בבא מציעא סג ע"א

דף סג - א

וכך אמר: כי שכיבנא, לכשאמות, רבי אושעיא נפק לוותי, ייצא לקראתי. מפני  דמתרצנא, שאני רגיל תמיד ליישב את מתניתא כוותיה. שלא יהיה קשה על הברייתות שלו מהמשניות.

דתני, ששנה רבי אושעיא בברייתא: הרי פלוני שהיה נושה בחבירו, שחבירו היה חייב לו מנה, והלך ועמד על גורנו, בא לתבוע חובו, ואמר: תן לי מעותי, תן לי את חובי, שאני רוצה ליקח בהם חטים, בדמי החוב אני חפץ לקנות חטים.

ואמר לו הלוה: חטין יש לי, שאני נותן לך, אני יכול לספק לך חטים בשווי החוב.

צא ועשאן עלי כשער של עכשיו, ואני אספק לך אותם לזמן מאוחר, והריוח שלך יהיה היוקר של החטין, לפי מה שיהיו שווים יותר בזמן שאפרע לך אותם. הגיע זמן חטים למכור, מחיר החטים התייקר. ואמר לו המלוה ללוה: תן לי חטי, שאני רוצה ליקח בהן יין, כיון שהמחיר עלה אני רוצה את הריוח ולקנות בהם יין. אמר לו הלוה: יש לי יין, שאני נותן לך. צא ועשאן עלי כשער של עכשיו. הגיע זמן יין למכור, שמחירם התייקר. ואמר לו המלוה ללוה: תן לי ייני, שאני רוצה למוכרו, וליקח בו שמן. אמר לו: שמן יש לי, שאני נותן לך. צא ועשאן עלי כשער של עכשיו. ומסיקה הברייתא: כולם הפסיקות הנזכרות, ^[9] אם יש לו את הסחורה שפוסקים עליה, מותר, אבל אם אין לו, אסור ^[10].

והטעם, משום ^[11] שביש לו חשיב כשלו, וכאילו נתייקרה הסחורה ברשותו של המלוה. אבל באין לו ללוה, ומקבל המלוה יותר, הרי זה דמי לריבית.

והיישוב על המשנה הוא: ומאי "לקח"? זה שכתוב במשנה "לקח הימנו דינר זהב", לקח בהלואתו, ^[12] מדובר שחבירו היה חייב לו דינר זהב, ופסקו עליו חטים, ואח"כ באו מהחטין לפסוק על יין, אז, אם אין לו יין, יהיה אסור לפסוק, כי זה דומה לריבית אם יתייקר.

אמר רבא, שמע מינה מדרבי אושעיא - מתוך דבריו יוצא תלת, שלשה חידושים.

שמע מינה, ^[13] דמעמידין מלוה, דהיינו, מחליפהים את חוב מעות המלוה על גבי פירות, להתחייב הלוה במקום המעות פירות.

ולא אמרינן שיש פה חסרון מצד "דלא כאיסרו הבא לידו", שלא קיבל כסף מהמלוה. אלא, כל שיש ללוה פירות, יכול הוא להתחייב בהם תחת חובו [ולא כברייתא דלעיל סב ב, שתמיד צריך לתת מעות].

ועוד שמע מינה חידוש שני: והוא, דיש לו. שכל מה שאפשר לפסוק גם בלי נתינת מעות, זה דווקא כשיש ללווה פירות, אבל באין לו, אפשר רק על ידי נתינת מעות.

ועוד שמע מינה חידוש שלישי: איתא לדרבי ינאי, שאנו מקיימים דבריו של רבי ינאי.

דאמר רבי ינאי: מה לי הן מה לי דמיהן, רבי ינאי חידש בכל פסיקה, שאם הגיע זמן הפרעון, ולמוכר אין את הסחורה לתת ללוקח, יכול הוא לתת לו את שווי הסחורה במעות, ואע"פ שזה יותר מעות ממה שקיבל מהלוקח.

דסבר רבי ינאי, מאחר שהתירו לתת את הפירות, התירו לתת גם את דמיהן. ובברייתא של רבי אושעיא, רואים גם כן את אותו החידוש, שהרי כשהגיע זמן פריעת החטים, אומר הלוה אין לי חטים, ובמקום נתינת החטים, הוא מעריך את שווי החטים כיום, ותמורת שווי זה, הוא פוסק יין, והערכה הזאת של שווי החטים, היא הרי "דמיהן" של רבי ינאי, שבמקום נתינת הסחורה, שמים את ערכה. ובסכום זה של השווי העכשווי פוסקים הלאה.

ומביאה הגמרא את מקור דבריו של רבי ינאי:

דאתמר, רב אמר עושין "אמנה" בפירות. כלומר פסיקה רגילה על פירות, ואין עושין אמנה בדמים. אבל לא נותנים מעות על פירות, באופן שהמוכר מתחייב לפרוע ^[14] מעות, כפי ערכם של הפירות בזמן הפרעון.

ורבי ינאי אמר, מה לי הן הפירות עצמם, מה לי דמיהן שווים של הפירות.

וכל שהיתה פסיקה מותרת על הפירות, אפשר לקבל גם את דמיהם, ולא חוששים שזה נראה כריבית.

מיתיבי מקשינן על רב, מהאמור בברייתא של רבי אושעיא: כולם, אם יש לו, מותר. אם יש ללוה את הפירות שעליהם רוצים להעמיד את החוב, מותר לעשות כן.

ואע"פ שכאשר מחליפים מחטים ליין, עושים הערכת שווי החטין, ולפי שווים מתחייב הלוה יין. ושומא זו היא בעצם "דמיהן", שרב אמר שאין עושים אמנה בדמים. ואם כן, רואים כרבי ינאי ולא כרב.

ומתרצינן: אמר רב הונא אמר רב, בשמשך. ^[15] מתחילה, כשעשו פסיקה על החטים, המלוה משך את החטין, וקנה אותם, והרי הם שלו. והיוקר ברשותו הוא, וההלואה נגמרה. וכשבאים לעשות פסיקה מהחטים על היין, זוהי שומא בממונו של המלוה [ולא בממונו של הלוה] - וכן עשו בכל פעם שהיתה פסיקה, שמשך המלוה וקנה.

ומקשינן, אי מדובר בשמשך, צריכא למימר!? הרי זה פשוט, ולא צריך לחדש זאת בברייתא.

ומתרצינן: אלא, נעמיד את הברייתא באופן אחר, כגון שיחד לו קרן זוית, לא היתה כאן משיכה ממש, אלא ייחוד מקום, שהלוה ייחד למלוה את מקום החטים.

ואשמעינן, והחידוש הוא, שיחוד, מלתא היא. להחשיב את הסחורה כאילו התייקרה ברשות המלוה, כדי שלא תהיה כאן בעיה של ריבית.

ושמואל אמר לתרץ תירוץ אחר על הקושייה על רב.

הא, הברייתא דרבי אושעיא, מני? היא לשיטתו של רבי יהודה, דאמר, צד אחד בריבית מותר. ^[16] כשיש ספק אם תהיה בסוף ריבית או לא, כגון בדרבי אושעיא. שאם החטין שנתחייב המוכר ינתנו בזמנם הרי אין כאן שום צד של ריבית, והבעיה מתחילה רק לצד האחר, במקרה שאין לו את החטין, הרי זה "צד אחד בריבית", וסובר בזה רבי יהודה, שמותר לפסוק במקרה זה.

ומביאה הגמרא את מקור דבריו של רבי יהודה:

דתניא בברייתא, הרי שהיה פלוני המלוה נושה בחבירו, בא לגבות חובו מחבירו מנה שחייב לו. ועשה לו הלוה את שדהו מכר. וכך אמר לו: אם אני לא אפרע לך את חובי עד זמן פלוני, השדה שיש לי מכורה לך, ועוברת לרשותך. והמעות שנתת לי בהלואה, יהיו מעות מכר.

הדין הוא: בזמן שהמוכר, שהוא הלוה, אוכל את הפירות הגדלים בשדה [מדובר על אכילת פירות, קודם שהגיע הזמן שקבעו ביניהם שהשדה תעבור למלוה], הרי זה מותר לעשות כן, כי אין כאן שום חשש ריבית.

אבל בזמן שהלוקח, שהוא המלוה, אוכל פירות, אסור לעשות כן, משום שאולי הלוה יחזיר את הכסף למלוה, ואז יתברר שלא היה כאן כלל מכר אלא מעות הלואה. והמלוה אוכל פירות מהקרקע של לוה בשכר המתנת המעות. והרי זה ריבית.

רבי יהודה אומר: אף בזמן שהלוקח אוכל פירות, מותר.

ומביא רבי יהודה ראיה לדבריו: אמר רבי יהודה, מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר על פי רבי אלעזר בן עזריה. ולוקח אוכל פירות היה. אמרו לו: משם ראיה!? מוכר אוכל פירות היה. ולא לוקח.

מאי בינייהו? במה נחלקו רבנן ורבי יהודה.

אמר אביי, צד אחד בריבית איכא בינייהו. ^[17] חכמיססוברים שצד אחד בריבית אסור. ולכן אע"פ שיש צד שההלואה תשתנה למכר, אסור. אבל ^[18] רבי יהודה סובר שכאשר יש צד שיהיה ריבית וצד שלא יהיה ריבית מותר.

אבל רבא אמר, שבצד אחד מודה רבי יהודה שאסור, והמחלוקת בין חכמים לרבי יהודה היא ^[19] בריבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. כלומר כשהלוקח אכל פירות הם סיכמו ביניהם שאם זה לא יהיה בסוף מכר, יחזיר הלוקח את מה שאכל. ואעפ"כ אוסרים חכמים, בגלל שבשעת האכילה זה ריבית. ומה יעזור מה שיחזיר אח"כ את הריבית שלקח. אבל רבי יהודה סובר שתנאי כזה מועיל, אע"פ שצד אחד יהיה אסור.

אמר רבא, השתא לאחר חידושו של רבי ינאי, דאמר רבי ינאי,

עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. פרש"י ז"ל דכיון דזוזי יהב וזוזי שקיל מחזי כרבית וא"כ היכי אמרינן ש"מ מדר' הושעיא דאיתא לדר' ינאי והא בדר' הושעיא לאו זוזי שקיל רב נמי מודה בה והיכי אותבינן לה לרב מינה בסמוך.
לפי' פי' הר' שמואל ז"ל דמאי דמים פירות בדמי הפירות שלקח ובהלואתו מתחלה וכדר' הושעיא אבל מעות בין לרב בין לר' ינאי אסור דמחזי כרבית וגם זה אינו מההיא דגרסי' בפרק הגוזל קמא רב כהנא יהיב זוזי אכיתנא איקר כיתנא זבנוה מרותיה דכיתנא אתא לקמיה דרב א"ל מי איזיל אישקיל זוזאי א"ל אי כדמזבני ליה אמרי האי כיתנא דכהנא הוא זיל שקול ואי לא לא תשקול ואמרי התם אמנה הוה ורב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ואם כדברי הר' שמואל ז"ל אפי' לר' ינאי נמי אסור, ומאי רב לטעמיה אלא בין לרב בין לר' ינאי אין חלוק בין מעות לפירות אחרים וכולם נקראים דמים ורב אסר בשניהם ור' ינאי התיר בשניהם:

אי בשמשך צריכה למימר. בדין הוא דליקשי אי בשמשך אפי' אין לו נמי דהא איסרו בידו אלא משום דלרב אקשי' ואיהו שני ליה בין הן לדמיהן דילמא שני ליה נמי בשעת הפיסוק בהכי והכי נמי משמע לקמן במאי דבעינן לפרושי, ונראה שיש לר"ש גירסא מוחלפת בזה:

אמר רבא רבית ע"מ להחזיר איכא בינייהו. תמה הוא ולמה יהא אסור לת"ק כיון דקא מתנה לי' בפירוש אי לא הבאת לי גוף ופירות שלי במכר מעכשיו ואם תפדה אותה מידי בזמנך אנכה לך דמי הפירות בשומא ואפי' חשש אבק רבית אין כאן, ומה שפרש"י כשאכל בתורת רבית אבל אינו נכון שעל תנאי נכוי זה אכל משעה ראשונה, ובתוספו' של חכמי הצרפתים ז"ל מפרש שלא התנה לנכות אלא אם יפרע בזמנו כל מעותיו יחזיר לו וזה יותר משובש:

צד אחד ברבית מותר. ואי קשיא הרי סאה בסאה שאסור ואפי' לר' יהודה ושמא אינו רבית לא קשיא דהתם מאליהן הפירות מתיקרים ולא בידם הכא הרי בידו שאם ירצה לא יביא לו ואינו רבית וכן במה לי הן מה לי דמיהן אם ירצה יתן לו פירותיו:

שמע מינה מדר' אושעיא תלת שמע מינה מעמידין מלוה על גבי פירות ולא אמרינן [דלא] כאיסרו בא לידו. דהא אפילו בבא לחוב בדמיהן קא שרי,

ושמע מינה והוא דיש לו וכדקתני בכלן אם יש לו מותר, והא דלא כברייתא דלעיל [בבא מציעא סב, ב] דקתני שאפילו עמד לו על גרנו אם לא באסרו בא לידו אסורים, ולכולי עלמא אם אין לו ובא לחוב בדמיהן אפילו יצא השער אסור, וכדקתני בכלן אם יש לו מותר ואם לאו אסור. וכתב הרמב"ן ז"ל דכל שיש לו מותר ואפילו לא יצא השער, והא דקתני ר' אושעיא ועשאן עלי כשער של עכשיו, אינו אלא ללמדך שאע"פ שיצא השער אם אין לו אסור, שאין העמדת מלוה כלוקח במעות ממש דכל שיצא השער מותר אע"פ שאין לו דאע"פ שאין לזה יש לזה, (ואע"פ) [והיינו] דאמרינן ושמע מינה והוא שיש לו. ונראין דבריו באמת, דהא טעמא דיציאת השער אינו אלא משום דאם אין לזה יש לזה, וכל שאין לו ובא להעמיד מלוה עליהן אין אומרים אם אין לזה יש לזה דבמה יקנה, אבל כשיש לו הרי שיש לו ואוזולי אוזיל גביה, בין בא באסרו בין בא לחוב בדמיהן. והרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פ"י ה"ו) כתב והוא כשיש לו כדי כל מה שפסק על עצמו, ולא אמרינן בכי הא יש לו טיפה אחת לוה עליה כמה טיפין (לקמן בבא מציעא עה, א). ונראה דטעמא דמילתא, דבלוה כל שיש לו טיפה ולוה עליה כמה טיפין, רואין כאילו לוה טיפה נגד טיפה שיש לו, ואחר כך כלוה ב' טיפות כנגד שתים וכן לעולם מה שאין לומר כן במוכר וטעם נכון הוא. וכתב רש"י ז"ל, דכל שיש לו מותר אע"ג דלא [משיך, כי מוקיר] ברשותיה מוקיר, ולא הוי רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עליה במי שפרע.

הא דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. פירש רש"י ז"ל, דמים מעות, דכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל מיניה מחזי כרבית, אבל כל שנוטל פירות ואפילו פירות אחרים בדמי הפירות שקנה באמנה, מותר, דבפירות [לא] מנכר הרבית, ור' ינאי דאמר מה לי הם מה לי דמיהן, שרי אפילו למשקל מיניה זוזי. ואינו מחוור, דאם כן, מאי קאמר לעיל שמע מינה מדר' אושעיא דאיתא לדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן, דר' אושעיא לא קאמר דלישקול מיניה זוזי, ופירא הוא דקא שקיל, יין תחת חטים ושמן תחת יין, ובפירות אפילו רב מודה. ועוד, מאי קא מקשה ליה לרב מדקתני אם יש לו מותר, דהא רב נמי מודה בהא כל דשקיל מיניה פירא. (ורש"י) [ורבינו שמואל] ז"ל [פירש], עושים אמנה בפירות למשקל מיניה ההוא גופה דפסק עליו אף על פי שהוקר, אבל ליטול דמים בין בזוזי בין בפירא אחרינא אסיר, דפירי אחריני נמי קרי להו דמים, ור' ינאי כי שרי דוקא ליטול פירי ואפילו פירי אחריני בדמי האי פירא, אבל למשקל זוזי בין למר בין למר אסור. ואינו מחוור, מדאמרינן בב"ק פרק הגוזל (בבא קמא קג, א) רב כהנא יהב זוזי אכיתנא, איקר כיתנא, זבניה ניהליה מרוותא דכתנא, אתא לקמיה דרב, אמר ליה מי איזול ואשקול זוזאי, אמר ליה, אי כדמזבני ליה אמרי האי כתנא דכהנא הוא, זיל שקול, ואי לא לא תשקול, ואמרינן התם, אמנה היא, ורב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושים אמנה בדמים, אבל לר' ינאי למשקל זוזי שרי, אלא בין לרב בין לר' (יוחנן) [ינאי] אין הפרש בין שנתן לו דמיהן במעות או בפירות, (אבל) [אלא] כל שלא נתן לו אותן פירות ממש, לרב אסור ולר' ינאי בין פירות בין מעות מותר.

צד אחד בריבית מותר. וא"ת, אם כן סאה בסאה לר' יהודה לשתרי, דשמא לא יתייקרו. י"ל, דשאני התם דמאליהן מתייקרין, ולא אמרו צד אחד ברבית מותר אלא כשההתר תלוי בידם, שאם ירצה יתן פירות ולא מעות, ואם ירצה מוכר לא יביא מעות תוך אותו זמן. והראב"ד ז"ל פי', דוקא בדיאכא צד מכר, ואף רש"י ז"ל כן פי', וזה לשונו, צד אחד ברבית שאינה על ידי הלואה אלא על ידי מכר.

רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. פירש רש"י ז"ל, אע"פ שהתנה הלוקח שאם לא היה מכר יחזיר הפירות שאכל, אפילו הכי קא אסר תנא קמא, משום דבשעת אכילה קא אכיל רבית ועבדיה לאיסוריה. ותימה הוא, דכל שהתנה שאם לא היה מכר יחזיר הפירות, נמצא שלא אכל רבית ולא עבד אסורא שבתנאי אכלן. ובתוספות פירשו, שאם התנה שאם לא יהיה מכר ינכה לו מן הדמים לכולי עלמא שרי, אלא הכא כשהתנה שאם יפרע לו כל מעותיו תוך הזמן יחזיר לו הוא כשיעור מה שאכל. וא"ת, ומה להם להפוכי מטראתא ולהתנות בכך. י"ל, מפני שהלוקח רוצה לסבב שלא יהו מעות מצויות אצל המוכר, ופעמים שלא ימצא לפרוע לו כל מעותיו, ואלו היה מנכה לו מן המעות כשעור מה שאכל יקל עליו למצוא מעות כנגד מה שנשאר.

השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן, מה לי דמיהן מה לי הן אמרינן. פירש רש"י ז"ל, כי היכי דאמר ר' ינאי גבי פרעון הם ודמיהן שוין ואף על פי שהוקרו, כי היכי דשרי לטול הם כלומר הפירות, הכי נמי שרי ליטול מעות שהם דמי הפירות שחייב לו המוכר, כך אם בא ליקח פירות ולפסוק על שער שבשוק שרי ואף על גב דלית ליה הנהו פירי, דמה לי אם יש לו פירות בעצמן שהם דמי מעות שנותן לו הלוקח, ומה לי הן כלומר המעות, הרי יכול לקנות בהן הפירות בשוק אף על פי שאין לזה יש לזה. וא"ת, מאי קא משמע לן רבא, מתניתין היא, (לקמן בבא מציעא עב, ב) אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, הא יצא השער פוסקין, י"ל, דאי ממתניתין הוה אמינא דוקא כשיצא השער באכלבי וארבי דמשיך תרעייהו(שם בגמ') וטעמא משום דמסתמא לא חיישינן שמא יתייקרו קודם שיפרע, קא משמע לן רבא דטעמא משום דכמי שיש לו דמי, דאף על פי שאין לזה יש לזה, והלכך אפילו [על שער שבשוק] שרי, ומיהו על שער (שיקשו) [שוק של] עיירות דלא (משייר) [משיך] כלל אין פוסקים (שם), דדלמא אדאזיל ואתי יתייקר השער, וכמי שאין לו כלל דמי ואין אדם עשוי ליקח מיד.
יש מי שפירש (הרמב"ן ז"ל), דהא דרבא לא שייכא במתניתין כלל, והכי קאמר מה לי דמיהן מה לי הן אמרינן, כלומר, כשם שאם בא באסרו פוסקים על שער שבשוק, כך אע"פ שאין לו [ה]מעות ונתן לו חטים בשוויין, ובא לפסוק באותן חטים יין, מותר כאלו נתן לו דמי הפירות שהן המעות, בין שנתן לו חטים כשער שבשוק בין שנתן לו חטים בשוויין, ואע"פ שלא יצא בהן השער, והא קא משמע לן דלא תימא כי שרו לפסוק על שער שבשוק הני מילי כשבא במעות בידו דמצי למזבן בהו בשוקא, אבל בפירות לא, דדילמא לא מזדבני ליה הני פירי, קא משמע לן דכי היכי דפוסקים על שער שבשוק כשבא במעות בידו, כך פוסקים אם הביא פירות בשויין או כשער שבשוק.

מי שהיה נושה בחברו מנה ועשה לו שדהו מכר דרך אסמכתא כלומר שאם לא יפרענו עד זמן פלוני יהא מכור לו מעכשו הואיל ומ"מ לא נקנה לו הגוף ויכול זה להחזיר מעותיו המוכר אוכל פירות ולא לוקח הואיל ולא קנה קנין גמור אין המעות אלא הלואה ונמצא אוכל בשכר מעותיו והרי זה רבית של תורה ואין זה דומה למקבל משכונה שהמשכון מקנה בעליו הגוף קנין גמור לפירותיו מה שאין כן בזה ואע"פ שאפשר שלא יחזיר המעות ויהיה המכר מכר מ"מ כל שהחזיר הרי אכילת הפירות אצל לוקח רבית של תורה ואע"פ שיש בזו צד אחד שאינו של רבית והוא כל שאין זה מחזיר המעות הואיל ויש צד אחד ברבית והוא כשמחזיר המעות אסור ואפילו היה לוקח אוכלם על מנת שאם יחזיר הלה מעותיו יחזיר הוא פירות שאכל אסור מ"מ לאכלם שכל רבית אפילו על מנת להחזיר אסור שמא תאמר הואיל ויש בקניה זו מעכשו היאך מוכר אוכל פירות והרי אמרו למטה קנה מעכשו שניהם אסורין ואף במוכר אסור לא אמרו אלא בנתן מקצת הדמים ושמא יהא המכר מכר ונמצא המוכר אוכל בשכר המתנת מקצת הדמים כמו שיתבאר:

זה שכתבנו למעלה בכלן אם יש לו מותר פירשו חכמי הצרפתים מפני שזכה בהם מעכשו וברשותו הוקרו אע"פ שלא משך הואיל והחליט חובו בהם יש כאן מי שפרע כמי שנתן המעות למדת מדבריהם שהקונה מטלטלין בחובו וחזר אחד מהם יש כאן מי שפרע ואע"פ שבענין מקדש במלוה אמרו קדושין מ"ז א' ושוין במכר שלא קנה מ"מ יש בה משום מחסרי אמנה ויש אומרים שבפסיקת מעות על הפירות אפילו מי שפרע אין בו הואיל ולא נתן מעות על מנת ליטול עכשו:

שמע מינה מדרבי אושעיא תלת. שמע מינה מעמידים מלוה על גבי פירות ולא אמרינן שלא כאיסרו בא לידו דהא אפילו בבא לחוב בדמיהן קשרי. ושמע מינה והוא דיש לו וכדקתני בכולן אם יש לו מותר והא דלא כברייתא דלעיל דקתני שאפילו עמד לו על גרנו אם לא כאיסרו בא לידו אסור ולכולי עלמא אם אין לו ובא לחוב בדמיהן אפילו יצא השער אסור וכדקתני בכולן אם יש לו מותר ואם לאו אסור. וכתב הרמב"ן דכל שיש לו מותר ואפילו לא יצא השער והא דקתני רבי אושעיא יעשם עלי כשער של עכשיו אינו אלא ללמדך שאף על פי שיצא השער אם אין לו אסור שאין העמדת מלוה כלוקח במעות ממש דכל שיצא השער מותר אף על פי שאין לו דאף על פי שאין לזה יש לזה והיינו דאמרינן ושמע מינה והוא שיש לו ונראין דבריו באמת דהא טעמא דיציאת השער אינו אלא משום דאי אין לזה יש לזה וכל שאין לו ובא להעמיד מלוה עליהם אין אומרים אם אין לזה יש לזה דבמה יקנה אבל ביש לו הרי יש לו ואוזולי קמוזיל גביה בין בא באיסרו בין בא לחוב בדמיהן. והרמב"ם כתב והוא שיש לו כדי כל מה שפסק על עצמו ולא אמרינן בכי הא יש לו טיפה לוה עליה כמה טיפין רואה כאלו לוה טפה כנגד טפה ואחר כך לוה שתי טיפות כנגד שתים וכן לעולם מה שאין לומר כן במוכר וטעם נכון הוא. וכתב רש"י דכל שיש לו מותר ואף על גב דלא משיך כי מוקיר ברשותיה מוקיר ולא הוי רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עליה במי שפרע. הרשב"א.
ושמע מינה והוא שיש לו, הני תרי שמע מינה היה לו לחשוב באחד שהיה יכול לומר שמע מינה מעמידין מלוה על גבי פירות ולא אמרינן שלא בא באיסרו בידו אם יש לו. אבל מכל מקום אנו למדין מכאן שלשה היתרות דכי יש לו אפילו להעמיד מלוה על הפירות מותר. ובאיו לו מלוה אסור. אבל באיסרו בא לידו מותר. הרא"ש.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ושמע מינה והוא שיש לו. קשיא לי דהא חדא היא בהדי קמייתא והיכי עביד מינה תרתי. ויש לומר דהכי קאמר ודוקא בשיש לו אבל כל שאין לו כיון דשלא באיסרו בא לידו אלא בחובו לא שרינן ואף על פי שיצא השער. אי נמי דהכי קאמר והוא שיש לו כדי כל מה שפסק וכן נראה מדברי הרמב"ם. ע"כ.

ושמע מינה איתא לדרבי ינאי וכו'. קצת קשה דדילמא שאני הכא דיש לו וסוף סוף פירי יהיב ופירי שקל מה שאין כן בדרבי ינאי. ואפשר דהכי דייק דאי כי שקיל דמי לא אמרינן מה לי הן מה לי דמיהן אי הכי באין לו אפילו באיסרו אסור דמשמע ליה דמאי אין לו אפילו עכשיו בשעת פרעון. ויש לומר דכיון דכל שעתא ושעתא הוי כלוקח מעות ואפילו ביש לו בשעת הפיסוק ואפילו בחבירו הוי איסור ולא אזלינן בתר לבסוף אלא בתר כל שעתא ושעתא וכן פירש רש"י. ולא בעי לאוקמה בשמשך ולא אפילו בייחד לו קרן זוית כדלקמן. שיטה.
אמר רב עושין אמנה בפירות פירוש אמנה קרי לפוסק בדמים על הפירות משום דאזיל באמנה שאם רצה לחזור בו חוזר ואפילו מי שפרע ליכא דליכא מי שפרע אלא בלוקח דבר מסויים העומד בעין כדלקמן אבל נותן מעות על פירות שאינם בעין ליכא מי שפרע. ואשמועינן השתא רב דהנותן מעות לחבירו בניסן על הפירות בשער של ניסן ויתנם לו בתשרי בשער היוקר מותר כיון שיצא השער בניסן ובלבד שיקבל ממנו בתשרי אותם פירות עצמן שפסק דהא ליכא אבק רבית כלל כדאמר לקמן דהא איכא חטי בהיני ושילי אבל אין לו לקבל בתשרי במקומן שום דבר אחר לא פירות אחרים ולא מעות. אבל רש"י פירש ואין עושין אמנה בדמים דכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל דאית בהו טופיינא מיחזי כרבית ומסתברא דמאי דנקט מרן זוזי לאו דוקא דהוא הדין כי נקיט פירות אחרים פירוש בדמיהן כיון דשוו טפי מזוזי דיהב מיחזי כרבית דאי לא תימא הכי תיקשי על מרן הא דאקשינן לרב ממתניתין דרב הושעיא דלא מקבל זוזי אלא פירות אחרים מכלל דרב כל היכא דלא שקיל לפירי גופייהו דפסיק אסור דלא הוי אורח מקח וממכר בהכי. והא דנקט מרן דכיון דזוזי יהב וכו' לרבותא נקט דלא מיבעיא פירות אחרים דאסור שאין זה דרך מקח וממכר ומשום רבית הוא דעבד אלא אפילו מינקט זוזי דמחזי כאלו אינו צריך לחטים ותוזר ומוכרם לו אסור דכיון דזוזי יהב וזוזי שקיל מיחזי כרבית. ותדע דהא ממתניתין דלעיל שמעינן דאיתא לדרבי ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן ואלו לרבי ינאי אפילו ליקח מעות שרי לדעת רש"י כדבעינן לפרושי בסמוך ואלו במתניתין לא איירי אלא בפירי אחריני ואם כן היכי שמעינן מינה דרבי ינאי דשרי אפילו בזוזי אלא ודאי כדאמרן דכל מאן דשרי בפירות אחרים שרי בזוזי והכי רהיט כוליה פירקין. הריטב"א.

וכתב רבינו חננאל וזה לשונו: איתמר רב אמר אין עושין אמנה בפירות. פירוש המוכר כשעומד באמונתו ונותן לקונה חטים אף על פי ששוה עכשיו יותר מותר אבל אם נותן לו מעות כמה ששוה עכשיו לא יטול מפני מראית העין וזהו אין עושין אמנה בדמים. ורבי ינאי אמר מה לי הן מה לי דמיהן. פירוש כשם שאם הפירות עדיין הם מצויין בידו מותר לו ליקחם שכבר זכה בהם משעה שאמר לו הרי הן עלי כך אם היו בידו ומכרן מותר לו ליקח הדמים שנמכרו בהם. אבל רב סבר אי איתנהו לפירי שרי ואי ליתנהו ודמיהן אתי למשקל כיון דיהיב מאה ושקיל מאה ועשרים מיחזי כרבית ואסור. וגרסינן בהגוזל קמא רב כהנא יהיב זוזי אכילתנא וכו' רב לטעמיה דאמר עושין אמנה וכו'. וחזינן פירוש גאון דאמר עושין אמנה בפירות אם יאמר המוכר יש לי פירות הללו נאמן ואין צריך להביא ראיה שיש לו ואין מאמין אותו בדמים. ורבי ינאי אמר מאמינים אותו גם בדמים ואין מצריכין אותו להביא ראיה. ומסתברא כוותן דמעשה דרב כהנא מוכח כדפירשנו. עד כאן.

מיתיבי וכולם אם יש לו מותר. פירוש והא התם דשקיל פירי בפירי. וקשיא לרב דאסר. ופריק רב הונא דמתניתין בשמשך. פירש רש"י שמשך בשעה שפסק עליהם מקמי דאייקור. ותימה אמאי לא סגי ליה כשמשך אפילו עכשיו בשעת היוקר דהא דיריה נינהו לגמרי וכי שקיל אחריני תותיליהו חליפין גמורין הן. ונראה דלא פירשה רבינו בהכי אלא משום מאי דבעי למימר דמשך לאו דוקא אלא שייחד לו קרן זוית ומשום דקמשמע לן דיחוד מילתא היא דהוי ייחוד מקמי דמייקר. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: אמר רב הונא אמר רב בשמשך. פירוש בשמשך החטים שהיו ראשונים וכן כל פרי ופרי כשהוא מחליפו מושכו מושך הראשון בשעת החלוף ומושך גם כן השני שנכנס תחתיו דכי אמרינן אין עושין אמנה בדמים דוקא כשהוא נותן מעות תחלה על פירות ואם יקבל ממנו מעות או פירות אחרים יותר ממה שלקח מחזי כרבית אבל בשמשך הפירות בשעת המקח או בשעת החילוף והחליפם לו בפירות אחרים ומושכו או שקבל ממנו מעות יותר ממה שנתן מותר שהרי פירותיו מכר כשער היוצא ופירות בפירות או מעות מותר. עד כאן.

בשמשך. ואף על גב דאחר המשיכה אכלן המוכר ומשלם כשער היוקר לא מתסר בלוה סאה בסאה דבתורת מכר יהיב ליה ואף על גב דדומה קצת לסאה בסאה פריך עלה אי בשמשך צריכה למימר דפשיטא ליה דשרי כיון דבתורת מכר משלם לו. לשון הרא"ש.
הא דאקשינן אי בשמשך צריכה למימר בדין הוא דליקשי אי בשמשך אפילו אין לו נמי דהא איסרו בידו אלא משום דלרב אקשינן ואיהו שני ליה בין הן לדמיהן דילמא שני ליה נמי בשעת הפסק בהכי. והכי נמי משמע לקמן במאי דבעינן לפרושי. ונראה שיש לר"ש גירסא מוחלפת בזה. הרמב"ן.
אלא שייחד להם קרן זוית ורב כהנא דהגוזל קמא בשלא ייחד לו תוספות שאנץ.

הא מני רבי יהודה היא וכו'. פירוש שלוקח פירות שכר עצמו ולא הוי כההוא דהתם שלוקח מעות ממש מכל מקום כיון שכשמשלם לו מעותיו אין כאן מכר כלל ואפילו הכי מותר אף על גב דפירות שאכל ודאי רבית גמור הם משום דהוי צד אחד ברבית כל שכן הוא הכא שדמי חטיו או דמי יינו לוקח דאפילו אינו אלא משום דמחזי כרבית לולקח דמים מותר כיון שאינו אלא צד אחד ברבית. שיטה.

ושמואל אמר הא מני רבי יהודה היא דאמר צד אחד ברבית מותר. פירש רש"י רבית שאינה על ידי הלואה אלא על ידי מכר. ולפירוש רבינו מתורץ מאי דמקשו בתוספות דהא סאה בסאה אי מוקיר אסור לדברי הכל. ובתוספות הקשו על תירוץ רש"י דלקמן אמרינן לה לרבי יהודה גבי משכן לו בית דהוי הלואה. והם תירצו דלא אמר רבי יהודה אלא בצד אחד ברבית שהוא בידו ולא גבי סאה בסאה שהוא בידי שמים. ורבנן פליגי עליה דרבי יהודה אפילו בדרך מכר. ואם תאמר אם כן פוסק על הפירות היאך מותר לרבנן. ויש לומר פוסק על הפירות אין בו צד רבית כלל דלא חשיב צד רבית אלא במידי שאין דרך הלוקחין בכך כגון הא דעושה שדהו מכר שאין דרך לוקחין קרקע בכך דמיחזי כהלואה וכן בפוסק על הפירות ומקבל מעות או דמים אחרים אבל בפוסק על הפירות ונוטלן דרך מקח וממכר הוא ולהכי משני שמואל דהא דרב אתיא כרבנן ומתניתין דלעיל דשרי כרבי יהודה. ומיהו רבי ינאי אמר לך דהכא אפילו רבנן מודו שזה גם כן דרך מקח וממכר הוא ועבידי תגרי דעבדי הכי תדע דהא קיימא לן כרבי ינאי וקיימא לן כרבנן וקיימא לן כמתניתא דלעיל. דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר פירוש בשוויו מכירה גמורה מעכשיו על מנת שיחזירנו לו כשיתן לו מעותיו לזמן ידוע כל זמן שהמוכר אוכל פירות בינתים מותר והוא הדין שאם משלשין את הפירות מותר כדאיתא לקמן בפירקין ולא נקט מוכר אלא משום דבעי נקיט בסיפא לוקח. אמר רבי יהודה מעשה וכו' אמרו לו משם ראיה מוכר אוכל פירות היה. נראין דברים שאין חכמים ורבי יהודה מכחישין זה לזה אלא רבי יהודה שמע שנעשה המכר ולא שמע שיהא מוכר אוכל פירות וכיון שכן סתמא דמילתא לוקח אוכל פירות היה ואמרו לו חכמים כי באמת הם יודעים שהמוכר אוכל פירות ולאו למימרא שיודעים בבירור שלא התיר רבי אלעזר בכך דאם כן לא סגי דלא סיימוה קמיה דרבי יהודה מסתמא ואפשר כי לפנים משורת הדין היה וכן נראה מלשונם של חכמים. ולרבנן לא מייתו ראיה לדבריהם אלא דהכי קאמר דמכל מקום כיון דמוכר אוכל פירות הוא אין ראיה מכאן לדברי רבי יהודה. והאי משם ראיה. דרך אתמהה הוא. הריטב"א.

צד אחד ברבית איכא בינייהו. והיינו צד אחד ברבית אם נותן לו פירות הוי מכר ואין כאן רבית ואם יתן לו דמים הוי רבית וכן ברייתא דרבי אושעיא דלעיל אם יוקירו וישלם דמים יש כאן רבית ואם לא ישלם דמים אלא פירות שפסק עמו אין כאן רבית והיינו צד אחד ברבית דאף על גב דהוקירו תלוי בלוה לבטל שלא יהא רבית. אבל אין לפרש דהיינו צד אחד ברבית דשמא יוקירו ושמא לא יוקירו. דאם כן אפילו סאה בסאה נמי וכו' כמו שכתבו בתוספות. והוא הדין נמי אם תלוי במלוה לבטל שלא יהא רבית מותר כי ההיא דתנן לקמן מכר לו שדהו ונתן לו מקצת דמים וכו' אסור ואמרינן בגמרא תני רבי חייא פעמים ששניהם אסורין וכו' ודלא כרבי יהודה ואי כרבי יהודה הא אמר צד אחד ברבית מותר וצד זה תלוי בלוקח לבטל ובתר הכי קאמר מכר לו בית וכו' ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור ולרבי יהודה מותר וצד זה תלוי במוכר לבטל הרבית. הרא"ש.
ואמרינן בגמרא דתני רבי חייא דפעמים ששניהם אסורים לאכול הפירות המוכר והלוקח דאמר ליה לכי מייתית קני מעכשיו ודלא כרבי יהודה דאי רבי יהודה האמר צד אחד ברבית מותר והיינו צד אחד דאם מוכר אכלם לא גמר לוקח מקחו אין כאן רבית ואם גמר יש כאן רבית ואם לוקח אכלם גמר אין כאן רבית לא גמר יש כאן רבית. וכן מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור ולרבי יהודה מותר משום דהוי צד אחד ברבית דאם לא ירצה מוכר לא יתן לו מעות והבית בתורת מכר בא לידו ומותר לאכול פירותן ואף על פי שכל עיקר אותו מכר אינו אלא משכנתא שהרי יכול לפדות ממנה ולא דמי לגמרי למשכנתא בלא נכייתא דהתם פירות שאוכל לעולם הם בתורת רבית בשכר המתנת המלוה אבל הכא אם לא יפדה אין זה מלוה אלא מכר דמלוה לעולם יכולין לפדות או הוא או יורשיו אבל כאן הוא יכול לפדות יורשין אין יכולין לפדות. תוספות שאנץ. והראב"ד פירש צד אחד ברבית מותר דוקא בדאיכא צד מכר. ואף רש"י כן פירש וזה לשונו: צד אחד ברבית רבית שאינה על ידי הלואה אלא על ידי מכר. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: צד אחד ברבית מותר. אפשר שיהיה בו רבית או לא יהיה שמא לא יפדה אותו ויהיה מכר ודוקא דאיכא צד מכר. והא מעשה דביתוס בן זונין דברייתא היא מעשה דביתוס דמתניתין וההוא אוקמה בגמרא דאמר ליה מעכשיו נמצא אכילת הפירות שנחלקו בו רבי יהודה וחכמים על פירות שבתוך הזמן נחלקו והוא תימה בדברי רבי יהודה לוקח אמאי מותר. אבל נאמר אם המוכר אינו מקפיד ונותן לו מהם מותר כי מספק מקחו הוא נותן לו אבל לא שיטול הוא מעצמו כי גזל הוא בידו אם יפדה. עד כאן.

צד אחד ברבית וכו'. והכא אפילו נותן לו מעות לעולם ואפילו פסק לתת לו מעות ממש כמו שיהיו שוים אז החטים היה אפשר לי לומר דהוי צד אחד ברבית כיון דאפשר שיזולו החטים או לפחות שלא יוקירו. ורש"י לרבותא קאמר דאפילו יוקרו אפשר דלא הוי רבית כשנותן הפירות ממש. ולרמב"ן הוקשה לו סאה בסאה ותירץ דבדבי שאינו בידו לא מיקרי צד אחד ברבית ובהכי מתרצה נמי הכא ואתיא כפירוש רש"י. שיטה.
רב אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו פירוש לדידיה לא מוקמיה ההיא דלעיל כרבי יהודה אלא כרבי ינאי וכדאמר איהו גופיה לעיל שמע מינה איתא לדרבי ינאי. ולרבי ינאי לאו מטעמא דצד אחד ברבית קא שרי לה דאפשר דסבירא ליה צד אחד ברבית אסור והתם הוה אמר אסור או דמוקי לה כדרבא בעל מנת להחזיר. אלא טעמא דידיה ודרבי אושעיא נמי אליבא דרבא משום דלא אזלינן בתר מיחזי ומה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן ולא נראה צד ברבית כלל דדמי חטיו ויינו לוקח לעולם וכדפרישית שיטה. עד כאן.

רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. פירש רש"י אף על פי שהתנה הלוקח שאם לא יהיה מכר יחזיר פירות שאכל אפילו הכי קאסר תנא קמא משום דבשעת אכילה קאכיל ועבדיה לאיסורא. ותימה הוא דכל שהתנה שאם לא יהיה מכר יחזיר הפירות נמצא שלא אכל רבית ולא עבד איסורא שבתנאי אכלן. ובתוספות פירשו שאם התנה שאם לא יהיה לו מכר ינכה לו מן הדמים לכולי עלמא שרי אלא הכא בשהתנה שאם יפרע לו כל מעותיו תוך הזמן יחזיר לו הוא כשיעור מה שאכל. ואם תאמר למה להם להפוכי מטרתא ולהתנות בכך. יש לומר מפני שהלוקח רוצה לסבב שלא יהו מעות מצויות אצל המוכר ופעמים שלא ימצא לפרוע לו כל מעותיו ואלו היה מנכה לו מן המעות כשיעור מה שאכל יקל עליו למצוא מעות כנגד מה שנשאר. הרשב"א.

על מנת להחזיר איכא בינייהו. פירש הקונטרס דכולי עלמא מודו דצד אחד ברבית אסור ואיכא בינייהו רבית על מנת להחזיר. וקשה דהא אמרינן בערכין המוכר בית בבתי ערי חומה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ.

וזה לשון הראב"ד: ורבא אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. דלרבי יהודה נמי צד אחד ברבית אסור אלא אם כן יחזיר ולרבנן אפילו על מנת להחזיר לכתחלה לא יטול. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: ורבא אמר רבית על מנת להחזיר איכא בינייהו. פירוש רבא חולק על אביי ואומר דבכי האי גוונא אפילו רבי יהודה מודה כיון דלמפרע הדרא הלואה גמורה וגרע נמי מסאה בסאה דמודה רבי יהודה והכי מוכח במסכת מגילה דרבא פליגא אדאביי. ורבנן ורבי יהודה ברבית על מנת להחזיר פליגי. פירש רש"י שהתנו ביניהם שאם יתן לו מעותיו לזמנו שיחזיר לו הלוקח גם את הפירות שאכל ולהכי שרי רבי יהודה ורבנן אסרי דמכל מקום מעיקרא בתורת רבית אכיל להו. וזה תימה גדול דמאי רבית איכא הכא שהרי ממה נפשך בתורת מקח גמור אוכל לוקח פירות דאי לא מהדר ליה מוכר זוזי הרי הגוף והפירות שלו הם לגמרי ואם יחזיר לו מעותיו הרי הוא פורע לו דמי פירות וכאלו לקחם ממנו ובתוספות תירצו פירושו של רש"י שאלו התנה שינכה לו לזמן דמי פירות שיאכל וישלים עליהם המוכר למעות שיש לו לתת הכי נמי דבמקח גמור הוא אוכלם מעכשיו אבל הכא במאי עסקינן שהיה התנאי שיביא המוכר כל מעותיו שלמים לזמנו ואחר כך ישלם לו הלוקח פירות שאכל רבי יהודה סבר הא נמי מקח הוא וכמנכה דמי דליכא אלא אפוכי מטרתא ורבנן סברי דכיון דאינו מנכה דמי הפירות מאלו המעות נראה שלא אכלם עד עכשיו בתורת מקח אלא בתורת הלואה אלא שחוזר ומחזיר לו פירות רבית שאכל ויפה תירצו לפי פירושו. ומיהו אינו נכון דהא בערכין מדמינן לה למוכר בית בבתי ערי חומה שחוזרת תוך שנה לבעלים והתם ודאי ארעא בלחוד הדרא ולא פירי דהכי אמרינן התם המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש הרי זה כמין רבית ואינו רבית והתניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה ופרקינן הא רבי יהודה הא רבנן דתניא היה נושה בחבירו ומייתינן הא מתניתא ופלוגתא דאביי ורבא ומפרשינן לה אליבא דרבא דמתניתין דקתני אינה רבית כרבי יהודה וברייתא דקתני רבית גמורה כרבנן אלמא פלוגתא דרבי יהודה ורבנן כעין המוכר בית בבתי ערי חומה הוא דהדרא ארעא ולא הדרי פירי והנכון לפרש אמר רבא הכא במכר שמכר על מנת להחזיר איכא בינייהו פירוש שלא היה התנאי שאם יביא מעותיו תתבטל מכירה זו למפרע והדרי זוזי מלוה דאם כן לדברי הכל הוי רבית גמורה אלא שיהא המכר קיים עד אותה שעה ויחזור הלוקח וימכרנה למוכר באותן דמים דרבי יהודה סבר הא ממה נפשך פירי דאכיל לוקח בנתיים דידיה נינהו ורבנן סברי דכיון דאין דרך לוקח קרקע לעשות כן ירדה תורה לסוף דעתם דלהלואה גמורה נושה ולפיכך אמר הכתוב את כספך לא תתן לו בנשך ולא אמר לא תלוה בנשך לרבות מכר כיוצא בזה שיהא דינו כמלוה. והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן התם דבית בבתי ערי חומה להא דמיא ומאן דתני שאינה רבית כרבי יהודה דשרי הכא לגמרי ומאן דתני הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה כרבנן דהכא ושמעינן מינה דהא לרבנן רבית גמורה מן התורה היא והדרי פירי. ומיהו התם בבתי ערי חומה רחמנא שרייה לגמרי ואין המוכר צריך לחזור ולקנותה מן הלוקח דרחמנא אפקעינן ויהבינן ניהליה כדכתיב כי לי הארץ. ומסתברא דכי אמר שמואל דמתניתין דלעיל כרבי יהודה לסברא דאביי דאלו לסברא דרבא לא דמיא כלל לדרבי יהודה ואפילו צד אחד ברבית ליכא במכר על מנת להחזיר והא דאייתינן הכא מימרא דרבא היינו משום דהלכתא כוותיה וקיימא לן כרבנן ואליבא דרבא דאפילו מכר גמור על מנת להחזיר הקרקע הוו הפירות רבית קצוצה הילכך משלשין את הפירות וכן אם התנו שיחזיר לו הלוקח פירות שאכל או שינכה אותם מן המעות שיש למוכר לתת לו הרי זה מותר לפי שיטתנו. עד כאן.

השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן. כך פירושו נותן אדם לחברו כור חטים על שער שבשוק או בשוויו אף על פי שלא יצא השער לחטים ופוסק עמו לתת לו באותם חטים יין ואף על פי שאין לו יין דמה לי דמי החטים מה לי חטים עצמן כיון שיצא השער שלא תעלה על דעתך לומר כי אמור רבנן פוסקים הני מילי בשנותן לו מעות שהוא יכול ליקח בהן פירות אבל כאן שנתן לו חטים לא אי נמי משום דלא יצא השער לחטים אף על פי שהן שוין בכדי דמי היין שהוא שוה בשוק אימא אסור קמשמע לן דכיון שיצא השער וזה נותן לו פירות כמי שנותן לו דמים דמי. והיינו דאקשינן אין לו אסור ואף על פי שכבר נתחייב ליתן לו חטין אלמא פירות בפירות אסור. ומפרקינן התם הלואה והכא זביני. ורש"י ז"ל פירש מה לי דמיהן של מעות שהם הפירות מה לי הן עצמן כיון שיצא השער כמי שיש לו פירות הוא שלא תאמר טעמא מאי אמור רבנן יצא השער פוסקים משום דמסתמא לא יתייקרו עד שיפרע זה מה שלקח הלה ממנו ולא משכחת לה אלא באכלבאי וארבי דמשך תרעייהו קמשמע לן דטעמא משום דכיון שיצא השער כמי שיש לו פירות הוא הילכך אפילו על שער שבשוק פוסקין. ומיהו על שוק של עיירות כיון דלא קביע כלל אין פוסקין דליכא למימר אי בעי זבין דאדאזיל ואתי איחלף ליה תרעא שאין אדם טורח ליקח מיד. זהו תורף פירוש רש"י ז"ל וגם נכון הוא. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רבא השתא דאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן וכו'. פירש רש"י ז"ל דקמשמע לן דקיימא לן כמתניתין אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער הא יצא השער פוסקים ואיצטריך לאשמועינן הכא משום דהא איכא מאן דפליג עלה לקמן. והכי פריך מה לי שיהא למוכר ההוא פירות בביתו שהוא מותר לדברי הכל לפסוק עליהם כיון שיש לו ומה לי שאין לו פירות ונותן לו זה הלוקח דמיהן דהיינו מעות. ובמימרא דרבי ינאי קרי הן לפירות וקרי דמיהן למעות ובאידך קרי הן למעות וקרי דמיהן לפירות משום דהכא דאיירינן בשעת המקח הוו פירות ודאי דמי המעות אבל בשעת הפרעון דרבי ינאי שהיה למוכר לתת פירות הוו הפירות הן והמעות שנותן תחתם הוו דמיהן. וטרח רבינו ז"ל לפרש כן משום דמשמע ליה דההוא דשרי טפי נקטינן מעיקרא ובדרבי ינאי ליקח הפירות עצמן הוא מותר יותר ועלה אמרינן שכשם שנוטל הפירות מותר ליטול מעות ובאידך מקדמינן הפירות שהוא מותר יותר דהא לדברי הכל מותר לפסוק על הפירות בשיש לו וממנו אנו רוצים ללמוד שיהא מותר גם כן לפסוק במעות אף על פי שאין לו פירות בעין. ומכל מקום אין פירושו מחוור דהא מתניתין דאין פוסקים על הפירות פשיטא דהלכתא היא ועלה שקלינן וטרינן לעיל. ועוד דלא נראה להפך פירוש מה לי הן מה לי דמיהן שיהא פירושו של זה להפך של זה. והנכון דרבא הא קמשמע לן דלרבי ינאי כשם שפוסקים במעות על הפירות אף על פי שאין למוכר פירות כדתנן במתניתין כך פוסקים בפירות על פירות אחרים ואף על פי שאין לו דמה לי שיתן לו הן דהיינו מעות ממש ומה לי שיתן לו בדמיהן עכשיו פירות אחרים כיון שנתן אלו עתה בשוויין על שער שבשוק. והשתא אתי שפיר מאי דאותביה לרבא ממתניתין דלעיל שהוא פוסק בפירות על פירות על שער שבשוק ואפילו הכי קתני דאם יש לו מותר לגמרי אבל אין לו אסור לגמרי וקסלקא דעתין דמאי דקתני אין לה אסור לעולם קאמר אפילו בא באיסרו בידו והלכתא כרבא ויש מקשים על פירוש רש"י ז"ל אמאי לא מתרץ רבא דהא מתניתין ליתא ואתיא כמאן דפליג על מתניתין דאין פוסקים על הפירות ולאו קושיא היא כלל דהאי מתניתא דרבי אושעיא רבא פירשה לעיל ופריש מתניתין בדידה והיכי מתרץ הכא דפליג עלה ולא הויא הלכתא הא ודאי ליתא. עד כאן.

בד"ה רבית ע"מ להחזיר כו' כגון שהתנו עמו שאם יפדו יתן השכר כו' עכ"ל ומצי איירי שלא מצריכו לפדותו תחלה קודם שינכה לו שכר דירה ואין כאן רבית כלל ואתיא דר"מ אפילו כדרבנן דר"י וק"ל:

ד"ה כשמשך וכו' ומשיכה דהכא לא הוי אלא לענין היתר פיסוק וכו'. כן הוא בספרים שלפנינו ונראה שר"ל בזה וכי תימא הא כיון דהלוקח קנה החטים במשיכה א"כ הויין ממש שלו וא"כ כשאוכלן המוכר אח"כ הוי כאלו לוה המוכר החטים מהלוקח והשתא נעשה הלואה וכשמשלם לו אח"כ חטים אחרים כשיוקרו ליתסר כמו לוה הימנו סאה בסאה לכך מסיים ומשיכה דהכא לא הויא אלא לענין היתר פיסוק וכו' ר"ל ולכך כשהמוכר לקחן ואכלן לא מקרי שוב הלואה. אבל ראיתי בתוס' ישנים כתובים על קלף דלא כתוב בהן כלל אלא כך כתוב בהן ולא דמי לסאה בסאה דהתם הלואה והכא זביני ותו לא מידי:

גמרא מיתיבי כולן אם יש לו מותר. ויש לו ונתינת דמים כשיצא השער ואין לו אין סברא לחלק [ולומר דרב אוסר דוקא ביצא השער ואין לו אז חטין והכא כיון שיש לו חטין בשעה שפסק מותר לתת אח"כ דמיהן]:

גמ' כשמשך. ויש לו דקתני ר"ל אם משך וכן מתני' נמי ה"פ ויין אין לו שלא משך אף שיש לו (ר) ובספר ת"ח מקשה וא"ת ואמאי קתני אם אין לו אסור לפלוג וליתני בדידיה בד"א כשמשך וכו' וי"ל דמשום חטין קמייתא נקיט הכי דאם יש לו מותרות בלא משיכה דלא בעינן משיכה בחטין קמייתא אלא משום יין דבתר הכי אבל חטין גופייהו אם יש לו מותרות בלא משיכה דעושין אמנה בפירות לכך הוצרך למימר אם אין לו אסור וכן במתני' צ"ל הכי לרב משום חטין קמייתא נקיט אין לו [דיין אין לו פירושו יין וחטין אין לו דאסור גם החטין ולגבי חטין קמייתא דוקא אין לו]:

גמ' הא מני ר"י הוא. ואין מוכרח משום זה דמתני' כר"י דמלתא פסיקתא נקיט אין לו לכ"ע אסור. [וז"ל הנ"י] כתב הרמב"ן דלא בעי בהעמדת מלוה שיצא השער כיון דבעינן שיש לו אע"פ שלא יצא השער מעמידין דדוקא בנתינת מעות שפוסק בפירות אפילו אין לו הוא דבעינן יצא השער והא דכתב רש"י (ש) [הוא בד"ה מעמידין מלוה כו' ע"ג פירות כו'] כשער של עכשיו לאו דוקא:
והא דאמרינן והוא שיש לו כתב הרמב"ן כדי כל מה שפסק על עצמו ולא אמרינן בכי הא יש לו טיפה אחת לוה עליו כמה טיפין ונתן הרשב"א טעם משום דבלוה כל שיש לו טיפה ולוה עליו כמה טיפין רואין כאלו לוה טיפה נגד טיפה שיש לו וכשהם שתים [עם מה שלוה] לוה שתים וכן לעולם מה שאין לומר כן במוכר ע"כ:
האשר"י מפרש ברב אושעיא אם אין לו חטין או מעות ולא הזכיר זה שום פוסק וכתב הב"י שאינו מלשון האשר"י ואולי הגהה הוא ושמא משום דפשוט הוא דמה לי הן וכו' או אפשר דכוון הרא"ש אין לו מעות ר"ל דבהלואה הוא [שלא נתן לו מתחלה מעות] ואין לו חטין ועיין בלשון רש"י:

בתוס' בד"ה דאמר ר' ינאי וכו'. עיין באשר"י שהסכים לפי' הרשב"ם דאי ס"ד דר' ינאי שרי אף למשקל דמי מנ"ל להגמרא דרב אסר למשקל אף פירי דפריך ליה מברייתא דרב אושעיא דלמא לא פליג עליה דר' ינאי אלא בזוזי דמחזי כרבית אבל בפירות אחרות מודה דשרי הלכך נראה דר' ינאי לא שרי אלא בפירי וכו' והא דאמר רב לטעמיה משום דרב מחמיר באמנה [ולא הוזכר בהדיא ברבי ינאי איסורא במעות] וק"ל. ויראה קצת ראיה לסברא זו שאינן שוין פירות אחריני להדמים לעיל באוקימתא דאביי אי אית ליה חמרא ללוה דיהיב ליה בשלשים דינרין פירי הוא דשקיל מיניה וכו' דש"מ טעמא דיין אין לו זוזי הוא דאסר אבל יין שרי:

בתוס' בד"ה כשמשך כו' ול"ד לסאה בסאה וכו'. אף דאף סאה בסאה שרי ביש לו הכא כשמשך הסאה ונותן לו אח"כ אין לו זולת מה שנותן לו:

בא"ד משיכה דהכא וכו'. ר"ל אף שמשך לא לקנות שיהיה כשנותן לו אח"כ כהלואה רק לענין היתר פסיקה וכו':

בתוס' בד"ה צד אחד וכו' דבהלואה נמי שרי וכו'. רש"י לא פי' כאן כן וכן לקמן ע"ש:

בתוס' בד"ה רבית ע"מ וכו' בתי ערי חומה וכו'. ומשכנתא בלא נכייתא דקרי לעיל אבק רבית היינו כרם והכא בית ע"ש בתוס' בערכין ולקמן בסמוך (בבא מציעא דף ס"ד ע"ב) בד"ה ולא ישכור:

בא"ד וי"ל לרבא איירי התם וכו' על שדר בו. ובאמת רבא מוקי לה אף כרבנן [ומנכה לו קודם הפדיון] ודמשני התם כר"י היינו משום דנראה דחוק לאוקמי בכה"ג דהתנה עמו וכו' אבל לרבא בע"כ צ"ל הכי וק"ל:

גמרא א"ל שמן יש לי כו' צא ועשהו כו'. נראה דצ"ל ועשאן ל"ר (כדלעיל גבי יין) כי יכוון שישום לו היין כשער של עכשיו שהוא ביוקר והשמן ג"כ כשער של עכשיו שהוא בזול וכ"ה הגי' ברי"ף ורא"ש:

תד"ה ריבית. וי"ל דמדאורייתא מודה רבא דבצ"א בריבית פליגי כו'. לכאורה מנ"ל הא דלמא לא פליגי אלא בריבית ע"מ להחזיר ובקל י"ל דא"כ מתניתין דערכין כמאן מוקמית לה דזה דוחק לומר דמיירי במחזיר לו דמי שכירותה כמש"כ התוס' שם אבל נ"ל דהא בהא תליא דלר"י דאפי' אינו מנכה מה"ת שרי לכן במנכה אפי' רבנן ל"ג ולרבנן דאיכא איסור תורה בשאינו מנכה לכן גזרו במנכה ודע דמה שציין הע"מ באות ד' לטוש"ע וכ' וכר"י הוא שגגה דלא התירו שם אלא כשמנכה לו קודם חזרת מעותיו וכמש"כ התוס' בתחלת הדבור דזה לכ"ע מותר אבל אם אינו מחזיר אלא שישלם לו את הכל בזה פסקו הטור והרמ"א שם להדיא דאסור והיינו כרבנן:

תוס' ד"ה רבית וכו' וי"ל דמדאורייתא. עיין לקמן דף סד ע"ב תוס' ד"ה ולא:

מיתבי' כולם אם יש לו מותר. לשי' רש"י דיין אין לו דמשנתינו דוקא הוא הא יש לו יין מותר א"כ הוה לי' למיפרך מדיוקא דמשנתינו אדרב וכן דקדק מוז"ה במהרשש"ך ז"ל ולע"ד משנתינו הומ"ל ויין אין לו קאי אשעת פרעון היין אין לא יין אלא מעות כדאמר אביי כן באוקמתא דהערמת ריבית ואתי' כר"ת דפליגי ר"י ורב במחזיר לו מעות ממש וי"ל מודה רב בפירות ע"כ אם יש לו יין בשעת פרעון היין שרי אבל אם אין לו יין א"כ זוזי שקיל וזה אסור וגם זה כתב מז"ה הנ"ל אבל מבריתא דרב אושעי' פריך שפיר דאין לומר אם יש לו מותר בשעת פרעון ואין לו אסור משום דשקיל זוזי ז"א דהא קאמר כולם אם יש לו מותר אם אין לו אסור והאי כולם קאי נמי אפסיקא חליפי שמן ביין ואמאי אין לו אסור הרי אומר להדי' שאע"פ שאין לו יין בפרעון מ"מ לא סלקנו במעות אלא בשמן שהוא פירי ומודה רב לר' ינאי דמותר אע"כ האי יש לו ואין לו לא קאי אפירי דפרעון אלא אפירי דפסיק אם יש לו מותר ומשמע להש"ס מדלא הזכיר ר' אושעי' שום תנאי מה יהי' בשעת הפרעון משמע בשעת הפרעון אפי' אין לו שמן נותן לו מעות דאל"כ ה"ל לאשמועי' נמי משעת הפרעון האחרון מה יהיה דינו אע"כ מותר ליקח ממנו אפי' ממון כאשר הוא באמת לדינא אפי' לרב דהרי מוקי לי' בשמשך ואז מותר ליקח אפי' מעות ומש"ה לא הזכיר ר"א כלל משעת הפרעון ומיושב ג"כ ק' הרא"ש על ר"ת עי' וק"ל:

בשמשך. מבואר מכאן דאי משך אע"ג דאכתי לא קנה קנין גמור כמ"ש תו' מ"מ מודה רב דאז אמרי' שפיר מה לי הן ומ"ל דמיהן נמצא לפ"ז לא פליגי רב ור' ינאי בסברת מה לי הן כלל ודאמר רבא ש"מ איתא לדר' ינאי דאמר מה לי הן כו' רוצה דס"ל כן אפי' בקנין גרוע דהיינו איסרו בידו ואין לו חטים או מלוה ויש לו דתרוי' כחדא איתנהי משא"כ רב דבעי משך ולא קנה במלוה ויש לו ולא באיסרו ואין לו:

ואת"ל נימא דפליגי בפלוגתת רמב"ם ופוסקי' דרמב"ם ס"ל דמלוה ויש לו וה"ה איסרו ואין לו ביצא השער קונה למי שפרע והפוסקי' ס"ל דתרוי' אינן קונים כלל רק להיתר פיסקא בעלמא ועכ"מ פכ"ב ממכירה והשתא ר"י ס"ל כהרמב"ם וה"ל מלוה קנין גמור למש"פ וה"ה מעות ואין לו ואמרי' בי' מה לי הן כו' ורב ס"ל כהפוסקי' וה"ל קנין גרוע ולא אמרי' מה לי הן אע"כ משך ג"כ:

וא"ש טפי לפמ"ש במק"א ליישב פסק רמב"ם מה שקשה עליו מש"ס דקידושין מ"ז א' דמבואר להדי' כי היכי דמקדש במלוה אינה מקודשת הה"נ במכר לא קנה ונראה לע"ד ליישב במה שהק' תו' בקידושין כ"ו א' ד"ה אמר קרא כו' שהק' למ"ל שדות בכסף תי"ל משדה עפרון וניחא לי דאי משדה עפרון הוה אמינא כי התם שהיה מעות בעין ולא מלוה וכ"כ רש"י להדי' פ"ק דקידושין ז' ב' בטעמא דמקדש במלוה אינה מקודשת משום דבעי' דומי' דשדה עפרון והשתא מש"ה כתיב שדות בכסף יקנו למימר אפי' במלוה נמי דמיקרי ג"כ כסף וכהרמב"ם אמנם בקידושין מ"ז א' דמרא דשמעתא הוא רב דאמר התם המקדש במלוה אינה מקודשת ואיהו לא מפיק לי' קידושי כסף מעפרון אלא מויצאה חנם אין כסף עי' רפ"ק דקידושין ש"מ דס"ל מלוה לא איקרי כסף ומש"ה אינה מקודשת וה"ה דאין קונין בכסף ומש"ה השוה התם קנין לקידושין אליבא דרב:

נמצא לפ"ז בשמעתין נמי לא פליגי כלל אלא ר' ינאי ס"ל מלוה ויש לו הוה קנין גמור בעלמא כמו כסף ממש וה"ה ממון ואין לו ומש"ה אמרי' מה לי הן כו' ורב לטעמי' דמלוה לא קנה אלא להיתר פיסוק בעלמא וה"ה ממון ואין לא ומש"ה לא אמרי' מה לי הן עד שימשוך אלא דלפ"ז צריכי' לדחוק במה שאמר רבא לקמן השתא דאמר ר"י כו' ופוסקים על שער שבשוק והתו' פי' הטעם דיותר יכול לקנות במעותיו שבידו בהיני ושילי כו' וק' מ"ש ר' ינאי דקאמר הא לרב נמי דינא הכי ויש לדחוק אה"נ אלא מר' ינאי מוכח כן להדי' דהרי רב אפשר דלא ס"ל כלל מה לי הן אפי' בשמשך ומוקי לדר' אושעי' בפלוגתא דצד א' בריבית אע"ג דרבא גופי' לא ס"ל כן דלדידי' צד א' לכ"ע אסור וע"כ מודה רב בשמשך מ"מ אינו מפורש כן בדרב וכצ"ל לר' יוחנן דס"ל בעי' שער כדורמסא ולא שער שבשוק ולי"ל מה לי הן כלל וכלל איהו ע"כ מוקי לדר' אושעי' בצד א' בריבית וכר' יהודה:

ובהנ"ל א"ש דלקמן רבה ור"י אמרי תרוי' מ"ט פוסקי' על שער שבשוק כו' ומשמע לכאור' דקאי אדלעיל על שער גרוע דאי אשער דורמסא יהבי טעמי' מאי שייטי' הכא ה"ל לקבוע דבריהם לקמן אמתני' אע"כ אשער דורמסא לא ק' מ"ט משום שקונה למי שפרע כיון שמצוי לקנות להמוכר הזה קם עליו במי שפרע וכמ"ש תו' ריש שמעתין לכן סמכו דבריהם הכא בשאר שבשוק וק' הא בריתא דמייתי רבה לעיל ריש שמעתין פליגי אבריתא דר' אושעי' וא"כ לי"ל מה לי הן כו' וממילא דאין פוסקים על שער שבשוק ואיך יסבור הכא פוסקים ודוחק לומר דמה לי דמיהם מ"ל הן עדיף ממה לי הן מ"ל דמיהן זה דוחק ולפי הנ"ל א"ש דכ"ע ס"ל הכי וק"ל:

ריבית ע"מ להחזיר איכא ביני'. העלו בתו' דלא מיקרי ריבית אא"כ התנו שבתחלה ישלם חובו משלם ואח"כ יחזיר לו שכר דירתו וכ' מהרש"א לפ"ז ר"מ דמגילה אתי' אפי' לרבנן דר' יהודה ובשלא התנה כנ"ל ע"ש ובתו' מס' מגילה כ' להדי' דלא אתי' דר"מ אלא לר' יהודה עכנלע"ד דלמאי דקי"ל התם דבי כנישתא זבינא שרי' אגרא ומשכונא אסור א"כ לר"מ א"א להתנות אלא שבתחלה ישלם כל דמי בית הכנסת ואח"כ ינכה לו שכר דירת בה"כ דאל"ה נמצא במשלם שני' אילן תיפוק ממילא בלא כסף ולא הוה מכירה אלא משכנתא ולא נפקא מקדושתה:

והנה בתו' הק' מש"ס דעירוכין וע"ש בתו' שכ' דגם שם מיירי שמנכה שכר דירה מיב"ח אבל הכא נראה דמיאנו בזה לפי ההנחה הנ"ל דלא שייך ריבית אא"כ מתנה שבתחלה יתן כל הכסף ואח"כ מנכין וא"כ אס"ד דאפשר לפרש כוונת הקרא שינכה לו שכר דירה מיב"ח א"כ מי התיר לו לשלם תחלה הכל משלם ויהיה ריבית גמורה ונימא תורה התירה היכן התירה התורה כך דלמא כוונת התורה שינכה לו מיד שכר דירה אע"כ פשטי' דקרא לא משמע כלל שינכה לו שום פרוטה ואין הבית יוצא לפדיון אם לא יתן לו כל כספו וא"כ קשה שפיר לרבא הא הוה ריבית גמורה:

ומ"מ נ"ל לקיים דברי תו' דשם ובפרט במ"ש דמר אמר חדא ולא פליגי והא בשמחזיר לו שכר דירה והא בשלא מחזיר לו שדבריהם נראים תמוהים בזה כמובן ע"כ נראה עפ"י ש"ס דגיטין ע"ד ב' בראשונה היה נטמן כו' מבואר שם דמן התורה אלו היה נותן מעותיו בע"כ של מוכר ושלא בפניו לא היה מועיל והיה הבית נחלט ומתקנת הלל ואילך היה חולש מעותיו ללשכה ושובר הדלת ונכנס וק' איך תיקן הלל תקנתא להוסיף על אי' ריבית דאורי' דהרי מן התורה תלי' ברצון המוכר ולא הוה ריבית כל כך כמבואר לקמן ס"ה ב' דא"ל מדעתי' כו' ע"ש ואתי הלל ותיקן שעל כרחו יקבל המעות ודמי טפי לריבית ועכצ"ל דהכי תיקן הלל שבתחלה הוא חולש מעותיו ללשכה בלי שום ניכוי כדי שיצא לפדיון ואח"כ כשבא ליקח מעותיו מן הלשכה הב"ד מנכין לו שכר דירה יב"ח נמצא מתקנת הלל ואילך הוה ממש ריבית ע"מ להחזיר כבשמעתין נמצא ב' הבריתות אמת הא קודם תקנה הי' משלם הכל בלי ניכוי ה"ל ריבית גמורה והתורה התירה והא אחר תקנה שניכה לו שכר דירה ה"ל כעין ריבית וק"ל:

בפרש"י בד"ה יש לו מותר כו' הואיל ואם בא לחזור קאי במי שפרע כו' עכ"ל. ולכאורה לא ידעתי למה הוצרך לטעם זה ותיפוק ליה דכיון דיש לו עכשיו לא שייך לחוש שמא יתייקרו דנראה פשוט שאף אם היו ביוקר בשעת המכירה אפ"ה שרי למכור לו בזול כשיש לו עכשיו כדאמרינן להדיא בגמרא לקמן ע"ב גבי מאן דיהיב זוזי לקיראי וקא אזלי ד' ד' ואיהו יהיב ה' ה' ואפ"ה שרי אי איתנייהו ואם כן כ"ש דמותר בשוה בשוה דלא שייך כלל חששא דשמא יתייקרו ואין לחלק משום דעובדא דקיראי מיירי בבא באיסרו אבל הכא דבא בהלוואתו אסור בכה"ג דהא בכולה סוגיין משמע דלענין יש לו אין חילוק בין בא באיסרו או מחמת הלוואה ובאמת מצאתי שהנימוקי יוסף כתב בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאף בבא בהלוואה כיון דיש לו שרי אף בלא יצא השער משום דאוזולי הוא דקמוזיל גביה. מיהו אפשר שרש"י ז"ל לא ס"ל להאי פיסקא כנראה גם כן מלשונו שכתב בסמוך גבי מעמידין מלוה על הפירות דהיינו לפסוק כשער של עכשיו דווקא ויש טעם בזה לחלק דכיון שבא עליו מחמת הלוואה לא שייך לומר אוזולי הא דקמוזיל גביה דכיון שנותן לו בתשלומי החוב אסור למכור לו בזול כדאמרינן לא ישכור לו בפחות ונראין הדברים ק"ו כיון שנותן לו בזול בפרעון החוב ה"ל כריבית מאוחרת. אח"ז מצאתי כן בספר כנסה"ג סימן קס"ו דהמלוה אצל חבירו אסור לקנות אצלו סחורה ביוקר ומשמע דכ"ש להיפך למכור לו בזול. ואם כן לפ"ז שפיר היה ראוי לחוש לשמא יתייקרו כיון שאינו נותן לו תיכף הפירות ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפ' מטעמא דקאי במי שפרע ולהרמב"ן ז"ל יש לומר דנהי דאסור למכור לו בזול אפ"ה אם עבר ועשה אין כאן אפילו אבק ריבית והמקח קיים כשער הזול ומוציאין אפי' מלוה למלוה כמבואר מדעתו בטי"ד בסי' קס"ו גבי הלוהו ודר בחצירו ע"ש ודו"ק:

בד"ה ומאי לקח כו' ול"נ דלא גרסינן ליה כו' עכ"ל. כבר כתבו התוספות לעיל בד"ה לקח לקיים הגירסא ועיין במ"ש שם. אבל הנימוקי יוסף כתב שם בשם הרשב"א והר"ן ז"ל לקיים הגירסא בדרך אחר דכל היכא שלא לקח החיטין בהלוואתו אלא בא עליהם באיסרו ואח"כ כשבא לתבוע החיטין פסק על היין מותר אף אם אין לו יין כאילו בא באיסרו על היין דה"ל כמחליף פירות בפירות והיינו דמקשה לעיל כי אין לו יין מאי הוי וע"ז משני רבה לעיל דהכא בבא לחוב בדמיהן פי' שכבר זקף דמי החיטין במלוה ואם כן ה"ל מלוה נמורה דאיפסק ליה דמי האיסר דמעיקרא שהיה דרך מקח וממכר שהרי חזר ועשאן מלוה ומש"ה אסור באין לו יין דלא הוי כאיסרו הבא לידו כן תירץ רבה אבל רבא בא לפרש המשנה אפי' אם לא זקף דמי החיטין במלוה קודם שפסק עמו על היין אפ"ה אסור כשאין לו יין והיינו כגון שלקח החיטין בדמי הלוואתו ואם כן אף אם פוסק עכשיו החיטין על היין אפ"ה אסור כשאין לו יין כיון דחיטין גופא מחמת הלוואה קאתו ה"ל לגבי יין נמי כבא בהלוואתו זה העולה לי מתוך פירושם בלשון הנ"י. ולענ"ד הוא פירוש מרווח בסוגיא דשמעתין ואיידי דחביבא לי יהיבנא דעתאי לפרש דבריהם בהרחבת הדיבור ותחלה אפרש דמה שכתבו דהיכא שבא באיסרו על החיטין אף היין מותר וסיימו כאילו בא באיסרו על היין אין זה נתינת טעם לדבר לומר דטעם ההיתר הוא דחזינן להאי איסר דמעיקרא כאילו בא עכשיו על היין דלא יתכן לומר כן חדא דהא איסר דמעיקרא ליתיה בעיניה דלהוצאה ניתן ואם כן עכשיו בשעת פיסוק היין ה"ל מלוה ואף אם נדחק לומר כיון דמילתא דרבנן הוא חזינן להאי איסר דמעיקרא כאילו איתא בעיניה כמו שנראה לכאורה מלשון הנימוק"י ע"ש. הא נמי ליתא דלו יהא אילו נתן לו באמת האיסר על היין אפי' הכי אסור לפסוק על יין שנותן לו יותר מדמי האיסר כיון שאין לו יין ואם כן בנדון דמתניתין שנתן לו דינר זהב על החיטין היאך יתכן להתיר לפסוק עכשיו על יין שוה שלשים דינר ופשיטא דאסור אפילו בא באיסרו על החיטין אע"כ דמה שכתבו כאילו בא באיסרו על היין אינו נתינת טעם אלא לענין דינא קאמרי כמו דבא באיסרו שרי ה"ה לבא מחמת החיטין נמי שרי ועיקר הטעם כיון דמעיקרא בא באיסרו על החיטין דה"ל דרך מקח וממכר ועכשיו נמי בשעת פסיקת היין לא זקף דמי החיטין מעיקרא במלוה אם כן אין כאן שם הלוואה כלל וה"ל כמחליף פירות בפירות אף ע"ג דלקושטא דמילתא לא באו החיטין לרשותא דלוקח וממילא ה"ל דמי החיטין מלוה אפ"ה שרי וזה שסיימו כיון דמילתא דרבנן הוא הקילו בכה"ג משא"כ בבא על החיטין בהלוואתו לא רצו להקל לפסוק על היין כיון דדמי למלוה ומיחזי כריבית כנ"ל. ועוד יש לדקדק בדבריהם דהא לדידהו משמע דבכל השקלא וטריא דשמעתין הוי חיטין דמתניתין להתירא ולא שקלו וטרו אלא על איסור היין ועכשיו למסקנא דרבא דמוקי למתני' דחיטין בבא בהלוואתו א"כ החיטין נמי לאיסורא קתני להו ונשתנה פירוש המשנה בחיטין מהיתר לאיסור וכל כה"ג לא הוה ליה לתלמודא לסתום אלא לפרש ועוד כיון דחיטין דמתניתין לאיסורא קשה קושיית התוספות אמאי קתני ביין אין לו אפילו יש לו נמי אסורין ואם יפרשו כתירוץ התוספות לעיל דבבא דיין לא נקיט אלא משום החיטין א"כ נפל כל הבנין שלהם שהוציאו כמה חילוקי דינים ביין דמתניתין ומנא להו כיון דאיסור היין בגוונא דמתניתין אסור בכל ענין כיון שהחיטין גופייהו אסורין כ"ש היין שבא מתמתם:

אבל באמת לא קשה מידי דאף למסקנא דרבא עכשיו נמי איירי חיטין דמתניתין להתירא כמו מעיקרא אלא דמעיקרא הוי סבר דאיירי מתני' באין לו חיטין ואפילו הכי שרי משום דבא באיסרו מה שאין כן עכשיו מסקנא דרבא דאיירי בבא בהלוואתו על החיטין צריך לומר דאיירי מתניתין שיש לו החיטין ומשום הכי שרי אף בלקח בהלוואתו. אלא דאכתי קשיא לי מאי דוחקיה דרבא לאוקמי מתניתין בלקח בהלוואתו ואמאי לא מוקי לה כדתרצה רבה מעיקרא שבא לחוב בדמיהן דהיינו שזקף במלוה דמי החיטין ואי משום קושיא דאביי הא חזינן דברייתא דר' אושעיא מתיר ביש לו אפי' חיטין קמייתא שבאו מחמת מלוה גמורה. ויש ליישב דניחא ליה לאוקמי מתניתין לגמרי כגוונא דברייתא דר' אושעיא דחיטין נמי לקח בהלואתו ועי"ל דלישנא דמתניתין לא משמע ליה לרבא דאיירי בזקף בהלואה דמי החיטין והיינו מדקתני הרי חיטין עשויות עלי בל' דינר והרי לך אצלי בהם יין משמע שתיכף תוך כדי דבור השלים לומר שיתן יין עבור החיטין וא"כ כה"ג לא מיקרי זקף במלוה אלא דווקא היכא שנתרצה מעיקרא ליתן דמים עבור החיטין כנ"ל ודו"ק:

נקטינן מיהא מדברי הנימוקי יוסף בשם הרשב"א והר"ן ז"ל שעיקר כוונתם לקיים הגירסא דלקח בהלוואתו ומזה הוציאו הדין דהיכא דבא באיסרו על החיטין לא הוי אסור במתניתין אף באין לו יין ולפ"ז תמה אני על שני עמודי ההוראה מאורים הגדולים אשר לאורם אנו הולכין הרב ב"י ורמ"א ז"ל שהבית יוסף בסימן קס"ג הביא לשון הר"ן באריכות ותוכן דבריו דאף בבא באיסרו על החיטין אפ"ה יש איסור ביין היכא שזקף דמי החיטין במלוה אבל כשהעמיד החיטין על היין מותר בבא באיסרו. וע"ז כתב הב"י דמשמע מלשונו דהא דשרי כשהעמיד החיטין על היין היינו כשאומר לו כך וכך סאין חיטין יש לי אצלך ותן לי בהם כך וכך מידות יין. אבל אם א"ל כך וכך חיטין כו' עולות כך וכך מעות תן עבורם כך וכך יין ה"ל כזקף במלוה וכתב שכן משמע מלשון הנימוקי יוסף אבל רבינו ירוחם מתיר אף בכה"ג ולא הכריע ואחריו בא רמ"א ז"ל וקבע בה מסמרות וכתב בהגה"ת הש"ע בסי' קע"ה להחמיר ולאסור בבא באיסורו ופסק על החיטין ואח"כ א"ל כך וכך חיטין כו' עולות כך וכך מעות תן לי בהם יין דאסור כיון ששם החיטין על דמים כו' ע"ש סעיף ו' ונכתב בצידו כן דקדק הב"י מלשון הר"ן והנימוקי יוסף ובעיני יפלא לומר כן בכוונת הר"ן ונ"י דלדידהו אדרבא מפורש במשנה להיתר שהרי במשנה א"ל הרי חיטך עשויות עלי בל' דינר והרי לך בהם יין דאסור באין לו הרי לך ששם החיטין על דמים ואפ"ה מסיק רבא דאיירי דווקא בלקח בהלוואתו א"כ משמע להדיא דבא באיסרו מותר בכה"ג ואף שיש לדחוק ולחלק מ"מ מפשט דבריהם משמע שהדברים ככתבן ובלא"ה ל' הר"ן לא משמע כדדייקו אינהו וצ"ע גדול ואין כאן מקומו להאריך:

בד"ה ולא אמרינן לא כאיסרו כו' כדתני ר' חייא כו' עכ"ל. כבר כתבתי שיש לדקדק בזה שהרי בדברי ר' חייא גופא לא נזכר דאפילו יש לו נמי אלא דאביי דקדק כן וכפרש"י לעיל דהיינו מדנקיט ועמד על גורנו וא"כ כיון דחזינן בברייתא דר' אושעיא דנקיט ג"כ ועמד על גורנו ואפ"ה מסיק אין לו אסור וא"כ ה"נ מצינן למימר בברייתא דרבי חייא. ויש ליישב דהא דמסיק אין לו אסור היינו אם לא עמד על גורנו ועיין מה שכתבתי שם בל' שני דכ"ש דא"ש טפי דהא דקתני אין לו אסור היינו אם לא אמר חיטין יש לי דהכי הוא באמת לקושטא דמילתא דהיכא דאמר יש לי נאמן על עצמו משא"כ בברייתא דר"ח לא שייך לומר כן:

בד"ה וש"מ והוא שיש לו כו' אבל פוסקין כו' כדקתני מתני' כו' ואוקמינא מתני' כדקתני רבי אושעיא כו' עכ"ל. פירוש דהא דפוסקין ע"י נתינת מעות אע"פ שאין לו שמעינן ממתניתין דלקמן יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה כו' אלא דלא תקשי הא במתני' דריש פירקין אוסר באין לו יין ע"ז כתב הא אוקימנא מתניתין כר' אושעיא וכוונתו שיש חילוק בין בא באיסרו לבא בהלוואתו:

בתוספות בד"ה דאמר ר' ינאי כו' ואין נראה לר"ת כו'. עיין מ"ש הרא"ש ז"ל בזה:

בגמרא מיתיבי כולם אם יש לו מותר ופרש"י דא"כ הרי הוא כמקבל מעות דמי החיטין. וקשיא לי דהא ע"כ הא דמתיר ר' אושעיא ליקח היין כשיש לו היינו בענין שהיו לו ג"כ החיטין ברשותו כשפסק אותן על המלוה וא"כ מאי מקשה עליה דרב דלכאורה משמע דרב לא איירי אלא בפוסק על הפירות כשאין לו וכ"כ רש"י ז"ל להדיא בפרק הגוזל בעובדא דכיתנא דרב כהנא דאיירי כשאין לו וא"כ י"ל דביש לו מודה רב דשרי לקבל הדמים לבסוף כיון דמעיקרא הוו קיימי ברשותיה כדפרש"י לעיל בד"ה יש לו מותר ואע"ג דרב מיירי בבא באיסרו וברייתא דרבי אושעיא מיירי בבא בהלוואתו מ"מ הא לא מצינו חילוק בין בא באיסרו לבא בהלוואתו אלא כשאין לו בשעת הפסיקה אבל ביש לו לא מצינו שום חילוק ביניהם איברא שכתבתי לעיל בל' רש"י בד"ה יש לו מותר דנראה מדבריו דיש לו דבא בהלוואתו לא הוי אלא כאין לו דבא באיסרו ע"ש מילתא בטעמא וא"כ י"ל דה"ה בנדון דידן דכיון דבא בהלוואתו וא"כ כשנותן לו בסוף דמים מיחזי טפי כריבית אע"ג דיש לו וגרע מאין לו דבא באיסרו וא"כ מקשה שפיר עליה דרב מכח כ"ש אבל למה שכתבתי שם בשם הרמב"ם והרשב"א והנ"י ז"ל קשה סוגיא דהכא מנ"ל למקשן להקשות דלמא שאני יש לו וקושיא זו יש להקשות ג"כ אהא דדייקינן מדר' אושעיא דאיתיה לדר' ינאי והיאך שמעינן מיניה הא ר' אושעיא איירי ביש לו ור' ינאי מתיר אף באין לו מיהו בכל זה מצינן למימר דכיון דמטעמא דמה לי הן מה לי דמיהם אתינן עלה ועל סברא זו פליג רב א"כ תו לא שייך לחלק בין יש לו לאין לו דמאן דשרי שרי בכל ענין וכן למאן דאסר אוסר בכל ענין. וא"כ לפ"ז נאמר דרב אוסר אפי' בפוסק באיסרו ויש לו ומה שפרש"י בפרק הגוזל דאיירי באין לו היינו משום דסתם לשון אמנה בפירות משמע שאין לו עכשיו ומש"ה נקרא אמנה שמאמין לו שיעמידם לו לזמן ועוד דיש לו לא שכיח בכה"ג דכיון שיש לו נותן לו מיד דלמה יקבל המוכר בחנם אחריות האונסין. אלא דעל התרצן קשה יותר דהא מוקי לה כשיחד לו קרן זוית וא"כ חזינן דרב אינו אוסר בכל ענין דהא יחוד זה לא מהני בכל דוכתא ואפ"ה מהני לענין איסור זה וא"כ מאי דוחקיה לאוקמי כשיחד לו דהא מצי לשנויי בפשיטות יש לו שאני דכיון דמעיקרא קאי ברשותיה לענין מי שפרע מודה רב דמותר לעשות אמנה בדמים כמו דאמרינן עכשיו בייחד לו ויחוד זה מה טיבו. אמנם כן נלע"ד בענין זה דוודאי איירי מלתא דרב אפילו כשיש לו בשעת הפסיקה מעיקרא אפ"ה אסור לקבל דמיהם בסוף כשנתיקרו והטעם בזה משום דנראה לי פשוט דהא דאוסר רב לקבל דמי הפירות היינו כשאין לו אותן הפירות בשעה שעושה אותן דמים דאי בדאיתנהו בעינייהו בסוף והמוכר רוצה ליתנם לו אלא שנתרצו שניהם לעשותן על דמים נראה ברור דמודה רב דשרי לקבל הדמים אפי' אם לא היה לו בשעת הפסיקה ראשונה דכיון שתחלת הפסיקה נעשה בהיתר כיון שיצא השער ועכשיו נמי טרח המוכר להעמיד המקח בעין ליד הלוקח ולמה נאסור לו ליתן הדמים דהרי הוא כאילו חוזר וקונה אותן מיד הלוקח כיון דאיתנהו בעינייהו וראיה ברורה לזה שהרי בעובדא דכיתנא דפרק הגוזל שהביאו התוס' כאן קאמר רב גופא אי כי מזבני אמר כיתנא דכהנא הוא שרי והתם ע"כ איירי שלא היה להם הכיתנא בשעת הפסיקה כפרש"י ותוספות שם ואפ"ה התיר רב אי אמרי האי כיתנא דכהנא והיינו מטעמא דכתיבנא דכיון שלבסוף השלים המוכר תנאו להעמידם ללוקח שהרי מכרם על שמו מש"ה שרי וא"כ מה לי אם מכרם לאחר על שם הלוקח ומה לי אם חזר וקונה אותם לעצמו אצל הלוקח ואף שיש לדחוק ולחלק קצת מ"מ המעיין בצדק ישפוט שדברים ברורים הם ואדרבא נראין הדברים ק"ו דהתם מכרם שלא מדעת הלוקח כ"ש הכא דמדעת הלוקח. ועוד ראיה לזה דהא מסקינן הכא דבייחד לו קרן זוית שרי רב וא"כ מה לי אם יחד בשעת הפסיקה או שייחד לו בסוף קודם שעשאו דמים ואדרבא יחד דבסוף עדיף יותר דאפילו יחד אינו צריך שהרי רוצה למסרם תיכף ליד הלוקח משא"כ יחד דמעיקרא לא הוי אלא לענין ריבית אבל עיקר כוונת המוכר למכור אלו הפירות או לאוכלם ולהעמיד אחרים תחתיהם לזמן שקבע לו דאל"כ למה יקבל אחריות האונסין בחנם. ולפ"ז דע"כ לא אסר רב אלא היכא דליתנהו בעינייהו בסוף כשעושה אותן דמים א"כ תו לא שייך לחלק בין אם היה לו אותן הפירות בשעת הפסיקה או לא דבכל ענין אוסר רב לעשותן דמים דהא לא שייך להתיר ביש לו בשעת הפסיקה לעשותן דמים מטעמא דזכי בהו הלוקח מהשתא משעת הפיסוק דהא סוף סוף כיון שלא קיים המוכר תנאו בסוף דהא אכלם או מכרם לאחרים על שם עצמו וגם אין לו פירות אחרות מאותו המין כשהלה תובעם ממנו א"כ נתבטלה הזכיה דמעיקרא וכן נראין הדברים דלענין לעשותן דמים אליבא דרב לא שייך לחלק בין יש לו בשעת הפסיקה דמעיקרא או לא אלא הכל תלוי בשעה שעושה אותן דמים דאם יש לו הפירות באותה שעה מותר לקבל דמיהם ואי לאו אסור וא"כ לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מההיא דאם יש לו מותר דמשמע דמותר לקבל דמי החיטין דמעיקרא וקשה לרב כיון דלא שייך לחלק בין יש לו בשעת הפסיקה ראשונה או לא דבכל ענין אוסר רב כיון שאין לו עכשיו הפירות שפסק בראשונה ואף דלפ"ז תקשי ג"כ דאכתי מאי מקשה לרב דלמא הכא בברייתא דר' אושעיא איירי שיש לו החיטין גם עכשיו בשעה שפוסק אותן על היין אלא דלענ"ד לא ק"מ דאי ס"ד דאיתנהו לחיטין בעינייהו בשעת שפוסק על היין היה לו להתיר היין אף שאין לו יין דתו לא מיקרי בא בהלוואתו כיון דהחיטין דמעיקרא שפסק על ההלוואה היה בהיתר שיש לו וגם עכשיו איתנהו בעינייהו א"כ אין כאן שום הלוואה אלא ה"ל כבא באיסרו על היין ומה לי איסרו או החיטין שהם בעין אע"כ דמיירי שאין לו עכשיו וא"כ קשה שפיר לרב. ומכל זה ראיה ברורה למה שכתבתי בתחלת הסוגיא גבי וכי אין לו יין מאי הוה דהמקשה נמי הוה ס"ד דבכה"ג איירי מתניתין שיש לו החיטין או המעות בשעה שפוסק אותן על היין ומש"ה הוי קשיא ליה אמאי אסור ביין היכא דאין לו וכתבתי שם דאף להפוסקים דאסרי ביש לו מעות בשעה שמעמידו על היין אפ"ה מודו דביש לו החיטין גופייהו ורוצה ליתנם לו מותר ביין אף שאין לו יין. והארכתי בכל זה אע"ג דלא נ"מ מידי לדידן דלא קי"ל כרב מ"מ נ"מ נמי אליבא דר' ינאי דכשהחיטין הם בעין לבסוף מותר לפסוק אותן על יין אף באין לו יין בין בא באיסרו ובין בא בהלוואתו. קצרו של דבר כיון דע"כ מודה רב דבדאיתנהו לחיטין בעינייהו והלה רוצה ליתנם לו אלא שנתרצו שניהם שיתן לו דמיהם או פירות אחרות מותר כדמוכח מההיא דא"ל רב אי אמרי ההיא כיתנא דכהנא שרי ומההיא דבסמוך שיחד לו קרן זוית וא"כ אמאי לא מוקי ברייתא דר' אושעיא בכה"ג ולא תקשי לרב אע"כ דא"א לאוקמי בכה"ג דא"כ הוי מותר לפסוק על היין אף באין לו יין וכיון שכן הדין לרב דמחמיר כ"ש לר' ינאי דמיקל כך נראה לי להתלמד אבל לא למעשה ואם יזכני ה' לגמור חבורי על הפוסקים כשנגיע לדיני רבית נאריך בזה אי"ה ודו"ק:

שם מיתיבי כולם אם יש לו מותר. הא דלא מקשה ממתניתין דאוסר ביין באין לו משמע דביש לו מותר לקבל היין שהם דמי החיטין י"ל דכיון דלא קתני בהדיא יש לו מותר אלא מדיוקא ניחא ליה להקשות מברייתא דקתני בהדיא יש לו מותר. מיהו על התרצן הקושיא במקומה עומדת והיינו לפרש"י דחיטין דמתניתין להתירא קתני להו ואיירי בדאין לו ואפ"ה מותר כיון שבא באיסרו וא"כ לא מצינו לאוקמי מתני' כשמשך או שיחד לו קרן זוית אלא דמצינו למימר דפרש"י היינו אליבא דאמת דקי"ל כר' ינאי אבל לרב מוקי למתני' כשיש לו ויחד להם קרן זוית דבכה"ג החיטין מותרות ואף היין אינן אסורים אלא כשאין לו וק"ל:

שם כשמשך כו' אלא כגון שיחד לו קרן זוית. ואף לפמ"ש בסמוך דבדליתנהו בעינייהו עכשיו אוסר רב בכל ענין אף ביש לו מעיקרא היינו כשלא יחד להם קרן זוית דנראה בעיני המוכר כאילו הם עדיין שלו ומסתמא כשאכלם או מכרם עשה כן ע"ד עצמו כאדם העושה בשלו וכיון שבסוף נמי לא טרח להעמידם בעין ללוקח נראה כאילו חזר בו מהמקח ודאי המקח נשאר מלוה עליו ומש"ה אסור לקבל דמיהם כשעת היוקר משא"כ כשיחד להם קרן זוית א"כ נתייקרו ללוקח וכשמכרם או אכלם אח"כ מסתמא עשה כן על דעת הלוקח ולהעמיד לו אחרים תחתיהם. ומש"ה שרי לקבל דמיהם בשעת היוקר וק"ל. אלא דקשה לי למאי דמשני כשיחד לו קרן זוית א"כ אמאי קתני בסיפא דברייתא אין לו אסור לפלוג וליתני בדידי' בד"א כשיחד כו' אבל לא יחד אסור. ונראה ליישב דביש לו אלא שלא יחד לו נהי דאסור לפסוק על היין אם נתייקרו החיטין מ"מ אם לא נתייקרו מותר לפסוק על היין אבל אם אין לו יין אסור לגמרי ביין אף אם לא נתייקרו החיטין משום דפסיקת היין גופא הוא באיסור דשמא יתייקר היין ודו"ק:

בתוס' בד"ה בשמשך ואפי' אכלו המוכר מותר לשלם כו' עכ"ל. לפמ"ש בסמוך באריכות בל' הגמרא דבדאיתנהו בעינייהו מודה רב דשרי אף אם לא היה לו כלל מעיקרא בשעת הפסיקה א"כ דברי התוספות הם כפתור ופרח דע"כ הא דמוקי לה כשמשך או ביחד לו מקום היינו בדליתנהו בעינייהו בסוף אלא שאכלם או מכרם וחדא מינייהו נקטי וק"ל:

בא"ד משיכה דהכא כו' ולא לקנות ממש עכ"ל. נראה לי כוונתם בזה דאף במשיכה גמורה אפילו הכי לא נתכוון הלוקח לקנות ממש והמוכר להקנות דהא בכולי שמעתין משמע הכי שהפירות הם באונסי המוכר עד שימסרם ליד הלוקח לזמן שקבע וא"כ לא הוי המשיכה אלא לענין ריבית ומכ"ש למאי דמוקי לה כשיחד לו קרן זוית דא"ש טפי דלא הוי קנין גמור ומה שהוצרכו לכתוב כן היינו משום דאי הוי קנין גמור מעכשיו א"כ אם אכלם או מכרם מדעת הלוקח ה"ל כחזר והלוה לו דאסור משום סאה בסאה ואם עשה כן שלא מדעת הלוקח ה"ל כגזלן שדינו פשוט שמשלם כשעת הגזילה אף אם נתייקרו בשעת התביעה אע"כ דלא הוי קנין גמור וק"ל:

בד"ה צד אחד בריבית כו' וא"ת א"כ סאה בסאה נמי כו' עכ"ל. ויש לתמוה דיותר ה"ל להקשות מגופא דברייתא דר' אושעיא כיון דמתיר ביש לו משום צד א' בריבית א"כ אפי' באין לו נמי אמאי אסור שהרי אם לא יתייקרו אין כאן ריבית כלל ויש ליישב קצת דבכה"ג לא חשיב צד א' בריבית דכיון שנותן מעות בשעת הגורן ע"מ לקבל הפירות אח"כ מסתמא דעתא דלוקח אעילויא שכן דרך השער להתייקר אח"כ משא"כ בסאה בסאה דאיירי בכל הזמנים מקשה שפיר:

בא"ד דבהלואה נמי שרי ר' יהודא כו' כדאמרינן לקמן גבי משכן כו' עכ"ל. במגילה פ' בני העיר מסקו התוס' דבמשכן לו בית נמי איכא צד מכר ומש"ה מתיר ר' יהודא בצד א' בריבית משא"כ סאה בסאה ה"ל הלואה גמורה אלא דבערכין כתבו התירוץ שתירצו כאן והיינו משום קושיא אחרת דמשכנתא בלא נכייתא יהא מותר לר"י דה"ל נמי כעין מכר מצד אחד וא"כ שפיר איצטריכו שני התירוצים ודו"ק:

בד"ה ריבית ע"מ להחזיר כו' וי"ל דמדאורייתא מודה רבא כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמנ"ל לרבא גופא האי סברא דהא לא אשכחן דפליגי ר' יהודא ורבנן אלא במשנה זו בלבד וא"כ הא איכא למימר דלא פליגי אלא בריבית ע"מ להחזיר לחוד ואפשר דס"ל להתוספות עכשיו דאי ס"ד דצד אחד בריבית אסור מן התורה א"כ לא היה מתיר ר"י משום ריבית ע"מ להחזיר אפילו לכתחילה אע"כ דצד א' בריבית גופא מדרבנן אליבא דר"י ומש"ה בע"מ להחזיר כה"ג מותר אף לכתחלה. מיהו יותר נראה דמ"ש התוספות דמדאורייתא מודה רבא דפליגי לאו אפלוגתא דר"י ורבנן קאי אלא אפלוגתא דמתני' וברייתא. מיהו הא דמשמע הכא מל' התוספות דמאן דאית ליה ריבית גמורה היא היינו מדאורייתא צ"ע דבערכין מסקו התוספות דריבית גמורה היינו מדרבנן דלא חמיר ממשכנתא בלא נכייתא אחר שמצינו שהתיר הכתוב בבתי ערי חומה ויש ליישב ע"ש בתוספות שכתבו דלרבא מתני' וברייתא נמי בריבית ע"מ להחזיר פליגי וא"כ לא שייך כלל קושייתם דהכא: