בבא מציעא סו ע"א

דף סו - א

אמר אמימר,  פטומי מילי בעלמא הוא, ואין כאן תנאי, ואם בעלי חובות טרפו מהלוקח, המוכר לא צריך לתת לו כלום.

אמר ליה רב אשי לאמימר, טעמא מאי זה פטומי מילי? ולא אומרים שדעתו לתנאי גמור.

כי, כיון דלוקח בעי לאתנויי, שהרי התנאי לטובתו, והכא מוכר קאי מתני, והלוקח לא חזר על התנאי לחזקו, לכן אמרת פטומי מילי בעלמא הוא ^[1].

ומקשינן על אמימר: אלא, מתניתא שהגמרא הביאה לעיל, דקתני בסיפא, לכשיהיו לך מעות אחזיר לך, מותר. ובזה מוכר הוא דבעי לאתנויי, כי התנאי לטובתו, ומדובר שמוכר לא אתני, ולוקח קא מתני.

ואמרינן לעיל, מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? ואמר רבא, סיפא דאמר ליה לוקח למוכר בפירוש מדעתיה [מרצוני].

מבואר, טעמא דאמר ליה מדעתיה. הא לא אמר ליה בפירוש מדעתיה, אסור לעשות כן, כי יש כאן תנאי גמור שאם המוכר יחזיר את הדמים המכירה תתבטל, ולא אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא, ואין כאן תנאי!?

ומתרצינן: אמר ליה אמימר לרב אשי: אין כונת רבא שמדובר באופן שאמר לו בפירוש מדעתי. אלא נעשה כמאן דאמר ליה מדעתיה אתמר. כלומר: מפני שהמוכר צריך להתנות, וכאן הלוקח התנה, זה פטומי מילי. והלוקח לא צריך להחזיר את הבית למוכר, כמו אם אמר לו בפירוש אחזיר לך מדעתי ^[2].

ההוא שכיב מרע דכתיב לה גיטא לדביתהו [אשתו], כדי שאם ימות לא תזקק ליבום. אנגיד ואתנח, [נאנח], אמרה ליה אשתו, לפני שגירשה, אמאי קא מתנחת, אין לך לחשוש שאולי תתרפא ואני אתחתן עם בעל אחר, כי אי קיימת [תתרפא], דידך אנא. ^[3] ואחר כך נתן לה את הגט.

אמר רב זביד, פטומי מילי בעלמא הוא, כי זה לטובת הבעל והוא לא התנה. ולכן אפילו אם התרפא מהחולי, מותר לה להתחתן עם אדם אחר.

ומקשינן: אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא, למה אתה אומר, שאין כאן תנאי בגירושין בגלל שזה פטומי מילי?

ואי לאו פטומי מילי, מאי, וכי בדידה קיימא למישדי תנאה בגיטא, הרי רק בדידיה קיימא למישדי תנאה, כי לא צריך את דעת האישה בגירושין, ומתגרשת אפילו בעל כורחה?

ומתרצינן: מהו דתימא, הוא גופיה אדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא, ומכיון שהוא גירש אותה על דעת התנאי שהיא אמרה, הוא עשה תנאי בגירושין.

קא משמע לן שאין כאן תנאי בגירושין. כי אפילו שהוא נותן את הגט על דעתה, כאן גם היא לא אמרה תנאי גמור, כי מה שאמרה זה פטומי מילי בעלמא ^[4].

הקדמה לסוגיית אסמכתא

המתנה עם חבירו, שאם לא יעשה כך וכך, הוא קונס את עצמו בהתחייבות ידועה, הרי זו "אסמכתא". כגון: מי שפרע מקצת חובו, והשליש שטרו, ואמר לשליש אם לא אפרע למלווה את יתר החוב, עד יום פלוני, תן לו שטרו ויגבה ממני כל החוב. דהיינו: שסומך בלבו בשעת התנאי, שיוכל לשלם המותר כשיגיע הזמן, וקנס את עצמו שאם לא ישלם לאותו זמן, יתן השליש את השטר למלווה, ויגבה את כל הכתוב בשטר.

ונחלקו תנאים במשנה במסכת בב"ב דף קסח. אם ההתחייבות חלה או לא.

רבי יוסי אומר, שאם הגיע הזמן ולא שילם את המותר, יתן השליש את השטר למלווה, שאסמכתא קונה. ורבי יהודה סובר, שאסמכתא אינה קונה, שלא גמר בדעתו להקנות.

בפירוש המושג "אסמכתא", יש מחלוקת בין הראשונים: הרשב"ם בב"ב [דף קסח. ד"ה אסמכתא, ובדף קעג: ד"ה ר"י סבר] מפרש, שסומך בדעתו שאותו התנאי שבאי קיומו תלה את ההתחייבות, יקויים, וממילא לא תבוא ההתחייבות לידי קיום. ובמקרה הנ"ל הוא סומך בלבו בשעת התנאי, שיוכל לפרוע המותר כשיגיע הזמן.

ורש"י [כאן בדף סו. ד"ה אני אומר אסמכתא קניא, ולעיל בדף מח: ד"ה אסמכתא קניא] מפרש, שמסמיך את חבירו, היינו, שמבטיחו שאם לא יקויים תנאו, יתן לו כך וכך, כדי שיסמוך עליו. ובמקרה הנ"ל הוא מסמיך את חבירו, שיפרע את יתר החוב עד יום פלוני.

במשנתינו כתוב, "הלוהו על שדהו, ואמר לו, אם לא תפרע לי עד ג' שנים, הרי היא שלי, הרי היא שלו". ומבואר בסוגיא שהתנאי הזה הוא אסמכתא. ונחלקו הראשונים באיזה אופן זה אסמכתא, רש"י [בד"ה אני אומר אסמכתא קניא] סובר, כי רק כשהשדה שוה יותר מההלואה, ואם לא יפרע עד ג'

שנים הוא מוזיל לו את שווי השדה, זה אסמכתא. והרמב"ן והרשב"א סוברים שאפילו בשיוויה זה אסמכתא, לפי שאין אדם רוצה למכור נכסיו, וכך שיטת תוספות בע"ב ד"ה ואי.

כתוב בסיפא של המשנה: הלוהו על שדהו וכו'.

אמר רב הונא: בשעת מתן מעות, כלומר: אם המלוה אמר ללוה בשעה שנתן לו את ההלואה, אם לא תפרע לי עד ג' שנים הרי היא שלי, קנה הכל, את כל השדה הממושכנת, אפילו שהיא שוה יותר מהדמים שהלוהו.

ואם אמר לו את זה לאחר מתן מעות ההלואה, לא קנה המלוה בשדה הממושכנת אלא כנגד מעותיו, כי הלוה לא גמר בדעתו להקנות יותר מכנגד ההלואה ^[5].

ורב נחמן אמר: אפילו לאחר מתן מעות, קנה הכל ^[6].

עבד רב נחמן עובדא גבי ריש גלותא, שהיה להם שטר שכתוב בו, שאמרו ללוה לאחר מתן מעות אם לא תפרע עד זמן פלוני השדה הממושכנת תהיה קנויה לנו, והלוה לא פרע, כשמעתיה, שקנו הכל.

קרעיה רב יהודה לשטריה של ריש גלותא, כי סבר שהשטר פסול.

אמר ליה ריש גלותא לרב נחמן, רב יהודה קרע לשטרך, שאתה הכשרת את השטר.

אמר ליה רב נחמן, וכי ברקדא [אדם קטן בחכמה] קרעיה!? הרי גברא רבה קרעיה, ודאי חזא ביה טעמא שהשטר פסול, ולכן קרעיה.

איכא דאמרי,

אמר ליה: דרדקא קרעיה! דכולי עלמא לגבי דידי בדינא, דרדקי נינהו.

הדר, אמר רב נחמן, לא כמו שסבר בתחילה, אלא, אפילו בשעת מתן מעות, לא קנה ולא כלום ^[7].

ומקשינן: איתיביה רבא לרב נחמן ממשנתינו:

אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי, הרי היא שלו. מבואר שהמלוה קונה את כל השדה, וקשיא לרב נחמן.

אבל על רב הונא לא קשה, כי הוא יעמיד את המשנה שאמר בשעת מתן מעות.

אמר ליה, אני אומר [הייתי רגיל לומר] אסמכתא קניא, ולכן אמרתי בתחילה אפילו לאחר מתן מעות קנה הכל. והאמורא ששמו מניומי, אמר אסמכתא לא קניא והוא החזירני מדברי, תשאל אותו מה יענה על משנתינו.

ולמניומי, קשיא מתניתין!?

ומתרצינן: איבעית אימא, מתניתין רבי יוסי היא, דאמר אסמכתא קניא. ואני סובר כהתנא שחולק על רבי יוסי.

אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל. איכא למידק הכא דמשמע דרב הונא סבר אסמכתא קניא ובפ' ד' נדרים אמרי' גבי ההוא דאתפיס זכותיה בבי דינא ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא אלמא לרב הונא לא תניא ואיכא למימר דילמא רב הונא נמי הדר ביה כדהדר ביה רב נחמן בשמעתין ובפ' גט פשוט נמי א"ר נחמן הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא והתם בנדרים אמר אין הלכה כר' יוסי וההיא בתר דהדר ביה דמניומי אהדריה, וא"ל משמיה דרבה בר אבוה דהלכה [דאסמכתא לא קניא], והיינו דאמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא קניא אלמא מעיקרא לא היה סבור שאמרו רבותינו כך.
ור"ת ז"ל פירש בעלמא לדברי הכל לא קניא והכא במאי קא מיפלגי מר סבר כיון דקא מתפיס ליה לשדהו בשעת מתן מעות לאו אסמכתא הוא ודמי למעכשיו אבל שלא בשעת מתן מעות קנה כנגד מעותיו וסבירא ליה דליכא למימר אסמכתא אלא על מה שהוא יותר מכדי מעותיו מדגזים ורב נחמן הוה סבי' ליה דאפי' שלא בשעת מתן מעות כיון שהוא מוחזק קנה דכמאן דא"ל מעכשיו דמי והדר ביה רב נחמן:

ולמניומי קשי' מתני'. פרש"י דהא נמי אסמכת' היא הבטח' בעלמ' לסמוך שאם לא ימל' את דבריו יתן לו שדה שוה מאתים במנה אקשית' לפרושי הכי מאי דאמרינן בגמ' פ' המקבל התם לא קאמר מילת' יתירת' אלמא כל היכ' דליכא מילת' יתירת' לאו אסמכת' היא וקשי' לי הא דאמרינן לקמן בסמוך ואי אמר ליה קני לגוביינ' מי קני אסמכת' היא ופרש"י אפותיקי הוי למיגב' מיניה כנגד מעותיו ואפ"ה אמרי' עלה דאסמכת' היא וכן נמי קשי' הא דאמרינן גבי מהאי חמר' משמע כנגד מעותיו והוי אסמכת' ורש"י ז"ל נזהר בזה ופי' שפסק לו דמים ולבסוף אייקר שהרי אמרו לווין על שער שבשוק ומפרש רש"י ז"ל לווין מעות ע"מ שאם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני טול פירות כשער של עכשו וכן הוא יכול לפרש האי דאמרי' אפותיקי הוי' למיגבי מיניה שיעור זוזיה כדשויא בשעת מתן מעות והוא שער הזול מ"ה קשי' לן דאפי' אמר קני לגוביינ' כדשויה השת' והוקרה לא קני ועדיין אין דעתי נוחה דכיון דבשעת התנאי אינה שוה יותר אין זו אסמכתא אע"פ שהוקרה כשתמצי לומר שאין אסמכת' אם לא הוקרה.
לפיכך נר' דכל האומר אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני הרי שדי מכורה לך בשיווייה שלא קנה לפי שאין אדם רוצה למכור נכסיו ואפי' ביתר מכדי דמיהן כדאמרי לענין אונא' אבל בלוקח מבע"ה אין לו אונאה והאי דקא בעי התם מילת' יתיר' לענין שלומי זוזי הוא שאם לא אמר מילת' יתירת' משלם דדינ' הוא דפושע ישלם היזק שלו אבל זבוני נכסיה אפי' ביות' מכדי דמיהן אסמכת' היא והיינו דקס"ד דרב פפא דחמר' כיון דלזבוני קאי כזוזי דמי דלאו אסמכת' היא שהו' רוצה למוכרו ואפ"ה אסקי' דלא קני דהא קחזינן דמתנה עליה ולא בעי לזבוניה :

סיפא [נעשה] כמאן דאמר מדעתיה אתמר. כתב הראב"ד ז"ל משמן של ראשונים, דאין עקר הטעם בזה מפני שהתנה הלוקח ולא המוכר, אלא רישא שהתנה בשעת המכר, ולא שנא התנה מוכר ולא שנא התנה לוקח, שעל ידי כן נגמר המכר, אבל סיפא כשהתנה לאחר (כ)שנגמר המקח, ולא שנא התנה לוקח ולא שנא מוכר, דכל שנגמר המקח, כשהוא מתרצה להחזיר לו הרי זה כמוכרו לו לכתחלה, ובטול מקח אין כאן וזוזי לא הוו הלואה. ולפי דבריהם כל שהוא קודם גמר המקח, הרי תנאי של המוכר לפי שהתנאי תלוי בדעת המוכר, וכל שהוא לאחר המקח הרי תנאי של לוקח, לפי שהדבר תלוי בו ולא במוכר. ואינו מחוור, דאם כן, היאך [עלה] על דעת רב אשי לומר שיועיל התנאי שאומר הלוקח לאחר גמר המקח (ו)במה זכה בו מוכר, וכן לוקח בתנאי האחריות, ועוד, בעובדא דההוא דיהיב גיטא כי אתני אפילו איהו מאי הוה, ומאי קאמר מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמיר ויהיב, והא כבר אגרשה ולאחר גרושיה תנאי דידיה מאי מהני. אלא הנכון מה שפי' הוא ז"ל דהכא כשהתנו לאחר שהתחיל ועדיין לא נגמר, כגון דנתן מעות ולא נכתב השטר באתרא דכתבי שטרא וכיוצא בו, ומשום הכי אמר אמימר, דכיון שנתרצה הלוקח בתחלת המקח ליקח שלא באחריות, אע"פ שאמר לו מוכר לאחר מכאן וקודם שגמר המקח מגבינא לך שופרא שבח ופירי ולא חיזק הלוקח את התנאי, שמע מינה שאין הלוקח רואה דברים אלו כעקר אלא כפטומי מילי, שאלולי כן כשאמר לו מוכר כן, היה לו לחלוט הדבר ממנו ולחזקו, וכן לגבי גט כשנכתב הגט ומסרו לשליח ליתנו לה, ועדיין לא נתן, ואלו כשאמרה היא רצה הוא בכך, היה לו לומר על דעת כן אני נותנו, והיה לו לחזק דבריה, והיינו דאמרינן מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמר ויהיב קא משמע לן. כשלא חזק הדבר, על דעת ראשונה הוא נונתו, ולקח דבריה לפטומי בלבד.

אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל. ואע"ג דאסמכתא היא, קסבר רב הונא דאסמכתא קניא. ואיכא למידק, דהא בפ' ארבעה נדרים (נדרים כז, ב) משמע דרב הונא סבר דאסמכתא לא קניא, דאמרינן התם, בההוא גברא דמתפיס זכוותיה בבי דינא, ואמר אי לא אתינא מכאן ועד יום פלוני ליבטלן זכוותי, ואיתניס ולא אתא, אמר רב הונא, בטלן זכוותיה, ומקשינן עליה והא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ופריק, שאני התם דאתפיס זכוותיה בבי דינא, ואקשינן תו עלה ממתניתין (ב"ב קסח, א) דמי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו', דאמר ר' יוסי יחזיר לו את שטרו ר' יהודה אומר לא יחזיר, ואמר רב נחמן, אין הלכה כר' יוסי דאמר יחזיר, דאסמכתא קניא, אלמא רב הונא כר' יהודה סבירא ליה דאמר אסמכתא לא קניא. וי"ל, דדלמא חזר בו מהא [כדרב נחמן] דאהדריה מניומי, ואיהו סבר כר' יוסי דלא אהדר ביה לגבי מניומי. עי"ל, דרב הונא לא מוקי לה להא מתניתין כר' יוסי, אלא מסבר סביר דאסמכתא כי הא קניא, משום דארעא שכונא גביה, אבל בעלמא דלאו בידיה, סבר דאסמכתא לא קניא, והיינו דכי אקשינן עליה התם, פריק, שאני הכא דמתפיס זכוותיה בבי דינא, ולומר דכל שהוציא הדבר מתחת ידו והעמידו ביד זוכה, אין בו דין אסמכתא, ונותן ביד שליש כנותן ביד בעל דבר ממש דמי, ולפיכך מקשו ליה מההיא מתניתין דהמשליש שטרו, דאלמא אף במשליש איכא אסמכתא וגם זה נכון.

ורב נחמן אמר, אף לאחר מתן מעות קנה הכל. וא"ת, בין לרב הונא דאמר לאחר מתן [מעות] קנה כנגד מעותיו, בין לרב נחמן דאמר קנה הכל, והלא הלואה היא, ואמרינן בקידושין (מז, א) דמלוה להוצאה נתנה ובמכר לא קנה ובאשה אינה מקודשת. תירץ הראב"ד, דשאני משכונא דשכונא גביה, וכמכירה ליומיה היא, וכשבעל הקרקע חוזר ופודה הרי הוא כחוזר ולוקח באותן דמים, ולפיכך קנה כנגד מעותיו לרב הונא והכל לדעת רב נחמן.
ובשעת מתן מעות שקנה הכל לדברי הכל ולא אסרינן משום רבית, ואע"פ ששנו בברייתא לעיל (בבא מציעא סה, ב), כשתמכרם לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור, פי' הראב"ד ז"ל, דהתם שאני, שהדבר תלוי ברצונו של מוכר אם ירצה למכור, אבל כאן תנאי מכירה היא אם לא יפרענו ביום פלוני. אי נמי קנה אמרינן, אבל איסור רבית איכא, ומיהו אבק רבית הוא, דכל על ידי מכירה אבק רבית הוא, ולא מסלקינן ליה. כך כתב הרב ז"ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דעל כרחין אין כאן איסור רבית כלל, שהרי שנינו וכן היה ביתוס בן זונין עושה על (דברי) [פי] חכמים. ועוד, שאלו היה בו אסור רבית ולא שנו כאן אלא לענין דינא, כיון ששנאוה הכא גבי אסור רבית לא היה שונה סתם הרי היא שלו, אלא היה לו לשנות, ואסור לעשות כן מפני אסור רבית וכיוצא בלשון הזה, אלא ודאי אין כאן עסק לאסור רבית, דכללא דרבית כל אגר נטר אסור (לעיל בבא מציעא סג, ב), הא כל שאין בו אגר נטירא מותר, וברייתא דלעיל שהלוהו על תנאי שכל זמן שימכרנה ואפילו לאחר שיפרענו, לא ימכרנו אלא לו בכסף ידוע, ואפילו (השנה) [שוה] יותר, הרי יש כאן אגר נטר לי ואסור, אבל במתניתין ליכא אגר נטר לי כלל לא קודם (ש)הזמן שקבע לו [ולא לאחריו,] ולא נתכון זה אלא שיפרענו בזמנו, ואם לא שיסתלק ממנו לגמרי, ונמצא שאם פרעו בזמנו קרקע חוזר לבעליו, ואין כאן שכר המתנה, ואם לא, הרי השדה מכורה לו מיד, ואין כאן המתנה. וגדולה מזו אמרו במעות ממש, (שההעלמה) [שההעלאה – ש"מ] ניכרת בהן יותר, ומחזי טפי כרבית, שכן שנינו בפרק גט פשוט (בבא בתרא קסח, א), מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו, ואמר לו, אם לא נתתי לו מכאן ועד זמן פלוני החזר לו את שטרו, ר' יוסי אומר יחזיר, ר' יהודה אומר לא יחזיר, ופלוגתייהו באסמכתא קניא או לא קניא, הא לאו הכי כולהו מודו דיחזיר, ולא חיישינן בה משום רבית, אלא שהטעם כמו שכתבתי לפי שאין שם אגר נטר לי כלל, לא בתחלה ולא בסוף. ונ"ל שכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל שם בפרק גט פשוט, וזה נכון וברור. ומ"מ אפשר, שאין הדבר מותר לכתחלה לעשות כן, דלא גרע מרבית מאוחרת שנותן לו לאחר הפרעון, שכל [ש]זה מקבל מיד הלוה יותר ממה שנותן לו, אסור משום מראית העין, ואלא מיהו קיל טפי מאבק רבית, ועל כן שנאוה סתם להתיר במשנתנו ובמשנת גט פשוט, וכללן (כו') רבן גמליאל במשנתנו (עה, ב) ברבית מוקדמת ורבית מאוחרת ור' שמעון שאמר יש רבית דברים, כך נראה לי.

ולמניומי קשיא מתניתין. פירש רש"י ז"ל, שהרי השדה שוה יותר. נראה מדבריו, שאין אסמכתא אלא במה שאמר דבר יתר, ויצא לו לרבינו ז"ל ממה שאמרו בפרק המקבל (בבא מציעא קד, ב), בההוא דאמר ליה לחבריה, אי מוברנא לך יהיבנא לך אלפא זוזי, אמר רבא, אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ואקשינן, ומאי שנא מהא דתנן, אם אוביר ולא אעביד, אשלם כמיטבא, ופרקינן, התם לא גזים הכא גזים, אלמא ליכא אסמכתא אלא בדגזים. וההיא דאמרינן לקמן (בבא מציעא סו ע"ב) רב בר שבא דאמר ליה לרב כהנא, אי לא פרענא לך ליום פלוני אתפרע מחמרא, ואמרינן דאסמכתא היא, ואע"ג דלזבוני קאי וליכא גוזמא בכלום, פירש רש"י ז"ל, שאמר לו שיפרע ממנו כשער של עכשיו, ואע"פ שבזמן הפרעון נתייקר, ואינו מחוור, דהא אמרינן עלה דההיא כל דאי לא קני, אלא טעמא דמילתא, לפי שאין אדם רוצה [למכור] נכסיו (ו)אפילו בשוויין (ולא) [ו]אפילו ביותר מכדי דמיהן, וכדאמרינן לעיל גבי אונאה (נא, א), בלוקח מבעל הבית לית ליה אונאה, דאי לאו דיהבי ליה זוזי יתירי לא מזבין (מיניה) [מאניה]. והיינו דהוה סבר רב פפא למימר בעובדא דרב שבא, הני מילי ארעא דלאו לזבוני קיימא אבל חמרא דלזבוני קאי כזוזי דמי, דהא נמי גבי אונאה אמרינן בבעל הבית דאית ליה אונאה בצרדויי, ואפילו הכי אסיקנא הכא דכל שאתה מכריחו למכור (ואפי') [ואמר] בלשון אם, אסמכתא הויא.

זה שביארנו במשנה שכל שאין שם מעכשו לא קנה אין בו חלוק בין שהתנה בשעת מתן מעות לשהתנה שלא בשעת מתן מעות אלא בין כך ובין כך לא קנה אפילו כנגד מעותיו ואם יש שם מעכשו בין בשעת מתן מעות בין שלא בשעת מתן מעות קנה הכל ושמא תאמר שלא בשעת מתן מעות מיהא מלוה היא ואמרו בקדושין מ"ז א' ואי מלוה להוצאה ניתנה במכר היאך קנה יש לומר הואיל והקרקע תחת ידו והוא גם כן על הקרקע הלוהו הרי הוא כאלו המעות בעין:

נעשה כמאן דאמר ליה מדעתיה איתמר. כתב הראב"ד משמן של ראשונים דאין עיקר הטעם בזה מפני שהתנה הלוקח ולא המוכר אלא רישא שהתנה בשעת המכר ולא שנא התנה מוכר ולא שנה התנה לוקח שעל ידי כן נגמר המכר אבל סיפא כשהתנה לאחר שנגמר המקח ולא שנא התנה לוקח ולא שנא התנה מוכר דכל שנגמר המקח כשהוא מתרצה להחזיר לו הרי זה כמוכרו לו לכתחלה וביטול מקח אין כאן וזוזי לא הוו הלואה. ולפי דבריהם כל שהוא קודם גמר המקח קרי תנאי של מוכר לפי שהדבר תלוי בו ולא במוכר. ואינו מחוור דאם כן היאך עלה על דעת רב אשי לומר שיועיל התנאי שאומר הלוקח לאחר גמר המקח ובזה זכה בו מוכר וכן לוקח בתנאי האחריות. ועוד בעובדא דההוא דיהב גיטא כי אתני אפילו איהו מאי הוה ומאי קאמר מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידיה קגמיר ויהיב והאי כבר איגרשא ולאחר גירושין תנאי דידיה מאי מהני. אלא הנכון מה שפירש הוא דהכא בשהתנו לאחר שהתחיל ועדיין לא נגמר כגון דנתן מעות ולא נכתב השטר וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: פירשו הראשונים וכו'. ואמת הוא זה אבל כמה הוא רחוק זה הפירוש ואיך זה נסתם זה הדין ולא הוזכר בברייתא לא בלוקח ולא במוכר ואם היה נזכר באחד מהם הייתי למד השני ממנו והייתי אומר יגיד עליו רעו תנא בלוקח והוא הדין למוכר או בהפך או בשלא הוזכר כלל מי יגיד. ועוד אני תמה על רב אשי איך היה סבור תנאי שלא הוזכר בשעת מעשה במה יתקיים כי אם בקנין. לכן נראה לי כי אם מעשה דאמימר בשעת מעשה היה שהחזיק בשדה אלא שלא נתן לו דמימן או שנתן ולא נכתב השטר ובמקום שכותבין היה והתנאי לא כתבו בשטר אחר כל הפטום ובתחלה פירש לו שלא באחריות ואמר אמימר אף על פי שעדיין לא נגמר המכר כיון שהמוכר אמר לא תבע הלוקח ממנו אלא שהיה עומד בעצבונו והיה לו להחליט ממנו הדבר ולחזק אותו גם לכותבו בשטר ולא עשה מפני שלא בטח בדבריו ולא אמר לו אלא לפטומי ועל זה הקשה לו רב אשי מדרבא דאמר סיפא דאמר ליה מדעתה ורישא וסיפא ודאי בשעת מעשה הוא דאתני וסיפא אף על גב דלא אתני מאי דהוה עליה לאתנויי כיון דאידך שתיק ליה אי לאו דאמר ליה מדעתי הוי תנאיה תנאה ותריץ ליה כמו שאמר ליה מדעתי איתמר והטעם מפני שלא התנה מה שיש עליו להתנות והאחר לא החזיק ממנו הדברים בחיזוק הראוי לו. ואי קשיא לך הא איכא במעשה דאמימר דזבין ליה ארעא שלא באחריות אלמא אחר מעשה הוה לאו קושיא היא שהרי במעשה דההוא גיטא נמי איכא דיהב ליה גיטא לדביתהו ואם כפשוטו קשיא וכו' כמו שכתב לעיל הרשב"א. ונראה לי דכל הני מילי בדאתנו אחר שנעשה הקנין בסוף המקח ועדיין עסוקים באותו ענין לפיכך כי התנה מוכר תנאי גמור היא דמצי למיהדר ביה כל זמן שעסוקים באותו ענין אבל כי התנה לוקח ועיקר המקח לא היה על תנאי זה פטומי מילי בעלמא הוא. אנל אי בתחלת המקח אמר לוקח מכור לי שדה זו וכל זמן שיהיו לך מעות אחזירנו לך וגמרו המקח ברצון המוכר אף על גב דלוקח הוא דאתני ולא מוכר ודאי תנאי גמור הוא בלי ספק. שיטה.

וזה לשון הריטב"א: סיפא דאמר ליה מדעתי. ולקמן פרישנא דהכי קאמר סיפא נעשה כמאן דאמר ליה מדעתי והטעם משום דאף על גב דהתנה בשעת מתן מעות כיון שלא התנה מי שהיה לו להתנות וזה שהתנה לא אמר בלשון על מנת פטומי מילי הוא ולא סמכא דעתיה דאף על גב דאמרינן לעיל דכל שאומר ועושה אסור ואף על פי שיכול לחזור בו התם הוא כשהיו פיו ולבו שוין בשעת תנאו מה שאין כן בזו שאין פיו ולבו שוין לא אמר אלא כדי להפיס דעתו של חברו הא אלו אמר זה בלשון על מנת או שהתנה מי שעליו להתנות אף על פי שלא אמר על מנת תנאו קיים כיון שהתנו בשעת גמר מעשה בעוד שעסוקים באותו ענין ולאפוקי כל שהתנה לאחר גמר מעשה שאין תנאם כלום ואפילו התנה מי שעליו להתנות ובלשון על מנת ולא מהני תנאה אלא בשקנה מידו כראוי ובהכי רהטא כולה שמעתין דוק ותשכח וכדאמרינן. ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה שלא באחריות חזייה מוכר ללוקח דהוה עציב אמר ליה פירוש בעוד שעסוקים באותו ענין אמאי עציבת דאי טרפי לה מינך מגבינא לך וכו' פירוש והלוקח שתק ולא קיים דבריו וגם לא אמר המוכר בלשון על מנת. ואמר אמימר דכיון דהכי הוא פטומי מילי בעלמא הוא. וכן עובדא דההוא שכיב מרע בכהאי גוונא הוא כי לאחר שנתן הגט בידה בעוד שעסוקים באותו ענין אמרה האשה אמאי מיתנחת דאי קיימת דידך אנא ואמרינן דלא חשיב תנאה לפי שלא התנה הבעל וגם לא אמרה האשה בלשון על מנת וכיון שכן ודאי לא סמכא דעתיה דבעל והוו גירושין גמורין בלא שום תנאי. והרבה פירושים אחרים יש בשמועה זה אבל זה הנכון והיא שיטת רבינו בשם רבותיו וכן פירשו בתוספות. והריא"ף פירש בתשובה דרישא בשהתנה כן בשעת מעשה ובין שהתנה מוכר או לוקח והא דנקט רישא בשהתנה לוקח וסיפא בשהתנה מוכר לאו דוקא. ואין זה פירוש נכון. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הרב ר' פרץ: פטומי מילי בעלמא הוא. פירוש משום דלוקח בעי אתנויי ואם תאמר וכי תעלה על דעתך לומר דאם המוכר אמר שום תנאי קודם שאמרו הלוקח שלא יהא מקנה והא כמה מעשים בכל יום שהמוכר מתנה כמה תנאים ללוקח ויש לומר דכשהתנאי היה בתחלת הקנין אז לא אמרינן פטומי מילי אלא הוי תנאי גמור אפילו התנהו המוכר אבל הכא שמתחלת הקנין פסק עמו שלא באחריות והא דקאמר מוכר בתר הכי אי טרפי לה וכו' לאו היינו אלא פטומי מילי דודאי אם אמר הלוקח בתר התנאי הראשון קודם שנגמר המקח אי טרפו מינאי מגבית לי הוה מועיל שפיר דהוי נמי כמו שאמר חוזר אני מן התנאי דהיה בלא אחריות ורוצה אני באחריות אבל עכשיו שלא התנה לו הלוקח אלא המוכר ומתחלה פסק לו שלא באחריות פטומי מילי בעלמא הוא. עד כאן.

לוקח בעי לאתנויי וכו'. קצת קשה והא הכא אתנו שלא באחריות מפורש וטעמא משום דדברים לא מרע שטרא ואפילו אתני לוקח בעל פה אפשר דלא הוי תנאי לאורועי תנאי שבשטר דאי בחזרה הוי אם כן אפילו אי אתני מוכר להוי כמחילת תנאי שבשטר והוי כלוקח סתם שלא בתנאי כלל ויש בו אחריות. ויש לומר דכיון דבשטר אתנו בלא אחריות בעי תנאי גמור להשתעבד באחריות גמורה דהא מאי דאמרינן דסתם איכא אחריות היינו משום דלא שדי איניש זוזי בכדי והוי כמאן דאתני אבל הכא דשדא זוזי בכדי מעיקרא בעינן תנאי גמור דלוקח לאחריות הילכך דברי מוכר אינם אלא פטומי מילי דלא שייך הכא מחילת תנאי אלא תנאי גמור חדש בעינן וליכא וכדפרישית. שיטה.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מכר לו השדה ונתן לו מעותיו וקנאו בלא שום תנאי ושיור ואחר כך אמר לוקח מעצמו כשתביא מעות אחזיר לך שדך מדעתי שאעשה עמך חסד הרי זה מותר ולוקח הוא יאכל פירות שהרי שלו הוא לרבינו חננאל ז"ל נגמרה המכירה ונתנדב הלוקח להחזירה למוכר כשיביא לו מעותיו מותר והוא דקנו מיניה בהא. ומאי דמקשה רב אשי לאמימר לכשיהיו לו מעות אחזירם לך מותר הכי פירושו הא הכא דמוכר הוה ליה לאתנויי ואתני לוקח ואמרינן תנאה מעליא הוא. ופרקינן סיפא נעשה כמאן דאמר ליה מדעתו כלומר כיון שנגמרה המכירה בלא שום תנאי ושיור אחר שזכה בה אמר המוכר שיחזירה לו כשיהיו לו מעות נעשה כאלו הלוקח אמר למוכר מדעתו לכשיהיו לך מעות אחזירנו לך ואלו היה רוצה היה אומר לו לאו שהרי נגמרה המכירה וכבר זכה בה אלא כיון שנתרצה וקנו מידו עדים בכך תנאו קיים ומותר ללוקח לאכול הפירות כיון שלא היה התנאי קודם קיום המכירה ואין לחוש כי כשידע המוכר שיחזור קרקעו אליו לא גמר והקנה שהרי הקנהו לגמרי קודם התנאי הילכך כל היכא דמוכר בעי לאתנויי ואתני לוקח אי נמי היכא דלוקח בעי לאתנויי כגון קיבול אחריות וכיוצא בו ואתני מוכר ולא קנו מיניה אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא כההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו ואיתנח וכו' ואסיקנא נעשה כאומרת לו אי קיימת ובעינא מדעתאי בההיא שעתא איהוי לך לאינתו. כללא דמילתא כל מילתא דמקבל איניש מדעתיה והוה ליה לאידך למיקנא מיניה ולא קנה מיניה בקנין מצי אמר דפטומי מילי הוא דמצינן למימר אלו הוו שיילי מיניה דליקנו מיניה הוה אמר להו לא בעינא עד כאן. מיסוד רבינו חננאל ז"ל. והוא הדין אף על פי שבשעת המכירה אמר לוקח כן רשאי הוא לאכול הפירות כיון שתלה החזרה בדעת עצמו ולא בדעת המוכר הילכך אי בעי לוקח מצי הדר ביה ומצי אמר ליה לפטומך במילי אמרית לך כי היכי דלא תצטער על דזבנת ארעא אבל לא הוה בדעתי לאהדורה ניהלך. והוא הדין דאפילו מחוסר אמנה לא הוי כדאמרינן לעיל בפירקין דלעיל גבי דברים בלא מעות דהתם לא שייך פטומי מילי ולאו טעמא קאמר כדהדר ביה אבל הכא טעמא קאמר דמעיקרא נמי לא הוה גמר בדעתיה לאהדוריה ניהליה. והוא הדין נמי אי זבין ארעא בלא אחריות ובתר הכי אמר ליה ללוקח כד חזייה דעציב אי טרפי לה מינך משלימנא לך שופרא וכו' דכיון דלא קנו מיניה מצי הדר ואמר לפטומי במילי אמרי לך הכי והכי אמרינן גבי ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו ולא אתני בהדה מידי גם בשעת כתיבת הגט לא כתב אם לא מתי וכו' ואיתנח ואמרה ליה לא תצטער דדעתי הוא דאי קיימת דידך אנא בכל כי הני אמרינן דפטומי מילי בעלמא הוא כיון דבשעת נתינת הגט לא נתנו לה על תנאי וגם בשעה שצוה לכתבו לא אמר דמצוה מחמת מיתה הוא דאי אמר הכי הא קיימא לן גט כמתנתו וכו' ומצי הדר ביה ואפילו מחוסר אמנה לא הוי דהא לא סמכא דעתא דחד מינייהו על הנהו מילי וכן כתב הרב רבינו חננאל. עד כאן.

מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמר ויהיב קמשמע לן. פירוש ואפילו גלויי דעת כלל ליכא דלאו אדעתא דידה גמר ויהיב ועדיפא ממאי דאמרינן בעלמא פטומי ולא אמרינן אדידה קא סמיך. עד כאן. שיטה.
אי קיימת דידך אנא אמר רב זביד פטומי מילי השתא משמע הכא דשכיב מרע המגרש אשה סתם אם עמד אינו חוזר בגט וכן נמי במי שאחזו הוצרך שמואל לתקן בגיטא דשכיב מרע אם מתי יהא גט ואם לאו לא יהא גט ומקשה מכאן רבינו תם לפירוש הקונטרס דמי שאחזו דתנן התם זה גיטיך אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק וחלה ומת אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם לאו אינו גט ואמר רב הונא בגמרא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ופירש שם בקונטרס וגם רבינו חננאל כמו כן דאסתם גט דשכיב מרע קאי דכשנותנין גט סתם אף בלא תנאי אם עמד חוזר כמו במתנה שלא היה בדעתו אלא לפי שסבור למות וכשעמד בטל גט ממילא והאי אם עמד חוזר פירש כמו חוזר כלומר שבטל הגט ממילא אף על פי שלא חוזר בו בפירוש ואם פירש שחוזר בה מאי איריא עמד אף על פי שלא עמד נמי כמו במתנה דאמרינן בפרק מי שמת כל שאם עמד חוזר במתנתו וסוגיא דהתם נמי מוכחא דכשעמד בטל הגט מאליו דפריך עלה ממתניתין דקתני אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת הרי זה גט ואם אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד אלמא משמע דלרב הונא בטל הגט מאיליו בשעמד אף על פי שלא פירש שהוא חוזר בו ורבינו תם רגיל לפרש טעם גבי מתנה משום דמן הדין מתנת שכיב מרע בלא קנין אינה מועלת אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו וכיון דעמד אזיל ליה האי טעמא דטירוף וטעם זה לא יתכן גבי גט לפירוש הקונטרס גבי מתנה נמי לא יתכן היכא דאיכא קנין ולא מצינו חילוק במתנת שכיב מרע בין אית בה קנין ללית בה קנין דבקנין נמי אם עמד חוזר דתנן במי שמת שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה והתם בקנין מיירי דומיא דשייר קרקע כל שהוא. ונראה לי טעם משום דאנן סהדי שאין דעתו שתחול כלל מתנתו אם יעמוד הילכך ממילא בטל המתנה כשעמד ויתכן טעם זה לגט לפירוש הקונטרס. אלא קשה לרבינו תם מהך דשמעתין ומההוא דשמואל דמשמע דוקא היכא דאתני הא בסתמא הרי זה גט אפילו עמד ואין יכול לחזור בו ונראה דלא קשה מידי דדילמא הך דהכא ודשמואל פליגא אדרב הונא כדאשכחן נמי התם דרבה ורבא לא סבירי להו להא דרב הונא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה פירוש דאם נשוה גט למתנה דבלא תנאי נמי אם עמד חוזר יבא לומר דכמו שאין המתנה חלה עד לאחר מיתה כך אין הגט חל עד לאחר מיתה ולכך בטל כשעמד. ועוד קשה לפירוש הקונטרס הא דפריך התם לרב הונא ממתניתין דאומדים אותו אם מחמת חולי הראשון מת דקאמר ואם אמרת אם עמד חוזר למה לי אומדנא הרי עמד מאי קושיא שאני מתניתין דבפירוש התנה אם מת מחולי זה והרי מת מחולי זה ומה ענין זה לשכיב מרע הנותן גט סתם. ומיהו לפי הטעם שכתבתי לא הורע כחו בשביל שהתנה אם לא התנה. ועוד מקשה רבינו תם כל תנאים שבמשנה דהתם מהיום אם מתי למה הוצרך לעשות שום תנאי דבסתם נמי בטל הגט. וזהו דוחק לומר השכיב מרע לא היה צריך להתנות אלא התנא שנאם לאשמועינן דיני הלשונות כל אחד כמו שהוא. ועוד מקשה רבינו תם כיון דרב הונא לא קאי אמתניתין מאי קאמר גיטו כמתנתה אהיכא קאי דלא הזכיר שכיב מרע כלל הכי הוה ליה למימר שכיב מרע גיטו כמתנתו. ונראה לרבינו תם דודאי כל סתם גט דשכיב מרע אם עמד אינו חוזר כיון שלא התנה דלא דמי למתנה דשאני מתנת שכיב מרע דכל עיקרה אינה חלה עד לאחר מיתה אבל גט דאינו לאחר מיתה כשנותנו סתם דעתו שיחול מיד ולא יכול לחזור ורב הונא אמתניתין דהתם קאי דמיירי כשהתנה אם ימות מחולי זה ואם הוא גט דמתניתין קאמר רב הונא דהוי כמתנת שכיב מרע כסתם דאם עמד חוזר פירוש חוזר. כדפירשתי לפירוש הקונטרס ובטל הגט ממילא אף על פי שמת מאותו חולי כמו מתנתו והכי פירושו גיטו דמתניתין כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אם מת לבסוף מאותו חולי דבמתנתו פשיטא לן דחוזר דאמר בפרק מי שמת כל שאלו עמד חוזר במתנתו דמשמע אפילו שמת לבסוף מאותו חולי והשתא פריך התם בפשיטות ממתניתין לרב הונא. ומיהו קשה לפירוש רבינו תם דקאמר התם דרבא ורבה לא סבירי להו הא דרב הונא גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה הא דרב הונא קאי אמתניתין דמיירי במפרש זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה וכיון דפריש בהדיא מהתם לא שייך לגזור לשמא יאמרו יש גט לאחר מיתה שהרי גט חל מחיים. ויש לומר דלהכי גזרינן שמא יאמרו לפי שהם סבורים שאין אנו הולכין אחר תנאו שהוא פירש אם מתי מחולי זה יהא גט ואנו אומרים שאף על פי שמת מאותו חולי אינו גט כיון דעמד והלך בלא משענתו אם כן במה שפירש מהיום נמי אין אנו הולכים אחר תנאו דתנאו כמאן דליתא ואם כן אין הגט חל עד לאחר מיתה הילכך יש לנו לומר דהוי גט אף על פי שעמד כיון דלבסוף מת מאותו חולי. ויש לומר דהך גזירה הוי כעין פירכא דפרק האומר התקבל דאמרינה מתקיף לה רבי אבא אי מה מתנה ישנה לאחר מיתה אף גט ישנו לאחר מיתה וכו' ומיהו לא דמי לגמרי לההיא דרבי אבא לא שם להקשות על רב הונא אלא על פסק דין של עובדא דרבי אבינא וקאמר רבי זירא מה גיטו אף על פי דלא פריש כיון דאמר כתבו אף על גב דלא אמר תנו אף מתנתו וכו' ובא רבי אבא לסתור אותו הדין. תוספות שאנץ.

מתניתין: הלוהו על שדהו וכו'. הרי היא שלו. פירוש ואפילו היתה שוה כפלי כפלים. ואוקמוה בגמרא בדאמר ליה קני מעכשיו דליכא משום אסמכתא. ומיהו אין הלוקח אוכל פירות בינתים דהא עד אותו זמן הלואה גמורה היא הילכך הלוה אוכל פירות למאן דמוקים בגמרא מתניתין בלא מעכשיו ולמאן דאמר דמתניתין בדאמר ליה מעכשיו משלשין את הפירות. ואגב ארחין שמעינן מהכא דכל שלוה מעות מחבירו וקנס עצמו בקנין מעכשיו שאם לא אפרעהו לזמן שקבע שישלם לו כפלים שאין בו שום רבית והכי נמי מוכח בפרק גט פשוט מההיא דמי שפרע מקצת חובו וכדכתיבנא התם הריטב"א ז"ל. ועיין לקמן בלשונו ז"ל בדיבור המתחיל: וזה לשון הריטב"א ז"ל אמר רב הונא אין לוין על שער שבשוק. ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תרנ"א ובתשובת הריצב"ש סימן של"ה. והא דקתני אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלו יש שפירש שאם מת אחד מהם שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח בקרקע דאתה ולא יורשיך לי ולא ליורשי משמע כדאמרינן בנותן גט לאשתו על מנת שתתני לי מאתים זוז וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל ואין זה נכון חדא שלא נאמרו דברים הללו אלא בנותן גט או נותן מתנה דמדעתיה יהיב ומגרש דילמא קפיד בלשון תנאו שאינו רוצה לגרש ולא לתת מתנה אלא באותו לשון אבל בכאן שהיה דרך מכר וכמו שקונס את עצמו אנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו וכל שפרע המוכר או יורשיו ללוקח או ליורשיו זכה. ולא עוד אלא דהא קיימא לן דיש טענת אונס בממון דבגיטין הוא שאין טענת אונס משום צנועות ומשום פרוצות כדאיתא בריש כתובות אבל בממון יש אונס והתם מוכח דמיתה אונס הוא הילכך כשמת אחד מהם ואינו יכול לקיים כלשון תנאו אונסא הוא ופטור וכן דעת רבותי. הריטב"א ז"ל.

גמרא: אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל. איכא למידק דהכא משמע דרב הונא סבר אסמכתא קניא ובפרק ד' נדרים וכו' ככתוב בתוספות. ואיכא למימר דילמא רב הונא נמי הדר ביה כדהדר ביה רב נחמן בשמעתין ובפרק גט פשוט נמי אמר רב נממן הלכה כרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא והתם בנדרים אמר אין הלכה כרבי יוסי וההיא בתר דהדר ביה דמניומי אהדריה ואמר ליה משמיה דרבה בר אבהו דהלכה והיינו דאמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא קניא אלמא מעיקרא לא היה סבור שאמרו רבותינו כך. הרמב"ן והרשב"א.

בשעת מתן מעות קנה הכל. פירוש דסבירא ליה אסמכתא קניא וקונה לזמן שקבע בלא מעכשיו בכסף שנתן עכשיו על תנאי זה ואף על פי שנתאכלו המעות וכדמוכח בפרק קמא דקידושין שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי בכסף זה לאחר שלשים יום אף על פי שלא אמר מעכשיו אם לא חזרו בהם בינתים הרי היא מקודשת בכסף זה לאחר שלשים יום ואף על פי שנתאכלו המעות. לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו. ואם תאמר כיון דסביר לן דלאחר מתן מעות לא גמר והקנה אפילו כנגד מעותיו נמי היאך קנה או יקנה לגמרי או לא יקנה כלל כי תנאו היה על כל השדה יש לומר כדפרישנא דהכי קאמר לאחר מתן מעות לא קנה אלא כשהתנה שיקנה כנגד מעותיו בלבד דליכא גוזמא הא אלו התנה על הכל לא קנה כלל. ואם תאמר ולאחר מתן מעות במה זכה בשהתנה כנגד מעותיו דאי בכסף ראשון כבר נעשה מלוה ואינו קונה. ויש לומר כגון דמוכר יהיב ליה השתא שוה פרוטה והתנה שיקנה בכסף זה. אי נמי כשהקנה לו בשטר שיקנה בו לאותו זמן כשלא יקיים תנאו. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: אמר רב הונא בשעת מתן מעות וכו'. קשיא לן כיון דשויא טפי אפילו בשעת מתן מעות אמאי קנה הכל והא אמרינן לעיל משכן לו בית או שדה ואמר לו כשתרצה למכרן לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור. ולא היא התם כשתרצה למכרם קאמר הדבר תלוי בדעתי אם ארצה למכור אבל הכא תנאי מכירה הוא אם לא יפרענו ליום פלוני הילכך בשעת מתן מעות קנה הכל או בדאמר ליה מעכשיו או באסמכתא כרבי יוסי מפני שאין אונאה לקרקעות ותנאי מכירה הוא. אי נמי קנה אמרינן אבל איסור רבית איכא. מיהו אבק רבית הוא דעל ידי מכירה אבק רבית הוא ולא מסלקינן ליה. עד כאן.
אמר הכותב זהו פירוש קנה כלומר הדבר קיים ולא הוי רבית קצוצה שיוצאה בדיינים דאי לא תימא הכי דין קנייה גרידא מאי שייכי הכא אצל דיני איסור רבית. הר"ש די וידש.

עוד כתב הראב"ד אבל לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו. ואי קשיא לך כנגד מעותיו במה קנה והא מלוה היא וקיימא לן דאין קרקע נקנה בכסף הלואה ואין אשה מתקדשת במלוה משום דלהוצאה ניתנה. לא קשיא דכי אמרינן דאין קרקע נקנה בכסף הלואה הני מילי במלוה שלא על ידי משכונא אבל הכא מלוה שעל ידי משכונא היא ומשכנתא למכירה דמיא מאי משכנתא דשכונה גביה דמכירה לשנה היא או לזמן שפוסק עמו והרי הוא כמי שמוכר שדהו לשנה ולוקחו ממנו לאחר זמן באותן הדמים עצמן ומשום הכי קנה כנגד מעותיו. עד כאן.

לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו. קצת קשה דהא מלוה להוצאה נתנה ובמאי קני ואי תימא קני אמאי לא קני כולה ואפשר דחשיב לה כעין אפותיקי וכדלקמן. שיטה.

ולית הלכתא כרב נחמן וכל שלא אמר מעכשיו אסמכתא היא ולא קניא. והיכא שהתנה בלשון מעכשיו שיקנה כנגד מעותיו בלבד קנה לאותו זמן מעכשיו כדין המוכר חצי שדהו לחברו שהלוקח נוטל כחוש ולית בה דינא דגוד או איגוד כיון שנשתתפו לדעת וכדכתיבנא בפרק השותפין. הריטב"א.

אנא אמינא אסמכתא קניא ומניומי וכו'. כלומר והחזירני מדברי. ותימה דהא בלאו הכי נמי אהדריה מהאי סברא רבה בר אבוה דהא אמרינן בפרק גט פשוט אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב הלכה כרבי יוסי וקשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא. הכי פירושו אנא אמינא משמיה דרבה בר אבוה אמר רב אסמכתא קני ומניומי משמיה דרבה בר אבוה אמר רב אסמכתא לא קניא וההיא דנדרים קודם חזרה ובפרק גט פשוט לאחר חזרה. כן פירש רבינו הגדול. הריטב"א.

ומטעם זה דעדיפא הך אסמכתא משאר אסמכתות כדפירש וכו'. ככתוב בתוספות וכמו שפירש דאסמכתא דהכא קניא במעכשיו פסק כמו כן רבינו חננאל בשם גאון אבל פירש דבלשון מעכשיו לא קניא אפילו קנו מיניה בבית דין חשוב ולא מהני בית דין חשוב אלא בההיא דוקא דנדרים דאתפסינהו דכוותיה אבל אי לא אתפסינהו בבי דינא לא הוה קני אפילו בבית דין חשוב. תוספות שאנץ.

ולמניומי קשיא מתניתין. פירש רש"י דהא נמי אסמכתא היא הבטחה בעלמא לסמוך שאם לא ימלא את דבריו יתן לו שדה שוה מאתים במנה. אקשיתיה לפרושי הכי מאי דאמרינן בגמרא פרק המקבל התם לא קאמר מילתא יתירתא אלמא כל היכא דליכא מילתא יתירתא לאו אסמכתא היא. וקשיא לי הא דאמרינן לקמן בסמוך ואי אמר ליה קני לגוביינא מי קני אסמכתא היא ופירש רש"י אפותיקי הויא למיגבא מיניה כנגד מעותיה ואפילו הכי אמרינן עלה דאסמכתא היא. וכן נמי קשיא הא דאמרינן גבי מהאי חמרא משמע כנגד מעותיו והויא אסמכתא. ורש"י ז"ל נזהר בזה ופירש שפסק לו דמים ולבסוף אייקר שהרי אמרו לווין על שער שבשוק ומפרש רש"י ז"ל לווין מעות על מנת שאם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני טול פירות כשער של עכשיו וכן הוא יכול לפרש האי דאמרינן אפותיקי הויא למיגבא מיניה שיעור זוזיה כדשויא בשעת מתן מעות והוא שער הזול משום הכי קשיא לן דאפילו אמר קני לגוביינא כדשויה השתא והוקרה לא קני. ועדיין אין דעתי נוחה דכיון דבשעת התנאי אינה שוה יותר אין זו אסמכתא אף על פי שהוקרה כשתמצי לומר שאין אסמכתא אם לא הוקרה לפיכך נראה דכל האומר אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני הרי שדי מכורה לך בשווייה שלא קנה לפי שאין אדם רוצה למכור נכסיו ואפילו ביתר מכדי דמיהן כדאמרינן לענין אונאה אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה והאי דקא בעי התם מילתא יתירא לענין שלומי זוזי הוא שאם לא אמר מילתא יתירתא משלם דדינא הוא דפושע ישלם היזק שלו אבל זבוני נכסיה אפילו ביותר מכדי דמיהם אסמכתא היא והיינו דקסלקא דעתיה דרב פפא דחמרא כיון דלזבוני קאי כזוזי דמי דלאו אסמכתא היא שהוא רוצה למוכרו ואפילו הכי אסקינן דלא קני דהא קחזינן דמתנה עליה ולא בעי לזבוניה. ופירש מאי אפותיקי דקאמר רב פפא דאמר לו לא יהא לך פרעון לומר שאם משכן לו שדהו ואמר לו אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלך ולא הביא לו אף על פי שלא קנה ולכשיביא לו מעותיו חוזרת לו אם בא לסלקו בשומא אינו מסלקו אלא בקרקע זו שעל קרקע זו הוציא מעותיו ולא יהיה לו פרעון בשומא אלא ממנו כדין אפותיקי מפורש שאינו מגבה לו משאר נכסים. ומיהו אם רצה לפרוע לו מעות מסלקו שכן הדין בכל אפותיקי שבעולם ולא פירש רש"י כן. הרמב"ן ז"ל.

בד"ה פטומי מילי כו' אבל אם בתחלת הדברים פתח כו' ונ"מ למ"ד לאו ט"ס כו' עכ"ל אבל לעיל בהך עובדא דתחלת הקנייה היה שלא באחריות ניחא להו כפרש"י אפילו למ"ד אחריות ט"ס הוא וכגון דפריש בהדיא בשטר שלא באחריות אבל לפום דקיימינן השתא אם בתחלת הדברים היה מקנה לו באחריות ודאי דלא היה פרוש בשטר שלא באחריות אלא סתם וליכא נ"מ בהא דקאמרי דלא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור אלא למ"ד לאו ט"ס הוא דלמ"ד ט"ס לא הוה צריך לתנאי זה להבטיחו אאחריות וק"ל:

בד"ה ומניומי אמר כו' אבל לרב נחמן דאמר דאף לאחר מתן מעות קונה הכל לא יתכן טעם זה כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל לרב הונא גופיה בלאחר מתן מעות דקונה מיהת כנגד מעותיו לא יתכן טעם זה כמ"ש התוס' לעיל דכי א"ל נמי קני לגוביינא לא ליקני דאסמכתא הוא כו' ודו"ק:

בא"ד ור"ת תירץ אקושיא דלעיל דלא קשיא דרב הונא כו' עכ"ל וכן הא דהקשו לרב נחמן בלא מניומי נמי קבל מרבה בר אבוה כו' יתורץ בתירוץ ר"ת וכ"ה לשון הגהות אשר"י ור"ת פי' בספר הישר דרב נחמן מקמי דאהדרי' מניומי וטעמא דרב הונא משום דתפיס מלוה גופיה כו' עכ"ל ע"ש וא"ש נמי התרוצי הא דקונה הכא במעכשיו בלא ב"ד חשוב משום דתפיס מלוה גופיה ואפשר דנקטו בדבריהם הכי דר"ל דקושיא דלעיל לא קשיא לרב הונא אבל קושיא האחרונה שהקשו אדפריך מרב נחמן טפי ה"ל לאקשויי מדרב הונא אדרב הונא כו' אינה מתורצת בפי' ר"ת ודו"ק:

בא"ד ולעיל בפ' הזהב דלא קני מוכר הערבון אע"ג דתפיס כו' עכ"ל ר"ל לר' יהודה דאסמכתא לא קניא לא קני מוכר הערבון בחנם אם הלוקח חוזר בו בתנאו אלא ס"ל שיקנה לו במקח כנגד ערבונו אע"ג דהתם נמי תפיס המוכר גופיה ותרצו כיון דבהיפך אם המוכר חוזר בו אין הלוקח נוטל כפליים כתנאו כיון דלא תפיס המוכר נמי לא קני ערבונו דאסמכתא היא דסומך הלוקח ולא גמר ומקני לו אלא כשהוא יקנה כפליים ממנו ודו"ק:

תוס' ד"ה פטומי מילי בעלמא וכו' ונ"מ למ"ד לאו מעות סופר וכו'. ר"ל דאלו למ"ד אחריות ט"ס לא נפקא מיניה דהא אפילו אמרינן דאין בתנאי של המוכר כלום לא יהא כאלו מכר לו סתמא ולא נכתב בשטר שום אחריות דאמרינן אחריות ט"ס הוא ולא דמי לשמעתין דכיון דהוי פטומי מילי אינו חייב באחריות דשאני הכא דכבר מכר לו בפירוש שלא באחריות אבל כשמוכר לו סתמא אמרי' אחריות ט"ס וק"ל:

ד"ה ומניומי אמר אסמכתא לא קני וכו' ומפרש ר"י טעם שווה לשניהם כו' דהכא קני טפי כו' ר"ל והשתא אתי הכל שפיר דאע"ג דבלא מניומי ס"ל לרב נחמן בעלמא אסמכתא לא קני מ"מ בהאי אסמכתא דהכא הוה ס"ל דקני דהיא עדיפא מאסמכתא דעלמא אלא שמניומי החזירו מדבריו עד שאמר דגם אסמכתא דחכא לא קני:

בא"ד וא"א לגרוס כן כדמוכח בפ"ג דנדרים כצ"ל:

בא"ד אם לא יתן עד ג' שנים אבל לרב נחמן וכו' כצ"ל:

בא"ד ולרב נחמן בתר דהדרו מניומי וכו' כצ"ל:

בא"ד ור"ת תירץ אקושיא דלעיל וכו'. נראה דה"ה דבזה נמי מתורץ הקושיא הא' שהקשו התוס' ארב נחמן הא בלא מניומי קבלה רב נחמן בפרק ג"פ מרבה בר אבוה אמר רב דהכא שאני וקני טפי משום דתפיס מלוה גופיה והא דנקט ר"ת בתירוצו רב הונא משום דרב הונא איירי בהדיא במתפיס זכותיה בב"ד כדלעיל:

גמרא אלא מתני' דקתני וכו'. אף לפי מ"ש התוס' דאם בתחלת הדברים כו' [לא הוי פטומי מילי] מ"מ דייק שפיר דאי אתני מי שאין עליו להתנות לא אמרינן פטומי מילי [אף בסוף] דאל"כ מאי דוחקיה דרבא דמוקי סיפא דאמר ליה מדעתיה לוקמי בסוף המכר וכדמשמע פשטא דברייתא מכר לו וכו' ואף בדלא אמר מדעתיה ורישא וסיפא איירי בסוף המכר דאי אמר המוכר לכשיהיה לי וכו' אף בסוף המכר ליכא כאן פטומי מילי ואדעתא דהכי גמר המקח דאין פירוש סוף המקח שכתבו התוס' אחר גמר המכר דא"כ אף כשמתנה המוכר אין בדבריו כלום דאין לאחר גמר המקח כלום אם לא כשנתרצו שניהם והוא דקנו מניה רק תחלת המקח הוא שבתחלת הדברים פתח המוכר וכו' וכמ"ש התוס' וסוף מקח הוא אחר שכבר עמדו על סוף וכו' ונתן המעות ולא כתב השטר וכה"ג וכמ"ש האשר"י וכן לפי האמת איירי כל הברייתא בסוף המקח ורישא דאמר מוכר הוי תנאי גמור ואדעתא דהכי גמר המקח אף שהמוכר לא היה רוצה מלהניח למוכרה [אף לולי התנאי] מ"מ הא סוף סוף אתני הכי קודם גמר המקח וסיפא דאמר לוקח דנעשה כמאן דאמר ליה מדעתיה ולא הוי אלא פטומי מילי ושרי ודייק ר"א שפיר אלו הוי פטומי מילי מאי דוחקיה דרבא דאוקמי בדאמר ליה וכו' [ובתחלה] ולפי זה יכול ג"כ לחלק הברייתא מניה וביה [בלוקח בין מדעתיה בין לשלא מדעתיה] נוח יותר לאוקמי כפשטיה וכמו שאמר לפי האמת [דאיירי בהתנה לבסוף והוי פטומי מילי] ומשני הכי נמי קאמר וזה פירש"י ג"כ בד"ה בדידה כו' ואפילו אמרה קודם לכן ר"ל אף אם אמרה קודם לכן בתחלת הדברים ולא דמיא לממון דאם אמר אף המוכר בתחלת הדברים אני משעבד לך אחריות דמהני דמשעבד נפשיה וכו' משא"כ האשה לא תליא נתינת גט כלום בדידה אם לא אתני הבעל וע"ז אמר מהו דתימא איהו גופיה אדעתא וכו' ולכן אלו אמרה בתחלת הדברים או באופן דליכא פיטום דברים שקבלה עליה בשבועה ה"נ דהוי גט קמ"ל מטעם פטומי מילי וכו' ועיין לקמן (בבא מציעא דף ס"ז ע"ב) בתוס' בד"ה והלכתא וכו' ומ"ש שם וכן בר"ן איתא אמרה והארכתי בזה אף כי בעיני דברים פשוטים כי הרבה מפרשים בע"א. וי"מ [דברי רש"י] ואם לא התנה בשעת נתינה כו' אינו כלום ואפילו אמר מקודם לכן לא מהני דצ"ל בשעת נתינה ולא נהירא ועיין:
והאשר"י גריס [לעיל] סיפא דאמר ליה מדעתי כו' פירוש שהתנה עמו להחזיר לו אלא שאמר מדעתי שיש לי עתה אבל אם ישתנה דעתי ולא ארצה להחזירם לך איני מחויב להחזירם אבל אם אמר באותה שעה אם יעלה בדעתי להחזירם לך רצונו לומר כפירש"י זה לא יתכן דאין זה קרוי תנאי ולא דמיא זה לרישא וק"ל:
ומ"ש אח"כ [בקושיא דר"א ותירוצו] הוא הכל על דרך שכתבתי בשם התוס' ומ"ש בהגהות אשר"י הוא פירוש ר"ח מפרש בענין אחר סיפא שמכר לו מכירה גמורה וכו' והוא דקנו מניה וה"ה קודם גמר מכירה אף בלא קנין אפשר ואין נ"מ לדינא ביניהם ועיין בר"ן מבואר הכל היטב ז"ל סיפא דאמר מדעתיה כלומר כו' וראוי לפרש כו' האי גברא דזבין כו' והוי ס"ד דר"א למימר הכי כיון דעדיין לא נגמר המקח כדאמרי' לאו פטומי מילי הוא ומשני נעשה וכו' וכדפירשתי כיון דאין המוכר חולט הדבר מפיו לחזקו ודאי לא סמך ביה וכפטומי מילי נינהו עכ"ל. עוד כתב האי שכ"מ כו' ומיירי שהגט נכתב ומסרו לשליח ליתנו לה ועדיין לא נתן בשאמרה היא כן וכדאמרינן מהו דתימא איהו כו' דמשמע דעדיין לא נתן לה וקמ"ל רב זביד שאז היה לו לחזק הדברים ולומר על דעת כן אני נותן וכשלא אמר כן לקח דבריו לפטומי מילי בלבד ואא"כ הביא פירש"י שבד"ה בדידה תליא וכתב זהו לשון פירש"י ז"ל וצ"ע אם אמרה קודם כתיבה אי אמרי' אדעתא דידה קא גמר ויהיב דהשתא לא שייך למימר פטומי מילי בעלמא לפי הטעם שכתבתי בתחלה בשם המפרשים עכ"ל ונ"ל דהמספקא ליה [לפי הקמ"ל] אי הוי תנאי כדמשמע מפשטא דסוגיא לפירש"י וכמ"ש אי אפשר דבגט אין חילוק בין מעיקרא לבסוף דבשלמא מכירה אי אמר המוכר בתחלה ומחייב עצמו אדעתא דהכי זבין מניה משא"כ לענין גט דמתגרשה בע"כ דאף מתחלה מיקרי פטומי אלא היכא שנשבעה וכפירש"י אז אמרינן דאדעתא דידה קא יהיב ודו"ק:
ובטור ח"מ סי' ר"ז כתב וז"ל מכר לו קרקע והתנה המוכר שיחזירנה לו כשיהיה לו מעות צריך להחזיר לו כשיביא לו מעותיו לפיכך אסור ללוקח לאכול הפירות דהו"ל הנך זוזי בהלואה גביה אבל אם אמר לוקח מעצמו אחזירנה לך כשתרצה או לאחר שהתנה עליו המוכר השיב הלוקח כן אעשה אם לא תשתנה דעתי אבל אם תשתנה וכו' אינו מתחייב להחזירה ואין כאן תנאי לפיכך יכול הלוקח לאכול הפירות שאף אם יחזירנו לו אח"כ הוי כמוכר לו מעתה לשון הרמב"ם ז"ל מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו כשיהיה לך מעות תביאם ואני אחזיר לך הקרקע ה"ז תנאי גמור והלוקח אוכל פירות ואין זה אבק רבית שהרי מדעתו חייב את עצמו לתנאי זה ע"כ ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א"כ היאך יאכל הפירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל עכ"ל הטור. ודברי הרמב"ם נראה פשוט לאחר גמר המקח ובדקני מניה וכר"ח בהגהות אשר"י [וכ"כ הב"י] אבל לפרש סיפא דברייתא באופן זה הוא דחוק דלמה ליה לרבא לאוקמי לאחר גמר המקח דלא כרישא ועיין אבל הכסף משנה מפרשו אף לפני גמר מקח ועיין בסמ"ע סי' ר"ז הביאו:

ברש"י בד"ה בדידה וכו'. כתבתי לעיל:

ברש"י בד"ה בשעת מתן מעות כו' אין בדבריו כלום. אינו מדויק:

בתוס' בד"ה פטומי וכו'. דיני דבור זה ארוכים בפוסקים ויש איזה תשובות בידי מדברים בזה:

בתוס' בד"ה קמ"ל וכו' אם מתי וכו'. והשכ"מ דהכא אפשר שלא ידע הדין ליתן על תנאי:

בתוס' בד"ה אחר מתן מעות כו' ואע"ג דלעיל בפרק הזהב כו'. לכאורה אין זה תלוי בקושיתם דהא הגמרא מקשה בסמוך מי קאמר ליה קני וכו' ועיין:

בא"ד התם לפי שנותן ערבון לקנות כנגדו כו'. אף שבין לפירש"י ותוס' לעיל עכ"פ ערבוני יקון פירושו יותר מכדי ערבון היינו אם תחזור בך אבל נתינת הערבון לקנות כנגדו עד שיביא שאר מעותיו וק"ל:

בתוס' בד"ה מניומי אמר כו' וא"ת בלא מניומי וכו' מיהו יש ספרים דגרסי וכו'. וקודם דהדריה מניומי אמרה אבל לגירסא דאין הלכה לא יתכן לומר דלאחר דהדריה מניומי אמרה דהאי משום רבותיו אמרה ועיין באשר"י:

בא"ד ומיהו לרב הונא כו' אבל לר"נ כו'. ולא מסתבר להו לומר דרבה בר אבוה אהדריה מלאחר מתן מעות אבל למה דהדר אמר ר"נ אפילו בשעת מתן מעות לא קנה ולא כלום אהדרי מניומי דלא משמע הכי מדלא קאמר בלשונו רבה בר אבוה אהדריה מהא ועיין ויש מקשין הא אף לר"ה לא ניחא דהא ס"ל לאחר מתן מעות קני מיהת נגד מעותיו [ולכאורה י"ל דהך טעמא דהכא עדיפא שייכא גם בלאחר מתן מעות] אך נראה מדלא קאמרי לעיל סוף הדבור לאחר מתן מעות כו' דבלאחר מתן מעות דהכא עדיפא מטעם שמפרשו בסמוך רק תלי זה בכיון דבשעת מתן מעות כו'. מיהו זה בלי טעם [דמ"מ אמאי מהני בלאחר מתן מעות אלא ודאי דכוונתם דגם לאחר מתן מעות דהכא עדיפא מטעם שמפרשו בסמוך] והוצרכו לתלות זה בזה [ולא כתבו משום דהך עדיפא] משום דהא הגמרא מקשה בסמוך זה לקושיא [ואי אמר קני כו' אסמכתא הוא] משום דר"ה ס"ל דהך אסמכתא עדיפא בלא"ה בע"כ דהא בשעת מתן מעות כו':

בא"ד וא"ת בפ"ד דנדרים כו' יש מקשין דהא מעיקרא כד אקשי ועוד קשה דמאי פריך כו'. דתקשי בלא"ה ר"ה מניה וביה אמאי בשעת מתן מעות קנה הכל ולאחר וכו' לא קנה אלא כנגד מעותיו ע"כ משום דבשעת מעשה עדיפא טפי ומדמי הא דליבטלי זכוותא לשעת מעשה וע"ז תירצו דאסמכתא דהכא עדיפא טפי וכו' וא"כ מאי מקשו הכא וק"ל:

בא"ד ור"ת תירץ אקושיא דלעיל דלא קשיא דר"ה וכו'. קושיא הראשונה נמי מיתרצא בהכי וכן הא דלקושטא מהני הכא אסמכתא במעכשיו לחודא וק"ל רק קושיא אחרונה [דטפי הו"ל למיפרך דר"ה אדר"ה] לא מתורצת ואפשר שלא כתבו [אקושיא] דלעיל רק לר"ה לאפוקי קושיא אחרת לר"ה לא יתורץ:
בסה"ד ולעיל בפרק הזהב כו'. עיין במהר"ש יצ"ו בזה ובח"מ סי' ר"ז בב"י האריך בדינים אלו:

רש"י בד"ה בדידה קיימא. ואפי' אמר קודם לכן. בנ"י וברש"י שם איתא אמרה ע"ש:

תד"ה ומניומי. כדמוכח בפ' ארבעה נדרים. ר"ל בפ' שהתחלתו ד' נדרים וכן בסה"ד כ' וא"ת דבפ"ד נדרים וכ"ה ברא"ש וזה מצוי לרוב בדבריהם ובשאר גדולי הראשונים לסמן אה"פ בראשיתו וכ"כ לקמן פ' השותפין וההגהה שבגליון טעותא היא שוב ראיתי שההגהה זו מקורה ממהר"ם ושגיאות מ"י:

גמ' כיון דלוקח בעי לאתנויי. עיין כתובות דף פג ע"א תוס' ד"ה כדרב כהנא:

פטומי מילי בעלמא הוא. הרמב"ם לא הביא כלל מהך דפטומי ונ"ל משום שכ' הרא"ש פ' מי שאחזו דשמעתין אזלא כמ"ד לא בעי' תנאי כפול ע"ש רצונו דאי כפלי' לתנאי לא יתכן לומר פטומי מילי וא"כ למאי דקי"ל בעי' תנאי כפול ליתא להך דינא ובזה ניחא לי מ"ש רמב"ם פי"א ממכירה דכשהלוקח התנה שיחזירהו לו ואמר כן מדעת עצמו מבלי שאלת המוכר ממנו אז אע"פ שהתנאי קיים כגון שקנו ממנו או שאמר כן בהתחלת המכירה מ"מ מותר ללוקח לאכול פירות ע"ש כי כן פי' בכ"מ וסברא נכונה היא מ"מ נ"ל דהרמב"ם מפרש הסוגי' כפרש"י ממש אלא דלא מייתי לי' הך דינא משום דאזלא כמ"ד לא בעי' תנאי כפול והוא ס"ל בעי' תנאי כפול ע"כ השמיט דברי הש"ס וכ' דין אחר במקומו דהש"ס מיירי כשעמדו על הסוף למכור ואח"כ התנה שאז נעשה כאומר לו מדעת' והרמב"ם מיירי בתחלת המכירה שאז התנאי קיים ואפ"ה אוכל פירות כיון שהמוכר לא התחיל כ"א הלוקח אמר כן מדעתו וק"ל:

שלא באחריות. פרש"י שפי' לו כן דאל"ה הא קי"ל כשמואל דאמר אחרי' ט"ס ותמה מהרמשי"ף הא לעיל מבואר דלא אמרה שמואל אלא בהלואה דלא שדי אינש זוזי בכדי אבל במו"מ אחרי' לאו ט"ס דעביד אינש דזבין ארעא ליומ' ע"ש. והנה נראה דט"ס הוא ברש"י וכצ"ל דקי"ל כרבא לעיל ט"ו ב' דס"ל אחרי' ט"ס בין בשטרי הלואה בין בשטרי מו"מ ע"ש:

וע"ד פלפול י"ל דמסברא שאמר שמואל במו"מ לאו ט"ס משום דעביד אינש דזבין ארעא ליומ' היינו אי שומא לא הדר' נמצא אפי' אם יחזור לו מעות' מ"מ קרקע אינה חוזרת לעולם מש"ה שדי הני זוזי משום יומא חד שאכל פירות קרקע אבל אה"נ אי הוה סביר' ליה לשמואל שומא הדרא נמצא שע"י האחריות יוחזר לו הקרקע עצמה זה אינו מוחל הלוקח משום אכילת פירות זמן מועט והנה אנן הכא לאמימר קיימינן דס"ל לעיל ל"ה א' שומא הדר' לעולם ואליב' מודה שמואל דאפי' במו"מ אחריות ט"ס וק"ל:

הלוהו על שדהו. היינו שהמלוה אומר כן ויראה דבאמירת המלוה לא מיחזי כל כך שרוצה להסמיכו על דבריו דוקא באמירת הלוה שייך שרוצה להסמיך המלוה על דבריו על כן אמר מילתא יתירתא מה שאינו כן באמירת המלוה אדרבא איכא סברת תו' שע"מ כן נותן מעותיו ולא שייך אסמכתא כולי האי ומיהו עובדא דביתוס משמע שהוא היה הלוה כמוכח לעיל בבריתא שהוא עשה שדהו מכר והכא משמע שהוא התנה ולא המלוה ועל ב' גווני אלו מסקי' דאסמכתא לא קני' אלא במעכשיו. וזה נ"ל כוונת רמב"ם פ"ו ממלוה שכתב שאם אמר הלוקח אם לא תתן לי מכאן ועד ג' שנים יהיה שלי הוה אסמכתא ואם אמר המוכר מעכשיו יהי' שלך מועיל ותמה הלח"מ מ"ט פתח בלוקח וסיים במוכר ולהנ"ל רבותא קמ"ל אפי' אמרו המלוה שהוא הלוקח מ"מ אית בי' משום אסמכתא ובסיפא קמ"ל דבמעכשיו מועיל אפי' אמרה הלוה המוכר:

ועי' בריב"ש סי' של"ה שהק' על הרשב"א בת' שכ' דהלוהו על שדהו אסור לכתחלה לעשות כן משום הערמה ע"ש והק' ריב"ש א"כ איך עשה כן ביתוס עפ"י חכמים אע"כ לא שייך הערמה בקונס עצמו ונ"ל גם בזה יש לחלק בין אמרו לוה לאמרו מלוה והרשב"א לא אמרו אלא ארישא באומרו מלוה דמחזי כמערים לתבוע בפיו אגר נטר דיליה אע"ג דבאמת לא הוה אגר נטר מטעם שכ' הריא"ן מיגאש במשנת מי שפרע מקצת חובו מ"מ מיחזי כהערמה אבל ביתוס שאמרו הלוה אז נראה לעין כל שאומרו כקונס עצמו כדי להסמיך המלוה על דבריו בזה מודה רשב"א לסברת ריב"ש כיון דזוזי יהיב ושדה שקיל שרי' נמצא לפ"ז יש כאן ב' דינים אי זוזי יהיב וזוזי שקיל כמו פורע מקצת חובו כו' הוה הערמה לעולם אפי' אומרו הלוה ואי זוזי יהיב ופירי שקיל או פירי יהיב וזוזי שקיל כעובדא דהריב"ש אזי יש חילוק באומרו הלוה לא מחזי כהערמה משום דדעתו להסמיכו עליו וקנס בעלמא הוא וכן נראה לכל משא"כ כשאמרו לוה ואולי לזה דקדקה המשנה וכך הי' ביתוס עושה עפ"י חכמים ר"ל שחכמים למדו לו שהוא יעשה כן ולא המלוה:

אם אי אתה נותן לי. כתב בש"מ דהרמ"ה סבירא ליה אתה ולא יורשיך לי ולא ליורשי וריטב"א סבירא ליה כיון דאינו אלא קנס אין כאן קפידא כיון שפורע קודם שמגיע זמנו אינו ראוי לקנוס ולא דמי לגט דהוה קפידא דבעל שתתן לי דוקא מאתים זוז ולא ליורשי ולא עוד אלא דמיתה הוה אונס ורחמנא פטרי' דדוקא גבי גיטין אמרי' אין אונס משום צניע' ופרוצות ע"ש נ"ל דהאי ולא עוד איננו תי' חדש לחלק בין הכא לדגיטין דז"א דאי נימא גם הכא קפיד לי ולא ליורשי א"כ מאי טענת אונס איכא כיון שהתנה בפיר' על האונס שוב לא יועיל לו הטענה שהרי התנה עליו מעיקרא אע"כ דאכתי סברתו הראשונה קיימת שלא הקפיד על ככה ואינו כמפרש והתנה על האונס אלא שלא תאמר נהי שאין קפידא מ"מ לא נתקיים התנאי שהרי משמעו' לי הוא לי ממש לזה כ' כיון שעכ"פ לא התנה בפי' ה"ל טענת אונס טענה טובה כנלע"ד:

לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו. הק' הראשוני' במה יקנה בלא כסף דבקנין סודר לא קנה כיון דהשתא מיירי בלא מעכשיו והדר' סודר' למרי' ולע"ד הי' נ"ל דודאי מעולם לא שמענו בשום קנין בעולם שיאמר אדם מעכשיו ואפ"ה מועיל משום דסתמי' מעכשיו דאל"ה הרי הדר' סודר' למרי' וה"ל חוכא בעלמא ואין אדם מחייך בחברו ומוציא דבריו לבטלה והשתא לפ"ז לעולם מיירי הכי בק"ס ומיהו אי לאו דאסמכת' קני' והוה אמרי' באסמכת' אין כוונתו אלא להסמיכו ולהטעותו שישמע לו ויעשה רצונו א"כ גם הקנין לא הוה מעכשיו דהרי לא אמר כן להדיא ומה שאנו מוכיחי' שכוונתו מעכשיו דאל"ה יהי' דבריו לבטלה ולחוכא הרי זה כל כוונתו מש"ה מסקי' בדאמר מעכשיו אבל לפי ר"ה דהכא דאסמכתא דהכא קני' ולא אמרו רק להסמי' ולהטעות חברו א"כ ממילא הקנין סתם ה"ל כאומר מעכשיו וסברא זו ממש אמרה הר"ן בנדרי' ע"ש. ולזה כיוון גם הרמב"ם פי"א ממכירה ה"ז שהצריך מעכשיו בקנין דאסמכתא ונדחק הכ"מ ע"ש ולע"ד נראה פשוט כמו שכתבתי. ואמנם הראב"ד תי' על ק' הנ"ל דהכא שהלוקח שהוא המלוה הוא תפוס ועומד בקרקעו מועיל קנין במלוה לכ"ע וצע"ק דקי"ל קרקע בחזקת בעלי' קיימ' לקמן ק"י ויש לחלק וק"ל:

אמנם בס' ת"ח ופ"י תי' דבשטר מיירי והשטר קיים עדיין ביומא דמשלם תלת שני ואז נגמר קנינו ע"ש ובזה הבנתי מ"ש קרעי' ר' יהודה לשטרי' וק' הא ר"נ מומחה לרבי' הי' והאי טעות איננו טעות ברור דהרי איכא ר' יוחנן דפסק כר' יוסי אסמכתא קני' וא"כ איך אהדר עובדא דר"נ והא"ש בודאי אי כבר נעשה מעשה שהי' הקרקע מכורה להמלוה תו לא הי' מועיל קריעת השטר אך ר' יהודה קרעי' בתוך ג' כדי שלא יהיה קיים ביומא דמשלם תלת שני ויקנה להמלוה ואז לא יכול לקורעו שוב שכבר נעשה מעשה כר"ן ע"כ קרעי' ונראה דלא הודיעוהו לר"נ עד אחר ג' שנים דאל"ה היה כותב שטר אחר אך כיון שכבר עבר ההוא יומא ולא היה השטר בעולם ור' יהודה לאו דרדקי הוא אלא גברא רב' וחזא טעמא דנראה לו אין הלכה כר' יוסי וכבר עבד עובדא כשמעתי' למיקרעי' לשטרא שלא יקנה המלוה א"כ אין יכולת בר"נ למיהדר עובדא וללישנא בתרא נ"ל דס"ל לר"נ כתי' הראב"ד אע"ג דאין השטר בעולם מ"מ כבר קנאו במלוה דס"ל או כהרמב"ם דקונין קרקע במלוה או כהראב"ד דלענין זה מועיל תפיסתו של המלוה למיקני' במלוה וא"כ רב יהודה שלא ס"ל הכי ה"ל לגבי' כדרדקי דהלכתא כר"נ בדינא וק"ל:

לא קנה אלא כנגד מעותיו. פרש"י אין בדבריו כלום נתכוון למ"ש תו' דבשמעתין לא קנה אפי' נגד מעותיו רק שאם היה אומר קני לגובייתא היה קונה אבל באמת לא אמר הכי וא"כ אין בדבריו כלום ומה שהק' תו' הא אכתי הוה אסמכתא י"ל דהנה מ"ש תו' בשמעתין ד"ה ואי אמר כו' דמש"ה הוה אסמכתא דגזים דאין אדם מוכר קרקעותיו ברצון צריך תבלין דעכ"פ אפי' בלא שום תנאי אי הי' מגיע הזמן ואין לו לפרוע יגבה א' מקרקעותיו וא"כ לא הועיל התנאי קני לגוביינא אלא לברר לו איזה קרקע יגבה וזה אינו גיזום וי"ל דקי"ל ממארי רשותך פארי אפרע ואפי' סובין ישלם לו וא"כ נהי דאין לו ממון לפרוע מ"מ יכול להגבותו שארי מטלטלין ואין אדם מוכר קרקעותיו ברצון וא"כ כ"ז להלכתא אך ר"ה ס"ל או כסף או מיטב קרקע ובר"פ המוכר פירות ס"ל לרשב"ם דגם בפרעון חוב ס"ל לר"ה הכי נמצא לר"ה אין כאן גיזום ולא הוה אסמכתא במה שאמר קני לגוביינא ודוקא לר"פ פריך הש"ס לקמן דהוה אסמכתא דר"פ ור"ה בדר"י ס"ל כל מילי מיטב הוא ועתו' ב"ק ט' א' ד"ה ר"ה כו' וק"ל:

אב"א מתני' ר' יוסי היא כו'. צ"ע הא הך עובדא דביתוס מייתי לי' ר"י לעיל ס"ג א' ור"י הא ס"ל אסמכתא לא קני' ואולי י"ל להפוסקים דס"ל דב"ד חשוב כב"ד דר' אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא מהני קנין אסמכתא לכ"ע א"כ הו"מ הש"ס לשנויי הכא מתני' שעשה עפ"י חכמים שאני אלא שהק' מהרישא דהלוהו על שדהו שלא הוזכרו חכמים וא"כ ר"י לעיל דמייתי רק עובדא דביתוס וגם דקדק לומר עפ"י ראב"ע שהיה נשיא בדורו ואלים לאפקועי ממונא וקונה אסמכתא:

אמנם לדעת הגאון והרי"ף והרמב"ם דס"ל אין ב"ד חשוב מועיל בדברים שבין אדם לחבירו מה שאינו נוגע לב"ד כמבואר הכל בר"ן פ' ד' נדרים הדק"ל ונראה מזה ראי' ברורה להרמב"ם דס"ל במאי דתפיס בי' הקונה לא שייך אסמכתא ורשב"א הק' מהלוהו על שדהו דמתני' דתפיס בי' לוקח ואפ"ה מקשה ש"ס מיני' וכ' ה"ה דרמב"ן ס"ל הואיל דמוכר אוכל פירות לא מקרי תפוס והנה כ"ז למאי דקי"ל צ"א בריבית אסור ואפי' ע"מ להחזיר נמי אסור א"כ מיירי מתני' שהמוכר אוכל פירות ושפיר הק' ומוקי לי' כר' יוסי או במעכשיו אבל לר' יהודה דמייתי הך דביתוס לק"מ הא הוה אסמכתא דהא איהו ס"ל לוקח אוכל פירות הוה וה"ל לוקח תפוס ובתפוס לא שייך אסמכתא

ובזה ניחא הא דקאמר ר' יהודה בפשיטות ולוקח אוכל פירות הוה והרי קמן דרבנן פליגי ואמרי משם ראי' מוכר אוכל פירות הוה ולא לוקח ולפי הנ"ל ניחא דלטעמי' דר' יהודה דאסמכתא לא קניא ע"כ לוקח אוכל פירות הוה דאל"ה לא הוה קני'

ומיהו למסקנא דמעכשיו מועיל א"כ י"ל עובדא דביתוס במעכשיו הוה ואפ"ה א"ש דלפמ"ש רש"י לקמן דלמ"ד צ"א בריבית אסור משלשי' הפירות ויבואר לקמן אי"ה א"כ י"ל ידוע היה לר' יהודה וחכמי' דהתם לא שילשו הפירות וא"כ סבר ר"י ע"כ הלוקח אכלום דאי המוכר ה"ל אסמכתא דאין מעכשיו מועיל אלא כשיסלק המוכר עצמו וישלש הפירות או הלוקח אכלום אבל כל זמן שהמוכר עושה בו כאדם העושה בתוך שלו מה יועיל מעכשיו וכיון דביתוס לא השליש הפירות א"כ ע"כ הלוקח אכלום ורבנן דר' יהודה היינו ר' יוסי דאסמכתא קני' א"כ י"ל המוכר אכלום ויבואר עוד לקמן אי"ה. והראשונים הק' לדעת רמב"ם הא ע"כ מי שפרע מקצת חובו ע"כ לאו בפרעון יהיב דא"כ איך יחזור לו שטרו הא נמחל חצי שיעבודו וע"כ במתנה יהבי' ואפ"ה אמרי' בי' אסמכתא לא קני' מיהו בפי' הרא"ש בנדרים מבואר דאע"ג דנמחל שיעבודו מ"מ מבני חרי גבי בי' אבל ממשעבדי לא אפי' החצי שלא נפרע דגזרי' שמא יגבה כולו ממשעבדי דקי"ל כר' יוחנן לקמן ע"ב א' דגזיר כה"ג. ועמ"ש שם הרא"ש עוד דקני לי' במסירה וחזר ודחי דאותי' בעי' כתיבה עם המסירה צע"ג הא בשטר שנכתב על שמו לא בעי כתיבה ומסירה כמ"ש הרא"ש בעצמו ר"פ הספינה ע"ש:

והנה גם בכ"מ כ' תי' זה אלא שכ' דס"ל לרמב"ם כמרדכי דעידי מסירה כרת' וחוזר ומוסר בפני ע"מ מחדש וגובה בו מבני חרי וצ"ע לגבות מבני חרי לאיזה צורך הצריך ע"מ הרי הרא"ש לא הזכיר עידי מסירה ואפ"ה כ' שגובה מבני חרי וי"ל משום דכ"מ נ"ל דוחק לומר כהרא"ש שכל השטר יגבה רק מבני חרי דאטו בשופטני עסקי' שהמלוה יפסיד השיעבוד שלו עכס"ל בודאי בלא ע"מ שאין כאן שיעבוד כלל על החצי שכבר פרע א"כ ממילא לא יגבה גם אידך ממשעבדי גזירה שמא יגבה כולו אך כשמסרו בפני ע"מ א"כ מדינא חזר השיעבוד למקומו והיה ראוי שיגבה כולו ממשעבדי אלא משום שהחצי שכבר נפרע ה"ל מוקדם ואינו גובה ממשעבדי אפי' מזמן שני משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון וא"כ עכ"פ החצי גובה ממשעבדי דליכא למגזר אטו אידך חציו כיון דהיא גופי' גזירה שמא יגבה מזמן ראשון וכולי האי לא גזרי':

ובזה מיושב מה שצלע"ג על הכ"מ דהא ר' יהודה מיירי במתני' דפורע מקצת חובו ואיהו ס"ל פ"ק דגיטין ד' א' דבעי' עידי חתימה וע"מ ע"ש ואע"ג דכ' תו' שם ג' ב' ד"ה דתנן כו' דהיינו לר"ל אבל לר"י אין הכרח דס"ל לר"י ע"ח כרתי מ"מ לר"ל מיהו הכי איתא וא"כ לר"ל ק' מתני' דמי שפרע מקצת חובו הא ה"ל נמחל שיעבודו ואין לומר דמסר בפני ע"מ הא לר' יהודה ע"ח כרתי וע"כ שנתן המקצת במתנה ואפ"ה שייך אסמכתא וק' לרמב"ם דאהא לא פליג ר' יוחנן ולפי הנ"ל ניחא דממ"נ לר"ל הא ס"ל לקמן ע"ב א' לא גזרי' זמן ראשון אטו זמן שני א"כ הה"נ לא גזרי' החצי שלא נפרע אטו החצי שנפרע כבר א"כ י"ל אפי' בלא ע"מ כלל גובה החצי ממשעבדי וחצי מב"ח ולא הוצרך כ"מ ע"מ אלא לר' יוחנן דגזר ולדידי' ס"ל לר"י ע"מ לחוד כרתי בלא ע"ח עי' כי הקצרתי:

בתוספות בד"ה פטומי מילי דוקא הכא שכבר עמדו כו' אבל היכא דבתחלת הדברים כו' עכ"ל. ואין להקשות דא"כ מאי מדייק רב אשי בסמוך ממילתא דרבא טעמא דא"ל מדעתיה הא לא אמר מדעתי' לא אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא ומאי קושי' דלמא אה"נ דרבא מוקי לסיפא שאמר הלוקח בתחלת המקח מכור לי שדך ואם יהא לך מעות אחזירם לך מדעתי ואמרינן דשרי דכיון דאמר מדעתי לא סמך המוכר עליה להחשיבו תנאי גמור משא"כ אי לא אמר מדעתי הוי אסור בכה"ג דכיון שפתח הלוקח לא נתכוון המוכר ג"כ למכור אלא בזה הענין והוי אסור כמו ברישא אלא דאפ"ה מדייק ר' אשי שפיר דקשי' ליה מאי דוחקי' דרבא לאוקמי סיפא דמתני' מדעתי' ותיפוק ליה דבלא"ה א"ש שכבר נתרצו למכור תחלה בלא תנאי ואח"כ נתרצה הלוקח ואמר לכשיהיו לך מעות אחזירם לך דלא הוי אלא פטומי מילי ומשני דבאמת מוקי רבא בכה"ג וק"ל:

בגמרא נעשה כמאן דא"ל מדעתי' איתמר. עיין בהגה' אשר"י שכ' בשם רבינו חננאל דלמסקנא דשמעתין איירי בסיפא שא"ל לכשיהיו לך מעות אחזירם לך שאמר הלוקח לאחר שזכה במקחו ואיירי שקנו מן הלוקח בקנין ע"ז דאל"כ ה"ל מילי בעלמא וכ"כ הכ"מ ובב"י סי' ר"ז במשמעות לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בדין הסיפא שהתנאי קיים והלוקח אוכל פירות וע"כ איירי נמי בכה"ג שהתנה כן אחר גמר המקח ובקנין סודר ובזה נתיישב תמיהת הטור על הרמב"ם ז"ל. אלא דאכתי יש לדקדק דא"כ ע"כ היינו במעכשיו דאי א"ל שיקנה בקנין לאחר זמן הא בהאי שעתא הדר סודרא למריה אע"כ דא"ל לכשיהיו לך מעות ותחזירם לי תקנה מעכשיו ובלא"ה קי"ל דסתם קנין כמעכשיו הוא וא"כ קשה אכתי היאך קתני בסיפא מותר והיינו ע"כ שהלוקח אוכל פירות והיאך אפשר לומר כן דהא אמרינן לעיל בדא"ל מעכשיו קני לכי מייתית זוזי אסור ללוקח ולמוכר לאכול פירות ויש ליישב ודו"ק:

בתוספות בד"ה קמ"ל עיין באריכות בתשובת מהר"ם מלובלין סימן קכ"ב:

בגמרא אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל. מלשון הסוגיא משמע בפשיטות דרב הונא ורב נחמן איירי בדלא א"ל מעכשיו וקשיא לי דא"כ אין כאן צד מכר כלל תוך שלש שהרי אף אם לא יקיים התנאי אינו מוכרה לו אלא לאחר שלש אבל בתוך שלש המוכר אוכל פירות כרבנן דר' יהודה דאמרי להדיא לעיל בברייתא בעובדא דבייתוס בן זונין מוכר אוכל פירות היה ואם כן אמאי אמר רב הונא ור"נ קנה הכל נהי דליכא אסמכתא אפ"ה ליתסר משום ריבית שמוכר לו בפחות משווייו בפרעון חובו ואנן קי"ל המלוה את חבירו לא ישכור ביתו בפחות כדתנינן לעיל במשנה וכ"ש למכור בפחות כמו שהסכימו הפוסקים הובא בספר כנסת הגדולה י"ד סימן קס"ו ע"ש ומכ"ש הכא שנותן לו בפרעון חובו וליכא למימר דשאני הכא שאין הריבית ניכר משום דאין אונאה לקרקעות דא"כ אמאי אמרינן לא ישכור ממנו בפחות הא בשכירות קרקע נמי אין אונאה אע"כ דאפ"ה אסור משום ריבית ומה שפירשו התוספות לעיל סוף ד"ה לא תמכרם אלא לי בדמים הללו כו' וז"ל ואפילו למאן דמוקי לה בלא מעכשיו מ"מ התם הלוה היה יכול למכור מן השדה לאחר כנגד חובו וליקח לעצמו המותר כו' אינו עושה משום ריבית אלא מילתא בעלמא הוא דעביד לוה גביה שמוחל לו בחנם עכ"ל לכאורה זה התירוץ אינו מספיק אלא על קושייתם למימר דלא דמי לההיא דבדמים הללו אבל מההיא דלא ישכור ממנו בפחות אכתי קשיא דבכל ענין משמע דאסור אפילו לא התנה בשעת הלואה לשכור ממנו בפחות וא"כ התם נמי נימא דכיון שלא התנה על זה מילתא בעלמא הוא דעביד גביה אע"כ דאפ"ה אסור. מיהו נ"ל דשאני הכא שמתחייב עצמו כן בדרך קנס אם לא אפרע לך עד ג' שנים יהא המותר בדמי שויה שלך דרך קנס וכה"ג שרי דאף דלשיטת הפוסקים כל ריבית דרך קנס נהי דליכא ריבית לא מדאורייתא ולא מדרבנן אפ"ה אסור משום הערמת ריבית כדאיתא בש"ע י"ד סימן קע"ז מכל מקום הא אסקינן שם דהיינו דוקא כשנותן לו מעות בסוף אבל פירות שרי וה"נ דכוותיה דקשקיל דמי ויהיב קרקע ביתר משוויו דרך קנס ואפשר שמכאן הוציאו הפוסקים דין זה ואפשר שזה כוונת התוספות לעיל אלא דמלשון הרא"ש שם לא משמע כן. והנה אחר העיון מצאתי את שאהבה נפשי בתשובת הריב"ש סימן של"ה שהרגיש בכל מה שכתבתי ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לכל דבריו של גדול כמותו. ועי"ל דשאני הכא דאע"ג דלא מקנה ליה מעכשיו בגוף הקרקע מידי אלא לאחר ג' מ"מ כיון דתוך שלש נמי משכנתא היא ומעיקרא כי אתא לידיה בתורת משכנתא הוי כמכורה לו מאותה שעה לעינין ריבית כמ"ש התוספות לעיל בד"ה לא ישכור ממנו בפחות דמה"ט גופא שרי משכנתא בנכייתא אפילו בדבר מעט ולא מיתסר משום לא ישכור בפחות ע"ש וא"כ כ"ש הכא דאפילו לצד א' בריבית לא דמי דהא ספק ספיקא היא חדא שמא יפדה תוך שלש ואף אם לא יפדה תוך שלש שמא יוזלו קרקעות בתוך כך ולא יעלה יותר מדמי ההלואה וא"כ הכא דלא הוי הלוואה גמורה כמו שכתבו התוספות מהא דאמרינן לעיל על משכנתא אינהו בתורת זביני אתו לידייהו אפשר שהתירו חכמים בכה"ג כמו שהקילו מטעם זה לענין נכייתא כן נ"ל ודו"ק:

שם רב נחמן אמר אפילו לאחר מתן מעות קנה הכל. והקשה בספר תורת חיים וז"ל וא"ת כיון שאין שם קנין ולא שעת מתן מעות במאי קנה הא קי"ל אין אדם קונה בדברים בעלמא ותירץ דאיירי שכתב לו שטר ע"ז כו' עכ"ל ע"ש. ולכאורה נ"ל דבריו מוכרחין שא"א לקנות בשום ענין בכה"ג אלא בשטר דווקא ואדרבא נ"ל להוסיף על דבריו דאפילו היה שם קנין אינו מועיל כיון דר"ה ור"נ איירי שלא הקנה לו מעכשיו כלום כדמוכח בשמעתין וא"כ שאינו רוצה להקנות לו אלא לאחר שלש שנים הקנין דתוך שלש לא מהני מידי דהא כי מטא שעתא למיקני לאחר ג' בההיא שעתא הדר סודרא למרי' דהא הכא קי"ל בפשיטות דמאן דמקני לחבריה בקנין סודר וא"ל קני לאחר שלשים יום לא מהני מידי אם לא שאמר ליה קני מעכשיו ולאחר שלשים והכא איירי בדלא א"ל מעכשיו ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוספות בזה. ועוד נ"ל לכאורה דאף בשעת מתן מעות נמי לא מהני אלא כשכותב לו בשטר דאע"ג דבקנין כסף קי"ל דמהני אפילו א"ל קני לאחר שלשים יום כמ"ש התוספות ביבמות דף צ"ג ע"ש שהוציאו כן מדין הקידושין דאמרינן ריש פרק האומר דמקודשת אפילו נתאכלו או נאבדו המעות משום דהני מעות לאו למלוה דמי ולאו לפקדון דמי כו' ע"ש מ"מ נ"ל דשאני התם שמסר לה המעות מעיקרא בתורת קידושין ובכה"ג מהני במקח וממכר אם מסר לו מעיקרא המעות בתורת מקח גמור כדי לקנות לאחר שלשים יום משא"כ הכא שנתן לו המעות בתורת הלואה גמורה עד שלש שנים שניתן להוצאה ולשלם לו אחרים תחתיהם אלא שמתנה אם לא ישלם עד ג' שנים יהא השדה מכורה לו מאותו הזמן ואילך דהא לא א"ל מעכשיו וא"כ בההוא שעתא ה"ל המעות מלוה שאין קונין בו וזה נ"ל ברור. וא"כ ע"כ א"א לאוקמי האי מילתא בין בשעת מתן מעות ובין לאחר מתן מעות אלא כשכותב לו כן בשטר דבכה"ג ודאי מהני אי איתא לשטרא לאחר שלש כדאיתא להדיא בח"מ סי' קצ"ב דבקנין שטר אי א"ל קני לאחר שלשים יום קנה אי איתא לשטריה בעינא לאחר שלשים ואף אי לא א"ל מעכשיו ולאחר שלשים ע"ש כל זה היה נ"ל לכאורה אלא דקשיא לי על סתימת לשון הפוסקים שכולם כאחד כתבו דין זה דהלוהו על שדהו סתם דמהני בדא"ל מעכשיו ושום אחד מהם לא הזכיר דבעינן שטר או קנין סודר. לכך נ"ל ליישב בפשיטות עפ"י שיטת התוספות שכתבו דרב הונא ור"נ גופייהו סברי דבעלמא אסמכתא לא קניא ואפ"ה בעו למימר דהכא קניא והיינו משום דמוחזק המלוה גופא לשיטת ר"ת וכמו שאפרש בסמוך ולפר"י משום דכמכורה לו מעיקרא דמיא ועיקר דבריהם הם כשיטת הרמב"ם ז"ל דבדבר שתחת ידו לא שייך אסמכתא דכמחילה דמיא ודעת הרמב"ם ז"ל דבמחילה לא שייך אסמכתא וא"כ נ"ל ברור דמה"ט גופא קונה באמירה בעלמא דהא קי"ל מחילה א"צ קנין ונראין הדברים ק"ו דהא לענין אסמכתא רבו החולקים על שיטת הרמב"ם ז"ל והביאו חבילות ראיות ועוד תוספתא מפורשת דבמחילה נמי שייך אסמכתא עיין בלשון הר"ן ונ"י בפרק הזהב גבי ערבון אלא שמפרשי הרמב"ם ז"ל האריכו ליישב דבריו עיין בב"י ח"מ סימן ר"ו ובכ"מ בפרק א' מהלכות מכירה משא"כ לענין דליקני באמירה היכא דליכא אסמכתא הלכה מרווחת היא דמחילה א"צ קנין וזוכה באמירה בדבר שתחת ידו וא"כ ה"נ כיון דחשבינן למלוה כמוחזק מחמת המשכונא א"כ כשאומר לו אח"כ להצמיתה בידו זכה וראיה מפורשת לדברי שהרי במשכון מטלטלים משמע להדיא בח"מ סימן ע"ב וע"ג דכשאומר לו תוך הזמן שכשלא יפרע לו לזמן פלוני יהא מוחלט בידו מעכשיו תנאו קיים אלא כשהמלוה דוחק לפרוע ומחמת כן א"ל יהא שלך כתב הש"ע דיכול לחזור בו ואף ע"ז חולק הש"ך שם ע"ש אבל בשלא א"ל מחמת דחיקת הפרעון דרך דחי' כ"ע מודו דזכה מטעם דה"ל כמחול לך וא"כ ה"נ דכותיה ומכ"ש למאי דמוקמי' לה במעכשיו א"כ אפילו שלא בשעת מתן מעות קונה בדיבור בעלמא מטעמא דה"ל כמחילה ואף שראיתי להש"ך שכתב שם לחלק דבמשכנות קרקע לא מיקרי המלוה מוחזק כ"כ כמו במטלטלים לענין אסמכתא היינו משום שמצא כן בתוספתא שהביאו הר"ן וסייעתו בפ"ק דמציעא דפליגי ר' יודא ור' יוסי בהלוהו על שדהו כו' אי הוי אסמכתא או לא ובמשכנות מטלטלים קתני סתמא דלא הוי אסמכתא. אבל לשיטת התוספות דהכא וכן שיטת הרמב"ם ז"ל דבמשכונ' קרקע נמי מיקרי המלוה מוחזק וכמו שאבאר בסמוך א"כ ע"כ דס"ל דלא קי"ל כתוספתא או שמפרשים אותה בענין אחר מכל מקום מיהא פשיטא דלדידהו קונה באמירה בעלמא מה"ט גופא דמיקרי מוחזק כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה ומניומי אמר כו' ומיהו לרב הונא יש ליתן טעם כו' אבל לר"נ דאמר דאף לאחר מתן מעות קנה הכל לא יתכן טעם זה עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דה"ה דהמ"ל דלרב הונא נמי לא יתכן טעם זה בהא דקאמר דלאחר מתן מעות קונה מיהא כנגד מעותיו וכמו שכתבו התוספות לעיל בדיבור הסמוך דבכה"ג נמי אסמכתא הוא עכ"ל. ויש ליישב דמ"מ בזה לא הוי קשיא אסוגיא דנדרים דמצינן למימר דס"ל לרב הונא דדוקא היכא דגזים הוי אסמכתא דומיא דההיא דמתפיס זכוותיה שמבטל זכיותיו וגזים טובא משא"כ במה שמקנהו קרקע כנגד מעותיו אפשר דס"ל לרב הונא דכה"ג לא מיקרי גזים ולאו אסמכתא היא ואע"ג דהני אמוראי דמקשו לקמן וכי א"ל קני לגוביינא נמי אסמכתא היא ע"כ ס"ל דבכה"ג נמי מיקרי גזים כמ"ש שם התוספות אכתי יש לומר גברא אגברא קא רמית. אבל לעיל בדיבור הסמוך מקשו התוספות שפיר אהני אמוראי דלקמן גופייהו דמקשו אדרב פפא דאמר אפותיקי הוי למגבא מינייהו וכי א"ל קני לגוביינא נמי אסמכתא הוא ואמאי לא קשיא להו הכי אדרב הונא דאמר לאחר מתן מעות קנה כנגד מעותיו כן נ"ל וק"ל:

בא"ד ומשום דעדיפא הך אסמכתא כו' אתי שפיר כו' דמהני הכי מעכשיו בלא ב"ד חשוב ובפ"ג דנדרים אמרינן כו' והוא דקני מיניה בב"ד חשוב כו' וק"ס אינו אלא מעכשיו כו' עכ"ל. לולא דברי התוספות היה נראה דבלא"ה לא קשה מידי דהא דקי"ל דקנין סודר היינו כמעכשיו היינו בסתם ק"ס אמרינן דמסתמא רוצה להקנות לו מיד משא"כ היכא שאומר בפירוש שרוצה להקנות לו לאחר זמן או לאחר שיקיים התנאי שמתנה בזה לא הוי כמעכשיו ודבר זה ממקומו הוא מוכרע דאלת"ה תקשה בפשיטות אהא דאמרינן דהיכא דמקנה ליה בק"ס וא"ל קני לאחר שלשים יום לא קנה אלא היכא דא"ל מעכשיו ולאחר שלשים ואמאי תיפוק ליה דקנין גופא הוי כא"ל מעכשיו אע"כ צריך לחלק כמו שכתבתי וא"כ אתי שפיר הא דבעינן שם קנין בב"ד חשוב משום דהאי קנין לא הוי כמעכשיו כיון דא"ל בהדיא אי לא אתינא עד תלתין יומין א"כ אינו רוצה לבטל אלא לאחר שלשים אבל כי קנו מיניה בב"ד חשוב מיהא מהני ולא אמרינן דלא הוי קנין כלל דלבתר תלתין יומין הדר סודרא למריה דהתם לא איכפת לן בהדר סודריה למריה דמדינא לא הוי בעי קנין כלל כיון דהתפיס זכוותיה אלא שעיקר הקנין אינו אלא לסלק האסמכתא ומש"ה מהני אף בעל תנאי כיון דקנו מיניה בב"ד חשוב וה"ה דאי הוי א"ל לבטלן זכוותא מעכשיו הוי מהני. אח"ז מצאתי קצת מדברים אלו בלשון הכסף משנה בפי"א מהלכות מכירה ע"ש ודברי התוספות צ"ע ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד וא"ת דבפ"ד דנדרים כו' טפי ה"ל למפרך כו' דרב הונא אית ליה הכא דאסמכתא לא קני אע"ג דתפיס המלוה כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם אלו צריכין עיון דהא כיון דמילתא דרב הונא הכא ע"כ איירי בדלא א"ל מעכשיו וא"כ אמאי פשיטא להו דתפיס המלוה דהא קי"ל כרבנן דרב יהודה דאמרי בהלוהו על שדהו וא"ל אם לא אפרע כו' המוכר שהוא הלוה אוכל פירות ולא הלוקח שהוא המלוה משום דצד אחד בריבית אסור ודוחק לומר דאיירי בנכייתא כיון דאמתניתין קאי ומפרש בהדיא בברייתא שמוכר אוכל פירות היה ועוד דעובדא דבייתוס ע"כ בלא נכייתא הוי וא"כ מסתמא הלוה מוחזק בשדה כיון שאוכל הפירות דאטו בשופטני עסקינן שהמלוה ירד לתוך השדה לעבדה ולשמרה והלה יאכל וחדי ומנא להו להתוספות להקשות בפשיטות ויש ליישב דסברי התוספות דלעולם מיקרי המלוה מוחזק במשכונת הקרקע כיון דתפיס שטר המשכונא בידו ואע"ג דלא קני ליה לגמרי לאכול פירותיה מ"מ קנויה ועומדת היא אצלו מעיקרא לגבות חובה ממנה דלכשיגיע שעת הגובינא יקנה אותה למפרע כדמשמע בפרק כל שעה דבמשכון מטלטלים כ"ע מודו דקונה למפרע ונראה דכ"ש במקרקעי דהא איכא למ"ד דבמקרקעי אפילו בלא משכנתא נמי למפרע הוא גובה וא"כ שפיר כתבו התוספות דמיקרי המלוה מוחזק. אח"ז עיינתי לקמן בתוספות עצמם שכתבו דמשכנתא באתרא דמסלקי גרע ממשכון מטלטלין לענין דלא שייך ביה ב"ח קונה משכון וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי מיקרי המלוה מוחזק דכיון שהלוה אוכל פירות מסתמא באתרא דמסלקי הוא אם לא שנדחוק לומר דהתוספות סברי דרב הונא ורב נחמן דהכא איירי ממשכנתא בנכייתא וזה דוחק. אלא שראיתי להש"ך בח"מ סי ע"ג שכתב דמשכונת קרקע לא מיקרי מוחזק כמו במטלטלין וכתב הטעם דבמטלטלין קונה המלוה המשכון מדר' יצחק משא"כ במקרקעי. ואח"ז ראיתי שגם הנמוקי יוסף כתב כן בפרק הזהב גבי עירבון בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש. ואני בעניי לא הבינותי טעם זה דמ"ש מטלטלין ממקרקעי דכיון דגלי לן רבי יצחק מקרא דלך תהיה צדקה דשייך קנייה לענין שתהא קנויה לו בתורת משכון א"כ מה לי מטלטלין או מקרקע וכבר כתבתי שמסברא נראין הדברים ק"ו. ועוד דהא בהאי קרא גופא דלך תהיה צדקה כתיב יוציא אליך העבוט וילפינן מהאי קרא דשעבודא דאורייתא בסוף פרק גט פשוט וכתב שם הרשב"ם ז"ל דאע"ג דהאי קרא במטלטלי כתיב ה"ה למקרקעי עכ"ל ובאמת עיקר השיעבוד דקרא היינו בקרקעות א"כ סיפא דקרא דילפינן מיניה דבע"ח קונה משכון אע"ג דאיירי במטלטלין משמע דה"ה לקרקעות ויש לי להאריך בזה ובסוגיא דר' יצחק אי איירי אף בשעת הלוואתו אלא שאין כאן מקומו וכאן לא באתי אלא ליישב לשון התוספות שכתבו דמלוה מיקרי מוחזק ונראה שהוא מהטעם שכתבתי ויראה לי שמטעם זה נמי אמרינן דמשכנתא בלא נכייתא הוי אבק ריבית לכמה פוסקים ולא יכולתי לעמוד על טעמו של דבר אם לא על הדרך שכתבתי מטעמא דכמכורה לו מעיקרא דמיא משום דבע"ח קונה משכון ומה שהביאו ראיה מתוספתא דפ"ק דמציעא יבואר בסמוך:

בא"ד וי"ל דהתפיסה דהכא דהוי במקרקעי לא חשיב כאתפיס דהתם דהוי במטלטלי עכ"ל כבר מצאתי בדברי הראשונים הטעם לחלק בין תפיסה דהכא לדהתם דהכא לא תפיס במשכונא אלא בתורת משכנתא ולא על דעת התנאי שימכור לו לאחר ג' משא"כ התם עיקר התפיסה ליד הב"ד היה אדעתא דליבטלן זכוותיה ומש"ה לא הוי אסמכתא כ"כ אבל לשון התוספות דהכא א"א לפרש כן שכתבו בפירוש דעיקר החילוק בין מקרקעי למטלטלי ונראה דתפיסת קרקע לא מיקרי מוחזק דקיי"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת משא"כ במטלטלי שהם בחזקת המוחזק בהם ונראה שזה טעם התוספתא דפרק קמא דמציעא דמשמע דבהלוהו על שדהו פליגי רבי יודא ורבי יוסי אי הוי אסמכת' ובהלוהו על מטלטלין כולי עלמא מודו דלא הוי אסמכתא ואפשר דהיינו נמי מטעמא דפרישית ודו"ק:

אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו כו'. תוספות הקשו דע"כ פי' אלא כנגד מעותיו שפי' כנגד מעותיו והא גם בזה הוי אסמכתא ותירץ דרב הונא לטעמיה עיין שם. ואין מובן איך תליא הא בהא בשביל דסבר בשעת מתן מעות קני הכל יהיה שלא בשעת מתן מעות קונה כנגד מעותיו כיון דמודה שלא בשעת מתן מעות דהוי אסמכתא. וי"ל דרב הונא סבר דדוקא גזים הוי אסמכתא ולכך בשעת מתן מעות קנה הכל דפסיקה זו בלא מעכשיו דע"כ מוכר אוכל פירות ג' שנים ויהיה אחר ג' שנים הקרקע שלו ונותן המעות עכשיו לא גזים כלל דהא שיוי הזמן הוי ממון גמור כדקיי"ל פרק קמא דמכות דעדים זוממין משלמין כמה שוה י' שנים כו' רק רבית אסרה תורה. וכיון דבגונא דמתניתין לא הוי רבית שכך התנאי שמלוה אם יפרע תוך ג' ואם לא יפרע לא יהיה הלואה כלל למפרע רק בתורת מכר על שיקנה אחר ג' שנים כמ"ש לעיל. וכיון שבידו לפדות לא הוי רבית כמ"ש תוספות. וממילא לא גזים כלל. מה שאין כן לאחר מתן מעות שכבר הלוהו על ג' שנים כיון שכבר המעות שלו הוי גזום על פחות משוי'. ולא קני רק נגד מעותיו דלא גזים כנ"ל. ושפיר תליא אהדדי מה שאין כן ר"נ סבר אף דלא גזים כל דאי אסמכתא וממילא גם בשעת מתן מעות דלא גזים כנ"ל מ"ע אסמכתא. וממילא נגד מעותיו אסמכתא ולא קני:

והיה אפשר ליישב בזה אלא כנגד מעותיו כפשטיה דדוחק כמ"ש תוספות אלא אם כן התנה כנגד מעותיו דלא הוזכר בדברי רב הונא כלל ולהנ"ל י"ל דגם אחר ההלואה לא חשיב גזום מה שנותן בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו כמבואר במשנה. סוף פרק ברבית מאוחרת דדרך כן רק שאסור. ואם כן לא הוי גזום וקונה רק כיון דאי לא בשביל מה שהלוהו הוי גזום ורק שנותן בשביל שהלוהו אם כן מבורר האיסור רבית וכאן לא שייך טעם הנ"ל דבשעת מתן מעות היה התנאי אם לא יפרע כו' אין הלואה כלל כנ"ל. מה שאין כן אחר ההלואה. וכיון דקי"ל לעיל גלימא מפקינן בדבר המסוים. וכנגד ההיתר המקח קיים. ואם כן שפיר כל המקח קיים אף דאסור דא"ע מהני. ולא חשיב גזום שבאמת מחמת ההלואה כנ"ל. ומ"מ אסור ליקח מותר הקרקע מכנגד מעותיו משום רבית כנ"ל דמסוים כו'. ומ"מ נגד מעותיו שפיר קני דע"ז אינו אסור. ולקמן דלא קני משום אסמכתא שפיר לא קני גם נגד מעותיו דלא א"ל קני כו'. אבל לרב הונא כנ"ל קני הכל רק מה שאסור. אבל מה שמותר הוא שלו כנ"ל. אולם לשון לא קני אלא כנגד מעותיו לא משמע כן. ומ"מ יש לפרש כן דלא חשיב גזום דאמרינן באמת שבעד חובו מוכר לו הקרקע כנגד שיוי והמותר נותן בתורת רבית. ואם כן כנגד מעותיו קני ושאר הקרקע מחויב להחזיר עמ"נ אי לא נתנו ברבית הוי גזים ולא קני כלל ואי ברבית הוי מסוים וחייב להחזיר עכ"פ המותר מנגד מעותיו שנתן בתורת רבית. מה שאין כן כנגד מעותיו קני דאינו יכול להוציא דאינו אומרים שבתורת רבית ולא גזים ונשאר הקנין על כנגד מעותיו שמכר בעד הקרן כנ"ל. דלרב הונא דסבר דבעי גזים היינו דמספק אין מבטלין הקנין רק כשגזים ומתנה מרובה אין דרך דמהאי טעמא בסתם לאו מתנה דלא עבידי כו' ולכך הוכחה בגזים שאין כוונתו לקנין רק אסמכתא בחשבו שלא יבוא לידי קנין כלל משא"כ לא גזים מספק לא בטל. ולכך כאן די"ל שהקרקע בשויו והמותר ברבית ולא גזים אין מבטלין הקנין שכנגד מעותיו אבל המותר ממ"נ א"י ליקח כנ"ל. מה שאין כן בשעת הלואה והתנה שכשלא יפרע יהיה למפרע רק מכר דבזה אין אסור אף ביותר משוי' כדאמר לקמן ס"ג ע"ב יהיב זוזי לקיראי ה' בזוזי בשביל הקדמת המעות ביש לו מותר אף בסאתים כמו שכתבו תוספות ד"ה מ"ד. וכן כאן דא"ל הקרקע והוא מקדים מעות ומקנה לו הקרקע אחר ג' שנים לא גזים מה שבפחות כיון דאין שומתו ידוע ואין אסור כנ"ל. מה שאין כן אחר מ"מ שכבר הלואה אסור לכ"ע ביותר משוי' ע"ש:

גם י"ל לאחר מתן מעות היינו שהלוהו סתם ואחר מתנה אם אי אתה נותן לי עד ג' שנים. הרי היא שלי כו'. דהוי ליה זימנא דהוי רבית קצוצה שבעד זה נותן שוה מאתים בחוב מנה. וצד א' ברבית לרבנן רבית קצוצה ויוצא בדיינים וממילא קני רק נגד מעותיו והמותר אמרינן שנתן ברבית ומחזירינן דלא חשיב מיד כלל. ומיושב קושית תוספות דהוי ליה למפרך בנדרים דר"ה דהתם דאמר אסמכתא קני ארב הונא דהכא לאחר מתן מעות לא קני כו'. דלהנ"ל אתי שפיר דנהי דקני הוי רבית קצוצה דאינו מכר כלל רק ליתן לו בחובו. ויש לדחות:

שם איבעית אימא מתניתין רבי יוסי כו' איבעית אימא דאין לומר קני מעכשיו. ותמהו תוספות דהא כל קנין מעכשיו ואף עפ"כ מסיק בנדרים דלא מהני אלא אם כן קנו ממנו בב"ד חשוב ע"ש. והנה לענ"ד נהי דכ"מ סתם קנין סודר מעכשיו היינו דכיון דבלאו הכי אינו מועיל דהדר סודר למריה. וכיון דרצונם לגמור הקנין סתמא מעכשיו כדי שיועיל. כמו דלא אמרינן גם בעה"ש עה"ת כשיבטל לגמרי. אבל באסמכתא דאי לא אתינא כו' לבטלן זכוותיה וכהאי גוונא דסתמא אמרינן שאינו רוצה כלל דלבטלין רק סבור שיבוא ואם כן אף דמעכשיו אינו אסמכתא דכשמקנה לו מיד ודאי כוונתו לקנין גמור מ"מ בקנין סודר דשכיח דמעכשיו דאל"ה לא יועיל מה איכפת ליה אם מועיל או לא כיון דאסמכתא ואין כוונתו דליבטלין כלל וממילא אין הוכחה כלל מהקנין סודר דכוונתו מעכשיו ולא יחשב אסמכתא אדרבא אמרינן דאסמכתא ובאמת הקנין סודר בטל שאינו מעכשיו. ולכך דוקא פי' מעכשיו או בב"ד חשוב. דלכאורה אינו מובן ענין ב"ד מה מהני. ולהנ"ל אתי שפיר דודאי אינו רוצה להשטות בב"ד חשוב שיהיה הקנין סודר לאחר זמן דבטל וכוונתו מעכשיו. וממילא אינו אסמכתא כנ"ל. ואם כן בפירש מעכשיו שפיר מהני כנ"ל:

עוד נראה ליישב כאן. דבשעת מתן מעות כיון שזה ע"כ הלוהו בתנאי שיפרע תוך ג' שנים ואם לא יפרע יהיה למפרע המעות לא הלואה רק בתורת קנין על אחר ג' שנים. דאי לאו הכי היה מלוה עד אחר ג' שנים ולא קני כדקיימא לן במכר דלא קני במלוה וע"כ כנ"ל כמ"ש לעיל דהמלוה התנה שאינו רוצה להלות לו אם לא יפרע תוך ג' שנים רק שיהיה בתורת קנין למכר דאחר ג' שנים כנ"ל. וממילא כי מתאכל' דידיה מתאכל' כנ"ל. ואם כן כמו דשתקנה בשעת מתן מעות חשיב ריצוי בפירוש כיון שמקבל ע"ד הנותן שמתנה כנ"ל. ואם כן אם זה אין כוונתו לקנין גמור רק אסמכתא והא ודאי דהמלוה ולוקח הנ"ל כוונתו לקנין גמור אם כן זה שקיבל המעות אם אינו רוצה באמת להקנות בתורת מכר אם כן אסור להשתמש במעות דלא הלוהו רק ע"ד שכשלא יפרע כנ"ל יהיה בתורת קנין ויוקנה אם כן ע"כ לקנין גמור. ושייך איידי דבעי למיקני גמר ומקני ג"כ כנ"ל ואינו אסמכתא:

אך י"ל דהא קי"ל בקנין לאחר ל' יום דיכול מוכר לחזור בו קודם הזמן דאתי דיבור ומבטל דיבור עיין שם ק' ריש האומר. וא"כ אי אפשר לומר שהמלוה לא הלוהו רק על תנאי זה שתהיה הקרקע שלו כשלא יפרע תוך ג' שנים ואין לומר אינו רוצה להלות. דהא אין תועלת בתנאי זה דשעה א' קודם תשלום הג' שנים יוכל מוכר לחזור בו מהקנין ואף שלא יפרע ובטל הקנין רק שיהיה צריך לשלם בתורת פירעון חוב. אם כן אי אפשר לחשבו בסתמא שאמר ב' הדברים שמלוהו ואם לא יתן תוך ג' שנים הוא שלו. שיהיה חילוק זה בזה משום אומדנא דזה אינו דעכ"פ אין קפידא שגם שיחשב תנאי יוכל לבטל הקנין והמעות יהיה הלואה עד הזמן שקבע כנ"ל. ואף שיהיה למפרע שליחות יד מ"מ מה בכך כיון דרשאי להשתמש במעות כנ"ל. ולכך כיון דאין תלוין זה בזה שוב הוי אסמכתא ולא קני כלל. ואם כן משני שפיר דאין לומר מעכשיו דבזה אינו יכול לחזור קודם וממילא לא הוי כלל אסמכתא דכיון דאינו יכול לחזור שוב אמרינן שלא הלוה רק על תנאי הנ"ל שיהי' מכר אם לא יפרע עד ג' שנים מעכשיו כנ"ל. וקיבל ע"כ ע"ד כן. ואי לא היה כוונתו לקנין גמור לא היה רשאי להשתמש במעות כנ"ל ואינו אסמכתא. משא"כ דלא בשעת מתן מעות או גבי אי לא אתינא י"ל גם מעכשיו חשיב אסמכתא כנ"ל:

עוד י"ל דהך איבעית אימא דמתניתין רבי יהודה ומעכשיו ואם כן מיירי דלוקח אוכל פירות כדאמר לעיל בהדיא דרבי יהודה יליף מזה מעשה דביתוס דצד א' שרי. וא"כ ע"כ לא אסמכתא מכוין רק לקנין גמור דאי לאו הכי הוי רבית גמור דאין כאן צד מכר וברשיע' לא מחזיקינן ודאי כוונתו למכר גמור מעכשיו ואינו אסמכתא כלל מה שאין כן אי מיירי בלא מעכשיו ע"כ מוכר אוכל פירות ולא שייך כנ"ל. אבל מעכשיו מטעם הנ"ל. ואם כן י"ל באין רבית לא מהני מעכשיו באסמכתא ובעי קנין בב"ד חשוב כנ"ל. ומיושב בזה דתמוה איך מוקי מתניתין בתירוץ קמא כרבי יהודה דאסמכתא קני והא רבי יהודה דסבר אסמכתא לא קניא מייתי לעיל ראיה מעובדא דביתוס דעשה שדהו וצד א' ברבית שרי. והא לדידיה אסמכתא הוא. ולמ"ש מיושב דהיינו דקאמר איבעית אימא רבי יהודה ולא מיירי במעכשיו ומוכר אוכל ומ"מ קני איבעית אימא רבי יהודה דלא קני רק לדידיה במעכשיו ולוקח אוכל וממילא לאו אסמכתא ולר' יוסי ולרבנן דמוכר אוכל גם במעכשיו י"ל דהוי אסמכתא וע"כ כר"י דקני:

עוד י"ל למ"ש לקמן טעם דאסמכתא דכשנעשה ודאי אין מוכיח כלל שאינו חוזר מדעתו הראשונה שיהיה ספק ואם כן במעכשיו שאינו יכול לחזור בו לא שייך טעם הנ"ל. ולכך מהני בלא גזים דטעם רק משום דאי כו'. אבל בגזים י"ל גם מעכשיו לא מהני דבלא טעם הנ"ל לא היה כוונתו לחיוב כנ"ל. ומרש"י ז"ל נראה דאסמכתא לא הוי רק כשמבטיח לחבירו שנעשה הדבר ועיקר כוונתו להבטיח שיפרע או בפרע מקצת שכבר מוטל עליו והא מסמיכו שישלם. מה שאין כן כאן ספק אם ההלואה עיקר או המכירה ובמעכשיו אמרינן דהמכר עיקר לא הלואה רק תנאי ככל תנאי. מה שאין כן אי לא אתינא או פרע מקצת דהוצרך להבטיח אינו מועיל מעכשיו כנ"ל: