בבא מציעא נט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נט - א

נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים, כי מצינו שאמר דוד המלך שהלבנת פנים חמורה ממעשה של בת שבע ^[15].

מנא לן? מדדרש רבא:

דדרש רבא: מאי דכתיב: [תהלים לה] "ובצלעי שמחו ונאספו. קרעו, ולא דמו".

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שבשעה שמלבינים את פני, אם היו מקרעים את בשרי, לא היה דמי שותת לארץ, כי מרוב בושה נסתלק הדם ממקומו.

ולא עוד, לא רק בזמן שהם בטלים הם שופכים את דמי, אלא אפילו בשעה שלומדים ועוסקין בסוגיות החמורות של נגעים ואהלות, שאין להם שייכות עם ענייני אשת איש, הרי הם מפסיקים מלימודם, ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש, מיתתו במה? וכוונתם להלבין את פני.

ואני אומר להם ^[16]: הבא על אשת איש מיתתו בחנק. ומכל מקום, יש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין את פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא. ^[17] נמצא, שמעשי טובים משלכם.

(ואמר) [אמר] מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: נוח ^[18] לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים,

מנא לן דין זה, ממה שמצינו במעשה יהודה ותמר, שנבעלה ליהודה ללא שהכירה, ולכשנתעברה ממנו נחשדה בזנות, ואף על פי שיכלה לומר ליהודה "ממך נתעברתי" נמנעה מלומר כן, כדי שלא לביישו, ומסרה את נפשה על כך.

דכתיב [בראשית ל"ח] "ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף, היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה", לרמוז לו שלא זינתה תחתיו, עד שאמר "צדקה ממני". ומוכח, שאילו לא היה יהודה מודה, היתה יוצאת להישרף. ומכאן ראיה שעדיף לו לאדם להישרף מאשר להלבין פני חבירו ברבים ^[19].

אמר רב חנינא בריה דרב אידי: מאי האי דכתיב [ויקרא כ"ה] "ולא תונו איש את עמי תו"?

מלמד הכתוב, שרק "עם שאתך" בתורה ובמצות, השומר מצוות, ^[20] אל תונהו. לפי שהמילה "עמיתו" נדרשת כאילו נאמר "עם אתו" ^[21].

אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת [מלצער את] אשתו, שאם יצערנה מתוך שדמעתה מצויה, פורענות הבאה מחמת אונאתה קרובה לבא עליו.

אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש, ננעלו שערי תפלה, שנאמר [איכה ג] "גם כי אזעק ואשוע, שתם תפלתי". סתם הקב"ה את חלוני הרקיע בפניה.

ואף על פי ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו. שכל המוריד דמעות בתפילתו, תפילתו נשמעת. שנאמר [תהלים ל"ט] "שמעה תפלתי ה', ושועתי האזינה, אל דמעתי אל תחרש". ומשמע, בטוח אני שלא תחרש אל דמעתי, משום ששערי דמעות לא ננעלו.

ואמר רב: כל ההולך בעצת אשתו, נופל בגיהנם. שנאמר [מלכים א' כ"א] "רק לא היה כאחאב אשר הסתה אותו איזבל אשתו".

אמר ליה רב פפא לאביי: כיצד אמר רב כן? והא אמרי אינשי, דרך העולם לומר: איתתך גוצא, אם אשתך נמוכה, גחין ותלחוש לה, התכופף אליה כדי לדבר עמה ולשמוע את דבריה.

ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמר רב נופל בגהינום מדובר בשומע לעצת אשתו במילי דעלמא. והא דאמרי אנשי האזן לעצת אשתך, מדובר במילי דביתא, הנוגעים להנהגת הבית.

לישנא אחרינא: הא דאמר רב נופל בגיהנם, מדובר בשומע לעצות אשתו במילי דשמיא. והא דאמרי אינשי להאזין לעצת האשה, מדובר במילי דעלמא.

אמר רב חסדא: כל השערים של תפילה ננעלים, חוץ משערי אונאה, ^[22] שתפילת המתאנה מתקבלת, שנאמר [עמוס ז] "הנה ה' נצב על חומת אנך, ובידו אנך". ראה עמוס חומה שנבנתה בצורה ישרה על ידי פלס. והוא משל לעולם, שנברא בצורה ישרה על פי הדין והמשפט, וה' ניצב על החומה, העולם, להשגיח על העולם שלא יעשה בו עוול ואונאה. ^[23] וביד ה' האנך, הפלס, לדון את החוטאים. ומכאן, שה' משגיח ביותר על מעשי אונאה, ומקבל את תפילת המתאנה.

אמר רבי אלעזר: על הכל, כל שאר העבירות, הקדוש ברוך הוא נפרע מהחוטא בידי שליח, ואינו נזקק להענישו בעצמו, חוץ מאונאה, שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נפרע מהחוטא. ^[24] שנאמר "ובידו אנך", ומשמע שלא מסר לשליח את האנך, אלא דן בעצמו את המאנה.

אמר רבי אבהו: שלשה דברים אין הפרגוד, מחיצה המפסקת בין השכינה לצבא מרום, ננעל בפניהם, אלא הקדוש ברוך הוא צופה ומביט בחוטא בהם עד שיפרע מהם.

ואלו הם: אונאה וגזל ועבודה זרה,

אונאה, דכתיב "ובידו אנך", ומשמע שמחזיק בידו את הפלס לראות בעצמו את החוטאים באונאה.

גזל, דכתיב [ירמיהו ו'] "חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד".

עבודה זרה, דכתיב [ישעיהו ס"ה] "העם המכעיסים אותי על פני תמיד" [וגו']

אמר רב יהודה: לעולם יהא אדם זהיר בכך שתהא תבואה מצויה בתוך ביתו, לפי שאין המריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה. שאם אין לו תבואה בביתו, הוא בא לידי מריבה עם אשתו, שנאמר [תהלים קמ"ז] "השם גבולך שלום, חלב חטים ישביעך". ומשמע, יהיה השלום בגבולך כאשר חלב חיטים ישביעך.

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי, כמשלם שערי מכדא, נקיש ואתי תיגרא בביתא. כשנגמרים השעורים מהכד בבית, עד שהכלי משמיע צליל חלול כשנוקשים עליו, נוצרת תגרה, מריבה בבית.

ואמר רב חיננא בר פפא: לעולם יהא אדם זהיר בכך שתהיה תבואה מצויה בתוך ביתו, לפי שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תב ואה.

שנאמר [שופטים ו'] "ויתנם ה' ביד מדין, והיה אם זרע ישראל, ועלה מדין ועמלק עליו" וגומר וכתיב [בהמשך שם] "ויחנו עליהם, וישחיתו את יבול הארץ" וגומר, וכתיב "וידל ישראל מאד מפני מדין". ומשמע שנקראו ישראל דלים מחמת שנלקחה מהם תבואתם.

(ואמר רבי) [אמר רבי] חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, לפי שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר [בראשית י"ב] "ולאברם הטיב בעבורה", בעבור שרה אשתו.

והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו, כבדו את נשותיכם, כי היכי דתתעתרו! על ידי כך תשרה הברכה בביתכם, ותתעשרו.

ועתה מביאה הגמרא מעשה ברבי אליעזר, אודות צער בדברים.

ומקדימה הגמרא ומספרת כיצד נידו חכמים את רבי אליעזר עקב המחלוקת בדיני טומאה וטהרה, כאשר לא קיבל רבי אליעזר את דעת חכמים.

כלים העשוים מגללי בקר או מאדמה, אינם מקבלים טומאה. אבל כלי חרס העשוי העשוי מטיט שנצרף בכבשן, מקבל טומאה, ואין לו אפשרות להיטהר מטומאתו אלא בשבירה.

התנור בזמנם, היה עשוי מחוליות של חרס, המונחים זה על גבי זה, שנצרפו בכבשן, עד שנעשו חתיכה אחת.

תנן התם: תנור העשוי חרס, שנטמא, הרי מן הדין צריך לנתצו כדי לטהרו. אבל אם לא ניתצו אלא חתכו, ונעשה חוליות, חלקים עגולים שאפשר להניחם זה על גבי זה, ואז בנה את התנור מחדש, ונתן חול בין חוליא לח וליא.

רבי אליעזר מטהר, לפי שהחיתוך לחוליות נחשב כמו שנתצו כדין תורה, ועכשיו הוא כלי חדש. ^[25]

וחכמים מטמאין, כיוון שכל התנורים עשויים חוליות חוליות, אין זה נחשב לנתיצה בכך שחתכו לחוליות.

הערות

^[15] לדעת רש"י, שהיוצא למלחמה כותב גט מספק, היתה בת שבע ספק אשת איש, ולכך נקטינן חמורה הלבנת פנים יותר מספק אשת איש. אבל לדעת התוספות, שגירשה דוד לגמרי, הא דאמרינן "חמורה הלבנת פנים יותר מספק אשת איש" היינו לפי שלא היו מגרשים בפרהסיא אלא בצנעא, וכיוון שהעולם לא ידעו מגירושיה חשדוהו בספק אשת איש. ובכד הקמח [אות ה, הבדלה] לא גרס "ספק".

^[16] האחרונים הקשו היכן נרמזת תשובתו של דוד בפסוק, ועיין מהדורא בתרא.

^[17] כתב רבינו יונה [שערי תשובה [ג קלט]: כמו שאמרו יהרג ואל ירצח כך יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, וכך משמע בתוספות סוטה [י, ב] שאיסור הלבנת פנים שווה לדין רציחה. והקשה בזכרון שמואל [סה כט] הרי הטעם לכך שאמרו ברציחה יהרג ואל יעבור הוא משום "מאי חזית דדמך סמיק טפי", וטעם זה שייך דווקא בזמן שאומרים לו או הרוג או תיהרג. אבל כאן, שמלבין פני חבירו, אין כאן "מאי חזית" שהרי אם ילבין את חבירו סוף סוף הוא לא ימות, ואילו אם ימסור על כך את הנפש ימות, ותירץ, על פי דברי הכסף משנה [יסודי התורה ה ה] שהיתה קבלה בידם שצריך למסור את הנפש על רציחה גם לולי הטעם של מאי חזית. עוד כתב רבינו יונה, מה שלא אמרו כן על הרוצח שאין לו חלק לעולם הבא, כי המלבין פני חבירו איננו מכיר גודל חטאו ואין נפשו מרה לו על עוונו כמו הרוצח, על כן הוא רחוק מן התשובה. ובפני יהושע כתב בשם התוספות יום טוב באבות שהביא מדרש שמואל, כי זה שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא נלמד מהכתוב כי "דבר ה' בזה", והיינו אדם שנברא בצלם אלוקים.

^[18] לדעת הסוברים שהלבנת פנים שווה לרציחה קשה מדוע נקטינן נח לו לאדם שיפיל עצמו וכו' הרי חייב לעשות כן, ואמנם רבינו יונה נקט לעולם יפיל אדם את עצמו וכו', אבל המאירי [בברכות מג ב] כתב, ש"נוח לו לאדם" הוא דרך צחות, ומשמע מדבריו שאין חיוב להפיל עצמו שאין ההלבנה אביזרייהו דרציחה.

^[19] הפני יהושע העיר שממעשה דתמר יש להביא ראיה לדברי רבי חנינא לעיל כל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, שהרי המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא ואפילו הכי התירו לאדם לאבד את עצמו לדעת כדי שלא ילבין פני חבירו אלמא הלבנת פנים חמורה יותר, ובאמת המטיל עצמו לכבשן האש כדי שלא ילבינו פני חבירו יש לו חלק לעולם הבא משום שמאבד עצמו על פי דברי חכמים, אלא שאם מלבין פני חבירו לא היה עוון חמור כל כך לא היו מתירים לו.

^[20] כתב הנימוקי יוסף: "למדנו שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא יראי ה"', וכן פסק הרמ"א [רכח א]. אבל בשיטה הביא בשם רבינו יהונתן שאסור להונות את כל "מי שאתך" או בתורה או במצוות, אף על פי שאינו חכם, כיוון שמבני ישראל הוא. ובריטב"א כתב: "עם שאתך", פירוש אשתך. עוד כתב הנימוקי יוסף: "אמר במדרש, אם הונה עצמך מותר אתה להונהו שזה אינו קרוי אמיתך", וכתב הסמ"ע [רכח ד] הטעם דכיוון דאין דרך בני אדם להונות את עצמם אינו מכלל הישוב ואינו נקרא עמיתך, ובחינוך [שלח] כתב שאם אחד התחיל לצער את חבירו לא הזהירה התורה לצערו ועיקר האיסור הוא להתחיל בקטטה עיין שם באריכות דבריו. והלבוש כתב: מי שאינו ירא אלוקים הרי הוא מאנה את עצמו, ולפיכך מותר להונותו. ועיין סמ"ע.

^[21] המהרש"א הוסיף לבאר, שמצינו באונאת ממון שאמר הכתוב "אל תונו איש אחיו" ואילו באונאת דברים שינה הכתוב, ואמר "אל תונו איש את עמיתו", ולכן דורשים את המילה עמיתו "עם שאתך" בתורה ובמצוות, ואדרבה, מצווה לבייש בעל עבירה בדברים. אבל באונאת ממון, שנאמר בה "אחיו", אסור להונות כל מי שהוא בכלל אחיך, למעוטי גוי.

^[22] הקשה המהרש"א הא אמרינן לעיל כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות, וביאר דשערי אונאה ושערי דמעה הם אותו שער שעיקר הקפידא באונאה היא שמתוך כך בא המתאנה לידי דמעה.

^[23] הפרישה [רכח א] כתב שלשון אנך משמע אונאה והוסיף לבאר בביאורו לשולחן ערוך [סמ"ע ב] דמדכתיב נצב משמע שמוכן לשמוע, ומדכתיב ובידו אנך משמע שאינו רוצה להמתין מלהיפרע אלא כביכול תפס העבירה דאונאה בידו לענוש עליה מיד, וזהו שאמרו כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, וכן ביאר הלבוש.

^[24] בשיטה הביא בשם רבינו יהונתן שביאר, שהנענש על ידי שליח אינו נענש מיד משום שיש לו להינקם מעוד הרבה בני אדם, אבל הנענש על ידי הקב"ה הפורענות ממהרת לבא על הנענש לפי שברגע אחד הוא דן את כל העולם.

^[25] כך פירש רש"י בברכות יט א, והוסיף שאף מכאן ולהבא אינו מקבל טומאה כיוון שלא נעשה בתנור ככלי חרס, וכך נראה ברש"י כאן, ולפי זה רבנן חולקים בתרתי: א. שאין נעשה מנותץ על ידי שחתכו לחוליות. ב. אף מקבל טומאה מכאן ולהבא. ורבינו ניסים גאון פירש בברכות [וכן בשיטה כאן] שמדובר בתנור שמתחילתו נעשה חוליות חוליות וביניהם חול שאפשר לפרקו לחוליות בקלות, ולכן רבי אליעזר סבר שאין לו דין כלי ואינו מקבל טומאה, וחכמים מטמאים כשאר כלי חרס.

נוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים. ושואלים: מנא לן [מנין לנו דבר זה]? ומשיבים: מדדרש [ממה שדרש] רבא, דדרש רבא שדרש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ובצלעי שמחו ונאספו... קרעו ולא דמו" (תהילים לה, טו) — אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי לא היה דמי שותת לארץ ("קרעו ולא דמו") שמפני רוב התעניות כחש בשרו עליו,

ולא עוד אלא, כמה מציקים לי שונאי, אפילו בשעה שעוסקין בזמן הלימוד בציבור בנגעים ואהלות, שהם מהלכות טומאה וטהרה, אומרים לי בשאלה שאיננה כלל מן הענין: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? כדי להזכיר לו שחטא באשת איש, באשת אוריה החתי. ואני אומר להם: הבא על אשת איש מיתתו בחנק (אם היו עדים והתראה) אבל יש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. ומכאן שגדול עונש מביישי דוד, מחטאו של דוד עצמו.

אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חנא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש וישרף בו, ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנא לן [מנין לנו דברים אלה] — מתמר, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמור לאיש אשר אלה לו אנכי הרה" (בראשית לח, כד–כה), שגם כאשר הוליכוה להישרף לא הודיעה לרבים שיהודה הוא שבא עליה, אלא רק רמזה לו שהוא עצמו יחליט בדבר, הרי שהיתה מוכנה ללכת לכבשן האש ולא להלבין את פניו.

א ועוד בהלכות אונאה, אמר רב חננא בריה [בנו] של רב אידי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז) לשון זו, "עמיתו", משמעה עם שאתו, עם שאתך בתורה ובמצוות, אל תוניהו אדם השומר תורה ומצוותיה אל תצער אותו. אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו ואל תצער אותה, שמתוך שדמעתה מצויה והיא בוכה מיד, אונאתה (עונש על אונאתה) קרובה.

אמר ר' אלעזר: מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, ואין תפילתו של אדם נשמעת עוד כמקודם, שנאמר: "גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי" (איכה ג, ח). ואולם אף על פי ששערי תפילה ננעלו — שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר: "שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" (תהלים לט, יג) — אינו מבקש שה' ישמע לדמעותיו, אלא מובטח לו שכן יהא.

ואמר רב כעין השלמה למה שאמר קודם: ומכל מקום כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם שנאמר: "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אותו איזבל אשתו (מלכים א' כא, כה). אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: והא אמרי אינשי [והרי אומרים אנשים] כפתגם מקובל: אם איתתך גוצא [אשתך נמוכה] — גחין ותלחוש [גחון ולחש] לה והתייעץ עמה, משמע שראוי ללכת בעצת אשתו! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה] — הא במילי דעלמא [זה בענייני העולם] אין ראוי לשמוע בעצתה, והא במילי דביתא [וזה בענייני הבית] כדאי להתייעץ עמה. לישנא אחרינא [לשון אחרת]: הא במילי דשמיא [זה בענייני שמים] אין ללכת בעצתה, והא במילי דעלמא [וזה בענייני העולם] ראוי להתייעץ איתה.

אמר רב חסדא: כל השערים של שמים עשויים להיות ננעלים, חוץ משערי אונאה, שמי שציערוהו שערי שמים פתוחים לצעקתו, שנאמר: "והנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך" (עמוס ז, ז), כלומר, כלי המידה, האנך, הוא הכלי שכביכול מצוי תמיד בידי ה', לראות אם לא נעשה עוול. ואמר ר' אלעזר: הכל, כל עבירות שנעשות, נפרע ה' בידי שליח, חוץ מאונאה, שנאמר: "ובידו אנך", שה' בעצמו נפרע ממנה.

אמר ר' אבהו: שלשה חטאים אין הפרגוד שבין העולם לשכינה ננעל בפניהם ותמיד מגיעה התלונה על כך, והם: אונאה, וגזל, ועבודה זרה. וראיה לדבר: אונאה דכתיב [שנאמר]: "ובידו אנך". גזל דכתיב [שנאמר]: "חמס ושד ישמע בה על פני תמיד" (ירמיהו ו, ז), שתמיד ללא הפסק באה התלונה על חטא זה לפני ה', וכן עבודה זרה דכתיב [שנאמר]: "העם המכעסים אתי על פני תמיד זובחים בגנות ומקטרים על הלבנים" (ישעיה סה, ג).

ואגב הדברים שנאמרו ביחסים בין אדם וביתו מביאים מה שאמר רב יהודה: לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שתמיד תהיה תבואה בבית, לפי שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר "השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך" (תהילים קמז, יד), שאם חלב חטים בבית — שלום בו. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [הוא שאומרים אנשים] כפתגם מקובל: כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תגרא בביתא [כאשר נגמרים השעורים מן הכד מקישה ובאה התיגרה בבית].

ואמר רב חיננא בר פפא: לעולם יהא אדם זהיר שתהא תבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל "דלים" אלא על עסקי תבואה שנלקחה מהם, שנאמר: "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם" (שופטים ו, ג) וכתיב [ונאמר]: "ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ" (שם ד). ונאמר "וידל ישראל מאד מפני מדין" (שם ו).

אמר ר' חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, ורמז לדבר, שנאמר "ולאברם הטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר" (בראשית יב, טז). והיינו [וזהו] שאמר להו [להם] רבא לבני מחוזא עירו: אוקירו לנשייכו, כי היכי דתתעתרו [כבדו את נשיכם כדי שתתעשרו בזכות זאת].

ב עוד מעשה שהיה קשור בענייני אונאת דברים. תנן התם [שנינו שם במשנה]: תנור של חרס שחתכו חוליות חוליות לרוחבו, ונתן חול בין חוליא לחוליא, ר' אליעזר מטהר, שלדעתו כיון שיש הפסק חול בין החוליות אין זה נחשב ככלי שלם, ואיננו מקבל טומאה. וחכמים מטמאין, שהרי בפועל תנור שלם הוא וראוי למלאכה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is preferable for a person to engage in intercourse with a woman whose married status is uncertain and not humiliate another in public. The Gemara asks: From where do we derive this? The Gemara answers: It is from that which Rava interpreted, as Rava interpreted: What is the meaning of that which is written: “And when I limped they rejoiced and gathered…they tore and did not cease [damu]” (Psalms 35:15)? The term “damu” can also be understood as a reference to blood. Concerning the fasting he undertook to atone for his sin with Bathsheba (see II Samuel, chapters 11–12), David said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, it is revealed and known before You that if my tormenters were to tear my flesh, my blood [dami] would not flow to the ground, due to excessive fasting.

And moreover, they torment me to the extent that even at the time when they are engaged in the public study of the halakhot of leprous sores and tents in which there is a corpse, i.e., halakhic matters that have no connection to my sin, they say to me: David, one who engages in intercourse with a married woman, his death is effected with what form of execution? And I say to them: One who engages in intercourse with a married woman before witnesses and with forewarning, his death is by strangulation, but he still has a share in the World-to-Come. But one who humiliates another in public has no share in the World-to-Come. The transgression of you, who humiliate me, is more severe than my transgression.

And Mar Zutra bar Toviyya says that Rav says; and some say Rav Ḥana bar Bizna says that Rabbi Shimon Ḥasida says; and some say Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: It is more comfortable for a person to cast himself into a fiery furnace, than to humiliate another in public to avoid being cast into the furnace. From where do we derive this? From Tamar, daughter-in-law of Judah. When she was taken out to be burned, she did not reveal that she was pregnant with Judah’s child. Rather, she left the decision to him, to avoid humiliating him in public, as it is written: “And Judah said: Bring her forth, and let her be burnt. When she was brought forth, she sent to her father-in-law, saying: I am pregnant by the man to whom these belong. And she said: Examine these, whose are these, the signet, and the cords, and the staff?” (Genesis 38:24–25).

§ Rav Ḥinnana, son of Rav Idi, says: What is the meaning of that which is written: “And you shall not mistreat each man his colleague [amito]” (Leviticus 25:17)? The word amito is interpreted as a contraction of im ito, meaning: One who is with him. With one who is with you in observance of Torah and mitzvot, you shall not mistreat him. Rav says: A person must always be careful about mistreatment of his wife. Since her tear is easily elicited, punishment for her mistreatment is immediate.

Rabbi Elazar says: Since the day the Temple was destroyed the gates of prayer were locked, and prayer is not accepted as it once was, as it is stated in lament of the Temple’s destruction: “Though I plead and call out, He shuts out my prayer” (Lamentations 3:8). Yet, despite the fact that the gates of prayer were locked with the destruction of the Temple, the gates of tears were not locked, and one who cries before God may rest assured that his prayers will be answered, as it is stated: “Hear my prayer, Lord, and give ear to my pleading, keep not silence at my tears” (Psalms 39:13).

And Rav says: Nevertheless, anyone who follows the counsel of his wife descends into Gehenna, as it is stated: “But there was none like Ahab, who did give himself over to do that which was evil in the sight of the Lord, whom Jezebel his wife incited” (I Kings 21:25). Rav Pappa said to Abaye: But don’t people say a popular proverb: If your wife is short, stoop and whisper to her and consult with her? The Gemara answers: This is not difficult, as this statement of Rav instructs that one not follow her counsel in general matters; and that proverb instructs that one follow her counsel in household matters. The Gemara presents another version of this distinction: This statement of Rav maintains that one should not follow her counsel in divine matters; and that proverb maintains that one should follow her counsel in general matters.

Rav Ḥisda says: All the gates of Heaven are apt to be locked, except for the gates of prayer for victims of verbal mistreatment, as it is stated: “And behold, the Lord stood upon a wall built with a plumb line, and a plumb line in His hand” (Amos 7:7). God stands with the scales of justice in His hand to determine if one has been subjected to injustice. Rabbi Elazar says: In response to all transgressions, God punishes the perpetrator by means of an agent, except for mistreatment [ona’a], as it is stated: “And a plumb line [anakh] in His hand.” The term for mistreatment and the term for plumb line are spelled in a similar manner, indicating that God Himself inflicts retribution.

Rabbi Abbahu says: There are three sins before whose transgressors the curtain [hapargod] between the world and the Divine Presence is not locked; their sins reach the Divine Presence. They are: Verbal mistreatment, robbery, and idol worship. Mistreatment, as it is stated: “And a plumb line in His hand”; robbery, as it is stated: “Violence and robbery are heard in her, they are before Me continually” (Jeremiah 6:7); idol worship, as it is stated: “A people that angers Me before Me continually; that sacrifice in gardens, and burn incense upon bricks” (Isaiah 65:3).

Apropos the topic of how a man should approach his household, Rav Yehuda says: A person must always be careful about ensuring that there is grain inside his house, as discord is found in a person’s house only over matters of grain, as it is stated: “He makes your borders peace; He gives you plenty with the finest wheat” (Psalms 147:14). If there is the finest wheat in your house, there will be peace there. Rav Pappa said: This is in accordance with the adage that people say: When the barley is emptied from the jug, quarrel knocks and enters the house.

And Rav Ḥinnana bar Pappa says: A person must always be careful about ensuring that there is grain inside his house, as the Jewish people were characterized as poor only over matters of grain, as it is stated: “And it was, if Israel sowed, and Midian and the children of the east ascended” (Judges 6:3); and it is written: “And they encamped against them and they destroyed the crops of the land” (Judges 6:4); and it is further written: “And Israel was greatly impoverished due to Midian” (Judges 6:6).

And Rabbi Ḥelbo says: A person must always be careful about sustaining the honor of his wife, as blessing is found in a person’s house only because of his wife, as it is stated in allusion to this: “And he dealt well with Abram for her sake, and he had sheep and oxen” (Genesis 12:16). And that is what Rava said to the residents of Meḥoza, where he lived: Honor your wives, so that you will become rich.

§ Apropos the topic of verbal mistreatment, we learned in a mishna there (Kelim 5:10): If one cut an earthenware oven widthwise into segments, and placed sand between each and every segment, Rabbi Eliezer deems it ritually pure. Because of the sand, its legal status is not that of a complete vessel, and therefore it is not susceptible to ritual impurity. And the Rabbis deem it ritually impure, as it is functionally a complete oven.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן במס' כלים (פ"ה מ"ב): תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא. פר"ח חליות לרחבו ונתן חול בין כל חוליא וחוליא ואלו לא נתן בין חוליא לחוליא היה טמא לפי שהכובד הוא מדביק כל חוליא לשל מטה ממנה ואם הוסק טמא אבל החול שהו' ביניה' אינו מניחו להדבק ומ"ה ר' אליעזר מטהר וחכמים סברי אעפ"כ הוא נדבק יפה והחול נכנס בתוך הטיט בתוך החוליא ונדבקות זו בזו ומ"ה מטמאין וקתני רישא תנור שהוא מחותך מבית האומן ועשה לו לימודין נתנן עליו והוא טהור נטמא סלק את הלמודין טהו' החזירן לו טהור מרחו בטיט מקבל טומא' ואינו צריך להסיקו שכבר הוסק חתכו חוליות וכו' פי' תנור שהו' מחותך לארכו מלמעלה למטה ועשה לו למודין של טיט סביב שמקיפין אותו ואינם מניחין אותו להתפרד אם נתנם עליו כשהוא טהור כלו' שעדין לא הוסק שאינו מקבל טומאה והלמודין מחברין אותו לקבל טומאה לכשיסקנו אם נטמ' אח"כ וסלק הלימודין טהו' כמו שנשבר שהלמודין משוין אותו כלי החזירן לו טהור שמאחר שהוסק ונתפרד זה מזה שוב אין הלמודין יכולין לחברו אא"כ מרחו בטיט לתנור ועמודין ואם חתכו חוליו' לרחבו כלו' שאין ללימודין עסק בו ר"א מטהר מפני הטעם האמור למעלה כך פירש הראב"ד:

וברכוהו. פי' הוא כנוי לחרם וראיה לדבר שחלץ מנעליו ואלו מנודה בעיא ולא איפשיטא הוא ולא פשטוה מהכא ולקולא נמי נקטי' לה ואינו צריך לחלוץ מנעליו כדברי רבינו הגדול ז"ל, ועוד שנשמט וישב לו על גבי קרקע משום כפיית המטה כענין ששנו באבל ואלו מנודה אינו חייב לכפות.
ויש ספרים שכתוב וקרע בגדיו וכן גרש"י ז"ל, והא נמי ראיה היא שלא היה מנודה סתם בנבד שהוא אינו צריך קריעה ועוד מצינו שלא היו רוצים לבא אצלו ללמוד תורה כדאמרי' בשלהי ד' מיתות למה באתם, ללמוד תורה באנו, ועד עכשיו למה לא באתם לא היה לנו פנאי שהיו דוחים אותו בדברים שלא יאמרו מפני הנדר שברכוהו ואם לא ברכוהו חס ושלום שלא יפנו עצמן לבא אצלו ללמוד תורה וזו ראיה שמבורך היה שאלו היה מנודה סתם הרי אמרו שונה ושונין לו ואמרו מוחרם לא שונה ולא שונין לו, ולפיכך לא באו לפניו.
ולדברי רש"י ז"ל שהוא מפרש בכל מקום שאמרו ר' אליעזר שמותי הוא מלשון שמתא אף הוא חרם הוא שמצינו לשון שמתא בחרם במשקין וברוב המקומות אלא שהפי' הנכון שהוא מתלמידי ב"ש, וכן מפורש בירושלמי במס' ביצה (ספ"ד).
וכיון שהוכחנו שר' אליעזר לא מנודה בלבד היה אלא מבורך, נדחת הראיה שיש מביאין מכאן לומר שהמנודה סתם אסור לישב בתוך ד' אמות שלו ולדבר עמו ושיהא אסור בנעילת הסנדל שלא כדברי רבינו ז"ל, דא"כ אמאי לא פשטוה מיהא לבעין (חסר) אע"פ שאין זו ראיה מודה אני שאסור לישב בתוך (חסר) [נ]דוי אינו אלא לשון רחוק כדאמרי' בפ"ק דנדרים [דלא קאימנא בד' אמות] דילך אלא הנדוי והרחוק הזה הוא לומר שאין (חסר) המנודה והמוחרם כמו שצריך לשנות (חסר) אבל משום ריחוק כענין ששנינו במסכתא (חסר) אומר לו המקום יתן בלבך שתשמע (חסר) [וא"ת אמאי ברכ]והו לר' אליעזר הרי לא היה חייב אלא נדוי בלבד שמנדין על כבוד הרב כמו שמצינו בעקביה בן מהללאל וי"ל שכיון שלא רצה לחזור ואמר חרוב זה ואמת המים וכותלי בית המדרש ומן השמים יוכיחו מחזי להו כאפקרותא שהיה מחזיק במחלוקת יותר מדאי לפיכך ברכוהו שהם היו אומרים מפי השמועה והוא אומר כך היא בעיני לפיכך לא קבלו ממנו כל ראיות שבעולם ואלו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא לפיכך החמירו עליו וברכוהו:

לעולם יהא אדם זהיר שלא לבייש את אשתו שמתוך שדמעתה מצויה עונש אונאתה קרוב לבא דרך אזהרה אמרו כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה מכאן אמרו שכל שאדם עושה בנכסי ביתו ומזונות בניו ובנותיו ומלבושיהם ילך בהם אחר עצת אשתו שמתוך כך שלום מצוי בתוך ביתו ולעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו שאין מריבה אלא על עסקי תבואה דרך צחות אמרו במשלם שערי דברא נקיט ואתי תיגרא:

אע"פ שרוב תפלה אי אפשר שלא ליענות בה מ"מ כשהיא יוצאה ממעמקי הלב עד שהדמעה גוברת עליו מקובלת ביותר דרך צחות אמרו מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו:

לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו ששמירה מעולה מצויה בה הרבה עד שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו שנ' ולאברם היטיב בעבורה:

המאונה את הגר בדברים עובר בשלשה לאוין אל תונו איש את אחיו לא תונו איש את עמיתו וגר לא תונה ואם לחצו והונהו בממון עובר בשלשה לאוין אל תונו איש את אחיו לא תונו איש את עמיתו ולא תלחצנו הא למדת שלאו של וגר לא תונה אינו אלא באונאת דברים ולאו של לא תלחצנו אינו אלא באונאת ממון ושנים האחרים בין באונאת ממון בין באונאת דברים:

תנור העשוי חליות חליות של חרש והעמידן ונתן חול בין חוליא לחוליא וטח את הכל מבחוץ בטיט הרי זה מקבל טומאה ואע"פ שנתן חול בין חוליא לחוליא כדי שלא תכנס הטיחה ביניהם ויהא פירוקו נקל כשירצה לטלטלו ממקום למקום מכיון שנתחבר נתחבר והרי הוא כאלו כלו של חרס אחד וכבר ביארנוה בשלישי של ברכות:

כל שגדור בדרכים הדתיים הרי הוא בכלל אונאה אבל עובדי האלילים אינם בכלל אחוה כדי לכללן בדין אונאה הבאה דרך מקח וממכר כלל אמרו חכמים לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו:

הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב. פי' אם עשה תשובה ומאי דאמרן לעיל יורדין לגיהנם ואינן עולין כשלא עשה תשובה:

פרק איזהו נשך

עם שאתך בתורה ובמצות. כלומר או במצות אף על פי שאינו חכם אל תונהו כיון דמבני ישראל הוא. רבינו יהונתן ז"ל. והריטב"א פירש עם שאתך אל תונה פירוש אשתך. עד כאן.

הכל על ידי שליח וכו'. כלומר שאין הנקמה נעשית אלא על ידי שליח וכיון שנעשית על ידי שליח פעמים שהשליח הוא רחוק ואינו יכול להנקם מיד כדאמרינן במסכת ברכות שיש מלאך שאינו יכול לילך כל העולם אלא בשלש או בארבע טיסות ועומד לפוש בין כל אחת ואחת כדאמרינן אליהו בד' וכו'. אי נמי פעמים שהוא שליח להנקם מהרבה בני אדם וזה בסוף העולם והוא הולך ומקדים מי שנאמר לו ראשון ראשון כלומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ובין כך פורענות שוהה לבא אבל בשערי אונאה הקדוש ברוך הוא דן בכבודו ובעצמו הפורענות ממהרת לבא לפי שברגע אחד הוא דן כל העולם. ה"ר יהונתן.

חתכו חוליות. הכי גרס רש"י פירוש תנור העשוי חוליות חוליות ומצרפו בכבשן כמשפט כלי חרם ואחר כך צירף החוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא רבי אליעזר מטהר שאין זה כעין כלי חרס אלא כעין כלי גללים וחכמים מטמאין דאזלינן בהר חוליות שהם מחרס. ולא נהירא דהא בכל הספרים גרסינן חתכו והכי נמי איתא בירושלמי. לכך נראה דגרסינן חתכו חוליות והכי פירושו כשהיו רוצים לטהרן כשנטמאו היו חותכין אותן חתיכות פחותות מד' טפחים וקאמר הכא דאם חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא וכו'. תלמיד הר"ף.
וכתב הרמב"ן וזה לשונו: הא דתנן במסכת כלים פרק הן תנור שחתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא פירש רבינו חננאל חוליות לרחבו ונתן חול בין כל חוליא וחוליא ואילו לא נתן חול בין חוליא לחוליא היה טמא לפי שהכובד הוא מדביק כל חוליא לשל מטה ממנה ואם הוסק טמא אבל החול שהוא ביניהם אינו מניחו להדבק ומשום הכי רבי אליעזר מטהר. ותכמים סברי אף על פי כן הוא נדבק יפה והחול נכנס בתוך הטיט שבתוך החוליא ונדבקות זו בזו ומשום הכי מטמאין. וקתני רישא תנור שהוא מחותך מבית האומן ועשה לו לימודין נתנן עליו והוא טהור. נטמא סלק את הלמודין טהור. החזירן לו טהור. מרחן בטיט מקבל טומאה ואינו צריך להסיקו שכבר הוסק. חתכו חוליות וכו' פירוש תנור שהוא מחותך לארכו מלמעלה למטה ועשה לו למודיו של טיט סביב שמקיפין אותו ואינם מניחין אותו להתפרד אם נתנם עליו כשהוא טהור כלומר שעדיין לא הוסק שאינו מקבל טומאה והלמודין מחברין אותו לקבל טומאה לכשיסיקנו אם נטמא אמר כך נסתלקו הלימודין טהור כמו שנשבר שהלמודין משוין אותו כלי. החזירן לו טהור שמאחר שהוסק ונתפרד זה מזה שוב אין הלמודין יכולין לחברו אלא אם כן מרחו בטיט לתנור ועמודין. ואם חתכו חוליות לרחבו כלומר שאין ללימודין עסק בו רבי אליעזר מטהר מפני הטעם האמור למעלה. כך פירש הראב"ד.

וזה לשון ה"ר ניסים גאון בספר מפתח התלמוד שחיבר. הועתק מלשון ורבי חתכו חוליות ונתן חול וכו'. אפרש ענין זה בקוצר כפי כמה שלמדתי מדברי רבינו האיי. המחלוקת שנפלה בין רבי אליעזר וחביריו הוא בתנור שנעשה מחוליות טיט בעיקר עשייתו אחר כך נתחברו אותם חוליות קצתם אל קצתם באופן שעשו בין כל חוליא וחוליא חול ואחר כך נגמרה מלאכת התנור כראוי והיה סובר רבי אליעזר שהתנור זה להיות שהיה חול בין חוליותיו וכשרצה לפרקו ולהסיר הרכבתו ולהחזירו כאשר היה בתחלה יעלה בידו זה לפי שהחול מונע החוליות מלהדבק קצתם אל קצתם ואם יפורסו החוליות חזרו לעיקרן שהדין הנוהג בהם עתה בדינם הקודם שהם חוליות בלתי מורכבות ואם נכנס שרץ באויר תנור זה לא יטמא כדין התנור שחוליותיו מדובקות קצתן אל קצתן שאמר בו הכתוב תנור וכירים יותץ אבל לא יקרא אצלו תנור ולא נדון בו כדין כלי שמקבל טומאה שהוא אצלו כאלו הוא מתפרק החלקים לסבת החול המבדיל בין חוליותיו ואפילו שנפל השרץ באוירו טהור. וחכמים אין הפרש אצלם בין אם נחברו חוליותיו בחול ובין אם נתחברו בזולת החול הכל אצלם טמא כדין כלי חרס שמטמא מאוירו. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: בכל הספרים כאן ובמקומו במשנת מסכת כלים פרק ה' גרסינן חתכו חוליות והתם משמע דלא מיירי אלא בתנור שהיה שלם מתחלתו ונטמא ובא בעל הבית וחתך כולו חוליות לרחבו חזר וצרף החוליות ומפני הפגימות שנפגמו נתן חול בין חוליא לחוליא. רבי אליעזר מטהר דחתוכו זהו טהרתו דהוה ליה כאלו נתוץ רובו כיון שאי אפשר להשתמש בו אלא כשנתן חול בין חוליא לחוליא. ותכמים מטמאין כיון שאפשר להשתמש בו כהאי גוונא ולא חשוב חתוך זה נתיצה. וכל היכא שלא הוצרך לתת חול בין חוליא לחוליא לכולי עלמא טמא וכל שחתכו לארכו דברי הכל טהור. ומתניתין הכי איתא בפרק ה' דכלים תנור שבא מחותך מבית האומן חוליות חוליות לארכו וכו' חתכו חוליות ונתן חול וכו'. ורישא איירי כשהיה מחותך מבית האומן שסלוק הלמודין הוא טהרתו. והשתא איירי כשהיה שלם מבית האומן ונטמא וחתכו בעל הבית כדי לטהרו וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

מ"ד ובצלעי שמחו כו' פירוש הכתובים לפי דרשה זו ע"י צלעי שחטאתי מן הספק שמחו ונאספו על שחטאתי בדבר נכים הנהרגים במלחמת בני עמון ונהרג אוריה עמהם ואנכי לא ידעתי שנהרג עמהם ונשאתי אשתו קודם שנהרג דה"ל ספק א"א למפרע ואמר בחנפי לעגי וגו' שאמרו דרך לעגה הבא על א"א כו' ועלי חרקו שינימו שכוונתם בזה היה עלי ואפשר שאמר שעוסקים בנגעים כו' והיה להם ליזהר בלשונם הרע עלי שהנגעים באים על לשון הרע כדאמרינן בערכין ואגב דנקט נגעים נקט נמי אהלות דבכל מקום הוזכרו בהדדי כדאמרינן כלך אצל נגעים ואהלות ואמר אדני כמה וגו' אמר כן דרך תשובה להם ואמר השיבה נפשי וגו' הגם שהייתי חייב מיתת הגוף דהבא על א"א מיתתו בחנק הנה נפשי ונשמתי נצלת משואיהם מחושך ומדינה של גיהנם שנתחייבו הם על הלבנות פני ומתיישב בזה דשפיר איכא למימר דהבא על א"א הוה מג' שיורדין ואין עולין ממש והכא לא קאמר דיש לו חלק עוה"ב אלא במיתתו בחנק כדאמרינן פרק נ"ה דמיתת ב"ד היא כפרתו והשתא נמי שפיר קאמר נוח לו לאדם שיבא על ספק א"א כו' דהיינו אפילו באינו נהרג בב"ד דומיא דמעשה דוד אבל ודאי א"א אם אינו נדון בב"ד אינו טוב ממלבין דתרוייהו יורדין ואין עולין והתוס' פי' בע"א ע"ש:

מתמר דכתיב היא מוצאת כו' עיין בזה בחידושי אגדות דפ"ק דסוטה:

אל תונו איש וגו'. עם שאתך בתורה ובמצות נראה לפרש מדשינה כאן באונאת דברים לכתוב עמיתו ובאונאת ממון כתיב אחיו דרשו באונאת דברים מלת עמיתו עם שאתך בתורה ומצות אבל לבעל עבירה מצוה לבייש ולהונו בדברים אבל מאחיו דכתיב גבי אונאת ממון לא אימעט בעל עבירה אלא עובד כוכבים כדאמרינן באחיך דכתיב גבי ריבית ודו"ק:

מיום שנחרב בהמ"ק ננעלו כו' שתם תפלתי כו'. והוא מבואר בענין שלמה אף בארץ אויביהם והתפללו אליך דרך ארצם כי שם פתוח היה שער שמים מקום תפלה לעלות כו' כפרש"י בפ' ויצא ומשנחרב המקום ההוא ננעל השער אשר שם דוגמת מלך ב"ו שכועס ונועל שער חצירו בפני עבדיו ובעי תפלה ורחמים מרובים לפני המקום שיפתח מנעול השער ההוא ומזה נראה לפרש דבכ"מ שתם בשי"ן הוא לשון פתיחה ולא לשון סתימה כמו שתום העין דבלעם וישתום ויסתום ויגוב כו' דפ"ב דע"ז (ס"ט) והכא נמי איכא לפרושי הכי שאמר גם כי אזעק ואשוע על צרותי אין אני נענה בשועה וזעקה בעלמא אך שתם ופתח השער הוא תפלתי לאל ומדקאמר דבעי פתיחה שמעינן מיניה דננעל השער של תפלה ודו"ק. ואמר אע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא כו' ואל דמעתי אל תחרש וגו' עי' פרש"י הוא דחוק ונראה לפרש שסמך אסיפא דקרא שאמר ואל דמעתי אל תחרש כי גר וגו' שנתן טעם למה אין אני נענה בתפלה כמו בדמעה גר נאמר הדר בארץ נכריה כמו גרים הייתם בארץ מצרים וגו' וע"כ כי גר אנכי עמך ששערי חצר ממ"ה נעולים ממני וא"א לי לבא בנקל לפניו בתפלתי וצרותי מרובים כי תושב אני ככל אבותי שהם היו רגילים בחצר ממ"ה בא"י ולא כן אני גר בארץ נכריה אבל תושב אני ככל אבותי כשבא להיות יושב בשלוה באו לי צרותי כמו באבותי כמ"ש בפרק חלק כמש"כ וישב אינו אלא לשון צער שנאמר וישב יעקב וגו' ויבא יוסף את דבתם וישב ישראל בארץ וגו' ויקרבו ימי ישראל וגו' וישב ישראל בשטים וישב יהודה וגו' כמבואר בב"ר כשישראל מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז בא השטן ומקטרג כו' ע"ש:

כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם שנאמר רק וגו' פירוש הכתוב לא היה כאחאב בגודל העון כדאמרינן בחלק קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם כו' אשר התמכר לגיהנם ע"י עונו שהוא א' מג' מלכים שאין להם חלק לעוה"ב וזה ע"י אשר הסתה וגו' וק"ל:

כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה כו' אף אם נאמר דלמדין מן הכללות במקום שנאמר בו חוץ אין זה סותר הא דאמר לעיל שערי דמעה לא ננעלו דהיינו אונאה היינו דמעה דמתוך שאדם קובל על אונאתו יבא לידי דמעה כדאמרינן לעיל יהא זהיר באונאת אשתו דמתוך שדמעתה כו' וכדפרש"י לקמן גבי מקובלני מבית אבי אבא מבית דוד כו' חוץ משערי אונאה כו' וקרובה להוריד דמעה עכ"ל ויליף לה מדכתיב הנה ה' נצב על חומת אנך כו' ד"מ כששער העיר ננעל אין רואה מתוך העיר לחוצה לה כי השער מפסיק אבל נצב על החומה רואה לחוץ ואין השער הננעל מפסיקו מלראות חוצה וק"ל:

ג' אין הפרגוד כו' הכא איירי אף בזמן שבהמ"ק קיים שהשער עדיין לא היה ננעל אך הפרגוד שהוא מחיצות וילון בעלמא נגד הפתח לצניעות בעלמא היה ננעל ואמר דמפני ג' אלו לא היה ננעל ומ"ה גבי אונאה לא יליף ליה מונצב על חומת וגו' שכתבנו לעיל דהשער אינו ננעל בפני אונאה ודמעה בזמן שאין בהמ"ק קיים אלא יליף לה הכא מתיבת אנך שלא היה הפרגוד ננעל אף בזמן שבהמ"ק קיים:

לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו כו' ר"ל לפרנסת ביתו דאפילו בשעת בצורת שאסור לאדם לאצור תבואתו כדאמרינן בפ' הספינה מיהא כדי הוצאתו לשנה שרי כדפי' רשב"ם שם וק"ל:

אלא על עסקי תבואה שנאמר וידל ישראל וגו' ופרש"י וידל ישראל לעיל מיניה כתיב ויעלו וישחיתו את יבול וגו' עכ"ל אבל קשה דבהאי קרא כתיב נמי ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור ואימא דמש"ה קראם דלים ונראה לפרש דמשמע ליה וידל ישראל אקרא דלקמיה בסמוך קאי שנאמר כי הם ומקניהם יעלו וגו' ויבאו בארץ לשחתה שבאו עם מקניהם לשחת התבואה כפרש"י שם ועלה קאי וידל ישראל והוא מבואר כי שאר דברים אינן הכרחיים כ"כ לאדם כמו הלחם והתבואה ולכך לא קראם דלים אלא על עסקי חסרון התבואה וק"ל:

אין הברכה מצויה כו' שנאמר ולאברם היטיב בעבורה דלפי פשוטו הוא מקרא חסר וכאלו אמר ולאברם היטיב פרעה בעבורה כפרש"י בחומש ולכך דרשו היטיב מי שבידו הטובה והברכה שהוא הש"י היטיב לו בעבורה וק"ל:

ד"ה חתכו חוליות וכו' והכי תנן במסכת כלים חתכו לרחבו כו'. יש להקשות מה מביאין התוס' ראיה ממתני' זו והא הא מתני' איירי שהרחיק הטפלה למטה מסביב לתנור והניח צרור או חול שם ולכך בזה מודים חכמים לר"א דטהור דבהא מתניתין ליכא מאן דפליג ופלוגתא דר"א וחכמים מיתניא שם בתר הכי ואיירי שלא הרחיק הטפלה למטה אלא הניח חול למעלה בין החוליות ועיין שם בפירוש רבינו שמשון וצ"ל דהתוס' מביאין ראיה דדוקא חול יבש דומיא דצרור טהור כשנתן במקום שהרחיק הטפלה ובזה ד"ה מודים דטהור אבל כשהחול אינו יבש הוא נקרא ג"כ טפלה וחשיב כמו טיט טמא לכ"ע אפי' לר"א:

גמ' שאתך בתורה ובמצות אל תונו אמר רב כו' כצ"ל:

גמרא היא מוצת כו'. מקשין דלמא שאני התם דלא היתה הצלה יותר ע"י הלבנת פנים וסברה ממנ"פ אם ירצה להודות יודה אף ע"י הרמז הכר נא למי וכו' ואם לא ירצה להודות אף כי תאמר ליהודה נבעלתי תלבין פניו והוא יכפור ולא תנצל אבל לעולם היכא שיש בה הצלה ע"י הלבנה אינו חייב שיחריש ולהשליך עצמו לכבשן האש:

גמ' אונאתה קרובה דאמר ר"א וכו'. כנ"ל להגיה וק"ל:

גמ' כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה וכו'. ע"כ איירי לאחר החורבן דשאר שערי תפלה ננעלו וקרא דעמוס איירי קודם חורבן דד' נתנבאו בפרק א' הושע ישעיה עמוס מיכה שנתים לפני הרעש ולעיל דמייתי מקרא דדוד אל דמעתי אל תחרש ניחא דלמה לא התפלל ג"כ ראה דמעתי אלו היה אפשר שיונעלו הו"ל להתפלל עליו. ומכאן קשה לי קצת על תפלתנו מכניסי דמעה הכניסו דמעותינו וכו':

גמ' ואמר ר"י לעולם יהא אדם זהיר בתבואה כו'. מסדר כל לעולם יהא זהיר בהדדי וקרא דמייתי [חלב חטים כו'] אמרי אינשי [כד מישלם שערי] הוי כטוענו חטין והודה לו בשעורין:

גמ' שנאמר ולאברם היטיב בעבורה. לכאורה אין ראיה מהתם דע"י שאמר אחותי היא והיא יפת מראה היתה נתנו לו רק תיתי מהי תיתי מצינו הטבה לאיש בשביל אשתו:

ברש"י בד"ה שמחו כו' אם קרעוני לא מצאו דם. דקדק מלת דמו דקאי אאותן אנשים ולכן הוכרח לפרשו ולא מצאו דם [ולא פירש דלא היה שותת דם]:

בתוס' בד"ה נוח לו וכו' וכ"ת דהתם בלא אמר מעכשיו דמוקי כו'. וטעמא דר"י דמגורשת ואינה מגורשת ומייתי אשם תלוי דכל שעה הוא בספק שמא עתה העת שסמוך למיתה וכי לא מיית לא אמרי' הוברר למפרע שא"א היתה [דס"ל אין ברירה] כפירש"י שם:

בא"ד מגרשין לגמרי בלא שום תנאי וכו'. מכאן תיקן ר"י מפארי"ז בענין גט שכ"מ שנותנין בלי תנאי ועושין קישור בקנס וכו' כ"כ מהר"ש יצ"ו סוף גיטין:

בא"ד לכך קרי ליה ספק א"א. לכאורה דוד לא חטא כלל מאומה רק בעיני העם היה נראה כא"א:

בא"ד ולכל הפירושים קשה כו' ממאמר דוד. דאיהו קאמר ודאי א"א טוב ממלבין לכאורה אפשר לומר דלרבותא קאמר דודאי א"א פשיטא דנוח לו כיון דמיתתו בחנק וסר עונו וחטאתו תכופר וכל ישראל יש להן חלק לעוה"ב אאלו הן הנשרפין והנחנקין והנהרגין קאי אלא אפילו ספק א"א שלא נמסרו לב"ד מ"מ עונשו של חנק שהיה ראוי לו בעוה"ז אותו עונש יש לו לעוה"ב שאין סברא לעונשו יותר ויהיה גרע ספק מודאי ודוד לפי דבריהם השיב להם [שאמרו לו] הבא על א"א מיתתו במאי ואמר להם בחנק ויש לו וכו':

בתוס' בד"ה חתכו חוליות וכו' והכי תנן כו'. אפשר כפשוטו דאייתי ראיה דלא תימא פלוגתייהו הוא משום דנחתך לחוליות וליכא תורת כלי עליו ונתן חול דנקט ר"ל לחברו שבר אל שבר לז"א אם לא נתן חול לכ"ע אף שנחתך תורת כלי עליו שהטפילה מחברתו כו' והא ראיה אם מרחו בטיט טמא אף שנחתך וכן הרחיק את הטפילה טעמא דהרחיק הא לא"ה טמא רק פלוגתייהו משום דהחול מפרידן. ומ"ש קתני חול וכו' לומר דמ"ש חול מטיט ולמה יחשב פירוד או מביאין ראיה דחול מפריד מש"ה ר"א מטהר וכן בהרחיק את הטפילה מש"ה טהור ומדמי חול בין חוליא לחוליא לחול בין הטפילה לתנור להדדי ושלא תימא א"כ מ"ש התם לכ"ע טהור והכא פליגי לז"א התם קתני חול דומיא דצרור וכו':

גמרא כל השערים ננעלים כו'. לקמן ע"ב וע"ש בפרש"י ותוס':

תד"ה נוח (בסופו). ולכה"פ קשה דאפי' בא על א"א ודאי כו'. לפמש"כ תר"י בריש ברכות שעונש הספק יותר מהודאי י"ל דלרבותא נקט ספק:

רש"י ד"ה אינו ננעל. להפסיד כו'. נראה דצ"ל להפסיק:

רש"י ד"ה וחכמים. שאר תנורים שלהם היו עשוים כו'. כצ"ל:

נוֹחַ לוֹ לָאָדָם, שֶׁיָּבוֹא עַל סָפֵק אֵשֶׁת־אִישׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. אין כונתו לומר שיעשה זה העון של ספק אשת איש ואל יעשה עון זה דהלבנת פנים דזה לא ניתן להאמר! אך כונתו שיהיה נחשד בדבר זה ואל ילבין פני חבירו ברבים כדי להציל עצמו מן החשד הזה דהיינו שהוא נחשד בדבר זה שאומרים שבא על ספק אשת איש ויוכל לברר הדבר לנקות עצמו מן החשד אך לא יוכל לברר הדבר ולנקות עצמו אלא אם כן ילבין פני חבירו ברבים שיגלה מי הוא זה ומה היה הדבר הזה, ועל זה אומר נוח לו שישאר עליו חשד זה שאומרים עליו שבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו כדי לנקות עצמו מן החשד.
מיהו אם נחשד שבא על ודאי אשת איש ויוכל לנקות עצמו על ידי שיגלה איזה דבר על חבירו אף על פי שבזה יהיה הלבנת פנים לחבירו יגלה ויברר הדבר ואל יחוש להלבנת פנים של חבירו כדי להציל עצמו מן חשד עון חמור שהוא עון אשת איש ודאי.
ובגמרא אמר מנא ליה דחמור הלבנת פנים כל כך שיקבל עליו האדם לעז וחשד של ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו כדי לנקות עצמו מן החשד? ועל זה הביא דרשא דדרש רבא דמשמע מינה שיש דבר קשה בהלבנת פנים שאינו נמצא בעון הבא על אשת איש והוא דזה יש לו חלק לעולם הבא אחר שהמיתוהו בחנק אבל זה אין לו חלק לעולם הבא ומאחר דיש בהלבנת פנים דבר קשה מאד דאין לו חלק לעולם הבא להכי שפיר אמר רבי יוחנן דנוח לו לאדם לקבל עליו החשד והלעז של ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו כדי לנקות עצמו מחשד ולעז זה.

דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת־אִישׁ מִיתָתוֹ בַּמֶּה. קשא איך קורין אותו בשמו כמו הדיוט ואין מזכירין אותו בשם מלך או לא יזכירו שמו כלל? ונראה לי בס"ד כי הוא מרוב ענוה שלו גזר אומר דכל עת שהוא יושב ולומד תורה בית המדרש עם החכמים והתלמידים יזכירו שמו בלי תואר מלכות וכאשר נהג עוד ענוה בישיבתו שלא היה יושב בית המדרש על הכסא אלא על הקרקע ושונה לחכמים.
אמנם קשא במאמר זה הלא כולי עלמא מודים דבת שבע היה לה גט מאוריה ואפילו אויביו לא יכחישו בזה ורק היו אומרים שגרשה על תנאי אם ימות ונמצא בא על ספק אשת איש ואם כן יאמרו לו על סָפֵק אֵשֶׁת־אִישׁ בַּמֶּה ולמה שאלו אותו על ודאי אשת איש דאין זה ענין שלו ומה תועלת יש להם בשאלה זו?
ונראה לי בס"ד כי שאלו אותו על אשת איש ודאי כדי שישיב מיתתו בחנק ואז אף על פי דעובדא דידיה היתה ספק אשת איש חשבו שיועיל להם דבור זה שמוצא מפיו מיתה בחנק על אשת איש שילכד בו גם בספק אשת איש משום דברית כרותה לשפתים וכאשר טען דומה שראוי להיות נתפס בדבורו שאמר בֶן מָוֶת הוּא הָאִישׁ הַזֶּה (שמואל ב' יב, ה) וכמו שאמרו בזוהר בראשית (זהר חלק א, דף ח:) שאמר הא מלה חדא אית לי גביה דאיהו אפתח פומיה ואמר 'חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת' ואיהו דן לנפשיה טורנייא אית לי עליה עיין שם. כן הם רצו שישיב כך כדי שיהיה נתפס בכך אך באמת הוא יודע דבת שבע היתה מגורשת גמורה בלי שום תנאי ואם כן אין כאן אפילו ספק אשת איש.
ולכך השיב בפה מלא הַבָּא עַל אֵשֶׁת־אִישׁ מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק ובזה מובן הטעם דהיו שואלים אותו שאלה זו בזמן שהיו עוסקים בנגעים ואהלות והיינו כי העוסקים בהלכות נגעים וכן בטהרות באהלות וכיוצא הם קפדי וזהירי שלא לדבר בנכח משום חשש 'ברית כרותה לשפתים' וכמו שמצינו בגמרא (שבועות לו.) שאמר רב יהודה לרב כהנא 'כנה' שלא תדבר בנכח דברית כרותה לשפתים, ולכך בעת שעוסקים בנגעים ואהלות דאותה שעה קפדי וחיישי משום ברית כרותה לשפתים רצו הם ללכדו בזה באותה מעשה אך באמת לא חש מפני כי אפילו ספק אשת איש לא הוה דהיתה מגורשת גמורה.

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה, אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה. נראה לי בס"ד הטעם שתלה הדבר בְּדִמְעָתָהּ דידוע שהנשים מושרשים במלכות הנקראת רחל עקרת הבית וכתב רבינו ז"ל בשער הכונות בפסוק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן (תהלים קמה, טז) שאומרים בכל יום וזה לשונו יש שני דמעות שמהן יוצא הדין והם למטה בנוקבה הנקראת רחל אשר גם היא בגימטריא דִּמְעָה [119] שני פעמים ולכן נרמזת רָחֵל [119×2=238] בראשי תיבות לְכָל חַי רָצוֹן ותכוין להמתיק את רחל ואת שתי דמעות שהם בגימטריא רחל וכו' עד כאן לשונו עיין שם.
ולכן האשה אשר תתאנה מבעלה ותוריד דמעה משתי עיניה תעורר כח הדין מן רחל כי האשה מושרשת ברחל ואז יהיה פעולת דין קשה לבעלה ולכן הקדוש ברוך הוא הבטיח לרחל אמנו מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה (ירמיה לא, טו) כי הדמעות הם בחינת דין ולעתיד יתמתקו הדינים של רחל ולא יהיה עוד דמעה ויתקיים הכתוב וּמָחָה הֳ' אֱלֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים (ישעיה כה, ח) ולכן תלה רב עונש אונאת האשה בדמעות שלה.
ולפי מה שאמר שַׁעֲרֵי דְּמָעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ בזה מובן הכתוב עֵינַי תָּמִיד אֶל הֳ' (תהלים כה, טו) דפעולת העינים תמידית דאין ננעלים השערים שלהם.
והא דיליף זה מפסוק שִׁמְעָה תְפִלָּתִי הֳ' אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ (תהלים לט, יג) הכי קאמר שמעה תפלתי מאחר שברית כרותה לדמעה שלא תחרש בעבורה ולכן שמעה תפלתי שהתפללתי בדמעות.

אִתְּתָךָ גּוּצָא, גָּחִין וְלָחוּשׁ לָהּ. הא דאומרים לָחוּשׁ מפני כי גנאי לאיש שיקח עצה מאשתו בפומבי לכך אמרו לו לָחוּשׁ לָהּ בקשת העצה ואז ודאי גם היא תשיב לך בלחישה ולכן לא אמרו לו גָּחִין ושמע דבריה או ושמע עצתה.
ואומרם אִתְּתָךָ גּוּצָא נראה לי בס"ד דרך דרש דידוע הקושיא דמקשים בקראי דפסוק אחד אומר מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב (משלי יח, כב) ופסוק אחד אומר וּמוֹצֶא מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה (קהלת ז, כו) ומתרצים דהאשה צריכה להיות נכנעת לבעלה שלא תחשוב עצמה שוה אליו במעלה אלא תחשיב היא חצי בעלה במעלה דאם תחשוב עצמה בהשוואה עמו הרי זו מרה כלענה דלכך הקדוש ברוך הוא הטיל יו"ד באיש וה"א באשה שהיא חצי מספר היו"ד להורות שצריך שתחשוב עצמה חצי בעלה במעלה אבל אשה רעה שתחשוב עצמה בהשוואה אינה רואה עצמה בשם 'אשה' אלא האשה בתוספת ה' כדי להשלים חסרונה להיות שוה עם בעלה שיש לו אות יוד ושני ההי"ן הם מספר יו"ד ולזה אמר וּמוֹצֶא מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה בתוספת ה' שמשוה עצמה עם בעלה הנה זאת היא מר ממות אבל על הרואה עצמה בשם אשה עליה נאמר מָצָא אִשָּׁה דייקא מצא טוב.
ובזה פרשתי בס"ד מאמר התנא וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה<b> </b<>>(משנה אבות א, ה) דהיינו עם הרואה עצמה בשם האשה שתשוה עצמה עמך אל תרבה שיחה לבקש ממנה עיצה במילי דביתא אלא התרחק ממנה ולזה אמר אִתְּתָךָ גּוּצָא שרואה עצמה היא חצי שלך במעלה ואינה משווה עצמה עמך זו היא אשה טובה גָּחִין וְלָחוּשׁ לָהּ לקבל ממנה עיצה דעליה נאמר מצא אשה מצא טוב.

כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים חוּץ מִשַׁעֲרֵי אוֹנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה הֳ' נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ" (עמוס ז, ז). נראה לי בס"ד על פי מה שפרשתי בס"ד במאמר הגמרא דחגיגה (חגיגה ה:) רבי יהושע בן חנניה אחוי ליה ההוא צדוקי עמא דאהדרנהו מריה לאפיה מיניה אחוי ליה איהו 'עוד ידו נטויה עלינו'. ופרשתי בס"ד כי ג' ספירות חב"ד [חכמה בינה דעת] נקראים פנים אבל חג"ת [חסד גבורה תפארת] ונה"י [נצח הוד יסוד] נקראים גופא המתחיל מן הידים כמו שאמרו בפתיחת אליהו זכור לטוב חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא תפארת גופא והכתוב אמר וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם (דברים לא, יז) קאי על השפעת ג' ספירות חב"ד [חכמה בינה דעת] ועל זה אחוי אותו הצדוקי אך רבי יהושע בן חנניה אחוי עוד ידו נטויה עלינו כי מן ששה קצוות המתחילים מן הידים שהם חסד וגבורה תמיד נטויה השפעתם עלינו דלא פסיק שפע זה גם בהיות ישראל בגלות וכמו שפרשתי בס"ד בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע (חלק ג') עיין שם.
ולזה אמר גבי אונאה וּבְיָדוֹ אֲנָךְ ששערי אונאה תלויים בששה קצוות המתחילים מן הידים שהם חסד וגבורה שאין להם התעלמות כלל והנה אוֹנָאָה [63] עולה מספר ס"ג ובזה יובן בס"ד כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ (תהלים נג, ד) פירוש גם המתאנה עשה אונאה לאחרים ונמצא כולם עבדי אונאה ולכן יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ הצועק והנצעק.
ומה שאמר אֵין הַפַּרְגּוֹד נִנְעָל בִּפְנֵיהֶם פרגוד רמז לשם אלקים שהוא דין שעולה מספרו פ"ו ותיבת פַּרְגּוֹד מורכבת משתי תיבות שהוא 'גדר פו' דאף על גב דננעל לפעמים גדר זה של פ"ו שפועל הדין על ידי גילוי שם הרחמים הנה בעבור ג' עבירות אלו אינו ננעל.

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁאֵין מְרִיבָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל עִסְקֵי תְּבוּאָה. נראה לי בס"ד תְּבוּאָה [414] עולה מספר בַּבַּיִת [414] לרמוז יזהר האדם להיות התבואה מצויה בבית.
גם תְּבוּאָה בהפוך אתוון אַהֲבוֹת רמז שעושה אהבות למטה בין איש לאשתו ובין איש לבני ביתו.
גם תְּבוּאָה חלקנה לשתים וקרי בה תָּבוֹא ה' שהאדם נשפע בתבואה שתהיה מצויה בתוך ביתו בעבור אשתו שיש בה אות ה"א דשמא קדישא שהיא סוד בינה ומזוני מבינה וכמו שכתב עטרת ראשי הרב מור אבי ז"ל ברמז הפסוק הַשְׁלֵךְ עַל הֳ' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ (תהלים נה, כג) ששם ס"ג הוא בבינה ומלוי שם ס"ג עולה מספר יְהָבְךָ [יו"ד ה"י וא"ו ה"י=37] וכמו שכתוב בספרו הבהיר מדרש אליהו עיין שם.
ובזה יובן מאמר אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא בַּעֲבוּר אִשְׁתּוֹ משום דהמזון והפרנסה באה מן הבינה שהיא סוד ה"א ראשונה דשמא קדישא שהיא אצל האשה כי איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם ועל זה מביא הכתוב דִּכְתִיב וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ (בראשית יב, טז) קרי בה בעבור ה"א שבאשה שהיא סוד בינה.
ונראה לי בס"ד אומר בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ של אדם על דרך מה שאמרו המפרשים על מאמר כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני (תענית כד:) דהכונה הוא שפע המזון יורד תוך השביל והצנור של חנינא בני וכן כאן הכונה המזון יורד בתוך השביל של אשתו ויליף מפסוק 'וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ' רצונו לומר בשביל של אשתו שהוא כלי מעבר שעובר בתוכו השפע של הטובה ואף על גב דפשטיה דקרא הטיב קאי על פרעה מכל מקום מפרש על הקדוש ברוך הוא מדלא כתיב וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר אלא כתיב 'וַיְהִי לוֹ'.

וְהַיְנוּ דְּאָמַר רָבָא לִבְנֵי מְחוֹזָא: אוֹקִירוּ לִנְשַׁיְכוּ כִּי הֵיכִי דְּתִתְּעַתְּרוּ (בראשית יב, טז). לשון וְהַיְנוּ משמע שבאותו המאמר של רבי חלבו בא לפרש דברי רבא אלו ונראה בס"ד הכונה דבלאו דברי רבי חלבו היינו מפרשים דברי רבא שאמר תתעתרו גם על עסק משא ומתן אך בדברי רבי חלבו שאמר אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם דנקיט להדיה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ ולא אמר הַבְּרָכָה בסתם יש לנו לפרש דברי רבא שאמר תִּתְעַתְּרוּ איירי נמי בכהאי גונא שהוא במזון ופרנסה הנמצאים בבית ושייכים לביתו של אדם דראוי להשוות דברי רבא עם דברי רבי חלבו.
ובזה מובן הטעם שהאשה נקראת לֶחֶם לרמוז כי בעבורה תהיה השפעת הלחם שהיא כללות הסעודה שבבית כי כל הסעודה נקראת בשם לחם וכמו שנאמר עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א) וכן נמי מספר אִשָּׁה [306] עולה מספר בְּרָכָה לֶחֶם [305] עם הכולל.
אי נמי נראה לי בס"ד אומרו וְהַיְנוּ דְּאָמַר רָבָא וכו' דלא תימא רבא עיצה טבעית מיעץ לבני מחוזא משום דנשים דבני מחוזא היו מפונקות ועצלניות ואינן משימות עין השגחתן על כל הנמצא באוצרות הבית של מאכל ומשתה ועצים וכיוצא ולכן יהיה הפסד הרבה לבעל הבית בכל הדברים הנמצאים בבית ולכן מיעץ אותם לייקר את הנשים שישחדו אותם ביקר זה שעושים להם כדי שישגיחו על כל הנמצא בבית בשמירה לשמרו היטב ולהסיר כל נזק ואיבוד לכן אחר ששמענו מאמר זה דרבי חלבו המדבר בענין השפע שנשפע האדם בברכת הבית בעבור אשתו עתה ידענו כונת רבא לאו עיצה טבעית היא זו אלא כונתו לומר לייקר הנשים כדי שירבה השפע שלהם מלמעלה בעבור זאת מדה כנגד מדה.
והא דאמר רבא זה לִבְנֵי מְחוֹזָא בלבד בשביל שהם היו עשירים כידוע ולכן יש להם יכולת לייקר נשיהם במלבושים ותכשיטים.

גמ' ויש לו חלק לעוה"ב. עיין סוטה דף ד ע"ב תוס' ד"ה היא תצודנו:

בגמרא ואמר מר זוטרא בר טוביה כו' נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש כו'. נראה לי דמהכא נמי מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא דהא מאבד עצמו לדעת הוא עוון גדול שנאמר בו כל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא ואפ"ה התירו לו כדי שלא ילבין א"כ מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא אמנם עכשיו שהתירו לו חכמים אין זה מאבד עצמו לדעת שהרי לדעת המקום ודעת חכמים עושה כן אלא דלולי שמלבין חמור כ"כ לא התירו לו חכמים לאבד עצמו שהרי בכל העבירות שבתורה אמרו יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד דגלי בהו קרא אבל במלבין לא מצינו קרא על זה אף ע"ג דילפינן מתמר מ"מ תקשה תמר גופה מה ראתה על ככה ולא דרשה וחי בהם ולא שימות בהם כמו שהקשו בגמרא על חנניה מישאל ועזריה אלא ע"כ דמילתא דפשיטא היא דעון זה חמור מכל העבירות כיון שאין לו חלק לעולם הבא והיינו כמ"ש לעיל בשם התי"ט דמקרא יליף לה וק"ל:

שם אמר ר' חיננא כו' מאי דכתיב לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו. לכאורה משמע דלא אתא למעוטי אלא נכרי אבל בישראל אין חילוק דאין לך אדם בישראל שאינו מלא בתורה ובמצות ואע"ג דלמעוטי נכרי דרשינן מלעמיתך דכתי' ברישא דקרא לעמיתך אתה מחזיר אונא' ולא לנכרי מ"מ איצטריך נמי דרשא דאת עמיתו למעט נכרי מריבית דברים. אבל קצת מרבוותא' כתבו דריבית דברי' אינו אסור אלא דווקא לת"ח וצדיק דמפרשי מימרא דר' חיננא כפשטיה דבעינן שיהא עמיתך בתורה כו' ושני הדיעו' הובאו בש"ע חושן משפט סימן רכ"ח ע"ש:

אמר ר' חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו וכו'. אפשר דאמר לעולם מילתא פסיקתא כלומר אע"ג דזמנין יש לו להוכיחה על עניני הבית או על כבודו עם כל זה אמר לעולם יהא אדם זהיר וכו' דיכול לדבר דבריו בכבוד ואהבה. ואפשר דהכונה יהא זהיר שהברכה בשבילה ומוכרת דהיינו מצד השכינה שהיא אשתו נאחזת בה כי כל הנשים הם בחינת מ' וא"כ יהא זהיר בכבודה לכבוד השכינה. והיינו דאמר רבא אוקירו וכו' דעיקר כונת רבא לכבוד השכינה אלא דהיה אומר להם כך כדי שיקבלו ומתוך שלא לשמה בא לשמה אבל עיקר כונת רבא לכבוד השכינה וז"ש והיינו דקאמר רבא כלומר הגם דלכאורה נראה דהיה אומר להם לתועלתם עיקר כונת רבא הוא כר' חלבו לכבוד השכינה אלא דהיה עושה המצאה בזה האופן להרבות שלום ביניהם ומתוך שלא לשמה בא לשמה שירגישו אח"כ דהוא שפע מהשכינה ויזהרו בכבודן לכבוד השכינה ודוק:
ומה שפירש הרב עיון יעקב דרבא אזיל לטעמיה בשבת דף ס"ב דבא לעניות אם אשתו מקללתו על עסקי תכשיטיה והזהיר לכבד אשתו בענין תכשיטיה וכו' ע"ש עם נשיקת הרצפה אין דבריו מחוורין ויש להשיב הרבה ע"ד ואין להאריך. והפירוש הפשוט ואמיתי הוא שיכבדנה בדבריו ובעניניו. ומה גם לפי מ"ש דהוא לכבוד השכינה ובזה יזכו דשם י"ה ביניהם ועמ"ש אני עני בככר לאדן בס"ד. ואחזור לכתוב כאן קצת בהרחבה. הנה רבינו האר"י ז"ל פירש דהעושר רומז לת"ת וכבוד למ' ובזה אפשר לרמוז והעושר והכבוד מלפני"ך ת"ת ומ' פב"פ ואת"ה חסד מושל אותיות שלום בכל יסוד ואפשר זה רמז תקעו גימטריא עושר בחדש גימטריא שדי שופר רמז לאי' בכסה גימטריא כ"ב אדני יחוד שלם וז"ש אוקירו לנשיכו כי אחוזות במ' והיא נקרא כבוד ובזה יהיה יחוד עושר וכבוד ת"ת ומ' ויושפע לכם עושר כי כיון שעל ידיכם יהיה יחוד קבה"ו שהם עושר וכבוד יושפע לכם שפע רב וק"ל:

ולע"א [אפילו] בשעה שעוסקים בנגעים ואהלות וכו'. עיין מ"ש בעניותי במאמר זה בספרי הקטן ראש דוד פרשת תזריע בס"ד:

מנ"ל מתמר דכתיב היא מוצאת. התוס' כתבו היא מוצת בלא אלף כמו ויצת אש בציון וכו' פירש הגאון החסיד מהר"ף הלוי הורוויץ נר"ו אב"ד דק"ק פפד"מ בספרו הבהיר שנדפס חדש ממש ספר כתובה על מסכת כתובות ולשונות הטור. שם בדף ס"ז משם הגאון מר אביו זלה"ה לפי מ"ש הרב מהרש"ל בסנהדרין דף נ"ב ללמד זכות על ר' חמא בר טוביה דאקפה זמורות לבת כהן ושרפה דטעה בתרתי והוא תירץ דהיה למגדר מלתא והואיל והיה למגדר מילתא הקיפה בחבלי זמורות לשנות מדין שרפה גמורה. וה"נ לא היתה רק יבמה ולמגדר מילתא ציוה לשורפה שרפת נשמה וגוף בחבילי זמורות שריפת נשמה וגוף כמו ויצת אש בציון וזהו ששלחה אליו שאין כאן מגדר מילתא שלא היתה מופקרת לכל ומזה הוא עיקר הראיה שלו שנוח לו שיפול ילכבשן האש עכ"ד ולכאורה דברי מהרש"ל תמוהים איך חשד לבעלי התלמוד שלא ידעו לישב זה ותלו בוקי סריקי בר' חמא בר טוביה וח"ו לא יעלה על לב. והיה נראה דסבר הש"ס דאי רב חמא ידע דשריפה בפתילה של אבר אף שהיה למגדר מילתא תסגי להמיתה בפתילה של אבר וכבר נודע דבטלו ד' מיתות ולא היה שורפה בחבילי זמורות לאבד גופה נמי וכן לא יעשה. וכפי צד זה חלף הלך דרך הרב הנזכר. אמנם אפשר לקיימו דודאי נאמר דל"ק על הש"ס דידע דרב חמא מן הדין עשה ולא מהוראת שעה ולהכי קאמר טעה בתרתי אבל אה"נ דלהוראת שעה יכול לאבד גופה נמי וכפ"ז א"ש דרך הרב הנזכר דבתמר דנוה הוראת שעה להשחית גופה נמי ולכך ר"ח פירש היא מוצת כמו ויצת אש לומר דדנוה בשריפת גופה ולא סגי מהוציאוה ותשרף דההיא אפשר דתשרף כמצות הנשרפין בפתילה של אבר להכי קאמר היא מוצת דדנוה בשריפת גופה להוראת שעה. ובדברי מהרש"ל הנזכרים והרב הנמקי והאחרונים כתבתי בעניותי באורך בח"מ סימן ב'. ובמאמרין כתבתי קצת פ"ק דסוטה בס"ד:
ודע דמ"ש התוס' בסוגיין היא מוצת בלא אלף וכו' בכתובות דף ס"ז ע"ב כתבוהו בשם רבינו חננאל וז"ל ר"ח גריס מוצת בלא אלף לשון ויצת אש וכו'. והריטב"א שם כתב בחידושיו דבכל הספרים שלנו כתוב באלף. והערוך ערך צת גריס בסוגיין אל תקרי מוצאת אלא מוצת. והנה רבינו תם בספר הישר כ"י כתב דהערוך כל דבריו נערכין על פי פירושיו של רבינו חננאל. וכ"כ הרב מנחת שי בפסוק זה דידוע דהערוך רוב פירושיו על פירושי ר"ח ע"ש. אם כן איפוא התוס' העידו בנו שר"ח גריס מוצת בלא אלף ואלו הערוך כתבה בדרך אל תקרי. ויש לישב:

א"ר חנינא בריה דרב אידי מ"ד לא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו. פירש הריטב"א הובא בשיטה מקובצת עם שאתך פירוש אשתך עכ"ד והרי הוא כמבוא"ר במשז"ל דפלגן בהדייהו וזה עם שאתך בתורה ובמצות היא האשה אשר הוכיח ה' אל תונהו. וניחא דסמיך לה מימרת רב לעולם יהא אדם זהיר בהונאת אשתו:

אמרי אינשי אתתך גוצא. הקשה הרב עיון יעקב אמאי לא פריך ממ"ש בברכות דף ס"א אחר דבריה ואחר עצתה. ולק"מ דמההיא ליכא לאקשויי דמאיזה פעם דהאיש הלך אחר עצת אשתו לא איריא. אבל רב מאי דקאמר הוא דתמיד הולך אחר עצתה דייקא נמי דקתני ההולך אחר עצת אשתו דרגיל בכך ואהך פריך מהא דאמרי אינשי אתתך גוצא גחין ולחיש לה דלשון זה מורה ובא תדיר:

ואמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו וכו' והיינו דאמר רבא וכו'. יש להרגיש מאי האי דאמר הש"ס והיינו דקאמר רבא אוקירו וכו' משמע דהוה ס"ד שאין הדברים אחדים או מכוונים ואשמועינן הש"ס דהיינו דאמר רבא. ואפשר דמדברי ר' חלבו אפשר שנבין דכונתו לכבד אשתו מאחר דבשבילה באת ברכה ומאחר שכן ראוי לכבדה. אמנם אף אם אינו מכבדה הברכה בבית בין כך ובין כך. לזה בא התלמוד ואמר שאין פירוש דברי ר' חלבו כך רק הברכה היא בעבור כבודה ואם מכבדה הברכה בבית ואם מנעה מכבוד אין הברכה מצויה וזהו שאמר והיינו דאמר רבא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו דהעושר בא בשביל כבוד אשתו ואם אין כבוד אין ברכה:
א"נ דבין אם מכבדה בין אם אין מכבדה הברכה באה בשבילה וזהו פירוש דברי ר' חלבו ומזה מוכח דהזהיר לכבדה זכה מוסיפין לו עושר וברכת הבית מרובה מחמת"ה והיינו דאמר רבא אוקירו כי היכי דתתעתרו דהברכה בשביל אשתו וכשתוסיפו לכבדה תתעתרו:
א"נ מדברי ר' חלבו הו"א כי ירבה כבוד אשתו והברכה מצויה במידי דמיזן ובכל אשר בבית אמנם בסחורתו ועסק משא ומתן אין זה כי אם לפי מזלו האמנם בא התלמוד לאשמועינן דבשביל אשתו הברכה שורה בכל אשר לו מבית ומחוץ ולז"א והיינו דאמר רבא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו דעושר במשא ומתן וסחורה הוא:
א"נ אפשר משום דיש להרגיש בדברי רבא דקאמר אוקירו לנשייכו וכו' דכיון דכבוד אשתו מצוה היא הרי זה כעושה מצוה ע"מ לקבל פרס אך מדברי ר' חלבו שמעינן דהוא זהירות בעלמא ואינו חיוב שהרי לא אשמועינן דיכבד אשתו אלא משום דהברכה מצויה בעדה ומשמע דאין זה חיוב והיינו דאמר רבא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו דכיון דאין זה חיוב שרי לעשותו ע"מ לקבל פרס על דרך מ"ש בכמה דוכתי מהר' שפ"ר:
ואפשר דהטעם כי ירבה כבוד ביתו משום דאיש ואשה שזכו י"ה ביניהם וגורמין יחוד עליון קב"ה ושכינתיה ואז בא השפע רב על ידי השכינה וז"ש לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו ויהיה יחוד עליון שאין הברכה מצויה אלא בשביל אשתו שהיא בחינת מלכות והמלכות היא המשפעת רב ברכות כנודע. ואפשר לדקדק האי דאמר רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו. כלפי מ"ש פרק מקום שנהגו דנשי מחוזא בטלות ממלאכה ואמר רבא שפל ונשכר קרינן להו משום הכי א"ל רבא לבני מחוזא שלא יעלה טינא בלבם דנשיהם בטלות ממלאכה ולא יכבדום אלא אדרבא א"ל אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו איכו השתא עשר"ת תהיה לכם וטיבותא לגבייכו טפי משאם עושות מלאכה ולכן היו דברי רבא לבני מחוזא:

ובצלעי. בשביל אשתי זו שמתחילה חטאתי בה כמו (בראשית ב) ויבן את הצלע: שמחו ונאספו: קרעו ולא דמו. אם קרעוני לא מצאו דם: כדדרש רבא. דטובה מעשה של דוד ובת שבע משלהם וספק אשת איש היא שהיוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו על מנת שאם ימות שתהא מגורשת מעכשיו ולא תיזקק ליבם וכל אותן הימים היא ספק מגורשת אם מת מגורשת מתחילה ואם לא מת לא נתגרשה: היא מוצאת והיא שלחה. אע''פ שהיו מוציאין אותה לשריפה לא אמרה להם ליהודה נבעלתי אלא שלחה לו למי שאלה לו אנכי הרה ואם יודה הוא מעצמו יודה: עמיתו. עם אתו: באונאת אשתו. באונאת דברים לצערה: אונאתה קרובה. לבא פורענות אונאתה ממהר לבא: שמעה תפלתי. אין לשנותו מלשון בקשה שמבקש מאת הקב''ה שישמע תפלתו אבל אל תחרש יש לשנותו מלשון בקשה ולומר בזו אני בוטח שאין דרכך לשתוק ולא להחריש אל תחרש אל תעשה אל תתן משמשין לשון בקשה ומשמשין לשון עתיד כגון (תהלים קכא) אל יתן למוט הרי לשון בקשה ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה (בראשית ל) הוא לשון עתיד: רק לא היה כאחאב סיפיה דקרא אשר הסתה אותו איזבל אשתו: [אתתך גוצא. אשתך קטנה כפוף עצמך ושמע דבריה]: כל השערים. של תפלה ננעלו: חוץ משערי אונאה. הצועק על אונאת דברים אין השער ננעל בפניו: הכל ע''י שליח. נפרעים על כל עבירות ע''י שליח: ובידו. לא מסרה לשליח. פרגוד. מחיצה שבין שכינה לצבא מרום: אינו ננעל. להפסיד ראייתן מן המקום אלא תמיד רואה אותם עד שיפרע: ובידו אנך. משמע שהיא תמיד אצלו ומשמש בה: על פני. לפני ואין מחיצה בינו לבין העבירה: אימתי גבולך שלום. כשחלב חטים ישביעך הקב''ה: מכדא. כד שנותנים בו שעורים: נקיש ואתי תגרא. התגר מקשקש ובא ואני שמעתי הכד מקשקש כדרך כלי ריקם שנשמע בו קול הברה כשמקשקשין עליו: וידל ישראל. לעיל מיניה כתיב ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ: אוקירו נשייכו. כבדו נשותיכם: מחוזא. עיר שהיה רבא דר בתוכה כך שמה: חתכו חוליות. תנור העשוי חוליות מצרפו בכבשן כדרך כלי חרס ואח''כ צירף החוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא: ר''א מטהר. שאין זה כלי חרס אלא בנין כעין כלי גללים וכלי אדמה שאין מקבלין טומאה: וחכמים מטמאין. דאזלי בתר חוליות שאר תנורים שלהם היו עשוים כעין קדירות גדולות ופיו למעלה וצורף בכבשן כשאר קדירות ומטלטלים אלא שהיה מושיבו על הארץ או על הדף ומדביק את טפילות הטיט סביב על כולו לעשותו עב שיקלוט ויחזיק את חומו:

נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש כו'. נקט הכי משום דבת שבע ספק אשת איש הויא ופי' בקונטרס משום דכל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט לאשתו ע''מ שאם ימות יגרשנה ולא תיזקק ליבם וכל אותם הימים היא ספק מגורשת וק' לר''ת דא''כ אין זה כל היוצא אלא דוקא שיש להם אחין ואין להם בנים מיהו בקונטרס לאו דוקא נקט יבם אלא שלא תתעגן ועוד קשה לר''ת דאמר במסכת שבת (ד' נו. ושם ד''ה גט) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה אמאי והא חזר אוריה מן המלחמה אח''כ ומיהו יש לדחות שהיו מתנין אם לא יחזור בסוף המלחמה ועוד קשה דתניא בפ' מי שאחזו (גיטין דף עג. ושם: ד''ה אמר) מה היא באותן הימים רבי יהודה אומר הרי היא כאשת איש לכל דבריה ר' יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ואפילו לרבי יוסי חטא דוד דאינה מגורשת ודאי וכ''ת דהתם בלא אמר מעכשיו דמוקי לה בגמרא באומר מעת שאני בעולם כלומר שעה אחת קודם מיתתי ובמלחמת [בית] דוד היו כותבים מהיום הא קתני בהדיא בתוספתא מהיום אם מתי הימים שבינתים רבי יהודה אומר היא כאשת איש ומתני' דמי שאחזו (שם) נמי מוכח דאמר מהיום דאדלעיל מיניה קאי והא דאמר בגמרא באומר מעת שאני בעולם מפ' ר''ת ור''ח דפירושו נעשה כאומר מעת שהוא בעולם משום כיון דאמר אם מתי מתכוין לרחק הגרושין כמו שיוכל ואינו רוצה שתתגרש עד סמוך למיתתו והא דקאמר מהיום להראות שהוא רוצה שיחולו גרושין (. מהיום) ומפ' ר''ת דבמלחמת בית דוד היו מגרשין לגמרי בלא שום תנאי אלא היו עושין הדבר בצנעה כדי שלא יהו קופצין על נשותיהן לנושאן לכך קרו להו ספק אשת איש ולכל הפי' קשה דאפילו בא על אשת איש ודאי טוב ממלבין מדקאמר דוד הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא אבל מלבין כו': ולא עוד אלא בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות. כלומר לא מבעיא בשעה שהם בטלים אלא אפי' עסוקים בהלכות חמורות וגם אין עניינם לאשת איש ויש ספרים דגרסי בשעה שעוסקין בארבע מיתות ב''ד: דכתיב היא מוצת. בלא אל''ף כמו (איכה ד) ויצת אש בציון שהיתה קרובה לאש כבר ולא שלחה לו אלא ברמז אם לא היה מודה לא היתה מפרסמתו: ואל דמעתי אל תחרש. אינו אומר שמע אל בכיי או ראה דמעתי אלא אל תחרש כלומר בטוח אני שלא תחרש דשערי דמעות לא ננעלו: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא . לחוליא. אם לא היה חול בינתים היה מודה רבי אליעזר דכלי חשוב הוא שהטפלה סביב לתנור מחברת החוליות ומעמידתן זו אצל זו ומשום דנתן חול בינתים להפריד החוליות זו מזו מטהר ר''א והכי תנן במסכת כלים (פרק ה משנה ח) חתכו לרוחבו פחות פחות מארבעה טפחים טהור מרחו בטיט טמא משיסיקנו לאפות בו סופגנים הרחיק את הטפלה ונתן חול או צרור בינתים בזה אמרו הנדה והטמאה והטהורה אופות בו והוא טהור קתני חול דומיא דצרור שהוא יבש:

דף נט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד