בבא מציעא ס ע"א

ואין צריך לומר שאסור לערב חדשים בישנים לפי שהישנים מעולים, ונמצא שהוא מוריד מן הערך.

באמת אמרו: ביין התירו לערב קשה (חזק) ברך (רפה), מפני שהוא משביחו בתערובת זו. ואין מערבין שמרי יין ביין בכוונה, אבל נותן לו את שמריו של אותו יין ואינו צריך לסנן.

מי שנתערב מים ביינו, במקרה, לא ימכרנו בחנות כיין, אלא אם כן הודיעו לקונה שיידע שיש בו מים. ולא ימכרנו כלל לתגר (סוחר), אף על פי שהודיעו. שאף שהתגר יודע, יש לחשוש שאינו אלא לרמות בו, שמא ימכרנו התגר בתור יין טהור. ואולם מקום שנהגו להטיל מים ביין, והכל יודעים שביין יש מעט מים — יטילו.

איסור זה בתערובת פירות נאמר רק בבעל הבית המוכר פירות שדהו, אבל התגר נוטל מחמש גרנות של אנשים שונים, ונותן לתוך מגורה (מחסן) אחת. וכן נוטל מחמש גתות של יין, ונותן לתוך פיטום (כד גדול) אחד, ובלבד שלא יהא מתכוין לערב דבר פחות ערך במשובח.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אין צריך לומר שאם היו חדשות מארבע סאין בסלע, וישנות משלש סאין, שאין מערבין, שהרי זו מרמה ממש שמוכר לו דבר זול במחיר דבר יקר. אלא אפילו חדשות הם משלש, וישנות מארבע, אין מערבין, למרות שמחירן גבוה יותר. מפני שאדם רוצה לישנן את החדשות, כי אולי רוצה אותו אדם לשמור את החיטים לזמן ממושך, ולכן חשוב לו שתהיינה חדשות, כדי שיוכל להשאירן למשך זמן רב.

ולכן שנינו במשנה: באמת אמרו ביין התירו לערב קשה ברך, מפני שהוא משביחו. על כן אמר ר' אלעזר: עדא אמרה (זאת אומרת) כל "באמת אמרו" הלכה היא. שבביטוי זה מציגים הלכה קבועה ופסוקה, שאין לפקפק בה.

אמר רב נחמן: ובין הגיתות שנו, שתערובת זו של יינות עולה יפה רק כשמערבין יין חדש שעדיין לא תסס כל צרכו, והם מתערבים יפה ותוססים יחד, וטעמם משביח. אבל לאחר מכן אין התערובת עולה תמיד יפה.

ושואלים: והאידנא דקא מערבי [ועכשיו בימינו שמערבים] יין שלא בין הגיתות, על סמך מה עושים כן? אמר רב פפא: דידעי וקא מחלי [שהכל יודעים ומוחלים] על ההפסד שעלול להיגרם. רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — כשיטת רב אחא היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]. ר' אחא מתיר לערב בדבר הנטעם. שאם אפשר להבחין מיד בטעם שיש כאן תערובת, אין איסור בדבר, שהרי אין כאן מרמה.

ב שנינו במשנה: אין מערבין שמרי יין ביין, אבל נותן לו את שמריו. ותוהים על המשנה: והא [והרי] אמרת רישא [בראשה] שאין מערבין כלל! וכי תימא [ואם תאמר] מאי [מה פירוש] "נותן לו את שמריו" — דקא מודע ליה [שמודיע לו] שיש ביין שמרים, הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסוף], לא ימכרנו בחנות, אלא אם כן מודיעו, ולא לתגר אף על פי שמודיעו. מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה] אין הדבר תלוי בהודעה, אלא אף על גב דלא מודע ליה [אף על פי שאינו מודיע לו], מותר לערב שמריו!

אמר רב יהודה: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין : אין מערבין שמרים של אמש, מיין שמזג אמש ונשארו בו שמרים, בשל יום. ולא של יום בשל אמש, אבל נותן לו את שמריו של אותו יין עצמו. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] ר' יהודה אומר: השופה יין לחבירו (המוזג משקה ומשתדל שישארו החלקים המוצקים בתוך הכלי הראשון, ומוזג רק משקה צלול) — הרי זה לא יערב של אמש בשל יום, ולא של יום בשל אמש. אבל מערב שמרים של אמש בשל אמש, ושל יום בשל יום.

ג עוד שנינו במשנה כי מי שנתערב מים ביינו, הרי זה לא ימכרנו בחנות, אלא אם כן מודיעו לקונה על כך. מסופר: רבא אייתו ליה חמרא מחנותא [הביאו לו יין מהחנות] מזגיה, טעמיה, [מזג אותו במים, טעם ממנו] ולא הוה בסים [היה טעים], שדריה לחנותא [שלח אותו בחזרה לחנות] שימכרוהו שם. אמר ליה [לו] אביי: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ולא לתגר, אף על פי שהודיעו. ואתה הרי שלחת יין מזוג לתגר! אמר ליה [לו]: מזגא דידי מידע ידיע [מזיגת היין שלי ניכרת] לכל, כיון שאני מוסיף הרבה מים, יותר מן הרגיל. וכי תימא דטפי, ומחייליה, ומזבין ליה [ואם תאמר שהוא מוסיף יין, וממתיק אותו ושוב מוכר אותו], ושוב אין מזיגתו ניכרת, אם כן אתה חושש, הרי אין לדבר סוף. שאסור יהיה למכור לו כל יין, שמא יזייפנו.

ד שנינו במשנה: מקום שנהגו להטיל מים ביין — יטילו. תנא [שנה החכם]: יטילו למחצה לשליש ולרביע, הכל לפי מנהג המקום. אמר רב: ובין הגיתות שנו, כלומר, לפני שתסס היין. אבל לאחר הגת יש לחשוש שמא תקלקל המהילה את היין כולו.

ה משנה ר' יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות (חיטין קלויות, שהיו מעדן) ואגוזין במתנה לתינוקות הבאים לקנות, מפני שהוא מרגילן לבא אצלו, והוא מקפח על ידי כך את החנוונים האחרים. וחכמים מתירין. ולא יפחות את השער למכור בפחות מן המחיר המקובל, וחכמים אומרים: אם רצונו לפחות מן המחיר אותו גובים אחרים, הריהו זכור לטוב.

ולא יבור את הגריסין (פול נגרס בריחיים) להוציא מהם את הפסולת, ואחר כך יגבה מחיר גבוה יותר, אלו דברי אבא שאול — שחושש שמא יקח בעד הגריסים הנקיים יותר מכפי ערכם. וחכמים מתירין. ומודים חכמים, שלא יבור מעל פי מגורה. כלומר, רק מן הפירות המצויים בפתחה של המגורה, שאינו אלא כגונב את העין. שהרי נדמה לאנשים שהכל נקי ומבורר, ולבסוף מתברר שהרוב אינו מבורר. אין מפרכסין (מקשטים) לא את האדם — העבד — שמוכרים אותו, ולא את הבהמה, ולא את הכלים, אלא מוכרים אותם כמות שהם, כדי שלא לגרום שיוטעה הקונה.

ו גמרא שואלים: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים], שמתירים לחלק קליות ואגוזים? ומשיבים: דאמר ליה [שאומר לו] חנווני זה לחבירו הטוען כנגדו על תחרות בלתי הוגנת, אנא מפליגנא אמגוזי, ואת פליג שיסקי [אני מחלק אגוזים, ואתה חלק שזיפים], שהרי גם אתה יכול לעשות דברים למשוך אליך את הקונים.

ז שנינו במשנה: ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים: זכור לטוב. ושואלים: מאי טעמא דרבנן [מה טעמם של חכמים]? לא זו בלבד שאמרו שהדבר מותר, אלא אף הוסיפו לו ברכה: "זכור לטוב"?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

ואין צריך לומר שאין לערב פירות חדשים בישנים, לפי שיש שרוצים דווקא את הישנים ^[40], אבל ישנים בחדשים מותר ^[41].

באמת אמרו חכמים, במוכר יין רך לחבירו התירו לו לערב יין קשה ברך, מפני שהוא משביחו. ^[42] הקשה משביח את הרך, אבל אם קנה יין קשה, לא יערב עמו רך ^[43].

אין מערבין שמרי יין של חבית זו ביין של חבית אחרת,

אבל הקונה יין נותן לו המוכר את שמריו של אותו יין בתוך היין.

מי שנתערב מים ביינו, לא ימכרנו בחנות, אלא אם כן הודיעו ללוקח שהיין מזוג במים,

ולא ימכור את היין שנתערב בו מים לתגר המוכר בשוק, אף על פי שהודיעו, מפני שאינו שאינו רוצה לקחת את היין המזוג אלא כדי לרמות בו אחרים.

אבל מקום שנהגו כולם להטיל מים ביין, יטילו, ואין צריך להודיע ללוקח וכן מותר למוכרו לתגר.

התגר, מוכר בחנות, נוטל תבואה מחמש גרנות שמכרו לו בעלי התבואה, ונותן את הכל לתוך מגורה אחת, ואף על פי שמערב תבואה מכמה מקומות, מותר לפי שבחזקת כן לוקחים ממנו.

אבל בעל התבואה, אסור לו לערב בתבואתו תבואה ממקומות אחרים, לפי שהלקוחות סומכים על כך שקונים את תבואתו בלבד.

וכן התגר נוטל יין מחמש גתות שונים, ונותן את הכל לתוך פיטום גיגית אחד, ובלבד שלא יהא מתכוין לקנות את רוב התבואה ממקום משובח כדי שיצא קול שהתבואה משובחת, ואחר כך מוסיף לערב בה תבואה פחות משובחת, ומטעה את הלקוחות הסבורים שכל התבואה נלקחה מהמקום המשובח. ^[44]

גמרא:

שנינו במשנה: אין מערבין פירות בפירות.

תנו רבנן: אין צריך לומר חדשות מארבע סאין בסלע וישנות משלש סאין בסלע דאין מערבין,

אלא אפילו חדשות משלש סאין בסלע וישנות מארבע סאין בסלע גם כן אין מערבין, מפני שאדם רוצה לישנן ^[45]:

שנינו במשנה: באמת אמרו ביין התירו לערב קשה ברך מפני שהוא משביחו (וכו'):

אמר רבי אלעזר: עדא אמרה, זאת אומרת, כל "באמת אמרו", הלכה היא ^[46].

אמר רב נחמן: והא שהתירו לערב יין קשה ברך, דווקא בזמן שהיין נמצא בשלב שהוא בין הגיתות, שעדיין הוא תוסס, וכשמערבו עם יינות אחרים הרי הם תוססים ביחד ונעשים טעם אחד, ובו שנו שמותר לערבן, אבל אם כבר תסס היין אין תועלת במזיגתו עם יין אחר והוא נפגם.

והאידנא, דקא מערבי יינות אפילו שלא בין הגיתות לאחר שנגמרה התסיסה, מדוע אין חוששין לאונאה,

אמר רב פפא: משום דהקונים ידעי וקא מחלי.

רב אחא בריה דרב איקא אמר: הא דמצינו שנוהגים לערב יין אפילו לאחר התסיסה, מני רבי אחא היא,

דתניא, רבי אחא מתיר לערב בדבר הנטעם. וכל הטועם יין המזוג ביין אחר מכיר בכך שהיין מעורב משום כך אין חוששין לאונאה, שהרי הלוקח טועם ממנו קודם שהוא לוקחו.

שנינו במשנה: ואין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו (וכו'):

ומקשינן: כיצד נותן לו את שמריו, והא אמרת רישא אין מערבין כלל שמרי יין ביין,,

וכי תימא, מאי נותן לו את שמריו, דקא מודע ליה ללוקח שבתוך היין נתן את שמריו, הא מדקתני סיפא מי שנתערב לו מים ביינו לא ימכרנו בחנות אלא אם כן מודיעו ללוקח שיש לו מים בתוך היין, ולא ימכרנו לתגר אף על פי שמודיעו מפני שמתכווין לרמות בו אחרים, מכלל, דדווקא שם התירו כשמודיע ללוקח. אבל ברישא, שמערב את השמרים ביין, התירו אף על גב דלא מודע ליה,

אמר רב יהודה: הכי קאמר, אין מערבין שמרים של יין שנעשה אמש ביין של יום, ולא יין של יום בשל יין אמש, משום ששמרי יין זה מקלקלין את יין זה, והוא הדין שאין נותנין שמרי יין זה ביין זה גם אם נעשו באותו זמן ^[47],

אבל נותן לו את שמריו של אותו יין שאין שמריו מקלקלין אותו.

תניא נמי הכי: רבי יהודה אומר: השופה, מערה בנחת יין לחבירו, הרי זה לא יערב יין של אמש בשל יום ולא של יום בשל אמש. אבל מערב של אמש בשל אמש ושל יום בשל יום.

אלמא אין איסור לערב שמרים ויין של אותו יין:

שנינו במשנה: מי שנתערב מים ביינו הרי זה לא ימכרנו בחנות אלא אם כן מודיעו וכו':

רבא אייתו ליה חמרא מחנותא, הביאו לו יין מהחנות, מזגיה, הוסיף בו מים כדרכו, וטעמיה. לא הוה בסים, טעמו, ולא היה מבוסם וטוב, שדריה, שלחו חזרה לחנותא,

אמר ליה אביי: והא אנן תנן מי שנתערב לו מים ביין לא ימכרנו וכו' ולא לתגר אף על פי שהודיעו, ואיך החזרת את היין המזוג במים לתגר? הרי הוא יבא למוכרו לאחרים, נמצאת עובר בלפני עוור!

אמר ליה רבא: מזגא דידי מידע ידיע, לפי שאני מוסיף הרבה מים עד שנראה לכל שהיין מזוג ואין חשש שיבא התגר להונות בו אחרים,

וכי תימא יש לחשוש דטפי ומחייליה, שיוסיף התגר יין לאותו יין שמזגו רבא בהרבה מים עד שלא תראה המזיגה לכל אדם, ומזבין ליה לאחרים,

אם כן, אין לדבר סוף, ואף מים יהא אסור למוכרם לחנווני שמא יערבם ביין, אלא על כרחך לא אסרו למכור לתגר אלא דברים שיכול לרמות בהם עצמם את לקוחותיו, כגון למכור לו יין מזוג. אבל יותר מכך אין חוששין:

מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו וכו':

תנא, הכל כמנהג המדינה, למחצה לשליש ולרביע,

אמר רב: ולא התירו לערב סתם, אלא בין הגיתות שנו, כשהיין עוד תוסס, שיש אז מעלה בעירוב היינות, אבל לאחר התסיסה אסור:

מתניתין:

רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבא אצלו, ונמצא מקפח את פרנסת שאר החנוונים. וחכמים מתירין.

וכן לא יפחות החנווני את השער למכור בזול, וחכמים אומרים מותר, ואדרבה המוזיל את המחיר זכור לטוב.

וכן לא יבור את הגריסין מהפסולת המצויה בתוכם, שמתוך כך הוא מרבה במחירם יותר מדי, דברי אבא שאול, וחכמים מתירין.

ומודים חכמים שלא יבור את הפסולת רק מעל פי מגורה - המקום שבו שומר את הפירות, ואילו בפנים השאיר את הפסולת, שאינו אלא כגונב את העין שהלקוחות סבורים שברר את הפסולת מתוך המגורה ^[48].

אין מפרכסין מייפים לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים:

גמרא:

מאי טעמייהו דרבנן המתירים לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות,

משום דאמר ליה לשאר החנוונים אנא מפליגנא אמגוזי, אני אחלק אגוזים, ואת פליג שיסקי, אתם תחלקו שזיפים [רש"י יומא פא א]: שנינו במשנה: ולא יפחות את השער וחכמים אומרים זכור לטוב וכו':

והוינן בה: מאי טעמא דרבנן שבירכו את המוזיל את המחיר? ^[49]

הערות

^[40] רש"י פירש שיש בישנים יותר קמח, אבל הרא"ש [כג] והטור [רכח] כתבו שהישנים טובים יותר לאכילה.

^[41] רש"י, אבל הרי"ף והרא"ש כתבו שאף ישנים בחדשים אסור מפני שהקונה רוצה לישנן.

^[42] צריך ביאור אם משביחו, אם כן פשיטא שמותר, ועיין חוות יאיר קצב אות כא.

^[43] רש"י, והטור כתב: "רך מותר לערבו בקשה לעולם".

^[44] רש"י, והרש"ש פירש שלא התירו לתגר לערב גרנות אלא רק כשאין לו ברירה כגון שיש לו רק מגורה אחת, אבל אם יש לו כמה מגורות ויכול לשים כל גורן במגורה נפרדת אסור לו לערב.

^[45] הראב"ד בשיטה ביאר, אין צריך לומר שאין מערבין חדשים יקרים [יפים] עם ישנים זולים [שאינם יפים] לפי שמשביח את הישנים בתרתי שמערבם עם חדשים ויקרים, אלא אפילו חדשים זולים וישנים יקרים אין מערבים לפי שיש בחדשים מעלה על הישנים שרוצה לישנם ולשומרם אצלו.

^[46] רש"י פירש: כל היכא דתני באמת הלכה היא ואין לגמגם בה, וכן כתב רבינו יהונתן בשיטה: הואיל שבאמת נשבע שכן הוא להודיענו בא שהלכה כמותו ואין לגמ גם בדבר. והרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות כתב שההיתר לערב יין קשה ברך הוא הלכה למשה מסיני, וכן כתב בספר המקח לרב האי גאון שער נט: הדא אמרה כל "באמת", הלכה למשה מסיני הוא. ובמהר"ץ חיות תמה על כך דבפשטות כוונת הגמרא שכך הוא המנהג ולא שיש על כך הלכה למשה מסיני עיין שם.

^[47] רש"י, אבל הריטב"א כתב שאפילו באותה חבית אין לערב שמרים של אמש בשל יום לפי שמקלקלות אותם.

^[48] התוספות יום טוב ביאר, דאף בזמן שאומר המוכר ללוקח בפירוש לא בררתי אלא את הפירות החיצוניים אסור, לפי שעל ידי שרואה בשעת המכירה על פי המגורה שכולם יפות אין עולה על ליבו שיש בפנים פסולת, ומשום כך לא אמרו שהוא גונב את העין אלא כגונב.

^[49] כך פירשו רש"י והנימוקי יוסף, ומשמע מדבריהם דפשיטא שמותר להוזיל ולא הוקשה לגמרא אלא מדוע בירכו את המוזיל, ועיין חכמת שלמה [רכח] שהביא תשובת פנים מאירות שאסר להוזיל דבר שאין הוזלתו גורמת לירידת השער, ותמה עליו דבגמרא משמע שמותר להוזיל בכל גווני והטעם של קא מוזיל תרעא אינו אלא סיבה לברכה שיהא זכור לטוב, עיין שם.

ואין צריך לומר שאסור לערב חדשים בישנים לפי שהישנים מעולים, ונמצא שהוא מוריד מן הערך.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And needless to say, one may not intermingle new produce with old produce, in the event that the old produce is superior, as with grains, since intermingling lowers its value.

Actually, they said: With regard to wine, they permitted one to mix strong wine with weak wine, because one thereby enhances it. One may not intentionally mix wine sediment with the wine, but one may give the buyer wine with its sediment; the seller is not required to filter the wine.

One who had water mix with his wine may not sell it in the store, unless he informs the buyer that it contains water. And he may not sell it to a merchant, even if he informs him of the mixture, as, although he is aware that there is water mixed with the wine, it will be used for nothing other than deceit because the merchant will likely not inform the buyer that it is diluted. In a place where they are accustomed to place water into the wine to dilute it and everyone is aware of that fact, one may place water in the wine.

The prohibition against mixing different types of produce applies only to an individual selling the produce of his field. By contrast, a merchant may take grain from five threshing floors belonging to different people, and place the produce in one warehouse. He may also take wine from five winepresses and place the wine in one large cask [pitom], provided that he does not intend to mix low-quality merchandise with high-quality merchandise.

GEMARA: The Sages taught: Needless to say, if the price of the new produce is four se’a for a sela and the price of the old produce is three se’a for a sela, one may not intermingle them together. That is full-fledged deceit, as one is selling inexpensive produce at the price of expensive produce. Rather, even if the price of the new produce is three se’a for a sela and the price of the old produce is four se’a for a sela, one may not intermingle them. This is because in this case the price of the new produce is higher, as people want to age the produce, i.e., new produce is more valuable to those who seek to place it in storage for a lengthy period, although it may be of inferior quality compared to old produce.

The mishna teaches: Actually, they said: With regard to wine, they permitted one to mix strong wine with weak wine because mixing the wine enhances it. Rabbi Elazar said: That is to say, every time a halakha is introduced with the phrase: Actually they said, it is an established halakha with regard to which there is no uncertainty.

Rav Naḥman says: And it is with regard to the period when the wine is among the winepresses, i.e., before the wine ferments, that they taught this halakha. When the wine is still in the process of fermentation, if different wines are mixed and ferment together, this enhances their flavor. By contrast, if they are mixed at a later stage, this will harm their flavor.

The Gemara asks: And today, when people mix old and new wine even when the wine is not among the winepresses, on what basis is mixing permitted? Rav Pappa said: It is because buyers are aware of the potential loss and waive it. Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is the opinion of Rabbi Aḥa, as it is taught in a baraita: Rabbi Aḥa permits mixing in a case where the product will be tasted before its purchase. Then there is no deceit, as when the buyer tastes it, he is immediately aware that it is a mixture, and the choice of whether or not to purchase the product is his.

The mishna teaches: And one may not intentionally mix wine sediment with the wine, but one may give the buyer wine with its sediment. The Gemara asks: But didn’t you say in the former clause of the mishna that one may not mix sediment at all? And lest you say: What is the meaning of: He may give the buyer wine with its sediment; it means that he informs the buyer that the wine contains sediment, this suggestion is not tenable. From the fact that the latter clause teaches: One may not sell it in the store unless he informs the buyer and he may not sell it to a merchant even if he informs him, it may be inferred that the former clause is speaking of a situation where one may sell it in the store even if he does not inform the buyer.

Rav Yehuda said: This is what the tanna is saying: One may neither mix sediment remaining from wine that he poured the night before with the wine of the next day, nor the sediment of the next day with the wine of the night before. But he may give the buyer sediment of that wine itself. That is also taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: With regard to one who pours wine for another, attempting to pour the liquid while leaving the sediment in the cask, that person may neither mix sediment remaining from wine that he poured the night before with the wine of the next day, nor the sediment of the next day with the wine of the night before. But he may mix the sediment of the night before with the wine poured the night before, and the sediment of the next day with the wine of the next day.

The mishna teaches: One who had water mix with his wine may not sell it in the store, unless he informs the buyer that it contains water. The Gemara relates: They brought wine to Rava from a store. He diluted it with water, tasted it, and it was not tasty. He sent it back to the store, so they could sell it there. Abaye said to him: But didn’t we learn in the mishna: And he may not sell it to a merchant, even if he informs him? Rava said to him: My dilution of the wine is evident to all, as I add more water than is typically added. And lest you say that the storekeeper will add wine, and sweeten the mixture, and sell it again, when the dilution is no longer evident, if this is a concern, there is no end to the matter. It should be prohibited to sell any wine to a merchant due to the concern lest he engage in deceit in its resale.

The mishna teaches: In a place where they are accustomed to place water into the wine to dilute it and everyone is aware of that fact, one may place water in the wine. It was taught: One may dilute the wine by adding water that will constitute one-half, one-third, or one-fourth of the mixture, in accordance with the local custom. Rav says: And it is with regard to the period when the wine is among the winepresses, before the wine ferments, that they taught this halakha. If wine is diluted at a later stage, the dilution will cause the wine to spoil.

MISHNA: Rabbi Yehuda says: A storekeeper may not hand out toasted grain and nuts to children who patronize his store, due to the fact that he thereby accustoms them to come to him at the expense of competing storekeepers. And the Rabbis permit doing so. And one may not reduce the price of sale items below the market rate. And the Rabbis say: If he wishes to do so, he should be remembered positively.

One may not sift ground beans to remove the waste, lest he charge an inappropriately high price for the sifted meal, beyond its actual value; this is the statement of Abba Shaul. And the Rabbis permit doing so. And the Rabbis concede that one may not sift the meal only from the beans that are close to the opening of the bin to create the impression that the contents of the entire bin were sifted, as this is nothing other than deception. One may neither adorn a person before selling him on the slave market, nor an animal nor vessels that he seeks to sell. Rather, they must be sold unembellished, to avoid deceiving the buyer.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the opinion of the Rabbis, who permit the free distribution of toasted grain and nuts? It is because the storekeeper can say to his competitors: I hand out nuts; and you hand out jujubes [shiskei]. All merchants are able to hand out goods that will attract children, and consequently this is not unfair competition.

The mishna teaches: And one may not reduce the price of items below the market rate. And the Rabbis say: If he wishes to do so, he should be remembered positively. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of the Rabbis, who not only condone the practice but even praise the person, saying that he should be remembered positively?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ביין התירו לערב קשה ברך פי' קשה חזק והוא משביח בערובו את הרך שאינו חזק כלל שבערובו הוא קולט מים יותר אבל רך בקשה לא ואף קשה ברך פירשו בגמ' דוקא בין הגתות שדרך העולם בכך מפני שהיינות מתוקים והשבח מתקיים אבל שלא בין הגתות אף קשה ברך אסור שאינו משביח אלא לפי שעה וזה מוכרו בשעת שבחו והוא חוזר לקלקולו ביד הלוקח ואם היה הדבר מורגש בטעמו מותר שכל הנטעם ומורגש בטעמו אין כאן אונאה:

אין מערבין שמרי יין ביין וכו' פירשו בגמרא אין מערבין שמרים של אמש בשל יום ושל יום בשל אמש ר"ל שהיין ששפה אמש ונשארו השמרים אין מערבין ביין ששופה היום וכן שמרים של יום זה ביין ששפה אמש ששמרים של יין זה מקלקלין יין אחר ויום ואמש לאו דוקא שאף ביום אחד מחבית לחבית אסור כלל הדברים שמרים של יין זה מקלקלין את האחר אבל נותן הוא את שמריו של יום בשל יום ושל אמש בשל אמש ר"ל שמריו של חבית עצמה כשהוא מערה אותה מכליו לכליו של קונה נותן שמריו לתוכו ודבר זה לא בשמרים גמורים אלא ביין עכור שבשולי החבית סמוך לשמרים והואיל ובר שתיה הוא אינו בדין אונאה וכן אין מערבין יין במים ומי שנתערב לו מים ביינו לא ימכרנו בחנות ר"ל מעט מעט ובחזקת שאין בו מים אא"כ הודיעו ר"ל שיודיע ללקוחים שיש בו מים ולא ימכרנו לתגר כלו ביחד אע"פ שמודיעו שאינו לוקחו אלא לרמות בו אחרים ואף בזה פירשו בגמרא שאם היה מזגו נכר בטעמו מותר:

מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו ופירשו בגמ' כפי מנהג המדינה אם מחצה אם שליש אם רביע ומ"מ פירשו בגמרא דוקא בין הגתות שסתם בני אדם יודעים בכך אבל שאר ימות השנה אסור:

התגר הלוקח תבואה הרבה כדי למכור לוקח מכמה גרנות ונותן לתוך מגורה אחת שהכל יודעים שכך דרכו לקנות מהרבה ושאינו כלו משדה אחת ובחזקת כך הם לוקחים וכן ביין מכמה גתות ונותן לתוך פיטס אחד אע"פ שאפשר שזה רך וזה קשה ובלבד שלא יתכוין לערב ולמכור את הפגום בהבלעת המושבח ושיוציא קול שהכל מגת אחת ומגרן אחת:

ר' יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שהוא מרגילן בכך לבא אצלו ונמצאת אונאה לשאר חנונים וחכמים מתירין שהרי יכול לומר אנא פליגנא אמגוזאי את פלוג שויסקי והם מיני פירות מעולים יותר מן האגוזים והלכה כחכמים ולא יפחות את השער ר"ל למכור בזול יותר משאר חנונים מפני שמרגיל את הכל אצלו בכך ושאר חנונים מקפחים את שכרם בכך וחכמים אומרים עושה וזכור לטוב והלכה כחכמים ולא יבור את הגריסין שמתוך שהוא בוררם ונמצאו נקיות מכל פסולת ימכרם ביותר וחכמים מתירין שאין אונאה בדבר הנראה כלומר שהרי הלוקח רואה פסולת שבשאר גריסין ומתבונן בעצמו מה שראוי לעלות בדמיהן של אלו ולא ירבה בדמים אלא כפי הראוי והלכה כחכמים ומודים חכמים שלא יבור לו על פי המגורה וישאר הפסולת בתוכה שמתוך שהוא רואה פי המגורה מנוקה אף הוא דן בעצמו על החבית כלה שהיא מנוקה ונמצא לוקח מתאונה ואין זה אלא כגונב את העין:

אין מפקסין את האדם ואת הבהמה ואת הכלים כדי שיראו כחדשים ופירוש הדברים באדם שאם היה לו עבד או אמה למכור ומתוך זקנתם נראין בהם סימן זקנה והוא שער לבן אין צובעין אותם שיראו שחורים לרבות במחיריהם ובכלים שאם הם ישנים שלא יקלפם עד כדי שיראו כחדשים ובבהמה שמכין אותה הרבה עד שבשרה נופח ונראה כבעלת בשר שירבו הקונים במחיר שלה ואפילו מכרה בדמים קלים מ"מ יש כאן גנבת הדעת וכן יתבאר בגמרא שאין משקין את הבהמה מים של סובין כדי שתעלה בנפיחה לדמים מרבים ואין נופחין בקרבים ובני מעים הנמכרים בבית הטבח כדי שיראו רחבים ושמנים ואין שורין את הבשר במים כדי שילבין ויראה שמן מתוך לבנותו וכן כל כיוצא בדברים אלו וכבר התבאר במסכת חולין שאסור לגנוב דעת הבריות אפילו של גוי ושאין מוכרין לו בשר נבלה בחזקת שחוטה אע"פ שהנבלה אצלו כשחוטה:

ומ"מ כלים החדשים מותר לעשות בו ציורים ומיני יפויים כדי שיקפצו עליהם לוקחים כגון חוטי משי בסרבל סביב או בשאר הבגדים ולהעביר שן חלקה על הקרמין להחליקן ולהראות לעמים את יפים וכן להדק בגד פשתן במקבת עץ להראות חוטיו דקים יותר וכן כל יפוי שבכלים חדשים ואע"פ שמרבה בדמיהם על כך אין אנו קפידים יודע הוא ומוחל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

ונשלם הפרק ת"ל:

אין מערבין של אמש בשל יום. פירש רש"י דאמש ויום לאו דוקא אלא שלא יערב מחבית זו לחבית זו ונקט אורחא דמילתא. והנכון דאפילו באותה חבית אין לו לערב שמרים של אמש בשל יום שמקלקלות אותן וכן פירשו בתוספות. הריטב"א.

וזה לשון הריצב"ש: אמר רב יהודה הכי קתני וכו'. פירש רש"י דשל אמש בשל יום לאו דוקא וכו'. ובתוספות מצאתי שאפילו שמרים של אותו יין עצמו לא יתנם כי אם ביום עצמו אבל למחר לא יערבם והטעם לפי שהשמרים כיון שעמדו מיום ליום בלא יין כשחוזר ומערבן ביין מקלקלין אותו וכן היא שנויה שם אין מערבין שמרי יין ביין אבל נותנין לו שמריו כיצד היה שופה יין לחמריו נותנין לו שמרי אותו יין אבל לא שמרי יין אחר אף כשאמרו נותן לו שמריו נותן של היום היום ושל למחר למחר אבל לא של היום למחר ולא של מחר להבא. עד כאן.

למחצה לשליש ולרביע. פירוש אם נהגו ובין הגתות שנו שכן היה המנהג ואם לא ערב בין הגתות שוב אינו יכול לערב מפני שמפסידין אותו לאחר זמן מועט והוא מוכרו עתה עד שלא יבא ההפסד והחנוני משהא אותו והוא נפסד בידו.

בפרש"י בד"ה מפני שמשביחו כו' אבל ישנים בחדשים שפיר דמי עכ"ל הרי"ף והרא"ש חולקין בזה דאף ישנים בחדשים אסור מפני שהקונה חדשים רוצה לישנן וק"ל:

סליק פרק הזהב

גמרא הא מני רבי אחא הוא. ר"ל האידנא אבל לא מתני' דא"כ אף רך בקשה יהיה מותר ועוד דקאמר מפני שמשביחו:

גמ' הא אמרת רישא אין מערבין כ"לל. דייק כ"לל [ר"ל דעיקר קושיתו משמע משום דאין מערבין כ"לל] ואי בלא כלל לא קשה מנ"ל לדייק כלל [דהא במתני' לא תני מלת כלל] ועיין:

ברש"י בד"ה מפני שמשביחו וכו' ישנים בחדשים שפיר דמי. וא"כ הו"מ למיתני ג"כ ברישא באמת [אמרו ישנים בחדשים מותר] וכו' גם אין סברא דהא איכא דניחא ליה לישנן ודוחק לומר דמעט אינו מזיק בחדשים ומצי לישנן ועיין באשר"י ורי"ף וגירסתן הוא בגמ' בהיפוך:

בתוס' בד"ה רבא כו' ונראה דרבא מוקי מזיגה דהאי קרא ביין השרוני. אבל כ"ע לא ס"ל כרבא ומוקי להאי קרא אף בשאר יין ומזיגת על חד תרין ועיין בתוס' מסכת שבת פרק המוציא יין:

משנה לתוך פיטוס. כצ"ל בסמ"ך מלשון בעלי פטסין (ביצה טו ב):

רש"י ד"ה שלא יתכוין. ולהוציא קול כו'. עי' ברא"ש שלשונו מכוון יותר ופשטות לשון המשנה משמע לי דר"ל דלא התירו לו רק בשאין לו מגורות כ"כ שיוכל לתת כל גורן במגורה לבד אבל אם יש לו והוא נותנן במגורה א' כדי לערבן אסור:

במשנה פיטום. נ"ב נ"ל דגרס פיטם בסמ"ך וחבריו בהמוכר [ב"ב צ"ג ב׳ צ"ז ב'] ובי"ט [ביצה ט״ו ב'] ור"ה [כ״ז א״ב כ"ח א'] ובכלים [פ״ג מ"ו]:

רש"י ד"ה לא את האדם עבד כנעני כו'. נ״ב אבל בעבד עברי נראה דלית לן בה. כיון דאין גופו קנוי קנין עולם. והוי ליה עני ישראל דמצוה לפרנסו. וכן אמה העבריה. ואצ״ל שמותר לפרכס וליפות הבת לקדשה להגון שתמצא [חן] בעיניו אפי' היא כעורה. כההוא עובדא [נדרים ספ"ט] דהכניסוה לבית רי"ש וייפוה כו'. ברם ה"מ בכעורה גרידא. אבל אם יש בה מום מן המומין שפוסלין בנשים ומפרכסת להסתירו. אין אונאה גדולה ממנה לו ולה שסופה לצאת בלא כתובה ואיכא בושת טובא. מיהא מספקא מילתא בזקנה שאינה רותחת דלא הוי מומא אי שרי לצבוע שערה כעובדא דבסמוך. ונראה דאונאה גדולה הוי אם היא כל כך זקנה שאינה ראויה לילד ומוציאה:

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זָכוּר לַטּוֹב. בחלוקה דקליות ואגוזים אמר וַחֲכָמִים מַתִּירִים ולא אמרו זָכוּר לַטּוֹב כי הוא עושה להנאת עצמו ולמה נברכנו? אך בחלוקה דפוחת השער שיש בזה הנאה לבני אדם שעל ידי כך אוצרי פירות מוכרים בזול ולכך ראוי זה לברכה.

וּמוֹדִים שֶׁלֹּא יָבֹר מֵעַל פִּי מְגוּרָה, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּגוֹנֵב אֶת הָעַיִן. מקשים הוה ליה למימר גוֹנֵב ומאי כְּגוֹנֵב בכף הדמיון?
ונראה לי בס"ד דאין זה גונב ממש דהן אמת דתחלה ראה הלוקח פני המגורה הגריסין נקיים מן הפסולת מכל מקום בעת ששוקל לו הגריסין הוא לוקח מן התחתונות שנראין הפסולת בהם ובידו שלא יקנה בעת שראה אותם בכף מאזנים שיש בהם פסולת ונמצא דסבר וקביל ומחל אך אמר כְּגוֹנֵב מפני שבערמה זו משך את הלוקח אצלו לקנות בחשבו שכל הגריסין נקיים הם ואחר שהניח הגריסין בכף מאזנים לשקול בוש לחזור בו אחר שפסק הדמים ונמצא סבר וקביל מחמת הבושה ולכן אמר כְּגוֹנֵב בכ"ף הדמיון.

אֵין מְפַרְכְּסִין לֹא אֶת הָאָדָם וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא אֶת הַכֵּלִים. נראה לי בס"ד נקיט שלש אלה על דרך לא זו אף זו דמפרש בגמרא אדם בעבד כנעני שהוא זקן ואין מוצא לו קונים וצובעו וחושבין שהוא בחור וקונים אותו ואם כן זה ודאי אסור דאפשר יפסיד הלוקח כל המעות דעבד זקן אינו כלום וְנְהוּם כְּרֵיסֵיהּ, לָא שָׁוִי אבל בהמה דלא שייך בה האי פסידא הוה אמינא דאין בזה מיחוש. ולא מבעיא בהמה דמעשיו אינם עושין לה שבח כלל כי משקה לה מי סובין שהוא מראה הכל לשעה וכן סריקת שערה הוא מראה לשער לשעה לכך אסור דהוי גונב דעת אבל כלים ישנים שצובען ונראין חדשים שזה עושה שבח בגופם שהוא דבר המתקיים בהם וכל בעל הבית עושה כן בביתו לכלים שלו שגם הלוקח אם היה כלי שלו כך עושה לו כך הוה אמינא דשרי, וקא משמע לן דגם זה אסור משום גונב דעת שהלוקח חושב הוא חדש וחשוב מעצמו ונותן דמים יותר ואינו שוה כך.

בגמרא תניא נמי הכי ר"י אומר השופה יין לחבירו כו' אבל מערב כו'. ויש להקשות דהא לעיל בפ' המפקיד פליגי אמוראי דאביי אמר דלרבי יהודה מותר לערב שמרים ולרבנן אסור לערב והיינו של יום בשל יום ורב פפא אמר להיפך דלר' יהודה אסור ולרבנן מותר וא"כ אמאי לא מקשה מהאי ברייתא לר' פפא דהא חזינן דר' יהודה שרי בהדיא וכן אליבא דאביי קשה להיפך מאי סייעתא מייתי הכא מהאי ברייתא דלמא ר' יהודה לטעמיה דשרי לערב אבל לרבנן אפי' של יום בשל יום אסור ואף ע"ג דפשטא דמתני' ע"כ משמע דשרי כדפריק רב יהודה מ"מ מהכא ליכא סייעתא כיון דבלא"ה פלוגתא דתנאי היא ומצינו למימר דר"י לטעמיה אבל תנא דמתני' דלמא כרבנן ס"ל. והנראה מזה שיש לחלק בין שמרי יין לשמרי שמן דבשמן דוקא פליגי ר"י ורבנן אבל ביין כ"ע מודו דשרי. ובאמת ראיתי להרא"ש ז"ל בפ' המפקיד שנסתפק בזה אם יש לחלק בין יין לשמן או לא וקשיא לי מאי מספקא ליה דע"כ צריך לחלק דאם לא כן תקשה האי ברייתא לרב פפא ומכ"ש דלמאי שכתב הרא"ש שם לחלק עוד דהתם במוכר בשעת הבדים יש להתיר טפי א"כ קשה יותר דאפילו בשעת הבדים אסר ר' יהודה והכא שרי לגמרי אלא ע"כ דיש לחלק בין יין לשמן ועי' בב"י ח"מ סי' רכ"ח ובמגיד משנה פי"ח מהל' מכירה ולפי מה שמצאתי בתוספתא נ"ל דבלא"ה מתני' דהכא ר' יהודה היא מדשרי לערב יין קשה ברך שהם דברי ר"י שם ועליה מסיק הא דשל אמש בשל יום דמייתי הכא אבל ת"ק פליג עליה ואוסר לערב קשה ברך ובזה נתיישב ג"כ הא דקאמר לעיל כל באמת אמרו הלכה היא והלכה מכלל דפליגי ע"ש ודו"ק:

סליק פרק הזהב

איזהו נשך פרק חמישי

במשנה איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין. הא דלא נקיט שני דינרין או סלעים בשלשה דומיא דסאתים בשלש אפשר לפרש דאגב אורחא קמ"ל דלא תימא כיון דזימנין דמייקרי סלעים או זילי דינרין וקאי ה' בסלע אם כן תו לא הוי ריבית דאורייתא דאין זה דרך הלואה אלא דרך מקח וממכר כיון שאינו נותן לו מאותה מטבע עצמה כי היכי דשרינן לעיל בפ' הזהב ביפה דינר וטריסית וכמ"ש התוספ' שם וקמ"ל דאפ"ה אסור דהא התם נמי לא שרי אלא ביש לו עכשיו דינר וטריסית בביתו דה"ל לגמרי מקח וממכר משא"כ הכא דאיירי דרך הלואה אסור בכה"ג דבתר מעיקרא אזלינן וכיון דבשעת הלואה קיימי ד' דינרין בסלע ה"ל ריבית גמור מדאורייתא דהא אידי ואידי טיבעא הוי ומה"ט נמי שמעינן דסלע בד' דינרין מותר אפילו מדרבנן ולא חיישינן שמא יוקרו כיון דתרווייהו טיבעא הוי משא"כ במטבע של זהב על של כסף לעולם שרי מדאורייתא ואסור מדרבנן דחד לגבי חבריה פירא הוי לגביה וה"ל דרך מקח וממכר וק"ל:

בפרש"י בד"ה לריבית דאורייתא דרך הלואה משמע כדכתיב מרבה הונו בנשך ובתרבית עכ"ל. נ"ל לפרש דמלשון מרבה הונו קא דייק דמשמע דרך הלואה דכל ריבית דרך הלואה וודאי מתרבה הונו ע"י כך שמלוה סלע בה' דינרין או סאתים בשלש משא"כ דרך מקח וממכר לא פסיקא מילתא שיתרבה הונו ע"י כך דנהי דקרי ליה ריבית דרבנן משום מרבה שכר לעצמו והיינו היכא שנתייקרו מ"מ זימנין נמי דמפסיד דאטו יוקרא שכיח זולא לא שכיח ואם כן מדכתיב מרבה הונו בלשון הוה משמע שתמיד מתרבה הונו באיסור זה ע"כ היינו דרך הלואה כן נ"ל ובחידושי מהר"ם ז"ל כתוב בדרך אחר ע"ש:

בתוספות בד"ה למה חלקן הכתוב כו' וא"ת ולמה שנה בלשון לכתוב כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך כו' עכ"ל. כן הוא בנוסחאות הישנים והגיה מהרש"ל ז"ל לכתוב את כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך והקשה בספר תורת חיים דהא למאי דמסיק רבינא לקמן דהא דחייב בשני לאוין בין בכסף בין באוכל ילפינן מדכתיב בנשך ובמרבית גבי הדדי משמע דקאי תרוייהו לפניהם ולאחריהם ואם כן מאי מקשו התוספות דלכתוב את כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך דאי הוו כתיב הכי לא שייך למידרשיה לעבור בשני לאוין ולמימר דהוי כאילו כתיב את כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך דאף אי הוי כתיב הכי לא שייכי שני לאוין בכה"ג אלא דווקא כשהם שני שמות כגון נשך ותרבית וע"כ מוכח כן מדאמרינן לקמן בסמוך בברייתא אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר כו' ומאי קושיא דלמא לעבור בשני לאוין דנשך אע"כ מדקאמר תנהו ענין לרבות כסף משמע דדוקא בכה"ג שייך שני לאוין כיון שהם שני שמות נשך ורבית ולא בשם אחד ואם כן מאי מקשו התוספות דלכתוב בנשך ובנשך כל זה מלשון התורת חיים. ובאמת בהשקפה ראשונה היה נ"ל דבחנם הגיה מהרש"ל ז"ל אלא שיש לקיים הגירסא כמו שהיא בדפוסים הישנים דקושית התוספות אמאי שנה בלשון לכתוב את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך וכוונתם בזה אמאי שנה למיכתב ברישא דקרא את כספך ובסיפא אכלך אלא ה"ל למיכתב אידי ואידי כספך והיינו למה שאפרש בסמוך דכל מילי שייך בכלל כספך לחוד אלא דא"א לפרש כן דהא איצטריך למיכתב כספך ואכלך שאם נתן כסף ואוכל בריבית בהתראה אחת חייב עליה שנים שהן ארבע דהיינו על נשך ותרבית דכסף ועל נשך ותרבית דאוכל כדמצינו לענין רחים ורכב והרבה כיוצא בהם מאי דלא הוי ידעינן אי הוי כתוב אידי ואידי כספך אע"כ דקושי' התוספות כמו שכתב מהרש"ל ז"ל וא"כ קשה קושי' התורת חיים וגם בזה היה נ"ל ליישב לכאורה דדוקא גבי נשך כסף לא שייך לאוקמי בשני לאוין דנשך כיון דליכא אלא חדא לאו דכולהו אלא תשיך דכתיב ברישא קאי ומש"ה לא שייכי שני לאוין אלא דוקא כשהם שני שמות כגון נשך וריבית דבכה"ג ודאי חייב שנים אפילו היכא דכולהו מחד לאו נפקי משא"כ הכא בקרא דאת כספך דכתיב תרי זימני לא תתן א"כ אפי' הוי כתיב תרי זימני נשך אפ"ה שייך שני לאוין כיון שהם שני לאוין גמורים וכ"כ התוספות בפ' המקבל גבי רחים ורכב מההוא דכל חלב שור וכשב ע"ש. אלא דאכתי קשיא דהא הני תרי לא תתן איצטריכו חדא אכסף וחדא אאוכל לעבור בשנים בכסף ואוכל בהתראה אחת אבל הא דילפינן דבכסף לחוד חייב שנים וכן באוכל היינו מדדרשינן בנשך ובמרבית לפניהם ולאחריהם וא"כ לעולם ליכא אלא חד לא תתן בכסף וחד באוכל ולא שייך לחייבו שנים בכל א' אלא משום שני שמות דנשך ותרבית משא"כ אי הוי כתיב בנשך ובנשך ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בפרש"י בד"ה ת"ל לא תשיך לאחיך נשך אוכל ומקרא זה בלוה נאמר כו' ומיהו שמעת מינה דשייך לשון נשך באוכל עכ"ל. ויש לדקדק דמה בכך דשייך לשון נשך באוכל מ"מ דלמא גזירת הכתוב הוא דלוה חייב בין בכסף בין באוכל ומלוה לא חייב בנשך כסף ואפשר דכוונת רש"י כיון דלעיל מיניה כתיב קרא סתמא אל תקח מאתו נשך ותרבית ואשכחן נמי בעלמא דשייך לשון נשך באוכל א"כ ע"כ דהאי נשך סתמא קאי נמי בין בכסף בין באוכל ועי"ל דבלא"ה נמי יש לומר דכל מילי בכלל כספך הוא כדקי"ל בכל דוכתי דשוה כסף ככסף וכמ"ש התוס' לעיל דף נ"ד גבי ונתן הכסף אלא הא דס"ד מעיקרא דכספך דהכא דווקא היינו משום דכתיב ובמרבית לא תתן אכלך א"כ משמע דקראי דווקא כתיבי דלא שייך לשון נשך אלא בכסף וריבית באוכל אבל מדכתיב בקרא אחרינא דשייך לשון נשך באוכל ממילא אמרינן דהאי נשך דכתיב גבי כספך היינו נמי בכל ענין דשוה כסף ככסף כמו בכל דוכתי אלא דנראה שרש"י ז"ל לא כיון לזה ועיין מ"ש הנמוקי יוסף בזה:

ואין צ''ל חדשים בישנים. פסק למכור לו ישנים לא יערב בהן חדשים שהישנים יבישים ועושין קמח יותר מן החדשים: מפני שמשביחו. קשה משביח את הרך לפיכך פסק עמו רך מערב בו קשה ודוקא קתני קשה ברך ולא רך בקשה פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך וכן אין צריך לומר חדשים בישנים דוקא אבל ישנים בחדשים שפיר דמי: אין מערבין שמרי יין ביין. בגמרא מפרש לה: ימכרנו בחנות. פרוטה פרוטה: אלא א''כ הודיעו. לכל אחד ואחד מהן שמים מעורבין בו: ולא לתגר. ימכרנו ביחד ואף על פי שמודיעו: לפי שאינו לוקחו אלא לרמות. ולמכרו בחנות: מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו. דכיון שנהגו אין כאן טעות שכל היינות בחזקת כן: התגר נוטל מחמש גרנות וכו'. שהכל יודעין בו שלא גדלו בשדותיו ומבני אדם הרבה לוקח ובחזקת כן לוקחין: מגורה. אוצר שאוצרין בו תבואה גורן הוא שדשין וזורין בו את התבואה ודרך התגר לקנות מבעלי בתים בשעת הגורן ולהכניס למגורה שלו: שלא יתכוין לערב. ולהוציא קול לקנות הרוב ממקום משובח לערב בו ממקום אחר ושכיניו סבורין שכל הפירות מאותו מקום: גמ' ת''ר אין צריך לומר חדשות מארבע. סאין בסלע: וישנות משלש. סאין בסלע: דאין מערבין. חדשות בישנות דהואיל ובחזקת ישנות מוכרן נמצא מאנהו ומוכר לו זולות בתורת יקרות: אלא אפי' חדשות משלש וישנות מארבע אין מערבין. ואע''פ שהחדשות יקרות מהן: מפני שאדם רוצה לישנן. מפני שעילוי דמיהן של חדשות אינן מפני שהן טובות כישנות אלא שאדם רוצה לישנן וזה שפסק עמו על הישנות אינו רוצה לישנן לפיכך אסור לערב בהו חדשות ואפי' מעולות בדמים: עדא אמרה. זאת אומרת כל עדא כמו הדא: באמת הלכ'. מדיהב טעם למילתי' מפני שמשביחו ואין לגמגם בדבר ונקט בה למתניתין באמת ש''מ כל היכא דתני באמת הלכה ואין לחסם ולגמגם בדבר: ובין הגיתות שנו. דמשביחו שתוססין זה עם זה ונעשים טעם אחד אבל לאחר הגיתות שכבר קלט כל אחד ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו: דידעי. הכל יודעים שהוחזקו לערב: בדבר הנטעם. שאדם טועם קודם שלקחו ויכול להבחין שנתערב בו: והא מדקתני סיפא. ומפליג בין הודיעו ללא הודיעו מכלל דרישא דקתני אבל נותן לו את שמריו אע''ג דלא אודעיה: של אמש. מיין ששפה אמש ונשארו השמרים אין מערבין אותו ביין ששפה היום ששמרי יין זה מקלקלין יין אחר: אבל נותן הוא לו את שמריו. של יין עצמו ויום ואמש לאו דוקא והוא הדין ליום ויום משתי חביות אלא אורחא דמילתא נקט דסתם יום ואמש משתי חביות: השופה יין. כל דבר הצלול הנזרק בנחת מכלי אל כלי שלא יתערבו בו שמרים קרו לה שפייה: מזגיה. נתן בו מים שכן דרכו: בסים. מבוסם וטוב: והא אנן תנן ולא לתגר שאינו אלא לרמות כו'. וחנווני היינו תגר ויחזור חנווני זה וימכרנו בחזקת יין בחנות והרי המים מעורבין בו ואתה מכרת לו ואיכא לפני עור (ויקרא יט): מזיגא דידי מידע ידיע. שאני נותן בו מים הרבה: וכי תימא מייתי חמרא חייא ומערב ביה. עד שלא יהא ניכר טעם המים: א''כ. דלכולי האי חיישינן: אין לדבר סוף. שאף המים לבדם אסור למכור לחנווני שמא יערבם ביין ולא חשו אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשוי לרמות בו כמות שהוא עכשיו: למחצה לשליש ולרביע. הכל כמנהג המדינה יטיל מים אם מחצה מחצה אם שליש שליש: מתני' ולא יפחות את השער. למכור בזול מפני שמרגיל לבא אצלו ומקפח מזונות חבירו: זכור לטוב. שמתוך כך אוצרי פירות מוכרין בזול: גריסין. פולין גרוסות בריחים אחת לשתים: לא יבור את הפסולת. לפי שמתוך שנראות יפות הוא מעלה על דמיהם הרבה מדמי הפסולת שנטל מהם: וחכמים מתירין. טעמא מפרש בגמרא: ומודים שלא יבור מעל פי המגורה. למעלה להראות יפות ואת הפסולת שבתוכו לא בירר: לפי שאינו אלא כגונב את העין. בברירה זו: ואין מפרכסין. מפ' בגמרא: לא את האדם. עבד כנעני העומד לימכר: גמ' שיסקי. פרונ''ש: מאי טעמא. נקט זכור לטוב לשון ברכה:

ואין צ''ל חדשים בישנים. משום דאמר בפ' המוכר את הספינה (ב''ב דף צא:) דכל מילי עתיקי מעלו בר מתמרי שיכרא והרסנא: [מאי] (אבל) נותן לו שמריו דקמודע ליה. דס''ד דאפ''ה אסור שלא ירמה בו אחרים: רבא אייתו ליה חמרא. רבא גרסינן דאשכחן שהיתה מזיגתו משונה כדאמרינן בנדרים (דף נה.) ובכיצד מעברין (עירובין דף נד.) דמיא האי מזיגא למזגא דרבא בריה דרב יוסף בר (חייא) והשתא ניחא הא דאמר רבא בפרק המוציא יין (שבת דף עז. ושם ד''ה דאמר) כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לז.) אמרינן אל יחסר המזג שאם הוצרכו מהם לצאת אם יש שם כ''ג כנגד סנהדרי קטנה יוצאים ואם לאו אין יוצאים משמע דמזיגה על חד תרי דקרא [איירי] במזיגת סתם בני אדם ומיהו קשה דמשמע התם דס''ל לרבא דעיקר מזיגה כך דינה דמוקי מתני' דבמזוג ב' חלקים מים ואחד יין ביין השרוני דוקא דרפי ונראה דרבא מוקי מזיגה דקרא דאל יחסר המזג ביין השרוני והרב מנחם מיוני פירש דאל יחסר המזג שלא יחסרו נ' מסנהדרי גדולה דמזג בגימ' נ' אבל אם יחסר מ''ט ישארו כ''ב ואין ב''ד שקול מוסיפין עליהם אחד הרי כ''ג ומיהו בירושלמי משמע דאיירי במזיגת יין ממש: