דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 210ימים לסיום הש״ס

בבא קמא קה ע"ב - Steinsaltz

If the robber took a false oath concerning the robbery of the leavened bread, what is the halakha? Do we say that since, if it were to be stolen from the robber, the robber would need to pay the initial value of the bread to the robbery victim, as he can no longer say: That which is yours is before you, and therefore he has denied a claim of a monetary matter to the robbery victim and must consequently pay the additional one-fifth payment and bring a guilt-offering? Or perhaps we say that now, in any event, it is resting in the robber’s possession and it is considered as mere dust, since it is prohibited to derive benefit from it, and as such he has not denied a claim of a monetary matter, and the halakhot concerning a false oath do not apply.

The Gemara comments: The matter that was a dilemma for Rava is obvious to Rabba, as Rabba says that in a scenario where one says to another: You stole my ox, and the other says: I did not steal it.

The first asks: What is the nature of its presence in your possession? The second responds: I am an unpaid bailee over it. If the defendant then takes a false oath to that effect, after which he confesses that he stole the ox, he is liable to bring a guilt-offering for denying a claim of a monetary matter, as he exempted himself from liability in cases of theft and loss.

If he responds instead: I am a paid bailee over it, and takes a false oath to that effect, after which he confesses that he stole the ox, he is liable to bring a guilt-offering for denying a claim of a monetary matter, as he exempted himself from liability in cases of breakage and death.

If he responds instead: I am a borrower of it, and takes a false oath to that effect, after which he confesses that he stole the ox, he is liable to bring a guilt-offering for denying a claim of a monetary matter, as he exempted himself from liability in cases where the ox died due to ordinary labor.

In all of these cases, the ox is in the possession of the one who took the false oath, and he admits that it belongs to the other. The Gemara analyzes Rabba’s statement: Apparently, Rabba holds that even though the ox is now extant and can be returned to its owner, since, if it were to be stolen, the robber would be found to be denying a claim of a monetary matter, as according to his claim he would then be exempt from paying, he is now considered to be denying a claim of a monetary matter as well. Here, in the case of the bread also, even though it is considered mere dust, since, if it were to be stolen, he would be required to pay the robbery victim full-fledged monetary restitution, he is now considered to be denying a claim of a monetary matter as well.

Rava sat and said this halakha, that one who protected himself from potential liability for payment by taking a false oath that he is a bailee is liable to pay the additional one-fifth payment and bring a guilt-offering. Rav Amram raised an objection to Rava from a baraita: The verse states concerning one who is liable for taking a false oath concerning a monetary matter: “And deals falsely with it” (Leviticus 5:22); this serves to exclude one who admits to the primary feature of a claim.

The baraita continues: How is this so? In a scenario where one says to another: You stole my ox, and the latter says: I did not steal it.

The first asks: What is the nature of its presence in your possession? The second responds with any of the following replies: You sold it to me; you gave it to me as a gift; your father sold it to me; your father gave it to me as a gift; it chased after my cow and entered my domain; it came to me on its own; I found it straying on the road and I brought it home; I am an unpaid bailee over it; I am a paid bailee over it; or I am a borrower of it; and the second takes a false oath to that effect, and then admits that he had done so; one might have thought that he should be liable. The verse states: “And deals falsely with it,” which serves to exclude one who admits to the primary feature of a claim. The baraita states explicitly that one who takes a false oath that he is a bailee is not liable; how can Rava state otherwise?

Rava said to him: Fool, when that baraita is taught, it is referring to a case where the robber said to the owner: Here you are, and presented the ox to him immediately, so that he did not profit by claiming that he was a bailee. When I spoke, I was referring to a case where the ox was standing in a different place, such as a swamp, and was not returned to the owner.

Several examples of an oath in which the robber admits to the primary feature of a claim were cited in the baraita above. The Gemara analyzes some of these examples. When the robber says: You sold the ox to me, he has asserted that it belongs to him, so what admission to the primary feature of the claim is there? The Gemara explains: No, it is necessary to teach this in a case where he said to him: You sold the animal to me, but I did not give you the money, take your ox and go.

When the robber says: You gave it to me, or: Your father gave it to me, he has asserted that it belongs to him, so what admission to the primary feature of the claim is there? The Gemara explains: It is a case where he said to him: It was given to me on the condition that I will afford you satisfaction, and I did not do anything for you; take your ox and go.

When the robber says: I found it straying on the road and I brought it home, let the owner say to him: You should have returned it to me. Shmuel’s father said: The baraita is referring to a case in which he says: I take an oath that I found the ox as a lost item, and I did not know that it was yours so that I could return it to you.

§ After discussing a false oath taken by a robber in which he admits to the primary feature of a claim, the Gemara discusses a false oath taken by witnesses. It is taught in a baraita: When a witness takes an oath that he has no knowledge of the status of a lost item, ben Azzai says that there are three possible false oaths, i.e., the oath may be false for one of three reasons: The witness may have recognized the lost item but did not recognize its finder, or he may have recognized its finder but did not recognize the item, or he may have recognized neither the item nor its finder. In each of these cases, the witness took a false oath that he had no knowledge of the lost item, when in fact he had limited knowledge of it.

The Gemara asks: In the third case cited above, where the witnesses recognized neither the item nor its finder, he took his oath in truth when he claimed that he did not have knowledge of the lost item. Why is this cited as an example of a false oath? The Gemara emends the baraita: Say that the reference here is to a case where he recognized both the item and its finder.

The Gemara asks: For which halakha did ben Azzai cite these examples? Rav Ami says that Rabbi Ḥanina says: They were cited to teach that there is exemption in these cases from bringing an offering for taking a false oath of testimony. And Shmuel says that these examples were cited to teach that the witness incurs liability to bring an offering in these cases.

The Gemara comments: And Rav Ami and Shmuel disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between these tanna’im, as it is taught in a baraita: With regard to one who administers an oath to a single witness and the witness takes a false oath that he has no awareness of the monetary matter at hand, the witness is exempt from bringing a sin-offering; and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, deems the witness liable to bring a sin-offering.

The Gemara asks: With regard to what do they disagree? One Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds that an item that causes financial loss is considered to have monetary value. Similarly, the potential monetary benefit that the witness can generate by causing the defendant to admit to the debt and pay the owner is considered to have monetary value. Therefore, the witness is considered to have taken a false oath with regard to a monetary matter. And one Sage, the first tanna, holds that an item that causes financial loss is not considered to have monetary value. Similarly, the potential monetary benefit that the witness can generate by causing the defendant to admit to the debt and pay the owner is not considered to have monetary value. Therefore, the witness is not considered to have taken a false oath with regard to a monetary matter.

§ The Gemara discusses the halakha concerning a bailee who denies having a deposit in his possession. Rav Sheshet says: A bailee who falsely denies a claim concerning a deposit becomes as a robber with regard to it, and he is therefore liable to pay even for damage that is the result of accidents. The Gemara notes that the tanna also taught this halakha in a baraita. The verse states: “And deals falsely with it” (Leviticus 5:22–24), and we learned from this verse the punishment for one who denies having a deposit. From where is the prohibition itself derived? The verse states: “Neither shall you deal falsely” (Leviticus 19:11). The Gemara explains: What, is the baraita not referring to the punishment of having to pay money due to his denial even for accidental damage, in accordance with the statement of Rav Sheshet?

The Gemara rejects this: No, the baraita is referring to the punishment for taking a false oath, i.e., the additional one-fifth payment and the bringing of the offering. The Gemara challenges: From the fact that the latter clause of the baraita teaches a case where he took an oath, it may be inferred that the first clause teaches a case where he did not take an oath, and the punishment referred to by the baraita is the imposition of liability for accidental damage. As the latter clause teaches that the verse states: “And swear to a lie” (Leviticus 5:22), and we learned from this that there is a punishment for taking a false oath. From where is the prohibition itself derived? The verse states: “Nor lie” (Leviticus 19:11). And from the fact that the latter clause teaches the halakha where he took an oath, the first clause must be teaching the halakha in a case where he did not take an oath.

The Gemara answers: The Sages say in response that both this clause and that clause are referring to a case where he took an oath, but here, in the latter clause, it is where the bailee admitted his false oath, while there, in the first clause, it is where witnesses came and testified that the deposit is in his possession. Where witnesses came, he is liable only for damage that is a result of accidents, and where he admitted his false oath, he is obligated to pay for the principal and an additional one-fifth payment, and to bring a guilt-offering. Since the baraita is referring in both clauses to a case where the bailee took an oath, it offers no support for Rav Sheshet’s statement.

After dismissing the attempted proof for Rav Sheshet’s statement that a bailee who denies possession of a deposit is considered a robber even without having taken a false oath, the Gemara now attempts to disprove the statement itself. Rami bar Ḥama raises an objection to Rav Sheshet’s statement: Though it is usually the defendant who is required to take an oath in order to avoid having to pay a claim, there are cases in which the plaintiff takes an oath to receive payment. The mishna in Shevuot (44b) lists these cases: And one such case is where the plaintiff’s opponent, i.e., the defendant, is suspect with regard to an oath, i.e., there is reason for the court to believe that he would take a false oath. How would the defendant have become suspect? It would be by having taken a false oath with regard to either an oath of testimony or an oath on a deposit, or even for an oath taken in vain.

The Gemara comments: Since the mishna states that he becomes suspect only as a result of having taken a false oath, it can be inferred that he does not become suspect by virtue of denial of a claim alone. And if it is so that a bailee who denies having taken the deposit is considered a robber even without having taken an oath, then it is with his denial that he ought to be disqualified, as a robber does not have the credibility to take an oath.

The Sages say in defense of Rav Sheshet’s opinion: With what are we dealing here, in the case of the mishna in Shevuot? We are dealing with a case where the deposit stands in a place not in the bailee’s possession, e.g., a swamp, as in this case his statement is not considered a complete denial, because he thinks to himself: I will evade the owner by claiming that I never took the deposit until I go and bring it to him. Therefore, he is not considered to be a robber. By contrast, Rav Sheshet is referring to a case where the bailee denied responsibility for the item while it was in his possession, as he intended to keep it for himself.

The Gemara adds: Know that one who denies possession of an item only so that he may later return it is not considered a robber, as Rav Idi bar Avin says: One who denies a claim concerning having taken a loan is fit to bear witness,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קה - ב

אם נשבע הגזלן עליו - על החמץ, שאינו שוה פרוטה - שלא גזלו, והודה ששיקר בשבועתו, מהו שיתחייב בקרבן שבועה?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

מי אמרינן: אף על גב שאינו חייב לו עכשיו אלא את החמץ שהוא אינו שוה פרוטה, ואינו ממון להתחייב עליו, מכל מקום כיון דאי מיגנב בעי שלומי ליה [אם ייגנב החמץ, צריך הוא לשלם לו כשעת הגזילה שהיה שוה פרוטה] אם כן ממונא קא כפר ליה. [1]

או דילמא: השתא מיהת הא מנח [הרי מונח החמץ, ולא נגנב], ועפרא בעלמא הוא [עפר בעלמא הוא], ולא כפר ליה ממונא?

מילתא דאיבעיא ליה לרבא פשיטא ליה לרבה [דבר שנסתפק בו רבא, פשוט לו לרבה] שהוא חייב בקרבן שבועה; דאמר רבה: האומר לחבירו: "שורי גנבת", והוא הנתבע אומר: "לא גנבתי"; חזר ושאלו התובע: "אם כן מה טיבו אצלך", ואמר לו הנתבע: "שומר חינם אני עליו", ונשבע על כך ושוב הודה ששיקר, הרי זה חייב קרן וחומש -

ואם כי לא פטר את עצמו כעת מכלום, שהרי מודה הוא שאינו שלו אלא של תובע, מכל מקום חייב, שהרי פטר עצמו מגניבה ואבידה שהוא חייב עליה לפי האמת שגנב הוא.

ואפילו אם אמר הנתבע: "שומר שכר אני עליו" ואסייגנב או יאבד אהיה חייב לשלם, מכל מקום הרי זה חייב משום שבועת הפקדון, שהרי פטר עצמו משבורה ומתה, כלומר: מאונס, שהוא חייב עליו לפי האמת שגנב הוא.

ואפילו אם אמר הנתבע: "שואל אני עליו" וחייב על שבורה ומתה, מכל מקום הרי זה חייב, שהרי פטר עצמו ממתה מחמת מלאכה שהשואל פטור עליה, והגנב חייב.

אלמא, הרי מוכח מדברי רבה, שאף על גב דהא קאים [הרי השור עומד לפנינו, ולא כפר בו], מכל מקום הוא חייב לדעת רבה, ומשום שלדעתו: כיון דאי מיגניב ממונא קא כפר, השתא נמי חשיב דממונא קא כפר.

הכא נמי - גבי גזל חמץ וכפר - יהא הדין לפי רבה שהוא חייב, כי: אף על גב דעפרא בעלמא הוא, כיון דאי מיגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא, השתא נמי ממונא קא כפר ליה.

יתיב רבה וקאמר להא שמעתא [יושב היה רבה ואומר את דינו האמור לעיל], איתיביה רב עמרם לרבה מברייתא ששנינו בה, שהאומר: "שומר אני עליו" ונשבע על כך, אינו חייב:

דתניא: כתיב בפרשת שבועת הפקדון: "או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר", ללמד: פרט למודה בעיקר הממון שאינו שלו, שהוא אינו חייב אף שכופר בסיפור הדברים; כיצד:

תבעו לחבירו: "שורי גנבת", והוא אומר "לא גנבתי", וחזר ותבעו: "מה טיבו אצלך", ואמר לו:

"אתה מכרתו לי", או שאמר: "אתה נתתו לי במתנה", או שאמר: "אביך מכרו לי", או שאמר: "אביך נתנו לי במתנה", [ולקמן מפרש למה נקרא זה מודה בעיקר, אף שהוא טוען: "שלי היא"].

או שאמר הנתבע: "אחר פרתי רץ השור ונכנס לחצירי", או שאמר: "מאליו בא אצלי השור", או שאמר: "תועה בדרך מצאתיו והבאתיו לביתי", או שאמר: "שומר חנם אני עליו", או: "שומר שכר אני עליו", או: "שואל אני עליו" -

ונשבע על טענות אלו ושוב הודה ששיקר, ואכן בגניבה הוא אצלו, יכול יהא חייב, לפיכך תלמוד לומר: "וכחש בה" פרט למודה בעיקר הממון שאינו שלו, שאינו חייב.

הרי למדנו בהדיא שאם כי לפי טענתו אינו חייב על אונסו, מכל מקום אינו חייב עליו, ודלא כרבה!?

אמר ליה רבה לרב עמרם: תדורא [חסר לב]!

כי תניא ההיא שהוא פטור, בכגון דקאמר ליה: "הילך" את שורך, ובאופן זה אין שייך לומר: "כיון דאי מיגניב", שהרי לפניו הוא ונוטל הוא אותו!

כי קאמינא אנא [לא אמרתי שהוא חייב], אלא בכגון דקיימא השור באגם בשעה שאמר: "שומר אני עליו", ויש לחוש, שעד שיביאנו מן האגם ייגנב. [2]

כאן שבה הגמרא לברייתא, כדי לפרשה:

ומקשינן על מה דקתני בברייתא שהאומר: "אתה מכרתו לי [וכן "אביך מכרו לי] " הרי זה פטור משום שמודה בעיקר הוא:

מאי "מודה בעיקר" איכא בזה, והרי טוען "שלי היא"!?

ומשנינן: לא צריכא, כלומר: הכא במאי עסקינן, בכגון דאמר ליה הנתבע: "אם כי קנוי הוא בידי, מכל מקום לא נתתי לך דמי [לא שלמתי אני או אבי את דמיו], ושקיל תורך וזיל [קח את שורך ולך]. [3]

תו מקשינן: "אתה נתתו לי, אביך נתנו לי" - ששנינו בברייתא שהוא פטור, אם טען כן - מאי "מודה בעיקר" איכא!?

ומפרשינן: הכא במאי עסקינן, בכגון דאמר ליה הנתבע: "אכן קבלתי את השור במתנה, ברם על מנת דעבידנא לך נייח דנפשא [על מנת שאעשה לך איזה נחת רוח], ולא עבדי לך, שקיל תורך וזיל [ואני לא עשיתי, קח שורך ולך].

תו מקשינן על המבואר בברייתא שהאומר למי שתבעו "שורי גנבת": "תועה בדרך מצאתיו" שהוא פטור משום שהוא מודה בעיקר: והרי לימא ליה התובע: "איבעי לך לאהדוריה לי [היה עליך להחזירו לי] ", וכיון שלא החזיר, אין לך גנב גדול מזה, ונמצא שאינו כופר כלל; ואילו בברייתא מבואר שכופר הוא בגניבה, ואינו אלא מודה בעיקר הממון שאינו שלו!? [4]

אמר תירץ אבוה דשמואל:

הברייתא עוסקת בכגון דאומר: "שבועה אבידה מצאתי, ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך", ונמצא שאינו גנב עליה.

המשביע את העדים שיבואו ויעידו לו עדות שחייבים לו ממון, וכפרו ואמרו: "אין אנו יודעים לך עדות" ונשבעו על כך לשקר, זו היא "שבועת העדות" שהנשבע עליה חייב קרבן - חטאת - עולה ויורד; ואין חיוב על שבועה זו אלא אם יודע הוא "עדות ממון" לחבירו, כגון שיודע לו עדות שפלוני חייב לו ממון וכיוצא בזה.

תניא: אמר בן עזאי:

שלש שבועות הן, כלומר: שלש שבועות אתה מוצא בעד שיודע עדות לחבירו על אבידה שאבדה לו, וכפר בו שאין הוא יודע לו עדות כלל, ונשבע על כך לשקר; ולקמן מפרש: אם בשבועות אלו חייב הוא או פטור.

א. הכיר בה [באבידה] ולא במוצאה, כלומר: תבע את עדו [5] שיעיד לו על אבידה מסוימת שהיא שלו, וכפר בשבועה ואמר: "אין אני יודע לך עדות", ונמצא שראה את אבידתו מהלכת ברשות אחרת, אך אינו יודע מי הוא בעל אותה רשות.

ב. הכיר העד במוצאה ולא בה, כלומר: נמצא שאותו עד יודע על אדם שמצא אבידה כעין זו שנאבדה לזה, אך אינו יודע שזו היא אבידתו של זה.

ג. לא בה ולא במוצאה, מפרש לה ואזיל.

ותמהינן: והרי אם לא הכיר בה ולא הכיר במוצאה, אם כן אינו יודע שום עדות שתסייע בידו למצוא לו אבידתו, וכשאמר: אין אני יודע לך עדות, הרי קושטא אשתבע [שבועת אמת היא], ומה יש לדון בזה כלל!?

ומשנינן: אימא: הכיר בה ובמוצאה, שיודע עדות על פלוני שמצא את אבידתו של זה.

ומפרשינן: למאי הלכתא? כלומר: מה דינם של שלש שבועות אלו, האם חייב עליהם או פטור עליהם מקרבן שבועת העדות? ונחלקו אמוראים בדבר:

רב אמי אמר רבי חנינא: שלש שבועות אלו לפטור, שהרי אף אם יעיד לא יתחייב זה ממון, כי אפילו אם הכיר בה ובמוצאה, שמא יטען זה שנאנסה הימנו.

ושמואל אמר: שלש שבועות אלו לחיוב קרבן שבועת העדות.

ומפרשינן: מחלוקת האמוראים תלויה בפלוגתא דהני תנאי; דתניא:

המשביע עד אחד שיבוא ויעיד לו עדות ממון ויחייב שבועה את הנתבע:

הרי זה פטור דברי תנא קמא.

ורבי אלעזר ברבי שמעון: מחייב, ומשום שיכול התובע להשביע את הנתבע על ידי עדותו, ושמא לא יישבע לשקר, ונמצא מתחייב ממון.

ומפרשינן: במאי קמיפלגי תנא קמא ורבי אלעזר ברבי שמעון:

מר - רבי אלעזר ברבי שמעון - סבר: דבר הגורם לממון, כממון דמי; ולכן אם כי יכול הוא לישבע וליפטר, מכל מקום "גורם לממון" הוא, כי שמא לא יישבע.

ומר - תנא קמא - סבר: "דבר הגורם לממון לאו כממון דמי", והיות ויכול הוא לישבע וליפטר, אין העד שכפר בעדות זו, חייב.

ומטעם זה נחלקו האמוראים בשלש שבועות של אבידה אם הוא חייב:

שמואל המחייב, הוא משום שלדעתו "דבר הגורם לממון כממון דמי", ואם יעיד שראה את האבידה במקום פלוני, יכול האובד לודא מי הוא בעל אותו מקום, וכל שכן אם הכיר במוצאה ולא בה; וכל שכן בהכיר בה ובמוצאה.

ורבי חנינא פוטר: משום שאפילו בהכיר בה ובמוצאה, שמא יטען אותו פלוני שנאנסה ממנו, ולא יבוא לידי חיוב ממון, וכל שכן בהכיר בה ולא במוצאה, או במוצאה ולא בה, שאין זה יותר מאשר "גורם לממון", ולכן פטור הוא.

אמר רב ששת:

הכופר בפקדון, אפילו בלי שבועה והודאה, [6] אלא שכפר ובאו עדים ששל מפקיד הוא, נעשה הנפקד עליו גזלן, וחייב באונסין כגזלן. [7]

ותנא תונא: דתניא: כתיב בפרשת שבועת הפקדון: "או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר, והשיב את הגזילה אשר גזל ... ", למדנו עונש, שהרי אמרה תורה: "והשיב את הגזילה", וענשתו תורה שיהיה חייב באונסין כגזלן על הפקדון שהפקד אצלו - [8]

אזהרה מנין? [9] תלמוד לומר: "לא תכחשו ... איש בעמיתו".

מאי לאו שעונש - "והשיב את הגזילה"

- האמור כאן הוא עונש על הכפירה ואפילו כשלא נשבע, הרי למדנו שהכופר בפקדון נעשה עליו גזלן.

ודחינן: לא כאשר פירשת, שעונש - "והשיב את הגזילה" - הוא על הכפירה לבדה, אלא:

עונש - "והשיב את הגזילה" - הוא על השבועה שנשבע לשקר, ולא אמרה תורה שהכופר בפקדון מתחייב להשיב את הגזילה וחייב באונסיה, אלא כשנשבע על כך, אבל כשלא נשבע, לא נלמד מכאן.

ומקשינן עלה: הא מדקתני סיפא דההיא ברייתא דאישתבע, מכלל דרישא אפילו דלא אישתבע!?

דהא קתני סיפא: כתיב "ונשבע על שקר", למדנו: עונש [היינו קרן וחומש], אזהרה מנין, תלמוד לומר: "ולא תשקרו איש בעמיתו". [10] ומדסיפא עוסקת דאישתבע, הרי משמע: רישא דלא אישתבע, ואם כן מוכח שנתחייב ב"והשיב את הגזילה" כשכפר בפקדון, וכדברי רב ששת.

אמרי בני הישיבה:

אידי ואידי [רישא וסיפא] אינם עוסקים אלא בדאישתבע, והחילוק ביניהם הוא:

כאן - הסיפא - בכגון שהודה.

כאן - הרישא - בכגון שבאו עדים.

ומפרשת הגמרא: אם אתו [באו] עדים, חייב באונסין, וזו היא ששנינו ברישא: "למדנו עונש".

ואם אודויי אודי [הודה]: חייב בקרן וחומש ואשם [11], וזו היא ששנינו בסיפא: "למדנו עונש".

מתיב רמי בר חמא לדברי רב ששת ממשנה בפרק כל הנשבעין, שם נזכר בין שאר השבועות שהתובע הוא זה שנשבע ונוטל: "שכנגדו חשוד על השבועה", דהיינו נתבע שנתחייב שבועה, והוא חשוד על שבועת שקר, כי אז היפכו חכמים את השבועה על התובע שישבע ויטול; ומפרשת המשנה:

ושכנגדו חשוד על השבועה, כיצד, כלומר: איך נעשה הוא חשוד על השבועה:

אחד המשקר בשבועת העדות, [12] ואחד המשקר בשבועת הפקדון, ואפילו אם נשבע שבועת שוא, כלומר: אפילו שיקר בשבועה שאין בה כפירת ממון לחבירו.

ומקשינן ממה ששנינו: "ואחד בשבועת הפקדון" על רב ששת, שהרי משמע שהכופר בפקדון אינו נפסל לשבועה, אלא כשנשבע לשקר:

ואם איתא לדרב ששת, שהכופר בפקדון ואפילו בלי שבועה, נעשה עליו גזלן, אם כן בכפירה לבד הוא דאיפסיל ליה [נפסל הוא] לשבועה, שהרי גזלן הוא, וגזלן פסול לשבועה!?

אמרי בני הישיבה:

הכא באותה משנה במאי עסקינן: דקאי הפקדון באגם בשעת כפירה, [13] דלאו כפירה הוא ליפסל עליה לשבועה, ומשום דיש לומר: סבר הכופר: אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה [אשתמט מן התובע בשקר, עד שאביא את הפקדון מן האגם] ואין זה גזלן; ודברי רב ששת לא נאמרו אלא באופן שבאו עדים שהיה הפקדון ברשותו בשעת כפירה.

ומסייעת הגמרא את סברתה, שבכל מקום שיש לומר "אישתמוטי" אינו נפסל:

תדע, שבכל מקום שיש לומר: "אישתמוטי" אומרים כן, דהרי אמר רב אידי בר אבין: הכופר במלוה, הרי זה כשר לעדות;

הערות

[1] כתב הרא"ש, שלפי צד זה צריך הוא לשלם לו דמי חמץ מעליא, ולא דמי חמץ שעבר עליו הפסח, וראה עוד ב"ספר המפתח".

[2] רשב"א.

[3] נחלקו הראשונים בפירוש הגמרא: הרשב"א ז"ל פירש: "כלומר: בתנאי שאתן לך דמים ביומו, ולא נתתים ונתבטל המקח, והרי הוא לפניך; אי נמי מסתברא דאפילו באומר אתה מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתו, אלא כיון שלא נתתי דמים הילך השור, דאף על גב דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה וטלא הילך הוא, שאני הכא שבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו. הרמ"ה ז"ל פירש: "אתה מכרתו לי אדעתא דיהיבנא לך דמי, השתא דלא יהיבנא לך דמי שקול תורך וזיל; אתה נתתו לי במתנה אדעתא דעבידנא לך שליחותך, השתא דלא עבידנא שליחותך, שקול תורך וזיל; ושמעינן מינה: דמאן דמזבין ליה לחבריה מידי, אדעתא דיהיב ליה דמי, ולא יהיב ליה, לא הוו זביניה זביני; וכן מאן דיהיב מתנה לחבריה אדעתא דעביד ליה שליחותיה, ולא עביד ליה, לא הוי מתנה.

[4] לעיל סט ב מבואר שהגונב מן הגנב אינו חייב, משום שגנב דבר ש"אינו ברשותו" של בעלים. והנה מהרמב"ם פרק כב ממכירה משמע שאבידה נקראת "אינו ברשותו", [וכן משמע שנקט ה"קצות החושן" סימן רצה ג, ודלא כהריטב"א שהביא שם] ; וב"קצות החושן" סימן לד מבואר, שהגונב מן הגנב אין עליו דין גנב לשום דבר ואינו חייב אפילו קרן, ואם כן צריך ביאור מאי מקשי הגמרא, והרי אינו אלא מודה בעיקר, אבל אינו גנב כלל שאינו חייב לו כלום אלא כשאר מוצא אבידה, והרי זה כאומר: "שומר אני עליו"! ? אחרונים.

[5] רש"י פירש את דברי בן עזאי במשביע עד אחד בלבד, וראה "שיטה מקובצת", ומהדורא בתרא למהרש"א.

[6] אבל אם נשבע והודה, פשוט הוא שנעשה עליו גזלן, כמבואר בהמשך הסוגיא.

[7] כתב רבי עקיבא איגר [חושן משפט רצד א], שאם כי יש עליו דין גזלן, מכל מקום לא פקע ממנו דין שומר, ונפקא מינה אם נתיקר הפקדון בין שעת כפירה לשעת פשיעה, שאם נאנס וכל חיובו הוא מדין גזלן כי אז חייב הוא כשעת הכפירה שהיא שעת הגזילה וכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה, אך אם פשע בו, כיון שדין שומר עליו, הרי זה משלם כשאר שומרים כשעת הפשיעה, וראה ב"אילת השחר" מה שהביא מתוספות רבי עקיבא איגר בפרק המפקיד.

[8] אין פשוטו של מקרא, שאמר: "והשיב את הגזילה" עולה על מי שכפר בפקדון, אלא על הכופר בגזילה [וכמאמר הכתוב: "וכחש בעמיתו :. או בגזל"], שהרי הכתוב אומר: "והשיב את הגזילה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו"; וראה בלשון הראב"ד שכתב: "שעל ידי שכיחש בה נתחייב עונש גדול שהוא חייב באונסין, דדומיא דגזילה שוינהו רחמנא לכולהו".

[9] הקשו התוספות והראשונים ב"שיטה מקובצת", שלא מצאנו בשום מקום שיהא עונש ממון צריך אזהרה, וראה מה שכתבו בזה.

[10] פירש רש"י: "דהיינו אזהרת שבועת שקר, דסמיך ליה: "לא תשבעו בשמי לשקר", ומ"לא תשקרו" נפקא לן דבשבועת כפירת ממון משתעי, כדכתיב: "איש בעמיתו" [דזה משמע שמשקר לו ממון] כמו [שכתוב] וכחש בעמיתו בפקדון". אבל גאון ז"ל ב"שיטה מקובצת" כתב: "ובדין דהוה ליה למיתני ולא תשבעו בשמי לשקר, אלא איידי דתנא רישא לא תכחשו תנא סיפא "לא תשקרו".

[11] וכן חייב הוא באונסין, וכלשון הראב"ד.

[12] כתב המאירי: "שאלו רבותי: בשבועת העדות היאך אנו יודעים [שיודע הוא עדות], וכי דנים אדם בחשוד על ידי הודאת פיו! ? ופירשוה כשהיו עדים שהיו עמהם באותו מעשה [וצריך ביאור: שמא שכחו! ?] ; ואיני מודה בזו, אלא אף על ידי מה שהוא מודה אחר כך, הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד בכך, הרי הוא נעשה חשוד מאליו.

[13] כתב רש"י: "וכי אמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר ליה בידיה נקט ליה"; ותמה עליו הרא"ש ב"שיטה מקובצת": מה חידוש הוא זה, כיון דנקיט ליה בידיה והוא כופרו אין לך גזלן גדול מזה, ומה צריך למימרא למעלה "ותנא תונא", בלא קרא ידעינן לה שפיר! ? [ראה רש"י בבבא מציעא י ב, שמדוקדק הימנו כמו שכתב ב"קצות החושן" שצריך "מעשה גזילה" ולכן כתב רש"י שם, שגזילה על ידי חצר הוא כ"שנעל בפניה", ולפי זה יש להסתפק, אם הרא"ש מודה לזה, אלא שהכפירה כמוה כמעשה, או אפשר שהוא חולק על זה] ; וראה מה שיישב הרא"ש; וגם כתב ביאור אחר בגמרא, ראה שם.

אם לאחר שכבר נאסר החמץ נשבע עליו בשקר שלא גזלו, מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דאי מיגנב בעי שלומי ליה [שאם ייגנב ממנו החמץ הזה עצמו צריך לשלם לו], שהרי אינו יכול לומר לו "הרי שלך לפניך" אלא כשהחמץ נמצא בעינו, ואם אינו קיים — משלם כשעת הגזילה כל מחירו, אם כן נמצא שממונא קא כפר ליה [ממון הוא שכופר לו] וחייב עליו חומש ואשם. או דלמא השתא מיהת הא מנח [שמא עכשיו בשעת השבועה הרי מונח הוא] ועפרא בעלמא [ועפר בלבד] הוא, ונמצא שלא כפר ליה ממונא [לו ממון]?

ומעירים: מילתא דאיבעיא ליה [דבר שהיה מסופק לו] לרבא, פשיטא ליה [היה פשוט לו] לרבה. שאמר רבה: אם טוען לחבירו: "שורי גנבת", והוא, הנטען, אומר: "לא גנבתי", ושואל אותו בעל השור:

"אם כן מה טיבו (עניינו) אצלך"? כלומר, מהו עושה אצלך? ואמר לו: "שומר חנם אני עליו" ונשבע על כך ואחר כך הודה ששיקר — חייב, ומדוע? שאף שמודה שהשור שייך לחבירו, כיון שאומר שהוא שומר חינם הרי בכך פטר עצמו מגניבה ואבידה, ולכן אם ייגנב השור מרשותו לא יצטרך לשלם, שהרי הוא שומר חינם בלבד, ונמצא שהוא בכל זאת מרוויח ממון בטענת השקר שלו, שהרי בתור גזלן היה חייב אף במקרה שאירע אונס לשור.

וכיוצא בזה אם אמר לו: "שומר שכר אני עליו" — עדיין חייב משום שבועת שקר, מדוע? שהרי בטענתו זו פטר עצמו משבורה ומתה, כלומר, אם תמות הבהמה באונס, שכן שומר שכר פטור באונסים.

ואפילו אם אמר: "שואל אני עליו" ושואל חייב באונסים — חייב על שבועתו, שהרי פטר עצמו בטענתו זו אם הבהמה מתה מחמת מלאכה.

אלמא [מכאן יוצא] כי אף על גב דהא קאים [אף על פי שעכשיו הוא קיים בעינו], ולא הרויח הטוען כלום בטענתו, מכל מקום כיון דאי מיגניב ממונא קא כפר [שאם ייגנב ממנו נמצא שממון הוא כופר] במה שהוא טוען שהוא שומר חינם, השתא נמי ממונא קא כפר [עכשיו גם כן נחשב כאילו ממון הוא כופר]. ואם כן הכא [כאן] בבעייתו של רבא בגזילת חמץ ושבועה לאחר שעבר עליו הפסח, נמי [גם כן] נאמר: אף על גב דעפרא בעלמא [אף על פי שעכשיו עפר בלבד] הוא מצד הדין, מכל מקום כיון דאי מיגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא [שאם ייגנב צריך לשלם לו ממון מעולה], השתא נמי ממונא קא כפר ליה [עכשיו גם כן ממון הוא כופר לו].

אומרים: יתיב [יושב היה] רבא וקאמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו] של רבה. איתיביה [הקשה לו] רב עמרם לרבא ממה ששנינו בברייתא לענין אשם גזילות, מה שנאמר בתורה "וכחש בה" (ויקרא ה, כב) הרי זה בא למעט — פרט למודה בעיקר טענת הבעלים,

כיצד? — אמר לו: "שורי גנבת", והוא, הנטען, אומר: "לא גנבתי".

אומר לו: "מה טיבו אצלך"? אומר לו הנטען: "אתה מכרתו לי", או "אתה נתתו לי במתנה", או "אביך מכרו לי", או "אביך נתנו לי במתנה", או "השור הזה אחר פרתי רץ והגיע לכאן", או "מאליו בא אצלי", או "תועה בדרך מצאתיו", או "שומר חנם אני עליו", או "שומר שכר אני עליו", או "שואל אני עליו", ונשבע על כך, ואחר כך הודה שהיתה זו שבועת שקר שגזלו, יכול יהא חייב חומש ואשם? — תלמוד לומר: "וכחש בה" — פרט למודה בעיקר. כי במקרה זה הרי מודה בעיקר הטענה שהשור אינו שלו, והפרטים שנשבע עליהם לשקר אינם עיקר. והרי רבה אמר שהטוען "שומר אני עליו" חייב משום שבועת שקר חומש ואשם, למרות שהודה שהחפץ של חבירו הוא!

אמר ליה [לו] רבא לרב עמרם: תדורא [שוטה]! כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא שאינו חייב בטענת שומר — הרי זה במקרה דקאמר ליה [שאומר לו]: אכן שורך הוא זה והילך (והא לך), הריני מחזיר אותו לך ונמצא שאינו עשוי להרוויח דבר בטענתו, כי קאמינא [כאשר אני אומר] — הרי זה באופן דקיימא [שהשור עומד] באגם, כלומר במקום אחר. שאינו אומר לו קח אותו מיד, ובינתיים אינו נותן לו דבר, ורק טוען טענה. ובמקרה זה, שאם לא היה טוען שקר, עשוי היה להתחייב לו ממון — נחשב הדבר ככפירת ממון, וחייב על כך חומש ואשם.

על פירוש זה של הברייתא מקשים: אחת הטענות שטוען הנתבע היא: "אתה מכרתו לי", מאי [מה] מודה בעיקר איכא [יש כאן] בטענה זו? הרי בכך אינו מודה כלל ואדרבא הוא טוען שהשור שלו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא במקרה דאמר ליה [שאומר לו]: אמנם אתה מכרתו לי אבל לא נתתי לך עדיין דמי [כסף] עבורו, ולכן שקיל תורך וזיל [קח את שורך ולך].

ועוד שואלים: אם אומר לו "אתה נתתו לי במתנה ", או "אביך נתנו לי במתנה ", מאי [מה] מודה בעיקר איכא [יש פה]? הרי הוא טוען שהשור שלו! ומשיבים: דאמר ליה [שאומר לו] הנטען: קיבלתי אותו במתנה על מנת דעבידנא [שאעשה] לך נייח דנפשא [נחת רוח], ולא עבדי [עשיתי] לך, וכיון שלא מלאתי את התנאי — שקיל תורך וזיל [קח את שורך ולך].

ועוד שואלים: אם אמר לו: "תועה בדרך מצאתיו", מה טענה היא זו? לימא [יאמר] לו הבעלים: איבעי לך לאהדוריה [צריך היית להחזיר אותו לי] לי! אמר אבוה [אביו] של שמואל, באומר: שבועה, אבידה מצאתי, ולא הייתי יודע שהיא שלך שאחזירנה לך, ומשום כך לא החזרתי.

א ובענין זה של מי שנשבע ואינו כופר בממון ממש, תניא [שנויה ברייתא], אמר בן עזאי: שלש שבועות הן בשבועת העדות, שמשביע עד שיודע שאבידתו בידי אדם אחר, והלה כופר ואחר כך מודה: הודה שהכיר בה באבידה שהיא של בעליה, ולא במוצאה, שאינו יודע ביד מי היתה, או הודה שהכיר במוצאה שראה פלוני מוצא מציאה ולא בה, או שלא הכיר לא בה ולא במוצאה.

ותוהים: אם לא הכיר לא בה ולא במוצאה? אם כן קושטא אשתבע [שבועת אמת הוא נשבע], שהרי באמת אינו יודע דבר ואינו מכיר לא למי האבידה ולא את מוצאה! ומתקנים, אימא [אמור]: הכיר בה ובמוצאה.

ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה, נאמר דבר זה]? רב אמי אמר בשם ר' חנינא: הכוונה היא לפטור, לומר שהעד פטור משבועת העדות. ושמואל אמר: בכולם הוא לחיוב.

ומעירים: והם חולקים בפלוגתא [במחלוקת] דהני תנאי [של התנאים הללו], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המשביע עד אחד שבועת העדות, שיעיד עדות שראה או שידע שחבירו חייב לו ממון, והעד נשבע שאינו יודע לו עדות, ואחר כך הודה שכן יודע — פטור העד מקרבן שבועה, ור' אלעזר בר' שמעון מחייב.

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עיקרון, הם חלוקים]? מר סבר [חכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור]: דבר הגורם לחיוב ממון כממון דמי [הוא נחשב], וכיון שעד אחד יכול לגרום שהנתבע יודה וישלם הרי זה כעדות ממש. ומר סבר [וחכם זה, סתם ברייתא, סבור]: לאו [אינו] כממון דמי [הוא נחשב], שכיון שעדותו של עד אחד אינה מחייבת ממון כשלעצמה — אין זה נחשב כדבר של ממון.

ב אמר רב ששת: הכופר בפקדון שטוען שאינו בידיו, ובאו עדים והעידו ששיקר והפקדון אצלו — נעשה עליו גזלן משעה שכפר, וחייב בתשלומים אף באונסין שיארעו לפקדון, ולא רק בדברים שאירעו כתוצאה מפשיעה, כשומר חינם. ותנא תונא [וכן שנה התנא שלנו]: "וכחש בה" (ויקרא ה, כב) — למדנו מכאן עונש למי שמכחש. אזהרה ציווי ואיסור התורה שלא לעשות כן, מנין? — תלמוד לומר: "ולא תכחשו" (שם יט, יא). מאי לאו [האם אין] הכוונה בדברי הברייתא לעונש ממון שחייב אף באונסים משום ששיקר?

ודוחים: לא, הכוונה היא לעונש שבועה, כלומר, לחיוב חומש ואשם שחל על מי שנשבע לשקר. ומקשים: הא מדקתני סיפא ואישתבע [הרי ממה ששנה בסוף אותה ברייתא שנשבע], מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבתחילת הברייתא] מדובר באופן שלא אישתבע [נשבע] ואין מדובר כאן אלא על הכחשה בלבד! דקתני סיפא [שהוא שונה בסוף]: "ונשבע על שקר" (שם ה, כב) — למדנו עונש חומש ואשם על שבועת שקר בפקדון, אזהרה מנין? — תלמוד לומר: "ולא תשקרו" (שם יט, יא). ומדסיפא, [ומכיון שבסוף] מדובר באופן דאישתבע [שנשבע] מכאן שברישא [בתחילה] מדובר באופן שלא אישתבע [נשבע]!

אמרי [אומרים] בדחיה: אידי ואידי דאישתבע [זה וזה מדובר שנשבע], אלא כאן שהודה בדבר בעצמו לאחר שנשבע, כאן שבאו עדים והכחישוהו. אם אתו [באו] עדים והעידו כנגדו — רק חייב באונסין כדין גזלן, שהחפץ נהיה כשלו לענין זה. אם אודויי אודי [הודה בדבר] — חייב גם בקרן וחומש ואשם.

על דברי רב ששת שהכופר בפקדון נחשב גזלן מזמן שכפר, אף בלא שבועה, מתיב [מקשה] רמי בר חמא: במשנה במסכת שבועות מנויים מקרים בהם (שלא כרגיל) התובע הוא הנשבע על דבריו, ונוטל מה שתבע, ובין אלה מונים שכנגדו חשוד על השבועה, כלומר, כאשר בעל הדין שכנגדו שצריך היה להישבע ולהפטר מן התביעה, חשוד על שבועת שקר. ומבארת המשנה כיצד נחשב חשוד על השבועה? — אחד שנשבע בשקר שבועת העדות, ואחד שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שוא (שאינה של ממון).

ואם איתא [יש] מקום לדברי רב ששת, לא היה צריך למנות את שבועת הפקדון, שהרי לדעת רב ששת, הלא כבר בזמן הכפירה בפיקדון הוא דאיפסיל ליה [שנפסל לו] כגזלן, והוא פסול לשבועה משום כך!

אמרי [אומרים] בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן, שמתחייב רק לאחר שבועת שקר, במה אנו עוסקים]? דקאי [שהבהמה עומדת] עכשיו באגם, דלאו [שלא] כפירה הוא נחשב, ואין הכופר נפסל כגזלן בשבילה, משום שאפשר דסבר [שהוא, הגזלן, חושב] בליבו: אשתמיטנא ליה אדאזילנא ומייתינא ליה [אשתמט ממנו ואומר שלא קיבלתי פיקדון עד שאלך ואביא לו אותה], ובמקרה כזה רק כאשר נשבע לשקר שלא קיבל פיקדון הוא נפסל משעת השבועה. ורב ששת, המחשיבו כגזלן משעת כפירה, עוסק במקרה בו העידו עדים שבזמן שכפר בו היה החפץ ברשותו.

תדע שכן הוא, שכל המשתמט שכוונתו אחר כך להחזיר אינו נחשב כגזלן — שאמר רב אידי בר אבין: הכופר במלוה, שאומר שלא לווה ובאו עדים והעידו שלווה — כשר לעדות,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If the robber took a false oath concerning the robbery of the leavened bread, what is the halakha? Do we say that since, if it were to be stolen from the robber, the robber would need to pay the initial value of the bread to the robbery victim, as he can no longer say: That which is yours is before you, and therefore he has denied a claim of a monetary matter to the robbery victim and must consequently pay the additional one-fifth payment and bring a guilt-offering? Or perhaps we say that now, in any event, it is resting in the robber’s possession and it is considered as mere dust, since it is prohibited to derive benefit from it, and as such he has not denied a claim of a monetary matter, and the halakhot concerning a false oath do not apply.

The Gemara comments: The matter that was a dilemma for Rava is obvious to Rabba, as Rabba says that in a scenario where one says to another: You stole my ox, and the other says: I did not steal it.

The first asks: What is the nature of its presence in your possession? The second responds: I am an unpaid bailee over it. If the defendant then takes a false oath to that effect, after which he confesses that he stole the ox, he is liable to bring a guilt-offering for denying a claim of a monetary matter, as he exempted himself from liability in cases of theft and loss.

If he responds instead: I am a paid bailee over it, and takes a false oath to that effect, after which he confesses that he stole the ox, he is liable to bring a guilt-offering for denying a claim of a monetary matter, as he exempted himself from liability in cases of breakage and death.

If he responds instead: I am a borrower of it, and takes a false oath to that effect, after which he confesses that he stole the ox, he is liable to bring a guilt-offering for denying a claim of a monetary matter, as he exempted himself from liability in cases where the ox died due to ordinary labor.

In all of these cases, the ox is in the possession of the one who took the false oath, and he admits that it belongs to the other. The Gemara analyzes Rabba’s statement: Apparently, Rabba holds that even though the ox is now extant and can be returned to its owner, since, if it were to be stolen, the robber would be found to be denying a claim of a monetary matter, as according to his claim he would then be exempt from paying, he is now considered to be denying a claim of a monetary matter as well. Here, in the case of the bread also, even though it is considered mere dust, since, if it were to be stolen, he would be required to pay the robbery victim full-fledged monetary restitution, he is now considered to be denying a claim of a monetary matter as well.

Rava sat and said this halakha, that one who protected himself from potential liability for payment by taking a false oath that he is a bailee is liable to pay the additional one-fifth payment and bring a guilt-offering. Rav Amram raised an objection to Rava from a baraita: The verse states concerning one who is liable for taking a false oath concerning a monetary matter: “And deals falsely with it” (Leviticus 5:22); this serves to exclude one who admits to the primary feature of a claim.

The baraita continues: How is this so? In a scenario where one says to another: You stole my ox, and the latter says: I did not steal it.

The first asks: What is the nature of its presence in your possession? The second responds with any of the following replies: You sold it to me; you gave it to me as a gift; your father sold it to me; your father gave it to me as a gift; it chased after my cow and entered my domain; it came to me on its own; I found it straying on the road and I brought it home; I am an unpaid bailee over it; I am a paid bailee over it; or I am a borrower of it; and the second takes a false oath to that effect, and then admits that he had done so; one might have thought that he should be liable. The verse states: “And deals falsely with it,” which serves to exclude one who admits to the primary feature of a claim. The baraita states explicitly that one who takes a false oath that he is a bailee is not liable; how can Rava state otherwise?

Rava said to him: Fool, when that baraita is taught, it is referring to a case where the robber said to the owner: Here you are, and presented the ox to him immediately, so that he did not profit by claiming that he was a bailee. When I spoke, I was referring to a case where the ox was standing in a different place, such as a swamp, and was not returned to the owner.

Several examples of an oath in which the robber admits to the primary feature of a claim were cited in the baraita above. The Gemara analyzes some of these examples. When the robber says: You sold the ox to me, he has asserted that it belongs to him, so what admission to the primary feature of the claim is there? The Gemara explains: No, it is necessary to teach this in a case where he said to him: You sold the animal to me, but I did not give you the money, take your ox and go.

When the robber says: You gave it to me, or: Your father gave it to me, he has asserted that it belongs to him, so what admission to the primary feature of the claim is there? The Gemara explains: It is a case where he said to him: It was given to me on the condition that I will afford you satisfaction, and I did not do anything for you; take your ox and go.

When the robber says: I found it straying on the road and I brought it home, let the owner say to him: You should have returned it to me. Shmuel’s father said: The baraita is referring to a case in which he says: I take an oath that I found the ox as a lost item, and I did not know that it was yours so that I could return it to you.

§ After discussing a false oath taken by a robber in which he admits to the primary feature of a claim, the Gemara discusses a false oath taken by witnesses. It is taught in a baraita: When a witness takes an oath that he has no knowledge of the status of a lost item, ben Azzai says that there are three possible false oaths, i.e., the oath may be false for one of three reasons: The witness may have recognized the lost item but did not recognize its finder, or he may have recognized its finder but did not recognize the item, or he may have recognized neither the item nor its finder. In each of these cases, the witness took a false oath that he had no knowledge of the lost item, when in fact he had limited knowledge of it.

The Gemara asks: In the third case cited above, where the witnesses recognized neither the item nor its finder, he took his oath in truth when he claimed that he did not have knowledge of the lost item. Why is this cited as an example of a false oath? The Gemara emends the baraita: Say that the reference here is to a case where he recognized both the item and its finder.

The Gemara asks: For which halakha did ben Azzai cite these examples? Rav Ami says that Rabbi Ḥanina says: They were cited to teach that there is exemption in these cases from bringing an offering for taking a false oath of testimony. And Shmuel says that these examples were cited to teach that the witness incurs liability to bring an offering in these cases.

The Gemara comments: And Rav Ami and Shmuel disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between these tanna’im, as it is taught in a baraita: With regard to one who administers an oath to a single witness and the witness takes a false oath that he has no awareness of the monetary matter at hand, the witness is exempt from bringing a sin-offering; and Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, deems the witness liable to bring a sin-offering.

The Gemara asks: With regard to what do they disagree? One Sage, Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds that an item that causes financial loss is considered to have monetary value. Similarly, the potential monetary benefit that the witness can generate by causing the defendant to admit to the debt and pay the owner is considered to have monetary value. Therefore, the witness is considered to have taken a false oath with regard to a monetary matter. And one Sage, the first tanna, holds that an item that causes financial loss is not considered to have monetary value. Similarly, the potential monetary benefit that the witness can generate by causing the defendant to admit to the debt and pay the owner is not considered to have monetary value. Therefore, the witness is not considered to have taken a false oath with regard to a monetary matter.

§ The Gemara discusses the halakha concerning a bailee who denies having a deposit in his possession. Rav Sheshet says: A bailee who falsely denies a claim concerning a deposit becomes as a robber with regard to it, and he is therefore liable to pay even for damage that is the result of accidents. The Gemara notes that the tanna also taught this halakha in a baraita. The verse states: “And deals falsely with it” (Leviticus 5:22–24), and we learned from this verse the punishment for one who denies having a deposit. From where is the prohibition itself derived? The verse states: “Neither shall you deal falsely” (Leviticus 19:11). The Gemara explains: What, is the baraita not referring to the punishment of having to pay money due to his denial even for accidental damage, in accordance with the statement of Rav Sheshet?

The Gemara rejects this: No, the baraita is referring to the punishment for taking a false oath, i.e., the additional one-fifth payment and the bringing of the offering. The Gemara challenges: From the fact that the latter clause of the baraita teaches a case where he took an oath, it may be inferred that the first clause teaches a case where he did not take an oath, and the punishment referred to by the baraita is the imposition of liability for accidental damage. As the latter clause teaches that the verse states: “And swear to a lie” (Leviticus 5:22), and we learned from this that there is a punishment for taking a false oath. From where is the prohibition itself derived? The verse states: “Nor lie” (Leviticus 19:11). And from the fact that the latter clause teaches the halakha where he took an oath, the first clause must be teaching the halakha in a case where he did not take an oath.

The Gemara answers: The Sages say in response that both this clause and that clause are referring to a case where he took an oath, but here, in the latter clause, it is where the bailee admitted his false oath, while there, in the first clause, it is where witnesses came and testified that the deposit is in his possession. Where witnesses came, he is liable only for damage that is a result of accidents, and where he admitted his false oath, he is obligated to pay for the principal and an additional one-fifth payment, and to bring a guilt-offering. Since the baraita is referring in both clauses to a case where the bailee took an oath, it offers no support for Rav Sheshet’s statement.

After dismissing the attempted proof for Rav Sheshet’s statement that a bailee who denies possession of a deposit is considered a robber even without having taken a false oath, the Gemara now attempts to disprove the statement itself. Rami bar Ḥama raises an objection to Rav Sheshet’s statement: Though it is usually the defendant who is required to take an oath in order to avoid having to pay a claim, there are cases in which the plaintiff takes an oath to receive payment. The mishna in Shevuot (44b) lists these cases: And one such case is where the plaintiff’s opponent, i.e., the defendant, is suspect with regard to an oath, i.e., there is reason for the court to believe that he would take a false oath. How would the defendant have become suspect? It would be by having taken a false oath with regard to either an oath of testimony or an oath on a deposit, or even for an oath taken in vain.

The Gemara comments: Since the mishna states that he becomes suspect only as a result of having taken a false oath, it can be inferred that he does not become suspect by virtue of denial of a claim alone. And if it is so that a bailee who denies having taken the deposit is considered a robber even without having taken an oath, then it is with his denial that he ought to be disqualified, as a robber does not have the credibility to take an oath.

The Sages say in defense of Rav Sheshet’s opinion: With what are we dealing here, in the case of the mishna in Shevuot? We are dealing with a case where the deposit stands in a place not in the bailee’s possession, e.g., a swamp, as in this case his statement is not considered a complete denial, because he thinks to himself: I will evade the owner by claiming that I never took the deposit until I go and bring it to him. Therefore, he is not considered to be a robber. By contrast, Rav Sheshet is referring to a case where the bailee denied responsibility for the item while it was in his possession, as he intended to keep it for himself.

The Gemara adds: Know that one who denies possession of an item only so that he may later return it is not considered a robber, as Rav Idi bar Avin says: One who denies a claim concerning having taken a loan is fit to bear witness,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ליה תרדא. פירוש, מוריד רירו על זקנו תרדא מלשון ריר.

כי תניא ההיא דקאמר ליה הילך. כלומר שהיה בפניו דתו ליכא למימר אדמייתי ליה מגנב, כי קאמינא אנא דקאי באגם דאיכא למיחש דלמא אדמייתי ליה מגנב.

אתה מכרתו לי מה מודה בעיקר איכא דאמרי ליה ולא נתתי דמים. כלומר, בתנאי שאתן לך דמים ביומו ולא נתתי ונתבטל המקח והרי היא לפניך. ואי נמי מסתברא דאפילו באומר מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתו אלא כגון שלא נתתי דמים הילך השור, אף על גב דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה ולאו הילך הוא שאני הכא שבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו.

תועה בדרך מצאתיו נימא ליה אבעי לך להדורי. כלומר, וכיון דלא אהדרתיה אין לך גניבה גדולה מזו. ולאו למימר שהמוצא מציאה צריך לחזור אחר הבעלים ולהוליכו אחריו למדי דהא כתיב (דברים כב, ב) אם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו וכו' אלא שראה שהבעלים מחזרין אחר השור ושואלים אותו והוא שוחק. כך פירש הראב"ד ז"ל.

ותנא תונא וכחש בה למדנו לעונש. כלומר לעונש ממון שכתב אחריו והשיב את הגזלה אשר גזל ולומר שאינו פטור ממנו עד שישיבנו ואפילו נאנס באותו דיבור דמשעה שכפר קם ברשותיה.

אזהרה מנין תלמוד לומר לא תכחשו. תמיה לן בעונש ממון מנין שמצינו אזהרה בו ובעונש גוף אמרו ולא ענש אלא אם כן הזהיר אבל בממון מנין, ומסתברא דהכי פירושו לפי שכתוב וכחש בה ונשבע על שקר הנה שהזכיר כאן כפירה ושבועה ואחר זה ענש שני עונשין עונש השבה דכתיב והשיב את הגזלה ועונש חומש ולא ידענו אם עונשין אלו על הכפירה שזכר או על השבועה ששניהם הוזכרו למעלה קודם העונש ולפיכך אמרו למדנו עונש ממון שנאמר והשיב את הגזלה דאוקמיה ברשותיה לאונסין עונש זה על מה שמא אינו אלא על השבועה כדכתיב וכחש בעמיתו ונשבע או אינו אלא על שכחש בעמיתו מנין לנו דבר שנלמד ממנו על מה ענש עונש זה, והשיב מאזהרתו למדנו שנאמר לא תכחשו מאי לאו לעונש ממון כיון דקתני שהזהיר ואמר לא תכחשו שעל הכפירה שכפר וכחש בעמיתו הוא שחייב בעונש ההשבה שכן מצינו שהזהיר שלא יכחש בעמיתו דכתיב לא תכחשו איש בעמיתו אם כן משהזהיר לבל יכחש בעמיתו וכתיב כאן וכחש בעמיתו ונשבע שמע מינה דעונש השבה הכתוב אחריו על הכפירה הוא, ודחה לו עונש שבועה, כלומר על עונש השבועה הוא כלומר שכחש ונשבע דוקא הוא שענש בהשבה אבל על כפירה בלא שבועה לא, ואקשינן והא מדקתני סיפא ונשבע על שקר למדנו לעונש כלומר עונש החומש הבא אחריו למדנו שהוא עונש על מה שכפר ונשבע מנין שעל השבועה הוא שחייב בעונש זה דלמא על הכפירה דהא כתיב וכחש תלמוד לומר לא תשקרו איש בעמיתו שהוא השבועה שנשבע לשקר דאשכחן שקר על השבועה דכתיב (ויקרא יט, יב) לא תשבעו בשמי לשקר ומדכתיב וכחש וכתיב ונשבע ואחריהן עונש שני עונשין עונש אונסין עונש חומש שמע מינה האונסין על הכפירה וחומש על השבועה, ודחה לא דלמא תרווייהו על השבועה אלא אחד שנשבע ואחר כך באו עדים והכחישוהו אחר שנשבע וזהו ששנינו תלמוד לומר לא תכחשו שהכחיש מתחלה ועד סוף ולא הודה עד שבאו עדים והכחישוהו שזה חייב בעונש אונסין אבל בשנשבע והודה שנשבע לשקר חייב באונש חומש. כנ"ל פירוש שמועה זו.

שורי גנבת והוא אומר לא כי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו שהוא פוטר עצמו בגנבה ואבדה או שומר שכר אני עליו שהוא פוטר עצמו באונסין או שואל אני עליו שהוא פוטר עצמו במתה או כחשה מחמת מלאכה ונשבע ואחר כך הודה שגנבה חייב בקרן וחומש ואשם ואע"פ שלא כפר בגוף הממון הואיל ואלו נגנב בשומר חנם או נאנס בשומר שכר או מתה מחמת מלאכה בשואל היה פוטר עצמו מן הקרן בד"א בשאין השור לשם אלא שהוא באגם או באיזה מקום שאינו יכול להחזירו עכשו הא אם היה לשם ואומר שומר אני עליו טלהו מעכשו ונשבע והודה אין כאן קרן וחומש ואשם שנאמר וכחש בה פרט למודה בעקר ומוכן להחזירו עכשו כגון שאמר שומר אני עליו או אתה מכרתו לי ולא נתתי לך הדמים והרי שורך לפניך או נתתו לי על מנת לשלם גמול ואין רצוני בכך וטול שורך מעכשו וכן אם אמר תועה היה בדרך ובא אצלי אע"פ שלא היה לי לאספו אלא להחזירו מיד כמו שיתבאר תפתר באומר שבועה שמצאתיו ולא הייתי יודע שהוא שלך:

שבועת העדות אין בה חיוב קרבן שבועה אלא בדבר שאלו העיד עליו היה ממון יוצא לתובע בעדותו הא אם היה מחייבו בעדות זה שבועה אע"פ שאפשר שישלם זה ולא ישבע אין כאן חיוב קרבן שבועת העדות מעתה תבע לחברו מנה והשביע עד אחד פטור שדבר הגורם לממון אינו כממון:

ראובן שתבע את שמעון שורי בידך ומצאתו ואמר לו שמעון הן מצאתי אבל אינו שלך הבא ראיה שהוא שלך וטול הלך ראובן ותבע את לוי להעיד וכפר ונשבע שאינו יודע לו עדות ואחר כך העיד שהוא מכיר שהוא שלו אבל אינו יודע אם מצאו שמעון או לקחו וזהו הנקרא בה ולא במוצאה והרי אלו העידו שנים כן היה השור חוזר לראובן שכבר הודה שמעון שהוא מצאו אלא שאין כאן אלא עד אחד ואלמלא שכפר מתחלה היה מביאו לידי שבועה אם נודע לו שהוא שלו ואם לאו ושמא היה מחזיר ולא היה נשבע וגרם לו הפסד ממון מכפירתו שהודאתו שהודה אחר כן אינה מועלת אלא להבאת קרבן לא לענין הדין שכבר כפר בבית דין ואינו חוזר ומגיד וכמו שאמרו בשבועות השביעו ארבעה וחמשה פעמים וכפר אינו חייב אלא אחת מפני שאין יכולין לחזור ולהודות אחר כפירה ראשונה כמו שיתבאר שם ואעפ"כ פטור מקרבן הואיל ואין עדותו מוציא ממון הגמור וכן אם העיד אחר כן שהכיר במוצאה ולא בה ר"ל ששמעון טוען שהוא שלו אלא שהוא טוען שלקחה ולוי מודה עכשו שהוא יודע שמצאה אלא שלא היה יודע שהוא של זה וכן אם הודה שהכיר בה ובמוצאה:

כי קא אמינא אנא דקיימא באגם פי' ומש"ה קרי (לי' תדורא כצ"ל) שהי' לו להבין דבקיימא באגם קאמר מדקאמר הואיל והוא מיגנב אלמא בדלא יהיב לי' השתא מיירי:

פיסקא נתן לו את הקרן כו'. תועה בדרך מצאתיו נימא לי' איבעי לך לאהדורי ניהליה פי' וכיון דלא אהדריה לי' אשתכח דבגניבה הוי גבי' והרי הודה לו בטענתו ולא כפר לו כלום. ובלא טעם וכחש בה הוא פטור שהרי באמת נשבע כי גנבו כמו שטענו:

ובפלוגתא דהני תנאי. פי' ומאן דמחייב נקט לך רבות' לא מבעיא בה ובמוצאי' דהויא עדות גמורה ודמי למשביע ע"א דחייב אלא בה ולא במוצאי' או במוצאי' ולא בה דלא הוי עדות שלימה מחייב דמ"מ איכא גורם דאי הוה מודע לי' הוה טרח משכח לה ומש"ה תני שלש שבועות ומאן דפטר נמי להכי נקט שלש שבועות דלא מבעיא בה ולא במוצאיה או במוצאי' ולא בה דלא הויא עדות שלימה. אלא אפי' בה ובמוצאי' דהוי עדות שלימה פטור משום דהיא ע"א. וגורם לממון לאו כממון דמי:

תדע דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות. בפקדון פסול לעדות. פי' אין ללמוד מרב חסדא דנעשה עליו גזלן ומחייב באונסין. דע"כ לא אמר ר"ח אלא לפוסלו לעדות אבל לא להפסידו ממונו ולחייב באונסין או לעשותו חשוד על השבועה ולישבע שכנגדו ויטול. דהרבה פסולי עדות יש שאינו חשודין על השבועה כגון פסולין דרבנן. ולא תימא דכיון דחשוב גזלן לגבי עדות ה"ה לגבי אונסין ולגבי חשוד על השבועה דא"כ מאי איצטריך רב ששת לאשמעי' הא כבר ר"ח אמרה ותו מאי האי דקאמר תדע היכי מסתייע מאן דאמר דסברי כוותי' אלא ודאי דרב חסדא לחוד ורב ששת לחוד:

אמר ליה תרדא מוריד רירו על זקנו תרדא מלשון ריר. הרשב"א ז"ל. וגאון ז"ל פירש תרדא שוטה.
כי תניא ההיא דאמר ליה הילך כלומר שהיה בפניו דתו ליכא למימר אדמייתי ליה מגנבא כי קא אמינא דקאי באגם דאיכא למיחש דילמא אדמייתי ליה מגנבא מגניב. הרשב"א ז"ל.
אתה מכרתו לי מאי מודה בעיקר איכא דאמר ליה ולא נתתי דמים כלומר בתנאי שאתן לך דמים ביומו ולא נתתים ונתבטל המקח והרי הוא שלך לפניך. ואי נמי מסתברא דאפילו באומר אתה מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתו אלא כיון שלא נתתי דמים הילך השור דאף על גב דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה ולא הילך הוא שאני הכא שבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אתה מכרתו לי אדעתא דיהיבנא לך דמי השתא דלא יהיבנא לך דמי שקול תורך וזיל. אתה נתתו לי במתנה אדעתא דעבידנא לך שליחותך השתא דלא עבידנא לך שליחותך שקול תורך וזיל. ושמעינן מינה דמאן דמזבין ליה לחבריה מידי אדעתא דיהיב ליה דמי ולא יהיב ליה לא הוו זביניה זביני. וכן מאן דיהיב ליה מתנה לחבריה אדעתא דעביד ליה שליחותיה ולא עביד ליה לא הויא מתנה. ע"כ.

לימא איבעי לך לאהדורי. כלומר וכיון דלא אהדרתיה אין לך גנבה גדולה מזו. ולאו למימרא שהמוצא מציאה צריך לחזור אחר הבעלים ולהוליכו אחריו למדי דהא כתיב ואם לא קרוב אליך ולא ידעתו ואספתו וכו' אלא שראה שהבעלים מחזרים אחר השור ושואלים אותו והוא שותק. כן פירש הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל.
האי קושטא אשתבע והכא לדברי הכל ליכא חיובא כלל אימא הכיר בה ובמוצאה ונשבע שלא הכיר לא בה ולא במוצאה. גאון ז"ל.

ושמואל אמר לחיוב. פירש רש"י ז"ל דרבי חנינא דאמר לפטור ושמואל דאמר לחיוב אכולהו קאי ולרבי חנינא דאמר לפטור נראה לי דהאי הכיר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לאו דוקא בעד אחד אלא הוא הדין בשני עדים הוי גורם לממון. הקשה ר"מ למאי דמפרש דשמואל דאמר לחיוב אכולהו קאי כמו רבי חנינא דאמר לפטור היכי קאמר בפלוגתא דהני תנאי הא אפילו רבי אלעזר ברבי שמעון לא קאמר אלא בחד גורם בגורם דגורם מי קאמר כדאיתא בפרק שבועת העדות הכל מודים בעידי סוטה בעידי קינוי דפטור דהוה ליה גורם דגורם והכא נמי הוי גורם דגורם. בה ולא במוצאה מי יימר דמשכחת מוצאה ואי נמי משכחת ליה טעין נאנסה הימנו. וכן במוצאה ולא בה מי יימר דאבדתך מצא דילמא אבדה אחריתי היא ואי נמי דידך אשכח דילמא הוה טעין נאנסו. ותירץ דהאי דקאמר למאי הלכתא אסיפא קאי בה ובמוצאה רבי חנינא אמר לפטור כי הנך דרישא ושמואל אמר לחיוב אף על גב דהנך דרישא לפטור סיפא לחיוב והכי קאמר שלש שבועות הן יש מהן לחיוב ויש מהן לפטור. הרא"ש ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר וז"ל שלש שבועות הן שהעד שכפר בעדותו ואחר כך הודה שמביא עליו קרבן שבועה וזו מחלוקת היא בין האמוראים בעד אחד כדאיתא בסמוך מפני שהוא גורם לממון דאיכא למימר דילמא משתבע ומפטר מכל מקום בשני עדים אם כפרו עדותם ואחר כך הודו חייבים קרבן שבועה ואפילו לא הודו אלא מקצת חייבים לפי שבאותו מקצת היה מוציא זה אבדתו מיד מוצאה. והענין כך הוא זה טען את חברו ואמר ליה שורי מצאת והלה אומר מצאתי ואינו שלך הלך אצל העד אמר ליה משביע אני עליך שתבא ותעידני שיש לי שור אובד ביד פלוני אמר העד שבועה שאיני יודע לך כלום עדות חזר והודה ואמר מכיר הייתי השור שהוא שלך אבל לא הייתי מכיר מי מצאו הואיל שהמוצא מודה שמצאו אלא שטוען שאין השור הזה שלו אם העיד עליו שהוא מכיר שזה השור שלו כבר היה המוצא חייב להחזיר לו ונמצא זה העד מאבד ממון חבירו בכבישת עדותו ובשבועתו ואם היו שנים היו חייבין קרבן שבועה ובעד אחד מחלוקת. וכן אם טען חבירו שור זה מצאת והלה אומר שורך הוא אלא לא מצאתיו אלא קניתיו מאחר ואתה שמא מכרתו לו ואיני חייב להחזירו לך כדתנן בהגוזל זוטא שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה הימנו והשביע זה העד שיודע בזו האבדה שראה בתורת מציאה באה לידו וכפר ואמר שאינו יודע כלום וחזר והודה מכיר הייתי במוצאה וראיתי שזה מצא זה השור אבל לא הייתי יודע שהוא שלך כיון שאם העיד היה מוצא מתחייב שהרי הודה שהשור שלו הוא אלא שלא בא לידו בדרך מציאה וזה יודע שכן בא לידו חייב וכל שכן שאם חזר והודה שהיה מכיר בה ובמוצאה שהוא חייב. למאי הלכתא מנו אלו השבועות רבי חנינא אמר לפטור לעד אחד מכל מקום למדנו לשנים שהן חייבין וכך אמר בן עזאי אלו שלש שבועות הן שהשנים חייבין והאחד פטור ושמואל אמר לחיוב שהאחד נמי חייב. נמצא עכשיו דשמואל דהלכתא כותיה קאי כרבי אלעזר ברבי שמעון בדבר הגורם לממון דכממון דמי. ע"כ לשונו ז"ל.
וכן פירש הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל תניא אמר בן עזאי שלש אבדות הן במשביע את העד לענין קרבן שבועת העדות הכיר בה באבדה ולא במוצאיה שהכיר שחפץ זה של תובע היה אבל לא הכיר במוצאיה שאין יודע שבא ליד הנתבע בתורת מציאה והנתבע טוען מעולם לא היתה של תובע או שהכיר העד במוצאיה ולא בה שראה שבאה לידו של נתבע בתורת מציאה אלא שאינו יודע אם היתה של תובע זה ואם לאו והנתבע טוען מעולם לא בא לידי בתורת מציאה אלא התובע מכרה לי או שנתת לי במתנה או שהכיר בה ובמוצאיה והנתבע כופר המשביע עד אחד כהאי גוונא אסיקנא בפלוגתא דתנאי לרבנן פטור דסבירי להו דבר הגורם לממון לאו כממון דמי. ועוד דהא תנן סתמא בשבועות דלא כרבי אלעזר ברבי שמעון כדמברר בפרק שבועת העדות. מיהו שמעינן מינה דכי האי גוונא גבי שני עדים מחייבי קרבן שבועת העדות וממילא שמעת דהני שלש עדיות כל חדא מינייהו סהדותא דמפקי בה ממונא הוא. וכן הלכה. ע"כ.

ותנא תונא וכו'. ברייתא היא. וקשה דבפרק אלו טרפות על ההיא דתרבץ הושט שניטל כולו אמרינן ותנא תונא ופירש רש"י ז"ל תונא תנא דמתניתין אפילו אם היא במסכת אחרת לפי שהמשניות שגורות בפיהן אבל הברייתא לא אמרינן תונא. ונראה לי לתרץ דשאני רב ששת שהיו הברייתות שגורות בפיו כמו המשניות לאחרים כדמוכח בעירובין פרק הדר רב חסדא ורב ששת כי פגעו בהדדי רב חסדא מירתת כולי גופיה ממתניתא דרב ששת וכו'. ושמעתי דשאני ברייתות דתורת כהנים שהיו סדורות להם כמו המשניות. וכן פירש רש"י ז"ל בשילהי פרק אלו טרפות דברייתות דתורת כהנים היו שגורות בבית המדרש בפי כל אבל ברייתא דרבי ישמעאל רק בפי תלמידיו. ובפרק הערל אמר ליה דידיה היא מתניתין היא היכא תני לה בתורת כהנים וכו'. ויש גורסים שם מתניתא היא. ה"ר ברוך ז"ל בספר החכמה.
ותנא תונא בפקדון או בתשומת יד והשיב את הגזלה למדנו לעונש שגובים הימנו ממון והאי לעונש כמו נתחייב בהשבון ואפילו נגנב או אבד או נאנס דנעשה גזלן עליו וחייב באונסין. אזהרה מנין דהיכן מצינו שהזהיר הכתוב שלא יכחש הפקדון תלמוד לומר לא תכחשו מאי למדנו לעונש לאו עונש עבירה שכיון שכחש בה אפילו בלא שבועה מיד נתחייב בהשבון דמיד נתחייב באונסין. למדנו לעונש והאי עונש נמי כעונש דרישא אזהרה מנין דהזהיר הכתוב שלא ישקר תלמוד לומר לא תשקרו ובדין דהוה ליה למתני לא תשבעו בשמי לשקר אלא איידי דתנא רישא לא תכחשו תנא סיפא לא תשקרו ומדסיפא דאשתבע מכלל דרישא דלא אשתבע וקמה לן דבין נשבע בין לא נשבע הואיל וכפר מיד נעשה עליו גזלן ונתחייב באונסין ותנא סיפא לגלויי רישא ומסייע לרב ששת. אמרי אידי ואידי בין רישא בין סיפא דאשתבע ותרווייהו אצטריכו לאשמועינן דרישא בהודה וסיפא בבאו עדים ורישא קמשמע לן וכחש בה ונשבע והודה והשיב דמיד נתחייב בהשבון ומשלם קרן וחומש ואשם וסיפא קמשמע לן ונשבע על שקר ובאו עדים והשיב דמיד נתחייב בהשבון דנתחייב באונסין אבל בלא שבועה לעולם אימא דלא נתחייב באונסין ומהא לא תסייע לרב ששת. גאון ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל מאי לאו עונש ממון שעל ידי שכחש בה מחייב עונש גדול שהוא חייב באונסין דגזלה שוינהו רבנן לכולהו לא עונש שבועה כלומר שעל ידי שכחש ונשבע נתחייב באונסין כגזלן ולא על ידי כפירה בלבד. והא מדסיפא בדאשתבע וכו' עכשיו הוא מדבר בעונש שבועה ומאי ניהו חומש ואשם מכלל דרישא דקתני עונש הכחשה אפילו בלא שבועה. לא אידי ואידי על ידי שבועה אלא רישא בלא הודאה ובאו עדים ונאנס באונסין על ידי הכחש והשבועה סיפא שנשבע ונענש בחומש ואשם ואונסין. ע"כ.

למדנו עונש אזהרה מנין וכו'. מאי לאו לעונש ממון. תימה מה אנו צריכים אזהרה לעונש ממון. ותירץ רבינו תם דאצטריך דאי לאו דאשכח שהזהיר מדוכתא אחריתי על ההכחשה הוה לן וכחש ונשבע על שקר אידי ואידי חדא עונשא הוא משום ההכחשה והשבועה מייתי קרבן אבל משום הכחשה לחוד לא מייתי מידי אבל השתא דאשכחן דכתיב בדוכתא אחריתי לא תכחשו אלמא וכחש דהכא מילתא באנפי נפשה היא ועלה לחודה נמי מעניש מהו עונשא והשיב את הגזלה וגו' ומשעת הכחשה קמה ליה ברשותיה והוה ליה עלה גזלן וחייב באונסה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל למדנו לעונש כלומר לעונש ממון שכתיב אחריו והשיב את הגזלה וגו' ולומר שאינו פטור ממנו ואפילו שישיבנו ואפילו נאנס שמשעה שכפר קם ברשותיה אזהרה מנין תלמוד לומר לא תכחשו. תמיה לי בעונש ממון היכן מצינו אזהרה ובעונש גוף אמרו לא ענש אלא אם כן הזהיר אבל בממון מנין. ומסתברא דהכי פירושו לפי שכתוב וכחש בה ונשבע על שקר הנה שהזכיר כאן כפירה ושבועה ואחר זה ענש שני עונשין עונש השבה כדכתיב והשיב את הגזלה ועונש חומש ואשם ולא ידעינן אם עונשין אלו על הכפירה שזכר או על השבועה ששניהם חוזרים למעשה קודם העונש ולפיכך אמרו למדנו עונש ממון שנאמר והשיב את הגזלה דאוקמה ברשותיה לאונסין עונש זה על מה שמא אינו אלא על השבועה כדכתיב וכחש בעמיתו ונשבע או אינו אלא על שכחש בעמיתו ואמר מנין לנו דבר שנלמוד ממנו על מה ענש עונש זה והשיב מאזהרתו למדנו שנאמר לא תכחשו. מאי לאו כיון דקתני שהזהיר ואמר לא תכחשו שעל הכפירה שכפר וכחש בעמיתו הוא שחייב בעונש ההשבה שכן מצינו שהזהיר שלא יכחשו איש בעמיתו דכתיב לא תכחשו איש בעמיתו אם כן משהזהיר לבל יכחש בעמיתו וכתב כאן וכחש בעמיתו ונשבע שמע מינה דעונש השבה הכתוב אחריו על הכפירה הוא. ודחה לא עונש שבועה כלומר על עונש השבועה הוא כלומר שכחש ונשבע דוקא הוא שנענש בהשבה הא על הכפירה בלא שבועה לא. ואקשינן והא מדקתני סיפא ונשבע על שקר למדנו לעונש כלומר עונש החומש הבא אחריו למדנו שהוא ענוש על מה שכפר מנין שעל השבועה הוא שחייב בעונש זה דילמא על הכפירה דהא כתיב וכחש תלמוד לומר לא תשקרו וגו' שהיא השבועה שנשבע על השקר דאשכחן שקר על השבועה דכתיב לא תשבעו בשמי לשקר ומדכתיב וכחש וכתיב ונשבע ואחריהם ענש שני עונשין עונש אונסין ועונש חומשין שמע מינה האונסין על הכפירה והחומש על השבועה. ודחינן לא דילמא תרווייהו על השבועה אלא חד שנשבע ואחר כך באו עדים והכחישוהו אחר שנשבע וזהו ששנינו תלמוד לומר לא תכחשו שהכחיש מתחילה ועד סוף ולא הודיעו עד שבאו עדים והכחישוהו שזה חייב בעונש אונסים ולא אעונש חומש אבל כשנשבע והודה שנשבע לשקר חייב בעונש חומש. כן נראה לי פירוש שמועה זו. ע"כ לשונו.

כאן שהודה כאן שבאו עדים באו עדים וכו'. וא"ת כיון דבהודה משתעי קרא דחומש ואשם אינם בלא הודאה כדכתיב והתודה אימא בהודאה דוקא בחומש ואשם חייב נמי באונסין אבל בעדים דליכא חומש ואשם ליכא נמי חיוב אונסין. וי"ל דלא דמי דבשלמא חומש ואשם ליתנהו אלא בהודה כדכתיב והתודה אבל חיוב אונסין לא תני בהודאה דבשביל הודאתו אין לנו לחייבו באונסין אלא בשביל שבועת שקר אתו ואם כן אין לחלק בין הודאה לבאו עדים לענין אונסין. הרא"ש ז"ל.

אחד שבועת העדות. שאלו רבותי בשבועת העדות היאך אנו יודעים וכי דנין אותו בחשוד על ידי הודאת פיו. ופירשוה כשבאו עדים שהיו עמהם באותו מעשה. ואיני מודה בזו אלא על ידי מה שהוא מודה אחר כך הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד בכך הרי הוא נעשה חשוד מאליו. הרב המאירי ז"ל.

ואפילו שבועת שוא. וא"ת לרבא דאמר בפרק זה בורר דאוכל נבלות להכעיס כשר לעדות דרשע דחמס בעינן אבל זה שהוא רע לשמים בשביל זה אינו חשוד להיות רע לבריות ולא יעיד עדות שקר ואם כן הכא נמי אף על גב דנשבע לשקר בשבועת שוא אכתי רע לשמים הוא ואינו חשוד לשבועות ממון. וי"ל דלא דמי דודאי עדות שקר לא יעיד אבל הכא דכפר ממון חברו ואנו חושדים אותו שחוא רוצה לגזלו והוא רע לבריות מאי קאמר רמי שבועה עליה כי היכי דלודי בשביל השבועה לא יודה כי כבר רע לשמים הוא על ידי שבועת שוא. הרא"ש ז"ל.

הכא במאי עסקינן דקאי באגם. פירש רש"י ז"ל וכי אמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר בידיה הוה נקיט ליה. וקשה לפירושו מה חידוש הוא כיון דנקיט ליה בידיה והוא כופרו אין לך גזלן גדול מזה ומה צריך למימר למעלה ותנא תונא בלא קרא ידעינן לה שפיר. וגם קשה אמאי דחי לה תלמודא כיון דמילתא דפשיטא היא. וי"ל אף על גב דנקיט לה בידיה איצטריך קרא לשווייה גזלן בכפירתו דלא תימא לן דלא חשיב ליה גזלן עד שישלח בו יד ויחסרנו ואפילו למאן דאמר שליחות יד אינה צריכה חסרון שאני הכא כיון דבהיתרא אתא לידיה הוה אמינא דלא חשיב גזלן במה שרוצה לעכבו עד שישלח בו יד ויחסרנו. עוד יש לומר הכא במאי עסקינן דקיימא באגם ולא ידע אי מצי לאהדורי דשמא נאבדה ולכך ירא להודות ומלתיה דרב ששת כגון שיש עדים כשהלך לישבע שהפקידו ביד אחר עד שישוב דסלקא דעתך אמינא כיון שכשכפר ונתכוון לגזלה לא היתה בידו (אלא) לא יהא נחשב גזלן עד שישבע קמשמע לן כיון דליכא למימר משתמיט משעת כפירה נעשה גזלן וחייב באונסין. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו דקיימא באגם דכי קא כפר לאו למגזלה קא מכוון אלא אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה סבר עד דאזילנא לאגם ומייתינא ליה אבל היכא דאיתא ברשותיה בשעת כפירה והוה ידע ביה בכפירה לחודה נמי הוי כגזלן בין לחיוביה באונסים וכדרב ששת בין למיפסליה בין לעדים בין לשבועה ושמעינן נמי דגזלן נמי חשוד על השבועה הוי. ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל דקאי באגם דלאו משום דדעתיה למגזל קא כפר דסבר אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה עד דמייתינא ליה היום או מחר מאגם שאם אודה לו מיד היה מכריחני לילך לאגם בעבור בהמת הפקדון והייתי מבטל ממלאכתי היום שהוא דבר נחוץ וכי קאמר רב ששת דמשעת כפירה נפסל כגון דאמרי סהדי דבההיא שעתא דקא כפר ביה היה ליה לפקדון בביתיה דבודאי נתכוון לגזול אותו. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו הכופר בפקדון אפילו לא נשבע על כפירתו ובאו עדים שהיא בידו נעשה עליו גזלן משעת כפירה וחייב באונסין מפני שקנאו בכפירתו ואף על גב דלא הגביהו על דעת גזלה. ודוקא שכפר בבית דין וכן דוקא בשהיה הפקדון ברשותו בשעה שכפר אבל אם היה באגם או במקום אחר אינה כפירה אין זה אלא שהוא נשמט עד שיביאהו לו. הכופר במלוה ולא נשבע ובאו עדים שהוא חייב כשר הוא לעדות רוצה לומר שלא נפסל בכפירה זו שהמלוה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ומתכוון לדחותו עד שיהא מזומן בידו לפרעו ואפילו היו המעות שלוה בעין מכל מקום לא להעמידם בעין הוא לוה אלא לפרוע הקפותיו או להוציא והרי זה כמי שנעשה שאף זה נשמט ממנו כדי לפרעו למי שהוא קשה לו יותר ממנו. ע"כ.
וכן כתב ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל הכופר במלוה כשר לעדות אפילו היו המעות שלוה עדיין בעין שדרך העולם שאין לוין מאה או מאתים עד שהוא חייב אותם בהוצאותיו בלחם ובשר לחנויות שבעיר ותכף שלוה אותם כאלו הוציא אותם ופרעם דמי. ע"כ.
עוד כתב וז"ל בפקדון פסול לעדות. מוקמינן לה בריש פרק שנים אוחזין דאתו סהדי דבההיא שעתא דכפר ביה הוה גביה אם הפקדון ממעות שדרך בני אדם להוליך בכיסן מעות או מרגליות ואם הפקדון מבעלי חיים שדרך להעמיד בבית אמרי דאתו סהדי דאמרי דההיא שעתא דקא כפר ביה הוה איתיה לפקדון בביתיה ומשום הכי מפסיד אף על גב דלא אשתבע דאי בדאשתבע מה לי מלוה מה לי פקדון. ע"כ.

רש"י בד"ה פטור כו' שמצא פלוני זה היה יכול לומר נאנסה כו' כצ"ל ונ"ב פי' קודם שראיתה ומכחיש העד דאי לאו הכי אפי' גבי שני עדים נמי נאמן בשבועת דנאנסה ודו"ק:

גמ' והביאו עדים מי נפטר הגנב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה נפטר כו' דנאמן הוא אנן כו' כצ"ל:

בד"ה ובעלי חוב כו' והשאר יגבו ממנו נ"ב פי' אם לוה כל הסך וה"ה אם לא לוה אלא השליש וק"ל:

תוס' בד"ה ולא הניחוהו כו' ויש מתרצים דכיון כו' דנשבע שומר באמת ותו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה פטור העד כו' וה"נ גורם לממון נינהו בה ולא במוצאה כו'. צ"ל הד"א ומש"כ דא"נ אסהידו ליה ראינו כו' ופוטר עצמו בשבועה כ"נ דצ"ל ואע"ג דקי"ל דמוצא מציאה לא ישבע ונראה ודאי דה"ה בטוען נאנסה היינו דוקא היכא דהודה מעצמו שמצאה אבל אם יש עדים שמצאה לא וכ"מ מהא דאריו"ח (לקמן קו ב) הטוען טענת גנב באבידה משלם ת"כ וז"א אלא לאחר שבועה שיחייבוהו ב"ד דוקא כדמוכח שם ע"א ומשמע מלשונו זה דאפי' אם שני עדים הן פטורים מקרבן שה"ע ולא כן פי' לעיל ודברי מהרש"ל בזה דחוקים:

תד"ה כאן ובעדים כו' חיוב אונסין. כצ"ל:

בא"ד ומיהו תימה כו' תרווייהו הל"ל מונשבע על שקר. לכאורה כיון דמוקי לא תכחשו בנשבע ובאו עדים ולא תשקרו בנשבע והודה א"כ ע"כ לשון הכחשה נופל היכא דנודע כחשו ע"פ עדים ולשון שקר הוא אם הודה בעצמו שקרו וא"כ איך יאמר עונש על הכחש שנודע בעדים (אשר אין זה בגדר שקר) מן ונשבע על שקר:

בתוספות בד"ה ושמואל אמר וכו' תימא כו' דא"כ הוי ברייתא זו ואצ"ל זו עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא דנקט בה ובמוצאה כגון כשהשביע את העד אמר שאינו יודע לו עדות אלא שמכיר בה ולא במוצאה או להיפך והאמת שמכיר בה ובמוצאה וקמ"ל דאפילו בכה"ג חייב וכן בבבא דמציעתא נמי יש לפרש כן אלא דהתוס' לא ניחא להו לפרש כן וק"ל:

גמרא מתיב רמי בר חמא וכו' ואי איתא בכפירה הוא דאיפסל ליה. ויש לדקדק דהא שפיר אשכחן שבועת הפקדון דלית בה כפירת ממון כלל כגון במודה בעיקר אלא שאומר שומר אני עליו וכה"ג וכשמעתיה דרבה דלעיל ובדלא א"ל הילך וקמ"ל דאפ"ה מפסל ויש ליישב משום דעיקר לשון שבועת הפקדון משמע שהתובע אומר שפקדונו בידו וש"ח עליו א"כ ע"כ שהנתבע כופר לגמרי ומקשה שפיר וק"ל:

דאמר רבא שורי גנבת וכו' ש"ח אני עליו חייב שהרי פטר עצמו מגנבה ואבדה ש"ש וכו' פטר עצמו משבורה ומתה וכו'. זה לי שנים רבות יותר משלשים שנה ששמעתי מהחכם השלם עצום ורב כמהר"ר יעקב ביטון זלה"ה שהקשה ורמי רבה דידיה אדידיה דהכא קאמר דכיון דאי מגניב ממונא קא כפר השתא נמי ממונא קא כפר וכן אם נשברה או מתה ממונא קא כפר וכו' והא שמעינן לרבה גופיה פרק שבועת הפקדון (שבועות דף ל"ז) דס"ל הכופר בממון שיש עליו עדים פטור ולפום מאי דסבר רבה גופיה הכא בשמעתין דגנב שור ונשבע שפקדון אצלו דחייב מטעם דאי מגניב או מת ממונא קא כפר הו"ל לרבא לחייב גם כופר בממון שיש עליו עדים דהא אי מייתי עדים ממונא קא כפר וכדסבר ר' יוחנן שם דף ל"ז ע"ב. וקושיא זו עיילוה למערתא דרבני ואצרכוה עיון. ובו בפרק אני בעניי תירצתי דעד כאן לא פטר רבה בכופר ממון שיש עליו עדים אלא משום דיש צד לומר דחייש להרוחת זמן ומהניא ליה שבועתיה עד עת בא העדים וגם הוא בעדנא דאשתבע ידע שפיר דממון שיש עליו עדים הוא ולמחר יבואו ויעידו ובעי שלומי ומ"מ נשבע משום הרוחת זמן מה עד שיבואו העדים וכיון שיש צד זה לדון בדעתו של נשבע אמרינן דפטור דלא אסיק אדעתיה לכפור הממון לגמרי. אבל גבי שור כי אמר דש"ח או ש"ש הוא עליו והוא מוכן ליתנו לנגזל ודאי דכי אשתבע דש"ח או ש"ש הוא עליו היינו דחייש שמא יגנב או ימות ובעי שלומי ואם כן שבועתו היתה לכפור בממון לגמרי זהו תורף דברי בקיצור ועוד הארכתי לצדד בזה ודוק הטב:

(קח ב רש"י) ד"ה הכיר וכו' ובעד אחד קמיירי.—עי' מהדורא בתרא למהרש"א.

גמ'. דקאמר ליה הילך. צ"ע, דמכיון דאמר לו הילך לא כפר בממון כלל, ופשיטא דפטור, ול"ל לגזיה"כ וכחש בה פרט למודה בעיקר ללמדנו שפטור. ולכאורה י"ל דאיצטריך קרא לפטור במקרה שכפר בשעת השבועה, ואמר לו הילך אח"כ. אך יפלא שא"כ עד מתי יכול לומר הילך וליפטר, האם יהיה פטור אף כשיאמר לו הילך חדש ימים אחרי שנשבע. ואם אמר הילך תוך כדי דיבור לשבועתו, הדרא הקושיא לדוכתא, דפשיטא שפטור. ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' שבועות הל"י - י"א) שכתב דמיירי כשאמר לו הילך בשעת השבועה וז"ל לפיכך אם אמר לא גנבתי אבל אתה הפקדתו אצלי כו' והרי שורך לפניך קחהו ונשבע על זה הרי זה פטור משבוה"פ כו' עכ"ל, וקשה ל"ל לגזיה"כ, הרי לא כפר ממון כלל בשעת השבועה, וצ"ע.
רש"י ד"ה איבעיא לך לאהדוריה ניהלי. ז"ל כשמצאתו לא היה לך לאוספו אל ביתך שהרי מכיר היית בו ואין לך גנב גדול מזה עכ"ל. צע"ק ל"ל לרש"י לומר שהמוצא אסף את האבידה אל ביתו, דלכאורה אם נטל את האבידה ע"מ לגוזלה הוי גזלן משעה שלקחה וכדאיתא במס' ב"מ (דף סו:) אמר רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן משום לא תגזול וכו'.
ויתכן דשאני גזילה מרשות הנגזל מגזילת אבידה. כשגזל מרשות הנגזל חיוב אונסין חל משעת קנין הגזילה, ואפילו לא הכניס את החפצא לרשותו, וכדאיתא במשנה לעיל (דף עט.) הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת חייב. אבל בגוזל אבידה, שהחפצא שגזל אינו ברשות בעליו, אין חיוב אונסין עד שיכניס את האבידה לרשותו. והא דאיתא בב"מ שהמוצא אבידה ונטלה ע"מ לגוזלה עובר בלא תגזול י"ל דכוונת הגמ' שעבר באיסור גזילה, אך עדיין לא חלו דיני גזילה בנוגע לחפצא, והגזלן פטור מאונסי החפצא כל זמן שלא הכניסו לרשותו. ולכן דייק רש"י שהגזלן אסף את האבידה אל ביתו דעי"ז חייב באונסין.
גמ'. ג' שבועות הן. עיין בשיטה מקובצת שדנו הראשונים בבה ולא במוצאה ובמוצאה ולא בה למה יהיה חייב בשבוה"ע הרי לפי עדותו אינו מחייב ממון. והראב"ד פירש דמיירי כגון שהמוצאה הודה במקצת ומה שחסר בעדות העד הודה בו המוצא. ברם עיין ברש"י שמפרש שהתובע היה מחזר באותה שכונה עד שיודיעוהו, כלומר שאף מקצת העדות של העד שתעזר אותו למצוא עדים אחרים שיודיעוהו על הממון נחשב לעדות ממון בדין שבוה"ע, והוא חידוש.
ועיין בשיטה מקובצת בשם הרא"ש וז"ל ונ"ל דהאי הכיר בה ולא במוצאה במוצאה ולא בה לאו דוקא בעד אחד אלא ה"ה בשני עדים הוי גורם לממון עכ"ל, כלומר משום שעדותן אינה שלמה ותלויה באם אחרים יודיעוהו הו"ל עדות הגורם לממון ולא עדות גמורה על ממון. וצ"ע בזה, שהרי מחלוקת ראב"ש וחכמים בגורם לממון מיירי במשביע עד אחד דהחפצא של עדותו הוי עדות גמורה בממון אלא שעד א' קם לשבועה ולא לממון, ולכן פליגי אם העדות נחשבת לעדות ממון לענין שבוה"ע או לא. ולכאורה אין זה שייך לדין עדות של שני עדים בבה ולא במוצאה וכו' בסוגיין שעצם העדות שלהם אינה גמורה, וצריכים לעדים אחרים להודיעוהו מה שחסר בסיפור המעשה של העדים הראשונים, דהשאילה אם עדותם נחשבת לעדות ממון בשבוה"ע או לא היא שאילה אחרת מדין עד אחד, וצ"ע.
והנה הרא"ש ממשיך וז"ל הקשה ר"מ כו' הא אפילו ראב"ש לא קאמר אלא בחד גורם בגורם דגורם מי קאמר כדאיתא בפרק שבוה"ע הכל מודים בעדי סוטה בעדי קינוי דפטור דהוה ליה גורם דגורם וה"נ הוי גורם דגורם כו' עכ"ל. ולכאורה קשה להבין את קושית הר"מ והשוואתו בין עדות דבה ולא במוצאה וכו' לבין עדות קינוי דסוטה, דהנה קינוי וסתירה מהוות שתי חלויות בחלות דין הסוטה. עדות הקינוי אינה חלה כלל לאסור את האשה לבעלה, אלא רק לקבוע את הסתירה לסתירת סוטה. וחלות סתירת סוטה היא האוסרת אותה לבעלה והמפסידתה את כתובתה. ובכן עדות הקינוי נחשבת לגורם דגורם מאחר שאינה עדות ממון כלל. אבל עדות דבה ולא במוצאה וכו' יש בה מקצת עדות של ממון, אלא שחסר כל סיפור המעשה, והוי מקצת עדות ולא עדות שלימה. וזוהי השאילה דסוגיין אם נחשבת לעדות ממון או לא, ולכאורה אין השאילה הזאת תלויה כלל בדין עדי קינוי, וצ"ע.
גמ'. הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין. עיין לעיל (בהקדמה לפרק מרובה בענין אחריות וחיוב תשלומין בשומר וגזלן אות א') שהוכחנו דאליבא דרש"י והרמב"ם הכופר בפקדון אע"פ שחייב באונסין מ"מ אין לו קניני גזילה בחפצא כמו גזלן גמור. ונ"מ לכמה דינים כגון בכופר בפקדון ואח"כ טוען טענת גנב, בפטור הגזלן מלשלם דמי שכירות בעד תשמישיו, במצוה הבאה בעבירה, ועוד, עיי"ש.
שם. תוס' ד"ה מאי. ז"ל תימה בממון מה שייך לומר לא ענש אלא א"כ הזהיר כו' עכ"ל. ונראה לתרץ שחיוב השבת גזילה אינו חיוב ממון בעלמא להחזיר לנגזל את החפצא שלו אלא עונש, שהרי מחמת חלות חיוב ההשבה חל על הגזלן אף חיוב אחריות לשלם בעד אונסין, וזהו עונש על שעבר על איסור גזילה, ולכך שייך לומר שאין להעניש גזלן בחיוב השבה ואחריות בלי אזהרה.
ויל"ע אם איסור הגזילה מחייב את הכופר בפקדון בעונש דהשבה למה גונב קרקע שגם עובר על איסור גניבה כדאיתא ברמב"ם (פ"ז מגניבה הלי"א) אינו חייב בהשבה ובאחריות אונסין (עיין ברמב"ם פ"ט מהל' גזילה הל"א). וצ"ל דגזיה"כ מיוחדת מפקיעה קרקע מעונש דהשבת גזילה ומאחריות ואע"פ שעבר על איסור גזילה.
גמ'. ותנא תונא. עיין ברמב"ם (תחילת הלכות שבועות) שמנה ב' לאוין - "לא תכחשו" למי שכופר ממון בלי שבועה, ו"לא תשקרו" למי שכופר ממון ונשבע עליו לשקר. וכ' בפ"א מהל' שבועות (הל"ח) וז"ל כל מי שיש ממון חבירו בידו כו' ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון כו' ואם נשבע לו על שקר על ממון שכפר בו הרי זה עובר בלאו אחר ועל זה נאמר לא תשקרו איש בעמיתו זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון ושבועה זו היא הנקראת שבועת הפקדון עכ"ל. אליבא דהרמב"ם המחייב דשבוה"פ הוא הלאו של "לא תשקרו" האוסר גזילה ע"י כפירה ושבועה.
ויש לחקור ביסוד החיוב דשבוה"פ האם עיקר המחייב הוא הגזילה או השבועה לשקר. ונראה דתלוי במחלוקת ר"מ וחכמים (מס' שבועות דף לו:) דר"מ סובר שהנשבע שבוה"פ מפי עצמו חייב גם כשנשבע בפני ב"ד וגם כשנשבע שלא בפני ב"ד, ואילו המושבע מפי אחרים חייב רק כשכפר בבי"ד, ומאידך חכמים סוברים שבין הנשבע מפי עצמו ובין הנשבע מפי אחרים חייב בין בפני ב"ד ובין שלא בפני ב"ד. ונראה שר"מ סובר שבמושבע מפי עצמו המחייב הוא השבועה לשקר ולכן חייב אפילו כשנשבע וכפר מחוץ לב"ד שהרי נשבע לשקר. ואילו במושבע מפי אחרים בעל כרחו וכשלא ענה אמן לא עבר באיסור שבועה לשקר כי לא הוציא שבועת שקר מפיו, והמחייב אינו שבועת שקר, אלא חלות דין גזילה. וסובר ר"מ שדוקא כשכפר בפני ב"ד הוי הכפירה חלות גזילה ולא כשכפר מחוץ לב"ד. ולפיכך המושבע מפי אחרים חייב דוקא כשכפר בפני ב"ד. מאידך חכמים סוברים כי כל כפירת הפקדון אחרי שבועה מהווה גזילה ואפילו כפירה מחוץ לב"ד, ולפיכך סוברים שאף המושבע מפי אחרים שכפר מחוץ לב"ד חייב דהוי גזלן והגזילה מחייבת159.
עוד יש לעיין אם מי שנשבע שבוה"פ עובר רק על אזהרת "לא תשקרו" או גם על "לא תשבעו בשמי לשקר". ועיין במנחת חינוך (מצוה רכ"ו) הדן בשאלה זו. ובאמת הרמב"ם כתב בספר המצוות (ל"ת רמ"ט) שעובר על שני הלאווין. אך במשנה תורה לא הזכיר את הלאו של "לא תשבעו בשמי לשקר" ורק את הלאו ד"לא תשקרו".
ועיין בגמרא במס' שבועות (דף לז.) הדנה בדין מי שהזיד בשבועת הפקדון והתרו בו אם לוקה או לא, ולמסקנת הגמרא דינו להביא קרבן אך אינו לוקה משום האיסור דשבועת ביטוי. והנה פסק הרמב"ם בפ"ז מהל' שבועות (הל"ח) וז"ל הנשבע שבועת הפקדון במזיד אעפ"י שנשבע לשקר והתרו בו עדים בשעת שבועתו אינו לוקה אלא מביא אשמו בלבד שהרי הוציאו הכתוב מכלל חייבי מלקות וחייבו אשם בין בזדון בין בשגגה כמו שביארנו עכ"ל. בשבוה"פ הרמב"ם למד את הפטור ממלקות דשבועת ביטוי מסברא "שהרי הוציאו הכתוב מכלל חייבי מלקות וכו'". אבל בנוגע לשבועת העדות (בפ"ט הל' י"ד) הביא הרמב"ם פסוק וז"ל אבל המחויב בשבועת העדות אעפ"י שהוא נשבע על שקר ואע"פ שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב בהמזיד כשוגג בקרבן ולא במלקות שנ' לאחת מאלה עכ"ל. וקשה למה בשבועת העדות נקט הרמב"ם קרא לפוטרו ובשבוה"פ פוטרו מסברא.
ונראה מזה ששבועת הפקדון אינה חפצא של שבועת ביטוי כלל, דדין אשם גזילות מפקיע אותה מכלל שבועת ביטוי, מה שאין כן שבוה"ע שבעצם מהווה שבועת ביטוי. והראיה, שהרי קרבן דשבוה"ע חטאת היא כמו בשבועת ביטוי, ולכן בלי המיעוט דלאחת שבוה"ע היתה מחייבת מלקות במזיד משום שבועת ביטוי. מאידך בשבוה"פ התורה חידשה קרבן מיוחד - אשם גזילות - ומשום כך שבועת הפקדון מופקעת מלהיות שבועת ביטוי, וידעינן מסברא דאינה מחייבת מלקות דשבועת ביטוי ולא בעינן גזיה"כ דלאחת.
והנה באופנים שפטור משבוה"פ כגון הכופר בקנס, בקרקע, בעבד או בשטר פסק הרמב"ם שלוקה משום שבועת ביטוי (פ"ז משבועות הל"ב) דמכיון שאינו חייב בשבוה"פ חזרה השבועה לכלל שבועת ביטוי דעלמא. אך במקום שחל דין שבוה"פ מופקע דין שבועת ביטוי.
גמ'. אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא.
א.
פליגי רש"י ור"ת באם המחלל שבועת ביטוי להבא פסול כחשוד לשבועת הדיינים או לא. ומחלוקתם תלויה בביאור הגמרא במס' שבועות (דף מו:): וליתני נמי שבועת ביטוי, כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני, תינח אוכל ולא אוכל, אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר, תנא שבועת שוא וכל דדמי ליה. וכתב רש"י שם (בד"ה שבועת ביטוי) וז"ל שבועת ביטוי דלהבא כי משתבע איכא למימר בקושטא אשתבע שבדעתו לקיימה ואפי' עבר עליה שכפאו יצרו אינו חשוד בכך על השבועה שעבר להוציא לשקר מפיו עכ"ל. ועוד כתב רש"י שם (בד"ה וכל דדמי ליה) ז"ל כל שבועה לשעבר עכ"ל. יוצא דלרש"י שבועה להבא אינה פוסלת כיון שלא הוציא שקר מפיו. מאידך שיטת ר"ת שהמחלל שבועה להבא פסול וכדכתבו בתוס' (שם ד"ה אבל) וז"ל ואר"ת דפסול הוא והכא לא קאמר אלא דלא קתני פי' דלא קמיירי במידי דבקושטא משתבע כו' עכ"ל. והרמב"ם משמע כר"ת שהרי כתב (בפ"ב מהל' טוען ונטען הל"א - ב') ז"ל כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו כו' אחד הנשבע לשקר שבועת ביטוי או שבועת עדות או שבועת הפקדון או שבועת שוא הרי הוא חשוד על השבועה עכ"ל, ומדסתם ולא הבחין בין שבועת ביטוי לשעבר לבין שבועת ביטוי להבא משמע שסובר שבכל אופן פסול לשבועה. ועלינו לבאר את סברות הראשונים.
ונראה לבאר את המחלוקת ע"י חקירה בהגדרת האיסור דשבועה להבא. בשבועה לשעבר, כגון שנשבע אכלתי ולא אכלתי, מובן מאליו שעיקר האיסור הוא להוציא שבועת שקר מפיו, דהמצוה מן התורה היא להשבע באמת ולא לשקר. אולם בשבועה להבא, כגון שנשבע אוכל ולא אוכל יש לחקור האם עיקר האיסור הוא לא לשקר בדברי השבועה - כי מעשיו אח"כ יקבעו את השבועה למפרע לשבועת אמת או שקר - או"ד שבועה להבא מחדשת חלות איסורין וחיובי מעשה, שאם נשבע לא לעשות איזה דבר חל איסור מעשה בדומה לשאר איסורי התורה, ואם נשבע לעשות איזה דבר חלים חיובים לקיים את השבועה כמו בשאר חיובי תורה, וא"כ שבועה להבא שונה בעיקר חלותה משבועה לשעבר.
וי"ל שאם עיקר האיסור בשבועה להבא הוא לא לשקר למפרע אזי העובר על שבועה להבא נפסל מדין חשוד לשבועה כמי שנשבע לשקר בשבועה לשעבר. מאידך אם יסוד האיסור הוא איסור מעשה כמו בשאר איסורי תורה לא יפסל לשבועת הדיינים מדין חשוד, שהרי לא עבר על איסור שקר. ולפי"ז יוצא שהר"ת והרמב"ם סוברים שהאיסור בלהבא מהווה איסור שקר כמו בלשעבר ובהתאם לכך נפסל, ואילו לרש"י האיסור בלהבא הוי איסור מעשה ולפיכך לא נפסל.
ויעויין בגמרא שבועות (דף כ:) ובמחלוקת שם שבין רב דימי לבין רבין: כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אוכל ולא אוכל שקר והזהרתיה מהכא לא תשבעו בשמי לשקר כו' קונמות עובר בלא יחל דברו וכו' כי אתא רבין א"ר ירמיה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כו' אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל דברו עכ"ל.
ויתכן דפליגי רב דימי ור' אבהו בחקירתנו. הרי אליבא דר' אבהו שבועה להבא באזהרת בל יחל דברו כמו נדר. ופשיטא שהאיסור דבל יחל בנדרים חלות איסור מעשה הוא וכלישנא הגמרא במפורש ריש נדרים (ב:) דנדרים איסור חפצא הם, וכדחזינן נמי מהדין (שם לה א) שיש מעילה בנדרים, וכן מוכח משיטת הר"ן (שם טו. בד"ה הלכה) שהמודר לוקה משום בל יחל דברו ולא המדיר אף שהמודר לא שקר בדבריו. אליבא דר' אבהו שבועה להבא הוי כנדר ומהוה איסור מעשה ואינה איסור של הוצאת שקר מפיו, ומשו"ה אזהרתה מלאו דבל יחל.
מאידך רב דימי סובר ששבועה להבא שונה מנדרים, שבשבועות ליכא איסור מעשה אלא איסור של הוצאת שקר מפיו, ולכן האזהרה של שבועה להבא היא לא תשבעו בשמי לשקר. וזה מדוייק ברש"י (ד"ה ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר) ז"ל וה"ק לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועותכם לאחר זמן וכו' עכ"ל, זאת אומרת לדעת רב דימי אם עובר על דברי השבועה לאחר זמן הוברר למפרע ששקר בשעת ההפלאה160.
ב.
אליבא דהנתבאר יוצא שהרמב"ם שפסק שכל שבועת ביטוי ואף שבועת ביטוי להבא פוסלת לשבועת הדיינים ס"ל דעיקר חלות האיסור בשבועה להבא דומה לאיסור בשבועה לשעבר, דהיינו לא לשקר בשבועה למפרע. ונאריך עתה קצת בביאור הלכותיו, כדי להוכיח שכך הוא שיטתו באמת. כתב הרמב"ם בפ"א מהל' שבועות (הל"א - ג') וז"ל שבועת בטוי הוא שנאמר בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. והיא נחלקת לארבעה חלקים שתים להבא ושתים לשעבר כגון שנשבע על דבר שעבר שנעשה או שלא נעשה ועל דבר שעתיד להיות שיעשה ושלא יעשה. ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן בין להבא בין לשעבר, כיצד לשעבר שאכלתי כו' או שלא אכלתי כו' כיצד להבא שאוכל או שלא אוכל כו' נשבע אחת מארבע מחלוקות אלו והחליף כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או שיאכל ולא אכל או שאכלתי והוא לא אכל שלא אכלתי ואכל הרי זו שבועת שקר. ועל זה וכיוצא בו נאמר לא תשבעו בשמי לשקר ואם נשבע לשקר במזיד לוקה. בשוגג מביא קרבן עולה ויורד שנאמר ונעלם ממנו והוא ידע ואשם וגו' עכ"ל.
הרמב"ם פסק שהלאו ולא תשבעו בשמי לשקר כולל כל שבועות ביטוי בין להבא ובין לשעבר. ולכאורה נראה שלדעתו יסוד האיסור בכל שבועות ביטוי הוא לא לשקר בשבועה. ולפי"ז עיקר האיסור בשבועה להבא דומה לשבועה לשעבר, וכן יוצא מלשונו שכתב וז"ל נשבע מארבע מחלוקות אלו והחליף כו' הרי זו שבועת שקר עכ"ל ומשמע דעיקר האיסור בשבועת ביטוי הוא שמחליף את דבריו ונשבע לשקר. בשבועה לשעבר האמת והשקר נקבעים בשעת השבועה ובשבועה להבא הוברר למפרע אם נשבע באמת או לשקר, ואמנם איסור אחד להם.
אמנם בשבועות (דף כא.) איתא דאליבא דר' אבהו לוקין על שבועה לשעבר משום הלאו דלא תשבעו בשמי לשקר ואילו בשבועה להבא כשאין בה מעשה כגון שנשבע לאכול ולא אכל אינו לוקה. והגמרא מפרשת וז"ל ומאי שנא אמר רבא בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשוא מה שוא לשעבר אף שקר נמי לשעבר עכ"ל. לכאורה תשובת רבא קובעת שהתורה חידשה מלקות בשבועות דוקא כשעוברין עבירה במעשה ההפלאה עצמו ובכך דומה שבועת בטוי לשעבר לשבועת שוא שכן בשתיהן העבירה היא בהפלאה עצמה: בשוא שנשבע לבטלה ובלשעבר ששקר בשבועה. מאידך בשבועה להבא עיקר האיסור אינו בהפלאת שקר אלא במעשה העבירה. בשבועה להבא חלים איסורי מעשה הדומים לשאר איסורי מעשה שבתורה, ולכן חלים בה דיני לאו שיש בו מעשה ושאין בו מעשה, ובנשבע לאכול ולא אכל אינו לוקה הואיל וליכא מעשה.
אך לפי הנ"ל פירוש זה לא ניתן להאמר אליבא דהרמב"ם שהרי לדעתו בין בשבועה להבא ובין בשבועה לשעבר עיקר האיסור הוא שמחליף את דבריו ומשקר, ולפי"ז צ"ע מ"ש בלהבא כשאין בה מעשה שאינו לוקה מלשעבר שהוא כן לוקה.
ונראה שהרמב"ם עצמו הרגיש בקושיא זו ומתרצה, וז"ל בפ"ד מהל' שבועות (הל' כ' - כ"א): שבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה בשוגג מביא קרבן עולה ויורד במזיד אינו לוקה שהרי לא עשה מעשה ואף על פי שעבר על שבועת שקר. ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל או שלא אכל והוא אכל ואע"פ שלא עשה מעשה, מפני שמעת שבועתו לשקר נשבע. אבל אם נשבע שיעשה והוא לא עשה אינה שבועת שקר משעת שבועה עכ"ל. ביאור דבריו שחידוש הדין שלוקין על שבועת שקר הגם שאין בה מעשה מוגבל למשקר בשעת השבועה. ואילו כשנשבע להבא ומחליף דבריו אח"כ הואיל ואינה שבועת שקר בשעת השבועה אלא למפרע כשמכזיב את דברי השבועה ליכא גזה"כ דמלקות. רבוי התורה דלוקה הוא כשהשקר דומה לשוא, והיינו כשהאיסור נגמר בשעת השבועה ואינו תלוי במה שיעשה אח"כ, ומשום כך דוקא בשבועת שקר לשעבר לוקה ולא בשקר להבא (ועיין בשיעורים לשבועות דף כא.). ואמנם עצם הסברת הרמב"ם מוכיחה שדעתו שאף בלהבא דומה לשעבר ושעיקר האיסור הוא השקר, ולא שע"י השבועה חל איסור על המעשה שנשבע עליו161.
ולפום ריהטא ממה שסובר אביי שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי (כ.) משמע שיש אליביה חלות איסורין בשבועה להבא דומה לנדרים, ואינה רק הלכה לישבע באמת ולא לשקר כמו בלשעבר. אולם אין זה מוכרח שכן הסברנו בשיעורים למס' שבועות בענין התפסה שיתכן לפרש שהתפסה חלה במעשה השבועה ובהפלאה עצמה ולכן חלה בשבועה להבא אף שאין בה חלות איסורין. והנה הרמב"ם פוסק (בפ"ח משבועות הל"ח - ט') שהמתפיס בשבועה אסור ואינו לוקה. ובביאור שיטתו עיין בשיעורים לרפ"ג דשבועות באריכות.
עוד כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' שבועות הל' א' - ג') ז"ל שהרי אינו יכול להשבע שיזרוק ושלא יזרוק איש פלוני, וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפילו היו בניו או אשתו אינו חייב בשבועת בטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל. ומכין אותו מכת מרדות שהרי אין בידו לקיים שבועה זו ונמצא גורם לשבועת שוא. ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו. ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אלא אם כן היה לאו שבו מפורש בתורה כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין. ואין אותן אחרים נזקקים לקיים דברי זה הנשבע אלא אם כן ענו אמן כמו שבארנו. ואם קיימו דבריו הרי אלו משובחין שלא הרגילו להוציא שבועת שוא עכ"ל. הלכותיו אלו זקוקות לביאור. ונראה שלדעת הרמב"ם יש שתי הלכות בשבועת שוא: א) חפצא של שבועת שוא והיינו בארבע מחלוקות של שוא וכדמבואר ברמב"ם (פ"א מהל' שבועות הל"ד - ז'); ב) חפצא של שבועת ביטוי המוזהרת מהפסוק של שוא, וזוהי ההלכה כאן.
שבועה שאחרים יעשו או שלא יעשו כך וכך מהווה חפצא של שבועת ביטוי המוזהרת מהפסוק של שוא. ואף שהרמב"ם פסק בשבועות ביטוי לשעבר ולהבא שמוזהרות מהפסוק של שקר, כ"ז בנוגע לשבועות שיש בהן חלות קיום וביטול התלוי בנשבע עצמו, ע"ז נכתב "לא תשבעו בשמי לשקר" - זאת אומרת שמוטל על הנשבע לא לבטל את שבועתו בין עי"ז שמשקר בשעת השבועה בנשבע לשקר לשעבר או כשמבטל שבועתו אח"כ בשבועה להבא. אך בנשבע על אחרים שיעשו או שלא יעשו כך וכך ליכא חלות קיום וביטול שבועה התלוי בנשבע עצמו, ושבועה בעלמא היא שאמיתותה או שקרה יתברר אח"כ ע"י מעשיהם של האחרים וע"ז אין אזהרת לא תשבעו בשמי לשקר אלא אזהרת שוא. אולם שבועת שוא הזו הלכה בפני עצמה היא ואינה נמנית בתוך ד' המחלוקות של שוא שברמב"ם כי בהן עצם החפצא דשבועה הוא שבועה שוא הוא ואין דיניהן תלויים כלל בבירור האמת או השקר. ואילו בשבועה שיעשו או שלא יעשו אחרים כך וכך דין השבועה תלוי בבירור האמת והשקר, והנשבע עובר דוקא אם האחרים אינם עושים כפי שנשבע שיעשו ומתברר שנשבע לשקר, והיינו איסור לשוא162.
ג.
עד כאן ביארנו את המחלוקת שבין רש"י והר"ת האם הנשבע לשקר להבא נפסל כחשוד לשבועת הדיינים או לא ע"י חקירתנו ביסוד האיסור דשבועת שקר להבא - האם הוי איסור לשקר או"ד דהוי איסור מעשה. אך לאמיתת הענין נראה שניתן לבאר את המחלוקת גם בדרך אחרת, די"ל דלכ"ע האיסור בשבועה להבא הוי איסור מעשה ולא איסור שקר, ומ"מ פסול לר"ת. דהנה יש לחקור בדין החשוד על השבועה האם פסול לשבועה משום שיש חלות חשד בעלמא שמא ישקר בבי"ד או"ד שחל פסול גברא הפוסלו לשבועה. ואם ננקט שהחשוד לשבועה נפסל מדין חשש משקר מבוארת שיטת רש"י שדוקא הנשבע שבועה לשעבר לשקר נחשד לשקר בשבועת הדיינים. כי האיסור בלשעבר הוא ששיקר בשעת השבועה, ומשום כך נחשד גם לשקר בב"ד בשבועת הדיינים. ואילו בשבועה להבא האיסור הוא מחמת שחילל את השבועה בשעת מעשה ועבר על איסורי שבועה, אך ליכא כאן איסור שקר. ולכן אינו חשוד לשקר בשבועת הדיינים וכשר להשבע בב"ד. ומאידך לדעת ר"ת חל פסול גברא לשבועה משום שחילל את איסורי השבועה, ולכן נפסל גם בשחילל איסורי שבועה להבא, ואע"פ שלא עבר באיסור לשקר פסול לשבועת הדיינים בפסול גברא.
ד.
והנה כדי לברר את הספק הנ"ל ראוי שנעיין בהלכות הרמב"ם. דהנה בפ"ב מהל' טוען ונטען (הל"א - ג') כ' הרמב"ם וז"ל כל חשוד על השבועה אין משביעין אותו לא שבועת התורה ולא שבועה מדבריהם וכו' אחד הנשבע לשקר שבועת ביטוי או שבועת עדות או שבועת הפקדון או שבועת שוא הרי הוא חשוד על השבועה וכן כל הפסול לעדות משום עבירה בין פסלנות של תורה כו' בין פסלנות של דבריהם כו' אין אדם נעשה חשוד עד שיבאו עליו עדים שהוא עבר עבירה שנפסל בה אבל המודה מפי עצמו שהוא חשוד ושעבר עבירה שנפסל בה כו' אם נתחייב שבועה משביעין אותו כו' אבל הנחשד בעדים אין אנו מאמינים אותו שישבע עכ"ל. לפום ריהטא מהרמב"ם משמע שחלים כאן שני דינים: א) הנשבע לשקר נחשד לשקר ולכן אינו נשבע מדין חשש משקר, ב) הנפסל לעדות מחמת עבירה, דהוי חלות פסול רשע בגברא, נפסל לשבועה בפסול גברא כמו שפסול לעדות.
אמנם בפ"ב מהל' טוען (הל"י) כ' הרמב"ם וז"ל לעולם כזה דנין לחשוד עד שילקה בבית דין. אם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה עכ"ל. פשטות דבריו מורה שהרמב"ם מצריך בין מלקות ובין תשובה כדי שיחזור החשוד לכשרותו לעדות ולשבועה. ולכאורה נראה ששניהם מעכבים שכן מועילים הם לפסולים שונים: א) מלקות מועלת להפקיע את חלות השם של פסול רשע שבגברא, ב) תשובה מועלת להחזיר את נאמנותו ולהסיר מעליו את החשד שהוא משקר. ולפי"ז תמיד חלות שתי ההלכות: א) פסול גברא, וב) חשד משקר.
והנה מסתימת לשון הרמב"ם (בפ"ב הל"י) ומסדר הלכותיו משמע דמה דבעי תשובה ומלקות כדי שהחשוד יחזור לכשרותו דין הוא בין בחשוד לשבועה משום שנשבע לשקר ובין בחשוד שפסול לעדות. ובביאור פסקו נראה שהרמב"ם השווה את דין החשוד לשבועה לדין הרשע החשוד שהוא פסול לעדות כי שני דינים חלים בשניהם: דין של פסול גברא ודין של חשש משקר. ולפיכך שניהם צריכים לשוב בתשובה כדי להסיר את החשד של משקר, ואף צריכים מלקות לבטל את חלות השם של פסול שחל בגברא163.
אמנם הגאון ר' משה זצ"ל ביאר את הרמב"ם באופן אחר. לדעתו אף לבטל את השם של רשע שבגברא לא מועילה מלקות לבדה וצריך החוטא אף לשוב בתשובה כדי להפקיע את השם של רשע, ותשובה לבדה נמי לא מועילה משום שאף חיוב מלקות עצמו קובע חלות השם של רשע שבגברא וכדכתיב והיה אם בן הכות הרשע, ובכן עד שלא ילקה הגברא נקרא בשם רשע, ומשו"ה צריך מלקות ביחד עם תשובה כדי שיתכשר.
והנה עיין בגמ' סנהדרין (דף כז.) שהנשבע שבועת שוא אינו רשע דחמס ואינו רע לבריות, ומשמע שהנשבע שבועת העדות לשקר הוי רע לבריות ורשע דחמס, וצ"ע לכאורה דהרי לית ליה לעד שנשבע שבועת עדות לשקר חמדת ממון. ונראה דהואיל והעד אינו חושש שהגזלן גזל ובשבועת העדות אף סייע את הגזילה, משו"ה גם העד נחשב למי שהוא רע לבריות מחמת חמדת ממון כגזלן עצמו ופסול מדין רשע דחמס כגזלן. והנה צ"ע בשיטת הרמב"ם שהוא מצריך לאו שיש בו מלקות כדי שיפסל לעדות מדין רשע (עיין בפ"י מהל' עדות הל"ב) והא איתא במס' סנהדרין (דף כה.) דההוא טבחא דמכר טריפות נפסל לעדות, ואע"פ שלא עבר כי אם על האיסור דלפני עור לא תתן מכשול שאין בו מלקות. ונראה גם כאן שמשום שאינו חושש במה שאחרים יעברו על איסור מלקות של נבילה ומסייע אותם לחטוא חל בו אותו שם פסול רשע של האוכלי נבילות עצמם ופסול לעדות מאחר שיש בנבילה איסור מלקות164. וה"ה לגבי העד המסייע לגזלן שהוא נפסל כמו הגזלן עצמו.
עוד סמך ליסוד זה נמצא בפסקו של הגר"מ זצ"ל שהמסייע לאחרים לחלל שבת בפרהסיא הוי בכלל מחללי שבתות בפרהסיא ומומר הוא לכהת"כ כמחלל שבת עצמו. והביא ראיה לכך מאלו דס"ל165 שהמחלל שבת בפרהסיא נעשה מומר לכהת"כ דוקא בשחלל את השבת יותר מפעם אחת. ומוכח שאין עצם מעשה העבירה של חלול שבת פוסל אותו ועושהו למומר, אלא העבריינות לחלל שבתות כמה פעמים והמומרות שבגברא שלא איכפת לו על חילול שבת. ולענין זה נראה שהמסייע הו"ל כמו מי שחלל שבת בעשיית מלאכה166.
גמ'. דלאו כפירה הוא דסבר אשתמיטנא ליה. נראה דמי שמשתמט וכפר בממון חבירו עובר באיסור וכדכתב הרמב"ם (פ"א מהל' גניבה הל"ב) ז"ל אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך עכ"ל. ומ"מ אינו חייב באחריות ולא נפסל לעדות ושבועה. והביאור כדנ"ל בתחילת שיעורנו לפרק מרובה (הקדמה לפרק מרובה ד"ה רמב"ם (שם הל"ב) וז"ל אסור לגנוב של שהוא כו') דהאיסור לגנוב דרך שחוק או ע"מ לשלם אינו איסור גניבת ממון שהרי אינו רוצה לקחת את הממון לעצמו ולרשותו אלא שאסור משום שהגברא עושה מעשה גניבה. וכשכתב הרמב"ם "שלא ירגיל עצמו בכך" כונתו לפרש דעצם האיסור חל על הגברא שעושה מעשה גניבה, דהתורה אסרה מעשה גניבה ואפילו בלי חלות גניבת ממון. ומשום כך לא חלים כאן חיובי גניבה כגון דיני אחריות וכפל. והגברא אף כשר לעדות ולשבועה, כי האיסור שעבר עליו אינו איסור גניבה גמור מכיון שלא גנב ממון אלא דהוי איסור טפל דגניבה שאין לוקין עליו ואינו איסור חמס, ולפיכך כשר לעדות.
ברם צע"ק ברמב"ם עצמו שהביא את הדין דגמרא (פ"ג מהל' גזילה הלי"ד) ז"ל הכופר בפקדון בבית דין אם היה ברשותו בשעת שכפר נעשה עליו גזלן וחייב באונסו עכ"ל, ולא כתב הטעם שכשאינו ברשותו פטור משום דאישתמוטי קא משתמט, ומשמע דהוי דין בפני עצמו שכפירה הוי' גזילה דוקא כשהחפצא ברשותו בשעה שכפר בו, וצ"ע.
159 ע"ע ברשימות שיעורים למס' שבועות חלק ב' דף ל"ט - דף מ"ז.
160 עיין ברשימות שיעורים לשבועות תוס' (כ:) ד"ה דכי, וגם (דף כא:) במחלוקת בין ר"ע והחכמים בנוגע לשבועת שלא אוכל ואכל כל שהוא, ובדף (כה.) ד"ה ושמואל אמר פטור ליתיה בלהבא.
161 ועיין בר"י מג"ש שם על הסוגיא, וברשימות שיעורים שם (כא:) בענין שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא אות א' וב', ובשיעורים שם (כב.) ד"ה מפרש נמי כבריה דמי.
162 בנוגע לדין התראה ספק בהל' זו עיי"ש בשיעורים לשבועות בענין התראת ספק אות ג'.
163 עיין בלחם משנה שהקשה על פסק הרמב"ם שלפנינו ממש"כ בפי"ב מהל' עדות (הל"ד) בנוגע לפסול הרשע לעדות שהרי שם פסק שמועלת או מלקות או תשובה כדי שיחזור להכשירו.
164 לכאורה מדובר שם שלא כרבינו זצ"ל אלא בטבח שעבר על איסור לפני עור מחמת חמדת ממון להרויח או שלא להפסיד ממון - ולכן פסול. וכן משמע בפרש"י שם ד"ה ויחזיר אבידה וז"ל דכיון דמחזיר אבידה הוא ודאי הדר ביה מחמדת ממון ע"כ. אך יש להביא ראייה לפירוש רבינו מגוף דברי הרמב"ם עצמם בפי"ב מהל' עדות הל' ט' וז"ל וכן טבח שהיה בודק לעצמו ומוכר ויצאת טרפה מתחת ידו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה שהן פסולין לעדות וכו' ע"כ. ומבואר שלדעת הרמב"ם הטבח פסול לעדות אע"פ שאינו לוקה משום לאו דאכילת טרפות בכל זאת נחשב בכלל אוכלי טרפה כי מסייע אוכלי טרפה. אך צ"ע למה הוצרך הרמב"ם לטעם זה וכי גרוע הוא הטעם שיפסל מחמת חמדת ממון. ואולי לדעת הרמב"ם חמדת ממון בלי שיקח ממון חבירו בגזל אינו פסול אלא מדרבנן והעדיף הרמב"ם לנמק את פסולו מטעם שיפסלנו מדאורייתא.
אמנם עיין ברמב"ם שכ' בפרק יו"ד מהל' עדות (הל' ד') ז"ל וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבים בטלים עכ"ל, והרדב"ז כ' שם שהכל תלוי אם יעיד עדות שקר מחמת חמדת ממון, וכדומה עולה מדברי הכסף משנה וז"ל לפי שאם אינן יושבין בטלים כשנושאין ונותנין בפירות לא נאמר שהן אוספין פירות שביעית. אבל אה"נ דאוספים או סוחרים פסולים אם אין שם אונס ע"כ. הרי שאם עובר על איסור סוחר שביעית אף שאין בו מלקות כי איסור סחורה בשביעית נלמד מלאכלה ולא לסחורה, בכל זאת הואיל ועבר על עבירה מחמת חמדת ממון פסול לעדות. ואם תאמר שפסולו של סוחר שביעית לעדות מדרבנן בלבד גם בטבח יתכן כן. ודוק היטב שם ברמב"ם בהל' ג' - ד'. אמנם הכסף משנה בהל' תלמוד תורה הביא גירסא אחרת ע"ש. וע"ע בב"י ח"מ סי' ל"ד שרצה לומר אליבא דרמב"ם שהעובר על לאו שאין בו מלקות פסול לעדות מדרבנן. ועי' ברמב"ן בספר המצות שהאיסור לסחור בפירות שביעית הוא לאו הבא מכלל עשה. ברם כהנ"ל יוצא אף מדברי הבית יוסף בחשן משפט סי' ל"ד ובכסף משנה פי"ב מהל' עדות הל' ט'.
165 עיין בהגה"ת אשר"י לרא"ש פרק ראשון דחולין אות ז'.
166 אך עיין בסוף דברי התוס' (מס' שבת דף ג. ד"ה בבא) בשם תו"י שלפני עור אינו חילול שבת, וכמו"כ איתא שם בפסקי הרא"ש ובר"ן, ולכאורה סבורים שלא כפסק הגר"מ הלוי זצ"ל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

נשבע עליו. לאחר שנאסר נשבע שאין אצלו ולא גזלו ממנו: מהו. מי אמרינן הא מנח ויכול לפטור בו את עצמו ואשתכח דלאו מידי כפריה: שומר חנם אני עליו. ונשבע והודה: חייב. קרבן שבועה אע''פ שהודה קודם שבועה בגוף הממון: שהרי פטר עצמו. בשבועה: מגניבה ואבידה. שאם היה נגנב ממנו משבועה ואילך היה נפטר בדברי שקר שהרי הוא עצמו גנבו וחייב בכל אונסין עד שיחזירנו: שואל. פטור במתה מחמת מלאכה ומכחש בשר מחמת מלאכה דלמעבד מלאכה שייליה ולאו לאוקמה בכילתא: אע''ג דהא קאים. ומודה ליה בגויה והשתא איהו לא כפר מידי אפ''ה כיון דשמא סוף השבועה לבא לידי כפירת ממון חייב: הכא נמי. אע''ג דכפירה דחמץ כהודאה הוא דהא עפרא בעלמא הוא כיון דשמא יאבד ויתחייב לו ממון ונמצא שתועיל לו שבועה זו להפטר חייב: אתה מכרתו. לקמן פריך מאי מודה בעיקר איכא: תועה בדרך מצאתיו. והביאותיו לבית: תדורא. אין לב: הילך. וליכא למימר אילו מיגניב דהא קמיה קאי ושקיל ליה: איבעיא לך לאהדוריה ניהלי. כשמצאתו לא היה לך לאוספו אל ביתך שהרי מכיר היית בו ואין לך גנב גדול מזה: שלש שבועות הן. בעדות אבידה שהשביע את העד אם ראית את אבידתי ואמר לאו ואח''כ הודה: הכיר בה ולא במוצאה. האבידה שאמר שראה אותה מהלכת ברשות אחרת ואינו יודע מי הוא או הודה שהכיר במוצאה ולא בה והיה לו לומר איש פלוני מצא אבידה ואיני יודע אם שלך הוא ובעד אחד קמיירי: לפטור. על כולן פטור העד: המשביע עד אחד. וכפר ואמר שבועה שאיני יודע לך עדות: פטור. העד מקרבן שבועת העדות דהא אי הוה מסהיד ליה לא הוה מחייב להיאך אלא שבועה ואע''ג דאיכא למימר דלמא לא משתבע גורם לממון פטור והני נמי גורם לממון נינהו: בה ולא במוצאה. אי הוה מסהיד ליה ראיתיה שנמצא בזוית פלוני ואיני יודע מי מצאה היה מחזר באותה שכונה עד שיודיעוהו וכ''ש במוצאה ולא בה [ומיהו ממון ממש לא מפסדו דאי נמי אסהידו ליה ראינו שמצא פלוני זה היה יכול לומר נאנסה ממני ופוטר עצמו משבועה]: הכופר בפקדון. ובאו עדים: נעשה עליו גזלן. משעת כפירה ואע''פ שלא נשבע ומכאן ואילך אין לו דין דשומר חנם אלא חייב באונסים אם יאנס: וכחש בה למדנו לעונש. דכתיב בתריה והשיב את הגזילה אלמא קמה ליה ברשותיה משעת וכחש עד דעביד השבה וזהו עונשה: ה''ג מאי לאו עונש כפירה. כלומר עונש דמאי לאו דאיעניש אכפירה אף על גב דלא אשתבע: לא עונש שבועה. האי עונש דענשיה קרא להתחייב באונסין משום שבועת שקר היא אבל אי לא אשתבע לא: ונשבע על שקר למדנו לעונש. דכתיב בתריה חומש ואשם: ת''ל לא תשקרו. דהיינו אזהרת שבועת שקר דסמיך ליה לא תשבעו בשמי לשקר ומלא תשקרו נפקא לן דבשבועת כפירת ממון משתעי כדכתיב איש בעמיתו כמו וכחש בעמיתו בפקדון: כאן שהודה. בסיפא כשהודה שיש חומש ואשם: ושכנגדו חשוד. במסכת שבועות (דף מד:) גבי ואלו נשבעין ונוטלין דזה אחד מהן מי שהיה לו חבירו חייב שבועה והוא חשוד על השבועה שנמצא שקרן בשבועתו שכנגדו נשבע ונוטל: אחד. שנחשד על שבועת העדות: ואחד. שנשבע על שבועת הפקדון שראינוהו שנשבע לשקר ואפילו לא נחשד אלא לשבועת שוא שאין בה כפירת ממון ורע לשמים הוא ולא רע לבריות נפסל לשבועת ממון: ואם איתא. לדרב ששת דמשעת כפירתו נעשה גזלן למה לי למתנייה גבי הנך דמשמע דלא אפסיל עד שעת שבועה כי הנך הא משעת כפירה אפסיל ליה משום דהוי גזלן: דקאי באגם. וכי אמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר ליה בידיה נקט ליה (תדע) דהיכא דאיכא למימר לאשתמוטי איכוין עד דמייתי ליה לא מפסיל בלא שבועה: דאמר רב אידי הכופר במלוה. ולא נשבע ובאו עדים כשר לעדות דמלוה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ורוצה לדחותו עד שתשיג ידו:
ושמואל אמר לחיוב. תימה היכי מ''ל לחיוב דאם כן הויא ברייתא זו ואין צ''ל זו: מאי לאו עונש דממון. תימה בממון מה שייך לומר לא ענש אלא א''כ הזהיר דבשלמא בעונש שבועה דהיינו קרבן שייך דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אע''ג דאיכא כרת: כאן שהודה כאן שבאו עדים. ואיצטריך שתי אזהרות משום דעונשן אין שוין דבהודה שייך חומש ואשם ובעדים לא שייך אלא חיוב עונשין ומיהו תימה אמאי קאמר ברישא מוכחש עונש שמענו ובסיפא אומר מונשבע על שקר דכיון דלא מיירי אלא לאחר שבועה תרוייהו ה''ל למימר מונשבע על שקר: אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון. וא''ת אמאי לא חשיב שבועת מלוה וי''ל משום דשבועה במלוה לא כתיב אלא מפקדון אתיא:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד