בבא מציעא סט ע"א

בבא מציעא סט ע"א - Steinsaltz

or it must have been that the other party accepted one-half of the loss and that Rav Ilish was entitled to two-thirds of the profit. Either way, the disparity in the terms served as payment to Rav Ilish for his effort, removing any concern about violation of the prohibition of interest.

Rav Kahana said: I said this halakha before Rav Zevid of Neharde’a and he said to me: Why is it certain that the document included all the details of the transaction? Perhaps Rav Ilish immersed his bread in brine together with the other party? According to the opinion of Rabbi Yehuda, this would suffice to avoid the prohibition of interest, and Rav Naḥman says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rav Kahana said to Rav Zevid: It was not stated by Rav Naḥman that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, but rather it was stated that a single opinion is common to three Sages: Rabbi Yehuda; Rabban Shimon ben Gamliel; and Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. This does not establish the halakha in accordance with their statements, but on the contrary, they all hold one common opinion that is not accepted as the halakha.

The Gemara comments: This too stands to reason, as, if you do not say so, why did Rav Naḥman list them individually and say: The halakha is in accordance with the opinion of so-and-so, and the halakha is in accordance with the opinion of so-and-so? Instead let Rav Naḥman say simply: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as he is the most lenient of all of them, and their rulings can be derived from his. Since Rav Naḥman did not state this, it is reasonable to say that he was not issuing a ruling in accordance with their opinion, but simply clarifying that these three opinions are actually one.

§ Rav says: If one says to another: I am giving you a calf to fatten, and let us divide the profit between us when it is sold, and the surplus over one-third of its current value is your wages, meaning that they will split the profits up to one-third of the value of the calf, and any additional profits will belong exclusively to the one who fattened the animal and serve as his wages, this arrangement is permitted, because the one fattening the calf is compensated for his efforts, and there is therefore no interest on the part that is a loan. And Shmuel says: It is not permitted, because if there is no surplus over one-third and he goes home empty-handed, he will have worked for free, and this is considered interest. Rather, Shmuel says: The owner of the calf must set aside a dinar for the other, to compensate him for his efforts in the event that there is no surplus over one-third.

The Gemara asks: And does Rav hold that he is not required to set aside a dinar for him? But doesn’t Rav say a different way to structure such an arrangement, that the head of the calf is given to the fattener, i.e., they may divide most of the profits evenly, but the head of the calf is given as a supplement to the one who does the fattening? What, is it not that he said to him: The surplus over one-third is your wages, and according to Rav the calf’s owner must nevertheless also give him the head in case there is no surplus?

The Gemara refutes this: No, Rav was referring to a case where the owner of the calf said to him: Either he will receive the surplus over one-third, or the head of the calf will serve as wages to the fattener. Or if you wish, say instead: When Rav says that if the owner said to him: The surplus over one-third is your wages it is permitted, this was a case where the one fattening the calf already had his own animal to fatten, as people say in a common adage: Mix food for an ox, mix for oxen, meaning that since he already has to prepare food for one ox, it is not a big inconvenience and expense for him to add food for an additional ox, so the surplus over one-third is sufficient to compensate him.

The Gemara relates: Rav Elazar of Hagronya purchased an animal, and gave it to his sharecropper to fatten it, and gave him the head as his wages and gave him one-half of the profits. The sharecropper’s wife said to him: If you would have participated with him in the purchase of the animal he would have given you the tail also. The next time, the sharecropper went and purchased the calf with Rabbi Elazar, and Rabbi Elazar gave him one-half of the tail and then said to him: Let’s divide the head. The sharecropper said to him: Now will you not also give me as you did initially? Before, when I was not a partner in the animal but accepted it only in order to fatten it, you gave me the entire head. Now that I am a partner with you, are you going to give me only one-half of the head?

Rabbi Elazar said to him: Until now the money was mine, and had I not given you a little more value as compensation for your efforts, it would have appeared to be like interest. But now that we are partners, what can you say? That you must exert a little more effort than I do to take the animal in and out of the pasture? As people say in a common adage: An ordinary sharecropper subjugates himself to the owner to bring him pasture. Sharecroppers are accustomed to expending extra effort on behalf of the owner of the field. Therefore we are equal partners and divide everything.

The Sages taught: With regard to one who appraises an animal for another to raise, how long is the other obligated to care for it if they did not stipulate this explicitly? Sumakhos says: For female donkeys, eighteen months; for flocks of sheep or goats, twenty-four months. And if one of them comes to divide, i.e., if he wishes to sell the animal and divide the profits, within the time, i.e., before the time for taking care of it has ended, the other can prevent him from doing so, but the effort involved in the care of the animal for this year is not comparable to the care of another year.

The Gemara asks: With regard to the word but that was said here, what is it saying? It does not seem to belong in the statement. Rather, the text must be corrected as follows: Because the care of this year is not comparable to the care of another year. The profits are not necessarily divided evenly during the entire time of the animal’s growth, and therefore either party can insist that the contract be carried through to the end of the specified period.

It is taught in another baraita: With regard to one who appraises an animal for another to raise, for how long is the latter obligated to care for the offspring that are born to it? For a species of small animals, he is obligated to care for the offspring for thirty days, and for a species of large animals, fifty days. Rabbi Yosei says: For a species of small animals, he is obligated to care for the offspring for three months, as it requires a lot of care. The Gemara asks: What is the meaning of: A lot of care? It means that due to the fact that its teeth are thin, its food has to be cut up for it, which is not necessary for a species of large animals. From this point forward, the one raising the animal takes one-half of the offspring as his share, since one-half of the animal is his, and he takes one-half of one-half of the other’s share of the offspring, i.e., one-fourth of the total, as wages for caring for the animal and raising it.

The Gemara relates: Rav Menashya bar Gadda accepted an animal to raise, and of the offspring he took his one-half and one-half of the other’s one-half. This matter came before Abaye. Abaye said to Rav Menashya bar Gadda: Who divided it for you? Since he did this on his own, there is a concern that he may not have divided it fairly. And furthermore, this place is a place where it is customary for the one raising the animal to raise the offspring, and we learned in a mishna (69b): In a place where it is customary to raise the offspring, they should be raised by the one raising the mother, and not divided between them.

The Gemara relates: There were these two Samaritans who entered into a joint venture with each other. One of them went and divided the money without the knowledge of the other. They came for judgment before Rav Pappa. Rav Pappa said to the plaintiff: What difference is there, meaning: What did you lose? This is what Rav Naḥman said: Money is considered as though it were already divided. It is not viewed as a single sum.

The next year these same two purchased wine together, and the other one arose and divided the wine without the knowledge of the other. And again, they came for judgment before Rav Pappa. Rav Pappa said to the defendant: Who divided it for you? You did not act properly since you did not get your partner’s permission to divide the wine. The Samaritan said to him: I see that the Master pursues me in order to harass me, since last year, when we came with what appears to be essentially the same case, you gave a different ruling in favor of the other. Rav Pappa said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - א

אי רצה רב עיליש לקבל על עצמו בעסקא זו פלגא בהפסד, ויהיה נחשב החצי אצלו במלוה שהרי קיבל אחריות על חצי, יקבל בשכרו תרי תלתי באגר, והשישית ברווח, שהיא נוספת על ההלואה, היא שכרו על התעסקותו בחצי הפקדון של חבירו.

אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא זו של רבא שאמר במעשה עם בני רב עיליש, שמפרשים השטר או שהמתעסק יקבל לעצמו יותר ברווחים, או שישא המתעסק בפחות אחריות בשכר התעסקותו, קמיה דרב זביד מנהרדעא, ואמר לי שאין לפרש במעשה זה שרב עיליש היתה כוונתו להתנות על כזה שכר.

אלא, דלמא, רב עיליש - טובל עמו בציר הוה, והיה שכרו מנותן העסקה בטבילה זו שטובל פתו.

ואמר רב נחמן, הלכה כרבי יהודה, שטבילת ציר מספיקה להחשב שכר על עבודת המתעסק.

אמר ליה רב כהנא: לאו הלכתא כרבי יהודה אתמר. ^[27]

אלא, כולם התכוונו לאותה שיטה איתמר.

הכי נמי מסתברא שאין כוונת הגמרא שהלכה כרבי יהודה, אלא שרבי יהודה ורבי יוסי ברבי יהודה ורבן שמעון בן גמליאל, כולם בדרך אחת הלכו.

דאי לא תימא הכי, למה ליה למיחשב ולמימר: הלכה, הלכה, שהלכה גם כרבי יהודה וגם כרבי יוסי ברבי יהודה וגם כרשב"ג, לימא הלכה כרבי יהודה, דמיקל מכולהו, ומתיר בשכר של טבילת ציר, וכל שכן שמספיק שכר של מריטת הצמר או גללים, ולא היו צריכים לומר שהלכה כשלשתם.

ואם בכל זאת נאמר הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה והלכה כרשב"ג, כוונת הגמרא היא לומר, שכולם לשיטה אחת נתכוונו.

אמר רב: אם אמר נותן העסקה למתעסק, אנו נחלוק בהפסד וכן בשכר שהבהמה תשביח עד שליש מדמיה, ומותר שליש בשכרך, ובחלק שתשביח הבהמה יותר משליש דמיה תקבל לעצמך, ונמצא ששכרו במה שאינו חולק עם הנותן, בשבח היותר משליש שהשביחה הבהמה ^[28].

הרי זה מותר, ואין לחוש לאיסור ריבית.

ואף על פי שפעמים שלא תשביח הבהמה יותר משליש ולא ישתכר כלום, מכל מקום כיון שאם תשביח יותר משליש יקבל לעצמו השבח, הרי זה מותר ^[29].

ושמואל אמר: לא יתכן לומר כך, כי אם לא מצא המתעסק מותר שליש, אלא השביחה הבהמה רק עד שליש, יוצא שהוא ילך לביתו ריקן, ונמצא שלא השתכר כלום, ומה שעסק בחלק הנותן חנם, מחמת שהלוהו החצי, ויש כאן משום איסור ריבית.

אלא, אמר שמואל:

קוצץ לו דינר ^[30] בשכרו, כדי שיהיה למתעסק שכר בין ירויח ובין כשלא ירויח 30א .

ומקשינן: וכי סבר רב שאין קוצצין לו דינר, אלא מספיק שיקבל שכר אשר יהיה תלוי על הספק אם ירויח.

והאמר רב, אם נתן אדם עגל לחברו לפטמו, ויחלקו בשכרו בשוה, יטול המתעסק בשכרו ריש עגלא, לפטומא. שיטול המתעסק בפיטום את ראש העגל בשכר טרחתו [מלבד מחצית הרווח].

מאי לאו, מדובר באופן דאמר ליה הנותן למתעסק, מותר שליש בשכרך, וכיון שלא ברור שיגיע לו שכר, לכן צריך ליתן לו את ראש העגל כולו בשכרו, על הצד שהבהמה לא תשביח יותר משליש, כדי שיהיה לו שכר ודאי. ומוכח שסבר רב שצריך לקצוץ לו דינר.

ומתרצינן: לא באופן כזה אמר רב.

אלא באופן דקאמר ליה הנותן למפטם: יש לך ברירה לבחור בין שני סוגי תשלום עבור טרחתך: אי או שיהיה שכרך "מותר שליש". ובאופן זה לא ברור שיהיה לך שכר.

אי או שיהיה שכרך "ריש עגלא לפטומא". ובזה שכרך ברור וקצוב, שגם אם לא תשביח הבהמה שליש, תקבל בכל ענין את ראש העגלן.

נמצא, שלרב אין צריך ליתן למתעסק שכר ודאי, אלא מספיק ליתן לו אפילו ספק שכר כדי להמנע מאיסור ריבית.

איבעית אימא, לעולם יש לשלם למתעסק שכר ודאי, וזהו מה שאמר רב שצריך ליתן ראש העגל בשכר הפיטום.

וכי קאמר רב שאפילו שכר מסופק, של מותר שליש בשכרך, מותר, הוא כגון דאית ליה בהמה ^[31] למתעסק, שיש לו לטרוח בבהמותיו גם בלי עסקה זו 31א , ובשביל בהמה נוספת אין כאן עוד טורח.

דאמרי אינשי: גביל לתורא, בטורח שמגבל שעורים לפני שור אחד, גביל לתורי, ^[32] יכול לגבל בלי תוספת טורח עבור שני שוורים.

רבי אלעזר מהגרוניא זבין קנה בהמה, ולא רצה לטרוח בה בעצמו, אלא ליתנה לאדם אחר שיטרח בה בתורת עסקה.

ויהיב ליה לאריסיה נתנו לאריסו בעסקא, שהוא יפטמו ויחלקו שניהם בשבח.

מפטים ליה, פיטמו האריס, ויהיב ליה רישיה באגריה, את ראש הבהמה כולו נתן לאריס, בשכר שטרח בחלק הפקדון של רבי אלעזר.

וכמו כן יהיב נתן רבי אלעזר, פלגא רווחא לאריס, כיון שחצי הבהמה בתורת מלוה היא אצלו, והריוח מגיע לו כאילו היתה הבהמה של האריס.

רצתה אשתו של האריס שירויח יותר, אמרה ליה דביתהו, אשתו של האריס, לבעלה: אי משתתפת בהדיה, אם היית משתתף עם רבי אלעזר בקניית הבהמה, וחצי הבהמה היתה שלך, בבעלות גמורה כשותף, ולא בתורת מלוה, יהיב לך רבי אלעזר נמי אליתא, את כל האליה, בחלקך ^[33].

אזל האריס, זבין בהדיה, קנה עם רבי אלעזר בהמה אחרת בשותפות גמורה. והיה האריס טורח בחלקו ובחלק רבי אלעזר. וכשבאו לחלוק ברווחים, פליג ליה רבי אלעזר מאליתא, כמו שחלקו את כל הבהמה.

אמר ליה רבי אלעזר: תא נפלגיה לרישא, ותקח את חלקך המגיע לך, שהוא חצי הראש.

אמר ליה האריס: השתא, כמעיקרא נמי לא! נמצא שעתה, כאשר נעשיתי שותף בבהמה, נעשה שכרי גרוע ממה שהיה לי בעבר, כשהייתי מקבל עיסקא גרידא.

אמר ליה רבי אלעזר, אמת הדבר שאיני צריך לשלם לך עכשיו שכר אפילו כבתחילה.

כי עד האידנא, זוזי של חלק הפקדון, דידי הוו, ואתה טרחת במעות שלי. אי לא הוה יהיבנא לך טפי פורתא על חלק הרווחים שמגיע לך מכח המלוה שלך, היה נראה שאתה טורח בחלק הפקדון שלי בשכר מה שהלויתי לך, ואסור, משום מיחזי כריבית.

אבל השתא, שהשתתפת אתי בקנית הבהמה, אין כאן שום מלוה, ואין לחוש לריבית, אלא שותפי אנן.

מאי קאמרת, טרחנא טפי פורתא, ומגיע לך שכר במה שאתה טורח בחצי שלך להכניס ולהוציא יחד עם החצי שלך, וכדין כל פועל, ^[34] איני צריך לשלם לך מעט שכר זה, כיון שאתה אריס שלי בשדותי.

וכמו שאמרי אינשי: סתם אריסא, למרי ארעא קמשעבד נפשיה לאתויי ליה רעיא, וכמו שסתם אריס מביא מרעה לצאן חינם, כך פה שכר מועט על תוספת הטרחה שלך בחלקי, איני צריך לשלם.

תנו רבנן: אדם שקיבל מעות מחבירו להתעסק בהם, עד מתי מתקיימת העסקה ביניהם? השם בהמה לחבירו, שיעסוק בה ויהיו חצי הרווחים למתעסק, וגם חצי מהאחריות עליו, עד מתי חייב לטפל בה, ואינו יכול לומר לנותן איני רוצה להתעסק בה יותר ^[35].

סומכוס אומר: באתונות שמונה עשר חדש, בגודרות שהם בהמה דקה וטיפולה מרובה יותר, כ"ד חודש.

ואם בא המתעסק לחלוק בתוך זמנו, כשעדיין לא עברו י"ח או כ"ד חודש, חברו מעכב עליו מלחלוק עד שיגיע הזמן.

אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו הראשונה לטיפולה של שנה אחרת.

ומקשינן: מאי "אבל" דקאמר!? אדרבה זהו הטעם שמעכב בעל הבהמה על המתעסק מלחלוק. ומלשון "אבל", משמע שבאים לסייג את הדין הקודם.

ומתרצינן: אלא, טעם הדין שהמתעסק אינו יכול לבטל את העסקה קודם סיום זמנה, לפי שאינו דומה טיפולה של שנה זו הראשונה לטיפולה של שנה אחרת. וכיון שמנהג המדינה שהמקבלים מטפלים עד זמן זה, אינו יכול להפסיק קודם לכן.

תניא אידך, שהנידון עד מתי מחוייב להתעסק לא מדובר על הבהמה עצמה שקיבל, אלא על הוולדות שנולדו ממנה, לפי ששנינו: השם בהמה לחבירו והולידה, עד מתי חייב המתעסק לטפל בוולדות, שהרי חצי הוולדות שייכים לנותן העסקה מרווחי חלק הפקדון, והמקבל אינו רוצה להתעסק בחצי זה שאינו מרויח ממנו כלום.

בדקה ל' יום ובגסה נ' יום, כמו שמצאנו שהתורה הטילה על הישראל לטפל בבכור לפני שמוסרו לכהן, כך הוא הטיפול של ל' יום ונ' יום הוא חלק מהעסקה לפני שמוסר את הוולדות לבעלים.

רבי יוסי אומר: בדקה, ג' חודשים, מפני שטיפולה מרובה.

ודנה הגמרא: מאי טיפולה מרובה?

מפני ששיניה דקות, ואינה יודעת לאכול לבדה, וצריכה לאמה ולאדם שיטפל בה.

מכאן ואילך, שעבר זמן זה שהיה צריך לטפל בוולדות עבור הנותן, נוטל המתעסק לעצמו בוולדות, מחצה שלו, שהרי החצי מגיע לו, שהרויח מחצי המלוה של העסקה, וחצי מחצה בשל חבירו. ועוד רבע מקבל המתעסק שהוא החצי מחלק חבירו, כיון שאנו רואים את חלק חבירו שהוא מתעסק בו מעבר לזמן העסקה הקודמת, כעסקה חדשה ויש לחלק את החצי של בעל הבית רבע למתעסק ורבע לבעל הבית ^[36].

רב מנשיא בר גדא היה עוסק בבהמה בעיסקה, והולידה וולדות.

שקל, נטל מחצה שלו ברווחים שהגיעו מהוולדות, כיון שחצי הבהמה היתה מלוה, מגיע למתעסק חצי הוולדות רווחי המלוה, ובנוסף לזה וחצי מחצה בשל חבירו, לקח עוד רבע מתוך החצי שהרויח הפקדון של בעל הבית, כיון שעכשיו עוסק בחצי זה של בעל הבית בתורת עיסקה, ומגיע רבע לו ורבע לחבירו.

אתא לקמיה דאביי לברר אם נהג כדין,

אמר ליה אביי: מאן פלג לך!? וכיון שחלקת בעצמך בלי שומה, ואולי היה מגיע לחלק חברך יותר, השומה בטלה ^[37], והעסקה של הבהמה הראשונה נמשכת, וממילא מגיע לו רק חצי מהוולדות, ומהרווחים של הוולדות כדין, העסקה של הבהמה ^[38].

ועוד טעם למה לא מגיע לך ברווחים יותר מחצי, שהרי מקום שנהגו לגדל הוא, ותנן, מקום שנהגו לגדל, יגדילו. ועדיין לא הגיע כלל זמן החלוקה, שהרי מדין העסקה הקודמת, עדיין מחובתך לגדל את הוולדות.

מעשה בהנהו תרי כותאי, כותים, דעבוד עסקא של שותפות בהדי הדדי.

אזיל חד מינייהו, רצה האחד מהם לסיים את השותפות ביניהם. פליג זוזי, חילק לשניים את מעות השותפות בלא דעתיה דחבריה, ונטל את מחצית המעות לעצמו.

אתו לקמיה דרב פפא, שיפסוק להם, האם החלוקה בטלה, מאחר ונעשתה בלא דעת השותף, או שהיא קיימת.

אמר ליה רב פפא למי שטען נגד החלוקה: מאי נפקא מינה לך במה שחלק שותפך לבדו? והרי הכי אמר רב נחמן: זוזי, כמאן דפליגי דמו.

כיון שהמעות קיימות בעין, הרי הן כאילו הן חלוקות בין שניכם, כי אין צורך בשומה כדי לחלוק מעות [כמו בשאר חפצים], אךא כל אחד מהשותפים יכול ליטול את מעותיו, בלי צורך בשומה.

לשנה אחרת, עשו ביניהם שוב עסק בשותפות, וזבון חמרא קנו שניהם יין בהדי הדדי, בשותפות ביחד כדי למוכרו במחיר יקר.

קם אידך, השני, שבשנה הקודמת טען אצל רב פפא נגד חלוקת השותפות שלא בשומה, ועתה הוא לא רצה עוד את השותפות ביין, פליג ליה, חלק את היין לשניים, בלא דעתיה דחבריה. אתו שוב לקמיה דרב פפא לדין, כשהחולק את הכסף בשנה הקודמת טוען עתה נגד חלוקת היין שלא בשומה.

אמר ליה רב פפא למי שחלק את היין לעצמו: מאן פלג לך!? מי הוא הבר סמכא שחלק לך את היין!? אולי לא היתה השומה שלך כראוי, והרי היא בטלה.

אמר ליה אותו שותף שחלק עתה את היין, ובשנה החולפת טען נגד חלוקה שכזאת: קא חזינא רואה אני, דבתר דידיה ^[39] קא אתי מר! נוכח אני לדעת כי אתה פוסק תמיד לטובת זה שכנגדי. כיון שכבר פעמיים פסקת לטובתו, בשנה שעברה, כשהוא חלק המעות לבדו, פסקת שחלוקתו חלוקה, ואילו השנה, כשאני חלקתי את היין לבדי, פסקת שהדין עמו, וחלוקתי בטלה.

הערות

^[27] להלכה הביאו התוס' מחלוקת, דעת ר"ת שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, והקשו עליו מרב ושמואל לקמן שדווקא קציצת דינר או ראש עגל נחשבים שכר, אבל גללים אינם מספיקים להיות שכר למתעסק, והביאו ר"ח שהסיק שהלכה כרבי שמעון שיש לשלם שכר גמור.

^[28] הרמב"ם פירש מותר שליש באופן אחר מרש"י, שבכל הרווחים שיהיו יטול המתעסק שליש, דהיינו שמיד כשיהיה רווח מקבל שליש, ודלא כמו שכתב רש"י שבשליש הראשון חולקים בשווה. ואין למתעסק ממנו שום שכר, ולכאו' יש להקשות על הרמב"ם שהרי שיעור זה של שליש ריוח הוא שכר מושלם למתעסק, כמו שמצאנו שלרמב"ם שני שליש בשכר הוא שכר מושלם כמו פועל בטל. שאפילו כשלא סכמו מראש על שום שכר יכול לשלם לו כפועל או שני שליש, וא"כ מה החידוש פה שביש לו עסק אחר אפשר לשלם מותר שליש, הלא גם בלי עסק אחר אפשר לשלם כך. ותי' הש"ך שהרמב"ם לשיטתו שבכל שני שליש שנאמר באין לו עסק אחר על המתעסק לבחור אם מעדיף יותר שכר או פחות באחריות, וכאן החידוש שביש לו עסק אחר נחשב מספיק שכר מה שהנותן מחליט שיהיה שכרו בשני שליש רווח או בשליש אחריות ועי"ל שהרי הרמב"ם סבר שמותר שליש ל"ד שליש מן הריוח אלא גם עשירית ברווח, וזה ודאי לא שכר מושלם כפועל, א"כ דווקא במקום שיש עסק אחר או קצץ מראש מועיל עשירית ברווח.

^[29] בתוס' הקשו שהלא יש כאן צד אחד בריבית, שעל הצד שלא תשביח הבהמה לא יקבל שום שכר, ובאופן זה אף רבי יהודה לא אמר צד אחד בריבית מואם כיון שאין ביד לוה או מלוה לגרום שיהיה ריבית או לא, ותירצו שכיון שמצוי שיש רווח יותר משליש, ויהיה בזה שכר למתעסק, לכן הקלו חכמים, וכ"כ לעיל גבי ביצים מוזרות. ולכאו' לפי הרמב"ם הנ"ל לא קשה שמיד ברווח הראשון מגיע למתעסק שליש.

^[30] הרמב"ם והטור שניהם למדו שאם קצץ הנותן עם המתעסק בתחלת העסקה ששכרו דינר מותר, והטור למד כך מדברי שמואל קוצץ לו דינר, וסבר שמדובר שקצצו בתחלת העסקה, ולכן א"צ שכר כפועל או שני שליש. וסבר הטור ששמולא לא דיבר ביש לו בהמה אחרת, כיון שאז גם אם לא קצצו מראש מספיק דינר. אבל הרמב"ם למד שקוצץ דינר של שמואל מדובר ביש בהמה אחרת, והו אלמד דין זה שבאין בהמה אחרת אם קצצו מראש מספיק דינר, מדברי רב ריש עגלא לפטומא וכתי' א' לקמן שאין לו בהמה אחרת. 30א. 30א. מלשון הרמב"ם נראה שאפילו פחות מדינר מועיל, ואפילו כל שהוא מספיק, אבל בשו"ת בית דוד כתב שצריך דווקא דינר כדי שיהיה שכר הניכר.

^[31] הרי"ף והרא"ש שסברו קציצת דינר מועילה דווקא ביש בהמה אחרת, אבל באין בהמה אחרת אפילו קצצו מראש לא מועיל דינר אלא שכר כפועל או שני שליש. פסקו כתירוץ זה ולמדו שבדווקא נאמר שאם יש בהמה מספיק לרב מותר שליש ולשמואל דינר, ובאין בהמה אין חילוק בין קציצה מראש לבסוף לעולם ישלם כפועל או שני שליש ברווח או שליש בהפסד. והרמב"ם למד שאמנם רואים פה שביש בהמה אחרת מספיק דינר אבל אין להוציא מזה שאם קצצו מראש לא יועיל דינר. אלא הוא סבר שאם קצצו מראש מספיק דינר, והשומות של שני שליש ופועל בטל נאמרו באופן שלא קצצו מראש, אלא באמצע או בסוף רוצים להמנע מריבית. 31א. מדברי רש"י נראה שדווקא אם יש לו בהמה דהיינו אותו עסק לעצמו כמו מה שקיבל להתעסק, אז הקלו בשכר פחות והטעם כיון שאינו טורח יותר. ומלשון הרי"ף יש ללמוד שבכל עסק אחר שיש לו, וטעם הקולא כיון שאין המתעסק צריך לעזוב עבודתו הקודמת, ולכן הקלו שא"צ לשלם כפועל.

^[32] הקשו התוס' שא"כ בכל עסקה נאמר סברא זו, שהמתעסק טורח ממילא בחצי ההלואה הנחשב כשלו, ולא יחשב תוספת טרחה מה שטורח בחצי הפקדון של חבירו, ותירצו שאם אין למתעסק בהמה אחרת אלא זו, א"כ בהמה של שותפות כ"א צריך לטרוח ביומו, ואם בכ"ז המתעסק טורח כל יום מגיע לו שכר עבור הימים שהיה על הנותן לטרוח בעצמו.

^[33] בתוס' הקשו על דעתה של אשת האריס שהרי מתחלה כשהיתה הבהמה כולה של רבי אלעזר קיבל האריס את כל הראש, ועכשיו שטורח בחצי בהמה של ר"א יקבל את כל החצי. וביאר מהר"ם שתוס' סברו שבאותו חצי של ר"א הרי האריס טורח בעסקה רבע מלוה ורבע פקדון, וכשם שבתחילה כשהיה עסקה על כל הבהמה קיבל כל הראש, עכשיו שיש עסקה בחצי בהמה מגיע לו חצי הראש, ועוד הקשו על תשובת ר"א השתא שותפי אנן הלא יש כאן עסקה בחצי של כ"א ומגיע לאריס שכר כדי שלא יהיה עוסק ברבע הפקדון תמורת רבע המלוה שבידו, ויראה ריבית. ובתירוצם חזרו בהם התוס' שאין החצי של ר"א אצל האריס בתורת עסקה, אלא שותפים גמורים הם והחצי של ר"א כל רווחיו מגיעים לר"א. ולכן סברה אשת האריס שכיון שטורח בחלקו של ר"א חנם בלי לקבל אפילו רבע מן הרווחים, לכל הפחות יתן לו את האליה בשכרו. ומיושב גם למה ר"א לא חשש לריבית כיון שלא היתה כאן שום מלוה. אלא הגיע לאריס שכר טרחא מועט, וכיון שהוא אריס גם זה לא צ ריך לשלם לו כמבואר בגמרא. וכ"כ הרי"ף והרמ"א שכתב שותפות אינה בתורת עסקה כאשר האחד מתעסק בשני החלקים, ובטעם הדבר י"ל שכ"מ שתקנו חכמים עסקה הוא כדי שיעסוק בחלק חבירו היטב, לכן תקנו שירויח מן החצי ע"י שיהיה אצלו בתורת מלוה. אבל באופן שהחצי שלו, בלא"ה יתעסק בזה היטב, ולכן לא תקנו כאן מלוה, וממילא אין חשש ריבית. אבל מהרמב"ם פ"ו משותפים ה"א נראה שבכל שותפות החצי של השותף שאינו עוסק. ה"ז אצל המתעסק בתורת עסקה, ודינו של המתסעק לקבל שלושת רבעי הרווח, החצי שלו ועוד רבע משל חבירו, והשותף האחר מקבל רבע מן הרווחים.

^[34] תירוץ הגמרא לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל שבשותפות יש עסקה על חלק השותף שאינו מתעסק, שמדובר שהאריס היו לו בהמות אחרות משל עצמו, ובאופן כזה לא מגיע לו אלא שכר מועט כדינר, וכמו שנקטו רב ושמואל לעיל שביש לו בהמות אחרות מספיק שכר מועט, ובמקום שהמתעסק הוא אריסו של בעל הבית כמו פה, אינו מחוייב לתת לו אפילו שכר מועט כיון שהאריס משועבד לבעל הבית ודרכו לעשות לו חנם, וממילא אין חשש ריבית בזה שלא נחשב עובד חנם תמורת חלק המלוה שהרי זה כאילו שלמו לו אלא שאריס אינו מקבל מעט שכר זה. ובלח"מ תירץ באופן אחר שלעולם אין לאריס בהמות משלו, אבל מכיון שממילא עוסק בחצי שלו נחשב מה שעוסק בחצי השני שהוא בתורת עיסקא, כאדם שיש לו בהמות אחרות מחמת החצי שלו. ואף על פי שבתוס' ד"ה דאמרי אינשי כתבו שאין להחשיב המתעסק כיש לו בהמות אחרות מחמת חצי המלוה, יש לחלק בפשטות שדווקא שם החצי מלווה אינו שלו בבעלות גמורה אלא מלווה בידו לענין שהרווחים מגיעים אליו, לכן אמרו התוס' שם שכל אחד צריך לעסוק ביום אחר. משא"כ פה שיש חצי שהוא שותף לגביו וחצי הקרן שלו ממש בבעלות גמורה, באופן כזה בלאו הכי מטפל בה בכל יום, וה"ז נחשב כיש לו בהמה אחרת שמגיע לו שכר מועט. ובאריס גם מזה נפטר.

^[35] לפי הפירוש הפשוט ברש"י הסוגיה מדברת באופן שהמתעסק אינו רוצה לטפל, מאחר ושנה שניה דורשת טיפול רב יותר מאחר וזקוקה ליותר מזונות. ועוד הביא ירוש אחר שבעל הבהמה הוא הרוצה להפסיק את העסקה מאחר ובשנה השניה אין הרבה טורח להכניס ולהוציא כיון שהבהמה כבר גדולה. והמתעסק מעכב עליו שמגיע לו להמשיך בעסקה ולעבוד בשנה זו פחות, והקשה על זה רש"י מלשון חייב לטפל, משמע שמדובר על המתעסק.

^[36] לענין עמל ומזון מבואר ברש"י שא"צ לשלם למתעסק, מאחר והחצי של הוולדות הוא קרן גמור אצל המתעסק ולא רק מלוה, ובאופן כזה אנו אומרים שבלאו הכי מטפל בשל עצמו כל יום, ואין כמעט עוד תוספת טורח ומזון מה שמוסיף לטרוח עבור הרבע פקדון של חבירו (וכמו שכתבנו לעיל בשם הלח"מ). ולפי הרמב"ם שביארנו מסקנת הגמרא גבי ר"א מהגרוניא שמדובר שהחצי שלו, ובחצי של חבירו הרי הוא טורח בתורת עסקה, ובכ"ז הוצרכו לומר שמדובר דווקא באריס ולכן א"צ לשלם את התוספת טורח, א"כ כאן שמדובר בסתם אדם שאינו אריס, יחלוק על דברי רש"י ויסבור שיש לשלם עמל ומזון, וכ"כ הריטב"א.

^[37] ברמב"ן ביאר לפי שיטת רש"י שכיון שדינו לשום ואח"כ להתנות שיורד בתורת עסקה, עכשיו שהשומה בטלה בטל גם התנאי, וכשלא התנה לפי רש"י העסקה הקודמת נמשכת ומגיע לו רק חצי, משא"כ לפי התוס' אין דין להתנות אלא אפשר לחלוק בלי להתנות, ובהגיע הזמן גם בלי לחלוק כבר מגיע לו שלושת רבעי הרווחים, מדין העסקה החדשה בחצי של בעל הבית, וקו' הגמרא רק על עצם החלוקה שי שלברר אם נעשתה חלוקה צודקת או לא.

^[38] מבואר ברמב"ן שלפי פירוש זה של רש"י כל אחד מן הטעמים בגמרא יש בו סיבה גמורה לבטל את החלוקה, ולומר שלא מגיע למתעסק יותר מחצי, אולם לתוס' מאחר וסברו שא"צ להתנות על חלוקה אלא בהגיע הזמן יש חלוקה, והרי המתעסק עובד בחצי חברו בעסקה, א"כ הטעה הראשונה של הגמרא מאן פלג לך באה לומר שיש לבדוק אם החלוקה נכונה אבל לעולם מגיע למתעסק ג' רבעים מזמן שצריך לחלוק, והטענה השניה שבכלל לא מגיע למתעסק יותר מחצי כיון שמנהג המקום להמשיך ולגדל את הוולדות. דהיינו שתמשך העסקה הקודמת עד שיגדילו וחלקו חצי כבתחילה.

^[39] לגירסא זו הכוונה דידיה לטובת האחר, ולגירסא דידי הכוונה שאתה פוסק כנגדי.

אי פלגא [או חצי ] בהפסד תרי תילתי באגר [ושני שליש בשכר].

אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי הלכה זו לפני] רב זביד מנהרדעא, ואמר לי: מהיכן יודעים אנו שמה שנכתב בשטר כלל את כל פרטי העיסקה? דלמא [שמא] רב עיליש טובל עמו בציר הוה [היה], והרי אמרנו שלשיטת ר' יהודה אם הפועל נהנה משהו מהעבודה, אפילו טובל עמו בציר דיו בכך כדי להוציא עיסקת שותפות מחשש ריבית. ואמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה! אמר ליה [לו] רב כהנא: לאו הלכתא איתמר [לא הלכה כר' יהודה נאמר] אלא שיטה איתמר [נאמרה].

כלומר, רב נחמן בכלל לא קבע הלכה כדברי ר' יהודה אלא אמר שיש שיטה אחת המשותפת לר' יהודה, ולר' יוסי בר' יהודה ולרבן שמעון בן גמליאל, ואין בכך משום קביעת הלכה כמותם, אלא להיפך — שכל אלה הם שיטה אחת, שאינה כהלכה. ומעירים, הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] — למה ליה למיחשב ולמימר [לו למנות ולומר] הלכה כפלוני הלכה כפלוני? במקום זה לימא [שיאמר] רק הלכה כר' יהודה שהוא מיקל מכולהו [מכולם], ובכלל דבריו דבריהם. ולכן, מסתבר שלא רצה לפסוק כמותם אלא רק לצרף את הדעות הללו לשיטה אחת.

אמר רב: אם אמר לחבירו הרי אני נותן לך עגל לפטם, ונחלק את הרווח בינינו כשימכר, ומותר שליש — אם יהיה מחיר העגל אחר כך יותר משליש ממה שהוא שווה כעת, הרי כל המותר בשכרך — דבר זה מותר, משום שמתברר שהמגדל מקבל יותר ממחצית ואין זו ריבית. ושמואל אמר: אינו כן, שהרי אם לא מצא מותר שליש, כשיתברר שהעגל לא התפטם כל כך, וכי ילך לביתו ריקן, ונמצא שהיה זה הסכם של ריבית! אלא אמר שמואל: קוצץ לו דינר, כלומר, קובע לו נוסף לזה שכר של דינר עבור טרחתו, ובשאר יתחלקו.

ושואלים: והאם סבר רב אין קוצצין לו דינר? והאמר [הרי אמר] רב דרך אחרת לעשות זאת: ריש עגלא לפטומא [ראש העגל נותנים למפטם], כלומר, שמתחלקים בשווה ברווח, אבל ראש העגל ניתן כתוספת לאיש המפטם. מאי לאו [האם לא] כשאמר ליה [לו] גם כן מותר שליש בשכרך?

ודוחים: לא, רב אמר דקאמר ליה [שאמר לו]: אי [או] שאתה מקבל מותר שליש, אי [או] שאתה מקבל את ריש עגלא לפטומא [ראש העגל לפטם]. איבעית אימא [אם תרצה אמור] דחיה אחרת: כי קאמר [כאשר אמר] רב שאם אמר לו מותר שליש בשכרך מותר — הרי זה כגון דאית ליה [שיש לו] למפטם כבר בהמה לדידיה [משלו] דאמרי אינשי [שאומרים אנשים] בפגם מקובל: גביל לתורא גביל לתורי [בלול מאכל לשור, בלול מאכל לשוורים], כלומר, כיון שבין כה וכה צריך להכין אוכל עבור שור אחד, אם מוסיף מזון לשור נוסף אין זו טירחה והוצאה מרובה, ולכן די לו במותר שליש בלבד.

מסופר: ר' אלעזר מהגרוניא זבין [היה קונה] בהמה ויהיב ליה לאריסיה מפטים ליה, ויהיב ליה רישא באגריה, ויהיב פלגא רווחא [ונותן לו לאריסו לפטם אותה, והיה נותן לו את הראש בשכרו ונותן חצי הרווח]. אמרה ליה דביתהו [לו אשתו של האריס]: אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי אליתא [אם היית משתתף עמו בקנית הבהמה היה נותן לך גם כן את האלייה], וכך עשה האריס. אזל זבין בהדיה [הלך וקנה יחד אתו], פליג ליה מאליתא [חלק לו חצי מהאלייה]. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: תא נפלגיה לרישא [הבה ונחלוק את הראש] אמר ליה [לו] האריס: השתא כמעיקרא נמי לא [עכשיו גם כן לא כמו קודם]? הרי קודם כשלא הייתי שותף בבהמה, ורק קבלתיה לפטום היית נותן לי את כל הראש, ועכשיו אקבל רק מחציתו?

ענה לו: עד האידנא זוזי דידי הוו [עכשיו הכספים היו שלי], אי [אם] לא הוה יהיבנא [הייתי נותן] לך טפי פורתא [מעט יותר] — מיחזי [היה זה נראה] כרבית, השתא שותפי אנן [עכשיו שותפים אנחנו], מאי קאמרת טרחנא טפי פורתא [מה אומר אתה שאתה טורח קצת יותר] להכניס ולהוציא את הבהמה למרעה (שהרי בשכר המזונות מתחלקים עכשיו שניהם כשותפים), הרי אמרי אינשי [אומרים אנשים] בפתגם מקובל: סתם אריסא למרי ארעא קמשעבד נפשיה לאתויי ליה רעיא [אריס משעבד עצמו לבעל הקרקע להביא לו מרעה], ואם כן אנו שותפים שווים ומתחלקים בכל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: השם בהמה לחבירו לגדלה, עד מתי חייב לטפל בה אם לא הסכימו על כך במפורש? סומכוס אומר: באתונות שמונה עשר חדש, בגודרות (בצאן) עשרים וארבעה חדש. ואם בא אחד מהם לחלוק בתוך זמנו, שרוצה למכור ולהתחלק ברווחים שנוצרו בינתיים — חברו מעכב עליו, שיכול לומר שסתם הסכם זה הוא לתקופה ארוכה יותר. אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת.

ושואלים: "אבל" שאמר כאן מאי קאמר [מה אמר, מה פירושו]? אלא יש לתקן את הלשון כך: לפי שאינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת וכיון שיש שינוי בעבודה ובטיפול, אין דרך לחלק את הרווחים בדיוק בשווה במשך הזמן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: השם בהמה לחבירו, עד מתי חייב לטפל בולדות שנולדו לה? בבהמה דקה — שלשים יום, ובגסה — חמשים יום. ר' יוסי אומר: בדקה שלשה חדשים, מפני שטיפולה מרובה. ושואלים: מאי [מה] פירוש "טיפולה מרובה" — מפני ששיניה דקות (קטנות) וצריכים לחתוך בשבילה אוכל, מה שאין כן בבהמה גסה. מכאן ואילך לאחר זמן זה נוטל המגדל מחצה מן הוולדות בחלק שלו, שהרי חצי הבהמה היא שלו, וחצי מחצה בשל חבירו בשכר טיפול וגידול.

מסופר: רב מנשיא בר גדא קיבל לגדל בהמה, והוולדות שקל [לקח] מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] אביי. אמר ליה [לו]: מאן פלג [מי חילק] לך? וכיון שעשית רק מדעת עצמך — שמא לא חילקת כהוגן. ועוד: מקום שנהגו לגדל ולדות הוא מקומנו, ותנן [שנינו במשנה]: מקום שנהגו לגדל — יגדילו, ולא יחלקו בינתים.

מסופר: הנהו תרי כותאי דעבוד [אותם שני כותים, שומרונים, שעשו] עסקא של שותפות בהדי הדדי [זה עם זה]. אזיל חד מנייהו פליג זוזי [הלך אחד מהם וחלק את כסף השותפים] בלא דעתיה דחבריה [דעתו של חבירו]. אתו לקמיה [באו לדין לפני] רב פפא. אמר ליה [לו] רב פפא לתובע: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה], כלומר, מה קרה כאן ומה הפסדת? הכי [כך] אמר רב נחמן: זוזי כמאן דפליגי דמו [הכספים כמחולקים הם נחשבים], ולא כסכום אחד.

לשנה אחרת זבון חמרא בהדי הדדי [קנו שני אלה יין יחד], קם אידך פליג ליה [עמד האחד וחלק] בלא דעתיה דחבריה [דעתו של חבירו], ושוב אתו לקמיה [באו לדין לפני] רב פפא. אמר ליה [לו] רב פפא: מאן פלג [מי חילק] לך? כלומר, לא עשית כשורה, שהרי לא קבלת רשות מחברך לחלוק! אמר ליה [לו] אותו כותי: קא חזינא דבתר דידי קא אתי מר [רואה אני שאחריי הולך אדוני] כדי להציק לי, שהרי גם בשנה שעברה, כשלכאורה היה אותו מקרה גם בשנה שעברה, אמרת נימוק אחר — כדי להצדיק אותו, ועכשיו אתה משנה את שיטתך ושוב אתה מצדיק אותו! אמר רב פפא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאן פלג לך. פרש"י ז"ל מי שם לך שמא לא נישומה יפה פי' לפירושו שמא שוה היתה יותר ממה ששמתה אותה ליטול בשבח של אחר כן וכיון שהשומא בטלה לא תטול כלום דהיה לך להתנות בב"ד כענין ששנינו ראו מה שהניח לי אבא וכו' וכיון דליתא לשומא לא מצי לאתנויי ועוד נהגו לגדל הוה ואין לך ותרי טעמא לאי פטורי לאידך לגמרי קאמר וכך כתב הר' משה ז"ל שאם לא שם והתנה בשלשה אין לו בשכר כלום.
וחכמי הצרפתים ז"ל מפרשים שנטל מקצת ולדות לעצמו ושבחו ולא הודה לו בחלוקה אבל נוטל הוא בשבח כולם חצי מחצה בשל חבירו דהינו בריתא מכאן ואילך נוטל וכו' ותרי טעמא דקאמר חד לבטולי חלוקה וחד למפטריה לבעל הבית לגמרי, וטעמא דמילתא כיון דעסקא הוה מעיקרא לא בעי לאתנויי עלה דלמחצה שכר אתיהיב, ולא דמי לאחין השותפין.
ובירושלמי (ה"ד) ראיתי כן יתר מכאן חלקו של בע"ה והשום עליו הכל כמנהג המדינה פי' דהיינו דקתני בגמרא דילן מכאן ואילך נוטל והכל כמנהג המדינה דקתני שאם נהגו לגדל ולהתעסק יותר יגדלו ויתעסקו ובעו התם מהו חלקו של בעל הבית והשום עליו בר נש יהיב לחבריה מאה דינרין עבדין עשרין אהין נסיב פלגא ואהין נסיב פלגא של בע"ה איתעבדי עלון קרן בר נש לא עבדין כן אלא נסבון ויהבין נסבון ויהבין ובסופא אינון פלגין משמע מהאי נישנא דמנפשיהו נעשין קרן בלא תנאי כלל לא בפני שנים במעות ולא בפני שלשה בדברים הצריכין שומא אלא שבני אדם אין נוהגין לחוש לכך אלא נושאין ונותנין עד שחולקין בסוף הכל בתורת ריוח:

הגודרות כ"ד חדש. פירש רש"י ז"ל, גדרות צאן. והראב"ד ז"ל גריס גודריות, והם סוסיות או פרדות, ונראין דבריו, דבתוספתא (פ"ה ה"ד) שאני לה הכי, השם בהמה טמאה לחברו עד מתי חייב לטפל בה, סומכוס אומר באתונות (י"ב) [י"ח] חדש ובגודריות כ"ד חדש, אלמא כלה בבהמה טמאה איירי. ונראה שהרב גורס (כן השם בהמה) [בגמרין השם בהמה טמאה – ש"מ], וכן כתובה בפירושיו.

אמר (רבא) [רב פפא] האי ודאי צריך לאודועי. יש מי שלמד מכאן, למי שדן מרצונו בפני בית דין ואמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני, אין שומעין לו, דהכא הוא דקאמר רב פפא שצריך להודיעו משום דיינא שלא יוציא לעז עליו הואיל ויש כעין אמתלא, הא בעלמא אין כותבין אלא במי שכפאהו ודן בעירו, וכדאמרינן בסנהדרין (לא, ב). ויש אומרים שאין מכאן ראיה שהרי הוא מתלונן הוה ולא שואל לכתוב לו מאיזה טעם, אלא רב פפא הוא דאמר ליה מנפשיה כדי לנקות עצמו, ועוד שאפילו כשכותבין לו אין כותבין לו מטעם פלוני ומראיה פלונית חייבנוהו כמו שעשה רב פפא לזה, אלא הטענות בלבד שטוען כותבין לו, פלוני טען כך ופלוני טען כך ומתוך כך חייבנו פלוני, ובית דין שבמקום הועד ידעו אם חייבוהו כדין אם לאו. ומכל מקום הדין אמת, שלא לחנם אמרוה שם גבי מי שכפאוהו ודן בעירו, אלא לומר דדוקא במי שטען בב"ד הגדול אזילנא וכפאוהו ודן בעירו. ואף ר"ת ז"ל כן כתב, שאין כותבין אלא למי שכפאוהו ודן בעירו אבל לאיניש אחרינא לא.

שכר זה שפוסק עמו כל אחד לפי שטרח כתבו גדולי הפוסקים שצריך לפסקו עליו בכל יום עד שישלמו ימי השותפות לא שיפסוק לו שכר מועט לכל הזמן ואם רצה לפסוק לכל הזמן פוסקין על הדרך שביארנו במשנה שיטול המתעסק שני שלישים בריוח ויקבל עליו החצי בהפסד או שיטול החצי בריוח ויקבל עליו שליש בהפסד ומ"מ דוקא בסחורה שנעשה עליה חנוני שמתבטל מאומנותו לגמרי וכל עסקו אינו אלא בזה וכמו שאמרו המושיב את חברו בחנות למחצה שכר אם היה אמן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו שולטות על החנות בשעה שמתעסק באומנותו אבל מי שיש לו עסק כזה ואינו מתבטל כל כך דיו בשכר מועט וכל שהתנה עמו לשכר אפילו מועט ואפילו לכל ימי התעסקותו וכן אפי' לא היה לו עסק כזה אלא שמ"מ אין זה המסור לו דבר שיצטרך להתבטל עליו מאומנותו כל היום והוא מה שאמרו למטה שאם אמר לו מותר שליש בשכרך מותר ר"ל שהתנה עמו כל שישביח יתר על שליש דמיו של עכשו יהא שלך ר"ל ששמוהו עכשו בשלשים ונמצא השליש בעשרה ואמר לו כל שתשביחהו עשרה ר"ל שיהא שוה ארבעים ביני ובינך וכל שתשביחהו יתר מזה טול בשכרך מותר ואע"פ שאפשר שלא יהא שם מותר שליש ופרשנוה בשיש בהמה לזה המקבל ונמצא שאין טרחו ממרבה בשביל אלו ברכת הבית מרובה וגביל לתורא גביל לתורי אבל אם אין לו בהמה קוצץ לו דבר מועט לכל ימי שתפותו והוא שאמרו ריש עגלא לפטומא כלומר כששמין עגל לפטם למחצה שכר נותנין לו הראש מוסף על חצי הריוח ואין צריך לפסוק לו שכירות בכל יום כפועל בטל שאין צריך להתבטל מאמנותו כל היום שהרי די לו לטרוח בהם פעמים ביום אלא שמ"מ יראה שצריך להעלות להם מזונות אבל דבר שנעשה חנוני עליו ומוכר כל היום פוסק לו שכירות בכל יום כפועל בטל ואף לשטה זו אפשר לפרש בענין בין מרובה בין מועט כמו שפירשנו שאם התנה עמו הכל לפי תנאו ומ"מ כל שנעשה עליו חנוני שתהא פסיקה זו בכל יום הן מרובה הן מועט הואיל ובכל יום היא ולפסוק הלכה כן ובדבר שאין בו בטול מלאכה כל היום שיקוץ לו דינר וכיוצא בו לכל ימי השתוף ומעתה אף בדבר שנעשה חנוני עליו אם היו לו מנה מאתים בסחורה הנמכרת בחנות אף בזו קוצץ לו דינר שהרי אף הוא היה מתבטל במכירה שלו וכן כל כיוצא בזה ויש חולקין בזו מפני שבכל שעה הוא צריך להתעסק בשלו ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

היו לזה המפטם בהמות שבארנו שאינו צריך אף לראש עגל וכיוצא בו אלא אף בספק שכר דיו והוא מותר שליש והוא הדין בשכר מועט ביותר אם מסרו לאחד ממקבלי טובה שלו כגון אריסו וכיוצא בזה אין צריך לכלום וכל שכן אם קנה חלקו בבהמה זו בעצמה התבאר למטה שמעשה היה באחד מן החכמים שמסר מעות לאריסו ליקח בהמות לפטמן למחצה שכר וכשהיה חולק עמו היה נותן לו הראש מוסף על חצי הריוח ונמלך האריס והשתתף עמו במעות לקנות חצי הבהמה עמו וחשב שיכפול לו שכרו בכך וליתן לו הראש מצד עמל חלקו כבראשונה והאליה מצד הדמים שהיו לו עמו כשבאו לחלוק ראהו חולק באליה ונוטל חלקו ושתק לו ולאחר כן ראהו חולק בראש ואמר לו והיאך אתה חולק בראש ולא דיה לצרה של אליה שאפילו הדרת הראש אתה מעביר לי בה את הדרך ואמר לו מאחר שאתה שותף וטורח בשלך גם כן אין כאן חשש רבית ואם מפני שאתה טורח מעט בחלק שלי והיה ראוי להעלות לך שכר מועט סתם אריס משעבד עצמו לבעל קרקע בטובת הנאה שמרויח עמו בשדותיו ומ"מ יראה שלא נאמר כן אלא בשהיו לו מתחלה בהמות או שלקח עמו בשתוף אבל אם לא היו לו אלא שמאותן שמסר לו זה זכה בחצי ריוח עד שחלקו בהמה או בהמות אין שכרו מתמעט בכך שהרי עצמה של סחורה היא זו:

פירשו בתלמוד המערב שהנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצה שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת ר"ל שגרם לו הפסד ועכורי רוחא אבל אין מוציא ממנו בבית דין כלום שמא אפילו עשה לא נזדמן בו ריוח ואפילו בריוח המצוי שמא יארע בו אונס ולא תאמר דוקא למחצה שכר שהרי זה אומר הואיל וחצי ריוח שלי רוצה הייתי לדקדק הרבה הא לשלוחו אם נתן לו מעות ליקח לו ולא לקח פושע הוא אלא אף בשליח אין לו עליו אלא תרעומת כמו שיתבאר למטה וכן אמרו עוד שם שאם ידוע שלקח ומכר מוציאין ממנו על כרחו ר"ל שאם ידוע שלקח ומכר והרויח אלא שזה אומר לא בקיום שליחותו נתכונתי אלא דעתי היה לגזול ובשלי התעסקתי וקרן אני משיב ממנו מוציאין על כרחו ואינו נאמן בכך אלא אומרים כשלקחת ומכרת לשם שתוף נתכונת ועכשו אתה חוזר כך כתבוה קצת מפרשים ויראה מדבריהם שאם אמר כן בפני עדים קודם שיקנה וימכור שאינו מוציא ולא נתברר לי:

וכן אמרו עוד שם שהנותן מעות לחברו ליקח פירות למחצה שכר רשאי הלוקח ליקח מכל מין ומין אלא שלא יקח לא כסות ולא עצים ר"ל שלוקח מכל מין שירצה ואינו צריך לימלך עם בעל הבית ואם הפסיד בזו והדבר מוכיח שהיה מרויח באחרת אין בזו פשיעה שאף המפקיד נשען על בינתו ולא פרט לו איזה שאלו פרט לו ושנה אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע כמו שמפורש בפרק הגוזל הא מכיון שלא פירט לו הרי הרשהו בכל מין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים פירוש ששכרם מועט וטרחם מרובה ואין להם קופצים ויראה מפירוש זה שאפילו לא הזכיר לו שם פירות לא יקח את אלו ויש מפרשים שאין נכנסים בכלל מלת פירות ולדעת פירוש זה אם לא הזכיר לו אף פירות רשאי ליקח אף את אלו ויש דברים שנשארו בתלמוד המערב בספק והוא שאמרו שם הדא אמרה המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומת המבטל שדהו של חברו חייב לשפות ויראה כגון שעשאו אריס או שכרו לעבוד קרקעו וזה ודאי פשיעה גדולה ודבר שאין בו טענה המבטל ספינתו של חברו מהו המבטל חנותו מהו ממה שכתבנו למדת מ"מ שאין נותנין עסק למחצה שכר ולמחצה הפסד אלא אם כן נותן לו שכרו על הצד שביארנו:

מקצת חכמים כתבו שבהרבה מקומות נוהגים עכשו ליתן עסק למחצה שכר ונשענים על מה שהנותן פוטרו משבועה שהרי היה לו למקבל לישבע כמה הרויח ובהנאת הפקעת שבועה זו טורח בחלקו של בעל הבית:

כבר ביארנו במשנה שכל שעושה ואוכל שמין אותו ושכרו ובפעולתו מעתה שמין את העזים ובלבד שיתן חלבן לשכר עמל ומזונות וכן רחלות בגיזתו ותרנגולות בביצתן אבל עזים בקום החלב ורחלות בצמר הנתלש מהם על ידי קוצים או שטיפת הנהר אין שמין שאין שכר זה מספיק לעמל ומזונות ואף כפועל בטל:

משכרת אשה לחברתה תרנגולת בשני אפרוחים בשנה ודבר זה יש מפרשים שבעלת תרנגולת אומרת לחברתה תני לי ביצים ואושיב תרנגולתי עליהם ואטרח בגדול אפרוחים בשכר שנים מהם ואמר על זה שמותר ואע"פ שאין בעלת ביצים נותנת שכר עמל ומזון שאין זה אלא דרך שכירות ואין אחריות הביצים על בעלת התרנגלת ויש מפרשים בה שבעלת ביצים שוכרת התרנגולת וטורחת בהושבה וגדול ואין זה אלא שכירות ומותר אע"פ שנמצאת בעלת ביצים חייבת בגנבה ואבדה כדין שוכר ושמא תאמר מה בא להשמיענו בהיתר זה שמא היית סבור שאין זה דומה למשכיר בהמתו שהמשכיר בהמתו הרי היא מכחשת במשאה ובהליכתה ושכר כחש הוא נוטל ואף שהאונסין מצויים בה וכמו שאמרו בתלמוד המערב כל הדרך בחזקת סכנה אבל זו שאין בה טרח ושאין האונסין מצויים ושמתחייבת בגנבה ואבדה כדין שוכר וזו נוטלת עליה שכר יהא כעין רבית בא ולימד שאין בה שום חשש:

מותרת אשה שתאמר לחברתה תרנגולת שלי וביצים שלך תני לי ואושיב תרנגלתי עליהם ואטרח בגדול ונחלוק באפרוחים לכשיגדלו והריני מקבלת אחריות חצי ביצים כדין כל שומא הנזכרת במשנה ואף בלא שכר עמל ולמה הותרה מפני שיש כאן שכר עמל והוא ביצים המוזרות ואע"פ שהוא דבר מועט מספיק הוא להתעסקות מועט כזה ויש מפרשים אף בזו דוקא בנתינת שכר כפועל וביצים מוזרות הם ביצים שאין קולטות אפרוח ואין האחרת קפדה בהם ונוטלתן בשכרה והם מותרות באכילה וכמו שאמרו נפש היפה תאכלם ושמא תאמר והרי קבלה אחריות על כל הפסד יראה לי שאינה מקבלת אחריות על כך אדרבא על חברתה למסור ביצים הראויים לקלוט ואע"פ ששכר זה אפשר שלא יבא מ"מ הדבר מצוי בכך וכתבו גדולי המפרשים שאם היתה בעלת הביצים מגדלת אין כאן חשש איסור לפי שהתרנגלת חוזרת בעינה בכחשה ואפילו היה אחריותה על שתיהן משלה נתנו לה ששכר כחשה ושכר בטולה תטול:

כבר בארנו במשנה שמקום שנהגו להעלות שכר כתף לפירות מעלין אף מקום שנהגו ליתן שכר עמלו ומזונו לבהמה אף בשעושה ואוכלת מעלין וכן אם נהגו להעלות שכר זה בולדות כגון שיטול המתעסק יתר על חלקו אחד או שנים בשכר עמלו מעלין ולא יאמר לו טול מעות בשכרך ולעולם במקום שיש מנהג כל המקבל סתם לא ישנה ממנהג המדינה:

לאו הלכה אתמר אלא שיטה איתמר. כלומר כי מה שאמר הלכה כפלוני והלכה כפלוני אינו פוסק הלכה אלא לומר שהלכה של זה תלויה בהלכה של זה דכלהו אזלי בחדא שיטתא ולמימר דשיטה נינהו ולית הילכתא כחד מינייהו. הריטב"א ז"ל.

אמר רב מותר שליש בשכרך. תימה והא צד אחד ברבית וכו' ככתוב בתוספות ויש לומר דהכא הקילו טפי שאינו נותן לו יותר ממה שלקח אלא שהוא טורח בשבילו. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ותירצו בתוספות דהכא גבי מה שנותנים למתעסק בשכר טרחה אף על גב דכי לא יהיב איכא אבק רבית ורבנן לא החמירו בו חכמים כולי האי דהא אמרינן לעיל דסגי בטבל עמו בציר ואפילו למאן דאמר דצריך לתת לו שכרו כפועל בטל הקילו גם כן כיון שעל הרוב איכא מותר שליש. עד כאן.

ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר. פירוש לאו למימרא דסגי ליה בקציצת דינר לחוד דאם כן שמואל דאמר כמאן דהא ליכא ככלהו תנאי דלעיל דקאמר אלא או כפועל בטל או שכרו משלם או שיטבל עמו בציר אלא הכי פירושו שצריך לקוץ עמו שאם לא יהא שם מותר שליש שיתן לו דינר בשכר פעולתו כדי שלא ילך לביתו ריקן.

ומי אמר רב הכי והאמר רב ריש עגלא לפטומא פירוש בשכר עמלו. מאי לאו דאמר ליה מותר שליש. דאלו ריש עגלא לחוד ליכא למימר דאם כן רב דאמר כמאן. ומהדרינן דהכי קאמר או מותר שליש או ריש עגלא. פירוש דסבירא ליה לרב דבעסק של עגל דיו בריש עגלא לשכרו כפועל בטל כי בעסק מועט כזה הקילו. ואיבעית אימא דלעולם במילי דעלמא לא סגי במותר שליש וכי קאמר רב דמותר שליש לבדו מותר כגון דאית ליה למתעסק בהמות לדידיה שצריך לטרוח בהן ואמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי כלומר שאין טרחו נוסף כל כך בשביל עגל אחד ולפיכך דיו במותר שליש או בריש עגלא. ואם תאמר ואפילו לית ליה בהמה לדידיה. נימא דכיון דהעגל הזה פלגא מלוה ופלגא פקדון והוא צריך לטרוח בחלקו אין טורח נוסף לו כל כך בשביל חלקו של חברו דאמרינן ליה גביל לפלגא גביל לכולא וליסגי ליה בריש עגלא. ויש לומר דלא דמי דכי אית ליה בהמות לדידיה בלא עסק זה שייך לומר גביל לתורי אנל הכא דבלא עסק זה לא הוה ליה לטרוח לא היה זה מקבל זה העגל לטרוח בכולו אלמלא פלגא של מלוה והוה ליה אבק רבית אם אינו נותן לו שכר טרחו. ויש שפירשו דהשתא דאתינן להכי אפשר דרב ושמואל לא פליגי ודשמואל בדלית ליה בהמות דידיה. ואינו נראה כן לפי לשון הגמרא. ומכל מקום הלכתא כרב באיסורי. ומיהו לא התיר רב אלא מותר שליש דשכיח אבל אם התנה על יותר ממותר שליש כגון מותר מחצה וכיוצא בה אסור. הריטב"א.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: הא דאמר רב ריש עגלא לפטומא ושמואל דאמר קוצץ לו דינר כאדם בטל. אי נמי כי אמרינן שכרו כפועל הני מילי בסתם אבל במפרש אפילו בפחות מכאן ורב מילתא כי אורחא אשמועינן וכן שמואל. ע"כ.
גביל לתורא גביל לתורי מסתברא לי דלא אמר רב אלא בשכר עמלו אבל מזונו בחלקו יהיב ליה דהא לא שייך למימר גביל לתורי במזון. שיטה.

רבי אלעזר מהגרוניא זבן בהמה יהב ליה לאריסיה לפטומי פירוש למחצית שכר. ויהיב ליה רישא באגר טרחיה ויהיב ליה פלגא רווחא. והא דיהיב ליה רישא בלחוד באגר טרחיה אפשר דהוו ליה בהמות לדידיה אי נמי דאריסא למארי ארעא משתעבד סגי ליה בריש עגלא. אמרה ליה דביתהו אלו משתתפת בהדיה יהיב לך באליתא. כך גורס רש"י. ואליה לאו דוקא אלא לומר שהיה נוטל מחצית כל הבשר ואפילו חצי האליה שהוא נתח טוב. ואית דגרסי יהיב לך דאלוותא כלומר בכל החתיכות. השתא שותפי אנן. פירוש ובשותפות ליכא משום רבית דהא אין כאן מלוה אלא חצי הקרן שלך וחצי הקרן שלי הוא פקדון גמור מאי אמרת קא טרחנא טפי פורתא כלומר ואין לי ליטול טרחך בחנם הא אמרי אינשי אריסי למרי ארעא משתעבד וכדי הוא האריס לטרוח גופו בכיוצא בזה בשביל בעל הקרקע. הריטב"א.

באתונות שמונה עשר חדש בסתם. אם שם לו אתונות למחצה שכר אינו רשאי להסתלק מקבלנותו עד שמונה עשר חדש שתהא ראויה להרגילה למשאוי. ובשמסרן לו כשהן קטנות הוא דמיחזי לפרושי דאי לאו הכי למה ליה להטפל בהן שמונה עשר חדש. ומיחזי נמי דכדין אתונות כן דין פרדות ופרדין וחמורים אבל שאר מיני בהמה טמאה כגון סוס וגמל דין גודרות דיינינן להו דתייב ליטפל בהן עשרים וארבעה חדש שטפולן וטרחן מרובה עד זמן שתי שנים ואפשר לומר דאי קבלינהו להנהו בהמות והן משנה אחת שאינו חייב ליטפל בהן אלא עד תשלום שמונה עשר חודש לאתונות וכיוצא בהן ועד תשלום עשרים וארבעה חדש לכל שאר גודרות דאמרינן בהם ובגודרות שהם בהמה גסה ודקה עשרים וארבעה חדש. הרמ"ך.

וזה לשון הרשב"א. הגודרות עשרים וארבעה חדש. פירש רש"י גודרות צאן. והראב"ד גריס גודדיות והם סוסיאות או פרדות. ונראין דבריו דבתוספתא שני לה הכין השם בהמה טמאה לחברו עד מתי חייב ליטפל בה סומכוס אומר באתונות שמונה עשר חדש ובגודדיות עשרים וארבעה חדש אלמא כולה בבהמה טמאה מיירי. ונראה שהרב גורס בגמרין השם בהמה טמאה וכן כתוב בפירושיו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: תנו רבנן השם בהמה טמאה לחברו וכו'. גודרות סוסיות ופרדות. ומתניתא דקתני עד שיהיו משולשין ובחמורה עד שתהא טוענת ההיא במקבל העגלים והסייחין עצמן לגדלן עד שיהיו בני עושי שכר לבעלים. עד כאן.

ואם בא לחלוק בתוך זמנו חברו מעכב עליו. ומדקתני חייב ליטפל בה משמע דלהחמיר על המתעסק בא התנא והכי קאמר שאם בא המתעסק לחלוק בתוך זמן זה חברו בעל העסק מעכב עליו מטעמא דמפרש ואזיל שאין דומה טפולה של שנה זו לטפולה של שנה אחרת כי מזונות השנה השנית מרובין יותר מן השנה הראשונה. וכן פירש רש"י.

ורבינו פירש ואם בא לחלוק אחד מהם בתוך זמנו חברו מעכב עליו ולא מיבעיא שמעכב בעל העסק דהא פשיטא דהא קתני חייב ליטפל בה אלא אפילו המתעסק יכול לעכב לפי שאינו דומה טיפולה וכו'. כלומר שיכול המתעסק לומר כי בשנה השניה הטרחא מועט להכניס ולהוציא ושבחה מרובה.

מכאן ואילך נוטל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חברו. פירוש כגון שהיו הולדות שהן שבח שוין עשרין דינרין העשרה שנופלין לו בחלקו הרי הוא שלו לגמרי והעשרה של חברו נעשין קרן וכיון שכן יש לו ליטול במה שישביחו הוולדות דאלו מכאן ואילך חצי הריוח לגמרי בשביל חלקו שהוא שלו וחצי מחצית הריוח שכופל לחברו כדין עסק דעלמא ואפשר דבלאו הכי בעי למשקל שכר עמלו ומזונו ולא חש התנא לפרש דהא פשיטא. אבל רש"י פירש דאין לו ליטול כלום לשכר עמלו דכיון דכבר הוא שותף בולדות וחצי הקרן שלהם שלו ויש לו לטרוח בחלקו כי קא טרח משום דידיה קא טרח ולא מיחזי כרבית. ולא נהירא. ומיהו במותר שליש סגי ליה מטעמא דאמרינן גביל לתורא וכו'. הריטב"א.

הנהו תרי כותאי דעבדו עסקא וכו'. חלק וכו' וזמן החלוקה היא. לשנה אחריתי עבד אידך הכי בחמרא אמר רבא מאן פלג לך. ואף על גב דזמן חלוקה היא צריכי תלתא למשמייה לאשווייה חלקיה ואי לאו לאו חלוקה היא. הראב"ד.

מאן פלג לך. פירש רש"י מי שם לך שמא לא נישומה יפה. פירוש לפירושו שמא שוה היתה יותר ממה ששמתה אותה ליטול בשבח אחר כן וכיון שהשומא בטלה לא תטול כלום דהיה לך להתנות בבית דין כענין ששנינו ראו מה שהניח לי אבא וכו' וכיון דליתא לשומא לא מצי לאתנויי ועוד נהגו לגדל הוה ואין לך ותרי טעמי לאפטורי לאידך לגמרי קאמר וכן כתב ה"ר משה שאם לא שם והתנה בשלשה אין לו בשכר כלום וכו' הרמב"ן.

אבל בתוספות אומרים דטעמא קמא דמאן פלג לך לא סגי אלא לבטולי חלוקה אבל ודאי חצי מחצה שקיל בשל חברו אף על פי שלא התנה וכדתניא בברייתא סתמא מכאן ואילך נוטל וכו'. הילכך הני תרי טעמי צריכי להדדי נינהו דקמא מבטל חלוקה ובתרא פטר ליה לבעל הבית לגמרי וטעמא דמילתא כיון דעסקא הוא מעיקרא לא בעי לאתנויי עלה דלמחצית שכר איתיהב ולא דמי לאחין השותפין. ומכל מקום הני מילי במידי דצריך שומא אבל בזוזי דכמאן דפליגי מצי למפלג מנפשיה ושקיל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חברו ובירושלמי ראיתי כן יתר מכאן חלקו של בעל הבית והשום עליו הכל כמנהג המדינה פירוש דהיינו דקתני בגמרא דילן מכאן ואילך נוטל והכל כמנהג המדינה דקתני שאם נהגו לגדל ולהתעסק יותר יגדלו ויתעסק ובעי התם מהו חלקו של בעל הבית והשום עליו בר נש יהב לחבריה מאה דינרין עבדין עשרין דינרין אהין נסיב פלגא ואהין נסיב פלגא של בעל הבית אית עבדין עלון קרן בר נש לא עבדין אלא נסבין ויהבין נסבין ויהבין ובסופה אינון פלגין משמע מהאי לישנא דמנפשייהו נעשין קרן בלא תנאי כלל לא בפני שנים במעות ולא בפני שלשה בדברים הצריכים שומא אלא שבני אדם אין נוהגין לחוש לכך אלא נושאין ונותנים עד שחולקין הכל בתורת ריוח. הרמב"ן והר"ן.

וזה לשון הריטב"א: מאן פלג לך ועוד מקום שנהגו לגדל. יש שפירש דדוקא בהא דאיכא הני טעמי אבל זוזי דלא בעו שומא כיון דלמחצית שכר אתיהיב ליה כל היכא דאיכא רווחא יכיל למשקל פלגא דידיה ולארווחא לנפשיה ובאידך שקיל פלגא כדין עסק במה שירויח מכאן ואילך וכן בכל פעם ופעם שיהא שם ריוח ואין לו להמתין עד סוף הזמן שיטול חצי הריוח ביחד דאם כן פסיד טובא וכיון דלמחצית שכר אתיהיב ליה ולא פירשו כלום בכל שכר ושכר שיעשו דינרי וארווחו עשרין דינרין שקיל לגרמיה עשרה דינרין ואידך איתעביד עלווי קרן כלומר המאה ועשר נעשין קרן שיטול כמה שירויחו מכאן ואילך כדין המתעסק ברם בר נש לא עבדין הכי נסבין ויהבין ולבסוף אינון פלגין כלומר הדין כמו שאמרנו אבל המתעסקים (אין) נוהגים אלא שנושאין ונותנין בעסק ואין חולקין בריוח אלא בסוף והוא הדין בעסק דבעי שומא אלא דכי בעי למשקל אגריה בעי למפלג בפני שלשה שמאין ואין צריך להתנות ולומר שהוא מרויח לעצמו במה שנוטל לחלקו דאף על גב דגבי יתומים גדולים וקטנים שרצו להשביח הנכסין לעצמן צריכין תנאי בבית דין כדאיתא בפרק מי שמת התם בנכסי ירושה דאחין מחלו אהדדי אבל בזה שקבל עסק ממחצית שכר אינו צריך תנאי בית דין ואפילו קבעו זמן לעסק וכל שכן בשלא קבעו לו זמן וכן פירשו מקצת רבותינו בעלי התוספות וכן דעת רבינו. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: היכא דנשתתפו לזמן ידוע לא מצי חד מינייהו לאערומי ולמפלג בגו זימניה היכא דאתני איהו מעיקרא לאיעסוקי בכוליה ממונא ואי פלג לאו מידי עבד אף על גב דפלג בבית דין מומחין וכן כתב הר"מ במז"ל בהלכות שלוחין. וכן נמי אי הוו פירי דהאידנא זילי ולקמיה מתייקרי אף על גב דלא אתנו ולא קבעו זימנא לא מצי חד מיניה פליג בלא דעתא דחבריה ואפילו בבי דינא. מיהו היכא דאתנו לאיעסוקי בההוא ממונא תרווייהו ואזל חד מינייהו למדינתא אחריתי ושבק עיסקא בידא דחבריה אף על גב דקבעו זימנא מעיקרא מצי פליג בבי דינא ואיעסוקי במנתא דיליה ושביק מנתא דחבריה בבי דינא. עד כאן.

בספר החכמה לה"ר ברוך ז"ל סימן קס"ט ובפירוש רבינו חננאל מצאתי דיצא הוא דמעכב עד דמטי זמן מכירתה כגון הא דגרסינן בגיטין בפרק כל הגט בשלשה פרקים בשנה מוכרין את התבואה וכו'. עד למאי הילכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפי. עד כאן.
ורב עמרם גאון ז"ל כתב הני בי תרי דעבדו עיסקא בהדי הדדי ועדיין לא פלוג עסקיהון ורווח טובא מה שאין כן באחרים דינא הוא דמעכב דאמרינן כיון דחזא ליה דרווח טפי ידע ליה דהאי מזלא דחד מנהון הוא. ומנא לן דאמרינן הכי דאמרינן בעלמא הוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו ואמרינן למאי הילכתא אמר רב פפא לא למזבן מיניה ולא לזבוני ליה אלא לאשתתופי בהדיה אלמא איכא למיחש להכי. עד כאן מהספר הנזכר.

בפרש"י בד"ה מכאן ואילך כו' ושכר עמל ומזון ליכא ואע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למטרח בה משום מחצה שלו כו' עכ"ל ק"ק דהא לעיל בדאית ליה בהמה לדידיה דבעי למטרח נמי בדידיה ואפ"ה בעי מיהת שכר עמל ומזון דהיינו מותר שליש בשכרו ויש לחלק דהכא כיון דבגוף בהמה זו בעצמה בעי למטרח במחצה שלו לא בעי כלל שכר עמל ומזון ודו"ק:

תוס' בד"ה אי משתתפת כו' יטול חצי הראש מחלק ר"א כו' עכ"ל פי' דכמו שבתחלה שהיתה כולה של ר"א פלגא נעשית מלוה והיה נותן לו כל הראש בשכר טרחא בפלגא דפקדון של ר"א השתא שחציה של ר"א נעשית פלגא מלוה יטול חצי הראש בשכר טרחו בחלק רביעית מהבהמה בפלגא דפקדון של ר"א מיהו ק"ק למאי דמסיק לעיל דהיכא דאית ליה בהמה לדידיה לא בעי ריש עגלא לפטומי ה"נ כיון דבעי למטרח במחצה שלו לא בעי נמי חצי ריש עגלא לפטומי והוי סגי ליה במותר שליש בשכרו ולפרש"י שכתבנו לעיל דהיכא דבגוף בהמה זו בעצמה בעי למטרח במחצה שלו לא בעי ליתן לו שכר עמל ומזון כלל ה"נ הכא לא הוה בעי ליתן לו חצי הראש מחלק ר"א ואפילו מותר שליש בשכרו לא הוה צריך ליתן לו ודו"ק:

גמ' אמר רב נחמן זוזי כמאן דפליגי דמי וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אי משתתפת בהדיה וכו' תימה למה היתה סבורה וכו' ועוד מאי קאמר וכו' והלא גם עתה היתה חלקו של ר"א פלגא מלוה וכו' משמע מדברי התוס' דסד"א שלאחר שנשתתפו לקח חציה של הבהמה שהיא של ר"א בעיסקא והוי פלגא שהיא רביעית של בהמה מלוה לכך הקשו א"כ השתא נמי אי לא יהיב ליה טפי פורתא מחזי כרבית ותרצו וי"ל דכשנשתתף עמו היה טורח בהצי של ר"א בחנם וכו' ר"ל ולא לקחה כלל בעיסקא לחצי הפסד ולחצי ריוח אלא נשארה כולה הן הפסד הן ריוח לר"א דק שהוא היה טורח בה בחנם ודו"ק:

גמ' קא חזינא דכל בתר דידי כו' כצ"ל ונ"ב ס"א דידיה:

תוס' בד"ה אי משתתפא כו' בחציה של ר"א בחנם כו' נ"ב פי' ולא היה מקבל עליו באחריות בחצי חלקו של רבי אליעזר וק"ל:

בתוס' בד"ה אלא שיטה כו' או ריש עגלא לפטומי וא"ל דלמא ריש עגלא וכו'. למזון וכו' [ורשב"ג לא איירי רק מעמלו כמ"ש תוס' לעיל בד"ה ורשב"ג]:

בא"ד דהא ר"י בר"י אמר וכו'. וע"כ בשיטה אחד אמרו ואי דוקא בסייח עם אמו לא יהיו בשיטה אחד והא דקאמר סייח עם אמו וכו' גללים וכו' היינו אפילו היכא דנהגו ליתן שכר כתף ועיין:

בא"ד אפילו בבהמות גדולים. צ"ע והא לא נפיש טרחא בבהמות גדולים דהא האם א"צ שכר עמל [רק למזונו עושה ואוכלת] וכפירש"י בסמוך אינו דומה טיפול כו' אבל טיפול השניה קלה וכן לעיל ולפום ריהטא נראה להגיה קטנים ועיין. וגפ"ת זו לא עיינתיו שפיר ועיין במהר"ש שהעיר איזה דברים ברש"י ותוס':

גמרא לא דקא"ל אי מותר שליש כו'. ברי"ף ליתא מלות דקא"ל:

רש"י ד"ה מותר שליש. יותר על שליש דמיו ש"ע כו'. עי' עירובין (סג) בפי' ד"ה עגלא תלתא ובמש"כ שם:

תד"ה אי. מש"כ הרש"א מיהו ק"ק כו' ע"ש. תמוה דלפמש"כ התוס' לעיל בדבור הסמוך לק"מ:

גמ' תרי כותאי. נ"ב שם יהודים מיושבי ארץ כותא:

מותר שליש בשכרך. עמ"ש רש"י בעירובין ס"ג א' ולא יכלתי להבין מה שאמר שמואל לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן:

ריש עגלא לפטומ'. רמב"ם פסק ריש עגלא ואלי' לפטומ' סגי ואי אית לי' עוד תורי לדידי' סגי בדבר מועט והראב"ד השיג דריש עגלא לא מועיל אלא בדאית לי' תורי לדידי' ע"ש ולע"ד הרמב"ם דקדק ריש עגלא ואלי' דס"ל דתרוי' ראש ואלי' הוה כמו מחצה שכר דכן מוכח ממ"ש תוד"ה אי משתתפת כו' בסוה"ד דהאשה הוה סבירא במקום פלגא אגרא יתן לו ראש ואלי' ומ"ש דאי אית לי' תורי לדידי' סגי בדבר מועט היינו רישא לחודא בלא אלי':

בגמרא דילמא רב עיליש טובל עמו בציר הוה כו' א"ל לאו הילכתא איתמר. ואין להקשות אכתי דלמא רב עיליש כפועל בטל שקיל הא ליתא מדלא נזכר כן בשטר בפירוש דכיון ששכירות כזה מתרבה והולך לפי אריכות הזמן יש לכותבו בשטר אבל עדיין קשיא לי דלמא קצץ לו דינר לרב עיליש על כל משך השותפות וכבר קיבל הדינר מעיקרא וא"כ תו לא הוי ריבית כלל ובשלמא לשיטת הפוסקים דלא סגי בקצץ לו דינר אלא במקבל בהמות לגדלן דמסתמא אית ליה עיסקא אחריתא משא"כ בסתם מקבל עיסקא ליקח פירות דלית ליה עיסקא אחריתא לא מהני קצץ דינר אלא דוקא כפועל בטל או בפלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וכמו שנראה מל' הרי"ף והרא"ש ז"ל. א"כ אתי שפיר דמצינן למימר דהוי קים להו דרב עיליש לא הוי ליה עיסקא אחריתא ומש"ה לא מקשו דלמא קצץ לו דינר אלא דלמא טובל עמו בציר הוי למאי דס"ד דהלכתא כר' יהודה ור"י ודאי אף בלית ליה עיסקא אחריתא איירי דהא אחנווני קאי אבל לשיטת הטור שכ' בפירוש דקוצץ לו דינר מהני אף בלית ליה עיסקא אחריתא וכן הוא בש"ע שם דהיכא דקצץ לו מעיקרא מותר בכל ענין והבית יוסף כתב שם ליישב לשון רוב הפוסקים לדרך זה א"כ קשה סוגיא דהכא ויש ליישב דכיון שצריך לקצוץ לו הדינר מעיקרא אף אם כבר קיבלו רב עיליש אפ"ה היה לו להזכיר כן בשטר כי היכי דלא ליתחזי כשטר שיש בו אבק ריבית אבל לענין תרי תילתי בהפסד אע"ג שלא נזכר כן בפירוש יש לומר דאמנהגא קא סמכי למאי דפרישית בסמוך דע"כ היה המנהג ידוע כן בסתם עיסקא וכן הא דמקשי דלמא טובל עמו בציר הוי לא היה צורך להזכיר כן בשטר כיון דלרבי יהודה אינו צריך להתנות כן מעיקרא אלא אף אם טובל בציר בשעת החלוקה סגי וא"כ ודאי לא שייך לכותבו בשטר כן נ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה אלא שיטה איתמר כו' ואין נראה דהא רב ושמואל בעי או לקצץ דינר כו' ורשב"ג לא בעי אלא גללים עכ"ל. נ"ל דאין כוונתם בזה דגללים ודאי לא חשיבי כמו דינר וריש עגלא דלכאורה נראה דדינר לאו דוקא אלא בכל מה שקצץ לו סגי דמאי שנא דינר אלא דעיקר קושית התוספות דלרשב"ג אין צריך לקצוץ לו כלום בפיטום בהמה ועגלים דגללים ממילא דידיה הוי דכ"ע אפקורי מפקיר להו אלא דהכא סובר רשב"ג דאפ"ה ניחא ליה לבעל הבהמות שיהיו של המקבל כדי לצאת מידי ריבית וא"כ מיהא א"צ לקצץ לו שום דבר אלא בגללים לחוד סגי אע"ג דלא קצץ עלייהו מעיקרא אלא ממילא אתי לידיה וע"ז כתבו שפיר דליכא למימר דהא דלא בעי רשב"ג קציצה מעיקרא היינו דוקא בעגל עם אמו דלא נפיש טירחא אבל במידי דנפיש טירחא לעולם בעי קציצה מעיקרא כדרב ושמואל ע"ז כתבו דא"א לומר כן דהא ר"י ב"י ודאי ס"ל דאפי' בבהמות גדולות לא בעינן קציצה מעיקרא אלא אפי' בנסיובי ותותרי דשקיל בלא קציצה סגי דע"כ נסיובי ותותרי בלא קצץ מעיקרא איירי דאל"כ לא הוי פליג ת"ק בהא כדמוכח ממאי דמסקו התוס' הכא דרבינו חננאל פסק כר"ש דאמר נותן לו שכרו משלם ולא קשיא ליה לפ"ז מההיא דקוצץ לו דינר ומותר שליש בשכרך אע"כ דאף רבי שמעון דמחמיר לא איירי אלא כשלא קצץ מעיקרא שצריך ליתן לו שכרו משלם אבל בשקצץ מעיקרא בכל מה שקוצץ לו סגי וא"כ לפ"ז ע"כ דנסיובי ותותרי דר' יוסי ב"י היינו אף בלא קצץ וממילא דע"כ דרשב"ג נמי הכי ס"ל דלא בעינן קציצה מעיקרא אלא אפילו במידי דשקיל ממילא סגי דאי ס"ד דרשב"ג מש"ה נקט עגל עם אמו כי היכי דתידוק הא בבהמות גדולות בעינן קציצה מעיקרא א"כ לא הוי רשב"ג ורבי יוסי בחדא שיטה דהא פליג עליה בהדיא אע"כ דרשב"ג נמי סובר דבכל ענין לא בעי קציצה מעיקרא אלא דנקיט עגל עם אמו דאע"ג שלא קצץ סגי ליה בגללים משא"כ בבהמות גדולות אי לא קצץ לא סגי בגללים אלא בנסיובי ותותרי וא"כ ע"כ לית הלכתא כרשב"ג דהא רב ושמואל אמרי בהדיא דבעינן קציצה מעיקרא או בדבר ידוע כגון דינר או במותר שליש לרב. והא דמייתי התוס' ראיה לדברי רשב"ג דלא בעי קציצה מדר' יוסי ב"י ולא מייתו מדרבי יהודה גופא שסובר דלא בעינן קציצה דמתיר אפי' בטובל עמו בציר וא"כ רשב"ג נמי הכי ס"ל דהא קאי בחדא שיטה יש לי לומר משום דרבי יהודה לא איירי בנותן בהמות לגדל אלא אחנווני קאי ורשב"ג איירי בבהמות וא"כ אפשר דהא דאמרינן דבחדא שיטה קאי היינו לענין ששניהם מקילין לענין ריבית דשכר עמלו אבל מ"מ לא ס"ל דהדדי ואפשר דרשב"ג סובר דבכל מידי דנפיש טירחיה לעולם צריך קציצה מעיקרא וא"כ לא קצץ נותן לו כפועל בטל או בפלגא באגר ותרי תילתא בהפסד ואפ"ה קאי בחדא שיטה עם רבי יהודה דחנווני לחוד ומגדל בהמות לחוד אבל מדר' יוסי ב"י מייתי שפיר דאי ס"ד דרשב"ג סובר דדוקא בעגל עם אמו לא בעי קציצה משא"כ בבהמות גדולות א"כ אין זה בחדא שיטה דהא פליג אדר' יוסי ב"י כן נ"ל והוצרכתי להאריך כדי ליישב לשון התוספות על מכונם ודו"ק:

בא"ד וגם רבינו חננאל כו' אלא כרבי שמעון כו' עכ"ל. נראה מזה דרבינו חננאל ס"ל כשיטת רש"י ז"ל דסתם מתניתין דהכא רבי שמעון היא ואע"ג דלשיטת התוס' לית הלכתא כרבי שמעון אלא כר' מאיר כמ"ש לעיל בד"ה כפועל בטל מכל מקום בהא מילתא מיהא כולהו סברי דלית הלכתא כרבי שמעון בן גמליאל וק"ל:

בגמרא מאי לאו דאמר ליה מותר שליש בשכרך ופי' רש"י ואשמעינן רב דאי ליכא מותר שליש נישקיל ריש עגלא עכ"ל. הסוגיא תמוה דמאי ס"ד דהמקשה דאיירי רב בהכי דלמא כפשוטו ונראה ליישב דהמקשה סבר דע"כ איירי מילתא דרב בכה"ג משום דא"א לפרש מילתא דרב דדינא קאמר שצריך ליתן לו ריש עגלא דמאי שנא ריש עגלא אי קצץ מעיקרא בכל דהו סגי כדמשמע מלשון המקשה דמודה רב בקוצץ לו דינר וע"כ דדינר לאו דוקא אלא בלבד שיהא דבר ברור ואי איירי רב בלא קוצץ מעיקרא א"כ האי ריש עגלא מה טיבה דהוי דלא כחד מכל תנאי דלעיל דלרבי שמעון דאמר נותן לו שכרו משלם היינו לפי ערך זמן הגידול צריך ליתן עמלו ומזונו ורב סתמא קאמר דבין לזמן מרובה בין לזמן מועט נותן ריש עגלא ואע"ג דבמשנה קתני דזמן גידול עגלים היינו עד שיהיו משולשים היינו כשיקבל לגדל אבל לפטם אינו תלוי בקביעות זמן וכ"נ מל' הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות שותפין ומשמע שם נמי דריש עגלא לאו היינו כפועל בטל וכ"ש דלא אתי כאינך תנאי דס"ל דבדבר מועט סגי כגון גללים ונסיובי ותותרי ולא בעינן ריש עגלא. אע"כ דהאי ריש עגלא לפטומא היינו מנהגא בעלמא שכן היה המנהג בימי רב בכל מקבלי עגלים לפטם ולגדל ולא התנו שום תנאי שיטול המפטם ריש עגלא בשכר עמלו ומזונו וא"כ אתי שפיר כרבי מאיר או כרבי שמעון דאינהו נמי מודו דכיון שכן מנהג המדינה היינו שכרו משלם כדאמרינן לעיל לענין תרי תילתי באגר. וא"כ לפ"ז אכתי קשה מאי אתא רב לאשמועינן דמילתא דפשיטא דהכל כמנהג המדינה דמסתמא אדעתא דמנהגא נחית וליכא למימר דקמ"ל דאסור לשנות מזה המנהג להתנות מעיקרא בפחות מריש עגלא הא ליתא שכבר כתבתי דכולהו תנאי מודו דבהתנה מעיקרא מהני אף בכל דהו היכא דאית ליה עיסקא אחריתא. אע"כ ס"ד דהמקשה דעיקר מילתא דרב לאשמעינן כגון שהתנו מעיקרא על מותר שליש ולבסוף לא מצא מותר שליש וקאמר רב שצריך ליתן לו ריש עגלא והיינו כפי המנהג בדלא התנו וא"כ מקשה שפיר וסברת התרצן משמע דמוקי לה בקוצץ מעיקרא וקאמר רב דצריך שיקצוץ לו מותר שליש או שיאמר לו ריש עגלא. ואפשר דלפ"ז באמת ריש עגלא לאו דוקא אלא ה"ה פחות מזה והיא גופא קמ"ל דבקצץ מעיקרא לא בעינן דוקא כפועל בטל דהיינו שכרו משלם וכן לענין עמלו ומזונו סד"א דבעינן שיתן לו כל עמלו ומזונו קמ"ל דלא בעינן אלא כל מה שקוצץ לו סגי. ועי"ל להיפך דהתרצן סובר דמילתא דרב איירי בדלית ליה עיסקא אחריתא ומש"ה סבר רב דכשלא קצץ מעיקרא במותר שליש צריך לקצץ דוקא בריש עגלא ולא פחות וכשיטת רבותיו של הרמב"ם שכתבתי לעיל בשמם ועוד יש לפרש סברת התרצן כמו שכתב בס' תורת חיים עיין עליו ודו"ק:

בתוספות בד"ה אי משתתפת כו' תימא למה היא סבורה כן כו' ויש לומר דכשנשתתף עמו כו' עכ"ל. פירוש דמעיקרא הוו סברי התוס' דמסתמא לאחר השותפות היה נוטל האריס שלשה חלקים בריווח דהיינו חצי הריווח מקרן שלו וחצי מחציתו של רבי אליעזר מהגרוניא שהרי נעשה עכשיו החצי מעות של רבי אליעזר עסקא וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בריש פ"ו מהל' שותפין דאף בשותפין ששניהם נותנין מעות כיון שאחד מתעסק ולא השני הוי חלק שאינו מתעסק כדין עיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון וצריך ליתן ג"כ שכר עמלו וא"כ מקשה התוספות שפיר דכיון דעכשיו אין העיסקא אלא בחצי הבהמה יש לו ליטול חצי הראש לבד ומתרצים התוספות דאיירי שהאריס לא היה נוטל אלא חצי הריווח וזה כשיטת הרי"ף וסייעתו שכל היכא ששניהם נותנין מעות אין כאן תורת עיסקא ויכולין להתנות בכל ענין שירצו וכן בהגהת רמ"א בש"ע סימן קע"ז. אלא שאשת האריס היתה סוברת דשייך יותר שכר עמלו בשותפות מבעיסקא גרידא כיון דאיכא תרתי דיהיב ממונא וטירחא דידיה ומש"ה היתה סוברת ליטול ג"כ האליה. אלא דיש להקשות לשיטת הרי"ף וסייעתו דבשותפות לא שייך כלל דין עיסקא א"כ מאי הוצרך ר"א מהגרוניא לטעמא דאריס' למרי ארעא משתעבד ויש ליישב דאע"ג דלקושטא דמילתא להרי"ף שותפין יכולין להתנות בכל ענין שירצו מ"מ ר"א מהגרוניא מיהא לא התנה כלום עם האריס בשעת השותפות. וא"כ מהיכי תיתי יתעסק בחנם אי לאו משום טעמא דאריסא למרי ארעא משתעבד. אח"ז מצאתי שהב"י כתב כן ולענין מה שהקשה מהרש"א ז"ל על קושית התוס' דאפי' חצי הראש נמי לא היה לו ליטול מהא דאמרינן לעיל דבמותר שליש בשכרך סגי היכא דאית ליה תורא לדידיה ומההיא דכתב רש"י לקמן דכשיש לו שותפות בגוף הבהמה נוטל חצי מחצית בשל חבירו וא"צ ליתן שכר עמלו נ"ל דלק"מ שהרי דברי התוס' בקושיית' אדברי אשת האריס קאי דאף לפי סברתה שלא היתה יודעת לחלק בין עיסקא לשותפות אפ"ה מצד הסברא אין לו ליתן שכר עמלו אלא כדמעיקרא והיינו חצי הראש ולמה היתה סבורה ליטול האליה משא"כ דברי רש"י לקמן גבי חצי מחצה בשל חבירו דא"צ ליתן שכר עמלו היינו לפי המסקנא דר"א מהגרוניא דבשותפות לא שייך דין עיסקא ואף חצי מחצית גופא לא היה נותן ר"א מטעמא דאריסא למרי ארעא משתעביד וכמו שכתבתי ועוד דנראה דההיא דמותר שליש בשכרך אף בדאית ליה בהמה אחריתא נמי לא שרי אלא כשהתנה מעיקרא משא"כ הכא לא התנה האריס עם ר"א כלום ומש"ה שפיר כתבו התוס' דיש לו ליטול חצי הראש בראשונה ודו"ק:

תוס' ד"ה אלא שיטה אתמר אומר ר"ת דמ"מ הלכה כרשב"ג וכו'. מכאן הוכיח הרב ש"ך ח"מ סימן קע"א ס"ק ט' דהלכה כרשב"ג אף בברייתא. ותמהו עליו ועל הרב חוות יאיר סימן צ"ד דסברת רשב"ג נשנית נמי במשנה. ואני בעניי באתי לכלל ישוב לדבריהם דרבנן קדישי בספרי הקטן ראש דוד ריש פרשת בהעלותך בס"ד ע"ש:

אי פלגא בהפסד. כלומר פלגא בהפסד דכתב בשטרא הכי קאמר דאם ירצה רב עיליש יטול תרי תילתי באגר ויקבל עליו חצי ההפסד דאיכא שכר עמלו במאי דשקיל טפי באגרא ממה שמגיע לחלק פלגא דמלוה: שיטה איתמר. הכי אמר רב נחמן ר' יהודה ורבי יוסי בנו ורבן שמעון כולן בשיטה אחת אמרו דבריהם: מותר שליש בשכרך. השם עגל למחצה בשכר ובהפסד ואמר לו מה שיביא יותר על שליש דמיו של עכשיו טול בשכרך וכל השאר נחלוק בשוה: מותר. דהא קיבל עליה מספק ואע''ג דזימנין דליכא מותר שליש: ריש עגלא לפטומא. המקבל עגל לפטמו למחצית הראש יטול כולו. לחלקו בשכר עמלו ומזונו והשאר חולקין בשוה: מאי לאו דאמר ליה כו'. ואשמועינן רב דאי ליכא מותר שליש. נשקול ריש עגלא: כי קאמר רב. הרי זה מותר אע''ג דזמנין ליכא מותר שליש: כגון דאית ליה בהמות. למקבל דיש עליו לטרוח לפני בהמותיו ובשביל בהמה אחת עמהם אין טרחו נוסף: דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי. באותו טורח שאתה מגבל סובין ושעורין לפני שור אחד אתה יכול לגבל לפני שנים: ויהיב ליה לאריסיה. למחצה בשכר והפסד: אי משתתפת בהדיה. אילו נתת חצי המעות והיית שותף בבהמה היה נותן לך אף האליה כולה לחלקך: פלגיה לאליתא. כשבאו לחלוק. חלק רבי אלעזר את האליה: אמר ליה. אריסיה: השתא כמעיקרא נמי לא. עכשיו לא תתן הראש כולו כמו שנתת בראשונה: זוזי דידי הוו. וכי קבילת עלך פלגא בהפסד הוו זוזי מלוה גבך: ואי לא יהיבנא לך טפי פורתא. אשתכח דקא טרחת בפלגא פקדון משום פלגא מלוה: דטרחתא טפי פורתא. להכניס ולהוציא דאילו מזון. אם הוצרך לסובין או שעורין. קנית לאמצע כדרך שותפין: לאתויי ליה רעיא. מרעה לבהמות שאינו צריך לקנות בשוק שיש עליו לטרוח בשבילו: בגודרות. בהמה דקה לשון גדרות צאן (במדבר לב): ואם בא המקבל לחלוק. בתוך הזמן הזה: חבירו. בעל הבהמה מעכב עליו: אבל אינו דומה טיפולה של שנה הראשונה לטיפולה של שנה אחרת. שצריכה בשניה למזונות מרובים יותר מן הראשונה: מאי אבל דקאמר. כל שכן דהיינו טעמא דמעכב עליו: אלא. הכי קאמר לפי שאינו דומה כו' וכיון דכך מנהג המקבלין חבירו מעכב עליו ואני שמעתי איפכא אם בא בעל הבהמה לחלוק בתוך זמנו המקבל מעכב עליו לפי שאינו דומה טיפולה כו' שטיפול שנה ראשונה קשה משל שניה מפני שהיא דקה טיפולה מרובה להכניס ולהוציא אבל טיפול השניה קל ושבחה מרובה וקשיא לי אי טיפולה של שניה קלה משל ראשונה מאי לשון חייב לטפל בה דקתני רישא משמע דעל כרחו חייב לטפל בה כל הזמן הזה: עד מתי חייב לטפל בולדות. שאף הן נחלקין למחצה שהן שכר והמקבל בא לומר חלוק אותו מיד שלא אעסוק בחלק שלך שאיני נוטל בו כלום: בדקה שלשים ובגסה חמשים. כדרך שפרט לך הכתוב בטיפול הבכור שחייב ישראל לטפל בו בדקה שלשים ובגסה חמשים ואח''כ נותנו לכהן דיליף ליה בבכורות (דף כו:) מקראי: שיניה דקות. וצריכה לאמה ולאדם הרגיל בכך: מכאן ואילך. יטול המקבל מחצה שלם בשביל חלקו שהרי חציו שלו הן ובמחצה השני של חבירו יטול מחצה בשבח כדרך שנוטל באמה מחצית שכר ושכר עמל ומזון ליכא ואע''ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למיטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה וכי טרח משום דידיה קא טרח ולא מיחזי כריביתא: מאן פלג לך. מי שם אותה שמא לא נישומית יפה: יגדילו. הולדות עד שיהו גדולים ואינו נוטל בשל חבירו כלום:

אלא שיטה איתמר. אומר ר''ת דמכ''מ הלכה כרשב''ג דהא אמרינן (גיטין דף עה.) כל מקום ששנה רשב''ג במשנתינו הלכה כמותו ואין נראה דהא רב ושמואל בעו או לקצוץ דינר או ריש עגלא לפטומא ור' שמעון בן גמליאל לא בעי אלא גללים וליכא למימר דהיינו דוקא בעגל עם אמו דלא נפיש טירחא דהא ר' יוסי בר' יהודה אמר לעיל (דף סח:) אפילו בבהמות גדולות דסגי בנסיובי ותותרי דסבר לה כאבוה וגם רבינו חננאל פירש דכל כי האי גוונא שנאמר שיטה לית הלכתא כחד מינייהו אלא כרבי שמעון דאמר (שם) נותן לו שכרו משלם: אמר רב מותר שליש בשכרך מותר. וא''ת והא צד אחד ברבית הוא דשמא לא ימצא מותר שליש ורב לית ליה דר' יהודה דשרי צד אחד ברבית דאמר לעיל (דף סג.) עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ומשמע לעיל דהיינו דלא כרבי יהודה ועוד דאפילו לרבי יהודה לא שרי בכי האי גוונא אלא כשיש ביד לוה או מלוה לעשות צד אחד שלא יהיה רבית ויש לומר דהכא אקילו רבנן משום דשכיחי טובא שיהא מותר שליש: דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי. וא''ת מהאי טעמא לשתרי אפילו לית ליה בהמה לדידיה דהא צריך לטרוח לעצמו משום פלגא דמלוה וי''ל דלא דמי דאי לית ליה בהמה לדידיה אין צריך לטרוח בבהמה של שותפות בכל יום אלא כל אחד יטרח ביומו: אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי אליתא. תימה למה היא סבורה כן דהא כי משתתף בהדיה נמי ויטול כל הראש הרי הוא כבתחלה דמתחלה שהיה טורח בכל הבהמה של ר' אלעזר היה נוטל הראש ועכשיו שטורח לרבי אלעזר רק בחצי בהמה יטול חצי הראש מחלק רבי אלעזר ועוד מאי קאמר השתא שותפי אנן והלא גם עתה היתה חלקו של רבי אלעזר פלגא מלוה ויש לומר דכשנשתתף עמו היה טורח בחציו של רבי אלעזר בחנם ועל כן אמרה יהיב לך נמי אליתא אחרי שאינך לוקח מחלקו שום שכר:

בבא מציעא סט ע"א