דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 214ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא סח ע"ב - Steinsaltz

Abaye says: It means that he is paid as a laborer who is idle from that typical labor of his from which he is kept idle. In other words, he must receive the amount of money that an individual would be willing to accept to refrain from his current occupation and engage in an easier task.

The Gemara comments: And it is necessary for the tanna to teach us both halakhot, that of a storekeeper who was given produce to sell as well as one who was given money to buy the produce. As had he taught only the halakha of a storekeeper who receives produce to sell, I would say that it is specifically a storekeeper for whom it is enough to receive his wages as an idle laborer, because his toil is not great, as the produce is already prepared and he merely has to sell it. But in the case of one who was given money with which to acquire produce, whose toil is great, as he must find the produce in the market and bring it back to his store, I might say that it is not sufficient for him to be paid as an idle laborer.

And conversely, had the tanna taught only the halakha of one who receives money with which to acquire produce, I would say it is in the case there that he requires payment as an idle laborer, because his toil is great, but with regard to a storekeeper, whose toil is not great, I would say that any amount is enough for him; that, for example, even if the one providing the produce only immersed his bread in brine with the storekeeper, or only ate one dried fig with him, this is sufficient to count as his wages, i.e., providing the bit of brine or a fig is sufficient to account for the storekeeper’s labor. It was therefore necessary for this halakha to be stated with regard to both cases.

§ Parenthetically, the Gemara lists the terms: How many goats, and chickens, we add; this constitutes a mnemonic device for the following discussions.

The mishna teaches that one may not enter into a joint venture with a storekeeper unless he gives him his wages. The Sages taught in a baraita: How much is his wage? What is the minimum amount he must be paid to avoid the prohibition of interest? It is permitted whether it is a lot or a little, in accordance with the agreement between them; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: Even if he only immersed his bread in brine with him, or only ate one dried fig with him, this is sufficient for his wage. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: He must give him his full wage, i.e., as a laborer.

The Sages taught: One may not appraise animals, i.e., one may not give his animals to someone else to raise after appraising their worth, in exchange for half the profits, neither goats, nor sheep, nor anything else that does not produce revenue while it eats. In other words, one may not enter into an agreement that any increase in value over and above the original appraisal of the animals will be shared between the owner and the one raising the animals. Since the animals do not produce revenue for the one raising them, his caring for the animal on behalf of the owner is tantamount to paying interest, as in the mishna.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: One may appraise goats for another to raise in this manner, because they produce milk, and one may appraise sheep for another to raise in this manner, because they are shorn for their wool, and they also have their wool removed when they are washed in water, and they are plucked of their wool by means of thorns, and the one who raises them can collect this wool. Consequently, the milk and wool generate revenue for the one raising them, and this can serve as a wage to avoid the prohibition of interest. And the same applies to a chicken, because it produces eggs while it eats.

The Gemara asks a question: And as for the first tanna, how does he respond to this claim? Does he claim that shearing and milk do not provide the payment of the wage for his toil and for the animal’s food? The Gemara answers: If the arrangement allows him to keep the sheared wool and milk, everyone agrees that this is sufficient to avoid the prohibition of interest. When they disagree, it is with regard to a case when he receives only the whey [benasyovi], i.e., the water left from the milk, and the pluckings [vetoteri] from the goats.

The Gemara clarifies the dispute: The first tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai, who says that he gives him his full wage. Since the value of the whey and pluckings is less than a full wage, his receiving them does not suffice to replace his wage. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds in accordance with the opinion of his father, who says that even if he only immersed his bread in brine with him, or only ate one dried fig with him, this is his wage, as there is no demand that his wages be commensurate with his toil.

The Sages taught: A woman may rent out to another woman a chicken to sit on the eggs belonging to the renter in exchange for two of the chicks hatched from the eggs. But with regard to a woman who said to another: The chicken is mine and the eggs are yours, and you and I shall share the chicks, i.e., my chicken will sit on your eggs until they hatch, Rabbi Yehuda permits this practice, and Rabbi Shimon prohibits it. He holds that since the owner of the chicken is responsible for half of the loss to the eggs, therefore part of this venture is a loan. As she is not being paid for her efforts, it is considered interest.

The Gemara asks: And as for Rabbi Yehuda, does he not require one to pay at least a minimal amount of the wage for the toil of the one caring for the chicken and the chicken’s food? The Gemara answers: There are unfertilized eggs, from which no chicks will hatch. Such eggs are retained by the owner of the chicken, and therefore she does receive some benefit.

The Sages taught: In a place where people are accustomed to add the wages of a porter for carrying a young animal on his shoulders to the money paid, the owner of the animal must add it to the overall sum, and one may not deviate from the regional custom. Rabban Shimon ben Gamliel says: One may appraise a calf that grows up with its mother for another to raise, and a foal that grows up with its mother for another to raise, as part of a single venture and split the profits, but one does not add to the wages for his toil, and this applies even in a place where they have the custom to add the wages of a porter to the money paid.

The Gemara asks: But as for Rabban Shimon ben Gamliel, does he not require that one pay at least a minimal amount for the wage for the toil of the one caring for the animals and the animals’ food? The Gemara answers: There is the animals’ dung, which is of some benefit to the one who raises the animals. The Gemara asks: And how does the other Sage respond to this claim? The Gemara replies: He maintains that he declares the dung ownerless, as he does not consider this important enough to retain. Consequently, this does not qualify as compensation paid to the one raising the young animal.

Rav Naḥman said: With regard to these joint ventures involving animals, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda; and the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara relates: A business document emerged concerning the sons of Rav Ilish, as it was a venture entered into by their late father, in which it was written that Rav Ilish and his partner will share one-half of the profit and one-half of the loss. Rava said: Rav Ilish was a great man, and therefore he would not feed people with something forbidden. In other words, he certainly would not have involved himself in a joint venture through which someone would have earned money by means of interest, and an arrangement of this kind appears to constitute interest. Consequently, no matter what, there must have been some mistake with regard to this document. If the actual condition stated that one party would receive one-half of the profit, the other party must have agreed to accept upon himself two-thirds of the loss,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - ב

ומתרצינן: אמר אביי: כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה.

שמים כמה אדם המתעסק במלאכה קשה, כגון נגר, שמרויח הרבה בעבודתו, מוכן להסתפק בכדי לעבוד במלאכה קלה יותר, שיש בה פחות רווח, כחנוני. וכך יהיה שכרו. [8]

וצריכא. הוצרכה המשנה לומר גם את כל יתר האופנים.

כי אם היה היתה המשנה אומרת רק את האופן של חנוני, היה מקום לומר, כי רק חנוני, הוא דסגי ליה בשכרו כפועל בטל, דווקא חנוני מספיק לשלם לו שכר כפועל בטל. משום דלא נפיש טרחיה, מאחר וקיבל מהמתעסק את הפירות, בידו למכור אותם בחנות בקלות, ואין לו טורח לקנות את הפירות.

אבל ליתן מעות, ליקח בהן פירות, כשנותן למתעסק מעות, שיקנה בעצמו הפירות מהשוק בזול, וימכרם לאנשים מעט מעט ביוקר, דנפיש טרחיה, שיש למתעסק טירחא מרובה בדבר, אימא לא סגי ליה, לא מספיק לשלם לו שכר כפועל בטל, כי בכזו טירחא, שמא לא מספיק לשלם על התעסקותו כפועל בטל, ונמצא, כי מה שטרח המתעסק בקנית הפירות, הוא שכר עבור ההלואה, והוי ריבית.

ואי תנא מעות ליקח בהן פירות, אם התנא במשנה היה אומר רק את האופן השני, שקונה המתעסק עצמו את הפירות בשוק, ומוכרם בחנות, הוה אמינא, התם הוא דבעי כפועל בטל, משום דנפיש טרחיה. הייתי אומר שדווקא באופן זה שטרח הרבה, צריך לשלם לו כפועל בטל [9].

אבל חנוני, דלא נפיש טרחיה, שאין לו טורח לקנות הפירות בשוק אלא מקבלם מנותן העיסקא, אימא סגי ליה במשהו בעלמא, אולי מספיק לשלם לו שכר מועט בלבד, והיינו, דאפילו לא טבל עמו אלא בציר, שהרשה הנותן למתעסק, לטבול את פתו בציר של הנותן, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת, או אכל אצל הנותן תאנה יבשה, זהו שכרו, בזה מספיק להחשב שכר למתעסק על עבודתו.

לכן צריכא, הוצרך התנא במשנה לומר את כל האופנים הללו, שבכל אחד מהם יש לשלם על התעסקותו כפועל בטל.

כמה, עיזי, ותרנגולין, מעליו, סימן. [10]

תנו רבנן: כמה הוא שכרו של המתעסק?

בין מרובה בין מועט, דברי רבי מאיר.

בין שישלם לו הרבה ובין מעט, נחשב הדבר כתשלום שכר על התעסקותו בחצי הפקדון, ואין כאן איסור ריבית על חצי המלוה שקיבל המתעסק. [11]

רבי יהודה אומר: אפילו לא טבל עמו אלא בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת, זהו שכרו.

והיינו, רבי יהודה מיקל יותר, שמספיק שכר כל שהוא. וכיון שטבל עם המתעסק בציר של דג, די בכך, שזהו שכרו על התעסקותו בפקדון. [12]

רבי שמעון בן יוחאי אומר: נותן לו שכרו משלם. רבי שמעון מחמיר יותר מכולם, וסובר שיש לשלם לו שכר גמור. ושמין כמה רוצה ליטול ולבטל ממלאכה קשה שעסק בה, ויעסוק במלאכה זו הקלה, ובכך יהיה שכרו על עבודתו.

תנו רבנן: אין שמין את שויים של בהמות, כדי שיגדלם המתעסק עבור חבירו, ויקבל בשכרו חצי מהרווחים, וכן ישא באחריות חצי מההפסדים, לא את העזים, ולא את הרחלים, ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל, למח צה.

לפי שאין למתעסק, בכל אלו, הנאה, שהרי אי אפשר לו לחרוש בעז, או להטעין רחל במשא. ונצמא שאם יתחלקו במחצית הרווח, בלא שתהא תוספת שכר למתעסק, נמצא המתעסק עובד בחלק הפקדון של הנותן בשכר ההלואה, ויש בזה משום איסור ריבית.

אבל פרה או חמור, יש להתיר ליתנם להתעסק למחצית הרווח, אף בלי שום תוספת שכר למתעסק, מאחר ויש שכר למתעסק [על עמלו ומזונו שטרח בחלק הפקדון], בכך שהוא יכול לחרוש בפרה בשדותיו, ולטעון את החמור במשאו. כך דעת תנא קמא.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שמין את העזים לחלוק ברווחים, ואין לחוש שמתעסק בשל חבירו חנם בשכר ההלואה, מפני שיש לו למתעסק שכר על עמלו ומזונו, בכך שהעיזים "חולבות", שהחלב הנחלב מהם מגיע למתעסק.

וגם את הרחלים מותר לשום בעיסקא, כדי לחלוק ברווח ובהפסד, מפני ש"גוזזות", שצמר גיזתם שייך למתעסק, ושוטפות עצמם בנהר, והמים מורידים מצמרם, והמתעסק נוטלם, ומורטות את צמרם כשעוברות בין הקוצים, והצמר הזה מגיע למתעסק, בשכר עמלו ומזונו.

וגם את התרנגולת, מותר לשום אותה על מנת לחלוק ברווח גידולה, ובהפסד, מפני שהיא עושה ביצים ואפרוחים, ואוכלת, והרי הביצים והאפרוחים מגיעים למתעסק בשכר עמלו ומזונו בחלק הפקדון.

ומקשינן: ותנא קמא, שאמר אין לשום עזים ורחלים, מאחר ואין למתעסק בהם רווח על עבודתו.

האם גיזה וחלב, שנוטל המתעסק לעצמו, לא ספק, אינם מספיקים, לשכר עמלו ומזונו!?

הלא ודאי נטילת הגיזה והחלב, היא מספיקה כדי להחשב כנתינת שכר למתעסק על עמלו ועל המזונות שסיפק לבהמות!

ומתרצינן:, אם מקבל המתעסק את שכרו בגיזה וחלב של העיזים, כולי עלמא לא פליגי שיש בזה שכר הגון למתעסק על עמלו ועל מזונו בחלק הפקדון, ואין כאן איסור ריבית על חלק ההלואה שבידו.

כי פליגי תנא קמא ורבי יוסי ברבי יהודה, במקום שמקבל הרועה שכר מועט, בנסיובי, שהוא מי פסולת החלב, ותותרי, שהוא שטיפת ומריטת הרחלים.

תנא קמא, סבר לה כרבי שמעון בר יוחאי, דאמר, נותן לו הבעל הבית למתעסק שכרו משלם, ששמים כמה רוצה אדם ליטול כדי ליבטל מעבודתו הקודמת, ולעסוק בעבודה זו. ולכן שכר זה של נטילת פסולת החלב או מריטת הצמר, אינו מספיק להחשב שכר על טרחתו בחלק הפקדון של בעל הבית [13].

רבי יוסי ברבי יהודה, סבר לה כאבוה, רבי יהודה, דאמר: אפילו לא טבל עמו המתעסק בציר של נותן העסקה, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת, זהו שכרו. ואין צריך לשלם לו שכר לפי עבודתו, אלא בכל שהוא נחשב שכר על עבודתו. ונטילת פסולת החלב ומריטת הצמר, יכולה, לדעתם, להחשב שכר על עבודתו.

תנו רבנן: "משכרת" אשה לחברתה תרנגולת שיש לה. דהיינו, בעלת התרנגולת אומרת בלשון של שכירות דוקא, לבעלת הביצים: תני לי ביצים, ואני אושיב עליהן את תרנגולתי, ואגדל לך מהביצים אפרוחים, ויהיה שכרי עבור עבודתי בגידול אפרוחים מהביצים שלך, בשני אפרוחים לשנה. ומאחר ונעשה הדבר בלשון "שכירות", אין אחריות בעלת התרנגולת על הביצים כלל, ואין כאן הלואה, וממילא אין לחוש לאיסור ריבית.

אבל אשה שאמרה לחברתה בלשון עסק: הבה ונעשה עיסקא, ונחלוק ברווח ובהפסד. אני אביא תרנגולת שלי, ואת תביאי ביצים שליכי. אני אושיב התרנגולת שלי על הביצים שלך, ואגדל את האפרוחים, וכן אקבל על עצמי אחריות על חצי משווי הביצים, ואני בעלת התרנגולת, ואת בעלת הביצים, נחלוק באפרוחין.

רבי יהודה מתיר, באופן זה, אף שנעשה בלשון עסק וחלוקה, ויש כאן חצי הלואה, ויש לחוש שעובדת בחצי של חברתה, בשכר שקבלה חצי מהביצים שיהיו ברשותה כהלואה ותרוויח מהם, ובכל זאת, אין בזה משום איסור ריבית.

אבל רבי שמעון אוסר. מאחר והוא הולך לשיטתו, שיש לשלם למתעסק שכר מלא על עבודתו בחלק של חברו, שאם לא כן, יש בזה משום ריבית על חלק ההלואה.

ומקשינן: וכי רבי יהודה לא בעי, אין צורך, לדעת, שישלם נותן העיסקא למתעסק את שכר עמלו ומזונו, במה שטרח בחלק הפקדון של חבירו!?

ומתרצינן: איכא, יש לו למתעסק בשכר טרחתו, ביצים מוזרות, שאינן קולטות אפרוח, והן מותרות באכילה.

ורבי יהודה לשיטתו, שמספיק ליתן שכר כל שהוא למתעסק, ובכך כבר אין לחוש לריבית [14].

תנו רבנן: אם באו להתעסק בגידול עגלים וסייחים קטנים, שאחד יגדלם עבור חבירו, ויחלקו בנטילת אחריות וכן ברווח, נמצא החצי שמרויח בו המתעסק הוא מלוה, והחצי שמרויח ממנו בעל העגלים הוא פקדון. ואין למתעסק לטרוח בחצי הפקדון חנם, משום איסור ריבית.

מקום שנהגו [15] להעלות שכר ל"כתף" למעות לבהמה, שהיו נוהגים להעלות [לשלם] מעות כשכר למתעסק בעגלים קטנים [מלבד מה שמגיע לו מחצית הרווח], על עבודתו ב"כתף", [16] דהיינו, על טרחתו בנשיאתם של העגלים הקטנים על כתפו, מעלין לו את שכר הכתף, ואין משנין ממנהג המדינה.

ואפילו במקום שגם אמו של העגל נכללה בעיסקה, ואז על פי רוב, נמשך העגל אחרי אמו מעצמו, ואין צורך למתעסק לטרוח לסוחבו על כתיפו, ולא מגיע לו שכר כתף, בכל זאת, כיון שיש פעמים מועטות שהוא כן צריך לטרוח ולשאת את העגל על כתיפו, צריך לשלם לו שכר כתף, ואם לא ישלמו לו שכר זה, יש לחוש לריבית, במה שטורח חנם, כך היא דעת תנא קמא [17].

רבן שמעון בן גמליאל אומר: בעגלים קטנים יש להקל, ואין צורך לשלם למתעסק שכר כתף. ולכן, שמין עגל קטן הנכלל בעיסקא עם אמו, וסיח קטן עם אמו. כיון שאין טורח להוציאם ולהכניסם על כתפו, מאחר וטבעו של עגל או סייח קטן להמשך אחר אמו. וכמו כן אין צורך לשלם למתעסק עבור הוצאותיו למזונות העגל, כי אמו של העגל עושה ואוכלת, וזה נחשב כתשלום שכר.

ואפילו במקום שנהגו שאם מקבלים אותו לגדל בלי אמו, דרכם היה להעלות שכר כתף למעות, על הטרחא שבהוצאתו, מכל מקום, במקום שאמו נכללת בעיסקא אתו, אין לשלם שכר כתף, מאחר והעגל נמשך מעצמו אחר אמו [18].

ומקשינן: וכי רבן שמעון בן גמליאל, לא בעי שישלם למתעסק שכר עמלו ומזונו, שהרי גם עם אמו פעמים שיש לו טורח בעגל וסייח הקטן [19].

ומתרצינן: איכא גללים, שזוכה בהם המקבל, ועל ידם נפטר הנותן מלשלם שכר טרחא למתעסק בעגלים [20].

ואידך, תנא קמא, הסובר שצריך לשלם שכר על הטרחא בהוצאתם, ואין להסתפק בגללים, סבר, שגללים, דרך הבעלים הוא שאפקורי מפקר להו, מחמת חוסר חשיבותם, [21] ואין זכיית המקבל בהם נחשבת לתשלום שכר.

אמר רב נחמן: הלכה כרבי יהודה, שאפילו לא טבל המתעסק עם הנותן אלא בציר, בכך קיבל שכרו על טרחו בחלק הנותן.

והלכה כרבי יוסי בר יהודה, שנקט לענין פסולת החלב ומריטת הצמר, שהמתעסק קיבל בזה את שכרו.

והלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שהמתעסק בעגל עם אמו, מקבל גללים בשכר מה שפעמים צריך לסחוב את העגל על כתפו.

וכולם בשיטה אחת, שמספיק לשלם שכר כל שהוא למתעסק, כדי להסתלק מאיסור ריבית.

ומה שנחלקו הוא באופן שבא הנותן לשלם שכר המתעסק כפועל עבור עבודתו שבכל יום. ולכן יש לדון כמה השתכר קודם לכן, וכמה מזוני מקבל, כל אחד לפי שיטתו.

ושומה זו, היא שכר על מה שהתעסק בחלק הפקדון של חבירו.

אך יש עוד אופן לשלם שכר למתעסק, על ידי שהמתעסק מקבל תוספת רווח בעיסקה, יותר ממה שהיה מגיע לו לפי חלק ההלואה.

תוספת הרווח הזאת, היא השכר עבור עיסוקו בחלק הפקדון, ומחשיבה אותו לעוסק בחלק הפקדון של חבירו בשכר.

ובלי תוספת השכר, יחשב ריבית מה שעוסק בחלק הפקדון של חבירו תמורת ההלואה שקיבל [22].

מעשה היה עם בני רב עיליש, שאביהם קיבל מעות להתעסק, נפק עלייהו יצא עליהם ההוא שטרא, דהוה כתיב ביה בלשון השטר: פלגא באגר, פלגא בהפסד. ומלשון זה היה נראה שרב עיליש קיבל את העסקה חציה במלוה וחציה בפקדון, ולכן אחריות חצי המלוה על רב עיליש, וגם חצי הרווחים מגיעים לו, כיון שהמעות במלוה אצלו.

ויש לדון, שרב עיליש מתעסק בחצי הפקדון של נותן העסקה בשכר מה שהנותן הלוה לו את החצי השני, וכיצד זה יתכן.

אמר רבא: אין לחוש בשטר זה לריבית, מאחר ורב עיליש גברא רבה הוא, [23] ואיסורא לאינשי לא הוה ספי. [24] הוא לא יגרום לאנשים שיעברו על איסור.

ומאחר וברור לנו שלא היה מאכיל איסור ריבית לנותן העסקא, יש לנו לפרש לשון השטר כך: מה נפשך, אי רצה רב עיליש [25] שתהיה חלוקת הרווח בצורה שהנותן יקבל פלגא באגר, באופן זה יקבל הנותן על עצמו, תרי תלתי בהפסד. וכיון שאחריות שני שליש היא על הנותן, נשאר לרב עיליש אחריות בשליש בלבד. ומחמת זה רק השליש מוגדר אצלו כמלוה. [26] והיות שהשכר של רב עיליש הוא חצי מהרווחים, הרי השישית הנוספת, שמקבל שכר יותר ממה שמגיע לו בחלקו, הוא שכרו על מה שהתעסק בשני שליש פקדון של חבירו.

הערות

[8] זו דעת רש"י שמשנתנו כרבי שמעון בר יוחאי לקמן ששמין כמה יבטל ממלאכתו הקודמת שמרויח בה הרבה ויעסוק במלאכה קלה וישתכר בפחות, ובשומא זו מקבל יותר מסתם חנוני שאין אדם מוכן להפסיד מרווח גדול שקיבל קודם אלא מעט אפילו אם עכשיו יטרח פחות. אבל התוס' נקטו שהמשנה כר"מ וכיושב ובטל לגמרי. ונח' בדבריהם לבית יוסף (קע"ז ב') וכ"כ הגר"א ששמין רק לפי המלאכה הקודמת שעסק בה כמה רוצה ליטול ויבטל ממלאכה שעסק בה. ואין שמין כלל במלאכה שעוסק בה עכשיו. ודעת מהרש"ל ששמין כמה אדם בטל לגמרי רוצה ליטול ויהיה חנוני, ושיעור זה הוא פחות מסתם חנוני שהרי היה בטל וזקוק למלאכה. וכ"כ הטור. וכתב הט"ז שהב"י מודה לדברי הטור באדם שהיה בטל לגמרי ולא היתה לו מלאכה גודמת ששמין לפי אדם בטל כמה יטול לעסוק במלאכה זו. והתוס' מודים לרש"י בפי' פועל בטל לענין משיב אבידה ודיין והטעם כתב הרא"ש שהתם בדין שיהא נותן לו שכרו משלם. מאחר ושם התורה בטלתו ממלאכתו הקודמת לעסוק במלאכה זו ע"כ צריך לשוב בשתי המלאכות. משא"כ כאן שיש רק חשש מיחזי כריבית וע"י שמקבל לפי שכרו הקודם או לפי התעסקותו של עכשיו סגי שיחשב שכר על עבודתו. ואינו נראה כמתעסק בשכר ההלואה. ודעת הנמוקי יוסף ותלמידי הרשב"א בפי' כפועל בטל ששמין לפי המלאכה שבטל ממנה אלא שאם יש זמנים שמשתכר יותר כמו בפרוס הרגל ויש זמנים שאים זקוקים כ"כ לעבודתו ומשתכר מעט. ישומו לפי הזמן שמשתכר פחות.

[9] ובזה תמהו התוס' שלשיטת רש"י שלעולם שמין כמה מוכן ליבטל ממלאכתו הקודמת ולעסוק במלאכה זו. א"כ במלאכה שיש בה יותר טורח ודאי מקבל יותר, א"כ מה הצריכותא הלא יש כאן שני סוגי תשלומין בפועל בטל, ולכן באכי שלעולם השומא שוה כפועל הבטל ממלאכה, אלא שזה אתי שפיר טפי לפי' הבי' ששמין רק לפי מלאכתו הקודמת א"כ בין טורח עכשיו הרבה בין מעט שכרו שוה, אבל לטור ומהרש"ל ששמין מבטל לגמרי למלאכה זו א"כ הדרא קושית התוס' מהגמרא שבמלאכה שיש בה יותר טורח מקבל יותר בשכרו. ותי' הט"ז מהצד הראשון של הצריכותא שבמעות ליקח פירות לא מספיק כפועל בטל שכוונת התוס' להק' אליבא דרש"י שמחמירין ושמין כל ההיזק שלו, מה שיך לשלם יותר מפועל בטל, אבל לטור שיש כאן קולא שלא מתחשבים במלאכתו הקודמת א"כ א"כ הצריכותא שאולי במקום שטורח הרבה יש לשלם כל ההיזק כרבי שמעון בר יוחאי.

[10] סימן לנושאים של הסוגיות הבאות

[11] מדברי רש"י משמע שאין שומא קבועה לר"מ אלא כל מה שיסכים לקבל על התעסקותו זהו שכרו. אבל לתוס' לעיל שפי' המשנה כר"מ מקבל להיות בטל לגמרי ממלאכתו הקודמת, וכן לנמוקי יוסף לר"מ יש שומא לפי עבודתו הקודמת בזמן שאינו מוצא כ"כ לעשות מלאכה, ופי' הלשון בין מרובה בין מועט הוא בין היה מתעסק במלאכה מרובה או מועטת לטור קודם ולבי' עכשיו. ודלא כמשמעות רש"י שמרובה ומועט קאי על רצונו של המתעסק להשתכר בעיסקא זו.

[12] ונראה שלכו"ע יש חידוש בדברי רבי יהודה במה שאין צריך לקצוץ שכר אלא ברגע שהוסיף לו את הציר נפטר מדין ריבית, משא"כ לר"מ בין לרש"י שצריך שיפסוק את הסכום שהחליטו או לתוס' לפי שכרו וכ"ש לרבי שמעון בר יוחאי לכולם יש קציצת שכר מראש.

[13] לפי רש"י מה שהעמידה הגמרא דברי תנא קמא בשיטת רבי שמעון בר יוחאי הוא בדווקא, שהרי לפי ר"מ אין שומא קבועה אלא מה שירצה המתעסק לקבל בשכרו, נחשב שכר על התעסקותו בחלק הפקדון, א"כ ודאי שאם הסכים להשתכר בפסולת החלב זהו שכרו. אולם לשי' התוס' והר"ח ששמין לר"מ לפי עבודתו הקודמת או לפי עבודתו של עכשיו, כתב הרמב"ן שה"ה שיכלו להעמיד את דבי תנא קמא בשיטת ר"מ. אלא שיתכן פועל שמקבל בביטולו רק כפסולת החלב ומריטת הצמר. א"כ באופן כזה לא תהיה מח' בין תנא קמא להב"י. ולכן נקטו רבי שמעון בר יוחאי שלדבריו שמין כמה אדם רוצה ליבטל ממלאכה הקודמת ולעסוק במלאכה זו, לא מסתבר שיסכים ליבטל ולקבל שכר מועט כפסולת החלב. ובפנ"י תירץ באופן אחר שאל רצתה הגמרא להעמיד תנא קמא כר"מ, מאחר והוא מתעסק רגע ביום ואולי ר"מ מודה שמספיק שכר מועט וא"צ לשום כפועל. משא"כ לרבי שמעון בר יוחאי מצאנו בפירוש לענין ביצים שאינו מתעסק אלא זמן מועט. ומכל מקום לא מספיק מה שמקבל ביצים מוזרות, אלא צריך לקבל שכר מלא כפועל.

[14] והקשו בתוס' אם יארע שלא ימצא ביצים מוזרות, נמצא שהתעסק בחנם בחלק חבירו בשכר ההלואה וממילא יש כאן ריבית, וכתב מהרש"א שאין לומר שכיון שמדובר כאן לפי רבי יהודה והוא סבר שאם יש צד אחד שלא יהיה ריבית ה"ז מותר, א"כ כיון שיש צד שיהיה ביצים כבר אין לחוש לריבית. זה אינו שהרי מבואר בתוס' לעיל (ס"ג ע"א ד"ה צד אחד) ולקמן ס"ט ע"א ד"ה אמר רב שצד אחד בריבית שהתיר רבי יהודה הוא דווקא באופן שביד מלוה או לוה לגרום שיהיה. ותירצו התוס' כיון שביצים מוזרות מצויים הם, שכרו בעצם האפשרות שאם יהיו כאלו ביצים יגיעו למתעסק.

[15] במהר"ם הקשה על לשון מקום שנהגו, הלא באופן שמקבל העגל בלי אמו ויש בו ודאי טרחא מחוייב לתת אפילו בלי מנהג שאל"כ יש בזה משום איסור ריבית. ותי' שאם נהגו לשלם דווקא במעות או לפי הגי' המובאת בתו' דווקא בוולדות אין לשנות המנהג.

[16] בתוס' הביאו פי' ר"ח שלכתף לא מדובר בענין סחיבת העגלים כלל, אלא באדם המתעסק בפירות עבור חבירו, והברייתא מדברת בענין סחיבת הפירות בכתף, ויש בזה כמה אופנים לבאר דברי הר"ח. מפשטות דברי התוס' נראה שהפירות לפני העסקא היו בחצר המתעסק. וממילא נחסך דמי הסחיבה מחצר הנותן לחצר המקבל. ומדברי תוס' הרא"ש נראה שהנותן מרויח את דמי הסחיבה, וק' על זה שהרי בשאר הדברים שהברייתא נקטה מגיע השכר למתעסק, והטור נקט שהרווח למקבל העסקה, ומדברי הב"י נראה בביאור דברי שאינו נותן למקבל את דמי הסחיבה שיהיו שלו. אלא רק לסחוב בהם ולחלוק ברווח, והמקבל מרויח במה שיש לו לסחור ביותר כסף. והטור בפי' השני כתב שאם המקבל צריך להוליך את הפירות ללקוחות או לשוק שהדין להוריד את הסכום מהרווח של שניהם ובשאר יחלקו בשווה, ולא נאמר שהוצאה זו תוטל על המתעסק וירד מחשבון רווחיו.

[17] ובתוס' הביאו גירסא שהוסיפה ולהעלות ולדות בשכר עמלו מעלין. שאם היה המנהג לשלם ולדות על עמלו, אף שהוא מנהג חמור ומשונה אין לשנות מהמנהג. והסתפקו האם רבן שמעון בן גמליאל יחלקו על זה. ונקטו שכל שכן שעל מנהג חמור כ"כ יחלוק.

[18] ועל מה שטורח להאכיל את אמו אין צריך לשלם, כיון שאמו עושה ואוכלת, שיש למתעסק הנאה בחרישה ובמשא בשכר טרחו.

[19] מבואר בתוס', שמזונות על הקטן, היה פשוט לגמרא בלא הקושיה, שמשלם. ועוד, שלמזונות לא היתה מתרצת הגמרא ששכרו בגללים, וכל הקושיה היתה מהטורח, שפעמים יש ופעמים אין מאחר ונמשך אחר אמו, ולזה תירצה הגמרא שעבור הטורח משתכר בגללים.

[20] ובתוס' הקשו מב"מ שמבואר שבעל אבדה מפקיר את הגללים לטובת המוצא, ותי' ששם מוחל מאחר ודעתו על הקרן שמשבים לו, משא"כ כאן שמחויב לשלם שכר למתעסק, מעונין לנצל את שווי הגללים לשכרו.

[21] מבואר מדברי הגמרא שבעצם גם לתנא קמא מספיק לשלם למתעסק בשכר שווי של גללים, אלא שסבר שהגללים מופקרים הם, וכ"כ המהר"ם שי"ף שאל"כ מה הק' הגמרא ואידך התנא קמא למה לא מספיק גללים בשכרו, הלא התנא קמא סבר כרבי שמעון בר יוחאי שצריך שכרו משלם, אלא ע"כ שיש בגללים שכר מושלם אלא שהם מופקרים, נמצא שלרבן שמעון בן גמליאל שמשלם שכר בגללים יש כאן שכר מושלם, ואיך כתבה הגמרא לקמן שרבן שמעון בן גמליאל בשיטת רבי יהודה שמספיק לטבול עמו בציר, וכתב הפנ"י שגם לרבן שמעון בן גמליאל הגללים מופקרים וכמו שהקשו התוס' מב"מ, ואם היה סובר רבן שמעון בן גמליאל שצריך לשלם שכר מושלם לא היה נחשב שכר בגללים, כיון שהמתעסק זכה בהם, ודווקא מפני שסבר כרבי יהודה שא"צ לקצוץ שכר, יכול להתנות שרוצה שהגללים המופקרים יהיו למתעסק כדי שלא יהיה ריבית, והעיקר לרבי יהודה שיבוא משהו מן הנותן למתעסק. לפי זה י"ל גם בכוונת התוס' כן שרוצה ליפטר ע"י גללים, ולא שאינם מופקרים, אלא הם מופקרים רק שמעונין שהלוקח יזכה בהם בתור טבילת ציר.

[22] נחלקו הראשונים באופנים התשלומים הנזכרים לדעת הרי"ף והרא"ש יש לקצוץ מראש או שכר כפועל בטל או שיתן יותר רווח מאשר מתחלק אם יופסד, כגון שני שליש ברווח וחצי בהפסד. והדין של קוצץ דינר נאמר רק באופן שיש לו עסק אחר שאינו צריך ליבטל ממנו שאז מספיק שכר מועט. ודעת הרמב"ם והטור שאם קצץ מראש מספיק לקצוץ דינר, ואפילו באדם שאין לו עסק אחר. כיון שמראש התעסק על דעת שזה יהיה שכרו. ושתי השומות המוזכרות בגמרא נוהגות באדם שלא קצץ מראש, ועכשיו לארח שהתעסק רוצים להמנע מאיסור ריבית. שיש לנותן העסקה לשלם לו שכר או כפועל בטל או ביותר רווח מהפסד.

[23] בנמוקי יוסף דייק שדווקא משום שהיה זה רב עיליש, מפרשים את השטר באופן שלא יהיה בו ריבית. אבל בסתם אדם כיון שמשמעות השטר היא שיש בו ריבית, דנים אותו כשטר שיש בו ריבית, ואם גבו ע"י השטר אין מוציאין מנותן העסק הכדין כל אבק ריבית שאינה יוצאה בדיינים אחר שנגבית כבר.

[24] מלשון זו שרב עיליש לא היה מאכיל לבעל הבית איסור, דייק הנמוקי יוסף בשם הרשב"א שאין איסור אבק ריבית ללוה, כיון שאיסור הלוה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו, וברא"ש כתב באופן אחר שבכזה אבק ריבית שאין הלוה נותן משלו יותר לא נאמר לא תשיך, ואפילו איסור דרבנן לא נאמר, משמע מדבריו שהוא דין מיוחד בעסקה.

[25] בדעת רש"י מבואר שתלוי היה בדעת רב עיליש אם יקבל שני שליש ברווח או שישא באחריות שליש בהפסדים, ובתוס' תמהו על זה וכי שוטה הנותן להסכים לכך שהרי אם יהיה רווח יאמר המתעסק רצוני ששכרי יהיה ב יותר רווח, ואם יראה הפסד יאמר שכרי במה שאקבל על עצמי פחות בהפסדים. ותי' שיש זמן מסויים בו צריך מקבל העסקה לברר במה יהיה שכרו, ביותר רווח או בפחות הפסד. וכן היא דעת הרמב"ם שתלוי בדעת הנותן אם יטול יותר ברווח או פחות בהפסד. אלא שיש חילוק בין דעת רש"י לרמב"ם, שלרש"י מה שהמקבל מברר האם יטול שני שליש בשכר או שליש בהפסד, הוא דין מיוחד שנאמר במעשה של רב עיליש, מחמת הלשון הכתוב בשטר, אבל בסתם עסקה כתב רש"י בפירוש לקמן (ק"ד ע"ב ד"ה חד עיסקא) שסתם עסקה שליש בשכר לבעל הבית ושני שליש למתעסק, אבל באחריות חולקים שוה בשוה, עד שיפרשו ביניהם תנאי אחר. (וכדעת הראב"ד בהשגות על הרמב"ם). אבל לשיטת הרמב"ם גם בעסקה סתם הדין שהמתעסק מברר אם רצונו לקבל שני שליש ברווח או לשאת בשליש ההפסדים. וכתב הכסף משנה שהרמב"ם למד דין זה של סתם עסקה ממעשה דרב עיליש, שבכל סתם עסקה הברירה ביד המתעסק. עוד שיטה הביא הרמב"ם בשם יש מי שטועה, שיש להתחלק ברווחים בשווה, ובאחריות יקבל על עצמו המתעסק רק אחריות על שליש מהעסקה, והנותן יקבל על עצמו שני שליש באחריות, ובזה יהיה שכר המתעסק. וכך היא לכאו' גם שיטת ר"ח המובאת בתוס' שגרס בגמרא חצי ברווח ושליש בהפסד. בפ"ד משלוחין ה"ו כתב הראב"ד להיפך שהחלוקה באחריות היא לעולם בשווה, ושכר המתעסק הוא במה שלעולם הוא מקבל שני שליש מן הריוח והנותן מקבל רק שליש. ונראה בביאור סברתו שכדי שישאר חצי מלוה חייבים לומר שהאחריות תהיה בחצי, מאחר והאחריות היא שקובעת את חלק ההלואה. ובגר"א הביא בשם הראב"ד לקמן (ק"ד ע"ב) שהברירה ביד נותן העסקה אם לתת למתעסק שני שלישי ריוח או שהמקבל ישא באחריות של שליש בלבד. ומסתבר שיש זמן בו צריך לברר דבריו ולהחליט באיזה מהם בוחר שאל"כ לעולם לא יהיה שכר למתעסק. ובשם הרמ"ה הביא הגר"א שתלוי בלשון השטר אם כתוב שיתן בעל השטר חצי בשכר וחצי בהפסד משמע שהנותן יברר את החלוקה, ואם כתוב שהמתעסק יטול חצי בשכר וחצי בהפסד, אזי משמע שהמתעסק יברר.

[26] במה שפירש רש"י שעל הצד שישא באחריות שליש יחשב כאילו רק שליש מלוה ומה שמשתכר חצי דהיינו שישית יורת מן המלוה בכך הוא שכרו, מהרמב"ם נראה לא כן שכתב שאם פחתו יפסיד המתעסק שליש, שהרי הוא חייב בחצי הפחת מפני שחצי המעות מלוה, מבואר שלעולם חצי המעות מלוה והיה בדין שיפסיד חצי באחריות, אלא ששכרו במה שהנותן יטול ממנו שישית מהאחריות וישאר על המתעסק שליש באחריות. ויש הכרח לפרש כהרמב"ם שהרי לרש"י באופן שמקבל שני שליש בריוח וחצי בהפסד יש כאן חצי פקדון שהרי באחריות חלוקים הם בשוה, ועל טרחא בחצי מקבל שישית תוספת בשכר, ובאופן שמקבל חצי בריוח ומקבל על עצמו שליש בהפסד, אם נאמר שיש כאן שליש מלוה ושני שליש פקדון, איך יתכן שעל טרחה בשני שליש פקדון ישתכר שישית, כמו טורח בחצי פקדון, לכן נקט הרמב"ם שלעולם יש כאן חצי מלוה שמשתכרים עליה שישית, או ע"י תוספת ברווח, או ע"י הפחתה של שישית מן האחריות של המתעסק.

אמר אביי: הכוונה היא כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל מינה [ממנה], כמו שהיה אדם רוצה לקבל, אם יציעו לו, להתבטל מן המלאכה שהוא עוסק בה ולעסוק בעבודה קלה.

ומעירים: וצריכא [ונצרכה], שהיה צורך לומר שתי הלכות, גם בחנווני המקבל פירות וגם במקבל מעות. דאי תנא [שאילו שנה] חנוני בלבד הייתי אומר כך: חנוני הוא דסגי ליה [שדי לו] לקבל שכר כפועל בטל, משום שלא נפיש טרחיה [מרובה טרחתו], שהרי הפירות מונחים עתה לפניו, ועליו רק למוכרם. אבל אם נתן לו מעות ליקח בהן פירות, דנפיש טרחיה [שמרובה טרחתו] שצריך לחפש ולמצוא פירות ולהביאם לחנותו — אימא [אמור] שאולי לא סגי ליה [די לו] בתשלום כפועל בטל.

ולהיפך, ואי תנא [ואילו שנה] רק מעות ליקח בהן פירות — הוה אמינא [הייתי אומר]: התם [שם] הוא דבעי [שצריך] לקבל כפועל בטל, משום דנפיש טרחיה [שמרובה טרחתו], אבל חנוני שלא נפיש טרחיה [מרובה טרחתו] — אימא סגי ליה [אמור שמא די לו] במשהו בעלמא [בלבד], שאפילו לא טבל עמו אלא בציר, שבעל הפירות נתן לו הנאה מועטה זו שהרשה לו לטבול פת בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת — זהו שכרו, על כן צריכא [נצרכה] ההלכה להיאמר בשני המקרים.

(כמה עיזי ותרנגולין מעלין סימן)

א תנו רבנן שנינו "אלא אם כן נותן לו שכרו". ונחלקו כבר התנאים מה הוא שכרו הראוי לו ששנו חכמים בברייתא: כמה הוא שכרו? בין מרובה בין מועט כלומר, לפי מה שקוצבים ביניהם, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אפילו לא טבל עמו אלא בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת — זהו שכרו. ר' שמעון בן יוחאי אומר: נותן לו שכרו משלם, כלומר, כל השכר שמגיע לו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין שמין, כלומר, אין נותנים בעלי חיים לגדל, לאחר שהעריכו את מחירם בסכום קצוב, לא את העזים ולא את הרחלים, ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל בחשבון רווחים למחצה שכל הנוסף על השומה הראשונה יתחלק בין הבעלים ובין המגדל.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: שמין את העזים מפני שחולבות, ואת הרחלים מפני שגוזזות, כלומר, גוזזים מהן צמר, וכן שוטפות נשטף מהן הצמר בהיותן במים ומורטות נמרט מהן צמר בקוצים ונמצא שהן עושות ואוכלות, ואת התרנגולת מפני שהיא עושה (מטילה ביצים) ואוכלת.

ותוהים: והתנא קמא [הראשון] מה אומר הוא על כך? וכי לדעתו גיזה וחלב לא ספק [אינו מצדיק] כדי לשלם לשכר עמלו ומזונו? ומשיבים: אם אמנם הוא מקבל בגיזה וחלב — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שתשלום זה מספיק, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה רק בנסיובי ותותרי [נסיוב, מים הנשארים מן החלב, ואת מריטת העז], כאשר הוא מקבל אותם.

ובכך נחלקו: תנא קמא סבר לה [סבור] כשיטת ר' שמעון בן יוחי שאמר: נותן לו שכרו משלם והנסיוב והמריטה אינם כדי כל שכרו, ור' יוסי בר' יהודה סבר לה כאבוה [סבור כאביו] שאמר: אפילו לא טבל עמו אלא בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת — זהו שכרו, ואין מקפידים שיהיה השכר בדיוק כדי עמלו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: משכרת אשה לחברתה תרנגולת שתדגור על הביצים בעד שני אפרוחים מאלה שיבקעו מן הביצים. ואולם אשה שאמרה לחברתה: "תרנגולת שלי וביצים שליכי (שלך), ואני ואת נחלוק באפרוחים" — ר' יהודה מתיר ור' שמעון אוסר.

ושואלים: ור' יהודה לא בעי [אינו צריך] — שישלם לפחות משהו עבור שכר עמלו ומזונו? ומשיבים: איכא [יש] ביצים מוזרות, הביצים שאין אפרוחים בוקעים מהן, והביצים הללו נשארות לבעלת הביצים, ויש לה איפוא רווח מסויים.

תנו רבנן [שנו חכמים] מקום שנהגו להעלות שכר כתף (סבל) למעות שמשלמים למגדל בהמה עבור טרחתו בנשיאת בעלי החיים הקטנים על כתפו — מעלין ומחשיבים זאת בתשלום, ואין משנין ממנהג המדינה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שמין — מעריכים עגל הגדל עם אמו, וסיח הגדל עם אמו בחשבון אחד ומחלקים את הרווח, ואין מוסיפים על שכר טרחה, ואפילו במקום שנהגו להעלות (לחשב) שכר כתף למעות.

ושואלים: ורבן שמעון בן גמליאל לא בעי [איננו צריך] אינו דורש כלל שישלם שכר עמלו ומזונו? ומשיבים: הרי איכא [יש] גללים שהבהמה מטילה, ויש בזה רווח מסוים למגדל. ושואלים: ואידך [והאחר] מה הוא אומר? ומסבירים: שלדעתו גללים אפקורי מפקיר להו [מפקיר הוא אותם] ואינו מחשיב אותם כלל, וכיון שהם שווים מעט מאוד, הריהם כהפקר.

אמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה, והלכה כר' יוסי בר' יהודה, והלכה כרבן שמעון בן גמליאל בדיני גידול בהמות בשכר.

מסופר: בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא [יצא עליהם שטר] שהיה אביהם חתום עליו, והשטר הזה היה שטר עיסקה, דהוה כתיב ביה [שהיה כתוב בו] שהצדדים מתחלקים "פלגא באגר, פלגא בהפסד" ["חצי בשכר וחצי בהפסד"]. אמר רבא: רב עיליש גברא רבה [אדם גדול] הוא ואיסורא לאינשי [ואיסור לאנשים] לא הוי ספי [היה מאכיל], כלומר, ודאי לא היה עושה עיסקה שעל ידה ירוויח בה אדם כסף שיש בו משום ריבית, ועיסקה שמתחלקת כך — ריבית היא. על כן, מה נפשך ככל מקרה בהכרח לומר שיש טעות בשטר. והתנאי היה אי פלגא באגר [אם היה שם חצי בשכר] — היה כתוב שם שהצד השני יסכים לקבל על עצמו תרי תילתי [שני שליש] בהפסד,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abaye says: It means that he is paid as a laborer who is idle from that typical labor of his from which he is kept idle. In other words, he must receive the amount of money that an individual would be willing to accept to refrain from his current occupation and engage in an easier task.

The Gemara comments: And it is necessary for the tanna to teach us both halakhot, that of a storekeeper who was given produce to sell as well as one who was given money to buy the produce. As had he taught only the halakha of a storekeeper who receives produce to sell, I would say that it is specifically a storekeeper for whom it is enough to receive his wages as an idle laborer, because his toil is not great, as the produce is already prepared and he merely has to sell it. But in the case of one who was given money with which to acquire produce, whose toil is great, as he must find the produce in the market and bring it back to his store, I might say that it is not sufficient for him to be paid as an idle laborer.

And conversely, had the tanna taught only the halakha of one who receives money with which to acquire produce, I would say it is in the case there that he requires payment as an idle laborer, because his toil is great, but with regard to a storekeeper, whose toil is not great, I would say that any amount is enough for him; that, for example, even if the one providing the produce only immersed his bread in brine with the storekeeper, or only ate one dried fig with him, this is sufficient to count as his wages, i.e., providing the bit of brine or a fig is sufficient to account for the storekeeper’s labor. It was therefore necessary for this halakha to be stated with regard to both cases.

§ Parenthetically, the Gemara lists the terms: How many goats, and chickens, we add; this constitutes a mnemonic device for the following discussions.

The mishna teaches that one may not enter into a joint venture with a storekeeper unless he gives him his wages. The Sages taught in a baraita: How much is his wage? What is the minimum amount he must be paid to avoid the prohibition of interest? It is permitted whether it is a lot or a little, in accordance with the agreement between them; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: Even if he only immersed his bread in brine with him, or only ate one dried fig with him, this is sufficient for his wage. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: He must give him his full wage, i.e., as a laborer.

The Sages taught: One may not appraise animals, i.e., one may not give his animals to someone else to raise after appraising their worth, in exchange for half the profits, neither goats, nor sheep, nor anything else that does not produce revenue while it eats. In other words, one may not enter into an agreement that any increase in value over and above the original appraisal of the animals will be shared between the owner and the one raising the animals. Since the animals do not produce revenue for the one raising them, his caring for the animal on behalf of the owner is tantamount to paying interest, as in the mishna.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: One may appraise goats for another to raise in this manner, because they produce milk, and one may appraise sheep for another to raise in this manner, because they are shorn for their wool, and they also have their wool removed when they are washed in water, and they are plucked of their wool by means of thorns, and the one who raises them can collect this wool. Consequently, the milk and wool generate revenue for the one raising them, and this can serve as a wage to avoid the prohibition of interest. And the same applies to a chicken, because it produces eggs while it eats.

The Gemara asks a question: And as for the first tanna, how does he respond to this claim? Does he claim that shearing and milk do not provide the payment of the wage for his toil and for the animal’s food? The Gemara answers: If the arrangement allows him to keep the sheared wool and milk, everyone agrees that this is sufficient to avoid the prohibition of interest. When they disagree, it is with regard to a case when he receives only the whey [benasyovi], i.e., the water left from the milk, and the pluckings [vetoteri] from the goats.

The Gemara clarifies the dispute: The first tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai, who says that he gives him his full wage. Since the value of the whey and pluckings is less than a full wage, his receiving them does not suffice to replace his wage. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, holds in accordance with the opinion of his father, who says that even if he only immersed his bread in brine with him, or only ate one dried fig with him, this is his wage, as there is no demand that his wages be commensurate with his toil.

The Sages taught: A woman may rent out to another woman a chicken to sit on the eggs belonging to the renter in exchange for two of the chicks hatched from the eggs. But with regard to a woman who said to another: The chicken is mine and the eggs are yours, and you and I shall share the chicks, i.e., my chicken will sit on your eggs until they hatch, Rabbi Yehuda permits this practice, and Rabbi Shimon prohibits it. He holds that since the owner of the chicken is responsible for half of the loss to the eggs, therefore part of this venture is a loan. As she is not being paid for her efforts, it is considered interest.

The Gemara asks: And as for Rabbi Yehuda, does he not require one to pay at least a minimal amount of the wage for the toil of the one caring for the chicken and the chicken’s food? The Gemara answers: There are unfertilized eggs, from which no chicks will hatch. Such eggs are retained by the owner of the chicken, and therefore she does receive some benefit.

The Sages taught: In a place where people are accustomed to add the wages of a porter for carrying a young animal on his shoulders to the money paid, the owner of the animal must add it to the overall sum, and one may not deviate from the regional custom. Rabban Shimon ben Gamliel says: One may appraise a calf that grows up with its mother for another to raise, and a foal that grows up with its mother for another to raise, as part of a single venture and split the profits, but one does not add to the wages for his toil, and this applies even in a place where they have the custom to add the wages of a porter to the money paid.

The Gemara asks: But as for Rabban Shimon ben Gamliel, does he not require that one pay at least a minimal amount for the wage for the toil of the one caring for the animals and the animals’ food? The Gemara answers: There is the animals’ dung, which is of some benefit to the one who raises the animals. The Gemara asks: And how does the other Sage respond to this claim? The Gemara replies: He maintains that he declares the dung ownerless, as he does not consider this important enough to retain. Consequently, this does not qualify as compensation paid to the one raising the young animal.

Rav Naḥman said: With regard to these joint ventures involving animals, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda; and the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara relates: A business document emerged concerning the sons of Rav Ilish, as it was a venture entered into by their late father, in which it was written that Rav Ilish and his partner will share one-half of the profit and one-half of the loss. Rava said: Rav Ilish was a great man, and therefore he would not feed people with something forbidden. In other words, he certainly would not have involved himself in a joint venture through which someone would have earned money by means of interest, and an arrangement of this kind appears to constitute interest. Consequently, no matter what, there must have been some mistake with regard to this document. If the actual condition stated that one party would receive one-half of the profit, the other party must have agreed to accept upon himself two-thirds of the loss,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בני רב עיליש וכו' רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי. קשי' ליה לרב אב ב"ד מאי אהני לרב עיליש משום דהוא גברא רבה א"נ הוה אניש אחרינא לא גבי פלגא באגר כיון דאית ליה פלגא בהפסד ומוקי' לה בכגון דיהיב ליה מנה פלגא באגר ובהפסד ואפסיד מעיקרא ושקיל מארי עסקא פלגא בהפסד ובתר הכי רווח ויהב ליה פלגא רווחא ואתא עובד' קמיה דרבא דתבע מארי עסקא קרנא מיתמי ואמר אלו הוה איניש אחרינא אמינא פלגא רווחא יהב ליה וכיון דשקל לא מפקי' מיניה ולא מסלקי' ליה מקרנא דשטריה בלא זוזי דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא כיון דגברא רבה הוא ע"כ הכי כתי' בשטרא תרי תלתי באגר הילכך מאי דשקל פלבא ברווחא תילתא דממונא הוי רווחא ואינך קרנא הוא דשקל.
והך סברא לאו מיחוור' גבן, דאי מאי דיהב ליה רווחא בסת' יהב ליה א"נ לאו גברא רבה הוה מצי אמר מאי דיהבי לך קרנא הוה ורווחא לא יהבי לך מיני' כלום וגבי מיני כדיניה ולא פלגא וליכא סלוקי בלא זוזי וכיון דמצי למימר הכי טוענין ליורש בכל מקום כ"ש במקום איסור ואי לשם רווחא יהב ליה באפי סהדי אף רב עיליש דגברא רבה הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד שקל ושבקיה לחסידותיה דהא איכא סהדי.
ואני תמה עליו ז"ל, שלפי סברתו היה לו להעמידה כגון דיהב ליה מנה כתורת עסקא וכתב ליה שטרא במנה וקביל עליה בשטרא פלג' בהפסד ורווח עשרים ויהב ליה עשרה בתורת רווחא מפורש ובתר הכי אפסיד ובעי למשקל פלגא בהפסד ואלו הוה נברא אחרינא שקיל דלא מסלקי' ליה משטרא בלא זוזי והשתא דגברא רבה הוה אמר רבא הכי כתיב בשטרא דאי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכיון דשקל פלגא באגר שקיל בהפסד תרי תילתי.
ויש מבעלי סברת הרב ר' אפרים שאומר דלא אמרי' סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא שפיר' להא מילתא דרב עיליש הכי דמטי רווחא בעיסקא ויהב לי' פלגא רוחא בתורת רוחא מפורש ובתר הכי מטא ביה פסידא ונח נפשיה דרב עיליש ואתא ההוא גברא ושקיל ממוניה מבני רב עיליש ולא שקל אלא פלגא בהפסד ואתו בני רב עיליש בתר הכי לקמיה דרבא ואהדר להו משום דאבוהון גברא רבה הוא.
וזה הפי' אינו נכון ולישנא דגמרא לא דאיק כותיה, דקאמר נפק עליהו ההוא שטרא אתו לקמי דרבא אלמא לאיפטורי אתו לקמיה ובתר דעבדין לא ממלכין ומדלא מפרשי לה בגמרא דכב' גבי ואהד' להו רב' ש"מ דלאו הכי הוה ועוד דאע"ג דרב עיליש גברא רבה הוה אי כבר שקל מרי עיסקא לא מפקיה מיניה דאי טעין ואמר כבר נתתי לו שכרו כפועל מהימן וא"נ לא טעין שמא התנה עמו ליתן מן הריוח יותר על חציו אחד ממאה שבו והיינו דכתיב בשטר' אי פלגא באגר אי פלגא בהפסד כמו שהתנינו וא"נ אמרי' לא כך היה המעשה אלא פלגא באגר ופלגא בהפסד התניתי עמו בלא שכר טרחו כלל אכתי לא מפקיה מיניה כלום שהרי רבא בתורת דלמא נחית לה ולאו לאפוקי ממארי' דממונא.
והפי' שכתבתי למעלה עולה יפה, אבל עיקר הדין לא נ"ל כן אלא כך הוא: שאילו היה אדם אחר היה נוטל פלגא בהפסד שכך קבל עליו, וכיון דאידך פלגא פקדון הוא ע"כ חייב ליתן לו מה שרווח מאי איכא דטרח ליה וטירחיה הוי רבית ליתן ליה אגר טרחיה וההוא כפועל בטל ועכשו מפני שהוא גברא רבה אמר רבא הכי כתיב ביה אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' והרשות נתונה לרב עיליש דהכי אתלו אעיקרא ומיהו אי לאו משום תנאה דינא פלגא בהפסד ותילתא באגר הוא למאן דיהיב עיסקא לחבריה למשקל אגרא ופסיד מיניה וביה דהיינו תקנתא דרבנן דאמור פלגא מלוה ופלגא פקדון ואלא בתרי תלתי בהפסד לאו פלגא דמלוה הוא:

אמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תלתא באגר. אין השיעורין שוין, דמאן דמתני פלגא בחגר נוטל בשכר עמלו רביע בריוח הפקדון כיצד הרי שנתך לו מנה והתנה עמו מתחלה פלגא באגר ורווח ששה סלעים כיון שאם הפסידו ו' היה מפסיד בע"ה ד' היה לו ליטול מן הריוח ד' ומתעסק שני סלעים והוא נוטל ג' נמצא זה המתעסק נוטל רביע ריוח הפקדון בשכר עמלו ומי שהתנה שיטול בע"ה מחצה בהפסד ורווח ו' היה לו ליטול ג"כ ג' בשכר והוא נוטל שגי סלעים ומתעסק ד' נמצא נוטל שליש ריוח הפקדון בשכר עמלו אבל לכך דנו חכמים כן מפני שדין העסק הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד ושיתן לו שכר עמלו וזה כיון שהתנה שיטול המתעסק מחצה בשכר והיה מן הדין שיטול המתעסק מחצה בהפסד והוא אינו נוטל אלא שליש נמצא בע"ה מפסיד שליש מן הראוי לו מן הדין והוא שליש הפקדון שהיה ראוי מתעסק ליתן לו והוא בשכר עמלו וג"כ כשהתנה עמו שיטול פלגא בהפסד היה מן הדין שיטול בע"ה פלגא באגר והוא מפסיד שליש ונוטלו הלה בשכר עמלו והנה למדנו לפי דרך זו שליש הפקדון הוא נוטל בשכר עמלו של זה או שהוא פוחת שלא ישלם ההפסד בכנגד שליש הפקדון.
וי"א שעל זה הדרך ה"ה לעולם שאם התנה עמו לתת לו רביע השכר כגון שנתן לו מנה בתורת עסק והפסיד ח' דינרין אינו משלם כלום לפי שהחלק שיש לו בשכר הוא בתורת מלוה ולא יותר שאלו היה שם מלוה יותר היה נוטל יותר שכר שכל שכר המלוה שלו.
וכך אמר רבינו הגדול בתשובותיו שאם לא רצה ליתן מן הריוח אלא שליש או רביע לא יהיה בתורת מלוה אנא שליש הממון או רביעיתו והשאר בתורת פקדון נמצא ג' חלקים פקדון וזה נוטל שליש ריוח הפקדון בשכר עמלו שאינו משלם כנגדו הפסד והרי הפסד הפקדון ו' והשליש הוא שני דינרין שהיה ראוי זה לשלם נמצא פטור לגמרי וכ"ש אם התנו שיטול המתעסק שמינית הריוח אם הפסיד שמנה אינו משלם כלום וראוי ליטול לפי החשבון אבל אין לו שלא אמרו שישלם המפקיד שליש משלו אלא שפטור המתעסק מתשלומי ההפסד בכדי שליש מה שהפסיד בחלק הפקדון והנשאר בפקדון קיים לבעלים לעולם אלא מה שהפסי' הפסי' וכן אם התנו על ההפסד שיפסיד המתעס' רביע והפחיתו משלם רביע ואם הותירו נוטל מחצה בכל הריוח רביע מדין מלוה ושליש הפקדון בשכר עמלו הרי מחצה כך הורו מקצ' בעלי הוראה.
ואין זו הדרך ישרה ולא ראוי לסמוך בכך, שא"א שיפסיד בעל העסק כמה והמעסק יאכל וחדי ויפה כיון הר"מ הספרדי שאמר שאין הדעת סובלת כן והדרך שנראה לו שכל מה שירוי' המתעס' אם יהיה שם הפסד יפסיד שני שלישי החלק שיהיה מרויח וכן אם התנו על ההפסד והרויחו יטול כפי אותו החלק שהיה מפסיד בתוס' שלי' חלק חברו נמצאת למד לפי מדה זו שאם התנו שיטול המתעס' רביע השכר והפסיד הרי זה משלם שתות יאם התנו שיפס' רביע והריוח נוטל מחצה גם זה דרך רחוקה בעיני שאין השיעורין שוין ואין דברי הגמרא שוין.
לפי' נ"ל כלשון ראשון שפירשתי תחלה שנחשב בסך הממון כלומר הפסד כנגד שכר ושכר כנגד הפסד התנו על הריוח יפסי' שני שלישי התנאי כדברי הרב החנו על ההפס' יטול בריוח כמו אותו החלק שהיה מפסיד ותוספ' שליש (ולא היה מחל' חברו שליש) נמצאו השיעורין שוין בראש הממון.
נמצינו אומרים שאם התנו על ההפס' ברביע והרויחו ח' נוטל ב' דינרין וד' מעין שהן שלישן ואלו לדברי הר"מ נוטל ד' דינרין הפריז על המדות אבל אם התנה שיטול המתעסק ג' חלקים בשכר או יותר אינו נוטל מן ההפסד אלא מחצה דסתם עסקא פלגא מלוה היא לעולם דהכי תקון כדאמרינן בפרק המקבל ובמקום שהתנה עמו ליטול בשכר פחות ממחצה היה ראוי שיטול מחצה בהפסד דסתם עיסקא פלגא מלוה אבל לפיכך תלו חכמים ההפסד בשכר ואמרו שיהא לו בהפסד כנגד השכר שאלו היה נוטל בהפסד יותר מחלק השכר נמצא רבית ששבר כל ההלואה שהלוהו שלו הוא ומשום רבית הוא נותנו לבעל המעות וכשהתנה עמו על ההפסד במועט אין כאן פלגא מלוה הילכך אין לו בריוח אלא כדי שיעור שיצאו מתורת רבית אבל כשהתנה עמו שיטול ג' חלקים בשכר אינו נוטל בהפסד אלא מחצה מתקנת חכמים שאמרו פלגא מלוה ואי לאו משום תקנתא כיון שלא קבל עליו לשלם היה פטור לגמרי.
זהו דעתי בדבר זה, וכל מה שאמרנו למעלה אנו דנין אותו הדין בעצמו אם הפסידו הכל שישלם מקבל כפי הראוי לו לפי מ"ש ויפסיד בע"ה כדינו שאם אי אתה אומר כן אע"פ שהפסיד הכל כיון שמשלם המקבל מלוה שלו נמצא שטר' בפקדון ברבית ההלואה ואע"פ שהפסיד בע"ה מ"מ הוא עשה שליחותו ומלאכתו וכל מה שהפסיד בע"ה מאותו העסק הוא מפסיד משכר חלק הפקדון אבל לשלם מכיסו כלום לא ואין זה צריך לפנים.
ויש לרב הנזכר דעת אחרת בזה, ומה שהתירו חכמים לומר פלגא בהפסד וברווח תרי תילתי ומאי דשקיל מההוא פקדון ה"ל בשכ' טרחו ועמלו ודיו בכך ואף על גב דלא מטי ליה מיניה בכל יום כפועל בטל כיון דאלו הוה ביה רווחא טובא מטי ליה כפועל בטל לא הקפידו חכמים בדבר אבל לומר מותר שליש בשכרך לא שמא לא יהא שם מותר שליש ויהיה ריוח שם עד שליש אבל כאן א"א שיהי' שם ריוח ולא יטול חלקו בשכרו וזו ששנויה בתוס' במושיב חנוני אבל אם אמר לו בשליש אתה שותף לי והשליש עשוי עליך הדב' כבטל' מותר הכי נמי קא' בשלי' שתטול תהא שותף לי שאטול אני שליש ואתה שליש בכל הריוח והשליש האחר בשכרך והיינו פלגא בהפסד ותלתא באגרי ואפילו לחנוני מותר:

גמ': כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. פירש רש"י ז"ל, שמין כמה אדם רוצה לפחות משכרו להיות בטל ממלאכה כבדה שהוא עוסק בה ולהתעסק במלאכה שהיא קלה ממנה. ואינו מחוור, דאם כן מאי צריכותא, ומאי נפקא ליה מינה בין חנוני ללוקח פירות, דהכא והכא נוטל הוא לפי מה שהוא מקל ממלאכתו למלאכה זו. ור"ח ז"ל פי' בכל מקום שנוטל, כשעור מה שהוא עושה בשעה שאינו מוצא מלאכה מרובה, שכל המלאכות יש להם זמן שאדם מוצא לעשות הרבה ואז מתייקר שכר האומנין, וכשאינן מוצאין מלאכה, מוציאין ומשתכרין בפחות. וכן פי' גם הראב"ד ז"ל, אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בסמוך, גבי ברייתא ואין שמין לא את העזים ולא את הרחלים, תנא קמא סבר לה כר' שמעון בן יוחאי, ואם איתא דר' מאיר דברייתא כסתם מתניתין (עי' לקמן בד"ה כמה), אמאי לא אמרינן תנא קמא סבר לה כר' מאיר, דטפי הוה עדיף לאוקומה ת"ק כהלכתא, וצ"ע.

כמה שכרו בין מרובה בין מועט. פירש רש"י ז"ל, כמה שיפסוק עמו אם מעט ואם הרבה, ר' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם, כלומר כפועל בטל וסתם מתניתין ר' שמעון. והרי"ף ז"ל פסק כר' מאיר, ואמר דסתם מתניתין כותיה, ונשאל עליה והשיב כך בתשובה (סי' קע"ט), והביא ראיה ממה ששנו בתוספתא (פ"ד, ה"ז), המושיב את חברו בחנות למחצית שכר, הרי זה נותן את שכרו כפועל בטל, דברי ר' מאיר, ר' שמעון אומר, נותן לו שכרו משלם, ואינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל, ואינו דומה היושב בחמה ליושב בצל. ולפי דבריו יש בין ר' מאיר ור' שמעון במה שיש בין פירושו של רש"י ז"ל לפי' של ר"ח ז"ל, כי ר' מאיר אומר שנוטל כפועל כשעה שהוא נוטל בזמן שהמלאכה מועטת, אע"פ שהוא נוטל הרבה מזה בשעה שהמלאכה מרובה, ור' שמעון סבר, שנוטל לעולם שכרו משלם, אלא שאינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל, ועומד בחמה ויגע הרבה ליושב בצל.

בני רב עיליש נפק עלייהו שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר פלגא בהפסד, ואתו לקמיה דרבא, אמר להו, רב עיליש גברא [רבה] הוא ולא ספי אסורא לאנשי. ורבו בזה הסברות עובדא היכי הוה, ומה בין בני רב עיליש לאנשי דעלמא. וכתב הראב"ד ז"ל, דמעקרא מטא ביה רווחא ושקיל מרי עסקא פלגא, ובתר כן מטא ביה הפסד ושקל מרי עסקא בתר דשכיב רב עיליש מיתמי עד דמטא ליתמי פלגא בהפסד, ואלו איניש אחרינא הוה, מאי דשקל שקל דהוה אמינא דכך התנו, ואע"ג דאיכא אבק רבית, מכל מקום מאי דשקל שקל, דאבק רבית הוא, אבל השתא כיון דרב עיליש גברא רבה הוא, אמרינן דאיהו לא ספי איסורא לאנשי ולא אתני באיסורא, והכי קאמר פלגא באגר, ובהפסד כדיניה, והא פלגא לא קאי אהפסד אלא אבאגר, ואע"ג דקדים מרי עסקא ושקיל מפקינן מיניה, דודאי רב עיליש לא אתני באסורא. וקשה לפי פירושו, מה שאמרו מה נפשך, אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר, דלפי פירושו של הרב ז"ל על כרחין פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד קאמר ואין לומר בזה מה נפשך. ושמא דברי רבא היו לבעל העסק, והכי קאמר, רב עיליש גברא רבה הוא ולא אתני באסורא, ולפי לשון השטר הוא של אסור (הוא), דכל עסקא אי אפשר אלא בחד מהני תרי גווני, אי פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד או בהפך.
ולי נראה דהכי קאמר, אי אינש אחרינא הוה, הוה אמינא שטרא דוקא ותנאי של אסור הוא ושטר פסול הוא, אלא מהדרינן ליה אעיקר דינא דעסקא דהיינו פלגא מלוה ופלגא פקדון, ואי מטא ביה הפסד לא שקיל מרי עסקא אלא פלגא, אבל השתא דרב עיליש גברא רבה הוא, אמרינן שטרא דוקא ותנאי של היתר הוא שכך התנו פלגא באגר ובהפסד, כלומר איזה שאבחר או פלגא באגר או פלגא בהפסד, ואי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר, כך נראה לי.
מדאמרינן רב עיליש גברא רבה הוא ולא ספי אסורא לאנשי, ולא אמרינן ולא עביד אסורא, שמעינן מינה, דאין אסור אבק רבית אצל הלוה אלא אצל המלוה, לפי שאיסור הלוה חדוש הוא (לעיל בבא מציעא סא, א), ודי במה שחדשה התורה ואסרה עליו.

זה שביארנו במשנה במושיב חנוני למחצה שכר שהוא נותן על כל פנים שכרו כפועל פירשו בגמ' כפועל בטל של אותה מלאכה ופירוש דבר זה שאם היה נגר או נפח אומדין כמה אדם רוצה ליטול ושינוח ממלאכה זו הכבדה ויתעסק בזו הקלה וכשיעור זה נותנין לו ולא ככל מה שהיה מרויח במלאכתו גאוני ספרד פירשו כפועל בטל של אותה מלאכה שאם היה חייט ותופר בגד במעה ופעמים שהוא יושב בטל מצד שאין לו לעשות ומוזיל את עצמו לתפור בגד בחצי מעה נותן לו שכרו של חצי מעה מוסף על חצי הריוח:

דבר זה אין בו הפרש בין שהיה העסק מרובה בין שהיה מועט שאפילו היה מרובה ויש עמל גדול בהתעסקות אפילו יותר ממה שלא היה במלאכתו הראשונה אין נותנין לו אלא כשיעור זה ר"ל לשום לו בכל יום כפועל בטל ממלאכה שהוא רגיל בה והוא שאמרו כמה שכרו בין מרבה בין מועט דברי ר' מאיר והלכה כדבריו שהרי ר' יהודה ור' שמעון חולקים עם משנתנו לר' יהודה שלדעתו אין כאן שכר אלא אפילו האכילו גרוגרת אחת זהו שכרו לר' שמעון שלדעתו נותן לו שכרו משלם ויש מפרשים בו שמאחר ששכרו כפועל בטל מאותה מלאכה שבטל ממנה הכל לפי האמנות שהיה לו שאם היה לו אמנות חשובה ובעלת ריוח גדול מרבין בשכרו ואם פחותה ומועטת הריוח ממעטין בשכרו וכך כתבוה גדולי הפוסקים ויש מפרשים בו שדבר זה שביארנו ששכרו כפועל בטל דוקא בסתם אבל אם התנה עמו שכר על חצי של פקדון הכל לפי תנאו הן מרבה הן מועט ולשטה זו אין הלכה כר' מאיר ופוסקין כר' שמעון ומפרשים בדבריו שכרו משלם כפועל בטל ומ"מ אין תנאו מועיל להפקיע שכרו אלא אם כן במי שיש לו עסק כזה משלו כמו שאנו מבארים עכשו:

בנסיובי דחלבא והיינו חולבות. תו תרי הצמר שנושר מהם בשעה ששוטפים אותו בנהר שנמרט מהם עם תלישת הקוצים הנאחזים בהם וכן מה שנמרט מהם עם נקיות הרעי שנדבק בהם. תותרי תותי רעי. הראב"ד.
וזה לשון רבינו חננאל: תותרי הוא הצמר שעל הירכים שגללי הצאן מסתבכין בו בשעת שיוצא הרעי מן החלחולת והרועים תמיד גוזזין אותו הצמר כדי שלא יהו הגללים נתלין בו. עד כאן.

ורבי יוסי ברבי יהודה סבר לה כאבוה וכו'. פירוש ואפילו לא התנה בהכי. ועוד דמסתמא לא מדקדקי בהכי ואפילו רועה אחד או שותף נוטלן לעצמו ואין מביאין לידי חשבון דבעלים לא קפדי בהכי והוי כעין טובל עמו בציר וכדפירש רש"י דהוי כעין ויתור. שיטה.
משכרת אשה לחברתה תרנגולת בשני אפרוחין לשנה שלא תאמר אינו דומה למשכיר בהמתו שהבהמה מכחשת במשאה וברכיבתה ומה שנוטל עליה שכר שכר כחשה הוא נוטל ועוד כי האונסים מצויין שם בדרכים והם על בעל אבל זו אין בה טורח ואין האונסין מצויין בה וכיון שזו מתחייבת לה בגנבה ואבדה כדין שוכר וזו נוטלת עליה שכר מיחזי כרבית וליתסר קמשמע לן. ומותרת אשה שתאמר לחברתה תרנגולת שלי ובצים שלך ונחלוק באפרוחים דברי רבי יוסי ברבי יהודה. אף על פי שאחריות של תרנגולת ובצים על שניהם אם תמות או תאבד. ואף על פי שבעלת הבצים היא נפחתת דמי הבצים ובעלת תרנגולת לא תפחת כלום חולקות למחצה מפני שהתרנגולת גם היא מכחשת בגדול האפרוחים ומתבטלת מלהטיל בצים כל ימי גידוליהם ויצא זה כנגד זה ויצא הריוח והשכר לאמצע ורבי שמעון אוסר משום דקא בעיא למיפק לה שכר עמלה ומזונה באפרוחין בתרנגולת. ורבי יוסי ברבי יהודה סבר הא איכא בצים מוזרות שהן שלה. ונראה לי דוקא שבעלת התרנגולת מגדלת אותן ושומרת תרנגולת שלה ואפרוחיה ואף על פי שהבצים אינם משלה היא נוטלת המוזרות בשכר עמלה ומזונה אבל אם היתה בעלת הבצים מגדלת אותן אין כאן חשש לפי שהתרנגולת חוזרת בעיניה בכחשא ואפילו היתה אחריותה על שתיהן משלה יתנו לה בשכר כחשה ושכר בטלה תטול כענין השם פרה מחברו וכו' הואיל ולא עשאה דמים מחיים. הראב"ד.

תנו רבנן מקום שנהנו לעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין לעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין. פירוש דרך התגרים והחנונים לשכור כתפים להביא פירותיהם מביתו של מוכר לחנות וכן כל סחורה שהם קונין ואינו מנהג שיביאו הם על כתפם. וכן לעגלים וסייחין קטנים כשהם צריכים להוליכן ממקום למקום או מן המרעה לעדר ואותו שכר מחשבין אותו בחשבון הקרן והמקבל שהוא מוציא את השכר ההוא נוטלו משם תחלה והריוח שיהיה מאותו יום ולמעלה יחלקו אותו עם בעל העסק ולא יאמר לו בעל העסק אותו השכר יהיה משלך שכבר נתתי לך שכר עמלך ומזונך והיה לך להביא על כתפך אלא נוטלו משם כי שכר עמלו הוא שעמל בו בתוך ביתו ובתוך חנותו במכירת הסחורה ובסדורה וכן בבהמה אבל שיתבזה ויהיה נושא בכתף בפרהסיא לא. וכן מקום שנהגו לעלות אחת או שתים מן הולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ולא יאמר לו מעות תטול בשכרך רבי שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו וכו' ואפילו במקום שנהגו לעלות שכר כתף למעות ולבהמה ואין צריך לעלות לו שכר עמלו ומזונו של סיח ושל עגל מאי טעמא משום דאיכא גללים של סיח ושל עגל ושלה. והאי דקאמר ואפילו במקום שנהגו וכו' כלומר אף על פי שמחמירין על בעל העסק לתת לו שכר כתף חוץ מעמלו הני מילי בעגלים וסייחים בפני עצמן אבל עם אמותיהן אין מעלין אפילו שכר עמלו ומזונו וכל שכן שכר כתף מפני שהאם מעלה מזונות לה ולבנה והעמל יוצא ממנה ומגלליה וגללי הסיח. הראב"ד.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות ולבהמה ולפירות מעלין. פירוש לא שנהגו כן בעסק דאם כן פשיטא. אלא הכי קאמר שאם נהגו לעשות כן בשותפין בעלמא או בעסק שכולו פקדון נוהגין כן בסתם עסק דלא מיחזי כאגר נטר לי. ורבי שמעון בן גמליאל סבר שמין העגל עם אמו שלא לתת על העגל שכר עמלו ומזונו אף על פי שנהגו כן בעסק דפקדון ולית הילכתא כוותיה. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך: מקום שנהגו להעלות למתעסק יותר על מחצה בריוח שכר כתף ושכר חמר או גמל בין למעות שקבל בתורת עסקא ליקח בהן פירות בין לבהמה ששם ממנו בהמה למחצית שבחא ואף על פי שעושה ואוכל נהגו בני המדינה לפסוק שכר למקבל עליו לטרוח בה להוליכה אצל מרעה שמן במקום רחוק ושם אותה עליו בסתם יטול המקבל בה שכר כפי המנהג ואף על פי שעושה ואוכלת. וכן אם נהגו להעלות כל הולדות למקבל בשכר עמלו ומזונו יתר על מחצה בשבח מעלה לו כפי המנהג ואף על פי שלא פסק עמו מתחלה. ורבינו חננאל פירש מקום שנהגו ליתן שכר כתף למעות כגון שהיו הפירות בבית המקבל אותם בתורת עסקא ומעלה הפירות עליו כשער שבשוק מעלה עליהם שכר כתף שהיה מביא מבית בעל המעות לבית המקבל כדתניא היו פירותיו מופקדין אצלו ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע מוציא לו שכר בית שכר כתף ומעלה לו במעות. עד כאן דברי רבינו חננאל.
מיהו לבהמה לא מתפרש בהאי צניינא דלא שייך אגרא כולי האי בהולכתה מבית השם לבית המקבל הילכך אית לן לפרושי כפירושא קמא וכן פירש המפרש של ההלכות רבינו יהונתן ז"ל. ואפשר לפרש מקום שנהגו בני המדינה שמעלה לו בעל הממון למקבל שכרו במעות אינו רשאי לשנותו להעלות שכרו בבהמה וולדות. ובמקום שנהגו להעלות בבהמה או בולדות אינו רשאי להעלותו במעות אבל העלאת השכר מן האמצע אי אפשר בלא חשש רבית אלא אם כן התנה עמו שיטול דינר או סלע יתר על חלקו בשביל אותן הוצאות ואם עשה כן הן יתר הן חסר מותר והר"מ במז"ל כתב מקום שנהגו לעלות שכר כתף למצות העסק מעלין ויהיה כל השכר שנוטל המתעסק בשכר שנושא על כתפו בכלל שכר המעות וכן אם דרכן וכו'. עד כאן לשונו.

בני רב עיליש וכו'. קשיא ליה לרב אב ב"ד מאי אהני לרב עיליש משום דהוא גברא רבה אי נמי הוה איניש אחרינא לא גבי פלגא באגר כיון דאית ליה פלגא בהפסד. ומוקים לה בכגון דיהיב ליה מנה פלגא באגר ובהפסד ואפסיד מעיקרא ושקיל מארי עסקא פלגא בהפסד. ובתר הכי רווח ויהיב ליה פלגא רווחא ואתא עובדא קמיה דרבא דתבע מארי עסקא קרנא מיתמי. ואמר אלו הוה איניש אחרינא אמינא פלגא רווחא יהב ליה וכיון דשקל לא מפקינן מיניה ולא מסלקינן ליה מקרנא דשטריה בלא זוזי דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא כיון דגברא רבה הוא על כרחך הכי כתיב בשטרא תרי תלתי באגר הילכך מאי דשקל פלגא ברווחא תילתא דממונא הוי רווחא ואינך קרנא הוא דשקל. והך סברא לאו מיחוורא גבן דאי מאי דיהב ליה רווחא בסתם יהב ליה אי נמי לאו גברא רבה הוה מצי אמר מאי דיהבי לך קרנא הוה ורווחא לא יהבי לך מיניה כלום וגבי מיניה בדיניה ולא פלגא וליכא סלוקי בלא זוזי וכיון דמצי למימר הכי טוענין ליורש בכל מקום כל שכן במקום איסור ואי לשם רווחא יהב ליה באפי סהדי אף רב עיליש דגברא רבה הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד שקל ושבקיה לחסירותיה דהא איכא סהדי. ואני תמה עליו ז"ל שלפי סברתו היה לו להעמיד כגון דיהב ליה מנה בתורת עסקא וכתב ליה שטרא במנה וקביל עליה בשטרא פלגא בהפסד ורווח עשרים ויהב ליה עשרה בתורת רווחא מפורש ובתר הכי אפסיד ובעי למשקל פלגא בהפסד ואלו הוה גברא אחרינא שקיל דלא מסלקינן ליה משטרא בלא זוזי והשתא דגברא רבה הוה אמר רבא הכי כתיב בשטרא דאי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכיון דשקל פלגא באגר שקיל בהפסד תרי תילתי. ויש מבעלי סברת הרב ר' אפרים שאומר דלא אמרינן סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא שפירש להא מילתא דרב עיליש הכי דמטי רווחא בעיסקא ויהב ליה פלגא רווחא בתורת רווחא מפורש ובתר הכי מטא ביה פסידא ונח נפשיה דרב עיליש ואתא ההוא גברא ושקיל ממוניה מבני רב עיליש ולא שקל אלא פלגא בהפסד ואתו בני רב עיליש בתר הכי לקמיה דרבא ואהדר להו משום דאבוהון גברא רבה הוה. וזה הפירוש אינו נכון ולישנא דגמרא לא דאיק כוותיה דקאמר נפק עלייהו ההוא שטרא אתו לקמיה דרבא אלמא לאיפטורי אתו לקמיה ובתר דעבדין לא מתמלכין ומדלא מפרשי לה בגמרא דכבר גבי ואהדר להו רבא שמע מינה דלאו הכי הוה. ועוד דאף על גב דרב עיליש גברא רבה הוה אי כבר שקל מרי עיסקא לא מפקינן מיניה דאי טעין ואמר כבר נתתי לו שכרו כפועל מהימן ואי נמי לא טעין שמא התנה עמו ליתן מן הריוח יותר על חציו אחד ממאה שבו והיינו דכתיב בשטרא אי פלגא באגר אי פלגא בהפסד כמו שהתנינו ואי נמי אמרינן לא כך היה המעשה וכו' אלא פלגא באגר ופלגא בהפסד התניתי עמו בלא שכר טרחו כלל אכתי לא מפקינן מיניה כלום שהרי רבא בתורת דלמא נחית לה ולאו לאפוקי ממאריה דממונא והפירוש שכתבתי למעלה עולה יפה אבל עיקר הדין לא נראה לי כן אלא כך הוא שאלו היה אדם אחר היה נוטל פלגא בהפסד שכך קבל עליו וכיון דאידך פלגא פקדון הוא על כרחך חייב ליתן לו מה שרווח מאי איכא דטרח ליה וטרחיה הוי רבית ליתן ליה אגר טרחיה וההוא כפועל בטל ועכשיו מפני שהוא גברא רבה אמר רבא הכי לתיב ביה אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' והרשות נתונה לרב עיליש דהכי אתנו מעיקרא. ומיהו אי לאו משום תנאה דינא פלגא בהפסד ותילתא באגר הוא למאן דיהיב עיסקא לחבריה למשקל אגרא ופסידא מיניה וביה דהיינו תקנתא דרבנן דאמור פלגא מלוה ופלגא פקדון ואלו בתרי תלתי בהפסד לאו פלגא דמלוה הוא. הרמב"ן.
וזה לשון הרשב"א: וכתב הראב"ד דמעיקרא מטא ביה רווחא ושקל מרי עיסקא פלגא ובתר כן מטא ביה הפסד ושקל מארי עיסקא בתר דשכיב רב עיליש מיתמי עד דמטא ליתמי פלגא בהפסד ואלו איניש אחרינא הוה מאי דשקל שקל דהוה אמינא דכך התנו ואף על גב דאיכא אבק רבית מכל מקום מאי דשקל שקל דאבק רבית הוא אבל השתא כיון דרב עיליש גברא רבה הוא אמרינן דאיהו לא ספי איסורא לאינשי ולא אתני באיסורא והכי קאמר פלגא באגר ובהפסד כדיניה והא פלגא לא קאי אהפסד אלא אבאגר ואף על גב דקדם מארי עיסקא ושקיל מפקינן מיניה דודאי רב עיליש לא אתני באיסורא. וקשה לפירושו מה שאמרו מה נפשך אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואל פלגא בהפסד תרי תילתי באגר דלפי פירושו על כרחך פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד קאמר ואין אומרים בזה מה נפשך. ושמא דברי רבא היו לבעל העסק והכי קאמר ליה רב עיליש גברא רבה הוא ולא מתני באיסורא ולפי לשון השטר תנאי של איסור הוא דכל עיסקא אי אפשר אלא בחד מהני תרי גווני או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד או בהפך. ולי נראה דהכי קאמר אי איניש אחרינא הוא הוה אמינא שטרא דוקא ותנאי של איסור הוא ושטרא פסולא הוא אלא מהדרינן ליה אעיקר דינא דעיסקא דהיינו פלגא מלוה ופלגא פקדון ואי מטא בה הפסד לא שקיל מארי עיסקא אלא פלגא אבל השתא דרב עיליש גברא רבה הוא אמרינן האי שטרא דוקא ותנאי של היתר הוא שכך התנו פלגא באגר ובהפסד כלומר איזה שאבחר אני או פלגא באגר ופלגא בהפסד ואי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר. כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: מה נפשך אי פלגא באגר וכו'. פירש רש"י כיון דקיימא לן דרב עיליש לא יהיב אבק רבית דיינינן לישנא דשטרי דהאי דכתיב ביה ובהפסד או בהפסד בעי למימר והכי קוץ בינייהו שיקבל בעל העסק או פלגא באגר או בהפסד ושיהא הרשות ביד המתעסק וכך הוא דינו או פלגא באגר ותרי תלתי בהפסד או פלגא בהפסד ותילתא באגר שכך דין חכמים כדי שישתכר המתעסק בזה שכר עמלו ומזונו. והוי יודע דכי מחשבת בהא תשכח דיהיב ליה למתעסק בשכר עמלו שליש ריוח הפקדון הא כיצד לעולם דיינינן עיסקא מסתמא פלגא מלוה ופלגא פקדון הילכך כי דיינינן דנקיט פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד הא ודאי כי היכי דנקיט פלגא באגר הוה ליה למנקט נמי פלגא בהפסד בלחוד דהא פלגא פקדון הוא וכשם שאלו הרויחו ששים דינרין נוטל שלשים כך כשהפסידו ששים לא יפסיד אלא שלשים בלבד ואלו אנן דיינינן עליה תרי תלתי בהפסד דהיינו ארבעים אשתכח דדרי עשרה טפי מדיניה ואינון עשרה אינן שליש ריוח הפקדון. וכן לאידך גיסא דפלגא בהפסד שהוא שלשים כך הוה ליה ליטול פלגא בריוח שלשים וכיון שאינו נוטל אלא שליש הריוח שהוא עשרים נמצא נותן לזה עשרה דינרין שהוא שליש ריוח הפקדון שהוא כנגד עמלו שהיה לו לתת כפועל בטל. וקשיא להו לרבנן מאי אהניא לרב עיליש משום דהוה גברא רבה לפרושי הכי בלישנא דשטרא והלא בכל אדם נמי כיון דאבק רבית הוא כפי פשוטו של שטר או דיינינן לישנא כדאמרינן השתא או יהיב ליה שכר עמלו. ותירצו דהכא מיירי כי בחיי רב עיליש הרויחו ונתן להם פלגא ברווחא ועכשיו מצאו הפסד והמלוה היה אומר דלא דארי אלא פלגא בלחוד דעסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון דאף על גב דאבק רבית הוא כיון דקא שקל ליה מחיים שוב אינה יוצאה בדיינים אבל השתא דרב עיליש גברא רבה אנו דנין השטר כאלו כתיב ביה בפירוש פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד. ועוד הקשו בלאו הכי נמי נימא דרב עיליש היה נוטל שכרו כפועל. ותירצו דקים להו דלא שקיל וגם המלוה מודה ותלמודא הוא דפריך דלא סגי שלא טבל עמו בציר. ואין זה נכון. ונראה לומר דהני תרי פירכי חדא מתרצא בחברתה דאלו באיניש דעלמא הוה דיינינן לישנא דשטרא כפשטיה פלגא באגר והפסד וטענינן ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון דשכר עמלו הוה יהיב ליה אבל השתא משום דרב עיליש גברא רבה הוה קים לן דחס ליה למעבד שטרא בתורת אבק רבית שהיא לזות שפתים ולקבל שכר עמלו בעל פה ואלו איתא מיכתב הוה כתיב לה בשטרא. ובשם אחד מהגדולים קבלתי דהא דאמר רבא לאו מדינא קאמר לה אלא כעין שודא שקבלו עליהם. ונכון היה אלא שאין לשון הגמרא משמע כן דאתי לקמיה דרבא לדינא משמע. עד כאן.
והאי דינא דאמר רבא אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תלתא באגר אין השיעורין שוין דמאן דמתני פלגא באגר נוטל בשכר עמלו רביע בריוח כיצד הרי שנתן לו מנה והתנה עמו מתחלה פלגא באגר וריוח ששה סלעים כיון שאם הפסידו ששה היה מפסיד בעל הבית ארבע היה לו ליטול מן הריוח ארבע ומתעסק שני סלעים והוא נוטל שלש נמצא זה המתעסק נוטל רביע ריוח הפקדון בשכר עמלו ומי שהתנה שיטול בעל הבית מחצה בהפסד וריוח ששה היה לו ליטול גם כן שלש בשכר והוא נוטל שני סלעים ומתעסק ארבע נמצא נוטל שליש ריוח הפקדון בשכר עמלו אבל לכך דנו חכמים כן מפני שדין העסק הוא פלגא באגר ופלגא בהפסד ושיתן לו שכר עמלו וזה כיון שהתנה שיטול המתעסק מחצה בשכר והיה מן הדין שיטול המתעסק מחצה בהפסד והוא אינו נוטל אלא שליש נמצא בעל הבית מפסיד שליש מן הראוי לו מן הדין והוא שליש הפקדון שהיה ראוי למתעסק ליתן לו והוא בשכר עמלו וגם כן כשהתנה עמו שיטול פלגא בהפסד היה מן הדין שיטול בעל הבית פלגא באגר והוא מפסיד שליש ונוטלו הלה בשכר עמלו והנה למדנו לפי דרך זו שליש הפקדון הוא נוטל בשכר עמלו של זה או שהוא פוחת שלא ישלם ההפסד בכנגד שליש הפקדון. ויש אומרים שעל זה הדרך הוא הדין לעולם שאם התנה עמו לתת לו רביע השכר כגון שנתן לו מנה בתורת עסק והפסיד שמונה דינרין אינו משלם כלום לפי שהחלק שיש לו בשכר הוא בתורת מלוה ולא יותר שאלו היה שם מלוה יותר היה נוטל יותר שכר שכל שכר המלוה שלון כך אמר רבינו הגדול בתשובותיו שאם לא רצה ליתן מן הריוח שליש או רביע לא יהיה בתורת מלוה אלא שליש הממון או רביעיתו והשאר בתורת פקדון נמצא שלשה חלקים פקדון וזה נוטל שליש ריוח הפקדון בשכר עמלו שאינו משלם כנגדו הפסד והרי הפסד הפקדון ששה והשליש הוא שני דינרין שהיה ראוי זה לשלם נמצא פטור לגמרי. וכל שכן אם התנו שיטול המתעסק שמינית הריוח אם הפסיד אינו משלם כלום וראוי ליטול לפי החשבון אבל אין לו שלא אמרו שישלם המפקיד שליש משלו אלא שפטור המתעסק מתשלומי ההפסד בכדי שליש מה שהפסיד בחלק הפקדון והנשאר בפקדון קיים לבעלים לעולם אלא מה שהפסיד הפסיד. וכן אם התנו על ההפסד שיפסיד המתעסק רביע והפחיתו משלם רביע ואם הותירו נוטל מחצה בכל הריוח רביע מדין מלוה ושליש בפקדון בשכר עמלו הרי מחצה כך הורו מקצה בעלי הוראה. ואין זו הדרך ישרה ולא ראוי לסמוך בכך שאי אפשר שיפסיד בעל העסק והמתעסק יאכל וחדי ויפה כיון הר"מ הספרדי שאמר שאין הדעת סובלת כן. והדרך שנראה לו שכל מה שירויח המתעסק אם יהיה שם הפסד יפסיד שני שלישי החלק שיהיה מרויח וכן אם התנו על ההפסד והרויחו יטול כפי אותו החלק שיהיה מפסיד בתוספת שליש חלק חברו. נמצאת למד לפי מדה זו שאם התנו שיטול המתעסק רביע השכר והפסיד הרי זה משלם שתות ואם התנו שיפסיד רביע והריוח נוטל מחצה. גם זה דרך רחוקה בעיני שאין השיעורין שוין ואין דברי הגמרא שוין. לפיכך נראה לי כלשון ראשון שפירשתי תחלה שנחשב בסך הממון כלומר הפסד כנגד שכר ושכר כנגד הפסד התנו על הריוח יפסיד שני שלישי התנאי כדברי הרב התנו על ההפסד יטול בריוח כמו אותו החלק שהיה מפסיד ותוספת שלישו (לא מחלק חברו שליש) נמצאו השיעורין שוין בראש הממון נמצינו אומרים שאם התנו על ההפסד ברביע והרויחו שמונה נוטל שני דינרין וארבע מעין שהן שליש ואילו לדברי הר"מ נוטל ארבעה דינרין הפריז על המדות. אבל אם התנה שיטול המתעסק שלשה חלקים בשכר או יותר אינו נוטל מן ההפסד אלא מחצה דסתם עסקא פלגא מלוה היא לעולם דהכי תקון כדאמרינן בפרק המקבל ובמקום שהתנה עמו ליטול בשכר פחות ממחצה היה ראוי שיטול מחצה בהפסד דסתם עיסקא פלגא מלוה אבל לפיכך תלו חכמים ההפסד בשכר ואמרו שיהא לו בהפסד כנגד השכר שאלו היה נוטל בהפסד יותר מחלק השכר נמצא רבית ששכר כל ההלואה שהלוהו שלו הוא ומשום רבית הוא נותנו לבעל המעות וכשהתנה עמו על ההפסד במועט אין כאן פלגא מלוה הילכך אין לו בריוח אלא כדי שיעור שיצאו מתורת רבית. אבל כשהתנה עמו שיטול שלשה חלקים בשכר אינו נוטל בהפסד אלא מחצה מתקנת חכמים שאמרו פלגא מלוה ואי לאו משום תקנתא כיון שלא קבל עליו לשלם היה פטור לגמרי זהו דעתי בדבר זה. וכל מה שאמרנו למעלה אנו דנין אותו הדין בעצמה אם הפסידו הכל שישלם מקבל כפי הראוי לו לפי מה שכתבנו ויפסיד בעל הבית בדינו שאם אי אתה אומר כן אף על פי שהפסיד בעל הבית הכל כיון שמשלם המקבל מלוה שלו נמצא שטרו בפקדון ברבית ההלואה ואף על פי שהפסיד בעל הבית מכל מקום הוא עשה שליחותו ומלאכתו וכל מה שהפסיד בעל הבית מאותו העסק הוא מפסיד משכר חלק הפקדון אבל לשלם מכיסו כלום לא ואין זה צריך לפנים ויש לרב הנזכר דעת אחרת בזה ומה שהתירו חכמים לומר פלגא בהפסד ובריוח תרי תילתי ומאי דשקיל מההוא פקדון הוה ליה בשכר טרחו ועמלו ודיו בכך ואף על גב דלא מטי ליה מיניה בכל יום כפועל בטל כיון דאלו הוה ביה רווחא טובא מטי ליה כפועל בטל לא הקפידו חכמים בדבר אבל לומר מותר שליש בשכרך לא שמא לא יהא שם מותר שליש ויהיה ריוח שם עד שליש אבל כאן אי אפשר שיהיה שם ריוח ולא יטול לחלקו בשכרו וזו ששנויה בתוספתא במושיב חנוני אבל אם אמר לו בשליש אתה שותף לי והשליש עשוי עליך הדבר בבטלה מותר הכי נמי קאמר בשליש שתטול שתהא שותף לי שאטול אני שליש ואתה שליש בכל הריוח והשליש האחר בשכרך והיינו פלגא בהפסד ותלתא באגר ואפילו לחנוני מותר. הרמב"ן.

וכתבו בתוספות אי נמי רבא היה תמה על לשון השטר וכו'. ולא ניחא ליה לרבא לומר דטובל עמו בציר הוה דאם כן הוה ליה לפרושי בשטר. דלא ליפוק מיניה חורבא משום דרב עיליש גברא רבה הוה וילמדו ממנו להתיר אף על פי שלא יטביל עמו בציר. ורבינו חננאל גורס נפיק עלייהו שטרא דכתיב ביה פלגא באגר ובהפסד פירוש שטר אחד שכתוב בו פלגא באגר ופלגא בהפסד ושתי סחורות מסר לו בשטר אחד וכך היו רגילים כדאמר לקמן תרי עיסקי וחד שטרא פסידא דמלוה כו' ועל זה אמר רבא אותה שהיה פלגא באגר לנותן תרי תילתי בהפסד ואותה שהיה פלגא בהפסד לנותן אין לו כי אם תילתא באגר והכי גריס אי פלגא בהפסד תלתא באגר וניחא דקאי אחד גברא. ורבינו משולם פירש כגירסת רבינו חננאל ומפרש דחד עיסקא הואי וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.
כתב הריא"ף בתשובותיו מועתק מלשון ערבי ראיתי הפרש בענין שכירות המתעסק וחלוקת הריוח וההפסד וזה ההפרש נפל מחלוף הוראת החכמים לפי שמצאתי שמועה זו כוללת פרטים אלו ראיתי לכתוב ביאורה. אמרה המשנה אין מושיבין חנוני למחצית שכר אלא אם כן נותן לו שכרו כפועל וביארה התוספתא זה ואמרה כפועל בטל והוסיף התלמוד ביאור ואמר מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה. ופירוש זה הוא שיראו המלאכה שהיה עושה זה המתעסק קודם העסק דרך משל היה חייט והיה משתכר בכל יום זוז אחד כשמוצא מה לתפור אז נאמר לו כמה הוא הפחות שבשיעורים שהיית מתרצה לקחת אותו יום אם היית יושב ובטל ואם לא תמצא מה לעשות תשב בטל ולא תעשה שום דבר במה שהיית מתרצה לנפשך כמו אותו הסך הראוי לתת שכר בכל יום כל ימי העסק ואינו דבר שנוכל לתת לו גבול ידוע לפי שזה יתחלף כפי המלאכה ולפי המתעסק לפי שקצת מן האנשים יתרצו לקחת דבר מועט ולא ישב בטל ויש מי שירצה לישב בטל מלעשות שום דבר ועל כן מצאנו לרבי מאיר שהוא סתם מתניתין רצה לומר מי שאמר כפועל בטל ביאר דבריו בכוונה זו שזכרנו והוא אמרם כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אפילו לא טבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרה רבי שמעון אומר נותן לו שכרו משלם. ואמרו בין מרובה בין מועט ולא נתן לו גבול ידוע הורה על מה שאמרנו בפירושנו זה. ואמנם פסקנו שסתם משנה זו רצה לומר אין מושיבין חנוני למחצית שכר שהוא רבי מאיר לשלש סבות האחד שידוע שסתם מתניתין רבי מאיר ואפילו אם אינו אומר בה דברי רבי מאיר. ועוד שהתוספתא כבר ביארה זה ואמרה המושיב את חברו בחנות למחצית שכר הרי זה נותן לו שכרו כפועל בטל דברי רבי מאיר. ועוד שהתלמוד החליט זה באמרו תנא כפועל בטל ואם לא שהיה סתם משנתנו זאת רבי מאיר לא היה יכול התלמוד להוסיף בה מלת בטל מהתוספתא הואיל ואפשר להיות זה מחלוקת בין התנאים מהם מי שאומר כפועל בטל ומהם מי שאומר כפועל שאינו בטל. והואיל שנתברר לנו שסתם משנתנו זאת רבי מאיר ומצאנו רבי מאיר שאומר בין מרובה ובין מועט כפי תנאי המתעסק עם בעל הממון וכפי מה שביארנו במה שקדם. ואין לומר שדברי רבי מאיר בסתם משנה הם שלא כדברי הברייתא שאמרה בין מרובה בין מועט שאם כן היה לו להתלמוד לומר קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר ולהשיב תרי תנאי ואליבא דרבי מאיר או מה שהיה נראה לו מן התירוצים וכיון שלא אמר כן מורה שהמשנה והברייתא אינם חולקים.

והלכה כרבי מאיר משום דקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין גם ראינו בעל התלמוד שקיל וטרי אליבא דרבי מאיר ומפרש דבריו באמרו מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה וצריכא דאי אשמועינן וכו'. שנראה שהלכה כרבי מאיר עוד ראינו סוגיא דשמעתא אזלא אליבא דרבי מאיר נראה שהלכה כמותו ומה שהצרכנו לראיות אלו הוא להוציא דברי רבי שמעון מהלכה אבל דברי רבי יהודה כבר העמיד אותם התלמוד בשיטה וההפרש שיש בין דברי רבי מאיר ורבי יהודה הוא שרבי מאיר מפסיק לפסוק השכירות ושיתנה המתעסק עם בעל הממון על שכירות ידועה היא מה שיהיה ורבי יהודה אינו מצריך דבר מזה אלא אפילו לא טבל עמו אלא בציר וכו' זה אצלו במקום השכירות וגם שלא כוונו לזה ולא התנו עליו. ודע שזה שחוייבנו לפסוק לו שכירות ידועה לכל יום אינו אלא במושיב את חבירו בחנות וכיוצא בו בלבד רצוני לומר כל שמבטל אותו בעל הממון ממלאכתו ולא יהיה העסק אלא בממונו בלבד כענין החנוני הלא תראה מאמר התלמוד שאמר מאי (לאו) כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. ואמרה התוספתא עוד המושיב את חברו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנתו ואמרה עוד המושיב את חברו בחנות במחצית שכר לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים ואם לקח ומכר השכר לאמצע ולסיבה זו ראוי לפסוק לו שכירות לכל יום לפי שהוא מבטל אותו בכל יום ממלאכתו ומה שאמר התלמוד בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא דהוה כתיב ביה פלגא באגר ובהפסד אתו לקמיה דרבא אמר רבא רב עיליש גברא רבה הוה ולא הוי ספי איסורא לאינשי והכי קאמר אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תלתי באגר. כן הלכה ובזה דנין וזה שרבותינו התירו זה לפי שהיה אצלם מסכים לסתם משנה וזה שאם חלקנו זה הסך הנותר למתעסק על שיעור הממון לחלקים על מספר ימי העסק אז יפול מהם חלק לכל יום כמו שזכרנו ואם נתרצו שניהם בזה מותר. ואם תאמר ואיך דן רבא בזה השטר מה שלא מצא כתוב בו. יש לומר שלא דן זה אלא מהלשון הכתוב בו וזה לפי שכך היה כתוב בו פלגא באגר ובהפסד ולא היה כתוב בו פלגא באגר פלגא בהפסד. הנה מהיותנו אומרים את בעל השטר שהוא גברא רבה פירשנו בו כך פלגא באגר ובהפסד כי דיניה שהוא השליש וכן אם היה כתוב בו פלגא בהפסד היה הפירוש בו כך פלגא בהפסד ובאגר כי דיניה והוא תרי תילתי. וצריך אתה עוד לדעת שמה שאמרה המשנה למחצית שכר באמרה אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהם פירות למחצית שכר ומה שאמרה התוספתא המושיב את חברו בחנות למחצית שכר אין כוונתם בו באמרם מחצית החצי בשוה אבל כוונתם אי זה חלק שיהיה רצה לומר למחצה לשליש ורביע לפי שהשותפות או העסק אם היה בתנאי זה מותר וכבר מצאנו דומה למלה זו במקרא יכרו עליו חברים יחצוהו בין כנענים. ואם תאמר אם העסקא מותרת לשליש ולרביע למה אמרו ז"ל אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבדו רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה. יש לומר שלא רצו בזה שהעיסקא לא תהיה אלא פלגא מלוה ופלגא פקדון בלבו אבל רצו להודיענו שהשיעור שיקח המתעסק בו השכר הוא מה שיהיה בתורת מלוה והשאר יהיה בתורת פקדון ואם הסכימו על חצי בריוח אז יהיה החצי בתורת מלוה החצי האחר בתורת פקדון ומי שאינו רוצה לתת מהריוח כי אם השליש או הרביע אין לו בתורת מלוה אלא שליש הקרן או הרביע והשליש בתורת פקדון ולא יעלה על הדעת לומר שיש בזה רבית שהשכירות שהיא מסלקת הרבית מן פלגא פקדון היא המסלקת אותו מתרי תלתי או תלתא רבעי אין בזה הפרש אם התנו בכך. ומצאתי לזה ראיה מן התוספתא שאמרו הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית שכר לא יאמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע פירוש בלא שכירות אלא מחשב עמו שכר בטלה. היו פירותיו מופקדין אצלו ואמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע הרי זה מחשב עמו שכר בית ושכר בטלה מעכשו, מכאן נראה שאם נתן לו שכר בטלה מותר שיאמר לו הרי הן עשויות עליך למחצה לשליש ולרביע וכן התלמוד התיר זה במה שאמרו אמר רב מותר שליש בשכרך מותר רצה לומר שאם נתן אדם לחברו מאה דינרין לקנות בהם סחורה והתנו ביניהם שכל שיבא בהם ריוח עד כדי הקרן יקח בעל המעות שני שלישים והמתעסק שליש ומה שיוסיף על זה השיעור יקח אותו המתעסק בשכרו הרי זה מותר רצה לומר שיקח בעל המעות שני שלישים והמתעסק שליש וזה מוסכם אצל בעלי התלמוד בכללם ועל כן לא נחלקו רב ושמואל אלא בשכירות בלבד שרב מתיר כשנותן בשכירותו דבר מסופק אם יבא או לא יבא ושמואל אינו מתיר זה כמו שאמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר. אלא שראוי לדעת שרב אינו מתיר זה בשכירות אלא כשיש למתעסק מלאכה כיוצא בה להתעסק בה לעצמו באופן יתעסק בשניהם יחד בעת אחת כמו שהקשו ואמרו ורב לית ליה האי סברא רצה לומר קוצץ לו דינר והאמר רב עיליש עגלא לפטמא מאי לאו דאמר ליה מותר שליש ומפרקינן לא אי מותר שליש אי ריש עגלא ולא סמכינן אהאי פירוקא אלא הדרינן ומפרקינן פירוקא אחרינא אי בעית אימא כי קאמר רב מותר שליש בשכרך כגון דאית ליה תורא לדיליה דאמרי אינשי גביל לתורך גביל לתורי והלכה בזה כרב דקיימא לן הלכה כרב באיסורי. עלה בידינו שרב ושמואל לא נחלקו אלא אם כן היה העסק באופן זה כגון דאית ליה תורא לדיליה ואם לא היה באופן זה שניהם מסכימים שקוצץ לו דינר וזה השכירות הוא בנושא שבזולת החנוני וכיוצא בו כפי הנראה מפשטן של דברים לפי שאינו לוקח שכירות אלא כפי שיעור בטלתו בקצת עתים לפי שאינו יושב ומתעכב לעסקא זו כמו החנוני ועל כן יספיק לו שכירות דינר בכל זמן עסקתו ולא אמרו דינר דוקא מבלי תוספת ומגרעת והדינר הוא דינר כסף חלק מכ"ה בדינר זהב. הנה נתבאר בתכלית הביאור מה שכבר הקדמנו שאין חייב לקצוב שכירות לכל יום אלא לחנוני וכיוצא בו בלבד. גם נתבאר שהעסקא לשליש ולרביע מותרת ואין הפרש בזה בין החנוני וזולתו שהחנוני הוא לוקח שכירות כשיעור עכבתו כמו שלוקח זולתו והחנוני וזולתו ראוי להם ליקח שכירות אם אין להם קרן בכלל העסקא אבל אם יש להם קרן בכלל העסקא ואפילו דבר מועט אין חייב לתת להם שכירות כמו שאמרו רבי אלעזר מהגרוניא הוה ליה ההוא אריסא דהוה יהיב ליה זוזי דזבין דיכרי וכו' ואמרו עוד במקום אחר אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ואין בזה שכירות. זהו מה שמצינו לבארו מענין שכירות המתעסק ודי בזה לאנשי לבב ובעלי תבונה. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד בדיני העסק שחבר: כך דעתנו נוטה דההוא מקבל עיסקא דקביל עליה נפשיה דיהיב פלגא רווחא וכולהו פסידיה דיליה וכתב ליה שטרא על נפשיה בהכי לאו שפיר עבד ועבר אדרבנן וכל ההוא מארי עסקא דמיקרי רש"י עבריין וקא מיקרי גזלן דרבנן ולא מיבעיא דלא גבי ההוא רווחא לכתחלה אלא אפילו יהיב ליה שיעורא פלגא קרנא בתורת רווחא מחשבינן ליה כקרנא ומשלם ליה פלגא אחרינא וקרעינן ליה לשטריה ולא אמרינן בהכי כל סלוק בלא זוזי אפוקי מיניה הוא דלא איתמר אלא גבי משכנתא דקיימא תותי ידיה וארעא היכא דקיימא תיקום ואי משום שטרא שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי דבית הלל הכי סבירי להו ואפילו למאן דאמר כגבוי דמי הני מילי שטרי דהיתרא אבל האי כיון דמדרבנן לא גוביינא הוא היכא דמטי ביה פסידא לא אמרינן כגבוי דמי דמי יימר דאית בה פסידא. זאת היא הסברא התקועה בידי מכמה שנים והשכל מורה עליה ואי נפלה לידי עבידנא בה עובדא.
וההוא שטרא דרב עיליש דהוה פתיב ביה פלגא באגר ופלגא בהפסד הכי הוה עובדא דרב עיליש יהיב ליה למריה עיסקא פלגא רווחא ושכיב ובתר דשכיב אתא מריה עיסקא ואפיק שטרא על יתמי וקא תבע להו בקרנא ופרעוה לסוף אמרין ליה הב לן שכרן כפועל בטל מההוא יומא דקביל אבונא האי עסקא ואמר להו מרי עיסקא לא יהיבנא לכו ולא מידי דכבר יהב אבוכון פלגא רווחא ולא חשיב בהדאי ההוא אגרא והוי אבק רבית ואינו יוצא בדיינין. אמרי ליה רב עיליש גברא רבה הוה ולא ספי איסור לאינשי דדינא דעיסקא אי פלגא באגר תרי תלתי בהפסד וכו' ואיהו דאתני בהדך פלגא באגר ופלגא בהפסד בודאי אדעתא דיהבת ליה שכרו כפועל בטל אתני כדינא דמתניתין ואנן סהדי דלא אחיל אגריה גבך והא דלא חשיב אגריה בההיא שעתא דיהב לך פלגא רווחא סבר אכתי קרנא גבאי וגבינא גביה הילכך ליכא למימר הכא אבק רבית אינו יוצא בדיינין דלא יהביה נהלך כלל לא בתורת רבית ולא בתורת אבק רבית. אבל איניש אחרינא כיון דיהיב פלגא רווחא ולא חשיב אגריה בהדיה והשתא אתא כוליה ממונא לידיה דמריה רווחא וקרנא לא מפקינן מיניח מידי כיון דלא גמיר דינא ולא קפיד אאיסורא זוטא אפשר דאחיל גביה מעיקרא וכי כתב ליה פלגא באגר ופלגא בהפסד ולא אדכר ליה מידי אחרינא אחולי אחיל גביה והוה ליה אבק רבית ואינו יוצא בדיינין. הכי נקטינן פירושא דהא מילתא מן כמה שני ולית לן מיניה לסברא קמא דכתבינן לעיל לא תיובתא ולא סייעתא.

ותשובת הריא"ף ז"ל שראיתי בה הלכה היא ורבותינו התירו דבר זה מפני שהוא שוה לסתם מתניתין וכו'. הכי קאמר אף על גב דתנן במתניתין שצריך ליתן לו שכרו כפועל בטל כבר התירו רבותינו את העסק בלא שכר בלבד שיהא המקבל קרוב לשכר ורחוק להפסד או פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו' אף על פי שפעמים לא יארע בו כלל הפסד באותו עסק ונמצא זה מפסיד שכר טרחו כיון דאי הוה מטי ביה פסידא הוה שקיל האי בגויה תרי תילתי שרי. ודין זה שוה הוא לדינא דמתניתין. אי נמי גמרינן מהאי עובדא דאי בעי מריה עיסקא לשנויי הדין עיסקא משאר עיסקי לטפויי רווחא לנפשיה או לבצורי כל היכא דמטפי בפסידא או מבצר נמי כל קבל רווחא שרי ובלבד שיהא קרוב להפסד ורחוק לשכר כלומר שיהא חלקו בהפסד גדול משל מקבל. גם אם רוצה להתנות עם המקבל שיטול הוא שני חלקי הריוח ושלש חלקים בהפסד הרשות בידו לפי שאין קצבה לתנאי השכר וההפסד רק שיהא חלק ההפסד לבעל העסק גדול מחלק השכר. וכן הדין בזמן שהוא מתנה עמו מחצה שכר ומחצה הפסד אם רצה לפסוק דינר בשכר עמלו פוסק ואף על פי שבטלתו גדולה מזו וזה שאמרו כמה הוא שכרו בין מרובה בין מועט כלומר הכל לפי מה שיפסוק עמון ומשנתנו שאמרה שכרו כפועל בסתם קאמר מכל מקום בעינן דבר קצוב כדאמרינן בגמרא אמר רב ריש עיגלא לפטומא וכן אמר שמואל קוצץ לו דינר והכי איתא בירושלמי דחד בר נש אפקיד זוזי לחבריה אמר ליה הב לי תרין דינרין אגרי ומאי דאבידין דידי ודידך והכין פסיק בעל הלכות גדולות והכי מסתברא טפי מההוא טעמא דכתב הריא"ף יקאמר הלכה כרבי מאיר דאמר בין מרובה בין מועט דסתם מתניתין כוותיה מיהו לא לכלהו יומי דשותפותא קאמר אלא לכל יומא ויומא קאמר וכו' זהו טופס דבריו.
ולפי דבריו בין מרובה בין מועט דקאמר לפי אומנותו בין גדול בין קטן ודאי מילתא דריש עגלא לפטומיה קשיא ליה וברייתא הכי פירושה דרבי מאיר סבר היכא דאתני נמי בהדיה בשכרו הכל לפי מה שהתנה בין מרובה בין מועט ורבי יהודה סבר אינו צריך להתנות אלא אפילו בסתם ולא טבל עמו אלא בציר זהו שכרו. ורבי שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם בסתם קאמר. ונראה לי דהיינו בסתם מתניתין דקתני כפועל בטל דקא מסייע עליה בתוספתא ואינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל והיינו כפועל בטל והאי סיומא דתוספתא נמי קשיא על פירוש הגאון. דוק ותשכח.
והיכא דאמר ליה איניש לחבריה הילך מעות למחצית שכר ולא פריש ליה טפי מהני לא בהפסד ולא בשכר עמלו אי איכא מנהגא בההוא דוכתא דידיע לאינשי אזלי בתר מנהגא ובלבד שלא יהא איסור באותו מנהג. ואי ליכא מנהגא מסתברא לן דיד בעל המעות על העליונה שאם יש ריוח בשעת החלוקה אינו נותן לו אלא שכר עמלו שהוא אומר לו אלו היה שם הפסד הייתי מקבל עלי שני החלקים ואם יש שם הפסד ורואה כי שני חלקי ההפסד גדולים מחצי שכרו אומר לו שכרך אתה נוטל וטול חצי ההפסד כן נראה לי מפני שהעסק בחזקת בעלים ויתרון חלק ההפסד שהוא נוטל משום שכר המקבל הוא ואם בא השכיר להוציא שכר מרובה מן השוכר עליו להביא ראיה. ועוד שהרי הרשות ביד בעל המעות להתנות בכל תנאי שירצה למחצה לשליש ולרביע לשני שלישי הפסד או לשכר עמלו וכיון שהרשות ביד בעל המעות להתנות בכל תנאי שירצה עכשו שלא התנה מתחלה מתנה בסוף וכן הדין. ומה שראיתי בתשובת הרב ז"ל שכתב ישבע שמעון שלא נשכר בסחורה וכל מה שנתן ראש ממון נתן ויפטר ואין לו שכר שלא עשה מה שיהיה ראוי ליטול שכר וכו'. דע כי זה הדין אינו אלא כשהיה ביניהם תנאי ברחוק לשכר וקרוב להפסד ועכשו שלא היה שם לא שכר ולא הפסד והיה זה תובע שכר עמלו לומר היאך טרחתי בממונך לשוא והלה אומר תנאי היה לי ביני ובינך ואלו היה שם הפסד הייתי נושא בו שני חלקים וזהו שכרך. אבל אם היה תנאי ביניהם ומחצה שכר ומחצה הפסד הוא צריך ליתן לו שכרו כפועל בטל בין שפסק עמו שכר בין שלא פסק עמו חייב ליתן לו. עד כאן.

בד"ה איכא ביצים מוזרות כו' וליכא למימר לא מצא ביצים מוזרות ילך לביתו ריקן כו' עכ"ל וליכא להקשות דהא לרבי יהודה קיימינן הכא דס"ל צד אחד בריבית מותר דכה"ג שאין ביד המלוה ולוה לעשות לצד אחד שלא יהיה ריבית אפילו לרבי יהודה לא שרי כמ"ש התוס' לקמן גבי מותר שליש בשכרך וק"ל:

בד"ה ורשב"ג לא בעי שכר עמלו ומזונו פשיטא דשכר מזונו בעי כו' עכ"ל דהא רשב"ג לא נקט במלתיה אלא דלא בעי למיתב לו שכר כתף דהיינו עמלו ואגב ריהטא דעמלו נקט המקשה נמי מזונו אבל דברי רש"י בזה סותרין שפתח עם אמו כו' שנמשך אחר אמו ובלא עמל ומזון וכו' וסיים וא"צ להעלות לו שכר כתף ודו"ק:

בד"ה אי פלגא באגר כו' ולגירסא זו קאי רישא אנותן וסיפא ארב עיליש כו' ואי גרסי' כו' עכ"ל משום דגירסת רש"י היא דחוקה דקאי רישא אנותן וסיפא אמקבל ניחא להו למימר ואי גרסינן כו' דאז קאי הכל אנותן או אמקבל ולכך לא הזכירו נמי אי גרסינן אי פלגא באגר תילתא בהפסד ואי פלגא בהפסד תילתא באגר משום דגם גירסא זו דחוקה דקאי רישא אמקבל וסיפא אנותן וק"ל:

בא"ד וקשה וכי שוטה הנותן לעשות כזה למקבל כו' ועליך תרי תילתי בהפסד כו' היה לו לכתוב תרי תילתי בהפסד כו' עכ"ל נראה מלשונם דקושייתם גם לגירסת רש"י שהרישא קאי אנותן והסיפא אמקבל דא"א לפרש אלא שב' הברירות ביד א' מהם ומשמע להו ששתי הברירות הכל יהיו ביד המקבל ולא ביד הנותן דאל"כ יהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד ואסור כך נ"ל בדברי התוספות אבל הטור כתב בשם הרמ"ה שהדבר תלוי בלשון שבשטר אם ב' הברירות ביד המקבל או ביד הנותן וע"ש באורך ועוד נ"ל לדברי התוס' דכיון דאנו מפרשים לשטרי הכי משום דרב עיליש גברא רבא הוא יש לנו לתלות הברירה בו שהוא המקבל ודו"ק ועיין בפרש"י לקמן במתניתין:

גמרא מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות לבהמה וכו'. יש לדקדק לפירוש רש"י מאי קאמר מקום שנהגו וכו ' והלא מן הדין חייב ליתן שכר עמלו ומזונו בלי שום מנהג וצ"ל שהמנהג הוא שצריך ליתן לו דוקא מעות ולא דבר אחר וכן לגירסא דגריס ולולדות מעלין ר"ל ג"כ שנותן בעד שכרו ולדות דוקא עיין בתוס':

רש"י בד"ה איכא ביצים כו' משלם הכא גרסינן כו' הד"א:

גמרא. ואידך. דאף דס"ל כמ"ד שכרו משלם גללים היינו שכרו משלם:

ברש"י בד"ה עם אמו וכו' ובלא עמל ומזון וכו' להעלות לו שכר כתף. עיין [כוונתו למ"ש מהרש"א]:

בתוס' בד"ה איכא ביצים מוזרות כו' וליכא למימר כו'. דאף דר"י ס"ל צד אחד ברבית מותר דוקא כשהוא בידו:

בתוס' בד"ה מקום שרגילין כו' לא פליג אלא ארישא כו'. אבל מנהג חמור אינו יכול לשנות:

בתוס' בד"ה ורשב"ג כו' פשיטא דשכר מזונו כו'. דבמזוני ליכא למ"ד ופשיטא דצריך ליתן לו מה שמוציא:

בתוס' בד"ה אי פלגא כו' וקשה וכי שוטה כו'. דא"ל להנותן היה הברירה דא"כ היה קרוב לשכר ורחוק להפסד ועיין בטור י"ד:

גמרא בנסיובי ותותרי. לפרש"י בתותרי קשה לישנא דריב"י מפני שגוזזות ולפי' הערוך דהוא הצמר שעל הירכיים שמתלכלך מן הרעי ודרך הרועים לגוזזו א"ש:

גמ' שם ת"ק ס"ל כרשב"י כו'. משמע דלר"מ הוה שרי וא"כ מ"ק וריב"י ס"ל כאבוה הלא גם כר"מ סגי ואולי דהש"ס מילי פסיקי נקיט:

רש"י ד"ה אמר אביי. כמה אדם כו'. נ"ל כוונתו דלא משערינן בדידיה דאפי' אם הוא לא היה מתרצה לפחות מאומה מ"מ משערינן בשאר בנ"א שדרכן לפחות משכרן בכדי להנצל מעמל הרב שהוא עמל בו ובזה ינצל מקושיית התוס' עליו מהצריכותא ועי' מש"כ לקמן (עו ב) בס"ד:

בא"ד קלה כזו. כצ"ל:

רש"י ד"ה ר"י. דר"מ בעי שיפסוק לו שום שכר. כצ"ל:

איכא בצים מוזרות. פרש"י וכן תוס' דשרי' באכיל' רצו בזה דאי הוה אסור באכילה הא קי"ל דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים ונהי דלבעלי' מותר משום דנזדמנה לו מ"מ לא הותר לתנו לישראל אחר בשכר טרחתו דלהשני לא הוה נזדמנו מש"ה הוצרכו לומר דמותר באכילה וזה דלא כפר"ח י"ד סי' קי"ז דתי' על ק' תי"ט במס' שביעית שהק' אש"ס פ"ק דבכורות דבעי למילף היתר חלב מעשרה חריצי חלב לשר האלף ודחי הש"ס דלמא לסחורה והק' תי"ט הא אי אסור באכילה אסור נמי בסחורה ותי' פר"ח דלמא נזדמנו לו ע"ש וליתא דנהי דלישי אבי דוד נזדמנו והותר למוכרם לגוי אבל מי התירם לשר האלף לקבלם במתנה דהרי לו לא נזדמנו ובעיקר ק' תי"ט נראה דמותר לעשות סחורה בדם דהרי אתקש למים כמבואר רפכ"ש וכן מצאתי עתה בס' פרי תואר וא"כ ה"ה לאמה"ח דאתקש לדם כמבואר שם כ"ב ב' וא"כ אפי' אי חלב אסור מה"ת או משום דדם נעכר ונעשה חלב או משום דיצא מן החי מ"מ מותר לעשות בו סחורה ולק"מ מש"ס בכורות וכי פריך הש"ס התם ולחזקי' למאי הלכתא אתקש הומ"ל להיתר סחורה ואכמ"ל בזה ושם בארה [עי' לעיל י"ב א']:

בני ר"ע נפק עלי' ההוא שטרא כו'. רמב"ם פסק דבסתם בלי שום תנאי אז ממילא יהי' תלתא אגר ותרי תלתא הפסד להנותן ונראה הכרח לזה מפני ק' תו' וכי שוטה יהי' הנותן לתלות בדעת המקבלי' ולרמב"ם לק"מ כי מה הפסיד בתנאי זה שהרי אי לא התנה כלל נמי כך תיקנו חכמים וא"כ מרויח בתנאו שאם אולי ירצה המקבל לקיים תנאי בלי רמאות ירויח כפי התנאי ואם לאו הרי הוא כמו כל סתם עיסקא וק"ל:

ר"ע גברא רבה הוא ואי' לאינשי לא הוי ספי. ערא"ש וכ"כ רשב"א דאין אי' להלוה אלא משום דגרם אי' למלוה והשתא י"ל דהברירה הי' ביד הנותן וכק' מרש"א ואי משום דא"כ ה"ל קרוב לשכר משום דאם ירצה הנותן יקח פלגא באגר ופלגא בהפסד מ"מ מה לו לר"ע בזה כיון שהוא עושה כן ע"ד רמאות ואלו הי' רוצה לילך בדרך טובים הי' ניצול מאי' ריבית וק"ל:

בפרש"י משלם כפועל בטל עכ"ל. כבר כתבתי שאין כוונת רש"י דלשון שכרו משלם משמעותו כפועל בטל הא ליתא דלשון שכרו משלם בכל דוכתא היינו יותר מכפועל בטל כדמוכח להדיא בריש פ' האומנין וכן מוכח מפי' רש"י פ' אלו מציאות ע"ש. והכא נמי היה אפשר לפרש דשכרו משלם היינו יותר מכפועל בטל לענין שצריך ליתן לו כל דמי מלאכת החנות אף אם היא יותר מדמי מלאכתו הראשונה וכן אם היה אדם בטל לגמרי אפ"ה נותן לו שכרו משלם של מלאכת החנות משא"כ כפועל בטל לא יהבינן ליה כולי האי כמ"ש לעיל דאליבא דרש"י נמי לקולת הנותן אמרה למילתיה אלא מה שהוצרך לפרש כאן דשכרו משלם דרבי שמעון היינו כפועל בטל היינו כי היכי דתיתוקם סתם מתני' כר"ש דאלת"ה אתיא דלא כמאן וכמ"ש התוספות במשנה אליבא דרש"י אלא שהקשו עליו מהתוספתא דקתני בהדיא דר"מ ס"ל כפועל בטל. אמנם לענ"ד דצ"ע מי מכריחם לפרש כן אליבא דרש"י דהא מצינן למימר דאף לפי' רש"י נמי מיתוקמא מתניתין כר"מ כמו לפירושם לשיטת הב"י והיינו למאי דפרישית דלרש"י נמי לעולם לא יהבינן ליה יותר מכדי בטול מלאכתו הראשונה אף אם מלאכה השניה כבידה מהראשונה אלא דעיקר כוונת רש"י להיפך שאם מלאכה השניה קלה מראשונה מנכינן ליה לכי ערך ואם כן שפיר קאמר ר"מ במתניתין ובברייתא דיהבינן ליה כפועל בטל ואפ"ה קתני שפיר בברייתא דהכא כמה שכרו בין מרובה בין מועט כמו לפי' התוס' וכפי' הרי"ף ז"ל ע"ש. ומה שפי' רש"י כאן דשכרו משלם דר"ש היינו כפועל בטל יש לומר שכוונתו ג"כ להא דקאמר ר"ש בהדיא בתוספתא דמסיים בה נותן לו שכרו משלם אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב בטל כו' ולפ"ז עיקר פלוגתא דר"מ ור"ש הוא בזה הענין דהא משמע להדיא בתוספתא דתרווייהו אית להו כפועל בטל אלא דלר"מ לעולם אינו נוטל אלא דמי ביטול מלאכתו הראשונה אף אם השניה כבידה יותר והיינו דקתני בברייתא בין מרובה בין מועט ובהאי מילתא פליג רבי שמעון וקאמר דבכה"ג צריך להוסיף לו וליתן שכרו משלם אלא כי היכי דלא תימא נמי להיפך כשהשניה קלה מראשונה לא מנכינן ליה דלעולם נוטל דמי מלאכתו הראשונה מש"ה מסיים בה אבל אינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל כן נ"ל ליישב התוספתא אליבא דרש"י. ועוד נ"ל ליישב בדרך אחר יותר מספיק דשפיר מיתוקמא כפועל בטל דמתני' אף לשיטת רש"י כרבי מאיר כדמצינו בתוספתא והא דקאמר רבי מאיר הכא בין מרובה בין מועט מילתא אחריתי הוא דמתניתין איירי מסתם עיסקא שלא התנו מתחלה כלום ובההוא קאמר רבי מאיר שצריך ליתן לו כפועל בטל שכן ראוי לו אבל הכא בברייתא איירי שקצץ לו שכירותו מעיקרא ובההיא קאמר שפיר בין שקצץ לו שכר מרובה ובין שקצץ לו שכר מועט בכל ענין לית ביה משום ריבית כיון שקצץ לו בפירוש שכר טרחו מעיקרא והיינו כדמסקינן לקמן בשמעתין כשמואל דאמר קוצץ לו דינר ולכאורה הוי דלא כחד מהני תנאי דברייתא דהכא אע"כ כדפרישית דהיינו כר"מ דאמר בין מרובה בין מועט. וע"ז פליג רבי שמעון ואומר דלא סגי בקציצת דינר אלא בכל ענין צריך ליתן לו שכרו משלם ואי לא מיחזי כריבית. וע"ז כתב רש"י דהיינו כפועל בטל כדמצינו לר"ש גופיה דאמר הכי בתוספתא כמ"ש בלשון ראשון ואף שקצת פוסקים כתבו דהאי דקוצץ לו דינר היינו בדאית ליה עיסקא אחריתי וכן נראה לי דעת התוספות כמו שיבואר לקמן מ"מ כבר כתב הבית יוסף דרוב הפוסקים סברי דקוצץ לו דינר שרי בכל ענין וכמ"ש הטור י"ד סימן קע"ז וא"כ אפשר שכן סובר רש"י ז"ל ובזה יתיישבו דבריו מקושית התוספות דלעיל מהתוספתא וצ"ע ודו"ק:

בגמרא ת"ק סבר לה כרבי שמעון ב"י דאמר נותן לו שכרו משלם. וקשיא לי לשיטת התוס' דלעיל דמוקי לסתם מתני' דהכא כרבי מאיר ומפרשי דהא דקאמר רבי מאיר בין מרובה ובין מועט היינו נמי כפועל בטל וא"כ משמע דהא דקתני נמי בסיפא דמתני' גבי עגלים וסייחים ונותן לו שכר עמלו ומזונו היינו דוקא שכר עמלו משלם ולא סגי ליה בדבר מועט וא"כ אמאי דחיק הכא לאוקמי ת"ק דברייתא כר' שמעון דהוי לבר מהלכתא דכל הני דמוקי סתם מתני' כר"מ סברי נמי דהלכתא כר"מ וכסתם משנה וטפי ה"ל לאוקמי לת"ק דברייתא דהכא נמי כר"מ דמתני' דקתני בהדיא נותן לו שכר עמלו והיינו לפי ערך המלאכה דהיינו נמי דקתני בין מרובה ובין מועט ומש"ה לא סגי ליה בנסיובי ותותרי ויש לומר משום דממילתא דרבי מאיר לא שמעינן ליה בהדיא דמחמיר בשכר עמלו דשמא כיון שאינו מתעסק אלא רגע אחד ביום כמ"ש התוס' לעיל אפשר דמודה רבי מאיר דסגי בדבר מועט משא"כ לר' שמעון שמעינן ליה בהדיא דמחמיר אפילו לענין שכר עמלו כדקאמר בסמוך בברייתא דלא סגי בביצים מוזרות מש"ה נקיט הכא רבי שמעון וק"ל:

שם אמר רבא רב עיליש גברא רבא הוא כו' ממ"נ אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד כו' ופי' רש"י בד"ה אי פלגא כו' יקבל עליו אחריות ההפסד יותר ממחצית כגון תרי תילתי עכ"ל. ודקדק הבית יוסף סי' קע"ז מדכתב רש"י כגון תרי תילתי משמע דלאו דוקא אלא ה"ה פחות מזה בלבד שיהיה יותר ממחצית וזה שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות שותפין ולאפוקי ממה שכתב שם הרמב"ם בשם רבותיו דדוקא תרי תילתי בעינן דלעולם צריך שיהא חלק המתעסק בריוח שתות יותר מחלק ההפסד שלו וכנראה לכאורה מל' הרי"ף והרא"ש ז"ל כל זה דקדק הבית יוסף שם וקשיא לי היאך אפשר לפרש כן שיטת רש"י דכיון דפירושו הא דקאמר רבא ממ"נ אי פלגא באגר היינו שמפרש כן ענין השטר שיקבל עליו איזו מהם שירצה או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד או להיפוך וא"כ אי ס"ד דהאי תרי תילתי לאו דוקא תו לא שייך לפרש כן ענין השטר דא"כ לא שמעינן מהאי שטרא מידי דמאי ברירה איכא הכא שכתב לו או שיקבל פלגא באגר ועל ההפסד לא פי' כלום א"כ מנא ידעינן חלק ההפסד שלו אם תרי תילתי או ריבעא או דנקא וכן להיפוך דמה שכתב ופלגא בהפסד ועל הריוח לא פירש כלום א"כ מנא ידעינן חלק הריוח וא"כ דלפ"ז האי שטרא לא מהני מידי תו לא שייך לפרש כן ענין השטר אע"כ צ"ל לפי' רש"י דהא דקאמר רבא תרי תילתי היינו דוקא ומשום שכן היא מתקנת חכמים ומנהג המקומות בימי רבא שכל סתם מקבלי עיסקא היו נוטלים תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד וא"כ מתפרש שפיר ענין השטר כדפירשה רבא דהאי פלגא באגר ופלגא בהפסד או או קאמר דהיינו שהברירה לרב עיליש או שיטול פלגא באגר שלא כמנהג המדינה ותיקון חכמים וא"כ לפ"ז כיון שלא פירשו כלום על ההפסד סמכו עצמם על המנהג דהיינו תרי תילתי או שיטול פלגא בהפסד וממילא דיטול באגר תרי תילתי כפי המנהג והמעיין היטב בל' הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שותפין יראה להדיא שכיון למה שכתבתי ועד כאן לא נחלק עם רבותיו אלא לענין אם התנה בפירוש מעיקרא דסגי לדידיה אף בפחות משתות משא"כ לרבותיו אבל בסתם מקבלי עיסקא שלא התנו כלום כתב הרמב"ם להדיא שיטול חלק שתות יותר מחציו בריוח וכן שתות פחות בהפסד והיינו ע"כ משום דס"ל דרבא ע"כ דוקא קאמר ומה שסתם היינו משום שכן היה התקנה ידועה ואפשר דלפ"ז אף לשיטת רש"י ז"ל מצינן לפרש כן דאע"ג דרבא ע"כ תרי תילתי דוקא קאמר מצד התקנה מ"מ כי היכי דלא תימא דמעיקר הדין בעינן תרי תלתי ולא מהני תנאי בזה משום איסור ריבית כשיטת רבותיו של הרמב"ם לכך כתב רש"י שאין זה מעיקר הדין אלא בכל דהו יותר ממחצית סגי לאפקועי מאיסור ריבית היכא שהתנה בפירוש וזה שכתב כגון תרי תילתי אבל דברי רבא דקאמר תרי תילתי היינו מצד התקנה כיון שלא התנו בפי' וכן נראה מל' רש"י בפ' המקבל ד' ק"ד ע"ש ודוק היטב וצ"ע. וכל מה שכתבתי לשיטת רש"י כן הוא ג"כ לשתי גירסות הראשונות של התוס' משא"כ לגירסת רבינו חננאל ורבינו משולם שרבא היה תמה על ענין השטר א"כ מצינן למימר שפיר דתרי תילתי דקאמר רבא לאו דוקא קאמר אלא לדוגמא בעלמא נקטיה ויותר מזה עיין בל' הרמב"ם בפ' קמא מהל' שותפין שהאריך מאד:

אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. אם היה נגר או נפח כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבידה כזו ולעשות מלאכה קלה: ר' יהודה. מיקל טפי מדר' מאיר דר' מאיר בעי שיפסוק לשום שכר ומיהו בכל מה שיאות לקבל עליו בשכרו בין רב בין מעט הא קביל עליה ורבי יהודה לא בעי שיפסוק לשום שכר אלא יטבול עמו בציר כאחד מן השוק: גרוגרת. תאנה יבשה: משלם. כפועל בטל: ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל. אבל עושה ואוכל כגון פרה החורשת וחמור הטוענת משאוי פעולתן הוא שכר עמל ומזון: ושוטפות. כשעוברין בנהר המים שוטפין מן הגיזה והוא נוטלה: ומורטות. כשעוברות בין הקוצים: ותנא קמא גיזה וחלב לא סיפק בשכר עמלו ומזונו. בתמיה וכי גיזה של רחלים וחלב העיזים אינו מספיק לשכר עמל ומזון: בגיזה וחלב כ''ע לא פליגי. אם נאות בעל הבהמה שלא לחלוק בהן: בנסיובי. מי פסולת החלב שקורין משג''א: ותותרי. שטיפת ומריטת הרחלים תותרי תרגום של נושרין דנתרי ע''י שטיפה ומריטה: משכרת אשה לחברתה תרנגולת בשני אפרוחין. לשנה: אשה שאמרה כו'. אשה שיש לה תרנגולת מותרת לומר לבעלת הביצים בלשון שכירות תני לי ביצים ואושיב תרנגולת עליהם ואטרח באפרוחים ואטול שני אפרוחים בשכרי אבל בלשון חלוקה פליגי בה וקאסר רבי שמעון דכל לשון חלוקה עסקא היא וקרובה להפסד כשכר וכיון דאחריות חצי ביצים עליה אשתכח פלגא מלוה אבל בלשון שכירות אין אחריות הביצים על בעלת התרנגולת: איכא ביצים מוזרות. שאינן קולטות אפרוח ונוטלתן בשכרה והן מותרות באכילה דאמרינן בשחיטת חולין (חולין ד' סד:) ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם ור' יהודה לטעמיה דאמר אפילו טבל עמו בציר זהו שכרו ור' שמעון לטעמיה דאמר נוטל שכרו משלם: ה''ג מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות לבהמה מעלין. מקום שנהגו שהשם עגלים וסייחים קטנים למחצה לחבירו נותן לו מעות בשכר שמוציאן ומכניסן על כתיפו. מעלין: עם אמו. דליכא טרחא לאפוקי ולעיולי לפי שנמשך אחר אמו ובלא עמל ומזון כי אמו עושה ואוכלת ואין צריך להעלות לו שכר כתף: ואפילו במקום שנהגו להעלות. לעגלים וסייחים הנישומין לבדם: כרבי יהודה. בטבל עמו בציר: כרבי יוסי ברבי יהודה. בנסיובי ותותרי: נפק עלייהו שטרא. שקיבל אביהם עסקא פלגא באגר ופלגא בהפסד: לא הוי ספי. לא היה מאכיל רבית לבעל הבית דאי קביל עליה הכי ריביתא הוא דקטרח בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה אלא ודאי שטרא הכי מפרשי' ללישניה שקיבל עליו איזו מהם שירצה: אי פלגא. יקבל הנותן באגרא יקבל עליו אחריות ההפסד יותר ממחצית כגון תרי תילתי דהשתא ליכא רבית דהשתא ליכא אלא תילתא מלוה דלא קיבל עליה רב עיליש אלא תילתא באחריותו וקשקיל פלגא באגרא והוה מאי דשקיל באגרא טפי מתילתא שכר עמלו לטרוח שהוא עוסק בשני שלישי פקדון:
איכא ביצים מוזרות. דשרו באכילה כדאמרינן באלו טריפות (חולין דף סד:) ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם וליכא למימר לא מצא ביצים מוזרות ילך לביתו ריקן דביצים מוזרות שכיחי טובא הלכך אפילו כי לא מצא שרי: מקום שרגילין להעלות שכר כתף למעות לבהמה מעלין כו' רשב''ג אומר כו'. כך כתוב בתוספתא (פ''ה ע''ש) וכן גרס בקונטרס אבל ברוב ספרים גרסינן בתר לבהמה מעלין ולהעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ומצינן למימר דרשב''ג לא פליג אלא ארישא כדאמר במילתיה דאין נותן לו שכר כתף למעות אבל אסיפא למקום שנהגו להעלות ולדות בשכר לא פליג אי נמי כל שכן דפליג בסיפא דהא אמאי איצטריך ת''ק למיתני סיפא כיון דתנא רישא אלא איצטריך לאשמועינן שלא תאמר מנהג חמור כ''כ שמעלין ולדות בשכר יכול לשנות אם כן לרשב''ג דיכול לשנות ברישא כ''ש בסיפא ור''ח גריס מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות כו' פי' אם היו פירות כבר מונחין בחצר המקבל מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכין להביא פירות מביתו של הנותן לביתו של מקבל כדתניא היו פירות מופקדין אצלו מעלה לו במעות: ורשב''ג לא בעי שכר עמלו ומזונו. פשיטא דשכר מזונו בעי למיתב דהיאך יהיו גללים שכר מזונו אלא מעמלו גרידא פריך דאפילו עם אמו הרבה פעמים צריך שכר כתף: הא איכא גללים. ובפרק אלו מציאות (לעיל דף כז.) גבי שה דאבידה פריך ואימא לאתויי גללים ומשני דסתם גללים מפקר להו התם לכ''ע מחיל להו בשביל השבת קרן אבל הכא דצריך ליתן שכר רוצה הוא להיות פטור ע''י גללים: אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר. כך גרס בקונטרס ולגירסא זו קאי רישא אנותן וסיפא ארב עיליש המקבל ואי גרסינן פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תילתא באגר אז קאי הכל אנותן ואי גרסינן פלגא באגר תילתא בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר אז קאי הכל ארב עיליש וקשה וכי שוטה הנותן לעשות כזה למקבל ולתלות בדעתו דכשיראה הפסד יאמר אני רוצה פלגא באגר ועליך תרי תילתי בהפסד ואם יראה ריוח יאמר אני רוצה פלגא הפסד ושני שלישי ריוח והרי כאילו התנה שמקבל הנותן עליו תילתא באגר ושני תילתא בהפסד ויש לומר דשמא זמן אחד קבוע להם שתוך אותו זמן יברר רב עיליש איזה מהם שירצה אי נמי רבא היה תמיה על לשון השטר דאי פלגא באגר הוה לו לכתוב תרי תילתי בהפסד כו' ור''ח גרס נפק עלייהו שטרא דכתב ביה פלגא באגר ובהפסד ולא גרס ופלגא בהפסד וכן רבינו משולם והשתא מדקדק דעל כרחך האי פלגא דכתב בשטר לא קאי אלא אבאגר ולא אהפסד דהא כיון דפלגא באגר בעינן תרי תילתי בהפסד דאי פלגא קאי נמי אהפסד אם כן הוה בעינן תרי תילתי באגר אלא ודאי האי שטרא הכי קאמר פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד