דגמרה ומקני לי' למה ליה לעיל למימר דלמא אקנוי אקניי ליה רבנן כו' שהוא נמי רבא דלעיל דבע"כ צריכה ליתן שכר הסופר מתקנת חכמים א"ל דהיא גמרה ומקני ליה אבל ודאי א"ל דדוקא טבלא שבא לידה לסוף לא איכפת לה ומקני משא"כ דמי הסופר שאין חוזר ובא לידה דהא אדרבה התוס' מהפכין הסברא דכיון שבא לידה לא גמרה ומקני כ"כ וק"ל:

ברש"י בד"ה והאיש כותב כו' שובר כו' ומקנהו לאשה וכו'. אינו מחוור לי לא יהא אלא מחילה או הודאה בע"פ שנתקבלה כתובתה ולמה ליה אקנויי הלזה ועיין ברשב"א:

ברש"י בד"ה וקא משויא שליח כו' קרי ביה ושלחה בלא מפיק ה' כצ"ל. וצריך לישב לשון מושילח ושילחה איתרבי:

בתוס' בד"ה אלא מהכא כו' ומייתי הכא מחנוק כו'. ואף דמייתי הרישא אסיפא סמיך ודו"ק:

בא"ד אע"ג דתנן הוציא עליו כת"י כו'. אפשר לומר דבלא זה דפליגי בחיוב י"ל הוציא עליו כת"י בלשון הודאה וכן אי פליגי בהודאה לחודא י"ל כת"י בלשון חיוב אבל לפירוש הקונטרס כפי מה שפירשו התוס' דפליגי בתרתי קשה אבל לשון ולפ"ה כו' אינו מדוקדק לפי"ז:

בא"ד וערב נמי כו'. ר"ל רישא דערב היוצא כו' (כ) ומצי איירי הוציא עליו כת"י בין בחיוב בין בהודאה:

בתוס' בד"ה והלכתא וכו' וכיון דכפות מועיל ישן נמי מועיל. והומ"ל הכי נמי והלכתא בישן ופי' כפות לחוד מועיל כפות ברגליו [ונאמר בה"א של הוליכא למימר דכפות לחודא מועיל שיהא משומר לדעתה ושלא יהיה חצר מהלך וכן מהני נמי ישן לתרוייהו] וא"ל כלל דכוונת הוליכא למימר הלכה [בכפות בידיו וה"ה] בישן פי' ואף שהיא חצר המהלכת כיון דמשתמר לדעתה מהני כי היכי דכפות בידיו מהני אף דהוי חצר מהלכת משום דמשתמר לדעתה דאין מקום לזה ויכולין לסתור בקצרה מקלתה דמייתי בסמוך:
והא דכתבו התוס' כפות וישן בעינן ולא מפרשי דכפות דהכא היינו כפות בידיו ורגליו דמסתמא פירושו כמו והלכתא בכפות דהתם דניעור אינו גט וע"כ בכפות ברגליו לחוד וק"ל:

בתוס' בד"ה אבל בחצר כו' דבעבד ודאי לא גזרינן כו'. ואין להקשות לאשמעינן חצר ולמה לי עבד [מאי אמרת] דה"א לגזור כפות כו' דהא עבד כפות מלתא דלא שכיח ולא גזרו ז"א דהתוס' לא כתבו רק לי"ל דהכא ה"א לטעות ואי אשמעינן חצר הוי מהפכין הסברא בה"א וזיל הכא כו' ולהכי איצטריך תרוייהו וק"ל:

בתוס' בד"ה אטו שליחות כו'. ביש ספרים מתחיל הדבור מהיכא אתרבי מידה כו' ולפי"ז הדבורים אינם מהופכים (ל) אכן בח"ש עשאן לדבור אחד:

בא"ד וא"ת רב שימי מקושר בקל וק"ל:

בתוס' בד"ה ואיבעית אימא כו' סוף הדבור ודוחק. דא"כ מאי קאמר אבל חצירה דאיתא בין מדעתה בין בע"כ אע"כ דסוף סוף כשזרק גט לתוך חצירה שלא הפקירה מקודם לכן אף שזרק עתה בע"כ מגורשת וק"ל:

בתוס' בד"ה שכן אב כו' פירוש כיון דבע"כ של אב כו'. דהשתא הוי שפיר נתינות טעם לבין היא בין אביה דהא לא תליא בדעת האב וכפי' רש"י שם אבל אם פי' בעל כורחה לא הוי שפיר נתינות טעם לבין היא וכל עצמות נתינות טעם לבין היא דאביה התורה זיכתה לו כמו קדושין:

בא"ד כמו שהיא מקבלת שלא מדעתו כו'. כדקתני גירושין דבע"כ בין היא בין אביה והיינו פשיטא בע"כ של אב מתגרשת בקבלתה דשתי ידים זוכות כאחד דמדעתו פשיטא ולא היה בזה פלוגתא דמגורשת ואף בקדושין. כשהיא מדעתו למה אביה ולא היא ולא בקשו להביא ראיה רק דמגורשת בקבלת האב אף שנותן לו בע"כ דהא אפילו אי כחצר אביה דמי שמעינן שפיר דמגורשת בזרק גט לחצר אביה שלא מדעתו כי היכי דמגורשת בקבלתה שלא מדעתו וחצר גופא מידה אתרבי א"כ בנתן לידו בע"כ נמי מגורשת וכ"ש אם כיד אביה דמי דנסתיים בפשיטות ודו"ק:

רש"י ד"ה והאיש כותב את שוברו. ומקנהו לאשה כו'. לכאורה הלא השובר אינו אלא לראיה ומה צורך לאקנויי לה עי' לעיל תד"ה וכותב:

תד"ה והילכתא. כגון שידיו כפותות בחבל ואוחזתו בידה כו'. ול' הרא"ש שם שהיו ידיו כפותות שא"י לזורקו (ונראה דר"ל דאם היה יכול לזורקו א"כ אינו משתמר בתוך החצר (שהוא העבד) כמו במשנה דב"מ (יא) אחר צבי שבור כו' ואמרי' בגמרא והוא שרץ אחריהם ומגיען. ואף דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן שמגיען כדאיתא התם. י"ל דזה דמי לצבי רץ כדרכו דלא מהני אפי' במתנה לדעת הרמב"ם שם. ואולי ט"ס בהרא"ש וצ"ל שא"י לשומרו) וגט קשור בחבל אוחזתו בידה. ור"ל שאוחזת החבל בידה. ול"י למאי איצטריכו לאחיזתה דנראה דסגי כשעומדת בצידו כדאיתא שם "אבל חצר שאינו משתמר אי עומד בצד שדיהו אין" ופרש"י דעכשיו היא משתמרת ע"י. ולפי הגי' שבתוס' י"ל דאוחזת החבל שכפותין בו ידיו והוא בכדי שלא יוכל להתירו בשיניו. וגם עיקר קושייתם אינה חזקה כ"כ. די"ל דרבא אשמעינן דניעור אפילו רגליו כפותות אינו גט:

תד"ה אטו. חצר מהלכת אמאי ל"ק כו' כמו שליח ההולך. כצ"ל:

תד"ה ואב"א. אע"ג דשאר שליח לא הוי אלא מדעתה. כצ"ל:

תד"ה שכן. כמו שהיא מקבלת של"מ. כצ"ל:

רש״י ד"ה וחצר מהלכת וכו'. דשאני קרקע דניידי מקרקע דלא נייד כצ"ל:

תוס' ד"ה והלכתא וכו' דהוי חצר המשתמרת שלא לדעתה:

תוס' ד"ה ואב"א וכו' דיכולה להפקירו. קשה לי הא מ"מ משכחת בחצר דקטנה שהוא בע"כ דא"י להפקיר:

שאני זקן וכו' צע"ג מה יענה מסיפא דהך משנה לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת גיטה והתם ליכא למימר מטעם הפקר ב"ד א"כ איך נלמד זה מזקן דידע לאקנויי. ועלה בדעתי לדחוק דה"א דמיירי בבעל ואשתו המחליפין זע"ז כתוב אתה הגט שעלי לכתוב אכתוב אני השובר שעליך לכתוב אע"ג דציווי הגט הוא טפי משובר מ"מ כולי האי דרך חליפין ידעו לאקנויי ויליף מזקן בהדרגה אם הזקן מקנה אפי' בלי חליפין א"כ לכל הפחות אשה מקנה בחליפין דבר בדבר. אבל מתני' דלקמן כ"ב ע"ב דמייתי האשה כותבת גיטה דמתני' במס' גיטין ולא מיירי בדיני קנינים לא משמע לי' דמיירי בהנ"ל והוא דוחק. ויותר נראה דמתני' דלקמן ודעדיות תרווייהו לא מיירי בדין הקנאת הקלף כלל. ולא אתי לחדות אלא דהוה סד"א דהמלוה לא יכתוב אני לויתי דהוה שיקרא וכן אשה לא תכתוב אני מגרשך והוה חוכא וטלולה קמ"ל אין קיום הגט אלא בחותמיו ולא איכפת לן בכתיבה. ועל זה קאמר שפיר מדזקן כתב שטרות ע"פ דרכך אתה למד שהאשה כותבת גיטה ואינינו שיקרא וחוכא וטלולה כי הכל תלוי בחותמיו. ואמנם בענין ספר המקנה לא מיירי מתני' אפשר זקן ידע לאקנויי ואשה מטעם הפקר ב"ד:

דידע לאקנויי. הקשה רשב"א מה בכך עכ"פ הלווים אין דעתם לקנות והוה כירד בנכסי הגר וקסבר שלו הם ותי' דעת אחרת מקנה שאני ועיין ב"ב מ"א ע"א רב ענן שקל בידקא וכו' ועיין נמוקי יוסף שם בשם הראב"ד ובחי' שם. ועיין שיטה מקובצת סוף ב"מ דאפי' בהפקר קונה בלי ידיעה ע"ש ואין כאן מקום להאריך:

ערב היוצא אחר חיתום שטרות וכו' פירש"י וז"ל האי שטרא כשחתם בו לאחר זמן כבר היה מסור למלוה עכ"ל. וצ"ע מה בכך הלא אינו אלא פקדון או כעין משכון בידו וגוף השטר שייך ללוה כמ"ש לעיל. וי"ל דמתני' מיירי כשהגיע זמן פרעון ואינו יכול לפרוע כדתנן הרי שהיה חונק וכו' וא"כ ה"ל השטר שבידו כמשכנו שלא בשעת הלואתו וקנאו המלוה לגמרי ושפיר מקשה מערב ועדיין צ"ע:

גברא שאני דידע לאקנויי. אלא אר"א מהכא אשה כותבת וכו' ליישב קושי' תוס' איך נעלם מרמי ב"ח ומרבא הך מתני'. וי"ל דלהס"ד דהוה ס"ל דגברא נמי לא ידע לאקנויי הוה ה"ל אשה כותבת גיטה מתקנתא רבנן ודומי' דהכא איש כותב שוברו מתקנתא דרבנן דהרי גברא לא ידע לאקנויי. וטעמא דהאי תקנתא כיון דכל שיעבוד כתובה מבעל לאשה היא מדרבנן א"כ הם אמרו להפקיע השיעבוד ע"י קנין הבעל לאשה אע"ג דלא ידע לאיקנויי. אך עתה פשיט מערב ודחי בעל ידע לאיקנויי ומעכשיו כיון דבעל ידע לאקנויי מ"ט יתקנו רבנן שום תקון בשובר ללא צורך הא בעל ידע שפיר לאקנויי אע"כ בעל כותב שוברו מדינא ולא מתקנתא א"כ הה"נ אשה כותבת גיטה מדינא דאיתתא ידעי לאקנויי:

קנאתהו ומתגרשת בו. פירש"י גיטה וחצרה באין כא' וכן לקמן ר"פ הזורק ומקשי' אמ"ש ש"ך רסי' ר"ב דשני דברים אין החצר יכול שיקנה החצר וגם מטלטלים בב"א ע"ש. ולכאורה משמעתין לק"מ די"ל כיון דעכ"פ החצר נהי אין בכח קנין ההיא לקנות מטלטלין שצריכים קנין גמור אבל לקנות הגט שבקנין גרוע בעלמא כל דהוא נקנה מודה ש"ך. אך ר"פ הזורק צ"ע קצת התם הקושי' מטעם מה שקנתה אשה קנה בעלה וע"כ צ"ל גטה וחצרה באין כא'. ר"ל כח הגט פעיל כמעט קודם דהרי א"א לקנות החצר טרם תקנה הגט שהרי אין להיד לקנות וכיון שא"א לקנות ב' דברים כאחד וחצר צריך קנין גמור קשה קצת. וי"ל התם החצר הוא שלה אלא משועבד לבעל ואינו צריך אלא סלוק ולא קנין בזה שפיר י"ל סלוק הבעל וקנין הגט באים כאחד. וכן י"ל ביד עבד אפשר נמי אינו אלא סילוק כח האדם וממילא אדם זוכה בעצמו וכבר נדפס מזה בתשובתי. ובס' קצה"ח כ' לחלק דחצר דמטעם שליחות אינו יכול לפעול ב' קנינים אבל חצר שהוא מטעם יד חשוב טפי ויכול לפעול ב' קנינים. ולפ"ז י"ל קושי' תוס' שהקשו אדאביי דלמא הכא מתורת שליחות. י"ל אביי מקשה ממ"נ אי מטעם יד הא ליתא בע"כ אי מטעם שליחות איך יקנו ב' קנינים כא' החצר והגט. והרמב"ם פסק כשהעבד ניעור אינה מגורשת עד שיגע גט לידה והקשה הרשב"א אם תטול הגט ה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע. וי"ל קצת כמ"ש בית שמואל סי' ל' סק"א. ולכאורה צ"ע דהא אביי שפיר הקשה ומ"מ פסקי' כרבא ממעשה רב ר"פ הזורק תיזיל איהי ותיחוד ותפתח. ועכ"פ מה יענו לקושי' אביי מה ידה בין מדעת בין בע"כ וכו'. וצ"ל כנ"ל דס"ל חצר מטעם שליחות ואי משום שא"א ב' קנינים בפ"א. י"ל אה"נ לא קנתה אלא החצר ורגע אחר קנין החצר תתגרש בגט המונח בחצירה. ואביי שהקשה הוה ס"ל דהוה כטלי גיטך מע"ג קרקע. ואנן ס"ל כה"ג שבא מיד הבעל לא מיקרי טלי גיטך:

ואמאי חצר מהלכת היא. הקשה רמב"ן הא יד נמי מהלכת ומ"ש תוס' יד מינח ניחא מניח הגט ע"ג רגלה מאי איכא למימר. ע"כ פי' רמב"ן דחצר מהלכת ר"ל שיכול להרחיק עצמו מבעליו בלי רצונו משא"כ יד. ולפ"ז בעלי חיים אפי' משתמרי' לדעת בעליהם מ"מ כיון שאפשר בשום אופן שירחיק עצמו מבעליו לא הוה דומיא דיד וחצר מחובר שאינו יכול להרחיק עצמו. מ"מ צריך משתמר לדעתו:

והלכתא בכפות. פסק רמב"ם כפות מגורשת וישן פסול מדרבנן ופשוט דרמב"ם מפרש או כפות או ישן והיינו כפות בידיו ורגליו והחבל בידה דהשתא לא הוה מהלך כיון שרגליו כפותים והוה משתמר כיון שידיו כפות והחבל בידה וכ"כ הרא"ש פרק הזורק ע"ח ע"א. וה"ה ישן דהרי בשינה רגליו וידיו כפותין. וכתב ה"ה הא דפסול מדרבנן גזירה אטו ניעור וכ' הלח"מ דכן מוכח דאל"ה תיקשי קו' תוס' ד"ה אבל בחצר לגזר וכו' דהרי ישן שכיח אע"כ גזרינן אטו ניעור. ולפע"ד פשוט דא"א להתיר א"א בישן דמאן לימא לן דישן דילמא ניעור הוא ועושה עצמו ישן. ואם משכחת במציאות רחוק שישן בודאי כגון שהשקוהו משקה של שינה א"כ זה לא שכיח כמו כפות ועוד שפיר איכא למיגזר אטו ישן בעלמא וק"ל:

והא שליחות לקבלה מדעתה איתא בע"כ ליתא. לקמן ר"פ הזורק בעובדא דתיחוד ותפתח הקשה הר"ן הא בעל שנתן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואמאי איכסף רבא. ותי' הי' חצרו של שליח להולכה והוה כמו ידו של שליח והשליח הקנה לי' חצירו של עצמו ע"ש. ולפ"ז לכאורה ה"ה אם הבעל מקנה חצרו לשליח קבלה והגט בתוכו מתגרשת וכן באבי הנערה ומעתה שייך בשליח קבלה ג"כ יד ברצון ולא בע"כ וי"ל בזה קושי' תוס' ישמע חכם ויוסף לקח:

בד"ה אטו שליחות כו' וא"ת דבפ"ק דב"מ אמרי' כו' א"כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו כו' תתגרש מטעם שליחות עכ"ל. נראה כוונתם בזה כיון דהכא כתב לה שטר מתנה ומוסר לידה והיא יודעת שמתגרשת ע"י כך שהרי הגט ביד העבד והוא אומר לה הרי גיטך וא"כ ע"כ דניחא לה במתנת העבד וגם בגירושין דאל"כ אין לה לקבל שטר המתנה ולא תתגרש אלא ודאי ניחא לה וא"כ כיון דזכות הוא לה ומדעתה מתגרשת תתגרש מטעם שליחות אע"ג דלא הוי דומיא דידה וע"ז תירצו דאפ"ה בעינן דומיא דידה לענין זה כדמקשה הש"ס ודקדקו כן מדבעינן חצר המהלכת ולא אמרי' דאפילו בחצר שאינה מהלכת ליהני מיהא גבי מתנה וכן בגט היכא דזכות הוא לה אע"כ דאפ"ה בעינן דומיא דידה וידה לאו מהלכת היא דידה מינח ניחא ואיהי דקמסגא זה הנראה בכוונתם אבל עדיין צריך ביאור דהיא גופא תיקשי כיון דמטעם שליחות איירי אמאי בעינן חצר מהלכת וכבר כתב הרא"ש ז"ל בזה בפר' הזורק. אמנם נלע"ד להוסיף טעם לשבח עפמ"ש בחידושי בפ"ק דב"מ דהא דאמרינן דחצר מטעם ידה איתרבאי ולא גרע משליחות לאו משום דחצר מיתרבי ממילא מהיכא דאיתרבי שליחות דמהיכא תיתי לומר כן דהא בשליחות גופא ילפינן מאתם גם אתם מה אתם בני ברית ובני דעת אף שלוחכם כו' וא"כ חצר ליתא בכלל זה ואדרבא מימעט משליחות ועוד דבעבד אמרינן להדיא בסוף פרקין דאינו נעשה שליח לקבל גט אשה לפי שאינו בתורת גיטין א"כ מאי מקשו התוספות הכא שתתגרש ע"י העבד בתורת שליחות אע"כ דהא דאמרינן חצר משום שליחות איתרבאי היינו דבהדיא מרבינן ליה מקרא שהחצר זוכה לאדם כדמצינו שהשליח זוכה לו והיינו מקרא דאם המצא תמצא בידו הגניבה דדרשינן ידו אין לי אלא ידו חצרו וקרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ וע"כ לאו משום ידו איתרבאי דא"כ למה לי קרא נילף מגירושין דמרבינן חצירה משום ידה דהא קי"ל כרבי יוחנן בפ"ק דמציעא דף י"א דילפינן ממונא מאיסורא לענין זה אע"כ דעיקר קרא בממון בא ללמד דאפילו היכא דלא שייך לרבות חצר משום יד כגון שלא בפניו אפ"ה מרבינן דמהני בממון מטעם זכין לאדם שלא בפניו כדמצינו בשליחות מטעם זה דזכייה מטעם שליחות כמבואר נמצא לפ"ז שפיר כתבו התוספות כאן דדוקא לענין זה אמרינן דמהני טעם שליחות לענין שלא בפניו אבל לעולם בעינן חצר דומיא דידה דלא עדיף חצר מידה ממש ועוד דכתיב בהדיא אם המצא תמצא בידו ומקשינן ריבוי דחצר לידה והיינו דמקשה הש"ס הכא מכדי חצר מהיכא איתרבאי מידה דאפילו בממון בעינן דומיא דידה לענין זה וכן לענין חצר מהלכת דלא קנה כן נ"ל נכון בכוונת התוספות וכמ"ש באריכות בפ"ק דמציעא ליישב לשון רש"י ותוספות בסיגנון זה. אלא דלפ"ז קשיא לי טובא א"כ מאי קשיא להו לתוספות לעיל בד"ה כפות דלא קאמר נמי ישן כדאמרינן פרק הזורק. דשפיר יש לחלק בשלמא בפ' הזורק דאיירי שנתן הגט לעבדה בע"כ וא"כ לא שייך כלל טעמא דזכייה מטעם שליחות דגט חוב הוא לה אע"כ דעבד דהתם אינו קונה אלא מטעם ידה מש"ה בעינן ישן דליהוי חצר המשתמר' לדעתה דומיא דידה משא"כ בנעור לא הוי דומיא דידה שהרי משתמר לדעת עצמו. משא"כ ההיא דהכא דכתב לה שטר מתנה דלסברת התוספות ע"כ זכות הוא לה כיון שמקבלתו ברצון אלמא דניחא לה בגט זה וא"כ לפ"ז שייך ביה זכייה מטעם שליחות ומהני אפילו במשתמר שלא מדעתה דלענין זה לא בעינן דומיא דידה תדע דהא בממון קי"ל דלא בעינן משתמר לדעתו כדאיתא בפ"ק דמציעא משום דדעת אחרת מקנה וזכות הוא לו וה"נ דכוותיה בגט זה לסברת התוספות דזכות הוא לה ואיכא נמי דעת אחרת מקנה. ואף להפוסקים דבממון לא מהני בחצר שאין משתמר היינו היכא שאין משתמר כלל מה שבתוכו דבכה"ג לא הוי כלל אפי' דומיא דשליחות שהרי השליח מיהא משמר לדעתו מה שנותנין לו אבל בחצר המשתמר לדעת שום אדם או מעצמו מהני בממון וא"כ הכא דנתן ביד עבדו שהעבד משמר מה שבידו ממש כמו השליח וא"כ אפילו נעור מתגרשת מטעם שליחות. ובמה שכתבתי נתיישבו היטב לשונות הרמב"ם ז"ל שהן ממש כדברי דבההיא דכתב שטר מתנה על העבד כתב דכפות לחוד סגי אבל בההיא דהזורק שנתן ליד עבדה דהיינו בע"כ כשאר גיטין כתב דבעינן נמי ישן דומיא דידה שמשתמר לדעתה כיון דלא שייך התם כלל טעמא דזכייה מטעם שליחות דחוב הוא לה. ויתר דברי הרמב"ם ז"ל שם מדוקדקין מאד לפ"ז ואין להאריך והמעיין יבין מיהו דברי התוס' כאן בד"ה כפות ודאי צריכין עיון. דלפמ"ש בזה הדיבור אטו שליחות אין צורך למה שכתבו לעיל דה"נ בעינן ישן וצ"ע. מיהו בעיקר דברי התוס' כאן דפשיטא להו דגט דהכא שייך בתורת שליחות דזכות הוא לה צ"ע שהרי אפי' באשה שאומרת בפירוש שרוצה לקבל גט אפ"ה לא מהני שליחות בע"כ דשמא חזרה בה והוא מחלוקת הפוסקים מכ"ש הכא דאפשר לומר דנהי דניחא לה מתנת העבד אפ"ה עיקר הגט חוב הוא לה ואולי יש לחלק ודעת רבותינו בעלי התוס' רחבה מדעתינו ודוק היטב:

גמ' בשלמא יד דעבד אי אפשר למקציי' אלא קרן של פרה ליקציי' וליתבי' לה כו'. לכאורה למה ליה למיקציי' כלל יתן לה רק היד והקרן לבד והשאר יהי' שלו וכמו בנייר שבין שיטה לשיטה לעיל. ונהי דלמסקנא י"ל דשייך גם בזה מחוסר קציצה כמ"ש תוס' דבהא דבין תיבה לתיבה הוא משום דבדבר מועט לא מיקרי מחוסר ע"ש. אבל לס"ד קשה כנ"ל למה למקציי'. וי"ל דדוקא התם לא מיקרי אגוד גביה בהא דבין שיטה כו' משום דהא כל המקום של הכריתות הוי שלה לגמרי ואין לו שום זכות בו משא"כ דעבד דאי אפשר למקציי'. וא"כ גם במקום הכריתות יש לה זכות זה שאינה יכולה לחתוך את היד וצריכה להניחו. וא"כ לא הוי כריתות וכדאמר פ' השולח ופ"ק גבי עבד דלאו כרות גיטא הוא משום שכתוב זכות הרב בגט שיחרור ג"כ ויש לו חלק בו שצריך להראותו לו כמו שטר שבידך יש לו בו זכות כו' וכן כאן יש לו זכות ג"כ בחלקה שכ' בו הכריתות ולא הוי כרות גיטא וכחצר שאין בו דין חלוקה שיש לו זכות בכל שלא יוכל חבירו ליקח חלקו כנ"ל אך בקרן של פרה קשה. וי"ל דזהבאמת הקושיא ליקציי' דכיון שאפשר למיקציי' שוב אף בלא קציצה מותר כשיתן לה רק הקרן כיון שיש בו דין חלוקה אין לו זכות בהקרן והוי כבין שיטה כו'. ואפשר דגם הקרן אינה יכולה לקוצצו דמכחישה כדאמר ריש ערכין גבי גיזה ע"ש. או דכיון שיינק מהגוף מיקרי יש לו זכות בקרן ג"כ. או י"ל כדאמר פ' הזורק היכא דהגט יוצא מד' אמות שלו לתוך ד' אמות שלה הוי אגוד גביה כיון שמקצת הגט מונח בידו וכן בגט בידה ומשיחה בידו ויכול לנתקו כו' וא"כ כיון בעבד דידו כיד רבו והגוף שלו רק היד שלה א"כ מונח מקצתו ביד הבעל כיון שהוא מחובר והוי אגוד כו'. וכן בפרה י"ל דמיקרי לענין זה חצירו אף שמהלכ'. גם כיון דהעבד יכול לנתקו הוי כמשיח' בידו כו' ויש לדחות:

עוד י"ל דהנה הב"ח הקשה למה לענין שחיטה אמר פ"ק דחולין דשוחט בשן וציפורן פסול דהוי מחובר ולמאי הכא כשר ביד דעבד וקרן פרה ולא מיקרי מחובר ע"ש. אמנם באמת לא קשה דבשלמא התם אינו שוחט רק בהשן והציפורן ואין הבהמה שייכא כלל להשחיטה רק השן והשן הוי מחובר לבהמה אבל כאן כיון שנותן לה כל העבד והפרה א"כ הוי כל העבד נייר הגט והעבד כולו או הפרה כולה אינה מחוברת לשום דבר ומהני כנ"ל וא"כ שוב כשאינו קוצץ ומשייר לעצמו הפרה ונותן לה רק הקרן שוב פסול מטעם מחובר כמו בשחיטה כיון שהגט הוא רק היד לבדו והוי כמו בשחיטה ופסול כנ"ל. ופריך דוקא ליקציי' וליתבי' כו':

אמנם לשטת הפ' דבסתם אין העבד בטל להגט רק צריך ליתנו לה בפירוש לא שייך תירוץ הנ"ל ויש לדחות. גם קושית הב"ח לא קשה רק להטעם שכ' הירושלמי דילפינן מספר למעוטי מחובר ע"ש. אבל למ"ש הרשב"א וריטב"א משום שאי אפשר לקיים נתינה במחובר לא קשה דבעבד ופרה דשייך נתינה מאי בכך שהוא מחובר כנ"ל. אמר קרא וכתב ונתן שאינו מחוסר כו' לכאורה כמ"ש רש"י ז"ל יבמות נ"ב שצריך שיהי' בשעת כתיבה ראוי לנתינה ולכך במחובר לא מהני. אך י"ל דצריך דנתינה זו עצמה שנותן עכשיו יהי' ראוי בשעת כתיבה ליתנו בנתינה זו ולכך כאן לא הי' ראוי אז ליתן נתינה זו כל זמן שהי' מחובר כיון דבטל בכה"ג כשמחובר ומשייר לעצמו העבד והפרה ואם הי' נותנו בלא קציצה הי' בטל ולא הי' ראוי אז ליתן נתינה זו. ובזה יש לדחות מ"ש תוס' מהא דבין שיטה לשיטה דמוכח דלא מיקרי מחוסר כו' שהוא דבר מועט כו'. ולמ"ש י"ל דהתם אף שקוצץ מהקלף מ"מ הא בשעת כתיבה הי' יכול שפיר ליתן נתינה זו שנותן עכשיו בלא קציצה כיון דהדין דכשר בהנייר שלו בין שיטה לשיטה כו'. וממילא גם בקוצץ מקלף גדול כשר לטעם הנ"ל כיון דהיכא דמשייר הגליון כשר הי' שפיר ראוי אז ליתן כנ"ל. וזה י"ל טעם הפוס' דכשר. ויש לישב קושית תוס' מהא דפ' על חרס של עציץ כו' דשקיל לכולה עציץ ויהיב לה ולמה ליה לכוליה הא אף אם ישברנו מותר כיון דבתלוש לא מיקרי מחוסר כו' ע"ש:

ולמ"ש י"ל דנראה בעציץ וכה"ג בכלי כשנכתב הגט על מקצתו ונותן לה רק מקום הגט ושייר לעצמו השאר דלא מהני דדמי לעבד ופרה דבזה ג"כ אין בו דין חלוקה ואינה יכולה לשבור מקום הגט וליקח לה כיון שיתקלקל הכלי ויש לו זכות זה במקום כתיבת הגט שצריכה להניחו אצל חלקו שיהיה הכלי שלם והוי כמו בהא דלאו כרות גיטא פ"ק ד' ט' וברי"ף ובתוס' ב"ב קמ"ט ע"ש וא"כ כיון דלא מהני בכה"ג רק אם קיצצו שפיר הוי מחוסר קציצה דלא היה ראוי ליתן נתינה זו בשעת כתיבה ולשייר כנ"ל. ולכך צריך ליתן לכולה עציץ. משא"כ בקלף דיש בו דין חלוקה ואין לו זכות במקום הגט כנ"ל ולא קשה קושית תוספ' בהא דמיבעי' בין שיטה לשיטה ולא מיפסל משום מחוסר למ"ש אדרבה הא בהא תליא אם היה כשר בכה"ג כשמשייר לא הי' מיקרי מחוסר כלל כנ"ל. ולמ"ש מיושבי' דברי רש"י ז"ל התמוהים שפיר גבי עציץ דלא חיישינן שישבור כו' אבל אם ישברנו יהי' פסול משום מחוסר אף בתלוש וגבי עלה פי' דהוי קציצה ממחובר ומשמע דאם הי' תלוש לא הוי מחוסר כו'. ע"ש בר"ן. ולמ"ש א"ש דבעציץ הוי מחוסר כנ"ל אבל בעלה דיכולה ליקח העלה ואין לו זכות בזה והי' מהני אם ישייר ולכך הי' כשר גם אם קוצץ. רק משום דהוי מחובר כנ"ל. אך א"כ מוכח דלא כטעם הנ"ל. דהא בעלה של עציץ נקוב יהי' כשר גם אם קוצץ ממחובר דמ"מ הא הי' ראוי ליתנו גם בשעת כתיבה ולשייר לעצמו העציץ וכמו בנייר שבין שיטה. אך י"ל למ"ש הריטב"א הטעם דאף דעציץ נקוב הוי מחובר מ"מ כשר כיון דשייך בי' נתינה מיד ליד א"כ י"ל דלענין העלה לבד שנותן בזה לא שייך שוב נתינה מיד ליד ודוקא כשנותן כל העציץ כמ"ש לעיל ולכך אם משייר פסול ולכך הוי מחוסר קציצה בשביל שהוא מחובר ופי' רש"י ז"ל שפיר כנ"ל. וא"כ לטעם הנ"ל חתך מקלף גדול כשר ולא מיקרי מחוסר קציצה כנ"ל. או יש לפרש וכ' ונתן כו' היינו שיהיה בשעת נתינה כמו שהי' בשעת כתיבה ולא ישתנה בינתיי' דכמו שהי' בשעת כתיבה יהי' בשעת נתינה ולכך יש סברא לפסול חתך מקלף גדול ג"כ. ויש ליישב ג"כ מהא דעציץ להפ' דכשר חתך מקלף כו'. די"ל כמו לענין גזל דהיכא דשבר כלי הוי שינוי וקונה ע"ש גבי אין שמין כו' משא"כ בחותך מדבר גדול לא הוי שינוי כמבואר בב"ק ע"ש. וא"כ דוקא בתולש ממחובר שייך טעם הנ"ל שנשתנה מכמה שהי' וכן בעציץ ששיבר נשתנה שהוא שבר כלי ואין גוף הגט בשעת נתינה כמו שהי' בשעת כתיבה. משא"כ בחתך מקלף כו' שגוף הגט הוא כמו שהי' מתחלה בשעת כתיבה. או דהפירוש הוא וכ' ונתן שלא יהי' נעשה בהגט מעשה אחר הכתיבה רק הנתינה ולא מעשה אחרת בינתיים. ואעפ"כ י"ל דכשר חתך מקלף גדול ולא קשה מעציץ למ"ש הר"ן ז"ל אהא דמחוסר הקנאה אינו פוסל דדוקא היכא שמחוסר בגופו של גט דומיא דכתיבה שהוא בגופו כו' משא"כ הקנאה שאינו בגופו של גט ע"ש. וא"כ בחתך מקלף גדול החתוכה זו אינו מעשה כלל בגופו של גט דהיינו הספר כריתות דמקום הכריתות לא נעשה בו מעשה כלל ומה שחותך ממנו זה הוא רק כמו הקנאה שאינו בגופו כו' ואינו דומיא דכתיבה שהוא בגוף הס' כריתות דבשלמא במחובר נעשה מעשה בגוף הס' כריתות שהי' מחובר ונעשה תלוש. גם שהוא להכשירו של גוף הגט שבמחובר הי' פסול ובמה שתולשו נעשה גט והוי דומיא דכתיבה שע"י הכתיבה נעשה גט כנ"ל משא"כ בחתך שאינו בגופו כו' כנ"ל. ובעציץ ששיבר י"ל ג"כ דהוי מעשה בגוף הגט שנשתבר משא"כ בהנ"ל. אך י"ל כיון דבטל מן הסתם לגבי הגט ונעשה כל הקלף ס' כריתות בשעת כתיבה ולכך שוב כשחותך הוי מעשה בגוף הגט. ובזה י"ל דלכאורה להפוסלים בחותך מקלף למה תנו במתני' בעבד ופרה ליתני רבותא אפילו בקלף ועבד התולש. ולמ"ש אדרבה הוי ס"ד בעבד ופרה דאינו בטל בסתם לגבי הגט להרבה פ' שוב להיפוך לא הוי החתוכה מעשה בגוף הגט וקמ"ל משום עובר מגידולו מיקרי מעשה. ובלא זה קמ"ל פלוגתא דר"י דכותבין על בעלי חיים כו':

ובזה י"ל לדעת הפוסקים שהקשו מהא דעלה כו'ולמ"ש י"ל דאדרבה דוקא בחותך מקלף דבטל הכל והי' נקרא ס' כריתו' וכשחותך אח"כ הוי מעשה בהס"כ כנ"ל משא"כ בעלה דאין העציץ בטל לגבי העלה לא שייך כנ"ל:

התוס' הביאו ראיה מהא דגזיי' לזמן כו'. לכאו' מאי ראיה דלמא באמת פסול רק מ"מ שמא יחפה שלא כדין ואפשר למ"ש תו' דלא מוקמינן לה בחזקת א"א משום הרי גרושה לפנינו ע"ש ובזה נוקי לה בחזקת א"א ונאמר שחתך הזמן מקודם כדי לחפות ולא שייך הרי גרושה כיון שאינה מגורשת כלל בכה"ג משום מחוסר קציצה ודוחק. או דהוכחה ממשמעות הש"ס דלא אמר שהיא תגיז הזמן וע"כ דאין חילוק וגם בכה"ג כשר:

עוד הוכיחו מהא דבין שיטה לשיטה כו'. לכאורה מאי ראיה הא התם לא חתך כלל רק שמשייר לעצמו השיור ולמה יהי' נקרא מחוסר קציצה הא קודם הנתינה אינו מחוסר שום מעשה רק הדיבור שמשייר לעצמו וזה עדיף ממחוסר הקנאה והא ודאי דאין זה בגופו של גט וי"ל דסוברים כמ"ש לעיל דלכך פסול חתך מקלף דהדרש דוכתב ונתן היינו שיהי' הנתינה כמו שהי' בשעת כתיבה וכשחתך אינו כמו שהי' בשעת כתיבה דהשאר אינו נותן והוי כחתכו כנ"ל. והרא"ש כתב הראיה מהא דפריך ב' וג' ספרים וחשיב כאלו נקצץ כבר ע"ש. וי"ל דלא מוכח דהתם אינו נותן לה ספר שלם כלל ובאמת צריך להקנות לה ספר א' וכאן מקנה ב' וג' כו' כיון ששייר לעצמו בין שיטה לשיטה כו' משא"כ הכא לענין מחוסר מעשה מ"מ אינו מחוסר מעשה רק השיור וזה אינו בגופו של גט כנ"ל:

הר"ן ז"ל מחלק בין היכא שהי' בשעת כתיבה דעתו למיגז מיני' או לא ע"ש. ונראה הטעם דדריש וכ' כו' שיהיה בשעת כתיבה ראוי ליתן כמו שהוא בלי מעשה משא"כ היכא דדעתו כו'. ולכאורה אף אם נמלך ואינו קוצץ אח"כ יהיה בטל דמ"מ הי' דעתו בשעת כתיבה ולא הי' ראוי אז. וי"ל דהא דברים שבלב אינן דברים ומה מועיל שהי' דעתו. אך י"ל דהוכיח סופו על תחלתו וכיון שקוצץ אח"כ איגלאי מלתא שהי' דעתו כו' עיין סוף פ"ב דחולין דלא הוי דברים שבלב בכה"ג. וא"ש דכשאינו קוצץ ונמלך הוי דברים שבלב. וי"ל דכשפי' להדיא שרוצה לקצצו באמת לא מהני אף שנמלך. ובעבד ופרה דמסתמא אינו בטל לגבי הגט י"ל כדאמר פ"ק דחולין בבהמה דעומדת לשחיטה ולגדל נשחטה הוברר דהי' עומדת לכך כו' ע"ש. וכן בעבד ופרה עומד לשתיהם או לקצץ או ליתן לה הכל ולכך תלוי באח"כ או קוצץ הוברר דהי' עומד בשעת כתיבה לקצוץ ובאינו חותך הוברר להיפך. אך זה תלוי בברירה וקי"ל בדאורייתא אין ברירה ולא הי' מהני בנמלך כנ"ל. או אינו בטל בסתם:

דין כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו. קנאתו ומתגרשת בו. והוא שיהי' העבד כפות עד שאינו יכול להלוך וגם צריך שיהא ישן. אבל בכפות לחוד או ישן לחוד לא מהני. ואם לא הי' העבד כפות וזכתה בעבד וקנאתו לא הוי מגורשת עד שיחזיר הבעל ויטול הגט מידו ויתן לה:

אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו. ואמאי חצר מהלכת היא, וכ"ת בעומד והא אמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה, והלכתא בכפות. פי' אהך קושי' דחצר מהלכת לחוד קאי הוא דמשני דאיירי בכפות ידיו ורגליו או כפות אפי' רגליו לחוד שאינו יכול להלוך מספיק. ומ"מ איירי אף בישן כדמוכח בהזורק דאמר רבא ניעור אינו גט לפי שאינו משתמר לדעתו ישן הרי זה גט. ופריך בישן אמאי הוי גט הא הוי חצר מהלכת. וכ"ת ישן שאני והאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה כו' ומסיק והלכת' בכפו' פי' אפ"ה ניעור אינו גט. וכ"פ רש"י וכן דעת התוס' וכן דעת ה"ג. דתרווייהו בעינן כפות וישן. וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ועיקר ויש שיטה אחרת כגון הרמב"ם שסבר דכפות לחוד מהני וישן לחוד מהני מדאורייתא. אבל הוא גט פסול דהיינו אם נשאת לא תצא. וסבר מה שפסק תלמודא והלכתא בכפות היינו דכפות לחוד מהני ומדאמר הגמר' והלכתא בכפות אלמא דישן לא מהני היינו להתיר' להנשא לפי שהוא פסול מדבריהם אבל אם נשאת לא תצא. וקשה לדבריו מאחר שכפות לחוד מהני א"כ הא דקאמר התם רבא ניעור אינו גט איירי באינו כפות ומ"מ ישן לחוד הוי גט מדאורייתא א"כ אמאי אמר רבא משום דהוי חצר שאינו משתמרת לדעת תיפוק ליה דהוי חצר מהלכת ואז הוי רבותא טפי דאפילו הוי משתמר לדעת כגון שידיו כפותי' בחבל ואחזתו בידה אפ"ה לא הוי גט משום חצר מהלכת. וגם אין סברא לחלוק דכפות לחוד מהני וישן לחוד נמי מהני מדאורייתא אבל לא מדרבנן דמאי שנא. ומנ"ל להש"ס לחלק במלתא דרבא דלמא תרוייהו לא גזרו רבנן לפסולם או בתרווייהו לפסול. והטור א"ע הביא דברי הרמב"ם בנוסח אחר דכפות לחוד לא הוי גט ובישן לחוד הוי גט פסול והוא שיבוש שאין הדעת סובלתו וגרסה שאינה נכונה בא לידו. והשתא דתרווייהו בעי' א"ש הא דקאמר הש"ס והלכתא בכפות ולא אמר בלשון תירץ בכפות. אלא ה"ק אף שיש לחלק בין ישן לעומד ויושב ולומר דהכא איירי בישן ובישן לא אמרינן חצר מהלכת. מ"מ הלכתא דלא מהני ישן אלא כפות. וכ"ש דהתם בהזורק א"ש דקאמר הלכתא וה"ק אף שיש חילוק בין ניעור ובין ישן ולא ישן לא הוי גט א"כ הוה ליה לאחלוקי בין ישן לעומד ויושב אפילו בלא כפות אפ"ה הלכתא דלא מהני אלא בכפות. עוד עסק הרמב"ם שאם העבד לא הי' כפות והיא זכתה בעבד וקנאתו שאינה מתגרשת בקבלת העבד עד שיגיע הגט לידה משמע שאם נטלתה מן העבד מגורשת ולית' דשמא הוי כטול גטך מעל גבי קרקע ולא הוי גט עד שיחזור הבעל ויטלנו מידו ויתן. לה. וכן דעת הרשב"א נוטה ואמר רבא כתב לה גט ונתנה בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו. ודוקא בחצירו אבל נתן גט בחצר חבירו והיא קנתה החצר אחר כך אינו גט כיון שלא בא קניית החצר מיד הבעל לאשה וזהו חצירו הבאה לאחר מיכן המוזכר בהש"ס. והא דמתגרשת הכא בחצר וגיטה הבאי' כאחד היינו שהיא עומדת בצד החצר וסמוכה לה כדאיתא לקמן בהזורק: