בבא קמא קח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קח - א

ובאו עדים אקיימתא - על זמן שבועתו הראשונה שטען נגנב ממני, שהיה הפקדון ברשותו, ומתחייב על שבועה זו כפל כדין טוען טענת גנב, והודה אבתרייתא, ולאחר מכן הודה איהו שאף לא נאבד ממנו, כשבועתו השניה.

דהשתא יש לפנינו ממון אחד - דהיינו הפקדון, ששתי השבועות מתייחסות אליו, ושתי שבועות שקר, שעל אחת מהן יש הכחשה של עדים ומתחייב כפל עליה, ועל שבועה השניה יש הודאה שלו ואין חיוב כפל עליה.

ועתה מספקינן: מאי? האם ממון המחייבו כפל דהיינו הפקדון שבו כפר, הוא הפוטרו מן החומש, כשמשלם עליו כפל. והא אחייב ליה עלויה [והרי התחייב לו עליו] כפילא משום עדים שהעידו שהוא גנבו ולא גנבים כמו שאמר.

וממילא כאן לא ישלם חומש משום שעל ממון הכפירה כבר מוסיף כפל.

או דלמא אין פטור החומש תלוי בממון - בפקדון שמשתלם עליו כפל, אלא שבועה המחייבתו כפל על ידי שבאו עדים והעידו שהוא גנבו, ולא גנב, פוטרתו מן החומש, שאין חומש על שבועה שמשלם מחמתה כפל.

והא שבועה בתרייתא [והרי שבועתו השניה] שנשבע שאבד ממנו, הואיל דלא קמחייבא ליה כפילא, משום שלא טען נגנבה ממני וחיובא דכפילא דוקא בטוען טענת גנב היא, תחייביה חומשא, כשהודה שנשבע לשקר, כדין כופר בפקדון.

ושפיר מצינן לחייבו חומש על שבועת כפירת פקדון שיקרית שאין עליה כפל.

ומביאה הגמרא ראיה לפשוט בעיה זו:

אמר רבא: תא שמע: אמר לאחד מן השוק שאינו שומר על שורו היכן שורי שגנבת, והוא אומר לא גנבתי שורך מעולם. וקאמר ליה בעל השור: משביעך אני שלא גנבת, ואמר אמן, [ונשבע], והעדים מעידין אותו שראו שור זה ברשותו, ואמת הוא שגנבו. משלם תשלומי כפל כדין כל גנב שדינו לשלם כפל.

ואם הודה מעצמו בטרם שבאו עדים או שלא באו כלל, משלם קרן, חומש, ואשם גזילות, כדין כופר בגזילה ונשבע והודה שדינו בקרן חומש ואשם.

ומוכיחינן: והא הכא, עדים הוא דמחייבי ליה כפילא ולא שבועתו לשקר, שהרי לא בטוען טענת גנב מדובר שמתחייב כפל בשבועתו אלא בגנב רגיל מדובר שהעדאת העדים היא המחייבתו כפל. ומדויק מלשון הברייתא: דדינא דקאמרינן שחייב חומש הוא דוקא בהודה מעצמו, אין. בטרם באו עדים. אבל הודה אחר עדים, לא משלם גם חומש. משום שלא נחשב "ממון המשתלם בראש", שהרי משלם גם כפל מלבד הקרן.

ואי סלקא דעתך שפטור החומש תלוי בשבועה, ששבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש, קשה, אמאי חייב בחומש רק בהודה לפני ביאת העדים, ובהודה אחר עדים לא?

מכדי [הרי], הא שבועה [שבועה זו] לא קמחייבא ליה כפילא, כמו שביארנו, שגנב רגיל הוא, ועדים הם המחייבים אותו כפל, ולא שבועה. וממילא אית לן שבועה שאינה מחייבת כפל, ואם כן, תחייביה חומשא.

אלא, לאו, שמע מינה, מדפטרינן ליה מחומש, שלא תלוי פטורו בשבועה, אלא ממון המחייבו כפל, פוטרתו מן החומש.

והכא הרי יש כפל על ממון זה, שהרי באו עדים שגנב הוא שנמצאת הגניבה בידו.

שמע מינה.

בעי רבינא: חומש וכפילא בתרי גברי, מאי?

ומבארת הגמרא: היכי דמי - כלומר באיזה אופן שייכת מציאות זו שמתחלק הכפל לאחד והחומש לשני.

כגון שמסר בעל הבית שורו לשני בני אדם לשומרו שמירת חנם, וטענו בו שניהם טענת גנב. וחד מהם נשבע שנגנב ממנו, ולאחר מכן הודה שלשקר נשבע והשור אצלו. וחד נשבע נמי שנגנב ממנו. ובאו עדים שהבהמה ברשותו היתה בזמן שנשבע ולשקר נשבע.

הרי זה שהודה, לא משלם כפל. ואידך, שבאו עדים עליו, ישלם כפל כדין טוען טענת גנב.

מאי? האם יתחייב זה שהודה לשלם חומש. ^[11]

מי אמרינן האי דינא שפטרה תורה לשלם חומש על ממון שמשתלם עליו כבר כפל, הוא דוקא באופן שחלים שני חיובים אלו בחד גברא, דקפיד רחמנא דלא משלם אדם אחד חומשא וכפילא.

אבל באופן שמתחלקים חיובים אלו בתרי גברי, נימא האי שבאו עליו עדים נשלם כפילא. והאי שהודה נשלם חומשא שהרי נשבע לשקר והודה.

או דלמא לא תלוי הדבר כלל במשלם [שחסה התורה עליו שלא ישלם גם זה וגם זה] אלא עלויה דחד ממונא [על ממון קרן אחת] קפיד רחמנא, ופטרתו מחומש בכדי דלא נשלם עלה חומשא וכפילא. [דהרבה מידי הוא שעבור קרן אחת ישלם כפל ועוד חומש]

והכא נמי, בנידון דידן פקדון דתרווייהו חד ממונא הוא שהרי שמרו שניהם על אותו השור.

תיקו:

ובדין "ממון שאין משתלם בראש" - שאינו משלם חומש על ממון שמשלם עליו כבר כפל, מסתפקת הגמרא:

בעי רב פפא: עד כאן לא שמענו אלא שאינו מוסיף חומש על ממון שמוסיף כבר כפל עליו, אולם יש מקום לדון בתרי חומשי או תרי כפילי בחד גברא [שבו ודאי שייך דין ממון שאין משתלם בראש שאין מוסיף עליו חומש] מאי? האם ישלם חומש על ממון שכבר משלם חומש אחד עליו, וכן בכפל, האם ישלם כפל על ממון שכבר הוסיף כפל אחד עליו?

והוינן בה: היכי דמי - כלומר היאך תיתכן מציאות כזו שישלם שני חומשים או שני כפילי.

ומבארת הגמרא: כגון שומר חנם שטען טענת אבד ממני הפקדון, ונשבע על כך, ^[12] והודה ששקר, שמתחייב חומש על שבועתו ושקרו, וחזר וטען עוד טענת אבד בזמן אחר, ונשבע על כך, והודה ששקר, ששוב יש לכאורה חיוב חומש.

אי נמי, כלומר, באידך ספיקא דתרי כפילי, כגון שומר חנם שטען טענת גנב גנבו ממני. ונשבע על כך ובאו עדים ואמרו שהוא הגנב, שהחפץ ברשותו, שנתחייב כפל כדין טוען טענת גנב, ^[13] וחזר וטען שוב טענת גנב, ונשבע על כך, ובאו עדים שהוא גנבו והחפץ היה ברשותו בזמן שדבר עליו.

מאי דינו? מי אמרינן דדוקא בתרי גוונא ממונא, ככפל וחומש, קאמר רחמנא דלא נשתלמו עלוי חד ממונא [על קרן אחת], והכא בתרי חומשי או תרי כפילא חד גוונא הוא ושפיר צריך לשלם תרוויהו.

או דלמא, כל תרי ממונא ואפילו מאותו סוג קאמר רחמנא דלא לשתלמו תרוויהו עילוי חד ממונא.

וממילא, הכא בתרי חומשי או כפילי, נמי, תרי ממונא נינהו, ולא ישלם פעמיים.

ופשטינן: תא שמע: דאמר רבא "וחמשתיו יוסיף עליו". נקטה התורה חמשיות בלשון רבים. ודרשינן: התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחת. כי אחרת, היה לכתוב לומר "חמישיתו" בלשון יחיד, ולא "חמשתיו" בלשון רבים.

שמע מינה שדוקא שני גווני של ממונא אינם משתלמים, אולם חד גוונא ממונא, ^[14] כמו תרי כפילי, או תרי חומשי על קרן אחד, משתלמי.

^[15] אחרי שהזכרנו לעיל את הדין ששומר אשר נשבע לשקר נסתלק מלהיות שומר [חינם כשהיה], ומתחייב אף באונסים, מביאה הגמרא גוונא שגם על ידי שבועה מסתלק מלהיות שומר, ואפילו בשבועת אמת. והוא באופן:

תבעוהו בעלים לשומר חנם שישיב פקדונו. וטען נגנב ממני ונשבע על כך, ולאחר מכן בא ושלם. והוכר הגנב ועתה מחוייב הגנב לשלם כפל

הכפל למי? מחד, המפקיד הוא בעל החפץ, ומאידך השומר שלם על החפץ למפקיד.

אביי אמר: משלם הכפל לבעל הפקדון, דאיהו בעל החפץ.

רבא אמר: משלם הכפל למי שהפקדון היה אצלו, דהיינו השומר, שהרי שילם הוא על הפקדון.

ומבארת הגמרא טעמם של אביי ורבא: אביי אמר לבעל הפקדון משתלם הכפל, דאע"פ ששלם לו הנפקד דמי הפקדון ובעלמא מקנה לו המפקיד את הזכות ^[16] בכפל כשמשלם לו, הכא, אינו כן, כיון דאטרחיה הנפקד למפקיד, שהזקיקו לתובעו בבית דין ולהפטר ממנו בשבועה, אף שלבסוף גם שלם לא מקני ליה כפילא.

רבא אמר משתלם הכפל למי שהפקדון היה אצלו. דכיון דשילם תמורת הפקדון, מקני ליה למפרע את הפקדון טרם שנגנב, וממילא קונה את הכפילא.

וקמיפלגי בדיוקא דמתניתין דריש פרק המפקיד, שהיא מקור הדין שמקנה המפקיד את הכפל לנפקד.

דתנן: המפקיד אצל חבירו בשמירת חנם בהמה או כלים, ושמר כראוי, ונגנבו או שאבדו. ותבעו המפקיד ואמר החזר לי פקדוני. ואמר הנפקד נגנב ממני. וקם ושילם ולא רצה לישבע. אע"פ שיכל להפטר בשבועה שנגנב ממנו.

שהרי כך אמרו חכמים שומר חנם שטען נגנבה נשבע שכך הוה ויוצא זכאי מחיוביו של שומר. ולפי שחייב עצמו אע"פ שיכל ליפטר, לכן, אם נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל, ואם טבח ומכר הגנב את הגניבה [באופן שגנב שור או שה] משלם הגנב תשלומי ארבעה - בטביחת ומכירת שה, ותשלומי חמשה - על טביחת ומכירת שור, למי הוא משלם? למי שהפקדון היה אצלו בטרם נגנב.

אולם אם נשבע ולא רצה לשלם, כעיקר דינו של שומר חנם דנשבע ויוצא ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל. ואם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה בטביחת או מכירת השה וחמשה בטביחת או מכירת השור. למי הוא משלם תשלומים אלו לבעל הפקדון.

אביי דייק את דינו מרישא דמתניתין, ורבא דייק דינו מסיפא.

אביי דייק מרישא, דקתני שילם ולא רצה לישבע, הכפל לנפקד. ודייק מתיבות "ולא רצה לישבע" דטעמא שמקנה לו את הכפל הוא בתנאי דלא רצה לישבע,

הערות

^[11] בספק הגמרא יש לבאר לכאו' בתרי אנפי האחד כדפרישנא דהספק הוא האם המחוייב חומש יצטרך לשלם או לא דהרי בקרא ד"בראשו" פטרינן חומש מפני הכפל. אולם איכא למימר לאידך גיסא דהקפידה תורה דלא ישלם כפל וחומש ובגוונא דקרא נוקי דכפל קדם ולכך פטרינן מחומש וה"ה להיפך כאשר קדם חיוב החומש יפטר מחיוב הכפל הבא אחריו. וברמב"ם פ"ד מגניבה הל"ז פסק דבעל החומש משלם, ובעל הכפל אינו משלם ומשמע דהבין דהחיוב השני נפטר וליכא נפקותא אם הוא כפל או חומש. ובטור סי' שנ"ב פליג עליה ופטר את בעל החומש. ועי' בית יוסף שם שמישב דעת הרמב"ם אלא עדיין מתקשה דלא מצינו אלא שכפל מוציא מידי חומש ולא להיפך ועי' פנ"י בזה. ובאמת מאבעי' דרב פפא דמבע"ל בתרי כפילי דחד יפטור אידך מוכח דכפל יכול ליפטר ואם כן אף חומש יפטור כפל ועי' רא"ש בשטמ"ק ד"ה מאי תרי גווני.

^[12] בתוס' הקשו דאי איירי בהודה הרי נעשה עליו גזלן בהודאתו זו, ותו אין כפירתו כלום דהרי אפילו באונסים חייב ולכך כתבו דלא גרסינן והודה ואיירי שהודה לבסוף על תרוייהו אמנם הרא"ש בשטמ"ק אוקים בהכרח באופן שהודה בינתיים דקשי' ליה מאי קושית הש"ס הא מתני' היא השביע עליו ה' פעמים ומחלק דהתם בהודה בסוף דחשיב ממון המשתלם בראש דכולהו חומשי ישר על הקרן משא"כ באבעי דידן איירי בהודה בינתיים דכבר חייל חד חומשא, ואידך חומשי אינם משתלמים בראש.

^[13] כתב הרא"ש בשטמ"ק דספק הגמרא הוא אליבא דר"ח בר יוסף לעיל דסבר דאע"פ דמתחייב באונסין לא אמרינן שאין כפירתו כפירה אלא גזיה"כ היא דאעפ"כ מתחייב כפל בטוען טענת גנב. ול"ש למימר נמי נפטר מבעלים בשבועה ראשונה דהרי אתו עדים דאמרי הפקדון ברשותו לאחר שבועה ושוב לא נפטר מן הבעלים. אולם בתוס' מצו מוקמי לה ככו"ע ולכך מתקשים אמאי לא נימא דקנאה לאונסין משבועה ראשונה ומוקמי בהדר מפקיד ועשאו שומר חנם, אלא דמקשי אם כן ל"ח תרי כפילא אחד ממון דהו"ל כממון חדש.

^[14] כן פרש"י דפשיטות הגמרא היא אף אחרי כפילא וכן דעת הרא"ש בשטמ"ק דכתב דכ"ש תרי כפילי דהרי פטור כפל אחר חומש ילפינן מחומש אחר כפל דזהו עיקר קרא, ואי מרבינן בחומש כ"ש בכפל. וכ"כ הרמ"ה וראיתו מדלא קאמרינן פשוט מיהא חדא. אולם הר"ח מספק"ל גבי כפל והרשב"א כתב דכלל לא פשטינן גבי כפל.

^[15] ביאור זה הוא ע"פ תוס' רי"ד דהקשה דאין מקומה של גמרא זו כאן אלא בריש המפקיד אמתני' דהתם שלם ולא רצה להשבע, וטעמא דנקטינן לה הכא הוא מהטעם הנזכר. ועי' בשטמ"ק בשם תוס' שאנץ דפי' דמשום אידך ספיקות דרבא נקט לה נמי הכא.

^[16] בריש פרק המפקיד מבואר דאופן הקניית הכפל מן הבעלים לשומר היא ע"י שמקנה לו בעל הפקדון את הפקדון מלמפרע קודם שנגנב, לפי רבא שם מקנה לו מיד כשמפקיד אצלו דנעשה כאומר לו באם תגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו. ולפי רבזירא שם נעשה כאומר לו אם תגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך סמוך לגניבתה.

ובאו עדים אקמייתא [על טענתו הראשונה] והעידו שבזמן שנשבע על טענתו שנגנב היה הפקדון אצלו, והוא עצמו הודה אבתרייתא [על טענתו האחרונה] שלא אבד, ואז עולה השאלה מאי [מה הדין] לענין לחייבו בחומש.

וצדדי השאלה: האם ממון המחייבתו כפל פוטרו מן החומש, ובמקרה זה הא איחייב ליה עילויה כפילא [והרי כבר התחייב לו עליו, על ממון זה כפל] וייפטר איפוא מחומש, או דלמא [שמא] שבועה המחייבתו כפל היא הפוטרתו מן החומש, והא [וזו] השבועה בתרייתא [האחרונה] שהחפץ אבד הואיל שלא קא מחייבא ליה כפילא [מחייבת אותו כפל], שהרי לא טען טענת גנב — תחייביה חומשא [תחייב אותו חומש]?

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה: אמר לאחד מן השוק שלא היה שומר פקדונו: "היכן שורי שגנבת"? והוא, הנטען, אומר: "לא גנבתי", אמר לו הטוען: "משביעך אני", ואמר הנתבע: "אמן", והעדים מעידים אותו שגנבו — משלם תשלומי כפל, ואם הודה מעצמו שגנבו — משלם קרן וחומש ואשם.

והא הכא [והרי כאן] עדים הוא דמחייבי ליה כפילא [הם שמחייבים אותו כפל], שאינו מתחייב כלל על ידי השבועה (שהרי אינו שומר הטוען טענת גנב) אלא על פי העדים כגנב, ובמקרה זה אם הודה מעצמו — אין [כן] צריך לשלם חומש, אבל אם הודה אחר שהעידו עליו עדים — לא צריך לשלם חומש,

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר ששבועה המחייבתו כפל היא זו שפוטרתו מן החומש, אמאי [מדוע] אם הודה אחר עדים לא ישלם חומש? מכדי הא [זו] השבועה לא קא מיחייבא ליה כפילא [אינה מחייבת אותו לשלם כפל], שרק שומר הטוען שנגנב ממנו משלם כפל, ואם כן תחייביה חומשא [תחייב אותו השבועה חומש]!

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שממון המחייבו כפל הוא זה שפוטרתו מן החומש, ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שהדבר תלוי בממון ולא בשבועה, ותיפטר בעייתו של רמי בר חמא לפוטרו מחומש.

א ועוד בענין זה בעי [שאל] רבינא: חומש וכפילא בתרי גברי [חומש וכפל בשני אנשים], מאי [מה] הדין לענין חיוב חומש? ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] שבו שאל רבינא את שאלתו? — כגון שמסר שורו לשמירה לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב שנגנב השור מידם, חד [אחד] מהם נשבע שנגנב ואחר כך הודה מעצמו ששיקר, וחד [ואחד] מהם נשבע ואחר כך באו עדים והעידו בו ששיקר. ועתה נברר: מאי [מה] יהא הדין?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: בחד גברא קפיד רחמנא [באדם אחד מקפידה התורה] שלא משלם חומשא וכפילא [גם חומש וגם כפל], ואולם במקרה הזה האי נשלם כפילא והאי נשלם חומשא [זה ישלם כפל וזה ישלם חומש], או דלמא עלויה חד ממונא קפיד רחמנא [שמא על ממון אחד הקפידה התורה] שלא נשלם עלה חומשא וכפילא [ישלם עליו חומש וכפל], והכא נמי חד ממונא [וכאן גם כן ממון אחד] הוא? שאלה זו לא נמצאה לה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ובענין זה בעי [שאל] רב פפא שאלה מצד אחר: תרי חומשי [שני חומשים] או תרי כפילי בחד גברא [שני כפלים באדם אחד], מאי [מה] הדין? האם ישלם פעמיים על אותו ממון? ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? — שטען טענת אבד ונשבע ואחר כך הודה שלא אבד, וחזר וטען טענת אבד על אותו חפץ ונשבע שוב על טענתו זו והודה שוב שלא אבד. אי נמי [או גם כן], במקרה כגון שטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים והעידו שהוא לקחו, וחזר וטען שוב טענת גנב ונשבע ובאו עדים והכחישוהו, מאי [מה] יהא הדין?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: תרי גווני ממונא קאמר רחמנא [שני סוגי ממון, תשלום, כפל וחומש, אמרה התורה] שלא נשתלמו עילוי חד ממונא [ישלמו על ממון אחד], והכא חד גוונא [וכאן סוג אחד] הוא, שצריך לשלם פעמיים חומש או פעמיים כפל. או דלמא תרי ממונא אמר רחמנא [שמא שתי פעמים ממון, תשלום, אמרה התורה] שלא לשתלמו עילוי חד ממונא [ישלמו על ממון אחד], והכא נמי תרי ממונא נינהו [וכאן גם כן שתי פעמים ממון הם]?

ומציעים פתרון לדבר: תא שמע [בוא ושמע], שאמר רבא: אמר הכתוב: "וחמשתיו יסף עליו" (ויקרא ה כד) בלשון רבים — התורה ריבתה חמישיות הרבה לקרן אחת, שמע מינה [למד מכאן] שיכול לשלם כמה חומשים אפילו על קרן אחת.

ב ועוד דנים בנושא דומה: אם תבעוהו בעלים לשומר חינם שיחזיר להם פקדונם וטען שנגנב ממנו ונשבע שלא גנבו, ואף שנפטר בכך שילם מרצונו, ואחר כך הוכר הגנב, כפל למי שייך? אביי אמר: לבעל הפקדון (הבעלים), רבא אמר: למי שהפקדון אצלו (לשומר).

ומסבירים את השיטות: אביי אמר שהוא שייך לבעל הפקדון, כיון דאטרחיה [שהטריח אותו] השומר בשבועה ולא שילם לו מיד לא מקני ליה כפילא [אינו מקנה לו את זכות הכפל], וזכות הכפל נשארת בידי הבעלים. רבא אמר למי שהפקדון אצלו, כיון ששילם לבעלים מקני ליה כפילא [מקנה לו הבעלים את הכפל].

ומסבירים: וקא מיפלגי בדיוקא דמתניתין [והם חלוקים בדיוק של לשון משנתנו], דתנן [שכן שנינו במשנה]: המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו, ומשרצו להשביע את השומר על כך, אף שטענתו אמת שילם ולא רצה לישבע, שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא (פטור), אם אחר כך נמצא הגנב — משלם תשלומי כפל, אם טבח הגנב או מכר — משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ולמי הוא משלם? — למי שהפקדון אצלו (לשומר).

אם נשבע השומר ולא רצה לשלם, ונמצא הגנב אחר כך — משלם תשלומי כפל, אם טבח הגנב ומכר — משלם תשלומי ארבעה וחמשה, למי הוא משלם? — לבעל הפקדון.

אביי דייק את ההלכה מרישא [מתחילת המשנה], ורבא דייק מסיפא [מסופה]. ומפרטים: אביי דייק מרישא [מתחילתה], דקתני [ששנה]: שילם השומר ולא רצה לישבע — משלם הגנב לשומר את הכפל וארבעה וחמישה. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] משום שלא רצה לישבע,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and witnesses come and testify with regard to his first claim that at the time he took an oath that the deposit had been stolen, it was actually in his possession; and he admits with regard to his second claim that it had been a lie and that it had not actually been lost, what is the halakha: Is he obligated to pay the additional one-fifth payment?

The Gemara explains the two possibilities: Is it being obligated in a monetary obligation that renders him liable for double payment which exempts him from the additional one-fifth payment, and in this case he is liable for the double payment for the deposit due to the witness testimony and would therefore be exempt from the additional one-fifth payment? Or perhaps is it admitting to a false oath that renders him liable for double payment which exempts him from the additional one-fifth payment, and with regard to this latter oath that the item was lost, since it does not render him liable for the double payment, as he took an oath that it had been lost, not stolen, will it render him liable for the additional one-fifth payment?

Rava said: Come and hear a solution to this dilemma from a mishna (Shevuot 49b): In a scenario where one said to someone from the marketplace: Where is my ox that you stole? And the accused says in response: I did not steal it; whereupon the owner of the ox said: I administer an oath to you, and the accused said: Amen, accepting the oath; and the witnesses testify about the accused that he stole it, he must pay double payment. And if he admitted of his own accord that he stole it, then he must pay the principal and the additional one-fifth payment, and bring a guilt-offering.

Rava explains the proof: But here, it is witnesses who render him liable for the double payment, as since the accused was not a bailee, the oath does not render him liable, and yet the mishna teaches that if he admitted of his own accord that he stole it, then yes, he must pay the additional one-fifth payment, but if he admitted after witnesses testified, then no, he is not required to pay the additional one-fifth.

Rava continues: And if it enters your mind to say that it is an oath that renders him liable for double payment which exempts him from the additional one-fifth payment, why does he not pay the additional one-fifth payment if he admitted that it was a false oath after witnesses testified? After all, this oath does not render him liable to pay the double payment, as the halakha that one who falsely takes an oath that the item was stolen pays double payment applies only in the case of a bailee; therefore, the oath should render him liable to pay the additional one-fifth payment, as does any false oath taken with regard to a monetary claim.

Rava completes the proof: Rather, must one not conclude from this mishna that it is the monetary obligation that renders him liable to pay the double payment which exempts him from the additional one-fifth payment? The Gemara affirms: Conclude from the mishna that the additional one-fifth payment is dependent upon the type of monetary obligation, and not an oath, resolving Rami bar Ḥama’s dilemma.

§ Concerning the additional one-fifth payment, Ravina raises a dilemma: If the additional one-fifth payment and the double payment are split among two men, what is the halakha? The Gemara explains the dilemma: What are the circumstances? This is referring to a case where one transferred his ox to two people to safeguard, and they stated the claim that a thief stole it from them; one of them took an oath that it had been stolen and subsequently admitted of his own accord that he had lied, and one of them took an oath that it had been stolen and subsequently witnesses came and testified that he had lied. What is the halakha in this case?

Ravina clarifies the possibilities: Do we say that the Merciful One is particular with regard to one man that he does not pay both the additional one-fifth payment and the double payment, whereas in this case, this one about whom the witnesses testified will pay the double payment and that one who admitted of his own accord will pay the additional one-fifth payment? Or perhaps the Merciful One is particular that the additional one-fifth payment and the double payment will not be paid for one monetary obligation, and here too, it is one monetary obligation? The Gemara comments: The dilemma shall stand unresolved.

§ Concerning the additional one-fifth payment, Rav Pappa raises a dilemma: In a case of two additional one-fifth payments or two double payments with regard to one man, what is the halakha; must he pay twice for the same monetary obligation? The Gemara explains: What are the circumstances? This is referring to a case where one stated the claim that the deposit was lost and took an oath and then admitted that it was not lost, and returned and again stated the claim that the same deposit was lost, and took another oath supporting this claim and again admitted that it was not lost. Alternatively, this is referring to a case where one stated the claim that a thief stole the deposit and took an oath and then witnesses came and testified that he had taken it, and he returned and again stated the claim that a thief stole the same deposit and again took an oath and then witnesses came and again testified that he had taken it; what is the halakha?

Rav Pappa clarifies the possibilities: Do we say that the Merciful One states concerning two types of monetary restitution, e.g., double payment and the additional one-fifth payment, that they will not be paid for one monetary obligation, but here, it is only one type, merely doubled; or perhaps the Merciful One states concerning two payments of monetary restitution that they will not be paid for one monetary obligation, and here too, they are two payments of monetary restitution, whether in the case of two additional one-fifth payments or two double payments?

The Gemara suggests a resolution to Rav Pappa’s dilemma. Come and hear, as Rava says: The verse states: “Or anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full, and shall add the fifth part [ḥamishitav] more thereto” (Leviticus 5:24). By employing a plural term, ḥamishitav, and not the singular ḥamishito, the Torah added many additional one-fifths for one principal, meaning that one can become obligated in multiple one-fifth payments for the same principal. The Gemara affirms: Conclude from Rava’s statement that this is the halakha.

§ The Gemara discusses an amoraic dispute concerning a similar case: If an owner demanded of an unpaid bailee that he return a deposit, and he claimed that it had been stolen from him and took an oath to that effect, and despite being exempt from payment, he paid of his own volition, and subsequently the thief was identified, to whom is double payment paid, the owner or the bailee? Abaye says: To the owner of the deposit. Rava says: To the one in whose possession the deposit was when it was stolen, i.e., the bailee.

The Gemara explains their opinions: Abaye says that the double payment is paid to the owner of the deposit; since the bailee troubled him by taking an oath instead of paying immediately, the owner is not willing to grant acquisition of the double payment to the bailee, so it is paid to the owner. Rava says that the double payment is paid to the one in whose possession the deposit was when it was stolen; once he paid, the owner grants acquisition of the double payment to the bailee.

The Gemara explains: And they disagree with regard to the deductive inference to be drawn from the wording of the mishna, as we learned in a mishna (Bava Metzia 33b): In the case of one who deposits with another, i.e., an unpaid bailee, an animal or vessels, and they were stolen or lost, and the bailee paid the owner and did not wish to take an oath, which he may decide to do, as the Sages said that an unpaid bailee takes an oath that he is exempt and is released from the obligation to pay the owner, but may also opt to pay; in such a case the halakha is that if the thief was found he pays double payment, or if the deposited item was a sheep or an ox and the thief slaughtered or sold it he pays the fourfold or fivefold payment. To whom does the thief pay those payments? He pays them to the one in whose possession the deposit was when it was stolen or lost. When the bailee paid the owner for the stolen item, he acquired it and therefore is entitled to any payment of principal or fine paid by the thief.

The mishna continues: If the bailee took an oath and did not wish to pay, and the thief was later found and was required to pay double payment, or he slaughtered or sold the sheep or ox and was required to pay the fourfold or fivefold payment, to whom does the thief pay the money? He pays it to the owner of the deposit, not to the bailee.

The Gemara explains the dispute: Abaye inferred the halakha from the wording of the first clause, and Rava inferred the halakha from the wording of the latter clause. Abaye inferred it from the wording of the first clause, as it teaches: If the bailee paid the owner and did not wish to take an oath, the thief pays the double, fourfold, or fivefold payment to the bailee. Abaye infers from here that the reason the thief pays the bailee is specifically that he did not wish to take an oath,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מסר שורו לשני בני אדם וטענו שניהם טענת גנב אחד נשבע והודה ואחר נשבע ובאו עדים הרי זה ספק אם זה שהודה יפטר מן החומש אחר שבממון זה משתלם בכפל מצד האחר או אם ישלמנו אמר שאין חיוב הכפל עליו ומ"מ זה שבאו עליו עדים חייב בכפל בלא ספק וגדולי המחברים פסקו ששניהם משלמין את הקרן ואם תפש בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו אבל זה שהודה משלם חומש בלא ספק ככל הנשבעין שהודו ולמדנו לפי דרכנו שאם נשבעו שניהם והודו שניהם חייבין:

מי שהיה אצלו פקדון וטען שאבד ונשבע והודה שהוא אצלו חזר וטען שאבד ונשבע והודה וכן הרבה פעמים הרי זה משלם חומש על כל שבועה ושבועה עם הקרן שנאמר וחמישיתיו יוסף עליו מלמד שמשלם כמה חומשין על קרן אחד וכן בתשלומי כפל אם טען טענת גנב ונשבע ובאו עדים וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים אפילו מאה פעמים חייב כפל על כל אחת ואחת ויש מפקפקים בזו ולא פסקו כן בהדיא אלא בחומש מכח הפסוק ר"ל וחמישיתיו וכו':

בעל הבית שמסר שורו לשומר ותבעו וטען טענת גנב ונשבע ואחר שנשבע שלם מצד נדבתו אע"פ שלא נתחייב ואחר כך נמצא הגנב הרי גנב זה משלם קרן וכפל לשומר וכן הדין בשלם ולא רצה לישבע וכן בטבח ומכר משלם לשומר נשבע ולא שלם ונמצא הגנב משלם קרן וכפל וארבעה וחמשה לבעל הפקדון:

תבעוהו בעלים לשומר ונשבע השומר ונפטר והוכר הגנב ותבעו שומר והודה לו ותבעוהו בעלים וכפר להם והביאו עדים אם לא נמצאת מעילה בשבועתו של שומר זה כלל כגון שנשבע שבאונס נגנבה ונמצא כן חזקת הבעלים שעדין נוח להם בשמירתו והרי הודאת הגנב לשומר הודאה היא ופטור מדין מודה בקנס ואם נמצאת מעילה בשבועתו אע"פ שמ"מ נגנבה כגון שטענו בדרך שאינו כן כגון שטען טענת ליסטים מזויין ונמצא גנב פשוט או שטען שנגנבה ביום ונמצא שנגנבה בלילה או כל צד מעילה שבה חזקת הבעלים שאין נוח להם בשמירתו ואין הודאת הגנב לשומר הודאה כלל וחייב בכפל עמד השומר לישבע ונמצא שעל שקר היה רוצה לישבע ומ"מ לא הניחוהו בעלים לישבע הרי זה ספק אם נוח לבעלים עדין בשמירתו ותהא הודאת הגנב לשומר הודאה אחר שמ"מ לא נשבע או שמא מתוך שראהו קופץ בכך אבדה חזקתו אצל בעלים ופקעה שמירה ממנו ומעתה אין מחייבין אותו בכפל ואם תפש אין מוציאין מידו:

א"נ כגון שטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים. פי' כדפרישית במהדורא תניינא שחזר וטענו בב"ד אחר. ואע"ג דכבר נעשה עליו גזלן בשבוענה ראשונה יש לנו לומר דבעיא זו היא באה אליבא דמ"ד דאע"ג דשלח בה יד והוא חייב באונסין משלם כפל. והכ' נמי אע"ג דנעשה עליו גזלן כיון שע"פ ב"ד הוא נשבע משלם כפל:

תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם כו' קשיא לי דהך פלוגת' הוי לי' לתלמודא למיכתבה לקמן בבבא מציעה בפ' המפקיד גבי ההיא הילכתא ונראה לי לתרץ דמש"ה כתבה הכא משו' דאמרן דשומר שנשבע שבועת שקר נסתלק מדין שומר ונעשה עליו כגזלן להתחייב באונסיו. והשתא נמי אע"ג דנשבע באמת נסתלק מדין שומר אליבא דאביי לענין זה שאע"פ שישלם לאחד מכל לא יקנה הכפל בתשלומיו כמו שקונה כל שומר בתשלומיו:

אביי אמר לבעל הפקדון. אי קשי' כיון דשילם לו אסתלקו בעלים מהכא והשור היא של שומר והכפל יהא שלו ומה בכך אם נשבע. תשובה אע"פ ששילם לו דמי שורו לא קנאו שאם ימצא הגנב חוזר השור לבעליו ומחזיר הדמים לשומר שמאיזה כח רוצה השומר לזכות בשורו של בעה"ב אם מפני המעות שנתן לו אלו הי' יודע בעל השור שימצא שורו לא הי' מתרצ' לקבל עליו מעות והכפל שקונה השומר לא מפני שקונה גופו של שור אלא בעל השור מקנהו לו מפני ששילם ולא רצה לישבע כדאמרי' התם וס"ל לאביי דלא מקני ליה כפילא אלא כשלא נשבע ושילם לו לשלום שלא הטריחו כלל תדע דלא קנה השומר גופו של שור אע"פ ששילם ולא רצה לישבע דאמרי' התם שהגיזות והוולדות הם לבעל הפקדון ואם איתא שקונה גוף הבהמה יהיו של שומר א' כפילה דאתי לי' מעלמא הוא דאקני' לי' אבל גופו של שור לא קנה:

שילם ולא רצה לישבע התם אמרי' דנשבע היא שנגנבה ואינ' ברשותו שמא עיניו נתן בה. והאי דקאמר לא רצה לישבע ה"פ לא רצה לישבע שלא פשע בה ושלח שלח בה יד:

בעי רבינא חומש וכפילא וכו'.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו מסר שורו לשני בני אדם וטענו שניהם טענת גנב אחד נשבע והודה ואחד נשבע ובאו עדים הרי זה ספק אם זה שהודה יפטר מן החומש אחר שבממון זה משתלם בכפל מצד האחר או אם ישלמנו אחר שאין חיוב הכפל עליו ומכל מקום זה שבאו עדים עליו חייב בכפל בלא ספק. וגדולי המחברים פסקו ששניהם משלמין את הקרן ואם תפס בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו אבל זה שהודה משלם חומש בלא ספק ככל הנשבעים שהודו. ולמדנו לפי דרכנו שאם נשבעו שניהם והודו שניהם חייבין. ע"כ.

בעי רב פפא וכו'. היכי דמי שטען וכו'. הוא הדין דהוה מצי למנקט בין לענין תרי חומשי בין לענין תרי כפילי בטוען טענת גנב ולענין חומשא בנשבע והודה וחזר ונשבע והודה ולענין כפילא בשנשבע ואחר כך באו עדים וחזר ונשבע ואחר כך באו עדים אלא דניחא ליה למנקט חומשא בטענת אבד דלית בה כפילא אלא חומשא. הרשב"א ז"ל.

על מה שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל וחזר וטען טענת גנב וכו'. תירץ הרא"ש ז"ל וזה לשונו ונראה לי דסבר כרבי חייא בר יוסף דטוען טענת גנב בפקדון חייב אחר ששלח בו יד ואף על גב דאם יתברר ששלח בו יד לא מפטר בטענת גנב אפילו הכי גזרת הכתוב היא דמחייב הוא הדין נמי נשבע ובאו עדים ולא שייך הכא למימר כבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה כדאמרינן לעיל דכיון דמעידים עדים שהפקדון בידו קודם שחזר וטען טענת גנב הרי נתחייב על פי עדים ולא יצא עדיין ידי הבעלים. ע"כ לשונו.
וזה לשון הרשב"א ז"ל ובטוען טענת גנב ונשבע ואחר כך באו עדים דקא מיבעיא ליה אי משלם תרי כפילי איכא למידק היכי משכחת לה דהא קיימא לן דמשבועה ראשונה יצא ידי בעלים ותו ליכא שבועה לחייבו עליה כפילא והא ליתא כיון דאתו עדים אקמייתא לא אפטר ליה מידי בעלים באותה שבועה. אלא דאכתי איכא למידק בטענה שניה היכי מחייב כפל דהא לא מחייב אכפל אלא בשבועה שהשביעוהו בית דין ובלא קפץ והאיך ישביעוהו בית דין שהרי חשוד הוא על השבועה מן השבועה הראשונה. וכתב הראב"ד ז"ל דאיכא למימר דהוו ידעי ביה דעבד תשובה כדאיתא בירושלמי דחשוד על השבועה מאימתי מקבלין אותו משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. ע"כ.

מאי תרי גווני קאמר רחמנא וכו'. מדקא מיבעיא ליה תרי כפילי בחד ממונא מכלל דפשיטא ליה דאינו משלם כפל במקום שיש חומש כגון אם הודה ונתחייב חומש ואחר כך באו עדים לא מחייב כפל אפילו למאן דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב מידי דהוה אממון שאין משתלם בראש שאין מוסיף חומש וילפינן כפל מחומש. ותימא לי מנא ליה הא דילפינן כפל מחומש. וליכא למימר דשמיע ליה מברייתא דמרובה דתניא אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם ולא קתני כפל דהא על כרחין אי הוה סביר האי תנא דהיינו רבי יעקב מודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב הוה אמינא דמיחייב כפל אף על פי שכבר נתחייב עליו חומש דהא רבי יעקב לית ליה דרשא דממון המשתלם בראש וכו' אבל אשם אייתי. הרא"ש ז"ל.

הא תרי ממונא בחד ממונא משלם. תימא מאי קא מיבעיא ליה לרב פפא דמתניתין היא השביע עליו חמשה פעמים וכו'. ויש לומר דהתם מיירי כשהודה לבסוף דכי קא מודה עדיין משתלם בראש הוא ומוסיף חומש אבל הכא כיון שנשבע והודה איחייב חד חומש אז הוה ליה ממון שאין משתלם בראש. וא"ת כיון דיש לחלק בין הודה אחר כל השבועות להודה בנתיים כדפרישית אם כן היכי פשיט רבא הך בעיא מקרא דוחמישיתו הא איצטריך קרא להודה לבסוף. וי"ל דקרא משתמע שפיר בכל ענין אבל ממתניתין דשבועות לא הוה מצי למפשט דדילמא טעמא דמתניתין מקרא אחרינא דלא משתמע מיניה אלא כשהודה לבסוף אחר כל השבועות התורה רבתה חמישיות הרבה וכל שכן כפילי דלא שמעי פטורא דכפל אחר חומש אלא מפטורא דחומש אחר כפל. הרא"ש ז"ל.

וכן כתב הרמ"ה ז"ל וז"ל אמר קרא וחמישיתו יוסף עליו התורה רבתה וכו'. ומדלא קאמרינן פשוט מיהא חדא שמע מינה דלתרוייהו קא פשטינן דכי היכי דמשלם חמישיות הרבה על קרן אחד הן הכי נמי משלם כמה כפלים על קרן אחד. ע"כ.

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל דאמר רבא וחמישיתו וכו'. כתב רבנו חננאל ז"ל השתא איכא למימר הוא הדין לכפל ואיכא למימר דוקא חומש דכתבינהו רחמנא אבל כפל לא ולא מכרעת מילתא. ע"כ.
והרשב"א ז"ל כתב דכפל לא איפשיטא. אבל רש"י ז"ל כתב והוא הדין לתרי כפילי. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.

תא שמע דאמר רבא וחמישיתו וכו'. תמיה לי היכי דריש רבא מיניה הכי והא אצטריך האי קרא לחייב חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה וכדאמרינן בפרק הזהב אמר רבא גבי גזל כתיב וכו'. ויש לומר דתרווייהו שמעינן מינה וממילא הוא דאיכא למשמע מינה ומה התם דנתן לו את הקרן מוסיף לו חומש על אותו חומש שבא לו מחמת הקרן על הקרן עצמו לא כל שכן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

תבעוהו בעלים לשומר. האי דנקט הכא האי מילתא אף על גב דבפרק המפקיד הוה שייכא אגב הנך בעיות דרבא נקט ליה. תוספות שאנץ.

בד"ה ובאו עדים כו' שמכחישין גם שבועה שניה שנשבע שאבד כו' עכ"ל היינו לפי פירושם דלעיל שכתבו דמיירי שאומר מה שנשבעתי שנגנב לא כי אלא באותה שעה אבד וק"ל:

בא"ד הא קתני לעיל בברייתא דהיכן פקדוני כו' הודה מעצמו כו' עכ"ל מתניתין היא לקמן בסמוך בכל נוסחות הישנות שלפנינו ומתני' היא נמי במסכת שבועות בפ' ד' שומרין ע"ש:

בד"ה טען טענת אבד כו' אין כופר כלום ואפי' אמר לאחר שבועה אבד כו' עכ"ל לכאורה אין לשונם מדוקדק דמשמע דמכ"ש אם לא אמר דלאחר שבועה אבד דהוי ברשותו לחייב באונסין ודבריהם דלעיל בד"ה כגון שטען כו' סותר את זה שכתבו שם דדוקא בטוען דלאחר שבועה אבד הוי ברשותו וחייב באונסין ויש לחלק דלעיל שנשבע מעיקרא נגנב ואינו ברשותו אם הוא חוזר ואומר שלא נגנב אלא אבד באותה שעה ולא היה ברשותו אין כאן הכחשה לשבועה שניה והוי שפיר כפירת ממון אבל הכא בטוען בשני השבועות אבד באותה שעה א"כ כי הודה ביניהם שהיתה באותה שעה ברשותו הרי מכחיש גם שבועה שניה והוי ברשותו מיד להתחייב באונסין ואהא כתבו אפי' אמר לאחר שבועה אבד דבהודאתו אינו מכחיש שבועה שניה מ"מ הוא חייב באונסין משעה שנשבע לשקר בשבועה ראשונה ודו"ק:

בד"ה וחזר וטען כו' היאך השביעוהו ב"ד כיון שנפטר בב"ד בשבועה ראשונה ואפילו חזר וטען שלאחר שבועה כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם לפי גירסת הספרים שבאו עדים אחר שבועה ראשונה הכי ה"ל למימר היאך השביעוהו ב"ד כיון שכבר נתחייב בב"ד ע"פ עדים ואי לא הוו גרסי ובאו עדים בקמייתא דדומיא דהכי לא גרסי נמי לעיל והודה בקמייתא א"כ מאי קאמרי ואפי' חזר וטען כו' דמה תקנו בזה דאכתי למה השביעוהו כמו שחוזר וטוען כיון שהוא נאמן שלא בשבועה במגו כמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב דבריהם דודאי לא הוו גרסי ובאו עדים בקמייתא דומיא והודה דלעיל אלא כיון דמ"מ איכא לפרושי דמיירי בבאו עדים אף בקמייתא קאמרי לצדדין דאף אם נאמר דלא באו עדים בקמייתא מ"מ תקשי היאך השביעוהו כיון שנפטר כו' ושוב כתבו דאפי' חזר וטען שלאחר שבועה כו' ונאמר דמיירי בבאו עדים בקמייתא דהשתא אין כאן מגו ואינו נפטר בשבועה ראשונה מ"מ למה השביעוהו כו' כיון שהוא חייב באונסין משעה שנשבע לשקר בין על פיו ובין ע"פ עדים ודו"ק:

גמרא דאמר ר' וחמישיתיו יוסיף עליו כו'. כצ"ל וכ"ה (לעיל סה ב):

תד"ה חד אבל כשהודה קודם כו' דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור. ולעד"נ דאף למ"ד דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מ"מ הכא פטור מכפל כיון דכבר נתחייב חומש בהודאתו כמו דכפל פוטר חומש דאתי בתריה ה"נ חומש הבא קודם פוטר כפל הבא אחריו כלישנא דר"פ לקמן תרי גווני ממונא קא"ר דלא נשתלמו כו' ובזה מיושב היטב הרמב"ם בפ"ד מהל' גניבה ה"ז ממה שגמגמו עליו הטור והכ"מ ע"ש:

תוספות בד"ה ובאו עדים אקמייתא תימא וכו' וכשהודה אחר עדים אמאי משלם חומש עכ"ל. ותמיהא לי טובא מאי מספקא להו בזה דנראה פשוט דשייך חיוב חומש בכה"ג דהא תנן לעיל בברייתא דף ק"ו ובמרובה דף ס"ה באריכות דבע"ה שטט"ג בפקדון אם עד שלא באו עדים הודה חייב חומש אם משבאו עדים הודה משלם כפל וחומשו עולה בכפילו הרי לפניך דשייך חיוב חומש אפילו בהודה אחר עדים אלא שעולה בכפילו וכן חכמים ור"ש דמייתו בפ' מרובה מקראי משמע מכולם להדיא דחיוב כפל פוטרו מחומש ולא העדאת עדים וביותר קשה על התורת חיים שהשיג על התוספות בזה וצ"ע:

בגמרא חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי. וכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות גניבה דחומש פשיטא דחייב כיון שההודאה היתה תחילה אבל לענין כפל המאוחר קא מיבעיא לן אלא שהטוח"מ בסימן שנ"ב השיג עליו וכתב להיפך והב"י מיישבו אלא שכתב ועדיין צ"ע דכפל מוציא מידי חומש שמענו אבל חומש שמוציא מידי כפל לא שמענו עכ"ל. ולענ"ד נראה שדברי הרמב"ם נכונים וכן משמע לשון הגמרא מדנקט הודה ברישא מקמי דבאו עדים וראייה ברורה מצאתי לדבריו מברייתא שהבאתי לעיל דבע"ה שטט"ג בפקדון אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ומשמע להדיא דאפילו באו עדים אחר שהודה משלם חומש ולא כפל ואמאי הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר ואיפכא מיבעיא ליה דחייב בכפל וממילא דפטור מחומש דכפל מוציא מיד חומש ואמאי לא מותבינן תיובתא מהכא למ"ד חייב ועוד אפי' למ"ד פטור היינו דוקא כשהודה בפני ב"ד תחילה וא"כ קשה אמאי פסיק ותני דכשהודה עד שלא באו עדים חייב חומש ופטור מכפל דמשמע אפי' הודה שלא בפני ב"ד אע"כ דבכל ענין חייב חומש ופטור מכפל בכה"ג כיון שההודאה היתה תחילה ממילא חל עליו חיוב חומש ומש"ה כשבאו עדים אח"כ פטור מכפל שהחומש מוציא מיד כפל כנ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה חד הודה וכו' נראה דוקא נקט וכו' דעדים כשבאו להעיד על שניהם העידו עכ"ל. וזה נעלם ממני אמאי פסיקא להו שבאו להעיד על שניהם וכי לא משכחת שהעדים מעידים שגנב האחד שלא לדעת חבירו. ויש ליישב דכוונת התוספות לתרץ הא דנקט מעיקרו הודה דאיכא למטעי דלענין כפל מיבעיא ליה כמ"ש בשם הרמב"ם ואינהו לא ס"ל כוותיה וא"כ קשיא להו אמאי לא נקט איפכא וע"ז כתבו דלא פסיקא ליה למימר איפכא דזימנין שבאו עדים תחילה על שניהם ובכה"ג אין מקום לאיבעיא לכך נקט הודה תחילה דהוי מלתא דפסיקא כנ"ל ודוחק:

בא"ד והכי משמע בכולה הך שמעתא דמודה בקנס וכו' גם את זה לא ידעתי מהיכא משמע להו כן מסוגיא דשמעתין ואדרבא יש לדקדק קצת להיפך ונראה שכיוונו למאי דאמרינן לקמן ע"ב גבי נפטר הגנב בהודאת שומר דהתם מוכח כן בפשיטות וק"ל:

בד"ה טוען טענת אבד וכו' נראה דל"ג והודה וכו'. ומיהו תימא מאי קמיבעיא ליה עכ"ל. וזה תימא דוקא למאי דל"ג והודה דא"כ היינו ממש כגוונא דמתני' דהשביע עליו ה' פעמים אבל אי גרסינן והודה י"ל דשפיר קמיבעיא ליה ואפ"ה פשיט שפיר מדריבתה התורה חומשין הרבה אמרינן מסברא דהיינו בכל ענין כדפשטינן נמי כפל מסברא כמ"ש רש"י אבל תמיה לי למה כתבו באמת דל"ג והודה דהא יש לקיים הגירסא וכדמסקו בסמוך בד"ה וחזר וטען דאיירי דא"ל בעל הפקדון לאחר שנמצא שקרן שיהא עליו שומר כבתחילה א"כ ה"נ מצי איירי בכה"ג שא"ל כן לאחר ההודאה ואדרבא כאן יותר אורחא דמלתא שיאמר לו כן לאחר שהודה מעצמו ובא לצאת ידי שמים משא"כ התם דאיירי שבאו עדים שנשבע לשקר לא שכיחא מלתא להאמינו עוד ויש ליישב ודוחק וצ"ע:

בד"ה וחזר וטען כו' תימא היאך השביעוהו וכו' עד סוף הדיבור. נ"ל פשוט דל"ג ובאו עדים קודם שטען שנית נגנב וכוונתם להקשות ממ"נ דאי איירי שחזר וטען נגנב קודם שבועה ראשונה א"כ הרי יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה וע"ז מסקו נמי בסוף דבריהם שאפילו הטענה השניה היתה בענין זה בב"ד אחר שלא ידעו שכבר נשבע מ"מ כיון ששני הבעלי דינין ידעו האמת שכבר נשבע ויצא הנתבע ידי בעלים וא"כ העמדה זו לדין שלא לצורך היה והפס"ד היה בטעות כיון ששני הבע"ד נתכוונו להעלים האמת מהדיינים נמצא דשבועה שהשביעוהו כמאן דליתא ואין לחייב כפל עליה ונראה דמה"ט גופא אפילו הודה זה בינתיים לבעל דינו ואח"ז טען שנגנב אח"כ אלא כשעמדו לפני ב"ד אחר העלימו את דבר השבועה והתובע עשה כן כדי להשביעו שנית והנתבע העלימו כדי שלא יוודע שנשבע לשקר שהרי טוען עכשיו שנגנב בזמן מאוחר לזמן השבועה דרך משל שלפני ב"ד הראשון נשבע בניסן שנגנב בניסן ואח"ז הודה לבעל דינו שהיא ברשותו ואח"ז טען לבעל דינו שנגנב אח"כ באייר וע"ז העמידו בדין לפני בית דין אחר שהרי הב"ד הראשון שידעו שכבר נשבע בניסן לא היו משביעין אותו על טענה זו השניה כמ"ש התוספות לעיל ד"ה הואיל ויצא שנאמן לומר שנגנב שלא בשבועה כיון שכבר נשבע ומה שטוען הודית לי בינתיים נמי אינה טענה כלל להשביעו עליה אם הלה כופר וליכא עדים ולכך הוצרך להעמידו בדין לפני ב"ד אחר והעלימו השבועה אלא תובעו סתם והלה משיב שנגנב באייר א"כ בזה ודאי הדין פשוט דאפ"ה ליכא חיוב כפל מטעמא שכבר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ונמצא שאילו הגידו לפני הב"ד השני האמת ששניהם ידעו בו שכבר נשבע לא היה כאן שום עסק שבועה הלכך שבועה זו כמאן דליתא דמי וא"כ א"א לאוקמא בהכי וע"ז כתבו התוספות עוד ואפילו חזר וטען שלאחר שבועה נגנב עכ"ל. וכוונתם בזה לומר דאיירי באמת דלא העלימו כלל השבועה אלא שניהם מודים שנשבע כבר אלא שהלה אומר אמת שנשבעתי לשקר והיה ברשותי והודה כן לפני עדים או בב"ד ואח"ז העמידו לדין על הודאה זו וטוען אמת שהודיתי אלא שאח"כ נגנב נמצא דלפ"ז מיתוקמא שפיר אפילו בב"ד א' וכ"ש בשני ב"ד שהרי העמדה לדין שנית הוא לצורך כמו בכל התביעות ושייך להשביעו שנית דתביעה חדשה היא זו ודין מיגו לא שייך כאן כיון דמתחילה הודה לפני ב"ד או בעדים אלא למחר וליומא אוחרא טוען חזר ונגנב ובכה"ג לא אמרינן מיגו דאי בעי לא הודה מעיקרא דה"ל מיגו למפרע וזה פשוט וא"כ נסתלקה קושיית מהרש"א ע"ז כתבו התוספות שפיר דאפ"ה אף ע"ג דלא שייך בכה"ג לומר שכבר יצא ידי שבועה ראשונה דתביעה חדשה יש כאן מ"מ אין לחייבו כפל כיון דבשבועה ראשונה קאי ברשותיה לחיוב אונסין וא"כ לא היה שייך להשביעו שנגנב ופטור מכפל כיון דלית בה כפירת ממון. ובזה נתיישב ג"כ דאף ע"ג דה"ט דחיוב אונסין פוטר מכפל אידחי לה ממימרא דר"י וכמ"ש באריכות היינו למאי דבעי למימר מעיקרא דאיירי שהב"ד אחר לא ידעו שנשבע לשקר דבכה"ג הוי דומיא דשליחות יד שלא נתברר בשעת השבועה ולא אסיק אדעתיה לעיל טעמא דכבר יצא ידי הבעלים וס"ד דאפי' בכה"ג פטור משום חיוב אונסין אע"ג דלא איתברר בשעת השבועה ורצה לפשוט שליחות יד ודחי לה בגמרא דה"ט דחיוב אונסין אינו פוטר כל היכא שלא נתברר בשעת השבועה וה"ה לשליחות יד אלא הכא מטעמא אחרינא פטור כיון שיצא ידי הבעלים אבל הכא דכבר אסקינן ה"ט בפשיטות שכבר יצא ידי הבעלים פוטר מכפל א"כ א"א לאוקמי בעיא דר"פ בשום ענין דלא יהא שייך לפוטרו מה"ט כמו שכתבתי באריכות דבכל ענין קשה דשייך ה"ט אלא אם נאמר דאיירי שהטענה שניה היא שמודה שנשבע לשקר ונגנבה אח"כ וא"כ כתבו שפיר דכיון שהב"ד יודעים שנשבע לשקר לא שייך להשביעו שנגנב דהא חייב באונסין ואם נשבע מלתא דפשיטא היא דפטור מכפל כיון דלית בה כפירת ממון ודוק היטב. כנ"ל נכון וברור ונתיישב היטב כל הסוגיא לשיטת התוספות בעזה"י:

בא"ד ונראה דמיירי דא"ל בעל הפקדון וכו' עכ"ל. לשיטת מהרש"א משמע דלפי מסקנתם עכשיו איירי שבאו עדים אחר שבועה ראשונה וא"כ אכתי קשה איך השביעוהו שנית דהא ה"ל חשוד על השבועה ואף שמקשים התוספות בסמוך ומשני דכיון דמדאורייתא הוי שבועה חייב בכפל מ"מ הב"ד גופא היאך השביעוהו ודוחק לומר דר"פ מיבעיא ליה בב"ד טועין שעברו והשביעו אבל לפמ"ש בסמוך דאיירי שלא באו עדים אלא שהודה מעצמו שנשבע לשקר וקי"ל דאין אדם נעשה חשוד עפ"י עצמו א"כ כשא"ל המפקיד שיהא שומר כבתחילה וטוען אח"כ נגנב נמצא שב"ד השביעוהו כדין אלא דאפ"ה מקשה שפיר בסמוך שיש לפוטרו מכפל כיון דאיגלאי מילתא דבהאי שעתא לאו בר שבועה הוי כלל ואף שכתבתי לענין חיוב אונסין שאינו פטור מכפל ע"י איגלאי מלתא למפרע מ"מ שאני הכא שלא היה ראוי כלל לשבועה ובכה"ג פשיטא להו דיש לפוטרו מכפל וע"ז משני כיון דמדאורייתא בר שבועה הוא שפיר חייב ולשיטת מהרש"א יש ליישב דלמסקנא איירי שהשביעו שנית בב"ד אחר שלא ידעו שהוא חשוד ולא קשיא להו להתוספות אלא שיש לפוטרו מכפל על שבועה זו כיון שהוא חשוד ודו"ק:

(קה א תוספות) ד"ה טען וכו' מתניתין היא וכו'.—יש לתרץ ולומר, דאי ממתני' הוה אמינא דחייב אשם על כל או"א, אבל חומש אינו חייב אלא אחד לכולם, והכי משמע בירושלמי שבועות פ"ח ה"ד.

תוס' ד"ה ובאו. מסקנת התוס' שהודאה אחרי ביאת עדים מחייבת קרבן וחומש דשבוה"פ. ונראה שיסוד ההלכה הוא שהודאה המחייבת קרבן וחומש אינה הודאה המבררת, אלא הודאה של תשובה שמכפרת. ומשו"ה אף שהודה אחרי העדאת עדים, שאין ההודאה מבררת, מ"מ חייב בשבוה"פ כי ההודאה חלה בתורת וודוי של תשובה שמכפרת.
ונראה שיסוד זה נמי מבואר ברמב"ם שכתב בפ"ב מהל' טוען (הלי"א) ז"ל שכל הנשבע על ממון חבירו ועשה תשובה חייב להוסיף חומש עכ"ל ומפורש ברמב"ם שהמחייב דחומש הוא תשובה, ובהתאם לכך פשיטא דההודאה וודוי של תשובה היא. ונראה שכן משמע ברמב"ם (פ"ז מהל' גזילה הל"ח) שכ' ז"ל אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו כו' שהחומש עם הקרבן לכפרה הם באים ואינם מביאים אלא על פי עצמו עכ"ל. ונראה דלרמב"ם חיוב קרבן וחומש דשבוה"פ שחל משום כפרה זקוק לתשובה וודוי בדומה למכפרים אחרים הזקוקים לתשובה ולוודוי, וכמוש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' תשובה (הל"א) וז"ל כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא כו' ודוי זה מצות עשה כו' וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים כו' וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו, וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אע"פ ששילם מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב עכ"ל. ולפי"ז נראה שמאחר שההודאה של שבוה"פ מהווה וודוי של תשובה צריכה לכלול בה שלושת העניינים של וודוי: א) הכרת החטא; ב) חרטה לשעבר; וג) קבלה להבא וכדמבואר ברמב"ם בפ"א מהל' תשובה (הל"א).
תוס' ד"ה חד. ז"ל אבל כשהודה חד קודם אע"פ שאח"כ באו עדים י"ל דפטור והכי משמע בכולה הך שמעתא דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור עכ"ל. וצע"ק, דמשמע מתוס' שהסוגיא כאן אזלא כרב (לעיל דף עה.) הסובר שמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, אך קשה כי בגמרא שלפנינו לא נאמר דאזלא דוקא אליבא דרב ולא אליבא דשמואל. ואילולא דמסתפינא הייתי מפרש שהגמרא שלנו אזלא בין אליבא דרב ובין אליבא דשמואל, והוא משום שיתכן ששמואל סובר שהמודה בקנס ואח"כ באו עדים בעלמא חייב, חוץ מבטט"ג שאם השומר הודה לפני ביאת העדים פטור. והטעם משום שבטט"ג העדים צ"ל עדים המבררים את הגניבה שהרי עדותם הוי' מעצם המחייב, ומכיון שהעידו אחרי ההודאה אינם מוסיפים בירור על הודאתו, ומשו"ה אינם מחייבים, משא"כ בשאר קנסות שאין העדים מעצם המחייב, ולפיכך אינם צריכים להוסיף בירור על הודאתו אלא די במה שהעידו שחייב, וצ"ע בזה.
גמ'. חומשא וכפילא בתרי גברי מאי. בגמרא מבואר דאם אמרינן דתרי גברי חייבים ישלם שומר אחד כפל על כל הפקדון. ומשמע מזה שכשמפקידים פקדון אחד לשני שומרים הוי כל א' וא' שומר בפני עצמו על כל הפקדון, כי אם נאמר שכל א' מהם קיבל אחריות רק על חצי פקדון קשה למה ישלם האחד כפל על כל הפקדון.
ויעויין ברמב"ם (פ' כ"ה מהל' מלוה ולוה הל"ט) שכתב וז"ל שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד מהן או לקח בשותפות הרי הן ערבאין זה לזה אע"פ שלא פירש עכ"ל. ומבואר שהרמב"ם סובר ששנים שלוו או שקנו מקח בשותפות חייבים כל א' וא' בעד חצי הממון בלבד והוי ערב על החצי השני שחבירו חייב לשלם. ועלינו להבין מ"ש שנים שקבלו לשמור פקדון דאמרינן שכל א' וא' לבדו חייב באחריות דכל הפקדון. וצ"ל דשאני במלוה ומקח שחלים כחיובי ממון ולפיכך מתחלקים לחצאים, וכל א' וא' משנים שלוו וקנו חייב בחצי הממון בלבד ולא בכולו. ואילו בפקדון החיוב לשמור חל לכתחילה כחיוב שמירת הבעין, וחיוב הממון אינו אלא אחריות בעד ביטול השמירה, ברם כל שומר ושומר חייב לשמור את החפצא דהפקדון כולו ולא רק חציו, ובהתאם לכך כל האחריות דחפצא כולו חל על כל שומר ושומר.
ברם ע"ז יש להקשות מהגמרא בב"מ (דף צו.) שדנה בשותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן מהו, האם כולו שואל בעינן וליכא או"ד בההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר, ומפשטות הגמרא משמע שכל א' וא' מהשואלים חייב רק בחצי אחריות השאילה בלבד, וצ"ע מסוגיין דמשמע ממנה שכל א' וא' מהשומרים חייב באחריות כל הפקדון.
ויתכן לחלק דשאני גבי שואל שחייב מטעם כל ההנאה שלו, ומאחר ששנים שאלו אין לכל א' וא' כל ההנאה אלא רק חצי ההנאה בלבד, ולפיכך כל אחד אינו חייב לשלם אלא בעד חצי השאילה ולא בעד כולה.
אך יעויין בנ"י לתחילת פרק המפקיד (דף י"ט בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) שכתב שבשני שומרים כל א' וא' חייב רק באחריות חצי הפקדון ועל החצי השני חייב מדין ערב כדין שנים שלוו ושנים ששאלו, וז"ל מ"מ אין כל אחד חייב לפי האמת אלא חלקו ומה שחייב מחלק חבירו הוא מדין ערב כו' דבשנים שלוו מאחד נמי בכה"ג דיינינן כו' ושותפין ששאלו נמי כ"א משתמש לעצמו ואפשר שכן הדין נמי במפקיד אצל שנים דאמרינן דהוי כאילו הפקיד לזה מחצה ולזה מחצה עכ"ל. וצ"ע מסוגיין המחייב אחד מהשומרים שטט"ג לשלם כפל על כל הפקדון.
ונראה דשאני הכא ששני השומרים ביחד טענו טענת גנב והשתתפו בגניבה אחת, ובשנים שגנבו כל א' וא' מהגנבים חייב לשלם כפל על כל הגניבה, ובאופן שהגנב השני לא משלם כפל, וכגון שהודה שפטור מכפל, הגנב הראשון משלם כל הכפל, כי כל א' וא' מהם הוי גנב על כל החפץ. ועוד נראה דשאני טט"ג דמאחר שהגניבה חלה ע"י טענת השומר שהפקדון נגנב, כשיש שני שומרים הטענות של שני השומרים מצטרפות לטענה אחת של שומר הפקדון, ולכן הוי כל א' וא' גנב גמור בכל הפקדון ולא רק בחציו, ודו"ק.
תוס' ד"ה טען טענת אבד ונשבע. ז"ל נראה דל"ג והודה דאם הודה מיד הויא ברשותו להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר ומה שיחזור ויטעון שוב אבד אין כופר כלום כו' עכ"ל. נראה שהתוס' כאן לשיטתם לעיל (דף קז: בד"ה כגון) שכפירת בעין בלי כפירת ממון אינה מחייבת שבוה"פ. מאידך בשיעורים הבאנו לעיל שראשונים אחרים חולקים על תוס' וס"ל שכפירת בעין מחייבת שבוה"פ. ועיין כאן בשיטה מקובצת בשם הרא"ש שגרס והודה בין שבועה לשבועה, ושיטתו שחייב בשבוה"פ משום כפירת הבעין ואע"פ שמשלם דמים. והרא"ש מבאר את החילוק שבין דין דחמשיות הרבה שבמשנה, לבין דיון שבסוגיין, עיין בדבריו המאירים לעיניים.
שם. תוס' ד"ה וחזר. ז"ל ונראה דמיירי דאמר ליה בעל הפקדון שוב לאחר שנמצא שקרן בשבועה ראשונה רצוני שתהא עליו שומר חנם כבתחילה כו' אבל תימה דא"כ לא הוי חד ממונא דהשתא הפקידו אצלו פעם שניה כו' עכ"ל. ונראה אליבא דהשיטה הראשונה שבתוס' דמיירי שהבעלים הרוויחו עוד זמן לשומר לשמור, דס"ל שלא חלה שמירה חדשה אלא הוי' המשכת השמירה הראשונה, ולפיכך הוי חד ממונא. ואילו אליבא דהשיטה האחרונה שבתוס' שמירה חדשה חלה. ונ"מ גם אם צריך לעשות קנין חדש בעד הרווחת זמן השמירה, שאם חלה שמירה חדשה חייב לעשות קנין מחדש, ואילו אם אינו אלא המשך השמירה הראשונה אינו צריך לעשות קנין חדש.
ויתכן לדמות המחלוקת בין ב' השיטות שבתוס' למחלוקת שבין הרמב"ם לבין הראב"ד בפ"ו מהל' מלוה (הל"ג) בנוגע לדין רבית בעד הרווחת זמן המלוה, דאליבא דהרמב"ם הרווחת זמן המלוה מהווה המשך של המלוה הראשונה, כי מלוה חדשה לא חלה, ומשו"ה ס"ל לרמב"ם שהרבית בעד הרווחת זמן אינה אלא אבק רבית דרבנן. ומאידך אליבא דהראב"ד הרווחת זמן יוצרת מלוה חדשה, והוי' כשעת מתן מעות ואסור מדין רבית קצוצה מן התורה.
ועוד יתכן ששתי השיטות שבתוס' חלוקים בדין טט"ג, דאליבא דהדיעה השניה טט"ג גניבה גמורה היא עם קניני גניבה, ובהתאם לכך הגניבה דטט"ג מבטלת את השמירה הראשונה לגמרי, והרווחת זמן השמירה יוצרת שמירה חדשה. מאידך הדיעה הראשונה שבתוס' סוברת שטט"ג אינה גניבה גמורה עם קניני גניבה, אלא דחיוב גניבה חל לשלם כפל אבל בלי קניני גניבה, ומכיון דאינה חלות גניבה גמורה בחפצא, השמירה הראשונה עדיין קיימת, והרווחת זמן השמירה מהווה המשך של השמירה הראשונה.
גמ'. תבעוהו בעלים לשומר ונשבע ושילם והוכר הגנב. נראה שיש שני מהלכים בביאור המחלוקת שבין אביי ורבא. יתכן דפליגי באומדן דעת המפקיד אם בכה"ג שהשומר נשבע ואח"כ שילם אם מקנה לו את הכפל או לא. מאידך יתכן דפליגי באם הדמים ששילם השומר אחרי השבועה נחשבים כתשלומי שומר או כמתנה בעלמא. שאם תשלומי שומר הם המפקיד מקנה לו את הכפל, ואם מתנה בעלמא הם לא מקנה לו את הכפל.
ונראה דבכה"ג, בנתבע שנשבע שבועת מודה במקצת או שבועת עד אחד ואח"כ שילם, שהדמים אינם תשלומי החוב אלא מתנה בעלמא. ורק בשומר חלוקים אביי ורבא. דשאני שומר דמעיקרא חייב בהשבת הפקדון ונשבע על טענת שמא של המפקיד, ולפיכך גם אחרי שנשבע יתכן דחלין תשלומי שומר מדין השבה¹⁸⁵. משא"כ במודה במקצת ועד א' שהנתבע נשבע על טענת ודאי, ואחרי שהוא נשבע נאמן הוא ופטור לגמרי, ואם בכ"ז אחרי שנשבע נותן דמים לתובע הו"ל דמי מתנה בעלמא ולא תשלומי החוב ודו"ק.
¹⁸⁵ עיין בנ"י לתחילת פרק המפקיד (דף 63 ברי"ף דפוס וילנא) שכ' שבבאו עדים שפטור ומ"מ שילם השומר שלא הקנה לו המפקיד את הכפל דלא ס"ד דמפקיד דיהיב בכה"ג ולהקנות לו את הכפל, ולכאורה מוכרח שיש הקנאת כפל בלי חלות תשלומין שהרי אחרי העדאת עדים פשיטא שהדמים אינם תשלומי שומר אלא מתנה בעלמא.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1998), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ובאו עדים. דכשנשבע היתה אצלו לחייב כפל והדר הודה איהו אבתרייתא: מאי. מיחייב חומש אהך שבועה בתרייתא או לא: והא איחייב ליה כפילא. עליה דהאי ממון: או דלמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש. כגון אי הוה מודה השתא אקמייתא אחר העדאת עדים הוה מיפטר מחומש אבל השתא דאבתרייתא אודי והך שבועה לא חייבתיה כפילא תחייביה חומשא והכא ליכא למימר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה דכי אמרינן ליה היכא דאתו סהדי אשבועה שניה דאמרינן אשבועת חנם לא מחייבי כפילא אבל היכא דאודי עלה קיימא לן לעיל (דף קו.) השביע עליו חמשה פעמים כו' דלענין חומש ואשם לא שני ליה בין שבועת עצמו לשבועת דיינין ובלבד שיכפור ממון: אמר לאחד מן השוק. שאין שומר על שורו: משביעך אני. משום הודה מעצמו דסיפא נקט אבל משום כפל בלאו שבועה נמי מיחייב: תרי חומשי או תרי כפילי בחד גברא מאי. הכי גרסינן: לקרן אחת. אם כפר וחזר וכפר וה''ה לתרין כפילי: תבעוהו בעלים לשומר חנם ונשבע. שנגנבה ונפטר ואח''כ שילם לפנים משורת הדין: כיון דאטרחיה. שומר לבעלים עד שהביאוהו לבית דין ונשבע אע''ג דהדר שילם לא מקנו ליה בעלים לשומר כפילא בשעת תשלומים: שהרי אמרו וכו'. ויכול היה ליפטר בשבועה:

ובאו עדים אקמייתא. תימה דע''כ כשבאו עדים אקמייתא ואומרים באותה שעה ראינוהו ברשותו ונמצא שמכחישין גם שבועה שניה שנשבע שאבד וכשהודה אחר עדים אמאי משלם חומש הא קתני לעיל בברייתא דהיכן פקדוני כו' הודה מעצמו משלם קרן וחומש משמע דוקא הודה מעצמו אבל אחר עדים לא ויש לומר דלעולם בטענת אבד הודה לאחר עדים נמי משלם חומש כדמשמע בסמוך דקאמר מכדי האי שבועה לא מחייבא ליה כפל תחייביה חומש אלא שמע מינה ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש משמע הא היכא דליכא כפל בהעדאת עדים כמו בטענת אבד דמתחייב חומש בהודה אחר עדים ולעיל לאו דוקא נקט מעצמו אלא הוא הדין אחר עדים ואיידי דתנא בסיפא הודה מעצמו גבי טוען טענת גנב תנא נמי ברישא: חד [נשבע] והודה וחד [נשבע] ובאו עדים. נראה דוקא נקט מתחילה הודה דאי מתחילה כפר חד ובאו עדים ואח''כ הודה חד הוו עדים קודמין להודאה ומחייבין תרוייהו כפילא דעדים כשבאו להעיד על שניהם העידו אבל כשהודה חד קודם אע''פ שאח''כ באו עדים יש לומר דפטור והכי משמע בכולה הך שמעתא דמודה בקנס ואח''כ באו עדים דפטור: טען טענת אבד ונשבע והודה וחזר וטען טענת אבד. נראה דל''ג והודה דאם הודה מיד הויא ברשותו להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר ומה שיחזור ויטעון שוב אבד אין כופר כלום ואפי' אמר לאחר שבועה אבד אלא נראה דלא הודה אלא לאחר שבועה שניה ומיהו תימא מאי קמבעיא ליה לרב פפא הא מתניתין היא דמייתי לעיל (דף קו.) השביע עליו ה' פעמים בין בפני ב''ד בין שלא בפני ב''ד וכפר עליו חייב על כל אחת ואחת: וחזר וטען טענת גנב ונשבע. תימה היאך השביעוהו בית דין כיון שנפטר בבית דין בשבועה ראשונה ואפילו חזר וטען שלאחר שבועה ראשונה נגנב מ''מ למה השביעוהו והלא משבועה ראשונה שנשבע לשקר חייב באונסים נמצא שלא כפר כלום במה שטען שנגנב אחר שבועה ראשונה ואין לומר שבאו לפני בית דין אחר שלא ידעו שכבר נפטר והשביעוהו וכיון שנשבע על פי בית דין (אע''ג) שלא ידעו מיחייב כפל והא דאמרינן לעיל שכבר יצא בשבועה ראשונה היינו שאותו בית דין עצמו השביעוהו וטעו דאין סברא לחלק כלל ונראה דמיירי דאמר ליה בעל הפקדון שוב לאחר שנמצא שקרן בשבועה ראשונה רצוני שתהא עליו שומר חנם כבתחילה וחזר וטען לאחר שעשיתני שומר חנם נגנב ופוטר עצמו שהרי לא נתחייב באונסין במה שעשאו בפירוש ש''ח אבל תימה דא''כ לא הוי חד ממונא דהשתא הפקידו אצלו פעם שניה ומה לי לקחו בידו ונתן לו ומ''ל שלא לקחו אלא אמר ליה בעודו בידו תהא עליו שומר חנם: ותרי כפילי. מחמת שנעשה פסול בשבועה שניה משעה שנמצא לא שקרן בראשונה אין לפוטרו משום דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דמיפסל כדמוכח בשבועות (דף מה.) דקתני ושכנגדו חשוד על השבועה ומשמע התם דמדרבנן הוא וכיון דמדאורייתא שבועתו שבועה מחייב כפל: רבא אמר למי שהפקדון אצלו. וא''ת דהכא סבר רבא דאע''ג דאטרחיה לבי דינא מקני ליה כפילא ובפרק המפקיד (ב''מ דף לה.) גבי ההוא גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה קאמר רבא שפיר עבד דלא אהדר ליה הכא אטרחיה לבי דינא התם לא אטרחיה לבי דינא ויש לומר דהתם שאני דאטרחיה לבי דינא ולא פרע ליה מידי אלא רב נחמן אגבייה לאפדנא מיניה אבל הכא אע''ג דאטרחיה לבי דינא קצת שנשבע לו תחילה מכל מקום הרי שילם לו לבסוף ולא אטרח בי דינא הלכך מקני ליה כפילא:

דף קח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד