קידושין סב ע"ב

דף סב - ב

א. גוי שבא להתגייר, צריך למול אותו ולהטבילו לשם יהדות, וכן צריך הוא לקבל על עצמו את קיום כל המצוות.

ב. בשעת הגירות, מודיעים למתגייר מקצת מן המצות הקלות ומקצת מן המצות החמורות.

גר צריך שלשה ישראלים ^[1] שיטבילו אותו ויודיעו לו מקצת מצות קלות וחמורות. ^[2]

ומאי טעמא, צריך הוא שלשה? כי משפט כתיב ביה [לענין גירות] ^[3] והרי הוא כמו דין, ודין צריך שלשה. ^[4]

והיות שצריך הוא שלשה שיזדקקו לו ויטפלו בגירותו, נמצא, שאין "בידו" להתגייר, כי, מי יימר דמזדקקו ליה הני ^[5] תלתא, אולי לא ירצו השלושה לטפל בגירותו.

והיות שאין "בידו" להתגייר, נמצא, שקידושין לאחר הגירות, הם קידושין של "דבר שלא בא לעולם", ואינם קידושין.

מתקיף לה [הקשה] רבי אבא בר ממל: אם כדברי רבי יוחנן האומר: כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, אלא מעתה [אם כן] הנותן פרוטה לשפחתו ^[6] ואמר לה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחרריך" [שאשחרר אותך], ^[7] והרי "בידו" לשחררה. ^[8] הכי נמי דהוו קידושין [וכי אכן קידושין הם]!? ^[9]

ומשנינן: הכי השתא [וכי קושיא היא זו], הרי התם שאני, דמעיקרא היתה השפחה חשובה כבהמה, והשתא נשתחררה ויש לה דעת אחרת, והרי אין לך "מחוסר מעשה" גדול משינוי מהותי זה. ^[10]

לפיכך, קודם השחרור נחשבת היא כדבר שלא בא לעולם, ואינה מקודשת לו, אף על פי שבידו לשחררה.

ומקשינן: ואלא הא דאמר רבי אושעיא: הנותן פרוטה לאשתו, ואמר לה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך" [נתן לה כסף קידושין, ורוצה הוא שיחולו הקידושין מיד אחרי שיגרש אותה], אינה מקודשת לו, אם גירשה.

וכי אטו הכי נמי דלרבי יוחנן נימא דהוו קידושין ואינם קידושין "בדבר שלא בא לעולם", היות ובידו לגרשה!?

ומשנינן: רבי יוחנן אינו חולק על רבי אושעיא, ואין אשה זו נחשבת כדבר שבא לעולם כי נהי [אמנם] דבידו לגרשה, וכי אטו בידו לקדשה אם יגרשנה, שמא לא תתרצה בקידושיו. ^[11] ולא אמרינן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה אלא במה שאין העושה תלוי בדעת אחרים. ^[12] ושאלינן: לדבריך, שאי אפשר לקדש אשה, ואפילו את אשתו, לאחר גירושיה, אם כן תפשוט את ספיקו של רב אושעיא.

דבעי [הסתפק] רב ^[13] אושעיא: הנותן שתי פרוטות בבת אחת לאשה, באחת אמר לה: "התקדשי לי היום", ובאחת אמר לה: "התקדשי לי לאחר שאגרשיך", האם אכן תהיה מקודשת לו אחר שיגרשנה?

האם תפשוט מינה [ממה שאמרנו: אין בידו לקדשה אחר כך] דלא הוו קידושין.

ודחינן: מהכא לא תפשוט, כי יש לומר: דלמא [שמא] כי היכי [כמו] דתפסי קידושין אם יקדשנה השתא, תפסי נמי אם יקדשנה עכשיו, על הזמן שלאחר כן, אבל אם נתן פרוטה לאשתו, שאי אפשר לו לקדשה השתא, שמא אינה מקודשת אף אם מקדשנה לאחר שיגרשנה. ^[14]

תניא בברייתא כותיה דרבי יוחנן: אין תורמין מן התלוש המחוייב בתרומה, על המחובר הפטור, ואם תרם אין תרומתו תרומה.

כיצד? אם אמר: "פירות ערוגה זו שהם תלושין, יהיו תרומה על פירות ערוגה זו שהיא מחוברת" ; או שאמר: "פירות ערוגה זו שהיא מחוברת, יהיו תרומה על פירות ערוגה זו שהם תלושין, לא אמר כלום, שאין תורמין מן הפטור על החיוב ולא מן החיוב על הפטור.

אבל, אם אמר: "תהיה ההפרשה חלה לכשיתלשו הפירות ויתחייבו בתרומות ומעשרות", ונתלשו הפירות. דבריו קיימין, כי בידו לתלוש, וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי.

אין הפירות חייבים בתרומות ומעשרות עד שיגיעו ל"עונת המעשרות".

איזו היא עונת המעשרות, משיגיעו הפירות לשלב שיוכלו לזרעם ויצמיחו.

בתבואה: "עונת המעשרות" היא כאשר תגיע התבואה לשליש בישולה. ^[15]

יתר על כן [תוספת על דברי תנא קמא], אמר רבי אליעזר בן יעקב: אפילו אם אינו בידו, כלומר, לא רק אם אמר: "פירות ערוגה זו שהם תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו שעתה היא מחוברת", או, אם אמר: "פירות ערוגה זו שהיא מחוברת יהיו תרומה על פירות ערוגה זו שהן תלושין לכשיתלשו", ונתלשו דבריו קיימין.

אלא אפילו אם לא הביאו הפירות המחוברין שליש, ואין בידו לחייבם בתרומות ומעשרות, בכל זאת, אם אמר: "תחול התרומה לכשיביאו הפירות המחוברין שליש ויתלשו" ואחר כך הביאו שליש ונתלשו, דבריו קיימין.

כי רבי אליעזר בן יעקב סובר: אדם מקדיש ומקנה דבר שלא בא לעולם. לפיכך, יכול הוא להפריש תרומה מפירות שלא הביאו שליש, אף על פי שאין בידו להביאן לידי חיוב.

אמר [פירש] רבה: לא אמר רבי אליעזר בן יעקב: אדם מקנה ומפריש דבר שלא בא לעולם, אלא בערוגה של שחת, שאף על פי שלא הביאו הגרעינים שליש, על כל פנים שחת יש כאן, שראוי לקצור ולהאכיל לבהמה, ונמצא שיש כאן דבר הניכר וחשוב.

אבל באגם, והיא ערוגה, שיש בה צמחים רכים שלא גדלו אלא מעט, ואין במה שמבצבץ מן הקרקע, אלא כדי לכופף את ראשו, לא אמר רבי אליעזר בן יעקב, כי מודה הוא בדבר שאינו חשוב שאינו יכול להקנותו כשעדיין לא בא לעולם.

ורב יוסף חלק על רבה ואמר: רבי אליעזר בן יעקב סובר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אף בדבר שאין לו כל כך חשיבות, לפיכך, אפילו באגם אמר רבי אליעזר בן יעקב: דבריו קיימין. ^[16]

ושאלינן: ומאי משמע, דהאי אגם לישנא דבוצלנא הוא? כלומר, מנין ש"אגם" משמעותו תבואה שאפשר לכופף אותה ועדיין אינה "שחת" שהיא קשה ואינה מתכופפת? ^[17] אמר רבי אלעזר: דאמר קרא [ישעיה נח ה]: "הלכוף כאגמון ^[18] ראשו", משמע ש"אגם" [מלשון אגמון] ראוי לכוף את ראשו.

ושאלינן: כמאן מהאמוראים אזלא הא מימרא דרבי חנינא [לקמן]?

דתנן: ^[19] האומר לחבירו: "אם ילדה אשתך נקבה, תהיה בתך זו מקודשת לי", לא אמר כלום.

והיות ^[20] שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב, על כן אמר רבי חנינא: לא שנו במתניתין: לא אמר כלום, אלא כשאין אשתו מעוברת, ולא בא לעולם אפילו מקצתה של הבת המתקדשת.

אבל, אם היתה אשתו מעוברת דבריו של מקדש קיימין, היות ומקצתה בא לעולם.

והשתא, יש לשאול: כמאן [כמו מי] מן האמוראים [רבה ורב יוסף] נאמרה מימרא זו, האם לכולי עלמא היא, או רק אליבא דחד מינייהו?

ומפרשינן: לכולי עלמא היא, אלא שיש חילוק בין רבה ורב יוסף, באיזה שלב בעיבור נמצאת האשה, כדי שיתפסו הקידושין, אם תלד נקבה.

כי, אי כרבה סבירא ליה לרבי חנינא, אם כן, מתניתין מיירי כשהוכר עוברה, שכאשר הוכר עוברה, דבר הניכר וחשוב הוא, כמו שחת בתבואה.

ואי כרב יוסף סבירא ליה לרבי חנינא, אם כן, סגי במה שבא מקצתה לעולם, ואין צריך דבר הניכר וחשוב, ועל כן, אף על פי שלא הוכר עוברה מקודשת היא, לדעת רבי אליעזר בן יעקב.

ואיכא דאמרי: בין רבה ובין רב יוסף סוברים: ב"אגם" מודה רבי אליעזר בן יעקב שאין אדם מפריש עליו, וב"שחת" עצמה נחלקו רבה ורב יוסף.

וכך אמר רבה: לא אמר רבי אליעזר בן יעקב: דבריו קיימין, אלא בשחת דבי כיבשא [של בית בעל], שדי לה במי גשמים, ואין חשש שתיפסד השחת ותתקלקל, לפיכך, נחשבת היא כמי שבאה לעולם, ויכול להפריש עליה.

אבל בשחת דבי שקיא [של בית השלחין], שצריכה השקאה, לא אמר רבי אליעזר בן יעקב, כי עשויה היא להפסד, אם לא ישקנה כראוי, הלכך, הרי היא כמו שלא באה כלל לעולם. ^[21]

ורב יוסף חלק על רבה ואמר: אפילו בשחת דבי שקיא אמר רבי אליעזר בן יעקב.

ושאלינן: כמאן מן האמוראים [רבה ורב יוסף] אזלא [הולכת, מתאימה] הא מימרא דרבי חנינא דלקמן?

דתנן: האומר לחבירו: "אם ילדה אשתך נקבה, הרי בתך זו מקודשת לי" לא אמר כלום, ואמר רבי חנינא: לא שנו במתניתין שאינה מקודשת, אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים.

והשתא יש לשאול: כמאן אזלא מימרא דרבי חנינא.

ומפרשינן: מימרא דרבי חנינא מיירי, כשהוכר עוברה וכדברי הכל היא, כי, גם לדעת רב יוסף: באגם לא חלה ההפרשה, ורק בשחת, שהוא דבר הניכר וחשוב, וכן באשה רק אם כבר הוכר עוברה הוו קידושין, ולא קודם לכן.

אמר אביי: ^[22] רבי אליעזר בן יעקב וגם רבי וגם רבי מאיר כולהו ^[23] [שלשתם] סבירא להו: אדם מקנה דבר שלא בא ביאה גמורה ^[24] לעולם, ומפרש לה ואזיל:

א. רבי אליעזר בן יעקב סובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ביאה גמורה, הא דאמרן [מה שהזכרנו] לעיל: דבריו קיימין אף אם לא הביאו שליש.

ב. רבי נמי, סבירא ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דתניא בברייתא.

הא דאמר רבי יוחנן גר צריך שלשה. פירשתי בפרק החולץ (יבמות מ"ו ע"ב):

תפשוט דבעי רבי אושעיא. איכא למידק רבי אושעי' גופי' היכי פשיטא ליה הא ומבעיא ליה האי ואיכא למימר דתרי אמוראי נינהו חד ר' אושעיא וחד רב הושעי' משום הכי אמרו תפשוט ולא מקשינן מאי שנא הא דמבעיא ליה והא דפשיטה לי' ואי אמרת מעיקרא נמי תפשוט הא מהא ומ"ש דפשטי לה השתא מדרבי יוחנן איכא למימ' משו' דקא סלקא דעתן דרבי יוחנן ורב הושעיא פליגי ור' אושעיא מספקא ליה אבל השתא דאמרת דרבי יוחנן ורב הושעיא לא פליגי תפשוט אי נמי דרב הושעיא לאו דסמכה כולי האי ורבי יוחנן דסמכה טפי ולדידי לא קשיא דמעיקרא קס"ד טעמא דהנותן פרוטה לאשתו וכו' שאינ' מקודש' לכשיגרשנה מפני שהיא מחוסרת גרושין ואעפ"י שבידו לגרשה כל דבר שמחוסר מעשה אעפ"י שבידו לעשותו כדבר שלא בא לעולם דמי ובנותן שתי פרוטות לפנויה כיון שמעכשיו אינה מחוסרת גירושין ויש לה יד תופסין בה משום דלאחר גרושין שהריעכשיו בעולם היא וכיון ששניהם רוצין הרי יש בידה לקדש ולגרש אבל השתא דאמרת כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אבל גירושין וקדושין [לאו] בידו הוא אם כן נותן שתי פרוטות נמי ומ"ש דפשיטא ליה בהא ולא פשיטא ליה בהא:

אמר אביי רבי אליעזר בן יעקב ור' ורבי מאיר כלהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. איכא דמפרש דאביי לא סבירא ליה כרב יוסף ורבה אלא סבירא ליה דבין בשחת ובין באגם אמר רבי אליעזר בן יעקב דלדידהו לית ליה לרבי אליעזר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומשום הכי מהדרי לפרושה בשחת ולא באגם כדי שיהא דבר שבא לעול' ורבי חנינא נמי דאמר אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין דברי הכל קאמר דלא שביק רבנן ואמר כיחידאי דשיטה.
ולהאי פירושא אשתו מעובר' כשהוכר עוברה דמדמי לה לשחת דבי כיבשא דבר שבא לעולם הוא לדברי הכל והלבה כן ואינו נראה דק"ל בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"א ע"ב) המזכה לעובר לא קנה וליכא פלוגתא בין שהוכר עוברה בין שלא הוכר דהא לא מפלגינן בהו התם וההוא דאמר נכסי להאי דמעוברת הוכר עוברה משמע ואסקינן דלא קנה ותו דאקשינן ממתני' דקתני אם ילדה אשתו זכר יטול ואמרינן אינו יודע מי שנאה ואקשינן טובא ולא מתוקמא לן כשהוכר עוברה ודברי הכל דדבר שבא לעולם מיקרי כדאמרת ותו הוי התם תינוק יום אחד נוחל ומנחיל עובר לא אלמא דבר שלא בא לעולם הוא.
אלא ודאי רבה ורב יוסף נמי סבירא להו אליבא דרבי אליעזר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורבי חנינא סבר לה בעובר כמאן דאמר (לא) קנה דבר שלא בא לעולם הוא והאי דקא מהדרי לפירושה בשחת משום דכתיב בברייתא לכשיביאו שליש ויתלשו ואלו אמרה אף קודם שבאו לעולם כלל הוה ליה למימר לכשיבואו לעולם ויתלשו ורבי חנינא כרבי אליעזר סבירא ליה. ואביי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב נמי כרבה ור' יוסף סבירא ליה ע"כ דהא ברייתא דרבי אליעזר בן יעקב לעיל דייקא הכי כדאמרי והיינו דלא אמרינן בגמרא ופליגא דאביי.
והא דאוקמינהו בשטה משום דמכל מקום כלהו סביר' להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וחבריהם חולקים עליהם ובעו דבר שבא לעולם לגמרי בין לקנות בין להקנות.
וכן תמצא במקומות רבות בתלמוד שלא אמרו דבר אחד לגמרי אלא חולקין ומוקמינן להו בשטתא חדא במסכת סוכה דף ז' ע"ב כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן ואית מינייהו דפליגי אהדדי בהדיא דמר בעי כדי ראשו ורובו ושלחנו ומר בעי ד' אמות ובמסכת בבא בתרא דף ע"ח ע"ב כולהו סבי' להו כל דזבין איניש איהו ותשמישתיה זבין ופליגי אהדדי דוק ותשכח ואעפ"י כן אמרו הגאונים ז"ל דשטה נינהו ולית הלכתא כותייהו.
והר' שמואל מרומרוגי' ז"ל מפרש כן כל שיטה שאמורה בלשון כלהו סבירא להו וכשהן שוין לגמרי לא מתמר עלייהו הכי אלא אמרו דבר אחד.
ומפני זה שפירשתי לא חשש רבינו הגדול ז"ל לכתוב בהלכות זה, אבל הר' משה תלמידו ז"ל [פ"ז מאישות הלכה ט"ז] כתב בהוכר עוברה מקודשת ויראה לי שצריכה קדושין אחרים אחר שתלד כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהם דופי:

גר צריך שלשה משפט כתיב ביה. כדכתיב (דברים א, טז) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, כדאיתא ביבמות פרק החולץ (יבמות מו, ב) ואפילו למאן דאמר התם בריש סנהדרין (ג, א) דדיני ממונות דבר תורה אפילו בחד, הכא לגזלות וחבלות מדמינן ליה דבעו ג' לכולי עלמא.
הכא משמע דגר צריך שלשה, ואמרינן נמי בפרק החולץ (שם) ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו, מכאן אמר ר' יהודה גר שנתגייר בבית דין הרי זה גר, בינו לבין עצמו אינו גר, ואמרינן נמי התם מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר ליה נתגיירתי ביני לבין עצמי כו', אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך. ואיכא למידק [מ]הא דאמרינן התם בפרק החולץ (יבמות מה, ב) ההוא דהוו קרו ליה בר ארמיתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדתה, דאלמא אף בטובל בינו לבין עצמו הרי זה גר, דאין סברא לומר שטבל לקריו בפני שלשה ואף היא לא טבלה לנדתה בפני בית דין שאינן רגילין בכך. ועוד דאם כן אמאי קרו להו בני ארמאי. והרבה תירוצים נאמרו בזה. ובתוס' אמרו דאין עכוב בשלשה אלא בקבלת מצות, אבל לאחר שקבל עליו מצות בית דין אף על פי שטבל בינו לבין עצמו הרי זה גר, ואלו כבר קבלו עליהם מצות בפני בית דין אלא שלא טבלו בפני בית דין, ומשום כך קרו להו בני ארמאי, דסבירא להו דכיון דטבילה מתנאי הגירות ומעכבת בו, כדאמרינן התם אינו גר עד שימול ויטבול, אף היא תצטרך ג', ואמר להו ר' יהושע בן לוי וכן רב אסי דאינו צריך. והא דאמרינן התם (מו, ב) (שרינך) (שהיה] כאן ונטבלינך למחר, ואתמר עלה שמע מינה גר צריך ג' דאלמא אף בטבילה כן. ותו דאמרינן התם נתרפא מטבילין אותו מיד ושני תלמידי חכמים עומדין לו על גביו, ואקשינן עלה והאמר ר' חייא בר אבא גר צריך ג'. ואמר ליה ר' יוחנן לתנא תני ג'. יש לומר דהתם לכתחלה ולמצוה מן המובחר, אבל בדיעבד אפילו טבל בינו לבין עצמו לשם דת משה ויהודית, עלתה לו טבילה.

מהא דאקשינן: אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך כו'. איכא למידק דטבילת עבד משוחרר אינו צריך ג', דאם לא כן מאי קא פריך, דהא אמרינן בגר טעמא משום דמי יימר דמזדקקי ליה בי דינא. ואי קשיא לך הא תניא בפרק החולץ (יבמות מז, ב) גר שבא להתגייר כו' נתרפא מטבילין אותו מיד ושני תלמידי חכמים עומדין לו על גביו כו', אחד גר ואחד עבד משוחרר, דאלמא אף בטבילת עבד משוחרר בעינן בית דין, הא כתבינן משמן של רבותינו הצרפתים דההיא לכתחלה אתמר בגר, אבל דיעבד לא אם כן בעבד אף לכתחלה לא צריך ולפי זה יש לומר דאחד גר ואחד עבד משוחרר צריך טבילה, וכדתריצנא התם לענין קבלת מצות למאן דאמר דלקוח מן הגוי צריך לקבל, אבל לקוח מישראל אין צריך לקבל, ופרכינן ולא והתניא אחד גר ואחד עבד משוחרר, ופרקינן כי תנאי ההיא לענין טבילה תניא, ואף אנו נאמר דכי תניא לענין טבילה גרידתא תניא ולא לטבילה בבית דין.
ואי נמי יש לומר דעיקר טבילת עבדים משוחררים אינה מן התורה אלא של דבריהם. ותדע דמאי שנא טבילה שניה שאתה מצריכו בשעת שחרור ואין אתה מצריכו הטפת דם ברית וסגי ליה במילה קמייתא, ועוד דאמרינן בפרק השולח (גיטין מ, א) בכותב שטר ארוסין לשפחתו ואמר לה צאי בו והתקדשי לי בו, אלמא טבילה לא מעכבא, ואמרינן נמי התם (מג, ב) במוכב עבדו לגוים יצא לחירות וכותב לו אונו, מאי אונו שכתב לו לכשתברח ממנו אין לי עסק בך, אלמא בשטר שחרור לבד יצא לחריות, ונכנס בכלל ישראל לגמרי, אלא אם כן תדחה שכבר טבלו לשם שחרור, דטבילת שחרור קודמת לגט, וכדמשמע בפרק החולץ (יבמות מז, ב) דאמרינן כופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומשחררה, ומיהו אין גרסא זו שם בכל הספרים אלא חוזר ומטבילה לשם שחרור ותו לא, אבל מצאתיה כן בספרים מדוקדקין.

הא דתרצינן: התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת. הוא הדין דסליק אגר וגיורת, דהנהו נמי מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת, וכן הוא דאמרינן בסמוך נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה סליק לכולהו, דכולהו נמי לא בידו לקדשן לכי מתחזיין לקבל קדושין, ויש לומר דלגבי גר לא שייך למימר מעיקרא בהמה דעבד דוקא הוא דאיכא למימר הכי, משום דאיהו איתקש לבהמה דכתיב שבו לכם פה עם החמור, אבל גוי לא, וכדמשמע נמי ביבמות פרק כיצד (כב, א) גבי חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה והנכרית, דשפחה נפקא לן משום דאין לו חייס, ומהיקשא דחמור, ונכרית מבן בנך הבא מן הגויה קרוי בנה, וכדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות סב, א) נמי בפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן בהיו לו בנים בגיותו דאמרינן התם הכל מודים בעבד הואיל ואין לו חייס.

נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה. כלומר לאחר שתתגרש. תמיהא לי והלא שניהן מרוצין עכשיו בכך ואף על פי שאין בידו לקדשה בעל כרחה, מדעתה יכול הוא לקדשה, וכל שביד שניהם אמאי מחוסר מעשה. ויש לומר כיון שאין ביד אחד מהם מחוסר מעשה הוא, שאף אם תתרצה היא להתקדש לו אחר שתתגרש אין בידה בעל כרחו, ואי נמי אף היא שמא תהיה אחר גרושין בדעת אחרת, וכיון שעכשיו אינה ראויה לקבל קדושין, ולאחר גרושין תהיה בדעת אחרת, אין בדבריהם כלום, ותירוץ זה עולה לכל השנוין במשנה, ואף לאומר לשפחתו הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך, דגרסינן התם (ירושלמי קידושין פ"ג ה"ה) התיב ר' פנחס הגע עצמך שהיתה שפחתו אמר ר' אבא בר ממל כשתשחרר נתלית בדעת אחרת.

והא דאמרינן: דלמא כי תפסי בה קדושין השתא תפסי בה נמי לאחר זמן. קשיא לן ונימא הכי ותפשוט דמקודשת דמאי שנא מהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום, דאף על פי שלא חלו עכשיו כלל חלין הן לאחר זמן, כיון שבידו לקדשה עכשיו, ויש לומר דהכא שאני, שאינו רוצה שיחולו קדושין שניים עד שיעבור עליה זמן אחר שאינו ראוי לתפוס בו קדושין, אבל התם בשעה שקדשה ראויה היתה לקדושין, וכל אותו זמן של שלשים נמי ראוי לקדושין, והלכך מקודשת.

הכי גרסינן: תפשוט דבעי ר' הושעיא הנותן שתי פרוטות וכו'. ולא גרסינן רב הושעיא, דאילו גרסינן רב הושעיא תיקשי לן בלא מימריה דר' יוחנן נמי אמאי לא אקשינן ליה לרב הושעיא מאי שנא דהכא מיבעיא ליה ומאי שנא בהנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך דפשיטא ליה, ואם תאמר והשתא נמי בלא מימריה דר' יוחנן, אמאי לא פשיט לה ר' הושעיא מדרב הושעיא, יש לומר משום דר' יוחנן דסמכא ודרב הושעיא לאו דסמכא כולי האי, אי נמי יש לומר דעד השתא הוי סלקא דעתך דרב הושעיא ודר' יוחנן פליגו אהדדי, ומשום הכי מיבעיא ליה לר' הושעיא, ולא פשיט לה מחד מינייהו, אבל השתא דפרקינן דר' יוחנן ורב הושעיא לא פליגי אלא כל שאין בידו לקדשה כמחוסר מעשה דמי, קשיא לן אמאי לא פשיט לה ר' הושעיא לבעייה מהא, ולספרים דגרסי רב הושעיא, איכא לתרוצי דעד השתא סלקא דעתך דהא דאמר רב הושעיא הנותן פרוטה לאשתו דאינו מקודשת, היינו משום דמחוסר מעשה הוא, ואף על גב דבידו לגרשה ובידו לקדשה, והא דאיבעיא ליה בנותן שתי פרוטות לאשה, היינו משום דהשתא פנויה היא ויש לה יד תופסין בה משום לאחר גרושין, דהשתא מיהא בעולם היא, או דלמא לא שנא דמכל מקום אחר שתתקדש בפרוטה ראשונה עד שלא יחולו קדושין שניים מחוסרת מעשה תהא, אבל השתא דאמרת דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ופשיטותיה דרב הושעיא קמייתא משום דגרושין וקדושין לאו בידו, אם כן תפשוט ליה נמי אידך, ומכל מקום אינו מחוור דהוה ליה למימר אי הכי תפשוט ליה אידך דבעי רב הושעיא, וגרסא ראשונה מחוורת יותר.

תניא כותיה דר' יוחנן אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה כו' יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב אפילו אמר לכשיבאו שליש ויתלשו. מסתברא דר' יוחנן בעומדת ליקצר או שהביא שליש דוקא קאמר, דבידו הוא לקצור ולעשותה תרומה עכשיו, שאם לא הביאה שליש היאך הוא בידו. שמא קודם שתגיע לעונתה תאבד, ומרישא דברייתא הוא דמסייעינן ליה לר' יוחנן דמיירי בשהביאה שליש, והא דמייתי יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב משום שקלא וטריא דשקלי וטרו בה רבה ורב יוסף הוא דמייתי לה, ור' יוחנן לית ליה דר' אליעזר בן יעקב, דר' אליעזר בן יעקב אית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ור"י לית ליה, דהכא משום דהוי כדבר שבא לעולם ובידו הוא קאמר.

הא דתניא האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום ואמר ר' חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין. משום דר' חנינא כר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה, קא מהדר לפרושא לברייתא אליבא דידיה. ותמיהא לי דהא לא שמעינן ליה לר' אליעזר בן יעקב אלא בכשיתלשו, אבל האומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין אף לר' אליעזר בן יעקב לא אמר כלום ויש לומר דאם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי משמע אם ילדה נקבה תהא מקודשת לי לכשתלד. והא דמפרש לה ר' חנינא אברייתא ולא מפרש לה אמתניתין דקתני נמי וכן האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום, מסתברא משום דמשמע ליה מתניתין דלא כר' אליעזר דאפילו היתה אשתו מעוברת לא אמר כלום לתנא דמתניתין דהא דומיא דאינך כולהו דמתניתין קתני לה, דכולהו איתנהו בעולם, אלא שאינן ראוין להתקדש עדיין, משום דמחוסרי מעשה נינהו, והא נמי אף על פי שאשתו מעוברת קאמר כיון שמחוסרת לידה, ודלא כר' אליעזר בן יעקב, ומהכא מסתבר לי למימר דעל כרחין ר' חנינא לר' אליעזר בן יעקב אמרה ולא לרבנן, דאילו לרבנן לא הוה שביק מתניתין ומפרש לה אברייתא.
ומיהו בלאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי וכולהו אינך דמתניתין, איכא למימר דמודו בהו ר' אליעזר, דר' אליעזר לא אמר אלא בעובר ובפירות דממילא קא רבו, אבל הני דמחוסרי מעשה נינהו מודה ר' אליעזר בהו, ור' מאיר משמע דאית ליה איפכא, דבלאחר שאתגייר פליג, ובעובר משמע דמודה להו לרבנן, מדלא תני ליה בפלוגתא דר' מאיר ורבנן דברייתא, אבל מדרב הונא דאית ליה כר' מאיר בפירות דקל ובלאחר שאתגייר, ובמזכה לעובר סבירא ליה דלא קנה אף לכשתלד, כדאיתא בריש פרק מי שמת (ב"ב קמא, ב) ליכא ראיה דהתם טעמא קא מפרש, דאימר דשמעת ליה לר' מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה.
ואם תאמר לר' מאיר מאי שנא עובר מפירות דקל דלר' מאיר קנה ואפילו קודם שחנטו, יש לי לומר דפירות דקל עבידו דאתו ולא עבידי דנתרי כולהו, אבל עובר אפילו בשהוכר זמנין דהוה ליה נפל ולא קרי ביה עביד דאתי, ואף על גב דרוב נשים אינן מפילות. ועוד דמחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות, ואם כן סמוך מיעוט מפילות למחצה זכרים והוו להו נקבות מיעוט, וכיון שכן מודה ר' מאיר בהא ולא (הזעצער: אולי צריך לומר דלא אמר כלום) אמר כלום.

והא דאמר אביי ר' אליעזר בן יעקב ור' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. איכא מאן דמפרש דאביי לית ליה הא דרבה ורב יוסף, אלא לאביי ור' אליעזר אפילו באגם קאמר, דאילו לרבה ורב יוסף כי היכי דלא נוקים ר' אליעזר בן יעקב כר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא דדחקי ומפרש לה בשחת, אי נמי בשחת דבי כבשא, ולומר שחשת דבר שלא בא לעולם הוא, ומשום דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי קא מהדרי לפרושה הכי, דאי לאו הכי, מאי דוחקייהו לאוקמה בהכי, ור' חנינא נמי אליבא דכולהו תנאי קאמר, דלא שביק רבנן ואמר כיחידאה דשטה.
ולא נהירא, חדא דר' חנינא ודאי אי אפשר דאליבא דרבנן אמרה, דאם כן אמאי לא מפרש לה אמתניתין כדכתיבנא לעיל, ועוד דלכאורה אם איתא דאביי לית ליה דרבה ורב יוסף, אדרבה ורב יוסף הוה ליה לאיפלוגי בהדיא דרבותיו הוו, ומידע ידע מאי דסבירא ליה בהא דר' אליעזר ותו קהו בה רבוותא, דאם כן אשתו מעוברת בשהוכר עוברה דבר שלא בא לעולם הוא לדברי הכל, ואינו נראה דקיימא לן בפרק מי שמת (בבא בתרא קמא, ב) המזכה לעובר לא קנה, ולא מפלגינן התם בין הוכר עוברה בין לא הוכר עוברה, ועוד דההוא דאמר נכסי להאי דמעוברת בשהוכר עוברה משמע, ואסיקנא התם דלא קנה, ומתניתין דקתני המבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה, אקשינן מיניה התם ואמרינן איני יודע מי שנאה, ואם איתא לישני בשהוכר עוברה ודברי הכל, ותו דאקשינן התם תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל עובר לא, אלמא דבר שלא בא לעולם הוא.
אלא ודאי רבה ורב יוסף נמי סבירא להו אליבא דר' אליעזר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. והא דמהדרינן לאוקמה בשחת. משום דלישנא דר' אליעזר קשתינהו, דקתני פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו, דמשמע דוקא בשיש שם פירות בערוגה, אבל קודם שבאו לעולם כלל לא אמר. ומיהו אפילו שחת דבי כבשא לרבנן דבר שלא בא לעולם הוא, ואביי נמי כרבה ורב יוסף מפרש לה לר' אליעזר, והא דאוקמינהו בשיטה משום דכולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ופליגי רבנן עלייהו, ואף על גב דלא כולהו בחדא שטתא ממש קיימי, אית לן כיוצא בה בריש פרק קמא דסוכה (ז, ב) גבי דירת קבע בעינן ובפרק הספינה (ב"ב עח, ב) כולהו סבירא להו כל דזבין אינש איהי ותשמישתיה זבין ואינהו גופייהו פליגי אהדדי, ואף על פי כן שטה נינהו, ולית הלכתא כותייהו. (ורש"י) [ורשב"ם] פירש כל שיטה שאמורה בלשון כולהו סבירא להו כהאי גוונא דלא שוו להדדי לגמרי, וכששוו לגמרי אתמר עלייהו ר' פלוני ור' פלוני אמרו דבר אחד, דמשמע דבר אחד ממש, ומיהו ר' חנינא דמפרש ברייתא כר' אליעזר בן יעקב, ודאי כר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה. והרב אלפסי לא כתב מכל זה כלום, דאלמא לא סבירא ליה כי הא דר' חנינא. והרמב"ם (הל' אישות פ"ז, הט"ז) כתב הוכר עוברה מקודשת, ויראה לי שצריכה קדושין אחרים אחר שתלד, כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהן דופי.
ובספר המקח לר' האי גאון ראיתי שפסק בזו דאינה מקודשת, ובמזכה לעובר פסק כרב נחמן דאמר בריש פרק מי שמת (ב"ב קמא, ב) המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה, ונראה דסבירא ליה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לכשיבואו לעולם, דגוף דבר הנקנה בעינן שיהא ממש בעולם, אבל כשגוף הדבר הנקנה בעולם אף על פי שהקונה אינו ממש בעולם, כעובר שהוכר ולא בא לעולם לגמרי, ומחוסר מעשה שאינו בידו, אפילו הכי אם אמר לכשיבא לעולם קנה כר' נחמן, ואף על גב דהתם אמרינן איפכא אימר דשמעית ליה לריש לקיש אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעית ליה, ורב נחמן איפכא סבירא ליה, ורב ששת נמי משמע דסבירא ליה איפכא דבמזכה לעובר קאמר, דבין אמר לכשתלד ובין לא אמר קנה, ובדבר שלא בא לעולם כרבנן סבירא ליה.
והא דאר"י כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, מסתברא דהלכתא כותיה. דהא פריק כל מאי דפרכינן עלה בפירוקא רויחא, ועוד דתניא כותיה. ובכתובות פרק אף על פי (כתובות נט, ב) בשמעתא דהמקדיש מעשה ידי אשתו הכי משמע דאמרינן התם הא לא דמיא אלא לאותה שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה, ופרקינן שאני התם דבידו לפדותה, וכל סוגיא דהתם בהכי רהטא, ור' אליעזר בן יעקב דמוקמינן בשטה משום דסבירא ליה דאף קודם שהביאו שלשי דבריו קיימין, וקודם שהביאו שליש הוי דבר שלא בא לעולם שאינה קרויה תבואה עד שתביא שליש, כדילפינן (ר"ה יג, א) מועשת את התבואה לשלש השנים דדרשינן לשליש.
ובעיא דר' הושעיא בהנותן שתי פרוטות לאשה באחת אמר לה התקדשי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך, לא איפשיטא הכא, דהא דאמרינן כי היכי דתפסי בה קדושי השתא תפסי בה נמי לאחר זמן, בדלמא קאמרינן, ולאו דפשיטא להו הכי, אלא לפרוקי מאי דקשיא לן, אמאי אל פשיט לה ר' הושעיא מדר' יוחנן ודרב הושעיא. ורמב"ם שכתב שהיה מקודשת נראה שדעתו לומר דאף על גב דלא איפשיטא כאן, איפשיטא להו לבעלי הגמרא בעלמא כדמוכח בפרק אף על פי (כתובות נט, א) המקדיש מעשה ידי אשתו, דהא דקתני קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר וכו', ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו, ואוקימנא לה התם באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכי מגרשא כי היכי דלא תיהוי מקודשת דבר שלא בא לעולם, ואקשינן וכי אמרה מאי הוי, מי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש, ואמר ליה ר' אילא אלמה לא, והרי האומר לחברו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה, ואף על גב דחלף עלה זמן דאי אפשר לו להקדישה, כיון דהשתא מיהא מצי לקדשה קדשה, ודחינן מי דמי התם בידו להקדישה עכשיו, אלמא מלתא פשיטא היא לכולהו דכל שבידו להקדישה עכשיו אף על פי שאינו מקדש עד שיעבור זמן שאי אפשר לו להקדיש לאו דבר שלא בא לעולם מיקרי וקדשה, והכי נמי כיון דבידו עכשיו לקדשה אף על פי שאינו רוצה שיחולו הקדושין עד שיעבור עליה זמן שאי אפשר לקדשה בו, אפילו הכי מקודשת, כן נראה בעיני לפי מה שפסק הרב ז"ל, ור' אלפסי השמיטה מהלכותיו, ובנדרים פרק ארבעה נדרים (נדרים כט, א) קונם נטיעות הללו קרבן לכאורה משמע דהא דר' הושעיא אינה מקודשת דהויא לה כפדאום אחרים כדאיתא התם, אלא שיש לי לדון בה, וכתבתיה שם בארוכה בס"ד.

הכי השתא התם מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת. פי' וכדבר שלא היה בעולם דמיא וה"ה דמצי לתרוצי הכי בפירכא דלעיל דגר אלא דהתם קושטא בעי לשנויי ליה דגר לאו בידי' ודכוותה בתלמודא:

ואלא הא דאמר רבי הושעיא הנותן פרוטה לאשתו כו'. נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה פי' שהרי אין בידו לקדשה עכשיו עד שיגרש והיא מחוסרת מעשה גמור משא"כ בפירות בחוברין דהשתא מצי למתלושינהו ולאפרושינהו בתלישה גופה:

תפשוט מדברי יוחנן הא דבעי רבי הושעיא הנותן שתי פרוטות לאשה כו' איכא למידק ואמאי לא פשטיה לה מדרב הושעיא גופיה דלעיל ואמאי פשיט ליה הא ומבעיא ליה אידך ואפילו תימא דחדא רב אושעיא וחדא רב הושעיא מ"מ תפשוט מדרב אושעיא ולמה לי מדרבי יוחנן וי"א דאה"נ אלא דרבי יוחנן בר סמכא טפי מדרבי אושעיא ולא נהירא. והנכון דמדרבי אושעיא דלעיל לא מצי למפשטי' דר' אושעיא לא תליא מילתא אי הוו בידו או לאו בידו אלא אי חזיא לקידושין או לא ואע"ג דהתם באשתו לא הוו קידושין אפשר דבהא הוו קידושי משום דהתם באשתו לא חזיא לקידושין השתא וכדבר שלא בא לעולם דמי אבל בנותן שתי פרוטות לאשה פנויה דחזיא לקדושין השתא תפסי בה קדושין לאחר שתתגרש אבל מדרבי יוחנן דתלי כולה מילתא במאי דהוה בידו או לאו בידו איכא למימר דהכא דלאו בידו לקדשה לא הוו קדושין אע"ג דהוו בעולם. תניא כוותיהו דרבי יוחנן פי' מרישא סייעתיה אבל אידך דרבי אליעזר דסיפא כר"מ אתיא כדלקמן:

אמר אביי ראב"י ור"מ ורבי כולהו ס"ל אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם כתבו מקצת רבותינו ז"ל דאביי דמוקים ר"א בשיטת ר"מ פליג אדרב יוסף ורבה דלעיל דמוקמי מימרא דרבי אליעזר בשחת וס"ל דרבי אליעזר מיירי בפירות שלא באו לעולם כלל אבל בשחת דבר שבא לעולם חשיב ואפילו רבנן מודו בה ודכותה נמי במקדש מעוברת שהוכר העובר דהוו קידושין לרבנן והמזכה לו קנה והא ליתא וכמה תשובות בדבר חדא דמתניתן דרבי אליעזר ליכא לאוקמה אלא בשחת מדקתני בה לכשיבא שליש ויתלשו דאלמא כבר היו בעולם אלא שלא הביא שליש דאי לא הוה למתני לכשיבואו לעולם ויתלשו ותו דהתם בפ' יש נוחלין פסקינן הלכתא המזכה לעובר לא קנה ולא אפליג בה תלמודא בין הוכר עוברה בין לא הוכר עוברה וההוא עובדא דאמרינן התם בההוא דאמר נכסאי להאי דמעוברת הוכר עוברה משמע ואפ"ה אמרי דלא קנה. ותו דהתם פרכינן מדתנן האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מאתי' ואמרינן משנה זו איני יודע מי שנאה ולא אוקימנא כשהוכר עוברה ושמעינן מינה דלרבנן המזכה לעובר לא קנה אע"פ שהוכר עוברה והוא הדין במוכר פירות עד שלא הביאו שליש ורבי אליעזר בשחת כר"מ אתיא כדאוקמא אביי בשיטתיה ואע"ג דלר"מ אפילו בפירות שלא באו לעולם כלל קנה ואלו לר' אליעזר לא קנה אלא בשחת אע"ג דר"מ ורבי אליעזר פליגו אהדדי כלהו דלא כרבנן ודכותה אמרינן בפרק קמא דסוכה דעביד אביי שיטתיה כתנאי דס"ל סוכה דירת קבע בעינן ואינהו פליגי אהדדי דאיכא דבעי שיעור סוכה ארבע אמות ואיכא דסגי בראשו ורובו ושלחנו וה"נ בפרק המוכר עבדי' תנאי דס"ל דכי מזבין איניש איהו וכל מאני תשמישתיה מזבין ופליגי אהדדי וכבר כתב רבינו שמואל דמרוגי ז"ל דכי אמרינן אמרו דבר אחד לא פליגי כלל אהדדי וכי אמרינן כולהו ס"ל פליגי אהדדי וקבלו מרבותינו הגאונים ז"ל דכל כי האי גוונ' שיטה נינהו ולית הילכת' כחד מינייהו:

הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך אינה מקודשת שאע"פ שבידו לגרשה אין בידו לקדשה ואין לשאול היאך בידו לגרשה ואף בזו מי יימר דמזדקקי עדים וסופר שלא נאמר כן אלא בבית דין שאין נזקקין לכל אדם וכן עד שיחקרו את הענין אם ראוי ליעשות אם לאו אבל עדים וסופר מזומנין הם לכל הבא והרבה ראיתי שטרחו בזו ללא צורך:

הנותן שתי פרוטות לאשה באחת אמר לה התקדשי לי היום ובאחת אמר לה התקדשי לי בה לאחר שאגרשיך יראה מסוגיא זו שאם גרשה מקדשת מספק וכמו שאמרו תפשוט מינה דלא הוו קדושי ותירץ דילמא כי היכי דתפשי בה השתא תפשי בה למחר וכן כתבוה גדולי הדורות ומכל מקום יש פוסקים שאינה מקודשת כלל ומביאים ראיה ממה שאמרו בנדרים פרק שלישי ר"ל פרק ארבעה נדרים תיפשוט מינה דבעי ר' אושעיא וכו' תיפשוט דהוו קדושין ותירץ אשה כפדאן אחרים דמיא כלומר ואינה מקודשת דהא אמר ר' יוחנן לענין קדשים פדאן אחר אינן חוזרות וקדושות והענין הוא במי שאמר נטיעות הללו קרבן מעכשו עד שיקצצו כלומר ואם נקצצו יהיו חלין ואמרו שאם פדאם קודם שנקצצו אינן יוצאות לחלין לגמרי אלא יוצאות לחלין ברגע כדי להתפיש פדיונן לקדשה ומיד חוזרות וקדושות ופירש ר' יוחנן דוקא בפדאן הוא שאע"פ שפדאן אין מוחה בידו שיעכב הקדשה שלא תחל אחר הפדיון אבל אם פדאם אחר שהרי אדם יכול לפדות הקדש חברו אין חוזרות וקדושות ומותרות אף למקדיש שהרי הדבר מאותו הפודה הוא עד זמן הקדשו ר"ל עד שיקצצו ואין בידו להקדיש מה שאינו שלו ואחר שאין הוא יכול להקדיש אינו חוזר לקדשה מאליו מחמת הקדשו ואף אשה כפדאן אחר הוא שהרי יצאה מרשות הבעל לגמרי על ידי הגירושין ואותה שעה אין לו עליה כלום ומכל מקום אין כאן ראיה שמא לא נאמרה אלא דרך דחיה וכמו שנאמר כאן דילמא וכו' שאלמלא כן מדר' יוחנן מיהא תפשוט אלא שדרך דחיה נאמרה ומכל מקום אין דמיון גמור ביניהם שזו מאחר שפדאום אחרים אין כח בידו להקדיש מה שאינו שלו אבל אשה הואיל ושניהם רוצים והיה בידם בשעה ראשונה להתקדש לעולם אע"פ שבשעה שנתגרשה יצאה מרשותו לגמרי איפשר שמקדשת ומתוך כך נראה לחוש בה מספק אע"פ שלא נאמרה שם בלשון דילמא ומכל מקום בעלי שיטה ראשונה חזקו ראיתם ממה שלא נאמרה שם בלשון דילמא ועוד שהרי נאמרה שם בלשון פשוט הרבה והוא שאמרו יתיב ר' אבין ור' יצחק קמיה דר' ירמיה והוה ר' ירמיה מנמנם ויתבי וקא אמרי לבר פדא שאמר חוזרות וקדושות תיפשוט דבעי ר' אושעיא וכו' איתער בהו ר' ירמיה ואמר להו ומי קא מדמיתו פדאן הוא לפדאן אחרים אשה כפדאן אחר הוה אלמא כדבר פשוט השיבה להם וגדולי המחברים כתבו בזו שמקודשת ודאי והדברים זרים אלא שיש מביאים ראיה לדבריהם מזו שאמרו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה הואיל ובידו להקדישה עכשו וכן לדעתם אם אמר נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו ואם יפדום אחרים לכשאקחם מהם יהו קדושין שאם לקחם ממנו הרי הם קדושים אלא שלדעתי אינה ראיה שבזו כשלקחה ממנו אין לה דעת לעכב ובאשה מיהא שהוא דעת אחרת כל שגירשה לא נשאר לו בה כלום ודעתה מעכבת ומכל מקום כי שחושש לקדושין אלו הן לודאי הן לספק כל אחד לשיטתו דוקא כשהיא מבינה בדבר ומתרצה בו כדין עקר קדושין:

והתבאר שם גם כן שהמקדש את האשה ואמר לה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי אינה יוצאה בלא גט:

גמרא גר צריך ג'. נראה דהיינו בשעה שמקבל עליו המצות אבל בשעת טבילה לא מדאמרינן בריש החולץ ההוא דהוו קרוי ליה בר ארמלא וקאמר מי לא טבל לקיריו וגבי בר ארמייתא מי לא טבלה לנדותה ואין דרך הטובלים להביא עמהם ג' אפילו למ"ד בריש סנהדרין דבר תורה א' נמי כשר ודרך הטובלים להביא עמהם חד לראות שטבלו יפה מ"מ טובלת לנדותה אין דרך להביא עמה איש ואשה אינה כשרה לדון מדאינה כשרה להעיד והא דתניא בהחולץ דב' ת"ח עומדים לה מבחוץ ומסיק תני שלוש לכתחלה ומדרבנן וכן הא דקאמר התם שרי כאן ונטבלינה למחר ויש דוחים ההוא דלא טבל לקריו ולא טבלה לנדותה דכיון שיודע לכל שנטבלו כאלו עומדים שם דמי ודוחק הוא ועוד יש לדקדק דטבילת נדה בלילה הוא דאי משפט כתיב ביה אטבילה קאי מה מועיל מה שטבלה לנדותה בלילה והא דאמרי' התם אין מטבילין גר בלילה צ"ל דהיינו לכתחלה ומדרבנן:

משפט כתיב ביה ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרז א"נ משפט אחד יהיה לכם לגר ואפילו למ"ד בריש סנהדרין דבדין חד נמי כשר הכא מדמינן לגזילות וחבילות דבעי ג' לכ"ע. וא"ת ואנן היכי מקבלין גרים והא בעי' מומחים ובפ' החולץ אשכחן שהיו מקבלים גרים בבבל וי"ל דשליחותייהו קא עבדי כדאשכחן בפ' המגרש דרב יוסף הוה מעשה אגיטי וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לוין חשו נמי לנעילת דלת בפני גרים:

אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו. תי' דבפ' החולץ משמע דעבד המשתחרר צריך טבילה ולא סגי ליה בטבילה ראשונה דקתני התם ובמקום שהנדה טובלת גר ועבד משוחרר טובלים וכיון דבעי טבילה בעי נמי ג' ומי יימר דמזדקק ליה ואע"ג דפרישית דעיקר מצות ג' בעיקר קבלת מצות במשוחרר נמי שייך קבלת מצות ואפי' באשה משוחררת שכבר נתחייבה בכל מצות שאשה חייבת מ"מ איכא איסורא אשת איש ובא על אשת איש דליתיה בשפחה ואיתא במשוחרר' ונר' דטבילת עבד המשתחרר אינה אלא מדרבנן דמ"ש ממילה דלא בעי להטיף ממנו דם ברית וסגי ליה במילה ראשונה ועוד אמרי' בפ' השולח הכותב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה צאי בו והתקדשי בו מקודשת אע"פ שלא טבלה. עוד אמרי' בפ' השולח גבי המוכר עבדו לגוים יצא לחירות דכתיב ליה הכי לכשתברח ממני אין לי עסק בך ומשמע דאינו רוצה לשחררו מעכשיו לאלתר שלא יהא בין הגוים כשהוא בן חורין ואי בעי טבילה מאי נפקא ליה מינה ויש לדחות הנך ראיות משום דטבילת שחרור קודמין לגט שחרור כדמוכח בפ' החולץ דקאמר כופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר ומטבילה לשם שחרור ומשחררה ומיירי שכבר הטביל:

תפשוט דבעי רב אושעיא. תי' לי בלאו הך שנויא דקאמר נהי דבידו לגרשה מי הוי בידו לקדשה ואמאי לא תפשוט לך הך בעיא דר' אושעיא מהך דקאמר ר' אושעיא גופיה הנותן פרוטה לאשתו וכו' וי"ל דמדהתם ליכא למיפשט דאיכא למימר טעמא דר' אושעיא משום דאין אדם מקנה דבר שלב"ע אבל הך דהנותן שני פרוסות הוי דבר שבל"ע מידי דהוי באומר שדה זו לכשאמשכננה ואפדנה תהיה קדושה דקדשה כדמוכח בכתובות בפ' אע"פ אבל השתא דאמרת נהי דבידו לגרשה מי הוי בידו לקדשה תיפשוט:

התם מעיקרא בהמה. נראה דגבי גר נמי הוה מצי לשנויי הכי וכן ההיא שנויא דנהי דבידו לגרשה וכו' הוי מצי לשנויי בכולהו:

לא א"ר אליעזר בן יעקב אלא בשחת. תי' דבסוף שמעתין אמרי' דר"מ ור"א בן יעקב קיימי בחד שיטתא ובכל דוכתא אמרי' דלר"מ אדם מקנה פירות דקל לחבירו אע"פ שלא באו לעולם דלענין קנין כשיבואו כל דהו לעולם יראו לקנין אבל שחת או אגם לא יראו בתרומה עד הבאת שליש:

וא"ר חנינא לא שנו אלא שאשתו מעוברת. תי' דר' חנינא מהדר לאוקמיה מדתני כר' אליעזר בן יעקב ולכאורה משמע דכולה מתני' רישא לאחר שנתגייר וסיפא דאם ילדה אשתך נקבה אתיא דלא כר"מ ודלא כראב"י ונ"ל דאע"ג דר"מ פליג ברישא מודה בסיפא מדקתני וכן האומר לאשה ולא ערבינהו בהדי הדדי וגם לא תני בברייתא בהדי פלוגתא דר"מ ורבנן הילכך מהדר הכא לאוקומה כראב"י ולאו משום דקי"ל כוותיה דקי"ל אין אדם מקנה דבר שלב"ע כדאמר רב נחמן גבי מוכר פירות דקל לחבירו והלכתא כוותיה בדיני. ובריש יש נוחלין בההיא שמעתא דיסבון וידתון תנן פרי' סתמא דתלמודא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן בתהלת פ' המפקיד וכן בפ' המוכר את הספינה גבי בן לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשר שלו וגם ר"ח פסק כן והא דקאמר ר' חנינא אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים פי' למאן דאית ליה אדם מקנה דבר שלב"ע ומי' איהו לא ס"ל הכי. ועוד י"ל דכולה מתני' ראב"י היא ומודה ראב"י כלאחר שאתגייר בכולה רישא דמתני' וגידול פירות ולידת עובר דבר ברור מתי יבא לעולם מכל הני דרישא דמתני' ולא קאי כר"מ אלא בעובר וגידול פירות ורבי חנינא סובר כר' ומוקי מתניתין כוותיה:

משפט כתוב ביה דכתיב משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח. דמזדקקו ליה בי דינא. פר"ש שיודיעוהו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות הלכך לאו בידו הוא:

אלא מעתה. איכא מאן דדייק דעבד הלקוח מישראל כשם שא"צ לקבל עליו מצות שכבר קבלם כשטבל לשם עבדות כדאיתא בפ' החולץ כך א"צ ג' לטבילתו והיינו דשניא ליה משום דהשתא דעת אחרת והר"ם ז"ל כתב בקדושה פי"ג דצריך ג' ואיכא מאן דמפרש דגבי עובד כוכבים לאו בידו דמזדקק ליה ג' אבל היכא גבי ישראל שרוצה לשחרר שפחתו ודאי מזדקקי ליה ג' ובידו הוא. והעיקר דהכי פירושא גבי גר שצריך ג' שיודיעוהו מצות קלות וחמורות מאן יימר שימצא ת"ח ראויים להודיע. אבל גבי עבד הלקוח מישראל אע"ג דבעי' ג' הואיל ואינן צריכים חכמים ודאי ימצא ובידו הוא שכל אדם ילך שם דמצוה קעביד ומשום הכי שני ליה דהשתא דעת אחרת ולזה כיון ר"ש במ"ש למעלה. כתב ר"ש ה"ג התם מעיקרא בהמה הכא דעת אחרת ע"כ. כלומר לא שייך הכא מחוסר מעשה שכשנשתחררה היא בריה אחרת שאין לה שום דמיון [עכשיו] עם מה שהיתה תחלה. אלא הא וכו'. שהאשה אותה בריה שהיא קודם הגט היא לאחר שגרשה ה"נ דהוו קדושי:

אין בידו לקדשה דהא ברשות עצמה היא הואיל וגרשה ואמאי (לא) תתרצה בקדושין אחר שגרשה כי אמרו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי במה שא"צ דעת אחרת. אבל במה שצריך דעת אחרת איחשבת מה שבידו לעשות כאילו נעשה לא תחשוב רצויה אלא כמו שהי' עתה שמא אלו נעשה לא היתה מתרצית שזה שנתרצית עתה מפני שאינו שוה כלום והני קדושי כדהשתא הוא דיינינן להו ואינו כלום. וכן היא שטת התלמוד דמותיב ומשני התירוץ שאינו מספיק אלא לאותה קושיא ומטעי התלמוד כדי שיקשה ובתר הכי מקשה ומשני ובסוף משני תירוץ שהוא מספיק לכל הקושיות. תפשוט הואיל דאמרת דמפני שאין בידו לקדשה משיגרשנה [לא] הוו קדושי השתא:

דילמא פי' ר"ש מ"ה מספקא ליה לר' אושעיא דלמא ס"ל מנו דאי בעי לקדושה השתא מקדשה תפסי בה קדושי דלאחר זמן כי השתא. אבל המקדש אשתו לא חזרה השתא למתפס קדושי שהרי מקודשת היא. ולא נהירא דהיכי שייך למימר הכא מגו אי לא אמרי' גבה טעמא דרצויא דהשתא מהני. ומסתברא דהכי פירושא דילמא כלומר אפילו לרב הושעיא דאמר גבי אשתו דאינה מקודשת דילמא הכא מודה דמקודשת והטעם דאמר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך הואיל ואחר שגירשה אין בידו לקדשה אע"פ שבידו לגרשה דיינין הקדושין כדהשתא כדפרישנא לעיל. אבל נותן לפנויה שתי פרוטות ואומר לה הרי את מקודשת לי בפרוטה היום ובפרוטה לאחר שאגרשיך אע"פ שכאן דעת אחרת הואיל והגרושין בידו והיא מתרצית עתה להתקדש לו תפסי בה קדושי דבתר שעתא והטעם דהגרושין שהם בידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכאילו נעשה הוא וריצויה חשבי' ריצוי שהרי נתרצית להתקדש לו. הלכך הויא לה מקודשת כלומר שאם גירשה צריכה גט מקדושין שנים דאיסורא הוא ולחומרא עבדינן ואע"ג דבנדרים פ' ד' נדרים מסיק עלה דהאי בעיא דרבי אושעיא דאשה כפדאוה אחרים דמיא כלומר ואינה מקודשת. לחומרא עבדינן. ואהאי מסקנא סמכינן. ומסתברא שאם גירשה מקדושי פרוטה ראשונה ובא אחר וקדשה צריכה גט מזה ומזה. ואע"פ שכתב הר"ם פ"ז דמקודשת לא ר"ל אלא שצריכה הימנו גט ולחומרא הויא מקודשת ולא לקולא וזה אין בו ספק:

יתר על כן. אפילו מה שאינו בידו דקסבר אדם מקדיש ומקנה דבר שלא בא לעולם שהרי לא הביאה שליש עדיין ואין בידו לתלוש ולהפריש תרומה מתבואה עד שתביא שליש כדאיתא בראש השנה. בשחת שלא נתבשלו הגרעינין או לא לבלבו החטים דכיון דראוי לקצור ולהאכיל לבהמה מנכר וחשוב הוא אבל באגם שאינם אלא צמחים רכים קרי אגם. בביצלא. מין בצל מבצבץ ועולה מן הארץ ויש בו כדי לכוף:

כמאן אזלא הא דתניא. אדרבי חנינא קאי כמאן פי' אמתני' דאם אשתו מעוברת דבריו קיימים דדבר שבא מקצתו לעולם מקנייא. כשהוכר עוברה הוא. דהא תנן גבי תבואה כשהיא שחת גדולה הרב' שהיא ראויה לקצור אבל שגדלה מעט שאינה אלא כמו אגם הרי דכותה גבי אשה כשהיא מעוברת. וכתב הר"ש דהא דר' חנינא כר' אליעזר [בן יעקב] קיימא דמשנתו קב ונקי:

דבי כבשה. שדה בית הבעל שא"צ אלא למי גשמים:

דבי שקיא. שדה בית השלחין שצריך להשקותה תמיד אעפ"י שהיא שחת לא אמר דעבידא דפסדא אי לא משקי לה כדבעי לה הלכך כמי שלא באה לעולם הוא:

ודברי הכל. בין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת. איכא מ"ד הואיל ומוקמי' להא דרבי חנינא כר' אליעזר [בן יעקב] וקי"ל דלאו הלכתא היא דהא קי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא דר' חנינא נמי [לאו] הלכתא היא ואפי' הוכר עוברה אינה מקודשת וא"ת:

ב) והא ר' חנינא מתני' ותנאי דמתני' ס"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וי"ל שבא ר' חנינא להודיענו דאפי' מאן דאית ליה אדם מקנה דשב"ל בשאין אשתו מעוברת הואיל ולא בא מקצתו לעולם אינה מקודשת מיהו אם היא מעוברת שבא מקצתו לעולם למאן דאית ליה אדם מקנה דשב"ל מקודשת. והר"ם ז"ל כתב בפ"ז שאם הוכר עוברה מקודשת כר' חנינא ובתרומות פרק ה' כתב והוא שיביאו שליש דלא כר' אליעזר. נראה דעתו דמתניתין דאמר לא [אמר] כלום בין רבי אליעזר בין רבנן היא כר' אליעזר זרועים מיהא בעי מ"ה מהדר לתרוצי למימריה דר' חנינא כדעתיה דר' אליעזר דמימרא דרבי חנינא לפרושי מתני' קא אתיא. ומיהו ר' חנינא נמי אליבא דרבנן אמרה שאם הוכר עוברה מקודשת. ואע"ג דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא קי"ל נמי המקנה למי שלא בא לעולם [לא קנה] ואפ"ה אם מזכה לעובר [שלו] קנה וקדושין זכות הם לאישה דאתתא ניחא לה בבעל ואביה מזכה לה במקבל כסף קדושיה וכמו שהמתנה מתנה מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובתו להועילם גמר והקנה לזה מעתה שהוא בעולם לקנותה תכף שתבא בעולם מפני שזכות הוא לה וכ"ש הוא ומה אם כשהקונה אינו בעולם מפני שדעתו קרובה אצל בנו קנה לכשיבא כ"ש כשהקונה הוא בעולם והמתנה אינה בעולם שקנה מעתה המתנה לכשתבא בעולם הלכך קדושיו קדושין. וכן כתב הר"ם פ"ז ויראה לי שצריך לחזור ולקדש מאביה אחר שתלד כדי שתכנס אותה בקדושין שאין בה דופי. ולשונו בפי' המשנה ואשר יתחזק אצלי שהוא יצטרך לקדש אותה אחר לידתה ואז יותר לו לבא עליה לפי שהעיקר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואמנם אמרנו דבריו קיימין להחמיר שהיא אשת איש ע"כ. הא דאמרי' במתני' לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת אתיא כמ"ד דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק אבל אנן דקי"ל דמספקא לן אי תפסי בה קדושי אי לאו היא ספק מקודשת וכן הוא בירושלמי וכ"כ הר"ם:

כפועל אעשה עמך בפעולה יום א'. פרוטה שאמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת שאעשה לך כך וכך:

בצוותא ואקדש לך. שלא אשב יחידי ומיירי שאמר לה הרי את מקודשת לי בצוות שאעשה לך:

אינה אלא בסוף. וליכא מלוה ובמכוש האחרון חלו הקדושין וחיוב שכרו ולא קודם נמצא דליכא מלוה:

מתחלה ועד סוף. ומכוש האחרון שחלו הקדושין לית בה שוה פרוטה נמצא שקדשה במה שנתחייבה משכרו שהוא מלוה אצלה שהרי הרויחו והיה בידה מלוה:

על מנת תנאה משמע. וקי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכן פסק הר"ם פ"ה. על מנת שירצה בגמ' מפרש. מלמדין כדי לעקור הקדושין למפרע ולא תזקק ליבם:

דאמר אין. כלומר דעל מנת שירצה משמע שיאמר כשישמע רוצה אני אבל אם שתק לא הוי מקודשת. והא לא אמר אין דאי מיירי שמת ואמר אין כי לא מת האב נמי מקודשת. מכי אמר אין ואמאי נקט מת האב:

התם מעיקרא בהמה אבל בגר אין לומר כך דיש לו חייס (וגירות) לפירות מחוברין. יותר כן אמר ראב"י אפילו אמר פירות ערוגה זו כו' נראין הדברים שגם ברישא ראב"י אמרה ורבי יוחנן כוותיה ס"ל גם רבי חנינא שאמר לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת כול' כראב"י סבירא להו. וכיון דאמר אביי לקמן ראב"י ורבי ורבי מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוו ליה שיטה וקי"ל אין הלכה כשיטה וסבירא ליה לאביי דרבנן פליגי עליהן בכולהו. והילכתא כאביי דהוא בתרא. והכי אמרינן נמי בפ' האשה רבה אמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כרבי ינאי ורבי ינאי כרבי חייא ורבי חייא כרבי ורבי כר"מ ור"מ כראב"י וראב"י כרבי עקיבא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

בפרש"י בד"ה ה"ג מעיקרא בהמה כו' אין לך מחוסר מעשה גדול מזה עכ"ל וכן צ"ל לקמן גבי מעשה ידיה של אשה דמקרי דבר שלא בא לעולם אע"ג דבידה הוא לעשות הוה מחוסר מעשה גדול משא"כ פירות ערוגה דלא מחוסר רק תלישה ולא הוה מחוסר מעשה גדול וק"ל:

תוס' בד"ה אלא מעתה כו' א"כ בשעת קנינו היו מטבילין אותו כו' עכ"ל ר"ל וההיא טבילה ודאי נמי לא בעי ג' דלא עדיפא מטבילת גר אלא משום דבטבילה ראשונה היה מקבל עליו מצות כאשה לכך בעי ג' וק"ל:

בד"ה ואר"ח לא שנו כו' דאפילו רבי מאיר מודה דאינה מקודשת היכא דאמר ליה אם ילדה כו' עכ"ל ואין להקשות דבמתניתין קתני כל הני דאינה מקודשת בהו ובתר הכי קתני אם ילדה אשתך כו' דאינה מקודשת וה"ל זו ואצ"ל זו די"ל דסיפא אם ילדה אשתך כו' ר"מ תנא לה ולכך תני לה בבבא אחריתא וכן אם ילדה אשתך כו' ולא ערבינהו בכל הנהו דתני ברישא דאינה מקודשת בהו ובת"י כתבו דמהא מדקדק ר"ח דאיירי בשאין אשתו מעוברת ואתיא כרבי אליעזר בן יעקב מדלא ערבינהו במתניתין בכל הני דתני ברישא:

ודע דבדפוסים חדשים מקרוב באו הגיהו במתניתין בסופה אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין ואם ילדה נקיבה מקודשת וכל זה טעות גמור לפי סוגית הגמרא דר"ח מפרש לה הכי ובנוסחת גמרות ישנות אינו גם ברא"ש ובר"י אינו ע"ש וק"ל:

גמ' דבעי רב אושעיא הנותן כו' נ"ב נראה בעיני דהכי פירושא בשלמא אי הוי אמרינן דמשו"ה אינה מקודשת מאחר דאינה ראויה לקדושין באותה שעה שקדשה אבל היכא שקדשה בשתי פרוטות דהוה עתה ראויה לקדשה וא"כ מאחר דלא קדים חד לחבריה כל אחת חל בזמנו ותפסי שפיר קידושין אבל השתא דמפרש משום דאינה בידו לקדשה א"כ ה"ה היכא דקדשה בשתי פרוטות דהא נמי אין בידו לקדשה לכשיגרשנה ודו"ק:

גמרא מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא. בתיבת הני נראה דכוון לומר הני דראויים לזה דהרי אף דלא נצרך מומחים כמש"כ התוס' מ"מ חכמים בעינן שידעו להודיעו מקצת מצות ולכן לקמן גבי גט לא משני מי יימר דמזדקקו ליה עדים משום דלעדים רובן כשרים. וחילוק זה מוכח ג"כ בשבת (מו ב) דעל מי יימר דמזדקק ליה חכם השיב אי לא כו' סגיא ליה בג' הדיוטות:

שם התם מעיקרא בהמה כו'. נראה משום דכתיב בהו עם החמור עם הדומה לחמור. ולכן לא משני כן על גר לעיל:

שם מאי משמע דהאי אגם כו' אר"א דא"ק הלכוף כו'. כהאי אמר בשבת (נד ב):

תד"ה גר (בסופו). ולדורותיכם משמע לדורות עולם. כן מפורש בגמרא כריתות (ט):

בד"ה גר צריך שלשה משפט כתיב ביה כדין נראה דוקא בקבלת מצות כו' אבל בטבילה בחדא סגי כו' עכ"ל. ונראה דמסוגיא דשמעתין גופא משמע להו הכי דאלת"ה תיקשי קושית התוספות בסמוך בד"ה אלא מעתה וע"כ צריך לתרץ כתירוצם בסמוך דאין חייב לקבל כל המצות לאחר שיחרור משא"כ אי הוי אמרינן דלעולם לטבילה לחוד נמי בעינן שלשה א"כ לא הוי מקשה בגמרא מידי משפחה דמצי לשנויי נמי מי יימר דמיזדקקי לה תלתא לטבילה אע"כ דבחדא סגי מיהו יש לדקדק בעיקר דבריהם דנהי דמייתו ראיה מההיא דיבמות אכתי קשה אגמ' גופא מ"ש דבקבלת המצות בעינן ג' דכתיב משפט אם כן בטבילה נמי ניבעי ג' דכתיב משפט וליכא למימר דמסתבר טפי לאוקמי הא דקרי משפט דהיינו לענין קבלת מצות ולא לענין טבילה הא ליתא דהא דייקינן התם להדיא ביבמות דאין מטבילין גר בלילה משום דמשפט כתיב ביה אלמא דמשפט קאי נמי אטבילה ואפשר דהא דאמרינן נמי אין מטבילין גר בלילה היינו נמי משום קבלת המצות דאורחא דמילתא דקבלת המצות בשעת טבילה הוא ולכאורה נ"ל דבלא"ה מוכרח לומר כן דהא מסקינן התם ביבמות דהא דפשיטא לן דאבותינו בשעת מתן תורה הוה להו טבילה היינו מדכתיב ויקח משה חצי הדם וגמירי דאין הזאה בלא טבילה ופירשו שם התוספות דהיינו טבילה דקודם הזאה ואותה טבילה כשירה אף בלילה ולפ"ז תיקשי האיך ילפינן מהתם לטבילת גרים כיון דאיכא למימר דאותה טבילה היה בלילה וטבילת גרים בעינן דוקא ביום ולמאי דפרישית דהתם נמי שכבר קבלו המצות קודם לכן אין ה"נ דהטבילה היה כשירה אף בלילה ושם הארכתי יותר ודו"ק:

בד"ה אלא מעתה כו' תימא אמאי לא משני נמי הכא מי יימר דמיזדקקי לה תלתא כו' עכ"ל. לא ידעתי אמאי פסיקא להו דבשיחרור בעינן תלתא לקבלת המצות דהא אפילו בגר לא ידעינן אלא משום דמשפט כתיב ביה והכא לא כתיב משפט ואפשר דמשמע להו דגילוי מילתא בעלמא הוא כיון דאשכחן דקפיד קרא בקבלת מצות דבעינן שלשה תו ליכא לחלק בין גר למשוחרר מיהו בחידושי הרשב"א ז"ל מסיק דאפשר דטבילת שיחרור מדרבנן בעלמא הוא והתוס' לא נחתו להכי דקושט' דמילתא משני דהא מסקינן שם בפ' החולץ דעבד א"צ לקבל מצות לכ"ע וכ"כ הפוסקים:

תוספות בד"ה נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה ה"ה נמי דמצי לשנויי לעיל הכי עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דלעיל לא שייך לשנויי הכי דודאי בידו לקדשה כיון דמה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וא"כ כיון שבידו להתגייר או לשחרר שפחתו א"כ מיד בשעת הגירות ושיחרור שעושה מיד נגמרו קידושי קמאי ממילא ולא מפסקא מידי ביני וביני דבימים שבינתיים אין יכול שום אדם לקדשה דאין קידושין תופסין בה מאי אמרת דיכולה מיהא לחזור בה מאלו הקידושין סוף סוף השתא מיהא לא הדרא בה ונגמרו קידושי קמאי והרי זה כמי שאומר התקדשי לי לאחר שלשים יום דאף על גב דיכולה לחזור בה אפ"ה כל כמה דלא הדרא בה נגמרו הקידושין ממילא לאחר שלשים ומש"ה איצטריך לאסוקי לעיל דגירות ושיחרור לא מיקרי בידו משא"כ הכא בנותן פרוטה לאשתו וא"ל לאחר שאגרשך לית לן למימר דמיד ע"י הגירושין נגמרו קידושי קמאי ממילא דהא ודאי ליתא דא"כ אין כאן גירושין כלל שהרי לא התירה לשום אדם ולא מיקרי ספר כריתות ואדרבא כיון שכתב לה הרי את מותרת לכל אדם הרי שחזר בו מכל עניני קידושין אע"כ דמה שאמר לה לאחר שאגרשך לאו דליגמרו קידושי קמאי מיד ממילא אלא לאחר שאגרשיך ותתרצי לאחר כך להתקדש לי הוא דקאמר וכן נראה להדיא מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו למסכת נדרים וכיון שצריכה להתרצות בפירוש הרי יצאה שעה א' לרשותה ממש וא"כ שפיר קאמרינן דאין בידו לקדשה וליכא למימר נמי דלכשתתרצה בפירוש חיילי קידושי קמאי הא נמי ליתא דקידושי קמאי לא הוי בה' ממשא כלל כיון דבההיא שעת' אשת איש היתה ולא שייך בה לשון קידושין כלל כדפרישית דבלא"ה מקודשת ועומדת אבל בנתן לה ב' פרוטות דבשעת קידושי קמאי פנויה היתה שפיר מיבעיא ליה לר' אושעי' כדמסיק הש"ס בסמוך כנ"ל נכון לולי שהתוס' לא כתבו כן ודוק היטיב:

גמרא תפשוט דבעי רב אושעיא הנותן ב' פרוטות כו' לפי סוגית ההלכה נראה מבואר דבלאו מימרא דרבי יוחנן דמה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי לא שייך להקשות אדרבי אושעיא גופא מאי שנא דבחדא פרוטה פשיטא ליה ובב' פרוטות מספקא ליה דודאי שנא ושנא דבחדא כיון דהשתא אשתו גמורה היא דגירושין כמחוסר מעשה דמי' א"כ לא שייך באשתו גמורה כלל לשון הרי את מקודשת לי שמקודשת ועומדת משא"כ בב' פרוטות דהשתא בשעת קידושין פנוייה היא תפסה בה הנך קידושין מיהת לאחר שיגרשנה מקידושי קמאי ולא מיקרי דבר שלא בא לעולם כיון דהשתא נמי בת קידושין היא משא"כ השתא דמסיק דגירושין שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אלא עיקר הטעם לפי שאין בידו לקדשה לאחר גירושין א"כ מקשה שפיר דלפ"ז בב' פרוטות נמי שייך האי טעמא ואמאי מספקא ליה לרב אושעיא כנ"ל ברור וכן מסיק ג"כ הרשב"א ז"ל אלא דנראה דרפיא בידיה עד שכתב דיותר נראה דגרסינן בחד מינייהו רבי הושעי' ובאידך רב הושעיא ולא ידעתי למה לא מפרש כן בפשיטות כדפרישית וצ"ע:

שם בגמרא תניא כוותיה דרבי יוחנן אין תורמין כו' יתר ע"כ אמר ראב"י כו'. ולמאי דמשמע מפרש"י ותוספות בשמעתין דלראב"י ס"ל אדם מקנה דשלב"ל ולשיטת רש"י הכי הילכתא א"כ לא הוי שום סייעתא לרבי יוחנן מדראב"יאלא מדרבנן דס"ל אין אדם מקנה דששלב"ל ואפ"ה ס"ל דכשאמר לכשיתלשו דבדיו קיימין אף על גב דמחובר לא שייך בתרומה ומעשרות וה"ל כדשלב"ל כמו לאחר שתתגיירי דמתניתין אע"כ דמה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והא דמייתי הכא מלתא דראב"י כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דלא מייתי לה אלא לאתויי עלה שקלא וטריא דרבה ורב יוסף בסמוך. ולענ"ד יש לתמוה על דבריו דמלבד שהוא דוחק לומר כן דמייתי לה בסייעתא דרבי יוחנן משום שקלא וטריא דרבה ורב יוסף אלא דאדרבא קשה יותר דהא האי שקלא וטריא דרבה ורב יוסף גופא לא איצטריך כלל לשיטת הרשב"א ז"ל דלא קי"ל כראב"י ור"י גופא לא ס"ל כוותיה אלא דבר מן דין לא ידעתי למה הוצרך הרשב"א ז"ל לידחק בכן דהא בלא"ה מצינן למימר בפשיטות דאי לאו דמייתי הא דראב"י לאו הוי כלל סייעתא לר"י דאיכא למימר דהנך רבנן גופייהו דס"ל לכשיתלשו דבריו קיימין היינו משום דס"ל אדם מקנה דשלב"ל לכשיבא לעולם ומש"ה הוצרך לאתויי הא דיתר ע"כ אמר ראב"י אם כן משמע מינה דת"ק דהיינו רבנן דראב"י דלכשיביאו שליש ויתלשו לא מהני והיינו ע"כ משום דלא משכחת לה דא"כ ע"כ מה שאמר הרי זו תרומה היה קודם שהביאו שליש דאכתי ליתנהו בחיובא דתרומה וא"כ הוי דשלב"ל ותו לא מהני לכשיתלשו דאין אדם מקנה ומקדיש דשלב"ל אף לכשיבא לעולם וא"כ ע"כ לא איירי מילתא דרבנן דראב"י אלא דבשעה שאמר הרי זו תרומה כבר הביאו שליש דהוי דבר שבא לעולם שכבר הגיעו לעונת המעשרות ואי משום שעדיין מחוברין לית לן בה כיון שאמר לכשיתלשו ומה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וא"כ הוי שפיר סייעתא לרבי יוחנן כנ"ל. ואף שמצאתי ראיתי בתוספות רי"ד דרישא וסיפא דברייתא כולה ראב"י היא היינו משום דהתוספות רי"ד לשיטתייהו שכתבו דר"י גופא נמי כראב"י ס"ל ונ"ל בכוונתם דמשמע ליה דרבי יוחנן ורבי חנינא ורבה ור"י ס"ל אליבא דראב"י גופא דאין אדם מקנה דשלב"ל אלא דס"ל דשחת או אגם מיקרי בא לעולם וכמו שאכתוב בסמוך בשיטת רש"י דפרק איזהו נשך לענין חנטה בפירות האילן או דרבה ורב יוסף גופא בהכי פליגי דלרבה סובר ראב"י אין אדם מקנה דשלב"ל ומש"ה בעינן שחת דוקא דמיקרי בא לעולם ולרב יוסף סובר ראב"י דאדם מקנה דשלב"ל כאביי בסמוך וכמו שאבאר ואף על גב דאכתי מיקרי דשלב"ל אפילו בשחת לענין תרומה דהא ע"כ לראב"י לא שייך חיוב תרומה אלא כשהגיע שליש דוקא מ"מ לא מיקרי דשלב"ל בכך כיון דמשהגיע לשחת ממילא עבידי דאתי שיגיע לשליש ומילתא דאתי ממילא לאו כמחוסר מעשה דמיא אבל קודם שהגיע לשחת שאין הגוף בעולם לא מהני האי טעמא דעבידי דאתי כמו שיבואר כל זה נ"ל נכון ומוכרח לשיטת תוספות רי"ד אבל בשיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב להדיא דראב"י ורבנן פליגי דרישא דברייתא רבנן וס"ל דבשעת אמירתו הרי זה תרומה כבר הגיעו לשליש א"כ שפיר מצינן לפרש כדפרישית דלא מצי למימר תניא כוותיה דר"י אי לאו דמייתי הא דראב"י כן נראה לי נכון בעזה"י ודברי הרשב"א ז"ל בחידושיו צריכין לי עיון ודו"ק:

שם אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת כו' ופרש"י אף על גב שלא הביאו שליש או אפילו עדיין לא לבלבו החיטים שחת מיהא הוי כו' דמידי דמינכר וחשוב הוא עכ"ל. נראה דרש"י ז"ל סובר בפשיטות דאף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה מידי דחשוב בעינן דהא לפרש"י ס"ל לראב"י אדם מקנה דשלב"ל והשתא א"ש טובא מה שכתב רש"י ז"ל כאן דקי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי ולא תיקשי ליה הא דמקשו בתוספות דבפרק איזהו נשך סבר רב נחמן בפירות דקל דאף משבא לעולם יכול לחזור בו ומסתמא הלכה כר"נ בדיני ולמאי דפרישית לא קשה מידי דהא בפרק איזהו נשך שם מפרש רש"י להדיא דההיא דהמוכר פירות היינו שמכר לו קודם שחנטו פירותיו וא"כ לא הוי מידי דמינכר ולא מידי דחשוב ואפילו ראב"י גופא מודה וכ"כ בספר בני יעקב על ספר העיטור בדף ס"ו אלא דלפ"ז קשיא לי הא דאמרינן בעלמא אימר דשמעת ליה לר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתי ומפרש רש"י בגיטין סוף דף מ"ב דהיינו עד שלא חנטו וקשיא לי לשיטת רש"י היכא אשכחן לר"מ דאמר הכי דהא ר"מ גופא לא אשכחן דאיירי בדשלב"ל אלא בקידושין לאחר שאתגייר כדאיתא בסמוך וכמו שפרש"י ז"ל גופא שם בגיטין אע"כ דסמין בהא אמימרא דאביי דר"מ וראב"י בחדא שיטה קיימי וכיון דראב"י איירי בפירות מסתמא ר"מ כוותיה ס"ל וא"כ למאי דפרש"י דראב"י דוקא לאחר חנטה קאמר א"כ ר"מ נמי לא איירי אלא בכה"ג ומנא לן דר"מ ס"ל דאף קודם חנטה אדם מקנה אלא דמשום הא לא איריא דסוגיא דתלמודא בכל הנן דוכתי לרווחא דמילתא קאמר הכי אפילו את"ל דר"מ ס"ל בפירות דקל דאפילו קודם חנטה אדם מקנה והיינו כר"י דהכא דאמר אפילו אגם ור"מ וראב"י חדא שיטה נינהו ועוד דר"ה דפ' איזהו נשך נמי הכי ס"ל לפרש"י דהא דקאמר רב הונא התם משבא לעולם אין יכול לחזור בו ע"כ היינו אף שמכרו קודם חנטה אין יכול לחזור משבאו לעולם דהיינו לאחר שחנטו כמו שפרש"י שם להדיא וע"כ דהכי הוא דאי לאחר חנטה לא הוי פליג ר"נ לומר דיכול לחזור דא"כ תיקשי הלכתא אהלכתא דקי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי וקי"ל נמי כר"נ בדיני אע"כ דבמכרו קודם חנטה פליגי וא"כ שפיר קאמרינן דאפילו לר"ה ור"י לא אשכחן דאמר ר"מ אלא משום דעבידי דאתי אבל באמת אליבא דהלכתא א"ל דכולהו דס"ל אדם מקנה היינו דוקא במידי דחשיב ומינכר דומיא דשחת בתבואה וחנטה באילן כנ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל דפסק כראב"י. אמנם כן בכל זה לא נחה ולא שקטה תלונת בעל המחבר ספר בני יעקב שם על הרב רמ"א ז"ל שכתב בש"ע ח"מ סי' ר"ט בהג"ה דאם חנט האילן מיקרי בא לעולם והא ודאי ליתא דהא כל הפוסקים פסקו דלא כראב"י כמו שיבואר וכמו שפסק רמ"א ז"ל גופא שם ובא"ע לענין קידושין דאין אדם מקנה דשלב"ל דכרבנן דראב"י קי"ל וא"כ מוכח דחנטה לא מהני מידי אלא דוקא הבאת שליש בעינן מיהת משא"כ בשחת וחנטה דהוי קודם הבאת שליש ע"כ פליגי רבנן בין לענין תרומה ובין לענין הוכר העובר בקידושין ע"ש בספר בני יעקב שהאריך מאד בזה ונשארו אצלו שיטת רמ"א ז"ל וכל האחרונים בתימה גדולה. אמנם לענ"ד דברי רמ"א ז"ל נכונים וברורים בטעמן לא מיבעיא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שכתבתי בחידושי מסכת ראש השנה בפ"ק בסוגיא דאילן בתר חנטה וכתבתי שם דלהרמב"ם ז"ל חנטה דאילנות היינו משהגיע לעונת המעשרות כמבואר מלשונו בפ"ח מהל' מעשר שני ובפ"ד מהל' שמיטין ולפ"ז חנטה דאילנות היינו כמו הבאת שליש בתבואה וא"כ אין מקום כלל לקושיית בעל המחבר בני יעקב דכיון דלכ"ע מודו רבנן דראב"י דהבאת שליש מיקרי בא לעולם בין בתרומה ובין במכר א"כ ה"ה לחנטה דפירות דקל אלא דאף שיטת רש"י ותוספות שם בפ"ק דר"ה דחנטה דאילנות הוא קודם שמגיע לעונת המעשרות ולא אזלינן בתר חנטה אלא לענין מספר השנים לבד בשניה שנכנסה לשלישית או שלישית לרביעית מ"מ איכא למימר בפשיטות דמהאי שעתא דחנטה שייך בהו שפיר לשון בא לעולם דאי לא הוי מיקרי בא לעולם לא הוי לן למיזל בתר חנטה אף למנין השנים אע"כ דמיקרי בא לעולם וא"כ לכ"ע אדם מקנה וכמ"ש רמ"א ז"ל וכן משמע נמי להדיא מלשון הגמרא דפרק איזהו נשך בפלוגתא דר"ה ור"נ אם יכול לחזור משבא לעולם ונקיט סתמא ואי ס"ד דהבאת שליש מיקרי בא לעולם ה"ל לפרושי מאיזה זמן מיקרי בא לעולם אי משעת חנטה או שליש או גמר פירי ממש אע"כ דמסתמא משבאו לעולם קצת מיקרי בא לעולם והיינו חנטה שבאותו זמן תחלת ביאת הפירות לעולם. ומהשתא א"ש טפי הא דפרש"י שם דמוכר פירות דקל היינו קודם חנטה דאף על גב דלשיטת רש"י הכא דקי"ל כראב"י א"כ אפילו קודם חנטה נמי ר"נ מודה דאין יכול לחזור בו אלא דוקא במכר קודם שהגיע לשחת הוא דפליג ר"נ לפמ"ש דר"נ מסתמא כראב"י ס"ל אלא דמ"מ כיון דר"נ ור"ה פליגי בפלוגתא דראב"י ורבנן ניחא ליה לרש"י לפרש מילתא דפסיקא דעיקר פלוגתייהו היינו שמכרו עכ"פ קודם חנטה דהא ר"ה דקאמר משבאו לעולם אין יכול לחזור והיינו ודאי משחנטו דמהאי שעתא הוא בכלל לשון בא לעולם א"כ ע"כ המכירה ה"ה קודם חנטה ואין ה"נ דלר"נ ה"ה אף קודם שהגיע לשחת ועוד דבלא"ה מצינן למימר דבפירות דקל דאיירי התם לא שייך זמן דשחת כלל אלא זמן דקודם חנטה ולאחר חנטה וזה יותר נכון. נקטינן מיהא דלאחר חנטה מיקרי בא לעולם מטעמא דפרישית וכמ"ש רמ"א ז"ל אף למאי דקי"ל כחכמים דראב"י ומה שהקשה בספר בני יעקב מהוכר העובר דלרוב הפוסקים אינה מקודשת וכן במזכה לעובר לא קנה ולא מיקרי בא לעולם ודאי יפה תירץ הסמ"ע שם בסי' ר"ט דשאני עובר שהוא מכוסה בבטן אמו ומש"ה לא מיקרי בא לעולם אלא דבספר בני יעקב תמה מאד על דברי הסמ"ע ז"ל דא"כ אמאי מדמינן בשמעתין הוכר העובר לשחת ולא מפלגינן בינייהו כדמפליג הסמ"ע ולמאי דפרישית לא קשה מידי דדוקא למאי דקי"ל דבעינן בא לעולם שייך לאיפלוגי בינייהו כדמפליג הסמ"ע מטעמא דמכוסה משא"כ בשמעתין דכמעט לרוב המפרשים היינו למאי דס"ל לראב"י אדם מקנה דשלב"ל וא"כ לא תליא מידי בלשון בא לעולם אלא במידי דחשיב ומינכר בשעת אמירה דתרומה וקידושין ומכירה א"כ שפיר קאמר רבי חנינא דלראב"י בהוכר העובר הוי קידושין דעובר ודאי חשוב ומינכר עכ"פ כמו שחת ואהא קאי שפיר כל השקלא וטריא דרבה ורב יוסף. וכמו שכתבתי נ"ל ברור מדקדוק לשון רש"י ז"ל בשמעתין בד"ה אלא בשחת שכתב שאע"פ שלא נתבשלו שליש או אפילו עדיין לא לבלבו ובודאי כוונתו בזה דלא מיבעיא בלבלבו דהיינו דומיא דחנטה כדמשמע מלשון רש"י דבפרק איזהו נשך כתב לשון חנטה ובפרק האשה רבה כתב משיוציאו האילנות בימי ניסן דהיינו לבלבו כדאמרינן האי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזי אילני דמלבלבו וא"כ ע"כ לבלוב וחנטה חדא מילתא היא ואף על גב דחנטה זמנה בט"ו בשבט היינו דמאז מתחיל זמן החנטה בקצת פירות אבל רוב זמן החנטה היא בניסן כדפרישית נמי בפ"ק דר"ה א"כ פשיטא דמהני לראב"י דהא אפילו לרבנן מיקרי בא לעולם לענין מכירה כדפרישית א"כ לראב"י אף לתרומה. אלא אפילו בשחת דמיקרי לא בא לעולם לרבנן אף לענין מכירה וכ"ש לענין תרומה אפילו הכי מהני לראב"י אף לתרומה. ואפשר לומר עוד דרבנן גופייהו נמי מודו דלאחר חנטה מיקרי בא לעולם אף בתרומה אף לשיטת רש"י דבחנטה דתבואה הוא קודם שליש וא"כ לא הגיעו לעונת המעשרות אפ"ה מיקרו שפיר בא לעולם מה"ט דפרישית בסמוך בשיטת תוספות רי"ד דמהני טעמא דעבידי דאתי דלאו כמחוסר מעשה דמי כיון שכבר באו לעולם. אלא דלהתוספות רי"ד כתבתי זה הטעם לענין שחת דראב"י וא"כ ממילא א"ל דרבנן מודו דמהני האי טעמא מיהא לאחר שחנטו. ולכאורה סוגייא דשמעתין מכרעת לזה דאלת"ה תיקשי מנ"ל לרבה דראב"י איירי בשחת שלא לבלבו וא"כ פליגי ראב"י ורבנן בפלוגתא רחוקה דלרבנן אף לאחר חנטה לא מהני אמירתו לכשיתלשו אלא דוקא שהביאו שליש ולראב"י אף קודם חנטה דהיינו לבלבו דלמא לא פליגי אלא לאחר שחנטו דוקא אבל קודם שלבלבו דהיינו שחת אפילו ראב"י מודה אע"כ דלאחר חנטה דהיינו לבלבו רבנן נמי מודו אף לענין תרומה ומטעמא דפרישית דכיון שבאו לעולם ועבידי נמי דאתי ממילא לגמר פירי או לשליש מש"ה לאו כמחוסר מעשה דמי ולא דמי להנך דמתניתין בלאחר שתתגיירי כנ"ל נכון בעזה"י ובזה נחו ושקטו כל הקושיות שהקשה בס' בני יעקב ושיטת רש"י והש"ע והסמ"ע עולין כהוגן בלי גימגום ויבואר עוד בסמוך ודוק היטיב:

(קונטרס אחרון) ע"ב גמרא אמר רבה לא אמר ראב"י אלא בשחת ופרש"י אע"ג שלא הביאה שליש דמידי דמנכר וחשוב הוא. כתבתי ליישב שיטת רש"י בטוב טעם ממה שהקשו בתוס' ושם כתבתי ג"כ ליישב מה שתמה בעל המחבר ס' בני יעקב דף ס"ו על הרב רמ"א ז"ל שכתב בח"מ סי' ר"ט דאם חנט אילן מקרי ב"ל והוא נגד הסכמת כל הפוסקים וכמו כן תמה שם על פי' הסמ"ע שם והאריך בתכלית האריכות והעליתי דלענ"ד דברי הרמ"א והסמ"ע נכונים וברורים הם ומסכימים לשיטת רש"י ז"ל ועולות בקנה א' כפתור ופרח בלי גמגום ע"ש:

שם כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך כו' ואמר רבי חנינא לא שנו כו'. כבר כתבתי במשנתינו דלגירסת הספרים שלנו דגרסי במשנה בהדיא ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין והוא בבירור גרסת הרמב"ם ז"ל כמבואר בפירושו על המשניות וא"כ אין מקום כלל לא לדברי ר"ח ולא לכל השקלא וטריא בסוגיין דכמאן אזלא בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ושהתמיה קיימת על מפרשי הרמב"ם ז"ל הר"ן והרב המגיד והכ"מ ושאר מחברים שלא הרגישו בזה ואף שהתוספות יום טוב במשנתינו הרגיש בזה וכתב דאולי היה להרמב"ם ז"ל איזה גירסא אחרת בגמר' וקשה בעיני מאד לכוון אותה הגירסא אם לא למחוק לגמרי כל הסוגיי' מן כמאן אזלא עד אמר אביי. ועוד דאף למאי דמסיק בעל התוספות י"ט דלא גרסינן במשנתינו הך בבא דמעוברת והוכר עוברה כלל וכן במשנה ירושלמית לא גרסינן לה וכ"כ מהרש"א ז"ל ובאמת שכן נראה מכל המפרשים הקדמונים ומפרש"י ותוספות אכתי קשיא אעיקר מימרא דר"ח אמאי קאמר לה אברייתא ולא אמתניתין גופא ובאמת דמלשון רש"י ז"ל נראה דאין ה"נ דמימרא דר"ח אמתניתין קאי ולפ"ז צריך לומר דל"ג כמאן אזלא הא דתניא אלא הא דתנן ואף על גב דלא מייתי לה בלשון המשנה ממש דקתני הרי זו מקודשת לי אינה מקודשת והכא מייתי לישנא אחרינא אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום אפשר דלא דק או שטעות סופר הוא אלא דמכל מפרשי הרמב"ם ז"ל והמשיגים עליו משמע מכולהו דר"ח אברייתא קאי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אלא דהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דתנא דמתניתין דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל לאחר שאתגייר א"כ פשיטא דהוכר עוברה נמי לא מהני דעובר דשלב"ל הוא משא"כ תנא דברייתא מוקי לה ר"ח כראב"י ומש"ה הוכר עוברה מקודשת וא"כ משמע להדיא דר"ח ס"ל דהלכה כדאב"י ומש"ה מוקי לברייתא אליבא דהלכתא אלא דאנן לא קי"ל כר"ח אלא כאביי דמוקי לראב"י בשיטה וקי"ל דאין הלכה כשיטה כן כתב הרשב"א ז"ל אלא דקשיא לי בגווה א"כ אביי גופא מנ"ל לאוקמי מילתא דראב"י בשיטה לבר מהלכתא כיון דשפיר מצינן למימר דהלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי וראב"י גופא ס"ל כרבנן ולא אמר אלא בשחת כדאמר אביי. ויש ליישב דאביי משמע ליה מדקאמר ראב"י סתמא ע"כ היינו משום דס"ל כר"מ ואינך תנאי דאדם מקנה דשלב"ל ואפילו באגם כרב יוסף ואף על גב דת"ק דראב"י נמי סתמא קאמר ואפ"ה איירי שאמר הרי זו תרומה בשעה שהביא שליש מיהו בהא מצינן למימר דמסתמא אין דרך להפריש תרומה אלא משהגיע לעונת תרומה ומעשר דהיינו בהביא שליש משא"כ ראב"י אי ס"ד דאיירי דוקא בשחת ה"ל לפרושי בהדיא אע"כ דאיירי בכל גווני כר"מ ואינך תנאי דאדם מקנה דשלב"ל וא"כ ממילא דאין הלכה כראב"י כיון דבשיטה אחת ס"ל להנך תנאי ואין הלכה כשיטה ועוד דקי"ל הלכה כסתם משנה והכא במשנתינו ס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל למאי דלא גרסינן הוכר עוברה מקודשת במתניתין כנ"ל נכון בשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו שפסקו כחכמים. ומעתה נבא ליישב גירסת ושיטת הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ובחיבורו שפסק הוכר עוברה מקודשת כסתם מתניתין דגריס בה להדיא הוכר עוברה מקודשת וע"כ היינו אפילו לרבנן דראב"י והיינו משום דקשיא ליה להרמב"ם ז"ל הא דאמר ר"ח אם אשת חבירו מעוברת מקודשת ומאי קמ"ל מתניתין היא אע"כ משום דמתניתין הוי מצי לאוקמי דוקא כראב"י ומש"ה הוכר עוברה מקודשת במכ"ש דשחת קודם שהביא שליש וראב"י גופא מודה בלאחר שאתגייר משום דמחוסר מעש' הוא משא"כ בשחת לתרומה והוכר עוברה לקידושין דאתיין ממילא ס"ל דלאו כמחוסר מעשה דמי כמ"ש לעיל בשיטת תוספות רי"ד אבל לתנא דברייתא דלא מפליג בין מעוברת לאינה מעוברת ע"כ ס"ל דבכל ענין אינה מקודשת כת"ק דראב"י ואשמעינן ר"ח דלתנא דברייתא נמי ע"כ במעוברת ס"ל דמקודשת דעובר כהביא שליש דמי דהכרת העובר נמי היינו לשליש ימים וא"כ לכ"ע מקודשת וא"כ יפה כתב הרמב"ם ז"ל בחיבורו דמקודשת אלא משום חומרא דקידושין מצריך לכתחלה קידושין אחרים ואף על גב דבשמעתין מדמה הוכר העובר לשחת היינו דלא גרע משחת ולעולם דעדיף מינה ומשום דלא שייך בעובר זמן הדומה לשחת דמקמי שהוכר העובר לא דמי אלא לאגם דלרבה אפילו לראב"י לאו מידי הוא וע"כ איירי ר"ח בהוכר עוברה וא"כ דמי לשליש דאפילו רבנן מודו כל זה לרבה משא"כ לרב יוסף ללישנא קמא דלראב"י אפילו באגם קאמר ע"כ דר"ח איירי אף בלא הוכר עוברה והיא גופא אתי לאשמעינן דנהי דתנא דמתניתין בעי דוקא הוכר עוברה היינו משום דס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל כת"ק דראב"י אלא בעינן דוקא שליש בתבואה דהיינו דומיא דהוכר עוברה משא"כ הך ברייתא מוקי לה ר"ח אליבא דרב יוסף כראב"י וס"ל דהלכה כראב"י ומש"ה קאמר ר"ח אברייתא דאף בלא הוכר עוברה דהוי דומיא דאגם אפ"ה מקודשת כראב"י. העולה מדברינו דצדקו דברי הרמב"ם ז"ל במה שפסק דהוכר עוברה מקודשת אף על גב דבתרומה גופא פסק דלא כראב"י אלא כת"ק דראב"י דלא הוי תרומה אא"כ שכבר הביאו שליש בשעה שאמר ה"ז תרומה והיינו כדפרישית דהוכר עוברה הוא כמו הבאת שליש אלא דלפ"ז אכתי קשיין דברי הרמב"ם ז"ל אהדדי במה שכתב בהלכות זכייה דהמזכה לעובר לא קנה ומשמע דאפילו הוכר העובר וכמו שהקשו כל מפרשי הרמב"ם והמשיגים עליו ולמאי דפרישית דהכרת העובר כמו הבאת שליש דכ"ע מודו דמיקרי בא לעולם קשה יותר אמנם לענ"ד לא זו הדרך לדמות הנושאים דבפשיטות מצינו למימר דמזכה לעובר לא קנה מילתא אחריתא היא דאף למ"ד אדם מקנה לדשלב"ל ואפ"ה מודה דאין זכין לו מהטעם דהא דזכין לאדם שלא בפניו כתבו התוספות בכמה דוכתי ולעיל בפרק האיש מקדש דאינו אלא מטעם שליחות וא"כ אפילו קטנים לאו בני שליחות נינהו כדמקשה הש"ס להדיא שם ותסברא הא קטנים לאו בני שליחות נינהו ואמרינן נמי להדיא בפרק איזהו נשך דף ע' קטנים דאתי לכלל שליחות תקון להם זכייה מדרבנן וכ"כ התוספות בכמה דוכתי דזכין לקטנים היינו מדרבנן ולפ"ז בפשיטות מצינן למימר דלא תקנו זכייה לקטן אלא לאחר שנולד אבל לעובר לא תקנו זכייה דמילתא דלא שכיחא היא ואף לפי מה שכתבתי בכמה דוכתי דשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו דזכין לקטנים היינו מדאורייתא ולא גרסינן בפרק איזהו נשך מדרבנן וכמ"ש לעיל בפרק האיש מקדש דף מ"ג אפילו הכי י"ל כיון דהא דזכין לאדם שלא בפניו ילפינן לה מקרא דנשיא אחד למטה והיינו דוקא קטנים דבני נחלה נינהו משא"כ בעובר דלשיטת הרמב"ם לאו בני נחלה נינהו כמבואר בדבריו בפירוש המשניות בפרק אלמנה לכ"ג א"כ כ"ש דאין לו זכייה כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן והא דמסקינן התם בפרק אלמנה לכ"ג דעובר עבדינן ליה תקנתא כדר"נ אמר שמואל שבוררין להם חלק יפה היינו משום דבית דין אלימא טפי משאר שלוחים וזכייה כדפרישית בפרק האיש מקדש כנ"ל נכון ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בין במה שפסק הוכר עוברה מקודשת ובין במה שפסק המזכה לעובר לא קנה ועיין עוד בסמוך יישוב אחר ודו"ק:

תוספות בד"ה ואמר ר"ח כו' פי' בקונטרס דאיירי אליבא דראב"י דאי לרבנן אין אדם מקנה דשלב"ל וא"כ אפילו מעוברת לאו כלום הוא עכ"ל. נראה מבואר מדבריהם דלא גרסי במתניתין הך בבא דהיתה מעוברת שהיא כתובה בספרים שלנו מיהו מה שכתבו כן בשיטת פירוש רש"י ולכאורה למאי דפרישית אין בזה הכרח מפירושו דמה שפירש הסוגייא אליבא דראב"י היינו משום דס"ל לרש"י דהלכה כראב"י ומש"ה מפרש לכולה סוגייא דלרבה אפילו לראב"י בעינן מיהא מידי דחשיב דהיינו הוכר העובר ולר"י דאמר אפי' באגם א"כ לראב"י לא בעינן הוכר העובר אבל לעולם דבהוכר העובר אפשר דלרש"י אפילו רבנן מודו דמיקרי בא לעולם וכמ"ש בסמוך בשיטת הרמב"ם ז"ל אלא דהתוס' מסברא דנפשייהו ס"ל דעובר לא מיקרי בא לעולם. ואף ע"ג דבפ' אלמנה לכ"ג דף ס"ג כתבו דשמואל אע"ג דס"ל אין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה ס"ל דמזכה לעובר קנה משום דעובר מיקרי בא לעולם מ"מ כיון דאנן לא קי"ל בהא כדשמואל דהא איפסקא הלכתא בהדיא המזכה לעובר לא קנה א"כ ע"כ פשיטא להו להתוס' דעובר מיקרי לא בא לעולם ולא נחתו לסברא זו שכתבתי בסמוך. אלא דלכאורה קשיא לי טובא בזה דהא מרא דשמעתא דהמזכה לעובר לא קנה ר' יוחנן הוא בפ' מי שמת דף קמ"ב ואס"ד דטעמא דר"י משום דעובר לא מיקרי בא לעולם א"כ תיקשי דר"י אדר"י דהא בפ"ק דתמורה קאמר ר"י דהקדש חל על עוברין שאם הקדיש ולד בהמת חולין חל על העובר קדושת הגוף ומכמה משניות מסקינן התם דבתם במעי תמימה כ"ע מודו ואי ס"ד דכשלב"ל דמי א"כ הא קי"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל ומכולה סוגייא דתלמודא בכמה דוכתי ובשמעתין משמע דלענין דשלב"ל אין לחלק כלל בין חולין לתרומה וקדשים וקונמות דהא מדמו להו אהדדי ולמאי דפרישית ניחא דהא דקי"ל מזכה לעובר לא קנה לא הוי טעמא משום דשלב"ל אלא משום דזכייה תקנתא דרבנן היא ולא תקנו לעובר ולמ"ד דאף לירושה הבאה מאליה נמי עובר לאו בר ירושה הוא מדכתיב אשר תלד א"כ כ"ש דלאו בר זכייה הוא אבל שיטת התוס' קשה וכ"ש דקשה טפי לפמ"ש בשם התוס' רי"ד דר"י ס"ל כראב"י וא"כ קשה דר"י אדר"י דהא ס"ל לר"י המזכה לעובר לא קנה ואף אם יעלה על הדעת לחלק בין הקדש גמור דקדושת הגוף ממש ובין שאר מילי מ"מ אמאי פשיטא להו להתוס' דלרבנן אף בהוכר עוברה אינה מקודשת כלל דלא אמר כלום קתני והא לעיל בפ"ק דף ז' גבי חצייך מקודשת לי מקשינן בגמ' בפשיטות וניפשטו קידושין בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה וכתבו שם רש"י ותוס' דאע"ג דבהקדש ילפינן לה מגזירת הכתוב אפ"ה מקשי שפיר דבקידושין בל' הקדש קאמר לה וע"ש בחידושינו וא"כ ה"נ יש לנו לומר דמה"ט תפסי קידושין בהוכר העובר כיון דבלשון הקדש קאמר ובפ"ק דתמורה הנ"ל מדמה בהדיא עוברין לאיברין וע"ש דהיינו הא דרגלה של זו עולה ואף למאי דמשני התם בגמ' התם בהמה הכא דעת אחרת ופרש"י שם דהיא אינה מתרצית להתקדש אלא לחצאין וא"כ הכא לא שייך האי שינויא דהאב נמי שמקבל הקידושין דעתו שתתקדש מיד וצ"ע ליישב. מיהו השתא דאתינן להכי מצינן למימר בפשיטות דהיינו טעמא דהרמב"ם ז"ל דבהוכר עוברה מקודשת לכ"ע והיינו לענין דאסורה לכ"ע כהקדש אבל לגבי דידיה מסיק הרמב"ם דלכשתלד יש לו לקדשה בקידושין אחרים וזה נ"ל יותר נכון וברור לפי לשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שאין אדם מקנה דשלב"ל ולכך אין קונה אותה קנין גמור אבל לעשותה כאשת איש שפיר היא מקודשת דחלו הקידושין כמו בעובר דהקדש ומה"ט אתי נמי שפיר דלהרמב"ם ז"ל מקודשת לאלתר במעי אמה כמו שנראה מלשון הנמוקי יוסף בשיטת הרמב"ם ז"ל בפרק קמא דיבמות בסוגיא דחמותו ממאנת וא"כ לענין קידושין לאוסרה לכ"ע לא מיקרי כלל דשלב"ל כנ"ל נכון יותר ודוק היטיב:

בא"ד ונראה דאע"ג דהלכה כראב"י בעלמא כו' הכא לית הלכתא כוותיה כו' והלכה כרב נחמן בדיני וא"כ אין הלכה כראב"י עכ"ל. ואע"ג דראב"י גופא לא קאמר אלא היכא דאמר לכשיתלשו ובהא לא איירי ר"נ בהדיא בההיא דפירות דקל אפ"ה פשיטא להו דאיירי ר"נ אף באומר לכשיבאו הפירות דאל"כ לא הוי פליג ר"ה דהא כל הני תנאי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל היינו דוקא היכא דאמר לכשיהיה כדמשמע בשמעתין וכן בהא דאמר רבי חנינא במעוברת דמקודשת היינו משום שאמר אם ילדה אשתך ואם היינו לכשיהיה כדאיתא בגיטין ואע"ג דר"נ ס"ד במזכה לעובר דאם אמר לכשתלד קנה כבר כתבו התוס' בפ"ק דגיטין דף י"ג ע"ב דסברת ר"נ הוי איפכא מדר"ה דר"נ סובר דלמי שלא בא לעולם עדיף טפי מדבר שלב"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין. אמנם למאי דפרישית לעיל אין צורך לומר דפליגי בסברות הפוכות אלא דבמזכה לעובר פליגי בסברא בעלמא אי עובר מיקרי בא לעולם או לא כמ"ש הרשב"ם שם בפ' מי שמת וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דדוקא לענין זכיה לחוד פליגי אי תקנו חכמים זכייה לעובר לכשיולד או לא ולמאן דס"ל דשייך תקנת זכייה לכשתלד ודאי דהוי זכייה גמורה דכיון שהלה זיכה לו ע"י אחר ומסר מיד ליד מיד כשיולד זכה הלה בשבילו דזכין שלא בפניו כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל דשפיר פסק הלכה כראב"י אע"ג דהלכה כר"נ בדיני משום דעובר הוי מיהא כמו חנטה ור"נ בפירות דקל איירי דוקא כשמכר קודם חנטה כמו שכתבתי באריכות ודוק היטיב ותו לא מידי ומשמע מיהו מפרש"י ותוס' דהא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי היינו אפילו בברייתא ומשמע נמי מדבריהם דהא דאמרינן בעלמא כל היכא דאוקמא בשיטה לית הלכתא כאותה שיטה היינו דוקא היכא שנזכר זה הלשון בגמ' ממש בשיטה א' עומדין או בפלוני ופלוני אמרז דבר א' משא"כ האי לישנא דאמרינן הכא כולהו ס"ל לא מיקרי שיטה דאלת"ה היאך פסק רש"י כראב"י והתוספות נמי מאי הוצרכו לאתויי דאין הלכה כראב"י מדקי"ל הלכה כר"נ בדיני דאכתי קשה אדר"נ גופא ותיפוק ליה דבלא"ה אין הלכה כשיטה אע"כ כדפרישית ודבר זה מחלוקת הקדמונים ואין להאריך:

(קונטרס אחרון) שם בתוס' ד"ה אר"ח כו' ונראה דאע"ג דהלכה כראב"י בעלמא כו'. וכתבתי דמוכח מפרש"י ותוס' דהא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי היינו אף בברייתא ומוכח ג"כ מדבריהם דהא דקיי"ל אין הלכה כשיטה א' היינו דוקא היכא שנזכר בלשון הגמרא בפירוש בשיטה אמרו משא"כ היכא דאמרי' כולהו ס"ל לא מקרי שיטה ודבר זה מחלוקת הקדמונים הוא ע"ש בפנים:

(סב רע"ב) מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא.—אע"ג דכאן לא בעינן מומחין (עי' תוס' ד"ה גר), ושלשה שאינם מומחין ודאי שכיחי, מ"מ כיון שאין זה בידו אלא ביד אחרים, מיקרי לאו בידו. ומה שמבואר בשבת (מו ב) דמקום שאינם צריכים אלא ג' הדיוטות לא אמרינן "מי יימר דמזדקקו ליה" היינו לענין מוקצה בלבד (ע"ש). ובהגהות הרש"ש תירץ באופן אחר.

תוד"ה גר צריך שלשה. בא"ד. נראה דוקא בקבלת מצות הוא דבעינן ג' אבל בטבילה בחד סגיא אם כבר קיבל עליו המצות.
התוס' סבורים דלטבילת גירות צריך רק אדם אחד ולא צריך אפי' ב' עדים. ומבואר מזה דהתוס' סברי דגירות לא הוי דבר שבערוה דצריך ב' עדים לקיום הדבר דהרי טבילה הוי גמר הגירות וסגי באדם אחד.⁹⁰ והא דנחלקו רבי יהודה והחכמים (יבמות מז.) האם האומר נתגיירתי בב"ד פלוני נאמן או דצריך ב' עדים הוי רק מחלוקת בבירור הדבר. אמנם טבילת הגירות בעצמו לא הוי דבר שבערוה כדי להצריך עדים לקיומי הדבר.
בא"ד. משמע מדנפיק בטבילת קריו משמע דלא בעינן שלשה.
מרהיטת לשון התוס' משמע דלא צריך כוונה לשם גירות בכלל אלא דטבילה לשם מצוה מהני בלי דעת להתגייר. אמנם קשה לומר דגירות חלה בלי כוונה להתגייר. אלא י"ל דישנם ב' דינים: א) דעת בעד הגירות באופן כללי, ב) כוונה למעשה הטבילה הזאת כמעשה מגייר. ונראה דהתוס' מודים דצריך דעת בעד הגירות באופן כללי, דהיינו דהוא צריך לדעת דהוא גוי ורוצה להתגייר, דהרי אל"כ אין כאן גירות כלל. אלא דהתוס' הבינו מהגמ' ביבמות (שם) דבנוגע לדין ב' של דעת, דהיינו כוונה להתגייר במעשה הטבילה הזאת, דאם הוא התכוון לטבול לשם מעשה מצוה סגי גם בזה לגירות.
אמנם מסתבר דהיסוד הזה דצריך דעת להתגייר הוי דין רק בטבילה דהוי גמר הגירות. אבל יש לעיין מה הדין באדם דמל לשם מצות מילה ובסופו של דבר נתברר דאמו לא נתגיירה כראוי והוא לא היה ישראל כלל, האם המילה כשהיה עכו"ם סגי למילת גירות או"ד דצריך הטפת דם ברית כשיש לו דעת להתגייר. ומסתבר דכיון דמילה אינה גמר הגירות, בכוונת מצוה בעלמא סגי ולא צריך כוונה להתגייר כלל. דהרי נחלקו המפרשים האם מילה הוי אחד ממעשי הגירות או דחלות שם ערל מונע את הגירות ולכן צריך מילה לפני הטבילה. ואם נאמר כצד השני דמילה אינה מעיקר מעשי הגירות, אזי מסתבר דלא צריך דעת להתגייר במילה. ואפי' לפי הדעות דמילה צריכה להיות בפני ב"ד והוי מעצם מעשה בגירות עדיין י"ל דמכיון דאינו מחיל את חלות הגירות אזי סגי בזה דיש לו כוונה כללית במילתו להיות ישראל דכלול בתוך כוונה לשם מצוה, אפי' בלי כוונה שהמילה הזאת תהיה מעשה המגייר.⁹¹
בא"ד. ויש לומר דודאי למצוה בעינן שלשה אבל לא לעכב.
לכאורה צ"ע מה ענין לכתחילה למצוה לחלות גירות, דהיינו דאם טבילה מחילה חלות גירות בלי ב"ד למה יש דין דלכתחילה צריך ג'. והנה עיין נמי ברמב"ם (פ"א מהל' מילה הל"ז) שכתב ז"ל גר שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחלה כו' עכ"ל. ויש להעיר שתי הערות: א) מדוע הביא הרמב"ם דין זה בהל' מילה ולא סגי במש"כ בפי"ג מהל' איסורי ביאה (הל"א - ד) וז"ל בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן, מילה היתה במצרים שנאמר וכל ערל לא יאכל בו, מל אותם משה רבינו שכולם ביטלו ברית מילה חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו כו' וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן עכ"ל, ב) מהי כוונת הרמב"ם בכתבו "חייב מילה תחילה". דלכאורה המילה היא רק הכשר וחלק דמעשה הגירות, דכל זמן שהוא ערל אינו יכול להתגייר, וא"כ צריך ביאור במש"כ הרמב"ם שגר "חייב מילה תחילה", שהרי כל זמן שהוא גוי אין עליו שום חיובים, והמילה היא רק חלק ממעשה הגירות.
ונראה שהרמב"ם סובר שבנוסף לדין מילה כחלק מעצם מעשה וחלות הגירות יש דין שני במילה דהיינו שיש מצוה על הגר למול משום מצוות הגירות. ובהתאם לכך הביא הרמב"ם את הדין דמילת הגר בשני מקומות: בהל' איסורי ביאה כחלק מעצם מעשה הגירות ובהל' מילה כחיוב מצות הגר למול, דהיינו דיש מצוה מצד הגירות דמילה תהא המצוה הראשונה דהוא יקיים.⁹²
ולפי"ז י"ל דגם בטבילת הגר יש ב' דינים: א) מעשה גירות דמחיל חלות הגירות, ב) קיום מצות גירות ע"י טבילה. ונראה לבאר דבנוגע לטבילה כדין בחלות הגירות סגי באחד ואין דין לכתחילה לטבול בפני ג'. מאידך יש קיום מצוה לטבול בפני ג' כי אז קבלת המצוות מצטרפת לגמר הגירות דהיינו הטבילה, ומפני זה יש מצוה לכתחילה שהטבילה תהיה בפני ב"ד.
ויתכן דב' הדינים האלו מסבירים את לשון הברייתא בריש מסכת גרים, וז"ל הרוצה להתגייר אין מקבלין אותו מיד, אלא אומרין לו, מה לך להתגייר, והרי אתה רואה את האומה הזאת נמוכה וסגופה מכל האומות, וחלאים רבים וייסורין באין עליהן, וקוברין בנים ובני בנים, ונהרגין על המילה ועל הטבילה ועל שאר כל המצות עכ"ל. ולכאורה צ"ב מה כוונת הלשון ד"נהרגין על מילה ועל הטבילה ועל שאר המצות". ונראה לבאר דבנוסף לזה דמילה וטבילה הוו מעשי גירות הריהם נמי תחילת קיום המצוות של הגר מכל המצוות שבתורה, דהיינו דמצד קיום מצות הגירות צריכים שמילה וטבילה תהיינה המצוות הראשונות דהגר מקיימן.
ויש להביא ראייה דמילה וטבילה הוו גם מעשי גירות וגם קיומי מצות הגירות משיטת ר"א (יבמות מו:-מז.) דגירות חלה ע"י מילה לחוד או טבילה לחוד, אלא דלכתחילה צריך שתיהן. ולכאורה צ"ב מה שייך דין לכתחילה אם הגירות חלה ע"י מילה לחוד או טבילה לחוד. וצ"ל דבנוסף לחלות הגירות יש דין דקיום מצות הגירות ולכתחילה צריכים גם מילה וגם טבילה לקיום המצוה בהידורה.
ואף מסתבר דאפי' לפי השיטות דקרבן הגר מעכב בזמן בית המקדש (עיין בשטמ"ק לכריתות ח:)⁹³ מ"מ נראה שעיקר חיוב הקרבן נובע מקיום מצוות הגירות, דהיינו דהקיום הזה דקרבן מעכב הגירות דוקא בזמן שניתן לקיימו. ולפי"ז מובן למה כשאין עוד אפשרות להקריב קרבן אזי הגירות חלה בלי הקרבן, דהרי אין הקרבן מהווה אחד מעצם מעשי הגיור, אלא דכשניתן לקיים את מצוות הגיור בשלמותה ע"י הקרבן אזי חסרון בקיום הזה מעכב את חלות הגירות.
ועיין ברי"ף (יבמות טו: בדפי הרי"ף) דנקט כמו התוס' דטבילה חלה בלי ב"ד אמנם יש דין לכתחילה דצריך ג' והוסיף וז"ל והא דר' יוחנן לכתחלה דלא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ג' עכ"ל. ונראה לבאר ע"פ הנ"ל דהרי"ף נקט כמו התוס' דקיום מצוות גירות צריך ב"ד לטבילה. אלא דלפי התוס' אין נ"מ למעשה אם טבל בפני אחד ולא קיים המצוה בשלמותה. אמנם הרי"ף סבור דחסרון בקיום המצוה מעכב חלות הגירות לענין ביאה בקהל.⁹⁴
בא"ד. וא"ת משום קבלת מצות נמי אמאי בעינן שלשה והרי הודאות והלואות וכו' דדן אפילו יחידי ויש לומר דיש לנו להשוותן לגזילות וחבלות וכו'.
התוס' נקטו דאפי' לרב אחא בריה דרב איקא (סנהדרין ג.) דמדאורייתא חד נמי כשר לדון, מ"מ בגירות צריך שלושה. ונראה לבאר דלמ"ד דחד כשר לדון היסוד הוא שיש לדיין א' כח להורות כמו דין הוראת חכם באיסור והיתר אך אינה חלות שם פסק ב"ד, דחלות שם ב"ד אינה אלא בג'. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' סנהדרין הי"ח) וז"ל יחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בב"ד ואפילו היה סמוך, אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות וכו' הרי ההודאה בפניהם הודאה בב"ד וכן הכופר בפניהם ואח"כ באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון וכו' כללו של דבר הרי הן לענין הודאות והלואות וכיוצא בהן כב"ד הסמוך לכל דבר עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דאע"פ שדיין א' כשר לדון והוראתו הוראה, מ"מ חלות שם ב"ד ופסק ב"ד חל רק בג', ולכן הכפירה וההודאה בפני א' אינה נחשבת כהודאה וכפירה בב"ד ואפילו אם הוא יחיד מומחה לרבים, ואילו הכפירה והודאה בפני שלשה הוי כפירה והודאה בב"ד, אע"פ שאינם סמוכים.⁹⁵ ועפי"ז נמי מבואר שיטת התוס' (סנהדרין ג. ד"ה לרבא) דאפילו מ"ד דשנים שדנו דיניהם דין מודה דאין קיום שטרות אלא בג', דס"ל דשנים שדנו דיניהם דין הוי בתורת חלות שם הוראת חכם כבאיסור והיתר אבל אין להוראתם חלות שם פסק ב"ד, ולקיום שטרות בעינן חלות שם פסק ב"ד. ונראה דבגירות בעינן ראיית ב"ד לקיום הגירות, והוה חלות שם מעשה ב"ד, וע"כ לכו"ע גירות אינה אלא בשלשה.⁹⁶
ועל פי זה גם אפשר לבאר את שיטת הרמב"ם למה בגירות לא בעינן ב"ד סמוכין. דהרי הקשו התוס' שאם צריכים לגירות ב"ד של ג' סמוכים הרי הדיוטות אנן והיאך מקבלין גרים בזה"ז. ותירצו בב' אופנים: א) מקבלים גרים בזה"ז מדין שליחותייהו קא עבדינן המכשיר הדיוטות בלי סמיכה לדין בזה"ז. ודין שליחותייהו קא עבדינן חל כדין דאורייתא. ב) מקבלים גרים בזה"ז מגזיה"כ מיוחדת "לדורותיכם" המחדשת שבזמן שחסרים סמוכים אף הדיוטות כשרים לב"ד של גירות.
אמנם אין שני התירוצים הולמים את פשוטם של דברי הרמב"ם שכן כשמזכיר דין שליחותייהו קא עבדינן (פרק ה מהלכות סנהדרין הל"ח), ליכא משמעות שלדעתו הוא דין תורה, ויתכן שסובר שהוא מהוה רק דין דרבנן. אף גזיה"כ של "לדורותיכם" לא נמצאת ברמב"ם בנוגע לבי"ד של גירות. והרמב"ם קבע (פרק יג מהל' אסורי ביאה הל"ו) וז"ל וצריך לטבול בפני שלשה וכו' עכ"ל, בלי חילוק בין זמן לזמן ומשמע שלדעתו ההדיוטות כשרים לב"ד של גירות בכל הזמנים, ולא נשתנה הב"ד של גירות מדיינים סמוכים להדיוטות משבטלה הסמיכה. ועולה השאלה היאך מקבלים אליביה גרים בלי שיהיו סמוכים בב"ד.
ויתכן שהרמב"ם הבחין בין ב"ד המורה הוראה לבין ב"ד העושה מעשה ב"ד בעלמא. וסובר דב"ד המורה הוראה זקוק מדאורייתא לסמיכה בכדי שיכשר. ואילו ב"ד העושה מעשה ב"ד בלבד ואינו מורה הוראה כשר מן התורה גם בדיינים הדיוטות, ומאחר שאין הב"ד של גירות עושה אלא מעשה ב"ד בעלמא בלי הוראה גם ההדיוטות כשרים לו. ומאידך ב"ד הדן דין תורה בין בעלי דינים ומכריע ומורה, צריכים דייניו להיות סמוכים מן התורה ואין ההדיוטות כשרים בזה"ז אלא משום דין שליחותייהו קעבדינן.⁹⁷
והנה עד כאן ייסדנו ב' דברים בשיטת הרמב"ם: א) יחיד מומחה דמהני בהודאות והלוואות הוי דין בהוראה ולא בשם ב"ד, ב) סמיכה הוי דין בהוראה. ואם כנים הדברים יוצא ששיטת הרמב"ם בענין יחיד מומחה מבוארת כפתור ופרח. דהרי מדוייק דהרמב"ם סבור דאע"פ דג' הדיוטות דנין דיני הודאות והלואות, מ"מ יחיד מומחה צריך להיות סמוך. דהרי כתב הרמב"ם (פרק ה מהלכות סנהדרין הל"ח) וז"ל דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל, אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן, לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אע"פ שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן עכ"ל. והרמ"ך (בכס"מ שם) דייק מלשון הרמב"ם דצריך שליחותייהו כדי לדון הודאות והלואות בחו"ל והקשה עליו וז"ל תימה כיון שהוא פסק כרב אחא בריה דרב איקא דמן התורה חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך מנין שיהיה סמוך ועוד דאי בסמוך מיירי אפילו בדרבנן כשר ולא גזרינן משום יושבי קרנות ביחיד מומחה אפי' לא יהיה סמוך דן אפי' לכתחלה ותימה היא לפסק שלו אמאי אצטריך למימר בהודאות והלואות שליחותייהו קא עבדינן בלי שליחותייהו יכולים חכמי בבל שאין סמוכים לדון דינייהו בהודאות והלואות כיון דגמירי וסבירי וצריך עיון עכ"ל. ונמצא דנחלקו הרמב"ם והרמ"ך בדין יחיד מומחה, דלפי הרמב"ם צריך להיות סמוך ולפי הרמ"ך סגי בהדיוט.⁹⁸
ולפי דברינו נראה לבאר דהרמב"ם נקט דיחיד מומחה הוי דין בהוראה ולא בשם ב"ד, וסמיכה הוי דין בהוראה ולכן יחיד מומחה צריך להיות סמוך. אמנם י"ל דהרמ"ך נקט דיחיד מומחה אינו צריך סמיכה משום דסמיכה הוי דין בשם ב"ד ולא בהוראה.
והנה התוס' בסוגיין נקטו דלכו"ע ב"ד של גרות צריך שלשה. אמנם עיין בתוס' ביבמות (מה: ד"ה מי לא טבלה לנדותה) דנקטו דלרב אחא בריה דרב איקא חד כשר אפי' לגירות. ומבואר דס"ל דחל חלות שם ב"ד בדיין א' והוראתו הוי מעשה ב"ד ופסק ב"ד. ולשיטתם יש ב' דיני ב"ד: ב"ד דחד וב"ד דשלשה, ואע"פ דגירות בעי מעשה ב"ד ובעינן חלות שם ב"ד מ"מ גירות כשירה בדיין א' דחל עליו חלות שם ב"ד, ושפיר הוי מעשה ב"ד. ועיין בגמ' (כתובות כא:) שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירים חתימת ידי עדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים בפניו וחותם דקיום שטרות דרבנן ובדרבנן אמרינן דעד נעשה דיין. והקשה הרמב"ן (הובא בשיטה מקובצת כתובות כא: ד"ה והרמב"ן כתב וכו') וז"ל ואני תמה העדות שהעידו בפני אותו שלישי היאך שמה עדות והא צריך שלשה ואין עדות אלא בפני ב"ד. וי"ל כשהיה מומחה וראוי לדון בשאר דיני ממונות עכ"ל. ומשמע דס"ל לרמב"ן דחל שם ב"ד ביחיד מומחה ויכול לקבל עדות, והוראת יחיד מומחה אינה סתם הוראת חכם כבאיסור והיתר אלא הוי חלות שם מעשה ב"ד ופסק ב"ד. ולשיטתו י"ל דיחיד מומחה יכול לקיים שטרות (וכן פסק הרמ"א חו"מ סימן מו סעיף ד'). וי"ל לשיטת הרמב"ן דה"ה דדיין א' כשר למעשה ב"ד דגירות וכדסברי התוס' ביבמות.⁹⁹
גמ'. נהי דבידו לגרשה, בידו לקדשה.
לכאורה קשה דהרי אע"פ דאינו בידו לקדשה מ"מ זה ביד שניהם ביחד ומכיון דשניהם מסכימים עכשיו להתקדש פעם שנייה לאחר הגירושין למה לא נאמר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. ונראה לבאר דבידו אינו דין בעלמא, אלא דאם המעשה בידו לעשות אזי הוא הוי הבעלים על המעשה ויכול להקנות בדבר שלא בא לעולם.¹⁰⁰ ומכיון שבקידושין יש ב' בעלי דבר וצריך דעת שניהם, אפי' אם שניהם מסכימים אין אחד מהם הופך להיות הבעלים על המעשה ולכן אין להם הכח לעשות מעשה קידושין באופן דלא בא לעולם.
והגדר הזה דדין בידו מבואר גם מדברי התוס' לקמן דחילקו בין עד א' דעלמא לבין בידו היכא דאדם אמר נטמאו טהרותיך והבעלים מכחישו דהם טהורים. דאם אינו בידו של האחר לטמא את הטהרות אזי הוא אינו נאמן. אמנם אם בידו לטמאן הוא נאמן נגד הכחשת הבעלים. וצ"ל דהביאור בזה הוא דכל בידו נאמן מדין בעלים ולא מדין עד אחד דעלמא.
גמ'. אמר רבה לא א"ר אליעזר בן יעקב אלא בשחת אבל באגם לא, רב יוסף אמר אפילו באגם.
מדברי הגמ' יוצא דאע"פ דר' אליעזר בן יעקב ור"מ סבורים דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, מ"מ צריך דהחפצא יהיה קצת בעולם. ולכן צריך לכל הפחות אגם ולרוב דעות צריך שחת, וגם בהיכי תמצי של קידושין צריך הוכר עוברה. ולכאורה צ"ב דהרי מבואר דלפי ר"מ אדם יכול למכור פירות דקל דעבידי דאתו לכשיבוא לעולם (ב"מ לג:) אע"פ דאין כאן פירות כלל והחפצא בכלל לא קיימת, וכך הקשה תוס' הרא"ש (ד"ה לא א"ר).
ותירץ וז"ל וי"ל דשחת או אגם לענין תרומה הוי כפירות דקל שלא באו לעולם דלענין קנין כשיבואו כל דהו לעולם יראו לקנין אבל שחת או אגם לא יראו לתרומה עד הבאת שליש עכ"ל. ונראה לבאר דתרומה הוי חלות שם בחפצא ולכן תרומה חלה רק בחפצא דפרי לאחר הבאת שליש וכדי לתרום עכשיו לכשיתלשו צריך שהחפצא תהיה קצת בעולם. אמנם מכירה וקנין אינו חלות שם בחפצא עצמו. ולפי"ז מובן דכדי להקנות לכשיבוא לעולם לא צריך שיהיה עכשיו חפצא כלל, אלא דכל היכא דעבידי דאתו סגי להקנותו לכשיבוא לעולם. וגם קידושין הוי חלות בחפצא ודינו כתרומה.
ועוד יש לתרץ דבין בתרומה ובין במכירה א"א לעשות מעשה הפרשה או מעשה מכירה כשהחפצא אינו בעולם כלל. אמנם במקרה של פירות דקל לכשיבואו לעולם אין כאן מעשה מכירה, אלא דמעשה הקנין חל עכשיו כהתחייבות ושעבוד הגוף לעשות המכירה לכישבוא לעולם. ולפי ר"מ יש חידוש דין דכשיבוא לעולם אזי ההתחייבות הזאת הופכת להיות קנין בפירות. ומובן דכל זה שייך רק במכירה דאפשר להתחייב ולהשתעבד למכור לקונה מסוים. אמנם בתרומה אין משמעות להתחייבות כלל ולכן צריך חפצא כל שהוא להיות בעולם עכשיו כדי שההפרשה תחול לכשיבוא לעולם. וקידושין דומין בזה לתרומה.
ועוד נראה לתרץ באופן שלישי דהמוכר פירות דקל אינו בעצם מוכר הפירות דאינם בעולם. אלא דהמכירה חלה על זכותו בדקל לפירותיו. ומכיון דהמכירה חלה על הדקל עצמו הקנין חל אע"פ דאין חפצא של פרי בעולם. אמנם בתרומה לא שייך לומר דהוא מפריש את חלקו בקרקע דמגדל את הפירות ולכן צריך לחכות עד שיהיה חפצא של פרי בעולם כדי להפריש לעתיד.¹⁰¹
ונ"מ בין התירוץ השני לשאר התירוצים הוא אם לפי ר"מ אדם יכול להקנות פירות דקל שאינן שלו. דהרי לפי תוס' הרא"ש והתירוץ השלישי אע"פ דאין פירות בעולם עכשיו, מ"מ ר"מ עדיין איירי בקנין ומכירה ולכן פשיטא דהדקל צריך להיות שלו. מאידך לפי התירוץ השני דכשאין הפירות בעולם אזי לפי ר"מ אין כאן חלות קנין אלא חלות התחייבות ושעבוד הגוף על הגברא, אזי אדם יכול להתחייב עצמו בכל מילי.¹⁰²
גמ'. ואיכא דאמרי אמר רבה לא א"ר אליעזר בן יעקב אלא בשחת דבי כיבשא אבל בשחת דבי שקיא לא, רב יוסף אמר אפילו בשחת דבי שקיא.
לפי הלישנא בתרא בדעת ראב"י הפרשה באגם אינו מהני, אע"פ דהפרשה בשחת מהני, מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. ולכאורה צ"ב דהרי לפי ראב"י הטעם דהפרשה באגם לא מהני אע"פ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא מפני דלכל הפחות בתרומה צריך חפצא של פרי בעולם, כנ"ל, ואגם אינו נחשב שם פרי. אמנם א"כ צריך בירור דלמה הפרשה בשחת מהני, הרי פרי חייב בתרו"מ רק כשהגיע לשליש ולפני כן אפי' הפרשת רשות אינה מהני (פרק ב מהלכות תרומות הל"י). ונראה דהטעם הוא דלפני הבאת שליש אינו נחשב לשם פרי כלל, וא"כ היאך ההפרשה חלה בשחת אפי' לפי ראב"י.
ונראה לבאר דיש חפצא של פרי לפני הבאת שליש. דהרי האיסור דערלה מתחיל בבוסר כמו שדייקנו מהרמב"ם בשיעורים לעיל (ב: בענין נט"ר בחו"ל, אות ב). אלא צ"ל דאע"פ דיש שם פרי לפני הבאת שליש, מ"מ יש דין בהפרשת תרו"מ דההפרשה חלה רק אחרי הבאת שליש.¹⁰³ ולכן ניתן לומר דאגם אינו שם פרי כלל ולכן אי אפשר להפריש מאגם. אמנם בשחת, אע"פ דאינו מחוייב בתרו"מ והפרשה אינה חלה עכשיו מ"מ יש כאן חלות שם פרי ולכן למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפשר להפריש על העתיד.¹⁰⁴
גמ'. ואמר רבי חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת, אבל אשתו מעוברת דבריו קיימים, כמאן כשהוכר עוברה ודברי הכל.
לפי רהיטת הסוגיא, אפי' כשהוכר עוברה הקידושין חלין רק לפי המ"ד דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אמנם לפי החכמים דסבורים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין קידושין חלין כלל בעובר. אמנם הרמב"ם מצד אחד פסק בהלכות מכירה (פרק כב הל"א) דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומצד שני פסק (פרק ז מהלכות אישות הלט"ז) דקידושין חלין כשהוכר עוברה וז"ל האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה לא אמר כלום, ואם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר העובר הרי זו מקודשת, ויראה לי שצריך לחזור ולקדש אותה מאביה אחר שתיולד כדי שיכניס אותה בקידושין שאין בהן דופי עכ"ל. והראב"ד הקשה דלכאורה הרמב"ם הולך בשיטת ראב"י דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
והגר"ח זצ"ל תירץ דבאמת הרמב"ם פסק דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אלא דסבור דעובר הוי בעולם. אך כל זה לענין קנין האישות דחל בעובר אפי' לפני הלידה. אמנם הסוגיא דידן דדן על קידושין בעובר כדבר שלא בא לעולם איירי בדין איסור שבאישות, וחלות איסור אישות חל רק על אשה גמורה דנולדה ולכן לפי המ"ד דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם חלות האיסור אישות אינה חלה כלל אפי' אחרי הלידה. וזה הביאור בסוף דברי הרמב"ם שצריך לחזור ולקדש אותה אחר שתיולד, דהרי חסר בה חלות איסור אישות. אמנם לפי ראב"י שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אזי כל חלקי הקידושין חלין כשתיולד.¹⁰⁵
והביאור הזה תואם את שיטת הרמב"ם (פרק כב מהלכות מכירה הל"י) בענין המזכה לעובר וז"ל כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כך אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם, ואפילו עובר הרי הוא כמי שלא בא לעולם, והמזכה לעובר לא קנה, ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה עכ"ל. ומשמע מדבריו דבעצם עובר נחשב כבעולם כדי לזכות במתנה אלא דבעובר דעלמא אין לאדם דעת מקנה לזכות לעובר. ועיין בתוס' ר"י הזקן (סג.) שהביא את דעת הרמב"ם בדין המקדש עובר, וגם ציין שהרמב"ם פסק שהמזכה לעובר שלו קנה. וכוונתו כנ"ל, דדין זה מלמד דעובר הוי בעולם גם בדיני ממונות וגם בענין אישות אלא דהאיסור של אישות חל רק על אשה דנולדה.^106
90 וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות, סוף אות א' ובהערה שם).
⁹¹ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות, אות א, ה, ו-ח).
⁹² עיין בזה בשיעורים לעיל (קונטרס בענין מילה, מנחת חינוך אות יג בענין הטפת דם ברית, אות ב) ובשיעורים ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות אות ד).
⁹³ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות, אות ג-ד).
⁹⁴ וע"ע בדעת הרי"ף בשיעורים לקמן (סח: בענין עבד ועכו"ם הבא על בת ישראל, אות ד), וברשימות שיעורם ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות).
⁹⁵ והשווה ללשון הרמב"ם (פרק ב מהלכות סנהדרין הלי"א) וז"ל אחד שהיה מומחה לרבים או נוטל רשות מבי"ד הר"ז מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בי"ד עכ"ל. וע"ע ברשימות שיעורים לב"מ (נה. ד"ה אם הוזקקו).
⁹⁶ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (קונטרס בענין גירות אות א).
⁹⁷ ע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (קונטרס בענין גירות אות יז).
⁹⁸ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לב"ק (פד: בענין שליחותייהו קעבדינן, אות א).
⁹⁹ וע"ע בזה ברשימות שיעורים ליבמות (מה: קונטרס בענין גירות אות א).
¹⁰⁰ והשווה לדברי רבינו בשיעורים לקמן (סד. ד"ה אלא אמר רב אשי).
¹⁰¹ ועיין במהרי"ט (סב: ד"ה וא"ר חנינא) דביאר באופן דומה וז"ל דהוי כמו שמקנה לו הדקל עצמו לפירותיו כיון דעביד דמייתי פירא אבל גבי תרומה לא שייך דמקנה הערוגה עצמה דלא מהני לענין תרומה דלא חל שם תרומה על הערוגה עכ"ל.
¹⁰² ועיין בשיעורים לעיל (דף כח: בענין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אות ג) דלפי החכמים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, נחלקו הראשונים האם אדם יכול להתחייב על דבר שלא בא לעולם.
¹⁰³ וע"ע בשיעור דבוסר ושל הבאת שליש ברשימות שיעורים לב"ק (צד. בענין שיטת הרמב"ם בפטור הפקר במצוות התלויות בארץ, אות ב).
¹⁰⁴ ועיין ברש"י (ד"ה אלא בשחת, וד"ה אבל באגם) וי"ל דכך נמי כוונתו וכדמבואר בדבריו, ודו"ק.
¹⁰⁵ וע"ע בחידושי הגר"ח על הרמב"ם (פרק ז מהלכות אישות הלט"ז) דכתב שם באופן אחר, דהיינו דהחלות שם אישות בעלמא חלה בעובר בלי אישות ממש, אלא דכשתולד תחול חלות אישות ממילא בוולד ותהיה לגמרי מקודשת. ויש לרמב"ם ביאור אחר בגמ'. ורבינו זצ"ל אמר דקיבל הרבה חידו"ת מאביו הגר"מ זצ"ל בשם זקנו הגר"ח זצ"ל שהם לא כדברי הגר"ח זצ"ל בספרו על הרמב"ם. והוסיף רבינו זצ"ל שהגר"ח זצ"ל עבר על ספרו על הרמב"ם ושינה אותו הרבה פעמים ואין להקשות ממ"ש בספרו על מסורת אביו הגר"מ זצ"ל. ורבינו זצ"ל הוסיף שראה בעצמו כת"י של חידושי זקנו הגר"ח זצ"ל ששונות לגמרי ממה שנדפס.
¹⁰⁶ אך ביאור דרבינו זצ"ל והגר"ח זצ"ל ברמב"ם לא נמצא בתוס' ר"י הזקן.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

צריך שלשה. ישראלים שנזקקין לו להטבילו ולהודיעו מקצת מצות קלות וחמורות כדאמר ביבמות (דף מז.): משפט כתיב ביה. משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח: מי יימר דמזדקקו ליה. הלכך לאו בידו הוא: הכי נמי דהוו קידושין. הואיל ובידו לשחררה ולקדשה: ה''ג מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת. הלכך אין מחוסר מעשה גדול מזה: ה''ג הנותן פרוטה לאשתו ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינה מקודשת. אם גירשה הכי נמי דהוו קידושין לרבי יוחנן: בידו לקדשה. בתמיה וכי בידו לקדשה אם יגרשנה שמא לא תתרצה בקידושיו: תפשוט דבעי רבי אושעיא. מהא דאמרן דמשום דאין בידו לקדשה משיגרשנה לא הוו קידושין ולא מידי תפשוט דבעי ר' אושעיא נמי דלא הוו קידושין דהשתא חלין לכשיגרשנה: דלמא כי היכי דתפסי כו'. כלומר להכי מספקא ליה לרבי אושעיא בהא משום דאיכא למימר דלמא סבירא לן מגו דאי בעי לקדושי השתא מקדשי תפסי בה קידושין לאחר זמן מהשתא אבל המקדש את אשתו לא חזיא השתא למתפס קדושי שהרי מקודשת ועומדת: תניא כוותיה דרבי יוחנן. דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי: אבל אם אמר לכשיתלשו תרומה ונתלשו דבריו קיימין. הואיל ובידו לתלוש ולהפריש: יתר על כן. אפילו מה שאין בידו דקסבר אדם מקדיש ומקנה דשלב''ל: לכשיביאו שליש. שעדיין לא הביאו שליש ואין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא כדגמר בר''ה (דף יג.) מועשת את התבואה לשלש אל תקרי לשלש אלא לשליש: אלא בשחת. שאע''פ שלא נתבשלו הגרעינין שליש או אפי' עדיין לא לבלבו החיטים שחת מיהא הוי וראוי לקצור ולהאכיל לבהמה דמידי דמינכר וחשוב הוא: אבל באגם. שאינה אלא צמחים רכים ולקמן מפרש מאי לשון אגם: לא. דכיון דלא חשיב לא חייל עליה שם תרומה למפרע: דבוצלנא. שהוא מבצל ועולה מן הארץ ויש בו כדי לכוף וחבירו בעירובין (דף כט:) דלא איבצול זירתא שלא גדל זרת: כמאן אזלא. אדרבי חנינא קאי כמאן פריש רבי חנינא אמתני' דאם אשתו מעוברת דבריו קיימין אלמא דבר שלא בא כלל לעולם הוא דאין מקנה אבל בא מקצתו מקנה: כמאן אי כרבה. סבירא ליה דאוקמא לרבי אליעזר בן יעקב בשחת הכא מעוברת נמי בשהוכר עוברה וכדרבי אליעזר בן יעקב ואי כרב יוסף סבירא ליה דאפילו באגם אמרה רבי אליעזר הכא אפילו לא הוכר אמר רבי חנינא מקודשת לדברי ר' אליעזר בן יעקב וכדרבי אליעזר בן יעקב קי''ל דמשנתו קב ונקי: דבי כיבשא. שדה של בית הבעל שדייה במי גשמים: אבל בשחת דבי שקיא. של שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמר דעבידא דפסידה כי לא משקה לה כדמיבעי לה הלכך כמי שלא באה לעולם כלל הוא: אפילו שחת דבי שקיא. הואיל והגיע לכלל שחת: ודברי הכל. בין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת דהא נמי כשחת דבי כיבשא הוא שגמרו בידי שמים: שלא בא לעולם. ביאה גמורה כי הכא דלא הביא שליש:

גר צריך שלשה משפט כתיב ביה כדין. נראה דוקא בקבלת מצות הוא דבעינן ג' אבל בטבילה בחד סגיא אם כבר קיבל עליו המצות וראיה מההיא דיבמות (דף מה:) דקאמר התם ההוא דהוו קרי ליה בר ארמאי פירוש משום דמל ולא טבל אמר ריב''ל מי לא טבל לקריו כלומר וכי לא ראה קרי מימיו דצריך לטבול א''כ משמע מדנפיק בטבילת קריו משמע דלא בעינן שלשה ומיהו קשה מהא דאמר (שם דף מז:) דמושיבין אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים יושבים מבחוץ ומודיעין לה מקצת מצות קלות ומקצת חמורות ופריך והא בעינן שלשה ומשני תני שלשה אלמא משמע דלטבילה נמי בעינן שלשה ויש לומר דודאי למצוה בעינן שלשה אבל לא לעכב אי נמי י''ל דהא דבעי שלשה היינו טעמא משום קבלת מצות וא''ת משום קבלת מצות נמי אמאי בעינן שלשה והרי הודאות והלואות דכתיב בהן משפט ואפ''ה אמרינן בסנהדרין (דף ג.) דדן אפילו יחידי ויש לומר דיש לנו להשוותן לגזילות וחבלות דלעולם בעי שלשה דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן וא''ת א''כ ליבעי מומחין כמו גזילות וחבלות ויש לומר דשליחותייהו עבדינן כדאמרינן בגיטין (דף פח:) עוד אמר הר''ר נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין אע''ג שאינן מומחין דעל כרחך השתא ליכא מומחין שהרי אין סמוכין ולדורותיכם משמע לדורות עולם: אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו כו'. תימה אמאי לא משני נמי הכא מי יימר דמזדקקי לה תלתא כדמשני לעיל וא''כ אינו בידו וי''ל דסוגיא זו אתיא כמ''ד ביבמות (דף מז:) עבד אין חייב בקבלת מצות לאחר שחרור לפי שהיה חייב קודם שחרור במצות אשה א''כ בשעת קניינו היו מטבילין אותו כדי לקבל המצות וטבילה דלאחר שחרור היינו טבילת גר וההיא לא בעי שלשה: נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה. ה''ה נמי דמצי לשנויי לעיל הכי: ואמר רבי חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת. פי' בקונטרס דאיירי אליבא דר''א בן יעקב דאילו רבנן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא''כ אפילו מעוברת לאו כלום הוא וא''ת מנ''ל לרבי חנינא דאיירי כשאין אשתו מעוברת ורבי אליעזר בן יעקב היא ודלמא איירי אף כשאשתו מעוברת ורבנן היא וא''כ אמאי קאמר לא שנו וי''ל משום דבכולה ברייתא דבסמוך הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' דקתני רבי מאיר אומר מקודשת ולא תני בהדייהו זו אם ילדה אשתך נקבה כו' אלמא קסבר דאפילו ר' מאיר מודה דאינה מקודשת היכא דאמר ליה אם ילדה אשתך נקבה ורבי מאיר ורבי אליעזר אמרו דבר אחד כדאמר לקמן ולפיכך אתא רבי חנינא לפרש דלא אמר רבי אליעזר בן יעקב אלא כשאין אשתו מעוברת וכו' כדפרי' דהא רבי אליעזר בן יעקב מודה היכא דאמר לו אם ילדה אשתך נקבה לאו כלום הוא ונראה דאע''ג דהלכה כרבי אליעזר בן יעקב בעלמא דקב ונקי הוא הכא לית הלכתא כוותיה ולאו ככולהו תנאי דאמרי אדם מקנה דשלב''ל דהא פליגי בב''מ (דף סו:) רב נחמן ורב הונא במוכר פירות דקל לחבירו רב הונא אמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו משבאו לעולם אין יכול לחזור בו ואדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורב נחמן אמר אפילו באו לעולם יכול לחזור בו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וזה מכרן קודם שבאו לעולם והלכה כרב נחמן בדיני וא''כ אין הלכה כר''א בן יעקב: