גיטין כא ע"ב

גיטין כא ע"ב - Steinsaltz

it is not possible to cut it off, as it is certainly prohibited to cut off the hand of a slave, and he therefore must give her the slave. But if he wrote the bill of divorce on the horn of a cow, let him cut it off and give it to her. Why does the mishna state that he must give her the cow?

The Gemara answers: The verse states: “And he writes her a scroll of severance, and gives it in her hand” (Deuteronomy 24:1), meaning that something is valid as a bill of divorce when it is lacking only writing and giving, excluding this, a cow’s horn, which is lacking writing, cutting, and giving. Since the additional step of cutting would be required in order for him to give her the horn alone, the horn would not be a valid bill of divorce, so he must give her the cow.

§ The mishna taught that Rabbi Yosei HaGelili says that a bill of divorce may not be written on something living, nor on food. The Gemara asks: What is the reason for Rabbi Yosei HaGelili’s opinion? As it is taught in a baraita: It is said in the Torah with regard to a bill of divorce: “And he writes her a scroll of severance” (Deuteronomy 24:1). From the word “scroll,” I have derived only that a scroll is valid; from where do I derive that it is correct to include all objects as valid materials upon which a bill of divorce may be written? The verse states: “And he writes her,” in any case, i.e., a bill of divorce can be written on any type of surface. If so, what is the meaning when the verse states “scroll”? This teaches: Just as a scroll is neither alive nor food, so too, a bill of divorce may be written on any object that is neither alive nor food. This is why Rabbi Yosei HaGelili deems invalid a bill of divorce written on a living being.

The Gemara asks: And how do the Rabbis, who disagree and say that a bill of divorce may be written even on a living creature or on food, interpret the verse? They contend: If the verse were written: And he shall write for her in the scroll [besefer], then it would be as you said, and it would indicate the type of surface on which the bill of divorce may be written. Now that it is written: “Scroll [sefer],” it comes to teach that a mere account of the matters [sefirat devarim] is required. In other words, sefer is referring not to the surface on which a bill of divorce must be written, but rather, to the essence of the bill of divorce. The verse teaches that the bill of divorce must contain particular content.

The Gemara continues: And the Rabbis, what do they do with this phrase in the verse: “And he writes her”? The Gemara answers: For them, that phrase is required to teach the principle that a woman is divorced only via writing, i.e., a bill of divorce, and she is not divorced via giving money. It might enter your mind to say: I should juxtapose leaving marriage, i.e., divorce, to becoming married, i.e., betrothal, and I will say that just as becoming married is effected with giving money, so too, leaving marriage can also be effected with giving money. Therefore, the Torah teaches us: “And he writes her”; divorce can be effected only with a written bill of divorce.

The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yosei HaGelili, from where does he derive this reasoning? He derives it from the phrase “scroll of severance,” which teaches that a scroll, i.e., a written document, severs her from her husband and nothing else severs her from him.

The Gemara asks: And those who hold the other opinion, the Rabbis, how do they explain this phrase? For them, the phrase “scroll of severance” is required to teach that a bill of divorce must be a matter that severs all connection between him and her, as it is taught in a baraita: If a man says to his wife: This is your bill of divorce, on the condition that you will not ever drink wine, or on condition that you will never go to your father’s house, that is not severance, and the bill of divorce is not valid. If a bill of divorce imposes a condition upon the woman that permanently binds her to her husband, her relationship with her husband has not been completely severed, which is a prerequisite for divorce. If, however, he imposes a condition until thirty days have passed, or for any other limited period of time, that is severance. The bill of divorce is valid, as the relationship will be completely terminated at the end of the thirty-day period.

The Gemara asks: And the other tanna, Rabbi Yosei HaGelili, from where does he derive that a stipulation without a termination point invalidates the divorce? From the fact that instead of using the term karet, the verse uses the more expanded term keritut. Inasmuch as both terms denote severance, using the longer term teaches us two things: Divorce can be effected only via writing and not through money, and divorce requires total severance.

And the other, the Rabbis, what do they derive from this? The Gemara answers: They do not derive anything from the expansion of karet to keritut.

MISHNA: One may not write a bill of divorce on anything that is attached to the ground. If one wrote it on something that was attached to the ground, and afterward he detached it, signed it, and gave it to her, then it is valid. Rabbi Yehuda deems a bill of divorce invalid unless its writing and its signing were performed when it was already detached.

Rabbi Yehuda ben Beteira says: One may not write a bill of divorce on erased paper or on unfinished leather [diftera], because writing on these surfaces can be forged. And the Rabbis deem valid a bill of divorce that was written on either of these items.

GEMARA: The mishna taught: If one wrote it on something that was attached to the ground, and detached it before he gave it to her, then it is valid. The Gemara challenges: But didn’t you say in the first clause of the mishna that one may not write a bill of divorce on something that is attached to the ground? Rav Yehuda says that Shmuel says: The mishna’s statement that if something was detached and signed then it is a valid bill of divorce is applicable only when one left a place for the essential part of the document. He did not write the entire bill of divorce while it was attached to the ground. Rather, he wrote only the standard part of the bill of divorce. However, he left a place for the essential part of the bill of divorce, which includes the names of the man and woman, and wrote that part only after it was detached.

And so Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: And this is a case where he left a place for the essential part of the document. And so Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: And this is when he left a place for the essential part of the document. And all these Sages hold that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce. It is not the signatures of the witnesses on a bill of divorce that validate it. Rather, the divorce is effected by the transmission of the document in the presence of witnesses. Therefore, the phrase: “And he writes” (Deuteronomy 24:1), must be referring to the writing of the bill of divorce and not to the signing of the witnesses, and the restrictions derived from this verse will apply to the writing of the bill of divorce, so the essential part may not be written on something that is attached to the ground.

And this is what the mishna is saying: One may not write even the standard part on something that is attached to the ground ab initio, lest he write the essential part of the document in this manner as well. However, if he wrote the standard part while it was attached to the ground, and then detached it, wrote the essential part, and gave it to her, it is valid.

And Reish Lakish says: The mishna should not be understood in that way, where the phrase: And signed it, is referring to the writing of the essential part, since we learned that they signed it, which is referring to the signatures of the witnesses. And it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that the signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce.

And this is what the mishna is saying: One may not write the essential part on something that is attached to the ground due to a rabbinic decree, lest he also have the witnesses sign while it is attached. However, even if he wrote the essential part while it was attached, then detached it, had it signed, and gave it to her, it is valid. According to Rabbi Meir, when the verse states: “And he writes her,” it is referring to when he has the bill of divorce signed. Therefore, by Torah law, the limitation that it not be attached while he writes applies only to the signing but not to the writing. The Sages decreed that the essential part of the bill of divorce also not be written while it is attached to the ground, but if he violated this decree, it is still valid after the fact.

§ In connection with this discussion, the Gemara mentions several halakhot that are affected by items being attached to the ground or detached. If he wrote the bill of divorce on the clay of a perforated pot [atzitz], which is considered to be attached to the ground, then it is valid, as he can take this pot and give it to her. However, if he wrote it on a leaf of a plant growing in a perforated pot, then what is the halakha? Abaye says: It is valid. And Rava says: It is invalid. The Gemara clarifies their dispute in detail: Abaye says that it is valid

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

לא אפשר למקצייה, אי אפשר לחתוך את היד מהעבד, שהרי אסור לחבול בעבד, כי הוא שייך במצוות, ^[31] ולכן הוא חייב ליתן לה את כל העבד עבור הגט. ^[32]

אלא קרן של פרה, ליקצייה, וליתביה לה! יחתוך את הקרן שכתוב עליו הגט, ויתן לה. ומדוע הוא חייב לתת לה את כל הפרה!?

ומתרצינן: אמר קרא "וכתב" - "ונתן לה". ודרשינן, רק מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, שמיד אחר הכתיבה עומד הגט לנתינה, הוא גט כשר.

יצא זה, שמחוסר כתיבה וקציצה ונתינה, שעדיין צריך לקוצצו מהפרה לפני הנתינה, ^[33] ולכן אינו כשר. ^[34] שנינו במשנה: רבי יוסי הגלילי אומר: אין כותבין לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים.

והוינן בה: מאי טעמיה דרבי יוסי הגלילי?

ומשנינן: דתניא: נאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" ומדכתיב "ספר" - אין לי שאפשר לכתוב גט אלא על ספר קלף בלבד.

מנין לרבות שאפשר לכתוב על כל דבר?

תלמוד לומר "וכתב לה". שהוא קרא מיותר, לפי שהיה יכול לכתוב "ונתן ספר כריתות בידה", ודרשינן: וכתב לה מכל מקום! מלמד הכתוב שאפשר לכתוב גם על כל דבר. ^[35]

אם כן, מה תלמוד לומר "ספר"?

לומר לך, מה ספר הוא דבר שאין בו רוח חיים, ואינו אוכל, אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל הוא כשר לכתיבת גט עליו, למעט דבר שיש בו רוח חיים ואוכל.

ורבנן דמתניתין, שמכשירים גם כשכתוב על פרה ועבד שיש בהם רוח חיים, משיבים לרבי יוסי הגלילי:

אי הוי כתיב "וכתב לה בספר", אכן היה משמע כדקאמרת, שיכתוב על הקלף, ומריבוי ד"וכתב לה" יש להוסיף גם כל הדומה לקלף.

אבל השתא דכתיב "ספר", משמע שבא הכתוב לומר את תוכן כתיבתו, שיכתוב לה ספר, ולספירת סיפור דברים הוא דאתא, שיכתוב לה דברי כריתות. ולעולם יכול לכתוב על מה שרוצה.

והוינן בה: ורבנן, שלשיטתם "ספר" לא משמע קלף, הרי שלא קבע לנו הכתוב במה יכתוב הגט, אם כן, ממילא משמע שיכתבנו על כל דבר שירצה.

ואם כן, האי "וכתב" - מאי עבדי ליה? הרי היה די בכך שיאמר הכתוב "ונתן ספר כריתות בידה"!

ומתרצינן: מיבעי להו לדרוש, שדוקא בכתיבה היא מתגרשת, ואינה מתגרשת בכסף. שאם אמר לה הבעל "קחי פרוטה, והתגרשי ממני בה", היא אינה מגורשת.

כי לולי מיעוט הכתוב, הוה סלקא דעתך אמינא, אקיש "יציאה" [גט] ל"הוייה" [קידושין], כדכתיב "ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר". ונדרוש: מה הוייה, כשהיא מהווה עצמה לבעל, דהיינו קידושין, אפשר שתהיה בכסף, אף יציאה, כשיוצאת מבעלה, נמי אפשר שתהיה היציאה בכסף.

קמשמע לן "וכתב", שרק בכתיבה מתגרשת, ולא בכסף.

ואידך, רבי יוסי הגלילי, הדורש מ"וכתב" לרבות כל דבר שיש בו רוח חיים ואינו אוכל, נפקא ליה שאי אפשר לגרש בכסף, מ"ספר כריתות".

נכתב "כריתות" בסמוך ל"ספר", ללמד, רק "ספר" כורתה, ואין דבר אחר כורתה!

ואידך, רבנן, מיבעי ליה לדרשה של "ספר כריתות", ללמד שיהא הגט דבר הכורת בינו לבינה, שלא יהא בו שום תנאי המקשרם יחד, אלא יהיה הגט כורת ומבדיל ביניהם לגמרי.

כדתניא: אמר לה: הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין, או על מנת שלא תלכי לבית אביך, אם התנה שלא תעשה אלו לעולם, הרי כיון שכל ימיה תהא קשורה בו, שמחמתו היא נמנעת מלשתות יין לעולם, אין זה כריתות.

אבל אם התנה שלא תעשה את אלו רק שלשים יום, הרי זה כריתות, ומותרת מיד להינשא לאדם אחר, אלא שצריכה לקיים את התנאי, וגט שכזה מועיל, כיון שבסוף יבואו לידי הבדלה וכריתות.

ואידך, רבי יוסי הגלילי, הדורש מ"ספר כריתות" שספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, ידרוש את הדין של דבר הכורת בינו לבינה מ"כרת" "כריתות". שהואיל והיה הכתוב יכול לומר "ספר כרת" ואמר "כריתות", בא ריבוי זה ללמד שיהא הגט דבר הכורת בינו לבינה.

ואידך, רבנן, שאינם לומדים דין זה מריבוי ד"כרת" "כריתות", טעמייהו הוא משום ד"כרת" "כריתות", לא דרשי.

מתניתין:

אין כותבין את הגט בדבר המחובר לקרקע, כיון שצריך לתולשו אחר הכתיבה, וליתנו לה, ^[36] והרי זה פסול, כדדרשינן לעיל מ"וכתב" "ונתן", שלא יהא הגט מחוסר כתיבה וקציצה ונתינה. ^[37] ואם כתבו במחובר, תלשו, ואז חתמו, ונתנו לה, כשר. כי בדיעבד די בחתימת הגט שיהא בתלוש.

רבי יהודה פוסל, עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. ^[38]

רבי יהודה בן בתירא אומר: אין כותבין את הגט, לא על הנייר המחוק, ולא על הדיפתרא, קלף שאינו מעובד כל צרכו, מפני שהוא יכול להזדייף. לפי שאם נכתב הגט על נייר מחוק, אפשר לחזור ולמחקו עד מקום העדים, ולכתוב שנית, ואם היה בו כתוב בו בתחילה תנאי, יכולה האשה להשמיטו, ולא יהא ניכר הדבר, שהרי העדים גם הם חתומים על הנייר המחוק. וכן בדיפתרא ^[39] ובדיפתרא אין ניכר בו המחק.

וחכמים מכשירין לכתוב על דבר שיכול להזדייף, מפני שהם סוברים כרבי אלעזר, שעדי מסירה כרתי, ולכן אין לחשוש לזיוף הגט, שהרי עדי המסירה קוראים את הגט, ויודעים את תוכנו.

גמרא:

שנינו במשנה: כתבו על המחובר, תלשו, וחתמו, ונתנו לה, כשר.

והוינן בה: והאמרת רישא שאין כותבין במחובר לקרקע! ^[40]

ומשנינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: סיפא, דקתני שהוא כשר, מדובר בה שכתבו על המחובר, והוא ששייר מקום התורף ["גילוי השטר"], שהשאיר ריק את מקום כתיבת שם האיש והאשה, והזמן, שהוא עיקר הגט, ולא כתבו אלא לאחר שנתלש, ולכן הוא כשר.

וכן אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: והוא ששייר מקום התורף.

וכן אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: והוא ששייר מקום התורף.

ומה שאמרנו שצריך לכתוב לפחות את תורף הגט בתלוש - ורבי אלעזר היא, דאמר: עדי מסירה כרתי, העדים שבפניהם נמסר הגט לאשה הם עיקר עדי הגט, והם העושים אותו בעדותם לספר כריתות, ומן התורה אין צורך כלל בעדי חתימה, ולכן מה שכתוב בתורה "וכתב", הכוונה היא לכתיבת הגט, והוא צריך להיות בתלוש.

והכי קאמר התנא במשנה: אין כותבין לכתחילה את טופס הגט, הנוסח הכללי שבכל גט, במחובר, שמא יכתוב גם את תורף הגט במחובר, ויפסלנו.

אבל אם בדיעבד כתבו לטופס במחובר, ותלשו, ואחר כך כתבו לתורף, ^[41] ונתנו לה, כשר. ^[42]

וריש לקיש אמר: "חתמו" שנינו בסיפא דמתניתין, והכוונה כפשוטו, שדי אם חתימת העדים בלבד היתה בתלוש, אף אם כל הגט נכתב במחובר.

ורבי מאיר היא, דאמר עדי חתימה כרתי, שהם עיקר הגט. ועיקר כתיבת הגט שאמרה תורה, היינו חתימת העדים, וחתימתם בלבד צריך שתהא בתלוש.

והכי קאמר התנא במשנה: אין כותבין לכתחילה את תורף הגט במחובר, גזירה שמא יחתום גם את העדים במחובר.

אבל אם בדיעבד כתבו לתורף במחובר, תלשו, ואחר כך חתמו, ונתנו לה, כשר. ^[43] כתבו לגט על חרס של עציץ נקוב, כשר, משום דשקיל, ויהיב ליה ניהלה. הוא נותן לה את כל העציץ בשלימותו עבור הגט, ואין כאן "מחוסר קציצה" בין כתיבה לנתינה. וגם לא חיישינן שמא ישבור את העציץ ויתן לה את החתיכה של החרס שעליה נכתב הגט, ונמצא "מחוסר קציצה", מפני שאינו מקלקל את העציץ. ^[44]

כתבו על עלה של עציץ נקוב. ^[45]

אביי אמר: כשר.

ורבא אמר: פסול.

ומבארינן פלוגתייהו:

הערות

^[31] ואם חבל בו בראשי אברים, יוצא לחירות. הרי שאסור לחבול בו. רש"י. והרש"ש הקשה, הרי בלאו הכי, כיון שיצא לחירות, אין היד של האדון, והוי כגזל גט, דפסול. וכתב דאולי כיון שיצא לחירות מחמת קטיעת היד, לכן שייכת היד לאדון. ובאילת השחר כתב, דלכאורה הרי יכול הבעל לחתוך רק הבשר שכתוב עליו הגט, ולא יצא לחירות. אלא דודאי אסור לחבול בעבד, כי הוא חייב במצוות. אלא, דהיה סברא למר, דלגבי האדון, דהוי ממונו, מותר. ולזה הביא רש"י, דמדיוצא לחירות הרי דאין לו בעלות לענין חבלה, ושוב חזר הדין כיון דהוא שייך במצוות אסור לחבול בו כשאר ישראל. ומיושבת קושיית הרש"ש, דאם היה מותר לחבול בו היה יכול לעשות באופן שלא יצא לחירות, שיחתוך רק הבשר. והא דיצא לחירות, היא רק ראיה דאסור לחבול בו אפילו באופן שלא יצא לחירות.

^[32] כתב הפני יהושע, דמשמע מהסוגיא שאינו יכול ליתן לה את יד העבד ולשייר לעצמו את גוף העבד, משום דאין זה כריתות. והקשה על זה מלעיל, דבעי בגמרא בין שיטה לשיטה מאי, משמע דאם היה משייר לעצמו גליון העודף על הגט, לא מיפסל, ואמאי לא אמרינן דאין זה כריתות. ובתורת גיטין תירץ, דשאני יד עבד, שאי אפשר לקוצצו מהגוף והגוף והיד צריכים זה לזה, ובהכרח שהבעל שותף גם ביד ויש לו חלק במקום כתיבת הגט ולא הוי נתינה. מה שאין כן בשאר דברים, שמקום כתיבת הגט מקנה לגמרי להאשה, ורק משייר לעצמו הגליון, לא נפסל בכך. ובקהילות יעקב סי' י"ד הקשה דהא גם בפרה משמע בגמרא שצריך ליתן לה את כל הפרה או שיקצוץ את הקרן ואמאי לא יוכל לשייר לעצמו את גוף הפרה שהרי הפרה והקרן אין צריכים זה לזה. ותירץ דדוקא כשעיקר הדבר שייך לבעל והגט טפל לו כגון שגוף העבד והפרה שייך לבעל והאשה יש לה רק חלק קטן אז אמרינן שהגט נטפל ונמצא ברשות הבעל ואין זה כריתות, אבל כשעיקר הגט שייך לאשה וחלק הבעל הוא טפל, כגון ששייר גליון קטן שחוץ לגט, אז אדרבא, חלק הבעל כאילו נמצא ברשות האשה. וכמו דאשכחן בכמה דוכתי דהעיקר גורר את הטפל ואין העיקר נגרר אחר הטפל.

^[33] הקשה הרמב"ן דלא מצינו בתלמוד "יצא זה שמחוסר" אלא כשאי אפשר לעשות אותו מעשה כל זמן שמחוסר. אבל הכא אפשר לתת את כל הפרה עבור הגט, ואינו מחוסר קציצה. ותירץ, כיון שאין בדעתו ליתן לה פרה, "מחוסר" מיקרי, שהרי זו נתינה אחרת, שנותן לה את הקרן בלבד, ועדיין מחוסר הוא אותה נתינה שצריך קציצה.

^[34] נחלקו הראשונים, יש אומרים שדוקא בעדי חתימה או במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו נחשב מחוסר קציצה, אבל אם כתב גט על קלף גדול ואחר כך חתכו, הרי זה כשר, שזה אינו נחשב למחוסר קציצה. ויש אומרים שגם בכה"ג הוי מחוסר קציצה אלא אם כן חותך מהגט רק דבר מועט ליפותו שאז ודאי לא נחשב מחוסר קציצה. תוס' ד"ה יצא.

^[35] רש"י. ותוספות כתבו שדרשינן כלל ופרט וכלל "וכתב" כלל, "ספר" פרט, "ונתן" חזר וכלל. תוס' ד"ה תלמוד.

^[36] ואינו יכול ליתנו במחובר דבעינן ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד. תוספות הרא"ש. והרשב"א הביא מירושלמי דמחובר פסול דילפינן מ"ספר" מה ספר בתלוש אף כל דבר שהוא תלוש. וכתב על זה הרשב"א דאף על גב דבגמרא דילן אמרי לעיל דלרבנן "ספר" היינו ספירת דברים מכל מקום מדאפקיה בלשון ספר קמ"ל דספירה בתלוש בעינן. וכתב הב"ש א"העז על זה סי' קכ"ד סקי"ב דיש נפקא מינה בין שני הטעמים אם הגט היה כתוב על עלה של עציץ נקוב, והאשה עשתה חזקה בעלה ולא פסקה את העציץ מיניקתו. לרא"ש כשר הגט, שהרי קנתה בחזקה וגם ניתן מיד ליד. ולרשב"א אינו גט, שהרי אינו תלוש. והרע"א הביא שמקשים על הטעם דהירושלמי דאם כן נמעט גם עבד שבכ"מ הוקש לקרקעות. ובתורת גיטין סי' קכ"ד סק"ו כתב דגם לפי הטעם דירושלמי אינו פסול רק כשהוא מחובר בשעת נתינה אבל בשעת כתיבה אינו מעכב אם הוא מחובר [באופן שאין חסרון דמחוסר קציצה כדלהלן] דספר דכתב קרא קאי אונתן ולא אוכתב. דאם לא כן קשה בכתב על עלה של עציץ נקוב יפסל משום שכתב במחובר אפילו אם יתן לה את כל העציץ אלא ודאי דכשר כשניתן בתלוש אף שנכתב במחובר.

^[37] המשנה הקודמת השמיענו דעל יד של עבד וקרן של פרה כשר בתנאי שלא יקצוץ אלא יתן לה את העבד והפרה ומשנתנו מלמדת במחובר לקרקע שאפילו לא קצץ אלא שנתן לה את הקרקע פסול. רשב"א.

^[38] לכאורה כיון שכתיבתו היתה בתלוש כ"ש חתימתו ולמה צריך למיתני וחתימתו אלא שיתכן שכתבו על אילן תלוש ואחר כך נטעו והשריש וחתמו. לעיל ד. א תוס' ד"ה עד.

^[39] רש"י. ותוספות כתבו שהכתיבה על הנייר שאינו מחוק ורק חתימת העדים על נייר מחוק שאם שניהם על המחק כשר שאם יזייף את הכתב יהא ניכר שאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. לקמן כב. א תוס' ד"ה לא.

^[40] דליכא למימר לכתחילה אין כותבין ובדיעבד כשר דכיון שהוא פסול מדאורייתא יש לפסול אף בדיעבד. ר"ן.

^[41] ו"חתמו" דמתניתין היינו סיימו שסיים את התורף בתלוש. תורי"ד.

^[42] ורבי יהודה פוסל במשנה אפילו בדיעבד דגזר טופס אטו תורף. תורי"ד.

^[43] ורבי יהודה פוסל במשנה דצריך שיהא גם כתיבת הגט וגם חתימתו בכשרות כמבואר בגמרא לעיל ד. א. תורי"ד.

^[44] עיין לעיל מחלוקת ראשונים, ומכאן ראיה לשיטת הראשונים שגם בדבר שאינו מחובר לקרקע שייך מחוסר קציצה. תוס' ד"ה יצא.

^[45] משמע דוקא בעציץ נקוב אבל באינו נקוב לא הוי מחוסר קציצה, וזה ראיה לשיטת הראשונים שרק במחובר לקרקע שייך מחוסר קציצה. והראשונים שפוסלים גם באינו מחובר לקרקע מבארים שהוא הדין בעציץ שאינו נקוב ונקט עציץ נקוב לרבותא דאביי שאפילו בנקוב מכשיר. ועוד כתבו שלא די שיתן לה את העציץ אלא צריך שינתקו מיניקתו שעד אז הוא נחשב כמחובר לקרקע ואינו נקנה במשיכה, וזו הרבותא לאביי שבכל זאת אינו נחשב מחוסר קציצה שאף דלענין שבת נחשבת פעולה זאת כתלישה מכל מקום לענין גט לא מיקרי מחוסר תלישה לפי שאותה תלישה אינה ניכרת כלל ואותו מעשה שהוא עושה בעציץ שאינו נקוב הוא עושה גם בעציץ נקוב והתלישה ממילא נעשית. תוס' ד"ה יצא ור"ן.

לא אפשר למקצייה [לקצוץ אותה], שוודאי אסור לקצוץ את ידו של העבד, אלא קרן של פרה — ליקצייה וליתביה [שיקצוץ אותה ויתן אותה] לה, לאשה!

ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "וכתב... ונתן לה" (ראה דברים כד, א), לומר שאין גט כשר אלא מי (דבר) שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה, קרן של פרה שמחוסר כתיבה, קציצה, ונתינה, ולכן גט שצריך לקצוץ אותו על מנת ליתנו בו אינו גט, אלא אם כן נותן את הדבר כולו.

א שנינו במשנה שר' יוסי הגלילי אומר שאין כותבים על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלים. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי הגלילי? ומשיבים, שדבר זה שנינו במפורש, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר בתורה בענין גט "וכתב לה ספר כריתות" (שם) — אין לי אלא ספר בלבד, מנין לרבות כל דבר? תלמוד לומר: "וכתב לה" — מכל מקום, כל צורת כתיבה, על כל דבר. אם כן, כיון שיכול לכתוב על כל דבר, מה תלמוד לומר "ספר"? ללמד: מה ספר הוא דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל (מאכל), אף כל דבר אחר ראוי לכתיבת גט עליו, ובלבד שיתקיימו בו תנאים אלו — שאין בו רוח חיים ואינו אוכל.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] המכשירים כתיבת גט אף על דבר שאין בו רוח חיים ועל אוכלים, מה אומרים הם על כך? ומשיבים: אי כתיב [אם היה כתוב] "וכתב בספר", הייתי מפרש כדקאמרת [כפי שאתה אומר], שהכוונה לדבר שכותבים עליו, השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "ספר", אין משמעותו הדבר שכותבים עליו את הגט, אלא לספירת (סיפור) דברים הוא דאתא [שבא]. כלומר, "ספר" הוא שם עצם מופשט, שפירושו: סיפור ענין הכריתות.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] האי [ריבוי זה] של "וכתב" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: הם רואים אותו כמיעוט; מיבעי להו [צריכים הם אותו] כדי לומר שדווקא בכתיבה האשה מתגרשת, ואינה מתגרשת בכסף. ומסבירים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שמתגרשת בכסף, שהרי הכתוב אקיש [השווה] יציאה (גירושין) של האשה מבית בעלה להוייה של אישות (קידושין), ומשום כך נלמד: מה הוייה של קידושין היא בכסף, אף יציאה נמי [גם כן] תהיה בכסף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שאינה מתגרשת בכסף.

ושואלים: ואידך [והאחר], ר' יוסי הגלילי, מהיכן לומד הוא דבר זה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] הדבר ממה שנאמר "ספר כריתות", לומר: ספר כורתה מבעלה, ואין דבר אחר, כגון כסף כורתה.

ושואלים: ואידך [ולבעל הדעה האחרת] של חכמים, מה עושה הוא בהדגשה זו של "כריתות"? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרכה לו] ההדגשה "כריתות" לומר שהגט צריך להיות דבר הכורת ומבדיל לגמרי בינו לבינה, ואינו משאיר כל קשר ביניהם. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], האומר לאשתו: "הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין", או "על מנת שלא תלכי לבית אביך", אם אמר לה שתנאי זה הוא "לעולם" — אין זה כריתות, כיון שלא כרת וניתק לגמרי את הקשר ביניהם, שהרי מוטלת על האשה הגבלה זו מכוח נישואיה לבעלה. אבל אם אמר לה שלא תעשה דבר זה "עד שלשים יום" — הרי זה כריתות, כיון שתנאי זה קצוב בזמן — ועם מילואו ניתק הקשר בינה לבינו לחלוטין.

ושואלים: ואידך [והאחר], ר' יוסי הגלילי, מהיכן לומד הוא הלכה זו? ומשיבים: ממה שהיה יכול להיכתב "ספר כרת", ונכתב "כריתות", הרי זה בא ללמד שני דברים במלה אחת.

ואידך [והאחר], חכמים, מה הם דורשים מכך?ומשיבים: הם "כרת" "כריתות" לא דרשי [דורשים], שאינם סבורים שיש ללמוד הלכה משינוי הלשון בכתוב זה.

ב משנה אין כותבין גט בדבר המחובר לקרקע. אם כתבו במחובר לקרקע, ואחר כך תלשו וחתמו ונתנו לה — כשר. ר' יהודה פוסל גט עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש.

ר' יהודה בן בתירא אומר: אין כותבין גט לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא (עור שלא נגמר עיבודו), והטעם — מפני שהוא יכול להזדייף. וחכמים מכשירין אם נכתב גט על אלה.

ג גמרא שנינו במשנה: כתבו על המחובר ותלשו — הרי זה כשר. ומקשים: והאמרת רישא [והרי אמרת בתחילת המשנה] שאין כותבין במחובר! אמר רב יהודה אמר שמואל: וזה ששנינו שאם נתלש ונחתם הגט כשר, הוא דווקא באופן ששייר מקום התורף, שכאשר כתבו במחובר — לא כתב את כולו אלא רק את הנוסח הכללי, הטופס של הגט, ואת החלק המיוחד והפרטי שבו שמות האיש והאשה ועוד, שהוא עיקרו של הגט, לא כתב.

וכן אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: והוא ששייר מקום התורף. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: והוא ששייר מקום התורף. וכל זה שיטת ר' אלעזר היא, שאמר: עדי מסירה כרתי [הם הכורתים], המסיימים את חלותו של הגט.

שלא חתימת העדים של הגט היא המכשירה אותו, אלא מסירתו על ידי עדים היא העיקר, ולפי זה "וכתב" האמור בתורה מתייחס לכתיבת הגט עצמו ולא לחתימתו, ומשום כך, הכי קאמר [כך אמר] במשנתנו: לכתחילה אין כותבין אפילו טופס במחובר שמא יכתוב כך גם את התורף, אבל אם כתבו לטופס ותלשו, ואחר כך כתבו לתורף ונתנו לה — כשר.

וריש לקיש אמר: אין לפרש "וחתמו" שבמשנה במשמעות של כתיבת התורף, אלא חתמו ממש שנינו, ושיטת ר' מאיר היא שאמר עדי חתימה כרתי [הם הכורתים].

והכי קאמר [וכך אמר]: אין כותבין תורף במחובר, והטעם — גזרה שמא אף יחתום במחובר, ואולם אם כתבו אפילו לתורף במחובר, תלשו, חתמו ונתנו לה — כשר.

ד אגב דיון זה דנים בכמה הלכות שבהגדרת תלוש ומחובר. אם כתבו, את הגט, על חרס של עציץ נקוב — כשר, דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה [שלוקח אותו, את העציץ הזה, ונותן אותו לה]. אבל אם כתב אותו על עלה של צמח הנמצא בעציץ נקוב, מה יהא הדין? אביי אמר: כשר, ורבא אמר: פסול. ומפרטים: אביי אמר כשר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And the other, the Rabbis, what do they derive from this? The Gemara answers: They do not derive anything from the expansion of karet to keritut.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה. יש מחלוקות, [יש] שאומרים הוא הדין לנייר ולכל תלוש שאם חתך ממנו אחר שכתב הגט פסול וכן כתב בעל הלכות ז"ל בלשון הזה ומאי דכתיב גיטה ליפסוק מגילתא שיעור מגילתא והדר ליכתביה דאי כתיב ליה מקמי דליפסוק מגלתא ופיישא מגלתא ופסק לה בתר דכתב גיטא מפסיל גיטא דכתיב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה וכן נמי כתוב בפסוקות. ואף ר"ח ז"ל כתב כאן ש"מ אפילו אם מחוסר בו קציצה אחר הכתיבה פסול וכ"ש זולתו והטעם לראיה זו לפי שקרן הפרה תלוש הוא ואע"פ כן כשקצצו פסול.
וי"א שלא אמרו כן אלא במחובר אבל תלוש אינו מחוסר קציצה אע"פ שקצץ כשר. ותולש מבעלי חיים עוקר דבר מגדולו וכמחובר דמי כדאמרינן בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד ע"ב) התולש כנף מן העוף והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות ומפרש התם בגמרא תולש משום גוזז אבל בדבר תלוש לא וזו אינה טענה שאם משום גוזז בלבד הוא חייב אף לאחר מיתה הוא חייב ואע"פ שהיא כתלוש ולא משום עיקר מן המחובר כמו שפירשתי שם בפר' כלל גדול בראיות גמורות.
אלא שי"ל דכל עוקר דבר מגדולו כעוקר מן המחובר הוא ומחוסר קציצה איקרי אע"פ שחיובו בבעלי חיים לענין שבת משום גוזז דדמי ליה. וכן נמי אמרינן גבי בכור במסכת בכורות התולש שער מן העור כעוקר דבר מגדולו הוא וראי' לדבר מהא דאמרינן לקמן בסמוך עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום אלמא בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן שאפילו קטם כשר.
ובעלי הדין דוחין לעולם אפילו בשאינו נקוב גזר רבא והאי דנקט נקוב להודיעך כחו דאביי ועוד לאשמועינן שעל החרס כשר ואין זה נכון שאם אפילו בתלוש נקרא מחוסר קציצה כמו שהם אומרים אין כח לאביי בנקוב יותר משאינו נקוב ועוד לדבריהם על החרס נמי ליגזר דילמא גייז למקום הגט ופסיל והם משיבים דלא גזרינן אלא בעלה משום דשכיחא ביה קציצה אבל בחרס לא גזרינן כי היכי דלא גזרינן בקרן הפרה.
ומ"מ קשה למה לי נקוב ואפשר שאפילו בעלה לא גזר רבא בעציץ שאינו נקוב משום דתלוש גמור הוא ואם אתה גוזר בתלוש שמא יקוץ אין לדבר סוף שאפילו בנייר עצמו יש לחוש שמא יגוז ממנו כתקון סופרים אבל במחובר לא חלקו חכמים אע"פ שאפשר לו שלא לתלוש כגון זה כיון שאפשר לבא לידי תלישה פסול והאי דלא אמרי' נמי על עלה של עציץ שאינו נקוב כשר דשקיל ליה לכולי' ויהיבניה ניהלה משום דחרס ועלה אתי לאשמועינן. והכי משמע לי מדאמרינן כתבו על החרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהביה ניהלה למה ליה למשקל ליה חרס כוליה לגזייה למקום הגט. ועוד למה להו לפרושי בגמ' היכי עביד הא אי שקיל ליה כשר ואי נמי גייז ליה כשר אלא ש"מ דאי גייז ליה מחרס למקום הגט פסול הוא ואע"ג שהחר' תלוש הוא כדמפרש ואזיל. ומ"ה הוצרכו בגמרא לפרש דשקיל ליה ויהיב לה ניהל' כמו שפי' אביי בעלה.
ומצאתי בתוספות שזה דעת ר"ת ז"ל , והם מדמים הדברים לאותה שאמרו בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ו ע"ב) עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר וכו' מי שאינו מחוסר חפירה וקבורה ורבנן חפירה לאו כלום היא ע"כ לא פליגי אלא בחפירה שאע"פ שהקורה משוקע' בארץ כתלושה ממנה היא הא במחוסר קציצה בגוף הדבר חסרון הוי אף לדברי חכמים. וכן נמי אמרו בפ' כסוי הדם (דף כ"ט) בעפר עיר הנדחת יצא זה שמחוסר תלישה קציצה שריפה אע"פ שאינו עוקר דבר מגדולו אלא ממקום חבורו.
ומ"מ אני תמה בה ואפילו לעיקר הגמר' קשיא לי שלא מצאתי בתלמוד יצא זה שמחוסר אלא כשא"א לעשות ממנו אותו מעשה בחסרין הדבר כמו זה שהזכרתי מסנהדרין שא"א לקבור עץ בלא קציצה וכן מחובר גמור א"א להתקיים בו נתינה אלא בקציצה אבל תלוש גמור מאי מחוסר איכא ובשלמא התם איכ' למימר דגזירה משום מחובר גמור הוא וטעמא דמחובר גמור מפרשי' בגמ' עלה אבל תלוש גמור איני יודע בו לשון חסרון כלל.
אבל ראיתי בירושלמי (ב,ג) דמפיק מחובר מספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל שהוא בתלוש. ובריית' היא בספרי, ובתוספתא (ב,ו) ותני לה בן בתירא ומיהו בגמ' דילן לא דרשי הכי ספר כל ומשמע דלמאן דדריש לא נפק' ליה ממחוסר קציצ' כשנתן לה אילן וקרק' דדמי למניח גט בחצירו וכתב לה מתנה עליו ואפ"ה פסול ומחוסר קציצ' פסול אחר הוא אתלוש נמי כתב ומאי דקשה לאו מחוסר מיקרי י"ל כיון שאין בדעתו ליתן לה פרה מחוסר מיקרי דהאיך נתינה אחריתי היא ונתינה דקרן לא אפשר אלא בקציצה וכן נתינה דעלה ומקצת חרס מחוסר קציצה היא כיון שאינו נותן לה הכל.
ולפי זה הטעם נראים לי דבריו של ר' האיי ז"ל שאמר אם מקודם כתיבה הוה דעתיה למיגז לית לן בה אלי דבריו והם נכונים לדברינו דמחוסר מעשה בנתינה זו קאמר רחמנא ובדעתו של אדם הוא חסרון זה דהא בתלוש הוא ומיהו גבי פרה וכל דבר ששיומו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפני עצמו אפילו נתן דעתו שלא לשייר פסול דמתני' דפרה סתמא תנן ויש לסמוך זה ממה שאמרו גזייה לזמן ויהבה ניהלה מאי וכו'.
אלא שמצאתי לרבותי' בעלי תוספות ז"ל סברא שאמר שבזמן שאדם חותך הגט מדבר גדול ושלם ממנו כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ הוי פסול דמיקרי מחוסר קציצה אבל בזמן שאדם חותך זמן מן הגט מועט מן המרובה שהגט שמו עליו, וחשוב משטה של זמן לא מיקרי הגט מחוסר קציצ', וזו סברא נכונה למי שאמרה ז"ל.

ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. איכ' דק"ל והרי אם מכר אביה אותו בית מותר לה לכנס שם שכך אמרו בנדרים קונם לביתך איני נכנס ומכרו לאחר מותר. ואם אמר לה נמי לכל בית שיהיה לאביך אם מת אביה מותר לה ליכנס שם ואמאי אינו כריתות ה"ל כל ימי חיי פלוני שזה כריתות ואי למ"ד דאמר לבית זה שהוא של אביך או שאמר לה בפי' לא תכנסי לבית שבמקום פלוני שהוא היום של אביך אלא דלא חש לפרושה הכא.

ר' יהודה בן בתירא אמר אין כותבין על הנייר המחוק. פי' רש"י ז"ל שהוא ועדיו על המחוק ויכול להזדייף שאם ימחוק פעם אחרת אינו ניכר שעדים גם על המחק הם חתומים.
ואינו נכון, שהרי שטר הבא על המחק הוא ועדיו כשר הוא שאם תאמר חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם א' לנמחק ב' פעמים אלא מתני' בהוא על המחק ועדיו על הנייר שהוא פסול ואין לו תקנה כדמפורש בגט פשוט ומוזכר כאן בירושלמי אלא הוא על הנייר ועדיו על המחק נמי משכחת לה דכשר כגון דכתב סהדי בין סהדא לסהדא אנחנא סהדי חתימנא אמחקא ושטר' אנייר ובשאר גווני פסול ומיהו מתני' לא מתוקמא בהכי דקתני אין כותבין על הנייר המחוק משמע שעל הגט עצמו אמרו ולא על תתימת העדים בלבד.
ואפשר לקיים דברי רש"י ז"ל ולפרש אין כותבין על הנייר המחוק אא"כ נמחק בפנינו משום דילמא שדי דיותא אמקום עדים מעיקרא ומחיק ליה דכי הדר מחיק ליה זימנא אחריתי ה"ל כוליה נמחק ב' פעמים כדאיתא בגט פשוט ולאו מילתא היא שכאן אין לחוש שאין הבעל מטיל דיותא אמקום עדים מעיקרא כדי שתוכל אשתו לזייף גט.

כתבו על החרס של עציץ נקוב. כבר (פירשתי ורש"י) [כתבתי שרש"י] ז"ל פי' במ"ש בפ' הראשון בעפר הבא בספינה שהוא בספינה של חרס ואינה צריכה לנקוב ועציץ נקו' שאמרו שהוא של עץ וזו השמועה קשיא עליו.
וי"א אע"ג דלענין מעשרות והבאת בכורים לא בעינן נקוב בשל חרס כדאמרי' במנחות מיהו אינו מחובר אלא בעציץ נקוב שאני התם דכל שהוא יונק ומפריח מריח האדמה חייב במעשרות וראוי לקרא עליו מן האדמה שהרי יש לו אדמה בעציץ ואדמה מלמטה ואין מין במינו חוצץ אבל אינו מחובר עד שיהא נקוב והא דאמרינן לענין מעשרות נקבו בארץ וגופו בחוצה לארץ וכו' דמ"מ היכן דאינקוב בתר נקב אזלינן דמהתם הוא יונק עיקר יניקתו, ואין לפי' הזה עיקר.
והרב אב"ד ז"ל כתב דבספינה שאינה עשויה לטלטל לא בעינן נקובה אבל בעציץ נקוב לפי שהוא עשוי לטלטל וקשה לי ספינה נמי עשוי לברוח יותר מהעציץ וליכא למימר משום דמיא כארע' סמיכא דמי דהא ר' זירא לית ליה האי סברא דאמר עציץ נקוב באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן ולא שאינו נקוב.
וי"א דאפילו בשל חרס בעינן נקוב ואפילו אינו מטלטל כלל מההיא דגרסינן בתוספתא מסכ' שביעית הטומן לוף בשביעית כיצד יעשה יניחנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח וכו' כדכתיבנ' בפ"ק ועוד שסתם כל עציץ של חרס הוא מדגרסי' בפ' ח' שרצים (שבת דף ק"ח) האי מאן דתלש פטרא מאונא דחצבא מחיי' משום עוקר דבר מגדולו מתיב ר' אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב משאינו נקוב פטור אלמא בחרסנמי בעינן נקוב וראיה נמי מדאמרינן בשלהי המצניע ח' מדות בכלי חרס נקב במוציא משקין וכו' ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים פי' דלאו כמחוברים הם שאין נקב זה ראוי לינק לחלוחית שבקרקע נקב במוציא שרש קטן טהור מלהכשיר בו את הזרעים דכמחוברין הוו וכן פי' שם רש"י ז"ל. וזו תשובה לדבריו.
ור"ת ז"ל אומר דבחרס סגי בנקוב אבל של עץ אפילו נקוב לא. והא דאמרינן במנחות (פ"ד ע"ב) עציץ אעציץ ל"ק כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב בעציץ של חרס והא דאמר ספינה אספינה ל"ק כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס ובנקובה והך אחריתי בשל עץ ואע"פ שהוא נקוב אינו קורא. וא"ת א"כלמה אמרו בלוף טומנו בכלי חרס י"ל דכלי עץ ברוב ימים מרקיב לגמרי והלוף מוציא שרשיו בקרקע, ואינו נכון ומחוור.
וכבר פירשתי העיקר, בעציץ של חרס בעינן נקוב, אבל בשל עץ אע"פ שאינו נקוב נמי מחובר הוא ומביא וקורא והיינו דאמרינן כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס דספינה של עץ אע"פ שאינה נקובה מביא וקורא ושל חרס אינו קורא לפי שאינה נקובה שסתם ספינה בכל מקום אינה נקובה והיינו דאמרינן על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כלומר ברייתא קמייתא דקתני מביא וקורא בעציץ נקוב ובספינה של עץ ואלו לפי' רש"י ור"ת ז"ל אי אתה אומר כן, כך מפורש זה בתוספות.
ומצאתי במס' ערלה בירושלמי פ' ראשון (ה"ב) ר' חזקיה חקולה בשם ר' חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר כשהשרשין מפעפעין אותו ר' יונא מפיק לישנא כלי חרס עומ' בפני שרשים פי' בתמיה ר' ירמיה בעי לטע בו דלתות מאחר שהוא כנקו' אצל האילן נקוב הוא אצל זרעים ומשמע דגמ' דידן לזרעים פשיטא להו דלאו כנקוב הוא.

יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. פירש רבינו שמואל ז"ל דלא שייך למימר מחוסר קציצה אלא במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו כעלה של עציץ נקוב אי נמי מבעלי חיים כעין קרן של פרה אבל כותב על הנייר או על הקלף ארוך ואחר כך קצצו לא קרינן ביה מחוסר קציצה. ודייק לה מדאמרינן לקמן על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום, אלמא מדנקט עציץ נקוב שמע מינה דבעציץ שאינו נקוב אפילו רבא מודה דכשר דליכא למיגזר מידי דאפילו כי יקטום נמי לית לן בה. ורבינו תם ז"ל דחה דהוא הדין בשאינו נקוב דפסיל ליה רבא אלא דהתם לאשמועינן כחו דאביי דאפילו בנקוב שרי וכח דהתרא עדיף ליה ואף על גב דלא קיימא לן כותיה. ואי נמי איכא למימר דאפשר דרבא לא גזר אלא בעלה של עציץ נקוב דכיון דיניק שפיר אורחא דמלתא למיתלש מיניה ועיקר שרשוהי בארעא שבוקו ליה, אבל בעלה של עציץ שאינו נקוב לאו אורחיה למתלשיה כולי האי ולא גזרינן ביה, אלא מיהו אי קייץ פסול דמחוסר קציצה קרינן ליה. ותדע דהא אמרינן כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה, אלמא דוקא משום דלאו אורחיה למיתבר עציצו הוא דשרינן דכוליה יהיב ליה ניהלה הא לאו הכי פסיל, ואף על גב דעציץ לאו עוקר דבר מגדולו הוא, והילכך אפילו כתבו על הקלף ואחר כך קצצו פסול. ור"י הסכים לדברי רבינו תם ז"ל ודייק לה מדאמרינן בחולין (פט, א) מכסים בעפר עיר הנדחת ופרכינן אמאי איסורי הנאה הוא אמר ר' זירא לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, ובודאי יותר מחובר הקלף חלק אל חלק מן העפר זה עם זה ואפילו הכי חשבינן ליה מחוסר תלישה. ואפשר לומר דאין מכל אלו קושיא על דברי רבינו שמואל ז"ל, דההיא דעציץ נקוב דאמרינן דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה לאו דוקא קאמר אלא משום דבעלה של עציץ איצטריך אביי דמכשר למינקט כי האי לישנא דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה נקט נמי בעציץ עצמו כי האי לישנא ולאו דוקא נקטיה, וההיא דעפר עיר הנדחת הכי קאמר את כל שללה תקבוץ מי שיוכל לקבוץ ולשרוף כגון עפרה אבל עפר עפרה שאי אפשר לו לקבצו אלא אם כן יתלוש עד תהום לא דלא אמרה תורה אלא מי שאינו מחוסר אלא קביצה אבל קרקע עולם לא וכי יתלוש ותוקד אש עד מוסדי עולם ולא משום דמחוסר תלישה דוקא קאמר, ואי נמי שהעפר יונק הוא זה מזה וכעוקר דבר מגדולו הוא, אבל כתבו על הנייר או על הקלף ואחר כך קצצו לא. ואף ר"י ז"ל כתב דלכולי עלמא לא אמרינן דהוי מחוסר קציצה אלא בקוצץ ממנו דבר ראוי אבל בקוצץ ממנו כגון אלו שמתקנין ומיפין אותו וקוצצין מן הגליונים מעט אין זה מחוסר קציצה וכדאמרינן לעיל (גיטין כ, ב) בין תיבה לתיבה בין שטה לשטה מהו אלמא ליכא משום מחוסר קציצה דאם כן כי היכי דפרכינן ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לפרוך נמי ותיפוק לה דמחוסר קציצה הוא אלא שמע מינה דקוצץ ממנו דבר הבטל לגבי הגט לאו מחוסר קציצה קרינן ליה, ואמרינן נמי לעיל (גיטין יז, ב) גזיה לזמן ויהבה נהלה מאי דאלמא אף על גב דגזיה לזמן לא מפסיל משום מחוסר קציצה. ובה"ג כתב ומאן דכתב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר ליכתוב דאי כתיב לה מן קמי דליפסוק מגילתא ופיישא מגילתא ופסיק לה בתר דכתיב גיטא מפסיל גיטא, עד כאן. ואפשר שאף הרב ז"ל לא אמר אלא בדפיישא מגילתא טובא דלא בטיל לגבי גיטא. ירושלמי (פ"ב ה"ג): על העלה של זית ולאו כמקורע היא אמר רבי זירא תנא בונא בר שילא אפילו כתב אני פלוני מגרש את אשתי כשר. בכת"י א"י: יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה.

מתני': אין כותבין במחובר לקרקע. כלומר משום דכשקוצץ מן הקרקע הוה ליה מחוסר תלישה ואילו אם נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש והכי גרסינן לה בירושלמי (שם), ואף על גב דבגמרין אמרינן דספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא מכל מקום מדאפקיה בלשון ספר קא משמע לן דספירה בתלוש בעי. ויש מפרשים משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש. ומעיקרא אשמעינן מתניתין דעל הקרן של פרה ועל היד של עבד כשר והוא שיתן לה את הפרה ואת העבד אבל קצץ לא ואחר כך קתני דכתבו על המחובר לקרקע אף על פי שלא קצץ אלא שנתן לה את הקרקע פסול ומן הטעם שכתבנו.
כתבו על המחובר תלשו חתמו ונתנו לה כשר. ואוקימנא לה בגמרא כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכי כתיב וכתב אכתיבת הגט הוא דכתיב והכי קאמר אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו כתבו לתורף ונתנו לה כשר. ואף על גב דחתמו שנינו, חתמו דהכא היינו השלימו וכעין חותמיהן של ברכות דהיינו עיקר הברכות וכלן מלשון חותם תכנית. ואתיא דלא כסוגין דבריש מכלתין דאוקימנא לה כרבי מאיר וכדמוקי לה ריש לקיש בשמעתין דהכא נמי, וטעמייהו דהני רבנן דמוקמי לה כרבי אלעזר אף על גב דסתם מתניתין כרבי מאיר ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע להו דניגזור תורף אטו חתימה.

רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. תמיהא לי דלא הוה ליה לומר אלא עד שתהא כתיבתו בתלוש, דהא מכיון דהוי כתיבתו בתלוש ודאי אי אפשר לחתימתו במחובר, ואי אפשר לדחוק דמלתא בעלמא הוא דקאמר וכדי נקטיה ובגררה דכתיבתו, מדאמרינן בריש מכלתין (ג, א) מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ואוקמה רב אשי (ד, א) רבי יהודה היא דתנן רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. ונ"ל דמכאן יש לדקדק דתלוש ולבסוף חברו ובטלו הוה ליה כמחובר ופסול. ואף על גב דלענין עבודה זרה הוי כתלוש וכדתנן (ע"ז מז, ב) המשתחוה לבית אסרו ולענין הכשר זרעים פלוגתא דתנאי, הכא סבירא להו דהוה ליה כמחובר, והיינו דלא בעי לה הכא אי כתלוש דמי אי כמחובר דמי כדאיבעיא לן בחולין (טו, ב) לגבי שחיטה, והכא הכי קאמר רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש שאם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ואחר כך חתמו פסול משום דרבי יהודה סבירא ליה דכי כתיב וכתב לה אכולה כתיבה דגט קאי ואכתיבה וחתימה הוא דכתיב וכדאמרינן בשמעתא קמייתא דמכילתין, ומדרבי יהודה נשמע לרבי מאיר דכתבו בתלוש ולבסוף חברו ובטלו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול ולרבנן דהיינו רבי אלעזר דבעי כתיבה לשמה תלוש ולבסוף חברו ובטלו וכתבו ותלשו וחתמו ונתנו לה פסול, ומינה נמי שמעינן דדוקא בתלוש ולבסוף חברו וכתבו לרבנן אי נמי כתבו או חתמו לרבי יהודה הוא דפסול משום דכתיב וכתב ונתן דבעינן דבשעת כתיבה לרבנן ובשעת כתיבה וחתימה לרבי יהודה יהא בתלוש אבל כתבו בתלוש וחברו ובטלו וחתמו לרבנן אי נמי כתבו וחתמו בתלוש לרבי יהודה וחברו ובטלו ותלשו ונתנו לה כשר דלא הקפיד הכתוב שיהא בתלוש אלא אכתיבה או אחתימה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ואם תאמר מכל מקום מחוסר תלישה הוא קודם שיתננו לה, לא היא, דכי כתיב וכתב ונתן דמינה דרשינן יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה אשעת כתיבה הוא דכתיב כלומר כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה אבל מחוסר קציצה ונתינה שלא בשעת כתיבה לא והכא בשעת כתיבה הרי לא היה מחוסר תלישה. ואם תאמר והלא כותב בעלה של עציץ נקוב בשעת כתיבה לא היה מחוסר קציצה שהרי לא היה בדעתו לתלוש ואפילו הכי גזר רבא שמא ימלך ויקטום, הא ליתא, דמכל מקום כשיקטמנו הרי נתגלה שבשעת כתיבה היה מה שכתבו בו מחוסר קציצה זו אבל כאן לא נתחדש בו בגופו של קלף הגט שום מעשה דכמדתו שבשעת כתיבתו הוא אחר תלישתו וכיון שכן נמצא דלאו מחוסר תלישה היה. ואם תאמר דלמא לעולם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ותלשו פסול דכיון דבטלו מחוסר קציצה מיקרי, ורבי יהודה דקתני עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש למעוטא תלוש ולבסוף חברו ואפילו לא בטלו אבל כתבו בתלוש וחברו ולא בטלו ותלשו ונתנו לה כשר, הא ליתא חדא דכשתמצי לומר דהפרש יש בלאחר כתיבתו וחתימתו בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו לחברו ובטלו אי אפשר אלא מאחד משני טעמים או שתאמר שלא בטלו כתלוש דמי או שתאמר דלא הקפידה תורה אלא אשעת כתיבתו וחחתימתו, ואי כתלוש דמי אם כן אפילו חברו ולא בטלו וכתבו וחתמו כשר, ואי כמחובר דמי אלא שלא הקפידה תורה בלאחר כתיבתו וחתימתו אם כן אפילו חברו ובטלו לאחר כתיבתו וחתימתו כשר, ועוד דאין לך דבר שיהא בו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר, דאפילו לגבי שחיטה לא איבעיא לן התם (חולין שם) אלא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו כדאיתא התם אבל בשלא בטלו פשיטא דכתלוש דמי והכא נמי לא שנא, ואם נפשך לומר דנהי דמחובר גמור לא איקרי מכל מקום מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה חפירה ונתינה, הא נמי ליתא, דמחוסר חפירה לאו כלום הוא וכדאיתא בסנהדרין (מו, א) דתנן התם כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ועץ יוצא ממנה ותולין בו ורבי יוסי אומר קורה מוטה בכותל ותולה בה כדרך שהטבחים עושין ואמרינן עלה בגמרא רבנן סברי כי קבור תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה. ורבנן תלישה לאו כלום היא, אלא ודאי אין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבנו. ומיהו בירושלמי (פ"ב ה"¨) איבעיא להו כתבו בתלוש חברו חתמו ותלשו ונתנו לה מה אמרי ביה רבנן כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה רבי יהודה ולא איפשיטא לה, ומכל מקום מדלא איבעיא להו לבעלי גמרא דילן משמע דממתניתין הוה שמיע להו כמו שפירשתי. כנ"ל.
בכת" א"י (וכן בגמ' שם): כי קבור תקברנו יצא מי שמחוסר קציצה וקבורה ורבי יוסי סבר.

בדאשרוש כולי עלמא לא פליגי. כלומר שיצאו שרשיו דרך נקביו והשרישו בקרקע.

כבר ביארנו שאין האשה מתגרשת אלא בשטר שנאמר ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה והמגרש את אשתו צריך שיהא ענין הגט דבר הכורת בינו לבינה ומכאן אמרו הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין לעולם על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות ואף ריח הגט אין בו כל שלשים יום או כל ימי חיי פלני הרי זה גט שהרי כרת בינו לבינה ואין שום רשות משתייר אצלו לכשיעברו שלשים או ימות הפלני ולענין שלא תלכי לבית אביך לעולם יש שואלים שהרי לענין נדרים אמרו קנם ביתך שאני נכנס מת או מכרו מותר שמאחר שמת או מכרו אין זה ביתו והיה לך לומר אף בזו שאין קרוי בית אביה אלא בחייו והרי אמרנו דכל ימי חיי פלוני שהוא כריתות תירצו בה שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל בגיטין אף לאחר מיתת אביה הוא קרוי בית אביה ולכשתכנס שם יעקר התנאי שבית אביה קרוי אף לאחר מותו וכן אם נפל הבית או מכרו אין זה כלום שכל מקום שהוא עומד שם קרוי ביתו ומכל מקום אם מת אביה ונפל הבית שלו יש חוככים לומר שנתקיים התנאי שהרי אביה אין כאן ובית אביה אין כאן ומ"מ מגדולי הרבנים מסכימים לומר שאף כשיבנה נקרא ביתו וכן נראה שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וכל שבשעת נתינת הגט אין בו כריתות אינו כלום:

כתבו על חרש של עציץ נקוב כשר שהרי נוטל כל העציץ ונותן לה על עלה של עציץ נקוב לדעת אביי כשר אע"פ שלענין שבת נקרא תולש אחר שמכל מקום הוא נותן לה את כלה ולרבא פסול ואע"פ שנתן לה את כלו גזירה שמא יקטום העלה והלכה כרבא ולא מצינו שנחלקו בעלה של עציץ שאינו נקוב אלמא אף לרבא כשר הואיל והעציץ עצמו תלוש שאף כשיקטום כשר ואין כאן חסור קציצה אחר שכלו תלוש כך היא סברת ראשוני הגאונים ורבינו חננאל בכללם ומכאן למדו שהקלף שכותבין בו את הגט אם נשתייר מן הקלף יותר מדאי וחתכו אחר כתיבת הגט אין כאן בית מיחוש ואין דין חסור קציצה נאמר אלא בבעל חיים ובמחובר שהוא תולש דבר מגדולו ויש חוככין בדבר להחמיר בכל חסור קציצה ופירשו דלא נקט פלוגתייהו בנקוב אלא משום דבחרס נקט ליה נקוב לאשמועינן ריבותא דאע"ג דלגבי שבת הוי מחובר לגבי גיטין לא קרינן ליה מחובר ומדאיתמר רישא בנקוב נקט פלוגתייהו בנקוב והוא הדין דפליגי בשאינו נקוב וראייה עוד לדבריהם דבחרס של עציץ נקוב אמרו שקיל ליה ויהיב לה כליה אלמא דאע"ג דחשבינן ליה בתלוש צריך שיהא נותן לה את כלו הא אם שבר חתיכת החרש שהגט כתוב בו אינו כלום וחסור קציצה הוא אע"פ שדינו כתלוש לענין גט וכן שהוא כמיטלטל לענין קנין משיכה וחזקה כמו שיתבאר אלא שיש לדחות ראייה זו דאורחא דמילתא נקט שדרך בני אדם ליתן את העציץ כלו ולא לשברו ומכל מקום אף בשוברו כן ומגדולי הגאונים כתבו דרך פשרא שאם כשהתחיל לכתבו היה בדעתו לקוץ ממנו אין לו לקוץ הא אם התחיל לכתבו שלא על דעת קציצה אחר כתיבתו לית לן בה שחסור הקציצה תלוי בדעתו ר"ל שמאחר שהיה דעתו לכך נמצא לפי מחשבתו שהוא נכתב בחסור קציצה הא סתמא אחר שהוא תלוש אין כאן חסור קציצה אלא בקרן פרה ויד של עבד והדומים להם ששיורם חשוב אצל הכל ובאלו אף במגלה דעתו שלא לשייר אם שייר פסול ועיקר הדברים שלא לחוש בה כלל מדין הלכה אלא שכמה גדולים פקפקו בדבר:

ושמא תאמר לדעת האוסרים למעלה בהרי זה גיטיך ונייר שבין שיטה לשיטה שלי לותיב ליה תפוק לי דמחוסר קציצה הוא הם מתרצים שזו פירושה והנייר שלי לאחר שיגיע הגט לידה וכשבא לידה מיהא אין כאן חסור קציצה ואין נראה כן דהא דאותיב ליה תיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים נימא דבשעת נתינה מיהא ספר אחד הוא אלא בכולהו גוני מיקרו שנים ושלשה ספרים ואין ספק שאף לענין חסור קציצה כן אלא שאין דין חסור קציצה נאמר בתלוש ואף בבריתא דערלה מוכיח כן והוא שאמרו שם פרק ראשון אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור וכמה מן השורש רשב"ג אומר כמחט של מיתון והוא מחט שהרוקם מחבר בו חוטי המשי על הדרך שהאורג מחבר חוטי הפשתן על הקנה הדק פחות מכן כתלוש השתחוה לו אסרו וכותבין עליו גיטי נשים אלמא אע"פ שקוצץ אותו שורש או מענפיו שהרי אין כלו בר נתינה כשר אלמא שאין דין חסור קציצה נאמר בתלוש ובתוספות כתבו לחזוק דברינו שכל אדם חותך את הגט מדבר גדול ושלם כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ שהנשאר חשוב ממקום הגט זהו חסור קציצה אבל בזמן שאדם חותך מעט מן המרובה כגון מותר הקלף דרך תקון אינו כלום שהרי בגט אמרן גזייה לזמן ייהביה ניהליה ומפני שהגט שמו עליו וחשוב משיטת הזמן ואין הגט נקרא מחוסר קציצה בכך:

ועל הקרן של פרה וכו' בשלמא יד עבד אי אפשר למקצייה אלא קרן של פרה נקצייה וליתביה (וניכתביה ניהלי') [לה] אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה:

ר' יוסי הגלילי אומר וכו' מ"ט דר' יוסי הגלילי דתניא ספר אין לי אלא ספר מניין לרבות כל דבר ת"ל וכתב מ"מ א"כ מה ת"ל ספר מה ספר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל שאין בו רוח חיים ואינו אוכל. פי' אונתן בידה קסמיך דה"ל כלל ופרט ורבנן אי כתב בספר כדקאמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא פי' אי כתב בספר הוה משמע יכתוב בקלף ומצית למימר דכי נמי מרבית מוכתב לה דומיא דקלף הוא דרבי השתא דכתב ספר אין זה אלא וכתב ספר כריתות ספירת דברי כריתות על כל מה דבעי לכתוב וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:

מתני' אין כותבין במחובר לקרקע כתבו על המחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר ור' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ר' יהודה בן בתירא אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירין. פי' אין כותבין במחובר לקרקע משום דבעי' וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיב' ונתינה יצא מחובר שמחוסר קציצה והילכך אי כתביה במחובר פסול הוא. כתבו על המחובר וכו' ופריך והאמרת אין כותבין וכו' פי' דמשמע שהמחובר פסול והדר מכשיר ליה אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף וכן אמר רב הושעיא והוא ששייר מקום התורף וכן אמר רבה בר רב חנה והוא ששייר מקום התורף ור' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי וה"ק אין כותבין תופס גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לתופס ותלשו וכתבו לתורף ונתנו לה כשר פי' ר' אלעזר סבר עידי מסירה כרתי והם הם העיקר שמוסר בפניהם הגט ועידי חתימה בלא עידי מסירה לא יועילו כלום שיתן לה גט חתום בלא עידי מסירה והיכא דאיכא עידי מסירה אע"ג דליכא עידי חתימה כשר שהעיקר עידי מסירה הן והכריתות נגמר עליהם וקרא דכתיב וכתב לה ספר כריתות לאו על חתימת העדים קאמר אלא על כתב הגט וגופו של גט הוא שמו ושמה שם עירו ושם עירה והזמן והרי את מותרת לכל אדם יקרא תורף והשאר תופס וה"ק אין כותבין התופס במחובר גזירה שמא יכתוב גם התורף הילכך אסרו חכמים לכתוב התופס במחובר לכתחילה ואם כתבו לתופס על המחובר ותלשו ואח"כ סיימו וכתב התורף בתלוש כשר והאי דקתני חתמו לאו דוקא חתימת עדים אלא כמו סיימו שסיים (חתמו שזייף) התורף בתלוש ור' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו של תופס וסיימו של תורף בתלוש דגזר תופס אטו תורף ופסל אפילו בדיעבד:

ור"ל אמר חתמו שנינו ור"מ (אמר) היא דאמר עידי חתימה כרתי וה"ק אין כותבין תורף גזירה שמא יחתום כתבו לתורף תלשו חתמו ונתנו לה כשר. פי' ר"מ סבר עידי חתימה כרתי הם הם העיקר וגט שיש עדים חתומים בו אע"פ שנתנו בינו לבינה כשר ונשאת בו אחרי שהגט יוצא חתום מתחת ידה ומקויים בחותמיו ולא בעי' עידי מסירה והאי וכתב לה על חתימת עדים קאי שהיא העיקר והלכך אם כתבו כולו ואפילו התורף במחובר ותלשו וחתמו ונתנו לה כשר ור' יהודה פוסל דבעי' כתיבת הגט וגם חתימתו בכשרות כדאמרן בשמעתא קמייתא בפ"ק דמסכתין מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ר' יהודה הוא וקי"ל הלכה כרבי אלעזר בגיטין וכדאמרינן לקמן הלכה כרבי אלעזר. כתבו על חרס של עציץ נקוב [כשר] דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה. על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה:

תוס' בד"ה יצא זה כו' כשכתבו על עלה של עציץ נקוב כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד וכן היה ר"ת מחמיר מדקאמר בסמוך כתבו על חרס של עציץ נקוב כו' עכ"ל מפורש בדברי הרא"ש משמע דאי תבריה ויהיב לה החרס דפסול וחשבינן ליה כו' עכ"ל ע"ש וכן יש לדקדק מפרש"י שכתב ואין לחוש שמא ישבור החרס כו' עכ"ל דמשמע (ג) אם שברו הוה מחוסר כו' אבל הרא"ש כתב בשם רש"י שהיה מכשיר וצ"ע:

בד"ה ואינה מתגרשת כו' אבל לאביי כו' מסברא דיאמרו כסף כו' למעוטי חליצה כו' עכ"ל כל זה בריש פרק קמא דקדושין ע"ש:

גמ' והוא ששייר מקום התורף ור"א היא וכו' וה"ק אין כותבין טופס וכו' כתבו לתורף וכו'. והא דקתני במתני' תלשו וחתמו פי' חתמו גמרו כמו תורה חתומה ניתנה וכן פירשו התוס' לעיל בפ"ק (גיטין דף ג') ריש ע"ב ד"ה דתנן אין כותבין במחובר וכו' ע"ש:

גמ' והוא ששייר מקום התורף כו'. נ"ב והא דקאמר חתמו פירוש גמרו כמו תורה חתומה ניתנה תוס' לעיל פרק קמא (גיטין דף ג') בד"ה דתנן אין כותבין במחובר כו':

תוס' בד"ה יצא כו' ויותר נחשב מחובר גט בקלף גדול מחיבור כו' כצ"ל:

גבי' אין לי אלא ספר כו'. ר"ל אם לא כתב לא כללא קמא ולא כללא בתרא רק ספר לחודא:

גמ' ואידך מיבעיא לדבר הכורת כו'. דאי לא"ה אף דרבנן דרשי ספר לספירת דברים והיאך נלמוד ספר כורתה דוקא גט ולא כסף [ולמה ליה לשנויי מיבעי' כו'] מ"מ מדכתב וכתב לה סיפור דברים וסמך כריתות לגביה [שפיר הו"מ להוכיח מינה דאין דבר אחר כורתה לכך משני מיבעיא וכו'] וק"ל:
במתני' אין כותבין במחובר לקרקע. ואף בנותן לה כל הקרקע פסול ולא הוי כנותן לה הפרה ועבד ועיין ברשב"א [מפורש דברי הירושלמי דמה ספר בתלוש]:

בתוס' בד"ה יצא זה כו' ועוד אומר ר"י כו'. דהשתא א"ש טפי הרבותא בנקוב מבשאינו נקוב:

בתוס' בד"ה בכתיבה מתגרשת כו'. עיין במ"ש בעירובין בעזה"י:

רש"י ד"ה לא אפשר למקצייה. ואם חבל בו יצא לחירות כו' אלמא כו'. לכאורה בלא"ה כיון דיצא לחירות א"כ אינו שלו והוי כגזל גט הכתוב דמבואר בש"ע סי' ק"כ ס"ב דפסול. ואין לומר דאבר הנחתך ממנו דינו כמת דאסור בהנאה לפיכך לא שייך בו גזילה וכתבו על אה"נ כשר. דבב"ק (פה) אמר דכסיפא ליה מילתא למישקל מבשרו למשדייה לכלבים משמע דמותר בהנאה. ואולי כיון דיוצא לחירות מחמת קטיעת היד לכן שייך היד להאדון:

תד"ה בכתיבה. ומוכתב אחרינא בכתיבה מתגרשת כו'. ל"י מדוע לא הביאו דרשה ג"כ על וכתב קמא הא דאיתא לעיל (כ) וכתב ולא וחקק. ועוד שם לעיל מינה דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה כו'. וזה י"ל דלשיטתייהו אזלי שכ' לקמן (כב ב) בד"ה והא. דהתם אונתן סמיך. ויש עוד דרשה בר"פ דלקמן (כד ב) ואי כ"ר וכתב ה"א למעוטי האי ע"ש:

גמרא וה"ק כו' כתבו לתורף תלשו וחתמו ונתנו לה כשר. כצ"ל:

רש"י ד"ה תורף. גילויו של שטר. כצ"ל:

תד"ה יצא (בסופו). כדאמרי' לעיל גזייה כו'. הוא (בי"ז ב) ובין שיטה כו' הוא (בכ' ב):

גמ' מי שאינו מחוסר. כעין זה חולין דף קלה ע"א ושם נסמן:

שם ורבנן אי כתיב בספר. עי' סוטה דף טז ע"א:

שם כתבו על חרס של עציץ נקוב. עי' לעיל דף ז ע"ב תוד"ה עציץ נקוב:

אלא קרן של פרה לקציי'. הקשה ב"ח אי נותן לה הפרה מועיל אע"פ דכתיב ונתן דבעי' דבר המטלטל ובפ"ק דחולין השוחט בשן מחובר בפרה פסול משום דכתיב ויקח המאכלת ואמאי הרי מטלטל כל הפרה ותי' בדוחק ועיין חלקת מחוקק. ולפע"ד כפשוטו בודאי אי הסכין ארוך כמה ואע"ג שאינו צריך לשחיטתו אלא רישא דסכינתא מ"מ כיון שכל הסכין ראוי לשחוט בו מיקרי ויקח המאכלת וכן נמי יריעה גדולה כמה וכותב גט על שורה א' ממנה מ"מ כל היריעה ראוי לכתיבה מיקרי שפיר לקיחת הספר ונתן בידה. וה"ה הכותב גט על קרן פרה הרי כל הפרה ראוי לכתוב עליו גט א"כ הכל מיקרי ספר כריתות אבל בשחיטה אין ראוי אלא השן ולא הפרה ואם ניטל הפרה לשחוט בשן שלה אינו ניטל מאכלת מה תאמר לא יהיה אלא קתא דסכינא ז"א אין בהמה נעשית יד לאבר:

ספר לספירת דברים הוא דאתא. קיצור לשון הוא פשיטא כל ספר הוא סיפורי דברים אלא ספר כריתות סיפור דברים של כריתות שיסופר בו ענין הכורת בינו לבינה:

אין כותבין במחובר לקרקע. אין גט במחובר נפקא מונתן דבר המטלטל מיד ליד א"נ דכתיב ספר דומיא דספר וכ' ב"ש איכא בינייהו עציץ נקוב שמטלטל מיד ליד ומ"מ אינו דומה לספר עד שיופסק יניקתו ויבואר עוד לקמן אי"ה. ולעיל במתני' כ' על קרן הפרה ונותן לה הפרה אבל אי לא נותן לה רק מקנה לה הקרן אפי' אין הפרה שלו אלא של אחר והקרן שלו ומקנה לה הקרן שלו ונמצא הוה שפיר דבר הכורת בינו לבינה שלא נשאר לו בהפרה חלק מ"מ פסול משום מחובר. והכא במתני' מיירי שכתב במחובר ונתן בתלוש. מ"מ פסול כיון דע"כ צריך לקצוץ בין כתיבה לנתינה משום דנתינה פסולה במחובר א"כ הוה מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה. ותרי דיני נינהו גירושי במחובר ומחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה:

ופליגי אמוראי שמואל ור' אושעי' ור' יוחנן. לא ניחא להו לאוקמי מתני' כר"מ דהרי ר"מ לא גזר כתיבה אטו חתימה במצאו באשפה וה"ה במחובר והוא קושי' תוס' לעיל ד' ע"א ע"כ מוקי כר"א ובגזירת טופס אטו תורף פליגי רבנן ור' יהודה דפוסל בדיעבד ופסק הרמ"ה שבטור כר' יהודה דפוסל טופס אפי' בדיעבד דה"ל מחלוקת ואח"כ סתם לקמן במתני' כ"ו ע"א והלכה כסתם. ואמנם הפוסקים פסקו הכא כרבנן ולקמן כסתם מתני' ועיין הטעם בר"ן לחלק. וריש לקיש פליג ומוקי מתני' כר"מ וגזר כתיבה אטו חתימה ואפשר כמו שתי' תוס' לעיל ד' ע"א. והקשו תוס' לעיל ד' ע"א לר"ל אליבא דר' יהודה כיון דכתיבתו בתלוש פשיטא דהוה חתימתו בתלוש ותי' בנטעו ואשרוש בנתיים. והרמ"ה שבטור ס"ל אפי' רק בטלו בלא השרשה. ואפי' למ"ש תוס' דאשרוש מ"מ לא תיקשי דהוה מוקדם. דאפי' לרמב"ם דגט מאוחר פסול מ"מ משכחת שאיחר זמן עד זמן החתימה באופן שחתמו העדים באותו יום שכתב בגט כמ"ש ה"ה דגם לרמב"ם כשר וכמ"ש ב"ש סי' קכ"ז סוף ס"ק ט"ז ע"ש. ובירושלמי מספקא לאמוראי אי כ' בתלוש ונטעו ותלשו ונתנו אי זה מיקרי מחוסר קציצה כיון שבשעת כתיבה היה ראוי ליתנו כך ולא היה מחוסר קציצה ולא איפשטא. ופסק רמ"ה לחומרא עיין טור. ורשב"א בשמעתין מוכיח מהנ"ל דע"כ לא איכפת מדאיירי ר"י באשרוש בין כתיבה לחתימה ש"מ אבל אחר חתימה בינה לנתינה לא איכפת לן. ובפר"ח סי' קכ"ד צוח כי כרוכיא כיון דאיבעי ולא איפשטא ובש"ס לא מצינו חולק מה"ת להקל ע"ש ולפע"ד בודאי לפי מה דמוקי ר"ל מתני' כר"מ וכתיבתו וחתימתו ממש קאמר וצ"ל דאשרוש בנתיים איפשטא האיבעי להקל כמ"ש רשב"א. והנך אמוראי דירושלמי דאבעי' להו היינו משום דלא אסקו אדעתיהו אוקימתא דר"ל אלא כתיבתו וחתימתו היינו טופסו ותורפו וכמ"ש תוס' לעיל ג' ע"ב ומשו"ה מספקא להו אבל לר"ל פשיטא לי' ממתני' להקל ונהי באוקימתא דמתני' לא קיי"ל כוותי' מ"מ בהאי דינא לא שבקינן פשיטותא דר"ל מפני ספיקותא של אמוראי דירושלמי ודע לפמ"ש הרי"ף דלר"א ע"ח נמי כרתי ולפמ"ש הר"ן שם וכ' הרשב"א לעיל ד' ע"א דמזוייף מתוכו להרי"ף מדאורייתא פסול כיון שצריך להעדים ה"ל מן הכתיבה עצמה וצריך לשמה ותלוש ע"ש. א"כ מאי דאמרינן חתמו אתורף קאי היינו נמי חתימת העדים שבכלל תורף הוא ואם הוא במחובר פסול מטעם כתיבת התורף בפסול:

גמרא אלא קרן של פרה לקצייה אמר קרא וכתב ונתן כו' ולכאורה נראה פשוט מסוגיא דשמעתין דהא דקתני במתני' ונותן לה את העבד ואת הפרה היינו דאל"כ פסול הגט ממ"נ אם יקצצנו פסול משום וכתב ונתן וכל זמן שלא קצצו אי איפשר ליתן לה ע"י שיור שיאמר הרי זה גיטך על מנת שאני משייר לעצמי גוף העבד והפרה דבכה"ג נמי פסול משום דאין זה כריתות אלא דלפ"ז קשה א"כ היאך אמרינן לעיל בברייתא ה"ז גיטך ע"מ שהנייר שלי אינה מגורשת ופירש"י ז"ל משום דנמצא' אותיות פורחות באויר משמע להדיא דהיכא שנותן לה הנייר ומשייר לעצמו הנייר העודף על הגט מגורשת וכן נראה מדקמיבעיא ליה לרב פפא בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה משום דצריכי לגט נראה דאם משייר לעצמו גליון הגט העודף על הכתיבה לא מיפסל בהכי ולא אמרינן דאין זה כריתות כמו בעבד ופרה דפסול אם שייר לעצמו הגוף. וליכא למימר דדוקא בעבד פסול משום דלא אפשר למקצייה ואין זה כריתות אבל בפרה אין לפסול אם לא יקצצנו וישייר לעצמו אלא דפסול משום גזירה שמא יקצוץ הא ליתא דא"כ תיקשי לאביי דלא גזיר אפילו בעלה של עציץ נקוב וכ"ש דתיקשי לשיטת התוספות דפסלי אם קצץ הקלף לאחר כתיבה וא"כ אכתי אמאי מכשרינן לעיל כשמשייר לעצמו הגליון נגזור שמא יקוץ ואף שיש ליישב מ"מ פשטא דמילתא משמע שאם שייר העבד והפרה לעצמו פסול משום דאין זה כריתות וכן נראה מל' הרשב"א ז"ל בחידושיו וא"כ קשה מההיא דנייר שלי ויש ליישב וצ"ע:

תוספות בד"ה יצא זה שמחוסר קציצה פירש רבינו שמואל כו' ומעשה היה בימי הריב"ם ז"ל כו' ופסלו עכ"ל. ויש לתמוה טובא מאי טעמא דהני רבוותא דפסלי דכיון שאין הכרח לקציצת הקלף אמאי מיקרי מחוסר מעשה דבכל דוכתא דמייתי הש"ס כהאי גוונא בכל דוכתא איירי כשהוא צריך דוקא לאותו מעשה מיקרי מחוסר מעשה כדמשמע להדיא בכיסוי הדם דדרשינן ושפך וכסה שלא יהא מחוסר מעשה בין שפיכה לכיסוי ואפ"ה לא מיקרי מחוסר מעשה במה שהצריכו חכמים לבדוק הסכין קודם הכיסוי וכן בדם חיה אמרינן להדיא שצריך לבדוק הריאה והרי לפנינו שצריך להפשיט ולבדוק ואפ"ה לא מיקרי מחוסר מעשה כיון דמדינא אפשר לכסות בלא אותו מעשה וסמיך ארובא אלא מחומרא בעלמא הצריכוהו בדיקה מש"ה לא מיקרי מחוסר מעשה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בפרק כיסוי הדם לענין דם שעל הסכין חייב לגוררו וכהנה הרבה בתלמוד וא"כ אמאי אמרי' הכא דחתיכת הקלף מיקרי מחוסר מעשה ולולא דמסתפינא מרבוותא היה נ"ל דהא דפסלי הני רבוותא בקלף שחתכו היינו היכא שאין בדעתו להקנות לה הקלף דא"כ אי אפשר ליתנו לה אלא ע"י קציצה דאל"כ הו"ל שיור בגט ואין זה כריתות וכמ"ש בסמוך ואם יקנה לה בפירוש גם שאר הקלף הו"ל מחוסר מעשה דהקנאה והני דמכשרי היינו משום שכל הקלף נקנה לה ממילא כדאמרי' לעיל אוירא דמגילתא הוא ובזה היה אפשר ליישב קושיית מהרש"א ז"ל שהקשה על מה שהביא הרא"ש ז"ל דרש"י ז"ל נמי מכשר בחתך הקלף לאחר כתיבה וא"כ קשה דרש"י ז"ל עצמו כתב בסמוך גבי עציץ דשקיל לה ויהיב לה ניהליה ואין כאן מחוסר קציצה כו' משמע להדיא שאם שיבר החרס לאחר כתיבה מיפסל אע"ג שאינו מחובר ולא ב"ח ולמאי דפרישית שפיר יש לחלק דבקלף מכשיר כיון דבטיל ממילא לגבי הגט וא"צ להקנות בפירוש ואפשר ליתנו בלא קציצה מש"ה כי נמי קצצו לא מיקרי מחוסר מעשה משא"כ בעציץ אי לאו דחייס עליה לשברו סד"א דמשייר העציץ לעצמו ואינו רוצה ליתנו לה אלא מקום כתיבת הגט וממילא נמי הוי שיור וא"כ אין זה כריתות וצריך לקוצצו וא"כ הדר הו"ל מחוסר מעשה. לכך הוצרך לפרש דלא מפסיד ליה לעציץ וא"כ מסתמא בדעתו ליתנו לה לגמרי כן נ"ל נכון לשיטת רש"י ז"ל. ואפשר שהיא שיטת רבינו האי גאון ז"ל שהביא הב"י באה"ע סימן קכ"ד עיין שם. אלא דמסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן אלא דהני דפסלי פסלי בכל גווני. ולפ"ז צריך לומר דמשמע להו דלאו משום מחוסר מעשה פסלינן אלא עיקר קפידא דקרא דוכתב ונתן כמו שהגט הוא בשעת כתיבה כמו כן צריך ליתנו לידה בלי שום גרעון ומש"ה לא מכשרי אלא במעט כדי לייפותו דלא מיקרי שינוי בהכי כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה בכתיבה מתגרשת תרי וכתב לה כתיבי כו' עכ"ל. ויש לדקדק דהא איצטריך נמי וכתב לאשמעינן ולא וחקק כדדרשינן לעיל. מיהו י"ל דהאי לאו מייתורא דקראי דרשינן אלא פשטא דלישנא וכתב משמע ולא וחקק דחקיקה לאו כתיבה היא וא"כ מהאי וכתב לה דדרשינן לה לשמה ממילא מישתמע דולא וחקק. אלא דאכתי יש לדקדק דבספרי דרשינן וכתב לה ספר כריתות אין לי אלא דיו מנין לרבות סם וסיקרא וכל דבר המתקיים ת"ל וכתב מכל מקום. לכאורה נראה דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא דהא מספר משמע דבעינן דוקא דיו כדאמרינן במנחות לענין ס"ת דבעינן דיו משום דכתיב ספר ולהלן אומר מפיו יקרא כו' על הספר בדיו ואם כן איצטריך וכתב לאשמעינן דלא בעינן דיו ובשלמא לרבנן איכא למימר דכיון דסברי ספר דהכא לספירת דברים בעלמא הוא דאתא א"כ מאי איצטריך לרבות דלא בעינן דיו דמהיכא תיתי משא"כ לרבי יוסי דמשמע ליה ספר ממש א"כ מנא ליה דלא בעינן דיו. ואפשר דכיון דדריש וכתב מכל מקום לענין דלא בעינן קלף ממילא משמע נמי דלא בעינן דיו דבכל ענין דרשינן וכתב מכל מקום. ועוד יש ליישב ע"פ מה דאמרי' בסוטה בג' מקומות הלכה עוקרת מקרא רחמנא אמר בספר והלכה בכל דבר וא"כ לרבי יוסי נמי איצטריך הילכתא ואיצטריך קרא ודו"ק:

משנה אין כותבין במחובר וכתב רש"י ז"ל משום דמחוסר קציצה. ומילתא דפשיטא שכל שכן דפסול אם לא קצצו כדאיתא בתוספתא מה ספר תלוש:

רש"י בד"ה נייר המחוק יכול לחזור ולמחקו עד העדים כו' ולא מוכח מילתא כו' עכ"ל. משמע להדיא שמפרש האי נייר מחוק בהוא ועדיו על המחק ורבים תמהו על פירושו דהא בפ' גט פשוט אמרינן להדיא דכה"ג אינו יכול לזייף דאינו דומה נמחק פעם א' כו' וכמו שכתבו התוס' לקמן בסמוך בד"ה ולא על נייר מחוק ע"ש ובלשון הרא"ש ז"ל. אמנם לענ"ד נראה לפרש וליישב לשון רש"י ז"ל דלא משמע ליה לפרש כפי' התוספות משום דמתניתין סתמא קתני משמע דאיירי בהוא ועדיו על המחק כמ"ש התוספות גופייהו בפרק גט פשוט דהוא על הנייר ועדיו על המחק לא שכיח וממילא משמע דה"ה להיפך נמי לא שכיח וא"כ סתמא דלישנא משמע בהוא ועדיו על המחק דשכיח כמו שכתבו התוספות שם להדיא. ועוד דבכתב על הנייר ועדיו על המחק משכחת לה דכשר היכא דכתב אנחנו סהדי חתמנו על המחק וגיטא על הנייר דתו ליכא למיחש מידי כדאיתא להדיא בפרק גט פשוט כמ"ש לקמן בלשון התוספות. ועוד דכיון דרישא דמתני' קתני אין כותבין במחובר ומוקמינן להאי כותבין אכתיבת הגט ולא על החתימה ממילא משמע דאין כותבין דסיפא נמי אכתיבה קאי לכך מפרש רש"י ז"ל דאיירי בכתבו הוא ועדיו על המחק ואע"ג דבשטרות כשר כה"ג משום דאינו דומה נמחק פעם אחד אפ"ה מחמרינן בגיטין דהא בשטרות גופא לא מכשרינן אלא משום דאין העדים חותמין אא"כ נמחק בפניהם וא"כ בגיטין גזרינן אטו לא נמחק בפניהם משא"כ בשטרות לא שייך לגזור ואחר כותבי מצאתי כיוצא בזה שהביא הב"י בשם העיטור. עוד נלע"ד דמדינא נמי יש לפסול בגיטין דהא מסקינן בפר' גט פשוט דהא דמכשרינן בהוא ועידיו על המחק ולא חיישינן שמא כבר נמחק מקום העדים שני פעמים ומקום הכתב פעם א' היינו משום דאין העדים חותמין אא"כ נמחק בפניהם וא"כ משמע דבלא"ה חיישינן ואע"ג דלא דמי נמחק פעם א' ולא יחתמו כשרואין שינוי כזה כבר כתבו התוספות שם דדוקא הב"ד מרגישין בין נמחק פעם אחד כו' אבל העדים אין מרגישין כו' ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש דבשטרות מכשרי מהאי טעמא דאין דומה נמחק פעם א' דהא עיקר חשש זיוף בשטרות אינו אלא אם ירצה לגבות ע"פ ב"ד מבני חורין או מלקוחות שאם יפרענו הלוה מעצמו אין כאן חשש זיוף אע"כ דע"פ ב"ד מיירי וכיון דא"א לעולם לגבות בב"ד אלא ע"י השטר וא"כ הב"ד דייקי להבחין בין נמחק פעם אחד משא"כ בגיטין שאינה צריכה לבא לב"ד עם גיטה אלא כל זמן שיש שני עדים שראו הגט בידה מתירין אותה לינשא וא"כ אפילו בהוא ועדיו על המחק תוכל לזייף ולמחוק התנאי ולהראות הגט לפני עדים בלא תנאי והעדים הא אמרינן דלא דייקי להבחין ואח"כ תטמון או תשרוף גיטה ויתירוה ע"פ העדים שיאמרו שראו גיטה בידה מש"ה פסול אפילו בכה"ג כן נ"ל נכון מאד. ואף לדינא יש להחמיר ולהצריכה עידי מסירה אפילו בכה"ג. ודברי החולקים צריכין עיון. מיהו מה שכתב רש"י ז"ל כאן ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומים עכ"ל משמע דבעדים על הנייר עדיף טפי והא ליתא דהא בשטר על המחק ועדים על הנייר פשיטא דפסול אף בשטרות. ולמאי דפרישית דברי רש"י ז"ל נכונין מאד דאזיל לשיטתיה לקמן בדף הסמוך בד"ה ר"א היא דמשמע מדבריו דר' מאיר לא בעי מוכח מתוכו וא"כ קשה מ"ט דר' יהודא בן בתירא דפליג אחכמים דהא חכמים לא מכשרי אלא כשהעידי מסירה הם לפנינו וא"כ בכה"ג אפי' לר"מ כשר דליכא למיחש מידי דכיון שהגט על המחק ועדים על הנייר פשיטא שלא יטעה שום אדם להכשיר בכך בלא עידי מסירה דהא איכא למימר שמא זייף הגט והכל מרגישים בזה כיון שהעדים על הנייר לכך כתב רש"י ז"ל דהא דפוסל ר"י בן בתירא היינו בהוא ועידיו על המחק שאין הכל מרגישין וא"כ למאי דס"ל כרבי מאיר דעידי חתימה לחוד כרתי איכא למיחש דזימנין דאתו למיסמך על ידי שתראה גיטה לפני עדים לאחר שתזייף והם לא ירגישו כיון שהעדים גם כן על המחק ויעידו להתירוה בב"ד כדפרישית. אבל חכמים מכשירין אפי' בכה"ג דס"ל כר"א דכל היכא דאיכא שום חששא לא מכשרינן אלא ע"י ע"מ ואם כן אם יאמרו העדים שראו בידה גט על נייר מחק יצריכוה לעידי מסירה ותו ליכא למיחש למידי כן נ"ל נכון וברור ליישב שיטת רש"י ז"ל ודוק היטב. והשתא דאתינן להכי א"כ לשיטת רש"י ז"ל אדרבה בגט על הנייר ועדים על המחק כשר דהא עיקר החששא בזה שמא ימחקנו ויהיה הוא ועדיו על המחק וכיון דבגט פסול הוא ועדיו על המחק לשיטת רש"י ז"ל כדפרישית א"כ בהוא על הנייר ועדיו על המחק ליכא למיחש למידי וכשר ודו"ק:

גמרא כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין. וליכא למימר דאין כותבין לכתחלה הא דיעבד כשר דכיון דפסול מחובר מדאורייתא הוא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד:

שם ור"ל אמר חתמו שנינו ור"מ היא כו' הא דאסור לר"מ לכתחלה לכתוב תורף במחובר ולענין לשמה לא חייש אף לכתחלה כדאמרינן לקמן אפילו מצאו באשפה כשר כבר כתבו התוספות בריש מכילתין דלענין לשמה לא שייך לגזור העדים אטו הסופר משא"כ כאן שייך שפיר שיבואו העדים לחתום על אותו הגט עצמו כשהוא עדיין מחובר ע"ש:

מתניתין אין כותבין במחובר כו'. היינו אפילו נותן לה המחובר. והטעם דכ' ונתן בידה כו' ובמחובר לא שייך נתינה. אבל אינו הטעם דבעינן דבר הניתן מיד ליד כמ"ש בס' ת"ג דהריטב"א ז"ל כתב להיפוך והוכיח דא"כ נמעט ג"כ עבדים שהוקשו לקרקעו' בכל דוכתי. ועוד עלה של עציץ נקוב למה מהני הא הוי קרקע. ולכך כ' דהטעם כפשוטו דצריך שיהי' נתינה ובמחובר אי אפשר נתינה לא מהני ע"ש. ולכאורה אינו מובן הא מבואר ריש הזורק תיזול ותיחוד ותפתח דמה שקנתה בחזקה מקום שמונח הגט מהני והוי נתינה מה שבא מרשותו לרשותה והוי זה כאילו בא מידו לידה ממש ע"ש בתוס' וא"כ גם מחובר הוי נתינה כשקנתה הקרקע בחזקה שבא הגט מרשותו לרשותה כנ"ל. וצ"ל החילוק דדוקא התם כיון דחצר מטעם יד איתרבי א"כ כשהי' מונח בחצירו הי' מונח בידו ועתה כשקנתה החצר והוא יד שלה ממיל' מונח הגט בידה ושפיר בא הגט מתוך ידו לתוך ידה וזה נתינה. אבל במחובר שהגט עצמו הי' חצירו שהוא ידו ועתה שקנתה המחובר נעשה הגט עצמו ידה ואין זה נתינה מתוך ידו לידה במה שנעשה הגט ידה ול"מ כנ"ל:

אך לכאורה א"כ למה מהני בכותב על יד עבד ונותן לה כו' דג"כ העבד הוא נייר הגט וכשנעשה העבד שלה נעשה חצירה שהוא ידה דהא מהני כ' גט ונתנו ביד עבד כו' ע"ש וא"כ לא יועיל בהנ"ל דהא הגט היינו העבד הי' ידו ועתה נעשה גוף הגט ידה במה שקנתה העבד ולא מהני כנ"ל. אך יש לחלק דמ"מ נותן מיד ליד משא"כ במחובר שאינו נותן כלל רק נעשה ידה כנ"ל:

והנה בירושלמי איתא הטעם דילפינן מספר דוקא תלוש כו' ע"ש וברשב"א. וקשה קושית הריטב"א הנ"ל דא"כ נמעט עבדים ג"כ שהוקשו לקרקעות כבכל דוכתי דממעטינן כו'. גם עציץ נקוב איך מהני הא הוי קרקע ואפשר לישב דהרשב"א ז"ל תמה עוד הא אנן קי"ל דלא כר"י רק ספר לספירות דברים הוא דאתי כו' ותירץ בדוחק דלענין זה יליף מדאפקי' בלשון ספר ע"ש. ותמוה דא"כ נמעט אוכלין ג"כ כר"י. ואפשר לומר דהא אמר בש"ס דר"י יליף מספר ורבנן אי הוי כ' בספר כדקאמרת דהוי משמע שיהי' כתוב בספר היינו על קלף אבל כיון דכ' ספר קאי רק על הספירות דברים של כריתות כו' ע"ש. וא"כ י"ל דגם לרבנן נהי דהנייר לא מימעט מספר כיון דלא כ' בספר מ"מ הכתיבה עצמה שהיא הדיו והאותיות זה צריך שפיר להיות בתלוש דזה ילפינן שפיר מספר שהספירות דברים של כריתות יהי' תלוש דזה מוכח שפיר מספר כנ"ל. והנה הרשב"א ז"ל כתב דאף דבכל דוכתי לענין שחיטה וכה"ג דפסול מחובר הדין הוא בתלוש ולבסוף חיברו דבביטלו הוי כמחובר ובלא ביטלו הוי כתלוש ובמה דבטל בסתם כמו עפר הוי מחובר כו' מ"מ כאן לענין גט גם תלוש ולבסוף חיברו הוי מחובר כיון דהטעם דאי אפשר לקיים נתינה במחובר א"כ מה מועיל שהי' תלוש מ"מ אי אפשר לקיים נתינה ע"ש ודוקא במה דאימעוט מקרא יש חילוק בין מחובר מעיקרו ע"ש. והנה לטעמא דספר שכ' הירושלמי דממעט מחובר לענין זה שפיר י"ל דדוקא מחובר מעיקרו משא"כ תלוש כמו בכל דוכתי דמימעט מחובר כנ"ל:

והנה הדיו והכתיבה כשכותב במחובר זה הוי תלוש ולבסוף חיברו. וא"כ כיון דאמרינן לרבנן דגוף הקלף לא בעי תלוש דלא כ' בספר רק הכתיבה עצמה תלוש ולבסוף חיברו והוי תלוש ולא ממעט כנ"ל. אך בסתם י"ל לכאורה דבטל ממילא כיון שכותב על המחובר וכמו עפר סתם ע"ש. אך י"ל דכאן מסתמא לא מבטל ליה דאם יהיה בטל לא יהיה מועיל כלל דיהיה מחובר ופסול לכך בסתמא אינו בטל. אמנם בקרקע ממש י"ל דסובר הירושלמי ג"כ טעם הנ"ל דבטל דאי אפשר בנתינה ושוב בטל גם בסתם הכתיבה כמו עפר כיון דאין חלוק דאף אם לא יבטלו יהיה הגט בטל. ושוב בטל גם מטעמא דספר. ולכך נקט הירושלמי טעמא דספר דנפקא מיניה בביטלו בפירוש. וא"כ ממילא מיושב דבעבדים דלא שייך טעמא דנתינה וכן בעציץ נקוב שוב ממילא בתם לא בטלה הכתיבה דכאן יש חלוק דאם לא יבטל יהיה כשר דשייך נתינה. ולא בטל בסתם וממילא גם מטעמא דספר לא בטל דהוי תלוש ולבסוף חיברו שהוא כתלוש בלא ביטלו כנ"ל ולכך כשר. רק הירושלמי נקט טעם הנ"ל דנ"מ בביטלו בפירוש י"ל דבטל גם בעבד ובעציץ נקוב משא"כ לטעמא דנתינה כנ"ל:

אך יש לדחות דא"כ בכתיבת קעקע יהיה בטל דבזה הכתיבה עצמה ג"כ מחובר ובש"ס מוקי יד של עבד בכתיבת קעקע כו'. ובירושלמי משמע דסברדרבנן לא סברי ספר לספירת דברים רק מה ספר שהוא בתלוש ומיסתבר להו למעוטי מחובר מספר לא אוכלין ובע"ח ודלא כש"ס דידן ע"ש. ובפשיטות צ"ל דהא דיליף מספר לאו בדרך כלל ופרט. רק דגלי קרא דבעינן שהנתינה תהיה כמו בספר היינו שיהיה הנתינה מיד ליד ממש משא"כ מחובר והוי ממש כטעם הרשב"א ז"ל כנ"ל. ולכך לא מימעיט עבד כנ"ל:

מתניתין לא על הנייר מחוק כו' ופרש"י ז"ל הוא ועדיו על המחק ותמוה כמ"ש תוס' דהא אינו דומה נמחק פעם א' לב' פעמים וא"י להזדייף כלל ע"ש. וי"ל בפשיטות דבשלמא בשטר כשיהיה ניכר זיוף לא יוכל לגבות מספק משא"כ בגט לא נקטלה מספק ותוכל עכ"פ לחפות למחוק הזמן ולהקדים דהא רש"י ז"ל פי' אהא דמחקה לזמן כו' ומשני גט להצלה דידה קאתי ופי' דאי מחקה קטלינן לה כו' היינו בדבר שא"י להזדייף דניכר בודאי שמחקה משא"כ בנייר מחוק רק שאינו דומה נמחק פעם א' ויש ריעותא אבל אינו ודאי ולא נהרגה מספק והוי שפיר יכול להזדייף כנ"ל. ואף לפי' תוס' לעיל דלא תמחוק דיראה שיפסול הגט בכך אבל אי מחקה לא קטלינן לה באמת ע"ש. והנה תוס' ב"ב פ' ג"פ כתבו דהא דאינו דומה נמחק פעם א' כו' אינו ניכר לעולם ואף לעדים רק הב"ד דדייקי יכירו ע"ש. וא"כ לגבי דידה שפיר תמחוק ולא תתירא שיפסול בכך דאינו ניכר אצלה וכיון שתמחוק ממילא אף שהב"ד יכירו לא ניקטלה מספק כמ"ש תוס':

עוד י"ל דהתוס' ב"ב הקשו למה לא תיקנו להיפוך דהוא ועדיו על המחק יהיה פסול והוא על הנייר ועדיו על המחק יהיה כשר ולא יהיה יכול לזייף וזה סברא יותר לפסול מה שיש חשש שנעשה בו זיוף כו' ותירצו משום דשכיח יותר אצל הסופר שכותב ומוחק וכדי שלא יפסיד תיקנו כנ"ל. והנה לרש"י ז"ל דלא בעי מוכח מתוכו וכשע"ח מעידין אח"כ שלא נעשה זיוף כשר ולא הוי מזויף מתוכו כו' דאין חשש שיהיה ניכר שיכול להזדייף. וא"כ כאן אם יהיה הדין להיפוך דהוא ועידיו על המחק פסול והוא על הנייר ועידיו על המחק כשר א"כ לא יפסיד הסופר בשניהן דאף שיהיה שניהם על המחק מ"מ יהיה עכ"פ שתביא לפנינו הע"ח שלא נעשה זיוף א"צ לראיה ותוכל להביא לב"ד ויתירוה לינשא וכן בהוא על הנייר כו' יהיה כשר לגמרי דא"י להזדייף דכשתמחוק תהיה צריך להביא העדים לפנינו. משא"כ אם יהיה הדין להיפוך דהוא ועידיו על המחק כשר והוא על הנייר פסול יהיה פסול לגמרי אף שתביא עדים דמזויף מתוכו שתוכל למחוק ולא תצטרך לעדים ולכך כאן בגט הדין להיפוך כנ"ל:

לכאו' לרש"י להיפוך דהוא על הנייר ועדיו על המחק כשר בגט דלא תוכל לזייף ולמחוק שיהי' פסול וכ"כ הפ"י להלכה לרש"י ז"ל. וליתא דהא תוכל למחוק הכל ולכתוב שטר ויהיה כשר דבשטר הוא ועדיו על המחק כשר וממילא גם בגט פסול הוא על הנייר כו' כנ"ל. ובשתיהן פסול לרש"י ז"ל:

גמרא ריבב"א אין כותבין לא על נייר המחוק ולא על הדיפתרא מפני שיכול להזדייף כו' ופרש"י ז"ל נייר כו' יכול לחזור ולמחוק כו' דהא עדים נמי על המחק כו' ע"ש. פשט לשונו דלא כתוס' רק שניה' אמחק ומ"מ פסול וי"ל דהגם דאין דומה נמחק פעם א' כו' היינו שיהי' ס' וא"י להוציא ואין לחוש שיעש' כן או דיחשוב שמא יהי' ניכר אבל לא שיהי' ודאי. וא"כ בגט דפריך פ' ד' אחין [ד' ל"א] א"ה בגט נמי מחקה לזמן ומשני להצלה דידה אתי ופירש"י דאי מחקה קטלינן לה דמוקמינן בחזקת א"א עכשיו דתיקון זמן ויהיה נמחק ע"ש ובתוס' לעיל י"ז ע"ב ומה שתמהו ע"ש לע"ד כיון דמה"ת כל עדות בעי דו"ח ומה דאמר גט שאין בו זמן דהולד כשר הוא כמ"ש נ"י יבמות פרק ד"א [דהוי] כמו עידי ממון דא"ב עידי נ' בדו"ח משום כתובה כד"מ דמיא והוא מדרבנן ובדין מרומה אוקמוה אדאורייתא כדאמר סנהדרין פ' אד"מ ע"ש. ממילא ברמאות ניכר שמחקה הזמן וחשוב מרומה ובטל עדותן מה"ת משום דו"ח היינו דעדותן שקר ומחקו הזמן כדי שלא יוכלו להזימם. משא"כ גזיי' הוא שאינו מבורר כ"כ כנ"ל דמורה רק דכיון לחפות אבל לא דשקר לגמרי ושוב עכ"פ מגורשת וא"י להרגה מספק. הגם שאין דומה פעם א' מ"מ בירור אינו. ומדויק לשון רש"י ולא מוכחא מילתא דהא עדים כו' היינו שעכ"פ לא יהיה מוכח ומ"ש רש"י תנאי היינו ג"כ כנ"ל אף שלא יתקיים תחפה דלא נקטלה כנ"ל דלא ניחא לרש"י ז"ל לפרש כתוס' דגם בשטרות פסול וגם קשה לרבנן כמ"ש לקמן. וכן כהרא"ש לא ניחא ליה דא"כ היה למשנה לפרש החתימה או אין כותבין על מחוק ויחתמו אנייר או להיפוך אין כותבין על נייר ולחתום אמחק. ומאחר שלא הזכיר כלל חילוק בין חתימה לכתיבה משמע הוא ועדיו על מחק כנ"ל. ורק בגט פסול כה"ג וגם להרא"ש א"צ שניהם מחוק ודיפתרא ולרש"י א"ש במחוק החשש שמא תזייף ולא יהיה ניכר כ"כ ובדיפתרא יהיה ניכר ולא יועיל בלי ע"מ:

ולתוס' תמוה בהוא אנייר ועדיו אמחק למה חכמים מכשירין הא מזויף מתוכו דימחוק ויהיה הוא ועדיו אמחק דכשר בלי ע"מ לתוס' דאין דומה כו'. ועוד קשה דהוי זו ואצ"ל זו דבהוא על הנייר ועידיו עה"מ פסול רק מדרבנן דשפיר מוכח מתוכו כשבא כך לב"ד רק חשש שיכול לזייף ובדפתרא לתוס' בטל מה"ת דאינו מוכח כלל שמא זייף כבר ואיך ערבינהו והקדים דרבנן. ולכן לע"ד דתוס' סוברים דזה ב' דינים לא אנייר מחוק היינו כמ"ש הוא אנייר וע"ז לא פליג ר"א ולתרווייהו פסול מדרבנן דשפיר מוכח מתוכו רק שיכול לזייף ויהי' כשר וזה גם לחכמים פסול אף בע"מ ולא על הדיפתרא זה בטל מה"ת לריב"ב שאינו מוכח מתוכו וחכמים מכשירין לגמרי גם מדרבנן דע"מ כרתי כנ"ל וגם א"א לזייף דיהי' ניכר שאפשר לזייף:

דין אם כתבו גט בקלף גדול וצריך אח"כ לחתכו הוי גט פסול. אבל אם חתכו מגט דבר מועט ליפותו אינו פסול. ומ"מ ראוי להחמיר שלא לחתוך כלל אחר החתימה אפי' ליפותו. ואם שיטה ראשונה בטעות ורוצה לכתוב אחריה צריך לחתוך תחלה המוטעה:

על קרן של פרה כו' בשלמא יד של עבד לא אפשר למקציי' אלא קרן של פרה לקציי' וליתב' לה אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. ואם כתב גט בקלף גדול ואח"כ חתך יש מכשירי' ואומרי' דוקא במחובר ובעלי חיים יש לומר הכי אבל לא בד"א. והרבה חולקים הר"י בר' מנחם ור"ת ור"י ודבריהם עיקר. כי כן כתב בה"ג כי מנין לנו להקל בספק ערוה מאחר שאין ראיה כלל להמכשירים ומיהו כתבו האחרונים דאף לדברי ר"ת נראה דוקא נחתך הקלף גדול הוא דחשיב. מחוסר קציצה. אבל אם חחכו מן הגט דבר מועט כדי ליפותו לא מקרי בהכי מחוסר קציצה. ונראה בעיני דוקא כה"ג מה שהוא ליפותו והוא דבר מועט שאין בו תיקון ממש שיקר' מחוסר קציצה. אבל אם כתב שיטה ראשונה בטעות ורוצה לכתוב אחרי' יחתוך תחלה המוטעה לפי שאז יהי' תיקון גמור לגט ויקר' מחוסר קציצה ואינו דומה לגזיי' לזמן ויהבי' ניהלה אף שיש תיקון ממש בקציצותי'. מ"מ אין תיקון לגט עצמו אלא תיקון לאשה ואין שייך לומר מחוסר קציצה אלא דבר שמחוסר תיקון הגט ותועלתו בעצמו ולא מזולתו ומ"מ יראה להחמיר שלא לחתוך אחר החתימה אפילו ליפותו וכן המנהג:

דין דאין כותבין הגט על המחובר אפי' נותן לה המחובר כמו שהוא. כתב הטופס במחובר ותלשו והשלים התורף כשר. אבל אם כתב גם התורף במחובר פסול. ותלוש ולבסוף חברו חשוב נמי מחובר. ואם כתבו בתלוש ואח"כ חיבר' והושרש וחתמו ואח"כ תלשו כשר:

מתניתין אין כותבין במחובר לקרקע. פי' משום דמחוסר קציצה דאפי' בעי למיתב לה המחובר ולהקנות' לה עם הקרקע לא מהני דכתיב ונתן בידה כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר. רבי יהוד' פוסל עד שיהא כתיבה וחתימה בתלוש. והלכתא כת"ק דכשר. ומוקי רב יהודה אמר שמואל מתניתין ששייר מקום התורף ור"א היא דאמר עידי מסירה כרתי. וה"ק אין כותבין תופס במחובר גזירה שמא יכתוב תורף. כתבו לתופס תלשו וחתמו ונתנה לה כשר והא דקאמר תלשו וחתמו היינו גומרה. כמו תורה חתומה נתנה, כלומר שגמרה לגט וכותב אף התורף. והלכה כת"ק דר' יהודה דלא גזרי כתיבת טופס אטו תורף, וכתב הטור בשם הרמ"ה כל היכי דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חברו פסול. ואפי' כתבו חתמו בתלוש ואחר חתימתו חזרו וחברו ואח"כ תלשו ונתנו לה פסול. ולא מבעי' אם אשרש אחר כתיב' וחתימה אלא אפי' לא אשרש נמי פסול. כיון דמחוסר מעשה מקמי נתינה. דבעינן וכתב ונתן שלא יהא מחוסר מעשה בין כתיבה ונתינה ע"כ והנה מה שכתב תלוש ולבסוף חברו כו' יפה כתב. דנהי דחשבינן בע"ז תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי ומ"מ לענין כתיבת הגט במחובר כה"ג הוי שפיר חיבור. דסוף סוף לא מצי לקיים ונתן בידה כל זמן שהוא מחובר לארץ. וממילא כשתלשו הוי מחוסר קציצה. וכן דעת הרשב"א. אבל מה שכתב שאם כתבו וחתמו בתלוש ולבסוף חברו וחזר ותלשו ונתנה לה שהוא פסול לא נהירא כלל דהא דינו כתלוש. והתוס' נמי לא סביר' הכי דהקשו לעיל בריש פרקי אהא דאמרי' מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ר"י היא דאמר עד שיהא כתיבה וחתימה בתלוש. וא"ת למה לי למנקט וחתימה כיון שהיתה הכתיבה בתלוש א"א לחתימה שתהא במחובר. וי"ל דמשכח' לה שכתב על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו ע"כ. אלמא אי לאו דבעי שיהא חתימתו בתלוש לא הוי פסול משום מחוסר קציצה. דלא שייך לומר מחוסר קציצה אלא היכא דבשעת כתיבה לא הי' ראוי ליתן אלא שיעשה מעשה או בשעת חתימה. למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. אבל היכא דכתבו וחתמו בתלוש לכ"ע כשר אפי' נטעו אח"כ. דלא הקפידה תורה אלא שיהא כתיבתו או חתימתו בתלוש בלא מחוסר מעשה. אבל כל מעשה שבא ממקום אחר שאינו תלוי לא בכתיבתו ולא בחתימתו פשיטא דכשר לכ"ע. ולפ"ז דק"ל כר' אליעזר דוכתב דכתיב בקרא כתיבה הוא ולא חתימה. אפי' כתבו בתלוש וחברו והשריש וחתמו ואח"כ תלשו אפ"ה כשר. וכ"כ הרשב"א. ומסיק בסוגי' כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר. דשקל לעציץ ויהבי' ניהלה. אבל אם שבר חתיכה חרס מן העציץ ונתן לה לא הוי גט. משום דהוי מחוסר קציצה כתב על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול גזירה שמא יקטים וה"ה באינו נקוב דפסול. והכי הלכת'. והא דלא גזרינן גבי חרס של עציץ נקוב שמא ישבר. לפי שאין דרך לשוברו. כמו בקרן פרה דלא גזרינן שמא יקצץ וכן הוא בתוס':

דין גט שנכתב על דבר שיכול להזדייף כשר. והוא שתביא עידי מסירה או עידי חתימה ויעידו שלא הי' בו שום תנאי. ואם לא הביאה עידי מסירה או עידי חתימה אינו גט כלל. מ"מ היא שווית' לנפשה חתיכה דאיסורה ואסורה להתייבם ולכהן:

מתני' אין כותבין על נייר מחוק ולא על הדיפתרא שהוא קלף שאינו מעופץ. מפני שיכול להזדייף. וחכמים מכשירין וכתבו התוס' והרא"ש. דהאי נייר מחוק היינו פירושו שמקום העדים על המחק וכתב הגט אינו על המחק דחיישי' שמא ימחוק הכתב ויכתב מה שירצה ויהי' הוא ועדיו על המחק וכשר. אבל שניהם על המחק כשר. שאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים. ומסיק אמר ר' אלעזר מאן חכמים ר"א הוא. דאמר עידי מסירה כרתי. פירש"י דלמאן דאמר עידי מסירה כרתי אשה הבאה להינשא ע"י גט צריכא להביא עדי המסירה שנמסר להם בפניהם. ולא חיישינן שהי' בו תנאי ונמחקו וכתבו התוספות והרא"ש דלאו בכל גיטין קאמר שצריכא להביא עדי מסירה. דשאר גיטין בדבר שאינו יכול להזדייף וחתומים בו עדים יכולה להנשא על פיהם ואינה צריכה להביא עידי מסירה אפילו לר"א כדתנן בפרק בתרא ומייתי לה לעיל בפ"ק שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. דמאחר דחזינן גט בידה דליכא למיחש לזיופא אמרינן דמסתמא בא לידה כמצותו אלא דוקא בגט זה שכתב בדבר שיכול להזדייף. בהאי קאמר רש"י כשבאה להנשא בו צריכה להביאה עידי מסירה ע"כ. ונראה דעיקר הטעם מאחר שאינה מגורשת בעדי החתימה אלא בעידי המסירה. רק שמוקומינן לה בחזקת מגורשת כראוי מש"ה לא אמרינן הכי אלא היכי דליכא ריעותא בגט. אבל אי איכא ריעותא בגט כגון דבר שיכול להזדייף צריכה להביאה עדי מסירה ולא סמכינן אגיטא שבידה, לאפוקי לר"מ דאמר עדי חתימה כרתי. וצ"ל מוכח מתוכו. אפילו איכא עדי מסירה קמן לא מהני, והטור פסק מאחר שהוא כתוב בדבר שיכול להזדייף לא סגי אפילו בעדי החתימה לפנינו ומעידים שלא נמחק שום דבר ולא הי' בו תנאי ותמיהני הכי מאחר דהגט יוצא מתחת ידה אמרינן מסתמא בכשרות ניתן לה בעדי מסירה. דהא לא סגי בעידי חתימה אלא בעידי מסירה. מאי אמרת שמא נזדייף מאחר דאית בי' ריעותא הא איכא עדי חתימה קמן ומסהדי דלית בו ריעותא ולא יתכן דבריו אלא לדעת הרי"ף וסיעתא דמכשירין בעידי חתימה לחוד. מש"ה איכא למיחש דשמא גט זה לא ניתן בעידי מסירה. דכה"ג בשאר גטין כשר. והכא לא יספיק עידי חתימה מאחר דאינו מוכיח מתוכו. ועוד יותר נראה בעיני דאפילו לא הביאו עידי חתימ' לפנינו אלא שהגט על הכתב והעדי' על המחק דאז מוכח מתוכו דלא הי' שום תנאי בגט. דה"נ אמרינן דמסתמא בכשרות בא לידה ע"י עידי מסירה. ורש"י לא קאמר שצריכה להבי' עדי מסירה אלא היכא שהגט בא לפנינו יוצא מתחת ידה הוא נמי על המחק. דחיישינן שמא הי' מתחלה על הכתב והי' בו תנאי ומחקה אותו כה"ג צריכה עדי מסירה. וכן היכא דכתב על הדיפתרא אבל היכא דמוכח דלא הי' בו שום זיוף ותנאי בין שמוכח ע"י עדים ובין שמוכח ע"י הכתב סמכינן שבכשרות בא לידה ע"י עדי מסירה. ומ"מ צריכה לעולם עדי קיום כל היכא דליכא עדי מסירה לפנינו אפילו ליכא בו שום ריעותא. דמש"ה בעינן לומר בפנ"כ ובפנ"ח דכל זמן שאינו מקויי' אין לך ריעותא גדולה מזו ושמא לא נכתב כלל ע"י הבעל אלא היא בעצמה כתבה וחתמה בו העדים ומה שכתבנו היכא שכתב על דבר שיכול להזדייף שצריכה להביא עדי המסירה. נראה שאם לא הביאה עדי מסירה לפנינו שאינה בחזקת מגורשת כל עיקר. ואפי' ספק מגורשת ליכא שהרי אין עדי מסירה לפנינו והגט שיוצא מתחת ידה הוא כתב שיכול להזדייף א"כ במה תצא מחזקת איסור א"א. מ"מ היא שוי' נפשה חתיכה דאסורא שהרי אמרה שהי' לה עדי מסירה ולפי דברי' מגורש' ודאי ואסורה לכהן וכן אסורה להתייבם. וא"ת א"כ מה חילוק יש בין שוי' נפשה חתיכה דאיס' ובין ספק מגורשת. וי"ל כגון שיש לה צרה והיא ערוה ליבם. דאמרינן אינה מגורשת וצרתה יוצאת בלא חליצה. ואלו היתה אפילו ספק גירושין הי' צרותיה חולצת ולא מתייבמת וכן אם נשאת דמחזקינן בנה כממזר ודאי ומותר בממזרת ודאית וכן אם קבלה קדושין מאחר דאמרינן קדושי השני לאו כלום הוא ומותר המקדש בקרובותיה:

לא אפשר למקצייה. דשייך במצות ואינו רשאי לחבל בו ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי אברים אלמא אינו רשאי לחבל בו: ספר. משמע קלף: וכתב לה מכל מקום. מדלא כתב ונתן ספר כריתות בידה: אי כתב בספר. משמע יכתוב בקלף ומצית למימר דכי רבי מוכתב לה דומיא דקלף הוא דרבי: השתא דכתיב ספר. אין זו אלא וכתב ספירת דברי כריתות ועל כל מה דבעי לכתוב: וכתב לה מאי עבדי ליה. לדידהו לא איצטריך לרבות כל דבר שהרי לא קבע הכתוב דבר לכתיבתו ומונתן ספר. כריתות שמעינן: ואינה מתגרשת בכסף. אם אמר לה הילך פרוטה והתגרשי לי בה: אקיש יציאה להוייה. כדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר: הוייה. קידושין שמהוה בהן עצמה לבעל: מספר כריתות. מדסמך כריתות לספר: דבר הכורת. שלא יהא בו תנאי המקשרן יחד אלא תנאי הכורת ומבדיל ביניהם: לעולם אין זה כריתות. שהרי כל ימיה קשורה בו: מכרת כריתות. דמצי למיכתב ספר כרת: מתני' אין כותבין במחובר. דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה: כתב על המחובר כו'. בגמ' פריך הא אמרת אין כותבין: נייר המחוק. יכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכותבו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומים וכן דיפתרא אין מחק שלו ניכר ובגמ' מפרש מאי דיפתרא: וחכמים מכשירין. בגמ' מפרש לה: גמ' והוא ששייר. סיפא דקתני כשר והוא ששייר מקום התורף וכתבו לאחר תלישה: תורף. גלויו של שטר מקום האיש והאשה והזמן: ור' אלעזר היא. מתני' דבעי כתיבה בתלוש דדריש וכתב דקרא אכתב הגט ולא אחתימת עדים רבי אלעזר היא דאמר חתימת הגט אינה מן התורה אלא מפני תיקון העולם הילכך וכתב דקרא אכתב הגט קאי: חתמו שנינו. בסיפא דמתני' תלשו חתמו ונתנו לה כשר ואע''פ שנכתב כולו במחובר דכי כתיב וכתב דקרא אחתימת עדים שהיא עיקר ור' מאיר היא: דשקיל ליה. לכוליה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבר החרס ויתן לה החתיכה והויא ליה קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ:

על עלה של זית. דוקא עלה של זית וכיוצא בו דמתקיים כדתניא בתוספתא על עלה של זית וחרוב ודלעת וכל דבר שהוא של קיימא כשר אבל עלה של כרישין ובצלים ועלה ורדים ועלה ירקות וכל דבר שאינו של קיימא פסול: יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה כו'. פי' רבינו שמואל דוקא בבעלי חיים או במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו חשיב מחוסר קציצה ותדע דבסמוך איפליגו אביי ורבא כשכתבו על עלה של עציץ נקוב דרבא גזר שמא יקטום אבל כשאינו נקוב משמע אפי' יקטום כשר וכן פירש הרב רבי שמעיה בפירושו ואם כתב גט בקלף גדול ואח''כ חתכו לפי זה כשר ומעשה היה בימי ה''ר יצחק ברבי מנחם ופסלו ונחלקו עליו גדולי הדור ובה''ג פוסל וכן ר''ת היה מחמיר מדקאמר בסמוך כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה ניהליה והא דלא פליג עלה רבא משום דליכא למיגזר שמא ישבר העציץ דאין דרך לשוברו כמו בקרן של פרה דלא גזרי' שמא יקצץ דאין דרך ליקצץ ודוקא בעלה גזרי' שמא יקטום ולאו דוקא נקט עלה של עציץ נקוב דהוא הדין כשאינו נקוב אלא משום רבותא דאביי נקטיה דאפילו בנקוב מכשיר ועוד אור''י דמסתבר דאין האשה קונה את הגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה יניקת העלה כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכת העציץ לא קנה דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה והא דמכשיר אביי משום דשקיל ליה ויהיב לה היינו דהניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ דהשתא הוי רבותא טפי דמכשיר אביי בעציץ נקוב דלא גזרי' דיהיב לה בפסיקת היניקה אטו בלא פסיקת היניקה וקמ''ל נמי אע''פ שצריך ליתן לה בפסיקת היניקה לא חשיב בהכי מחוסר קציצה ור''י מייתי ראיה לפי' ר''ת דחשיב בפ' כסוי הדם (חולין דף פט.) עפר עיר הנדחת מחוסר תלישה קביצה ושריפה ויותר נחשב מחובר גט בקלף גדול מחיבור עפר עיר הנדחת והא דלא חשיב לקורה הנעוצה בארץ מחוסר תלישה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מו:) משום דלא חשיב חיבור לקרקע כולי האי ולר''ת דוקא נחתך מקלף גדול חשיב מחוסר קציצה אבל חותך מן הגט דבר מועט כמו שעושין לייפותו לא חשיב בהכי מחוסר קציצה כדאמרי' לעיל גזייה לזמן ויהבי' ניהלה כו' בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו גבי והנייר שלי משמע דדבר מועט לא חשיב מחוסר קציצה: תלמוד לומר וכתב לה מ''מ. וא''ת ואימא וכתב כלל ספר פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי''ל ונתן חזר וכלל אע''ג דלא מייתי אלא כללא קמא הכי נמי אשכחן בפ''ק דקידושין (דף כא:) מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול וכו' ת''ל ולקחת כל דבר הניקח ביד ולא מייתי בברייתא כללא בתרא ובסוגיא דהתם מוכח דכלל ופרט וכלל קא דריש ונתת באזנו חזר וכלל: מה ספר דבר שאין בו רוח חיים. לא בעי למימר מה ספר דבר הבא מב''ח כו' לאפוקי עלה וטבלא ופינקס אף ע''ג דבפ''ק דקידושין (דף יז.) גבי הענקה אמרי' דאי כתיב צאן ה''א דוקא ב''ח אין אבל גדולי קרקע לא שמא לא חשיב כל כך צד חשוב דבר הבא מב''ח כמו צד של בעלי חיים עצמו ועוד דהכל כפי מה שדומה לחכמים נקיט בכל א' ענין הראוי לו דבפ' בכל מערבין (עירובין דף כז:) נקט פירי מפרי וגידולי קרקע ובסוכה (דף יא:) מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה [וגידולו מן הארץ] (ואינו אוכל): בכתיבה מתגרשת. תרי וכתב לה כתיב אחד דרשינן וכתב לה לשמה ומוכתב אחרינא בכתיבה מתגרשת ומלה לה ולא לה ולחברתה: ואינה מתגרשת בכסף. הך דרשה לרבא אבל לאביי נפקא ליה דאינה מתגרשת בכסף מסברא דיאמרו כסף מכניס כו' ומ''מ איצטריך לדידיה נמי וכתב למעוטי חליצה והתם ממעט חליצה מספר כורתה היינו דרשה דר' יוסי הגלילי ונקט לה לפי שהיא פשוטה וכן רגיל בכמה דוכתי: שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. תימה הא אם מת אביה או אם מכר לא חשיב תו בית אביה כדתנן בהשותפין (בנדרים דף מו.) קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או מכר לאחר מותר ויש לומר דכל יוצאי חלציו קרוים בית אביו ואפילו שמת כדכתיב (בראשית לח) שבי אלמנה בית אביך גבי תמר וכבר מת אביה כדמוכחי קראי: ורבי יוסי הגלילי מכרת כריתות כו'. קשה לרבינו תם דבפ' המגרש (לקמן פג:) קאמר על רבנן דרבי אלעזר בן עזריה דכרת כריתות לא דרשי ור' יוסי הגלילי הוא בכלל רבנן דהתם ויש לומר דלא דרשי כרת כריתות לההיא דרשה דהתם ולא בעי למימר דלא דרשי כלל:

גיטין כא ע"ב