גיטין כב ע"א

גיטין כב ע"א - Steinsaltz

as he can take the pot with the leaf inside it and give it to her. Rava says that it is invalid. Although it should be valid if he gave her the leaf together with the potted plant, the Sages instituted a decree that it is invalid, lest one detach the leaf and give it to her. In that case, all agree that a bill of divorce that is fully written while attached is invalid.

§ The Gemara has another discussion with regard to a perforated pot: In the case of a pot that belongs to one person and the plants in it belong to another person, if the owner of the pot sold it to the owner of the plants, then once the owner of the plants pulled the pot, he has acquired the pot, as it is a movable object, which can be acquired via pulling. However, if the owner of the plants sold the plants to the owner of the pot, then the owner of the pot does not acquire the plants until he takes possession of the plants themselves, e.g., by raking or weeding the dirt surrounding them. Since the plants are considered to be attached to the ground, as they are in a perforated pot, they are considered to be part of the ground, which cannot be acquired by pulling.

If the pot and plants belong to one person, and he sold them to another person, then once the buyer took possession of the plants and acquired them, he acquired the pot as well. And this is an example of the principle that we learned in a mishna (Kiddushin 26a): Property that does not serve as a guarantee, i.e., movable property, can be acquired with property that serves as a guarantee, i.e., land, through the giving of money, or with a document, or by taking possession. Therefore, once one takes possession of the plants, which are considered to be like land, he also acquires the pot, which is a movable object.

However, if the buyer took possession of just the pot, then he does not even acquire the pot, as movable property cannot be acquired through taking possession, until he takes possession of the plants. To acquire the pot, one must either perform an act of acquisition specific to movable items, such as pulling, or acquire the plants through taking possession of them, resulting in the acquisition of the pot, as stated earlier.

The Gemara discusses another issue with regard to perforated pots: If a perforated pot was on the border of Eretz Yisrael, and its perforation was in Eretz Yisrael but its branches were outside of Eretz Yisrael, then what is the halakha with regard to mitzvot that apply to produce grown in Eretz Yisrael, such as terumot and tithes? Abaye said: We follow its perforation, and it is considered to be growing in Eretz Yisrael. Rava said: We follow its branches, and it is considered to be growing outside of Eretz Yisrael.

The Gemara notes: In a case where the plant in the pot took root in the ground, everyone agrees that it has the status of a plant that grows in the place where its roots are. When they disagree, it is with regard to a case where it did not take root. Since its roots are contained within the pot, there is a disagreement whether we follow the perforation or the branches in determining its status.

The Gemara challenges: And do they not disagree with regard to a case where it took root? Do all agree that its status is determined by where the roots are? But didn’t we learn in a mishna (Bava Metzia 118b): In a case of two gardens that belong to two different people that are on adjacent terraces one above the other, and leafy vegetables are growing between them on the wall of the step between the two gardens, Rabbi Meir says: These leafy vegetables belong to the owner of the upper garden, and Rabbi Yehuda says: These leafy vegetables belong to the owner of the lower garden. In this case, the roots emerge from the upper garden, but the vegetables grow into the airspace of the lower garden. This seems to be analogous to the case where the roots are in Eretz Yisrael and the branches are outside of Eretz Yisrael, or vice versa, and there is a dispute as to who is the owner of the vegetables.

The Gemara makes a distinction between the two cases: There, in the case cited in the mishna in Bava Metzia, the reason for that halakha is as is taught in the mishna, that Rabbi Meir said: What if the owner of the upper garden would wish to take his earth? This would result in a situation where there are no more vegetables, as the vegetables would not have earth from which to draw nutrients. The fact that the owner of the upper garden has the ability to destroy the vegetables is an indication that he is the owner.

Rabbi Yehuda said: What if the owner of the lower garden would wish to fill the airspace above his garden with earth? This would result in a situation where there are no more vegetables, as they would be covered in the earth added by the owner of the lower garden. The fact that the owner of the lower garden has the ability to destroy the vegetables is an indication that he is the owner. Their dispute is not with regard to how to define where the vegetables are growing; rather, they disagree with regard to who has control over the continued existence of these plants. Therefore, this dispute is not related to the issue of the plant that is growing on the border.

The Gemara asks: But still, do they not disagree with regard to a case where the plant took root? But isn’t it taught in a baraita (Tosefta, Ma’asrot 2:22): If there is a tree, and part of it is in Eretz Yisrael and part of it is outside of Eretz Yisrael, then untithed produce and non-sacred produce are mixed together in each one of these tree’s fruits; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: The fruits in the part of the tree that is growing in a place that has an obligation to separate tithes, in Eretz Yisrael, are obligated. And the fruits that are growing in a place that has an exemption from separating tithes, outside of Eretz Yisrael, are exempt.

What, is it not discussing a case where some of its branches are in Eretz Yisrael and some of its branches are outside of Eretz Yisrael, although its roots are in one of the two locations, and both Rabbi Yehuda HaNasi and Rabban Shimon ben Gamliel agree that the place of the roots does not define the status of the tree?

The Gemara rejects this: No, it discusses a case where some of the roots are in Eretz Yisrael and some of the roots are outside of Eretz Yisrael. The Gemara asks: And what is the reasoning of Rabban Shimon ben Gamliel? It is not possible to determine which fruits drew nutrients from which roots, so how can he rule that some of the fruits are obligated in tithes and some are not? The Gemara answers: Rabban Shimon ben Gamliel’s statement is referring to a case where a rock divides the roots up to the trunk, and therefore it is possible to distinguish between the parts of the tree that draw nutrients from Eretz Yisrael and the parts that draw nutrients from outside of Eretz Yisrael.

The Gemara asks: If it is so that the roots are clearly distinguishable, what is the reasoning of Rabbi Yehuda HaNasi? Why does he view the fruits as being a mixture? The Gemara answers: He holds that although there is a division between the roots, they cannot be distinguished from one another, as they then become mixed in the body of the tree.

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara answers: One Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds: The air above the ground mixes the nutrients, and one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds: This part of the tree stands alone and this part of the tree stands alone. From the roots up to the branches, it is as if the tree were cut along the line of the border.

§ The mishna taught that Rabbi Yehuda ben Beteira says that one may not write a bill of divorce on a material that enables forgery. Consequently, one may not write a bill of divorce on erased paper or on unfinished leather. The Gemara now clarifies what is defined as unfinished leather. Rabbi Ḥiyya bar Ami said in the name of Ulla: There are three hides, i.e., three stages in the process of tanning hides. At each stage, the hide has a different name: Matza, ḥifa, and diftera.

Matza, as per its plain meaning, with no additives. It is not salted, and not treated with flour, and not treated with gallnuts. The Gemara clarifies: For what halakha is this type of leather mentioned? There is a halakha that mentions the minimum measure of this type of leather for which one is liable if he carries it out from one domain to another on Shabbat. And how much is the measure that determines liability for carrying out this hide on Shabbat? As Rav Shmuel bar Rav Yehuda teaches: It is equivalent to that which is used to wrap around a small weight. And how big is this small weight? Abaye said: A quarter of a quarter of a litra in the system of weights in use in Pumbedita.

Ḥifa is hide that is salted, and not treated with flour, and not treated with gallnuts. For what halakha was this type of leather mentioned? There is a halakha that mentions the minimum measure of this type of leather for which one is liable if he carries it out from one domain to another on Shabbat. And how much is the measure that determines liability for carrying out this hide on Shabbat? As we learned in a mishna (Shabbat 78b): The measure that determines liability for carrying out this hide is equivalent to that which is used to make an amulet.

Diftera is hide that is salted, and treated with flour, and not treated with gallnuts. For what halakha was this type of leather mentioned? There is a halakha that mentions the minimum measure of this type of leather for which one is liable if he carries it out from one domain to another on Shabbat. And how much is the measure that determines liability for carrying out this hide on Shabbat? The measure that determines liability for carrying it out is equivalent to the amount on which a bill of divorce is written.

The mishna taught that the Rabbis deem valid bills of divorce that were written on erased paper or on unfinished leather. The Gemara asks: Who are these Rabbis? The amora Rabbi Elazar said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

אביי אמר כשר, משום דשקיל ליה את כל העציץ, ויהיב ליה ניהלה.

רבא אמר פסול, גזירה שמא יקטום את העלה, ויתננו לה, והרי הוא פסול, כיון שהוא מחוסר קציצה מן המחובר בין הכתיבה לנתינה.

וכיון שהביאה הגמרא את אחד הענינים של העציץ, היא מביאה ענינים נוספים של עציץ:

שנים שהיו שותפים בעציץ נקוב, שגדלים בו צמחים, והיה העציץ של אדם אחד, והזרעים שבתוכו של אדם אחר.

הרי, אם מכר בעל עציץ את העציץ לבעל זרעים, כיון שמשך בעל הזרעים את העציץ, ועשה בו קנין משיכה, קנה אותו, כי העציץ בעצמו דינו כמטלטלין, הנקנים במשיכה.

אך אם מכר בעל זרעים את הזרעים לבעל העציץ, לא קנה את הזרעים עד שיחזיק בזרעים, שיעשה בהם קנין חזקה, שיעדור או ינכש אותם, כי הזרעים שבעציץ נחשבים כמחוברים לקרקע, ודינם כקרקע, שנקנית רק בחזקה ולא במשיכה. ^[46] [ומדובר שלא שילם עליהם, כי אז היה קונה בקנין כסף].

היו העציץ והזרעים שניהם של אדם אחד, ומכרן לאדם אחר, כיון שהחזיק הקונה בזרעים, אף על פי שלא עשה שום מעשה קנין בעציץ, בכל זאת קנה גם את העציץ אגב הזרעים.

וזו היא ששנינו במסכת קידושין: נכסים שאין להם אחריות, מטלטלין [שהמלוה אינו סומך עליהם שיוכל לגבות מהם את חובו כשאין ללוה ממה לשלם, ולפיכך הם נקראים "נכסים שאין להם אחריות". ואילו קרקעות נקראים "נכסים שיש להם אחריות" לפי שהמלוה סומך עליהם כי הם קיימים ועומדים לעולם] נקנין עם נכסים שיש להם אחריות, קרקעות, בקנין "אגב". שהקונה מחבירו מטלטלין וקרקע ביחד, ועשה בקרקע אחד ממעשי הקנינים שלה, דהיינו בכסף או בשטר או בחזקה, הרי קנה בכך גם את המטלטלין אגב הקרקע.

וגם כאן הוא קונה את העציץ אגב הזרעים.

החזיק הקונה בעציץ, שעשה בו איזו שהיא מלאכה לשם קנין חזקה, מבלי להזיזו ממקומו, ולא נעשתה בו משיכה, הרי לא רק שלא קנה את הזרעים, כי לא עשה בהם חזקה, אלא אף את העציץ נמי לא קנה. כי העציץ הוא מטלטלין, ומטלטלין אינם נקנים בחזקה. עד שיחזיק בזרעים, ואז יקנה את שניהם, כאמור לעיל.

עציץ נקוב העומד בגבול ארץ ישראל, ונקבו בארץ, ונופו בחוצה לארץ, שהעלין נוטין מחוץ לעציץ, ומגיעים לחוץ לארץ - מה דינו לענין מעשר, האם הוא חייב או פטור?

אביי אמר: בתר נקבו אזלינן, שמשם הוא יונק, והרי הוא כאילו בארץ ישראל, וחייב במעשר.

רבא אמר: בתר נופו אזלינן, שהוא בחוץ לארץ, ופטור מן המעשר.

ומבארינן: בדאשרוש, כשהשריש העציץ מחוץ לנקב בתוך קרקע ארץ ישראל, כולי עלמא לא פליגי שהולכים אחר הנקב, שהרי הוא מחובר ממש בארץ ישראל.

כי פליגי אביי ורבא, בדלא אשרוש מחוץ לנקב.

והוינן בה: וכי בדאשרוש לא פליגי!?

והרי מצינו תנא הסובר שגם בדאשרוש הולכים אחר הנוף!

והתנן במסכת בבא מציעא: שתי גינות סמוכות של שני אנשים, זו על גב זו, שהאחת גבוהה יותר מהשניה, וירק גדל בינתיים, בין שתי הגינות, ושרשיו יוצאים מהקיר הזקוף של הגינה העליונה, ונופו נוטה לתוך אויר הגינה התחתונה.

רבי מאיר אומר: הירק הוא של עליון, בעל הגינה העליונה.

רבי יהודה אומר: הירק של תחתון, כי הולכים אחר הנוף.

הרי שלדעת רבי יהודה הולכין אחר הנוף גם באופן שהשריש בתוך הגינה העליונה! ^[47]

ומתרצינן: התם אין הטעם של רבי יהודה משום שהולכים אחר הנוף, אלא כדקתני טעמא, שהמשנה מפרשת שם את טעמם של רבי מאיר ורבי יהודה:

אמר רבי מאיר: מה אם ירצה העליון ליטול את עפרו, ולהשוות את גינתו עד לגינה התחתונה, הרי אין כאן ירק! ולכן הוא שלו.

אמר רבי יהודה: מה אם ירצה התחתון למלאות את גינתו עפר, עד לגובה הגינה של עליון, הרי אין כאן ירק!

וטעמו של רבי יהודה, הואיל ובידו של התחתון למנוע את גידולו של הירק, נמצא שהוא הגורם לגידולו, ולכן הוא זוכה בו. ולא בגלל הטיית הנוף.

והוינן בה: ואכתי, בדאשרוש לא פליגי?

והא תניא: אילן שעומד מקצתו בארץ ישראל, ומקצתו בחוצה לארץ, הרי בכל פרי ופרי מהאילן, טבל וחולין מעורבין זה בזה. שכל פרי מעורבת בו יניקה משתי הארצות, והרי יש בו קצת מארץ ישראל, שהוא טבל, וקצת מחוץ לארץ, שהוא חולין.

ולכן, אין להפריש מטבל גמור עליו, דהוי מן החיוב על הפטור, ולא ממנו על טבל גמור, דהוי מן הפטור על החיוב, דברי רבי.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: הגדל בחיוב בתוך ארץ ישראל, חייב במעשר.

והגדל בפטור, בחוץ לארץ, פטור ממעשר.

מאי לאו, מה שאמרנו "מקצתו בארץ ומקצתו בחוץ לארץ", היינו מקצת נופו בארץ, ומקצת נופו בחוצה לארץ, ואילו השרשים, אין הבדל היכן הם, בין אם כולם בארץ, או בחוץ לארץ.

הרי שהולכים אחר הנוף גם כשהשריש לתוך מקום אחר! ומתרצינן: לא! אלא שהיו מקצת שרשין בארץ, ומקצת שרשין בחוצה לארץ. כי הולכים אחר השרשים ולא אחר הנוף.

והוינן בה: אי הכי, ומאי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל? מה שייך לומר "הגדל בחיוב, חייב, והגדל בפטור, פטור"! שהרי כל פרי יונק ומקבל שרף גם מהשרשים שבצד הזה, וגם מהשרשים שבצד השני!

ומשנינן: דמפסיק צונמא, שן סלע מבדיל באמצע השרשים עד הגזע, וכל צד מהשרשים מעלה שרף רק לפירות שכנגדו.

ומאי טעמא דרבי?

דהדרי ערבי, שהרי מהגזע ולמעלה, העץ שלם, ומתערבת היניקה משני הצדדים.

ומבארינן: במאי קמיפלגי?

מר, רבי, סבר: אוירא מבלבל. שאף על פי שהשרשים מתחת לקרקע מובדלין, כשהעץ יוצא לאויר מעל הקרקע הוא מעורב ומבולבל, ולפיכך שוב יונקים הפירות מכל צד.

ומר, רבי שמעון בן גמליאל, סבר: האי לחודיה קאי, והאי לחודיה קאי. שהואיל ובתוך הקרקע שרשיו מובדלים על ידי סלע שאינו מצמיח, שוב לא מתערב השרף העולה מהשרשים, אלא זה עולה כנגדו וזה עולה כנגדו. ^[48]

שנינו במשנה: רבי יהודה בן בתירא אומר אין כותבין וכו' על הדיפתרא.

אמר רבי חייא בר אסי משמיה דעולא: שלשה עורות הן, יש שלשה שלבים בתהליך עיבוד העור.

מצה, חיפה, ודיפתרא. ^[49]

א. מצה - כמשמעו, דלא מליח, ודלא קמיח, ודלא אפיץ. שלא שמו את העור לא במלח, ולא בקמח [ומים], ולא עובד על ידי עפיצים [הגדלים על עץ ומשמשים לעיבוד העור]. דהיינו, שלא עובד כלל, כמצה זו, שלא נתחמצה, ולא נתקנה כמו פת הלחם. למאי הלכתא? לענין איזה דין יש הבדל בין סוגי העורות, ויש משמעות לעור שהוא כ"מצה"? להוצאת שבת, שכל אחד שיעורו שונה לענין חיוב חטאת על הוצאתו מרשות לרשות בשבת, ככל שהוא חשוב יותר, כך שיעורו קטן יותר, ועור ה"מצה" הוא הכי פחות חשוב.

וכמה שיעורו של עור המצה לענין הוצאת שבת?

כדקתני רב שמואל בר יהודה: כדי לצור, לעטוף בו, משקל קטנה. שדרך הסוחרים לעטוף את אבן המשקל העשוי מעופרת, בחיפוי עור, כדי שלא תישחק המידה, ויפחת משקלה.

וכמה גודל "משקל קטנה"?

אמר אביי: כי ריבעא דריבעא, כמו הרביעית של רובע ליטרא [רש"י במסכת שבת] דפומבדיתא, שהוא המשקל הקטן ביותר שהיה להם.

ב. חיפה - הוא עור דמליח, ולא קמיח, ולא אפיץ, והוא שלב יותר מתקדם מהמצה. למאי הלכתא? - להוצאת שבת.

וכמה שיעורו? כדתנן במסכת שבת: עור, שיעור הוצאתו הוא, כדי לעשות ממנו נרתיק לקמיע, והוא פחות מכדי לצור בו משקל קטנה.

ג. דיפתרא - דמליח וקמיח ולא אפיץ.

למאי הלכתא? - להוצאת שבת.

וכמה שיעורו? - כדי לכתוב עליו את הגט, כדעת חכמים במשנתנו, שמכשירים גט שכתוב על דיפתרא. ושיעור זה הוא הפחות מכולן.

שנינו במשנה: וחכמים מכשירין גט שנכתב על הנייר המחוק ועל הדיפתרא.

והוינן בה: מאן חכמים? מי הם, ומדוע הם מכשירים גט שאפשר לזייפו?

ומשנינן: אמר רבי אלעזר [בן פדת, האמורא]:

הערות

^[46] ואפילו אם ימשוך את העציץ ויזיזו ממקומו עדיין נחשבים הזרעים כמחובר לקרקע כל עוד לא פסקה היניקה מהקרקע. לעיל כא. ב תוס' ד"ה יצא.

^[47] לכאורה מה הדמיון מדיני ממונות לענין קדושת ארץ ישראל שתלוי ביניקתו מקרקע ארץ ישראל. וביאר הגרי"ז דפלוגתת אביי ורבא היא אמנם לענין חלות דין ארץ ישראל הנאמר לענין מצוות התלויות בארץ דאביי סבר דתלוי ביניקה וכל שיונק מארץ ישראל הרי הוא בכלל פירות ארץ ישראל וחייב בתרומות ומעשרות ורבא סובר דבעינן שהגידולין בעצמן יהיו בארץ ישראל אבל הא דאמרו דבאשרוש כולי עלמא לא פליגי דחייב הוא דין שני דכיון שהנוף מחובר לארץ [על ידי השרשים] על כרחך הנוף בעצמו שייך לארץ משום דשדינן נופו בתר עיקרו ונחשב גם הנוף עומד בארץ ואין זה מדין מצוות התלויות בארץ כי אם דהוא דין בכל התורה כולה דשדינן נופו בתר עיקרו וממילא גם לענין תרומות ומעשרות הוא חייב. ולכן שואלת הגמרא מדין דשתי גנות דכיון דחזינן לרבי יהודה דלא שדי לנופו בתר עיקרו בכל התורה אם כן הדרא פלוגתת אביי ורבא גם בדאשרוש לענין חיוב תרומות ומעשרות אי אזלינן בתר היניקה אי בתר הגידולין עצמן. חי' מר"ן רי"ז הלוי הל' תרומות פ"א הכ"ד.

^[48] רשב"א. והחזו"א סי' קמ"ז כתב, דאפשר דאיירי דערבי במקצתן והדר מתפרדין לשני גזעין, בזה סבר רשב"ג האי לחודיה קאי. אבל אם אין שם אלא גזע אחד ודאי מבלבלי. וצ"ע.

^[49] וקלף גמור לא נמנה אתם כי אינו נקרא עור. רש"י.

דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה [שלוקח אותו, את העציץ ובו העלה ונותן אותו לה]. רבא אמר פסול, שאמנם מעיקר הדין אם יתן לה את העלה כפי שהוא מחובר לצמח הגדל בעציצו, הרי זה כשר. אבל בכל זאת פוסלים אותו משום גזרה שמא יקטום (יתלוש) רק את העלה הזה ויתן אותו לה, ונמצא שנתן לה גט מדבר שנתלש מן המחובר לאחר כתיבתו.

א באותו ענין עצמו של עציץ נקוב דנים עוד: היה עציץ של אחד וזרעים שבו היו של אחר, ומכר בעל העציץ את עציצו לבעל הזרעים, כיון שמשך בעל הזרעים את העציץ — קנה, שהעציץ עצמו נחשב כמיטלטלים ומיטלטלים נקנים במשיכה. אבל אם מכר בעל זרעים לבעל עציץ את הזרעים — לא קנה בעל עציץ את הזרעים עד שיחזיק (יעשה מעשה חזקה) בזרעים עצמם, כגון לעדור או לנכש את האדמה שסביבם. שכיון שהזרעים מחוברים לקרקע — הם נחשבים כקרקע, וקרקע אינה נקנית במשיכה.

היו עציץ וזרעים של אחד, ומכרן לאחר, כיון שהחזיק הקונה בזרעים ונקנו לו בכך — קנה איתם גם את העציץ. וזו היא ששנינו: נכסים שאין להם אחריות (מיטלטלים) נקנין עם נכסים שיש להן אחריות (קרקעות) בכסף ובשטר ובחזקה. ולכן המחזיק בזרעים, שדינם כקרקע, קנה אגב כך גם את העציץ שהוא מיטלטלים.

אבל אם החזיק הקונה בעציץ בלבד — אף את העציץ לא קנה, שאין מיטלטלים נקנים בחזקה, עד שיחזיק בזרעים ואז יקנה אף את העציץ,

ועוד בנושא זה: היה עציץ נקוב עומד על גבולה של ארץ ישראל, והיה נקבו (הנקב שלו) בארץ (ארץ ישראל) ונופו של הצומח בעציץ יוצא בחוצה לארץ, מה דינו של הצמח לענין המצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות? אביי אמר: בתר [אחרי] נקבו אזלינן [הולכים אנו] ודינו כצמח שצמח בארץ. רבא אמר: בתר [אחרי] נופו אזלינן [הולכים אנו] ודינו כדבר הגדל בחוצה לארץ.

ומעירים: בדאשרוש [במקרה שהשריש], שהצמח שבתוך העציץ שלח שורשים בתוך הקרקע שמחוץ לעציץ כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שדינו כדין המקום שממנו הוא יונק. כי פליגי [כאשר חלוקים הם] — הרי זה במקרה שלא אשרוש [השריש] בקרקע, ואז יש לדון האם הולכים אחרי הנקב או אחר הנוף.

ומקשים: ובדאשרוש [והאם במקרה שהשריש] הצמח בקרקע לא פליגי [נחלקו] והכל מודים שהולכים אחר מקום הנקב? והתנן [והרי שנינו במשנה]: היו שתי גנות של שני אנשים העשויות כמדרגות זו על גב זו, וירק צומח בינתים (באמצע) על דופן המדרגה שבין הגינות, ר' מאיר אומר: הירק הזה של עליון, בעל הקרקע העליונה. ר' יהודה אומר: של תחתון, בעל הקרקע התחתונה. משמע שאפילו כאשר הצמח היכה שורשים בקרקע העליון ויונק ממנה, ואולם נופו נמצא במקום אחר, יש דעה שהולכים אחר נופו!

ומשיבים: התם [שם] יש סיבה אחרת למחלוקת, כדקתני טעמא [כפי שנשנה הטעם] במפורש, אמר ר' מאיר: מה אם ירצה העליון ליטול את עפרו, ואז אין כאן ירק עוד, ולכן הירק הוא של עליון.

וכנגדו אמר ר' יהודה: מה אם ירצה התחתון למלאות את אויר גנתו עפר, אין כאן ירק, ולכן הירק שייך לתחתון. ואם כן לא נחלקו בשאלת חשיבותם של מקום היניקה ושל הנוף, אלא במידת שליטתם של בעלי הגינות בקיומם של גידולים אלה, ואין להוכיח לענייננו ממחלוקת זו.

ושואלים עוד: ואכתי, בדאשרוש [ועדיין האם במקרה שהשריש] לא פליגי [נחלקו]? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אילן שהיה מקצתו בארץ ישראל ומקצתו בחוצה לארץ — טבל וחולין מעורבין זה בזה, בכל אחד מפירות האילן, אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: פירותיו של חלק האילן הגדל בחיוב, כלומר, בארץ — חייב, והגדל בפטור, בחוצה לארץ — פטור.

מאי לאו [האם לא] מדובר שם שמקצת נופו היה בארץ ישראל ומקצת נופו בחוצה לארץ למרות ששורשיו נמצאים במקום אחד? ואם כן, בין לדעת רבי ובין לדעת רבן שמעון בן גמליאל אין מקום ההשרשה לבדו קובע!

ודוחים: לא, מדובר פה שמקצת שרשין בארץ ( ארץ ישראל) ומקצת שרשין בחוצה לארץ. ושואלים: ומאי טעמא [ומה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל? הרי כל פירות העץ יונקים גם מן הארץ וגם מחוצה לארץ! ומשיבים: מדובר שם שמפסיק צונמא [סלע] באמצע השורשים עד הגזע ולכן אפשר להבחין בין חלקי האילן היונקים מארץ ישראל לבין אלו היונקים מחוצה לארץ.

ושואלים: אם כן, במקרה זה מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? ומשיבים: סבור הוא שלמרות שבתוך השורשים יש הפסק, בכל זאת דהדרי ערבי [שחוזרים ומתערבים] יניקות השורשים בגוף האילן.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? ומשיבים: מר סבר [חכם זה, רבי, סבור]: אוירא [האויר, מה שנמצא מעל לקרקע] מבלבל, מערב את היניקות של השורשים השונים, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה לבדו עומד וזה לבדו עומד] מן השורשים ועד הנוף.

ב שנינו במשנה שר' יהודה בן בתירא אומר שאין כותבים גט על דבר שעשוי להזדייף, לא על נייר מחוק ולא על הדיפתרא. ומבררים מהו עניינו של דיפתרא. אמר ר' חייא בר אסי משמיה [משמו] של עולא, שלשה עורות הן, כלומר, יש שלוש דרגות בעיבוד העור, והן קרויות: מצה, חיפה, ודיפתרא.

מצה — כמשמעו, עור הדומה למצה, שהוא לא מליח [עובד במלח] ושלא קמיח [עובד בקמח] ושלא אפיץ [עובד בעפצים]. ומבררים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נזכר סוג זה של עור — להוצאת שבת, לגבי קביעת השיעור הקטן ביותר של עור מסוג זה שחייבים עליו אם הוציאוהו בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים. וכמה שיעורו של עור כזה? — כדקתני [כפי ששנה] רב שמואל בר יהודה: כדי לצור (לצרור) בו משקל (משקולת) קטנה. וכמה היא קטנה? — אמר אביי: כי ריבעא דריבעא [כמו רבע רביעית] של פומבדיתא, שזוהי משקולת קטנה.

חיפה — זהו עור דמליח [שעובד במלח] ולא קמיח [עובד בקמח] ולא אפיץ [עובד בעפצים]. למאי הילכתא [למה, לאיזו הלכה] נזכר עור זה? — להוצאת שבת. וכמה שיעורו? — כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: עור — כדי לעשות בו קמיע, ומדובר בעור במצב עיבוד זה.

דיפתרא — הוא עור דמליח וקמיח [שעובד במלח ובקמח] ועדיין לא אפיץ [עובד בעפצים]. למאי הילכתא [למה, לאיזו הלכה נזכר]? — להוצאת שבת. וכמה שיעורו? — כדי לכתוב עליו את הגט.

ג שנינו במשנה שחכמים מכשירין גם בנייר מחוק ודיפתרא. ושואלים: מאן [מי הם] חכמים אלה? אמר האמורא ר' אלעזר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

התם כדקתני טעמא וכו'. קשה לי, אדרבא מסייע ליה דקתני סיפא אמר ר"מ וכי מאחר שזה וזה יכולין לעכב מהיכן ירק זה חי ש"מ דמשל עליון הוא חי ולאו קושיא דאה"נ דההיא מתני' מסייע ליה ומיהו מ"מ אקשי' מדר' ורשב"ג דקס"ד דאיכא תנאי בעלמ' דפליגי בה ואנן אמרן לכ"ע לא פליגי.
ומיהו (אין למימר) [איכא למידק] אשמעתין דהתם בשלהי מציעא אמר רבא בעיקרו כ"ע לא פליגי כי פליגי בנופו מ"ס שדי נופו בתר עיקרו ומ"ס לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו ותנן נמי בערלה כה"ג אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים ר"מ פוטר מן הערלה ור"י מחייב מן השרשים אלמא לא שדי ר' מאיר נופו בתר עיקרו ואיכא למימר לעו' עיקר יניקה מעיקרו היא וגם מעשר משום יניקה והתם אפילו גבי ערלה טעמא אחרינא משום דכיון שהוא יוצא במקום שאינו חייב בערלה שהוא עיקר השורש של אילן ישן פטור הוא דלאו נטיעה דחיוב הוא אע"פ שיונק ממקום אחר ושם אפרש בארוכה בס"ד.

ואכתי בדאשרוש לא פליגי והתניא אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחוץ לארץ רשב"ג אומר גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור מאי לאו מקצת נופו בארץ ומקצת נופו בחוץ לארץ. וקא סלקא דעתיה אף על פי שהשרשין כלן בין בארץ בין בחוץ לארץ אלמא בין לרבי בין לרשב"ג אף על גב דאשרוש אזלינן בתר נופו אלא דרבי סבר דיניקת שרשין ואוירא גרמי וכולן שרף מיבלבל ואזלינן אף בתר נופו ורשב"ג סבר דבתר נופו אזלינן לגמרי ולא בתר שרשין ומתרווייהו פריך.
בכת"י א"י: טבל וחולין מעורבין זה בזה ואין מעשרין ממנו על החיוב ואין מעשרין מן החיוב עליו אלא מיניה וביה דברי רבי.

לא, מקצת שרשיו בארץ ומקצת שרשיו בחוץ לארץ. ודכולי עלמא בדאשרוש בתר שרשיו אזלינן לגמרי ולא בתר נופו כלל ובדאפסיק צונמא מתחת בין השרשין וקסבר רשב"ג דכל חלק מעלה שרף לכנגדו ואינו חוזר ומתבלבל, ואמרינן אי הכי מאי טעמא דרבי ופריק דהדר ערבי כלומר דקסבר דהדר ערבי היניקות כיון שחוזר האילן ומתערב מפתח הקרקע ולמעלה ורשב"ג סבר דכיון שהשרשין מופסקין מלמטה אין שרף היניקות מתערב אלא זה עולה כנגדו וזה עולה כנגדו, במאי קא מיפלגי כלומר מה טעם לחלוקתם מר סבר אוירא מבלבל כלומר רבי ומר סבר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין האויר מבלבל כיון שהיניקה מופסקת. ורש"י ז"ל שפירש דהדרי ערבי שהעץ מן הגזע ולמעלה שלם, לאו למימרא דעד השתא משמע דלמעלה נמי מופסקין דהא אילן מקצתו בארץ קתני, ועוד דלא היה דרך לחלוקתן, אלא טעמא הוא דמפרש כלומר הדרי ערבי היניקות כיון שהעץ אחד למעלה מן הגזע. כנ"ל לפרש סוגיא זו.

הא דאמרינן (לעיל גיטין כא, ב): על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. מסתברא דלאו דוקא נקט לשון זה דבכי האי ודאי משמע דהוה לה כריתות, דהא מכרן האב או שמת מותרת ליכנס בהן וכדאמרינן בנדרים (מו, א) קונם לביתך איני נכנס מת או שמכרו הרי זה מותר, אלא הכא באומר לה על מנת שלא תלכי לבית זה של אביך לעולם. ומכל מקום אכתי קשיא לי, דהא איפשר דנפל הבית בחייה והוה ליה כריתות דכיון דאפשר אף על פי שאינו ברי כריתות קרינא ביה, וכדאמרינן על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייך שאין זה כריתות כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות אלמא כיון דאפשר דההוא גברא מיית ברישא כריתות קרינא ביה, ושמא מיתה שאני דשכיחא אבל לנפילה לא חיישינן, אי נמי יש לומר דאף על פי שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא דהתם (ב"מ קג, א) גבי שוכר אמרינן נפל אזדא לדידה שכרו ולא ליראות בו בחרבנו אבל לגבי איסור אף בקרקעו אסור ליכנס דאפילו דריסת הרגל אסר עליה דבין שיהא הבית כמות שהיה בשעת תנאו או שנפל לאחר מכאן לעולם אסורה בו שכניסת קרקע אסר עליה והארץ לעולם עומדת, וזה נראה יותר, וכן נראה מן התוספתא כמו שאנו עתידין לכתוב בפרק המגשר בסייעתא דשמיא. והרמב"ם ז"ל (הל' גירושין פ"ח הי"א) שכתב הלשון הזה כצורתו נראה מדבריו שאף לשון זה לא הוי כריתות ונראה שהוא ז"ל דעתו לומר דכיון שאמר לה לבית אביך כיון שהיא אסורה בו כל זמן שהוא של אביה אף על פי שאם מכרו אביה נתרת בו אפילו הכי אין כריתות בתנאו שהרי מה שנאסר שהוא בית אביה לא הותר לה לעולם דעכשיו כשמכרו האב והיא נתרת בו לא בבית אביה נתרת אלא בבית נכרי, ודוגמתו אמר לה על מנת שלא תאכל ככר זה לעולם אין זה כריתות אף על פי שנשרף הככר והלך לו שהרי מכל מקום כל שהיה הככר בעולם נאסרת בו ואין זה כריתות בתנאו, ובפרק המגרש נאריך בו בסייעתא דשמיא במה שיש עליו מן הקושיא. ובתוספות תירצו דהתם בנדרים הוא דאמרינן שאם מת מותר ליכנס דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל הכא כל יוצאי ירכו קרי בית אביו וכדאשכחן גבי תמר שבי אלמנה בית אביך וכבר מת שם אביה כדמוכחי קראי ודחוק הוא, ועוד מכרו לאחד מאי איכא למימר. וצריך עיון.
בכת"י א"י: דאז אסורה לעולם וכדתנן (שם) קונם בית זה שאיני נכנס הרי זה אסור לעולם.

עציץ לאחד וזרעים שוב לאחר בין שהעציץ נקוב בין שאינו נקוב ומכר בעל העציץ את העציץ לבעל הזרעים כיון שמשך קנה שלענין זה אף עציץ נקוב דנין אותו כמטלטלין הואיל ומכל מקום בר משיכה הוא מכר בעל הזרעים את הזרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים כגון שינכש או יעדור בהם שהזרעים מחוברים הם בין בנקוב בין בשאינו נקוב ומ"מ אם נתן בהם דמים קנאן בכסף:

עציץ וזרעים של אחד ומכרם לאחר החזיק בזרעים קנה זרעים וקנה עציץ אגבן וכמו ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ונעשו הזרעים עם עפר מקומן קרקע לירקות העציץ אגבו החזיק בעציץ אף עציץ לא קנה ואם משך קנה העציץ אבל לא הזרעים:

עציץ נקוב העומד על גבי קרקע ונוקבו ר"ל קרקע העציץ שהוא נקוב עומד בארץ ונופו חוצה לארץ או בהיפך אם לא השרישו הזרעים ר"ל שלא יצאו דרך הנקבים להשתרש בארץ הולכין אחר הנוף אבל אם השרישו ר"ל שיצאו הזרעים דרך הנקבים והשרישו בארץ הולכין אחר העיקר ולמדת שאילן העומד בארץ ונופו נוטה לחוצה לארץ או בהפך שהולכין אחר עיקרו ואין משגיחין בנוף כלל אפי' היה כלו לצד אחד היו מקצת שרשיו בארץ ומקצת שרשיו בחוצה לארץ אם אין סלע מפסיק ביניהם הרי יניקתו מתבלבלת והרי טבל וחלין מעורבין זה בזה ואם היה סלע מפסיק ביניהם יראה שהגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור הואיל ואין כאן בלבול מצד היניקה אע"פ שחוזר ונעשה אחד אין אומרין אוירא מבלבל וכן פסקו רבים ושלא כר' מפני שאין הלכה כר' במקום אביו ומכל מקום גדולי המחברים פסקו שאף זו טבל וחלין מעורבין דאוירא מבלבל:

וכל שאמרו טבל וחלין מעורבין אין מעשרין מטבל ודאי עליו ולא ממנו על טבל ודאי וכן אין יכול להפריש מהם סאה אם יש שם עשרה סאין שהרי הכל מעורב ונמצא באותה סאה חצי סאה של פטור וכיצד הוא עושה מפריש עליו ממקום אחר כנגד חציו שהחיוב עליו ואומר חצי סאה זו מעשר על אותם חמש סאין של חיוב בכל מקום שהם:

שתי גנות זו על גב זו ר"ל סמוכות זו לזו האחת קרקעה גבוה ושאצלה קרקעה נמוך ויש ירק באותו עובי הקרקע שמשפת העליון לשטח התחתון נחלקו בה באחרון של מציעא שלדעת ר' מאיר אותו ירק של עליון מפני שאף הוא יכול לחפור עד שיגיע לשטח קרקע חבירו ומשליך את העפר ומאחר שהעפר שלו אף הצומח בה שלו ולדעת ר' יהודה של תחתון שאף הוא יכול למלאת גנתו עפר עד שישוה שטח גנה לגג העליון ונמצא האויר שלו ואין הלכה כאחד מהם אלא כר' שמעון שאמר שם שכל שהעליון יכול לפשוט ידיו וליטול אותו מעיקרו בלא שיהא אונס את עצמו הרי הוא שלו בין העקר בין הנוף הואיל ובעפרו הוא גדל והשאר לתחתון בין העקר בין הנוף שאף העליון מפקירו אצלו שלא ליכנס בתוך של חבירו לדברים אלו ומה שהעליון מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו הדבר ספק וחולקין ואם נטל אחד מהם אין מוציאין מידו וכבר ביארנוה במקומה:

כבר ביארנו במקומו שהמוציא מרשות לרשות בשבת אינו חייב עד שיוציא ממנו שיעור המועיל לפי מה שאדם רגיל באותו דבר שכל הדברים הלכו בהן לפי מה שאדם רגיל לעשות בהן כמו שביארנו שם והדבר ידוע בעור שנתעבד לגמרי ונתקן בעפצים שהוא עור גמור ודינו בחמשה על חמשה מפני שלא היו מדקדקין אותו בעבוד זה עד שיהא ראוי לכתוב בו ולא היה אצלם תקון העפצים אלא על הדרך שנהגו עכשיו לתקנו בשחיקת קלפות ארזים ודומיהם אבל עורות שלא נתקנו כל צרכן הם חלוקים לשלשה מינין אחד שלא נתעבד כלל לא במלח ולא בקמח ולא בעפצים אלא שעדיין הוא לח בלא שום עבוד ונקרא מצה ושיעורו להוצאת שבת כדי לצור בו משקולת קטנה שהיה דרכם לכרוך משקלות העופרת בעור כדי שלא יפחת והשני שמלחוהו ונתנגב על ידי מליחה אלא שלא נתנוהו בקמח ולא תקנוהו בעפצים ונקרא חיפה ושיעורו להוצאת שבת כדי לעשות בו קמיע שדרכן של בעלי קמיעין לחזר אחר עורות אלו והשלישי שנתנוהו אחר מליחה בקמח ומים אלא שלא נתקן בעפצים ונקרא דפתרא ואינו ראוי לכתוב בו ספר תורה ומתוך כך שיעורו כדי לכתוב בו את הגט שהמנהג לכתבו על הרבה דברים ואין חוששין בו לכתב המתקיים הואיל ועידי מסירה כרתי אבל אותו שנתדקדק עד שראוי לכתיבה הרי הוא גויל ודינו כקלף וכבר ביארנו ענינים אלו בשמיני של שבת:

ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום ודוקא בעציץ נקוב דחשיב כמחובר פסלי קטימה והמורה כתב כתבו על החרס עד דיהיב לכולו עציץ ואין לחוש שמא ישבר החרס ויתן לה החתיכה והויא ליה קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ ואינו נ"ל שאפי' אם ישבר החרס כשר שאעפ"י שהוא נקוב הזרעים חשובים מחוברים ולא גוף העציץ ולא חשיבא קציצה אלא כשיקצץ מן המחובר ולא מן התלוש דאם איתא אמאי נקט עציץ נקוב אפילו כשאינו נקוב נמי יפסול רבא אלא לאו ש"מ לא פסלה קטימה אלא במחובר ולא בתלוש והאי דקאמר גבי עציץ דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה לאו למימרא דלא מיתכשר אלא בהכי דאפילו אם ישברנו נמי כשר ולהכי נקט האי לישנא כלומר דלא מיחסר מידי דשקיל ליה אי נמי איידי דאמר אביי גבי עלה נקט האי לישנא נמי גבי חרס ואם כתב הגט בראש המגילה ואח"כ חתכו והפסיקו ממנה כשר וכ"כ גם ר"ח ז"ל ודייקי' מינה מדגזרינן בעלה של עציץ נקוב ש"מ בנייר כי האי גוונא אפילו קצץ כשר אבל בעל ה"ג כתב מאן דכתיב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גט והדר ליכתביה ואי כתב מקמיה דליפסוק מגילתא ופסיק ליה בתר דכתב גיטא (מינה) מיפסל גיטא דכתיב ונתן מה שאינו וכו' ואינו נ"ל דהא לא פסק במתני' אלא מחובר לקרקע ובעלי חיים אבל מחובר בתלוש לא:

רבי יהודה בן בתירא אומר וכו' פי' המורה מפני שיכול לחזור ולמחוק עד העדים ולכותבו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומים ואינו נ"ל מדאמרי' בגט פשוט אמר רב שטר הבא הוא ועידיו על המחק כשר וא"ת מוחק וחוזר וכותב אינו דומה מי שנמחק פעם אחד למי שנמחק שני פעמים ואינו פוסל שם אלא שטר הבא על המחק ועידיו על הנייר דמחיק ליה לשטרא וכתיב מאי דבעי והכי נמי דפסיל נייר מחוק לא פסיל ליה אלא גט הבא על המחק ועידיו על הנייר:

ג' עורות הן מצה וחיפה ודפתרא מצה כמשמעו דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ וחיפה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ ומתוך כך אין המחק ניכר בו והקלפים שלנו המעובדים בסיד כך הם כמו המעופצים שבבבל לא היו רגילים אלא בעפץ וכך הוא הסיד לנו כמו העפץ להן ואינו יכול להזדייף:

וחכמים מכשירין מאן חכמים רבי אלעזר הוא דאמר עדי מסירה כרתי. פי' אע"פ שיש עדי חתימה לא סגי בלא עדי מסירה וכיון דצריכי למיקרייה ליכא למיחש למידי. ואמר רבי אלעזר לא הכשיר [ר"א] אלא לאלתר אבל מכאן ועד י' ימים לא דלמא הוה ביה תנאה וזייפתיה פי' ואע"פ שבאין עדי מסירה לב"ד ומעידים שבפניהם מסרו לה חיישינן שמא שכחו העדים התנאי ואינן זוכרים אותו ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן ועד י' ימים אם איתא דהוה ביה תנאה מידכר דכירי ולא חיישינן לשכחה וקי"ל ר' אלעזר ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דהוה רביה:

ד"ה בתר נקבו כו' הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו כו' עכ"ל אבל לרבא דסבר הכא בתר נופו אזלינן ולא אמרינן בתר עיקרו אזלינן אפי' בנקוב היינו משום דכל הנוף בחוצה לארץ משא"כ התם דחצי הדלעת תוך העציץ אבל לאביי קשיא להו דכמו דאזלינן הכא בתר יניקת עיקרו לגרור הנוף אחריו לענין מעשר כיון דנקוב הוא ה"נ התם לגבי טומאה ניזיל בתר יניקת הנוף שהוא מאוירא כיון דאינו נקוב הוא ומהאי טעמא לא תקשי להו לאביי לתנא קמא דסבר התם דכולה טהורה משום דהתם באינו נקוב אזלינן כולו בתר יניקת הנוף והכי נמי הכא בנקוב ניזיל כולו בתר יניקת העיקר לאביי ודו"ק:

בד"ה ובדאשרוש לא כו' ותנן נמי גבי ערלה כי האי גוונא ותימה דלא מייתי הכא מערלה עכ"ל ר"ל דבהך פלוגתא דערלה לא שייכי הנך טעמי דרואין מהיכן ירק זה חי כו' אלא דבסברא פליגי איזה מהן עיקר כפלוגתא דאביי ורבא הכא וקצת קשה אמאי לא תקשי להו נמי מהך דהתם דלקמיה דפליגי נמי במכירה כה"ג אמאי לא מייתי ליה הכא דלא שייך ביה נמי הנך טעמי מהיכן ירק כו' וק"ל:

בד"ה ולא על נייר מחוק שהכתב על הנייר כו' ועדיו על המחק אבל כו' עכ"ל והיינו דקתני שיכול אחר כך להזדייף למחוק הכתב ויהיה הוא ועדיו על המחק אבל בכתב על המחק ועדיו על הנייר לא מצי איירי דלא שייך (ד) ביה שיכול להזדייף כדמוכח בפרק גט פשוט ודו"ק:

בד"ה מאן חכמים כו' משמע דאי הוה סהדי קמן הוה כשר עכ"ל ר"ל סהדי עדי מסירה וק"ל:

ברש"י בד"ה שמא יקטום העלה והוי קציצה מן המחובר. אם לדקדק נקיט מן המחובר ומשום דנקוב הוי גידולי קרקע א"כ סותר למ"ש מקודם בד"ה דשקיל ליה לכוליה עציץ כו' [ואין לחוש שמא ישבור החרס כו'] ודוחק לומר דע"י חיבור העלין נחשב כל העציץ מחובר דז"א כדמשמע בסמוך דעציץ דינו כמטלטלין ואולם באשר"י כתב בשם רש"י דמכשיר כרבינו שמואל ע"ש.

בתוס' בד"ה בתר נקבו יניקת הנוף מה שבתוך וכו'. פירשתי דבריהם דלאביי דקאמר בתר נקבו כאילו יש יפוי כח לנקבו יותר מלנופו הא אילו הוי איפכא שהיה הנוף נוטה למקום חיוב היה אזלינן בתר נופו לחיוב כדקאמר והטהור בטהרתו והול"ל בתר מקום חיובו אזלינן. והשתא א"ש הה"ה [כמ"ש לקמן] אבל לא היו יכולין להקשות כפשוטו אמאי בתר נקבו וחייב ליזיל בתר נופו לפטור כהתם ויציירו הה"ה בעציץ א"י [ונופו לחוץ לארץ דפטור] דהתם כיון דאינו נקוב פשיטא דאם עציץ בא"י וניפו בח"ל דפטור דמהי תיתי לחייב דלעולם אין כאן חיוב לזה הקשו ה"ה אם העציץ בח"ל כו' דבזה אין לחלק דהתם אינו נקוב כיון דש"מ משם שישנו יניקה לנוף ולעציץ בפני עצמו א"כ לעולם כשאחד מהן יונק במקום חיוב יש כאן חיוב מצד יניקתו של חיוב וכיון דסוף סוף הנוף יונק במקום החיוב מה לי נקוב או אינו נקוב (מ) לזה כתבו דמ"מ שייך שפיר לומר בתר נקבו אזלינן משום היפוי כח שיש יותר לנקב מלנוף דע"י נקבו מיחייב הנוף כאן משא"כ בהיפך אינו חידוש שמביא הנוף חיוב לעצמו שהרי על הנוף שאינו נוטה לחוץ אינו יכול להביא חיוב. ולרבא ניחא הכל בפשיטות שהרי בכל אופן אזלינן בתר הנוף בין לחיוב ובין לפטור ואע"ג דהתם אזלינן בתר יניקה שבתוך העציץ ונשאר בטומאתו ולא שדינן בתר יניקת הנוף לטהר אע"פ שאינו נקוב והכא אף דנקוב שדינן ליה בתר הנוף (נ) ואולי לא מחשיב ליה לנקבו ליניקה לא מהקרקע ולא מנופו לכן כאן פטור והתם טמא. ועי"ל דרבא סבר כת"ק דהתם דהכל טהור אבל לאביי כת"ק מכ"ש לא אתיא וצ"ע בכל זה. ויש מפרשים שכוונת התוס' ממש כמו שם בחולין שהביאו הגמ' דהכא כמורה המראה מקום שם ומ"ש שמה בהשולח טעות סופר וקושיתם הכא לאביי דהו"ל למיזל בתר נוף ולפטור וכתבו וה"ה כו' [לאו משום שכוונתם לאקשויי על ההיפך כמו לפירוש ראשון רק] ר"ל כמו התם לענין טומאה ה"נ לענין מעשר הדין כך [וקשה אדהכא] ולא מצי למימר וה"ה בציור דהכא [עציץ בא"י] דכל דבריהם באינו נקוב והכא איירי בנקוב וכמ"ש לעיל [דכיון דכל דבריהם באינו נקוב ל"ש למימר וה"ה דפשיטא דפטור אף אם אין לנוף יניקה כלל ולכך נקטו בדבריהם בנופו בא"י דמיחייב במעשר כמו בטומאה וכיון דיש לנוף יניקה הו"ל למיפטר הכא אף בנקוב מחמת יניקת הנוף] ולא הקשו לת"ק דהתם דפשיטא דלדידיה ליכא יניקה לשורש התם כלל כיון דאינו נקוב מה שאין כן כאן דיש יניקה לשורש אפשר נמי דסבירא ליה בתר נקבו אזלינן משא"כ לר' שמעון דס"ל התם דיש יניקה לשורש ואפ"ה חשיב לנוף יניקה בפני עצמו לזה כתבו מ"מ לא שמעינן מהתם שיהיה יניקה לנוף להשליך אליביה השורש וכו' [במקום שיש לשורש יניקה מרובה דהיינו בנקוב] (ס) ואינו מחוור לי ועיין בתוס' דהתם ודו"ק:

בתוס' בד"ה בדאשרוש וכו' ותימה דלא מייתי וכו'. דהתם לא שייכי טעמא דר"מ ודר"י דהכא:

בתוס' בד"ה ולא על הנייר כו' שאינו מחוק וכו'. דלא כפרש"י במתני':

בתוס' בד"ה מאן חכמים כו' משמע דאי הוי סהדי קמן וכו'. ר"ל עידי מסירה (ע):

גמרא מכר בעל זרעים כו' ל"ק עד שיחזיק בזרעים. ה"ה אם משכו למקום שפסק יניקתו כדמוכח לעיל וכמש"כ התד"ה יצא. אבל לקמן דאמר החזיק בזרעים קנה עציץ הוא בדוקא דאילו במשכו למקום שפסק יניקתו ממילא משך גם העציץ. ועוד דאז הו"ל כמטלטלין ומטלטלין אינן ניקנין אגב מטלטלין:

רש"י ד"ה שתי גנות. וגידוד שלה כו' בגידוד הגבוה. כצ"ל בב' דלתי"ן עי' לעיל (טו ב) ובתד"ה גידוד:

תד"ה החזיק. ושמא התם לא בעינן אגב משום כו'. ומהר"ן בקדושין שם שכ' בשם הרא"ה דהא דאמר התם ת"ש דקתני אגב. קאי גם אהא דאמר כיון שהחזיק בקרקע נקנה השטר בכ"מ שהוא מוכח דלא כהתוס':

רש"י ד"ה כדקתני וכו'. וגורם לירק הזה זוכה בו כצ״ל:

תוס' ד"ה עציץ וכו' דאע"ג דבעל עציץ קונה. נ"ב אע״פ שהוא הקונה את הזרעים אפ"ה לא קנאם אע"פ שהם בתוך העציץ שלו וצ״ל עד שיחזיק:

תוס' ד"ה בתר נקבו אזלינן למ"ד. עי' תשובת דברי ריבות סי' כב:

תד"ה ולא על הנייר מחוק וכו', ועדים על המחק. תמוה לי דבהוא על הנייר ועדיו על המחק מה מעלה יש בעדי מסירה הא בלא"ה ידוע לנו דלא זייפא כיון דכתב על הנייר, אלא פסול משום דיכולה לזייף, וכמ"ש במהרש"א ולענין זה אינו פעולה בע"מ דמ"מ יכולה לזייף ולמחוק ולכתוב ויהיה הוא ועדים על המחק דכשר ולא תצטרך לע"מ דיהא אנו דנין דמסתמא נמסר כהלכתא כמו כל גיטין דעלמא. וגם באמת קשה כיון דכותבין עדים על המחק והוא על הנייר איך בהוא ועדים על המחק כשר בלא ע"מ ניחוש דהיה כתוב על הנייר באיזה תנאי והיא מחקה ונעשה שניהם על המחק. ואם נימא דבאמת בהוא ועדים על המחק צריכה להביא ע"מ. ובזה ר"מ מיקל ור"א מחמיר דלר"מ בהוא ועדים על המחק כשר כמו כל שטרי דעלמא. ולר"א בעי ע"מ. א"כ תקשי בהיפוך בהוא על הנייר ועדים על המחק אמאי צריך ע"מ הא חזינן דכ' על הנייר ולא זייפא כלום ואי דחיישי' דיכולה לזייף ולמחוק הא אם תמחוק תצטרך להביא ע"מ. דרך כלל קשה איך שייך בהוא על הנייר ועדיו על המחק להכשיר בע"מ דמה תועלת יש בע"מ הא בלא"ה ידענו דהיא לא זייפא כיון דאין כאן מחק. ולחששא דיכולה לזייף מה תועלת יש בע"מ אם בהוא ועדיו על המחק בעי ג"כ ע"מ ליכא חשש דיכולה לזייף. ואם לא בעי ע"מ מה מהני ע"מ דהשתא היא יכולה למחוק ולא תצטרך לע"מ. ואם נימא דבאמת מה דקתני וחכמים מכשירים היינו אף בלא ע"מ וניקום ונאמר באמת דבהוא ועדיו על המחק בעי ע"מ ובהוא על הנייר ועדיו על המחק כשר בלא ע"מ. מ"מ איך תלוי זה בפלוגתא דר"מ ור"א הא גם לר"מ היה באפשרי לחז"ל לתקן בהיפוך דהוא על הנייר ועדיו על המחק כשר ובשניהם על המחק פסול וכמו דהקשו תוספות באמת (ב"ב). וא"כ איך זה תלוי בפלוגתא דע"ח וע"מ כרתי. גם הא להדיא כתב הב"י (סימן קכד) דבשניהם על המחק כשר בלא ע"מ זולת לשיטת רש"י והעטור, א"כ תקשי כנ"ל דבהוא על הנייר ועדים על המחק מה מהני ע"מ הא ממילא אנו רואים דלא זייפא. ואי דיכולה לזייף ליכא תועלת בע"מ כיון דיכולה למחוק ולא תצטרך לע"מ. וצע"ג:

דשקיל לי' ויהיב לי ניהלי'. לכאורה לאו דוקא שקיל לי' ופוסק יניקתו אלא ה"ה אם היא תחזוק בזרעים תקנה העציץ אגב ותתגרש בו. מיהו בלא אגב מטעם חצר לא תיקנו ותתגרש אפי' למאי שכתבנו לעיל שתוכל לקנות חצרה וגיטה ב"א מ"מ היינו כשהמטלטלין בתוך החצר דומיא דיד אבל הכא החצר בתוך המטלטלין היינו הזרעים בתוך הכלי והוה כמניח ידו על כלי דלא קנה וצריך דוקא מטעם אגב וכן משמע ממ"ש תוס' לקמן ד"ה החזיק וכו'. מ"מ שקיל לא צריך אלא מטעם אגב ומדאיתסר שקיל משמע קצת ראי' לקצת פוסקים דאגב לא מהני במידי דאורייתא כגון גט וחמץ ודלא כרש"י לקמן ר"פ הזורק גבי תיחיד איהי ותפתח ע"ש וכבר הארכתי בזה בתשובות. וכתב רש"י אין לחוש שמא ישבור החרס. פי' ר"ן אע"ג דס"ל לרש"י דנהי גם בתלוש שייך חשש מחוסר קציצה אם מיד בתחלת כתיבה היה דעתו שיקוצץ וכר' האי. מ"מ לא חיישינן שמא יקטום אלא במחובר כפירש"י בדבור הסמוך שמא יקטום מן המחובר ש"מ בתלוש נהי דהוה מחוסר קציצה מ"מ לא גזרינן שמא יתלוש. זולת בעציץ ה"א חס על זרעיו שבתוכו וישבור חרס ממנו קמ"ל רש"י דלא חיישי' להא דלא מפסיד לי' לעציץ. כך כוונת הר"ן ז"ל:

על עלה של עציץ נקוב. כ' תוס' דמיירי שפסקו מיניקתו דאל"ה ה"ל מחובר ולא הוה מחוסר קציצה דדבר מועט כזה לא מיקרי מחוסר פסיקה גם לא חיישינן שמא לא יפסיק יניקתו כיון כך אורחי' כשמוסרו מיד ליד מיפסק יניקתו ממילא. והקשה הב"ח אפירוש רש"י שמא יקטום ממחובר הא ע"כ מיירי שפסק יניקתו ותי' ב"ש ואבאר כוונתו נהי דכשנותן לה העציץ כלו ליכא למיחש שמא לא יפסיקנו כי דרך נתינתו כך הוא מ"מ כשלא ירצה ליתן אלא עלה לבד לא יפסיק יניקתו ויקטום ממחובר והיינו דפירש"י שמא יקטום מהמחובר ולא יפסיק יניקתו. ולא הומ"ל בקיצור שלא יפסיק יניקתו דאם לא יקטם העלה ויתן כל העציץ בודאי יפסיק יניקתו. אך חיישינן שיקטום העלה ואז לא יפסיק יניקתו ויקטום ממחובר ועיין עוד בסמוך אי"ה:

החזיק בעציץ וכו' דקדק ב"ח ח"מ סי' ר"ב מדלא קאמר משך בעציץ ש"מ אי משך קנה זרעיו ממילא דשייכי' בי' וש"ך שם סק"ח חולק עליו בחוזק יד ע"ש. ומ"מ טעמא בעי מ"ט לא אמר ש"ס משך עציץ וכו'. וי"ל נהי אם משך העציץ בעמדו בקרקע בלי פסיקת יניקה לא נקנו הזרעים וכמ"ש ש"ך דלא כב"ח. מ"מ סתם משיכת עציץ הוא בהגבהה ומסירה מיד ליד כמ"ש תוס' וממילא פסקה לי' יניקה ונקנו זרעים מתרי טעמא חדא אין לך חזקה גדולה מזו שהחזיק בקרקע ועשאוהו תלוש היינו חזקה. ותו כיון שעשאום תלוש תלישתם וקנין משיכתם בא כאחת משו"ה לא מיתני' לי' שפיר משך העציץ וכו'. והא דלא מיקנו זרעים שבעציץ במשיכה בודאי למ"ד דבר תורה מעות קונות ורבנן תיקנו משיכה משום נשרפו חיטך בעלי' י"ל במטלטלין תיקנו ולא בקרקע אפי' שייך בי' הך גזירה כגון בבתי' מדשייך שריפה והצלה וה"ה בזרעים הללו. מיהא רש"י פסק בעלמא כר"ל משיכה מפורשת מן התורה א"כ מ"ש ונתן גבי גט כ' ב"ש אי לאו דכתיב ספר הוה מתגרשת בעציץ דניתן מיד ליד ומ"מ משיכה דמפורשת מאו קנה מיד עמיתך הרי נותן מיד ליד וצ"ל כנ"ל כיון שניתן מיד ליד שוב לא הוה מחובר ואי מניחה ע"ג קרקע אף ע"ג דלענין דינא משיכה מעלי' היא היינו בדבר שאפשר ליתנו מיד ליד משא"כ מחובר א"א ליתנו מיד ליד שאם יתננו איננו מחובר עוד וצ"ע:

ב' גנות זו ע"ג זו. בסוגי' זו שלהי ב"מ כתבתי קונטרס ארוך קחנו משם. והנה כ' שם תוס' דפלוגתיהו התם במקח וממכר לא הוה דומי' דפלוגתא דב' גנות משום אפי' אי יסבור בעלמא שדי נופו בתר עיקרו מ"מ באילן יסבור לבעל האילן כמו שארי ענפים ע"ש. ומש"ה לא כ' תוס' בשמעתין דה"ל להקשות מאילן היוצא מהגזע דז"א ותימה על המהרש"א בשמעתין. אך הא צ"ע ממ"נ אי בערלה לא שייך סברא הנ"ל א"כ איך עביד התם צריכותא מאילן היוצא מגזע ומערלה הא לא דמי וע"כ בערלה נמי שייך זה א"כ לא מקשה תוס' בשמעתין בערלה וממ"נ קשה ואולי לזה נתכוין המהרש"א והי' לו לפרש:

התם כדקתני טעמא וכו' גם המקשן ידע סיפא דמתני' אלא אין לו שום סברא שמשום שיכול להזיק חברו ולמלאות גינתו עפר יהיה עיקר ושרשיו שגדלו בקרקע חברו יהיה שלו. אע"כ בעיקור לא פליגי אלא בעלי' ור"מ ס"ל שדי נופו בתר עיקרו ור' יהודה ס"ל בעלמא לא שדי' נופו בתר עיקרו וצירף לזה עוד שיכול למלאות גינתו עפר. אבל אי הוה ס"ל מדינא שדי נופו בתר עיקרו א"כ היינו עיקרו ולא יעלה על הדעת משום שיכול למלאות גינתו עפר יזכה במה שאינו שלו. ואפ"ה דחי לי' כך כוונת תוס' ופשוט:

לא על נייר מחוק. מ"ש תוס' ורא"ש אפירש"י יפה כתב פנ"י ודברי א"ח הנה באופן בגט הוא ועדיו על המחוק פסול והוא על הנייר ועדיו על המחק כשר אך יש עוד הוא על המחק ועדיו על הנייר דפסול כמבואר בב"ב קס"ד ע"א. ולפי הגירסא שם דפריך ולשהי' ומשני חיישינן לב"ד טועין א"כ מדינא השטר כשר וליכא למיחש אלא לב"ד טועין ולפ"ז מ"ש תוס' בשמעתין סוף ד"ה מאן חכמים דלא הוה מוכח מתוכו היינו בשארי עשוי' להזדייף משא"כ בזה הוה שפיר מוכח מתוכו כיון שא"א לזייפו. וצ"ל תוס' כ"כ למאי דלא גרס התם ולשהי'. ולשנויי קמא אינה דומה נמחק פ"א לב' פעמים וא"א להכיר הזיוף ולא הוה מוכח מתוכו. מ"מ הרוחנו דלק"מ קושי' תוס' אשיטת רש"י אפי' אי הוה ס"ל לרש"י דבעי' מוכח מתוכו מיהו בלא"ה רש"י לא ס"ל הכי ועיין בסמוך אי"ה:

רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום. הא דלא גזרינן לעיל בקרן של פרה שמא יקצוין הקרן נראה דשאני הכא בעלה של עציץ דלמיקץ קאי משו"ה גזרינן משא"כ בקרן של פרה אין דרך לקצהן מחיים. ועוד דבקרן פרה אי ס"ד שרוצה לקוצצו היה לו לקוצצו קודם הכתיבה מה שא"כ בעלה של עציץ זימנין דבשעת כתיבה אינו עומד לקצוון שלא הגיע זמנו ולאחר כך כשנשתהה הרבה עד שהגדילו הזרעים והפירות אפשר דמימלך עלה ולא יהיב לה כיון דאשתנו למעליותא משו"ה גזרי הכא טפי כן נראה לי. ובזה נתיישב גם כן להני רבוותא שכתבו התוספות לעיל בחותך מן הקלף לאחר כתיבה וא"כ לכתחילה היה להם לפסול לכתוב על קלף גדול רק כפי מקום כתב הגט משום גזירה שמא יקצוץ ולמאי דפרישית א"ש וק"ל:

תוספות בד"ה עציץ של א' כו' ה"ה דהוי מצי לאשמועינן כו' עכ"ל. אבל הר"ן ז"ל כתב דבכה"ג שמכר הזרעים והעציץ לא' והחזיק בעציץ כיון שלא קנה הזרעים במשיכה זו וא"כ יכול לחזור אף מהעציץ דדמי לההיא דכור בשלשים אני מוכר לך כו' ע"ש ובאמת אם לא פסק דמים לכל אחד בפני עצמו אלא שפסק דמים לשניהם ביחד א"כ מילתא דפשיטא היא שדברי הר"ן ז"ל נכונים ואפילו בלא ההיא דכור בשלשים דכיון שהוא חוזר מקניית הזרעים א"כ אין כאן פסיקת דמים כלל על העצ"ו ולא מהני משיכה דהא קי"ל לא פסק לא סמכה דעתיה אבל כשפסק דמים על העציץ בפני עצמו לא ברירא דעת הר"ן ז"ל דלא דמי לכור בשלשים דיכול לחזור אפילו בסאה אחרונה היינו משום דאמר בפירוש כור בשלשים ומקת א' הוא משא"כ הכא כיון דפסק דמים לכ"א בפני עצמו שני קנינים הם וכ"ש כיון שזה קנין קרקע וזה קנין מטלטלים ואפשר שלזה נתכוונו התוספות שכתבו ה"ה דהוי מצי לאשמעינן הכל בשל אדם אחד וצ"ע. תו יש להסתפק ולומר דהא דלא אשמעינן בשניהם של א' משום דלא פסיקא מילתא שאם מכר העציץ ושייר הזרעים לעצמו ומשך הלה העציץ אפשר דלא קנה לא מיבעיא למ"ד דמשיכה לא מהני בכלים של מוכר אלא אפילו למ"ד דמהני אפשר דמודה הכא דלא מהני כיון דהזרעים צריכים לעציץ ומיקרי קרקע א"כ הו"ל משיכה בקרקע של מוכר דכל מקום שהעציץ הוא אכתי ברשות המוכר קאי דהיינו הזרעים דמיקרו ברשות המוכר וגם בזה צ"ע:

בד"ה בתר נקבו אזלינן למ"ד בהעור והרוטב כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל. ולכאורה אין לשון התוספות סובל פירושו. והנלע"ד בכוונתן משום דלכאורה משמע מדקאמר אביי בתר נקבו אזלינן אלמא דלא שייך הא מילתא אלא בעציץ נקוב וע"ז כתבו דלמ"ד בפרק העור והרוטב כו' באינו נקוב נמי מצינו כה"ג היכא שנוטה חהן לעצ"ן ושם יונקת מן הקרקע דהוה ליה כמחובר ואם כן אם העציץ בח"ל והנטייה היא בארץ חייב אלא דמ"מ לא דמי דהתם לא מחייב אלא מקום הנוף והכא לאביי כל העציץ חייב במעשר. אלא דלכל הפירושים קשה מאי קשה להו מההוא מ"ד דהתם רבי שמעון קאמר לה וחכמים פליגי עליה ומטהרי לגמרי אלמא דאפי' ביניקת השורש חוץ לעציץ דגריעא מיניקתו במקום נקב ואפ"ה ס"ל לרבנן דשדינן כל העציץ בתר מקום היניקה וא"כ כ"ש שיש לילך לגמרי בתר יניקת מקום הנקב. ואפשר דמשמע להו לתוספות כיון דאביי גופא מיבעיא ליה בפ' העור והרוטב אליבא דרבי שמעון אלמא דהכי ס"ל אלא דמ"מ תיקשי לרבא ממילתא דחכמים דסברי להדיא דאזלינן בתר יניקה אפילו ביניקה גרועה והוי מילתא דרבא דלא כחכמים ודלא כר"ש. דאפשר דר"ש גופיה מודה ביניקת הנקב דעדיפא וצ"ע. מיהו הרמב"ם ז"ל מפרש לההיא דקישות בעציץ נקוב ולפ"ז צריך לחלק בין טומאה ובין לענין מעשרות ודו"ק:

גמרא ובדאשרוש לא פליגי והתנן שני גינות כו' ואע"ג דבכמה דוכתי מצינו פלוגתא זו באילן גמור אי שדינן נופו בתר עיקרו או אזלינן אחר הנוף התם לענין חשיבות המקום איירי ולא שייך לההוא דהכא דלא מייתי אלא במידי דתליא ביניקת הקרקע וק"ל:

שם ובדאשרוש לא פליגי והתנן שתי גינות. ויש לדקדק דהא מ"מ מוכח מדאביי ורבא גופייהו דבאשרוש לא פליגי דאי ס"ד דפליגי אם כן אדמיפלגי בעציץ ליפלגי באילן דעלמא אע"כ דבאילן דעלמא תרווייהו כר"מ ס"ל דאזלינן בתר השרשה ולא פליגי אלא בדלא אשרוש. ונראה דבאמת לאו אמסקנא דתלמודא דקאמר בדאשרוש לא פליגי קשיא ליה אלא אדאבייי גופא קמתמה כיון דרבי יהודה סובר דאפילו באילן גמור אזלינן בתר הנוף וקי"ל ר' מאיר ור"י הלכה כר"י ועוד דר"מ נמי לא פליג אלא באילן גמור אבל בעציץ ובדלא אשרוש מנא לן דפליג והוי מילתא דאביי דלא כמאן וכן צריך לפרש בההיא דבסמוך דמקשה ואכתי בדאשרוש לא פליגי והתנן אילן מקצתו בארץ כו' והתם נמי אין אפשר לפרש דהמקשה רוצה להכריח דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן דאביי כרבי דהא רבי סובר טבל וחולין מעודבין ואביי סובר דבתר נקבו אזלינן לגמרי משמע דהו"ל טבל גמור וכן נראה מלשון התוספות בד"ה בתר נקבו אע"כ דמדאביי גופא קמתמה דאפילו בדאשרוש סובר רשב"ג דאולינן בתר הנוף ורבי מיהו סובר דטבל וחולין מעורבין וא"כ אביי דסובר דאפילו בדלא אשרוש אזלינן לגמרי בתר יניקה הוי דלא כמאן כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה ולא על נייר מחוק שהכתב על הנייר שאינו מחוק ועדיו על המחק כו' עכ"ל. כבר הארכתי למעניתי בלשון רש"י ז"ל במשנה ע"ש אבל קשיא לי על לשון התוספות דאיירי בכתב על הנייר ועדיו על המחק דהא בפרק גט פשוט מייתי להדיא ברייתא דקתני כשר ומוקמינן לה דכתב בין סהדי לסהדי אנחנו סהדי חתמנו על מחקא ושטר על ניירא ואם כן ה"נ ליתכשר בכה"ג דהא לשיטת התוס' לא שנו להו בין גיטין לשטרות כמ"ש בלשון המשנה. מיהו יש ליישב שיטת התוס' דאזלי לשיטתיהו שכתבו לחד לישנא לקמן דף פ"ו בשיטת רבינו חננאל דכתב סופר ועד בסופר מובהק אפילו רב מודה דכשר. וא"כ לא שייך בגיטין האי תקנתא דאנחנו סהדי לכתוב בין עד לעד דאכתי איכא למיחש שתזייף כתב הגט על ידי סופך מובהק וגזייא לה לאנחנו סהדי וגם העד השני ואפ"ה יכשר הגט ע"י כתב סופר ועד ובאמת זה העד הראשון לא חתם עצמו כלל על הגט המזוייף דנהי דסמכינן אסופר מובהק היינו להצטרף עם העד אבל כשהוא לבדו מעיד פשיטא דלא סמכינן עליה משו"ה פוסל ר"י בן בתירא לגמרי אבל לשיטה האחרת שכתבו התוספות שם דלרב כתב סופר ועד אפי' מובהק הוי הולד ממזר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי פוסל ר"י בן בתירא לגמרי ליתכשר ע"י אנחנו סהדי וצ"ע. מיהו מה שכתב מהרש"א ז"ל דלא מצו התוספות לפרש בעדים על הנייר דאין יכול לזייף ומסיק כדאיתא בפ' ג"פ ולא דק דאדרבא בפ' גט פשוט אמרינן להדיא דכתב על המחק ועידיו על הנייר פסול וצ"ע ודו"ק:

גמרא דיפתרא כו' כדי לכתוב עליו הגט. ודקדק הרא"ש מכאן דהלכה כר"א לקמן בשמעתין דבשטרות כ"ע מודו דפסול על דבר שיכול לזייף דאל"כ היה לנו להחמיר לענין שבת בשיעור קטן כדי לכתוב שטר כו'. לענ"ד יש לתמוה דהא הרא"ש גופא כתב דבשטר הקנאה מיהו כשר וא"כ אף לשיטתו קשה שיש להחמיך בשיעור קטן כדי לכתוב עודי מכורה לך אלא ע"כ משום דקי"ל לענין שבת אזלינן בתר שכיח אף לקולא ואם כן מה"ט גופא בעינן בדיפתרא שיעור גדול כדי לכתוב הגט משא"כ שיעורא דכדי לכתוב השטר לא שכיח כיון שיכול לזייף נהי דכשר בדיעבד מכל מקום לוה גופא או מוכר גופא לא שביק שמא לימים הרבה ישכחו עדי מסירה את הדבר והלה יזייף מה שירצה מה שאין כן בגיטין לא שייך לומר כן כדאיתא בסמוך:

תוספות בד"ה מאן חכמים כו' אבל מה שפירש בקונטרס כו' ואי אפשר לומר כן דלרבי מאיר בעינן כו' כדמוכח בריש פרק כל הגט עכ"ל. מיהו לקמן בחידושינו יבואר שהתוספות כתבו כן לשיטתם מה שאין כן לשיטת רש"י ז"ל ליכא שום הוכחה דלר"מ בעינן מוכח מתוכו כמו שאפרש שם ע"ש:

(כב א) אילן מקצתו בארץ וכו' טבל וחולין מעורבין זב"ז דברי רבי.—בתוס' מעשרות סופ"ד וכן בירוש' ערלה פ"א ה"א שיטה אחרת בדברי רבי, דרואין אותו כאילו כולו נטוע בארץ. וע"ע בירוש' דמאי פ"ו ה"י (כה ע"ד).

דשקיל ליה. לעציץ ויהיב ניהלה: שמא יקטום. העלה והויא קציצה מן המחובר: עד שיחזיק בזרעים. עציץ הוי תלוש ומיקני במשיכה זרעים הוי מחוברין ודינן כקרקע ונקנים בכסף בשטר ובחזקה ועד שיחזיק כגון דניכש או עידר דהויא חזקה ובלא יהיב מעות קמיירי דאי יהיב זוזי מיקנו בכסף: החזיק בעציץ. ולא משכו לקנות אלא עשה בו שום מלאכה במקומו: אף עציץ לא קנה. דמטלטלין לא מיקנו בחזקה: נקבו בארץ ונופו בחוצה לארץ. שהיה מונח על הגבול ונוף הזרעים נוטה חוץ לעציץ חוץ לגבול: בתר נקבו אזלינן. שמשם הוא יונק וחייב במעשר: בתר נופו אזלינן. ופטור מן המעשר מן התורה בחוצה לארץ: בדאשרוש. חוץ לנקב בתוך קרקע ארץ ישראל: כולי עלמא לא פליגי. דלא אזלי' תו בתר נוף הואיל ומחובר ממש בארץ: ובדאשרוש לא פליגי. ליכא למאן דאזיל בתר נוף: שתי גנות זו על גב זו. וזו אצל זו וקרקעית האחת גבוה מחברתה וגידור שלה זקוף והירק בינתים בגידור הגבוהה דעכשיו הוא נשרש בקרקעו של עליון ונופו באוירו של תחתון: של תחתון. אזלי' בתר נוף: כדקתני טעמא. שאם ירצה תחתון למלאות גנתו כו' והואיל ובידו למחות וגורם לירק הזה זוכה בה ולאו משום הטיית נוף: טבל וחולין מעורבין זה בזה. אין לך פירי באילן הזה שאין מקצתו מן הארץ שהוא טבל ומקצתו מחוצה לארץ שהוא חולין לפי שהיניקה מתערבת ונפקא מינה שאין מעשרין מטבל ודאי עליו דהוי מן החיוב על הפטור ולא ממנו על טבל ודאי: הגדל בחיוב. מה שבתוך ארץ ישראל: מקצת נופו כו'. ואע''פ שכל שרשיו בארץ או בחו''ל אלמא אזלינן בתר נוף: מ''ט דרבן שמעון. מהו הגדל בחיוב חייב והלא היניקה של שרשין מעלה שרף בכל הפרי ושורשי עבר זה מעלים שרף לפרי שבעבר זה: דמפסיק צונמא. שן סלע מבדיל באמצע השרשים ומפסיקין עד הגזע הלכך לרבן שמעון לא ינקי מהדדי: דהדרי ערבי. שהעץ מן הגזע ולמעלה שלם: מר סבר אוירא מבלבל. אע''פ שכל מה שיש מן השרשין בקרקע הוי מובדל הואיל וכשיצא לאויר הוא מעורב ומבלבל וינקי מהדדי: ומ''ס. אוירא לא מבלבל הואיל ובתוך הקרקע מובדל בסלע שאינו מצמיח ומיהו היכא דכל שרשיו בא''י ליכא מאן דאזיל בתר נוף: שלש עורות הן. חלוקין בשמותיהן ובשיעוריהן: כמשמעו. כמצה זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם: קמיח. מעובד בקמח: למאי הלכתא. שיעוריהן חלוקין: משקולת. של עופרת עשויה להיות פוחתת ומחפין אותה בעור שלא תהא נשופת ופוחתת: רבעא דרבעא. משקל קטן שלהן היה: חיפה. מתוקן קצת וראוי לחפות בו קמיעין: לכתוב עליו את הגט. כרבנן דמכשרי ומיהו קלף גמור דמליח וקמיח ואפיץ לא שמיה עור משום הכי לא מני בהדייהו ושיעוריה תנן בהמוציא יין (שבת דף עט:) קלף כדי לכתוב בו פרשה קטנה שבתפילין אבל דיפתרא אינו כשר לתפילין הילכך שיעורו בגט: מאן חכמים. כלומר מאן נינהו ומאי טעמייהו דמכשרי:

עציץ של אחד וזרעים של אחר. ה''ה דהוה מצי לאשמועי' הכל בעציץ וזרעים של אחד אלא לרבותא נקט הכי דאע''ג דבעל עציץ קונה זרעים לא קנה אע''פ שהם בתוך העציץ שלו: החזיק בזרעים קנה עציץ. צריך עיון אם צריך לומר אגב וקני כמו בעלמא כדאמרי' בפ''ק דקידושין (דף כז.) או שמא הכא לא צריך דכיון דצריך עציץ לזרעים בטל אגב זרעים וכן גבי שטר כיון שהחזיק בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ושמא התם לא בעינן אגב משום דשטר אפסרא דארעא הוא: בתר נקבו אזלינן. למאן דאמר בהעור והרוטב (חולין קכח.) בדלעת הנטוע בעציץ שאינו נקוב ויצאה חוץ לעציץ הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו ה''ה אם עציץ בחוצה לארץ ונופו נוטה לארץ דמהני יניקת הנוף לענין נוף גופיה וחייב במעשר מכל מקום לא חשיבא יניקת הנוף כיניקת שורש דהא לא מטהרה יניקת הנוף מה שבתוך העציץ והכא מחייב נוף מחמת יניקת העיקר: ובדאשרוש לא פליגי והתנן שתי גנות כו'. קס''ד דהא דקתני סיפא א''ר מאיר ומה אם ירצה העליון כו' שאין זה עיקר הטעם מדקתני נמי התם א''ר מאיר מאחר ששניהן יכולין למחות זה על זה רואין מהיכן ירק זה חי משמע דבסברא פליגי אי זה מהן עיקר ואמרי' נמי התם בגמרא בפ' הבית והעלייה (ב''מ דף קיח:) ואזדו לטעמייהו אילן היוצא מן הגזע כו' ותנן נמי גבי ערלה כי האי גוונא ותימה דלא מייתי הכא מערלה: לא על נייר מחוק. שהכתב על הנייר שאינו מחוק ועדיו על המחק אבל שניהם על המחק כשר כדאמרי' בריש גט פשוט (ב''ב קסד.) דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים: שלש עורות הן. פי' בקונטרס דקלף גמור לא חשיב בהדייהו דלא שמיה עור ועוד אומר ר''י דלא מני בהדייהו קלף משום דבהדיא תנן ששיעורו כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין ואף על גב דשיעור חיפה דהוי כדי לעשות קמיע שנוי במשנה מ''מ לא הזכיר חיפה בהדיא במתני': כדי לכתוב עליו את הגט. היינו כרבנן דמכשרי אדיפתרא ולהכי מייתי לה הכא ואלו השיעורין אינן לפי חשיבות העור דיש שהוא חשוב ושיעורו גדול מן הגרוע ממנו אלא כל א' שיעורו במה שרגילין לעשות ממנו: מאן חכמים ר' אלעזר. פי' בקונטרס דאמר עדי מסירה עיקר והבאה להנשא צריכה להביא עדי מסירה ודוקא הכא על דבר שיכול להזדייף אומר רש''י דצריכה עדי מסירה בשעה שבאת להנשא אבל בגיטין הכתובים בדבר שאינו יכול להזדייף יכולה להנשא ע''י עדי חתימה ואפילו לר' אלעזר כדתנן בפ' בתרא (לקמן פו.) ומייתי ליה בריש מכילתין שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם אבל מה שפי' בקונטרס דלר' מאיר אשה הבאה לינשא בגט הכתוב על דבר שיכול להזדייף אינה צריכה עדי מסירה ועדים החתומים בו אינה מביאה לפנינו אם יש מכירין חתימתן ואי הוה ביה תנאה וזייפתיה ליכא דידע משמע דאי הוי סהדי קמן הוה כשר ואי אפשר לומר כן דלר' מאיר בעינן שיהא מוכח מתוכו כדמשמע בריש כל הגט (לקמן כד:) ובדבר שיכול להזדייף אין מוכיח מתוכו כלום:

גיטין כב ע"א