קידושין סג ע"ב

דף סג - ב

"על מנת שירצה אבא", שאמר הבן, משמע: "על מנת שישתוק אבא", כשישמע, ולא ימחה ויתנגד לקידושיי.

וכך תתפרש משנתינו: אם רצה האב, כלומר, שתק בשעת שמיעתו ולא מחה, הרי זו מקודשת, ואם לא רצה האב, כלומר שמחה ואמר: "איני רוצה בקידושי בני" אינה מקודשת.

ואם מת האב קודם ששמע על קידושי בנו, הרי זו מקודשת, שהרי לא התנגד לקידושי בנו. ^[1]

גם כך, אי אפשר לומר, כי אימא סיפא דמתניתין: מת הבן, מלמדין את האב לומר שאינו רוצה, משמע, שהאב שמע, ושתק, ^[2] ואנו מלמדין אותו שיאמר "איני רוצה" ואמאי מהניא מחאתו, והא שתיק בשעת שמיעה, ושוב אין מחאתו יכולה להועיל!? אלא על כרחך את הסיפא צריך לפרש כגון דאמר לה: "על מנת שלא ימחה אבא" ויאמר: "איני רוצה בקידושין", לפיכך, אם מת הבן יכול האב למחות ולבטל את הקידושין.

וגם את המציעתא, אפשר לפרש כשאמר לה: "על מנת שלא ימחה אבא", לפיכך, אם מת האב, והרי לא מחה, הרי היא מקודשת.

אבל את הרישא, הרי אי אפשר לפרש כך, כי, אם אמר לה: "על מנת שלא ימחה אבא", הרי יש לאביו אפשרות למחות כל זמן שירצה. אם כן, איך אמר התנא רצה האב, כלומר אם לא מחה האב, מקודשת היא, משמע, ודאי מקודשת, ואמאי, הרי אינה אלא ספק מקודשת, שמא ימחה האב לאחר זמן!? ^[3]

בעל כרחך, את הרישא יש לפרש: "על מנת שישתוק אבא" ^[4] ולפיכך, שתק הרי זו מקודשת, לא שתק, אלא מוחה לאלתר, אינה מקודשת.

ואת המציעתא ^[5] והסיפא יש לפרש: "על מנת שלא ימחה אבא" לפיכך, מת האב עד שלא מיחה הרי זו מקודשת, אבל כל ימי חייו אינם קידושין, שמא ימחה האב, מת הבן, מלמדין את האב למחות, כדי שלא תזקק ליבם.

והשתא תיקשי: וכי אטו רישא בחד טעמא [באוקימתא אחת] ומציעתא וסיפא בחד טעמא!?

אמר רבי ינאי: אין. כלומר: אכן, כך צריך לפרש את המשנה.

אמר ריש לקיש: שמעת מינה: לדעת רבי ינאי: ^[6] דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי [בשתי אוקימתות] ואליבא דחד תנא, ולא מוקמינן מתניתין במחלוקת תרי תנאי ובחד טעמא.

כלומר: עדיף להדחק, ולהעמיד רישא וסיפא, בשתי אוקימתות, מאשר לומר שבמשנה אחת מופיעות שתי דיעות של תנאים החולקים זה על זה, בלא שהמשנה רומזת על כך.

לפיכך, מעמידים אנו את הרישא כשהתנה: "על מנת שישתוק", ואת הסיפא כשאמר: "על מנת שלא ימחה".

ואיננו אומרים: כל המשנה מדברת כשאמר: "על מנת שירצה אבא" ומחלוקת תנאים היא איך לפרש את דבריו: תנא דרישא סבר שכוונתו היתה: על מנת שישתוק אבא. ותנא דסיפא סבר שכוונת המקדש היתה: על מנת שלא ימחה אבא.

נמצא, כדי להעמיד את המשנה כחד תנא, על כרחינו להעמידה בתרי טעמי.

רב יוסף בר אמי אמר: אין צורך לדחוק את משנתינו בתרי טעמי, כי לעולם, חד טעמא הוא, ומאי "על מנת שירצה אבא" דקאמר: "על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלושים יום" [תוך שלשים יום].

וכך תתפרש המשנה: רצה האב, כלומר, לא מיחה כל אותם שלשים יום, הרי זו מקודשת, לא רצה האב, שמיחה באותו זמן, אינה מקודשת.

מת האב, והרי לא מיחה, הרי זו מקודשת, מת הבן, ועדיין לא מיחה האב, מלמדים אותו שימחה, אם עדיין תוך שלשים הוא, כדי לפוטרה מן היבם.

מתניתין:

א. האב רשאי לקדש את בתו כל זמן שהיא קטנה, וכן כאשר היא "נערה", כלומר, ששה חדשים אחרי שנעשית "גדולה".

לאחר מכאן, "בוגרת" היא, והרי היא ברשות עצמה.

ב. נאמן האב לומר קידשתי את בתי שנאמר [דברים כב טז]: "את בתי נתתי לאיש הזה"

האב שאמר "קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה" נאמן, והרי היא אסורה לכל העולם מספק, כי כלפי כל אחד ואחד יש לומר: שמא לאחר היא מקודשת.

ואם בא אחד ואמר: "אני קידשתי אותה", ואין האב מכחישו, נאמן. ^[7]

ואם באו שנים לפנינו, זה אמר: "אני קידשתי אותה", וזה אמר: "אני קידשתי א ותה".

אם שניהם נותנים לה גט, הרי היא מותרת לכל אדם. ^[8]

ואם רצו, אחד נותן גט, ואחד [השני] כונס אותה, ממה נפשך אם הוא המקדש, הרי טוב, ואם חבירו קידש אותה, הרי נתן לה גט, ומותרת היא לו. ^[9]

גמרא:

שנינו במשנה: בא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן.

אמר רב: נאמן הוא ליתן לה גט, ואין נאמן לכנוס אותה.

נאמן ליתן גט, ואין לחשוש, שמא אינו בעלה, ושקר הוא דובר, כי, חזקה "אין אדם חוטא ולא לו", כי למה לו להתיר אשת איש חינם, בדבר שאין לו הנאה ממנו. ^[10]

ואין נאמן לומר "אני קידשתיה" כדי לכנוס אותה, כי אימא [אומרים אנו]: שמא יצרו תוקפו לשאת אשה זו, אף על פי שאסורה היא לו. ^[11] רב אסי אמר: "אף נאמן לכנוס, ^[12] כי אם אינו בעלה, לא היה מעיז את פניו בפני אביה, ^[13] לומר: "אני קידשתיה", כי ירא הוא שמא יכחישנו האב ויאמר לו: אמנם איני זוכר למי קידשתיה, אבל יודע אני בודאות, שאתה אינך בעלה. לפיכך, אם אמר: "אני קידשתיה", נאמן הוא לכנסה. ^[14]

ומודה רב אסי לרב: באשה שאומרת: "נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי" ובא אחד ואמר: "אני קידשתיה שאין הוא נאמן לכנוס, כי אינו מפחד שמא תכחישנו, היות ויודע הוא, שהיא תחפה עליו, ותתרצה בו, ותכחיש את כל מי שיבוא אחר כך, ויאמר: "אני הוא המקדש", לפיכך, אינו נאמן לכנוס, שמא יצרו תוקפו.

תנן: "קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה", זה אמר: "אני קידשתיה", וזה אמר: "אני קידשתיה", שניהם נותנים גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס, הרי, נאמן הוא אף לכנוס, ^[15] ותיובתא דרב!? אמר [יתרץ] לך רב: שאני התם, דכיון דאיכא אחר בהדיה [יחד עמו] אירתותי מירתת [מפחד הוא] מעיקרא, שמא יכיר האב שחבירו קידשה ולא הוא, והיות שכן, אומרים אנו: זה שכונס אותה, דובר אמת הוא, והשני שקרן, לכן מפחד הוא לכנוס אותה, ונותן לה גט. ^[16]

תניא בברייתא כוותיה דרב אסי: האב שאמר: "קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה", ובא אחד ואמר: אני קידשתיה, אף נאמן לכנוס, כדברי רב אסי.

כנסה, ^[17] זה שאמר: "אני קידשתיה", ובא אחר כך אחר ואמר: "אני הוא שקדשתיה", לא כל הימנו, של אחרון לאוסרה עליו [על הראשון] היות וכבר הוחזקה בהתר.

האשה שאמרה: "נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי" ובא אחד ואמר: "אני קידשתי אותה" אין נאמן לכנוס אותה, ^[18] מפני שהיא מחפה עליו.

נערה המאורסה שזינתה מיתתה בסקילה.

איבעיא להו [בני הישיבה נסתפקו]: מהו לסקול על ידו של האב. כלומר, האם נאמנותו של האב לומר: "קידשתי את בתי" מועילה כמו שני עדים, ואם זינתה יש לסקול אותה כדין נערה המאורסת לאיש שזינתה.

או: שאין נאמנותו של האב מועילה, אלא לענין שתהיה אסורה לאחרים, אבל אינו נאמן לגמרי כמו שני עדים.

רב אמר: אין סוקלין.

ורב אסי אמר: סוקלין אותה ^[19] ככל נערה המאורסה שזינתה.

ומפרשינן טעמא: רב אמר: אין סוקלין משום דכי הימניה רחמנא לאב לאיסורא [לאסור אותה האמינה התורה את האב], אבל לקטלא לא הימניה רחמנא. ^[20]

רב אסי אמר: סוקלין אותה, כי לכולה מילתיה [לכל דבר] הימניה רחמנא לאב.

אמר רב אסי: ומודינא [מודה אני] לרב באומרת "נתקדשתי", וזינתה עם אחרים, שאין ממיתים וסוקלים אותה. ^[21]

ואמר רב אסי: הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי [משברות גגין], כלומר, דברי סותרים זה את זה, ואין מי שמבין את טעמם! כי השתא, ומה במקום שאמר האב: "קידשתי את בתי" שאם בא אחד ואמר: "אני קידשתיה", נאמן הוא, ואם בא לכנוס כונס, משמע, שאינה מוחזקת כל כך לאיסור, על פי דברי האב.

אף על פי כן, אמרת [אומר אני]: סוקלים על ידו! ^[22]

מקום שאמרה האשה עצמה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ואם בא אחד ואמר: "אני קידשתיה" אם בא לכנוס, אין כונס, כי הרי היא בחזקת מקודשת, ומחמירים אנו עליה שלא יכנסנה מספק.

אינו דין שאם זינתה, סוקלין אותה!?

ומפרש רב אסי: ולא היא, כלומר, אין זו קושיא, למי שמבין את טעם הדבר.

כי לאב הימניה רחמנא שנאמר [דברים כב טז]: "את בתי נתתי לאיש הזה", לפיכך, סוקלים על ידו.

אבל לדידה, לא הימנה רחמנא, ואמנם יכולה היא לאסור את עצמה, על ידי שאומרת אשת איש אני, אבל אינה נאמנת לענין מיתה. ^[23]

ורב חסדא אמר: בין באב האומר: '"קידשתי את בתי", בין באשה האומרת: "נתקדשתי", והלכה וזינתה, אחד זה ואחד זה, אין סוקלין אותן.

ואזדא [הולך] רב חסדא שאמר: אף האב אין נאמן לסקול על ידו לטעמיה [כשיטתו] במקום אחר:

א. הבא על אחת מן העריות, אם היו שוגגים חייבים הוא והיא קרבן חטאת, ואם היו מזידים, יש מן העריות שחייבים עליהן מיתת בית דין, ויש מן העריות שחייבים עליהן מלקות.

ב. אין חיוב קרבן ולא חיוב מלקות אלא בגדולים, אבל קטן וקטנה פטורים.

ג. גדול הבא על הקטנה, וכן גדולה שנבעלה לקטן, הרי גדולים חייבין והקטנים פטורים, והוא שתהיה הקטנה בת שלש שנים ויום אחד והקטן בן תשע שנים ויום אחד, כי בפחות מזה, אין הביאה ביאה, ואף הגדול והגדולה פטורים.

דאמר רב חסדא: האב שאמר: "בני זה בן תשע שנים ויום אחד" או שאמר: "בתי זו בת שלש שנים ויום אחד" וראויים הם לביאה, נאמן הוא ^[24] לחייב קרבן חטאת אם בא הבן על אחת מכל העריות, או שאחד מכל העריות בא על הבת והיתה הביאה בשוגג.

אבל אינו נאמן לא לענין מכות ^[25], ולא לעניין עונשין של מיתה, אם התרו באשה שבא עליה הבן, והתרו באיש שבא על הבת. ^[26]

תניא בברייתא כוותיה דרב חסדא האומר: "בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד הוא", או: "בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד היא". ^[27]

אימא סיפא וכו'. פי' בשלמא ריש' ניחא ומציעתא נמי אעפ"י שלא שמע שהרי מת קודם לכן מ"מ כיון שלא מיחה ולא ימחה מקודשת שכל האומ' שישתוק אינו מקפיד ברצונו אלא שלא ימחה וכאומר שלא אמחה דמי ומוסף עליו שאשתוק שאם שתק בשעת שמיעה אפילו צווח לאחר מכאן לא כל הימנו וליכא למימר דכשמת לאחר ששתק דאי הכי אפי' חי ומיחהמקודשת ואין צריך לומר מת וה"נ קשה כשישתוק כדקשיא בשאמר על מנת דאמר אין אלא סיפא קשיא דקתני מלמדין ואמאי הרי שתק ושוב אינו יכול למחות ואם תאמר כשלא שמע עד עכשיו ובא לומר לך שכשמודיעין אותו מלמדין אותו שיאמר איני רוצה אין לשון מלמדין כן אלא במי שהיה שותק ומלמדין אותו שלא יעשה כן אלא דאמר על מנת שלא ימחה פירוש תני בסיפא שלא ימחה והיינו לישנא דגמרא דאיתמר מעיקר' אלא על מנת שישתוק והכא אתמר אלא דקאמר ע"מ שלא ימחה כלומר דאמר הכי בפירוש ומת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה ומכיון שמיחה בטלו קדושין לגמרי שאין בידו לחזור ולומר רוצה אני לעולם:

ה"ג וזו היא גרסתו של ר"ח ז"ל: רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא. א"ר ינאי אין. והסיפא הוא דמוסיף ר' ינאו ותני על מנת שלא ימחה אבל סתם לשון ירצה הוא שישתוק כדקתני רישא ופרש"י ז"ל ורישא ליכא לאוקמה בהכי דאם כן מאי רצה האב מקודשת והלא יש בידו למחות לעולם ואין כאן קדושין לעולם ושמעינן מהא דאע"ג דאמר נמי אין יכול לחזור בו ולמחות דאי לא תימא הבי לוקמה כולה בשלא ימחה ומאי רצה דאמר אין ולא רצה דלא אמר אין ולא אינה מקודשת שהרי בידו למחות לעולם. אעפ"י ששתק תחלה ומציעתא מת האב אעפ"י שלא אמר הואיל ומת מקודשת משום הכי לא לוקמה בדאמר אין משום דרצה האב דומיא דירצה הוא מה שירצה דלא ימחה אף רצה דלא ימחה הא ודאי דחקיה האי דוחקא זוטרתי ומוקמי מתני' בחד טעמא ולא משבשי' לה לאוקמה בתרי טעמי אלא שמא הרשות בידו למחות לעולם אפי' אמר אין דהא תלמוד שימחה (וש"מ) ושתק הרי לא מיחה ואפי' הכי חוזר ומוחה אחר זמן שאין התנאי לשעת שמיעה אף בשאמר רוצה אני חוזר ומוחה לאחר זמן.
וליכא לפרושי הא דאמרינן אלא על מנת שישתוק ולא ימחה כלומר דאמר הכי בפי' אבל האומר סתם על מנת שירצה שיאמר רוצה אני משמע דאם כן רישא ומציעתא דמוקמינן בחד טעמא שישתוק הא מתני' קתני שירצה. ואם תאמר רבי ינאי תני שישתוק הוה ליה למימר הכי תני שישתוק ועוד דהוה ליה לאוקמה למציעתא בסיפא ושלא ימחה רישא בשירצה ומאי רצה דאמר אין ולא הוה לן למימר רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו כשישתוק ולשבושה למתני' ומחלף שירצה בשישתוק ועוד דאמר רשב"ל שמע מינה מדרבי ינאי דחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי כלומר מדלא אמר רבי ינאי תנאי היא דתנא דרישא סבר שירצה לשון שתיק' הוא ואוסופי הוא דמוסיף רבי ינאי במתני' שישתוק ושלא ימחה וכל שהן בכלל לשון שירצ' פי' ר' ינאי שהוא לשון שישתק ור"ל נמי מספקא לי' מאי לשון שירצה ולפיכך אמר דאפשר לאוקמה כתנאי ולומר דפליגי בפירוש לשון שירצה והכי דיוק לישנא דגמ' כדתירץ ורב יוסף פירש שהוא לשון שלא ימחה ותני במתניתין עד ל' יום ומסתברא דהלכתא כרב יוסף דמוקי למתני' כפשטה ולא דחיק לה לאוקומה בתרי טעמא ושמעינן מינה שכל האומר שירצה שלא ימחה קאמר וכל זמן שירצה יכול למחות ואינו צריך למחות בשעת שמיעה ולא עוד אלא אפי' אמר רוצה אני חוזר ואומר אין אני רוצה והויא מחאה כדפרישית.
ומצאתי דתניא בתוספתא (ג,ז) על מנת שירצה פלוני אעפ"י שאמר איני רוצה מקודשת שמא ירצה לאחר שעה (אעפ"י) [עד] שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת על מנת שירצה אבא אעפ"י שלא רצה האב הרי זו מקודשת שמא נתרצה פי' שמא יתרצה שעה אחר' מת האב מקודשת מת הבן זה היה מעשה ובאו ולימדו את האב שיאמר איני רוצה והך ברייתא יש לומר דאתיא כרב יוסף דשלא ימחה משמע שאין הדבר בשע' שמיעה אלא כשם שהוא מוחה והולך כל זמן שירצה ואפילו אמר מתחילה רוצה אני כל זמן שירצה מבטל מחאתו הראשונה אלא אם כן אמר מכאן ועד שלשים יום שכיון שעברו שלשים אין בידו למחות ולא לרצות ואין זה נכון דכיון שמיחה בטל תנאו ובטלו קדושין מעתה מכל מקום הברייתא חוששת לעולם אלא שיש לומר שהיא משובשת או על מנת שיאמר אין בפי' קתני רישא ואומר אין לעולם ומת האב במציעתא, וסיפא נמי בשלא ימחה ובתרי טעמי מתוקמה.
ומ"מ שמע מינה בתנאין דאומר וחוזר ואומר הפך בדבר שאינו תלוי בשעת שמיעה ואם אמר שישתוק בפי' הכל תלוי בשתיקה ראשונה של שעת שמיעה ואם מת אעפ"י שלא שמע כיון שלא צווח מקודשת וכדמפרש בגמרא דבהא לא פליגי אלא בלשון שירצה דפליגי כדפרישית ואם אמר על מנת שיאמר אין מסתברא שאין הדבר תלוי בשעת שמיעה אלא אפילו שתק ואפילו מחה חוזר ואומר אין שכל התנאין בלשונם עד שיתקיימו משל לאומר על מנת שיתן לי מאתים זוז נתן כל זמן שירצה מקודשת מת ולא נתן אינה מקודש' ולא ימחה נמי מחה נתבטלו מיד לא מחה ואפי' קיים חוזר ומוחה לעולם משל לאומר על מנת שלא אשתה יין שתה נתבטל מעשה לא שתה עד שמת מקודשת כך הדין בכל התנאים שכל שתנאו בקום עשה קיומו מיד בעשה ואין בטולו עד שיעבור עד זמן הקיום וכל שתנאו בלא תעשה בטולו מיד בעשה ואין קיומו עד שיעבור כל זמנו אבל על מנת שישתוק שתק מקודשת מיד שהרי קיים מיחה נתבטלו מיד כדברי רש"י ז"ל לפי שהתנאי זה (בביטולו לקיומו) כלום או יתקיים או יתבטל מיד ואין הדבר תלוי אלא בשעת שמיעה מת האב קודם ששמע מקודשת כדפי' לעיל והלכתא רבוות' איכא למשמע מהך שמעתתא ולפיכך פירשתיה בארוכה:

נאמן ליתן גט. פירוש שמותרת בגיטא לינשא לשוק כדפרש"י ז"ל לפי שאין אדם חוטא ולא לו ואף על פי שמתחלה שמא לכונסה כוון מיהו כיון דאמרו שלא ישאנה לא היה כותב לה גט להתירה שאין אדם חוטא ולא לו ואותבינן עליה דרב מהא דתנן אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס אלמא נאמן לכנוס וכי תימא משום שהנותן גט נאמן ליתן גט ולהתירה בגיטו לכל מה שתרצה הני מילי כשהיא לבדו שכיון שהוא נותן גט מימר אמר בגט זה תנשא לשוק ואלו לא היה הוא המקדש לא היה חוטא להשיאה לאחרים אבל הכא כשבא אחר עמו מימר אמר אעפ"י שאני נותן גט עדיין תהא אסור' לשוק מחמ' ספקו של אח' השני לפיכך אפשר שהוא נותן גט אף על פי שאינה אשתו ולא היה להם להתיר' לזה אלא ש"מ משו' שנאמן הוא לכנוס:

הא דאמרינן ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמר בני זה בן תשעה שנים ויום אחד וכו'. לא נהירא לי מאי לטעמיה, דהתם לא האמינה רחמנא לאב אלא שנאמן משום דעד אחד נאמן באיסורים לקרבן וי"ל בתי זו בת שלש שנים ויום אחד רחמנא האמינה דכתי' את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע אפי' ביאה ואפי' היה באותה ביאה ספק בשנים שלה ואעפ"י כן קאמר אין סוקלין כנ"ל ועוד י"ל דאזדא לטעמיה דאשכחן לקרבן ולא לעונשין:

אלא לאו על מנת דישתוק. דלשון שירצה היינו שישתוק והלכך רצה האב ששתק בשמיעה ראשונה מקודשת, ואם לאו אלא שצוח אינה מקודשת, אלא נתבטלו קדושיו לגמרי, דכל שהתנה בשב ואל תעשה ועשה נתבטל תנאו לגמרי, מת האב הרי זו מקודשת, אף על פי שלא שמע כלל, שאין הכוונה שישמע האב ושישתוק, אלא שלא ימחה ויתר עליו שישתוק שאם לא מחה בשעה ראשונה הרי זו מקודשת, ואף על פי שמחה לבסוף, ובאומר על מנת שלא ימחה מוחה הוא אחר ששתק ואפילו אחר שהודה, שזה בשב ואל תעשה, וכל שבטלו מבוטל.

אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה ואמאי והא שתיק. דעל כרחין מדאינו מוחה אלא בלמוד בין שמיעה ללימוד איכא שתיקה.

אלא דאמר לה על מנת שלא ימחה. כלומר סיפא דמלמדין בשאמר לה בפירוש על מנת שלא ימחה, והלכך אף על פי ששתק בשמיעה ראשונה אם עמד ומחה לבסוף אינה מקודשת.

רישא בחד טעמא מציעתא וסיפא בחד טעמא. יש ספרים שיש בהן כנוסחא הזאת, וזו היא גירסתו של רש"י, דמציעתא נמי בשאמר לה על מנת שלא ימחה, וגירסא מיושרת היא, דכיון שלא עמדה לנו משנתינו כולה כצורתה והוצרכו לדוחקה ולהעמידה בתרי טעמי, דרישא על כרחין לאו בדאמר לה שלא ימחה, דאם כן בשלא מחה אמאי מקודשת, אף על פי שלא מחה עכשיו שמא ימחה לאחר זמן, אלא על כרחין מתניתין בתרי טעמי, וכיון שכן, נשוב לומר דירצה אבא, היינו שיאמר אבא אין, שהוא היה משמעות הראשון, ולכאורה הענין הראשון שפירשו בו הוא הנראה והמתישבת יותר, והלכך רישא בשאמר לה כלשון משנתינו ממש על מנת שירצה, ופירושו שיאמר אין, ואם רצה שאמר אין מקודשת גמורה ואם לאו אינה מקודשת אלא תלויה ועומדת עד שעת מיתת האב שמא יאמר אין, אבל אם אמר לה בפירוש על מנת שלא ימחה ומת האב מקודשת גמורה, שהרי לא מחה ולא ימחה, אבל עד שמת אינה מקודשת גמורה שמא ימחה לאחר זמן, מת הבן מלמדין האב שימחה להתירה לשוק במקום יבם.

רב יוסף בר אמי אמר לעולם כולה חד טעמא הוא ומאי על מנת שירצה אבא דאמר לה על מנת שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום. כלומר כולה מתניתין בדאמר בפירוש על מנת שלא ימחה, ואף על גב דמתניתין קתני על מנת שירצה, לאו למימרא לשון שירצה משמעו שלא ימחה, אלא כיון שבלשון רצוי יש שלא ימחה, לא חש תנא דמתניתין לומר בפירוש על מנת שלא ימחה, והזכיר הלשון בענין הכונה כלומר שיהא מרוצה בדבר עד שלא ימחה, וסמך בזה על בבות דמתניתין שאינן מתיישבות אלא בכך ומסרן לחכמים, והכי מוכח בתוספתא (פ"ג, ה"ז) דקתני על מנת שירצה פלוני אף על מי שאמר איני רוצה מקודשת, שמא נתרצה לאחר שעה, עד שיאמר רוצה אני, אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, על מנת שירצה אבא אף על פי שאמר האב איני רוצה הרי זה מקודשת, שמא יתרצה האב לשעה אחרת, אלמא דלשון שירצה היינו שיאמר אין, וכל שאמר לבסוף אין אף על פי שמחה תחלה, הרי זו מקודשת, והא דקתני בתוספתא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה, ברייתא נמי בתרי טעמי היא שנויה, וכפירושה דר' ינאי דמתניתין, ובתשלום אותה ברייתא מת האב מקודשת שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו וספק מקודשת קאמר, ובגמרין דמותביה מינה ללישנא דעד שיאמר אבא אין ולא מוקמיה לה בקדושי ספק, משום דמקודשת דמתניתין משמע להו מקודשת ודאית ולא ספק מקודשת, דהא ברישא קתני ואם לאו אינה מקודשת ואינה מקודשת גמורה קאמר, אלמא כל דתני בהא מתני' מקודשת מקודשת גמורה קאמר, ומכל מקום מדברי הברייתא נלמוד דאף על פי שלא ראינו שנתרצה חוששין לה וצריכה גט, ומהכא שמעינן דכל שאמר סתם על מנת שירצה אבא ועל מנת שירצה פלוני עד שיאמר אין קאמר, וכל שאמר אין אף על פי שמחה בתחלה חוזר הוא ומתרצה ואומר אין ונתקיים תנאו בין בקדושין בין בדיני ממונות, וכן נראה מדברי הרמב"ם (הל' אישות פ"ז, ה"א).

תנן רצו אחד נותן גט ואחד כונס תיובתא דרב. דאמר נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס, דאף על גב דרב נמי נאמן ליתן גט קאמר, ובגיטו של זה הותרה לעלמא, לא דמי דהתם אי לאו דאיהו ניהו דקדשה לא היה מגרשה, דאין אדם חוטא ולא לו, אבל הכא מימר אמר אנא מאי עבדי בגיטי לא משתריא לעלמא, דהא איכא אידך דאמר אני קדשתיה ואי דתנשא להאי דלמא קושטא קאמר ואי לאו דחד מהימן לכנוס לא שריא לה לחד מינייהו, ופריק בהא אפילו רב מודה בה, דכיון דאיכא אחר בהדיה רתותי מרתת, אלא שמע מינה כיון שזה נתן גט והוא החזיק בטענתו קושטא קאמר, והוא הדין דמצי לאוקומה בדאמר קדשתיה לאחד משנים, אלו ואיני יודע למי מהם קדשתיה, אלא ניחה ליה לאוקמה באוקמתא רויחא בדקיימא ליה אפילו בספק כל העולם ולא בספק שנים דוקא, ולישנא דמתניתין נמי הכי משמע, איני יודע למי קדשתיה שהכל בספק אצלו.
אבל בירושלמי (פ"ג, ה"ז) העמידה בכך, דגרסינן התם פתר לה באומר לאחד משני אלה קדשתיה ואיני יודע איזהו ושם החליפו השיטה ועשאוה מחלוקת רב ושמואל, רב אמר נאמן אף לכנוס ושמואל אמר נאמן ליתן גט, והקשו התם מתניתן פליגא על רב (יבמות כב, א) המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, ופרקיה תמן אשת איש ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ויאמרו שזהו שקדש, פירוש שמא כשיבואו השנים שנתקדשה בפניהם גם הם יעידו בכך שזהו שקדש ומעולם לא הוחזקה אשת אחר.
וקיימא לן כר' אסי דאמר דנאמן אף לכנוס, דתניא כותיה קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס.
ירושלמי (פ"ג, ה"ז):ר' יוחנן אמר נאמן לכנוס ואין למדין ממנו דבר אחר, אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה, לא כל הימנו. אף בקדושין כן אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי קדשתיה בא אחד ואמר אני קדשתיה, לא כל הימנו.

כנסה ובא אחד ואמר קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו. ומסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש, אלא כיון שהתירוה לכנסה אף על פי שלא כנסה, וכאותה שאמרו בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כב, ב) גבי שבויה ואם משנשאת באו עדים לא תצא, ואתמר עלה אמר שמואל לא נשאת נשאת ממש, אלא כל שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת, ומאי לא תצא, לא תצא מהתירה הראשון, אבל אם בא שני קודם שהתירוה לינשא לראשון ועמד ראשון וכנסה, מוציאין אותה ממנו, הואיל ועברה על רצון חכמים וצריכה גט משניהם.
והכי אתמר בירושלמי (פ"ג, ה"ז) אמר רבי זיערא רבי איסא בשם רבי יוחנן קדם אחד מהן וכנס מוציאין מידו, ואף על גב דקיימן לן (כתובות כב, ב) בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה היכא דליכא לברורי, אי נמי בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, התם הוא דאיכא תרי לבהדי תרי, דכיון דאיכא תרי דמסהדי דנתגרשה ואי נמי מת והיא אומרת ברי לי ונשאת לאחד מעדיה, הלכך לא מפקינן לה מתותי גברא, כיון דנשאת על ידי שנים, אבל כאן שנאסרה על פי האב, ואלו מכחישין זה את זה ואין כאן מי שיתירנה אלא זה שנשאה, דאיכא למיחש שמא עיניו נתן בה והיא נמי ספק, נעמידה על חזקתה ואסורה לאחד מהן כדרך שהיא אסורה לעלמא, והלכך אם נשאת תצא, ומיהו באומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה, דקתני בברייתא דאינו נאמן לכנסו, דדלמא תקפתו יצרו ולא מירתת משום דמחפה עליו, נראין הדברים דאם כנסה אין מוציאין אותה מידו, דהא אין כאן מי שמכחישו, ומן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ"ל.
והא דאמרינן דנאמן לכנוס אין צריך קדושין אחרים, אבל הא דתנן אם היו ב' אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס, אפשר לומר דהשני כשבא לכנוס צריך קדושין אחרים, שהרי הכניסה ראשון בספק זה.

והא דתניא אבל היא שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס. אבל נאמן הוא ליתן גט, נראין הדברים שאם גרשה ורצו הוא לכונסה לאחר זמן כונסה ואין בכך כלום, דכיון שגרשה הרי אנו מחזיקין אותה כפנויה גמורה, וכשם שמתירין אותה לשוק כך מתירין אותה לו, ואינו דומה להא דתנן פרק כיצד (יבמות כב, א) אשת אחיו המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, דהתם הוחזקה אשת איש, אבל כאן לא הוחזקה, שמא כשיבאו עדים יאמרו שלזה נתקדשה, וכמו שאמרו בירושלמי וכתבתיו למעלה, והא דתנן נמי התם חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה לא ישאנה, לא דמיא להא, מההוא טעמא גופיה, דכיון שהוחזקה אשת איש איכא רננה דדלמא כדי לישאנה אסרה על בעלה, אבל הכא דאיכא למימר דהוא ניהו שקדשה לא, ואף על גב דתניא (חולין מד, ב) דן את הדין זיכה וחייב טהר וטמא אסר והתיר כולן רשאין ליקח, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור, אפילו הכי נראה דכולי האי לא חשיד לומר קדשתיה כדי שיגרשנה ושישאנה לבסוף, דמי יימר דתנשא לו, ואם תנשא לו דלמא רמיא אנפשה ומדכרא דאחר הואי, ושמא לא תחפה עליו, או דילמא אתי מאן דקדשה ומייתי סהדי, וכולי האי לא עביד, דומה למה ששנינו שם (יבמות כו, א) וכולן שנשאו לאחרים ונתארמלו או נתגרשו מותרות לינשא להם, ואמרינן עלה בירושלמי (יבמות פ"ב, ה"י) לפי שאין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן כנ"ל, אבל הרמב"ם (הל' אישות פ"ט הי"ד) כתב נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו.

כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא לקטלה לא הימניה. דאף על גב דההיא פרשתא דאת בתי נתתי לאיש הזה בקטלא איירי, מכל מקום קרא דאת בתי נתתי לאיש הזה דמיניה ילפינן, הימנותא דאב לא ילפינן מיניה, אלא מאי דאיכתב ביה נתתי לאיש הזה לומר דבנתינתו נעשית אשת איש ואסורה לעלמא.

בני זה בן י"ג שנה ויום אחד בתי זאת בת י"ב שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכין ולחרמין ולהקדשות אבל לא למכות ולא לעונשין. תמיהא מלתא מאי שנא אב, אפילו אחר, דעד אחד נאמן באיסורין, ואילו אמר ליה עד אחד אכלת חלב מביא קרבן על ידו, כדתנן בכריתות (יב, ב) ומייתינן לה לקמן, ושמא אדרבה אב לרבותא נקטיה, שאף על פי שהוא קרוב אצל בנו מחייבו הוא קרבן בזה שאמר בן י"ג שנה ויום אחד הוא, אבל לא למכות ולא לעונשים. והוא הדין לממון ואפילו הביא ב' שערות חוששין שמא שומא בעלמא הן, אבל אם הביא שערות רבות שאין רוב תנוקות מביאין כן בקטנן סומכין בהן אהימנותיה דאב ואפילו למכות ולעונשין, כ"כ בתוס'.

ואלא ע"מ שישתיק. פי' דמשמעות לשון שירצה אבא היינו שישתוק ולא ימחה והשתא ודאי בתר שעת שמיעה אזלינן והיינו מאי דתריץ דאתיא רישא ומציעתא שפי' שאם רצה האב ששמע ושתק מקודשת ואם לא רצה אלא שמיחה לאלתר ששמע אינה מקודשת כלל ואפילו אמר אח"כ רוצה אני שכבר מיחה מת האב עד שלא שמע כלל הרי זו מקודשת דהא קים לן שלא ימחה לעולם וכל שלא מיחה מקודשת אבל סיפא קשיא דקתני מת הבן מלמדין את האב לומר אינו רוצה ואמאי דהא כבר שמע ושתק ונגמרו הקידושין דודאי בתר שעת שמיעה אזלינן בהא כדפרישנא. וכ"ת ולוקמא כשמת הבן עד שלא שמע כלל דמלמדין אותו דכשישמע ימחה לאלתר על מה שנודע לו. איכא למימר דלישנא דמלמדין לומר אינו רוצה משמע שכבר שמע וצריך ללמוד שימחה:

אלא דאמר לה ע"מ שלא ימחה. פי' לאו למימרא דהכי משמע לישנא דע"מ שירצה אבא דהא ודאי האי לישנא לא משמע אלא שישתיק אלא ה"ק דסיפא מיירי כדאמר לה בהדיא על מנת שלא ימחה אבא והיינו דאמרי' בהאי תירוצא דאמר לה ואלו באידך תירוצי קמא לא אמרינן דאמר לה וזה ראיה גמורה לדברינו. וכ"ת מאי איכא בין אומר ע"מ שירצה דמשמע או שישתוק או באומר ע"מ שלא ימחה. איכא למימר דשלא ישתוק משמע בשעת שמיעה בלחוד ואלו ע"מ שלא ימחה משמע שלא ימחה לעולם דאע"ג דשומע ושתק או שהודה יכול לחזור ולמחות ובהא מיתרצא סיפא דקתני מת הבן מלמדין האב לומר אינו רוצה שאע"פ ששמע ושתק בחיי הבן רשאי הוא לומר עכשיו אינו רוצה:

ג"ה רישא ומציעתא בחד טעמא. פי' דרישא ודאי לא מיתוקמא באומר ע"מ שלא ימחה דא"כ היכי קתני רצה האב מקודשת ניחוש שמא אע"פ שירצה היום ימחה למחר דשלא ימחה לעולם משמע ואנן אמרינן דמקודשת גמורה לזה ואם קבלה קידושין מאחר אינה צריכה גט אלא ודאי דרישא לא אתיא אלא כפשטה דאמר ע"מ שירצה דמשמע שישתוק והכל הולך אחר שמיעה מיהו מציעתא שפיר אתיא או כרישא באומר ע"מ שירצה ולפיכך כיון שמת עד שלא מיחה מקודשת או כסיפא באומר ע"מ שימחה וכיון שמת ולא מיחה מקודשת והא דגריר לה תלמודא בתר רישא משום דכל מה דאפשר לקיומי לישנא דמתני' דקתני שלא ירצה מקיימין ולא מסרסי' לה לאוקמא באומר על מנת שלא ימחה. ויש ספרים דגרסי רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא וגרסת ספרינו עיקר:

אמר ר"ל ש"מ מדרב ינאי דאוקי מתניתין בתרי טעמא רישא ומציעתא באומר ע"מ שירצה וסיפא באומר על מנת שלא ימחה ולא אוקמא כולה בחד טעמא באומר ע"מ שירצה ותרי תנאי דתנא דרישא ומציעתא סבר דעל מנת שירצה משמע שישתוק ותנא דסיפא סבר דע"מ שירצה משמע שלא ימחה אלמא מוקמינן מתני' כחד תנא ובתרי טעמי ולא מוקמינן לה בחד טעמא ובתרי תנאי:

רב יוסף אמר לעולם חד טעמא הוא. פי' וכולה מתני' כפשטה באומר ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד ל' יום. פי' דהכי אמר ליה ע"מ שירצה אבא מכאן ועד ל' דמשמעותו שלא ימחה מכאן ועד ל' יום ואע"ג דאמרינן לעיל דע"מ שירצה משמע שישתוק הא לא קשיא דשישתוק ושלא ימחה חדא מילתא היא אלא שכשאינו קובע זמן לשתיקה או מחאה איכא הפרישא בינייהו דשישתוק משמע שלא ימחה בשעת שמיעה ושלא ימחה משמע לעולם אבל השתא דקבע זמן כולה חדא מילתא הוא. וה"ה דמצי למימר השתא מאי ע"מ שירצה אבא שישתוק מכאן ועד ל' יום והא דנקט שלא ימחה משום דהאי לישנא עדיף טפי כיון דפריש דלא ניזל בתר שעת שמיעה נקט פירושא דלישנא דישתוק עד ל' יום שהוא שלא ימחה עד ל' יום וזה ברור. ונוסחאות יש דגרסי הכי דאמר לה על מנת שלא ימחה מכאן ועד ל' יום ואפי' להאי גירסא לאו למימר' דלא משמע הכי לישנא דע"מ שירצה עד ל' יום ואנו משנין לשון משנתינו דהא ליתא דודאי משמעות ע"מ שירצה עד ל' יום היינו שישתוק עד ל' יום שפירושו שלא ימחה עד ל' יום אלא דאיידי דנקט בתירוצא דלעיל דשני לישנא במתניתין דאמר לה על מנת שלא ימחה נקט השתא באשגרת לישנא דאמר לה ולאו דוקא א"נ דנקט הכי משום דמוסיף על לשון משנתינו מכאן ועד ל' יום הילכך פסק נקטי' שהאומר על מנת שירצה אבא משמעותו שישתוק ולא ימחה בשעת שמיעה לאלתר ואם אומר ע"מ דאמר אבא אין משמע נמי דאמר אין בשעת שמיעה ותו לא ואומר על מנת שלא ימחה משמע שלא ימחה לעולם וכן הדין בכל מקום בלשונות אלו. מיהו כי אמרינן דעל מנת שירצה מכיון ששמע ושתק סגי ואם מת מקודשת בזו שהמעשה כבר נעשה ואין אנו צריכין אלא לרצונו וכיון ששמע ושתק הרי רצה דעל מנת שירצה דקאמר הרי הוא כאלו אמר ע"מ דניחא ליה אבל דבר שמחוסר מעשה כגון האומר לשמעון הריני מתחייב מנה לכל מי שארצה ולא סיים אדם ידוע ומסוים כלל אם מת קודם שמאמר לפלוני אני רוצה אין יורשיו יכולין לומר אנו רוצים לפלוני שהם לא ידעו שרצה אביהם כלל בזה וזה פשוט אבל אמר הריני מתחייב לך מנה אם ירצה שמעון ושמע שמעון ושתק ומת זכה אותו פלוני וכמה פירושין נאמרו בשמועה זו ומה שכתבנו הוא הנכון ועיקר וליכא לזוז מינה והוא שיטתו של מורי רבינו נר"ו:

הא דתנן קדשתי בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחר ואמר אני קדשתיה נאמן אמרינן עלה אמר רב נאמן ליתן גט. פי' ובהאי גיטא שרינן לה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו ואע"פ שהוא מתחלה לכונסה נתכוין וע"ד לכנסה אמר כן מ"מ כיון דמודעי' ליה בתר הכי שאינו כונסה ועמד בדיבורו ונותן גט אלמלא דקושטא קאמר לא היה מחזיק שקרי למיתן גיטה דשרי לה לעלמא שלא כדין וחוטא ולא לו:

ואינו נאמן לכנוס דיצרו תוקפו ואקשי' עליה דרב ממתני' דתנן רצו אחד נותן גט ואחד כנוס אלמא נאמן לכנוס וכ"ת מאי קושיא דהתם לאו משום נאמנות עצמו הוא כונס אלא מפני שחבירו נתן גט והיתרה לכל העולם. איכא למימר דהא ניחא דודאי לא משתרא בגיטא של א' מהם כדתנן ושניהם נותנין גט וטעמא דמילתא דכי הוו תרי ויהיב חד מינייהו גיטא ליכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו. דאיהו סבר דמשום גיטא דידיה לא משתריא דאכתי אסורא מוטל אאידך הילכך הימנותא גבי תרווייהו היא ואפ"ה כונס אחד מהם אלמא נאמן הוא לכנוס והלכתא כרב אסי דתנא כוותיה מסתברא שה"ה אם חזר ואמר האב נזכרתי שקדשתיה לפלוני שהוא נאמן אף לכנוס דהא ליכא טעמא דיצרו תוקפו ואיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו ומקלקל לבתו. אבל היא אינה נאמנת לעולם אלא לאסור לעצמה שמא עיניה נתנה בו:

מהו לסקול ע"י. פירוש כשאמר האב קדשתיה לפלוני ובא אחר עליה דאלו כשאומר האב אינו יודע מנא ידעא מאן בעלה אלא אם כן נאמר שאומר האב ברי לי שאין זה בעלה:

רבא אמר אין סוקלין על ידו והלכתא כוותיה דרב חסדא קאי כוותי':

בני זה בן ט' שנים ויום אחד כלומר וביאתו ביאה לחייב אשה גדולה שבה עליה בתי זו בת ג' שנים ויום א' כלומר וביאתו ביאה לחייב גדול הבא עליה נאמן לקרבן על שגגתן בעד אחד אבל לא למכות ועונשין דלעולם אינו נאמן לשום עונש:

והא דתניא דנאמן על בנו ובתו שהם גדולים לנדרן ולערכין ולהקדישות אע"ג דליכא אפוקי ממונא מיני' נאמן משום חומר גבוה כיון דסתמא ידע איניש בשני בניו כמה הם ומיירי כדאייתי שתי שערות דאי לא קטן הוא ומשום נאמנותו של אב לא חיישינן לשומא וכתבו בתוספות בשם רבי' יצחק בר שמואל ז"ל דלהשלים לעשרה בב"ה האב והאם נאמנים דומיא דערכין ונדרין והקדשות אבל לא לחליצה דומיא דמכות ועונשין דדבר שבערוה הוא ואע"ג דשרינן ע"פ קרוב או אשה שהיבמה זו אשת המת ושהחולץ אחיו של מת התם כיון דמילתא דעבידא לגלויי דייקינן ואמרי' אבל הכא זימנין דלא דייקינן ואין נאמנין אלא כשיש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן או אם הוחזקו ע"פ שנים שהגיעו לכלל שנים אז יועילו שערות כל דהוא ולא חיישינן לשומא ולא בעינן עד לידה. הא דתנן קידשתיה וגרשתיה והרי הוא קטנה נאמן פי' כשאומר תוך כדי דיבור גרשתיה דהוה ליה הפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל לאחר כדי דיבור אינו נאמן רבינו נר"ו:

המשנה התשיעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי והוא שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קידשתיה שניהם נותנים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס אמר הר"ם פי' אמרו נאמן ומותר לו לגרשה:

אמר המאירי קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה כגון שהיא קטנה או נערה שהאב נאמן לומר קדשתיה ולאסרה לכל העולם חוץ מאותו שקדשה לו ועכשו הוא אומר שקדשה ואינו יודע למי ונמצאת אסורה לכל אדם ובא אחד ואמר אני הוא שקדשתיה נאמן ויתבאר בגמרא שלא סוף דבר נאמן ליתן גט ר"ל להתירה לכל על ידי גיטו שהרי אין אדם חוטא ולא לו אלא נאמן אף לכנוס ואין אומרים שיצרו תקפו להכניס עצמו באיסור ולנשאה שמאחר שהאב קיים מתירא הוא שיבא ויכחישנו ולמדת שאם אין האב קיים אינו נאמן לקדושי ודאי ואם האב מכחישו אינו נאמן אף לקדושי ספק וגדולי המפרשים פירשו בנאמן ליתן גט להצריכה גט ממנו אף בשנזכר האב אחר כן שלאחר קדשה הואיל ובשעה שאמר זה אני קדשתיה היה האב מספק בהם חלו הקדושין ואין זכירתו מפקיעתם בלא גט ואין הדברים נראין שבודאי האב נאמן עליה לכל דבריו וזה שביארנו נאמן לכנוס פירושו קדושי ודאי ושלא יצטרך לקדושין אחרים כלל שהרי אין מקום בזו לקדושין אחרים כלל שאם קדשה הרי קדשה ואם אחר הוא שקדשה קדושיו למה חלקו בה שנים זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה והרי על כל פנים אחד מהם שקר שניהם נותנין גט מספק ומותרת לכל העולם ואין אומרים מאחר שאחד מהם שקר נחוש ששניהם משקרים ולאחר נתקדשה אלא אין חוששין אלא לאחד מהם ומתירין אותה לכל העולם בגט שניהם ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס בקדושין שניים אבל כל שאמר אחד אני קדשתיה ולא יצא ערער האחר עליה וכנסה הראשון ואחר כך בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן עוד לאסרה עליו אבל האב ודאי יכול לאסרה כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי אף זו הואיל וגדולה היא אסורה לכל העולם ואם בא אחד ואמר אני הוא שקדשתיך בזו מיהא אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו ואינו חושש לשמא תכחישנו שמא אף היא רדופה אחריו ומחפה עליו:

אע"פ שהאב נאמן לומר קדשתי את בתי אם לפלוני ולאסרה לכל חוץ ממנו אם שאינו יודע למי ולאסרה לכל העולם מכל מקום לענין עונשין מיהא אינו נאמן ואם בא עליה אדם אין סוקלין על ידו ולא סוף דבר בשאמר קדשתיה ואיני יודע למי ואף זה שבא עליה בכלל הספיקות שאין סוקלין אותו שהרי יש לספק בו שמא הוא המקדש אלא אף אם הדבר ברור שאינו מכלל הספיקות כגון שהוציאהו מכלל הספק ואמר בריא לי מיהא שלא לזה קדשתיה או שהיה קטן בשעה שאמר האב קדשתיה והגדיל או גוי ונתגייר ולא עוד אלא אף כשאמר האב בבריא קדשתיה לפלוני וזו זנתה עם אחר שאין סוקלין לא הבועל ולא הבת על ידו עד שיתברר הקידושין בעדים שחזקת אירוסין אינה חזקה וכן הדין באמרה היא נתקדשתי וזינתה בין שאמרה ואיני יודעת למי וזה בכלל הספיקות בין שאינו בכלל הספיקות על הדרך שביארנו בין שאמרה בהדיא לפלוני נתקדשתי וזינתה עם אחר אין הבועל נהרג על פיה ולא היא על פי עצמה:

וכן מי שאמר בני זה בן תשע לעשותו ראוי לביאה וכן בתי בת שלש שנים לעשותה ראויה לביאה נאמן לקרבן ולא למכות ולעונשין וכן אם אמר בני זה בן שלש עשרה ויום אחד או בתי זו בת שתים עשרה ויום אחד נאמן לענין שאם נדרו או העריכו או החרימו או הקדישו יהו דבריהם קיימין ואע"פ שלא הביאו שתי שערות ואפילו אינן יודעין לשם מי נדרו או הקדישו ובפחות מכאן אם בשנים עשרה שנה ויום אחד הזכר ובת אחת עשרה ויום אחד לנקבה אם אינם יודעים לשם מי נדרו אין דבריהם כלום ואף בהבאת שתי שערות והשערות דנין אותן בשומא ובפחות מכן אפילו ידעו לשם מי נדרו אין דבריהם כלום אפילו הביאו שתי שערות שהשערות נדונין בשומא אבל למכות ולעונשין אם עבר על חייבי מיתה ומלקות אינו נאמן אחר שאף הבן לא הוחזק בכך ומכל מקום בדאיתחזק נאמן כמו שהתבאר:

במשנה מלמדין את האב לומר איני רוצה והא שתיק. וא"ת דילמא כגון שעדיין לא שמע ומלמדים אותו שאם ישמע מידי דהוה אמת האב דמיירי קודם ששמע י"ל דהתם אי אפשר בענין אחר דאם שמע בחייו כבר נתבטלו הקידושין או נגמרו קודם שמת אבל הכא משמע ליה דאיירי בכל ענין אפי' לאחר שמועה:

גמרא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא. ורישא בע"מ שלא ימחה לא מיתוקמ' דא"כ מאי רצה האב מקודשת והלא בידו למחות לעולם ואין כאן קידושי' כל ימי חייו אפי' אמר אין כששמע מ"מ אם יחזור וימחה בטלו הקידושין דע"מ שלא ימחה דקאמר והרי מיחה ואפי' תימצא לו' דאחר שאמר אין שוב אין יכול למחות מ"מ לא מצי' לפרושי רצה האב דאמר אין דדומיא דע"מ שירצה אבא דהיינו שלא ימחה יש לנו לפ"ש רצה האב שלא מחה וזה אי אפשר דאפי' לא מיחה עדיין יכול למחות ואינה מקודשת ודאי:

דחקינן ומוקימנא בתרי טעמי ודלא כר' יוחנן בפ' המפקי' מאן דמתרגם לי חביתא אליבא דחד:

כי הימניה רחמנא לאב לאיסורא לקטלא לא הימניה וא"ת והא הימנותא דאב מאת בתי נתתי לאיש הזה נפקא וההוא קרא בקטלא כתיב וי"ל דאע"ג דכולא פרשתא איירי בקטלא היינו ע"י עדים אבל ריבוייא דקרא דמרבינן מיניה שהאב נאמן לא מוקמי' לה במילי דהאי פרש' אלא לאיסורא דוקא:

ואזדא ר' חסדא לטעמיה וכו' בתי [זו] בת ג' שנים ויום א' וכו' ומשמע ליה דקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה דרבי' מיניה דלנישואי' הימניה רחמנא בכל ענין דנישואין כגון אם אמר קדשתי את בתי זו והיא בת ג' שנים ויום א' לחייב הבא עליה בהא נמי הימניה רחמ':

בני זה בן י"ג שנה ויום א' בהביא שני שערות איירי כדפרש"י דאם לא הביא ב' שערות אפי' יש כאן עדים שהוא בן י"ג אינו מועיל למכות ולעונשים דהא לחליצ' בעי' בדיקה אפילו הגיע לשנים כדאיתא בפ' יוצא דופן ותי' הוא לומר דלאחר שהביא שתי שערות דלא ניסמוך אהימנותא אפי' למכות ועונשים דא"כ כל יבם קטן שהגדיל ואין שנותיו ידועות לנו ע"פ עדים לא נסמוך על דברי האב אפילו הביא ב' שערות מיהו אם יש שערות מרובות שאין מצוי שיביא בענין זה קודם הזמן נראה דכה"ג סמכי' ארובא ואפי' למאן דחייש למיעוט מודה בהא דמילתא דלא שכיח היא כלל ועוד מצי' למימר דאי איכא שערות סמכי' אסהדותיה דאב אפי' למכות ועונשים והכא מיירי שהאב מעיד על מעשה שהיה כבר דבההיא שעתא היה בן י"ג ויום א' וגם לא היו לו שני שערות וא"ת כיון דמיירי שמעיד על השנים והשערות א"כ הול"ל בני זה גדול בתי זו גדולה ולמה הזכיר שנים י"ל דאגב אורחיה קמ"ל לאפוקי ממאן דאמר בפ' יוצא דופן איפכא דתינוק גדול כבן י"ב ותינוקת בת י"ג ויום א':

אלא ע"מ שישתוק. פר"ש דרישא דתני על מנת שירצה על מנת שישתוק כשישמע משמע ואם לא שמע נמי מקודשת ורוצה האב ששתק בשעת שמיעה. לא רצה שמחה בשעת שמיעה:

והא שתיק ליה. והויא מקודשת ותו מהניא דמדקאמר מלמדין ולא אמר מודיעין ומלמדין ש"מ דמיירי ששמע והואיל ושמע ושתיק הויא לה מקודשת אלא האי סיפא מתוקמא כשאמר בפי' על מנת שלא ימחה והואיל ולא קבע זמן למחאתו כל אימת דהוה מחי עקר להני קדושי מ"ה מלמדין את האב שימחה. כתב ר"ש ורישא לא מצי לאוקומי בשלא ימחה האב דא"כ מה רצה דמקודשת והרי יש בידו למחות לעולם עכ"ל ר"ש. ודקדק מכאן בעל ההשלמה דשלא ימחה אע"ג דמ"ד אין יכול למחות שהרי עשה תנאו שלא ימחה ולעולם קדושיה תלויים עד שימות. ואיכא מ"ד דע"מ שלא ימחה יכול למחות לעולם [עד] שיאמר אין רוצה אני ומיהו אם אמר אינו יכול למחות שמיד חלו הקדושין. ומ"ה לא אוקים רישא בשלא ימחה דרצה האב משמע שלא מיחה דהא לא ימחה קאמר אבל אי אמר אין אין יכול למחות ולזה כוון ר"ש רישא ומציעתא בחד טעמא מיירי באמר לה ע"מ שירצה דמשמע שישתוק וסיפא בחד טעמא דמשמע דמיירי שאמר לה ע"מ שלא ימחה. ואית דמפרשי אלא ע"מ שישתוק דמציעתא מיירי דאמר לה בפי' ע"מ שישתוק ורישא מיירי בעל מנת שירצה עד דאמר אין משמע וגרסי' רישא בחד טעמא מציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא:

מדר' ינאי. דאוקמי כדאסיק המקשה ולא אוקמא כולה בע"מ שירצה ומי ששנה זו לא שנה זו דמי ששנה רישא ומציעתא סבר ע"מ שירצה שישתוק ומי ששנה סיפא סבר דע"מ שלא ימחה הוא. ולאידך פירושא מי ששנה (סיפא) [רישא] סבר דאמר אין משמע כתב ר"ש ומאי על מנת שירצה שלא ימחה כשקבע זמן למחאתו. ורצה האב מקודשת שלא מיחה תוך ל' יום. לא רצה שמיחה תוך ל' מלמדין האב שימחה תוך ל' יום משמע דרב יוסף סבר בעל מנת שרצה שלא ימחה משמע ואית דגרסי מאי על מנת שירצה דאמר לה כלומר בפי'. והראב"ד פי' ע"מ שישתוק שישמע וישתוק ואם לא שמע אינה מקודשת והאי דתני מת האב מקודשת ה"ה אפי' לא מת דהא שמע ושתק ומ"ה נקט מת האב לאשמועינן דע"מ שירצה שישתוק הוא דהא אמר כי מת האב אחר ששמע ושתק דתו לא מצי למימר אין מקודשת. אימא סיפא והא שתיק דמדרישא מת האב מיירי ששמע ושתק ואח"כ מת סיפא דמת הבן נמי איירי ששמע האב ושתק ואח"כ מת הבן. אשתכח השתא דעל מנת שלא ימחה יכול למחות לעולם עד שמת ואע"ג דאמר אין לדעת בעל ההשלמה ולדעת אחרים עד שמת או דאמר אין. ע"מ שישתוק. כשישמע משמע לא שמע מקודשת לפי' רש"י. ולדעת הראב"ד לא שמע אינה מקודשת עד שישמע וישתוק. ע"מ שירצה אבא סתמא לגי' קמא שישתוק הוא. לגי' בתרא דאמר אין הוא ובפ' המדיר [דף עג:] איכא אמורא דסבר דבהא פליגי ר' שמעון ות"ק ת"ק סבר ע"מ שישתוק משמע. ור' שמעון סבר עד דאמר אין משמע. ומסתברא לחומרא עד דאמר אין משמע ומכאן אתה למד דליכא מ"ד דע"מ שירצה ע"מ שלא ימחה משמע. ואע"ג דבפ' כל הגט אמרינן דמ"ד רוצה האב אינה מקודשת סבר אין ברירה. קי"ל ביו"ט פ' בתרא דמדאורייתא אין ברירה. ומסתברא דהאי שטה אליבא דמאן דלית ליה ע"מ כמעכשיו הוא ואין הקדושין כלום בשעת נתינה אלא בשעת רצוי האב הוא דצריכינן למימר כשנתרצה האב הוברר הדבר דבשעת נתינה הוו קדושין אבל לר' דס"ל ע"מ כמעכשיו דמי תנאה הוא ולא צריכינן לברירה שהרי מקודשת משעה ראשונה ויתקיים התנאי והיינו דסתם לן תנא במתני' רצה האב מקודשת כמו שבארנו שם:

אלא דאמר לה ע"מ שלא ימחה אבא. פי' האי דלא הדר ואמר דאמר אין משום דבעי לאוקמה מציעתה וסיפא בחד טעמא דליכא למיפלגינהו דחד דיבורא הוא מת האב ומת הבן:

ורב חסדא אמר א' זה וא' זה אין סוקלין. פי' ודוקא אם לא הוחזק' בעי' אינה מקודש' אבל אם הוחזקו בעיר אינה מקודש' בין ע"פ האב בין על פיה סוקלין כדבעינן למימר בפרק ז' דלקמן הוחזקה נדה בשכונתיה בעלה לוקה עליה משום נידה ואמרי' נמי איש ואש' תינוק ותינוק' שהגדילו בתוך הבי' נסקלין זה ונשרפין זע"ז והתם אין עדי' בדבר אלא בדברי פיהם הוחזקו ומהימני אף לעונשים אלא לאו ש"מ האי באיתחזק והאי בדלא איתחזק:

ובירושלמי גרסינן התם תני איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר אשתי היא והוא אומרת בעלי הוא אין הורגין עליהם משום אשת איש הוחזקו הורגין עליהן עד כמה היא חזקה משום ר"י אמר עד שלשים יום. אלמא בעדות פיהן אין הורגין אבל אם הוחזקו שלשים יום הורגין אע"פ שאותה החזקה לא היתה אלא על פיהן:

ואזדא רב חסדא לטעמיה כו'. הנה יש לתמוה מאי אזדא הוא זה האב על בתו נאמן אבל על בנו אינו נאמן ודין הו' שלא נסקל על ידו ואפי' רב אסי דאמר גבי בת סוקלין משום דרחמנא הימניה אבל על הבן לא הימניה. וי"ל דהא אמרינן לקמן דעד אחד נאמן באיסורין ואם אמר לו עד אחד אכלת חלב נאמן גם כשאמר בן תשע הוא זה ובת שלש היא זו לחייבם קרבן נאמן ולא מיבעיא אב אלא אפי' אחר נמי דקים ליה בבירור נאמן והאי דנקט אב משום דסתם אב ידעי והשתא אתי שפי' ואזדא לטעמיה דאע"ג דמהימן לגבי קרבן לגבי עונשין לא מהימן:

גמרא ואמאי והא שתיק כו' מת"י וליכא למימר מלמדין האב היינו קודם שמיעה דמלמדין משמע לאחר שמיעה להכי פריך והא שתיק ומאי אהני ליה תו אחרי כן עכ"ל וק"ל:

שם ולא אוקמיה ליה בתרי תנאי בתוספות ישנים דלא כר"י בפרק המפקיד גבי חבית עכ"ל:

שם אבל לא למכות ועונשין בתוספות ישנים תימה היכי מייתי דרב חסדא לטעמיה הא מסתמא רב אסי לא פליג אמתניתין דלקמן דאשבויה לא הימניה ולמכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבויה עכ"ל ונראה דלאו קושיא היא דהא דלא האמינו קרא בשבויה משום דלאו בנשואין היא אבל מכות ועונשין שע"י נשואין כי הכא ודאי דהאמינו התורה כדכתיב וסקלוה בהאי פרשה ולא ס"ל וסקלוה בעדים כמ"ש התוספות לרב וק"ל:

תוס' בד"ה אלא ע"מ שישתוק כו' דאין לומר אחר השמיעה כו' דאין זה חידוש עכ"ל דהיינו רצה האב מקודשת דהיינו ששתק ומ"ל אם מת אחר כך דמהאי טעמא פרכינן לעיל בפשיטות והא לא אמר אין דאי אמר אין לא הוה חידוש דהיינו רצה האב מקודשת ומ"ל [אם] מת אח"כ ודו"ק:

בא"ד מאחר דמת קודם השמיעה כו' דלמא אי הוה שמע הוה מוחה כו' עכ"ל דליכא למימר אדרבה דלמא אי הוה שמע לא הוה מוחה ומקודשת מספק דא"כ אמאי לא מוקי כולה מתניתין בע"מ שלא ימחה ורצה האב מקודשת היינו מספק אלא ע"כ אע"ג דאשכחן לעיל בכמה דוכתין לשון מקודשת מספק לית לן לאוקמא הכא בכה"ג כיון דלמאי דאוקמא בע"מ שלא ימחה הוה מקודשת במת האב קידושין ודאי אית לן לאוקמא בגוונא חדא מקודשת דרצה האב דהיינו נמי ודאי וה"נ השתא דמוקי למתניתין בעד שישתוק אית לן לאוקמא מקודשת דמת האב דומיא דמקודשת דרצה האב דהיינו קידושי ודאי וכה"ג נראה לומר הא דמוקי רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא בעד שלא ימחה ולא מוקי רישא ומציעתא בחד טעמא בע"מ שישתוק וסיפא בחד טעמא משום דמשמע ליה לאוקמא מת האב ומת הבן בחד גוונא ודו"ק:

בד"ה בני זה כו' דא"כ כל הנשים כו' דשמא היבם קטן כו' עכ"ל עיין בכל זה עד סוף הדיבור בדברי הרא"ש שהם מפורשים יותר וק"ל:

ד"ה בני זה בן י"ג וכו' עד (בדף שאח"ז) דאותו זמן היו לו שנים או סימנים וכו'. נ"ל דאינו מיושב דהא שנים בלא סימנים לכ"ע לא הוי כלום ובאשר"י איתא שנים וגם סימנים ע"ש ונ"ל הא דנקט שנים או סימנים היינו לענין נדרים דסגי בשנים וק"ל:

רש"י בד"ה כיון דאיכא אחר בהדיה כו' ונותן גט נ"ב ודוקא שנתרצו אלו האומרים קדשתיה שאחד נותן גט ואחד כונס אבל אם זה רוצה לכנוס וזה רוצה לכנוס אין נאמנים שניהם אלא ליתן גט ואפילו לרב אסי דהא ממ"נ חד חציף קמי אב ולא ידעינן הי מינייהו:

גמרא כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כ"ה כו'. עי' בתור"ע מה שהקשה על הרשב"א שמביא הר"ן דתיפוק ליה דהוה ע"א בהכחשה. ול"נ דאתי לאפוקי מדעת הרמב"ם הובאה בשו"ע סי' י"ז סל"ז בעד אומר מת וע"א אומר לא מת ובאו בב"א דאם נשאת לאותו עד שאמר מת ל"ת. אך שם התנה שהיא אומרת ברי לי שמת והכא היא א"י למי קדשה אביה ועי"ל דכוונת הרשב"א דאם אותו שאמר אני קדשתיה כנסה בעצמו בלא התרת ב"ד אפי' קודם שבא השני תצא ולאפוקי מדעת הר"ן בתשו' הובאה שם סל"ט:

רש"י בסה"ע ד"ה אבל חוששין שמא שומא כו'. לישנא דחוששין שמא אינו מדוייק לכאורה. אך מצינו לישנא דחוששין לקולא. עי' ברא"ש פ"ד דגיטין סי' ל"א:

ת"י ד"ה ולא לעונשין. תימה כו' לא פליג אמתניתין כו'. ישוב המהרש"א בזה תמוה דהא הא דר"ח בבני זה בן ט' כו' נמי לאו בנשואין הוא:

תד"ה בני (בדף הסמוך). אבל אין אנו יודעים אם הי' לו שנים באותו הזמן. ר"ל דעכשיו בדקוהו דאית ליה שערות ולכן יש לנו לומר דאותן שערות ה"ל ג"כ בהיותו בן י"ג וכדאמר רב לקמן (עט) הרי היא בוגרת לפנינו. והכא איכא נמי חזקה דרבא בנדה (מו) רק לא ידענו אם היה באותו זמן בן י"ג רק עפ"י אביו. ומש"כ או סמנים היינו כגון אם האב ג"כ א"י שניו שהי' באותו זמן אך אומר שהביא אז סמנים והמה לבדם מועילים לשיטה זו:

גמ' נאמן ליתן גט. עיין נ"י פי"ב דיבמות דף לט ע"ב:

אמר ר"ל ש"מ לדרבי ינאי דחקינן כו' ולא מוקמינן כתרי תנאי ופרש"י דהוי מצי לאוקמי כתנאי דתנא דרישא סבר לשון שתיקה הוא ותנא דסיפא סבר לשון לא ימחה הוא וכ"כ הרשב"א והריטב"א ז"ל. אלא דלענ"ד יש לתמוה דאכתי היאך דייק ר"ל הכי מדרבי ינאי דלמא הא דלא מוקי רבי ינאי למתניתין כתנאי היינו משום דלא אשכחן דפליגי תנאי בהכי דהא לקושטא דמילתא אף למאי דמוקמינן בפ' המדיר דף ע"ג אליבא דרבה דפליגי ר"ש בן אלעזר ורבנן בלישנא דע"מ שירצה אבא היינו דלר"ש ב"א הוי ע"מ שיאמר הן ולרבנן ע"מ שישתוק משא"כ דהוי ע"מ שימחה לא אשכחן שום תנא דס"ל הכי. אמנם לולי פרש"י היה נ"ל דהא דהוי מצי לאוקמי כתנאי היינו נמי הנך תנאי גופא דפרק המדיר דלרשב"א הוי ע"מ שיאמר הן וה"נ ס"ל לתנא דמתניתין ברישא וסיפא ואפ"ה קתני שפיר בסיפא דמת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה ותו ליכא למיחש שמא יאמר אח"כ הן דכיון שכבר מת הבן ואמר האב שאינו רוצה תו לא שייך לומר שיאמר אח"כ הן ומכ"ש לפי מה שכתבתי דבברירה תליא מילתא וא"כ בשמיעה ראשונה תליא ואף את"ל כשיטת הפוסקים שהביאו התוספות דבע"מ שירצה ויאמר הן אף כשמיחה אפ"ה יכול לחזור ולומר הן ונאמר גם כן דאין לחלק בין בחיי בנו ללאחר מיתת בנו אפ"ה האיכא מיהא שום תנא דס"ל דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי והיינו כדס"ל לרב יהודא לעיל דף ס' ע"ב דפלוגתא דרבי ורבנן היא וא"כ אפשר דס"ל להאי תנא דמתניתין נמי הכי וא"כ לאחר מיתת בנו נמי ממ"נ לא הוו קידושין דאין קידושין לאחר מיתה משא"כ תנא דמציעתא ס"ל כרבנן דרשב"א דע"מ שישתוק הוא ומש"ה במת האב הרי זו מקודשת ועוד יש לפרש בענין אחר דאף את"ל דנראה דוחק לאוקמי רישא וסיפא כחד תנא ומציעתא כחד תנא אפ"ה מצינן לאוקמי רישא לחוד כרשב"א דע"מ שירצה היינו שיאמר הן ומש"ה תליא בשמיעה ראשונה כמ"ש הר"ן ז"ל דבע"מ שיאמר הן דה"ל קום עשה בודאי לאחר שאמר הן אין יכול לחזור משא"כ תנא דמציעתא ותנא דסיפא ס"ל דע"מ שישתוק הוא וסבר נמי דאף על גב ששתק בשמיעה ראשונה אפ"ה יכול לחזור ולמחות דשתיקה לאו כהודאה גמורה היא ודוקא היכא שמת האב מקודשת בודאי משא"כ במת הבן לא פסיקא להו להתוספות גופא בד"ה אלא ע"מ שישתוק שאין יכול לחזור ולמחות אלא משום דאל"כ קשיא בבא דרישא אמאי מקודשת ברצה האב ששתק שמא יחזור בו אע"כ דבע"מ שישתוק נמי בשמיעה ראשונה תליא משא"כ השתא דהוי מצי לאוקמי דתנא דרישא ס"ל דע"מ שיאמר הן ומש"ה תליא מילתא בשמיעה ראשונה אם אמר אין בראשונה אין יכול לחזור בו אבל תנא דמציעתא וסיפא דס"ל דע"מ שישתוק הוא לעולם דאף ששתק בראשונה אפ"ה יכול לחזור ולמחות וא"כ שפיר מדייק ר"ל מדלא מוקי ר"י למתני' כי הנך תנאי דפ' המדיר ע"כ דטפי איכא לאוקמי בתרי טעמי מבתרי תנאי כן נ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן ואין להאריך יותר ודו"ק:

משנה קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה כו' נאמן. לכאורה י"ל דאליבא דרב דאמר בסמוך נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס א"כ אמאי נקיט במתניתין הך מילתא בקידושי האב טפי ה"ל למיתני בקידושי דידה גופא שאמרה נתקדשתי וא"י למי ובא א' ואמר אני קדשתיך נאמן ליתן גט דהכי הוא קושטא דמילתא כדמוכח מלישנא דגמרא וכ"כ כל הפוסקים בפשיטות ונראה דמילתא אגב אורחא קמ"לן דכל כמה שלא בא א' ואמר אני קדשתיך אסורה לכל עולם ע"פ דיבורו של האב והיינו כדאמר רב הונא אמר רב לקמן בדף הסמוך דהאב נאמן לאסור את בתו מן התורה וכמו שאבאר בדף הסמון דהיינו בכה"ג גופא שאמר קדשתי ואיני יודע למי ומהימן להוציאה מחזקת פנוייה ואף על גב דע"א בעלמא לא מהימן להוציאה מחזקת פנוייה כן נראה לי ועיין עוד בסמוך:

גמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו כו'. ואף על גב דקי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ולא סמכינן אהאי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אפילו בשאר איסורין היכא דאיתחזק איסורא מספקא לן בפ' האשה רבה אי ע"א נאמן או לא ולא אמרינן אין אדם חוטא ולא לו שאני הכא דגזירת הכתוב הוא דע"א אין נאמן לסתור החזקה לגמרי משא"כ הכא דבלא"ה יצאה מחזקת פנוייה ע"פ האב נמצא שאין העד בא לגרוע החזקה אלא לברר החזקה דאשת איש בכה"ג סמכינן שפיר אהאי חזקה וכ"כ הר"ן ז"ל אליבא דרבי אסי אלא דאכתי קשיא לי דניזל בתר רובא דעלמא שלא נתקדשה לזה שאומר אני קדשתי אלא לחד מרובא דעלמא וא"כ למאי דמספקא לן בפרק האשה רבה בטבל והקדש וקונמות דאיתחזק איסורא דאפשר דאין ע"א נאמן היכא שאינו בידו כיון דאיתחזק איסורא לא מהימן נגד החזקה ולא מהני חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כ"ש דאין להאמינו נגד הרוב דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף. ולכאורה היה נראה בזה דלענין עד דעלמא שאין בעל דבר לא שייך הך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו כ"כ דהא דלא מהימן ע"א בדאיתחזק איסורא לאו משום דלא מהימן אלא משום גזירת הכתוב דדבר דבר מממון כמו שאבאר לקמן בדף הסמוך או משום דאפשר דלא דייק שפיר דע"א אמר בדדמי כיון דדיבורא בעלמא הוא כמו שכתבתי בריש גיטין ולא שייך אין אדם חוטא ולא לו אלא גבי הבעל דבר עצמו דומיא דהכא דעביד מעשה ליתן גט להתירה לעלמא וכמ"ש בריש גיטין ג"כ לענין שליח הגט בהא דמסקינן מעיקרא מידק דייק ע"ש כן נ"ל לכאורה אלא דמל' הר"ן ז"ל לא משמע כן מדכתב אליבא דרבי אסי דלא הוי סמכינן אטעמא דמרתת לחוד אי הוה איתחזק איסורא וכתב ג"כ באומרת נתקדשתי דקמודה רב אסי דלא מהימן אפ"ה עד א' דעלמא מהימן לומר שנתקדשה לפלוני משום דאין אדם חוטא ולא לו אלמא דלא שני ליה בין ע"א דעלמא ובין הבעל דבר בעצמו לענין אין אדם כו' א"כ הדרא קושיא לדוכתא טפי נהי דהכא לא איתחזק איסורא אפ"ה אמאי מהימן ניזיל בתר רובא דעלמא דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ולכאורה היה נראה דבכה"ג לא אזלינן בתר רובא דעלמא דאפשר שנתקדשה בקביעות וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכדאמרינן בנזיר דף י"ב גבי האומר לשלוחו לקדש לו אשה ומת דמסקינן דאשה הדרא לניחותא אלא דהמעיין שם נראה דלא מיקרי קבוע בכה"ג אלא לחומרא ולא לקולא כמ"ש שם בתוספות ע"ש ויש ליישב ולחלק. אמנם יותר נ"ל דהא דלא מהימן ע"א נגד חזקה היינו דוקא היכא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה ולא איתרע כלל ובכה"ג הוא דמספקא לן בפ' האשה רבה בטבל וקונמות וכן בע"א שהעיד שמת בעלה או בשליח הגט דלולי דברי העד הוי בחזקת א"א גמורה דחזקה כי האי דלא איתרע כלל עדיף מרובא כמו שהוכחתי בכמה דוכתי משא"כ היכא שיש מקום ספק בלא דברי העד דאיתרע חזקה שפיר סמכינן אעד א' וה"ה לגבי הרוב כיון דאיכא מיהא מיעוטא המסייע לדברי העד ואינו אלא כמברר המיעוט מתון הרוב. ובזה נתיישב לי ממעשים בכל יום שלוקחין בשר מהמקולין ע"פ עדות הטבח אע"פ שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות וכן בשומן וחלב ותיקשי נמי אמאי מהימן ע"א בדבר שאינו בידו להגיד הא איכא רוב טריפות וחלב ורובא עדיף מחזקה אע"כ כדפרישית דלעולם לא סמכינן אחזקה אם לא היכא שאין ספק כלל בלא דברי העד וה"ל חזקה דלא איתרע דכודאי גמור הוא כן נ"ל ויש לישב עוד בד"א ועדיין צ"ע גדול בכל זה ואין להאריך כאן יותר ויבואר בקונטר' כלל גדול אי"ה:

(קונטרס אחרון) בסוגיא דקדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה דאמר רב נאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס נאמן ליתן גט חזקה אין אדם חוטא ולא לו. כתבתי דאע"ג דבכל האיסורים דאין עד א' נאמן בהם לא סמכינן אההיא חזקה דאין אדם חוטא היינו דוקא היכא דאיתחזק איסורא משא"כ הכא דלא איתחזק איסורא ולא היתירא דבלא"ה כבר יצאה מחזקת פנויה ואין העד בא אלא לברר החזקה דאשת איש וכיוצא בזה כתב הר"ן ז"ל אליבא דרב אסי אלא דהקשיתי לשאול דאכתי ניזיל בתר רובא דעלמא שלא נתקדשה לזה שאמר אני קדשתי אלא לאיש אחר מרובא דעלמא וכיון דקי"ל דאין עד א' נאמן נגד החזקה כ"ש דאין להאמינו נגד הרוב דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף והעליתי בזה דהא דקיי"ל דאין ע"א נאמן נגד החזקה היינו דוקא היכא שבלא דברי העד הוי חזקה גמורה דלא איתרע כלל כגון טבל וקונמות ועד א' שהעיד שמת בעלה דבכל הנך איירי בהו בריש פרק האשה רבה וא"כ חזקה כי האי דלא איתרע כלל ודאי עדיף מרובא כמו שהוכחתי בראיות ברורות מכמה מקומות משא"כ היכא דיש מקום ספק בלא דברי העד דאיתרע ליה חזקה שפיר סמכינן אעד אחד וא"כ ה"ה לגבי רוב כיון דהמיעוט מסייע לדברי העד סמכינן על דברי העד שאינו אלא כמברר המיעוט מתוך הרוב:

(קונטרס אחרון) מתוך מה שכתבתי נתיישב לי ממעשים בכל יום שלוקחין בשר מהמקולין וסומכין על הטבח אעפ"י שידוע שיש לו בשר טריפה מרובה מכשירות וכן בשומן וחלב והוי קשיא לי אמאי מהימן הא איכא רוב טריפות ורובא עדיף מחזקה ולמאי דפרישית א"ש ואע"ג דבאמת מלשון הפוסקים נראה לכאורה דדוקא כשיש בכאן ב' חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר הוא דנאמן העד לומר דזה היתר וזה איסור שבזה הלשון הובא בהגהות רמ"א בי"ד סי' קכ"ז בשם הר"ן ז"ל וא"כ הוי משמע דהיכא שיש רוב של איסור אין ע"א נאמן אבל לפי מה שכתבתי ממעשים בכל יום ע"כ דלאו דוקא כתבו בב' חתיכות אחד של איסור וא' של היתר אלא אפילו ברובא דאיסורא נמי דינא הכי:

שם תנן רצו א' נותן גט וא' כונס תיובתא דרב. ולכאורה יש לתמוה מאי מקשה אדרב דהא האי דכניט לאו אהימנותא דידיה קא סמכינן אלא אהימנות' של השני שגירשה דאין אדם חוטא ולא לו ומשתריא א"כ כ"ש לגבי האי דאמר קדשתי והרשב"א והריטב"א ז"ל כתבו בזה דלא שייך הכא דאין אדם חוטא ולא לו במה שמגרשה משום דהמגרש סבר דבלא"ה מותרת לזה השני שאומר שקידשה או דסבר שיגרשנה ג"כ זה השני שקידשה ותהא מותרת לכל מצד קידושי השני והא דפשיטא ליה האי סברא להמקשה היינו משום דמגופא דמתניתין מוכח לה דאלת"ה אמאי קתני שניהם נותנין גט משמע דאם השני רוצה לגרשה אסורה לעלמא ואמאי לא משתרי' אפומא דקמא דודאי קידשה וגירשה דאין אדם חוטא ולא לו אע"כ דלא שייך הכא חזקה בכה"ג. אלא דאכתי קשיא לי מאי מקשה אדרב מהן בבא דא' נותן גט וא' כונס דהא אפילו בלא חזקה דאין אדם חוטא נמי שפיר משתריא להשני אחר גירושי ראשון דהאיכא ספק ספיקא ספק שמא נתקדשה להשני דקושטא קאמר ואת"ל שלא קידשה ומשקר אכתי שמא קידשה הראשון ואם לא שנאמר דלא שייך הכא ספק ספיקא משום דאיכא למיזל טפי בתר רובא דעלמא כדפרישית בסמוך משא"כ היכא דשייך הך חזקה דאין אדם חוטא תו לא שייך למיזל בתר רובא דעלמא כדפרישית נמי בסמוך וכן לרבי אסי היכא דשייך טעמא דמירתת כן נ"ל נכון ודוק היטב:

שם איבעיא להו מהו ליסקל על ידו כו' ורב חסדא אמר אחד זה וא' זה אין סוקלין ואזדא ר"ח לטעמיה כו' אבל לא למכות ולא לעונשין תניא כוותיה דר"ח כו'. והקשו בתוספות ישנים תימא היכי מייתי דר"ח לטעמיה הא מסתמא לא פליג ר"ח אמתניתין דלקמן דאשבוייה לא הימנוהו ולמכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבוייה עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דלק"מ דודאי יש סברא לומר דלמכות ולעונשין יש להאמינו טפי משבוייה דבשלמא לענין שבוייה עיקר עדות האב אינו אלא לפסלה ולאפוקה מחזקת היתר לכהונה ואינו בידו כלל כדאיתא לקמן ומש"ה אינו נאמן כדכתיב לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת והיינו לאפוקי מחזקה דמעיקרא כמו שאבאר לקמן בהלכות שלפנינו משא"כ הכא באומר קדשתי את בתי דע"כ איירי שהאב אמר כן קודם שבא עליה אחר בזנות כמו שפירש"י ז"ל להדיא וע"כ דפירושו מוכרח דאין לפרש שהאב אינו אומר כן אלא לאחר שזינתה דהא בכה"ג ודאי לא שייך חיוב סקילה אא"כ שהתרו בהן העדים קודם ביאה שהיא אסורה עליו באיסור א"א והן קיבלו עליהם התראה וא"כ ע"כ כבר ידעו העדים בבירור שהיא בחזקת א"א והיינו שהוחזקה ע"פ עדות האב דאל"כ אין כאן התראה כלל דהא בחזקת פנוייה היא. וא"כ לפ"ז שהאב העיד עליה כן קודם שזינתה ועיקר עדותו לא היה למכות ולעונשין אלא להעיד עליה שנתקדשה ובהאי שעתא רחמנא הימניה וחיוב מכות ועונשין אינו בא אלא לאחר כך וקס"ד דנאמן לגמרי ואהא מייתי שפיר ראיה דר"ח לטעמיה דאמר בני זה בן ט' שנים בתי זו בת ג' שנים כו' אבל לא למכות ולעונשין משמע נמי דאף על גב שכבר העיד כן קודם שבא עליה אחר אפ"ה אין נאמן למכות ולעונשין דפלגינן דיבורא משום דאין האב נאמן כלל להביאו על ידו בסוף למכות ולעונשין וה"ה לענין סקילה נמי פלגינן דיבורא כן נ"ל. ולכאורה דהתוספות גופא נחתו לזו הסברא מדקשיא להו הכא אהא דאמרינן ואזדא ר"ח לטעמיה ולא קשיא להו בפשיטות טפי אדרבי אסי דאמר סוקלין ומ"ש משבוייה דאין נאמן אע"כ דמשמע להו לחלק בסבר' זו דפלגינן דיבורא אלא דלא פסיקא להו דהך מילתא דאבל לא למכות ולעונשין איירי נמי בכה"ג שהעיד קודם מעשה שנתחייב מכות ועונשין ולענ"ד ע"כ דהך איירי נמי בכה"ג דאל"כ לא שייך חיוב עונשין דהא בעינן התראה וע"כ שידעו עידי התדאה שהבת היא בת ג' שנים דאל"כ אין כאן התראת ודאי דשמא קטנה היא כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב תמיהת התוספות ועיין עוד בסמוך. מיהו קשיא לי טובא מסוגיא דהכא על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מהל' סנהדרין דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור בעצמו בע"א הוחזק כיצד אמר עד א' חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות האלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א כו' עכ"ל וא"כ תיקשי ליה סוגיא דהכא דלמאי דפרישית ע"כ דהא דאמר ר"ח אין סוקלין וקי"ל כוותיה מדתניא כוותיה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל עצמו בפ"ב מהל' אישות ובפ"א מהל' איסורי ביאה ע"ש ואיירי נמי בענין זה שהעיד האב קודם שבא עליה אחר בזנות דאל"כ אין כאן התראה ופשיטא דאין סוקלין ומ"ט נמי דמ"ד סוקלין וא"כ לפ"ז נראין הדברים ק"ו השתא ומה בעדות האב בקידושי בתו דרחמנא הימני' כבי תרי אף בדבר שבערוה ואפ"ה היכא שבא אח"כ לידי חיוב סקילה או מכות ועונשין אין נאמן דפלגינן דיבורא דהא בהדיא מדמה בגמ' אין סוקלין לההיא דמכות ועונשין א"כ מכל שכן בשאר ע"א דאית לן למימר דאף על גב דע"א נאמן באיסורין אפ"ה אינו נאמן לחייב מלקות ועונשין כדכתיב בהדיא לא יקום ע"א באיש וגו' וכתיב נמי לא יומת ע"פ ע"א וה"ה למלקות דילפי' רשע רשע. ואי מפרש לה הרמב"ם ז"ל דפשטא דקרא איירי דוקא דבשעת העדות רוצה לחייבו בעדותן משא"כ כשהעיד מקודם מעשה כמ"ש להדיא א"כ בעדות האב נמי אית לן למימר הכי הא ודאי לא גרע עדות האב משאר ע"א דעלמא כדמשמע מכולה סוגיין וכמו שאבאר וכמו שנראה ג"כ מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' עדות דלענין ע"א באיסורין אין לחלק בין עדות כשרים או פסולין וכ"ש דלא שייך באיסורין פסול קורבה למאי דשני לן בין עדות בשעת מעשה או קודם מעשה. והנלע"ד ביישוב לשון הרמב"ם ז"ל יבואר בקונטר' אחרון אי"ה ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון) שם בגמ' איבעיא להו מהו ליסקל על ידו כו' רב חסדא אמר אחד זה ואחד זה אין סוקלין וכן קי"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' אישות ובפ"א מהל' איסורי ביאה. וכתבתי דלפ"ז יש לתמוה טובא על מ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהל' סנהדרין דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו הוחזק בעד א' כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל וא"כ תקשי ליה סוגיא דהכא אמאי קאמר רב חסדא אין סוקלין הא ע"כ כבר הוקבע האיסור דאשת איש עפ"י האב קודם שבא עליה אחר בזנות דאל"כ פשיטא דאין סוקלין דהא אין כאן התראה של איסור כלל דהא בחזקת פנויה היא לגמרי ומאי טעמא דרב אסי דאמר סוקלין אלא ע"כ דאיירי שכבר הוחזקה במקודשת על פי האב קודם שבא עליה אחר וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה ולדעתי היא קושיא עצומה וחזרתי על כמה צדדים ליישב ולא עלה לי כהוגן. אלא דנראה לי ליישב אחר שנדקדק עוד בלשון הרמב"ם ז"ל בה' סנהדרין שכתב דע"א שאמר גרושה או זונה אשה זו דע"א נאמן ואמאי הא קיי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים ליסתור החזקה וא"כ הכא נמי הרי האשה הזאת בחזקת היתר לכהונה עומדת ואמאי מהימן ע"א לפוסלה נגד החזקה אלא ע"כ להרמב"ם ז"ל איירי בענין שאף בלא דברי העד כבר איתרע חזקת האשה כגון בגרושה שידוע לכל שנתגרשה וזרק לה הבעל גט אלא שהספק אם קרוב לו אם קרוב לה והעיד עד אחד שהיה קרוב לה דבכי האי גוונא ס"ל להרמב"ם ז"ל דעד אחד נאמן בה מעיקר הדין כיון דבלא"ה איתרע לה החזקה והוי לה כספק חלב ספק שומן דע"א נאמן מדינא וכמו שכתבתי בסמוך. וכי האי גוונא איירי נמי בענין זונה כגון שידוע לנו בוודאי בלא דברי העד שזינתה ונבעלה לאדם אחד אלא שאינו ידוע אם נבעלה לכשר לה או לפסול לה והעיד זה העד דלפסול לה נבעלה משום הכי ע"א נאמן בה כיון דבלא"ה הו"ל ספק השקול כספק חלב ספק שומן וא"כ לפ"ז איכא למימר דמשום הכי פסק הרמב"ם ז"ל שלוקין ע"פ עדותו של עד אחד כיון דמדינא נאמן לגמרי כשנים משא"כ הכא בנדון דידן דהאב שאומר קדשתי את בתי דמהימן אע"ג דמעיקרא היתה בחזקת פנויה לגמרי וקיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים אע"כ דשאני הכא דגזירת הכתוב הוא שהאב נאמן כדילפינן לקמן מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה וא"כ שפיר אית לן למימר דאין לך בו אלא חידושו שחידשה תורה שהאב נאמן לאוסרה משא"כ לקטל' לא אשכחן דהימניה רחמנא והיינו ממש לישנא דרב בשמעתין להדיא אלא דנראה לי לפרש עוד דטעמא רבה נמי אית בה דאפשר דהא דהימניה רחמנא לאב לאוסרה לאו כודאי גמור משווינן ליה להאמינו נגד החזקה לגמרי אלא דאפשר דנאמנות האב לגבי חזקה הו"ל כפלגא ופלגא וממילא דאסורה לעלמא כספק אשת איש וא"כ שפיר קאמרינן דאין סוקלין כיון דעדיין לא הוי כוודאי גמור כן נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ואף דשיטת הרמב"ם ז"ל בכל הספיקות השקולים דמותרים מן התורה ואין אסורין אלא מדבריהם אפ"ה יש לומר דשאני הכא דגזירת הכתוב הוא דבספק כי האי שבא ע"י עדות האב אחמור בה רחמנא משום דרגלים לדבר כיון שבידו לקדשה כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמו ו"ח בני זה בן ט' שנים כו' נאמן לקרבן אבל לא למכות ולעונשין. ולכאורה נראה דהא דמחלקין מדאורייתא בין קרבן למכות ולעונשין אף על גב דתרווייהו כי הדדי כתיבי לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ופשטא דקרא משמע דעון היינו מזיד לעונשין וחטאת היינו חטאת ממש בשוגג לקרבן חטאת. אלא דמשום הא לא איריא דההיא לא איירי אלא כשהבעל דבר מכחיש כמו שאבאר לקמן בדף הסמוך אבל בלא הכחשת הבעל דבר כתיב קרא אחרינא בקרבן או הודע אליו מכל מקום כדאיתא בר"פ האשה רבה וכדמסקינן נמי בכריתות בפ' אמרו לו ואפ"ה לא ילפינן מיניה למכות ולעונשין אף על גב דבר"פ האשה רבה משמע להדיא ילפינן לכל איסורין שבתורה דע"א נאמן בהאי קרא דקרבן אפ"ה לא שייך למילף מיניה למכות ועונשין איבעית אימא קרא ואב"א סברא קרא דהכתיב קרא אחרינא לא יומת ע"פ ע"א ע"פ שנים עדים יומת המת וע"כ איירי אפילו באינו מכחישן דאי בהכחשה כתיב קרא אחרינא לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת כ"ש לעונש מיתה אע"כ דאף בלא הכחשה ומלקות ומיתה כהדדי נינהו מג"ש דרשע רשע ועוד דלענין מלקות ועונשין אין לחלק בין הודאת הבע"ד להכחשה כיון דלא תליא מידי בהודאתו דמצד הודאתז לא מחייבינן כלל מיתה ומלקות כן נ"ל נכון וברור. ומה שיש לדקדק עוד בזה אבאר בסמוך בלשון התוספות בד"ה נאמן לנדרים ע"ש:

תוספות בד"ה בני זה בן י"ג שנה פי' בקונטרס כו' ואעפ"כ קאמר הכא גמרא דלמכות ועונשין אינו נאמן פירוש דלמכות היכא דלא התרו בו כו' עכ"ל. נ"ל שהוצרכו לפרש למכות היכא שלא התרו בו דאל"כ היינו לעונשין אע"כ דלמכות איירי שלא התרו בו ומכות היינו מכות מרדות מדרבנן ועוד היה באפשר לפרש בכוונתם דמשמע להו דלמכות ועונשין היינו דוקא לענין נדרים והקדש לחוד דלא שייך בהו עונש מיתה אלא דמלבד שהוא דוחק ולא יתכן לפרש כן כדמשמע מדבריהם בסוף הדיבור דאיירי לענין אכל חלב או בא על הערוה אלא דאכתי יש לתמוה שהפסיקו בפירוש זה בין פירוש הקונטרס ובין הקושיא שמקשין דא"כ כל הנשים ולכאורה אין זה הפירוש נדרש כלל לא לפניו ולא לאחריו וכמו זר נחשב בעיני ולבי אומר לי שדבר גדול דברו שנמשך לפניו ולאחריו וזו יסוד הקושיא שמקשין אח"כ ותחלה אבאר דמה שכתבו רש"י ותוספות בפשיטות דשנים לחוד בלא סימנין לא מהני הביאו ג"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין והביא ראייה מדאמרינן בפרק יוצא דופן דף מ"ו דלחליצה בעיא בדיקה אף שהגיעה לכלל שנים. ולכאורה לא זכיתי להבין דברי הרא"ש ז"ל בזה דאדרבא מסוגייא דהתם הוי משמע טפי דשנים לחוד מהני מדאורייתא דהא מייתי התם להדיא הא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אין צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנין ומסקינן התם דאפ"ה לחליצה בעי' בדיקה וא"כ ע"כ היינו מדרבנן ולחומרא בעלמא בעיא בדיקה לחליצה ואי לא אשכחן לה סימנין תמתין עד שתגדיל ותביא סימנין משא"כ לענין קרבן ומכות ועונשין דאיירי מדאורייתא איכא למימר שפיר דאיירי שלא הביאה סימנין והאב אינו מעיד אלא על השנים ונאמן לקרבן דרוב נשים שהגיעו לכלל שנותיהן הן בחזקת גדולות ואי הוה מהימן האב נמי למכות ולעונשין לא היו מענין את דינו ולוקין לאלתר דמדאורייתא אזלינן בתר רוב נשים וחזקה שהביאו סימנין. אע"כ דעיקר ראיית הרא"ש ז"ל ודברי רש"י ותוס' היינו מהא דאמרינן בפרק יוצא דופן שם דהא דקאמר רבא בהגיעה לכלל שנותיה חזקה שהביאה סימנין היינו מסתמא דלא בדקינן לה אבל היכא דבדקו ולא אשכחו ע"כ קטנה היא דאין חוששין שמא נשרו ואף למ"ד חוששין היינו חומרא דרבנן בעלמא וא"כ יפה כתבו דע"כ שנים לחוד לא מהני למכות ועונשין דהא ודאי בדקינן לה ואי לא אשכחו לה סימנין פטירי אע"כ שמצאו סימנים וא"כ מה צורך לנאמנות של אב לענין שנים אע"כ דסימנין לחוד לא מהני בלא שנים וא"כ מקשו שפיר מכל הנשים היאך חולצות אלא דאכתי מצינן למימר לעולם דסימנים לחוד מהני והכא איירי שעברו עבירה מקודם ואחר זמן מרובה בדקום ומצאו להן סימנין אלא דאכתי מספקא לן אם היו גדולים בשעת עבירה או לא. וא"כ אי מהימנינן להאב שאומר שבשעת עבירה הגיעו לכלל שנים חייבים קרבן דמסתמא הביאו סימנין והיינו אותן הסימנים שאנו מוצאין עכשיו היו ג"כ באותו פעם דרובא דעלמא שהגיעו לשנים יש להן סימנין. אלא דאפ"ה לא מהני למכות ועונשין דבעו התראה והנך לאו בני התראה נינהו דכיון שלא ידעו בשעת התראה לא משנים ולא מסימנים אפשר דמוקמינן להו בחזקת קטנות ואפילו התראת ספק לא מיקרי כמו שאבאר בלשון התוספות בסוף הדיבור ועל כל פנים לא פסיקא להו להתוספות להקשות מכל הנשים היאך חולצין כיון דאיכא למימר כדפרישית דסימנין לחוד מהני. משא"כ השתא לאחר שכתבו התוספות ליסוד מונח וקיים דע"כ למכות איירי שלא התרו בו דאל"כ היינו לעונשין אע"כ שלא התרו בו והא גופא אתא לאשמעינן דאין הטעם משום התראה אלא משום דלא מהימן למכות ועונשין וא"כ ע"כ איירי שהביאו סימנין מדחייבין קרבן ואפ"ה לא מלקינן אפילו מכות מרדות משום דאין האב נאמן על השנים למכות ולעונשין כלל והדר הו"ל סימנין בלא שנים דלא מהני א"כ קשיא להו שפיר א"כ כל הנשים היאך יחלוצו כן נ"ל נכון בעזה"י בכוונת התוס' ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בלשון התוס' ובלשון הרא"ש ז"ל אבאר בק"א ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון) תוספות בד"ה בני זה בן י"ג שנה דמספקא להו אי סגיא בסימנים לחוד בלא שנים או לא ומש"ה קשיא להו דא"כ כל הנשים הבאות לפנינו היאך יחלוצו וכתבתי בזה בפנים באריכות וכבר עלה בלבי להאריך בזה כאן בק"א ולהכריח דבסימנים לחוד בלא שנים סגי מדאורייתא וא"כ כיון דליכא אלא חששא דרבנן יש לומר דחלוץ וחלוצה נאמנים על פי עצמן על השנים דהוי קצת כמילתא דעבידא לגלויי כו' אלא לפי שראיתי בלשון המרדכי פרק החולץ ובכמה פוסקים דכמה נביאים מתנבאים בסיגנון אחד ודעתן נוטה להחמיר אם לא ע"י ריבוי שערות או שהם גדולי קומה לכן נמנעתי להכניס ראשי בזה וקצרתי במקום שיש להאריך בתכלית האריכות ודעתי לבאר אי"ה במקום אחר:

בא"ד ואומר ר"י דאי איכא ריבוי שערות סמכינן כו' עכ"ל. ולכאורה קשיא לי א"כ הא דאמרינן בעלמא דשנים אומרים א' בגבה ושנים אומרין אחד בכריסה מיקרי חצי דבר היכי משכחת לה אי בדליכא עידי שנים אפי' שנים אמרו שנים בגבה או בכריסה לא מהני כיון דליכא ריבוי שערות לא מהני סימנין בלא עידי שנים אע"כ דאיכא עידי שנים וא"כ אמאי מיקרי חצי דבר דהא בכה"ג ודאי סגי בעידי שנים לחוד דהא קי"ל מדאורייתא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנין וא"כ אטו מי גרע הך בדיקה ששנים אמרו א' בגבה ולא בדקנו בכריסה ושנים אמרו ראינו א' בכריסה ולא בדקנו בגבה מהיכא דלא בדקו כלל. והא ודאי ליכא למימר דשנים אמרו ראינו א' בגבה יודעין בוודאי שאין לה שערות יותר לא בגבה ולא בכריסה ושנים אחרים אמרו להיפך דא"כ מאי איריא משום חצי דבר ותיפוק ליה דעדות מוכחשת היא ולדברי כולם קטנה היא אע"כ שלא בדקו יותר א"כ הדרא קושיא לדוכתא דל עדות סימני שערות לגמרי אפ"ה הו"ל גדולה מצד עידי שנים דלעולם בחזקת גדולה היא למאי דקי"ל כרבא אם לא היכא דבדקו ולא אשכחו. ויש ליישב בדוחק דאיירי בענין דהשתא לאחר זמן אנו רואין בודאי שאין לה שערות כלל ולא הוי סמכינן אעידי שנים לחוד דהא בדקנו ולא אשכחן אלא שאלו העדות אומרין שבשעה שנתקדשה או שבא עליה אדם באיסור ראו א' בגבה ולא בדקו בכריסה וכת אחרת אמרו שמצאו אחת בכריסה ולא בדקו בגבה וא"כ אי הוי מצרפינן לעידותן הוי מחזקינן לה לגדולה ע"פ עידי שנים ועידי סימנין ואע"ג דלית לה השתא לקמן השתא הוא דנשרו משא"כ כיון דמיקרי חצי דבר תו לא סמכינן אעידי שנים לחוד כיון דהשתא לאחר זמן בדקו ולא אשכחו כן נ"ל אלא דעדיין צ"ע אי מיקרי כה"ג חצי דבר כיון דלאו אעיקר גדלות מסהדי אלא לגילוי מילתא בעלמא דמסתמא הוי לה ונשרו כמו שנשרו א' מאלו השערות ודבר זה צריך תכלית אריכות ודעתי לבאר אי"ה באריכות במקום אחר אלא דאכתי איכא למידק השתא דלפירוש ר"י הא דאמרינן בעלמא דא' בגבה וא' בכריסה מיקרי חצי דבר דשפיר מצי לאשכוחי חצי דבר בשנים אמרו על הסימנין ושנים אחרים העידו על השנים כיון דכל עדות באפי נפשה לא מהני ויש ליישב לפי מ"ש בגיטין פרק התקבל דף ס"ג ובפרק מרובה דבין לשיטת התוספות ובין לשיטת הרי"ף ז"ל לא מיקרי כה"ג חצי דבר דלשיטת התוספות לא מיקרי חצי דבר דהא עדות שנים לחוד ודאי מועיל' לענין שאין צריך בדיקה ולשיטת הרי"ף ז"ל לעולם לא מיקרי חצי דבר אם לא היכא שיכולין לראות הכל בפעם אחת דומיא דגבה וכריסה משא"כ לענין עדות סימנים ושנים תרי מילי נינהו וענינים נפרדים כנ"ל ודוק היטב:

מתניתין קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן. זה אומר אני קדשתי' וזה אומר אני קדשתי' שניהם נותנין גט ואם רצה אחד נותן גט ואחד כונס. אמר רב נחמן נאמן ליתן ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס יצרו תקפו ורב אסי אמר אף נאמן לכנוס ומודה רב אסי באומר' נתקדשתי ואיני יודע' למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה שאינו נאמן לכנוס תניא כוותיה דר' אסי קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן אף לכנוס. כנסה ובא אחר אמר אני קדשתיה לאו הימנו לאוסרה עליו. האשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודע' למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שהיא מחפה עליו תניא בני זה בן י"ג שנים ויום א' בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום א' נאמן לנדרים ולערכין ולחכמים ולהקדשות פי' שיהא נדרו קיים וכן ערכו וכן חרמו קיים וכן הקדישו כאלו הוא גדול אבל לא למכות ולא לעונשים וכתב הרא"ש מדברי התוספ' וז"ל ומיירי כשהביא שתי שערות ומעיד עליהם כשבא לכלל שנים ואי לאו הכי שומא בעלמא הוא אבל אם לא הביא שתי שערות אפי' עדים מעידים שהוא בן י"ג שנים לא הגיע למכו' ולעונשין דהא לחליצה בעי בדיקה אפי' הגיע לכלל שנים כדאית' בפר' יוצא דופן. ותימא הוא אם לאחר שהביא שתי שערות למה לא נסמוך אהימנת' דאב אפי' למכות ולעונשין דא"כ כל יבם קטן שהגדיל ואין שנותיו ידועין עפ"י עדים לא נסמוך על דברי האב ואפי' הביא שתי שערות ומיהו אם יש שערות מרובות או שתי שערות שוכבות שאין מצוי שיבא בענין זה קודם הזמן נראה דבכה"ג סמכינן ארובא ואפי' מאן דחייש למעוטא מודה בהא דמלתא דלא שכיחא כלל ועוד מצינו למימר דאי איכא שערות סמכינן אסהדותיה דאב אף למכות ולעונשין והכי מיירי שהאב מודה על מעשה שהיה כבר דבההיא שעתא היה בן י"ג שנה ויום אחד וגם הבי' שתי שערות. וא"ת כיון דמיירי שמעיד על השנים ועל השערות ה"ל למימר בני זה גדול בתי זו גדולה למה הזכיר שנים וי"ל דאגב אורחיה קמ"ל לאפוקי ממאן דתניא בפ' יוצא דופן איפכא דתינוק גדול בן י"ב שנים ותינוקות בבת י"ג שני'. והנה מה שכתב בשערות שוכבות סגי אין לסמוך האידנא על זו כי אם בריבוי שערות וכן איתא בס"ח גבי חליצה וז"ל הלכך אם יש להן ריבוי שערות ארוכות הרבה או ריבוי שערות כמו שרגילות לאיש גדול ולאשה גדולה אז מותרת לחלוץ דמסתמא הגיע לכלל שנות גדולות עכ"ל ובסדר מצות חליצה כתב הרא"ש כשנתמלא זקנו אין צריך לבדוק יותר ולא כתב דסגי בשתי שערות שוכבות. גם בסימ' כ"ה בפ' מצות חליצה כתבתי שאפי' יש עדות על השנים מ"מ צריכי' שערות ארוכות או ריבוי שחור על הלבן כדי להוציא מספיקות דגומות שאין אנו בקיאין בה וא"כ אם אין השנים ידועים ובאת' לסמוך על השערות אין לסמוך עליהם כ"א נתמלא זקנו או שיטו הדדים או שנתמלא הערוה שערות דוגמ' דנתמלא זקנו. ותוספ' כתבו שיש נמי לסמוך על היכא שהם גדולים בקומה ואין המנהג כן ומה שכתב הרא"ש דאב מהימן על השנים דעת הס"ח שאין האב מהימן על השנים כ"א עפ"י השכנים ולא סמכינן אקרובי' כלל כאשר כתבנו בפ' מצות חליצה סימ' ט' תו שנינו קדשתי את בתי קטנה קדשתי' וגירשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן נשבית ופדיתיה בין כשהיא קטנה והרי היא קטנה בין כשהיא קטנה והרי היא גדולה אינו נאמן. ומסיק מ"ש רישא דגבי קידושין דנאמן ומ"ש גבי סיפא גבי שבוייה דאינו נאמן אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב מניין לאב שנאמן למסור את בתו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה בנישואין הימניה רחמנא לאב בשבויה לא הימניה רחמנא לאב ע"כ. וכתב הר"ן וז"ל וא"ת ליהמניה כי אמר ליה נשבית מיגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה דמפסלא נמי מכהונה וגם מתרומה ומהימן בהכי דהא בנישואין הימניה רחמנא. לאו קושיא היא דבקידושי ביאה איסור אשכחן דהימניה והכי מוכח בירושלמי קדשתיה לאחד מכל הפסולין לה נאמן הבעילתה לאחד מכל הפסולין לה אינו נאמן ואכתי קשא להמניה בשבויה מיגו דאי בעי אמר קדשתי' וגרשתיה דמהימן ופסול לה מכהונה י"ל דמיגו לחצי טענה לא אמרינן והכי חצי טענה הוא לפי שעכשיו הוא רוצה לפוסלה בין לענין תרומ' בין לענין כהנ' אצל גרשתיה לא פסול לה אלא לכהונה. וכ"ת תינח בת כהן בת ישראל מאי איכא למימר שהרי כל כך הוא פוסל אותה כשאומר קדשתיה וגרשתיה כאלו נשבית ואלו תנא פסק ותני אינו נאמן נ"ל דהיינו טעמא משום דכיון דבנשבית פוגם אותה יותר שאלו הית' בת כהן היה פסולה מן התרומה ובקדשתי' וגרשתיה אינו פוגם אותה כל כך מ"ה אפי' בבת ישראל אינו נאמן. ואחרים אמרו דכיון מה שהאמינו תורה לאב חידוש הוא שהרי לא היה ראוי להיות נאמן. יותר מעד אחד דעלמא דינו שנאמין אות' באותה טענה עצמה אבל אין אומרים מיגו מחמת ד"א דאין לנו בו אלא חדושו בלבד ע"כ ודבריו של טעם הן:

משנה. קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה, ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן.
בענין האומר אני קידשתיה
א
עד א' בדבר שבערוה שלא כנגד החזקה
ועיין בר"ן (כז. בדפי הרי"ף ד"ה אמר רב) דהקשה למה אחד מן השוק נאמן לומר דהוא קידש אותה הרי הסוגיא איירי באיסור אשת איש דהוי דבר שבערוה, וז"ל ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומינסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה והכא ליתיה להאי טעמא התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ"ל. כלומר דלפי הר"ן עד א' אינו נאמן בדבר שבערוה רק היכא דאיתחזק איסורא, אבל עד א' נאמן בדבר שבערוה אם הוא אינו מעיד נגד החזקה. וזה תלוי בב' הגירסאות בריש גיטין (ב:), דיש הו"א בגמ' שם דעד אחד נאמן להעיד דהגט נכתב לשמה להתיר אשת איש. והגמ' שם הקשה לפי גירסתנו וז"ל אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, דלא איתחזק איסורא, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל. לפי גירסתנו הגמ' רק הקשה קושיא אחת, דאיירי באיתחזק איסורא באשת איש. אבל הרבה ראשונים גרסו והוי דבר שבערוה (עם "ו") במקום "הוי דבר שבערוה" ולפי הגירסא הזאת הגמ' הקשה ב' קושיות שונות: א) דאיתחזק איסורא, ב) דהוי דבר שבערוה. ויש בזה נ"מ גדולה בנוגע לעד א' בדבר שבערוה דלא הוי נגד חזקה, דלפי הגירסא הראשונה עד אחד נאמן ולפי הגירסא השניה עד א' אינו נאמן בדבר שבערוה אפי' בלי חזקה נגדו. וא"כ יוצא דהר"ן גרס כגירסא הראשונה דיש רק קושיא אחת, ולכן נקט דעד א' נאמן בדבר שבערוה אם אין כאן חזקה נגדו.¹¹⁴
ולפי הראשונים דחולקים על הר"ן וסברי דעד א' אינו נאמן בכל דבר שבערוה לכאורה קשה מסוגייתנו. ונראה לבאר דמי שבא ואמר דהוא קידש אותה אינו נאמן בתורת עד א' אלא בגלל דיש חזקה (אומדנא) דאינו משקר בגלל דהוא מירתת מהאב. דהרי הגמ' עצמה הזכירה את זה בשיטת רב דסבור דהוא נאמן רק ליתן גט ולא לכונסה. והגמ' הקשה מהמשנה דאם ב' הגיעו ושניהם אמרו דהם קידשו אותה אז א' נאמן וז"ל תנן רצו אחד נותן גט ואחד כונס תיובתא דרב, אמר לך רב שאני התם דכיון דאיכא אחר בהדיה אירתותי מירתת עכ"ל. ורואים מזה דלפי רב, האדם השני נאמן יותר ממי שבא לבדו ואמר דהוא קידש אותה, בגלל דהשני אירתותי מירתת. ועיין ברש"י (ד"ה אף נאמן לכנוס) דביאר אף שיטת רב אסי דמי שבא מן השוק נאמן לכנוס ע"פ הטעם דמירתת, וז"ל אף נאמן לכנוס - דלא חציף למימר לפני האב שקבל הקידושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לי קידושין עכ"ל. וא"כ י"ל דהחזקה הזאת דהוא אינו משקר בגלל דאירתת גם מתרץ את קושיית הר"ן, וזה הטעם דהוא נאמן אע"פ דאיירי בדבר שבערוה.¹¹⁵
ב
נאמנות הראשון מן השוק נגד השני מן השוק
ולכאורה יש להביא ראיה לשיטת הר"ן דהוא נאמן בתורת עד א' ולא רק מטעם אומדנא דמירתת מהברייתא המובא לקמן בסוגיא דאחרי דבא אחד מן השוק ואמר אני קדשתיה וכונסה דשני אינו נאמן לאוסרה על הראשון, וז"ל תניא כוותיה דרב אסי, קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר קידשתיה אף נאמן לכנוס, כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו עכ"ל. ויש לעיין למה השני דאמר אני קדשתיה אינו נאמן כלל. ובשלמא לפי הר"ן דיש להראשון הכח דעד א' וחל הדין דעולא דכל מקום דהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים (כתובות כב:),¹¹⁶ אזי שפיר מובן דיש לראשון מן השוק הדין דב' עדים ומי שבא לאחרי זה אינו נאמן נגד הכח דב' עדים. אבל לפי הביאור השני דהבא מן השוק ואמר אני קידשתיה נאמן בגלל החזקה דמירתת, אזי קשה למה הראשון נאמן יותר מהשני דהרי החזקה דמירתת גם שייך לשני. וא"כ כשהשני אמר אני קידשתיה הדין ראוי להיות דהאשה אסורה על שניהם מספק.¹¹⁷
ונראה לבאר ע"פ הסוגיא בכתובות (כב:) וז"ל ת"ר שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא, רבי מנחם בר יוסי אומר תצא, אמר רבי מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת, אבל נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא, מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי, א"ר ששת כגון שנשאת לאחד מעדיה, היא גופה באשם תלוי קיימא, באומרת ברי לי עכ"ל. דהיינו, דבמקום תרי ותרי, אם היא נישאת לאחד מעדיה וגם היא אומרת ברי לי הדין הוא שלא תצא. וי"ל דהוא הדין הכא בסוגיא דידן, דאע"פ דיש עד א' עם חזקה דמירתת נגד עד א' עם חזקה דמירתת ומסברא היינו חושבים דהיא אסורה להשאר עם בעלה, מכיון דהיא נישאת לאחד מעדיה והיא גם אומרת ברי לי דנתקדשתי לו, הדין הוא לא תצא. וא"כ יוצא דיש נ"מ בין ב' הביאורים ביסוד הנאמנות של הבא מן השוק היכא דהאשה אומרת איני יודעת. דאם הראשון דבא מן השוק נאמן בתורת עד א' נאמן באיסורין והרי דינו כאן כשנים, אזי אין היא צריכה לומר ברי לי, אבל אם הוא נאמן מחמת החזקה דמירתת אזי היכא דיש עד א' אחר דסותר לראשון, הדין הוא לא תצא מן הראשון רק אם היא אומרת ברי לי.¹¹⁸
אבל לכאורה הנחה זו דאם האומר אני קידשתיה נאמן כעד אחד אזי חל עליו הדין דהריהו כשנים, באמת תלוי באשלי רברבי. דהרי הכלל הזה נזכר בגמ' רק בשלושה מקומות: א)לגבי עד א' במיתת הבעל (כתובות כב:), ב) לגבי עד א' בסוטה (סוטה לא:), ג) לגבי עד א' בעגלה ערופה (סוטה מז:). ויש לעיין האם הדין דעולא דעד א' נאמן כב' עדים מוגבל לג' המקומות האלו או"ד דהדין דעולא חל על כל היכא דיש נאמנות לעד א' כמו בעד א' נאמן באיסורין בעלמא. ונחלקו בזה הראשונים. דעיין בנימוקי יוסף (יבמות כח. בדפי הרי"ף ד"ה הרי כאן) דהביא מהריטב"א דהדין דעולא חל רק היכא דמעיקר הדין בעינן ב' עדים ואעפ"כ התורה האמינה עד א', אבל באיסורין דבעינן רק עד א' מעיקר הדין אזי אין טעם לומר דהרי הוא כשנים, וז"ל וכתב הריטב"א ז"ל נראין דברים כדברי ר"י ז"ל שאמר דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן שנים והאמינוהו לזה כשנים אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתא אחרינא ואכחשיה הויא הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל.¹¹⁹ אבל מאידך המהרי"ק (שורש לג) נקט דהדין דהרי כאן שנים שייך אפי' בעד א' נאמן באיסורין דעלמא. דהמהרי"ק נשאל היכא דאחד שחט בהמה ואח"כ בא שני ואמר דהשחיטה היתה שלא כהוגן והשוחט עצמו מכחישו ואומר שהוא שחט כהוגן. והוא פסק דהשחיטה כשרה ואנו מאמינים השוחט נגד העד האחר מכמה וכמה טעמים ואחד מהם שייך לעניננו וז"ל עוד נלע"ד דיש להאמין השוחט ולהכשירו מדעולא דבכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים עכ"ל. וכן פסק השו"ע ריש יו"ד (סימן א סעיף יד) וז"ל שוחט, שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן, והוא מכחישו, עד אחד בהכחשה לאו כלום, והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא עכ"ל. ונמצא דפליגי הריטב"א נגד המהרי"ק והמחבר האם הדין דעולא דיש דין ב' עדים לעד א' שייך רק היכא דמעיקר הדין בעינן ב' עדים, או דחל גם בעד א' דנאמן באיסורין בעלמא.¹²⁰
וא"כ יש להעיר דהביאור הנ"ל בדעת הר"ן תלוי במחלוקת הראשונים. דביארנו דלפי הר"ן דהאומר אני קידשתיה נאמן בתורת עד א', דהאדם השני דאומר אני קידשתיה אינו נאמן בגלל דחל על הראשון הדין דעולא והרי כאן שנים. אך זה נכון רק לפי המהרי"ק דהדין דהרי כאן שנים חל אפי' בעד אחד שנאמן באיסורין דעלמא. אבל לפי הריטב"א דאין עד א' באיסורין נאמן כשנים, אזי עדיין צ"ע בסוגיא דידן, למה לפי הר"ן הראשון דאמר אני קידשתיה נאמן נגד השני המכחישו אם יש לשניהם אותה נאמנות דעד אחד.¹²¹
ועוד יש להעיר דלפי הרמב"ם יש עוד טעם למה הדין דעולא דעד א' נאמן כשנים אינו שייך להאומר אני קידשתיה. דהרי הרמב"ם נקט דהדין דעולא חל רק בעד דכשר להעיד בב"ד ולא במי דפסול להעיד, אפי' אם הפסול אינו שייך לעד אחד נאמן באיסורין. ולכן הרמב"ם פסק (פרק ט מהלכות רוצח הלי"ג-הלי"ד) דאע"פ דאשה נאמנת באיסורין, לא חל עליה הדין דהרי כאן שנים, וז"ל עד אחד אומר ראיתי ההורג ועד אחד הכחישו ואמר לו לא ראיתה היו עורפין, במה דברים אמורים בשבאו שניהם כאחת אבל אם אמר אחד אני ראיתי את ההורג הרי זה נאמן כשנים לענין זה ואם בא אחר כך עד אחד והכחישו ואמר לו לא ראיתה אין משגיחין על דברי האחרון ואין עורפין וכו' אשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אחרת מכחשת אותה ואומרת לא ראית היו עורפין, בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו עכ"ל. והגר"ח זצ"ל (פרק ט מהלכות רוצח הלט"ו) האריך לבאר את החילוק בין עד כשר דנאמן מדין עדות לבין עד פסול דנאמן באיסורין מדין נאמנות בעלמא ולא חל עליו הדין דהרי כאן שנים.¹²² ולכאורה הבא מן השוק ואומר אני קידשתיה בסוגיא דידן דומה לאשה דאומרת ראיתי את ההורג. דהרי, אע"פ דיש לו נאמנות בתורת עד א' נאמן באיסורין, אך לפי דבריו הרי הוא בעל דבר באישות הזאת ופסול לעדות בב"ד. וא"כ לא חל עליו הדין דעולא והוא אינו נאמן כשנים, וחזרה קושיא לדוכתא דלמה הראשון דאמר אני קידשתיה נאמן יותר מהשני דמכחישו. וצ"ל דס"ל לר"ן דדין הריהו כשנים חל בכל עד א' ואפי' מי שפסול לעדות דעלמא אך נאמן באיסורין.
ג
עוד נ"מ ביסוד הנאמנות דהאומר אני קידשתיה
ועוד נראה דיש עוד נ"מ בין ב' השיטות ביסוד הנאמנות של האומר אני קידשתיה, דהיינו בנוגע למתי חל הדין דהראשון מן השוק נאמן נגד השני. דהרי רהיטת לישנא דהגמ' משמע דהראשון נאמן נגד השני רק אם הוא כבר הכניסוה לחופה. אבל עיין ברשב"א (סג: ד"ה כנסה) דלא בעינן כנסה ממש אלא התירוהו לכנסה וז"ל כנסה ובא א' ואמר אני קדשתי' לא כל הימנו לאוסרה עליו. ומסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש אלא כיון שהתירוהו לכנסה אע"פ שלא כנסה, וכאותה שאמרו בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כג.) גבי שבויה ואם משנשאת באו עדים לא תצא ואתמר עלה אמר שמואל לא נשאת נשאת ממש אלא כל שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת ומאי לא תצא לא תצא מהתירה הראשון עכ"ל. וב' הדעות האלו הובאו בשו"ע (אה"ע סימן לז סעיף כג) וז"ל בא אחד וכנסה, ואח"כ בא אחד ואמר אני קדשתיה, אינו נאמן לאוסרה עליו. וי"א דאפילו לא כנסה ממש, אלא כיון שהתירוה ליכנס ככנסה דמי עכ"ל.
ונראה דהמחלוקת הזאת תלויה בב' הביאורים הנ"ל. דאם הראשון מן השוק נאמן בתורת עד א' והוא נאמן נגד השני בגלל הדין דכל מקום שהאמינה התורה עד א' הריהו כשנים, אזי י"ל דהדין הזה חל כשב"ד התירה להנשא לו ומהרגע הזה העד השני אינו נאמן כנגדו. מאידך אם הוא נאמן בגלל החזקה דמירתת אזי הטעם דהשני אינו נאמן לאוסרה עליו הוא משום דהיא אומרת ברי לי כמו דין הסוגיא בתרי ותרי ונישאת לאחד מעדיה בכתובות (כב:). וא"כ היא מותרת להשאר עם הראשון רק אם היא באמת נישאת לו בפועל.¹²³
ועיין בשו"ע (אה"ע סימן לז סעיף כא) דאם בא אחד מן השוק ואמר אני קדשתיה אבל האב מכחיש אותו ואומר דהוא לא קידש אותה, דהיא אפי' לא צריכה הימנו גט וז"ל אבל אם האב מכחישו, יש מי שאומר שאינו נאמן אפילו להצריכה גט עכ"ל. ולכאורה י"ל דהדין דהאב מכחישו ג"כ תלוי בשני הצדדים הנ"ל. דאם האומר אני קידשתיה נאמן בתורת עד א' אזי י"ל דאם האב מכחישו יש כאן עד א' נגד עד א', ועד א' בהכחשה לאו כלום הוא. ועוד, היכא דשני עדים מכחישים זה את זה, ואחד מהעדים הוי הבעלים, אזי הבעלים נאמן נגד העד אחד מן השוק. דהנה עיין בסוגיא לקמן (סה:) שכשיש הכחשה בעניני טומאה בין עד אחד מן השוק לבין הבעלים, דהבעלים נאמן נגד העד מן השוק וז"ל ותנא תונא עד אחד אומר נטמאו, והלה אומר לא נטמאו פטור עכ"ל. וא"כ גם כאן מסתבר דלפי הר"ן דהבא מן השוק ואומר אני קדשתיה נאמן בתורת עד א', דהאב דהוי הבעלים נאמן כנגדו להכחישו מדין בעלים.
מאידך אם האומר אני קדשתיה נאמן בגלל החזקה דמירתת אזי לכאורה קשה להבין היש מי שאומר בשו"ע, דהרי החזקה דמירתת עדיין קיימת כשהאב מכחישו. ומצינו דבר דומה בנוגע לאשה נשואה דאומרת דבעלה גירשה והוא מכחישה ואומר דלא נתן לה גט, דהיא עדיין נאמנת מחמת החזקה דאינה מעיזה פניה בפני בעלה, וכדמבואר בגמ' (כתובות כב:) וז"ל והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה עכ"ל. וא"כ גם הכא, יש להאומר אני קידשתיה חזקה דאינו חציף לשקר בגלל דמירתת מהאב וא"כ למה אינו נאמן בגלל החזקה הזו נגד האב. ונראה לבאר דאם הוא היה נאמן אפי' נגד האב דמכחישו אזי כל החזקה דמירתת אינה קיימת. דהרי י"ל דהוא רק מירתת לומר אני קדשתיה בפני האב בגלל דאם הוא משקר והאב מכחישו דהאב נאמן ולא הוא, ומפני דהוא היה מפסיד נגד הכחשת האב הוא מירתת לשקר. וא"כ כל הנאמנות דהאומר אני קדשתיה בנוי על זה דהוא אינו נאמן נגד האב ואז יש לו החזקה דמירתת כשהאב אומר איני יודע.¹²⁴
גמ'. איבעיא להו מהו לסקול על ידו רב אמר אין סוקלין ורב אסי אמר סוקלין.
ונראה לבאר דפליגי בגדר נאמנות האב ובגזה"כ דאת בתי נתתי לאיש הזה. דהרי בלי גזה"כ יתכן דהאב לא היה נאמן משום דהוא עד אחד במקום דבר שבערוה הזקוק לשני עדים. ורב נקט דהגזה"כ דואת בתי נתתי מלמד דבנוגע לעצם הקידושין התורה מאמינה את האב מדין עד אחד שנאמן באיסורין אע"פ דהוא עד אחד המעיד בדבר שבערוה. אבל מכיון דהאב נחשב כעד אחד באיסורין אלא יש גזה"כ דהוא נאמן בקידושין, מסתבר דהוא אינו נאמן לסקול על ידו דהרי אין גזה"כ להאמין אותו ממש כשנים. מאידך, רב אסי סבור דהגזה"כ דואת בתי נתתי מלמד דהאב נאמן כב' עדים בנוגע לקידושי בתו ומכיון דהוא נאמן כב' עדים בדבר שבערוה סוקלין על ידו.¹²⁵
גמ'. ואמר רב אסי הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי, השתא ומה במקום שאם בא לכנוס כונס אמרת סוקלים, מקום שאם בא לכנוס אין כונס אינו דין שסוקלין, ולא היא לאב הימניה רחמנא, לדידה לא הימנה.
ויש להבין את השו"ט דרב אסי, למה קסבר בהו"א דלא מסתבר דסוקלין היכא דהאב אמר קידשתי ולא סוקלין היכא דהיא אמרה נתקדשתי, ובמסקנא נקט דהתורה האמינה לאב. ונראה לבאר ע"פ דברי הירושלמי בגדר נאמנות הבא מן השוק לכנוס לפי רב אסי. דלעיל ביארנו דהוא נאמן או מדין עדות או מדין אומדנא דמירתת. אבל בירושלמי לכאורה עולה גדר חדש, דהיינו דהבא מן השוק מצורף לנאמנות דהאב ונאמן מכח הגזה"כ דאת בתי נתתי. דעיין בירושלמי (פרק ג הל"ז) דהקשה על השיטה דהבא מן השוק נאמן לכנוס, וז"ל מתניתא פליגא על רב המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו, תמן הוחזקה אשת איש בפני הכל ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים, לכשיבואו שנים ויאמרו זהו שקידש עכ"ל. פירושו, דהירושלמי הקשה למה הבא מן השוק נאמן לכונסה אם מי שבא ואמר בפני נכתב ובפני נחתם אינו נאמן לכנוס דהרי בשניהם יש חשש דאולי יצרו תקפו. והירושלמי מבארת דבמשנה דידן היא לא הוחזקה כאשת איש לפני הכל אלא על פי האב (ושני העדים דראו את הקידושין). ועיין בר"ן (כז. בדפי הרי"ף ד"ה ומודה) דביאר את דברי הירושלמי וז"ל ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבאו שנים יאמרו פלוני קדש כלומר אין זה אלא שמברר דבורו של אב דשמא כשיבאו עדי הקידושין יאמר שהוא קדשה עכ"ל. ונראה לבאר דכוונת הר"ן דלפי הירושלמי הבא לכנוס נאמן משום דדבריו הוי השלמה לדברי האב, והוא מצורף לנאמנות של האב דחלה מגזה"כ דאת בתי.
ואם כנים הדברים דהבא לכנוס נאמן כהשלמת נאמנות דהאב, יש לחזור לשו"ט דרב אסי. דהרי הא דסוקלין על ידי האב ולא על ידה הוא מפני דהאב נאמן מגזה"כ דאת בתי והאשה עצמה נאמנת רק מדין עד אחד. ולכן בהו"א רב אסי סבר דאם במקום דהאשה עצמה נאמנת מדין עד אחד אמרינן דאם בא לכנוס אינו כונס, כלומר דאין הבא לכנוס מצורף לנאמנות שלה, אזי לכאורה קו"ח דאי אפשר לצרף הבא לכנוס לנאמנות האב דנלמד מגזה"כ מיוחדת דחלה נאמנות לאב דהוא נחשב כב' עדים. דהרי מסברא אין צירוף כלל בין אדם מן השוק לבין הנאמנות כב' עדים דהתורה העניקה לאב. ואזי רב אסי תירץ דהכל בדיוק הפוך, דהיינו דמכיון דאין לאשה עצמה נאמנות מיוחדת אזי אי אפשר לצרף את האדם מן השוק לנאמנות שלה. אמנם מכיון דהתורה האמינה לאב כב' עדים, י"ל דהגזה"כ הזאת חלה אף לכל מי דמשלים את דברי האב כמו האיש הבא מן השוק ואומר אני קידשתיה.
ולפי הגדר הזה בנאמנות של הבא מן השוק י"ל דאם ב' עדים אמרו דנתקדשה אשה פלונית לפנינו אבל שכחנו מי המקדש ובא אחד מן השוק ואמר אני קידשתיה דאינו נאמן לכנוס. דהרי לפי רב אסי הבא מן השוק נאמן לכנוס רק בגלל דהוא מצורף לגזה"כ דאת בתי נתתי דהרי הוא משלים ומברר את דברי האב. אמנם אין לנו דין כזה דאדם מן השוק יהא נאמן כל זמן דהוא מברר את דברי ב' עדים ולכן י"ל דאפי' לפי רב אסי הבא מן השוק במקום עדים אינו נאמן לכנוס.¹²⁶
גמ'. ואזדא רב חסדא לטעמיה וכו' נאמן לנדרים, ולחרמים, ולהקדשות, ולערכים, אבל לא למכות ולעונשין.
בענין נאמנות האב לומר דבנו גדול
ויש לעיין דהרי המחלוקת בין רב רב אסי ורב חסדא היתה לגבי נאמנות האב כשאומר קדשתי את בתי, האם הוא נאמן לגבי עונשין או לא. וצ"ע, היאך הגמ' השווה בין נאמנות האב לומר קדשתי את בתי דהויא גזה"כ דהאב נאמן בדבר שבערוה לבין נאמנות האב במילתא דאיסורא דבנו הוא גדול דהרי הם ב' דינים שונים לגמרי.¹²⁷
א
שיטת התוס'
והתוס' (סד. ד"ה נאמן) נקטו במפורש דהאב נאמן בגדלות בנו מדין עד אחד נאמן באיסורין. וא"כ ע"פ השוואת הגמ' צ"ל אילבם דגם נאמנות האב לומר קידשתי את בתי חל מדין עד אחד נאמן באיסורין. וביארנו לעיל דזהו הטעם דאין סוקלין על ידו, דהיינו דאת בתי נתתי הוי גזה"כ דהאב נאמן בתורת עד א' באיסורין אע"פ דקידושי הבת בעצם מהווה דבר שבערוה, אמנם אין לאב נאמנות כתרי לומר דסוקלין על ידו. ויוצא לפי התוס' דרב חסדא לשיטתו דגם בנוגע לקידושי בתו וגם בנוגע לגדלות בנו ובתו יש לאב נאמנות מדין עד א' באיסורין לדינים מסויימים אבל אינו נאמן לעונשין.
ב
שיטת הרמב"ם
אמנם בדברי הרמב"ם יש לעיין האם הדין דגדלות הוי דין איסור בעלמא וסגי בעד אחד בלבד כשיטת התוס' או"ד דגדלות הוי דבר שבערוה דצריך ב' עדים. ולכאורה מצינו חילוק בדברי הרמב"ם בין הבירור דבעינן לקבוע הסימנין לבין הבירור דבעינן לקבוע השנים. דלגבי סימנים כתב הרמב"ם (פרק ב מהלכות אישות הל"כ) וז"ל כשבודקין הבת בין בתוך הזמן שהוא כל שנת שתים עשרה בין קודם זמן זה בין לאחריו בודקין על פי נשים כשרות ונאמנות, ואפילו אשה אחת בודקת ושומעין ממנה אם הביאה אם לא הביאה עכ"ל. הרי פסק הרמב"ם דאפי' אשה נאנמת לברר דיש לה סימנים ומשמע דגדלות מהווה דין איסור בלבד ולא דבר שבערוה. אבל בהמשך (שם הלכ"ב-הלכ"ג) פסק הרמב"ם דבעינן ב' עדים לקבוע השנים וז"ל כל השנים האמורות בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות כמו שבית דין קובעין אותן כמו שביארנו בהלכות קידוש החדש, ובאותן השנים מונין לכל דברי הדת. אין סומכין על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא על פי שני עדים כשרים להעיד עכ"ל. ומשמע להדיא דקביעת שנים לגדלות מהווה דבר שבערוה ובעינן ב' עדים כשרים. והסתירה הזאת טעונה בירור.
ויש לתרץ דברי הרמב"ם בג' אופנים:¹²⁸
א) יתכן שהרמב"ם סובר שבין השנים ובין הסימנים הוו דבר שבערוה וזקוקים מעיקר הדין לשני עדים ככל דבר שבערוה, אלא שעד אחד נאמן לסימנים ע"פ הדין ד"כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי" (ראש השנה כב:, בכורות לו.) ואף עד א' נאמן. וכן נימק הרמב"ם את נאמנות של עד א' שמת בעלה של אשת איש (פי"ג מהל' גירושין הלכ"ט) וז"ל אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או עכו"ם המסיח לפי תומו ועד מפי עד וכו' שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר. לפיכך הקילו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד וכו' עכ"ל. וכן כתב הרמב"ם בנוגע לשלוחים הנאמנים בקידוש החדש (פ"ג מהל' קה"ח הלי"ד) וז"ל אין השלוחין צריכין להיות שנים אלא אפילו אחד נאמן, ולא שליח בלבד אלא אפילו תגר משאר העם שבא כדרכו ואמר אני שמעתי מפי בית דין שקדשו את החדש ביום פלוני נאמן ומתקנין את המועדות על פיו שדבר זה דבר העשוי להגלות ועד אחד כשר נאמן עליו עכ"ל. אבל כל זה שייך לסימנין דעבידא לגלויי אבל שנים דאינן עבידא לגלויי עדיין צריך ב' עדים.
ב) יתכן דהרמב"ם נקט דקביעת גדלות באדם מהווה דבר שבערוה, אך הוא הבחין בין תפקיד של השנים לבין תפקיד של הסימנים בקביעת הגדלות שבגברא. דהיינו, שעיקר הקובע של גדלות הגברא הוא הגיל ולפיכך בירור השנים לגדלות טעון שני עדים כדבר שבערוה. ואילו סימנים אינם הקובעים של הגדלות אלא דהוי תנאי בעלמא בחלות הגדלות, דהיינו דאין השנים קובעות גדלות אלא אם יש גם סימנים. אמנם, בירור הסימנים איפוא אינו דבר שבערוה אלא דבר שבאיסור ועד אחד נאמן באיסורין.¹²⁹
ג) יתכן שהרמב"ם נקט דקביעת גדלות אינה בעצם דבר שבערוה ולכן לא בעינן ב' עדים לסימנים. אבל יש טעם אחר למה בעינן ב' עדים לקביעת השנים. דהרי מהרמב"ם בהל' קידוש החדש הנ"ל משמע שמעיקר הדין היינו מצריכים שני עדים להעיד על קביעת הב"ד של החדש אלא שע"א נאמן מדין "מילתא דעבידא לאגלויי". ועלינו להבין ע"פ איזה יסוד זקוקה קביעת הב"ד של ר"ח לשני עדים. וכן יש לעמוד על מש"כ הרמב"ם בהל' אישות (פ"ב הלכ"א - כ"ב) וז"ל כל השנים האמורות בבן ובבת ובערכין ובכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור שהן פשוטות ומעוברות ע"פ ב"ד כמו שהם קבועין אותן וכו' אין סומכין על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא על פי שנים אנשים כשרים להעיד עכ"ל. ומשמעות הרמב"ם שלאו דוקא קביעת גיל הגדלות שבגברא זקוקה לשני עדים, אלא כל בירור שנות אדם ואף בירור שנותיו של אדם לענין ערכין, זקוק לב' עדים. והרי ערכין הו"ל דבר שבאיסורין בעלמא והיה בדין איפוא שיהיה עד א' נאמן בו כשם שנאמן באיסורין בכל התורה כולה. אך נראה מכאן שלפי הרמב"ם יש גזה"כ שכל בירור זמן ושנים בכהת"כ זקוק להעדאת שני עדים. ובהתאם לכך שנות האדם לענין חלות גדלות, שנות האדם לענין ערכין, ובירור זמן קדוש החדש ע"י שלוחי ב"ד וכדומה כולם זקוקים להעדאת שני עדים, ועד א' בעלמא פסול ואינו נאמן. ויתכן שהמקור לכך הוא ראיית הלבנה בקה"ח שצריכה שני עדים (פ"ב מהל' קה"ח הל"א וע"פ הגמרא בר"ה כב.) וסובר הרמב"ם דה"ה לבירור זמן בכהת"כ שזקוק לב' עדים.
ועכשיו נחזור לסוגיא דידן והשוואת הגמ' בין נאמנות האב לומר קדשתי את בתי ובין נאמנות האב לומר דבני זה בן י"ג שנים הוא. דאם חלות גדלות מהווה חלות איסור בעלמא אזי יש להבין השוואת הגמ' כמו דהבינו התוס' דהבאנו לעיל, דהיינו דהתורה האמינה לאב בקידושין כמו עד א' בדבר שבאיסור. אמנם, אם נקטינן דחלות גדלות בגברא מהווה דבר שבערוה כמו חלות קידושין אז יש להבין השוואת הגמ' באופן אחר. דהיינו, דגם קידושי הבת וגם גדלות הבת הריהן דבר שבערוה ומסתבר דיש להן דין שוה בנוגע להנאמנות דהתורה העניקה להאב. וא"כ אם האב נאמן כב' עדים בקידושין בנוגע לעונשין אזי הו"ה דהוא נאמן כב' עדים בנוגע לשנות הגדלות דבנו ובתו לעונשין.¹³⁰ ולכן הברייתא דקובעת דאין לאב נאמנות לקבוע את גדלות הבן לגבי עונשין ראיה היא לשיטת רב חסדא דאין סוקלין על ידו בקידושי בתו.
ויש להעיר דלפי הביאור הזה ברמב"ם יתורץ את קושיית התוס'. דהרי התוס' (ד"ה נאמן) הקשו דאם נאמנות האב הוי מדין עד א' נאמן באיסורין למה הברייתא איירי דוקא היכא דהאב אמר דבנו גדול הרי כל אדם נאמן בתורת עד א' להעיד דהוא גדול. אמנם לפי הביאור השני ברמב"ם פשיטא דרק האב נאמן דהרי צריך ב' עדים לקבוע גדלות והתורה מאמינה לאב כתרי עדים ולא אדם אחר.
ג
הנאמנות דב' עדים וב' עדים בגברא
אבל לפי"ז לכאורה צ"ע דהרי אם האב נאמן כתרי עדים למה באמת אין מענישין על ידו כמו דמענישין על פי ב' עדים. ונראה לחלק בין גדר הצורך לב' עדים בדבר שבערוה לבין הצורך לב' עדים בדיני עונשין. דבדבר שבערוה צריך כח הנאמנות דב' עדים ולכן כשהתורה העניקה לאב הנאמנות דב' עדים הריהו נאמן לדברים שבערוה כמו קידושי בתו וגדלות בניו. אמנם כדי להעניש אינו סגי בכח הנאמנות דב' עדים אלא דצריך ב' עדים ממש שיעידו ומשו"ה אין מענישין על ידי האב.
והיסוד הזה גם עולה מדיני עדות מיוחדת. דהרי מפורש בגמ' (מכות ו:) דב"ד אינו ממית מי שהעיד עליו בעדות מיוחדת דרצח. אמנם הכס"מ (פרק ו מהלכות רוצח הל"ה) נקט דהיכא דיש עדות מיוחדת על רציחה, מותר לגואל הדם להרוג אותו. והביאור בזה הוא דיש לעדות מיוחדת כח הנאמנות דב' עדים ולכן גואל הדם יכול להרוג את הרוצח ע"פ עדות כזאת, אמנם כדי שב"ד יעניש צריך ב' עדים ממש לראות ולהעיד ולכן לא סגי בעדות מיוחדת.¹³¹
והחילוק הזה הוא לכאורה גם כוונת הריטב"א בסוגיא לקמן (סד. ד"ה נשבית) וז"ל ואיכא למימר דכיון שהאמינה תורה לאב לומר קדשתי בתי הוה ליה בהא כעדים ואין עד נאמן מדין מגו כדכתיבנא באידך פירקא (לעיל מג:), מיהו אע"ג דהוה כעדים אין סוקלין על ידו שאין עונשין אלא בשני עדים ממש, אבל לגבי איסורא דנפשה נאמן כשני עדים שאין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ל. הרי נקט להדיא דקידושי הבת מהווה דבר שבערוה והאב נאמן כב' עדים, אלא דבנוגע לעונשין צריך ב' עדים ממש שנצטרפו לכת עדות.
תוד"ה בני זה.
התוס' הביאו שיטת רש"י דהברייתא מיירי היכא דכבר יש לבן ב' שערות והחידוש הוא דאעפ"כ האב אינו נאמן שהוא בן י"ג שנה לגבי עונשין. ונמצא דלפי הפירוש הזה, יש הו"א דהאב נאמן על השנים כשכבר יש ב' שערות והברייתא מחדשת דהאב אינו נאמן על השנים. וצ"ב מה ההו"א ומה הוי חידוש הברייתא. ונראה לבאר דרש"י והתוס' נקטו דגדלות תלוי בסימנים בלבד והא דצריך אף שנים הוא כדי שהסימנים לא יהו שומא בעלמא. וא"כ מובן ההו"א דהאב נאמן מדין עד אחד לקבוע דבנו בן י"ג שנים אפי' לעונשין, דהרי השנים הריהם תנאי בעלמא והאב אינו מעיד על הגדלות עצמה. והברייתא מחדשת דאע"פ דהאב מעיד על תנאי בעלמא מ"מ מכיון דבלי השנים השערות אינן נחשבות לסימני גדלות, משו"ה הו"ל כאילו האב מעיד על הגדלות עצמה ולכן מכיון דהוא עד א' בלבד אינו נאמן להעניש על ידו.
ובדרך הזאת גם אפשר להבין את הגדר דחזקה דרבא (נדה מו.) וז"ל והאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה, חזקה הביאה סימנין עכ"ל. ולפי רהיטת הגמ' משמע דזה חזקה במציאות, דהיינו דמי שהגיעה לי"ב שנה יש חזקה דכבר הביאה ב' שערות. ובהמשך הגמ' אומרת דרק סמכינן על חזקה דרבא לחומרא אבל לא לקולא, כלומר דבת י"ב שנה בלי בדיקה נחשבת כגדולה לחומרא ואינה יכולה למאן, אמנם היא אינה יכולה לפטור עצמה מזיקה בחליצה עד דבודקין דיש לה ב' שערות. ומשמע דהחזקה דרבא הויא חזקה במציאות, דאנו חוששין דמי שהגיעה לכלל שנים כבר יש לה סימנים והרי היא גדולה.
אמנם עיין בלשון הרמב"ם (פרק יא מהלכות גירושין הל"ד) וז"ל ועד מתי הבת ממאנת כל זמן שהיא קטנה, עד שתהיה נערה או עד שיודע שהיא אילונית, במה דברים אמורים בשלא בא עליה הבעל אחר שנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד, אבל אם הגיעה לזמן הזה ונבעלה הואיל והבעילה קונה מן התורה כמו שבארנו הרי זו אינה ממאנת ואינה צריכה בדיקה למיאון שחזקתה שהביאה סימנין עכ"ל. הרי דהרמב"ם כתב דאם בא עליה לאחר דהגיעה לי"ב שנה היא אינה יכולה למאן משום חזקה דרבא דהרי היא גדולה. ולכאורה צ"ב דהרי סמכינן על חזקה דרבא רק לחומרא ולא לקולא כלומר דיש להסתפק האם היא גדולה או קטנה. וא"כ קשה למה הזכיר הרמב"ם את החזקה דרבא, דהרי אפי' בלי החזקה היא ספק גדולה וספק קטנה ומספק אינה יכולה להמאן מדין ספק דאורייתא לחומרא דאולי היא מקדושת לבעלה מדאורייתא. ומה הוסיף הרמב"ם בחזקה דרבא דעדיין משאיר אותה בספק.
ונראה לבאר דאה"נ, דבלי חזקה דרבא היא לא היתה יכולה למאן מדין ספיקא דאורייתא. אמנם דין דחזקה דרבא אינו רק אומדנא דעלמא דחוששין לו, אלא דמכיון דבדרך כלל יש סימנים לבת י"ב שנה, אזי חז"ל קבעו דמדרבנן גדלות תלויה בשנים בלבד מדין ודאי. ולכן הרמב"ם הזכיר את החזקה דרבא דזה יוצר דין ודאי דהיא גדולה ומקדושת, לכל הפחות מדרבנן.
ויוצא מזה דאפי' לפי הצד דמדאורייתא סימנים הוו עיקר חלות הגדלות והשנים הן רק תנאי לקבוע דהשערות אינן שומא, מ"מ חז"ל קבעו דשנים לבדן גורמין גדלות מדרבנן. וכמו"כ י"ל בתוס' דידן, דהאב אינו נאמן בתורת עד א' על השנים ואע"פ דסימנים הם עיקר הקובע דגדלות, דהרי סוף כל סוף השערות אינן מהני לבדן בלי השנים, והשנים איפוא קובעים את הגדלות מדרבנן, ולכן צריך ב' עדים גם על השנים.
¹¹⁴ עיין בזה ברמב"ן (גיטין ב: ד"ה אבל הכא) ובבית הלוי (חלק ב סימן לז).
¹¹⁵ וכן איתא ברשב"א (כתובות כב. ד"ה אמר), דלפי רב אסי הוא נאמן לכנוס בגלל החזקה דמירתת ולא בגלל הנאמנות דעד א' בעלמא וז"ל וי"ל דהתם היינו טעמא משום דאחר חזקה לא משקר דרתותי מירתת דילמא מידכר אב ולא מחפה עליה וכטעמא דאמרי' אליבא דרב דאקשינן עליה מדתנן זה אומר אני קדשתיה וזה אומר אני קדשתיה רצו אחד נותן גט ואחד כונס ופרקינן אמר לך רב שאני התם דכיון דאיכא אחר בהדיה רתותי מירתת עכ"ל.
¹¹⁶ א"נ דאחרי שהראשון כונסה איתחזק איסורה באשת איש והשני אינו נאמן במקום דאיתחזק איסורה.
¹¹⁷ ואולי י"ל דלשני ליכא חזקת מירתת דהא השני בא והכחיש את הראשון שהאב לא הכחישו, והראייה מזה דהשני אינו מירתת לא מהראשון ולא מהאב.
¹¹⁸ לכאורה אין הדינים שווים כי שם יש נאמנות דעדות של שנים ולכן יש לה להנשא לאחד מעדיה, משא"כ כאן דליכא חלות עדות אלא אומדנא דמירתת בעלמא דמוכחשת מהאומדנא דמירתת של השני. ואולי י"ל אחרת שלאחר שכבר נשאת לראשון חלה אומדנא נוספת דאין אדם עושה בעילתו ביאת זנות לאשה ולראשון ואומדנא זו אלימתא טפי מהאומדנא דמירתת של השני שבזה שוה לראשון דג"כ מירתת ודו"ק.
¹¹⁹ וע"ע בזה בחידושי הגר"ח על הרמב"ם (פרק ט מהלכות רוצח הלי"ד).
¹²⁰ וע"ע בזה ברשימות שיעורים לשבועות (מז: ד"ה חו"מ סי' לא, ש"ך סק"א) ולב"ק (עב: תוד"ה דאי).
¹²¹ ואולי י"ל דאע"פ דנאמן מדין עד א' כיון דאינו מכחיש חזקת אשת איש, מ"מ חלה נאמנות שלו בקידושין דהוי דבר שבערוה ובכן חל עליו דין שנים בדבר שבערוה נגד השני, שלא כדין עד א' באיסורין דעלמא.
¹²² וע"ע בזה ברשימות שיעורים לשבועות (לב. ד"ה בעד טומאה).
¹²³ ואם זה משום החזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כנ"ל, אזי פשיטא שחייבת להנשא לו בפועל.
¹²⁴ ועיין בחידושי הגהות על הבית יוסף (שם) וז"ל ומ"ש רבינו אבל אם האב מכחישו אינו נאמן אפילו להצריכה גט, פשוט הוא דכיון דעיקר טעמא דנאמן משום דמירתת דילמא מכחיש ליה ואם גם במכחישו היה נאמן א"כ מאי מירתת איכא עכ"ל.
¹²⁵ והשווה לדברי השב שמעתתא (שמעתא ו פרק ח) דגם ביאר דנחלקו האמוראים האם האב נאמן כב' עדים או לא, וקישר את זה למחלוקת הראשונים האם האב יכול לחזור בו באמתלא, דהיינו האם אמרינן כיון דהגיד שוב אינו חוזר ומגיד באב.
¹²⁶ ועיין בשיטה לא נודע למי (סוף סג:) דנסתפק בזה.
¹²⁷ וכן הקשה הרמב"ן (ד"ה הא דאמרינן) וז"ל לא נהירא לי מאי לטעמיה, דהתם לא הימניה רחמנא לאב אלא שנאמן משום דעד אחד נאמן באיסורים ובקרבן עכ"ל.
¹²⁸ וע"ע בכל זה ברשימות שיעורים לנדרים (סו: בענין גדלות ומופלא סמוך לאיש אות ג').
¹²⁹ רבינו זצ"ל העיר שזה שעיקר חלות הגדלות תלוי בשנים ולא בסימנים יוצא משיטת הרמב"ם לגבי מופלא סמוך לאיש. דהרי מבואר ברמב"ם (פרק יא מהלכות נדרים הל"א-ג) דאפי' בלי שערות, בן י"ב שנה הרי הוא מופלא סמוך לאיש דנדרו חל מדאורייתא אם יודע לשם מי נדר, ובן י"ג שנה כבר הגיע לעונת נדרים ונדרו חל מדאורייתא אפי' אם אמר דלא יודע לשם מי נדר וז"ל קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד, וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד שנשבעו או נדרו בין נדרי איסר בין נדרי הקדש בודקין אותן ושואלין אותן, אם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן קיימים והקדשן הקדש, וכו' ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום אחד אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהן קיימין והקדשן הקדש ונדריהן נדרים ואע"פ שלא הביאו שתי שערות, וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום עכ"ל. ונמצא דלפי הרמב"ם, בן י"ג שנה הרי הוא גדול לענין נדרים אפי' בלי סימנים כלל. וא"כ מסתבר לומר דאפי' לדינין דבעינן סימנים ביחד עם שנים, דהשנים עצמם הוו עיקר הגורם דחלות גדלות. והשוה לדברי הגר"ח זצ"ל (הובאו דבריו בחידושי הגרי"ז לתמורה ב:) דחקר האם עיקר חלות הגדלות תלויה בעיקר בסימנים אלא דבעינן שנים כדי שיהא בשערות חלות סימנים, או בסימנים ובשנים ביחד. וגם עיין ברשימות שיעורים ליבמות (יב: ד"ה בנים הרי הם כסימנים) דרבינו זצ"ל גם דן בחקירת הגר"ח זצ"ל. וגם עיין בשיעורים לקמן (סד. בא"ד עוד פר"י) דרבינו זצ"ל ביאר בדעת הרמב"ם דשנים וסימנים שניהם הוו גורמי הגדלות.
¹³⁰ ויש להשוות לדברי השלט"ג (לב. בדפי הרי"ף אות א) דהאב נאמן לגבי גדלות בנו מגזה"כ דיכיר. ולפי זה הגמ' השווה הגזה"כ ד"ואת בתי נתתי לאיש הזה" לגזה"כ ד"יכיר", דבשתיהן התורה נותנת אותה נאמנות לאב.
¹³¹ וע"ע בזה ובגדר עדות מיוחדת ברשימות שיעורים לשבועות (לד. ד"ה ר' אחא).
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

ע''מ שישתוק. כשישמע רצה האב ששתק בשעת שמיעה מקודשת לא רצה שמיחה: והא שתיק ליה. וחלו קידושין: אלא ע''מ שלא ימחה אבא. הך סיפא דקתני מלמדין לא מתוקמא כרישא בע''מ שישתוק אלא בע''מ שלא ימחה וכל כמה דמחי עקר להו שהרי לא קבע זמן למחאה דרישא ליכא לאוקמא בהכי דא''כ מאי רצה האב והלא יש בידו למחות לעולם דאין כאן קידושין לעולם ועל כרחך הכי קתני על מנת שישתוק אבא שתק הרי זו מקודשת לא שתק אלא מיחה לאלתר אינה מקודשת ואם אמר ע''מ שלא ימחה אבא מת האב עד שלא מיחה הרי זו מקודשת אבל כל ימי חייו אינם קידושין מת הבן מלמדין וכו': ולא מוקמינן בתרי תנאי. לאוקמי באומר על מנת שירצה אבא כדקתני ומי ששנה זו לא שנה זו ובמשמעות לשון קמיפלגי תנא דרישא סבר לשון שתיקה הוא וכיון ששתק חלו קידושין מיד ותנא דסיפא סבר לשון לא ימחה הוא ואינם קידושין עד שימות: ומאי ע''מ שירצה ע''מ שלא ימחה. וכשקבע זמן למחאתו הלכך רצה האב שעברו שלשים ולא מיחה הרי זו מקודשת לא רצה שמיחה תוך שלשים אינה מקודשת מת האב בתוך שלשים מקודשת דאמרי' תו מאן מחי מת הבן בתוך שלשים מלמדין את האב כו': מתני' שניהם נותנים גט. להתירה לאחרים: גמ' אמר רב. הא דתנן בא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן ליתן גט קאמר דנאמן וסמכינן עליה שהוא קידשה וגיטו גט: שאין אדם חוטא. בדבר שאינו נהנה ממנו להתיר אשת איש חנם: אף נאמן לכנוס. דלא חציף למימר לפני האב שקבל הקידושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לי קידושין: כיון דאיכא אחר בהדיה. שאומר אני קדשתיה מירתת מעיקרא שמא יכיר האב שחבירו קידשה ולא הוא והאי קושטא אמר ושכנגדו שכיחש ירא לכונסה ונותן גט: קדשתי את בתי. קטנה והוא לא ידע למי: נאמן לכנוס. דמירתת דאב ודאי לא יחפה עליו אבל האשה שקבלה קידושין ואינה יודעת ממי ובא אחד כו' לא מירתת דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא: מהו לסקול על ידו. של האב כלומר על פיו אם אמר קדשתי את בתי ועדי קידושין אין באין לפנינו וזינתה מהו להחזיק על פיו כדין נערה המאורסה ולסוקלה: כי הימניה רחמנא לאב. את בתי נתתי לאיש הזה (דברים כב): לאיסורא. לאוסרה על כל העולם: באומרת נתקדשתי. וזינתה אחר כן שאין סוקלין אותה על פיה ואע''פ שהחזיקה עצמה קודם הזנות בחזקת ארוסה וטעמא מפרש ואזיל: מרפסן איגרי. משברות גגין ועליות כלומר קשות לשומעיהן שאינם מבינים טעמם: השתא במקום שאם בא. האומר לפני האב אני קידשתיה אמרתי נאמן לכנוס וכונס אלמא לא מחזקינן לה כל כך ע''פ האב כמקודשת שנחמיר עליה לאוסרה על זה אמינא סוקלין ע''פ האב: מקום שאם בא לכנוס אינו כונס. כגון שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי שהחמרנו עליה לאוסרה למי שבא ואמר אני קידשתיה אלמא בחזקת מקודשת היא ואין אנו יודעים למי אינו דין שאם זינתה סוקלים: ולא היא וכו'. רב אסי קא מסיק למילתיה ואומר ולא היא אין זו קושיא למבין בטעמי שמועתי: לאב הימניה. הלכך סוקלין: לדידה לא הימנה. ואין סוקלין ולענין דיני נפשות לא קטלינן משום חששא ולענין איסורא טעמא אחרינא הוא דשויתא לנפשה חתיכה דאיסורא והאי לא מירתת מפני שמחפה עליו ולגבי אב מירתת: לטעמיה. דאמר אין האב נאמן להחזיק את הבן ליענש על פיו לא הוא ולא אחר: בן ט' שנים. ביאתו ביאה לחייב אחת מן העריות מיתה וקרבן וכן קטנה בת ג' ביאתה ביאה לחייב גדול הבא עליה והיא ערוה עליו למיתה וקרבן אם יש עדים שהיא בת ג' וכן הקטן והוא בן ט' שנים אבל ע''פ האב נאמן הוא לקרבן לשוגג: אבל לא למכות. וליענש מיתה אם בא עליה מזיד: בן י''ג ובת י''ב נדריהן נדר והקדישן הקדש ולענין עונשין של כל המצות אם הביאו שתי שערות סימן הוא והרי הם גדולים לכל דבר אבל קודם לכן אין נדרן נדר ואין הקדישן הקדש ואם הביאו שתי שערות חוששין שמא שומא בעלמא הן ואין נענשין בכך על שום עבירה:

אלא ע''מ שישתוק אבא. פירש בקונטרס שישתוק בשעת שמיעה ואין לפרש שישתוק לעולם דא''כ היינו שלא ימחה דבסמוך והיכי אמר בהם רצה האב מקודשת והרי שמא ימחה אח''כ ויבטל הקידושין אלא ש''מ שישתוק בשעת שמיעה קאמר וה''פ דמתני' רצה האב כלומר ששתק בשעת שמיעה מקודשת לא רצה האב אלא מיחה אינה מקודשת מת האב מקודשת פי' מת האב קודם השמיעה דאין לומר אחר השמיעה ושתק ולא מיחה דאין זה חידוש וא''ת מאחר דמת קודם השמיעה היאך היא מקודשת דלמא אי הוה שמע הוה מוחה וי''ל דיש לנו לדון דעתו שלא ימחה וא''ת אם כן מאי פריך והא לא אמר אין אמאי לא אמרי' דעתו היה לומר אין אם הוה שמע כדצריכינן למימר גבי שתיקה כדפי' ואומר ר''מ דיש לחלק בין היכא דמחוסר אמירה להיכא דלא מחוסר אלא שתיקה: [והא שתיק. וליכא למימר מלמדין האב היינו קודם שמיעה שמלמדין משמע לאחר שמיעה להכי פריך והא שתיק ומאי אהני ליה תו אחרי כן]: ת''י [ולא מוקמינן בתרי תנאי. דלא כר''י בפרק המפקיד גבי חבית]: ת''י כיון דאיכא חד בהדיה ארתותי מירתת. ואע''ג דע''כ איכא חד מינייהו דמשקר מיהו אותו שכיחש מתיירא לכונסה ונותן גט: לקטלא לא הימניה. וא''ת והא כתיב באותה פרשה דאמר בתי נתתי לאיש הזה וסקלוה אלמא לקטלא נמי הימניה רחמנא וי''ל דסקלוה מיירי היכא דאיכא עדים מיהו לאיסורא הימניה רחמנא כדכתיב את בתי נתתי לאיש: [ולא לעונשין. תימה היכי מייתי דרב חסדא לטעמיה הא מסתמא רב אסי לא פליג אמתניתין דלקמן דאשבויה לא הימנו ולמכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבויה]: ת''י בני זה בן י''ג שנה ויום אחד. פי' בקונט' דמיירי שהביא ב' שערות ואפ''ה צריכין אנו לידע שנותיו שהרי שנים בלא שערות אין מועילין עד ל''ו שנה דהיינו רוב שנותיו וסימנים בלא שנים דהיינו לפני י''ג שומא נינהו ואעפ''כ קאמר הכא גמרא דלמכות ועונשים אינו נאמן פי'. דלמכות היכא דלא התרו בו ולעונשין היכא דהתרו בו וקשה . דא''כ כל הנשים הבאות לפנינו לחלוץ היאך יחלוצו אע''ג שיש להם סימנים כיון שאין אנו יודעים שנותיהם לא מהני דשמא היבם קטן ואיש כתיב בפרשה דמשמע ולא קטן וכל האנשים הבאים על העריות היאך הן נהרגים ואע''ג שיש להם שערות מ''מ אין אנו יודעים שנותיהן ושמא הם קטנים ואור''י דאי איכא