בבא מציעא סז ע"א

דף סז - א

אמר רבא:  הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן, כשאמר את הדין הנזכר למעלה, במוכר פירות דקל, שאם שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה. ובעי לאותביה [רציתי להקשות לו על זה], מדין שמצינו לגבי אונאה. הגמרא להלן מפרשת את הקושיא.

ואודיק. [השגיח בי, וראה שיש בדעתי להקשות על דבריו].

חזיתן [קדמני להראות לי ראיה לדבריו] מדין שמצינו לגבי איילונית. והגמרא להלן מפרשת את הראיה.

עתה הגמרא מפרשת את הקושיא, שרבא רצה להקשות על רב נחמן, מדין שמצינו בהונאה.

והרי אונאה במשא ומתן, בין מצד המוכר, שמכר ביותר משויו, בין מצד הלוקח, שלקח בפחות משויו, דמחילה בטעות היא, כי המתאנה נתן מדעתו, ודעתו שזה יהיה של המאנה. אלא שזה בטעות, שהוא סבור שזה השווי האמיתי.

ולא הויא מחילה. שהרי כתוב במשנה בפרק הזהב, שיש אופנים, שהמאנה צריך להחזיר למתאנה את האונאה. וקשה על רב נחמן שסובר מחילה בטעות הויא מחילה?

ואודיק, חזיתן איילונית.

עתה, הגמרא מפרשת את הראיה, שרב נחמן מביא לדבריו, מדין שמצינו לגבי איילונית.

הרי איילונית, שמחילה בטעות היא, והויא מחילה.

וראיה שהויא מחילה, מהא דתנן: הממאנת, קטנה יתומה מאביה, שהשיאוה אמה או אחיה נשואי דרבנן, ויצאה ממנו במיאון, שכן לפי תקנת חכמים הרשות בידה, בעודה קטנה, למאן בבעלה, והיא יוצאת ממנו בלא גט.

והשניה, אשה שהיא אסורה לבעלה, מדין "שניות" לעריות. שגזרו עליהו חכמים, כדי להרחיק את האדם, מאיסור ערוה שבתורה.

והאיילונית, אשה שאינה מסוגלת ללדת מטבע ברייתה, והיא מכונה כך מלשון איל (זכר), לפי שאין לה סימני אשה. ומדובר כאן, שבעלה לא הכיר בה שהיא איילונית, כשנשאה.

אין להן, לא כתובה, הממאנת אין לה כתובה, לפי שלא נתגרשה על ידי בעלה, אלא יצאה בעל כרחו. השניה אין לה כתובה, לפי שקנסוה חכמים. והאיילונית אין לה כתובה, לפי שמקחו מקח טעות, הואיל ולא הכיר בה שהיא איילונית, והיא לא אשתו.

ולא פירות, שאין הבעל משלם להן, בעד הפירות שאכל מנכסיהן, אפילו שאין כאן את תקנת חכמים, שהבעל אוכל פירות מנכסי אשתו ^[1].

ולא מזונות, שאינו חייב במזונותיהן ^[2].

ולא בלאות. אם הכניסה לו בגדים בנדונייתה, אפ' הם קיימים ^[3] לא יחזיר בלאותיהן. [שבלו מחמת שימוש].

והטעם באיילונית, שהבעל לא צריך להחזיר לה מה שהכניסה לו בנדונייתה, ולא צריך לשלם לה בעד הפירות שאכל מנכסיה, כי אפילו שזה מקח טעות, כיון שבזמן שהכניסה לו את זה, היה דעתה שזה יהיה שלו, יש כאן מחילה. ואפילו שזה בטעות. שהרי היא מוחלת, מחמת שסוברת שהיא אשתו. מחילה בטעות הויא מחילה. ומזה רב נחמן מביא ראיה לשיטתו.

ודוחה הגמרא: ולא היא, לא אונאה הויא תיובתיה דרב נחמן, ולא איילונית מסייע ליה לרב נחמן.

ומפרשת הגמרא: לא אונאה תיובתיה, דלא ידע המתאנה, דאיתיה הונאה, כדי שנאמר, דמחיל גביה דהמאנה. כלומר, אין כאן כלל מחילה, כי המתאנה לא יודע את המציאות שהוא משלם יותר מהמחיר.

אבל במוכר פירות דקל, המוכר יודע את המציאות, שפלוני אוכל הפירות, ורק טועה בסיבה. שהוא חושב שזה מגיע לו בדין, והאמת היא שזה לא מגיע לו בדין. ולכן יש כאן מחילה, ומחילה בטעות הויא מחילה ^[4].

ולא איילונית מסייע ליה. כי בזה המחילה אינה בטעות, דניחא לה לאיילונית, דתיפוק עלה שמא דאישות, ואפילו אם היתה יודעת שאין נישואיה נישואין, רוצה להאכילו.

הקדמה לסוגיית משכנתא

ענין המשכנתא הוא: המלוה מקבל לרשותו ולחזקתו את אחד הנכסים של הלוה, בתורת משכון ובטחון לפירעון החוב.

באותן שנים שהמשכנתא נמצאת ביד המלוה, הוא נוהג בה מנהג בעלים, עובד בה, ואוכל את פירותיה. נמצא שכל הלואה על משכנתא, היא הלואה בריבית, כי מלבד הקרן שהמלוה עתיד להפרע מן הלוה, הוא אוכל עתה את פירות השדה.

ומצינו שהיו סוגים שונים של משכנתאות:

יש מקומות שהיו נוהגים שהלוה אינו יכול לסלק את המלוה מן המשכנתא עד שמגיע זמן הפירעון, ואפילו אם רוצה לפרוע את החוב תוך הזמן, יכול המלוה לעכב את המשכנתא תחת ידו, ולא לקבל את הפירעון. וזה נקרא בגמרא "אתרא דלא מסלקי".

ויש מקומות שהמנהג היה, שבכל שעה שהלוה מביא את מעות הפירעון, הוא רשאי לסלק את המלוה מהמשכנתא, והיא חוזרת אליו. וזה נקרא בגמרא "אתרא דמסלקי".

רוב הראשונים סוברים שלענין ריבית, משכנתא ב"אתרא דלא מסלקי", קלה היא ממשכנתא ב"אתרא דמסלקי". עד שרש"י ותוס' סוברים, שבאתרא דלא מסלקי, מותר למלוה לאכול פירות אפילו שלא מנכה כלום מהחוב.

אך הרמב"ן חולק על זה, וסובר שאסור למלוה לאכול פירות, כי זה אבק ריבית, אבל גם הוא סובר, שזה יותר קל מבאתרא דמסלקי. כי באתרא דמסלקי, כשאוכל המלוה את פירות הקרקע ואינו מנכה אותם מהחוב, זו היא ריבית קצוצה.

והטעם שמשכנתא באתרא דלא מסלקי, איסורה יותר קל, כתבו הראשונים: כיון שהלוה לא יכול לסלק את המלוה מהשדה עד זמן פלוני, אפילו לאחר שכבר פרע לו את החוב, נחשב הדבר כמכר של הקרקע לתקופה מסויימת, ולא כהלואה. וכאילו המלוה קונה את הקרקע מהלוה בשעת ההלואה, וחוזר ומקנה לו אותה בשעת הפירעון.

עוד מצינו בגמרא משכנתא "בנכייתא" ומשכנתא "בלא נכייתא".

משכנתא "בנכייתא" ענינה הוא, שהמלוה והלוה קובעים ביניהם, שתמורת כל שנה שהמשכנתא תחת יד המלוה, ינכו מהחוב סך מסוים. נמצא שהמלוה אינו אוכל את הפירות בחנם, אלא משלם עבורם את סך הניכוי הזה. אמנם סכום זה של הניכוי, היה נמוך מאד, ולעיתים היו מנכים דינר אחד לשנה, עבור שדה שעושה פירות בשווי אלף דינרים, כמבואר ברמב"ם.

משכנתא "בלא נכייתא", ענינה הוא, שהמלוה אוכל את פירות השדה, בלי שום ניכוי, ועתיד לקבל בסוף תקופת ההלואה את פירעון החוב במלואו.

במשכנתא בלא נכייתא, יש מחלוקת ראשונים אם זה איסור מן התורה או מדרבנן.

במשכנתא בנכייתא, כולם סוברים שזה לא אסור מן התורה, ונחלקו אם זה אסור מדרבנן.

עוד מצינו בגמרא משכנתא אשר היא מותרת לכל הדעות, והיא, משכנתא "ד ס ורא".

שהיו כותבים בשטר "כמישלם שניא אלין, תיפוק ארעא דא בלא כסף". והיינו שהמלוה מקבל את השדה לרשותו, ואחרי סך מסוים של שנים הוא מחזיר אותה ללוה, ואין הלוה צריך לפרוע כלל מעות. נמצא, שאכילת הפירות היא הפרעון ואין כאן פירעון אחר. ובזה, אפילו שמנכה לכל שנה דבר מועט, מותר. וראה לקמן את טעם ההיתר במשכנתא זו.

מעשה שהיה, בההיא איתתא, אשה דאמרה ליה לההוא גברא, שליח: זיל זבין לי ארעא, לך וקנה לי קרקע מקריביי [מקרובי].

אזל, הלך השליח, זבן לה, וקנה עבורה קרקע מקרוביה.

אמר ליה מוכר לשליח בשעת המכר: אני מוכר בתנאי, שאי הוו לי זוזי לאחר זמן, מהדרת לה ניהלי, תחזיר לי את הקרקע, ואני אחזיר לך את כסף שנתת לי.

אמר ליה שליח למוכר: הרי את ונוולא [כך היה שם האשה המשלחת] אחי [קרובים אתם]. ובודאי תתפשרו ביניכם.

ואפשר לפרש את כונת השליח בשני אופנים: האחד, איני מכניס עצמי לתנאי זה, ואני קונה בלי תנאי, אלא שאתם תתרצו ביניכם לאחר מכן, כיון שקרובים אתם. ולפי הצד הזה, כיון שהמוכר שתק, קיבל את דברי השליח, ומכר בלי תנאי.

והשני, שכוונתו לומר, הרי קרובים אתם ובודאי האשה השולחת אותי מרוצה מכל מה שאתה רוצה, וחל המכר בתנאי הזה.

אמר רבה בר רב הונא: כל מקום שאומר השליח "את ונוולא אחי", סמכא דעתיה של המוכר שהשליח מסכים לדבריו, ולא גמר ומקני לו את הקרקע, אלא בתנאי שאם לאחר מכן יהיה לו מעות, הוא יוכל ליתן לה אותן, ולקבל בחזרה את הקרקע. ^[1]

ולכן, אם המוכר מביא לאחר זמן את הכסף, אכן ארעא הדרה, חוזרת הקרקע למוכר.

אבל יש להסתפק: פירי שאכל הלוקח עד שהמוכר מביא לו את הכסף, מאי, מה דינם? האם גם אותם הוא צריך להחזיר, או לא.

וצדדי הספק הם: האם ריבית קצוצה הוו, כי כשהמוכר נותן לו את הדמים שקיבל, מתברר שלמעשה היתה כאן הלואה ולא מקח בתנאי, וממילא הפירות שהלוקח אכל, זה ריבית קצוצה, ויוצאין בדיינין.

או דילמא, רק כי אבק ריבית הוו, ואין יוצאין בדיינין.

ולהלן הגמרא מבארת את הטעם שיש לומר שזה רק אבק ריבית.

אמר רבה בר רב הונא: מסתברא, כי אבק ריבית הוו, ואין יוצאין בדיינין.

וכן אמר רבא: כי אבק ריבית הוו, ואין יוצאין בדיינין.

אמר ליה אביי לרבה: משכנתא, מאי?

כלומר, אם הלווה משכן את שדהו למלוה, וכל זמן שהוא לא פורע את החוב, המלוה אוכל את פירות השדה ולא מנכה ללווה מהחוב, האם גם כאן זה רק אבק ריבית, או שזו היא ריבית קצוצה.

וצדדי הספק הם:

התם, במעשה הנזכר, טעמא מאי זה רק אבק ריבית, משום דלא קץ ליה, הלוה לא קבע עם המלוה שיאכל את פירות השדה כל זמן שהוא לא נותן לו את הכסף, אלא מדעתו הוא אוכל את הפירות. וכל שלא קצצו בפירוש את הריבית, זו לא ריבית קצוצה ^[2].

ואם כן, הכא נמי במשכנתא, זה לא ריבית קצוצה, כי לא קץ ליה, לא קבעו ביניהם הלוה והמלוה את אכילת הפירות.

או דילמא, התם הטעם שזה לא ריבית קצוצה, כי זה זביני, שאכילת הפירות היא בדרך מקח, שהרי המלוה ירד לשדה בתורת מקח ^[3].

ואם כן, הכא במשכנתא, זו ריבית קצוצה, כי זה אכילת פירות בדרך הלואה.

אמר ליה רבה: התם, במעשה הנזכר, טעמא מאי, מהו הטעם שנחשבת אכילת הפירות לאבק ריבית, משום דלא קץ ליה.

ולכן, הכא במשכנתא, נמי זה אבק ריבית, כי לא קץ ליה. אמר רב פפי: עבד רבינא עובדא, כשהיה מעשה כעין המעשה הנזכר, שאמר ליה זיל זבין לי ארעא וכולי, וחשיב כמה פירות אכל הלוקח, ואפיק הוציא מהלוקח את דמי הפירי שאכל. כי סובר שזה ריבית קצוצה ויוצאה בדיינין. דלא כרבה בר רב הונא, שאמר לעיל שזה אבק ריבית.

וקל וחומר למשכנתא, שזו ריבית קצוצה ^[4].

אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא: הא משכנתא, שהלווה משכן למלוה סתם, ולא

פירש לו שיאכל פירות ^[5], ואוכל פירות בלא נכייתא ^[6] -

באתרא דמסלקי, אם היה המנהג של אותו המקום, שאפילו אם לא הגיע זמן הפרעון, אם הלוה מביא למלוה את מעות הפרעון הוא צריך לקבלם ולהחזיר את המשכון ללוה ^[7]. הרי כאשר אכל המלוה פירות בשיעור זוזי החוב, והלוה בא לפנינו ואומר איני רוצה שיאכל פירותי בריבית, ישומו פירות שאכל, ויטלם בחובו, ומסלקינן ליה מהמשכנתא. כי החוב נפרע בזה שאכל פירות.

ואף על פי שרבא אמר לעיל שמשכנתא בלא נכייתא ולא קץ ליה, זה אבק ריבית, ואבק ריבית אינה יוצאה בדיינין, בכל זאת כאן, הוא יכול לדרוש את כספו, כי הוא אינו נחשב כמי שתובע מהמלוה את החזרת אבק הריבית, אלא תביעתו היא, כיון שהמלוה אכל את פירות המשכנתא סתם בשביל ההלואה, ולא פירש שאוכלם בתורת ריבית, הרי הלוה יכול לפרש את אכילת הפירות שהיא בשביל הקרן ^[8].

אכל המלוה טפי משווי הקרן, לא מפקינן מיניה כי רבא סובר שזה אבק ריבית, ואבק ריבית אינה יוצאה בדיינין.

ולא מחשבינן משטרא לשטרא.

כלומר, אם הלוה חייב למלוה מעות בשטר אחר, לא מחשבים את מה שאכל יותר משווי הקרן, לומר שזה יהיה פרעון לחוב השטר האחר. כי כשהמלוה אכל את הפירות, ודאי לא אכל בשביל החוב האחר. ולהוציא ממנו את הריבית אי אפשר, כי אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין ^[9].

ובדיתמי, המלוה אוכל פירות מקרקע שמשכנו לו אביהם בלא נכייתא.

ואם אכל שיעור זוזי, מסלקינן ליה, כמו בשאר בני אדם.

אכל טפי, מפקינן מיניה. כי בית דין שבעיר הם אביהם של יתומים, והם מודיעים לכל אדם שאוכל פירות בלא נכייתא משדה של יתומים, שאחר שאכל בשווי הקרן נפרע החוב, ועליו להסתלק מהשדה, וממילא אם הוא ממשיך לאכול פירות, זה גזל, ומוציאים ממנו כדין גזלן.

ומחשבינן משטרא לשטרא, מהטעם הנזכר ^[10].

אמר רב אשי: השתא דאמרת, אם אכל טפי משווי הקרן לא מפקינן מיניה, כי אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין.

אכל שיעור זוזי של הקרן, נמי לא מסלקינן ליה מהמשכנתא בלא זוזי. ורק כשפורע לו החוב הוא מחזיר לו את השדה המושכנת.

מאי טעמא? - סלוקי את המלוה בלא זוזי, אפוקי ריבית מיניה הוא! כי אנן סהדי שאכל את הפירות בתורת ריבית.

הוי אבק ריבית, ואבק ריבית אינה יוצאה בדיינין ^[11].

ומביאה הגמרא, כי מהטעם זה שאי אפשר לפרוע את החוב בזה שהמלוה אכל פירות:

עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. כתב רבינו הגדול ז״ל בהלכות, בזביני וכ״ש במשכנתא ואלמא משכנתא בלא נכיתא רבית קצוצה היא לרבינא וק״ל כוותיה והפורש ממנו כפורש מחיים.
ואי קשיא הא דאמרי' בריש פירקין (בבא מציעא ס״ב ע״א) א״ל רבינא לרב והא משכנתא בלא נכיתא וכו' ובדיננו אין מחזירין ההיא בדלא מסלקי ודומיא דדינהם פריך והם בכל מקום אין מסלקין הם ובתורת זביני אתו לכל משכנתא והילכך כיון דלא מסלקי הוה ליה כזבינא הואיל ולא מצו לסלוקי כל אימת דבעי אלא עד משלם זמניה והוה ליה כמוכרה מעכשיו וחוזר ולוקחה ממנו לאחר זמן דהא מקניא ליה קנין הגוף לענין בכורה ושביעית וכי אמר מסתליקנא צריך למיקנא מיניה כמוכר.
וכן דעת כל המפרשים בזה שאפילו בלא נכיתא כלל קיל איסורא באתרא דלא מסלקי עד שרש״י ז״ל אומר שהיא מותרת בלא נכיתא כלל למר בריה דרב יוסף ואע״פ שאין זה מחוור מיהו ודאי קליש איסורא והכי מוכחא שמעתא הילכך לא הויא אלא אבק רבית אבל בנכיתא בין באתרא דמסלקי בין דלא מסלקי לרבינא שרי ואיהו גופיה אכיל וזהו דעת רבינו הגדול ז״ל והכי משמע דבאתרא דמסלקי נמי הוה אכיל דהא סתמא איתמר ואאתרא דמסלקי נמי קאי בגמרא וגמר לה נמי משדה אחוזה לומר דדרך מקח בהכי.
וקאמר רבינו ז״ל דלא קיי״ל כרבינא דרב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי וקיי״ל כרבים ואם נפשך לומר לאו מיפלג פליגי ואחמורי היא דמחמירי אנפשייהו הרי אמרו ומאן דאסר התם לאו הלואה הכא הלואה אלמא מיסר נמי אסרי, ותו דרב אחא ורפרם דפליגי בקיצותא תרויהו אסרי בהדיא למיכל בנכיתא לחודא וקיי״ל כוותיהו:

האי משכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי וכו'. מוקי לה רבינו הגדול בנכיתא ואינו במשמע, ועוד דלנרסת הספרים בנכיתא מותרת היא למר בריה דרב יוסף אלא י"ל דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבה אמרה ורבה לטעמיה וקמ"ל כשמעתיה דאפילו באתרא דמסלקי אכל טפי לא מפקי' מיניה ורב אשי לא אוד ליה בהא אלא קאמר השתא דאמרת לומר לך דכל משכנתא דבטפי לא מפקי' בשיעור זוזי לא מסלקי' הילכך בנכיתא א"נ באתרא דלא מסלקי ומטא זימנא לא מסלקי בלא זוזי ואפשר שזו היא כונתו של רבינו דמשכנתא דרב אשי בלחוד מוקי בנכיתא וא"נ סבר רב אשי כרבה הלכתא כרבינא הוא בתרא.
וה"ג במקצת נוסחי עתיקי: ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבה האי משכנתא באתרא (דמסלקי) [דלא מסלקי] לא ניכול אלא בנכיתא, וצורבא מרבנן אפי' בנכיתא לא ניכול אבל באתרא דמסלקי לא אכיל בנכיתא, ולנוסחי דכתיב בהו באתרא דמסלקי דאלמא בנכיתא אכיל סבירא ליה כרבינא אלא דאחמור טפי ואמר דצורבא מרבנן לא ניכול, והכי מסתברא כנוסחי דכתיב דלא מסלקי מדלא אשכחן ליה צד היתר לצורבא מרבנן אלא במשכנתא דסורא ואי איתנהו להנהו נוסחי דגרסי באתרא דמסלקי הא מצי אכיל אי מתנה בהדיא דלא מסלק ליה ובנכיתא תדע שהרי אמרו אלא במאי וכו' ניכול בקיצותא וקס"ד קיצותא דאמר לו חמש שנין אכילנא בלא נכיתא מכאן ואילך שימנא לך כולהו פירי ומשמע דלא שריא א לא באתרא דלא מסלקי דאלו באתרא דמסלקי מאי מתנה ליה מאי דשיים ליה מחמש שנין ואילך אלו אית ליה זוזי בגו חמש לאו סלוקי מסלק ליה מיניה אשתכח דכי אכיל בגו חמש בלא נכייתא כלל אכל דכיון דמצי מסלק ליה אע"ג דלא סלקיה חמש שנין אכל בלא נכיתא אלא ודאי כי שרינן מאן דשרי קיצותא באתרא דלא מסלקי שרא דכיון דלא מצי מסלק ליה ושיים ליה כולהו פירי מכאן ואילך כמאן דמנכה ליה פלגא דמי אלא מר אכיל חמש קמייתא ומר אכיל חמש בתרייתא וכן ללישנא בתרא דמפרשי קיצותא עד חמש שנין בנכיתא בנכיתא וכו' כיון דבנכיתא לחודה אסור ליכא למשריה אלא באתרא דלא מסלקי, ואפי' הכי איכא מ"ד אסירא.
ואפשר דאפילו מאן דגריס באתרא דמסלקי ה"ה לאתרא דלא מסלקי דלא ניכול אלא בנכיתא וצורבא מרבנן אפילו בנכיתא לא ניכול אלא להכי נקט אתרא (דלא מסלקי) [דמסלקי] לאשמועינן דבנכיתא מיהא אכיל כרבינא ולא קיי"ל כויתיה אלא כמאן דאסר אפי' בקיצותא דהוא אתרא דלא מסלקי וכדפרישית מדשקלינן וטרינן בגמרא אליביה ומדאמרי' נמי סתמא רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי בנכיתא ולא מסימי' באתרא דמסלקי משמע דליכא דוכתא דשריא, הילכך ליכא משכנתא דשריא אלא משכנתא דסורא דמאן דאסר לכ"ע אסר ולא לצורבא מרבנן בלחוד, וליתה לדמר בריה דרב יוסף ואיהו נמי מיחש חאיש לה ואמר צורבא מרבנן לא ניכול ולעולם יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים ולפי' השמיט רבינו הגדול ז"ל הכל [וכתב] ואלא במאי ניכול במשכנתא דסורא.
ומדברי ר"ח ז"ל קיצותא באתרא דמסלקי נמי היא ומוקי לה להא דאמרי באתרא דמסלקי אליבא דמאן דשרי בנכיתא או אליבא דמאן דשרי בקיצותא. ומיהו רבינו יצחק ז"ל מוקי לה בנכיתא ולא בקיצותא והכי מסתברא כדמפרשי' ומ"מ כיון דלא משכחינן בגמרא היתרא לשום משכנתא אלא במשכנתא דסורא שמעי' מינה דלא שנא נכיתא ול"ש קיצותא אפילו בדלא מסלקי אסירן תדע דהא משכנתא דסורא לא מסלקי מינה ואעפ"כ דוקא משום דנפקא ארעא בלא כסף הא לאו הכי אסירא.
ואף ר"ח ז"ל כתב ושקלי' וטרינן בשמעתא טובא ולא אשכחן היתרא אלא במשכנתא דסורא, וכתב עוד ורב אשי לא שרי אלא במשכנתא דסורא דשכירות היא ולית בה הלואה כלל, ואי קשיא לך הא דאמרי' בשמעתא האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב וכו' אלמא שריא בנכיתא ואפילו באתרא דמסלקי פריק רבינו הגדול ז"ל לאו למימר דשרו אלא דאי מתרמי מילתא דיינינן להו כי הני שמעתתא דאבק רבית הוא ואינו יוצא בדיינין ואפשר דמשום דלא מיזדהרו בהו אינשי איצטריכו רבנן למידן בהו דאי לא תימא הכי הא דרב פפא גופיה אסר ואיהו הוא מרא דהאי שמעתא ואיכא למימר דמשכחת לה בהתירא כגון דשיים ליה פירי כולהו בשעת הלואה כגון דא"ל כל זמן שתמשך משכונה זו בידך תהא אוכל פירות ומנכה מחובך כך וכך והוא שיעור בינוני למוכר פירות שדה כעין זו קודם שבאו לעולם בין עשתה פירות בין לא עשתה דליכא שכר מעותיו ועכשיו רוצה לפרעו ולסלקו ממשכונה זו, א"נ שיים ליה כולהו פירי למחצה לשליש ולרביע והוא עובד ואוכל כשאר אריסי העיר והשתא בעי לסלוקיה ולא ניחא ליה תו באריסות דידיה ולא בעי דניכול חלק דהאי במעותיו שהוא בא לפרעו עכשיו.
ור"ח ז"ל פליג אפיסקא כדכתבינן ואמר דהלכה כרבינא דאמר רבית קצוצה היא בזביני דעל תנאי כל זמן שיהו לי מעות תתזירנה לי, אבל משכנתא אבק רבית הוא וכך כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות ולא הסכים בדבר והדין עמו שהרי בגמרא מפורש או דלמא התם זביני הכא הלואה דשמעת מינה דטפי הויא רבית קצוצה במשכנתא מזביני הילכך כיון דרבינא אפיק בזבינא דלא כרבה כ"ש במשכנתא.
ועיקר טעמו של ר"ח ז"ל איני יודע דאי משום מחילה בטעות כדברי אחרים הא ליכא מחילה בטעות דהא ידע דכל אימת דלא מייתי ליה זוזי אכיל פירי, דמיא למשכנתא דמסלקי ועדיפא מינה ועוד דמעיקרא נמי לאו בתורת הכי אתינן לה אלא משום דכריבית קצוצה הוו ויוצאה בדיינין ולאו משום מחילה בטעות דליכא טעות כלל, ואי לאו משום איסורא דרביתא לא מצי למיהדר ביה קודם שיביא לו מעות, ולר' יהודה דאמר צד אחד ברבית מותר אוכל הוא פירות עד שיהו לו מעות ויחזירם לו והכי משמע לעיל, והכי נמי איתא בפרק בני העיר במסכת מגילה.
ועוד דגרסי' במסכת ערכין פ' המוכר שדהו המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זו כמין רבית והדין בה בגמרא והתניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה א"ר יוחנן לא קשיא הא ר' יהודה הא רבנן דתניא הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר וכו' עד מאי בינייהו אמר אביי צד אחד ברבית איכא בינייהו, רבא אמר דכ"ע וכו' ושמעי' מינה דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי רבית גמורה היא שהרי בית בבתי ערי חומה עד י"ב חודש משכונה היא לגמרי כאתרא דמסלקי שהרי אם מביא לו מעות מסלקו כל שעה שירצה, ותניא הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה בבתי ערי חומה אבל לא במקום אחר, ובירושלמי נמי איתא בפרקין ומפרש לה כאן התורה התירה אבל במקום אחר לא, ולמדנו דסבירא להו דמשכנתא בלא נכיתא רבית קצוצה היא ואסור מין התורה והינו כרבינא דסבר הכי, ואם תשאל א"כ קשיא בריתא לרבה בר רב הונא, תשובתך הוא סבר תנאי הוא שהרי לרבא דאמר התם צד אחד ברבית אסור לדברי כולם תנאי דעלמא הוא וסבירא ליה לרבה בר רב הונא כתנא דמתני' דאמר הרי זו כמין רבית ואינה רבית, אבל מ"מ למדנו מפורש לפי דרכנו שיש תנא שהוא אומר דרבית קצוצה היא והינו כרבינא וכדפסק רבינו הגדול ז"ל.
אשתכח כללא דנקטינן משמעתא אליבא דהלכתא דמשכנתא בלא נכיתא באתרא דמסלקי רבית קצוצה היא ואפילו בשדות ובכרמים כרבינא דהא ההוא עובדא בארעא הות ולא בבתים, ובנכיתא אבק רבית הוא ואינו יוצא בדיינין ובאתרא דלא מסלקי אבק רבית היא ולעולם כל משכנתא אסורה אלא משכנתא דסורא בלחוד הוא דשריא.
ומסתברא דבאתרא דמסלקי אי עבר ומשכן ובתר זמן אתי מארי ארע' דהוא לוה לבי דינא ואמר לא בעינא דליכול תו לארעאי וכי הוו לי זוזא פרענא ליה מסלקי' ליה מפירי ולא אכיל תו הואיל וזה צועק עליו בב"ד שלא יאכל רבית אין נותנים לו רשות לאכלו ומסדרין לו ב"ד ומוניאין מלוה למלוה חובו כדין כל ב"ח ובאתרא דלא מסלקי נמי מסלקי' ליה מלמיכל פירי בתורת רבית' ולסלוקי לגמרי א"א דהא מיקניא ליה הילכך אכיל ליה פירי בשומא ומנכה ליה דמי כלהו פירי כמה דשיימי להו בי דינא והא דאמרינן בגמרא איזיל איטרח ואייתי זוזי מאי במשכנתא באתרא דמסלקי מינה אמירה למאן דשרי לה ולא קי"ל הכי ורבינא גופיה דאמרה אכיל בנכיתא ולא משכחת לה אליבא דהלכתא, וזהו שלא כתבה רבינו הגדול בהלכות.
ולמדנו שדעתו לומר באתרא דמסלקי מיהא אי אתי ואמר לא ליכול אע"ג דאמר לא אייתי ליה זוזי אלא כי מזדמנו לי ליזמני לא אכיל כמו שכתבנו אנו דאי לאו הכי ליכתו' לן מרן ולוקמה בדיעבד כדכתב בשארא אלא ש"מ כדאמרן. וקשה עלי הדבר שהרי פסקו בגמרא הילכתא לא אכיל וליכא לאוקומי לפסקא דגמרא דלא כהילכתא לפי' יש לנו להעמידה להא בדשאיים ליה כלהו פירי כדפרישנא לעיל על דרך אריסות והוא רוצה לשום לו כמי שהגיע זמנו להסתלק וקרוב אני לומר שאם אמר אין רצוני שתאכל עוד פירותי ואפרע לך חובך כשיזדמן לי או אדון עמך בב"ד ואכלן אחר כך שהוא משלם לו הואיל ושלא ברצונו אכלן גזלה היא בידו ומוציאין ממנו שכיון שהעסק אסור כיון שמיחה בו שלא יאכל עוד והדין עמו אין לזה רשות לאכול ואם אכל משלם ואם תשאל לדברינו יתמי דלאו בני מחילה נינהו ליהוי כמ"ד ליה לא בעינא דתיכול לארעאי ונפיק מיניה יכולני לומר דההיא בשאכל בחיי אביהן ויכולני לומר דכיון דמשכון ליה אבוהון אינהו נמי בתנאה דאבוהון קי' ואת"ל אינו משלם יכול אתה לפרש הא דאמרי' איזיל איטרח ואייתי זוזי לא אכיל לומר שאם אכל משלם כיון דאמר אייתי זוזי ונכון הוא.
ומצאתי בה"ג ה"ד אבק רבית כגון דמשכן ליה דקלי וקאכיל פיריהו א"נ דיתיב בביתי' ואי מנכ' ליה שרי ואי לאו מפקי' ליה מההוא ביתא. רבנן דבבל לא מפקון רבנן דבי חוזאה מפקין ואף על פי שאין דבריו בדין משכנתא מסכימין למה שאמרנו אנו מסתייעין ממה שאמר שאע"פ שהוא א"ר מפקי' ליה מההוא ביתא וכן עיקר.
וראיתי להראב"ד שכתב: נ"ל דא"ר שאינו יוצא בדיינים אי תפיס ליה לוה מיניה דמלוה בתר הכי לא מהדרי' ליה ומאי דתפס תפס וה"מ במשכנתא א"נ בזביני דאסמכתא דמנפשיה קא אכיל להו פירי אבל רבית מוקדמת ורבית מאוחרת דמדעתיה קא יהיב ליה לא ואע"ג דאסיר מאי דיהב יהב ואי תפס מיניה בתר הכי מהדרי' ליה, אלו דברי הרב.
ואי איתא להך סברא היכי אמרי' דלא מחשבינן משטרא לשטרא כלומר שאם היה חייב לו מעות בשטר אחר אין המותר שאכל פרעון לאותו השטר האחר והא תפיס לוה ולא מפקינן מיניה ומי עדיף ממאן דתפס מיניה בע"כ ואי משום שטרא הא קי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואי אמרינן בשטרי משכונות קאמרי' ומשום דמשכנתא קני לה מלוה לאו מילתא היא דהשתא קס"ד דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא דאלמא משכנתא לא מיקני' ליה ועוד שאין רבינו הגדול מודה בסברא זו כמו שכתבנו למעלה.
ובירושלמי בריש פירקין גרסינן אמר ר' ינאי ע"כ רבית שיוצאה בדיינין בעין קומי ר"י רבית מהו שתצא בדיינין אם מזו אין מניחין לגדולי ארץ ישראל כלומר פי' כדא"ר יוחנן גופי' בגמרא דילן דאין רבית קצוצה יוצאה בדיינים מודה ר"י שאין שטר זקוק לחברו כלומר דלא מתשבינן משטרא לשטרא ומודה ר"י שאם השטר היה קיים דו מקיז ליה למדנו מכאן דאפילו בשטרי דלאו משכנתא אין מוציאין ממנו ולא מתשבינן משטר לשטר הילכך אי בתר דפרעיה לוה למלוה מדעת' דנפשיה תפיס מיני' מפקי' מיני' ומהדרי' למלוה.
ושוב ראיתי בין תשובת הגאונים דהיכא דתפס לוה כשיעור ההוא א"ר דאכל מלוה מלווה ובאו לחשבון וא"ל לוה למלוה נכי לי רבית דאכילת לך מינאי כי ההיא גונא ודאי לאו כל כמיני' מ"ט דכי אפוקי מיניה דמלוה דמי ואין יוצא בדיינים דאמר רב אשי השתא דאמרת ומיהו כל א"ר דאיכתיב בשטר וזקפיה אקרנא מנכי ליה מיניה ולא מגבי' ליה דקי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכ"ש האי דאיסורא הוא ולא נתן לגבות ובזה הורה רבינו הגדול בתשובה ואין צריך לפנים. ופיר' נכיתא שאמרו שינכה לו מחובו בכל שנה זו או פחות או יותר כל אימת דלא שיים ליה כולהו פירי וכך פירש רש"י וכל הגאונים ונהוג עלמא האידנא נמיכ' בנכיתא ובעל הלכות נמי אמר והאידנא מעשים בכל יום וקא אכילי בנכיתא וראשונים הוו מנכי ד' זוזי או תרין זוזי או כל דהו ורבנן דהשתא איפלגי בהאי שמעתא דתקינו ליה רבנן דיהיב טסקא וכארי בריא ומר אמר מאן דיליה ומר אמר מאן [דאכיל] פירי דארעא אמור רבנן מאן דאכיל בנכיתא ליתן טפי כליל כי היכי דנפיק מספיקא ושוב מצאתי לבעל מתיבות משמיה דרב יעקב גאון גברא דמשכן חצר או כרם ומנכה מהלואתו עד רביע מותר פחות מכאן אסור.
אלו דברי הראשונים, ואין אנו יורדין לסוף דעתם שלא מצינו לרבותינו בעלי גמרא הפרש בין נכיתא מרובה למועטת אלא שי"ל כדברי בעל הלכות דאי כארי איהו ארעא ופלח לה בכל צרכיה מדנפשיה ומנכה שיעור רביע מותר לפי שזה דרך לוקחי שדות באריסות הוא דעבדי ואכלי דהא אי הוה תיוהא מקבל ליה.
ומצאתי בשם הנשיא הגדול רבי משה בן הנשיא רבי טודרוס שחדש ואמר דנכיתא דאמרו רבנן הוא דמנכה ליה סלע או דינר כשבא לפרעו ונפקא משכנתא מתותי ידיה ומ"ה אסיר' אבל נכיתא דנהגו עלמא לנכויי שמינת זוז בכל שנה ושנה שריא דדמי למשכנתא דסורא שהרי אפשר דכלי כולי' חובי' בהך נכייתא פורתא פורתא.
וזו שגגת הוראה היא דמשכנתא דסורא לא מסלקי מינה עד משלם ההיא יומא ונפקא בלא כסף ואין כאן הלואה כלל אלא שכירות בעלמא היא וכן דעת רבי' שלא העמיד שמועות הללו במשכנתא באתרא דמסלקי אליבא דהלכתא ובמשכנתא דסור' וכן פי' ר"ח דשכירות היא ולית בה הלואה כלל ורב יצחק אלברגלוני כתב כך ור"ח לא היה מפרש דברי מר בריה דרב יוסף אלא אליבא דמאן דשרי בנכיתא או אליבא למאן דשרי בקיצותא ונראין דבריו דלשני הדעות הללו בלבד הוא דאלו לדעת משכנתא דסור' היאך יהא מקום שיסלקו אותו כל אימת דבעי והוא עשוי קציצות בתורת שכירות ומיהו אפשר לפרשה כגון דא"ל במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואי בעינא לסלוקך מקמי הכי דלישום ליה אלא שאין אחריות המלוה עליו שטפה נהר נמי אינו נוטל כלום אלא פירות שהיה עושה ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסי משא"כ במשכנתא סתם שהאחריות עליו ואם רצה תובע חובו ממנו ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים ועוד שאין כאן לשון מלוה אלא לשון מקח דומיא דלוקח פירות כיון שקצב לפ"ז מתוקמן שמעתתא דאתרא דמסלקי במשכנתא דסור'.
והר"מ הספרדי כך הוא אומר דמשכנתא דסור' אפילו באתרא דמסלקי' היא מכל מקום לד"ה משכנתא דנכיתא האמורה בכל מקום היא שמנכה לו בכל שנה ושנה והרי הרב ז"ל אומר כן ובגמרא נמי מפורש דנכיתא דרבנן דומיא דשדה אחוזה היא סלע ופונדיון לשנה ואפילו הכי אסרי כדאמרינן התם לאו הלואה הכא הלואה וכדאמרי' נמי עד חמש שנין אכילנא בנכיתא מדקאמרי' נכית' נכית' תרי זימני שם דבכל שתא ושתא מנכ' ליה לפום מאי דאתני או זוז או דינר ואפ"ה אסרוה. אלא שיש לשאול למה והלא דרך מקח בכך הוא שהרי אמרו מה שעזי חולבות מכור לך מותר ותניא נמי גבי שדה כה"ג ואע"פ שהוא מקדים לו מעות והטעם שכיון שהלוהו אסור דמחזי כרבית שהרי המותר עליו במלוה והוא חייב בהן נמי כמו שפירשתי ושאין כן בזו שכל מה שנתן על פירותיו נתן ואינו חייב אלא להעמיד לו מקח ועוד דהתם אפשר דהוי בה תיוהא אבל הכא ודאי לא אפשר שהנכיתא דבר מועט הוא דומיא דשדה אחוזה וזה סיוע לדברי הגאונים שהזכרתי ואין זה מחוור אלא הטעם הראשון עיקר והוי יודע דבאתרא דסתם משכנתא שתא ולא מצי לסלוקיה עד שתא, א"נ אתני בהדיא בלא לסלוקיה עד חד זימנא עד ההוא יומא דיניה כדין אתרא דלא מסלקי ואבק רבית מכאן ואילך אתרא דמסלקי הוא ורבית קצוצה הוא ואין זה צריך לפנים.
לא הביא רבינו בהלכות הא דגרסי' בספרים עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים ואפשר סומך לו דכל היכא דאכל טפי לא מפקינן אכל שיעור זוזי לא מסלקי והוא גרס ביתמי נמי אכל טפי לא מפקינן מיניה, ור"ח גורם בו איכא דאמרי אבל הר"מ הספרדי כת' ביתמי מסלקינן:

אמר ליה אביי לרבא, משכנתא מאי. כלומר, משכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא דומיא דזביני דאת ונוולא, ואהדר ליה דמשכנתא כי הא נמי אינה רבית קצוצה, ואינה יוצאה בדיינים.

הא דאמר רב פפי חשיב רבינא ומפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. פירשה הראב״ד ז״ל במשכנתא, אבל בזביני, כעובדא דאת ונוולא, מודה הוא דאינה רבית קצוצה, דכל בזביני ליכא רבית קצוצה, (ומתניתין) [בש״מ – (ב)[כ]מתני'] דנסיב אבק רבית במכירת פירות. והביא עוד ראיה, דהא חד צד ברבית הוא, ולר' יהודה מותר אפילו לכתחלה, ואי אפשר שיהא לר' יהודה מותר גמור ולרבנן רבית גמור, דאי אפשר שיהיה הפרש גדול כל כך ביניהם. ואין דבריו מחוורים כאן, חדא דהא אמרינן חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא, ורבה בר רב הונא גופיה לא אמר כלום במשכנתא [אלא] בזביני, ולא הוה ליה למימר [אלא] דלא כרבא, דהא מודה הוא בעקר מה שאמר רבה בר רב הונא דהיינו זביני, [אלא] שאפשר לדחוק ולדחות בזו, דכיון דרבא תלי להו בחד טעמא, ותלי ליה בדרבה בר רב הונא, משום הכי אמר דלא כרבה בר רב הונא. ומיהו אכתי קשיא, דאם איתא, מאי קא מבעיא להו פירי מאי, רבית קצוצה היא או לא, פשיטא דאינה רבית קצוצה ומדר' יהודה נשמע לרבנן. וא״ת, דמספקא להו טעמא דר' יהודה דדילמא (אמ') [אף] לדידיה רבית קצוצה היא, דלא פליגי אלא ברבית על מנת להחזיר, וכדרבא דאוקי פלוגתייהו בהכי (סג, א), אם כן, אף אנן אין לנו ראיה מכאן דרבינא לא אמר (אלא) בזביני, דדילמא רבינא אית ליה כרבא, ועוד נראה לי, דאי אפשר לומר כן, דבהדיא מוקי אביי פלוגתייהו בערכין פרק המוכר (שהוא) [שדהו] בשעת היובל (לא, א) בצד אחד ברבית. ועוד דבהדיא אשכחן תנא בערכין (שם) דאמר בבית בבתי ערי חומה רבית גמורה היא, אלא שהתורה התירתה, וגרסינן בירושלמי (דפרקין ה״ב) כאן התירתה ולא במקום אחר.
והר״ז הלוי ז״ל פי' בהפך, וכתב דוקא בזביני דחשיב ואפיק ודלא כרבה בר רב הונא, אבל משכנתא, אפילו באתרא דמסלקי, לרבינא ליכא משום רבית קצוצה, מדאמרינן בריש פרקין (בבא מציעא סב, א), והא משכנתא בלא נכייתא, דבדינייהו מוציאין מלוה למלוה ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה, וסתמא קאמר, אלמא לדידיה בשום משכנתא אפילו בלא נכייתא אין מחזירין. וגם זה [אינו] מחוור, דאם כן מאי קבעי מיניה אביי מרבא משכנתא מאי, דכיון דאפילו בזביני ליכא משום רבית קצוצה, כל שכן במשכנתא, אלא ודאי משמע דלכולי עלמא טפי חמירא משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקין מזביני וכן בדין. ודוחק הוא לומר דרבינא בלחוד הוא דאית ליה הכי, ואנן לרבינא הוא דקאמרינן, דהא ההיא דריש פרקין לרב אשי הוא דקאמר ליה, ובדרך פשיטותא הוא דקאמר לה, והא משכנתא בלא נכייתא דבדינינו אין מחזירין, דמשמע דליכא מאן דפליג, דאי לא, מאי קשיא, דלמא רב ספרא דקאמר לה לההיא לא סבירא ליה הכי, אלא ודאי משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסליק לא קילא מזביני דאת ונוולא, ואפילו לרבינא, וההיא דלעיל באתרא דלא מסלקי היא וכדכתיבנא לעיל בודכתה משמו של הראב״ד ז״ל ועיקר. והנכון שבזו, דרבינא בין בזביני כי הני בין במשכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא קאמר, ובין בהא ובין בהא חשיב ומפיק פירי, וכן דעת הרי״ף ז״ל.

הא דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא הא במשכנתא באתרא דמסלקי, אכל שעור זוזי מסלקינן ליה, אכל טפי לא מפקינן מיניה. לומר דאבק רבית הוא, על כרחין בלא נכייתא קאמר. ותדע, דהא כלה שמעתין בתר עובדא דאת ונוולא ובתר משכנתא דקא בעא מיניה אביי מרבא גרירא, והנהו בלא נכייתא נינהו. ועוד דהא פשיט ליה רבא לאביי דמשכנתא בלא נכייתא כיון דלא קץ ליה, אבק רבית בלחוד היא, וכן פירשה הרי"ף ז"ל בהלכות בלישנא בתרא (כמו שכתוב שם – בש"מ ליתא.)

אמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן, אכל שעור זוזי [נמי] לא מסלקינן ליה בלא זוזי וכו'. יש מי שפירש, לא מסלקינן ליה בלא זוזי כלל, ולומר דדוקא (כל) אכל שעור זוזיה, הא פחות מכאן קצת מחשבין ליה, דהא לא מסלקינן ליה השתא לגמרי בלא זוזי, ולא עוד אלא אפילו אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה לגמרי בלא זוזי כלל, אלא בית דין מנכין לו כפי ראות עיניהם, והשאר נותנים לו ומסלקים אותו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פ"ו ה"ב, פ"ז ה"א). ואין הדברים האלו מתקבלים על לב, דכל שאתה מסלקו בלא כל זוזיה ואפילו מנכה לו זוז אחד, אתה מוציא ממנו אותו זוז שאתה מגרע מחובו ומסלקו בלא אותו זוז. וכן פירש רש"י ז"ל וכן עקר.

עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים. ואיכא למידק, דהא רבינא מחמיר טפי מרבא, דאילו לרבא משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקינן אבק רבית, הואיל ולא קץ ליה, וכדאהדר [ל]אביי, ולרבינא רבית קצוצה, דהא חשיב ואפיק פירות, ורב אשי מחמיר טפי מרבינא, דאלו רבינא גופיה אכיל בנכייתא ואפילו באתרא דמסלקינן, כדאיתא לקמן, (ע"ב), ורב אשי אסר, ואם כן היאך אפשר דבאתרא דמסלקי בלא נכייתא אפילו לרבינא רבית קצוצה, ולרב אשי דמחמיר טפי אבק רבית. ויש מפרשים, דרב אשי לאו אהאי משכנתא קא מהדר ולא בדידה עבד עובדא, אלא אדינא דקאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא קא מהדר, והכי קאמר, לדידי רבית קצוצה היא ואפילו אכל טפי מפקינן מיניה, אבל לדידך דחשבת ליה אבק רבית אפילו אכל שעור זוזי לא מסלקינן ליה, דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, ועבד רב אשי באבק רבית בעלמא אפילו ביתומים קטנים כגדולים. ואינו מחוור, דמדקאמר הכא סתם עבד רב אשי עובדא, בודאי בהאי עובדא משמע, כלומר, במשכנתא דמיירי בה ולי נראה דרב אשי מחמיר טפי מרבינא בחד צד ומקל טפי מיניה בחד צד, דאלו לרבינא כל בנכייתא משרא שרי ואפילו לצורבא מרבנן, ואיהו גופיה נמי אכיל, ואלו לרב אשי צורבא [מרבנן] אסיר בכלהו, ואפשר דאפילו לכולי עלמא נמי אסר דאבק רבית הוא לדידיה, ומקל מרבינא בחד צד, דאלו לרבינא באתרא דמסלקי בלא נכייתא רבית קצוצה, ולרב אשי אין לך משכונא וזביני קרקע אסורים דבר תורה, אלא כלן אבק רבית נינהו, הוא[יל] ולא קץ, (וכרבא) [וכרבה] בר רב הונא. ורבא נמי על כרחין מחמיר טפי בחד צד מרבינא ומקל טפי מיניה בחד צד, דאילו לרבא באתרא דמסלקי אפילו בלא נכייתא אבק רבית ולרבינא רבית קצוצה, ואילו בנכייתא, לרבא אסור לצורבא מרבנן ורבינא גופיה אכיל בנכייתא, אלמא בין לרבא בין לרב אשי אין לך במכר קרקע ובמשכונא רבית קצוצה (וכי אצטריך רבא לאוקומי פלוגתייהו).
ושמא [יצא] להם זה מבית בבתי ערי חומר, וכתנא דמתניתין דערכין פרק המוכר שדהו בשעת היובל (לא, א) דקתני, בית בבתי ערי חומר הרי זה כמין רבית ואינה רבית, אע"ג דאוקימנא לה כר' יהודה (דאוקימנא) דאמר צד אחד ברבית מותר, סבירא להו דהלכתא כותיה הואיל וסתם מתניתין כותיה, אע"ג דפליגי עליה רבנן בברייתא, הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם מתניתין (יבמות מב, ב), אלא דמחמרי בה שלא לעשות כן לכתחלה, כל שהוא אוכל בלא תנאי נכייתא, לחוש לדברי חכמים דפליגי עליה בברייתא ואמרי רבית גמורה אלא שהתורה התירתה, וכאן התירה ולא במקום אחר, כדאיתא בירושלמי (דפרקין ה"ב). ואע"ג דרבא דאוקי פלוגתייהו בפרקין דהכא (סג, א) והתם בערכין ברבית על מנת להחזיר, דמשמע לכאורה דצד אחד ברבית לדידיה אסור לכולי עלמא, ולא פליגי ביה כלל, אלא לכלהו אסיר ובחד (כרבא) [גוונא], ועל כרחין לתנא דברייתא צד אחד אסור דבר תורה, דהא אפילו בעל מנת להחזיר רבית גמורה היא להם, אלא שהתורה התירתה כאן, וכל שכן באוכל בלא תנאי, וכיון שכן, אפילו לר' יהודה רבית גמורה היא, לא היא, דעל כרחין לרבא [אי] אפשר לומר כן, דהא משמע לעיל דכרבה בר רב הונא סבירא ליה, דאמר, אבק רבית הוא, ואפילו במשכנתא בלא נכייתא ובאתרא (דלא) [ד]מסלקינן ליה אהדר ליה לאביי דאבק רבית הוא, אלא לעולם ר' יהודה צד אחד ברבית אבק רבית ועל מנת להחזיר מותר, ולרבנן אפילו על מנת להחזיר רבית גמורה אלא שהתורה התירה בבית בתי ערי חומה, הא בעלמא אסור, וכל שכן בצד אחד ברבית שאוכל בלא תנאי, וכי איצטריך לאוקומי פלוגתייהו ברבית על מנת להחזיר, לאו לאשמועינן בדר' יהודה מידי בדבר תורה, דלר' יהודה בדבר תורה אפילו צד אחד ברבית משרי שרי, אלא לאשמועינן דלרבנן אפילו רבית על מנת להחזיר אסור דבר תורה, ולר' יהודה נמי צד אחד אסור מדרבנן, ולא התיר ר' יהודה בצד אחד לכתחלה, וביתוס בן זונן לא עשה מעשה על פי חכמים אלא ברבית על מנת להחזיר. ואפשר, דרבה בר רב הונא ורב אשי כאוקימתא דרבא סבירא להו דר' יהודה ברבית על מנת להחזיר בלחוד שרי לגמרי, הא בצד אחד ברבית מודה דאבק רבית הוא, והילכך רבא ורב אשי דאסרי בלא נכייתא לכולי עלמא משום אבק רבית, כלהו כר' יהודה אמרי לה, אלא דרב אשי מחמיר טפי דלא אכיל אפילו בנכייתא כנ"ל. ומיהו אפילו ברבית על מנת להחזיר אסיר נמי, וכדכתיבנן לעיל (בבא מציעא סה, ב בד"ה ורב ענן) במדות דרבית דר' חייא דפעמים שניהם אסורים, ועני רבא בתריה, דאמר לה, לכי מייתית קני מעכשיו, ולא אשכחינן התם היתרא אלא במשלשין את הפירות וכמו שכתבתי שם. ואביי דמוקים פלוגתייהו בצד אחד ברבית, משמע נמי דכר' יהודה נמי סבירא ליה מדבעא מיניה מרבה משכנתא מהו, ואמר ליה דמשכנתא נמי אבק רבית, וקבלה מיניה, ומיהו אבק רבית מיהא הוה ליה ודלא כר' יהודה, דאלו לר' יהודה מותר אפילו לכתחלה שהרי אמר שכן היה עושה ביתוס בן זונן על פי חכמים. וטעמא דאביי, משום דמחמיר בה לחוש לדברי חכמים, כדאמרי בה רבא ורבה ורב אשי ברבית ע"מ להחזיר, וכדכתיבנא. ורבינא סבר, דצד אחד ברבית רבית קצוצה היא לכולי עלמא ו[ב]רבית על מנת להחזיר [פליגי] ולפיכך חשיב ואפיק. וכלהו כר' יהודה סבירא להו, אלא דברבית על מנת להחזיר משמע דכלהו מחמרי בה, כך נראה לי.

קטנה שהשיאתה אמה ואחיה ומיאנה אין לה עקר כתבה ואין מוציאין מיד הבעל הפירות שאכל ואם הכניסה בגדים בנדוניתה ובלו אין הבעל משלם אלא נוטלן כמות שהן:

נשא אחת מן השניות לעריות או שנשא אשה ונמצאת אילונית וגירש אין להם עקר כתבה ולא מזונות בביתו לאחר מותו או אף בחייו אם הלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה ואם הוציא בגט אין מוציאין מידו פירות שאכל ואין להם בלאות על הדרך שביארנו ודברים אלו אין זה מקומן וכשנגיע להם נרחיב בהם את הדרך בע"ה ויש מפרשים בבלאות שאף בלאותיה קיימין לא תטול ולא יראה כן כמו שיתבאר במקומו:

לא נאמר אף במכר שמחילה בטעות הויא מחילה אלא במה שיודע בו שחברו נטלו אבל לא ידע בו שכן אין כאן תורת מחילה והרי אונאה שכבר מחל בטעות ואינה מחילה הואיל ולא ידע באונאתו:

כבר ביארנו למעלה שכל שהתנה מוכר לכשיהיו לי מעות תחזור לי קרקעי שהפירות של מוכר מעשה באשה אחת שנתנה מעות לאחד לקנות לה שדה מקרוב שלה והלך ולקח ואמר לו המוכר אם יהו לי מעות תהא מחזרת קרקעי במעותיה ואמר לו השליח את ונוולא אחי ולשון את ונוולא אתה והיא או אתה והוא כמו שאמרו במסכת נדה פרק המפלת אמר ר' זעירא זכה רב ביבי בשמעתיה דאנא ונוולא הוו יתבינן קמי דר' יוחנן וכו' ויש מפרשים שכך היה שם האשה וענין הדברים כלומר קרובים אתם והרי היא מתרצה בכל מה שתרצה ואמרו חכמים שאף זה אינו מכר סומך הוא על דבורו של שליח ואינו גומר ומקנה והרי הקרקע חוזרת והפירות שאכל מכל מקום אבק רבית הם ואין יוצאין בדיינין וכן לענין הדין אינו מחזיר מתורת גזל שאין הדין ברור כל כך אחר שלא השיבו תשובה ברורה:

מי שהלוה לחברו וקבל קרקע שלו משכון ואכל פירותיה בלא נכיתה יש בענין זה הרבה צדדים חלוקים אצל המפרשים ומה שהביאם לכך הוא שראו כאן לרבינא שעשאן רבית קצוצה והוציאן בדיינין והוא עצמו הקשה למעלה והרי משכנתא בלא נכיתה שאין מוציאין בדיינין וכן ראינו למטה בסוגיא זו על רבינא עצמו שהיה אוכל בנכיתה ואם שלא בנכיתה רבית קצוצה דיה לנכיתה להורידה לאבק רבית והרי לך אצל רבינא שלשה דרכים שתים שלא בנכיתה ואחת בנכיתה שתים שלא בנכיתה אחת קצוצה ואחת אבק רבית ואחת בנכיתה ומותרת לכתחלה ומתוך כך פרשו גדולי הצרפתים שהמשכונה יש בה חלוק בין אתרא דמסלקי ובין אתרא דלא מסלקי וכמו שיתבאר בסמוך וענין אתרא דמסלקי פירושו שהלוה הממשכן פורע בכל עת שירצה ומסלקו ואתרא דלא מסלקי שנוהגין שאין יכול לפדותה עד זמן ידוע להם באותה העיר או שהתנה על זה ובכל מקום או ברוב מקומות בסתם משכונה שהיא מוחזקת שנה ר"ל שאין יכול לפדותה תוך שנה ואתרא דמסלקי כל זמן שירצה אף למחרתו היא הלואה גמורה ואתרא דלא מסלקי הן שנה לרוב מקומות הן כפי הידוע או כפי המותנה הואיל ויש שם זמן שאי אפשר לסלקו יש לה קצת דמיון למכירה מעתה אתרא דמסלקי ובלא נכיתא רבית קצוצה אתרא דלא מסלקי ובלא נכיתא אבק רבית וכן מסלקי ובנכיתה אתרא דלא מסלקי ובנכיתה מותרת לכתחלה מעתה כל משכונה שיש בה איזה זמן שלא לסלק מותרת לכתחלה בנכיתה וממה שאני מפקפק בשטה זו הוא מה שאמרו למטה האי משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה הימנה ואם אין לזו צד היתר היאך הביאוה כן במוחלט כדבר המצוי תמיד וכן שתלוי במנהג העיר וכי מחזיקין עיר גדולה במנהג טעות:

ויש מי שנוטה לדרך אחרת ואינו מחלק בענין זה בין מסלקי ללא מסלקי אלא כל שבנכיתה מותר לכתחלה וכל שלא בנכיתה אבק רבית והוא הוא שאמר למעלה שאין מוציאין ופי' אין מוציאין שאם פרעו הלוה וחזר קרקעו אצלו ואח"כ תובעו פירות שאכל אין מוציאין ומכל מקום אם קודם שפרעו היה מחשב עמו ושלא לפרעו אלא הנשאר אחר חשבון אכילת הפירות רשאי ומכל מקום אם אכל כשיעור הכל אין מוציאין וכמו שאמרו כל סלוקי בלא זוזי הוצאה בדיינין הוא אבל בשלא אכל כשיעור הכל מחשב וכולל בחשבון הפדיון אף באבק רבית וכענין זה הוא הוצאה האמורה בכאן ולאו אפיק דוקא אלא שכללן בפדיון ויראה לי סעד לזו מה שאמר עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי כלומר שחשב כמה אכל וכללו בחשבון ואלו הוצאה דוקא אין לשון וחשיב נופל בו כהוגן:

ויש נמשכין לשטה זו בדרך אחרת והוא אצלם שלא דן רבינא עכשו להוציא בדיינין אלא במכר ומאחר שנתגלה שאינו מכר כגון אסמכתא או צד אחר אכילת פירותיה חוזרת אבל משכונה אף בלא נכיתה אבק רבית והוא שאמר בהוראת רבינא דלא כרבה בר רב הונא ורבה בר רב הונא לגבי מכר אמרה ומכל מקום אנו שמפרשים אותה על משכונה זה שאמר דלא כרבה בר רב הונא הוא מפני שכבר העלו לדמות משכונה למכר ואף בזו נמשך רבה בר רב הונא לומר שאבק רבית היא ולא קצוצה:

ויש מפרשים שכל משכונה שבשעת מתן מעות בנכיתה מותרת שהוא כלוקח פירות בזול באותה נכיתה שלא בנכיתה אבק רבית וכל שלא בשעת מתן מעות אלא שממשכן לו על חוב שקדם הואיל ואין נותן לו עכשו כלום שיקנה בו הפירות אף בנכיתה אבק רבית ושלא בנכיתה רבית קצוצה:

גדולי המחברים מחלקים בין בית לשדה ומפרשים שלש חלוקות אלו שהוקשו לנו בדברי רבינא על דרך זה שנזכיר והוא שהממשכן בית או מרחץ או חנות שפירותיהם מצויים תמיד שלא בנכיתה רבית קצוצה ובנכיתה אבק רבית שדה וכרם שאין פירותיהם מצויים בשעת ההלואה ושאפשר שירויח או שיפסיד בזריעתה ועבודתה בלא נכיתה אבק רבית בנכיתה מותרת לכתחלה:

הרבה גאונים נסתפקו במבוכת דברים אלו והחמירו בדבר עד שאמרו שכל שלא בנכיתה קצוצה וכל שבנכיתה אבק רבית ואף הביאם לזה מה שראו למטה רב כהנא ורב פפי ורב אשי לא אכלי בנכיתא ולא מצאו להם התר אלא במשכונה הנזכרת בתלמוד בלשון משכנתא דסורא וענינה שהיו כותבין במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף שזו היא מכירה גמורה שהוא מוציא מעות על פירות של עשר שנים כגון שהוציא מנה לעשר שנים י' דינרין לכל שנה ושנה ואפילו היה שכרה שוה אלף דינרין בכל שנה מותר:

יש שואלין מה בין זו למשכונה בנכיתה והרי הנכיתה הוא שהוא מלוה לו ומנכה לו מעה או פשוט בכל שנה והרי מכל מקום לארך הזמן יוצאה בלא כלום ומה לי אם יוצאה לעשר שנים אם יוצאה לאלף והרי אף בעשר אתה אומר שאפילו היה שוה אלף אלפים בכל שנה מותר ויש משיבין בזו שמשכנתא דסורא היא בדרך מקח ולא נאמר אפילו שוה אלף אלא דרך גוזמא ומכל מקום ענינה שהיו לוקחים בזול גדול ובדרך ריוח מצוי וריוח יתר אבל מכל מקום בדרך שהיה שם מכר לזמן חל עליו אבל זה שמלוה בנכיתה פשוט אין כאן זמן אלא דרך שחוק ואין אדם עשוי למכור לזמן שיכלה הוא וכל זרעו ויחוסו קודם שיגיע ויש מפרשים שמשכנתא דסורא אין בעל הקרקע יכול לסלקו עד שישלמו שני המשכונה אבל משכונה שבנכיתה יכול לפדותה אם בכל יום ובאתרא דמסלקי אם לאחר זמן הידוע באתרא דלא מסלקי ואף גדולי המפרשים כך נראה דעתם בפרק השוכר את האמנין בסוגית יבש האילן או נקצץ במה שאמרו שם זימנין דמשלמי שני משכנתא מקמי יובל ויראה מדבריהם שאם התנה עמו שכל זמן שיפרענו יחשב לו עשר לכל שנה אין זה משכנתא דסורא ולא יראה כן:

ומגדולי הנשיאים שבנרבונה נ"ע פרשו בזו דרך אחרת שנכיתה האמורה בגמרא הוא שמנכה דבר ידוע לעולם שכל זמן שיפדה ממנו הן בקרוב הן ברחוק אפילו לאלף שנים אינו מנכה אלא ה' דינרין או כפי מה שיתנו אבל נכיתת פשוט בכל שנה כמנהג שלנו הרי היא כמשכנתא דסורא הואיל ומכל מקום מיכליא קרנא ונמצאת נכיתה שלנו כדין משכנתא דסורא ואף לקצת גאונים שבספרד מצאתי נוטים לדעת זה והוא שראיתי להם שכתבו שלא הותרה בתלמוד משכונה בנכיתה אלא בשניכה לו הרביע (או) [הא] פחות מיכן אסור:

אלו שלא מצאו להם היתר במשכונה אלא במשכנתא דסורא אוסרים הם אף במשכונה אחרת הנקראת בתלמוד קיצותא וענינה שמתנים להיות אוכל חמש שנים בנכיתא ומכאן ואילך יחשב מה שאוכל ויקבל בחשבון:

כל צד שהתרנו במשכונה כל אחד ואחד לפי שטתו אין בו פקפוק לתלמיד חכם אלא אף הוא מותר בה לכתחלה כשאר בני אדם:

גדולי הצרפתים מקילים במשכונה יותר מכלם ופרשו שבאתרא דמסלקי הואיל ולא קץ ליה ר"ל שיאמר לו הלוני ואכול פירות שדה זו אף בלא נכיתא אבק רבית ובנכיתה מותר לכתחלה ובאתרא דלא מסלקי אף בלא נכיתה מותר לכתחלה ומסלקי וקץ ליה מכל מקום רביה קצוצה היא:

כל שאמרנו עליו שהוא אבק רבית ואינו יוצא בדיינין כתבו גדולי המפרשים שאם תפש הלה מכל מקום אין מוציאין מידו ומכל מקום דוקא במשכונה או במכר אבל מוקדמת ומאוחרת מה שנתן נתן ואפילו תפש אח"כ מוציאין מידו:

כל שכתבנו במשכונה שהיא אבק רבית כגון אתרא דמסלקי ובנכיתא לגדולי המפרשים או באיזה מן הדרכים האחרים שביארנו בה כל אחד לשטתו אם אכל כשיעור מעותיו או יותר אין מוציאין שכל שאתה מסלקו בלא כלום הוצאה בדיינין היא ומכל מקום אם לא אכל כשיעור חובו מחשב עמו ופורע השאר שאין זה הוצאה בדיינין כמו שבארנו למעלה:

ואין מחשבין עמו משטר לשטר ר"ל אם היתה שדה זו ממושכנת לו במאה דינרין וחזר לוה זה ומשכן לו אחרת במאה דינרין בשטר אחר ואכל מזו שוה חמשים ומזו שוה מאה וארבעים אין אומרים הרי אכלת שוה מאה ותשעים והסתלק משניהם אלא זה שאכל ממנו חמשים מחזיר לו חמשים וזה שאכל יותר משיעור חובו אינו מסתלק בלא כלום אלא כפי מה שיראו הדיינין ואפילו היתה קרקע הממושכנת של יתומים דנין בה כן כלשון אחרון האמור בגמרא ומכל מקום גדולי המחברים פסקו שאם היה הקרקע של יתומים באכל שיעור מעותיו מסלקין אותו ומחשבין לו משטר לשטר ואם אכל מזו שוה חמשים ומזו שוה מאה וחמשים מסתלק משתיהם ומכל מקום אם אכל יותר משיעורו אין מוציאין ממנו:

אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן ובעאי לאותוביה אונאה ואודיק חזיתן אילונית. פירוש אמר רבא היינו יושבין לפני רב נחמן כי אמר זביני מחילה בטעות הויא מחילה ובקשתי להשיבו שהרי אונאה מחילה בטעות הוי ולא הויא מחילה דאמר רבא אונאה יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה וכיון דמחזיר אונאה לא הויא מחילה אלא הבטתי וראיתי שאילונית מסייע לרב נחמן שכן הנושא אילונית ולא הכיר בה אין לאותה אילונית לא כתובה ולא מזונות לא פירות וכו' דאילונית מחילה בטעות הויא למחר ולפיכך שתקתי ולא השבתי לו תשובה. ומאי משמע דהאי אודיק כאדם שמביט ממעלה למטה דהנך שבוייתא דאתיין לנהרדעא אותבינהו בי רב עמרם חסידא אודיק חדא מינייהו מפומא דאגרא ונפל נהורא כולה שמעתא בעשרה יוחסין. ובאלו טריפות ההוא גדיא דהוה בי רבינא דאודיק שעוי מפומא דאגרא מארובה של גג. ה"ר צמח בר פלטוי גאון ז"ל בתשובותיו סימן ש"מ.
ההיא איתתא דאמרה לההוא גברא זיל זבין ארעא מקריבאי אזל זבן לה אמר ליה מוכר פירוש בשעת מכר אי מתרמו לי זוזי מהדרנא לי נהלי לארעא אמר ליה את ונוולא אחי. אתא לקמיה דרבה בר רב הונא אמר כל את ונוולא אחי סמכא דעתיה דמוכר ולא גמר ומקני אלא בהאי תנאה כלומר ותנאו קיים. ובודאי שאלו אמר המוכר כן בניחותא פשיטא דמהני ואף על גב דלא אמר על מנת כיון דהוה בשעת מכר וכדכתיבנא לעיל אבל משום דאמר באתמהא וכאלו אינו רוצה אלא ברצונו של שליח ובהודאתו איצטריך למימר דאת ונוולא אחי הודאה היא וכתנאי גמור. ואם תאמר והא אסמכתא היא והיכי מהני ליה תנאי למוכר. ויש לומר דהא ליתא חדא שאין לשון אסמכתא אלא באומר אם לא עשיתי דקניס נפשיה אבל באומר אם עשיתי ליכא אסמכתא. ועוד והוא הנכון בכאן דכל לגבי הכא לזכות באסמכתא הוא דלא קני אבל במשייר לעצמו בהקנאתו ליכא אסמכתא אלא נותן על תנאי הוא דלא קני וזה ברור. הריטב"א ז"ל.
הר"מ במז"ל כתב שהרי לא סמכא דעתו של קרוב זה על דברי השליח שהשליח לא השיבו תשובה ברורה ונמצא שלא גמר והקנה. הרמ"ך ז"ל. וימצאנו בספרים מדויקים מספרי הרמב"ם ז"ל שהרי סמכא דעתו וכו'.

את ונוולא אחי וכו'. כתב ה"ר צמח בר פלטוי גאון בתשובת שאלה וזה לשונו: וששאלת מה פירוש את ונוולא אחי אמר לה קרוב הוא שלך את ונוולא את והוא כך אומר בפרק המפלת ותניא משום רבותינו העידו על הסנדל שצריך צורת פנים ואמר רב ביבי אמר רבי יוחנן מעדותו של רבי נחוניא נשנית משנה זו אמר רבי זירא זכה בה רב ביבי בשמעתיה אנא ונוולא הוה יתיבנא קמיה דרבי יוחנן כי אמרה להאי שמעתתא קדים אף הוא אמרה וזכה בה ונוולא אני והוא בלבד. וכן בפרק מי שאחזו יומא חד הוה יתיב איהו ונוולא בביתא ושלמה לאשמדאי בלבד ואמר ליה שלמה לאשמדאי כתיב כתועפות ראם לו ואמרינן כתועפות אלו מלאכי השרת וכו' עד כאן בסימן של"ט.

ארעא הדרא פירי מאי. סוגיא זו דחקתו לרש"י לפרש לעיל טעמיה דרב נחמן דאמר הדרא ארעא והדרי פירי משום דהוי רבית קצוצה דמשמע הכא דפירי אי הדרי הדרי מטעם זה אבל על כרחך אי אפשר לומר כן וכו' כמו שכתבו התוספות. הרא"ש.

ארעא הדרא לכי מהדר ליה זוזי פירי דאכל לוקח בינתים מאי. פירוש קמיבעיא משום דבתחלתו מכר גמור כמעכשיו היה על מנת שתחזור ותקנהו לו כשיתן לו דמים וכמתנה על מנת להחזיר וכדפרישנא לעיל אליבא דרבא וקמיבעיא לן אליבא דרבנן דפליגי בהדי רבי יהודה במכר על מנת להחזיר. ואם תאמר ולמאן קא בעינן אי לרבי יהודה משרי שרי. ואי לרבנן אסור הוא וכרבית גמורה כדכתיבנא לעיל. יש לומר דלעולם לרבנן והיינו דמיבעיא לן דדילמא לא אמרי רבנן אלא בבית שפירותיה ודאין ודומיא דבית בבתי ערי חומה אבל בשדה שפירותיו ספק מיסתייה דליהוי אבק רבית וכיון דאכלינהו לא הדרי דאבק רבית אינה יוצאה בדיינים ורבה בר רב הונא ורבא אמרי דבשדה אבק רבית בלחוד הוא ולא הדרי ובעא מיניה אביי מרבא משכנתא בלא נכייתא מאי פירוש דשדה דאי דבית פשיטא דרבית קצוצה היא. הריטב"א.

וזה לשון הרשב"א: אמר ליה אביי לרבא משכנתא מאי. כלומר משכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא דומיא דזביני דאת ונוולא. ואהדר ליה דמשכנתא כי האי נמי אינה רבית קצוצה ואינה יוצאה בדיינים. עד כאן.

הכא נמי לא קץ ליה. פירש רש"י ז"ל לא קצץ לו בפירות שיאכל הפירות בשכר מעותיו אלא שמשכן לו סתם והוא אוכל פירות והקרן קיים הרי זה כקוצץ בפירוש וסתמו כפירושו. והנכון לפרש דבמכר טעמא מאי משום דלא יהיב ליה דבר קצוב דאפשר דלא הוה ליה רווחא ושיהא ההוצאה יתירה על השבח והכא נמי משכנתא דשדה וכרם אין שבחו קצוב דאפשר דלא עבדא כלל או דלא עבדא טפי מן ההוצאה. או דילמא התם זביני והכא הלואה. פירוש דבזביני הוא דשריא היכא דלא קץ ליה דאיכא תרתי למעליותא אבל הכא דבהלואה היא אף על גב דלא קץ ליה והוו הפירות בספק מכל מקום כל היכא דאיתנהו רבית גמורה נינהו והדרי. ואמר ליה דהכא נמי כיון דלא קץ ליה אבק רבית בלחוד הוא. וכתב רש"י דפליגא אדרב נחמן דאמר הדרא ארעא והדרי פירי. ויש לומר דלא פליגא דהתם הלואה בלא משכנתא היא וכיון דאסמכתא לא קניא פירי לאו דידיה נינהו וגזל הוא דבהלואה מחילה בטעות לא הויא מחילה. הריטב"א.

אמר רב פפי עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי. פירוש דמכר על מנת להחזיר צוה להחזיר הפירות משום רבית קצוצה דלא כרבה בר רב הונא דקסבר דרבנן לא שני להו בין מכר על מנת להחזיר דבית או דשדה וכיון דבמכר עבד הכי כל שכן במשכנתא בלא נכייתא דהויא לה רבית קצוצה אפילו בכרם והילכתא כוותיה דבתרא הוא. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דאמר רב פפי חשיב רבינא ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. פירשה הראב"ד ז"ל במשכנתא אבל בזביני כעובדא דאת ונוולא מודה הוא דאינה רבית קצוצה דכל בזביני ליכא רבית קצוצה ובמתניתין דנסיב אבק רבית באכילת פירות. והביא עוד ראיה דהא צד אחד ברבית הוא ולרבי יהודה מותר אפילו לכתחלה ואי אפשר לומר כן שיהא לרבי יהודה מותר גמור ולרבנן רבית גמורה דאי אפשר שיהא הפרש גדול כל כך ביניהם. ואין דבריו מחוורים כאן חדא דקא אמרינן חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא ורבה בר רב הונא גופיה לא אמר כלום במשכנתא אלא בזביני ולא הוה ליה למימר אלא דלא כרבא דהא מודה הוא בעיקר מה שאמר רבה בר רב הונא דהיינו זביני. אלא דאפשר לדחוק ולדחות בזו דכיון דרבא תלי להו בחד טעמא ותלי לה בדרבה בר רב הונא משום הכי אמר דלא כרבה בר רב הונא. ומיהו אכתא קשיא ואם איתא מאי קמיבעי להו פירי מאי רבית קצוצה היא או לא פשיטא דאינה רבית קצוצה ומדרבי יהודה נשמע לרבנן ואם תאמר דמספקא להו טעמא דרבי יהודה דדילמא אף לדידיה רבית קצוצה היא דלא פליג אלא ברבית על מנת להחזיר וכרבה דאוקי פלוגתייהו בהכי אם כן אף אנו אין לנו ראיה מכאן דרבינא לא אמרה בזביני דדילמא אף רבינא אית להו כרבה. ועוד דבהדיא אשכחן תנא בערכין דאמר בבית בבתי ערי חומה רבית גמורה היא אלא שהתורה התירתה וגרסינן בירושלמי כאן התירתה ולא במקום אחר. והרב זרחיהו הלוי פירשה בהפך וכתב דדוקא בזביני הוא דחשיב ואפיק ודלא כרבה בר רב הונא אבל משכנתא אפילו באתרא דמסלקי לרבינא ליכא משום רבית קצוצה מדאמרינן בריש פירקין והא משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדיננו אין מחזירין ממלוה ללוה וסתמא קאמר אלמא לדידיה משום משכנתא ואפילו בלא נכייתא אין מחזירין. וגם זה אינו מחוור דאם כן מאי קבעיא מיניה אביי מרבה משכנתא מאי דכיון דאפילו בזביני ליכא משום רבית קצוצה כל שכן במשכנתא אלא ודאי משמע דלכולי עלמא טפי חמירא משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקי מזביני וכן בדין. ודוחק הוא לומר דרבינא בלחוד הוא דאית ליה הכי ואנן לרבינא הוא דקאמרינה דהא האי דריש פירקין לרב אשי הוא דקאמר ליה ובדרך פשיטותא הוא דקאמר ליה והא משכנתא בלא נכייתא דבדיננו אין מחזירין דמשמע דליכא מאן דפליג דאי לא מאי קושיא דילמא רב ספרא דקאמר ליה להאי לא סבירא ליה הכי אלא ודאי משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקי לא קילא מזביני דאת ונוולא ואפילו לרבינא והאי דלעיל באתרא דלא מסלקינן היא וכדכתיבנא לעיל בדוכתא משמו של הראב"ד ועיקר והנכון שבזו דרבינא בין בזביני כי הני בין במשכנתא באתרא דמסלקי ובלא נכייתא קאמר ובין בהא ובין בהא חשיב ואפיק פירי וכן דעת הריא"ף ועיקר. עד כאן.

והריא"ף כתב בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבית. מה שאמרו עביד רב פפי עובדא וחשיב ואפיק פירי וכו' אין זה במכירה בהמתנה אלא במוכר על מנת שתחזור לו לפי שהמכירה בתנאי החזרה תחזור להיות כדין הלואה לפי שממונו הוא חוזר אליו ונמצא אוכל הפירות בחנם ואין זה המכר שאמרנו בו שהוא אבק רבית לא אמרנו כן אלא במכר שתהיה בו התוספת לסיבת ההמתנה. ומשכנתא בנכייתא אינה מותרת לכתחלה אלא אליבא דרבינא דהוה אכיל בנכייתא ולא אצל זולתו הלא תראה שרב אשי הוא בתרא כרבינא ודעתו בה שהיא אבק רבית באמרו כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא מאי טעמא אבק רבית הוא וכו' והואיל והדבר כן כל מה שתראה בתלמוד נוטה להיתר אינו אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא הלא תראה שרב אשי שאמר שהיא אבק רבית היא עצמו האומר סתם משכנתא שתא וכו' להודיע שאנחנו נמנע ממנה לכתחלה אבל דיעבד מה שעשה עשוי ולא נוציאנו ממנו זהו מה שנראה לי אחר העיון. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: ונראה לי דהא דחשיב רבינא ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא לאו אזביני קאי אלא אמשכנתא דאביי דאיבעיא ליה משכנתא מאי אליבא דרבה בר רב הונא איבעיא ליה והוא הוה מאריה דעובדא. ופשטו ליה דבמשכנתא נמי הכי סבירא ליה משום דלא קץ ליה דלא קאמר לו הלויני ואכול פירות בשכר מעותיך אלא משכונה סתם היא. ואפשר דמנכה ליה מה שיאכל ואפילו משכנתא בלא נכייתא נמי אבק רבית הוא לדעת רבה בר רב הונא ולדעת רבה דסבר לה כוותיה ורבינא לא סבירא ליה הכי אלא משכנתא בלא נכייתא רבית קצוצה היא. מיהו דוקא באתרא דמסלקי כדכתיבנא בריש פירקין אבל באתרא דלא מסלקי כמכר הויא ואבק רבית הוא. ובנכייתא שרי למיכל לכתחלה דרבינא גופיה קא אכיל וכן כל הנהו שמותתא דלעיל פעמים ששניהם אסורים. ומשכן לו בית ומכר לו בית כולם כיון דעל ידי מכירה הן אבק רבית הוו דמי איכא מידי דלרבי יהודה מותר לכתחלה ולרבנן מוציאין בדיינים. וכן נראה לי בהלוהו ודר בחצרו אבק רבית הוא ולא עוד אלא הלויני ודור בחצרי בחצר דלא קיימא לאגרא לאו רבית קצוצה היא דמאי קייץ ליה והא לא חסריה ולא מידי ואי בחצר דקיימא לאגרא כי אמר הלויני ודור בחצרי רבית קצוצה היא ולא עוד אלא דחמיר נמי ממשכנתא דאלו התם איכא דוכתא דשריא בנכייתא ואלו הכא לא ישכור הימנו בפחות קאמרינן וטעמא דמילתא משום דמשכנתא אית ליה אחריות על אותו קרקע וכזביני דמי דהא מיניה קא גבי זוזי ולא מצי לדחויי לארעא אחריתי מה שאין כן בהלויני ודור בחצרי שלא בדרך משכונא. דבהלוהו ודר בחצרו נמי דאמרינן דאבק רבית הוא דוקא בחצר דלא קיימא לאגרא אי נמי דקיימא לאגרא ובתר הלואה אמר ליה דור בחצרי חנם אבל אי קיימא לאגרא ודר בה שלא מדעתו אפוקי נמי מפקינן ולאו משום רבית אלא משום גזל דכיון דלאו מדעתיה דר ביה גזל הוא כן נראה לי בכל אלה. וה"ר יצחק ז"ל כתב בהלכותיו כך דהלוהו ודר בחצר אבק רבית הוא וכיון דאבק רבית הוא פרע ליה כל מאי דאוזפיה דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ולא חלק בדבר. ואני איני אומר כן דכי אמרינן הני מילי במשכנתא דאדעתא דארעא נחית וברשותא דמרה נחית ליה וכי מסלקינן ליה בלא זוזי או מנכינן ליה מאי דאכל אפוקי מיניה הוא אבל הכא מאן אחתיה לגוה והוא מנפשיה נחית ולאו אדעתא דמשכנתא הילכך אי לא פרעיה מנכה ליה מאגריה ואי פרעיה ודאי תו לא מפיק מיניה. ודוקא בחצר דלא קיימא לאגרא אי נמי בדקיימא לאגרא ואמר ליה דור בחצרי דמדעתיה דר ביה כדכתבינן. גם יש לומר שאין בית דין כופין למלוה לנכות גם לא ללוה לפרוע ואם רצה המלוה לעמוד בחצר עד שיפרענו אין כופין אותו לצאת וכן הסכים ה"ר אפרים. ואני אומר נראין הדברים בשאמר לו דור בחצרי חנם כל ימי שהלואתך אצלי דהיינו סלוקיה אבל אם אמר לו דור בה שנה או שתים אינו רשאי להחזיק בה צד שיפרענו ואם עשה כן הרי זו גזלה ומוציאין ממנו שכר. ומשכנתא בנכייתא באתרא דלא מסלקי קיימא לן כרבינא דאכיל ואף על גב דרב כהנא ורב פפי ורב אשי לא אכלי בנכייתא אינהו דמחמרי אנפשייהו ורבינא דעבד עובדא בנפשיה מיניה גמרינן למעשה ולא כדברי הרב שכתב דלית הילכתא כרבינא משום דהנך פליגי עליה והוי יחיד אצל רבים ולאו מילתא היא ואם אמרו רב כהנא ורב אשי אמרי לא ניכול איניש בנכייתא היה כדבריו אלא לא אמרו אלא דלא אכלי בנכייתא אחמורי הוא דמחמרי אנפשייהו והכי איתא בשמעתא לקמן האי משכנתא באתרא דלא מסלקי לא ניכול אלא בנכייתא ואי צורבא מרבנן הוא בנכייתא נמי לא ניכול אלמא חומרא בעלמא הוא ולצורבא מרבנן דמחמיר אנפשיה כרב כהנא ורב אשי והשתא נהוג עלמא למיכל בנכייתא באתרא דמסלקי הוא דכלהו משכנתא פסקי להו זמן דלא מצי פריק ליה עד זמן ידוע ופוק חזי מה עמא דבר. עד כאן.

וזה לשון הרמ"ך: משקלא וטריא דלעיל בפירקין דאמר ליה רבינא לרב אשי הרי משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדיננו אין מחזירין וכו'. משמע מהכא דמשכנתא אפילו בלא נכייתא לא מפקינן פירי מיניה דמלוה בדיינין ורבינא דהוא בתרא קאמר לה והכא אמרינן דחשיב רבינא ואפיק פירי במשכנתא בלא נכייתא. ומצינן למימר דבהלוהו ודר בחצרו הוא דקאמר דאין מוציאין. ולא נהירא דהא אהדר ליה רב אשי אינהו בתורת זביני אתו לה אלמא בהלויני ודור בחצרי נמי קאמר הכי דאין מוציאין. ותמיהא לן הא דקאמר מר בריה דרב יוסף האי משכנתא באתרא דמסלקי כל אימת דמייתי לוה זוזי מאי איריא מסלקי ליה אפילו בלאו הכי נמי אבק רבית הוא למר כדעתיה ולמר כדעתיה. לכך נראה לומר דבמשכנתא בלא נכייתא קמיירי ואפילו הכי כיון דמצי מסלק ליה כל אימת דבעי להו רבית קצוצה היא אפילו במשכונת בית וכיוצא בה דהא אפשר דלא אכיל בה כלל להרמב"ם. ועוד הורו רבותי שמשכונא שדה אפילו בשעת ההלואה ואפילו בלא נכייתא אבק רבית היא ואינה יוצאה בדיינים כיון שאין פירותיו מצויין בשדה בשעת ההלואה. עד כאן. נראה מדבריהם דאי משכן גביה שדה אילן או שדה לבן בקמתה שרבית קצוצה היא ואותם פירות יוצאין בדיינין. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"ף ז"ל: ואם תאמר קשה דרבינא אדרבינא דלעיל אמר רבינא הרי משכנתא בלא נכייתא וכו'. ויש מתרצים דתרי רבינא הוו אחד בימי רב יוסף והיינו הך דהכא ואחד בימי רב אשי והיינו האי דלעיל והכי משמע בפרק אלו טרפות גבי סביך בבשרא. ועור נראה לרבינו תם לפרש דלעיל דבהלואה ודאי אין מחזירין והכא מיירי בעובדא דרבה בר רב הונא דהאי דאת ונוולא אחי דהיינו מכר ומשום הכי אפיק פירי דמשום מאי אית לך למימר דלא הדרי פירי אי משום אבק רבית הרי לא אכלם בתורת רבית אלא בתורת מכר ואי משום מחילה היינו מחילה בטעות דלא הויא מחילה. ואם תאמר והא פירשנו לעיל כיון דבתורת מכר באו לידו מתחלה דהויא שפיר מחילה. ויש לומר דשאני התם משום דפירש לו בהדיא בשעת המכר שהיה מוכר לו הפירות אבל הכא מוכר לו הקרקע סתמא ולעולם היה בדעתו שתחזור לו הקרקע כשיביאו לו המעות ואם כן היינו מחילה בטעות. עד כאן.
ובשיטה כתוב וזה לשונו: ולי אני זעירא דמן תלמידייא חזי דרבינא פליג בזביני וכל שכן במשכנתא דהלואה גמורה היא ולית הלכתא כוותיה לא בזביני ולא במשכנתא דהאי רבינא לאו רבינא דסוף הוראה הוא שהרי רב פפא תלמידו של רבא הוה ורב כהנא שהיה תלמידיה של רבא רבו של רב אשי הוה כדאמרינן בעלמא אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא ולא יתכן שרב פפא יביא עובדא דרבינא דהוה תלמיד חבר לרב אשי. ואל תתמה דודאי תרי רבינא הוו והכין אמרו בתוספות פרק אלו טרפות גבי אמר רבינא והוא דסביך בבשרא. וכתב רב שלום גאון דלית הלכתא כוותיה משום דלאו רבינא דסוף הוראה הוא מדאשכחן רב יוסף דפליג עליה. וכן לעיל פרק אלו מציאות אמר רבינא שמע מינה גלימא מכריז רבא אמר אפילו תימא וכו' אלמא דאיכא רבינא דהוה קשיש מרבא. לפיכך אני אומר הלכתא כרב אשי במשכנתא בלא נכייתא דאבק רבית הויא וכמו שאמר רבה לעיל כיון דלא קץ לא וכל שכן בזביני כרבה בר רב הונא וכרבא. ע"כ.
הא דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה אכל טפי לא מפקינן מיניה. לומר דאבק רבית הוא על כרחך בלא נכייתא קאמר ותדע דהא כולה שמעתין בתר עובדא דאת ונוולא ובתר משכנתא דבעא מיניה אביי מרבא גרירא והנהו בלא נכייתא נינהו. ועוד דהא פשיט ליה רבא לאביי דמשכנתא בלא נכייתא כיון דלא קץ ליה אבק רבית בלחוד הוא וכן פירשה הרב בהלכות בלישנא בתרא. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי וכו'. פירש הריא"ף דהאי משכנתא דאיירי הכא דחשבינן לה אבק רבית בלחוד כדמפרש ואזיל משכנתא בנכייתא היא דאלו בלא נכייתא הא אמר רבינא דרבית קצוצה היא. וליתא שהדבר למד מעניינו הכתוב למעלה דבמשכנתא בלא נכייתא איירינן מדלא מפרש לה וכן פירש רש"י. ומאי וקשה ליה מדרבינא לא קשיא כלל דהא משמיה דרבא אמרינן לה ורבא אמר לעיל משכנתא דכרם בלא נכייתא אבק רבית משום דלא קץ ליה והכא במשכנתא דכרם איירינן כהנהו דלעיל ואם איתא לפירוש דמרן אית לן למימר דהא מיירי במשכנתא דבית דההוא ודאי אפילו בנכייתא אבק רבית היא לכל הפחות כדברי רש"י והרמב"ם דאלו משכנתא דכרם בנכייתא שריא לגמרי ורבא גופיה שרי לה לקמן בנכייתא דקאמר לא ליכול איניש אלא בנכייתא ולא אפליגו עלה אלא לצורבא מרבנן. והנכון דבמשכנתא דכרם בלא נכייתא קמיירי ואליבא דרבא דסבר דהוי אבק רבית ונפקא מינה לדידן למשכנתא דבית לדעת הרמב"ם ורש"י שסוברים שהיא אבק רבית בנכייתא. ומיהו קשיא לי האי נכייתא אי מהניא לגמרי מהניא ואי לא הא מאי דאכיל רבית קצוצה בהלואה היא. ונראה דמשכנתא דבית אפילו בנכייתא רבית קצוצה אבל בקיצותא הויא אבק רבית. עד כאן.

באתרא דמסלקי. פירש רש"י דאלו באתרא דלא מסלקי הכל מודים דשריא לגמרי. ואינו מחוור דאדרבה טפי קץ ליה באתרא דלא מסלקי. ולקמן גורס רש"י באתרא דמסלקי לא ליכול אלא בנכייתא ופירש דטעמא דאלו באתרא דלא מסלקי הוי כמכורה אצלו ובלא נכייתא נמי אכיל. וליתא אלא נקט אתרא דמסלקי לרבותא דאפילו ההיא לא אכיל אלא בנכייתא. ואיכא נוסחי דגרסי התם אתרא דלא מסלקי והיא נכונה יותר כדמוכח לקמן וקשיא על רש"י. ולההיא נוסחא נקטיה לרבותא דאפילו ההיא בנכייתא מיהת אכיל בכרם. ונראה דלא אמר רבינו אלא בכרם דאלו בבית משכנתא בלא נכייתא אסירא אפילו באתרא דמסלקי. הריטב"א. ולקמן נאריך עוד בזה בסייעתא דשמיא.

ולא מחשבינן משטרא לשטרא. פירוש אם היו לו שתי משכונות מאדם אחד וממשכונא אחת אכל יותר ממעותיו ומן האחרת לא אכל כדי מעותיו אין מחשבין מותר של זו כנגד חסרון של זה ומסלק אותו משתיהם שהרי אכל שיעור זוזיה משתיהם אלא זו שלא השלים כדי מעותיו אוכל והולך עד שישלם. הראב"ד ז"ל.

כתב הריטב"א וזה לשונו: ולא מחשבינן משטרא לשטרא. קשיא לי ומאי שנא דמחשבינן מההוא שטרא גופיה וכי אין שעבוד הקרן של שטר זה קיים כשעבוד של שטר אחר. והנכון כדכתיבנא בחידושין דרבא דכיון דאכל סתם אנן מתשבינן כל מאי דאכל מקרנא מה שאין לומר כן על שטר חוב אחר שיש לו דודאי לאו מההוא אכל ורב אשי השיב דודאי אפילו בהא נמי אנן סהדי דפירא אכל וכיון דכן לא מכפינן ליה מידי אפילו מקרנא דהאי שטר והלכה כמותו. וכיון דכן אליבא דרב אשי משכנתא דאית בה אבק רבית יכול למחות בו הלוה שלא יאכל פירות באיסור כיון דאי אכיל לא מצי מפיק מיניה ואף על גב שקבע זמן לא מועיל לו כלום ובית דין חייבין למחות בידו ואם אכל בתר כן משלם מדין גזל וממשבינן ליה אפילו בשטרא אחרינא. ומכל מקום כופין אותו לפרוע מיד שלא קבע זמן אלא על דעת שיאכל פירות. ונראה דלהכי נקט הכא רב יוסף אתרא דמסלקי משום דלדידיה אתרא דלא מסלקי בלא נכייתא רבית קצוצה היא ולא אמר לעיל דהוי אבק רבית אלא באתרא דמסלקין דומיא דזביני בתנאי ואפשר דהיינו דקרינן ליה לעיל דלא קץ מפני שיכול לסלקו כל זמן שירצה. עד כאן.

אמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה וכו'. יש מי שפירש לא מסלקינן ליה בלא זוזי כלל ולומר דדוקא אכל שיעור זוזיה הא פחות מכאן קצת מחשבין ליה דהא לא מסלקינן ליה השתא לגמרי בלא זוזי ולא עוד אלא אפילו אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה לגמרי בלא זוזי כלל וכלל אלא בית דין מנכין לו לפי ראות עיניהם והשאר נותנים לו ומסלקינן אותו וכן כתב הרמב"ם ואין דברים אלו מתקבלין על הלב דכל שאתה מסלקו בלא כל זוזיה ואפילו מנכה זוז אחד אתה מוציא ממנו אותו זוז שאתה מגרע מחובו ומסלקו בלא אותו זוז וכן פירש רש"י. וכן עיקר.

עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים. ואיכא למידק דהא רבינא מחמיר טפי מרבא דאלו לרבא משכנתא בלא נכייתא באתרא דמסלקין אבק רבית הואיל ולא קץ וכדאהדר ליה לאביי ולרבינא רבית קצוצה דהא חשיב ואפיק פירי ורב אשי מחמיר טפי מרבינא דאלו רבינא גופיה אכיל בנכייתא ואפילו באתרא דמסלקי כדאיתא לקמן ורב אשי אסר ואם כן היאך אפשר דבאתרא דמסלקי בלא נכייתא אפילו לרבינא רבית קצוצה ולרב אשי דמחמיר טפי אבק רבית. ויש מפרשים דרב אשי לאו אההיא משכנתא קא מהדר ולאו בדידה עבד עובדא אלא אדינא דקאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא קא מהדר והכי קאמר לדידי רבית קצוצה היא ואפילו אכל טפי מפקינן מיניה אבל לדידך דחשבת ליה אבק רבית אפילו אכל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא ועבד רב אשי עובדא באבק רבית דעלמא אפילו ביתומים קטנים כגדולים. ואינו מחוור דמדקאמר הכא סתם עבד רב אשי עובדא בודאי בהאי עובדא משמע כלומר במשכנתא דאיירי בה. ולי נראה דרב אשי מחמיר טפי מרבינא בחד צד ומיקל טפי מיניה בחד צד ואלו לרבינא כל בנכייתא משרא שרי ואפילו לצורבא מרבנן ואיהו גופיה נמי אכיל ואלו לרב אשי צורבא מרבנן אסיר בכלהו ואפשר דאפילו לכולי עלמא נמי אסור דאבק רבית הוא לדידיה. ומיקל מרבינא בחד צד דאלו לרבינא באתרא דמסלקי בלא נכייתא רבית קצוצה ולרב אשי אין לך משכונא וזביני קרקע אסורים דבר תורה אלא כולן אבק רבית נינהו הואיל ולא קץ וכרבא וכרבה בר רב הונא. ורבא נמי על כרחך מחמיר טפי בחד צד מרבינא ומקיל טפי מיניה בחד צד דאלו לרבא באתרא דמסלקי אפילו בלא נכייתא אבק רבית ולרבינא רבית קצוצה ואלו בנכייתא לרבא אסור לצורבא מרבנן ורבינא גופיה אכיל בנכייתא אלמא בין לרבא בין לרב אשי אין לך במכר קרקע ובמשכונא רבית קצוצה ושמא יצא להם זה מבית בבתי ערי חומה וכתנא דמתניתין דערכין פרק המוכר שדהו בשעת היובל דקתני בית בבתי ערי חומה הרי זה כמין רבית ואינה רבית ואף על גב דאוקים לה כרבי יהודה דאמר צד אחד ברבית מותר סבירא ליה דהלכתא כוותיה הואיל וסתם מתניתין דהתם כוותיה ואף על גב דפליגי עליה רבנן בברייתא הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם מתניתין אלא דמחמרי בה שלא לעשות כן לכתחלה כל שהוא אוכל בלא תנאי נכייתא לחוש לדברי חכמים דפליגי עליה בברייתא ואמרי רבית גמורה היא אלא שהתורה התירתה וכאן התירתה ולא במקום אחר כדאיתא בירושלמי. ואף על גב דרבא אוקי פלוגתייהו בפירקין דהכא והתם בערכין ברבית על מנת להחזיר דמשמע לכאורה דצד אחד ברבית לדידיה אסור לכולי עלמא ולא פליגי ביה כלל אלא לכלהו אסור ובחד גוונא ועל כרחך לתנא דברייתא צד אחד ברבית אסור דבר תורה דהא אפילו בעל מנת להחזיר רבית גמורה היא להם אלא שהתורה התירתה כאן וכל שכן באוכל בלא תנאי וכיון שכן אפילו לרבי יהודה רבית גמורה היא. לא היא דעל כרחך לרבא אי אפשר לומר כן דהא משמע לעיל דכרבה בר רב הונא סבירא ליה דאמר דאבק רבית הוא ואפילו במשכנתא בלא נכייתא ובאתרא דמסלקי אהדר ליה לאביי דאבק רבית הוא אלא לעולם לרבי יהודה צד אחד ברבית אבק רבית הוא ועל מנת להחזיר מותר ולרבנן אפילו על מנת להחזיר רבית גמורה אלא שהתורה התירה בבית בבתי ערי הומה הא בעלמא אסור וכל שכן צד אחד ברבית שאוכל בלא תנאי. וכי איצטריך רבא לאוקומי פלוגתייהו ברבית על מנת להחזיר לאו לאשמועינן בדרבי יהודה מידי בדבר תורה דלרבי יהודה דבר תורה אפילו צד אחר ברבית משרא שרי אלא לאשמועינן דלרבנן אפילו רבית על מנת להחזיר אסור דבר תורה ולרבי יהודה נמי בצד אחד ברבית אסור מדרבנן ולא התיר רבי יהודה בצד אחד לכתחלה וביתוס בן זונין לא עשה מעשה על פי חכמים אלא ברבית על מנת להחזיר. ואפשר דרבה בר רב הונא ורב אשי כאוקימתא דרבא סבירי להו דרבי יהודה ברבית על מנת להחזיר בלחוד שרי לגמרי הא בצד אחד ברבית מודה דאבק רבית הוא והלכך רבא ורב אשי דאסרי בלא נכייתא לכולי עלמא משום אבק רבית כולה כרבי יהודה אמרי לה אלא דרב אשי מחמיר טפי דלא אכיל אפילו בנכייתא. כן נראה לי. ומיהו אפילו ברבית על מנת להחזיר אסרי נמי וכדתניא לעיל במדות דרבית דרבי חייא דפעמים שניהם אסורים ועני רבא בתריה וכו' ולא אשכחן התם היתרא אלא במשלשין את הפירות וכמו שכתבתי שם ואביי דמוקי פלוגתייהו בצד אחד ברבית משמע נמי דכרבי יהודה סבירא ליה מדבעא מיניה מרבה משכנתא מהו ואמר ליה דמשכנתא נמי אבק רבית וקבל מיניה. ומיהו אבק רבית מיהא הוי ליה ודלא כרבי יהודה דאלו לרבי יהודה מותר אפילו לכתחלה שהרי אמר שכן היה עושה ביתוס בן זונין על פי חכמים וטעמא דאביי משום דמחמיר בה לחוש לדברי חכמים כדמחמרי בה רבה ורבא ורב אשי ברבית על מנת להחזיר וכדכתיבנא ורבינא סבר דצד אחד ברבית רבית קצוצה היא לכולי עלמא וברבית על מנת להחזיר פליגי ולפיכך חשיב ואפיק פירי וכלהו כרבי יהודה סבירא להו אלא דברבית על מנת להחזיר משמע דכלהו מחמרי בה. כן נראה לי הרשב"א.

וזה לשון הרמב"ן: הא דאמרינן האי משכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי וכו'. מוקי לה רבינו הגדול בהלכות בנכייתא. ואינו במשמע. ועוד דלגירסת הספרים מותרת היא נכייתא למר בריה דרב יוסף. אלא יש לומר דמר בריה דרב יוסף משמיה דרבה אמרה ורבה לטעמיה וקמשמע לן בשמעתין דאפילו באתרא דמסלקי אכל טפי לא מפקינן מיניה ורב אשי לא אודי ליה בהא אלא קאמר השתא דאמרת לומר לך דכל משכנתא דבטפי לא מפקינן כשיעור זוזי לא מסלקינן הילכך בנכייתא אי נמי באתרא דלא מסלקי ומטא זימנא לא מסלקינן בלא זוזי. ואפשר שזו היא כוונתו של רבינו דמשכנתא דרב אשי בלחוד מוקי בנכייתא ואי נמי סבר רב אשי כרבה והלכתא כרבינא דהוא בתרא. עד כאן.

הכי גריס רש"י האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא. ופירש הוא דדוקא באתרא דמסלקי אבל באתרא דלא מסלקי וכו' ויש מקשים לפירושו דאם כן כי קאמר רבא בצורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא ניכול ואקשינן עליה במאי אכיל ולא אשכח ליה היתרא אלא במשכנתא דסורא בלחוד לימא אכיל באתרא דלא מסלקי ולפיכך אמרו דבאתרא דלא מסלקי גרסינן ולומר דאפילו באתרא דלא מסלקי לא ניכול אלא בנכייתא וצורבא מרבנן לא משכחת ליה דאכיל אלא במשכנתא דסורא. ומסתברא כגירסת הרב וכפירושו דאי לא למה ליה למר בריה דרב יוסף למימר באידך האי משכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה דהא לדידיה אפילו באתרא דלא מסלקינן נמי כן דכל בלא נכייתא אבק רבית הוא אלא משמע דדוקא באתרא דמסלקי הא באתרא דלא מסלקי לדידיה אפילו בלא נכייתא ניכול והא דלא משכח לצורבא מרבנן דניכול אלא במשכנתא דסורא הדין נותן דאלו לדידיה אף על גב דבנכייתא משרא שרי ואפילו לכתחלה ואפילו הכי לצורבא מרבנן אסור כל שאינו מנכה כשיעור מאי דאכל היכא דאכל בלא נכייתא כל שכן ואפילו באתרא דלא מסלקי ובנכייתא נמי מהאי טעמא נמי אסיר ליה כל שהוא אוכל פירות בפחות וחוזר וגובה כל חובו ולפיכך לא אשכח אלא במסתלק בלא זוזי דמנכה והולך עד דכלה הקרן ואתו למשרי בקציצה ולא קם כל שהוא אוכל מקצת זמן בנכייתא לחודיה. ואם תאמר אם כן מאי קאמר גבי קיצותא איכא דאמרי כל בלא נכייתא כולי עלמא לא פליגי דאסור דהא ודאי לכאורה קיצותא אתרא דלא מסלקי הוא עד דאכיל שיעור זוזיה ומסתליק דאי לא מאן שרי בקמייתא דהא אפשר דמסלק ליה תוך חמש שנים דאכיל בלא נכייתא ואשתכח דאכל באיסור אבק רבית ולרבינא רבית קצוצה אלא אתרא דלא מסלקי הוא ואפילו הכי אמרינן דלכולי עלמא בלא נכייתא אסור. יש לומר דכולי עלמא דקאמר לאו כולי עלמא ממש קאמר אלא רב אחא ורפרם דפליגי בה קאמר ויש לנו כיוצא בזה הרבה בתלמוד חדא ביבמות פרק ג' גבי יש תנאי בחליצה ואחרת ביומא פרק בתרא גבי כולי עלמא לא פליגי דמנעל הוא דהרבה כיוצא באלו. והכי קאמר כיון דרבא אסר לצורבא מרבנן מאי דשרי לעלמא אף בקיצותא ליתסר כיון דאיכא מאן דאסר. כן נראה לי. הרשב"א.
והרמב"ן ז"ל חולק וכתב דאפשר דאפילו מאן דגריס באתרא דמסלקי הוא הדין לאתרא דלא מסלקי דלא ניכול אלא בנכייתא וצורבא מרבנן אפילו בנכייתא לא ליכול אלא להכי נקט אתרא דמסלקי לאשמועינן דבנכייתא מיהא אכיל כרבינא. ולא קיימא לן כוותיה אלא כמאן דאסר אפילו בקיצותא. עד כאן.

בד"ה הממאנת כו' אין לפרש ביתבה תותיה דהא מלתא דפשיטא כו' וכשהלך בעלה למ"ה ולוותה ואכלה לא איצטריך דהא אלמנה לכ"ג כו' עכ"ל ר"ל נמי מה"ט דלעיל דמלתא דפשיטא היא דהא אפילו אלמנה לכ"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות בלוותה ואכלה ומכ"ש ממאנת דאין לה כתובה דאין לה מזונות בכה"ג ואין להקשות מה"ט בממאנת ואיילונית לא איצטריך בלוותה ואכלה דהא אפילו באלמנה לכ"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות בכה"ג די"ל דהא ודאי אלמנה לכ"ג ושניה דמשום איסורא נגעו בו לית לן לדמותן לממאנת ולאיילונית דטעמייהו אינו אלא משום דלא קרינא בהו לאינתו ולכך ממאנת ואיילונית אין להן כתובה ויש להן מזונות ביושבת תחת בעלה ואלמנה לכ"ג דינה בהיפך דיש לה כתובה ואין לה מזונות ביתבה תותיה והיינו טעמא דבאלמנה לכ"ג דבאיסור היא אצלו לכך אין לה מזונות כדי שיוציאה אבל כתובה דנותן לה ביוצאה ממנו יש לה דיש לה נשואין מן התורה אבל ממאנת דבהיתרא יושבת אצלו יש לה מזונות וכיון דאין לה נשואין מן התורה אין לה כתובה אבל שניה דהוי נמי משום איסור יש ללמוד שפיר מק"ו דאלמנה לכ"ג ודו"ק:

בד"ה ובלאות פירש בקונטרס כו' ופירות דקתני לאו בפירות שאכל קאמר דאפי' קרן כו' עכ"ל ר"ל לפי פירושם השתא שכתבו דבבלאות שאין קיימין איירי וכדאמר התם אי דליתנהו אידי ואידי לא שקלה וק"ל:

בא"ד א"נ תקנת פירות כו' ולוותה כו' ואח"כ מיאנה דומיא דמזונות עכ"ל נראה מדבריהם דביושבת תחתיו חייב לפדותה דומיא דמזונות אבל מפרש"י בשמעתין אין נראה כן ע"ש ונראה דהאי תירוצא אינו אלא לממאנת ואיילונית דדין תקנת פירות כדין מזונות אבל בשניה דליכא לפרש כה"ג במזונות כמ"ש התוס' לעיל ה"נ מה"ט ליכא לפרש כה"ג בתקנת פירות ואפשר דבשניה יש לפרש פירות בפשיטות דהיינו בפירות שאכל של נכסי צאן ברזל דהאי קרן גופיה אם אכלו יש לה כדמסיק התם דקנסוה רבנן לדידיה כו' וק"ל:

גמ' אמר רבה בר רב הונא כל את ונוולא אחי סמכא דעתיה כצ"ל:

תוס' ד"ה פירי מאי וכו' אלא צריך לומר דטעמא דרבינא משום דהוי מחילה בטעות וכו' ודוקא בזביני וכו' ולא בהלואה. צריך לומר דר"ל ולא בהלואה כשנתנו בתורת רבית ולכך בהלואה לא מפקינן משום דהוה אבק רבית ומחילה בטעות לא שייך כשנותנו בתורת רבית ראם לא כן הא כתבו לעיל איפכא אהא דקאמר לעיל התם זביני הכא הלואה דפירשו התוס' דבהלואה הדרא ארעא והדרי פירי משום דהוי מחילה בטעות וגבי זביני לא מפקינן משום דלאו מחילה בטעות ה"א כמבואר לעיל בתוס' ד"ה התם זביני וכו':

גמ' ואודיק חזיתן כו' נ"ב וישקף על פני סדום תרגום ירושלמי ואודיק וחבירו בפרק גיד הנשה אודיק בבזעא דדשא וק"ל:

רש"י בד"ה אכל כשיעור כו' נינהו מסלקינן כו' כצ"ל והד"א:

ברש"י בד"ה ולא בלאות כו' אלמא מחילת אכילת פירות כו'. וה"ה מבלאות גופיה דקיימינן ביה מצי לאוכוחי וכבר כתב לעיל אע"ג דכי מחלה היא נדוניא וכו':

ברש"י בד"ה ה"נ לא קץ ופליג אדר"נ וכו'. דלא מסתבר לחלק דלעיל כיון שאמר אם לא וכו' יהא שלך כאלו קץ והיה מתורץ בזה דלא פליג ר"נ ארבינא דריש פרקין. ואף דר"נ לעיל איירי מלאחר ג' שנים [וזה הוי כתוך ג'] מ"מ כ"ש הוא לרש"י דטעמא דר"נ משום רבית הוא ולכן פירש ופליג וכו' ונראה דלפי' רש"י צ"ל רבינא דריש פרקין איירי באתרא דלא מסלקי וכדעת הרי"ף וזה שדקדק בסמוך בד"ה לא מסלקינן ליה ואי נמי אכיל שיעור זוזי לא מסלקינן ליה דמשמע אבל לכתחלה אסור מיהו אין זה דקדוק ורבא קאמר בסמוך האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול כו' דמשמע בלא מסלקי שרי לכתחלה בלא נכייתא [וכן פירש"י שם בהדיא בלא נכייתא נמי אכול] וברי"ף [דמפרש ע"כ דרבינא דר"פ איירי באתרא דלא מסלקי כמ"ש הראב"ד והרא"ש לדעתו לא קשיא עליה מרבא דבסמוך. דהא] ע"כ צ"ל בלא"ה דגריס בסמוך ברבא האי משכנתא באתרא דלא מסלקי דאיהו פסק כרבינא דחשיב ואפיק פירי כו' בזביני [דאת ונוולא] וכ"ש בהלואה וכדמשמע ריהטא דשמעתין [דמטעם רבית הוא] דלא כפי' התוס' ורבינא דלעיל איירי באתרא דלא מסלקי וכתב אח"כ מימרא דמר בריה דר"י משמיה דרבא ורב אשי כו' איירי במשכנתא בנכייתא דלא תקשי רב אשי ורבינא [דאפיק כו'] אהדדי וא"כ קשה רבא [דהכא דקאמר באתרא דמסלקי אף בנכייתא הוי אבק רבית] ארבא דבסמוך האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא דמשמע דלכתחלה שריא [אלא ודאי דגריס ברבא משכנתא באתרא דלא מסלקי] ועיין דלפירש"י אי אפשר לפרש כפי' התוס':

בתוס' בד"ה הממאנת וכו' וכשהלך בעלה כו' ולותה ואכלה לא אצטריך דהא אלמנה לכה"ג וכו'. ר"ל נמי מה"ט דלעיל דמלתא דפשיטא הוא דהא אפילו אלמנה לכה"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות בלותה ואכלה ומכ"ש בשניה דאין לה כתובה דאין לה מזונות בכי ה"ג וא"ל מה"ט בממאנת ואיילונית נמי לא אצטריך בלותה ואכלה דהא אפי' באלמנה לכה"ג דאית לה כתובה אין לה מזונות ז"א דהא ודאי אלמנה לכה"ג ושניה דמשום איסורא נגעו בה אין לדמותן לממאנת ואיילונית דטעמייהו אינו אלא משום דלא קרינן בהו לאנתו ולכך ממאנת ואיילונית אין להם כתובה ויש להם מזונות ביושבת תחת בעלה ואלמנה לכה"ג דינה בהיפך דיש לה כתובה ואין לה מזונות בישבה תותי' והיינו טעמא דבאלמנה לכה"ג דבאיסור היא אצלו לכך אין לה מזונות כדי שיוציא אבל כתובה דנותן לה ביוצאה ממנו יש לה דיש לה נישואין מן התורה אבל ממאנת דבהיתר היא אצלו יש לה מזונות וכיון דאין לה נישואין מן התורה אין לה כתובה אבל שניה דהוי נמי משום איסור יש ללמוד שפיר מאלמנה כ"כ מהר"ש והן דברים פשוטים לדעתי:

בתוס' בד"ה ובלאות כו' אילימא אממאנת ואיילונית אי דאיתנייהו כו' ואי דליתנייהו אידי ואידי כו'. ליתא הכי בנוסחאי דגמרא שם ע"ש:

בא"ד היינו בלאות שאינן קיימין וכו' וא"כ יהיה החילוק [בין בלאות שאינו נכלל באין להם כתובה] דבלאות איירי בנכסי מלוג ולפירש"י [דפירש בלאות שהכניסה] החילוק דנדוניא שאינו קיים ובלאות קיימין ולמה שפירשו דבבלאות שאינן קיימין איירי כדהתם אי דליתנייהו אידי ואידי כו'. לזה כתבו ופירות דקתני כו' דאפילו קרן כו' (ז):

בא"ד א"נ תקנת פירות כו' כגון כו' ולותה כו'. כתב מהר"ש נר"ו נראה מדבריהם דבישבה תותי' חייב לפדותה כמזונות ומפירש"י דבשמעתין לא משמע כן ונראה דהאי תירוצא אינו אלא לממאנת ואיילונית דדין תקנת פירות כמזונות אבל בשניה דליכא לפרש כה"ג במזונות כמ"ש התוס' לעיל בד"ה הממאנת ה"נ מהאי טעמא ליכא לפרש כה"ג בתקנת פירות ואפשר דבשניה יש לפרש פירות בפשיטות דהיינו פירות שאכל של נכסי צאן ברזל דהאי קרן גופיה אם אכלו יש להן כדמסיק התם דקנסוהו רבנן לדידיה וכו' עכ"ל:

בתוס' בד"ה פירי כו' ודוקא בזביני כעין עובדא דרבה בר רב הונא וכו'. הדברים פשוטים דר"נ ס"ל [לעיל] הכא הלואה [וגרע] ר"ל שלא הקנה לו אלא בתורת מכר כמ"ש התוס' לעיל בד"ה התם זביני [והיינו כהך דזביני שכתבו התוספות הכא ומ"ש ולא בהלואה היינו שנותנו לו בתורת הלואה]. וז"ל הגהת אשר"י מפרש ר"ת [לעיל גבי אסמכתא] מתחלה נכנס בה בתורת הלואה עד ג' שנים והוי אכיל בנכייתא כי היה סבור שיפרע ולאחר ג' שנים היה אוכל פירות חנם בתורת מכר שהיה סבור שתהא משוקעת בידו והיא המחילה בטעות שלא היה בידו אלא כמו הלואה ולשם הלואה לא מחיל אלו ידע שיכול להתחרט ולכן לא הוי מחילה והדרי פירי שאכל לאחר ג' שנים [דלפירש"י כ"ש תוך ג' שנים כמ"ש הגאון לעיל] משא"כ בפירות דקל אפשר אף שאילו היה ידע שיכול לחזור לא היה חוזר כי היכי דליקו בהימנותיה וכו' והכא בעובדא דאת ונוולא אחי סמכא דעתיה ולא גמר ומקני ולא היה מכירה כלל אף קודם שיביא מעותיו ומה שמחל הפירות היה מפני שהיה סבור שהיה מכר [קודם שיתן המעות] ואדעתא דמכירה מחל לו דהא אמר ליה אי הוי לי זוזי וכו' דראינו שאין דעתו נוח לו למכור וכיון שאינו מכירה הוי מחילה בטעות אבל הלואה דהיינו משכנתא דהכא שהלוהו וירד ועשה ואכל דמחל לו הפירות משום הלואה ליכא כאן אלא אבק רבית. והמחוור שהחילוק הוא שביטול מכירת פירות דקל הוא מטעם דבר שלא בא לעולם ומ"מ הוא דעתו להקנותו רק שאין הקנין חל לכך אמרינן ניחא ליה דליקום בהימנותיה משא"כ הכא הוא מטעם אסמכתא וענין אסמכתא הוא שאין דעתו להקנותו רק סומך חבירו וכו' ועיין:

בא"ד ור"ת מפרש כו'. מ"מ צ"ל הא דקאמר משכנתא מאי הכא כו' משום לתא דרבית קמיבעיא ליה וק"ל:

גמרא כל את ונוולא אחי סמכה דעתיה. כ"ה הגי' ברי"ף ורא"ש:

גמ' שם א"ל אביי לרבה משכנתא כו'. ברי"ף הגי' לרבא וברא"ש הגי' לעיל ג"כ וכן אמר רבה ועי' לעיל (סא ב) בתד"ה רבא:

גמ' שם ובדיתמי כו' ומחשבין כו'. מחשבין לא איצטריך דכש"כ הוא ממפקינן אלא אשיגרת לישן דרישא הוא:

רש"י ד"ה אי הוה לי זוזי. שתקבל מעותי. ובנ"י הגירסא מעותיך ולפי הגי' שלנו בגמרא משמע דהכי קא"ל מהדרת לה (הארעא) ניהלי (אלי) ולרש"י הי' גי' אחרת ועי' גי' הרי"ף:

ונוולא. נ"ב נ"ל שהוא מלשון טוה. כמו בהשולח [ל"ד א'] אזל שליח אשכחה נוולא ובחלק [צ"ה א'] גבי אמיה דישבי בנוב עם אבישי. וכן רבים. ור"ל עם האשה הזאת שטוה. והטויה היא מלאכת הנשים ככתוב [במלאכת המשכן] וכשנוי [כתובות דף נ"ט ב']:

אמר סמכא דעתי' ולא גמר ומקני. פי' הרשב"א שבנ"י דהמוכר סמך דעתי' על דברי השליח ואדעתי' דהכי הקנה על זה התנאי ונהי דעד שיהי' לו זוזי למוכר ה"ל מכר גמור מ"מ לא גמר והקנה לעולם דכשהי' לו זוזי תחזיר לו הקרקע אך הרמב"ם גרס לא סמך דעתו וכ' להדי' שלא קנה השליח כלום וכוונתו מבוארת דהמוכר לא סמך דעתו על דברי השליח שהרי השליח לא הי' ביכלתו ורשותו לקנות קרקע על תנאי והמוכר הרי לא רצה למכור לחלוטין נמצא אין ממש במכר כלל ויכול המוכר לחזור מיד אפי' טרם שיהי' לו מעות לפדות קרקעו מידה. והנה בשעח"מ סי' ר"ז סעי' ח' מבואר מאוד כשי' הרמב"ם ואין דרך לנטות ימין ושמאל לפרש באופן אחר אך בסוף סי' קפ"ב מייתי להדי' כדעת הרשב"א שאינו מכור אלא על תנאי משמע דעכ"פ על תנאי הוא מכור והי' נלע"ד לומר מסברת חוץ אעפ"י דלרמב"ם וש"ע אין הגי' כרשב"א מ"מ דינו של רשב"א אמת ומשכח"ל באומרת לשלוחה סתם זבין לי ארעא מאשר תמצא ידך ולא הקפידה אקרקע שביד קרובה ואוהבה אלא קרקע כל שהיא והוא לא מצא קרקע לקנות כ"א ביד קרובה על תנאי א"כ לא שייך כל כך שעיות בשליחות כי מה עיוות יש כאן שהרי לא מצא לקנות במק"א ומה תפסיד אם יהי' הקרקע שלה על זמן ועביד אינש דזבין ארעא ליומא והש"ס מיירי שאמרה להדי' מקריבי' ולא הזכירה תנאי א"כ תאמר לו מי נתן לך רשות לקנות על תנאי אולי אוכל למצוא קרקע אחרת לחלוטין א"כ גם המוכר לא סומך דעתו ומש"ה אפי' נתרצית היא לקנות על תנאי מ"מ המוכר לא הקנה מתחלה והא"ש דבסוף סי' קפ"ב נקט סתם ששלח שליח לקנות לו קרקע ולא ששלח אצל הקרוב דוקא א"ש דכ' שלא הקנה אלא על תנאי ובסי' ר"ז מיירי בהדי' בעובדא דש"ס ושם לא הקנה המוכר כלום להשליח ויכול לחזור מיד. ומה אעשה שבש"ע י"ד סי' קע"ד כ' להדי' קנה לי קרקע מפלוני ואפ"ה כ' שלא קנה אלא על תנאי משמע על תנאי מיהת קנה אעפ"י שפרט קרקע פלוני מפלוני וא"כ סתרי אהדדי פסקי הש"ע והנלע"ד בזה דדא ודא א' היא דבח"מ מיירי מדיני מכירה ע"כ פסק שאין ממש במכירה ויכול לחזור מיד אמנם בי"ד עסיק ובא בדיני ריבית ואכילת פירות א"כ צריך להשמיענו אי לא חזר בו המוכר מיד והניח להאשה לירד לתוך השדה מה יהי' דין אכילת הפירות והשתא אי נימא שע"י מחילתו קנתה לחלוטין ולצמיתות ואפי' אם יהי' לו מעות לא תיהדר לו ארעא משום שאין ממש בתנאי מעיקרא וכיון שמחל לגמרי מחל א"כ אין כאן דין ודברים על הפירות לכן הקדים להשמיענו דאפי' אם שתק המוכר ומחל מ"מ לא מחל אלא על פי דבריו הראשונים על תנאי ואם יהי' לו מעות תיהדר לי' ארעא ועתה צריכא רבא מה יהי' מאכילת פירות ופסק המחבר דהוה ר"ק והרמ"א פליג ע"ש. והשתא לפי דברינו מיירי בש"ע בשלשה מקומות אלו משלשה דינים נפרדי' בח"מ סי' קפ"ב מיירי שאמרה לו סתם קנה קרקע ושמעי' דאז לא עיוות בשליחות כלל כיון שלא מצא קרקע אחריתי וקנה על תנאי עכ"פ ושם רמז לעי' בי"ד מדיני הפירות ובסי' ר"ז מיירי שהקפידה על קרקע מאיש פלוני והשליח לא הלך אלא אצל פלוני ולא הי' כח והרשאה בידו לשנות בשליחותו מש"ה לא קנה כלום והמוכר יכול לחזור מיד ואין כאן מקום לדבר מדיני פירות כלל ובי"ד מיירי כשהמוכר שתק והניח לאכול הפירות וקמ"ל דדין הפירות הוא כריבית קצוצה כיון דעכ"פ יכול לחזור בו כשיהי' לו מעות דה"ל כמשכנתא באתרא דמסלק' ובלא נכי' דלהרי"ף ה"ל ר"ק. וראיתי לכל האחרוני' שדרכו בדרך אחרת וקטנם עבה ממתני ומ"מ לא מנעתי מלכתוב משנלע"ד והמעי' ישפוט בצדק:

ותלמידי התורני ר' זלמן באנהרט חילק בענין אחר בסי' ר"ז מיירי שהמוכר אמר כשואל ומסופק התחזור לי קרקעי או לא וכיון שלא השיבו השליח תשובה מוחלטת לא גמר והקנה משא"כ בססי' קפ"ב ובי"ד סי' קע"ד אמר מאמר מוחלט אני מוכר על תנאי הוי מכירה ונכון הוא:

עבד רבינא עובדא. לרש"י דס"ל לעיל דמסקנא מחילה בטעות הוי מחילה וכמסקנת הגה' אשרי א"כ ע"כ ליכא לפרש כפי' תו' ור"ת דרבינא משום מחילה בטעות עבד עובדא אע"כ משום ר"ק וכשי' הרי"ף דס"ל באתרא דמסלקא בלא נכי' יוצא בדיינין ורבינא דריש פרקין מיירי באתרא דלא מסלק' וכן פרש"י שם להדיא וז"ל כ"ז שלא פרע לו מעותיו הכרם מכור לו עד זמן שפסקו ביניהם שיכול לפדותה עכ"ל אלא לפ"ז למאי דגרס רש"י לקמן באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכי' משמע באתרא דלא מסלקי אלא בלא נכי' ניכול ודלא כהרי"ף דגרס באתרא דלא מסלקי וצ"ל לרש"י כל הני שמעתא פליגי ארבינא נמצא לפ"ז לרבינא חמיר לי' בלא נכי' דבאתרא דמסלקי הוי ר"ק ובאתרא דלא מסלקי אבק ריבית מיהא הוי וקיל לי' בנכיתא דהרי הוא אכיל בנכי' ומיירי באתרא דמסלקי ואינהי אמוראי חמיר להו אתרא דמסלקי דאפי' בנכי' לא אכלי וקיל להו אתרא דלא מסלקי דאפי' בלא נכי' התירו לאכול עי' וק"ל כי לא עמדו בזה האחרונים ז"ל:

בא"ד מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותיה כו' עכ"ל. ודווקא הכא שייך כי היכי דליקו בהימנותיה כיון שהלוקח נתן המעות מעיקרא אדעתא דמכירה לחוד משא"כ בהלווהו על שדהו לא שייך דליקו בהימנותיה שהרי לא קיבל המעות אדעתא דמכירה אלא דרך הלוואה שהרי הוא יכול לפדותו תוך שלש ובמילתא בעלמא הוא דעביד גביה שנתרצ' להצמיתה לאחר שלש אלא דלפ"ז קשה דהא בההיא דאת ונוולא דבסמוך נמי מפרשים התוספות דאפיק רבינא פירי מטעמא דמחילה בטעות ואמאי התם נמי נימא דניחא ליה דליקו בהימנותא דהא מעיקרא אדעתא דזביני שקיל דמי אלא דמסקו התוס' כאן דעיקר הטעם דליקו בהימנותא היינו דאפילו אם היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר עד עכשיו וזה לא שייך בעובדא דאת ונוולא שהרי התנה מעיקרא בפירוש שרוצה לחזור בו אי הוי ליה זוזי וכן הוא בספר לחם אבירים וק"ל:

בגמרא ההיא איתתא כו' א"ל אי הוו לי זוזי מהדרת לה כו'. וצ"ל שא"ל המוכר כן קודם גמר המקח וא"כ הוי לגמרי כההיא דתנא לעיל מכר לו בית וא"ל כשיהיו לי מעות החזירה לי אסור משום ריבית. וע"ז שקיל וטרי הכא אי האי אסור היינו משום ריבית קצוצה או אבק ריבית אבל אם א"ל כן לאחר גמר המקח הא אמרינן לעיל אהאי ברייתא גופא דנעשה כמאן דא"ל מדעתי דמי ומוסכם שם מכל הפוסקים דלאחר גמר המקח אין חילוק בין התנה כן המוכר או הלוקח ואף ע"ג דלהרמב"ם ז"ל התנאי קיים מ"מ אין בה איסור ריבית כל עיקר דהא תניא בברייתא להדיא מותר אע"כ צ"ל כמ"ש ועמ"ש בסמוך ע"ש:

שם ארעא הדרה פירי מאי ריבית קצוצה הוי כו' וקשה דמאי קמיבעיא להו פשיטא דריבית קצוצה היא דהא תניא להדיא בברייתא סוף ערכין דף ל"א דבתי ערי חומה ריבית גמורה היא אלא שהתורה התירתו ומוקי למתני' דקתני הרי זו כמין ריבית ואינו ריבית כר' יהודא דס"ל צד א' בריבית מותר והא דקתני ריבית גמורה כרבנן ורבא מסיק דלכ"ע אסור מן התורה אלא בריבית ע"מ להחזיר פליגי וא"כ נקטינן מיהא דלכ"ע למאי דקי"ל כרבנן הוי בתי ערי חומה ריבית קצוצה אי לאו שהתירה התורה בפירוש מגזירת הכתוב וא"כ נראין הדברים ק"ו דהא בע"ח זביני גמורה הוי אף תוך י"ב חודש ולאו זביני בטעות וכ"ש דלאחר י"ב חודש סופה להצמיתה בידו אם לא יפדה תוך הזמן ואפ"ה חשבינן ליה ריבית קצוצה ומכ"ש האי זבינא דבטעו' הוא כמו שיבואר בפירוש התוספות ועוד שאין סופו להצמיתה בידו שיכול להחזיר לה דמים לעולם שהרי לא קבע זמן א"כ פשיט' דר"ק הוי' ומכ"ש שיש להקשו' כן להני אמוראי דפשטי בסמוך דאפילו במשכנת' הוי אבק ריבית ומ"ש מבתי ערי חומה דחשבינן ליה ר"ק אע"ג דזבינא הוא וכ"ש הכא דהלואה. בשלמא לפירוש התוספות שכתבו לעיל בד"ה ולא ישכור בפחות דבתי ערי חומה נמי הא דאמרינן ריבית גמורה היינו מדרבנן אתי שפיר. אבל לפרש"י דהיינו מדאורייתא וכן משמע מלשון הירושלמי דשמעתין דמייתי ההיא דבתי ערי חומה ומסיק עלה כאן התירה התורה אבל לא במקום אחר א"כ קשיא טובא אסוגיא דשמעתין:

מיהו מצינן למימר דסוגיא דידן פליג בהא אדירושלמי וסבירא להו להני אמוראי דודאי אי לאו שהתיר הכתוב בבתי ערי חומה ה"א דכל איסור ריבית דאורייתא היינו בין שקצץ מתחלה ובין לא קצץ וא"כ הוי גוונא דבתי ערי חומה ריבית דאורייתא דאע"ג דצד אחד בריבית הוא הא קי"ל לקושטא דמילתא דצד א' בריבית אסור כרבנן דר' יהודה. אבל כיון שגילתה התורה ההיתר בבתי ע"ח ע"כ אמרינן דטעם ההיתר הוא כיון שלא קצץ מתחלה לשם ריבית וא"כ ילפינן דכל היכא דלא קצץ מותר ולא משמע להו להני אמוראי לחלק בין זביני להלואה בכה"ג כמבואר בשמעתין. ועי"ל דלפרש"י בלא"ה לא קשה מידי דהא רש"י מחלק לעיל להדיא בין ריבית דבית לשדה וכרם לענין משכנת' או זביני משום דריבית דכרם ושדה לא פסיקא דפעמים שאין עושין פירות משא"כ בבית שהדירה היא בודאי וא"כ מצינן למימר דהיינו טעמא דבתי ע"ח הוי ריבית קצוצה משא"כ הכא בעובדא דאיתתא וכן בסמוך באיבעי' דמשכנת' דאיירי בשדה איכא למימר שפיר דלא הוי אלא אבק ריבית ואע"ג דשם כתבתי שאין דברי התוס' מוכרחים אליבא דרש"י דנראה דהא דמחלק בין בית לשדה וכרם היינו דוקא בנכיית' וכמ"ש שם שכן נראה מלשונו משא"כ הכא איירי בלא נכייתא מ"מ אחר העיון בסוגיא שלפנינו יראה לי שדבר זה צריך עיון גדול בכוונת רש"י ז"ל וכמו שיבואר בסמוך ודו"ק:

שם א"ל אביי לרבה משכנת' מאי התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה ה"נ לא קץ ליה כו' פרש"י משכנת' מאי משכן לו שדה ולא קצץ עמו לאכול פירות כו' עכ"ל. ונראה של' הגמרא הכריחו לפרש כן דכיון דקאמר ה"נ לא קץ ליה היינו שלא קצץ עמו בשעת הלואה שיאכל הפירות לשם ריבית אבל קשה לי דא"כ משמע דע"כ לא קמיבעיא ליה ופשיטא לרבה דאבק ריבית הוא אלא משום שלא קצץ מעיקרא אבל במשכנתא שקצץ מעיקרא על אכילת פירות משמע דפשיטא להו דלכ"ע הוי ריבית קצוצה וזה תימא דהא בסמוך אמר מר בריה דר"י משמי' דרבה גופא דמשכנתא באתרא דמסלקי אכל טפי לא מפקינן מיניה וא"כ משמע דאפי' במשכנתא גמורה שקצץ מתחלה אפ"ה לא הוי אלא אבק ריבית אפילו בלא נכיית' שכן פירשו רש"י ותוספות בסמוך ודוחק לומר דבחדא גרסינן רבה ובאידך רבא דמלשון הפוסקים נראה דבכולהו גרסינן רבה וכ"כ מהר"א ששון להדיא בסימן קע"א. ועוד דרש"י עצמו כ' לעיל דף ס"ב גבי הא דאקשי רבינא לרב אשי וכללא הוא והרי משכנתא בלא נכיית' דבדינינו אין מוציאין ופירש"י שם הטעם משום דאבק ריבית דפעמים שהכרמים לוקין ואין עושין פירות א"כ משמע להדיא דאפילו במשכנת' גמורה שקצץ מעיקרא הוי אבק ריבית מטעמא דזימנין שהכרמים לוקין וכיון דאפי' רבינא דמחמיר הכא בעובד' דאת ונוולא לא מיקל שם ומכ"ש להני אמוראי דמקילי הכא כ"ש שיש להם להקל נמי במשכנת' אפילו בקצץ מעיקרא ומה"ט גופא דזימנין שאין עושין פירות. מיהו אליבא דרש"י מצינן למימר דהא דנקיט הכא טעמא דלא קץ ליה היינו לאשמעינן חדא דאית בה תרתי דאפילו בבית וחצר דבמשכנתא גמורה הוי ריבית קצוצה לרש"י כיון שפירותיהם מצויין תדיר דהיינו הדירה ואפ"ה במשכנת' כה"ג שלא קצץ מעיקרא או בזבינא בכה"ג הוי אבק ריבית והיינו ע"כ מטעמא דלא קץ לי'. ולפ"ז נצטרך לומר כתירוץ הראשון שכתבתי בסמוך דהא דאמרי' דבתי ערי חומה ריבית גמורה היא מדאורייתא אליבא דרש"י היינו אי לאו שהתיר הכתוב בפירוש אבל כיון שהתיר הכתוב בבע"ח ילפינן מיניה דכל היכא דלא קצץ מעיקרא ליכא ריבית קצוצה אפי' בבית וחצר כן נ"ל ליישב אליבא דרש"י. ולענין קושיא דרבינא אדרבינא לשיטת רש"י יבואר בסמוך. אבל לשיטת התוס' שכתבו לעיל בד"ה ולא ישכור בפחות דלא שני להו בין בית וחצר לשדה וכרם אלא בכולהו הוי אבק ריבית מטעמא דכמכורה לו דמיא וע"כ איירי התם באתרא דמסלקי דהא בדלא מסלקי שרי לדידהו לכתחלה אף בלא נכיית' כמו שכתבתי בכוונת' בד"ה התם זביני והוא מבואר מפירושם בכל הסוגי' דשמעתין ובד"ה במשלם וא"כ הקושיא במקומה עומדת למה הוצרך הכא לטעמא דלא קץ ליה ותיפוק ליה דאפילו בקץ ליה הוי אבק ריבית מטעם דכמכורה לו דמיא כמו שכתבו לעיל. ועוד דלשיטתם הקושי' עצומה יותר שהרי לעיל בד"ה התם זביני דחו פרש"י שם משום דפשיטא להו דליכא מאן דפליג אדרבינא דריש פירקין ואדרב אשי דבסמוך דאמרי תרווייהו דמשכנתא בלא נכייתא לא הוי אלא אבק ריבית וא"כ הא חזינן הכא להדיא דכל הני אמוראי דהכא דתלי' טעמייהו משום דלא קץ ליה פליגי אדרבינא ורב אשי בזה דמשמע דבקץ ליה מעיקרא סברי דרבית קצוצה הוי. והנלע"ד בזה דלשיטת התוס' ע"כ הא דקאמר הכא ה"נ לא קץ ליה היינו משום דאפילו היכא שקצץ מעיקרא שיאכל המלוה הפירות אפ"ה מיקרי שפיר לא קץ ליה כיון שלא קצץ מתחלה שיאכלם לשם ריבית אלא מה שמתנה עמו שיאכל הפירות היינו משום דכמכורה לו דמיא וסובר שלו הוא אוכל בתורת מכירה כמ"ש התוס' זה הטעם עצמו וע"כ היינו למסקנא דהכא דבלא"ה לא שייך כלל לומר טעם היתר המשכנת' משום דכמכורה לו דמיא דהא אפי' במכירה גמורה איבעי' ליה להש"ס הכא אי הוי ריבית קצוצה כיון שסופו להחזירה לו בע"כ וכ"ש במשכנתא אע"כ דהיינו למאי דמסקינן הכא דבזבינא לא הוי אלא אבק ריבית משום דלא קץ ליה לשם ריבית וממילא אמרי' דבמשכנת' נמי מיקרי לא קץ ליה מה"ט גופא דכמכורה לו דמי'. וא"כ לפ"ז יפרשו לשון האיבעי' דמשכנת' מאי במשכנת' גמורה שהתנו מעיקרא לאכול בלא נכיית' והא גופא קמיבעי' ליה מי אמרינן כיון דבמכורה מותר משום דלא קץ ליה והיינו שאוכל הפירות בתורת מכר ולא בתורת ריבית א"כ ה"נ במשכנתא מיקרי לא קץ ליה ונאמר דמשכנתא כמכורה לו דמיא כסברת התוס' או דלמא דלא דמי משכנת' למכירה דהתם זבינא הכא הלואה וא"כ מיקרי קץ ליה ופשיט דמותר והיינו כרבינא דלעיל ורב אשי לקמן וזה יצדק לפירוש התוס' דווקא משא"כ לרש"י א"א לפרש כן מדהוצרך לפרש דאיבעיא דמשכנתא מאי היינו דוקא היכא שלא קצץ מעיקרא אלא ירד מעצמו ואכל הפירות וא"כ לשיטתו צריך לפרש כדפרישי' וכל זה נ"ל ברור ודו"ק היטב:

בפרש"י בד"ה ה"נ לא קץ ליה ופליג אדר"נ דאמר לעיל הדרא ארעא והדרי פירי עכ"ל. לעיל בהא דרבה בר רב הונא ורבה שפסקו בההיא דאת ונוולא דפירי לא הדרי לא היה מההכרח לפרש דפליגי אדר"נ לעיל דודאי יש לחלק דדוקא בההיא דר"נ שתחילת המכירה היתה באסמכת' וא"כ לא הוי מכירה כלל ונשאר המעות מלוה כדמעיקרא ומש"ה קאמר דדמי לריבית קצוצה משא"כ הכא בעובדא דאת ונוולא מכירה גמורה היא עפ"י הדין אלא שחכמים אסרו ללוקח לאכול הפירות דמשום שהתנה להחזירה לו כשיהיו לו דמים קצת דמי להלואה וא"כ א"ש דנהי דלכתחלה אסור אפ"ה לא הוי ר"ק כיון דזבינא היא לגמרי משא"כ כאן דאפילו במשכנתא גמורה קאמרי דהוי אבק ריבית משום שלא קצץ מעיקרא על אכילת הפירות לפרש"י א"כ כ"ש דבההיא דרב נחמן לא הוי לדידהו אלא אבק ריבית מה"ט גופא דלא קץ ליה מעיקרא וק"ל ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה פירי מאי כו' מ"מ רבינא דאפיק פירי ע"כ לאו מהאי טעמא דהא אית ליה בריש פירקין כו' אלא צ"ל דטעמא דרבינא משום דהויא מחילה בטעות עכ"ל. הנה מסתימת לשון רש"י נראה ודאי שמפרש דברים ככתבן בכל השקלא וטריא דכולי שמעתין הוי הכל משום ריבית ולא משום מחילה בטעות כמ"ש התוס' בשמו להדיא בד"ה הכא זביני דלפי' הקונטרס משמע דבמסקנא מחילה בטעות הוי מחילה ועוד שכן נראה להדיא מפרש"י ממה שכתב דהני אמוראי דס"ל הכא דמשכנתא הוי אבק ריבית משום דלא קץ ליה פליגי אדרב נחמן ולא ניחא ליה לומר דלא פליגי אלא ר"נ אפיק משום מחילה בטעות וליכא למימר דס"ל לרש"י דבעובדא דאת ונוולא נמי שייך מחילה בטעות ואפ"ה סברי דלא הדרי פירי וא"כ ודאי פליגי דא"כ היה לו לפרש כן תיכף בעובדא דאת ונוולא דרבה בר רב הונא פליג אדר"נ אע"כ דרש"י מפרש כל הסוגיא משום ריבית וא"כ א"ש כמו שכתבתי בדיבור הקודם ואף שיש לדחוק וליישב קצת מ"מ האמת יורה דרכו דסתימת לשון רש"י מורה על זה כדכתיבנא וא"כ קשה לרש"י קושית התוספות דקשיא דרבינא אדרבינא. וכבר כתבתי שיש ליישב דההיא דרבינא לעיל איירי באתרא דלא מסלקי דמשום דכמכורה לו דמיא לא הוי אלא אבק ריבית משא"כ הכא דאיירי באתרא דמסלקי וזבינא דאת ונוולא נמי כאתרא דמסלקי דמי הוי ר"ק לרבינא וכ"כ להדיא הראב"ד והרמב"ן והרא"ש ז"ל אליבא דהרי"ף ז"ל שכתב ג"כ דרבינא אפיק פירי משום ריבית קצוצה ואע"ג דרש"י ז"ל מפרש בסמוך בע"ב בד"ה באתרא דמסלקי כו' דבדלא מסלקי מותר לכתחלה אף בלא נכייתא י"ל שלא כתב כן אלא אליבא דמר בריה דר"י משמיה דרבה דהכי דייק לישניה משא"כ לעיל בריש פירקין דרבינא ורב אשי איירי בהו איכא למימר דס"ל דבדלא מסלקי אבק ריבית הוי וכן נראה באמת מלשון רש"י בסמוך בד"ה לא מסלקינן ליה כו' וכמו שאבאר שם. וכבר פירשתי שיחתי ג"כ דמלשון רש"י ז"ל באותה סוגיא עצמה דריש פירקין מוכח כן דאמאי דשני רב אשי ורבינא שם וא"ל אינהו בתורת זביני אתא לידיה כתב רש"י וז"ל אינהו נמי כי אפקו ליה סברי כו' דכל זמן שלא פרע לו מעותיו הכרם מכור לו עד זמן שקבעו ביניהם שיוכל לפדותה עכ"ל הרי לך שדעת שפתיו ברור מללו דבדלא מסלקי איירי מדכתב עד זמן שקבעו שיכול לפדותה משמע דמקמי הכי לא מצי לפדותה והיינו אתרא דלא מסלקי. מיהו איברא דלא מצינן למימר דרש"י ז"ל סובר דדוקא באתרא דלא מסלקי שייך לומר אינהו בתורת זביני אתא לידיה משא"כ באתרא דמסלקי לא שייך לומר בתורת זביני אתא לידיה וממילא דבדינינו מוציאין נמי ממלוה ללוה דר"ק הוי הא ליתא דתינח לרבינא שייך לומר כן דאזיל לשיטתו שפוסק כאן זביני ריבית קצוצה היא לשיטת רש"י וכ"ש במשכנתא באתרא דמסלקי משא"כ לרב אשי הא שמעינן ליה להדיא בסמוך דעביד עובדא ביתומים קטנים כגדולים דאפילו באתרא דמסלקי הוי אבק ריבית ואינו יוצא בדיינים וא"כ מה הועיל רב אשי בתירוצו דאינהו בתורת זביני כו' דאכתי תקשי לדידיה גופא ממשכנתא באתרא דמסלקי דבדיניהם מוציאין כו' בדינינו אין מוציאין אע"כ דאף בדמסלקי נמי שייך תורת זביני אלא מ"ש רש"י בגוונא דלא מסלקי היינו משום דלפום מאי דאקשי ליה רבינא לשיטתו דוקא מאתרא דלא מסלקי דהא בדמסלקי לדידיה ריבית קצוצה הוי שני ליה רב אשי שפיר. ויותר נראה דלענין אתרא דמסלקי לא שייך כלל להקשות הא בדיניהם מוציאין דמאן יימר דהכי הוא דאפשר דבדיניהם נמי כיון דאתרא דמסלקי הוא ולא אתא לידיה בתורת זביני קושטא דמילתא דאין מוציאין מלוה למלו' ומש"ה נמי בדינינו אין מוציאין ממלוה לוה וא"כ השקלא וטריא דהתם אינו אלא ממשכנתא דלא מסלקי וא"כ משני רב אשי שפיר או שנאמר דלא שכיח כלל בדיניהם אתרא דמסלקי וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות. נקטינן מיהא דקושי' דרבינא לעיל מצינן לפרש שפיר בדלא מסלקי דליכא למימר בדלא מסלקי מותר לכתחלה כמ"ש רש"י לקמן אליבא דמר בריה דר"י דהא רש"י מפרש לעיל להדיא דעיקר התירוץ דאינהו בתורת זביני קאי אאתרא דלא מסלקי מיהת וא"כ מוכח דאבק ריבית מיהא הוי לדידהו ופליגי אדמר בריה דר"י. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דשם באותה סוגיא עצמה פרש"י בדיבור הקודם לזה בד"ה והרי משכנתא בלא נכייתא דהא בדינינו אין מוציאין היינו משום דאין זה ריבית קצוצה כיון דזימנין שאין עושין פירות שהכרמים לוקין עכ"ל. א"כ ממילא משמע דה"ה באתרא דמסלקי נמי לא הוי ר"ק מהאי טעמא גופא דזימנין שהכרמים לוקין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי פסק רבינא הכי דאפילו בזבינא הוי ריבית קצוצה ותיפוק ליה דהכא בעובדא דאת ונוולא דבשדה איירי לא משכחת ר"ק למ"ש רש"י לעיל אליבא דרבינא גופא דמטעמא דזימנין שאין עושין פירות הוי א"ר אפילו בהלוואה וע"ק אי ס"ד דלרש"י עיקר הקושיא דרבינא דלעיל היינו דוקא בדלא מסלקי א"כ מי הכריחו לפרש טעם ההיתר משום דזימנין שאין עושין פירות דקשיא לן א"כ בדמסלקי נמי אמאי הוי ריבית קצוצה לרבינא טפי ה"ל לפרש טעם ההיתר בדלא מסלקי משום דכמכורה לו דמיא אף בדינינו דהא מה"ט מתיר מר בריה דר"י משמיה דרבה אפילו לכתחילה. וגם זה יש ליישב דאע"ג דאליבא דרבינא קאי התם אפ"ה רוצה רש"י לפרש טפי אליבא דהלכתא דנראה דלרש"י קי"ל כרב אשי דעביד עובדא בסמוך דאף בדמסלקי לא מפקינן וכותיה קי"ל לגבי דרבינא והרי"ף ז"ל גופא לא פסיק כרבינא אלא משום דמוקי לדרב אשי בסמוך בנכייתא משא"כ לרש"י שמפרש בהדיא דאיירי בלא נכייתא ע"כ הכי הלכתא דבכל ענין לא הוי אלא א"ר ומש"ה לעיל בריש פירקין דמקשה רבינא לרב אשי מפרש רש"י שפיר הטעם אליבא דהלכתא דהא דבין בדמסלקי ובין בדלא מסלקי הוי א"ר היינו משום דזימנין שאין עושין פירות. ולפ"ז נראה שסובר רש"י דבבית ובחצר אף בדלא מסלקי הוי ר"ק בלא נכייתא ואפשר שיצא לו כן מסוגיא דבתי ע"ח דאמרינן ריבית גמורה הוא אלא שהתורה התירה משמע דבשאר דוכתי כה"ג הוי ריבית דאורייתא ומשמע נמי לרש"י דאע"ג דבתי ע"ח כאתרא דמסלקי דמי מ"מ כיון דזבינא מעליא הוי עד שיחזור ויפדהו וכ"ש דלאחר יב"ח הוי לגמרי שלו מש"ה ודאי עדיף טפי ממשכנתא אפילו בלא מסלקי דהתם לא אמרינן אלא דדמי למכירה והכא מכירה גמורה היא ומדחזינן דאפ"ה מסקינן דבע"ח ריבית דאורייתא הוא ע"כ היינו משום דבבתים וחצירות הוי בכל ענין ריבית קצוצה וה"ה במשכנתא אף בדלא מסלקי הוי ר"ק לרבינא דתרתי למעליותא בעינן דוקא דלא מסלקי ובשדות וכרמים דמש"ה לא הוי אלא א"ר לרבינא אבל בחדא לגריעותא הוי ר"ק ואף לפמ"ש לעיל בסמוך דלרש"י אדרבא ילפינן בכל דוכתי להיתירא מבתי ע"ח היינו אליבא דהני אמוראי דשרי מה"ט בדלא קץ ליה משום דילפינן מבתי ערי חומה משא"כ לרבינא דסובר כאן דאף בדלא קץ ליה ר"ק הוי ולא יליף להתירא מבתי ערי חומה וע"כ שסובר דהא דתנינן דבע"ח ריבית גמורה היא והתורה התירה היינו דכאן דוקא התיר ולא במקום אחר כמ"ש בשם הירושלמי א"כ מה"ט גופא משמע לרש"י אליבא דרבינא דבתים וחצירות חמירי טפי כיון דקרי ליה ריבית גמורה אפילו בזבינא וכ"ש במשכנתא אף בדלא מסלקי בבתים הוי רבית קצוצה. והא דמחמיר רבינא הכא בעובדא דאת ונוולא טפי ממשכנתא דלא מסלקי דהתם א"ר בשדות וכרמים והכא ר"ק יש לומר משום דעובדא דאת ונוולא לא זבינא מעליא הוא כיון שיכול לפדותם לעולם ועוד דזבינא בטעות הוא כמו שיבואר בסמוך משא"כ בבתי ערי חומה דזבינא מעליא עדיפא ליה טפי ממשכנתא דלא מסלקי כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י על מכונו אף שהוא נגד דעת הטי"ד בשיטת רש"י ועיין תשובת מהר"א ששון סימן קע"א שכתב ממש ההיפך ממה שכתבתי בכוונת רש"י והמעיין יבחר. והנה טרם עמדתי על תוכן הדברים שכתבתי ובהשקפה ראשונה בסוגיא דשמעתין עלה בלבי לפרש בדרך אחר דלא תקשה דרבינא אדרבינא ולא דרב נחמן אדרבינא והיה נ"ל לפרש דאע"ג דכל משכנתא בלא נכייתא אינה יוצאה בדיינים היינו משום דכמכורה לו דמי ואינו אוכל הפירות בתורת ריבית אלא בתורת מכר שמכר לו בתחלת השדה ע"מ שיאכל הפירות כל זמן שלא יחזיר לו דמי המכירה משא"כ בעובדא דרב נחמן שלא התנה מתחלה על אכילת הפירות אלא שא"ל כן דרך תנאי דאסמכתא אם לא אפרע תאכל הפירות וכיון דקי"ל אסמכתא לא קניא נמצא דה"ל הלוואה גמורה ומה שאכל הפירות עד עכשיו לא אכלם אלא בשכר המתנת מעותיו שהיו בטלים אצל המוכר ומש"ה דמי לריבית קצוצה טפי וכה"ג נמי יש לפרש בהא דרבינא אפיק בעובדא דאת ונוולא שאכילת פירות היה שלא מדעת המוכר כמו שאפרש בשיטת התוספות בסמוך וכן באיבעי' דמשכנתא איירי שלא קצץ מעיקרא על אכילת הפירות וא"כ מה שאכלם שלא מדעת המוכר נראה שאכלם בשכר המתנת מעותיו דלא שייך לומר דכמכורה דמיא אלא היכא שהתנה מעיקרא שיאכל הפירות אבל כל שלא התנה לא דמיא למכירה כל עיקר ודמי טפי לריבית קצוצה וכ"כ בספר קקיון דיונה וכן מצאתי להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מלוה ולוה דין ז' ע"ש. וחי נפשי שלא נטיתי מדבריו בענין זה. אבל מה אעשה שעכ"ז לא מלאני לבי לפרש כן דלישנא דתלמודא לא משמע הכי דהא קאמר התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה ה"נ לא קץ ליה משמע דאדרבה הא דלא קץ ליה גורם ההיתר ולמאי דפרישית אדרבא הא דלא קץ ליה אסור טפי מהיכא שקצץ בתחלה אם לא שנאמר דרבינא פליג בזה בסברות הפוכות וזה דוחק גדול דלא ה"ל לסתום אלא לפרש ובלא"ה קשיא לי בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב לפני זה דבמוכר שדהו וא"ל לכשיהיו לי מעות תחזירם לי הפירות שאכל הוי ריבית קצוצה ואמאי הרי הקנה לו מעיקרא אכילת הפירות וא"כ למה נחמיר בזה יותר ממשכנתא בלא נכייתא דהוי א"ר להרמב"ם ז"ל והתם לא שייך לחלק כדמחלק בזבינא דאסמכתא והתימה על הרב המגיד והכ"מ שלא הרגישו בזה ואין להאריך יותר ודוק היטב:

בא"ד אלא צ"ל דטעמא דרבינא משום דהויא מחילה בטעות כו' עכ"ל. ויש לתמוה דמאי מחילה בטעות שייך כאן שהרי בתחלה מכר לה על זה התנאי ונמצא שמחל לה בלב שלם שתאכל הפירות בתורת מכירה גמורה עד שיחזיר לה הדמים ותחזיר לו הקרקע ולא דמי כלל לדרב נחמן דהתם כיון דאסמכת' לא קניא המכירה מעיקרא הוי בטעות משא"כ הכא מכירה גמורה היא וכן ראיתי שתמה הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על בעל המאור שפירש ג"כ כפירוש התוספות וליכא למימר דה"נ המכירה היתה בטעות שהיו סוברים דמותר למכור ע"מ להחזיר וכיון דקושטא דמילתא שחכמים אסרו מכירה כזו משום ריבית דנהי דלהתוספות לא הוי ר"ק מ"מ אבק ריבית מיהא הוי וכיון שהמכירה היה באיסור והם לא ידעו מזה ה"ל כמחילה בטעות הא ליתא דא"כ בכל אבק ריבית נמי נימא הכי כגון במשכנתא גופא בלא נכייתא דהוי להתוספות אבק ריבית ומש"ה אינה יוצאה בדיינים ואמאי נימא נמי שאם לא ידעו בשעת המשכנתא שיש בו איסור ריבית ליהוי כמחילה בטעות וחוזר ולמה מסקו התוספות דדוקא בזבינא עביד עובדא ולא בהלואה דהא בהלואה נמי משכחת לה כדפרישית וכ"ש למאי דפרש"י דאיבעי' דמשכנתא גופא היינו שלא התנו מעיקרא לאכול לשם ריבית וא"כ נימא נמי דהוי מחילה בטעות. לכך נלע"ד שהתוספות מפרשים עובדא דהאי אתתא בענין דהוי שפיר מכירה בטעות כגון שהשליח לא הגיד לה שהתנה המוכר כן או שהגיד לה דברים כהווייתן והם סברו דכיון שהשיב השליח בזה הלשון את ונוולא אחי דה"ל כפטומי מילי בעלמא והיא לא נתכוונה לקנות כלל על תנאי זה ואח"ז כשבא הדבר לפני חכמים ואמרו דתנאי גמור הוא שתהא צריכה להחזיר לו כשיהיו לו מעות ומסתמא אמרו לה ג"כ שאסורה לאכול הפירות וא"כ איגלי מילתא למפרע שלא היה כאן מכירה כל עיקר שהוא לא מכר אלא על תנאי והיא לא נתרצה מסתמא אדעתא דתנאי זה כדפרישית וא"כ ה"ל שפיר כמחילה בטעות ובאמת בלא"ה לפום ריהטא היה נ"ל כן פירושא דהאי עובדא אלא שהמפרשים הקדמונים לא פירשו כן. אמנם דברי התוספות מוכרחים כמ"ש וכן הוא שיטת בעל המאור והראב"ד ז"ל כשיטת התוספות. אחר זה מצאתי להרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות מכירה שפירש גם כן האי עובדא כמ"ש בקצת שינוי ע"ש והנאני מאד:

בא"ד ור"ת מפרש הכא כר"ק דמי כו' ואין נראה דמה לו לתלות מחילה בטעות בר"ק כו' עכ"ל. ולענ"ד אפשר ליישב דבריו על הדרך שכתבתי בסמוך בלשון וליכא למימר והיינו דהיא גופא קמיבעיא ליה אם נאמר דהכא בהני זבינא וכן במשכנתא על דרך שכתב רש"י שלא קצץ מתחילה וא"כ ה"ל מחילה בטעות ונאמר דלא מהני כדמצינו לענין ריבית קצוצה דאע"ג דמדעתיה יהיב ליה אפ"ה לא הוי מחילה וצריך להחזיר כיון שאסרה התורה להלוות על ריבית לא מהני כדמצינו בהדיא בפרק קמא דתמורה האי לישנא דטעמא דריבית קצוצה יוצאה משום דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וא"כ ה"ל שפיר כמחילה בטעות וא"כ נימא דה"ה בההוא זבינא דהכא וכן במשכנתא דשניהם נעשו באיסור דהא אבק ריבית מיהא הוי לכ"ע וא"כ ה"ל מחילה בטעות ואע"ג דשאר אבק ריבית אינה יוצאה היינו היכא שהתנה מעיקרא ליתן לשם ריבית דבהא ודאי קיל טפי מריבית דאורייתא ולא מיחזי כמחילה בטעות משא"כ הכא בזבינא ומשכנתא דהכא דהוי בטעות כדפרישית דמי טפי לר"ק לענין דהוי מחילה בטעות או דלמא דאכתי אבק ריבית הוי פירוש כמו דכל א"ר אינו יוצא ולא אמרינן דה"ל מחילה בטעות משום דקיל איסוריה ה"ה נמי בזבינא ומשכנתא דהכא ובזה נתיישב ג"כ מה שתמה הרמב"ן ז"ל על בעל המאור שכתב דמשכנתא דהכא איירי בטעות ותמה הוא דלא משכחת לה. ולפמ"ש אתי שפיר שבעל המאור מפרש כפרש"י דכיון שלא התנה מתחלה ה"ל כמחילה בטעות שהיה סובר דבכל משכנתא אוכל המלוה הפירות אף בלא תנאי וזה נראה לי ברור בכוונתם אלא דעדיין קשה לדידהו לישנא דגמרא דקאמר התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה כו' משמע שזה גורם ההיתר ולשיטתיה אדרבא משום דלא קץ לה ה"ל כמחילה בטעות וכמ"ש לעיל וצ"ע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה לא מסלקינן ליה כו' והאי דנקט לעיל אתרא דמסלקי כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא לעיל מר בריה דר"י משמיה דרבה קאמר לה ובסמוך בע"ב פרש"י בעצמו באידך מימרא דמר בריה דר"י משמיה דרבה בד"ה באתרא דמסלקי דבדלא מסלקי מותר לכתחלה אף בלא נכייתא וא"כ למה כתב רש"י כאן דבדלא מסלקי כ"ע מודו דלא מסלקינן ליה ות"ל דאפי' לכתחלה שרי ואפשר שכתב כן משום דלרב אשי דאיירי הכא שמעינן לעיל בריש פירקין דקאמר אינהו בתורת זבינא אתא לידיה ומשמע דבאתרא דלא מסלקי איירי כמ"ש בשמעתין באריכות ואפ"ה הוי א"ר ועל זה כתב רש"י דאפ"ה א"ש הא דקאמר לעיל באתרא דמסלקי דנהי דבדלא מסלקי נמי פליגי דלמר מותר לכתחלה ולרב אשי הוי א"ר מ"מ כ"ע מודו דבדיעבד לא מסלקינן ליה ולא משכחת פלוגתייהו לענין סלוקי בלא זוזי אי הוי אפוקי אלא בדמסלקי דוקא כן נ"ל ליישב בדוחק ועדיין צ"ע. או שנאמר דרש"י לא גריס הני תרתי מימרא אליבא דחד אמורא ומכאן קשה מיהו על הטוי"ד שכתב בשם רש"י ז"ל דבדלא מסלקי מותר לכתחלה בפשיטות ולפמ"ש נתבאר דרש"י לא כתב כן לקמן אלא אליבא דהאי אמורא אבל כאן כתב להיפך וכן בריש פירקין וכמ"ש בסמוך באריכות וצ"ע ודו"ק:

לעיל בפרש"י בד"ה באתרא דמסלקי כו' ולא פסק עמו בנכייתא כדלקמן כו' עכ"ל פירוש דבסמוך קאמר האי אמורא גופא דבנכייתא אפילו לכתחלה מותר אף באתרא דמסלקי. מיהו הרי"ף ז"ל כתב להדיא דההיא דהכא מיירי בנכייתא וכבר התעורר ע"ז החכם מהר"א ששון סימן קע"א וכתב דלפ"ז נ"ל דבההיא מימרא דבסמוך ע"ב גריס הרי"ף באתרא דלא מסלקי שכן נמצא בקצת ספרים או שנאמר דבההיא מימרא דהכא דמר בריה דר"י הרי"ף נמי מודה דאיירי בלא נכייתא אלא דאפ"ה מפרש לדרב אשי דעביד עובדא היינו בנכייתא דוקא כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא ורב אשי לא בא לחלוק אלא לענין דסלוקי בלא זוזי הוי כאפוקי ממונא ובזה כוונתי לדבריו אליבא דהרי"ף ועיין במ"ש בסמוך דרש"י נמי לא גריס הני תרתי מימרא בחד אמורא וא"כ אפשר שלהרי"ף נמי הכי הוא וק"ל:

תוס' ד"ה ובלאות דחו דברי רש"י ז"ל עיין שם. ולע"ד רש"י פי' לר"נ דאמר גלימא פירי ומכסי עד דבלו והכי קי"ל. ותוס' הביאו מפרק אלמנה ק"א אשנוי' וליתנהו וקנסו דידה בדידה כו' והא אמר התם בההיא דר"נ פליגי עיין שם. ואיך מפרש המשנה הא מה שבלה בכלל פירות דתני אין לה. ולכך לר"נ ע"כ הפי' אף דשחקים קיימינן דכמו שכתבו תוספות פירות שליקט ולא אכל עדיין שלו. כן גלימא כיון דכולא פירא לר"נ והיה יכול ללבשם עוד שלא ישאר. שוב מה שבלאות קיימים ג"כ כפירי שליקט כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל גם בשמאתן בנכסי צאן ברזל מ"מ אף דקנסו לדידי' בדידי' לשלם. מ"מ מה שקיים ומבואר יבמות ס"ו באומר דמי אני נותן והיא אומרת כלי אני נוטלת הדין עמה משום שבח בית אביה אף דמדינא שלו עיין שם. אם כן שוב בלאות קיימים והיא רוצית גוף הבלאות לענין זה דהוי זכות דידה שיש בדידה כמו נכסי מלוג שא"צ ליתן לה גוף הבלאות רק דמי:

שם כל את ונולא אחי אמר סמכא דעתא ולא גמר ומקני כו' ארעא הדרי כו'. ס"ד ולא גמר כו' כתרתי דסתרי וגירסת הרמב"ם לא ס"ד ולא גמר כו' עיין שם. והקשה לחם משנה כיון דלתנאי גמור מה צורך דלא סמכא דעתיה עיין שם. ולע"ד כדאמר בכורות נ"א ע"ב ר"ח כו' דשקיל ומהדר כו' לא גמרית ויהבית כו' אין בנו פדוי והכי קי"ל עיין שם. ואף דלענין זה גמר ויהיב שיהיה על מנת להחזיר וקי"ל ע"מ להחזיר פדוי אף שאסור פ"ק דקדושין. אולם החילוק דכשמתנה ע"מ להחזיר שפיר גמיר ויהיב על תנאי זה דע"כ יקיים התנאי ויחזיר. מה שאין כן כשלא התנה ונותן סתם ורוצה דוקא שיחזיר לו שלא סמכא דעתיה כלל להקנות דשמא לא יחזיר לו ובאופן זה אינו רוצה להקנות. אם כן לא ס"ד כלל להקנות והוי רק כמתנת ב"ח או שלא ע"ת ואינו מתנה כלל. וזה הפי' כאן לרמב"ם ז"ל דאלו הוי ס"ד על דברי שליח הי' מכירה ע"מ להחזיר והי' רק צד א' ברבית. אבל כיון דלס"ד שמא לא תחזיר ובזה א"י למכור לא הוי מכירה כלל. והוי ר"ק ומ"מ ס"ל משום דלא קץ לאו ר"ק דשמא לא יהיה פירות. ואהא הוא דפליג רבינא ואפיק דהוי רבית קצוצה. אבל משכנתא דכשלא יפדנה הוי מכר הוי רק צד אחד ברבית ולא מפקינן. ואף לגירסת רש"י דסמכא דעתיה. ע"כ שלא הי' תנאי גמור דאם כן מה צורך להא דס"ד. רק שהיה בדרך שאלה כמו שכתב רש"י רוצה אני עיין שם. ולכך א"ל דס"ד כיון שלא חזר והתנה תנאי גמור הי' מכירה לגמרי רק משום דס"ד הוי כהתנה ולא גמיר ומקני לחלוטין רק ע"ת כנ"ל. אם כן גם כן י"ל דאהא פליג רבינא דלא ס"ד ואינו מכורה כלל גם צד אחד כיון שאינו תנאי ואף עפ"כ גלוי דעתיה דאינו רוצה למכור רק שיחזיר לו כהאי דבכורות הנ"ל. וחשיב רבית קצוצה כיון דאין צד מכירה מה שאין כן צד אחד ברבית. דאם לא כן למה לא קבע ש"ס פלוגתייהו לעיל גבי כשיהיה לי מעות תחזירם לי עיין שם. מה שאין כן משכנתא בלא נכייתא אף באתרא דמסלקי הוי רק צד אחד. ונראה דהא דמוקי בערכין מתניתין דהרי זה כעין רבית כו' כר"י דצד אחד מותר וברייתא כרבנן הוא דס"ל לר"י כאביי אבל רבא דסבירא ליה ע"מ להחזיר אין ברירה וגם לר"י צד אחד אסור אם כן קשיא מתניתין וברייתא וכתבו תוספ' לעיל ס"ד ע"ב דר"ת ג' מחלוקת ורבית גמורה היינו מדרבנן וכתבו תוספות בעצמם שהוא דוחק עיין שם. דלמה נשנו ג' מחלוקת גם למה דאמר רבית ע"מ להחזיר אין ברירה אין צריך לומר דפליגי בצד אחד כלל. ולר"ת ע"כ גם בזה פליגי אי מן התורה עיין ס"ג והוי ליה ע"מ להחזיר נמי אין ברירה. ולכך י"ל כמ"ש רש"י דלרבא פלוגתא דר"י בע"מ להחזיר ותנא דמתניתין וברייתא פליגי בצד אחד בלא להחזיר אי הוי רבית קצוצה גמור בתורה התירתו או דרבנן. ושפיר פליגי כאן רבה כרב הונא אם הלכה כתנא דמתניתין שם או כברייתא והוי רבית קצוצה. רק עדיין קשה רבינא אהדדי דכאן אפיק ולעיל פריך משכנתא בל"נ ע"ז מחלק רש"י בין בית לשדה דפסק כתנא דברייתא ודוקא בית רבית קצוצה. ועובדא דאת ונולא קנה חצר כמבואר ברמב"ם עיין שם ונקרא ארעא עיין שם:

ונראה די"ל הטעם לר"י דצד אחד ברבית מותר. דלרמב"ם דדוקא בשעת הלואה הוי רבית קצוצה דכ' בספק כו' תתן כו'. וא"כ כיון דהוי מכירה אם לא יפדנו ע"כ צריך לברירה שנאמר אחר כך שפודהו הוברר הדבר שהיה הלואה והיה ברבית וכיון דר"י סבירא ליה אין ברירה מדתני' איו. ומתניתין דהלוקח יין כו'. ממילא צד אחד אינו אסור דבשעת נתינת המעות אינו רבית קצוצה דאינו יודע אם יהיה כלל רבית משל לוה דשמא שלו. רק אחר כך נימא הוברר כו' ולר"י מותר כנ"ל והספק אינו רבית קצוצה כנ"ל. ולכך י"ל רבא לטעמיה בגטין דסבירא ליה דלר"י יש ברירה בין תולה כו' עיין שם. לכך סבירא ליה דלר"י צד אחד ברבית אסור רק בע"מ להחזיר פליגי ומ"מ מתניתין וברייתא פליגי בצד אחד ברבית דכמה תנאי דפליגי אי יש ברירה (וכן מיושב מה שכתבו תוספות מהא דמוכר בה"כ ע"ת דמשני ר"מ כר"י סבירא ליה דצד א' ברבית מותר כמ"ש לקמן) ולכך ר"י לטעמיה דסבירא ליה לר"י תולה בדעת עצמו אין ברירה אם כן י"ל דנגד הלוה שהוא המוכר הוי תולה בדעת עצמו אם יפדנה כיון דמסלק בע"כ דלוקח וכיון דתולה בדעת עצמו אין ברירה לא הוי לוה ברבית ממילא לא חשיב רבית קצוצה דחשיב כלא קיבל המעות בהלואה מעולם כיון דאין ברירה רק בתורת מכר. ואף דנגד הלוקח הוי תולה בדעת אחרים מ"מ כיון דלגבי לוה לא הוי הלואה לא הוי רבית קצוצה ולכך סבירא ליה לר"י שם דלר"י צד אחד ברבית מותר ורבא לטעמיה אליבא דר"י מ"כ דבע"מ להחזיר הוא דשרי ר"י כנ"ל. וממילא מיושב רבינא לעיל פריך לר' יוסף הרי משכנתא בלא נכייתא דאין מוציאין דר' יוסף סבירא ליה בערבון וכתבו תוספות גטין כ"ו דמחלק גם כן בין תולה בדעת עצמו עיין שם. ואם כן לדידיה הוי רק רבית דרבנן צד אחד כיון דלגבי' למה אין ברירה כנ"ל. דהך סברא דאמר גמרא לעיל דף ס"ה מה חזית דבתר דידך זיל כו' הוא רק דרבנן אבל מן התורה, לא כנ"ל. אבל רבינא בעצמו סבירא ליה יש ברירה. דלענין הצד מכר שיכול לחול הקנין אז אינו צריך לברירה וחל מיד. משא"כ צד הלואה שיחשב רבית קצוצה אינו יכול לחול אז כשישלם ויפדנה רק למפרע שייך אין ברירה כמ"ש רשב"א החילוק בין ע"מ כו' לשאר תנאי עיין שם כנ"ל:

גם י"ל דס"ל לרבינא בהא דאת ונולא דהוי שנוי בשליחות שאמרה לקנות לגמרי וקנה על תנאי ובטל לגמרי והוי הלואה לא צד אחד. או דאין שליח לדבר עבירה כיון דעכ"פ מדרבנן אסור כנ"ל. ומדברי רש"י ז"ל שכתב שלא פירש רק ירד ואכל משמע דהפי' לעיל משכנתא בלא נכייתא היינו שלא אמר בנכייתא אבל לא פירש כלל שיאכל בחנם בלא נכייתא. אבל פירש הוי רבית קצוצה גם בשדה וכרם. וי"ל הטעם אף שפסק שמא ילקה כמ"ש רש"י לעיל מ"מ ספק הזה שוה למכור והוי ממון גמור כמו ט"ה דכתובה דחייבינן זוממין לשלם משום שיוי הספק למכור כנ"ל. והוי רבית קצוצה כנ"ל מה שאין כן בלא פירש רק הניחו לאכול דהוי רק כאינו מקפיד ונותן לו אז כל עת שאוכל פירות שפיר הוי רק ספק דהא למכור אינו יכול שזה יכול למחות בכל שעה ולא קני שיוכל למכור רק מ"מ הוי לרש"י רבית ועכ"פ הוי ספק בשעת הלוואה ולא קצוץ. וכן בבית כה"ג שלא פירש בלא נכייתא רק סתם גם כן לרבה בר הונא לאו ריבית קצוצה הוא ולא קשה מבתי ערי חומה דשם שפיר בלא נכייתא דהא פטרתו תורה ממילא ריבית גמורה כו' ולרבינא גם זה ריבית קצוצה. ורק לענין לשכור בפחות ובנכייתא מחלק רש"י בין בית לשדה כו' דיליף משדה אחוזה רבינא לקמן דהספק אף ששוה יותר מ"מ כמה שמסכימים ליתן חשיב שויו בכך. בזה דוקא שדה מה שאין כן בית שודאי לא ילפינן וחשוב בפחות כנ"ל. מה שאין כן לענין בלי נכותא כלל אין חילוק בין בית לשדה שהספק גם כן שוה. רק באכל סתם ולא פירש דלא חשיב קצוץ רק כעין ריבית מאוחרת רק דשם אחר הפרעון וכאן בשעה שחייב ואגר נטר רק בלי קצוצה פליגי כנ"ל:

אולם רש"י ז"ל כתב להדיא לעיל ס"ב ע"ב אהא דמשכנתא בלא נכייתא אין מחזירין דאבק ריבית הוא משום דזימנין שאין עושה פירות לאו ריבית קצוצה הוא עיין שם. אם כן ע"כ הפירוש כאן דמספקא אי משום דלא קץ וממילא בנכייתא גם כן יש חילוק בין בית לשדה או דאף דלא קץ חשיב רבית קצוצה כשאוכל בשביל המתנת המעות וממילא אין חילוק בין בית לכרם דעכ"פ אחר כך דסבר יש פירות ואוכל הוי רבית קצוצה. ולעיל דפריך רבינא ע"כ אליבא דתלי' בק"מ ואיהו לא ס"ל הכי. או דס"ל שאלו אמר בהדיא שמוחל הפירות בתורת רבית הוי אבק רבית ואין מוציאין. רק באכל סתם ולרוב הפוסקים אף באומר אכול חייב לשלם דהכונה ע"מ לשלם מכ"ש כאן דאסורא הוא וכיון דהדין הלוהו ודר חייב לשלם אף בלא קיימא לאגרא ונהי דהוי אבק רבית. אבל עכ"פ אכיל סתם סתמא ע"ד לשלם וממילא שפיר חשיב ואפיק פירי כנ"ל. גם טפי משיעור זוזי כנ"ל:

(סז א תוספות) ד"ה פירי וכו' דהא אית ליה בריש פרקין וכו'.—עי' שערי תשובות להר"מ ב"ר ברוך שער א' סי' תע"ז בשם ר' חיים ב"ר מכיר, שמיישב זה דשני רבינא היו, וזה דהכא הוא הראשון, שהרי רב פפי אמר משמו וזה שבראש הפרק הוא האחרון, שהרי שאל שם מרב אשי, ובזה תתיישב גם קושיית התוספות ד"ה רבינא (לקמן ע"ב). וכ"כ בשמ"ק שם, דרבינא דהתם הוא הראשון, שהרי מר זוטרא מפרש טעמו, ורבינא דקיצותא הוא האחרון מזה שרב אחא הוא בן־מחלוקתו (עי' מ"ש ביבמות יא א).