בבא מציעא ס ע"ב

דף ס - ב

ומבארינן: משום דעל ידי שהוא מוזיל קא מרווח לתרעא, יורד המחיר אצל שאר המוכרים ^[50]. [תרעא, שער]:

שנינו במשנה: ולא יבור את הגריסין דברי אבא שאול וחכמים מתירין וכו':

ומבארינן: מאן חכמים? רבי אחא.

דתניא, רבי אחא מתיר בדבר הנראה לעין, ויכול הלוקח לראות כמה הגריסין שווים יותר מחמת הוצאת הפסולת ומסכים לעלות בדמיהם כדי שלא יצטרך לבררם בעצמו:

שנינו במשנה: אין מפרכסין לא את האדם וכו' ולא את הכלים:

תנו רבנן: אין משרבטין, אין זוקפים את שער הבהמה כשרביט כדי שתראה שמינה,

ואין נופחין בקרביים הנמכרים באיטליז כדי שיראו גדולים,

ואין שורין את הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן.

ומבארינן: מאי אין משרבטין את הבהמה? כיצד מזקיפים את שערות הבהמה,

הכא בבבל תרגמו, על ידי שמשקים את הבהמה מיא דחיזרא, מי סובין, שערותיה נזקפות, ועל זה אמרו במשנה שאין לעשות כן.

זעירי אמר רב כהנא: שערות הבהמה נזקפות על ידי מזקפתא, שמקרצפים את שערותיה במגרדת.

שמואל שרא, התיר למרמא תומי לסרבלא, לתפור חוטי משי סביב הבגד ליפותו.

רב יהודה שרא לכסכוסי קרמי, לשפשפף בגדי צבעונים במי סובין.

רבה שרא למידק צרדי, להדק את חוטי הבגד עד שיראו דקים.

רבא שרא לצלומי גירי, לצייר על הבגד חיצים.

רב פפא בר שמואל שרא לצלומי דיקולי, לצייר על הבגד סלים.

ומקשינן: איך התירו כל אותם אמוראים למוכרי בגדים ליפותם, והא אנן תנן אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים, ומתרצינן: לא קשיא. הא דמצינו שהתירו האמוראים למוכרים ליפות את מרכולתם מדובר בבגדים חדתי, חדשים, שאין בכך אונאה וכל הרוצה להוסיף על מחירם מחמת נוים יוסיף,

והא דאסרו במשנתנו ליפות את הכלים, מדובר בכלים עתיקים, שאם ייפה אותם עלולים הלקוחות לטעות בהם ולשלם עליהם כאילו הם חדשים.

שנינו במשנה: אין מפרכסים את האדם.

ומבארינן: פירכוס דאדם, מאי היא?

כי הא דההוא עבדא סבא, עבד זקן, דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה, שצבע בשחור את שערו וזקנו, אתא אותו עבד זקן לקמיה דרבא, ואמר ליה, זיבנן! קנה אותי לעבד ^[51],

אמר ליה רבא: אני מעדיף לקחת עניים שישמשוני ולפרנסם, כמו ששנינו "יהיו עניים בני ביתך".

לאחר זמן אתא, הזדמן העבד לקמיה דרב פפא בר שמואל, וזבניה וקנאו רב פפא.

יומא חד אמר ליה רב פפא לעבדו: אשקיין מיא! השקיני מים.

אזל, הלך להביא מים, וניתזו המים על העבד, וחווריה לרישיה ולדיקניה, הסירו המים את הצבע השחור מראשו וזקנו, ונתגלה שהוא זקן.

אמר ליה העבד לרב פפא: חזי, דאנא קשיש מאבוך. ראה שאני זקן מאביך, שמואל.

קרי רב פפא בר שמואל אנפשיה את הפסוק [משלי י"א] "צדיק מצרה נחלץ [רבא, שלא קנה את העבד] ויבא אחר תחתיו [רב פפא, שקנאו] ".

הדרן עלך פרק הזהב

פרק חמישי - איזהו נשך

ולכן, דנה המשנה:

מתניתין:

איזהו נשך, שהוא לשון חכמים לגבי ריבית האסורה מן התורה, ואיזהו תרבית, שהוא לשון חכמים לגבי ריבית האסורה רק מדרבנן?

ומבארת המשנה: איזהו נשך? -

זה המלוה סלע, שהיא ארבעה דינרים, בתנאי שיחזיר לו הלווה עבורם, חמשה דינרין.

זהו אופן אחד האסור מן התורה, מפני שבא דרך הלוואה, ונקצץ מראש.

האופן השני הוא: כגון שהלווה סאתיים חיטין בתנאי שיחזיר לו עבורן שלש סאין חיטין.

כל זה אסור מן התורה, והשתמשו חכמים לגבי איסור זה בלשון "נשך", מפני שהוא, המלווה, נושך על ידי קציצה זו את הלווה, בכך שמכריחו לשלם יותר מאשר קיבל ממנו.

איזהו "תרבית", שהוא לשון חכמים לגבי ריבית שאינה אסורה אלא מדרבנן? -

זה המרבה בפירות.

כלומר, האופן של תרבית הוא, שמרבה הלוקח את ממונו על חשבונו של המוכר, בדרך של פסיקה על הפירות במקח וממכר.

וממשיך התנא ומפרט: כיצד? איך ומתי, יש איסור של "פסיקה" על הפירות שהוא דרך ריבית.

ומביא התנא דוגמא של פסיקה, שתחילתה בהיתר וסופה באיסור:

לקח הימנו חיטין, ראובן הלוקח, פסק עם שמעון המוכר, שיספק לו שמעון חיטין למשך ימות השנה, בדינר זהב הכור. כלומר, שילם ראובן לשמעון על כור חיטים דינר זהב, ששויו הוא כ"ה דינרי כסף.

וכן השער - כך היו החיטין נמכרים בשוק באותה שעה. ולכן, גם אם אין עתה חיטים לשמעון המוכר, יכול הוא להשיג עתה חיטים בשער הזה, במעות שקיבל מראובן, בכל מקום שירצה. והרי זה כמי שיש לשמעון חיטים בביתו, שפשוט הדבר, שיכול לפסוק עם ראובן שיתן לו אותם חיטים מעט מעט במשך השנה, וליטול עתה את כל הכסף עבורם.

והתועלת בכך היא, כי מאחר ויצא השער, אין המוכר נחשב כאילו לוה מעות מהקונה כדי שיעמיד לו חיטים במשך השנה [אפילו אם יתייקרו אז החיטים, וירויח הקונה על חשבון המוכר], אלא אנו דנים כאילו נגמר המקח מיד על החיטים שבשוק. ומעתה אין מקום לחשוש שמא יתייקרו החיטים, ויהיה בזה ריבית. עד כאן חלק ההיתר.

וממשיך התנא לבאר כיצד יש איסור בדבר, בהמשך:

אך אם כעבור זמן, עמדו [נתייקרו] החטין, ומחירן עתה בשוק הוא בשלושים דינרים, ולא בכ"ה, כאשר היו נמכרין עד עתה.

ואז, אמר לו ראובן הלוקח לשמעון המוכר: תן לי חטיי שפסקתי עמך, משום שאני רוצה למוכרן עתה, וליקח בהן [בדמי החיטים שהתייקרו, ושוים עתה שלשים] - יין.

וכאן מתחלק הדין, באופן זה: אם המוכר אכן יתן ללקוח חיטים בשווי שלושים, כפי שביקש, אין בזה כל איסור, מאחר ויצא השער בשעת הפסיקה, ונחשב המקח כאילו נגמר אז, וממילא נחשבים החיטים כאילו התייקרו ברשות לוקח, וכפי שהתבאר.

אך אם אמר לו המוכר לקונה: למה לך לקחת את החיטים, ולטרוח ולמכור אותם, כדי לקבל שלשים דינרים, ולקנות בהם יין בשלשים הדינרים?

במקום זה, הרי חיטיך, שפסקת איתי להעמיד לך, ששוים כיום שלושים דינרים, עשויות עלי, הנני מתחייב לך עבורן כסף בערך של שלשים דינרים, כפי ששווים החיטים היום. והרי לך אצלי בהן, במקום שלשים הדינרים שיש לך אצלי עבור החיטים, יהיה לך אצלי כנגדם פסיקה על יין בשווי שלושים דינרים.

הרי אם אכן היה לו יין, ניתן לו לעשות פסיקה חדשה על יין, בשיווי שלשים דינרים.

ואולם, כיון שיין, אין לו למוכר החיטים, כדי שיוכל להעמיד עתה את פסיקת היין במקום החוב של שלשים הדינרים [עבור החיטים], אי אפשר להתייחס אל דבר זה כמו אל מקח, ^[1] אלא נראה הדבר כנטילת ריבית, ולא כדרך מקח, וכפי שיבואר בגמרא.

זהו האופן של "מרבה בפירות", שאסור.

גמרא:

נאמר באיסור ריבית בספר ויקרא "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך". ומשמעות הכתוב היא, שיש שני סוגים של ריבית, א. "נשך" ב. תרבית". ושניהם הם ריבית מהתורה.

ומדייקת הגמרא את לשון המשנה: מדשביק [מכך שהניח] התנא לריבית דאורייתא, ולא רצה לפרש איזהו "תרבית" באופן שאין בה "נשך" מן התורה, וקא מפרש איזוהי תרבית רק באופן של ריבית דרבנן.

מכלל זה אתה למד, כי בריבית דאורייתא, לא מצא התנא מציאות של ריבית המוגדרת כנשך בלי תרבית, או ריבית המוגדרת כתרבית בלי נשך. ולדעתו, נשך ותרבית - חדא מילתא היא!

ומקשינן: והא, הרי, קראי כתיבי "נשך - כסף", "ריבית - אוכל". ממה שהתורה חלקה את נשך ותרבית לשני לאוין, לאיסור נשך בכסף, ולאיסור תרבית באוכל, מבואר כי שני סוגים של ריבית הם מן התורה!

"נשך" - פירושו, ריבית הנושכת ומחסרת את הלווה, אף שהמלוה לא מרוויח מזה. ו"תרבית" - היינו שמתרבה ממון המלוה על ידי הפרעון מבלי שייחסר הלוה. ואם כן, מדוע סבור התנא כי נשך ותרבית מן התורה הם דבר אחד?!

ותמהינן על המקשה: ותיסברא [האם כך הנך סבור!] דאיכא [שקיימת] אפשרות שתהיה הריבית נשך כלפי הלוה, בלא שהיא תהיה תרבית, בלי רווח למלוה?

וכמו כן, האם הנך סבור, כי קיימת אפשרות של תרבית, רווח למלוה, בלא נשך אצל הלוה!?

הגע עצמך, נשך בלא תרבית, היכי דמי? כיצד היא אפשרית?

שמא תאמר, קיימת אפשרות שכזאת עקב השינוי היחסי של המטבעות. לפי שהמטבע ה"חזק" והקבוע הוא מטבע העשוי מהכסף, והמטבע ה"חלש" והנייד הוא מטבע נחושת.

וכיון שהשער של פרוטות הנחושת הוא שער נייד, המשתנה מפעם לפעם באופן יחסי למטבע הכסף, הרי אם היתה ההלואה בפרוטות נחושת, וחל שינוי בשער המטבעות בין שעת ההלואה לשעת הפרעון, תלויה ועומדת הריבית בנוסח של ההלואה, וכפי שדנה הגמרא עתה.

אי דאוזפיה, אם נעמיד, במקרה שהלווה המלוה הלווה מאה פרוטות נחושת, בתנאי שיחזיר לו מאה ועשרים פרוטות,

ומעיקרא, בשעה שהלווהו, קיימא מאה בדנקא, היו שווים מאה פרוטות של נחושת כשווי מעה אחת כסף, שהיא שישית הדינר, ונקראת "דנקא".

ולבסוף, בשעת הפרעון, קיימי, הוזלו פרוטות הנחושת באופן שכיום שווים מאה ועשרים פרוטות דנקא [מעה של כסף], ולכאורה, באופן כזה, רק נשך, חסרון ללוה, איכא, משום דקא נכית ליה, המלוה נושך ומחסר את הלוה, בכך דקא שקיל מיניה [שהוא לוקח מן הלוה] מידי, דבר, [עשרים פרוטות נוספות], דלא יהיב ליה, שאותו לא נתן לו המלוה.

ואילו תרבית, התרבות ממון, למלוה, ליכא. משום דלית ליה רווחא, אין לו שום רווח כספי מזה, כי מאחר שהוזלו הפרוטות, נמצא בסך הכל, כי דנקא אוזפיה, מעה כסף היתה ההלוואה שהלוהו, וגם בסך הכל, רק דנקא שקיל מיניה, ערך של מעה כסף הוא גובה ממנו היום, ולא יותר.

דוחה הגמרא: סוף סוף, גם במקרה הזה אין חילוק בין נשך ובין תרבית.

מקדימה כאן הגמרא חקירה יסודית בצורת הגדרת הריבית שאסרה תורה [ובחקירה זו תלויה גם ההלכה של פרוטות שהוזלו בין ההלואה לפרעון]:

כי יש שתי אפשרויות להגדיר את הריבית:

האפשרות האחת היא, להגדיר את הריבית לפי שעת הקציצה. שאם בשעת הקציצה ביניהם היתה הקרן בסך מסויים, הרי כל מה שיתווסף עליה, יקרא עליו שם ריבית לעולם, גם אם בשעת הפרעון נעשית התוספת לחלק מהקרן, משום מה.

[וכמו כן להיפך, אם לפי שעת הקציצה לא היתה כאן ריבית, אלא רק בשעת הפרעון נתהוותה ריבית, אין זו ריבית מן התורה, ומותר].

והאפשרות השניה היא, להגדיר את הריבית לפי "שעת הפרעון". שאם בשעת הפרעון, חלק מהסכום שקצצו ביניהם נעשה משום מה כ"תוספת" על הקרן, הרי גם אם בשעת ההלוואה לא היה בו משום ריבית, מכל מקום, אסור.

[והוא הדין להיפך, אם בשעת הפרעון אין התוספת מוגדרת כריבית, הרי היא מותרת, גם אם לפי שעת ההלואה, היתה כאן התחייבות לתשלום נוסף על הקרן].

ועתה, ממה נפשך, איך שרק תכריע בספק הנזכר, לא תמצא אפשרות של "נשך בלי תרבית".

אי בתר מעיקרא אזלת! אם הנך מתייחס אל שעת הקציצה להגדרת הריבית, הרי במקרה הזה, זו היא ריבית ממש, על אף שלאחר מכן חל שינוי בערך המטבע. מאחר ובשעת הקציצה, כשהיו פרוטות הנחושת שוות מאה בדנקא, והוא התחייב בעשרים פרוטות נוספות, מוגדרת ההתחייבות הזאת כריבית!

ואם כן, בהתייחסות לשעת הקציצה, הרי נשך, והרי תרבית, גם הלוה נחסר עשרים פרוטות נוספות, וגם המלוה מרוויח אותן עשרים פרוטות?

ואי בתר בסוף אזלת! ואם הנך מתייחס אל שעת הפרעון כשעה המגדירה את הריבית, אם כן, לא נשך איכא, ולא תרבית איכא!

אין כאן ריבית כלל, לא מצד הלוה ולא מצד המלוה, מאחר והיום ערך המאה ועשרים פרוטות [דנקא], הוא כערך מאה הפרוטות [דנקא] שקיבל בהלוואה.

ואם כן, האיך סבור הנך לומר כי יש מושג של נשך בלא תרבית? ותו! גם על כוונתך לומר כי יש תרבית בלא נשך קשה - היכי דמי? מהו המקרה שבו מתחלק הנשך מהתרבית!?

אי דאוזפיה, אם הלווה המלוה ללוה מאה פרוטות נחושת, בתנאי שיפרע לו כמו כן מאה, ומעיקרא בשעת ההלוואה קיימי היו שווים פרוטות הנחושת בערך של מאה בדנקא, מעה כסף שהיא שישית הדינר, ולבסוף בשעת הפרעון, התייקרו הפרוטות, ושווים עתה מאה פרוטות נחושת בחומשא [חמישית הדינר], ונמצא שהדנקא שוה עתה, בערך, שמונים ושלש פרוטות נחושת, ויש רווח למלוה כשבע עשרה פרוטות [בערך].

גם בזה יקשה, ממה נפשך: האיך שיטתך בריבית כעיין זו? אי בתר מעיקרא אזלת! אם הנך מתייחס אל שעת הקציצה, הרי לא נשך איכא, ולא תרבית איכא! אין כאן שום קציצה להחסיר ללוה או להרבות למלוה, שהרי בשעת ההלואה היא היתה מאה פרוטות נחושת, על מנת לפרוע מאה פרוטות נחושת, ואין כאן שום צד ריבית.

ואי בתר בסוף אזלת, אם הנך מתייחס אל שעת הפרעון, אם כן, מאחר ובשעת הפרעון נתייקרו הפרוטות, באופן ששמונים ושלשה מהם [בערך] עולים לערך דנקא, נמצא כי אם יחזיר הלוה כל מאת הפרוטות שלוה, הרי הוא מוסיף בזה יותר ממה שקיבל. ובאופן זה, הרי נשך, והרי תרבית, יש בזה גם נשיכת הלוה, וגם תרבית למלוה! ^[2]

אלא, אמר רבא: מסקנת הדברים הם, כי אין אתה מוצא, לא אופן של נשך בלא תרבית, ולא אופן של תרבית בלא נשך ^[3] כאשר הוכחנו עתה.

ובהכרח, צריכים אנו לבאר, כי לא חלקן הכתוב את נשך ותרבית [באומרו: כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך] אלא בכדי לעבור עליו בשני לאוין.

שבכל גביית ריבית, עוברים על שני לאוין, הן מצד הנשך שבדבר, הן מצד התרבית שבדבר, ולכן כפלה התורה את האיסור בשני לשונות. ^[4]

תנו רבנן: בספר ויקרא [פרק כה] נאמר, "את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך". ומשמע, שהתורה תלתה את הלאו של "נשך" בהלוואת כסף, ואילו את הלאו של "ריבית" בהלוואת אוכל.

ודנה הברייתא: אין לי מקור מן הפסוק אלא לאסור איסור "נשך" בכסף [בהלוואת כסף], וכמו כן איסור "ריבית" באוכל [בהלואת אוכל], כגון סאה חיטין בסאתיים.

איסור "נשך" בהלוואת אוכל, מנין?

תלמוד לומר, לכן נאמר בדברים [פרק כג] "לא תשיך לאחיך נשך אוכל". ריבתה התורה בזה איסור "נשך" גם בהלוואת פירות.

ועדיין מקור לאיסור "ריבית" בהלוואת כסף מנין?

תלמוד לומר, הרי נאמר בדברים [שם] "לא תשיך נשך כסף".

פרק ה'

מעיקרא הוו קימין מאה בדנקא, פרש"י ז"ל מאה פרוטות במעה כסף שהוא שתות הדינר ואע"פ שאין הדינר שוה אלא קצ"ב פרוטות ומאה פרוטות לעולם שוות יותר מחצי דינר לא הקפידה ההלכה בכאן שאין עכשיו עיקר דיננו בחשבון הפרוטות והדינרין, ולפיכך אמרו דנקא שהוא מעה כסף שהיו רגילין בו מפני שהוא מטבע גדול שבכסף למטה מן הדינר.
ועוד מפרשים דנקא שתות הסלע דהוא ארבע מעין והוא שוה קכ"ח פרוטות ותפסה לה ההלכה מאה ועשרין אי נמי מאה דמים קרובין לשווי בינוני ולא קפיד ממש למידק בדמיהו ולבסוף קמו להו מאה ועשרין בדנקא נשך איכא דקא נכית ליה פי' דקס"ד כבנשך אזלינן בתר מעיקרא שמשעה שהלוהו נשכו וחסרו ממון ותרבית ליכא שאין לשון תרבית אלא שמרבה ממונו וזה לא יתרבה ממונו דדנקא אוזפיה ודנקא שקיל מיניה שהפרוטות פירא הם, ואינהו דיקירי וזילי וכספא טבעא סוף סוף אי בתר מעיקרא אזלת הא איכא נשך והא איכא תרבית שכשם שאתה אומר שמשעה שהלווהו נשכו וחסרו ממון א"כ אף ממונו נתרבה, וכן אי מעיקרא אוזפיה מאה במאה ומעיקרא הוו קיימי מאה בדנקא ולבסוף הוו קימי ליה מאה בחמשא וכו' ותיפוק אדעתך דהא רבית דאוריתא היא מפני שהפרוטות פירא והרי הוקרו א"א לך לימא כן דסוף סוף אי בתר מעיקרא אזלת לא נשך איכא ולא תרבית איכא וכו' והכי ק"ל דבתר מעיקרא אזלינן ולהכי קיי"ל סאה בסאה לאו רבית דאורייתא הוי וסאתים חטים דאורייתא ואע"פ שהוזלו זו היא דרך רש"י ז"ל והיא הישרה.
וראיתי מי שפירש בדנקא בשתות הכור וחומשא חומש הכור ואי בתר בסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית דלאו בתר מעות אזלינן אלא בתר פירות, ובן אם לוה סאתים בשלש ובשעת פרעון אין השלש שוות אלא כמו ששוו הסאתים בשעת הלוואה רבית ונשך איכא כי האוכל הוא העיקר דכתיב כל עמל אדם לפיהו. וזה הפי' אינו כלום, דאי אזפיה מאה פרוטות במאה ועשרין אע"פ שהוזלו לענין פירות ואזלת בתר בסוף איכא נשך ואיכא תרבית דאמרי' פירא הוא דיקיר וזיל ולא טבעא ואי אוזפיה מאה במאה אפי' אזלת בתר בסוף ליכא נשך ולא תרבית דטבעא הוא לגבי פירי ואין כאן עסק למה שאמר הכתוב כל עמל אדם לפיהו ולשון הגמרא מוכיח שאמרו מאה בדנקא ואלו היה שתות הכור היו אומרים דנקא במאה שהפרוטות ופירות קונים:

א"ל זבנן. פירש הראב"ד ז"ל, דישראל היה ושכירות לזמן היה, וקראו מכר לפי שאפילו המוכר עצמו לשש נקרא מכר. ואינו מחוור בעיני, דאם כן מאי קאמר ליה רבא ויהיו עניים בני ביתך, אין לך עני גדול מזה שהוצרך למכור עצמו. ורש"י ז"ל פירש דכנעני היה, גם זה אינו מחוור בעיני, דכנעני זה אם לא נשתחרר, היאך יכול למכור את עצמו, דאדון הוא, ואם נשתחרר הרי זה כישראל גמור. ושמא בעבד כנעני שהפקירו רבו דעדיין צריך גט שחרור (גיטין לח, ב). ומסתברא דערל ממש היה, ומכירה ממש הוה.

איזהו נשך ואיזהו תרבית. בגמ' מפרש, דנשך ותרבית לחדא מילתא, ולא חלקו הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין.

כיצד לקח הימנו חטים מדינר זהב לכור וכן השער. ירושלמי (דפרקין ה"א) אמר ר' בא בר (זמונא) [כהנא] והוא השער היפה לעולם, פחות מכאן ווי לזבונא, יתר מכאן ווי למזבנא.

גמ': והא קראי כתיבי נשך כסף ורבית אוכל. פירש רש"י ז"ל, ומדחלקו הכתוב לב' לאוין ב' נינהו. ונראה פירוש לפירושו, דלאו למימרא דלא יהא עובר משום לאו דתרבית בהלואת כסף, ומשום דגבי כסף לא כתב קרא רבית אלא נשך, דהא תניא לקמן דחייב משום נשך ומשום רבית בין בכסף בין באוכל, אלא בנשך משמע ליה שנושך ומחסר ממון הלוה, ותרבית משמע ליה שמתרבה באותה הלואה ממון המלוה, והיינו דחלקו הכתוב בב' קראי, ועד שיהא באותה הלואה נשיכת ממון אצל הלוה ורבוי ממון אצל המלוה לא יהא עובר, ואלו במתניתין דפרטן והדר ערבן לשניהם באיזהו נשך כדקתני, איזהו נשך ואיזהו תרבית והדר תני איזהו נשך והדר תני רבית בלוקח, דהיינו רבית דרבנן ולא תני רבית דאורייתא, שמע מינה דכל שהוא נושך את חברו אע"פ שאין ממונו מתרבה בכך חייב, וכן כל שהוא מרבה ממונו בהלואה זו, אע"פ שאינו נושך ומחסר ממון חברו חייב, והיינו דמקשה ואזיל, נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך היכי משכחת לה, כלומר, אי אפשר לעולם זה בלא זה כדמפרש ואזיל אי בתר בסוף אזלינן אי בתר מעיקרא אזלינן, וסוגיין פשוטה. אבל [הרב אב"ד ו–ש"מ] הראב"ד ז"ל (הובא בשמ"ק) נראה דמפרש, דהא דקא פריך והא קראי כתיבי נשך כסף ורבית אוכל, דוקא קא פריך, שלא יהא עובר עד שיהא בו נשיכה כסף ורבית באוכל, והא דאמרינן מעקרא קמו להו מאה בדנקא פירשו מאה פרוטות בשתות הכור, ואינו נכון, שאין משערים הפרוטות בפירות, שהנחשת טבעא, ופירא הוא דזל ויקיר ולא הפרוטות, ואין הסוגיא הולמת הפירוש כלל.

דנקא. פירש רש"י ז"ל, שתות הדינר דהיינו מעה. ואינו מחוור, שהרי אין מעה שוה כי אם ל"ב פרוטות לפי חשבון קצ"ב פרוטות שיש בדינר, ואע"פ שאין זה מקום דקדוק בחשבון הפרוטות והכסף, מכל מקום אין שיטת התלמוד לרחק כל כך בחשבון, שהמעה שאינה שוה כ"א ל"ב פרוטות ואיהו נסיב לה מאה ועשרים. והנכון מה שפירשו בתוספות, דדנקא דהכא היינו שתות הסלע דהיינו ד' מעין שהן קכ"ח פרוטות, ולא דק כאן בחשבון בין ק"כ לקכ"ח.

אין לי אלא נשך בכסף נשך באוכל מנלן, ת"ל נשך אכל. פירש רש"י ז"ל, אע"ג דהאי קרא בלוה כתיב ואנן אמלוה מהדרינן דקרא ואת כספך לא תתן לו בנשך במלוה הוא דכתיב, מכל מקום כיון דאשכחן שם נשך בלשון אוכל גמרינן מיניה. ואיכא למידק, דאכתי לא קמה ליה דגמרינן מלוה (מלוה) [למלוה], וי"ל דאמסקנא סמיך.

איזהו נשך וכו' כבר ביארנו בפתיחת הספר על החלק הרביעי שבספר שבא בביאור עניני הרבית על איזה צד נאסר והדברים שהותרו מכלל איסור זה ושיסוד זה הפרק וכללו אמנם הוא בא בביאור ענין זה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשנים עשר חלקים הראשון לבאר מה שהוא רבית גמורה ומן התורה כגון רבית קצוצה הבאה דרך הלואה ומה שהוא רבית דרבנן כגון רבית הבא דרך סחורה השני שאין רבית בעיקר הלואה אלא שאחר כן משתמש בשלו בחנם מצד הלואתו על איזה צד נאסר השלישי בענין רבית הבאה דרך מקח קרקע או שכירות ומתרבים המעות מצד ההמתנה על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר הרביעי בענין רבית הבא דרך משכונה על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר החמישי בענין ריוח הבא דרך התעסקות כגון שמוסר לחברו מעות או שאר דברים להתעסק ולהרויח בהם ולהיות לבעלים חלק באותו ריוח והלה מקבל עליו כן על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר הששי בביאור מי שהותר להלותו או ללות ממנו ברבית השביעי בענין פסיקת מעות על הפירות והוצאת מעות עליהם על איזה צד מותר ועל איזה צד אסור השמיני שאף בני אדם הנכללים באיסור הלואה להם ברבית יש מהם שהותר בהם מה שנאסר באחרים בקצת דברים כגון סאה בסאה לאריסיו ועל הדרך שיתבאר וכן ביאור ענין איסור סאה בסאה התשיעי ברבית הבאה דרך גופו כגון עשה עמי מלאכה זה היום ואני אעשה עמך מלאכה פלונית למחר על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר העשירי ברבית מוקדמת ר"ל שנתן עיניו ללות ממנו ושיגר לו מתנה או מאוחרת והוא שאחר ההלואה והפרעון שיגר לו דורון ופירש לו לשם הלואתו האחד עשר ברבית דברים כגון שכבדו על זה יותר ממה שלא היה רגיל על הדרכים שיתבאר מה שהותר ממנו ומה שנאסר השנים עשר להודיע שלא סוף דבר שהמלוה והלוה עוברין בלאו אלא אף כל המסייעין בדבר כגון ערב ועדים וסופר וסרסור וכל המסייעים בדבר ולבאר הלאוין המיוחדים לכל אחד מאלו:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה אמנם תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר איזהו נשך ואיזהו תרבית איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין וסאתים חטים בשלש מפני שהוא נושך ואיזהו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח ממנו חטים מדינר זהב לכור וכן השער עמדו חטים בשלשים דינרין אמר לו תן לי חטיי שאני מוכרן ולוקח אני בהם יין אמר לו הרי חטיך עלו בשלשים דינרין והרי לך אצלי בהם יין ויין אין לו אמר הר"ם מה שקורא נשך היא רבית דאוריתא ומה שקרא תרבית הוא רבית דרבנן ומה שהתנה ויין אין לו שמורה שאם לא תהיה אצלו אותה סחורה אין מותר לו שיעלנה בחוב עליו אבל הוא זה כשיהיה לו עליו חוב ואמ' לו תן לי מעותי שיש לי אצלך שאני רוצה ליקח בה חטים והשיב לו וכי חטים יש לי צא ועשה אלי כשער אם היו אצלו חטים הוא מותר ואם לאו הוא אסור ואמרו ליקח ממנו חטים רוצה לומר ליקח בהלואתו כלומר שהעלה על הלוה חטים במה שהיה אצלו אבל כשיתן איש לחברו מעות ליקח ממנו בהם כך וכך מדה מהחטים והשער ידוע לא פחות ולא יתר מותר ואע"פ שאין לו חטים וחייב ליתנו לו כל זמן שיתבענו ממנו ואפילו שלקחו ביותר או יקבל מי שפרע ויחזור בו וכך פירש וביאר הירושלמי:

אמר המאירי איזהו נשך ואיזהו תרבית וכו' פירוש צריך שתדע שלשון נשך נופל מצד הלוה שהוא נישוך ונחסר ולשון תרבית בא מצד המלוה שהוא מרויח וממונו מתרבה אם כן כל רבית שבעולם הן של כסף הן של אוכל נקרא נשך ונקרא תרבית והרי מקרא מניח שם נשך על שניהם שנא' נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך וכן אמר בלא הזכרת כסף ואכל אל תקח מאתו נשך ותרבית ואע"פ שבפסוק אחד ייחד תרבית לאכל לבד והוא שאמר ואת כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך כבר למדנו שאין ייחוד הנשך לכסף כלום הואיל ומצינו במקום אחר נשך כסף נשך אוכל ואמר שהנשך נאמר על שניהם אף התרבית כן מ"מ דרך גזרה שוה הוקשו בגמ' זה לזה והוטלו שניהם על שניהם ר"ל נשך ותרבית בין על כסף בין על אכל וכן זה התנא פירש בנשך כסף ואכל כמו שאמר סלע בחמשה דינרין וסאתים בשלש ונמצא למה שכתבנו שכל ששאל אח"כ איזהו תרבית לא שאל על תרבית האמור בתורה שתרבית האמור בתורה נכלל הוא בענין נשך שאף מה שייחדו בו תורה והוא רבית אכל כבר פירשו בסאתים בשלש אלא שהתנא ייחס שם תרבית על רבית הנאסר מדברי סופרים ועל צדדין אלו פירש שהנשך והוא רבית של תורה הוא שהוא מלוה ומתנה בשעת הלואה להחזיר לו רבית קצוצה כך וכך בין בכסף בין באוכל והוא שהלוהו סאה בחמשה דינרין או סאתים חטים בשלש וכל שכיוצא בזה ואפילו לא קצץ אלא שאמר על מנת שתתן לי רבית:

ופירש שהתרבית ר"ל רבית של דבריהם הוא על ידי מכר ושאינו קוצץ רבית למקחו אלא שהוא נעזב למקרה כיצד לקח ממנו חטים בדינר זהב הכור שהוציא לו מעות לכל כור וכור דינר זהב ר"ל כ"ה דינרין ושיתן לו הלה תבואתו לקציר ודבר זה מותר אע"פ שאפשר שיתיקרו בשעת הקציר או שאירע שנתיקרו הואיל ובשעת הוצאת המעות יצא השער על צד מה שהוציא הלה את מעותיו ר"ל שיצא השער דינר זהב לכור וכמו שאמרו למטה אין פוסקין על פירות עד שיצא השער הא יצא השער פוסקין אע"פ שאין פירות ללוה שהרי בידו לקנות בכל מקום שירצה אחר שלקח ממנו על הדרך שביארנו הגיע הקציר שהיא זמן הפרעון והוקרו ועמדו חטים בשלשים דינרין הכור והרי הותר לו ליקח החטים כמו שביארנו וכן הותר לו ליקח ממנו דמים והוא שלשים דינרין אע"פ שלא הלוה אלא עשרים וחמש וכמו שאמרו למטה מה לי הן מה לי דמיהן כמו שיתבאר אלא שהתנו עכשו ביניהם ענין אחר והוא שכשבא זה ואמר לו תן לי חטי שאני רוצה ליקח בהם יין בא זה ואמר לו אין לי חטים ולא מעות ומ"מ כל עצמך אינך תובע אלא להוציאם ביין הרי חטיך עלי בשלשים דינרין וכאלו אתה מלוה לי עכשו שלשים דינרין והרי לך אצלי בהם יין עשר סאין לבציר סאה בשלשה דינרין ויצא שער היין על כך אלא שאין לזה הלוה עכשו יין ואמר על זה שהוא אסור ואע"פ שכל שיצא השער הותר אע"פ שאין לו דוקא במי שמוציא עכשו מעותיו ובידו ליקח בכל מקום שירצה אבל זה שאין איסורו בידו אלא שמעמיד הלואתו על גבי הפירות אסור מדברי סופרים אלא אם כן היה לו לזה יין שיזכהו לו מעכשו בשיעור חובו והוא בשלשים דינרין שאם היה לו יין מזכהו ואע"פ שאינו מושך כשנתיקרו ברשותו נתיקרו ואע"פ שלענין הדין אם רצה לחזור חוזר הואיל ומ"מ יש כאן מי שפרע קנייה גמורה היא לענין רבית:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולמדת ממנה שלשה איסורין אחד יצא השער ואין לו ופסק לו בפחות השני לא יצא השער בשוה אע"פ שקצת עניים התחילו למכור ממה שקצרו בשדות של בעלי בתים ופסק על אותו ערך למי שאין לו שאין השער נקרא שער עד שיושלמו ימי הקציר ויתחילו בעלי בתים למכור והשלישי שאין איסורו של זה בידו אלא שמעמיד הלואתו על הפירות למי שאין לו וכן למדת היתר כשיצא השער אע"פ ואין לו ובלא יצא השער ויש לו ובהעמדת מלוה על הפירות ויש לו וכן אפי' פסק לו בפחות מן השער הואיל ויש לו שכל שיש לו מוכר שמכירה גמורה היא ויש חולקין להתיר העמדת מלוה על גב פירות אע"פ שאין לו כאלו נתן לו עכשו דמים כמו שיתבאר ולא יראה כן ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן:

אסור הרבית על שעת הלואה הוא וכל שבשעת הלואה רבית אע"פ שבסוף אינו רבית הרי הוא אסור וכל שאינו רבית בשעת הלואה אעפ"י שלסוף נתרבה המלוה לא נאסר כיצד הלוה לו חטים שוים מאה דינרין בק"כ לשנה ובשעת פרעון היתה אותה החטה בעצמה שוה ק"כ הרי זה מ"מ רבית הלוהו חטים שוים מאה במאה דינרין לשנה אע"פ שבשעת פרעון אין שוין אלא שמנים אין זה רבית וכן הלוהו מאה פרוטות בק"כ פרוטות לשנה ובשעת הלואה היו עומדות מאה פרוטות במעה ובשעת פרעון עמדו שמנים במעה אין זה רביה וכן הלוהו מאה דינרין בק"כ ליקח מהם פירות ולקח מהם פירות ורוצה לפרעו בפירות ובשעת הלואה עמד שתות הכור שהוא חמשה סאין במאה ובשעת פירעון עמד שתות הכור במאה ועשרים הרי זה מ"מ רבית אע"פ שסתם הלואה זו לקנין פירות הוא והיה לך לומר שהוא כמי שהלוהו פירות והרי מחזיר לו פירות כשעת הלואה אין זה כלום הלוהו על דרך זה מאה במאה ובשעת הלואה עמד שתות הכור במאה ובשעת פרעון הוזל ועמד חמשת הכור במאה ונמצא פורעו שם בחמש אין זה רבית כלל וכן הלוה לו סאתים בסאתים והיו בשעת פרעון שוים אלו הסאתים כשלש סאין בשעת הלואה אין זה רבית אף מדברי סופרים ולא נאסר סאה בסאה אלא מדבריהם וכשאין לו וכשלא נודע השער כמו שיתבאר:

סאתים בשלש והוזלו ועמדו שלש אלו בערך הסאתים שבשעת הלואה הרי זה רבית מ"מ וכן על כל צד שאתה מפרש בה שמועה זו בכלן כל עניני הלואה הולכים אחר זמן הלואה אע"פ שבסוף נשתנה הענין על הדרכים שביארנו וכן הכתוב מעיד את כספך לא תתן לו בנשך וכן לא תשימון עליו נשך וכל שפסק עליו במי שפרע מאותה שעה הוא ואע"פ שנתחדש בו דבר המונע את המלוה מלהרויח בו לא מעלה ולא מוריד והוא שאמרו משעת כתיבה עבד ליה שומא:

תומי לסרבלא. תומי כמו תאומי והוא ששוזרין אותם השללים היוצאים בסוף הבגד ומחברים אותם שנים שנים או שלש שלש כדי שלא תסתר האריגה. לכסכוסי קרמי. ידוע הוא ואלו וכיוצא בהם מותרין מפני שהן שבח לבגד כנגד היפוי. ודוקא בחדתי אבל בעתיקי אין השבח כנגד היפוי והוא מעלה אותו בדמים יותר מכדי שבחו שהוא מוכרו בתורת חדש. הראב"ד.

אמר ליה זבנן. שכירות היתה לשנה או לשתים אבל מכר בעבד עברי לא לפי שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. מכירה לשנה הויא מכירה כמו מכירה לשש שהיא מכירה. הראב"ד. ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי קאמר ליה רבא ויהיו עניים בני ביתך אין לך עני גדול מזה שהוצרך למכור עצמו ורש"י פירש דכנעני היה. גם זה אינו מחוור בעיני דכנעני זה אם לא נשתחרר היאך יכול למכור את עצמו דאדון הוא. ואם נשתחרר הרי זה כישראל גמור. ושמא בעבד כנעני שהפקירו רבו דעדיין צריך גט שחרור. ומסתברא דערל ממש הוה ומכירה ממש הואי. הרשב"א ז"ל.
סליק פרק רביעי הזהב
פרק חמישי

איזהו נשך. מפרש בגמרא דנשך ותרבית חדא מילתא היא ולא משכחת לזה בלא זה ועל שנושך ומחסר ממון חברו קרוי נשך ועל שם שמתרבה שלו קרוי רבית ותנא הכי קאמר איזהו נשך של תורה ואיזהו רבית של דבריהם. ולפי שהרבית של תורה היא קצוצה ונראית חסרונה לעין קרי ליה נשך. אבל רבית דרבנן שאינו נושך בתחלתו ואינו חסרון ניכר אלא שהוא מתרבה מאיליו כגון סאה בסאה וכגון פוסק על הפירות כפי שער שבשוק וכיוצא בו דליכא רבית קצוצה קרי ליה תרבית. וסיפא דמתניתין מפרש בגמרא. הריטב"א.

וכן השער. ירושלמי אמר רבי אבא בר זבונא והוא השער היפה לעולם. פחות מכאן ווי לזבונא. יתר מכאן ווי למזבנא. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.

לקח הימנו חטים מדינר זהב הכור וכן השער. ואף על פי שעכשיו אין לו חטים מותר כדתנן לקמן יצא השער פוסקין אף על פי שאין לזה יש לזה. ודוקא בשער של עכשיו אבל לאוזולי גביה טפי אסור דלהכי קתני וכן השער ולא קתני ויצא השער דהא מפרשינן לקמן טעמא דפוסקים על שער שבשוק אף על פי שאין לו משום דאמר ליה שקילא טיבותיך ושדי אחיזרי הי חיטי בהיני והי חיטי בשילי והכא מפרש מה לי דמיהן מה לי הן והני טעמי לא שייכי אלא בפוסק כפי השער וכן משמע בכמה דוכתי בכוליה פרקין. אבל היכא דיש לו אפילו לאוזולי גביה שריא כדאמר האי מאן דיהב זוזי לקיראה וקאולי ד' ד' בזוזא ואמר ליה יהיבנא לך ה' ה' בזוזא איתנהו שרי ליתנהו אסור. משאנ"ץ.

מדשבקיה תנא לרבית דאורייתא ונקט רבית דרבנן. פירש הקונטרס דמדאורייתא לא הוי אלא דרך הלואה כדכתיב במשלי מלוה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו אלמא לא איקרי רבית אלא דרך הלואה. וקשה דהא בכתובים מדוייקים לא כתיב הכי אלא כתיב מרבה הונו ולא כתיב מלוה. לכך נראה לי דנפקא לן מדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ודומיא דהא דקאמר את כספך לא תתן לו בנשך רצה לומר דרך הלואה הכי נמי הא דקאמר ובמרבית לא תתן אכלך רצה לומר דרך הלואה כן נראה לי. ממורי שיחיה. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הריטב"א: מדשבקיה תנא לרבית דאורייתא. פירוש שאלו היה כאן רבית של תורה שאינו נשך היאך דילג לפרש רבית דרבנן ולא פירש של תורה אלא ודאי שמע מינה דבכלל נשך שפיר יש רבית וכל אחד בכלל חברו לעולם. והא דאמרינן דנקט רבית דרבנן דלוקח פירש רש"י דמדאורייתא לא הוי רבית אלא בדרך הלואה כדכתיב מלוה הונו. ותימה דבכלהו נסחי כתוב מרבה הונו. והנכון דכיון דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך משמע שלא אסרה תורה אלא כל שיש בו נשך ברור משעת נתינה וכדכתיב נמי לא תשימון עליו נשך. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל: מכדי תנא אקרא דכתיב את כספך לא תתן לו וגו' ותנא איזהו נשך וכו'. ומפרש הכסף והאוכל בנשך ושבקיה למרבית דאורייתא והדר מפרש רבית דרך קיחה שהוא מדרבנן מכלל דנשך ומרבית דכתיבי באורייתא חדא מלתא היא והכי תינוייא דמתניתין איזהו נשך והוא הדין למרבית של תורה סלע בחמשה דינרין וסאתים חטין בשלשה ואיזהו תרבית דרבנן המרבה בפירות כיצד לקח ממנו וכו'. ומתמהינן ותסברא מי איכא נשך בלא תרבית וכו'. ופשטינן דלא אפשר זה בלא זה בזמן אחד. ואסיקנא אמר רבא אינו מוצא נשך בלא תרבית וכו'. עד כאן.

והא קרא כתיב נשך כסף ורבית אוכל. פירש רש"י ומדחלקן הכתוב לשני לאוין תרתי נינהו. ונראה פירוש לפירושו דלאו למימרא דלא יהא עובר משום לאו דתרבית בהלואת כסף ומשום דגבי כסף לא כתיב קרא רבית אלא נשך דהא תניא לקמן דחייב משום נשך ומשום רבית בין בכסף בין באוכל אלא נשך משמע ליה שנושך ומחסר ממון הלוה ותרבית משמע ליה שמתרבה המלוה באותה הלואה ממון והיינו דחלקן הכתוב בשני קראי ועד שיהא באותה הלואה נשיכת ממון אצל הלוה וריבוי ממון אצל המלוה לא יהא עובר. ואלו במתניתין דפרטן והדר ערבן לשניהם באיזהו נשך כדקתני איזהו נשך וכו' הדר תני רבית בלוקח דהיינו רבית דרבנן ולא תני רבית דאורייתא שמע מינה דכל שהוא נושך את חברו אף על פי שאין ממונו מתרבה בכך חייב וכן כל שהוא מרבה ממונו בהלואה זו אף על פי שאינו נושך ומחסר ממון חברו חייב והיינו דמקשה ואזיל נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך היכי משכחת לה כלומר אי אפשר לעולם להיות זה בלא זה כדמפרש ואזיל אי בתר בסוף אזלינן או בתר מעיקרא אזלינן וסוגייתו פשוטה. אבל הרב אב ב"ד והראב"ד נראה דמפרשי דהא דקפריך והא קראי כתיבא נשך כסף ורבית אוכל דוקא קפריך שלא יהא עובר עד שיהא בו נשיכת כסף ורבית באוכל. והא דקאמרינן מעיקרא קמו להו מאה בדנקא פירשו מאה פרוטות בשתות הכור. ואין נכון שאין משערין הפרוטות בפירות שהנחשת טיבעא ופירא הוא דזל ויקיר ולא הפרוטות ואין הסוגיא הולמת הפירוש כלל. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: מדשבק תנא רבית דאוכל דאורייתא דהיינו סאתים חטים בשלש ופריש ביה בתרבית רבית דרבנן דרך מקח שהוא מדרבנן שמע מינה נשך ותרבית חדא מילתא היא דבשלמא לשון נשך איתיה בין בכסף בין באוכל כדקתני במתניתין וקרא נמי הכי כתיב נשך כסף נשך אוכל אלא לשון תרבית הא לא משכחת ליה אלא באוכל כדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ואף על גב דילפינן להו מהדדי לקמן אפילו הכי כיון דחלקן הכתוב הוה ליה למיתני ואיזהו תרבית זה המלוה סאתים חטים בשלש ומדלא תני הכי אלמא חדא מילתא נינהו דלא משכחת להו האי בלא האי. ותסברא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך מי איכא והא אי אפשר שירבה באחד מהם שלא יתרבה בשניהם. נשך בלא תרבית היכי משכחת לה אילימא דאוזפיה מאה איסרין במאה ועשרים בשעת הלואה אזלון מאה איסרין בשתות הכור. ולחשבון סאה בדינר קרוב זה השער לפי שהסלע צ"ו איסרין ושתות הכור חמש סאין ובשעת פרעון אזלין מאה ועשרים איסרין בדנקא והכא נשך כסף איכא עשרים איסרין ורבית אוכל ליכא דשתות כור יזיף ושתות כור שקיל. סוף סוף אי בתר הלואה אזלת הרי נשך והרי תרבית שהרי קביל עליו דמי חומשה שהם מאה ועשרים איסרין שהיו שוים חומשה כור ואי בתר פרעון אזלת לא נשך איכא וכו' פירוש כי בידוע שהפירות הן חיי נפש וכשהפירות מתרבים הכסף מתייקר מפני שהאוספים את הפירות רבים בשעת הזול וצריכים מעות הרבה להוצאה וכשהפירות מעטים גם האוספים מעטים ובמעט די להם והכסף מזדלזל וכשעמדו בסוף מאה ועשרים איסרין בדנקא האיסרין הוזלו שנתמעטו הפירות והרי הוא נותן לו מאה ועשרים איסרין פחותים שאינם שוים כי אם מאה מאותם שהלוהו ואינו לא נשך כסף ולא רבית אוכל אלא ודאי בתר מעיקרא אזלית וחייב שני לאוין. ותו תרבית בלא נשך היכי משכחת לה אילימא דמעיקרא אוזפיה מאה במאה (ועשרים) מעיקרא אזלי מאה בדנקא ולבסוף אזלי מאה בחומשא סוף סוף אי בתר שומא אזלת לא נשך ולא תרבית איכא ואי בתר בסוף אזלת הרי נשך והרי תרבית שהרי הוקרו האיסרין בריבוי הפירות והרי הוא נותן לו מאה איסרין שוין מאה ועשרים מאותן שהלוהו. ועוד יש חיזוק לדברי כי כל הדברים שבעולם תמצא בהן כל מין ומין מעלה זה על זה מחשיבות גופם בטעם או בריח או במראה או שהוא מתקיים זולתי המטבע שאין צרכו אלא בדמיו במקנתו ואם אין מה תועלת יש בריבויו או מיעוטו בגסותו ובדקותו משום הכי אי בתר בסוף אזלת לא נשך ולא תרבית איכא אלא ודאי בתר מעיקרא אזלינן ומותר. ואי קשיא לך תרבית בלא נשך הוה ליה למימר אוזפיה סאתים חטים בשלש מעיקרא סאתים בשני דינרים ובסוף שלש בשני דינרים תרבית דאוכל איכא. נשך דכסף ליכא. ההוא ודאי בין דאזלת בתר בסוף נשך והרבית איכא מעיקרא ודאי אין ספק דתרווייהו איתנהו בתר בסוף נמי הרי נותן לו שני דינרים חשובים ויפים כשלשה מאותן שהלוהו כמו שפירשנו למעלה. ובכלהו ודאי בתר מעיקרא אזלינן כדכתיב לא תתן לו בנשך וכתיב לא תשימון עליו נשך. אלא אמר רבא ודאי לא משכחת להו זה בלא זה ולמה חלקן הכתוב לשני שמות כדי לעבור עליו בשניהם ואם יזהירו עליו על כסף או על אוכל משום נשך ומשום תרבית יהא עובר בשניהם על כסף ובשניהם על אוכל כדתניא בסמוך ששני השמות נכתבו על כסף ושניהם נכתבו על אוכל הילכך בהלואה אחת עובר בארבעה לאוין משום נשך ותרבית על הכסף ומשום נשך ותרבית על האוכל דהא לא משכחת להו זה בלא זה. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: וראיתי מי שפירש בדנקא כשתות הכור. ואי בתר בסוף אזלת לא נשך איכא ולא תרבית דלאו בתר מעות אזלינן אלא בתר פירות וכן אם לוה סאתים בשלש ובשעת פרעון אין השלש שוות אלא כמו ששוו הסאתים בשעת הלואה רבית ונשך איכא כי האוכל הוא העיקר דכתיב כל עמל אדם לפיהו. וזה הפירוש אינו כלום דכי אוזפיה מאה פרוטות במאה ועשרים אף על פי שהוזלו לענין פירות ואזלת בתר בסוף איכא נשך ואיכא תרבית דאמרינן פירא הוא דיקיר וזיל ולא טיבעא ואי אוזפיה מאה במאה (עשרים) אפילו אזלת בתר בסוף ליכא נשך ולא תרבית דטיבעא הוא לגבי פירי ואין כאן עסק למה שאמר הכתוב כל עמל אדם לפיהו. ולשון הגמרא מוכיח שאמר מאה בדנקא. ואלו היה שתות הכור היו אומרים דנקא במאה שהפרוטות קונות והפירות נקנים. עד כאן.

מאה בדנקא. פירש רש"י מאה פרוטות במעה כסף שהוא שתות הדינר. ואף על פי שאין הדינר שוה אלא קצ"ב פרוטות ומאה פרוטות לעולם שוות יותר מחצי דינר לא הקפידה ההלכה בכאן שאין עכשיו עיקר דיננו בחשבון הפרוטות והדינרין ולפיכך אמרו דנקא שהוא מעה כסף שהיו רגילין בו מפני שהוא מטבע גדול שבכסף למטה מן הדינר. הרמב"ן. ואינו מחוור שהרי אין המעה שוה כי אם שלשים ושתים פרוטות ואף על פי שאין זה מקום דקדוק בחשבון הפרוטות והכסף מכל מקום אין שיטת התלמוד לרחק כל כך החשבון שהמעה שאינו שוה כי אם שלשים ושתים ואיהו נסיב ליה מאה ומאה ועשרים. הרשב"א. לכך פירשתי דדנקא האמור כאן הוא שתות הסלע דהיינו ארבעה כסף שהם שני שלישי הדינר ויש בהן מאה ועשרים ושמונה פרוטות ואף על פי שאף חשבון זה אינו מכוון למה שאמור בגמרא מכל מקום אינו רחוק כל כך דהא אמרינן ולבסוף קמו להו מאה ועשרים בדנקא נמצא שאין הדנקא יותר עליו לפי החשבון המכוון אלא שמונה פרוטות וכל כיוצא בזה דרך התלמוד לתפוס אותו שלא בדקדוק לפי שאין עיקר דיננו עכשיו בחשבון הפרוטות והדינרין. הר"ן.

וזה לשון הריצב"ש: היכי דמי כגון דאוזיף מאה במאה ועשרים מעיקרא מאה בדנקא וכו'. רש"י פירש מאה פרוטות בשתות הדינר. ואחרים פירשו מאה פרוטות בשתות הסלע. ובתוספות פירשו מאה איסרין בשתות דינר זהב והיא שיעור מכוון כי דינר זהב שוה שש מאות איסרין. ולפירושם קשה היכי אמרינן אי בתר בסוף אזלינן לא נשך איכא ולא תרבית איכא דהא אלו משערים באיסרין שהן של כסף נשך ותרבית איכא ובודאי באיסרין משערים שהן של כסף ולא בדינר זהב דדהבא לגבי כספא פירא הוי ובכספא דהוה טיבעא משערינן. ואין לומר דאית להו לגמרא כילדותו דרבי דדהבא לגבי כספא טיבעא הוי דהא לא קיימא לן אלא כזקנותו. וצריך לומר לדבריהם דאיסרין אינו מטבע של כסף לבד אבל הוא כסף סיגים כי הקטן שבמטבע כסף צרוף הוא מעה ולכן הטענה שתי כסף רצה לומר שתי מעין דהבא לגבי איסרין שאינו מטבע כסף צרוף טיבעא הוי כמו שהוא טיבעא לגבי נחשת לפי שהוא חריף ממנו ויוצא בכל מקום כסברת הרמב"ן לעיל בפרק הזהב. עד כאן.

נשך איכא דקא נכית ליה. פירוש דקסלקא דעתין דבנשך אזלינן בתר מעיקרא שמשעה שמתחייב לוה לפרוע יותר ממה שלוה הרי הוא נשוך אבל תרבית אינו נקט אלא על שם סופו שממונו של מלוה אינו מתרבה אלא בשעת פרעון. ואסיקנא דליתא דהיכא דאוזיף מאה במאה ועשרים אי בתר מעיקרא אזלינן הא איכא נשך והא איכא תרבית שאין הלוה נשוך אלא מחמת שמתחסר ממון וכיון שאתה אומר שנתחסר ממונו של לוה על כרחך ממונו של מלוה מתרבה ואיכא נשך ואיכא תרבית. ואי בתר בסוף אזלת ומשום הכי אמרת דליכא תרבית שלא נתרבה ממונו של מלוה אף לוה לא נתחסר וכי היכי דליכא תרבית נשך נמי ליכא הילכך לא משכחת לה נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך.

ולענין דינא קיימא לן דבתר מעיקרא אזלינן. הילכך היכא דאוזפיה מאה במאה ועשרים אף על גב דזול פרוטות וקמו מאה ועשרים בדנקא אפילו הכי איכא נשך ותרבית מדאורייתא דאזלינן בתר מעיקרא. וכן סאתים חטים בשלש אף על פי שהוזלו שלש ועמדו בדמי סאתים. והיכא דאוזפיה מאה במאה (ועשרים) אף על גב דאייקור בתר הכי מדאורייתא שרי והיינו טעמא דהלואת סאה בסאה אף על פי שהוקרו חטין אינה אלא רבית דרבנן וכדאמרינן דבתר מעיקרא אזלינן. הר"ן.

אי אתה מוצא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך וכו'. פירוש שאסרו הכתוב מפני שממונו של זה מתרבה וממונו של זה מתחסר ומפני זה קראו בשני שמות הללו. הריצב"ש.

לעבור עליו בשני לאוין. והא דקמשני קרא בדיבוריה ולא כתיב תרי זימני נשך או תרי זימני תרבית אורחיה דקרא הכי. אי נמי לשום דרשא שני קרא בדיבוריה. הרא"ש.

לעבור עליו בשני לאוין וכו'. פירוש ולא דקדקת בנושאין ומכל מקום הברייתא דקדקה בנושאין. וקצת קשה דפשיטא דכיון דאין נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך פשיטא דלעבור בשני לאוין כתבה ולא דקדקו בנושאין ומאי האי דקאמר בברייתא אין לי וכו' ואפשר שכל זה הוא כעין יגדיל תורה ויאדיר וכדאמר לבסוף אלו לא נאמר קאמר. אי נמי אפשר דקאמר להוציא מלב הטועין שיש רבית בלא נשך ויש נשך בלא רבית. ועוד דאפשר לומר על ידי הדחק דלעולם ק"ק בנושאין ולא משום דאיכא חלוק בין שם נשך ושם רבית שלא נמצא זה בלא זה ומכל מקום כתבינהו תרווייהו שכשיתן כסף ואוכל בבת אחת ברבית שיעבור בשני לאוין. ומה שפירש רש"י בעיקר הברייתא באומרו דאייתור תרווייהו נשך כסף ונשך אוכל והוא כחוזר בה ממה שנאמר בתחלה היינו מפני קריאת השם די בלא תשיך וכל דבר אשר ישוך וניחא דמאי קאמר ואין לי אלא בלוה וכו' דקריאת השם גלוי בעלמא הוא ודי לכולן באחד ללוה ולמלוה ואפילו הכי מאם אינו ענין כיון דלהודיע קריאת השם בא. ומכל מקום קצת קשה דאם לחייבו בלאו שלא נאמר אלא במלוה היאך אפשר דלהוי יציבא בארעא וכו'. ועוד שכל עצמו אינו נראה שהוא חייב אלא משום שמעביר למלוה והיינו לשון תשיך וכעין ולפני עור. ועוד דגריעא מינה דאם לא נאמר אלא על אוכל ובדוקא היכי מחייב לוה עליו בכסף כלל מכל ייתורין שבעולם ואם במקומן אין לו ענין כלל לדבר זה אי זה לאו בא על הלוה ואם לאו בלא תשיך הוא וכל ייתורו אינם אלא אחד כלל וזה לא נתן ליכתב ולפי שפירשנו למעלה שבאה הברייתא להבדילנו מן הטועים ואומר דרבית ונשך תרתי מילי נינהו היינו לית לון לפרש הברייתא כענין זה דנשך אוכל איצטריך לגופיה וריבו אפילו למלוה אבל נשך כסף אתא לחייב הלוה על הרבית שאינו נשך על הכסף ומשום לאו דלא תשיך שעשאו הכתוב ככולל באם אינו ענין והיינו דקאמר אין לי אלא לוה דהא ברבית בכסף לאו קריאת השם איכא אלא חיובא בלוה מגזרת הכתוב מאם אינו ענין. ואין להקשות בנשך באוכל לא איצטריך כיון דכתיב כל דבר אשר ישך. דאפשר דכיון שיצא מן הכלל במלוה הוצרך להכניסה בכלל בפירוש אפילו בלוה ולגלות על המלוה גם כן דהא כל דבר חוץ מאוכל. וצריך עיון. עד כאן משיטה.

תנו רבנן את כספך לא תתן וכו'. אין לי אלא נשך בכסף וכו'. דקסלקא דעתין דכל חד באנפי נפשיה קאי מדקאמר קרא אם כסף תלוה וכו' לא תשימון עליו נשך ומדנשך בכסף רבית באוכל ויש לכתוב הכרח מקרא אחרינא. נשך באוכל מנין וכו'. הקשו בתוספות דתתלה הוה ליה למדרש רבית בכסף דמסיק מקרא דנשך כסף הכתוב ברישא. ותירצו משום דנשך אוכל כתיב בהדיא ורבית כסף לא מפיק אלא באם אינו ענין. וקשיא לי דארחין לתרוצי בכמה דוכתי איידי דחביבא ליה דאתיא מדרשא אקדמה והכא נמי הוה ליה לאקדומה חדא דאתיא מאם אינו ענין ותו דהוי מרישיה דקרא ויש לומר לפי שטתם דאין זה חדוש כל כך ולא חביבא ליה כולי האי וכיון דלא משכחת נשך בלא רבית ורבית בלא נשך מסתברא דמחייב אתרווייהו בין באוכל בין בכסף. ונראה לי לתרץ דסידרא דקרא קמא נקיט ואזיל את כספך לא תתן לו בנשך מנין שיהיה הנשך נוהג גם באוכל תלמוד לומר נשך אוכל. והרי זה נכון וברור. מורנו הרב נר"ו סימן אלף רפ"ב.

וזה לשון הריטב"א: הכי גרסינן תנו רבנן את כספך וכו'. נשך מנין וכו'. עיקר הפרוש דהאי נשך נשך מיותר הוא דכיון דכתיב לא תשיך בעיקר קרא אלא נשך אוכל בא לתת נשך באוכל שלא אמר במקום אחר אלא מרבית וגם נשך כסף כיון דמיותר תנהו לדרשה לעבור עליו שני לאוין משום נשך ומשום מרבית. וכי תימא לשתוק קרא מנשך אוכל דהא סוף סוף נפקא מלא תשיך. זו ליתא דכיון דכתיב נשך כסף לדרשא צריך היה לכתוב גם כן נשך באוכל שאם לא כן הייתי אומר להכי כתביה בכסף ולא כתביה באוכל לומר לך שאין באוכל משום נשך כלל ושנה עליו הכתוב לעכב וזהו פירוש רש"י בביאור.

וזה לשון הראב"ד: תלמוד לומר נשך אוכל. פירוש שהוא כתוב בלוה ולא תשיך לאחיך והוה ליה למכתב לא תשיך לאחיך כסף נשך אוכל תנהו ענין לרבות כסף נמצא עכשו בלוה נשך בין בכסף בין באוכל ורבית בכסף ויש עוד ללמוד דרבית דאוכל נמי כתיב מדהוה ליה למכתב לא תשיך לאחיך כסף ואוכל דקאי לשון נשך אתרווייהו נשך נשך למה לי חד לרבית דכסף וחד לרבית דאוכל ועל כן למדנו למלוה מן הלוה לכל דבר ונשך יתירה נמי דדרשינן ליה לגזרה שוה מדכתיב בלוה נשך כל דבר אשר ישך וכתיב נמי במלוה אל תקח מאתו נשך ותרבית. אלא גזרה שוה למה לי. כלומר נשך יתירה דדרשינן ליה בגזרה שוה למה לי לכל דבר דכתיב ביה בלוה. והשתא דאתיא בגזרה שוה קרא דמלוה למה לי את כספך לא תתן לו וגו' מילתא דאתיא בגזרה שוה טרח וכתב לה קרא. זו היא הצעת הגירסא בלא שיבוש ובלא חסרון ויתרון. עד כאן.

ומורנו הרב נר"ו כתב וזה לשונו: תלמוד לומר נשך אוכל. פירש רש"י ומקרא זה בלוה נאמר וכו'. ומיהו שמע מינה דשייך נשך באוכל. וקשה דאם כן לא צריך גזרה שוה דהא ילפינן בלוה רבית בכסף באם אינו ענין וכיון דשייך רבית בכסף הוא הדין במלוה וגזרה שוה למה לי. ויש לומר דכיון דלא ילפינן רבית בכסף בלוה אלא באם אינו ענין לא שייך קרינא ביה ואינו מלמד למלוה. אי נמי איצטריך גזרה שוה ללמד למלוה נשך ורבית לכל דבר. אלא דאכתי קשיא לי דהא במסקנא האי נשך אוכל באם אינו ענין נמי דרשינן ליה דהא כתיב ברישא דקרא לא תשיך לאחיך ובסוף נאמר כל דבר ואייתרו תרווייהו נשך כסף ונשך אוכל לחייב את הלוה אלא דרבית אתרווייהו כדפירש רש"י ואם כן היכי דריש הכא מגופיה דקרא לומר דשייך לשון נשך באוכל. ויש לומר דתרתי ילפינן מהאי קרא מפשטיה ילפינן דשייך נשך באוכל לגלויי עליה דמלוה דשייך ביה נמי נשך באוכל ומדאייתר קרא דהא כתיב לא תשיך לאחיך ילפינן באם אינו ענין לרבית אוכל דאינו כתוב בלוה וכל כמה דמצי יליף מגופיה דקרא לא יליף מגזרה שוה ולא באם אינו ענין תנהו ענין. ויש מפרשים דהכא אגזרה שוה דלקמן סמיך. ולא משמע לי הכי מלשון הברייתא דקא בעי נשך באוכל במלוה מנין ומשיב לו תלמוד לומר נשך אוכל בלוה ולפי זה לא היה צריך זה כלל דפשיטא דיש נשך באוכל בלוה אלא הכי הוה ליה למימר נשך באוכל ורבית בכסף מנין תלמוד לומר נשך כסף אם אינו ענין וכו' אין לי אלא בלוה במלוה מנין וכו' אלא מדקתני הכי משמע דלימוד שלם הוא האי דקאמר תלמוד לומר נשך אוכל ואף על גב דקושטא הוא דמגזרה שוה נפקא הא נמי כל מאי דמצי למדרש מגופיה דקרא דריש. ולפי אותה שיטה צריך לומר דהכי פירושו דהא דהדר מקשה אין לי אלא בלוה וכו' לאו למימרא דמעיקרא לא ידע תנא דאיכא למילף למלוה מלוה אלא פרושי קא מפרש והכי קאמר והא הני קראי דמייתי למילף מינייהון גבי לוה כתיבי והיכי פשטינן מינייהו למלוה ופשיט דילפי מהדדי בגזרה שוה. וכן צריך לפרש לפי גירסת רבינו חננאל דגריס רבינו בכסף מנין תלמוד לומר נשך כסף אם אינו ענין לנשך כסף שכבר אמור את כספך לא תתן לו בנשך. ויליף לזה ממלוה ומלוה מלוה ולא יליף כולא מילתא מלוה ואמסקנא דגזרה שוה סמיך. ומיהו לישנא דברייתא לא משמע הכי מדקתני מה לוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין בתרבית משמע דמגופיה דקרא דלוה שמעינן כל זה. עד כאן.
וכתוב בגירסת תוספות וזה לשונם: נראה דאף על גב דיליף בגזרה שוה מלוה למלוה מכל מקום איצטריך לכתוב במלוה שני לאוין חד בנשך וחד במרבית דמיתורא דנשך דכתיב בלוה לא הוה מוקמינן בלאו האי אי לאו דגלי לן בהדיא במלוה דאיכא תרי לאוין בנשך ובמרבית. עד כאן.

וזה לשון הרא"ש: נשך אוכל מנין. פירוש שיהא המלוה עובר בהלואת פירות משום לאו דנשך תלמוד לומר לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל מקרא זה בלוה נאמר ומיהו שמע מינה מהא דשייך לשון נשך באוכל אף על גב דלא כתיב במלוה אלא בלוה. וקשה דאם כן לפי המסקנא אמאי צריך גזרה שוה ללמוד רבית כסף במלוה בלא גזרה שוה נמי כיון דאשכחן דשייך לשון רבית בכסף בלוה נימא הוא הדין במלוה כדאמרינן גבי נשך אוכל. ונראה לפרש דברישא נמי אגזרה שוה דנשך נשך סמיך דקתני בסיפא וכן משמע מלשון הקונטרס בסוף דבריו. ועוד יש לומר דלא דמי דלא אשכחן בלוה דכתיב ביה רבית כסף אלא דילפינן באם אינו ענין הילכך אי לאו גזרה שוה לא ילפינן מלוה מיניה אבל נשך דכתיב בהדיא באוכל אף על גב דגבי לוה כתיב ילפינן מיניה דכי כתב רחמנא במלוה ובמרבית לא תתן אכלך הוא הדין דקאי עליה נמי לאו דנשך דכתיב ביה בההוא קרא כיון דאשכחן בלוה דשייך לשון נשך באוכל. רבינו חננאל ז"ל גריס אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר את כספך לא תתן לו בנשך תנהו ענין לרבית כסף ולפיכך סמיך אגזרה שוה דלבסוף דילפי מהדדי. ואין משמע כן שעדיין לא הזכיר הגזרה שוה. ועוד משמע מה נשך האמור בלוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין בתרבית דמגופיה דקרא דלוה שמעינן כל זה. מנין לרבות כל דבר וכו'. אף על גב דמלוה כל דבר בקרקע לא מיחייב משום רבית אם היה מלוה קרקע כגון שהלוהו עשרה גפנים טעונות באחד עשר מדאמרינן בפרק נערה המוציא שם רע וכו'. ותימה כיון דכתיב כל דבר מהיכא תיתי לן למעוטי קרקע. ויש לומר דדרשי קרא בכלל ופרט וכלל וכו' ותימה מנא לן שעובר שתים בכסף ואוכל כיון דלא אייתר דאיצטריך לכלל ופרט וכלל ויש לומר דמנשך דמייתר דריש דהוה מצי לככתב לא תשיך לאחיך כסף אוכל וכל דבר אשר ישך וכתיב נשך דכל חד וחד ובכל דבר נמי עובר שתים דהא מייתר ביה נשך. ומיהו איכא חד נשך דמייתר כיון דבכל דבר עובר שתים דתלתא נשך כתיבי חד לאתויי רבית לכל דבר וחד לגזרה שוה ואידך לא ידעינן למאי אתא. עד כאן.
ומיהו אפשר לי לומר דאין ראיה מההיא דפרק נערה דהתם לאו מרבית ממש קא ילפי לה אלא מההוא קרא דוקא דכתיב ביה שימה גבי רבית ובההוא קרא כסף כתיב ביה. ויש לנו כיוצא בזה לפי דעתי בקידושין דגמרי עריות בדבר דבר מממון ומינה אמרינן דאפילו קדשה בעד אחד ושניהם מודים אינה מקודשת דילפינן דבר דבר מממון כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר וכתיב התם על פי ששנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ואלו עריות מענין ממון גמרינן בששניהם מרדים אמאי אינה מקודשת דהא גבי ממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אלא דהתם לא ילפינן עריות מענין ממון אלא ממקום שנאמר בממון דבר דהיינו על פי שנים עדים והתם במקום הכחשה היא ומההוא דוכתא דוקא הוא דילפינן מה התם על פי עדים אף עריות דוקא על פי עדים כממון במקום הכחשה. אלא שאם כן קשה דהוה להו בפרק נערה למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף מהו ומאי שנא קרקע דנקט. והראשון נראה עיקר וכמו שכתבו בתוספות. הרשב"א.
וזה לשון מורנו הרב נר"ו: הכי גריס רש"י אם אינו ענין לנשך כסף שהרי כבר נאמר לא תשיך לאחיך ואסיפיה דקרא סממך דכתיב נשך כל דבר אשר ישך ולא הוה צריך לא נשך כסף ולא נשך אוכל אלא אם אינו ענין תנם ענין נשך כסף לאשמועינן רבית כסף נשך אוכל לאשמועינן רבית אוכל ואגב דאיצטריך למיכתב נשך נשך לא סגי דלא כתיב כסף אוכל והשתא לא הוו כלל ופרט וכלל ואפשר דלא נתמעטו קרקעות מרבית. ואיכא רבוותא דסבירא להו הכי. נמצא לפי שיטה זו של רש"י ז"ל דתלתא נשך יתירא כתיבי תרתי לאשמועינן רבית כסף ורבית אוכל בלוה ואחד לגזרה שוה ללמד למלוה נשך אוכל ומרבית כסף דאלו נשך כסף ורבית אוכל בגופיה כתיבי. ואם תאמר התינח אם אין להשיב אבל אם יש להשיב משיבין כיון שאינה מופנה אלא מצד אחד ואיכא לאותובי מה ללוה דבדין הוא שיעבור על ארבעה לאוין שכן הוא מרגיל בעבירה שהולך אצל המלוה שילונו תאמר במלוה שאין דרכו ללכת אצל הלוה שילוה ממנו. ומתוך כך הוצרכו התוספות לומר שהוא מופנה משני צדדין. אבל מדברי רש"י משמע לי דלא בעינן מופנה משני צדדין דאין להשיב דאדרבה יש חומרא אחרת במלוה שממונו מתרבה ושל לוה חסר. אי נמי איכא למימר דאכתי מופנה משני צדדין ההוא דהא כתיב כל דבר אשר ישך ואיכא חמשה נשך בקרא חד לגופיה ותרתי לאם אינו ענין ותרתי לאפנויי דשדי חד מינייהו במלוה ודכוותה בתלמודא טובא הא למדת כי כפי הקסלקא דעתין דילפי לה מהגזרה שוה לא שייך לאקשויי כיון דסופו לרבות כל דבר כסף אוכל למה לי כיון דצריך לכתוב נשך נשך לאם אינו ענין לא סגי דלא כתיב כסף ואוכל לאשמועינן דאיכא רבית בכסף ואוכל. אבל לפי המסקנא דאלו לא נאמר קאמר ואנן מגופיה דקרא ילפינן כדקאמר רבינא איכא לאקשויי כסף אוכל למה לי ובשלמא אי הוי כלל ופרט וכלל ויצאו קרקעות ניחא כדכתבו התוספות אבל אי לא הוי כלל ופרט וכלל כסף אוכל למה לי. ויש לומר דאתי לחלק לאשמועינן דאי עבר אכסף ואוכל בהדי הדדי דמחייב תרתי. אי נמי אין זה כלל ופרט וכלל לדונו כעין הפרט דבשלמא היכא דליכא לרבויי מכלל בתרא מידי דיינינן ליה בכעין הפרט כגון אי הוה כתיב נשך כל אשר ישך אבל השתא דכתיב כל דבר אשר ישך ואתי לרבויי רבית דברים לא דיינינן ליה כעין הפרט אלא אתי לרבויי כל מילי ואפילו קרקעות. כך צריך לתרץ לדעת האומרים יש רבית בקרקעות. אבל בעלי השטה האחרת יתרצו דשפיר דיינינן ליה בכלל ופרט וכלל כעין הפרט דדבר לא אתי לרבויי מידי דרבית דדבריהם הוא ואסמכוה אהאי קרא. ומתוך לשון התוספות משמע לי שהן מקשים הקושיא אפילו למאי דקסלקא דעתין דאי לא תימא הכי מה שייכא קושיא זו בזה הדיבור ואם כן קשיא טובא דהא לדידהו על כרחך הוה צריך למכתב לא תשיך לאחיך נשך כסף אוכל ללמוד באם אינו ענין רבית כסף ואוכל. ומתוך הדוחק אני אומר דהכי קא קשיא להו דלכתוב לא תשיך לאחיך נשך כל דבר אשר ישך ותו לא ואי כתיב לא תשיך כל דבר ידעינן דבכל דבר איכא נשך ומדכתיב נשך כל דבר אם אינו ענין לנשך כל דבר שכבר אמור תנהו ענין לרבות כל דבר ואייתר לן לגזרה שוה ישך ליתן את האמור בלוה למלוה. ואף על גב דהכא נשך והכא ישך לא קשיא דמצינו גדולה מזו ובא הכהן ושב הכהן לגזרה שוה וכל שכן הכא דהכל ענין נשך ואף על גב דלא הוי מופנה אין להשיב וכדכתיבנא ואם כן כסף אוכל למה לי. ובשלמא לפירוש רש"י דלא דרשינן נשך בלא כסף ולא נשך בלא אוכל ניחא דהא לא מייתרי כסף אוכל אבל לדברי התוספות דדרשי כסף ואוכל בלחודייהו נדרוש נמי נשך לחודיה וכסף אוכל למה לי. ואם תאמר למאן דלא דריש כלל ופרט וכלל ולא ממעט קרקעות הא אמרינן בפרק נערה בעי רבי ירמיה שכרן בקרקע מהו דמשמע דאין רבית בקרקעות כמו שכתבו התוספות. הא תריצו ליה דהתם לאו משום דאין רבית בקרקעות אלא משום דלא שייך דאם אמר הא לך ארבע אמות על מנת שתתן לי חמש אין זו רבית אלא חליפין ומותר וכיון דהלואה לא שייכא בקרקע קמיבעיא ליה לרבי ירמיה דבעי עוד שישכור עדים שכרן בקרקע מהו כיון דגבי רבית לא שייכא שימה הבאה על ידי קרקע הכא נמי פטור או דילמא כיון דגבי שכירות שייכא חייב, כך תירץ הרמ"ה. והוי יודע דאף על פי שתרצתי מה שקשה על התוספות לבי אומר לי שלא תפול קושיא זו שהקשו בתוספות כסף ואוכל למה לי אלא אמסקנא דרבינא והקשו אותה בדיבור זה לאשמועינן דאף על גב דכסף ואוכל צריכי לפרטי מכל מקום הוי אפשר לאקשויי נשך נשך למה לי ומשום הכי מקדימינן דנשך נשך כלהו איצטריכו. והרא"ש הקשה דחד מינייהו לא איצטריך כלל משמע דסבירא ליה דאין להשיב דאי יש להשיב הא צריך לאפנויי. ואפשר לומר דאף על גב דאין להשיב אורחיה דקרא לכתוב גזרה שוה מופנה דאף על גב דאמרינן אם אינה מופנה למידין ומשיבין לא יתחייב מזה שאם אין להשיב שלא יכתוב גזרה שוה מופנה דדילמא קרא הוה ידע דיש להשיב ואנן לא ידעינן להשיב. ואם תאמר כיון דאיכא נשך יתירי וגזרה שוה ופרט וכלל קרא למה לי. הא תריצו לה בתוספות דאין שום אריכות בפסוק אלא שסמך נשך ותרבית זה לזה. וקשיא לי על גופא דברייתא אמאי דריש לה כהאי גוונא דצריך אם אינו ענין בנשך כסף ונשך אוכל וגזרה שוה נילף הכי נאמר נשך במלוה ונאמר נשך בלוה מה נשך האמור במלוה רבית עמו אף נשך האמור בלוה רבית עמו ומה נשך ורבית האמור בלוה בכל דבר אף נשך ותרבית האמור במלוה בכל דבר. ויש לומר כיון דרבית בלוה למד ממלוה אינו חוזר ומלמד למלוה שיהיה בכל דבר. אי נמי קרא קשיא ליה דאיכא כמה נשך יתירי ולא כתיבי אלא לאם אינו ענין תנהו ענין.
ולענין פלוגתא אם יש רבית בקרקעות מסתברא לי דאם אמר לו בלשון הלואה הלוני חמש אמות ואתן לך שש בין שהחזיר לו החמש אמות שלו ואמה אחרת בין שהחזיר לו שש אמות ממקום אחר שיש לחוש לדברי האוסרים. אבל אם אמר לו הילך חמש אמות מקרקעי על מנת שתתן לי שש מקרקעך אין כאן בית מיחוש דחליפין נינהו ומותר אף על גב דשוין השש יותר מהחמש. ואם תאמר לפי המסקנא דאיכא בקרא דמלוה נשך ורבית באוכל נשך כסף ונשך אוכל למה לי דהא לא צריכינן השתא לאם אינו ענין דמלוה יליף מלוה כל דבר ולוה יליף ממלוה רבית בכסף ואוכל ובשלמא כסף ואוכל צריכי לכלל ופרט וכלל אבל נשך נשך למה לי לכתוב לא תשיך לאחיך כסף אוכל נשך כל דבר וגו' יש לומר כמו שתירצו לפי בעלי השיטה האחרת דכסף אוכל לחלק הכי נמי לשיטת התוספות נשך נשך לחלק דאי לא כתיב הכי הוה אמינא אי עביד תרתי לא מיחייב אלא חדא וקרא דמלוה נמי הכי משמע את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכלך כיון דליכא או לחלק להכי כתיב נשך נשך לחלק. והוי יודע דאף על גב דפליגי אם יש רבית בקרקע הני מילי בהלואת קרקע אבל בהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור ולא ראיתי בזה חולק והכי אמרינן בהדיא במתניתין במכר לו את השדה. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: והאי גזרה שוה יש אומרים גזרה שוה ממש ולא בעינן מופנה כיון שאין בה להשיב כלום ולמאן דסבר דאפילו היכא שאין להשיב בעינן מופנה מצד אחד יש לומר דהכא נמי מופנה והרבה נשך כתיבי. אי נמי הנכון דלמה מצינו קרינן גזרה שוה הכא ויש כיוצא בזו בתלמוד שאין זה אלא כעין ילמוד סתום מן המפורש. ולפי זה הא דפרכינן גזרה שוה למה לי אתנא דמתניתין פרכינן אמאי מייתי לן גזרה שוה דלא צריכא לן ופריק דכיון דצריכא לן לכל דבר אשר ישך נקט לה אף לענין נשך ותרבית ומילתא דאתיא בגזרה שוה טרח וכתב לה קרא כיון שאין בזה ייתור לשון אלא סדר מקרא בלבד. והא דאמרינן תלמוד לומר כל דבר אשר ישך כתבו בתוספות דאפילו הכי איצטריך נשך כסף נשך אוכל חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי פחות משוה פרוטה שאין בהם שום רבית דאמרינן בכתובות המוציא שם רע אינו חייב עד שישכור עדים כתיב הכא ושם לה וגו' וכתיב התם לא תשימון ובעי שכרן בקרקע וכו' מהו ואי איכא בהני רבית מאי קא מיבעיא ליה גמרינן שימה שימה. ורבינו חולק בזה בשם רבותיו דאם כן היכי לא מפרש לה תלמודא הכא בהאי פירקא וכדפירש לעיל דברים שאינם בקרקעות בעבדים ושטרות וגבי חמש פרוטות נמי נימני פרוטה דרבית. אלא ודאי דהא ליתא והתם מסברא הוא דקבעי דכיון דקפיד רחמנא שישכור עדים אי בעינן דוקא בסתם שכירות שהוא במטלטלים ובשוה פרוטה או דילמא אפילו בקרקעות ופחות משוה פרוטה דומיא דרבית דאיתיה בכל דבר וכן עיקר. ע"כ.

בד"ה ת"ל לא תשיך כו' ומקרא זה בלוה נאמר כו' ומיהו שמעת מינה מיהא דשייך לשון נשך באוכל עכ"ל הכי משמע ליה השתא דקאמר אין לי אלא נשך בכסף כו' נשך באוכל מנין ת"ל כו' דבלאו ג"ש דלקמן יליף הכא נשך באוכל מלוה מן לוה דכיון דאשכחן דשייך נשך באוכל אית לן למימר נמי נשך דכתיב במלוה נמי באוכל משתעי אבל למאי דמסיק רבית בכסף מנין ת"ל נשך כסף אא"ע לנשך כסף שהרי כבר נאמר לא תשיך כו' עכ"ל מה"ט נשך אוכל נמי אייתי באא"ע לרבית אוכל כפרש"י לקמן וא"כ ע"כ דלא גמרינן מלוה אמלוה משום דשייך לשון נשך באוכל דא"כ לא אצטריך למכתב נמי נשך אוכל בלוה לרבית אוכל כיון דאשכחן לשון רבית באוכל במלוה ומש"ה הוצרך למימר דלא גמרינן לוה ממלוה ולא מלוה מלוה מלשון השייך אלא מג"ש דלא חלקת כו' והכל כתיב בלוה וכמ"ש התוס' דכיון דהג"ש מופנית מב' צדדים וכולה ג"ש כתיב בלוה אצטריך למכתב הכל בלוה וכמ"ש התוס' והיינו דקאמר בסמוך מה לוה לא חלקת כו' ודו"ק:

חזי דאנא קשיש מאביך כו' משום הידור זקנים כדאמרינן פ"ק דקדושין ר"י הוה קאים מקמי סבי דארמאי ולכך נקט אשקיין מיא דאפילו שימוש קל כזה שאין בו טורח והיה אפשר לו לעשות לא ירצה בו משום מצות הידור זקנים וק"ל:

סליק פרק הזהב

גמ' צדיק מצרה נחלץ ויבא אחר תחתיו כצ"ל:

רש"י בד"ה מזקפתא קירצוף כו' נ"ב לשון אין מקרצפין הבהמה במסכת ביצה:

ברש"י בד"ה זבין קנה אותי כו' דעבד עברי אסור כו' שאין היובל נוהג. אבל מדקאמר רבא ויהיו עניים בני כו' אינו מוכרח דלאו ישראל הוה [דלא היה עני כ"כ] וק"ל:

ברש"י בד"ה ויהיו עניים כו'. משנה היא. ונקיט לשון המשנה דאל"כ הול"ל בני ביתי:

גמרא ותסברא דאיכא נשך וכו' ותו תרבית כו'. א"ל אם הלוהו שידור בחצירו והוא גברא דעביד למיגר ולא קיימא לאגרא או קיימא לאגרא ולא עביד גברא למיגר דיש נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ועיין (ל):

גמ' ולא חלקן הכתוב וכו' נראה דרבא למסקנת הת"ר דבסמוך שיש גז"ש דלאו דקאי באוכל קאי אכסף ובכסף קאי אאוכל א"כ הו"ל לכללינהו בלאו אחד ובשלמא אי לאו דקאי באוכל לא קאי אכסף וכן בהיפך אינו קשה שהתורה יכלול כל שס"ה לאוין בלאו אחד גם קושית למה חלקן אינו תלוי במה דכתב לשון נשך ותרבית דאף אם בלשון אחד מ"מ למה חלקן בב' לאוין כמ"ש התוס' בד"ה למה חלקן ואף שלישנא דגמרא דבסמוך אלא אם אינו ענין לנשך כסף תנהו ענין לרבית ולא קאמר כפל נשך כסף מורה עוד לאו אחד משמע קצת דתלוי בשינוי לשון וכן משמעות רש"י דעובר על מפני שנושך ועל שמרבה ממונו מ"מ לא משמע שתלוי מידי בזה ולכך קאמר בסמוך אין לי אלא נשך כסף וכו'. דאי משום דחלקן אין בכך כלום דרצה התורה שבאוכל יעבור על לאו זה וצריך להתרות בו משום לאו דבתרבית וכו' רק אחר דילפינן גז"ש צ"ל הא דחלקן משום ב' לאוין ומ"מ אלו ישנו נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך [והגז"ש מורה דגם בכסף עובר משום תרבית בגוונא דליכא נשך וכן באוכל נשך היכא דליכא תרבית] לא היה קשה לערבינהו [כיון דשני מיני איסורים הם] ועיין:

ברש"י בד"ה לרבית דאורייתא וכו' כדכתיב מרבה הונו בנשך ובתרבית. פירש מהר"ם ז"ל דרש"י מפרש הון לשון כסף דוקא דלא שייך ביה ריבוי אלא דרך הלואה דלא שייך בה מקח ולכן מייתי הפסוק משלי סי' כ"ח ויותר נראה דראייתו מדכתיב מרבה הונו בנשך ונשך ע"כ בהלואה הוא כדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכתיב ביה מרבית:
ויתורא דאל תקח מאתו נשך ותרבית עיין במ"ש בהלכה שאח"ז:

ברש"י בד"ה ת"ל לא תשיך וכו'. לשון מהר"ם ז"ל משמע מפירושו דהא דקאמר בברייתא אח"ז אין לי אלא בלוה במלוה מניין וכו' לא קאמר זה אלא בשביל רבית כסף אבל נשך באוכל שמעינן שפיר אפילו במלוה בלא גז"ש אלא מדכתיב נשך אוכל בלוה א"כ שמעינן דשייך לשון נשך באוכל א"כ ה"ה במלוה והיינו מ"ש רש"י ומיהו ש"מ וכו'. ר"ל כיון דשמעינן דשייך לשון נשך באוכל א"כ ה"ה דבמלוה הוי נמי נשך באוכל ודיוקא דרש"י מדהתחיל תנא דברייתא בקרא דכתיב גבי מלוה את כספך לא תתן לו בנשך וקאמר נשך באוכל מניין ר"ל גבי מלוה ומייתי קרא דנשך אוכל דכתיב גבי לוה ולא קאמר עלה אין לי אלא גבי לוה וכו' כדאמר בתר הכי גבי רבית בכסף א"כ משמע דמהאי קרא דנשך אוכל דגבי לוה שמעינן נמי גבי מלוה ע"כ. ואח"כ כתב בתוס' ד"ה אם אינו ענין כו' [בע"א וכאשר יעתיקנו בסמוך בדבור הנ"ל]:

בתוס' בד"ה למה חלקן כו' ובנשך לא תתן אכלך וי"ל וכו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה נשך באוכל וא"ת וכו'. לפי מ"ש בסמוך בד"ה אם אינו ענין וכו' אין כ"כ קושיא דתרוייהו [נשך בכסף ואוכל] מלא תשיך נלמד ונשך אוכל לגז"ש אתיא [לחייב גם במלוה] בין רבית [כסף] ובין נשך [אוכל] ורבית כסף בלוה גופיה מאוחר בפסוק וק"ל:

במשנה סאתים חטים בשלש אסור. מלת אסור ליתא במשניו' וברי"ף וברא"ש:

שם ואיזהו תרבית המרבה בפירות כו'. הא דתארוה בשם תרבית ולא בנשך או מרבית (עתוי"ט) נ"ל משום דשם איסור תרבית לא מצאנוהו בתורה אלא בלשון לקיחה וכן בקראי דיחזקאל (י"ח וכ"ב) והמרבה בפירות בשעת פסיקה אין איסור דשמא לא יוקרו רק דאח"כ אם הוקרו אסור לקחת הפירות כפי שפסק אלא כשער של עכשיו או שיחזיר לו דמיו כיון דידוע כמה דמים נתן וכ"מ לקמן (עד ב) במשנה דר"ג דהחמיר ע"ע מ"מ הלווה סתם רק דאח"כ בהוקרו קבל מהם כשער הזול ובשעה שהלוו שם דמיהם כדי שידע בשעת השבה איך ליטול מהם וכ"מ בשבת (קמח ב) הא באתרא דקיץ דמי' ע"ש בפרש"י וע"ד דרוש יש להוסיף עוד דלתרבית מסיים קרא ויראת מאלהיך ולא כתיב שם הוי"ה כדכתיב אחר נשך ומרבית אני ה' אלהיכם הוא לרמז שייראו מהדיינים שגזרו עלה כי אלהים בכ"מ ר"ל דיינים:

שם עמדו חטים בל' דינרים. הוא שער הרגיל ד' סאה בסלע כמש"כ בתענית (יט ב) בס"ד ע"ש:

רש"י ד"ה נשך בלא תרבית. היכי מדמינין ליה. אולי היה כתוב בר"ת המ"ל ור"ל היכי משכחת לה דזהו לשון המורגל:

תד"ה למה. אורחא דקרא לכתוב לשון משונה כו'. ק"ל דאדרבה בבבא קמא (סה) אמרינן לימא קרא המצא המצא כו' וע"ש בתוס' ובגה"ש:

גמ' ואין שורין את הבשר במים. נ"ב והא דאיתא בפכ"ה (קי״ג א') הא דחלליה בי טבחא משמע שכך היה המנהג ולא היו מוחים בטבח מלעשותו התם הדחה בעלמא הוו עבדי למעט טורח הקונים בהדחת הבשר ויודעים ומכירים בכך והכא מיירי בשרייה טובא:

קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ "צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ" (משלי יא, ח). פירש רש"י צדיק מצרה נחלץ זה רבא. קשא אם כן מה 'קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ' וצריך לומר דקרי אנפשיה סוף הפסוק ואי אפשר לומר דרב פפא קורא על עצמו סוף הפסוק. ונראה לי בס"ד דהוא קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ תחלת הפסוק שאומר 'צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ' שאמר זה על עצמו ולא על רבא.
אי נמי קרי זה על רבא ועל עצמו וכונתו בזה על עצמו הוא שאומר צרה זו של הפסד זה אינה צרה וצריך אני לשמוח בה יען כי בודאי בזה הדבר נצולתי מצרה אחרת קשה מאד וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיח.) חסרונות והפסדות אשר יזדמנו לאדם הם לטובתו כדי להצילו מדבר רע וקשה של מיתתו או מיתת בניו וכמו שאמרו (עה״פ תהלים קלו, א) עשיר בשורו עני בשיו אלמנה בביצתה.
מעשה בחסיד שהיה יושב ולומד בחצות לילה בחדר השינה אשר אשתו ובניו ישנים שם ובהיותו לומד זוהר בכונה והתלהבות נשכו עקרב ויצעק בקול גדול ותיקץ אשתו ותאמר מה לך? ויאמר עקרב נשכו! ולקחה הנר לחפש על העקרב להרגו ולא מצאתו ותאמר לבעלה צריך שנצא מחדר זה ונישן בחדר אחר מאחר שיש כאן עקרב ולא הרגנו אותו שמא יצא וישוך עוד, וכן עשו ויקומו כולם וילכו לחדר השני ואחר שישבו בחדר השני אמרה לבעלה איה השמירה של התורה שכתוב בה בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ (משלי ו, כב) הלא אתה היית יושב ועוסק בה בהתלהבות ולא שמרה אותך מן העקרב? ולא הספיק בעלה להשיב לה תשובה על דבריה והנה שמעו קול מפלה של הכותל והתקרה שנפלו בחדר שהיו ישנים בו ויאמר לה בעלה זאת תשובתיך ראי איך התורה שמרה אותנו והצילה כמה נפשות בנשיכה זו של העקרב נמצאת נשיכה זו חיים ועל זה קרי רב פפא אנפשיה 'צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ'.

בעזה"י חי' פ' איזהו נשך בלימוד הישיבה פק"ק פ"ב ער"ח כסלו תקעב"ל: ה' אור לי בחושך, יאיר עיני בחידושי פ' איזהו נשך:

איזהו נשך כו' המלוה סלע בה' דינרין. נקט בכה"ג שהוא חומש דבמלוה סלע בסלע והוסיפו עליו עד חומש מותר כדאי' בב"ק צ"ח וע"ש ברא"ש קמ"ל דהכא שמתנה בתחלה להרבות להדי' דינר א' הוה ריבית דאורי' אפי' לא זילי פירי ובאוכל נקט סאתים חטין בשלש ולא נקט נמי ד' בחמשה משום דלא פסיקא ליה דבדבר מאכל מותרים ת"ח להרבות עד חומש כמבואר בש"ע סי' ק"ס אך הש"ך כ' שם דוקא חומש מלגו ולא מלבר וא"כ אסור ד' בחמשה: המרבה בפירות. נראה היינו טעמא דקרי לי' תרבות ומרבה בפירות משום דמיירי בלקח בהלואתו וקי"ל אין קונין במלוה נמצא זה המוכר שהי' מעותיו של זה מובלעים בנכסיו וחייב לזה ואלו היה רוצה היה לוקח היין עתה בל' דינרין שהרי יצא השער ואז היה משמר היין אצלו עד שיצטרך זה ואנינו נשוך אבל זה מתרבה שלא היה יכול לקנות בהלואתו שאין קונין במלוה:

ותיסברא דאיכא נשך בלא תרבית כו'. עי' גי"ת שהק' דקי"ל האומר תן מנה לפלוני ואלוך אלף זוז ה"ל ריבית דאורי' א"כ ה"ז נשוך והונו של זה אינו מתרבה ועי' קדושין ח' א' וברשב"א שם דבכה"ג חייב לשלם מדין ערב ונמצא זה פוטרו מערבונו מפני הנאת המלוה וה"ל כאלו הונו מתרבה ובמעי' חכמה הקשה מלעיל י"ד ב' המוכר שדה ונמצא שאינו שלו. גם לדידי הוה ק' לי לשי' הראב"ד דמייתי רא"ש בב"ק צ"ח א' הנ"ל ע"ש ואמנם כד מעיינת שפיר ק' אלו יש להם תירץ ואין להאריך בכמה דברים כאלו:

לעבור עליו בב' לאוין. ולמאי דקי"ל דאין לוקין על לאוי ריבית דניתנו לתשלומין א"כ לא נ"מ מידי אלא לקוברו בין רשעים גמורים כביבמות ל"ג ב' ויבואר לקמן אי"ה גבי לא תגנובו ע"מ למיקט וערמב"ן עה"ת פ' בהר מה שפי' ע"ד הפשוט למה נקט נשך בכסף וריבית באוכל דוקא ודפח"ח:

א"ל ויהיו עניים בני ביתך. פירש"י ז"ל משנה היא. ואפשר דרך חידוד וצחות דזמנין דעבידי רבנן דמשנ"ו דמאי דתנן באבות משנת חסידים כמו שתירץ הר"ן ז"ל למ"ש סלע זו לצדקה ה"ז צדיק גמור דמאי דתנן שלא עמל"פ משנת חסידים. א"כ ס"ד דההיא משנת חסידים ובהכי ניחא דרב פפא בר שמואל זבניה אע"ג דידע דרבא אמר ויהיו עניים בני ביתך ולא זבניה אמנם סבר דההיא משנת חסידים ולהכי זבניה ולבסוף צבע"ה ברעות את זקנו קרי צדיק מצרה נחלץ כלומר רבא לאו משנת חסידים עבד אלא צדיק מצרה נחלץ דצדקות הוא ואין זו משנת חסידים וזה כיוין רש"י ז"ל באומרו משנה היא פירוש ולאו משנת חסידים ובדין עבד דהוא צדיק ודו"ק והארך:

משום דמרווח תרעא. ואוצרי פירות יראו שהוזלו וימכרו בזול: מתיר בדבר הנראה. הלא יכול הלוקח לראות ולהבין מה דמי הפסולת הנברר מאלו שישנו באחרים וטוב לו להעלות בדמיהן של אלו יתר על כן מפני הטורח: משרבטין. לשון שרביט כדמפרש לקמיה שזוקף שער הבהמה כשרביט שתראה שמינה: ואין נופחין בקרביים. בני מעיים הנמכרים בבית הטבח שיראו רחבים וגדולים: ואין שורין בשר במים. שמלבין והכחוש נראה שמן: מיא דחיזרא. משקין אותה מי סובין והם נופחין מעיה ושערה נזקף: מזקפתא. קירצוף אשטלי''ר בלעז: למירמא תומי לסרבלא. פרנזי''ש לייפותו עושין לו תלאי מחוטי משי סביב: לכסכוסי אנפרייש''ר בלעז במי סובין: קרמי. בגדים המצויירים אוברי''ץ בלעז: למידק צרדי. להדק בגדי קנבוס במקבות עץ שיראה חוטן דק: לצלומי גירי. לצייר חיצים: דיקולי. סלים: בחדתי. מותר. שאינו אלא ליפות והרוצה להוסיף על דמיהם בשביל יופיים. מוחל הוא: בעתיקי. אסור שגונב את העין שנראים כחדשים: צבעיה. שהיה זקנו לבן וצבעו שחור ונראה כבחור: זיבנן. קנה אותי לעבד ונכרי היה דעבד עברי אסור לאחר חורבן שאין היובל נוהג: ויהיו עניים בני ביתך. משנה היא (אבות פ''א מ''ה) טוב לי לפרנס עניי ישראל וישמשוני: דיקניה. זקנו: צדיק מצרה נחלץ. זה רבא: מתני' איזהו נשך. שהוא נושך דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה: המרבה בפירות. המרבה שכר לעצמו בפירות ובגמרא מפרש דבהלוואת כסף או פירות נמי הוי תרבית שהרי מתרבה ממונו והכא ריבית דרבנן קמפרש דרך מקח וממכר: דינר זהב. כ''ה דינר כסף: וכן השער. כך היו נמכרין בעיר והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת ליתן לו זה חטין כל ימות השנה בדמים הללו כשיעור מעותיו ואף על פי שעכשיו אין לו חטין דתנן בפירקין (עב ב) יצא השער. פוסקין ואף על פי שאין לזה יש לזה ויכול המוכר הלז לקנותם עתה במעות הללו: עמדו חטין. לאחר זמן בשלשים דינרין: אמר לו תן לי חטיי. וזו מותרת היא אם נתן לו חטין אבל פסוק היין שפוסק לו לתת בהן. אסור הואיל ואין לו שמא יוקיר היין ואף על פי שפוסק עמו כשער היין של עכשיו וכבר יצא השער ובגמרא מפרש טעמא: גמ' לרבית דאורייתא. דרך הלואה משמע כדכתיב (משלי כח) מרבה הונו בנשך ובתרבית: והכתיב נשך כסף ורבית אוכל. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ומדחלקו לשני לאוין. תרתי נינהו: מי איכא נשך. שנושך את חבירו ואין ממונו מתרבה: ומי איכא תרבית. שיהא מלוה נשכר ולא יהא לוה נשוך: נשך בלא תרבית. היכי מדמינן ליה: כגון דאוזיף. הלווהו: מאה פרוטות. במאה ועשרים: מעיקרא. כשמלווהו: ולבסוף. כשמשלם: בדנקא. במעה כסף שהוא שתות לדינר: נכית. נושך ומחסרו: אי בתר מעיקרא אזלת. אי חשבת להני פרוטות השתא כדמעיקרא. הרי נשך והרי תרבית שהוא יכול ליקח בהם מעה במאה ונשכר עשרים: לא נשך איכא. שהלוה יכול לקנותם במעה וזה. שוה מעה הלוהו: בחומשא. יכול ליקח בהן כסף חומש דינר שהוא יותר על שתות: אין לי. שיהא עובר אלא על לאו של נשך. בכסף ועל לאו של ריבית. באוכל מנין שהוא עובר על הלוואת פירות אף משום לאו דנשך תלמוד לומר. לא תשיך לאחיך נשך אוכל ומקרא זה בלוה נאמר מדלא כתיב לא תשוך לאחיך והראשון נאמר במלוה דכתיב לעיל מיניה אל תקח מאתו וגו' ומיהו שמעת מינה מיהא דשייך לשון נשך באוכל:

מתני' איזהו נשך. מאה בדנקא פרש''י . ק' פרוטות במעה שהוא שתות דינר וקשה היאך הוזלו הפרוטו' כל כך דבשער בינוני אין כי אם שנים ושלשים במעה ומעה שני פונדיון פונדיון ב' איסרים איסר ח' פרוטות היינו ל''ב פרוטות ונראה כפירוש ריב''ן דפירש ק' מעות בשתות מנה שהוא ארבע סלעים וארבע מעות א''נ ק' איסרים בשתות דינר זהב שהוא ארבע דינרי כסף ומעה: למה חלקם הכתוב לעבור עליו בשני לאוין. וא''ת ולמה שינה בלשון לכתוב כספך לא תתן בנשך ובנשך לא תתן אכלך ויש לומר כיון שהוצרך שני לאוין אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר: נשך באוכל מנין. ואם תאמר תחילה הוה ליה למדרש ריבית בכסף דמפיק ליה מנשך כסף הכתוב ברישא ויש לומר משום דנשך אוכל כתיב בהדיא וריבית כסף לא נפיק אלא באם אינו ענין