בבא מציעא סה ע"א

בבא מציעא סה ע"א - טקסט הדף

דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה אמר ליה הני מילי היכא דלא מסיק ביה זוזי מר כיון דמסיק בהו זוזי מיחזי כרבית דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע''פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר אמר ליה הדרי בי אמר אביי האי מאן דמסיק זוזי דריביתא בחבריה וקא אזלי חטי ארבעה גריוי בזוזא בשוקא ויהיב ליה איהו חמשה כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיניה אידך אוזולי הוא דקא מוזיל גביה רבא אמר חמשה מפקינן מיניה דמעיקרא בתורת ריביתא אתאי לידיה ואמר אביי האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחבריה ויהיב ליה גלימא בגוייהו כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה רבא אמר גלימא מפקינן מיניה מאי טעמא כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי וקאי גלימא דריביתא הוא אמר רבא האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחבריה ואגר ליה חצר דמתגרא בעשרה ואוגריה נהליה בתריסר כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן מיניה אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא ולימא ליה כי אגרא הכי דהוה קא משתרשי לי השתא דלא משתרשי לי כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא משום דאמר ליה סברת וקבלת:
מתני' מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו את חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם של חודש בחודש סלע לחודש מותר מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך באלף זוז אם לגורן בשנים עשר מנה אסור:
גמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אינה משתלמת אלא בסוף והאי כיון דלא מטא זמניה למיגבא לאו אגר נטר ליה משווא הוא דהכי שויא והאי דקאמר ליה אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה אוזולי הוא דקא מוזיל גביה סיפא כיון דזביני נינהו ובעי למישקל דמי מעכשיו הלכך אגר נטר ליה הוא ואסור אמר רבא דקו בה רבנן בהא מילתא ואוקמוה אקרא {ויקרא כה-נג} כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת: ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור: אמר רב נחמן טרשא שרי איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואמרי לה רב עוקבא בר חמא לרב נחמן ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור א''ל התם קץ ליה הכא לא קץ ליה אמר רב פפא טרשא דידי שרי מאי טעמא שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אנא הוא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח אמר ליה רב ששת בריה דרב אידי לרב פפא מאי חזי מר דקא אזלת בתר דידך זיל בתר דידהו דאילו הוו להו זוזי הוו שקלי כי השתא השתא דלית להו זוזי שקלי כיוקרא דלקמיה א''ר חמא טרשא דידי ודאי שרי מאי טעמא ניחא להו דליקו ברשותי דכל היכא דקא אזלי שבקי להו מכסא ונקוט להו שוקא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סה - א

משום דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה. ^[1] נוח לבעליו שיעבוד העבד תמיד ולא יתרגל להתעצל;

ולכן, הסיבה שהחזקתי בעבדי בעלי חובותי ולא חששתי לריבית, היא, מפני שעל פי דין אני פטור מלשלם, ואם כן לא קיבלתי שום הנאה ממונית מבעלי חובותי, ואין כאן ריבית.

אמר ליה רבא: כל מה שרב דניאל פטר מתשלום, הני מילי היכא דלא מסיק [נושה] בהו זוזי, שבעלי העבד לא חייבים למחזיק בעבד כסף מחמת הלואה.

אבל מר, כיון דמסיק שנושה אתה בהו, בבעליהם של העבדים, חוב של הלואת זוזי, מחזי כריבית. ולכן, אף על פי שמעיקר הדין אתה פטור מלשלם, אך כיון שקדמה כאן הלואה, מיחזי כריבית, ואסור.

ומביאה הגמרא ראיה שאפילו במקום באופן שמעיקר הדין פטור מלשלם, בכל זאת, אם קדמה הלואה, חייב לשלם, כיון שנראה כריבית [מהגמרא לעיל].

דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר, כי זה לא נהנה וזה לא חסר [באופן שבעל החצר לא עומד להשכיר את חצירו, והדר בה לא צריך חצר, כיון שיש לו חצר משלו], ולכן פטור מתשלום, אבל אם הלוהו, ודר המלוה בחצרו, צריך המלוה להעלות לו שכר, ללווה, כי אחרת, נראה הדבר כריבית.

ונמצא, כי באופן שקדמה הלואה, תמיד חייב לשלם, ואף על פי שבלא זה היה פטור.

אמר ליה רב יוסף בר חמא: הדרי בי! חוזרני בי ממה שסברתי שמותר להחזיק בעבדים של בעל החובות שליי, כי היות שקדמה הלואה, אסור, שנראה כריבית.

הסוגיא הבאה עוסקת באופני הוצאת ריבית קצוצה מהמלוה ללווה

אמר אביי: האי מאן דמסיק שהיה נושה זוזי דרביתא, בחבריה, את זוזי הריבית הקצוצה.

והלווה שילם לו את הריבית בחיטים.

וקא אזיל חיטי, נמכרים החיטים במחיר של ארבעה גריוי [סאים] בזוזא אחד.

ויהיב להו איהו חמשה. שילם הלווה את הריבית, ובמקום לתת לו עבור הזוז האחד של הריבית שהוא נשה בו, ארבע סאים של חיטים, הוא הוסיף על כך, ושילם לו חמש סאים חיטים עבוד וז אחד של ריבית.

הרי, כי מפקינן מיניה, כאשר בית דין מוציאים מידי המלווה את הריבית הקצוצה שלקח מהלוה, שהרי ריבית קצוצה יוצאת בדיינים,

כמה יוציאו מהמלוה? רק ארבעה סאים של חיטים מפקינן מיניה, מוצאים בית הדין מהמלוה, אף על פי שנתן לו הלווה חמש סאים. כי אידך, הסאה הנוספת, שהוסיף ושילם הלווה על שיווי הזוז שתבעו המלווה, אוזילי הוא דקמיזיל גביה. היא נחשבת הוזלה שהוזיל הלווה למלוה, בכך שנתן לו עוד סאה אחת חיטים יותר מארבעה סאים, שהוא המחיר המקובל בשוק עבור זוז. ולא בתורת תשלום ריבית היא ניתנה לו.

אבל רבא אמר: חמשה מפקינן מיניה. גם את הסאה החמישית שהוסיף הלווה מעצמו, מוצאים מהמלוה. משום דמעיקרא, בתורת ריביתא אתאי לידיה, גם הסאה החמישית, באה לידי המלוה בתורת ריבית קצוצה, ^[2] ואינה מתנה בעלמא על ידי הוזלה.

ואמר אביי: האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחבריה, היה נושה מחברו ארבעה זוזים של ריבית, ויהיב ליה, נתן לו הלווה תמורתם, גלימא בגוייהו, בגד השוה ארבעה זוזים, בשווי הריבית.

הרי כי מפקינן מיניה, כאשר בית הדין באים להוציא את הריבית מהמלוה, ולהחזירו ללווה, רק ארבעה זוזי כסף, מפקינן מיניה, מוצאים ממנו זוזים בערך של הבגד, אבל את הגלימא עצמה, לא מפקינן מיניה. ^[3] כיון שהמלוה כבר קנה את הגלימא עצמה לו עצמו, והוא חייב להחזיר רק את שוויה הממוני, ארבעה זוזים.

רבא אמר: גלימא מפקינן מיניה. את הגלימא עצמה מוצאים מהמלוה. ^[4]

ומקשינן: מאי טעמא? הרי כבר קנאה המלוה לעצמו, ורק חוב כספי מוטל עליו להשיב!?

ומתרצינן: כי היכי דלא לימרו, גלימא דמכסי וקאי, שלא יאמרו אנשים עליו: הבגד שלובש המלוה, הוא גלימא דרביתא ^[5].

אמר רבא: האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחבריה, היה נושה בחבירו תריסר זוזים ריבית, ואגר ליה, והשכיר הלווה למלוה, חצר, דמתגרא בעשרה, ואגריה ניהליה בתריסר.

השכיר הלווה למלוה את חצרו [שבאופן רגיל משכירים אותה בעשרה זוזים], במחיר של שנים עשר זוז, ולא לקח ממנו כסף תמורת ההשכרה, אלא היו המגורים של המלווה בחינם, בתורת תשלום הריבית של הלווה, בסך שנים עשר זוזים, לפי מחיר ההשכרה הגבוה שהסכימו ביניהם.

כי מפקינן מיניה, כאשר באים הדיינים להוציא את הריבית מהמלוה, על שגר בחצר הלווה בחינם בתורת ריבית, תריסר זוזי מפקינן מיניה. מוציאים ממנו שנים עשר זוזים, אף על פי ששכירות החצר שוה רק עשר זוזים, כיון שכאן נקבע המחיר בין הלווה למלוה בשנים עשר זוזים. וזהו שויותו של הבית לגבי המלוה. על כן מוצאים ממנו שנים עשר זוז ^[6].

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: ולימא ליה, יאמר המלוה ללוה: כי אגרא הכי, הסיבה שהסכמתי לגור בחצרך לפי ערך שכירות גבוה של שנים עשר זוז, אף על פי שמחיר השכירות של החצר שוה רק עשרה זוזים, היא משום דהוה קא משתרשי לי, שנהניתי מהרווח של הריבית על ידי שקבלתי ממך מגורים בחינם, כתשלום ריבית, ולכן הייתי מוכן לגור במחיר הגבוה שקבעת לי, שהוא מעל המחיר הרגיל.

אבל השתא, דלא משתרשי לי, עכשיו שמוציאים ממני את כל הנאתי, וחייב אני לשלם לך את דמי השכירות, כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא, לא שוים לי המגורים בחצרך אלא במחיר הרגיל, שהוא עשרה זוזים, ואין אני חייב להחזיר לך אלא עשרה זוזים.

ותירץ לו רבינא: משום דאמר ליה הלווה למלוה: סברת וקבלת! כיון שהסכמת לגור בחצרי חינם עבור שנים עשר הזוזים של ריבית שהיית נושה בי, הרי קיבלת מחיר זה עבורך כתשלום של שנים עשר זוזים, וכיון שהם ריבית, עליך להשיב לי את כולם.

מתניתין:

מרבין על השכר ואין מרבין על המכר, כלומר, מותר לשוכר בית לשלם למשכיר, שכר יותר גבוה מהראוי, בעבור שממתין לו בתשלומי השכירות. אך אסור לקונה בית או שדה, לשלם עבורם תשלום גבוה יותר מהראוי, עבור שממתין לו בתשלומי המכר, מהטעם שיתבאר בגמרא.

ומפרשת המשנה, כיצד מרבין על השכר:

השכיר לו את חצרו, ואמר לו המשכיר לשוכר: אם מעכשיו אתה נותן לי את כל דמי השכירות של שנה שלימה, הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה.

ואם אתה רוצה לשלם דמי שכירות של חודש בחודש, בסוף כל חודש ^[1], תשלם לי סלע לחודש, ובסך הכל תשלם עבור שכירות של שנה י"ב סלעים.

מותר, לשלם בסוף כל חודש, ובכך לשלם י"ב סלעים לשנה. כי מה שמשלם באופן זה, יותר מאילו היה משלם הכל בתחילת השכירות, אינו שכר עבור המתנת המעות, כי השווי האמיתי הוא י"ב סלעים לשנה, אלא שאם משלם את כל דמי השכירות בתחילת השכירות, המשכיר מוזיל לו את גובה דמי השכירות.

וכיצד אין מרבין על המכר:

מכר לו את שדהו ^[2] , ואמר לו: אם מעכשיו אתה נותן לי את דמי השדה, הרי היא שלך באלף זוז.

ואם אתה רוצה לאחר את התשלום, עד לגורן, כלומר, שאמתין לך עד זמן עשיית הגרנות ^[3], אני מוכר לך אותה בשנים עשר מנה, שהם אלף ומאתיים זוז.

אסור לשלם בזמן עשיית הגרנות י"ב מנה, כי השווי האמיתי הוא אלף זוז, וכשמשלם בזמן הגורן, משלם יותר משום שכר המתנת המעות, וזה אסור משום ריבית. ובגמרא יתבאר טעם החילוק בין שכירות למכר.

גמרא:

והוינן בה: מאי שנא רישא, האומרת שהשווי האמיתי של שכירות בית, הוא הסכום שמשלמים כאשר משלמים בסוף כל חודש, ומאי שנא סיפא, האומרת, שבתשלום עבור מכר, השווי האמיתי הוא הסכום שמשלמים כשמשלמים מיד בזמן המכר.

רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו לבאר את המשנה:

שכירות, אינה משתלמת אלא בסוף. כלומר, מן הדין, הזמן שהשוכר צריך לשלם את דמי השכירות, הוא בסוף השימוש.

והאי משכיר, כיון דלא מטא זמניה למיגבא, שעדיין לא הגיע הזמן לגבות את דמי השכירות לפני שהתגורר השוכר בבית, הרי מה שאומר לו, שאם ישלם בסוף כל חודש יהיה השכר י"ב סלעים לשנה, לאו אגר נטר ליה.

אלא משווא הוא דהכי שויא. כך שוה השכר של שכירות בית. והאי דקאמר ליה, אם מעכשיו אתה נותן לי את כל דמי השכירות, הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה, אוזולי הוא דקא מוזיל גביה, מהשווי האמיתי ^[4].

סיפא, כיון דזביני נינהו, מן הדין בעי למישקל דמי מעכשיו.

הלכך, זה שכמשלם בזמן הגרנות משלם י"ב מנה, אגר נטר ליה הוא, ואסור ^[5].

אמר רבא, דקו בה רבנן דקדקו חכמים בהא מילתא, למצוא מקור למה ששנינו, שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף.

ואוקמוה והסמיכוהו אקרא, על דבר הכתוב בעבד עברי, [ויקרא כה נג] "כשכיר שנה בשנה".

מזה שכתוב "שנה בשנה" משמע שכירות של שנה זו, אינה משתלמת אלא בשנה אחרת, כלומר, שנה זו, שכרה ישולם בשנה שאחריה.

שנינו במשנה: ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור.

אמר רב נחמן: טרשא שרי, כלומר: מותר למכור סחורה ביותר מדמיה, בשביל שהלוקח משלם לאחר זמן. פירוש המילה "טרשא" הוא "גובה", כמו שנקראו סלעים גבוהים "טרשים". ועל שם שהוא מעלה את הערך קוראו רב נחמן "טרשא" ^[6].

איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן, ואמרי לה רב עוקבא בר חמא לרב נחמן, ממה שכתוב במשנה: ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור. מפורש במשנה, שאסור לייקר את מחיר השדה בשביל שהלוקח מאחר את התשלום!

ומתרצינן: אמר ליה, התם במשנה, קץ ליה, שאם תשלם עכשיו הרי היא שלך בפחות, ובזה ניכר כי מה שאומר לו אם לגורן בשנים עשר מנה, זה שכר המתנת המעות. ולכן אסור ^[7].

הכא, בדין שאמר רב נחמן, לא קץ ליה. לא אמר לו אם תשלם עכשיו הרי הוא שלך בפחות ^[8], ולכן לא ניכר שהוא נוטל שכר המתנת המעות, כי אפשר לומר שהוא מוכר ביוקר ^[9].

אמר רב פפא: טרשא דידי שרי. כלומר, אף על פי שרב נחמן אמר שבקץ ליה אסור למכור סחורה ביותר מדמיה בשביל המתנת המעות, לי כן מותר למכור שכר תמרים בחודש תשרי, שזה זמן הזול, ולקבוע ללוקח שישלם לי בחודש ניסן, כשער של ניסן, שזה זמן היוקר, אפילו שבתשרי יוצא השער בזול, ויציאת השער זה כקץ ליה ^[10].

מאי טעמא? - שכראי, לא פסיד. אני יכול להצניעו עד חודש ניסן, מבלי שיתקלקל, ולמוכרו בזמן היוקר.

וגם אם הלוקח היה משלם מיד, לא הייתי מוכר לו בשער של עכשיו ^[11] בשביל להשתמש עכשיו בדמים, כי זוזי, לא צ ריכנא.

וזה שאני נותן ללוקח את השכר עכשיו, ^[12] אנא הוא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח. כלומר, אני עושה לו טובה, כי הוא ביקש ממני, ולא שאני רוצה למכור עכשיו. ולכן אין כאן שכר המתנת המעות.

אמר ליה רב ששת בריה דרב אידי לרב פפא: מאי חזי מר, מה ראית, דקא אזלת בתר דידך, להתחשב רק בצד שלך, ולכן אתה אומר מכיון שאתה רוצה למכור את השכר בחודש ניסן כשער של ניסן, אין כאן שכר המתנת המעות.

זיל בתר דידהו, הלוקחים.

דאילו הוו להו זוזי מזומנים, הוו שקלי ממוכרים אחרים, כי השתא, בשער הזול.

השתא, דלית להו זוזי מזומנים, שקלי כיוקרא דלקמיה. וממילא הם משלמים יותר בגלל המתנת המעות, וזה ריבית.

ומביאה הגמרא מעשה ברב חמא, שנתן סחורה לאנשים במקום הזול כדי שיוליכוהו למקום היוקר, וימכרו שם את הסחורה בשבילו ביוקר, ואחריות הדרך על רב חמא. ואת הדמים שיקבלו עבור הסחורה הוא מלוה להם, והם קונים בזה שם סחורה, ומביאים לכאן ומשתכרים בזה.

אמר רב חמא: טרשא דידי, ודאי שרי.

כלומר, אפילו שרב נחמן אומר ש"קץ ליה, אסור", וכאן זה כקץ ליה, כי במקום זה יצא השער בזול, והוא פסק עמהם שישלמו לו כפי השער במקום היוקר, ^[13] בכל זאת מותר, היות שאחריות הדרך נשארה על רב חמא, ^[14] והם רק היו שליחים שלו למכור עבורו את הסחורה, וממילא הדמים שהם מקבלים עבור הסחורה, במקום היוקר, הם של רב חמא. ואת זה הם לווים ממנו, ופורעים לו.

מאי טעמא מותר? הרי יש כאן ריבית, כי הם טורחים עבור רב חמא להוליך סחורתו למקום היוקר ולמוכרה בשבילו בשכר ההלואה, והרי זה דומה למי שאומר לחבירו הולך חבילתי למקום פלוני או עשה עמי מלאכה בשביל שאלוך, שאסור.

מפרש רב חמא: ניחא להו להוליך סחורה, דליקו [שעומדת] ברשותי, כי על ידי זה יוצא עליהם שם שהם מוליכים סחורתו של רב חמא, שהוא אדם חשוב.

ועל ידי זה, דכל היכא דקא אזלי, גם בחזרה שהם מוליכים סחורה שלהם, שבקי להו מיכסא [לא גובים מהם מכס] מפני חשיבותו של רב חמא.

ועוד טובה יש להם, שנקוט להו שוקא. כלומר, גם בחזרה, שהם מוליכים סחורה שלהם, מכריזין שאין אדם רשאי למכור סחורתו עד שימכרו הם ^[15]. וממילא הם טורחים בשביל עצמם ולא בשביל רב חמא בשכר ההלואה, ולכן מותר ^[16].

הערות

^[1] תוספות לקמן בדף עג: ד"ה נטר, מוכיחים מכאן, שהיה מנהגם ליתן השכירות בסוף כל חודש ולא בסוף השנה.

^[2] הרמב"ן במלחמות מבאר למה המשנה נקטה כאן שדה, ולא נקטה חצר כמו ברישא. (עיין הערה 18).

^[3] ספר התרומות מבאר שהמשנה נקטה "לגורן", כאדם האומר, בעת אסיפת פירותיך שיהיו לך מעות מצויין, תפרעני. וכן כתב התפארת ישראל על המשניות. (ועיין בהערה 15 עוד טעם).

^[4] הבית יוסף בסימן קע"ו כותב בשם תלמידי הרשב"א שגם בשכירות יש אופן שאסור, אם השכיר לו חצרו, עבור שיתן לו מיד י' סלעים, והשוכר החזיק בחצר וקנאה. ואחר כך אומר לו המשכיר אני אמתין לך המעות, ותתן לי בסוף כל חודש, סלע אחד. זה אסור כי השוכר משלם יותר מדמי השכירות, בשביל המתנת המעות. האחרונים וקובץ הערות עמ"ס יבמות סימן נג ס"ק ט', וקהילות יעקב עמ"ס בב"מ סימן מ"ו מקשים, לפי המבואר בגמרא, שהשווי האמיתי של השכירות, הוא י"ב סלעים לשנה, ואם משום בתחילת השכירות עשר סלעים לשנה הוא מוזיל לו. קשה להיפך, מדוע מותר להקדים המעות ולשלם רק עשר סלעים לשנה, הרי כיון ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הכסף שהשוכר נותן למשכיר בתחילת השכירות זה הלואה עד אחרי השימוש, נמצא שהמשכיר הוא גם לוה, והוא מוזיל למלוה את דמי השכירות. ובמשנה לעיל בדף סד: כתוב המלוה את חבירו, לא ישכור ממנו בפחות? ומתרצים: שאפילו ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, כשנותן לו את המעות למפרע, אינם מעות הלואה אלא דינם כתשלומי מקח. והטעם כי יש שני אופנים לשלם שכירות, א. לשלם בעד ההשתמשות בחצר, ובזה שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ב. אפשר גם לשלם בעד קניית הזכות להשתמש, כמו בלוקח מקח שתירץ שזכה במקחו מתחייב לשלם. ובזה לא מתחייב לשלם עבור השימוש בדבר השכור כי בשלו הוא משתמש. וכשמקדים למשכיר את דמי השכירות, הוא קונה בזה מיד זכות השתמשות בחצר, והמעות שנותן הם תשלומי קנינו ולא הלואה.

^[5] הרמב"ן כותב שגם במכר יש אופן שמותר, אם מכר שדהו בי"ב מנה, וסיכמו שיפרע לו לאחר זמן, והלוקח החזיק בשדה וקנאה, מותר למוכר לומר אחר כך ללוקח אם תפרע לי מי דלא אקח ממך אלא י' מנה, כי אין מכר זה משתלם אלא לבסוף, וזה שאומר לו אם תפרע מיד לא אקח ממך אלא י' מנה, הוא מוזיל לו, וזה מותר. וכן פוסק השו"ע בסימן קע"ג סעיף ג. המחנה אפרים בסימן ל"א אומר שבמשנה מדובר שהחצר והשדה אין שומתם ידועה, אבל אם ידוע שזה שוה י"ב מנה, אפילו אם אומר לו, אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך באלף זוז ואם לגורן בי"ב מנה, מותר. כי אין כאן אגר נטר, שהרי מה שאומר לו אם מעכשיו באלף זוז הוא מוזיל לו. וכן לענין שכירות אם ידוע שהשווי הוא עשר סלעים לשנה, והמשכיר אומר לשוכר אם תשלם הכל עכשיו, אני משכיר לך בעשר סלעים, ואם תשלם בסוף כל חודש תתן לי סלע לחודש, אסור לתת סלע בסוף כל חודש, כי נמצא כאילו השכיר לו בעשר סלעים, ומה שנותן לו אחר כך סלע לחודש זה בשכר המתנת המעות. ומוכיח כן מדברי הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה פרק ח' הלכה א', שכותב את הדין של המשנה, שאסור להרבות על המכר. וכותב שאם עשה כן, כשיתבענו בדין אינו חייב ליתן לו אלא מה שהיה שוה בשעת המכר. מזה שלא כותב אינו חייב ליתן לו אלא מאה כמו שכותב בדין שאחרי זה "ואינו נותן לו אלא תשעים", משמע שאם זה נמכר בשוק במאה ועשרים צריך לתת לו מאה ועשרים. וכותב המחנ"א שהב"י מביא בשם מהריק"ו לא כך. המשנה למלך (על דברי הרמב"ם הנזכר) חולק על המחנ"א ואומר שאפילו אם אם היה שוה מאה ועשרים, ואמר לו אם מעכשיו במאה ואם לאחר זמן במאה ועשרים, אסור לו ליקח מאה ועשרים, כי כשמפרש אם מעכשיו בפחות זה המחיר של השדה, ואם משלם לאחר זמן יותר, התוספת זה שכר המתנת המעות. בגליון רעק"א על המל"מ כותב שכן מפורש ברמב"ן במלחמות בסוגיתנו, וז"ל הרמב"ן, דמתניתין מילתא פסיקא קתני, ואפילו שויא נמי מהשתא שנים עשר מנה אסור, ובין ברישא בין בסיפא מילתא פסיקא תנן, בין דשויא דמים דקצץ השתא, בין דשויא בדמים דלקמיה, רישא לעולם מותר וסיפא לעולם אסור עכ"ל בספר נתיבות שלום (לגר"ש גלבר שליט"א, עמוד תכ"ב) כותב, שאולי לא אסר הרמב"ן אלא בקרקעות, שאין להן מחיר קצוב כלל כמוש"כ הרמב"ן לעיל, ובזה כל מחיר שהמוכר יקבע למזומן, יוגדר כמחיר הקרקע. והמחיר הגבוה יותר זה תוספת משום אגר נטר, אבל מטלטלין שיש להם מחיר ידוע בשוק, והמוכר נותן הנחה ממחיר זה למזומן, יש לומר שמותר.

^[6] כך מפרש המאירי, וספר התרומות (ש' מו, ח"ד, אות ל'). הרמב"ן בחידושיו ובמלחמות כותב שפירוש המילה "טרשא" הוא חרש, וכונת רב נחמן שריבית חרשת ואינה נשמעת מותרת. ולכן אומר שלא יתכן פירוש רש"י, כי לפירושו הריבית נשמעת. (עיין הערה 14) אמנם הריטב"א אומר שגם לפירוש רש"י, הריבית לא נשמעת, כי המוכר לא פיר אם מעכשיו בפחות, ולא ניכר הריבית.

^[1] תוספות לקמן בדף עג: ד"ה נטר, מוכיחים מכאן, שהיה מנהגם ליתן השכירות בסוף כל חודש ולא בסוף השנה.

^[2] הרמב"ן במלחמות מבאר למה המשנה נקטה כאן שדה, ולא נקטה חצר כמו ברישא. (עיין הערה 18).

^[7] תוספות בע"ב ד"ה והילכתא, ולעיל בדף סג: ד"ה ואמר, אומרים שגם דבר שיש לו שער קבוע בשוק, והמוכר אומר ללוקח אם תשלם לאחר זמן תשלם יותר ממחיר השוק, אסור, כי ניכר שזה אגר נטר, וזה בכלל "קץ ליה". ורב נחמן מתיר רק בדבר שאין שומתו ידועה כגון פרה וטלית.

^[8] כך מפרש רש"י, ותוס' בע"ב ד"ה והלכתא, ותוספות לעיל בדף סג: ד"ה ואמר, אבל הרמב"ן בחידושים ובמלחמות, אומר, שהגאונים מפרשים אחרת את תירוץ הגמרא, וכך מפרשים - במשנה כתוב שהמוכר קץ אם תשלם לאחר זמן תשלם לי י"ב מנה, וזה אסור. ורב נחמן מדבר כשאמר לו, אם תשלם לאחר זמן, תשלם לי כמו שיהיו שוין בעת שתפרעיני דמיהן, ולא קץ כמה, אלא בין יוקר בין זל וזה פירוש "לא קץ ליה". וזה מותר אפילו אם בזמן שקבעו לפרעון דרך הדבר להתייקר, כי הריבית לא נשמעת, שאולי לא יוקר השער. וזה פירוש המילה "טרשא" (כמוש"כ בהערה 12). ולשיטתם, ב"לא קץ", מותר אפילו כשמפרש אם מעכשיו בפחות. וב"קץ" אסור אפילו כשלא מפרש אם מעכשיו בפחות. וכן דעת הרמב"ן, ומקשה על שיטתו ממשנתינו, שכתוב אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא שלך באלף זוז ואם לגורן בי"ב מנה אסור. למה כתוב שאמר לו אם מעכשיו בפחות, הרי מדובר בקץ לגורן בי"ב מנה, ובזה אפילו שלא אמר אם מעכשיו בפחות, אסור? ומתרץ: שבקרקע גם הוא סובר שאם לא אמר אם מעכשיו בפחות, אפילו שקץ ליה, מותר. כי אין לו שער ואין דמיו קצובין, ואם לא אמר לו אם מעכשיו בפחות זה לא נראה כאגר נטר, ומותר. ובחידושים כותב עוד תירוץ: אגב שכתוב ברישא של המשנה אם מעכשיו בפחות, כתוב גם בסיפא אם מעכשיו בפחות.

^[9] יסוד הדבר מבואר היטב בחידושי רעק"א לדף סד: הרמב"ן בחידושי אומר, שלדברי רש"י, רב נחמן מתיר לומר לזמן פלוני בכך וכך, רק כששער אותו זמן הוא ביוקר והתנאי שהוא מתנה עמו הוא השער של אותו זמן ברוב השנים, ולכן זה לא נראה כאגר נטר. אבל במלחמות כתוב, שלדעת רש"י אפילו אם מתייקר כך רק במיעוט השנים מותר, כי יתכן שזה יתייקר וישוה כך, ולכן זה לא נראה כאגר נטר, ספר התרומות מביא בשם הרמב"ן, כמו שכתב בחידושים שרק אם זה השער ברוב השנים מותר. ומוסיף, שלפי זה מובן, למה המשנה נקטה "ואם לגורן בי"ב מנה" ולא כתוב ואם לאחר זמן בי"ב מנה? כי במשנה כתוב שאמר לו אם מעכשיו בפחות, ומשמע שאם לא אמר את זה יש את ההיתר של רב נחמן. (כמבואר ברמב"ן, שמקשה מזה על שיטתו) ולדברי הרמב"ן צריך לומר, שבזמן שקבעו לתשלום, הקרקעות יקרות. ובגמרא בב"ק דף ז: כתוב שבחודש ניסן שזה זמן עשיית הגרנות הקרקעות יקרות. לכן התנא נוקט "לגורן", כדי לומר לנו שבזמן שקבעו לתשלום הקרקעות יקרות. ואפילו הכי, כשאמר אם מעכשיו בפחות, אסור. כעין זה כותב הטור בסימן קעג. וזה לשונו, ונראה שאפילו אינו מפרש בהדיא, אין היתר אלא במעלהו מעט, אבל אם מעלהו הרבה עד שניכר לכל שבשביל המתנת המעות הוא מעלהו, הוה ליה כמפרש, ואסור. השו"ע בסעיף א' מביא את דברי הטור בשם יש אומרים, וכתוב בביאור הגר"א באות ד' שהמקור לזה הוא דברי הרמב"ן הנ"ל, מבואר שגם לדברי הרמב"ן מותר להעלות מעט. אמנם מדברי רעק"א בחידושיו לשו"ע משמע שזה ב' שיטות, כי מביא את דברי הרמב"ן על תחילת דברי השו"ע. הריטב"א כותב בשם מורו, חידוש בשיטת רש"י. (והב"י מביאו בבדק הבית) שרב נחמן מתיר רק במי שמוכר לחנוני או לתגרים, למכור ולהרויח בדבר, והם מוכרים מעט מעט, ומרויחים ברוב הפעמים. [הב"י מביא תוספת: ולא עוד אלא שעל הרוב, הם פורעים מדמי הסחורה עצמה שמקבלים, כשמוכרים אותה] אבל אלו שלוקחין ביוקר למוכרם לאלתר בפחות, לכו"ע אסור. בשו"ת חתמ"ס, יו"ד, תשובה קל"ז (מובא בפתחי תשובה) מבאר שכונת הריטב"א לאפוקי מי שאינו תגר באותה סחורה, ומתחילה לוקח בהקפה כדי למכור מיד בבת אחת בזול כדי להמציא לו מעות. בזה אסור. כי מכיון שודאי יש לו הפס דמזה, ניכר שמשלם ביוקר בשביל שכר המתנת המעות. ברשב"א ובנמוק"י כתוב, שחכמים הקילו "בטרשא" כדי שלא תנעול דלת בפני לוקחין ומוכרין, ואיסור תורה אין בזה כי זה דרך מקח וממכר. בספר התרומות כתוב כעי"ז, וז"ל אקילו בה רבנן היכא דלא קץ, משום תקנת השוק, ששניהם רוצים בהקפה.

^[10] כך מפרש הרשב"א לשיטת רש"י. (ועיין הערה 13).

^[11] כן כתב המהר"ם שיף, וכן משמע מלשון רש"י בד"ה זיל בתר דידהו, שכותב "דאילו הוו להו זוזי, הוה שכיח להו שיכרא טובא כשער של עכשיו". משמע שרב פפא לא היה מוזיל אפילו אם ישלמו לו מיד. אבל תוספות בע"ב דיבור המתחיל והלכתא אומרים שרב פפא מדבר אפילו כשקץ ליה אם תשלם עכשיו אני יתן לך בפחות. ולשיטתם "זוזי לא צריכנא", הכוונה שאני לא דחוק למכור עכשיו (ועיין הערה 18).

^[12] כך מפרש הרשב"א לשיטת רש"י. אבל לשיטת תוספות שרב פפא מדבר אפילו כשקץ ליה אם מעכשיו בפחות, אפשר לפרש את הגמרא כמו שמפרשים בעל המאור והרמב"ן בחידושים, שזה שאנו נותן לו ברירה ואומר אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך כשער הזול, טובה היא שאני עושה עמו, ולא שאני דחוק למכור עכשיו. כן כתב המהר"ם שיף. לשיטת תוספות ההיתר של רב פפא, הרבה יותר מחודש מלשיטת רש"י. וטעם ההיתר לשיטת תוספות, כי על ידי שרצונו למכור את השכר רק בניסן, כשמוכר עכשיו בשער של ניסן לא ניכר שיש כאן שכר המתנת המעות. ואפשר להוסיף מה שכותב המאירי, וזה לשונו, הרי היא לך בי"ב כשער של ניסן ולפרוע לאותו זמן גם כן, כאלו אינו מוכרה עד לאותו זמן. הרמב"ן במלחמות והרשב"א מקשים על שיטת תוספות איך רב פפא יפרש את המשנה, שכתוב בסיפא "מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו באלף זוז, ואם לגורן בי"ב מנה אסור". והרי קרקע לא נפסדת, "וזוזי לא צריך" כי המשנה נשנית לכל אדם ואפילו לעשיר כר"א בן חרסום, ולמה אסור? הרמב"ן מוסיף, שלכן התנא של המשנה שינה לשונו בסיפא וכתב "מכר לו את שדהו" ולא כתב חצרו כמו ברישא, להשמיענו איסור אפילו בדבר שלא פסיד. עוד מקשה הרמב"ן שמסתימת המשנה משמע שהדין הוא בכל גוני ואפילו שהשדה שוה עכשיו י"ב מנה, ולרב פפא למה זה אסור? אבל לשיטת רש"י זה לא קשה כי בטרשא דרב פפא אין שני מחירים. ואולי אפשר ליישב את שיטת תוספות, שרב פפא מתיר בקץ ליה אם מעכשיו בפחו, רק כשאומר אם תשלם בניסן, תשלם לי כשער של ניסן שבזה כשמשלם בניסן נראה לאנשים שהמכירה נעשית בניסן כמוש"כ המאירי, (מובא לעיל) אבל אם קובע לו מחיר מסוים, זה גרע וגם רב פפא מודה שאסור. ולכן במשנה שאומר לו ואם לגורן בי"ב מנה, אסור, אפילו שברוב השנים הקרקעות יקרות בזמן הגורן. ונראה שגם הרמב"ן ירד לחילוק זה ולכן מקדים לקושיא שרב פפא מדבר כשאמר לו אם בניסן בכך וכך, דומיא דרב נחמן. ובאמת בחידושים הרמב"ן לא מקשה את זה, ואולי הטעם כי שם כותב שבטרשא דרב פפא כולם מפרשים שנותן לו כשער של זמן התשלום בין יוקר בין זול. וכן כותב רש"י בד"ה טרשא דידי שרי. לעיל (הערה 14) הובא שיטת הגאונים שרב נחמן מתיר אפילו כשאומר לו אם מעכשיו בפחות, ומה שכתוב בגמרא "הכא לא קץ ליה", פירושו, שלא אמר לו אם בניסן בכך וכך, אלא אם בניסן תשלם לי כפי השער של ניסן, ולשיטתם גם רב פפא מדבר כשאמר לו אם מעכשיו כשער של עכשיו ואם בניסן כשער של ניסן ולא אמר בכך וכך, ורב פפא אומר שאפילו אם נחלוק על רב נחמן שהתיר בכל טרשא שלא קץ ליה, הטרשא שלי מותרת. וכותב הרשב"א שלשיטתם צריך לגרוס ברב פפא טרשא דידי ודאי שרי.

^[13] תוספות בע"ב ד"ה והלכתא אומרים שאפילו אם קץ בהדיא אם מעכשיו בפחות, מותר.

^[14] כך שיטת רש"י ותוספות, אבל בעל המאור חולק, וסובר שאילו אחריות הדרך היתה על רב חמא, לא היה צריך לטעם של ניחא להו דליקו ברשותי וכו'. אלא מדובר שאחריות הדרך על הלוקחים ומה שכתוב בגמ' ניחא להו דליקו ברשותי, הכונה שיקרא שמי על זה, כי ע"י זה לא גובים מהם מכס. וכן דעת הרשב"א. הרמב"ן במלחמות מקשה ע"ז שאם כן ריבית גמורה הוא, ואין להם תקנה במכס אלא אם כן עולה המכס כנגד מה שנותנין לו יתר מכדי דמיהן, ולא משמע שמדובר דוקא בכה"ג?

^[15] בטור ובשו"ע כתוב, שבשביל להתיר מספיק הטעם "ששבקי להו מיכסא" ולא צריך שיהיה גם "נקוט להו שוקא". והב"י מסתפק אם הוא הדין "לנקוט להו שוקא" לחוד.

^[16] הרמב"ן במלחמות כותב, שאם מוליך הסחורה יגיד לרב חמא אני ישלם לך כפי השער של מקום היוקר, ואם אוכל להרויח יותר בטרחי ועמלי, זה יהיה שלי, בזה מותר אפילו אם לא שבקי ליה מיכסא. כי הוא טורח לעצמו שמא ירויח, ולא בשכר ההלואה. והוא הדין אם רב חמא יתן לו שכר עמלו בהליכה. וכן כותבים תוספות בדף עג ד"ה ברשות מוכר, ועיין בט"ז סימן קע"ג ס"ק כ"ד.

דניחא ליה [שנוח לו, לבעל העבד] בכך כדי שלא נסתרי עבדיה [יתקלקל עבדו], שיתרגל ללכת בטל בלא עבודה.

אמר ליה [לו] רבא: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא דלא מסיק ביה זוזי [שאינו נושה בו כספים], אבל מר [אדוני] כיון דמסיק בהו זוזי מחזי [שהוא נושה בהם כספים, נראה הדבר] כרבית. שהרי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שאמרו שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו — אינו צריך להעלות לו שכר, בכל זאת אם הלוהו ודר בחצירו — צריך להעלות לו שכר. משמע, שאפילו דבר המותר באופן אחר, במקרה של הלוואה, אסור מפני חשש ריבית. אמר ליה [לו]: הדרי בי [חוזר אני בי] ולא אעשה כן עוד.

א אמר אביי: האי מאן דמסיק זוזי דריביתא בחבריה [מי שנושה כספים של ריבית בחבירו], וקא אזלי חטי [והולכים, נמכרים, חיטים] בארבעה גריוי בזוזא בשוקא [סאים בזוז בשוק], ויהיב ליה איהו [ונותן לו הוא, הלווה] חמשה סאים בסלע כתשלום הריבית, כי מפקינן מיניה [כאשר מוציאים אנו בבית דין ממנו] את הריבית שלקח — ארבעה סאים מפקינן מיניה — [אנחנו מוציאים, לוקחים ממנו] כי אידך [השאר], הסאה הנוספת — אוזולי [הוזלה] הוא דקא מוזיל גביה [שהוזיל לו] ואם כי עשה לו טובה, אין לראות בזה חלק מן הריבית. ואילו רבא אמר: חמשה סאים] מפקינן מיניה [מוציאים אנו ממנו], דמעיקרא בתורת ריביתא אתאי לידיה [שמתחילה בתורת ריבית בא הדבר לידו] ואם כן הכל ריבית.

ועוד אמר אביי: האי מאן דמסיק [מי שנושא] ארבעה זוזי דריביתא בחבריה [זוזים של ריבית בחבירו] ויהיב ליה [ונותן לו] גלימא בגוייהו [יחד אתם], כי מפקינן מיניה [כאשר מוציאים אנו ממנו] את הריבית שקיבל שלא כדין — ארבעה זוזים מפקינן מיניה [מוציאים אנו ממנו], את הגלימא לא מפקינן מיניה [אין אנו מוציאים ממנו], ורואים זאת כעיסקה של מכירה. רבא אמר: את הגלימא מפקינן מיניה [מוציאים אנו ממנו]. מאי טעמא [מה טעם] — כי היכי [כדי] שלא לימרו [יאמרו] שהגלימא דמכסי וקאי [שפלוני מתכסה והולך] בה גלימא דריביתא הוא [של ריבית היא].

אמר רבא: האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחבריה [מי שנושה שנים עשר זוזים של ריבית בחבירו] ואגר ליה [והשכיר לו] הלווה חצר דמתגרא [שנשכרת כרגיל] בעשרה זוזים ואוגריה נהליה בתריסר [והשכירה לו בתריסר] וסכום זה היווה את תשלום הריבית, כי מפקינן מיניה [כאשר מוציאים אנו ממנו, מן המלווה] את הריבית — תריסר מפקינן מיניה [שנים עשר זוזים מוציאים אנו ממנו], שהרי זה היה סכום הריבית שנתחייב לו.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: ולימא ליה [ושיאמר לו] המלווה ללווה: אם הייתי שוכר אותה עכשיו הייתי מוכן לוותר לו, כי אגרא הכי [כששכרתי כך] במחיר גבוה יותר כיון דהוה קא משתרשי לי [שהיה לי רווח בה] משום הריבית, השתא דלא משתרשי לי כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא [עכשיו שאינני מרוויח בריבית, כמו ששוכרים כל העולם הוא שאני שוכר], והרי הכל שוכרים בעשרה! ודוחים: משום שאמר ליה [שאומרים לו] למלווה: הרי סברת וקבלת על עצמך, ומדעתך, להחשיב זאת בתריסר.

ב משנה מרבין על השכר ומוסיפים כסף אם משלמים את דמי השכירות במאוחר ואין מרבין על המכר. כיצד? השכיר לו את חצרו, ואמר לו המשכיר: "אם מעכשיו אתה נותן לי את דמי השכירות — הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה, ואם של חודש בחודש אתה משלם לי סלע לחודש", שנמצא מקבל במשך השנה שנים עשר סלעים הרי זה מותר, אף שהוא מקבל יותר בשל איחור בתשלום. ואולם אם מכר לו את שדהו, ואמר לו: "אם מעכשיו אתה נותן לי — הרי היא שלך באלף זוז, ואם לשעת הגורן אתה נותן לי הרי היא בשנים עשר מנה (אלף ומאתיים זוז) "— אסור משום ריבית.

ג גמרא שואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה ההתחלה ובמה שונה הסוף], מדוע בשכירות הדבר מותר, ובמכר נחשב הדבר לריבית? ומשיבים: רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כלל הוא ששכירות אינה משתלמת אלא בסוף, שמעיקר הדין זמן תשלום עבור שכירות הוא בסוף לאחר שגומרים את השכירות, והאי [וזה] כיון שלא מטא זמניה למיגבא [הגיע זמנו לגבות] בתחילה ההשכרה — לאו אגר נטר ליה [לא שכר של המתנה לו] הוא שמקבל, אלא להיפך, משווא הוא דהכי שויא [זה הוא השווי שהוא שווה] כפי המחיר הגבוה יותר, והאי דקאמר ליה [וזה שאומר לו] "אם מעכשיו אתה נותן לי — הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה" — אוזולי [הוזלה] הוא דקא מוזיל גביה [שמוזיל אצלו], משום שמקבל כסף הרבה לפני הזמן, ואין זו ריבית.

ואילו סיפא [בסוף], כיון דזביני נינהו [שמכר הוא] ובעי למשקל דמי [וצריך לקחת כסף] מעכשיו אם משלם לו יותר לאחר זמן, הלכך אגר נטר ליה [שכר המתנה לו] הוא, ואסור. אמר רבא: דקו בה רבנן בהא מילתא ואוקמוה אקרא [דקדקו חכמים בדבר זה והעמידוהו, למדוהו, מן הכתוב], שנאמר: "כשכיר שנה בשנה" (ויקרא כה, נג), ללמד: שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת, הרי שיש בכתוב ראיה למה שאמרנו קודם.

ד שנינו במשנה שאם ימתין וישלם לו בשעת הגורן בשנים עשר מנה — אסור. אמר רב נחמן: טרשא שרי [הסכם מכירה מותר]. כלומר, מותר לעשות חוזה מכירה שתהיה בו תוספת מחיר עבור תשלום מאוחר, אם איננו מפרש שבשכר המתנת הכסף הוא מקבל יותר, אלא קוצב סתם מחיר וזמן פרעון.

איתיביה [הקשה לו] רמי בר חמא לרב נחמן, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה רב עוקבא בר חמא שהקשה לרב נחמן, שנינו: ואם לגורן בשנים עשר מנה — אסור! אמר ליה [לו]: יש להבדיל; התם [שם] — קץ ליה [קצץ לו], שהרי פירש ואמר שלאחר זמן יהא מחיר גבוה יותר, והרי זו ריבית, הכא [כאן] — לא קץ ליה [קצץ לו] ויש בכך תוספת בלא ריבית ברורה.

אמר רב פפא: טרשא דידי שרי [הסכם מחירה שלי שאני עושה בשיכר בוודאי מותר], מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שכראי לא פסיד [השיכר שלי איננו נפסד] אם הייתי משאיר אותו ברשותי למשך זמן ומוכר אותו אז ביוקר, זוזי לא צריכנא [כסף אין אני צריך] כעת, אלא אנא [אני] הוא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח [שעושה דבר, טובה, לקונה] שאני מוכר לו בלא לקבל כסף מיד. ואם כן, בעצם אין כאן רווח של ריבית.

אמר ליה [לו] רב ששת בריה [בנו] של רב אידי לרב פפא: מאי חזי מר דקא אזלת בתר דידך [מה רואה אדוני שאתה הולך אחרי עצמך] אחרי הצד שלך בנושא, שמבחינתך אין בכך רווח של ריבית?! זיל בתר דידהו [לך אחר הצד שלהם] של הקונים ממך, שאילו הוו להו זוזי [היו להם זוזים, כסף] — הוו שקלי כי השתא [היו לוקחים כפי המחיר של עכשיו], השתא דלית להו זוזי [עכשיו שאין להם זוזי, כסף] — שקלי כיוקרא דלקמיה [הם לוקחים לפי היוקר שיהיה בעתיד], ונמצא שהם משלמים ריבית עבור ההמתנה בפרעון הכסף!

אמר רב חמא: טרשא דידי [הסכם המכירה שלי] ודאי שרי [מותר], שהיה עושה הסכמי מכירה במקום שבו הסחורה בזול, והיה מוכר אותה לפי השער של מקום שהיא עולה ביוקר, והקונים היו מביאים את סחורתם למקום בו היא עולה ביוקר ומוכרים אותה שם במחיר הגבוה ביותר, והוא היה מקבל עליו אחריות מסויימת עבור הסיכונים שבדרך, ומשום כך יש בכך משום עיסקת שותפות מכירה ולא ריבית.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר — ניחא להו דליקו ברשותי [נוח להם שתהא הסחורה נחשבת כעומדת ברשותי], שבכל היכא דקא אזלי [מקום שהם הולכים] — שבקי להו מכסא ונקוט להו שוקא [מניחים להם מן המכס ומחזיקים להם את השוק], שנותנים להם זכות קדימה במכירה, לפי שהיה רב חמא מחכמי בית ראש הגולה, והיו הכל מסייעים בידו. ונמצא שהם מרוויחים בעיסקה זו, ואף שהם משלמים יותר — הרי הם משלמים עבור הרווח שיש להם על ידי העיסקה אתו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as it is satisfactory for the master that the work habits of his slave not be undone.

Rava said to him: This statement of Rav Daniel applies when the one who seizes the slave is not owed money by the owner of the slave. But since the Master is owed money by the owner of the slave, this has the appearance of interest, as Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: Even though the Sages said that one who resides in another’s courtyard without his knowledge does not have to pay him rent, nevertheless, if he lent a courtyard owner money and then resides in his courtyard, the lender must pay him rent. Rav Yosef bar Ḥama said to him: I retract my opinion, and I will no longer seize the slaves of my debtors.

§ Abaye said: In the case of this one, who was owed a dinar of interest by another, and wheat was going for the price of four se’a [gerivei] for a dinar in the market, and the borrower gave the lender five se’a of wheat as the interest payment, when we, the court, remove the interest the lender took from the borrower, we remove only four se’a, worth one dinar, from the lender. As the other, additional se’a is a discount he granted him, it is merely a favor, not counted as part of the interest. Rava said: We take all five se’a from him, as all of the wheat initially came into his possession in the form of interest, and therefore it is all classified as interest.

And Abaye said: In the case of this one, who was owed four dinars of interest by another, and the borrower gave him a cloak as payment for it, when we take the interest from the lender we take four dinars from him, but we do not take the actual cloak from him, as the giving of the cloak is considered a sale. Rava said: We take the cloak from him. What is the reason for this? So that people should not say that the cloak so-and-so is wearing is a cloak procured as interest.

Rava further said: Consider the case of this one, who was owed twelve dinars of interest by another, and the lender rented a courtyard from the borrower that was generally rented for ten dinars, but he rented it to him with the price inflated to twelve dinars. The borrower agreed to forgo the entire rental payment, thereby effectively repaying the twelve dinars of interest. When we take the interest from the lender we take twelve dinars from him to pay for the rental, as this was the amount of interest he is considered to have collected from him.

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: But let the lender say to the borrower: If I were to rent it now, I would pay not twelve dinars, but only ten. As when I rented it from you at the higher price it was because I profited from it by not having to pay for it, but now that I am not profiting, I will rent it as everyone else rents, for ten. The Gemara responds: This claim is rejected, as we say to him: You considered and willingly accepted it for the price of twelve dinars.

MISHNA: One may increase the price of rent to be received at a later date instead of at an earlier one, but one may not similarly increase the price of a sale. How so? If a courtyard owner rented his courtyard to a renter, and the owner said to the renter: If you give me the payment now, the rental is yours for ten sela a year, but if you pay on a monthly basis it will cost a sela for each month, equaling twelve sela a year. Such a practice is permitted, despite the fact that he charges more for a monthly payment. If a field owner sold his field to a buyer and said to him: If you give me the payment now, it is yours for one thousand dinars, but if you wait and pay me at the time of the harvest, it is yours for twelve hundred dinars, this transaction is prohibited as interest.

GEMARA: The Gemara poses a question: What is different in the first clause of the mishna, and what is different in the latter clause? Why is the additional charge for later payment permitted in the case of rent but prohibited in the case of a sale? Rabba and Rav Yosef both say: The halakha is that the obligation to pay a rental fee is incurred only at the end of the rental period, and therefore, in this case, since its time to be claimed had not yet arrived at the beginning of the rental, the early payment is not considered payment for waiting. Rather, the opposite is the case: This higher price is the value it is worth, and that which he says to him: If you give me payment now it is yours for ten sela a year, is a discount that he offers him for the early payment, and therefore it is not interest.

By contrast, in the latter clause, since it is a sale, and the owner of the field wants to take the money from now, if he agrees to a later payment at a higher price, this is therefore considered payment for waiting, and it is forbidden. Rava said: The Sages examined this matter closely and established that this halakha is derived from the verse that states: “Like a hired laborer, year by year” (Leviticus 25:53). It is derived from this verse that the obligation to pay the rental fee of this year is incurred only in the following year.

§ The mishna teaches: If the field owner said: But if you wait and pay me at the time of the harvest, the field is yours for twelve hundred dinars, this is prohibited. Rav Naḥman said: Tacit interest [tarsha] is permitted. In other words, one may make a contract for a sale with a later payment date at an increased price, as long as he does not specify that the higher price is due to the delay but merely states a price and a date.

Rami bar Ḥama raised an objection to Rav Naḥman, and some say it was Rav Ukva bar Ḥama who raised the objection to Rav Naḥman: The mishna states: But if you wait and pay me at the time of the harvest, the field is yours for twelve hundred dinars, this is prohibited. Rav Naḥman said to him: There is a difference between the two cases. There, in the case of the mishna, he fixed the price for him as interest, as he explicitly stated that there was an additional cost for a later payment, whereas here, in the case concerning which I stated my ruling, he did not fix it for him as interest, but merely quoted a higher price.

Rav Pappa said: My tacit interest arrangement that I offer customers, where I sell my liquor at the times when the market price is low and agree to have the buyer pay me for it later on when the market price is higher, is permitted. What is the reason for this? My liquor would not be lost were I to store it for a while, and I do not need money at the present time. I could therefore simply hold it to sell at a higher price later. I sell it early because it is I who am performing a beneficial matter for the customer, by selling it to him earlier without demanding immediate payment, and this is not interest.

Rav Sheshet, son of Rav Idi, said to Rav Pappa: What does the Master see to indicate that you should follow yourself, i.e., consider this matter from your perspective, and therefore conclude that it is permitted because you are not earning interest? You could equally follow their side, and consider the matter from the perspective of your customers, as, if they had money available they would buy liquor at the current price, but now that they have no money available they buy it in accordance with the future, more expensive rate. Consequently, they are actually paying interest in exchange for the delay in payment. Rav Pappa did not respond.

Rav Ḥama said: My tacit interest arrangement is certainly permitted. He would contract to sell merchandise in a location where its price was low while setting the price according to the more expensive rate in effect in a different location. Those who would purchase the merchandise from him would then take the merchandise to the other location to sell at the highest price, while Rav Ḥama would accept upon himself a certain measure of responsibility for the risks incurred during transport. This deal is considered a sales partnership, not interest.

What is the reason for this? Rav Ḥama said: It is convenient for them that the merchandise remains established in my domain, as anywhere that they go, the authorities leave them alone with regard to taxes and other people maintain the market for these sellers. The merchants selling Rav Ḥama’s wares received preferential treatment, as Rav Ḥama was a scholar from the house of the Exilarch, whose members would receive assistance from all. The higher price they paid was in consideration for these advantages; it was not payment for waiting.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ארבעה מפקי' מיניה. פירות או זוזא אם ירצה אחד מהם שהמקח קיים, ורבא אמר חמשא או זוזא וחומש זוזא, תדע דגבי גלימא טעמא מאי אמר רבא גלימא מפקי' מיניה משום דאמרי אינשי מיכסי וקאי בגלימא דרביתא והאי טעמא ליתיה אלא בדבר המסוים אבל בדבר שאינו מסוים נתקיים המקח וכדאמרינן סברת וקיבלת והאי דלא אמרי' דמהדר ליה זוזא בלחוד משום דא"כ הא מתהני ברביתא והוא צריך לעשות השבה מעלייתא לפיכך מהדר או זוזא וגריווא או חמשא אבל המקח קיים הוא.
וכן הדין בפוסק על הפירות שנותן לו בכדי שטר של התר ואין אחד מהם יכול לומר הואיל ויש רבית באותו פוסק שפסקנו בטל הוא לגמרי אלא הפסק קיים אם קנו ממנו בדרך מדרכי ההקנאה ומה שיש בו רבית אין מוציאין מידו של מוכר וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובותיו דהיכא דאית ביה איסורא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר לי לא בטלה זביני אלא קיימין בין על לוקח בין על מוכר אלא שאמר במקום אחר במי שנתן לחבירו מעות פחות משער שבשוק ואמר הלוה שהפסק בטל הואיל ונכנס בו רבית, והשיב הגאון עיקר הדין דלא קנסינן היתירא אטו איסורא כרבנן אבל כאן דלקבולי עליה מי שפרע הוא ולא למיקנא ממש כיון שעיקר דבריו רבית היו אע"פ שחזר בו מן העיקר לא מקבל עליה מי שפרע:

שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ואע"ג דאמרי' ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לא שיהא משתלמת אלא לבסוף, ומיהו בסוף איגלי מילתא דישנה מתחלה ושמעינן מינה שאף במכר אם מכר לו שדהו לגורן בי"ב מנה והחזיק רשאי לומר לו תן לי מיד באלף זוז שהרי אין מכר זה משתלם אלא לבסוף דומיא דשכירות, וכך מפורש בתוספתא (ו, ד), וכן כתב בספר המקח לרבינו הגאון ז"ל:

אמר רב נחמן טרשא שרי. פרש"י ז"ל למכור סחורה בהמתנת מעות ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו הרי הוא בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני והיינו התם קיץ ליה הכא לא קיץ לי'.
ורבי' חננאל ז"ל פי' נותן לו הפירות במרחשון ומתנה לפרעו בדמים באייר כשער של אייר שהוא ביוקר ופירש לא קיץ ליה אלא אמר ליה תן לי כמו ששוין פירותי כעת שתפרעני דמיהן ולא קץ כמה אלא בין יוקר בין זול ג"כ כתב ר"י אלברגלוני ז"ל וטרש' דרב פפא כולם ז"ל מפרשים דהכי הוא שנותן לו כשער של אייר בין יוקר בין זול ואמרי' עלה זיל בתר דעתא דידהו ומדאקשי' עליה ממתני' דקתני אם מעכשו אתה נותן לי וכו' משמע כפשטה לדברי הגאוני' דהא דר"נ נמי בדא"ל אם מעכשו אתה נותן לי כשער של עכשו ומשמע דאי א"ל סתם באייר תתן לי כשער של אייר מותר משום דא"ל חטי הוא דקדחו באכלבאי והכא זביני הוא ושרי וטרשא דרב פפא נמי הכי הוה שהיה אומ' להם אם מעכשו כשער של עכשו ואם לאייר כשער של אייר שהוא שער היוקר והיינו דקאמר אנא הוא דקא עבידנא מילת' גבי לוקח כלומ' כשאני נותן כשער של עכשו מעכשו ולית הילכתא כרב פפא ולא כר"נ כדעת רבינו הגדול.
ורש"י ז"ל מפרש בי רב פפא שהיה אומר סתם לניסן כשער של ניסן שהוא ביוקר לשכר ואעפ"כ אסור וזו קשה לדברי רש"י ז"ל שפי' דר"נ בשקצץ לגורן בכך וכך שזה אע"פ שלא א"ל אם מעכשו בפחות אסור כדתניא במוליך חבילה ממקום למקום לקמן ועוד דהא ודאי אגר נטר לי הוא ואסו' אע"פ שלא פי' כדאשכחן בפוס' על הפירו' ואע"ג דמתני' קתני אם מעכשו קרקע שאני שאם לא א"ל מעכשו מותר דלא מחזי כאגר נטר לי שאין לו שער ואין דמיו קצובין ואחרים אמרו דאיידי דתנא רישא אם מעכשו תנא סיפא אם מעכשו.
ומצאתי שנוי בתוספ' (ספ"ד) א"ל הלויני כור א' של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשו זו קשה לדברי ר"ש ולמי שפוסק שאין הלכה כר"נ במוכר סתם לאייר כשער של אייר ושמא כשאינו קוצץ לו זמן שהוא שעת היוקר ברוב השנים אלא אומר סתם כשער שאתה מוכר בו מותר שאין זה רבית שמא ימכור עכשו קודם היוקר ודרך מקח הוא.
ושוב מצאתי בירוש' (ה, ו)ר' חייא רובא ה"ל כיתאן אתון חמרייא למיזבן ליה מיניה אמר לון לית בדעתי מזבנתיה כדון אלא בפורי' אמרו ליה זבניה לן כמה דאת עתיד למזבנתי בפוריא אתא ושאיל לר' וא"ל אסור נפק וקבע מתנית' ותני כן היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות לגורן א"ל עשה עלי כשער הנמכר בשוק ואני נותן לך מכאן ועד י"ב חדש הרי זו רבית שלא כאיסרו בא אמר רב מודה ר' חייא רובא חביבא דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שרי אגרא מן כבר וקנה מן בתר כן שרי קנה מן כבר ואגרא מן בתר כן אסור, ע"כ בירוש'.
ולא ידעתי היאך הביאו ראיה מן הבריתא דקתני היה חייב לו מעות וכו' לטרשא דכיתנא דאסר ליה לר' חייא ומה ענין לה עד שמצאתי בתוס' דתניא התם היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות וכו' וקתני סיפ' א"ל הלוני כור א' של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשו למדתי שהוא טעות הסופרים ואסור גרסי' בתוס' ומזו הביא ראיה בירוש' שר' חייא קבעה לאיסור טרשא זו במתני' דידיה ופי' מה שאמר רב מודה ר' חיי' דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שלקח ממנו פירו' שהם כבר ברשות מוכר ואוזיל גביה שרי וכן אם הוזיל אצלו והקדי' לו מעות ואינו מושך הפירות לקנותן עד לאחר זמן נמי מותר ליקח ממנו פירות כשער שיצא דהיינו פוסק כשער הגבוה אבל מושך פירות מיד וממתין המעו' והוא נותן לו הריוח בסוף כגון טרשא דכיתנא אסור זהו פירו' מסוגיא הזו הירושלמית ואע"פ שיש סמך בזה לדברינו כיון שלא הקשו בגמ' מן הבריתא הזו לרב נחמן דשרי טרשא ליכא למסמך עלה ולא מותבי אנן מברית' דלא מותבי מינ' בגמ' כלל.
והוי יודע שלדברי רש"י לא התיר ר"נ לומר לזמן פ' בכך וכך אלא בששער אותו זמן הוא ביוקר והתנאי שהוא מתנה עמו הוא השער של אותו זמן ברוב השני' ונפיכך לא מחזי כאגר נטר לי.
וכתבתי זה מפני ששמעתי אומרי' שהלכ' כר"נ כפי הפי' שפרש"י ודרב פפא בדקץ ליה ואמר אם מעכשו ואין הלכה כמותו וע"כ נהגו ליתן פירות בכפלי וכפלי' כפלי' מכדי' דמיהן לזמן ואומרי' דכיון דלא פסק אם מעכשו שרי ודבר זה איסור גמור לדברי כולם כיון שלא פסק עמו בכעין השער שיצא ומדרב פפא תלמוד דקאמר שיכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אלמא בעין אותו השער הוא מתנה ומתניתין דקתני ואם לגורן בי"ב מנה אסור מפני שאמר אם מעכשו ואם לא אמר אם מעכשו מותר משום דבגורן יקר' ושויא י"ב מנה ברוב השני' כדאמרי' בפרק קמא דב"ק דבניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זילי.
ולשון טרשא מצינו לו חבר בילמדנו בסוף אם בחקותי: א"ר לוי מהולתך טרש' אקיש עלה ופי' רב נתן בעל הערוך הנפה נתחרשה ואין הקמח יורד אקיש עלה והו' מלשון ישמעאל שקורין לחר' אטרוש וכאן נמי פי' טרשא רבית חרש שאינו נשמע מפני שלא פסק ואמר לגרן בכך וכך אלא אמר באותו השער ואומר שמא לא ייקר השער והוא רבית שלעולם מתייקר ואינו נשמע בפי' אם הוא רבית:

כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיניה, ורבא אמר חמשה מפקינן מיניה. ולאו למימרא שהמקח מתבטל ויחזיר שעורי' לבעליו מפני שנעשה המקח באסור, אלא שלדברי אביי אם רצו לקיים המקח ואפילו אחד מהן, אינו מחזיר אלא זו[ז], או אם ירצו להחזיר לבעליו מחמת הרבית יחזיר ארבעה, ורבא אמר שצריך להחזיר כל החמשה או זוז ורבע כדי שלא יהנה מן האסור. ותדע לך, דהא אמר אביי בסמוך גבי גלימא, ארבעה זוזי מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה, ורבא לא פליג עליה אלא משום לזות שפתים, דאמרי אנשי קא מכסי וקאי בגלימא דרביתא, אלמא דאף רבא לא אמר אלא בדבר מסויים בלבד, הא בעלמא דליתא להאי טעמא לא, והכי נמי דייק באידך דאגר מיניה, כדתריצנא, דאמר ליה סבר וקביל. (אמ') והוא הדין לפוסק על הפירות עד שלא יצא השער שנותן לו כשער של היתר, ואין אחד מהם יכול לומר אין הפסק שפסקנו קיים אחר שנעשה באיסור, אלא אם קנו באחד מדרכי הקניות המקח קיים, ומה שיש בו רבית הרי הוא כאבק רבית שאין מוציאין ממוכר ללוקח. וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה, דהיכא דאיכא אסורא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר לי לא בטלו זביני, אלא קיימא בין על לוקח בין על מוכר. ומיהו היכא דלא אקיים זבינייהו בינייהו לגמרי אלא למי שפרע, כמי שנתן מעות לחברו על פירות שלא על שער שבשוק, נשאל הגאון ז"ל אם יכול לומר שהפסק בטל הואיל ויש בו רבית, והשיב דעקר הדין דלא קנסינן היתרא אטו איסורא, כרבנן (לקמן בבא מציעא עב, א), אבל כאן דלקבולי עליה מי שפרע הוא ולא למקנא ממש, כיון שעקר דבריו לרבית היו אע"פ שחזר בו מן העקר לא מקבל עליה מי שפרע.

הא דאמרינן: שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. איכא למידק, דהא קיימא [לן] בע"א (יט, ב) ובקידושין (מח, א) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. וניחא דאיברא ישנה מתחלה ועד סוף. שבכל יום ויום מרויח כנגד יום, אבל אין הכל משתלם אלא בסוף. ומיהא שמעינן דמכר דכוותה נמי שרי, דאלו מכר השדה בשנים עשר מנה לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו, שהרי אף מכר זה לא משתלם אלא לגורן, ומשוה הוא דהוה שוי, ואוזולי הוא דאוזיל עכשיו גביה, והכי תנינא לה בתוספתא וכתבה הרב ז"ל בהלכות, דתניא בתוספתא (פ"ו ה"ד), הלוקח מכר מחברו על מנת ליתן מכאן ועד י"ב חדש, רשאי שיאמר תן לי בפחות מיד, ואינו חושש.
תוספתא (פ"ד ה"ב). יש דברים שהן רבית ואינו רבית, לוקח אדם הלואתו של חברו בפחות ושטרותיו בפחות. כלומר, ואינו רבית כלל אלא לוקח ואפילו לכתחלה ואינו חושש, והכי איתא בירושלמי (דפרקין ה"א).

אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י ז"ל, למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה, ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו בפחות, אלא יאמר סתם בכך וכך ליום פלוני. נראה מלשון הרב ז"ל, שאפילו קיצץ דמים ואמר לו לגורן במנה, והוא שלא קיצץ דמים לו אם מעכשיו בכך וכך, והיינו דכי אקשי ליה ממתניתין דאם לגורן בי"ב מנה אסור, פריק, התם קיצץ ליה הכא לא קיצץ ליה, כלומר, במתניתין קיצץ בין בתחילה בין בסוף, דהא אם מעכשיו באלף זוז קאמר, אבל היכא דלא קיצץ בתחלה אלא בסוף, שרי. ודרב פפא דאמר טרשא דידיה שריא, פירשה הוא ז"ל, במוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן וממתין לו עד ניסן, ונראה פירוש לפירושו, דבתשרי יצא השער בזול, ובניסן מתייקר בכל שנה ושנה, והוה ליה כקיץ בין בתחלה בין בסוף, דכל שיצא השער הרי הוא כקיץ בתחלה, ואפילו הכי הוה שרי רב פפא, משום דשכריה לא פסיד וזוזי לא צריך, ושכריה מתייקר באכלביה, והא דהוה יהיב שכריה מהשתא ללוקח, מילתא הוא דקא עביד בהדיה. ומתניתין נמי סבר דלא קשיא ליה, ואע"ג דקרקע נמי לא פסיד, משום דהתם (קנו בפירות) [קץ בפירוש] אם מעכשיו בכך וכך אבל הכא לא (קנו) [קץ] למימר ליה אם מעכשיו בכך וכך דזוזי לא צריך, ומשום הכי אקשינן עליה מאי חזית דאזיל מר גביה דידיה זיל בתר לוקח, וכל שיצא השער הרי היא כקציצה, דהא אי הוו ליה זוזי ודאי שקיל כשער של עכשיו דהא איכא שכרא [בהיני] והא איכא שכרא בשילי, ולפיכך אמרינן לקמן (בבא מציעא סח, א) דלית הלכתא כטרשי פפונאי. ובדרב פפא לא גרסינן טרשא דידי ודאי שריא, אלא הכי גרסינן טרשא דידי שריא, דלפום ההיא גרסא דגרסינן בדרב פפא, ודאי משמע דקאי רב פפא אטרשא דרב נחמן, ולומר דטרשא דידיה שריא טפי מטרשא דרב נחמן, וליתא, דרב נחמן שריא טפי מדידיה, דרב נחמן לא (קנו) [קץ] בתחלה וגם לא יצא השער, ודרב פפא הוא דפסיק בגמ' דליתא ומטעמא דאמרן, אבל דרב נחמן הלכה היא, והיינו דאמרינן לקמן ולית הלכתא כטרשאי פפונאי, ולא אמרינן ולית הלכתא כטרשי פפונאי ולא כטרשאי נחמני. ודאמרינן הכא והלכתא כטרשא דרב חמא ולא אמרינן נמי והלכתא נמי כטרשא דרב נחמן, היינו משום דרב חמא קאי אדרב פפא, דבהדיא גרסינן טרשא דידי ודאי שרי ואיהי היא דדמיא לדרב פפא, דאף הוא מוכר במקום הזול כבמקום היוקר היה, ומשום הכי הוצרך לפסוק כרב חמא לאפוקי מדרב פפא. וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל כרב נחמן, ואע"פ שהוא פירשה בענין אחר בספרו הידוע מקח וממכר (שער מ"ב). ור"ת ז"ל גם פסק כרב נחמן.
והא דגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ו) ר' חייא רובה הוה ליה (כי תמו) [כיתן] אתו חמרייא למזבן מיניה אמר (פרעתי) [לית בדעתי] מזבנתיה כדון אלא בפורייא, אמרו ליה זבניה לן במה דאת עתיד למזבנתיה בפוריא, אתא ושאיל לרבי אמר ליה אסור, ע"כ בירושלמי. ושמעינן מינה לכאורה, דאפילו כשאינו קוצץ דמים אלא כשאמר לו כשער של פוריא אסור, ואע"פ שלא קצץ כלל לא בתחלה ולא בסוף, אלא מפני שהוא מתייקר בפוריא אסור. מסתברא, דהתם נמי כשיצא השער לכיתנא השתא היה, דכל שיצא השער כקוצץ דמים בתחלה הוא, והלכך כל שקצץ עכשיו דמים או שיצא השער שהיא הקציצה של עכשיו, [בין שאמר לו לזמן פלוני בכך וכך] בין שאמר לו לאחר זמן כשער של אותו זמן, והוא זמן היוקר, הרי זה אבל כל שלא קצץ מתחלה והוא מן הדברים שאין לו עכשיו דמים ידועים וקצובים, ואמר לו לזמן פלוני בכך וכך מותר, וכדרב נחמן, דאמר התם קץ הכא לא קץ, וכן פסק הרב בעל המאור ז"ל. ונראה שעל כן סמכו במקומות האלו למכור באשראי בדמים יתרים. וטעמא דכלה מלתא נראה משום דדרך מקח וממכר הוא, וכל כיוצא בזה ליכא איסורא דאורייתא, וכדי שלא תנעול דלת בפני לוקחין ומוכרין הקלו בו.

מי שנשה בחברו עד שנתחייב לו סלע ברבית ונתן לו בסלע זה של רבית דבר השוה חמשה דינרין כשבא זה להוציא בדיינין אין אומרין לא יוציא אלא סלע ודינר הנוסף אינו אלא שהוזיל מקחו אצלו אלא מוציאין מידו חמשה הואיל וכל החמשה באו לידו בתורת רבית וכן אם נתן לו גלימא באותו סלע ואמר הלה סלע אני מחזיר שהרי הגלימא מכירה היתה מוציאין ממנו הגלימא בעצמה ששם הרבית מכל מקום מיוחס עליה:

השכיר לו בסלע זה החצר שאין דמי שכירותה אלא שלשה דינרין וקבלה זה עליו בשכירות סלע מוציאין ממנו סלע שהרי מכל מקום הוא בעצמו קבל שכירותו בסלע:

המשנה השלישית והכונה להתחיל בה בביאור עניני החלק השלישי בריוח הבא דרך שכירות או מקח ואמר על זה מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו את החצר לשנה ואמר לו אם מעכשו אתה נותן לי הרי הוא שלך בעשר סלעים לשנה ואם משל חדש מסלע בחדש מותר מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשו אתה נותן לי הרי לך באלף זוז ואם לגרן בשנים עשר מנה אסור אמר הר"ם מבואר הוא גם כן שמכירה כזו במטלטלין רבית והוא שימכור לו סחורה ביותר משוויה וימתין עליו בדמים ואפילו זמן מועט יהיה אבק רבית וכמו כן כל מה שכיוצא בזה הוא אבק רבית ואינו יוצא בדמים:

אמר המאירי מרבין על השכר ר"ל שמתנין בשעת השכירות שאם ימתין המעות ירבה בשכירות ונמצא מרויח בשכר המתנתו וכמו שפירש בה השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשו אתה נותן הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה ואם אין אתה נותן אלא חדש בחדש הרי הוא לך בסלע בחדש ונמצאו י"ב סלעים לשנה ופירשו טעם היתר זה בגמרא שהשכירות בסתם אין דינה ליפרע אלא בסוף אם לסוף שנה אם לסוף חדש ועל דעת סופו הוא נערך ואחר שכן כל שאומר אם חדש בחדש הרי הוא לך בסלע בחדש כך הוא הדין וכך הוא הערך אלא שמנכה לו כדי שיקדים ואין זה אלא כמוזיל בשלו והרי זה כמוכר חובו בפחות וכבר אמרו בירושלמי לוקח אדם שטרותיו של חברו ומלותו של חברו בפחות ואינו חושש ואף הלוה רשאי ללקחה בפחות מן המלוה וכן הלוקח אם מכר לו על מנת ליתן לשנים עשר חדש ר"ל ששוה עכשו בערך שקצב לו לשנים עשר חדש יכול לומר לו תן לי עכשו בפחות ואינו חושש:

ואין מרבין על המכר וכמו שפירש בה שאם מכר שדהו ואמר לו אם מעכשו אתה נותן הרי הוא לך באלף זוז ואם לגרן באלף ומאתים אסור והטעם שהמכר על דעת עכשו הוא נערך הואיל ומן הסתם דינו ליפרע מעכשו ונמצא שאין הערך אלא באלף וכשאומר לו אם לגרן באלף ומאתים נראה שלשכר מעות הוא מכוין ואע"פ שלא פירש כן ר"ל שיהא עושה כן לשכר המעות מכל מקום הרי זה אבק רבית שאם פירש כן רבית קצוצה היא ומשנה זו על סתם שכירות ומכר היא שנויה הא אם העביר בה את הדרך כגון שרבה בשכירות יתר ממה שאינו ראוי ולא נתרצה בראוי אלא אם כן נותן לו מעכשו ואח"כ התנה להרבות בזה בשביל ההמתנה אסור וכן במכר אלו אמר שדה זו באלף דינרין לגרן וכן הערך עכשו ורוצה לפחות לו מדמי ערכה ושיהא נותן לו מעכשו מותר כמו שביארנו וגדולי המפרשים כתבו בבבא בתרא פרק הספינה בסוגית השוכר את הפועל לעשות עמו לגרן שאף בשכירות חצר אם אינו יורד בה מעכשו אלא שמוציא לו עכשו מעות לדור בה לאחר זמן אסור:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מי שיש בידו סחורה שוה עשר סלעים ובא חברו ותבעה למכור ואמר לו הרי היא לך בי"ב סלעים לגרן ולא פירש לו אם מעכשו בעשר סלעים ואם לגרן בי"ב סלעים לגרן וזו היא הנקראת בתלמוד טרשא דרב נחמן ולשון טרשא לשון גובה כמו שנקראו סלעים הגבוהים טרשי ועל שם שהוא מעלה את הערך עד להרבה קוראו טרשא יש פוסקים שמותר ובלבד שיהא ערכה לאותו זמן כך ואע"פ שאלו היו מעות עכשו ביד הלוקח היה מוצא כיוצא בה בעשר סלעים הואיל ומכל מקום זה לא פירש לו כך ושתהא באותו זמן שוה כך מותר שהרי היה ביד זה לעכבה עד אותו זמן כך כתבוה גדולי המפרשים אבל גדולי הצרפתים מתירין בה אע"פ שלא תהא שוה באותו זמן כך ויש פוסקין לאסור טרשא זו על כל פנים ואפילו היתה שוה כך לזמן הפרעון הואיל ומכל מקום ערך הדבר נודע עכשו לעשרה סלעים והמכר דינו ליפרע מעכשו אין זה אלא שכר המעות ואע"פ שלא פירש לו אם מעכשו בעשרה סלעים הואיל ויצא השער סתמו כפירושו וזהו עיקר הדברים ומכל מקום במה שלא יצא השער או שאין לו שער קבוע יראה להתיר:

ויש מפרשים בטרשא דרב נחמן בדרך אחרת והוא שאינו מזכיר לו סך דמים אלא שאומר לו הרי היא לך לפי ערכה שבזמן פלוני ואע"פ שהיוקר מצוי באותו הזמן יותר מן הזול מותר אבל אם אמר לו דמים קצובים והם יתרים על של עכשו אסור ויש חולקין לפסוק איסור אף בזו ולא יראה כן:

יש דרך אחרת בטרשא ונקראת בתלמוד טרשא דרב פפא ואיסורה קל משל חברתה וזה שיש כאן סחורה שסתם השער בא בתשרי לעשרה סלעים ובניסן לי"ב ובעל הסחורה אינו דחוק אצל המעות עד שירצה למכור עכשו וכשבא הלוקח ותובע אומר לו הרי היא לך בי"ב כשער של ניסן ולפרוע לאותו זמן גם כן כאלו איני מוכרה עד לאותו זמן והיא מותרת לדעת רב פפא וזו התבאר למטה שאין הלכה כן וכמו שאמרו אין הלכה כטרשכי פפונאי והטעם שאע"פ שאין הוא דחוק למעות הלה דחוק לסחורה ואין הולכין אחר דעת המוכר אלא אחר דעת הלוקח ואלו היו לו מעות עכשו היה מוצא בעשרה ואחר שאין הלכה כזו כל שכן שאין הלכה כחברתה שהזכרנו תחלה שהרי זו קלה הימנה אלא שיש מתירין בזו ופירשו בטרשא דרב פפא שקצץ לו ואמר אם אתה נותן עכשו טול כשער של עכשו ואם בניסן כשער של ניסן ובזו אמרו שאין הלכה כמותו אבל בשלא קצץ לו כן מותר ואף חברתה מותרת לדעתם על הדרך שביארנו ועיקר הדברים לאסור אף בראשונות:

יש דרך אחרת בטרשא ונקראת בתלמוד טרשא דרב חמא והיא מותרת לדברי הכל וענינה שיש לו סחורה בבבל שהיא נמכרת שם בזול ונמכרת בעכו ביוקר ואומר ללוקח הרי אתה רוצה בסחורה זו כדי להוליכה לעכו הרי היא לך כשער של עכו ושלא תפרעני עד שתמכרנה לשם ותקנו סחורה לעצמכם ותחזרו בה ותרויחו לעצמכם ואחריות הדרך על המוכר אלא שאחריות החזרה עליהם ונמצא שמאחר שאחריות הליכה עליו לא נעשו לוים עד שהגיעו לשם ומכרו וקבלת הדמים היא שעת המלוה ויש מפרשים אף בשהאחריות על הלוקח ובלבד שיהא המוכר מפורסם כל כך שיהא נוח להם שיהא שמו מוטל עליה אם לקפיצת מקח אם לסבה אחרת כגון שהיה מי שמכבדין אותו ומניחין לו מכס ונותנין מקום לסחורתו לימכר תחלה לחבריו שאם היה האחריות על המוכר לא הוצרכו לומר בסוגיא זו ניחא להו דליקום ברשותי דלישבוק להו מיכסא ולינקוט להו שוקא שאף בלא שום סבה מותר וכמו שאמרו המוליך חבלה ממקום למקום ומצאו חברו ואמר לו תנה לי ואני נותן כדרך שנותנין לך באותו מקום אם ברשות מוכר מותר אם ברשות לוקח אסור ומכל מקום גדולי הצרפתים מצריכין בהיתר זה לאחריות מוכר וזה שהוצרך לטעם ניחא להו וכו' מפני שלא הותרה חבלה אלא במוליך חבלה שלו וכשטורח לעצמו טורח ואע"פ שמוסרה בדרך ללוקח הואיל והוא התחיל להביאה הרי הוא כמוכר בשעת המסירה אבל זו שאין הפירות של חמרים הואיל והרויח אינו שלהם למה טורחים אלא שעושין כן לשכר המתנת המעות שמשתמשין בהם משמכרו עד שיחזרו ולא הותר אלא מטעם ניחא להו וכו' ודברים אלו כלם אין נראין לי ויראה לי בהתר זה שכל שאמר המוכר כן ר"ל הרי היא לך בשער מקום פלוני ואני ממתין עד שתלך ותמכור ותבא ואחריות הלוכה עלי וקבלה זה על דעת כן לוקח הסחורה ומוכרה מעכשו בכאן בשער מקומו ואין כאן רבית הואיל והיו הדברים נראין שלא מדרך הערמה עשה והוא שאמר בכאן ניחא להו דליקום ברשותי ושיהא שמי מוטל עליה והריוח מצוי להם בכך והדבר מוכיח שאינם נמלכים למכרה בכאן וככלל סבה המוכחת עליהם שלא לימלך למכרה בכאן כגון שהיה הריוח מצוי והם חוזרים ורגילים בזה:

ארבעה מפקינן מיניה. פירוש או זוזא אם ירצה אחד מהם שהמקח קיים. ורבא אמר חמשא או זוזא וחומש זוזא תדו דגבי גלימא טעמא מאי אמר רבא גלימא מפקינן מיניה משום דאמרי אינשי מכסי וקאי בגלימא דרביתא והאי טעמא ליתיה אלא בדבר המסויים אבל בדבר שאינו מסויים נתקיים המקח וכדאמרינן סברת וקבילת והאי דלא אמרינן דמהדר ליה זוזא בלחוד משום דאם כן הוי מתהני ברביתא והוא צריך לעשות השבה מעלייתא לפיכך מהדר או זוזא אבל המקח קיים הוא וכו'. הרמב"ן ז"ל. ועיין בנמוקי יוסף ופסקי הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: דלא לימרו קא מיכסי גלימא דרביתא. הקשו בתוספות למה לי האי טעמא תיפוק לי מטעמא דאמר רבא גופיה לעיל דברבית אתא לידיה. ותירצו דהכא מיירי שלא היתה שוה הגלימא אלא כפי מה שנתן לו. עד כאן.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ויהיב ליה גלימא לא גרסינן דשויא טפי דכבר אשמועינן רישא היכא דשויא טפי. עד כאן.
עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: ורבינו פירשו בשם הרמב"ן דהא דאמרינן לעיל חמשא מפקינן מיניה משום דברבית אתא לידיה לאו הנהו חמשא ממש אלא דמי וכפי דמיהם של עכשו בין שהוזלו בין שהוקרו אבל אינהו גופייהו לא מהדר דהא קננהו במשיכה דהא תלמוד ממון של רבית ממון גמור הוא וקני ליה מאי דשקיל ליה שהרי אין יורשיו חייבין להחזיר אלא דרחמנא רמא עליה לשלם הילכך קנייה אלא דהוא חוב עליו לשלמו ואלו קדש בו את האשה מקודשת ואם אסר נכסיו סתם אף זה בכלל. ומצינו בתשובה לרבינו האיי שהמוכר לחברו פירות ביותר מדמיהן משום אגר נטר לי וקנה אותם באחד מדרכי ההקנאות ובא אחד מהם לחזור בו אין המקח מתבטל וכו'. עד כאן.
מתניתין: מרבין על השכר דאמר ליה אם מעכשו אתה נותן שכרה הרי היא שכורה לך בעשרה דינרים לשנה ואם אתה פורע שכר של כל חדש בחדש הרי היא בדינר לחדש וכן הוא שכרו הרגיל ליטול והוי כמוכר חובו בפחות דשרי ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ודוקא בשהחזיק במה ששכר על מנת ליתן שנים עשר דינר דינר לחדש שכבר נתחייב בהן ואחר כך מחל לו שני דינרים בענין זה. מיהו אף על גב דלא החזיק כיון דאוגריה ניהליה לההוא ביתא בשנים עשר ואקנייה ניהליה בחליפין אי בעי בתר הכי מצי אמר ליה אם תפרעני עכשו לא תתן לי אלא עשרה שהרי גם זה חובו הוא שמוכר בפחות ומותר וצריך עיון. הרמ"ך.

גמרא: אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י למכור סחורה ביותר מדמיה בהמתנת מעות ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך עד כאן. ולשון טרשא היה אומר מרי שפירושו רבית חרש וכו' ויש מקשים מדרב נחמן אדרב נחמן דהכא קאמר דכיון דלא קץ ליה לומר אם מעכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך שרי ואלו לעיל אמר רב נחמן גופיה האי מאן דיהיב זוזי לקיראי ואזלי ארבעה ויהיב להו חמשה וליתנהו גביה דאסור ואף על גב דלא קץ ליה לוקח לומר אם עכשו ארבעה ואם לקמן חמשה. תירצו בתוספות דהתם כיון דאזלי להדיא ארבעה הא מנכרא מילתא וכו' ככתוב בתוספות לעיל ונכון הוא. עוד אומר רבינו דהתם כיון דמוכר שקיל זוזי ולא יהיב ליה מידי ללוקח השתא וליתנהו לקריה ברשותיה נמי אלא שפוסק לתת לו לא מיחזי מכירה ברורה וכי יהיב ליה טפי ממאן דמזדבן בשוקא מיחזי כאגר נטר לי אבל הכא שהמוכר הזה נותן סחורתו ללוקח ואינו פוסק שום דבר אם יפרע לא מיחזי כאגר נטר לי אלא שמוכר סחורתו לזמן והרבה מוכרים אפילו בשווייהם ונותנים זמן. וגם זה נכון.
ויש מקשים עוד מאי שנא מהא דתניא המוליך חבילה ממקום הזול למקום היוקר מצאו חברו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שמעלים במקום פלוני באחריות לוקח אסור עד כאן. והא התם דלא קץ ליה ואפילו הכי אסור כשהוא באחריות לוקח כי הכא. ותירצו דהתם כיון שהסחורה בכאן והוא אומר הריני מעלה לך כדרך שמעלין במקום פלוני הרי הוא כאלו פירש אם מעכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך. ורבינו האי פוסק כרב נחמן דהא לקמן וכו'. ולא נהירא דהא טרשא דרב פפא עדיפא מדרב נחמן וכדבעינן לפרושי בסייעתא דשמיא. ואומר מורי דאפילו למאן דפסק כרב נחמן לא התיר רב נחמן אלא במי שמוכר לחנוני או לתגרים למכור ולהרויח בדבר והם מוכרים מעט מעט ומרויחים על הרוב וכעין ההוא דרב פפא דלקמן אבל אלו שנוהגין ליקח טרשות ביוקר למכרם לאלתר בפחות דכולי עלמא אסור. אמר רב פפא טרשי דידי ודאי שרי מאי טעמא שכראי לא פסיד. פירוש דסבר רב פפא דכיון שהשכר שלו היה שוה לאותו זמן שהוא קובע לפרעון כפי הדמים שמכרם עכשו והוא היה דעתו להניח עד אותו זמן והשכר היה טוב שלא יפסד ולא יתקלקל והלקוחות שהוא מוכר להן משתכרין בו ועל הרוב פורעין אותו מדמי השכר עצמו שמוכרין שאין כאן אגר נטר לי אדרבה עביד מילתא דרווח לתגרים אלו ועדיפא מדרב נחמן דאלו דרב נחמן הויא בשאר סחורות שאין דרך להניחם עד הזמן שקבע לפרעון ואולי המוכר הזה היה צריך למכרו קודם לכן בזול מה שאין כן בדרב פפא ואפילו הכי אמרו ליה דמאי חזית דאזלת בתר דעתיה ליזיל בתר לוקח דאלו הוו ליה זוזי הוה משכח אחרינא דמזבני ליה שכרא כי האי בזול ולפי זה הא דרב פפא עדיפא מדרב נחמן וכן נראה לפי הפשט. אבל יש דוחין דדילמא דרב נחמן עדיפא דאלו שכרא דרב פפא בשום מקום לא היה שוה עכשו בדמים שהוא מוכרה מה שאין כן בשאר סחורות כי אף על פי שהן בזול בכאן הרי הן יוקר בכמה מקומות ואפשר להוליכם לשם ולא יתקלקלו והראשון יותר נכון והיא דעת רבינו ורבו ז"ל. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י ז"ל למכור סחורה בהמתנת מעות ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשו הרי הוא בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני והיינו התם קיץ ליה הכא לא קיץ ליה. ורבינו חננאל ז"ל פירש נותן לו הפירות במרחשון ומתנה לפרעו בדמים באייר כשער של אייר שהוא ביוקר ופירש לא קיץ ליה אלא אמר ליה תן לי כמו ששוין פירותי בעת שתפרעני דמיהן ולא קץ כמה אלא בין יוקר ובין זול גם כן כתב ר"י אלברגלוני ז"ל. וטרשא דרב פפא כולם ז"ל מפרשים דהכי הוא שנותן לו כשער של אייר בין יוקר בין זול ואמרינן עלה זיל בתר דעתא דידהו. ומדאקשינן עליה ממתניתין דקתני אם מעכשו אתה נותן לי וכו' משמע כפשטה לדברי הגאונים דהא דרב נחמן נמי בדאמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי כשער של עכשיו ומשמע דאי אמר לו סתם באייר תתן לי כשער של אייר מותר משום דאמר ליה חטי הוא דקדחו באכלבאי והכא זבוני הוא ושרי וטרשא דרב פפא נמי הכי הוה שהיה אומר להם אם מעכשיו כשער של עכשיו ואם לאייר כשער של אייר שהוא שער היוקר והיינו דקאמר אנא הוא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח כלומר כשאני נותן כשער של עכשיו מעכשיו. ולית הילכתא כרב פפא ולא כרב נחמן כדעת רבינו הגדול. ורש"י ז"ל מפרש בדרב פפא שהיה אומר סתם לניסן כשער של ניסן שהוא ביוקר לשכר ואף על פי כן אסור. וזו קשה לדברי רש"י ז"ל שפירש דרב נחמן בשקצץ לגורן בכך וכך שזה אף על פי שלא אמר לו אם מעכשיו בפחות אסור כדתניא במוליך חבילה ממקום למקום לקמן. ועחי דהא ודאי אגר נטר לי הוא ואסור אף על פי שלא פירש כדאשכחן בפוסק על הפירות ואף על גב דמתניתין קתני אם מעכשיו קרקע שאני שאם לא אמר לו מעכשיו מותר דלא מחזי כאגר נטר לי שאין לו שער ואין דמיו קצובין. ואחרים אמרו דאיידי דתנא רישא אם מעכשיו תנא סיפא אם מעכשיו. ומצאתי שנוי בתוספתא אמר לו הלויני כור אחד של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשיו זו קשה לדברי ר"ש ולמי שפוסק שאין הלכה כרב נחמן במוכר סתם לאייר כשער של אייר. ושמא כשאינו קוצץ לו זמן שהוא שעת היוקר ברוב השנים אלא אומר סתם כשער שאתה מוכר בו מותר שאין זה רבית שמא ימכור עכשיו קודם היוקר ודרך מקח הוא. ושוב מצאתי בירושלמי רבי חייא רוכא הוה ליה כיתאן אתון חמרייא למיזבן מיניה אמר לון לית בדעתי מזבנתיה כדון אלא בפיריא אמרו ליה זבניה לן כמה דאת עתיד למזבנתיה בפוריא אתא ושאיל לרב ואסר ליה נפק וקבעא מתניתא ותני כן היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות לגורן אמר לו עשה עלי כשער הנמכר בשוק ואני נותן לך מכאן ועד שנים עשר חדש הרי זו רבית שלא באיסרו בא. אמר רב מודה רבי חייא רוכא חביבי דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שרי אגרא מן כבר וקנה מן בתר כן שרי קנה מן כבר ואגרא מן בתר כן אסור עד כאן בירושלמי. ולא ידעתי היאך הביאו ראיה מן הברייתא דקתני היה חייב לו מעות וכו' לטרשא דכיתנא דאסר ליה רב לרבי חייא ומה ענין לה עד שמצאתי בתוספתא דתנאי התם היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות וכו' וקתני סיפא אמר לו הלויני כור אחד של חטים ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו מותר ועכשיו למדתי שהוא טעות הסופרים ואסור גרסינן בתוספתא ומזו הביאו ראיה בירושלמי שרבי חייא קבעה לאיסור טרשא זו במתניתא דידיה ופירש מה שאמר רב מודה רבי חייא חביבי דאלו יהבין אגרא וקנה מן כבר שלקח ממנו פירות שהם כבר ברשות מוכר ואוזיל גביה שרי וכן אם הוזיל אצלו והקדים לו מעות ואינו מושך הפירות לקנותן עד לאחר זמן נמי מותר ליקח ממנו פירות כשער שיצא דהיינו פוסק כשער הגבוה אבל מושך פירות מיד וממתין המעות והוא נותן לו הריוח בסוף כגון טרשא דכיתנא אסור זהו פירוש מסוגיא הזו הירושלמית ואף על פי שיש סמך בזה לדברינו כיון שלא הקשו בגמרא מן הברייתא הזו לרב נחמן דשרי טרשא ליכא למסמך עלה ולא מותבינן אנן מברייתא דלא מותבי מינה בגמרא כלל. והוי יודע שלדברי רש"י לא התיר רב נחמן לומר לזמן פלוני בכך וכך אלא בששער אותו זמן הוא ביוקר והתנאי שהוא מתנה עמו הוא השער של אותו זמן ברוב השנים ולפיכך לא מחזי כאגר נטר לי. וכתבתי זה מפני ששמעתי אומרים שהלכה כרב נחמן כפי הפירוש שפירש רש"י ודרב פפא בדקץ ליה ואמר אם מעכשיו ואין הלכה כמותו ועל כן נהגו ליתן פירות בכפלי וכפלי כפלים מכדי דמיהם לזמן ואומרים דכיון דלא פסק אם מעכשיו שרי ודבר זה איסור גמור לדברי כולם כיון שלא פסק עמו בכעין השער שיצא ומדרב פפא תלמוד דקאמר שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא אלמא כעין אותו השער הוא מתנה ומתניתין דקתני ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור מפני שאמר אם מעכשיו ואם לא אמר אם מעכשיו מותר משום דבגורן יקרא ושויא שנים עשר מנה ברוב השנים כדאמרינן בבבא קמא דבניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זילי. ולשון טרשא מצינו לו חבר בילמדנו בסוף אם בחקותי אמר רבי לוי מהולתך טרשא אקיש עלה ופירש רב נתן בעל הערוך הנפה נתחרשה ואין הקמח יורד אקיש עלה והוא מלשון ישמעאל שקורין לחרש אטרוש וכאן נמי פירוש טרשא רבית חרש שאינו נשמע מפני שלא פסק ואמר לגרן בכך וכך אלא אמר באותו השער ואומר שמא לא ייקר השער והוא רבית שלעולם מתייקר ואינו נשמע בפירוש אם הוא רבית. עד כאן. והראב"ד פירש טרשא לשון גובה כמו הסלעים הגבוהים שנקראים טרשים כלומר מותר למכור חפץ לזמן פלוני יותר ממה ששוה עכשיו הואיל ולאותו זמן ישוה כך. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני. מלשון הרב שאפילו קצץ לו דמים ואמר לו לגורן במנה והוא שלא קצץ דמים לו אם מעכשיו בכך וכך והיינו דכי אקשי ליה ממתניתין דאם לגורן בשנים עשר מנה אסור פריק התם קץ ליה הכא לא קץ ליה כלומר במתניתין קץ בין בתחלה בין בסוף דהא אם מעכשיו באלף זוז קאמר אבל היכא דלא קץ בתחלה אלא בסוף שרי. ודרב פפא דאמר טרשא דידי שריא פירשה הוא ז"ל במוכר לו בזמן הזול בתשרי בשער של ניסן וממתין לו עד ניסן. ונראה פירוש לפירושו דבתשרי יוצא השער בזול ובניסן מתייקר בכל שנה ושנה והוה ליה כקץ בין בתחלה בין בסוף דכל שיצא השער הרי הוא כקץ בתחלה ואפילו הכי הוה שרי רב פפא משום דשכריה לא פסיד וכו' ומתניתין נמי סבר דלא קשיא ליה ואף על גב דקרקע נמי לא פסיד משום דהתם קץ בפירוש אם מעכשיו כך וכך אבל הוא לא קץ למימר ליה אם מעכשיו בכך דזוזי לא צריך ומשום הכי אקשינן עליה מאי חזית דאזיל מר גבי דידיה זיל בתר לוקח וכל שיצא השער הרי הוא כקציצה דהא אי הוו ליה זוזי ודאי שקיל כשער של עכשיו דהא איכא שכרא בהיני ולפיכך אמרינן לקמן דלית הילכתא כטרשי פפונאי וכו' ודרב נחמן טפי שריא מדידיה וכו'. עד כאן.

וזה לשון הריצב"ש: אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש רש"י טרשא למכור סחורה לפרוע המעות לזמן ידוע ליותר משוויה ופירש התם קץ ליה וכו' דבמתניתין אמר אם מעכשיו בפחות אם כן הרי מפרש לו שמוכר לו ביותר בעד המתנת המעות אבל בדרב נחמן לא פירש אם מעכשיו אלא סתם מכר לו. וצריך לומר לפירושו דאם יצא השער אפילו בסתם אסור דהרי הוא כאלו אמר אם מעכשיו דאי לא קשה לרב נחמן מההיא ברייתא דהמוליך חבילה ממקום למקום וכו' (שבדף ע"ב ב' בסופו) אלא דההיא בדיצא השער ודרב נחמן דלא יצא השער. וכן ההוא עובדא דבירושלמי רבי חייא רוכא הוה ליה כיתאן וכו' עד קומי רבי ואסר ליה גם זה כיצא השער לרב נחמן ומשום הכי אסר ליה אפילו בסתם. וצריך לומר דלפירוש רש"י ליכא לאיפלוגי בין אמר לו לזמן פלוני תתן לי ממנה כך וכך בין לא קצץ לו סך ידוע אלא שאמר לו בשער שישוה באותו זמן והוא זמן היוקר דאם אמר אם מעכשיו או יצא השער אסור אפילו באמר אם לגרן כשער הגרן דהא הך ברייתא דקתני אם ברשות לוקח אסור לא פירש סך ידוע וכן ההיא דרבי חייא די היה לו שיתנו לו כשער של פורים ואפילו הכי אסר ליה רבי. והא דאמר רב פפא טרשא דידי ודאי שרי מאי טעמא וכו' הבינו המפרשים מפירוש רש"י שהיה מוכר בזמן הזול כשעת היוקר בסתם כלומר שלא היה מפרש סך קצוב ונדחקו בזה. אבל נראה לי מפירוש רש"י שהיה מוכר רב פפא בזמן הזול בשער היוקר רצה לומר בסך קצוב הרגיל להיות באותו זמן והיתה טרשא זו אסורה לרב נחמן לפי שיצא השער עתה והוה ליה כאלו אמר אם מעכשיו ואמר רב פפא דאף על פי שאסורה לשאר בני אדם לדידי ודאי שריא משום דשכראי לא פסיד וזוזי לא צריך ולפי זה אפשר דאף על גב דלא קיימא לן כרב פפא היינו דלא שריא לדידיה טפי מאיניש אחרינא משום טעמא דאמר ליה רב שישא מאי חזית וכו' אבל טרשא דרב נחמן בלא אמר אם מעכשיו ולא יצא השער מותרת לפי המסקנא דודאי טרשא דרב פפא ביצא השער הוא מדאמרינן דאי הוו להו זוזי שקלי כדהשתא משמע דיצא השער וימצאו הרבה ליקח והא דקאמר רב פפא טרשא דידי ודאי שריא הוי דומיא דמאי דאמר רב חמא טרשא דידי ודאי שריא והיא טרשא אסורה לאחרים אבל לדידיה משום דנקטי להו שוקא ושבקינן להו מיכסא לכבודו שריא. כן נראה לי. עד כאן נמצא מליקוטי הריצב"ש.

כתוב בספר המאור וטרשא שריא כרב נחמן והני מילי בדלא קץ כלומר וכו'. וטרשא דרב פפא אסירא בדקץ ליה. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם ואפילו בדלא קץ כדברי הרב דאם איתא דאיכא היתר בלא קיצותא למה ליה לרב פפא למיקץ דאיכא חשש איסור. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: אין מרבים על המכר בשכר המתנת מעותיו שימכור לו ביוקר דאמר לו אם מעכשיו אתה פורע הרי היא שלך במאה ואם לשנים עשר חדש הרי היא שלך במאה ועשרים. לרבינו הגדול זק"ל בתשובה מכירת קרקעות בסתם אף על פי שהרויח זמן והוקיר והרבה בדמים סתם אין בה משום אגר נטר אלא אם כן פירש אם מעכשיו בכך וכך ואם לזמן פלוני בכך וכך. עד כאן. נמצא גם במכר אם נתרצה אחר כך להניח לו מקצת הדמים כדי שיפרענו עכשיו הרשות בידו. ורש"י התיר למכור סתם בענין זה אפילו במטלטלין וקאמר דהיינו טרשא דרב נחמן דשריא שהיה מוכר ביוקר סתם וממתין המעות ואין ידוע דאגר נטר לי הוא דהא לא קאמר להו אם מעכשיו בכך וכך פחות ממה שפסק עליהם מכל מקום הא לא משכחת בה רווחא למוכר אלא פחות משתות למקח שהוא מחילה וקמשמע לן דלא עבד בהא משום אל תונו אבל אי נתאנה בשתות קנה ומנכה לו שיעור אונאתו מדמי מקחו ואינו יכול לבטל המקח כיון שמשך הלוקח והוא הדין שאינו יכול לכופו לפרעו עד הזמן שפסק עמו מתחלה כן נראה. וצריך עיון.
והר"מ ז"ל כתב שאסור הוא כיון שעכשיו אינו שוה כל כך, עד כאן. ונראין דברי הר"מ ז"ל במידי דקיצי דמיה כגון חטים ושעורים או פלפלים שיש להם שער ידוע תמיד וכן כל כיוצא בהן. ואי זבין ליה סתם בשנים עשר דינרין והתנה עמו להמתינו שנה אחת ואחר כך אמר לו אם אתה פורע לי עכשיו הריני נוטל עשרה הרי זה מותר דאוזולי מוזל גביה בההוא חוב דאית ליה עליה וקיימא לן מוכר אדם חובו בפחות ואף על גב דמיחזי כרביתא. ודוקא היכא דלא מקבל עליה מוכר אחריות אלא אחריות דנפשיה דלא לימחול חוביה ללוה אבל היכא דקביל עליה אחריות דעלמא כגון עוני הלוה דאי ליעני דליהדר לוקח עליה דמוכר כהאי גוונא ודאי אסור, עד כאן. ולעיל תמצא דעת הריטב"א ז"ל ורבותיו בענין קיבול האחריות על מימרת האי מאן דיהיב זוזי אחביתא דחמרא וכו' עיין שם.

וכתב ה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. מי שלקח מחברו סחורה בהמתנה והוסיף עליה בדמיה לסיבת ההמתנה אם היתה הסחורה בעינה קיימת ורצה בעלה לחזור ולקחתה יש לו לחזור וליקח אותה שיכול לומר לו אני מכרתי אותה לך בשעת השער. ודוקא אם אותו תוספת הוא יותר מן השתות שבטל בו המקח אבל אם היה שתות בלבד וכל שכן בציר משתות כמו שאין המקח בטל אם בא לו מטענת אונאה אלא המקח קיים ויחזיר האונאה כן אם בא לו מצד רבית אין המקח בטל אלא יתקיים המקח ויפרע לו דמים עד כדי שוויו ואין הפרש לענין רבית בין שתות לפחות משתות הויא מחילה חייב שלא יחזור עליו בכך אבל לענין המכירה בהמתנה שהיא רבית ולא תועיל בה מחילה הנה נתחייב שאפילו היה התוספת פחות משתות אסור הוא וראוי להחזיר לו עד הסך שהיתה סחורתו נמכרת במדודים. ומה שאמרנו שאם היה התוספת יותר משתות שיש לבטל המקח ויחזיר לקחת סחורתו אין זה אלא אם היתה הסחורה נמצאת בעין אבל אם לא היתה נמצאת בעין אין לו כי אם דמיה ולא יהיה אלא שעבר ומכר נכסי חברו ודאי לא היה מתחייב כי אם כמה ששוים כן הדין כאן אם הוציאה ואינה בידו אינו חייב לשלם לו אלא שווייה וכן מה שאמר לו תן לי מה שקבלת בה אינה טענה לפי שאם קבל בה יותר על שויה השתדלותו וחריצותו היו סבה בזה ואין לנו לחייב אותו שיתן לו מה שבא לו ריוח מצד זריזותו והשתדלותו לפי שאינו משרתו לא יתן לו סחורתו בלי תוספת. עד כאן.
עוד כתב הרמ"ך וזה לשונו: מכר לו פירות בתשרי על מנת שיפרענו באייר כשער של אייר הן זול הן יוקר. כתב רבינו שרירא ורבינו חננאל ורבינו נסים ז"ל דהיינו טרשא דרב נחמן דשריא והתם גבי שכרא דטרשא דרב פפא היינו טעמא משום דודאי הוא מתיקר בתמוז ואי הוי אינהו מעכבי ליה בידייהו עד תמוז בהא לא הוה מטי להו לא רווחא ולא פסידא אלא אינהו הוי מזבני ההוא שכרא בניסן בזול ומתעסקי בדמי הילכך אפשר דמטי להו פסידא טובא אף על גב דלא קא רווח איהו בההוא טרשא מידי דהא לא הוה צריך ליה זוזי ושיכריה לא פסיד אבל הכא דינא היא דלישתרי כיון דאפשר דמוזיל עד אייר ואיכא רווחא ללוקח ועוד דהא אי בעי מעכב להו ברשותיה עד אייר והוי נמי יוקרא וזולא לדידיה הילכך ליכא איסורא כלל וכן נמי אי אמר ליה לחנוני תהא חביתא ברשותך עד אייר ויהיבנא לך דמי כשער שיצא באייר. עד כאן.

טרשא דרב חמא. פיוש רש"י שהיה מוכר במקום הזול כמקום היוקר ואחריות הליכה עליו ושם מוכרים לצורך רב חמא כיוקר דהתם וקונים לעצמם סחורה שם באותן מעות והריוח לעצמן ואחריות החזרה עליהם. והרז"ה הקשה עליו שאם כן למה לן טעמא דנקטי להו שוקא וכו' בלאו הכי נמי שריא דהא תניא לקמן המוליך חבילה ממקום למקום וכו'. על כן פירשה הוא שאף בהליכה היתה הסחורה ברשות הלוקחים ואפילו הכי מותר משום דנקטי להו שוקא ונכון הוא. אבל אפשר להעמיד דברי רש"י דההיא דלקמן כשהיא לגמרי ברשות מוכר ולומר שהוא מעלה להם שכר מן עמלם בהליכה והא דרב חמא בשאינו מעלה להם שכר עמלם והיינו דאיצטריך להאי טעמא דנקטי להו שוקא וכו'. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: הא דרב חמא נראה שהלה מוכר להם במקום הזול כמקום היוקר לזמן שישובו משם ומוליכין אותו שם והיו מרויחים במה שקונים שם באותן מעות ואף על פי שהיין באחריותן מותר מפני שהן נעשין שלוחיו ובכל מה שקונים שם אומרים שלוחיו אנחנו למכור ולקנות ונקטי להו שוקא במכירתם ולא שקלי מנייהו מכסא בקנייתם. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף: אמר רב חמא טרשא דידי שרי. פירוש הקונטרס דרב חמא היה מוכר בפרקמטיא והיה מוכר במקום הזול כשער שהיה נמכר ביוקר והוא היה מקבל עליו אחריות דרך ההליכה והלוקחים משתכרים בפרקמטיא שהיו לוקחים מן המעות סחורה ומביאים לכאן ואחריות מזה עליהם. וקשה דכיון דאחריות ההליכה היתה על רב חמא אם כן למה ליה טעמא משום דניחא להו וכו' פשיטא דאין זה רבית שהרי היו כמו שלוחין ממש. לכך נראה לפרש דגם אחריות ההליכה היתה עליהם והשתא ניחא שפיר דהמכר היה נגמר מיד ומן הדין לא היה לו ליטול אלא כמו שהיתה שוה לשם במקומו והוא שקיל טפי ולהכי איצטריך טעמא דניחא להו וכו' שהיו מרויחים באותן המעות. ואם תאמר וכי מותר להלות לחבירו ברבית מהאי טעמא שירויח באותן המעות. ויש לומר דשאני הכא דהריוח בא מחמת בעל המעות. ועוד יש ליישב פירוש הקונטרס דלעולם אחריות ההליכה על רב חמא ומכל מקום איצטריך האי טעמא דניחא להו משום דהוה אמינא כיון דבתר דזבנוה התם במקום היוקר הוא מלוה להם המעות שיסחרו באם לתועלתם כי טרחי בהליכה להוליכה לשם ולמכור אותה לו הוה ליה כרבית מוקדמת ומשום הכי איצטריך לומר דאין כאן רבית מוקדמת דהא עביד להו מילתא דשויא באותו טורח שטרחו בשבילו דכל היכא דאזלי בהליכה ובחזרה שבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא בכל סחורות שמוליכין ומביאין מפני שיוצא עליהם שם שהם מוליכין סחורתו של רב חמא. עד כאן.
וכן כתוב בתוספות חיצוניות וזה לשונו. יש ליישב פירוש הקונטרס דאחריות ההליכה על רב חמא וכי תימא אם כן הוי שלוחו ממש. יש לומר דמכל מקום היה להם טורח ההליכה ומזה הטורח לא היה נותן להם כלום אלא מחמת אותו הטורח היו מרויחין שבחזרה היו המעות מלוה גבייהו ומרויחין בהם שהיו לוקחין באותן מעות סחורה שהיא שם בזול ומביאין אותה לכאן ומוכרין אותה ביוקר ואם כן אותו טורח היה רבית מוקדמת ולהכי איצטריך טעמא דניחא להו וכו'. עד כאן. וכן כתב הריטב"א בשם התוספות.

עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: והם ז"ל פירשו דהכא האחריות היה על הלקוחות אף בהליכה ומשום דתניא המוליך חבילה ממקום למקום וכו'. דבאחריות לוקח אסור הוצרך לומר טעם דשאני הכא דניחא להו דליקום ברשותיה כלומר שיקרא שמו עליה כי הם יודעים כי רב חמא מכרה להם והם עתידים לפרוע עדיין מדמי הסחורה לא שיהא כן התנאי אלא שכן המנהג על הרוב ומפני כן נקטי להו שוקא ושבקי להו מיכסא כדי שירצו התגרים לסחור עמו וגם שיפרעוהו בעין יפה ויותר הוא טוב להם כשלא פרעוהו מיד ונתן להם זמן עד החזרה דמשום הכי זבני לה לזמן ההוא ביוקר ולאו משום אגר נטר לי וכיון דליכא אגר נטר לי שרי. אי נמי יש לפרש דכיון דכל היכא דקאי ברשותיה דרב חמא שבקי להו מיכסא ונקטי להו שוקא הרי האחריות שקבלו על ההליכה אינו בחנם ומשום אגר נטר לי אלא כאלו נתקבל שכר על האחריות ההוא וכהאי גוונא אפילו באחריות לוקח מותר וכן פירש מורנו. עד כאן.

והלכתא כטרשא דרב חמא וכו'. ככתוב בתוספות. וכן פסק רבינו האי בשער מ"ב דהלכתא כטרשא דרב נחמן מיהו לא פירש טרשא דרב נחמן כמו שאנו מפרשים אלא פירש דהיינו אדם שנותן לחבירו חמשה דינרים ואינו מרויח בהקדמת מעות אלא שבטוח במקחו שלו. ולפי זה הפירוש צריך לפרש מתניתין דקתני אם לגורן בשנים עשר מנה אסור כגון שאז הוא שוה כך דאז אין המוכר מרויח אלא שהוא בטוח במכר שלו ואפילו הכי אסור משום דקץ ליה ומיהו אין נראה לרבינו תם פירושו בזה דמתניתין משמע דמיירי כגון שמייחד לו החפץ בשכר המתנת המעות. ועוד דמתניתין בהקדמת החפץ ואיהו מוקי עיקר מילתיה דרב נחמן בטרשא בהקדמת המעות. תוספות שאנץ.

בד"ה ניחא ליה כו' וא"ת בלאו האי טעמא כו' אבל שכר פעולתם לא משלם כו' עכ"ל הא ודאי דרב יוסף ב"ח לא הוי עבד כן לכתחלה אי לאו משום דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה אלא דהא קשיא להו מנליה לרב יוסף למימר דכרב ס"ל ומשום דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה אימא דטעמיה דרב הוא דתוקף בעבדו של חבירו דפטור היינו משום דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואהא תירצו דיש לחלק בין אדעתא דגזלנותא ובין אדעתא דאגרא כמו בספינה התם ורב סתמא קאמר הכא בתוקף בעבדו של חבירו דפטור אפילו אם היה דעתו מתחלה לתת שכר וע"כ היינו טעמא משום דניחא ליה דלא נסתריה עבדיה ודו"ק:

ד"ה שכירות של שנה וכו' וא"ת וכו' משום דכתיב שנה שנה דמשמע אותה וכו' כצ"ל:

גמרא כי מפקינן מניה ד' מפקינן כו'. ר"ל הדמים של ד' דהיינו דינר ולרבא דינר ורביע וכן הוא באשר"י וטור דדוקא גלימא וכו' [דלא לימא כו']:

גמ' רבא אמר ה' מפקינן כו'. מכאן קשה לי על מ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף ס"א ע"ב) בד"ה רבא אמר [דכר"י ס"ל] וכאן י"ל דלדברי אביי קאמר אבל בסמוך אמר רבא האי מאן דמסיק תריסר זוזי כו' קשה וכן לקמן (בבא מציעא דף ס"ז ע"א) וכן אמר רבא כי אבק רבית הוי ואינה יוצאה דש"מ רבית קצוצה יוצאה ולולי דבריהם היה נראה לומר בהיפך דרבא ס"ל [כר"א] והכי דייק לישנא [דלעיל] מגופיה דקרא שמיע ליה [לר"י] וליה לא ס"ל:

גמ' אמר רבא האי מאן דמסיק תריסר זוזי כו' ואגר ליה חצר כו'. לר"ת דלעיל (בבא מציעא דף ס"ד ע"ב) בד"ה ולא ישכור דבבית נמי ליכא רבית קצוצה הא דאמר רבא כי מפקינן וכו' מעיקרא רבית קצוצה בתריסר [הוי מסיק ליה] ואח"כ אגר ליה הבית באותן הדמים. גם כאן אין אונאה עיין במ"ש בשם המרדכי [לעיל (בבא מציעא דף נ"ו ע"ב) בבעיא דשכירות יש לו אונאה וכו']:

גמ' זוזי לא צריכנא אנא וכו'. דלא תימא אף שהיה יכול להצניע ולא פסיד מ"מ אלו היה נותן לו מזומנים היה מוכר לו בזול בשער של עכשיו ובשביל שאינו נותן לו מעות מיד מוכר לו ביוקר לזה אמר דאף אם היה נותן לו מעות מיד בשביל זה לא היה נותן לו בזול יותר כי זוזי לא צריכנא ומה שאני מוכרו מלתא הוא דעבידנא וכו'. ולפי מ"ש התוס' דר"פ איירי בדקץ צ"ל שזהו שאמר אנא מלתא הוא דעבידנא וכו' הא שהייתי מוכר לו כשער של עכשיו [אלו היו נותנין לי מעות] דהא שיכראי לא פסיד וזוזי לא צריכנא רק אנא מלתא עבידנא וכו'. ובפשטא דשמעתין לא [היה] מיושב כ"כ אנא הוא דקעבידנא כו' כיון דמוכר להם עתה כשער היוקר:

בתוס'@66 בד"ה ניחא ליה וכו' וא"ת בלאו האי טעמא וכו'. ע"ש בגמ' אין ענף ושורש לקושיא זו לגמרי דמתני' ס"ל עבדא כמטלטלי דמי ולכן משלם כשעת הגזילה ופטור מדמי פעולה ומשלם כשעת וכו' משמע להו לדייק אבל שכר פעולה לא משלם אבל [מלשון] אומר לו הרי שלך וכו' קאי אעבד ואין מוכרח לומר אבל שכר פעולה לא משלם דאל"כ תיקשי ליה מהתם במתני' לר"מ מניה וביה [דסובר דאמר ליה הרי שלך לפניך] דכמקרקע דמי א"כ שכר פעולה לשלם [א"ו דא"ל הרי שלך אעבד קאי ושכר פעולה באמת משלם] אבל לרב דפסק כר"מ דמתני' דאמר ליה הרי שלך לפניך דכמקרקע דמי ומהפך מתני' [דרבנן הוא דס"ל הכי] וע"ז מקשה הגמרא התם האמר רב התוקף כו' פטור ואי כמקרקע דמי ברשותא דמרי' קאי [ואמאי פטור משכר פעולה] ומשני שלא בשעת מלאכה וכו' ופריך מי דמי וכו' עד ניחא ליה דלא ליסתרי' וכו' [הרי מבואר להדיא דלרב דסובר כמקרקע דמי בעי טעמא דניחא ליה כו' וא"ל דמקשה על רבא בריה דא"ל מ"ט כו' דלמא סובר עבדא כמטלטלי וכמתני' דהתם לזה כתב] ורבא ברי' אמר לי' מ"ט עביד מר הכי לגזול [לכתחלה] והשיב לו דשרי לכתחלה ע"כ אליבא דרב [דסובר כמקרקע] דע"כ טעמא משום דניחא ליה וכו' וק"ל ועל צד הדוחק צ"ל כיון דלא מייתי ליה לכל הפלפול דרב ס"ל [כמקרקע] כו' ש"מ מפשטא דמימרא של רב דאמר התוקף וכו' קאמר טעמא [דניחא ליה] ואפשר דלא ס"ל הא דר"א אמר רב הלכה כר"מ דאמר ליה הרי שלך לפניך מדלא מייתי ליה וע"ז הקשו בלא ה"ט וכו' ועיין:

גמרא קנינא מיניה וכו'. ר"ל הפירות ועיין בפוסקים:

בתוס' בד"ה ונותן לו וכו'. מהר"ם ז"ל מאריך בביאור דבור זה יחשוב כי כביר מצאה ידו להשיג על מהרש"ל ז"ל ובלי ספק כי לא נעלם מהגאון הנ"ל מה שידוע לבר בי רב דחד יומא אך כיון שראה דברי הטור מפורשין רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה [כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפילו אם היה לו מלאכה כו' אין אומרין כמה היה זה רוצה ליקח כו' אלא אומדין כאדם בטל כו'] והוא אזיל בשיטת אביו הרא"ש ז"ל שכתב כלומר איזה מלאכה שהוא רגיל לעשות בין שנוטלין עליה שכר מרובה בין וכו' אינו נוטל אלא כפועל בטל לגמרי והיינו דקאמר ר"מ בין מרובה ובין מועט פי' בין היה עוסק במלאכה מרובה וכו' שכרו שוה וכו' מלשון שכתב הרא"ש שהוא רגיל וכו' בין היה עוסק וכו' משמע דאיירי במלאכה הראשונה [ואפ"ה שמין כאדם בטל ממלאכה הראשונה] גם שכרו שוה משמע הכי דאי כפירוש הב"י אין השכר שוה [בכל אדם דאדם שמלאכתו יקרה שכרו מרובה מאדם שאין מלאכתו יקרה וחשובה כ"כ] מ"מ גם לשון הרא"ש אפשר לפרש כפירוש התוס' ופי' בין מרובה מלאכה שעוסק בה עתה בין היא מרובה וכו' שכרו שוה [וקאי שכרו שוה אשכר אותה מלאכה שעוסק בה עתה בין היא מרובה כו'. אבל רש"ל מפרשו כפשטיה] ואף שבס"פ עד כמה מפרש כהב"י עכ"פ הכא לא מפרש כן ודחק עצמו מהרש"ל לפרש גם דברי התוס' דהכא שסתומין ולא פירשו בפירוש כהרא"ש והטור ואל יהיה בעיניך לדוחק לפרש הצריכותא אליבא דמהרש"ל (ט) דהא אף לפי' הפשוט פירוש הב"י צ"ל חלוקה השניה ואי תני מעות ליקח בהן פירות כו' אבל חנוני דלא נפיש טרחא אימא סגי במשהו כו' דהא לא שיימינן ליה מלאכה דהשתא באמת ע"כ צ"ל דה"א דוקא במעות דנפיש טרחא האידנא שיימינן ליה מלאכה הראשונה אף אם היא מלאכה חשובה ויקרה כו' כמו כן נמי לפי' המהרש"ל צריכותא הראשון דה"א חנוני הוא דסגי ליה ולא שיימינן ליה מלאכה הראשונה וכו' וצריכותא השניה כפשטיה ועיין כי כן נראה לפענ"ד והתוספות לפירש"י הקשו שפיר [דלפירושו שיימינן מלאכה הראשונה ומלאכה שעוסק בה לפי מה שהיא] וק"ל. אך באמת דעת התוס' אינו כן ופירושם הכא כמו שכתבו פרק עד כמה [וכפירוש הב"י] ע"ש ופירוש פועל בטל הכא לפי האמת כדעת המקשן פרק אלו מציאות ונותנין לו כמו שירצה אדם ליטול ולבטל ממלאכה הראשונה ולישב בטל לגמרי ממנה ולא שיימינן הך מלאכה דעביד השתא בין מרובה בין מועט אבל מלאכה הראשונה כפי מה שהיא ודאי שיימינן דהא מפסיד ממלאכה הראשונה ביושב בטל ממנה ופריך התם גבי השבת אבידה אמאי לא שיימינן נמי לפי טורח מלאכת השבה דהשתא דהא לא בטל הוא ואמאי לא שיימינן אלא מלאכה הראשונה כבטל ממנה לגמרי ולאו אלישנא דפועל בטל פריך [מדלא פריך נמי הכא כן] אלא דכך ראוי ליתן לו כיון שהוא עוסק במלאכתו ופטרתו תורה מהשבה וכו' יכול ליטול שכר וכו' כמ"ש הרא"ש פרק אלו מציאות וכדברי התוס' בשמעתין דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק כו' ומשני אביי קושטא דהכי הוא וכפועל בטל מאותה מלאכה דבטל מינה וכפירש"י התם אבל הכא ניחא לן לפרש כפועל בטל כדבעי למימר מעיקרא התם דלישנא נמי הכי משמע ולא תקשי ליה הכא והא לאו יושב בטל הוא אלא עוסק במלאכה בעיסקא דבאבק רבית הקילו ובדבר מועט שהוא נותן לו לא מיחזי כרבית כמ"ש הרא"ש וכו' וכ"כ מהר"ש:
ואשר מורה על פירוש זה הוא אמרם והא דקתני בתוספתא סיפא כו' לאו בטל לגמרי כו' (י) והשני אמרם מדפריך התם האי וכו' כמו שירצה פועל לישב וליבטל לגמרי וכו' [משמע דפועל בטל דהכא לפי האמת הוא כן] ומאמרם וא"ת א"כ הוא נוטל שכרו על השבת אבידה דע"כ צ"ל [לשון א"כ שכתבו] דאם נפרש התם נמי כפי' פועל בטל דהכא לא קשה מידי [דאינו נוטל על השבה רק כאלו הוא בטל וכפירוש הב"י] והגע עצמך לפירוש רש"ל השכר בא על ההשבה דהא ראינו אותו כפועל בטל שאין לו אומנות ולא חשבינן אומנות הראשונה [ואינו נוטל רק בעד ההשבה] לכן נראה בעיני שהטור הלך לשיטת אביו אבל דעת התוס' אינו כן ובפרק עד כמה מפרש הרא"ש ג"כ כפירוש התוס' דהתם ודעת התוס' הכא אינו כן דמפרש פרק עד כמה כפ"ה (כ) וגם הסברא נוטה יותר למ"ש הטור דלפי' התוס' אם נותן עיסקא לאדם בטל שאינו עושה מלאכה אינו נותן לו מאומה והא ודאי מיחזי כרבית דטרח בפלגא מלוה חנם ועיין. ודעת הרי"ף צ"ע עיין במלחמות שרוצה לפרש כפי' ר"ח ועיין בסמ"ג עשין פב מפרשים בע"א ע"ש ובביאורי מהרא"ם:

גמרא רבא אמר חמשה מפקינן מיניה כו'. לכאורה משמע דדוקא אם מחזיר החטים מפקינן מיניה כל החמשה דמעיקרא בתורת רבית קצוצה באו לו כל הה' אבל אם רוצה לקיים המקח א"ח לתת לו רק זוז עי' ברא"ש אבל בטלה דעתי נגד הטוש"ע ע"ש:

משנה מכר לו את שדהו. עי' בתוי"ט דקדוק נכון וכדבריו מוכח להדיא בערכין (ל ב):

דמסיק "זוזי". צ"ל זוזא:

שם תריסר זוזי כו'. נ״ב הלוה היה חייב למלוה תריסר של רבית והיה לו ללוה חצר שנשכרת בעשרה. והשכירה למלוה בעד אותם תריסר דרבית שחייב לו. והרויח הלוה שתים יותר מכדי דמי השכירות שדרכו להשכירה בם לאחר:

שם אינה משתלמת אלא בסוף כו' נ"ב ואילו היתה מתחלה ע"ס היה אסור אע"ג דאין אונאה לקרקעות ה"מ כי לא פריש אם מעכשיו:

שם טרשא. נ"ב טר שא. שמור חוב. לשון משאת מאומה:

גמ' חמשה מפקינן מינה. עיין לעיל דף סא ע"ב תוספות ד"ה רבא וצ"ע:

מתני' מרבין על השכר. עיין ב"ב דף פו ע"ב תוס' ד"ה דינר:

גמ' טרשא שרי. עיין לעיל דף סג ע"ב תוספות ד"ה ואמר:

ניחא לי' כי היכי דלא נסתר' עבד'. פי' הערוך לשון סתירה וקלקול רצה בזה דלפרש"י ליכא הנאה גמור' לבעלים ודי בזה דלא מיחסרא בעלים בכחשא דעבדא דנגד הכחש ניחא לי' שלא ירגיל בעצל' וה"ל זה נהנה וזה לא חסר ונהי דפטור מ"מ לאו משנת חסידים היא זו ליהנות משל חברו שלא מדעתו עי' לקמן קי"ז ב' וא"כ ק' על ריב"ח היכי עביד הכי לכן פי' הערוך שמתקלקל העבד לגמרי וה"ל זה נהנה וזה נהנה כנ"ל:

מיהו מ"מ טעמא בעי האיך יסתר ויתקלקל העבד לגמרי ע"כ נראה דהיינו דאמר בתחלה עבדא דנהום כרסי' לא שוי' דמיד סמיך עצמו אהך דניחא לי' דלא נסתר' עבדא אלא דלא תיקשי מ"מ לכתחלה אין לך ליהנות בזה נהנה ולא חסר ע"כ הקדים לומר דע"י שירגיל בעצלה לבסוף ירגיל עצמו לרקד בי כובי ויהיה כדרי עבדא דנהום כרסי' לא שוי' וה"ל זה נהנה וזה נהנה ושפיר דמי וניחא השתא דלא נימא דריב"ח היה מתהפך בהתנצלות של שקר ח"ו והא"ש דתיכף סמיך אדרב דניאל ב"ק ולא חזר כלל מדבריו הראשונים: ואל תשיבני דזה נהנה וזה לא חסר לא שייך אלא בקרקע דאינה נגזלת אבל דבר המטלטל נעשה עליו שואל שלא מדעת גזלן אפי' זה לא חסר כדמוכח לעיל מ"א א' גבי טלטלה להביא עלי' גוזלת ע"ש י"ל הא רב ס"ל עבדי כמקרקעי דמי כמבואר שם בב"ק ובזה ישבתי המשך תו' ואין להאריך ותן לחכם:

כי מפקינן מיני'. פרש"י דקי"ל כר"א ר"ק יוצאה בדיינין ואע"ג שכתבתי לעיל בדעת רשיז"ל דבתובעו יוצאה בדיינין לכ"ע וא"כ לא היה צריך לזה י"ל דהתם היינו משום דכל מה דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני והכא לאביי קיימי' דס"ל בתמורה דמהני ע"כ הוצרך לומר משום דר"ק יוצאה בדיינין:

גלימא מפקי'. עי' ברא"ש שמכאן הוכי' דמקח שנעשה באיסור קיים ואע"ג דבעלמ' אי עביד ל"מ מ"מ יש לחלק בין מקח שנעשה באיסור כמ"ש והאריכו בסמ"ע וט"ז וש"ך בח"מ סי' ר"ח ע"ש מילתא בטעמא והק' בש"ג תי"ל ממתני' טבח ומכר בשבת הרי שהמכר קיים בשבת וכ' הש"ך אי מהתם ה"א משום שאיסור מכירה דרבנן הוא נהי דלא מהני כמבואר בכתו' דגם בדרבנן אמרי' לא מהני מ"מ אינו יכול לבטל תשלומי דו"ה דאורי' ע"ש ודבריו תמוהים אס"ד דהמכר בטל מדרבנן מיהת א"כ הרי לא מכר כלל ואיך יתחייב דו"ה מן התורה אבל הל"ל כך דמהתם ה"א באי' דרבנן יש לחלק בין כשהמקח באיסור עצמו או שהאיסור בא לו ממק"א אבל בדאורי' ה"א אין לחלק ע"כ הוצרך להביא מר"ק דשמעתין. ועי' סמ"ע שם שהקשה סתירת רמ"א דבח"מ סי' ר"ח פסק בנשבע שלא למכור ועבר ומכר מקחו קיים ובי"ד סי' ר"ל פסק בנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו מקחו בטל. והנלע"ד דמ"ש רמ"א דמקחו קיים היינו מטעם שכ' רא"ש בת' מביאו ש"ך סי' ר"ל שלא אמרו אי עביד לא מהני באיסור שיכול לבטלו ע"ש וכוונתו כיון שיכול להתיר שבועתו ולא יהי' איסור למפרע א"כ המקח חל בשעת מעשה ושוב לא נעקר אפי' לא יתיר שבועתו ועי' שעי"ד סי' רל"ח סעי' כ' פסק בנשבע על הככר אפי' אכלו כלו נשאלי' עלי' שהרי מחוסר מלקות וקרבן ובת' שער אפרים סי' ע"ב מוכיח מתו' דגטין סוגי' דנודרת דבזה"ז דליכא קרבן ומלקות אין נשאלין עלי' דאין ההיתר מועיל להצילו מעונש שמים ונראה הא דלא הגי' הרמ"א דבזה"ז אינו מועיל ההיתר משום דמה הפסד יש אם יתירו לו נדרו ומהיות טוב אל תי' רע אבל לדינא ס"ל כהנ"ל דאין ההיתר מועיל ע"כ בח"מ מיירי רמ"א מנשבע סתם שלא למכור ועבר ומכר א"כ עדיין נשארו עוד הרבה דברי' שאסו' למכור מפני שבועתו וממילא יש לו התרה וה"ל אי' שיכול לבטלו ומש"ה חל המקח משא"כ בי"ד סי' ר"ל מיירי להדי' שלא נשבע אלא על חפץ א' ידוע ועבר ומכרו א"כ כבר עבר לי' ולא יהי' לו עוד היתר וה"ל איסור שאינו יכול לבטל והמקח בטל וממילא לא עבר שבועתו ויכול להתיר נדרו ואין כאן סתירה וק"ל:

מרבין על השכר. מקשי' מכאן על הר"א מטוך בהגמ"י הביאו הרב"י סי' ק"ס והב"ח סי' קס"א מפרש כוונתו שמוכיח ממתני' פ"ק דמכות דבשכר שכיר לא שייך ריבית ע"ש א"כ פשיטא ש ולע"ד כשת"ל טעמא היינו משום שהתורה כ' וחי אחיך עמך ולא תהי' לו כנושה לנגוש אותו לפרוע ואם לאו ישלם לך יום יום ריבית שכר המתנה זה אסרה תורה וא"כ תינח בחוב דעלמא משא"כ בשכיר נהפוך הוא התורה הזהירה שלא לעכב הפרעון לא תלין פעולת שכיר ואליו הוא נושא את נפשו וא"כ אם השכיר משהה שכרו ברצונו נגד ריבית ש"ד והבן זה וא"כ לא אמרה תורה אלא בשכיר אדם ולא בשכירות הבית:

שכירות אינה משתלמת אלא בסוף כו'. הק' בגי"ת אכתי הוה ריבית גבי משכיר שמשום שמקדים לו מעות משכיר בפחות וה"ל כמו לא ישכור ממנו בפחות במתני' דלעיל ולע"ד דלא יכנס בגדר לוה אלא מי שצריך עכשיו לאותו דבר בהחלט ומשלם אגר נטר אבל זה המשכיר נותן הברירה ביד השוכר אם תרצה לשלם עכשיו בכך וכך או אם תרצה בכל חדש תתן כו"כ אם אינו צריך למעותיו של זה בהחלט אינו נכנס בגדר לוה:

כשכיר שנה בשנה. הק' תו' בבכור נמי נימא שלא יאכל אלא בשנה שני' ותי' הא כתיב ביום השמיני תתנו לי והק' מוז"ה במהרשש"ך ז"ל ז"ל אכתי דלמא ר"ה שלו תשרי והזהיר שלא יאכלנו עד אחר תשרי ואצטריך ביום השמיני לנולד קודם ר"ה סמוך לו ע"ש וק' גדולה היא והתם בבכורות תי' תו' דהכא מעניני דקרא והכא מעניני דקרא ולא הבנתי זה ואולי כוונתם אי הוה כתי' שנה בשנה תאכלנו היינו יכולים לומר בכור של שנה זו תאכלנו בשנה שני' משא"כ השתא דכתי' תאכלנו קודם שנה בשנה א"כ גם בשנה ראשונה תאכלנו אבל א"ש מי שהוא שכיר שנה זו ישולם שכירתו בשנה שניה:

ומ"מ לא הועיל לו כלום למ"ד התם דהא דמנינן משנה שלו ולא בשל עולם נפ"ל מכבש בן שנתו דקדשים ושנה בשנה דבכור לומר שנאכל לב' ימים יום א' מסוף שנה זו ויום א' מתחלת שנה שני' לזה הדק"ל נימא דבשנה ראשונה לא יאכלנו עד ביום אחרון דוקא כדי שיתקיים תאכלנו שנה בשנה והוה שפיר מענינ' דקרא וי"ל דלהך מ"ד סגי בתי' תו' דשמעתין דא"א לומר כן דהא כתי' ביום השמיני תתנו לי והשתא אין לומר כק' הנ"ל דלמא ר"ה שלו תשרי ולא שנתו ממש ז"א דלהך מ"ד ילפי' משנתו דכבש דכתי' בקדשי' דמנינן משנתו שלו וק"ל:

בתוספות בד"ה ניחא ליה כו' וא"ת בלאו האי טעמא נמי פטור דהתנן גזל עבדים כו' אבל שכר פעולת' לא משלם כו' עכ"ל. פירוש התם ודאי לאו מטעמא דלא ניסתרי עבדי' פטר ליה שהרי אינו עושה מלאכת הבעלים כלל ונמצא שהבעלים מפסידים בזה ואפ"ה פטר ליה והיינו ע"כ משום דאינו אלא גרמ' בעלמא והיזק שאינו ניכר דאינו אלא כמבטל כיסו של חבירו וא"כ מקשו שפיר אמאי נקיט רב טעמא דניחא ליה דבלא"ה נמי פטור. וע"ז מתרצים התוס' דהא דפטר התם במתניתין משכר פעולה לאו משום גרמא הוא דודאי לא דמי למבטל כיסו של חבירו דהתם אין המזיק נהנה משא"כ הכא דנהנה במה שמשתמש בו אלא עיקר הטעם דפטור התם היינו משום דנחית לה בתורת גזלנות' וקנאה לענין זה שאינו משלם אלא כשעת הגזילה ומש"ה פטור אפילו היכא שמפסיד את הבעלים שמבטלו ממלאכת הבעלים משא"כ הכא במילתא דרב בתוקף איירי שלא ירד בתורת גזלנותא ומש"ה חייב בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה נמי לא מיפטר אלא מטעמ' דניחא לי' דלא נסתרי' עבדי' והוצרכתי להאריך בזה כדי ליישב מה שהקשו בס' תורת חיים ובס' לחם אבירי' על דברי התוס' דקשיא להו מאי מקשו עליה דרב ממתניתין דגזל עבדי' דהא בפ' הגוזל שם אמרינן בהדיא דרב לא ס"ל כתנא דגזל עבדי' משלם כשעת הגזילה אלא כתנא דפליג דאומר לו הרי שלך לפניך משום דעבדי' כמקרקעי דמי דאינן נגזלי' ומש"ה אי לאו טעמא דלא ניחא ליה הי' חייב לשלם נמי שכר פעולה כדאמרינן שם בגמרא להדיא זהו תורף קושייתם ע"ש באריכות. ולפמ"ש לא קשה מידי דודאי למאי דלא סליק אדעתייהו דתוספות לחלק בין נחית לה בתורת גזלנות' וא"כ ע"כ הוו סברי דהא דאינו משלם אלא כשעת הגזילה ולא שכר פעולה היינו משום דאינו אלא גרמ' והיזק שאינו ניכר וא"כ אף למ"ד עבדי כמקרקעי דמי כ"ש שיש לפטור מהאי טעמא דהא עיקרא דמילתא דר' מאיר דא"ל הרי שלך לפניך היינו לקולת הנגזל שאפילו כשעת הגזילה א"צ לשלם אלא מחזירו בעין כמו שהוא משום דהיזק שאינו ניכר הוא וכ"ש שאין לו לשלם שכר פעולה והא דמקשה בגמ' שם בפשיטות ואי ס"ד עבדי כמקרקעי דמי אמאי פטור משכר פעולה ברשותא דמריה קאי התם נמי אההיא מסקנא סמיך דטעמא דמילתא משום דנחית לה בתורת גזלנות' וכדמסקו נמי התוספות הכא וא"כ ממילא למאן דס"ל עבדי כמקרקעי דמי דלא שייך תורת גזלנות' דאינו קונה אותן כלל דאינן נגזלות מקשה שפיר אמאי פטור ומשני דאיירי שלא בשעת מלאכה ופטור מטעמא אחרינא דניחא ליה דלא נסתור עבדי' כנ"ל ברור וק"ל:

בפרש"י בד"ה טרשא דידי שרי כו' ומוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן כו' עכ"ל. נראה מלשונו שרב פפא לא קצב דמים ידועים אלא שמכר לו סתם כפי שיהי' השער בניסן הן בזול הן ביוקר ואפ"ה מסקינן דאסור משום שדרך השער של שכר להתיקר תמיד בניסן והא דלא פירש בטרשא דרב פפא כמו שפירש בדרב נחמן שמכר לו בדמים ידועים ביותר משווייו היינו משום דלישנא הכי משמע דקאמר שכראי לא פסיד זוזי לא צריכנא וזה משמע להדיא כפרש"י ומה שלא פירש ג"כ בטרשא דרב נחמן כה"ג שלא מכר בדמים ידועים יותר משווייו אלא כפי שיהיה השער לזמן הפרעון י"ל דמשמע לרש"י דאי הוי מיפרשא הכי מימרא דר"נ לא הוי מקשה הש"ס מידי ממתניתין דאסר בו אם לגורן בשנים עשר מנה דשמא שאני התם שמכר בדמים ידועים יותר משווייו משא"כ בטרשא ליכא יתר משוויו בשעת הפרעון אע"כ דטרשא דר"נ איירי נמי בדמים ידועים כן נ"ל שיטת רש"י אבל באמת יש מהגאונים שפירשו טרשא דר"נ כמו שפירשו ז"ל בטרשא דרב פפא ואפ"ה מקשה הש"ס שפיר מואם לגורן משום דבשעת הגורן מתייקר תמיד וא"כ חזינן דאע"ג דבשעת הפרעון אינו מרוויח המוכר כלום שכן השער אפ"ה אסור ועיין בספר המלחמות להרמב"ן באריכות:

דלא נסתרי עבדיה. שלא ירגיל להיות בטל ויתעצל נסתרי התי''ו משמשת כדרך המתפעלים בתיבת שי''ן וסמ''ך כאשר יתפעל שר ויאמר תשתרר שהתי''ו מתמצעת להפסיק אותיות השורש וכאשר יאמר בגיזרת סף הסתופף מגיזרת שח השתוחח וכן בלשון גמרא משתרי מיסתמיך אשתהי אישתקיל: כי מפקינן מיניה. הרבית שלקח כדרבי אלעזר דאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינים דקיימא לן כוותיה לקמן (עמוד ב'): גלימא לא מפקינן מיניה. מקחו קיים וקציצת הרבית יחזיר לבעליו: ולימא ליה כי אגרא אנא. כששכרתיה אני בדמים יקרים הללו: דהוה קא מישתרשי לי. בריוח היתה באה אלי: מתני' מרבין על השכר. בשכר המתנת מעות השכירות: ואין מרבין על המכר. בשכר המתנת המקח ובגמרא מפרש טעמא: ואם של חדש בחדש. ואם תתן לי שכר כל חדש בחדשו שלא תקדים לי שכר כל השנה יחד. תתן לי סלע בחדש: ואם לגורן. ואם אמתין לך עד הגורן שתמכור מתבואתך ותתן לי מעותי: גמ' שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. מן הדין: אלא לבסוף. לסוף הזמן הלכך כי שקיל מיניה סלע בחדש דהוו להו שנים עשר סלעים אין זה שכר המתנת מעות שהרי לא נתחייב לו לשלם שכירות עד סוף החדש והאי דאמר ליה אם מעכשיו תתן לי הרי היא לך בעשר סלעים אי הוה מקדים ליה הוא מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משוייה אבל סיפא גבי מכר משמשך המקח. דינו ליתן המעות וכי אמר ליה אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף הן הן דמיה וכי מיטפי עלייהו לגורן שכר המתנת מעות הוא: דקו בה. חיפשו אחריה עד שמצאו בה מקרא לסמוך בהא מילתא דתשלומי שכירות לבסוף: טרשא שרי. למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני: קץ ליה. אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות דבהדיא פריש ליה דשכר המתנה הוא נוטל: טרשא דידי שרי. עושה שכר תמרים היה ומוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן וממתין לו עד ניסן: שיכראי לא פסיד. אינו מתקלקל והייתי יכול להצניעו עד ניסן: זוזי לא צריכנא. שאני עשיר ואיני דחוק למכור כשער של עכשיו: זיל בתר דידהו. אחרי הלקוחות דאינהו ודאי אגר נטר יהבו ליה למר דאילו הוו להו זוזי הוה שכיח להו שיכרא טובא כשער של עכשיו: אמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי. מוכר פרקמטיא היה מוכר במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר וממתין להן והן מעלין אותו למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות דרך בהליכה והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחין שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהם וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות לא הויא מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת והן מקבלין המעות ואותן המעות נעשין עליהם מלוה ואין כאן רבית: נקטי להו שוקא. מכריזין שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם:

ניחא ליה דלא ניסתרי עבדיה. פי' בערוך. לשון סתירה וקלקול וא''ת בלאו האי טעמא נמי פטור דהא תנן (ב''ק ד' צו:) גזל עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה אבל שכר פעולתם לא משלם ויש לומר דיש לחלק בין נחת אדעתא דגזלנותא לנחת אדעתא דמלאכה כדמפליג התם גבי התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה: שכירות אינה משתלמת אלא בסוף. אפילו למ''ד בהגוזל קמא (ב''ק ד' צט. ושם ד''ה ואב''א) ובהאיש מקדש (קדושין ד' מח. ושם ד''ה דכ''ע) דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מודה דאינה משתלמת אלא לבסוף כדיליף הכא מקרא ואפי' למ''ד אינה אלא לבסוף מודה דפועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום וכשהוא חוזר הרי הוא סוף שאינו רוצה לעשות מלאכה יותר ולא נפקא מינה מההיא פלוגתא אלא לענין קדושין דאי ישנה מתחילה ועד סוף חשיבא מלוה ואין מקדש בה ונפקא מינה נמי לההיא דפ''ק דמסכת ע''ז (ד' יט: ושם ד''ה אלמא) הגיע לכיפה שמעמידין בה ע''ז אסור לבנותה וקאמר בגמרא אם בנה שכרו מותר ומפרש טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואימת מיתסר במכוש אחרון מכוש אחרון ליה בה שוה פרוטה: שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת. ואם תאמר דבפ''ב דבכורות (ד' נג:) דרשינן דאין תורמין מן החדש על הישן משום דכתיב שנה שנה דמשמע אותה שנה עצמה וי''ל דהתם כתיב שנה בלא ב' והכא דרשינן מדכתיב שנה בשנה בב' דמשמע בשנה האחרת ואם תאמר דבפרק עד כמה (שם ד' כז: ושם ד''ה שנה) גבי בכור תאכלנו שנה בשנה איזו היא שנה הנכנסת בחבירתה הוי אומר זו שנה של בכור דלא מנינן לשנת עולם שאם נולד בכסליו שנת עולם מסיימת בתשרי יאכל עד כסליו והשתא ה''ל למדרש שלא יהא נאכל עד שנה אחרת ולא בתוך שנתו וי''ל משום דמוכח קרא דנאכל בתוך שנתו דכתיב (שמות כב) ביום השמיני תתנו לי: נקטי להו שוקא. דאי לאו הכי הוה אסור אע''פ שאחריות הדרך היה על רב חמא שהרי היו טורחין לו להביא סחורתו ולמכרה בשכר הלואתו אבל השתא דנקטי להו שוקא אף בחזרתן הוי בשביל טורחן ושרי:

בבא מציעא סה ע"א