בבא מציעא ע ע"א

דף ע - א

ונהגו בני כופרא, בעלי הספינות [ומשום שזופתים אותה בזפת נקראים הם בני כופרא], ליתן אגרא, נותן השוכר שכר בשעת משיכת הספינה, ואף על פי שכבר קיבל המשכיר את שכר הספינה, מותר לו לשוכר ליטול על עצמו דמי פגרא, שאם תשבר הספינה או תנזק הוא ישלם את ההפסד. ואינו חושש משום ריבית, וכמו שאמר רב.

ומקשינן: אטו במנהגא תליא מילתא!? וכי משום שנהגו כן, זוהי סיבה להתיר!?

ומתרצינן: משום דמתניתא, תנא מנהגא!

דהיינו, ההיתר הוא כמו ששנינו לעיל, משום שלא מתחייב דמים מחיים, ולכך נהגו כך על פי הברייתא, וכשיטת רב.

אמר רב ענן אמר שמואל: מעות של יתומים, מותר לבית דין או לאפוטרופוס, להלוותן בריבית ^[2].

אמר ליה רב נחמן לרב ענן: וכי משום דיתמי נינהו, ספינא להו איסורא, נלעיט אותם בעל כורחם באיסור לקיחת ריבית!? הרי יתמי דאכלי דלאו דידהו, ליזלו בתר שבקייהו! יתומים שאוכלים ממה שאינו שלהם, ילכו אחרי אביהן שהותיר אותם, לקבורה. ואין להתיר איסור דאורייתא של ריבית, ליתומים.

אמר ליה רב נחמן לרב ענן: אימא ליה איזי [חביבי], גופה דעובדא, היכי הוה!? אמור לי מה היה הנדון שמזה למדת ששמואל מתיר להלוות מעותיהם של היתומים בריבית.

שהרי בודאי לא נאמרה אימרה זושאמרת בשם שמואל, בפירוש, אלא מתוך שראית אותו נוהג, העדת כך משמו.

אמר ליה רב ענן לרב נחמן: ההוא דודא, דוד גדול, שהיה בבעלותם דבני מר עוקבא. ויתומים קטנים היו, וירשו כלי זה ממר עוקבא אביהם.

דהוה כלי זה בי בבית מר שמואל, שהיה אפוטרופוס על כלי זה של היתומים.

ולמד רב ענן ממעשיו של שמואל שמותר להלוות מעותיהם של יתומים בריבית, כי כך היה דרכו של שמואל בכלי זה, שהיה תקיל, שוקל את הכלי, כדי לדעת את משקל הנחושת שלו, ויהיב ליה, והיה משכירו בדמים עבור רווח ליתומים.

ובסוף השכירות, כשהיה השוכר מחזיר את הדוד, היה שמואל תקיל, שוקל אותו שוב, ושקיל לה, ולוקח חזרה את הדוד, ומשוה את משקלו בשעת החזרה למשקלו בשעת ההשכרה, ושקיל אגרא, לוקח את דמי השכירות, וגם שקיל פחתא, את השיווי של מה שנפחת מהנחושת עקב השימוש בכלי.

ולמד מזה רב ענן שמותר להלוות מעות של יתומים בריבית. שאם לא כן האיך עשה שמואל כן? והרי הדין הוא שאם משכיר חפץ רגיל, שאינו של יתומים, אי אגרא נוטל, לא יטול פחתא, ואי נוטל הוא את הפחתא, לא יטול את האגרא.

וכטן, כיון שנוטל את החסרון של הנחושת שנחסר תוך כדי השימוש, דומה הדבר לשוכר המקבל עליו אחריות, וכל מה שנחסר מהחפץ משלים הוא לבעלים. והרי זה כהלואה שאין למלוה צד הפסד בדבר, והשכר הוא ריבית. ומכאן הסיק רב ענן, שבהכרח, מותר להלוות את מעותיהם של היתומים בריבית.

אמר ליה רב נחמן לרב ענן: כי הא, בנדון כזה, אפילו בדקנני, יתומים גדולים שנתמלא זקנם, שאצלם גם לדבריך אין להתיר, נמי שרי למיעבד הכי.

והטעם, דהא מקבלי עלייהו היתומים, שהם המשכירים, את חוסכא דנחשא, חסרונו של הנחושת הקיים

דכמה דמקלי נחשא' הנחושת של הכלי שנשרף באש על ידי שימוש השוכר, בציר דמיה. שויותה של הנחושת הקיים ואפילו שמשלמים הם את חסרון הנחושות במשקל, אבל חסרון זה בשויות של הנחושת הקיים אינם משלמים. ומכיון שיש לבעלים צד הפסד בדבר, אינה כהלואה אלא שכירות, והשכר אינו ריבית, וכמו ששנינו לעיל: אבל אמרו, השם פרה לחבירו וכו' מותר, וכמו שנתבאר שם, משום שיש לבעלים צד הפסד בדבר אם יוזלו הפרות, ולכך אינה כהלואה ^[3].

ונשארה הגמרא בדחייתו של רב נחמן את דברי רב ענן, ואסור להלוות את מעותיהן של יתומים בהלואה גמורה בריבית. ובענין זה הוא המשך דברי הגמרא:

אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רבה בר יוסף בר חמא אמר רב ששת: מעות של יתומים, מותר להלוותם. לא כהלואה גמורה אלא בעיסקא, באופן שיהיה קרוב לשכר ליתומים שיטלו חלק ברווחים של עסק זה לפי המסוכם ביניהם, ומצד שני רחוק להפסד, שיותנה בעיסקא שכל אחריות ההפסדים על המקבל ולא על היתומים המלווים ^[4].

ובעלמא, בודאי שדבר זה אסור, כמו שכבר נתבאר לעיל, שבאופן שאין לנותן שום צד הפסד, הרי זה הלואה. והשכר הוא ריבית.

אך ריבית זו אינה אסורה מן התורה, אלא רבנן אסרוהו. וביתומים לא גזרו כדי שלא יכלו מעותיהם, שהרי אינם יודעים להתעסק בהם.

והטעם שריבית זו מותרת מן התורה, מכיון שאם העסק לא ירויח כלל יחזור הקרן ליתומים בלא ריבית. ורק אם יהיו רווחים יטלו היתומים חלק בהם לכך אין זה ריבית "קצוצה" שאסור מהתורה כדוגמת ריבית שנאמרה בתחילת הפרק "המלוה סלע בה' דינרים" שקוצץ ריבית מוחלטת ^[5].

ובהמשך דברי הגמרא מדובר בכל אדם ולא ביתומים ואחר כך חוזרת הסוגיא לענין מעותיהם של יתומים.

תנו רבנן, אדם שנותן את כספו בעיסקא, בתנאי כזה שהנותן הוא קרוב לשכר, אם יהיו רווחים יטול בהם חלקו. ומאידך הוא רחוק להפסד, שכל האחריות הוטלה על מקבל הכסף.

איש זה רשע, משום שזה הלואה ולא שכירות. וכל חלק שנוטל ברוח מלבד הקרן זהו ריבית.

אך באופן כזה שהנותן קרוב להפסד, שגם הוא שותף באחריות אם העסק ייפסד, ומאידך גיסא מחמיר על עצמו להיות רחוק לשכר שיטול ברווחים פחות מכדי חלקו באחריות העיסקא, ומחמיר יותר מתקנת חכמים [לעיל סח ב] פלגא בהפסד, אם האחריות מתחלקת פלגא פלגא הרי אז תרי תילתא באגר יטול המקבל שני שליש בשכר והנותן שליש בשביל התשלום עבור עבודתו של המקבל בחלקו של הנותן. ואדם זה מתרחק יותר מהשכר, הלא הוא חסיד, שמתחסד עם קונו ועושה לפנים משורת הדין להזהר מאיסור ריבית.

קרוב לזה ולזה, להפסד ולשכר שנוהג כתקנת חכמים, ונוטל על עצמו שני שליש באחריות העסק אם ייפסד, והרי קרוב הוא להפסד, וכן בשכר אינו נוטל שני שליש כמו בהפסד, אלא פלגא. וזה מותר כתקנת חכמים.

או באופן שהוא רחוק מזה ומזה, שנוהג כתקנה האחרת של חכמים, שהזכרנו לעיל שאינו נוטל מחצה ברוחים אלא שליש ובזה הוא רחוק מהשכר שאינו נוטל מחצה.

ובהפסדים מקבל על עצמו אחריות על חצי מהעיסקא אם תפסד. ומכיון שהפסד אינו שכיח והרוחים שכיחים לכך נחשב בזה רחוק מההפסד.

זו היא מדת כל אדם ומותר כתקנת חכמים בסוגיא לעיל סח ב, סט א.

אמר ליה רבה לרב יוסף: הני זוזי דיתמי, היכי עבדינן להו? שהרי יתומים אלו קטנים הם ואינם יודעים להתעסק במעותיהם שלא יכלו.

אמר ליה רב יוסף לרבה: מותבינן להו בי דינא, ויהבינן להו זוזא זוזא, לפי צורכם כל יום ויום.

אמר ליה רבה לרב יוסף: והא באופן זה קא כליא קרנא! קרן מעותיהם של היתומים יכלה כך.

אמר ליה רב יוסף: מר, היכי עביד כדי לשמור על כספם שלא יכלה?

אמר ליה רבה: בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא, מיני מתכות של כסף וזהב, ובודאי סחורה זו לא נמצאת אצלו בתורת פקדון, אלא שלו הם, משום שאין דרך להפקיד חתיכות זהב וכסף.

ונקטינן דהבא מיניה. ויהבינן להו את מעותיהם של היתומים, ניהלי, לאדם זה בעיסקא, שתהיה באופן של קרוב לשכר ליתומים ורחוק להפסד. שברוחים יטלו היתומים את חלקם ואם יופסד העסק האחריות רק על המקבל. ובשביל זה לוקחים ממנו זהב כערבון שמזה יגבו את ההפסדים לכשיהיו.

ודבר זה בעלמא אסור מדרבנן וביתומים לא גזרו וכדברי רב ששת לעיל.

אבל אם אין לו זהב או כסף אלא רק דבר מסוים, לא סומכים על זה כערבון שיגבו מזה אם יהיו הפסדים. משום דלמא פקדון נינהו, החפץ המסוים אצלו, ואתי מריה של החפץ יהיב סימנין, ושקיל ליה לחפץ זה, ונמצאו היתומים מופסדים שלא יהיה מהיכן לגבות את ההפסדים.

אמר רב אשי תינח שאפשר לנהוג כדברי רבה אי משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא אבל מה נעשה אי לא משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא וכי אז ניכלו זוזי דיתמי

אלא אמר רב אשי עוד אפשרות להבטיח כספם של היתומים חזינן גברא דמשפו נכסיה אדם שנכסיו שקטים ובטוחים ואין איש מערער על בעלותו בקרקעותיו.

וכן אדם זה יהיה מהימן.

ועוד יהיה בו שהוא שמע דינא דאורייתא.

ועוד שלא מקבל שמתא דרבנן.

ויהבינן להו את מעותיהם של היתומים ניהליה בבי דינא בפני הדיינים שיש לב"ד כח להפקיר נכסי המקבל עבור היתומים אם העסק ייפסד. וב"ד יתנו עמו שהעסק יהיה קרוב ליתומים לשכר ורחוק מהם להפסד.

המשנה הבאה עוסקת באדם המקבל מחבירו מעות או כל דבר אחר להתעסק, ויחלקו הנותן והמקבל ברווחים שיבואו מן העסק.

אלא שבשונה מהמשנה לעיל (ס"ח ע"א) ששם קיבל על עצמו מקבל העסקה אחריות רק על חצי המעות ^[1], כאן קיבלן על עצמו אחריות בכל סכום העסקה.

ונקראת עסקה זו "צאן ברזל", לומר שבאים לנותן רווחים ממנה כצאן, שיש מהם לבעליהם וולדות וגיזות ^[2]. ו"ברזל" נקראת מחמת שהיתה עומדת בשוויה לבעלים כברזל שהוא חזק, ולעולם אינו פוחת מערכו.

וכיון שקיבל על עצמו אחריות גמורה שאם ייאנס או יפסד ישלם לבעלים, יש לראות את העסק אצלו ^[3] כהלואה גמורה, ומה שנותן לבעלים חלק מן הרווחים הרי זה אסור משום ריבית על ההלוואה הנמצאת אצלו.

הא דאמרינן מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. כבר נתפרש בירושלמי דא"ל פסידא עלך רווחא דידי ודידך וכן פירשו הגאונים.
ותמהני והלא רבית קצוצה היא כיון דקביל עליה כולי ממונא במלוה כי יהיב ליה כלום באגריה ה"ל רבית קצוצה דומיא דמשכנתא דאמרן לעיל.
ויש לומר כיון דלא יהיב ליה אלא מניהו בהו לאו רבית דאוריתא הוא א"נ זוזי פקדון נינהו בעסק ואתריותיהו כשומר שכר שמתנה כשואל הוא בשכר מחצה ואי יהיב ליה מעלמא ודאי רבית דאוריתא הוא אלא מניהו בהו דמי לפקדון שקבלו עליו צ"ב ומדרבנן הוא וביתמי לא גזור:

אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון הוא גביה ואתי מאריה ויהיב סימניה שקיל ליה. שמעינן מהא דמפקיד מידי גבי חבריה ויהיב סימניה שקיל ליה מניה בסימנא ואפילו מיתמי ואפילו מלקוחות כגון האי דממשכן גבי יתמי ואפילו הכי משום סימנא יהבי' ליה.
והיינו דאמרי' בכתובות [פ"ה ע"ב] ההוא דאפקיד שב מרגניתא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא עובדא לקמיה דרב נחמן אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא ושמעי' מינה דאע"ג דאמיד מהדר דאנת"ה אנן לא נקבל אלא מגברא דאמיד והיינו דקאמרי' ועוד, ולא כדברי המפרשים דחדא ועוד דצריכי להדדי נינהו.
וה"פ: דההוא גברא אפקיד בסהדא שב מרגניתא בי חסא ואין העדים מכירים אותם בטביעות עינא או שמכירים הם אותם אלא שלא ראו עכשיו בידם של יתומים, ואיכא סהדי אחריני דחזו להו בידם והם טוענים אחריני נינהו והנהו אהדרינהו אבונא נהלך, וא"ל אפקינהו דחזינהו סהדי דפקדון אם מכירים אותן ואנון אמרי כדו לא מפקינן וכעובדא דרמאי דפומבדיתא דפרק חזקת ואמרינן עלה ראה תניא ומצי למימר אחריני נינהו אבל מכיון דיהיב סימנא והעדים המעידים שראו אותם בידן עכשיו אומר שיש בהן אותו סימן שזה נותן לא מצי למימר הנהו ליתניהו גבן ואחרינן נינהו דהא יהיב סימן מובהק דהנהו נינהו דאפקדינהו גבי דאבוהון ולא יכלי למיטען חזר אבינו ולקחן ממך דכיון דאיכא עדי פקדון וראה ליכא שום מיגו דהיכא דאיכא עדים וראה דאפי' רחר דלא אומן אין לו חזקה כדאיתא בפר' חזקת הבתים והאי סימנא משוי ליה ראה (והם הכי) [וה"ה] נמי דכדאיתיה בחיים לא מהימן, כמו שכתב רבינו הגדול ז"ל במפקיד (ג"כ) [וכן] כתב ר"ח ז"ל.
ומה שאמרו חדא דלא אמיד לאו למימרא דמשום ההוא טעמא בלחוד מפקי' מיתמי שהרי מקרא מלא הוא מתרושש והון רב, אלא ה"ק בידוע שאינן שלהם דהא איכא עדי פקדון ורגלים לדבר דלא אמיד, וא"ת משום אומדנא לא מפקינן הא יהיב סימנא וטעמא בתרא עיקר, ורוב "ועוד" האמורין בתלמוד הם אמורין על דרך זו, וזה הפי' הנכון וכל הנוטה ממנו טועה.
ואף בשמעתין נמי חיישינן דילמא מאן דאפקיד האי דבר מסויים גבי האי גברא בסהדי אפקדיה גביה ואנן סהדי דאיתיה גבייהו דיתמי ואין אנו יכולים לומר להד"מ ואי יהיב סימנא שקיל ליה דהוה ליה איכא עדים וראה כדפרישנא, ומיהו בלא"ה לא שקיל ליה דאי אית ליה עדי פקדון לא מצי למימר לן אפיקו דנחזיוה דאנן יד יתומים אנן וכדו לא מפקינן אבל על כרחינו אין אנו יכולין לומר להד"מ וליתיה גבן דסהדי אנן וא"א לכפור עדות, ואי קשיא דהבא פריכא נמי ליחוש למדת משקלותיו דהוי סימן כדאמרי' גבי מציאה לא קשיא דהכא לא מהדרי' אלא בסימנין מובהקין וקל הוא שהקילו במציאה להחזיר בכל סימן.
ואיכא דקשיא ליה ומאי נפקא מינה הא עשו בו תקנת השוק ואי יהיב סימניה ושקיל ליה מאי דיהבו ביה מהדר להו דהא משכנתא עשו בה תקנת השוק וניחא לן הכא לא עשו בו תקנת השוק משום דעיקר אסמכתינהו לאו אדהבא הוא אלא אעסקא הוא דהאי גברא לא יכיל לאיעשוקי בהאי זוזי בעסקא אחרינא וכ"ש למישתי בהו שיכרא ואם מת אינו נעשה מטלטנין אצל בניו אלמא לאו אמשכון הוי עיקר אסמכתינהו אלא אעיסקא ולא עשו תקנת השוק אלא במקום שעיקר אסמכתא דידיה ושעבודיה אהאי מידי דשקל מיניה כדאיתא בגמ' בדוכתא ומשכנתא עיקר אסמכתיה עלה שאין בה אחת מכל אלו, והראב"ד ז"ל כתבה כן ועיקר, ולא כדברי האומרין שאין תקנת השוק אלא בגנב דלאו מילתא היא:

מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית. נראה דרב ענן היה סבור שמותר להלוותן אפילו ברבית קצוצה, לפי שהאפטרופא אינו נוטל ברבית והיתומים אינן מחוייבים במצות, גם הם בעצמם אינן מלוין כדי שנאמר בית דין מצווין להפרישו, אפילו לדברי מי שאומר (יבמות קיד, א) קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו, וכן אין זה בכלל מה שאמרו (שם) לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום לפי שהם אינם עושים בידים האסור, ואינו דומה למה שאמרו (שם), מניחן תולש מניחן זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח, דהתם הא קא עביד בידים דבר האסור לו לכשיגדל. ורב נחמן נמי לא אמר ליה שעובר האפוטרופוס על דאורייתא אלא שהיתום המתגדל בממון של ישראל שאינו שלו יענש מיתה.
ומהא משמע, דהאי עובדא דדודא אי לאו דמקבל מרי דודא חוסכא דנחשא רבית קצוצה היא, ואפילו לרב נחמן, דאי לא, לימא ליה הא אפילו למאי דסבירא ליה אבק רבית הוא, ומעות של יתומים מותר להלוותן באבק רבית, וכדאמרינן בסמוך מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, ולא דוקא, אלא הוא הדין לכל שאר (ה"ח) [רבית] דרבנן, וכן הסכימו הגאונים ז"ל. וליתא, דהא ודאי [נראה לי דלאו – ש"מ] רבית קצוצה היא, והוא הדין דהוה מצי רב נחמן למימר ליה הכי, אלא דקושטא דמלתא קאמר ליה, דבכי הא דמר שמואל אפילו בדקנני שרי, הואיל ומקבל עליה חוסכא דנחשא.

מעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד. פירשו בירושלמי דאמר ליה פסידא עלך ורווחא דידי ודידך, ואפילו הכי אבק רבית הוי דלאו הלואה היא אלא עסקא, דהא מיניה וביה יהיב ליה, (ולא אניסי' ומינאי) [וכי יהיב ליה לאיעסוקי ביה, ואי] בעי למשתי ביה שכרא, מרי עסקא מעכב על ידיה, ואם מת לא נעשו מטלטלין אצל בניו (לקמן בבא מציעא קד, ב).

אבל דבר מסויים לא, דילמא איניש אחרינא אפקדיה גביה ואתו מרייהו ויהבי סימנא ושקלי. וא"ת והלא עשו בו תקנת השוק ואפילו יהיב סימנא יהבי דמיהן ושקלי, דאמרינן התם בפרק הגוזל (ב"ק קטו, א) דעשו תקנת השוק במשכונא. ויש מתרצים, שלא עשו תקנת השוק בנפקד אלא בגנב וגזלן. וליתא, דכיון דשלח ביה יד הוי ליה גזלן, וזה שהלוה עליו גם כן אינו יודע שאחר הפקידו אצלו. והראב"ד תירץ שלא עשו תקנת השוק אלא במכר או במשכון, שכל עצמו אינו סומך אלא על זה, אבל כאן שאין עקר הבטחתו אמשכון אלא על העסק, ואלו רצה מקבל להוציאו בדברים אחרים בעל העסק מעכב עליו (לקמן קע, ב) לא עשו בו תקנת השוק, וזה הנכון.
וא"ת, ואם בא ונתן סימן מאי הוי, והלא הכלי נתון תחת יד אפטרופא, וכי אמר ליה בעל הכלי אפקיה דניחזייה, לימא ליה כדי לא מפיקנא דמשוית ליה ראה, וכדאמר בפרק חזקת הבתים ברמאי דפומבדיתא (ב"ב מו, א), וכל דליכא עדים וראה אינו נאמן. וי"ל, דכל שיש עדי פקדון והבעלים נותנים סימן מובהק והרי אנו רואים אותו סימן תחת ידינו, הרי זה כראה, דאטו אי אתו סהדי ואמרי סימן פלוני וסימן פלוני הוה, וראו אותו אותן עדים באותן סימנים מי לא מהדרינן ליה, דהא איכא עדים וראה, אם כן השתא נמי אנן סהדי דידיה, ולא מצינו למכבש עדותן. ולא עוד, אלא אפילו הגדילו היתומים והביא זה עדי פקדון ויהב סימן מובהק דידיה, היתומים בעצמן עדי ראיה דידיה, דלא אברו סהדי אלא לשקרא. ותדע לך, מדאמרינן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא ל, א), ההוא דאמר ליה לחבריה, מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנה מינך, אמר ליה את מי לא מודית דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתה, זיל לאו בעל דברים דידי את, אמר רבא דינא קאמר ליה, והתם לא הוו עדי אבות לתובע, מדאיצטריך למימר ליה את מי לא מודית לי, ואפילו הכי כיון שזה לא חסר אלא עדים וזה הלוקח (עדיו) [מודה], הרי זה מודה כאלו יש לו עדים. ואמרינן נמי בכתובות פרק הכותב (כתובות פה, ב). ההוא גברא דאפקיד (שב מרגניתא) [כסא דכספא] בי חסא, שכיב חסא ולא פקיד, אתא עובדא קמיה דרב נחמן, אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד, ועוד דהא יהיב סמנא, ועקר טעמא התם משום דיהיב סימנא, וכשיש עדי פקדון ואפקיד בסהדי קאמר, ואע"ג דליכא ראיה, כיון דיהיב סימנא ואנן חזינן ליה לההוא סימנא השתא, אנן סהדי דידיה והרי אלו עדי פקדון ואנן עדי ראיה, והוה ליה כעדים וראה. ומאי דקאמר, חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד אינו עקר טעמא, דהא כתיב (משלי יג, ז) יש מתרושש והון רב, אלא לסניפין בעלמא הוא דקאמר ליה, וכולה טעמא בסימנא תלי. וכבר הארכתי בזה שם בכתובות במקומה בסייעתא דשמיא.
וא"ת אם כן אפילו דהבא פריכא נמי לא, דדילמא יהיב סימנא במשקל וכדקיימא לן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כג, ב) דמשקל הוי סימן. לא היא, דהתם גבי מציאה הקלו להחזיר בסימן כל דהו, אבל הכא דוקא בסימן מובהק, אבל בסימן שאינו מובהק לא. והא דאמרינן דכי יהיב סימנא מהדרינן ליה דאנן משוינן ליה וראה, הני מילי בדיהיב סימנא ממש, אבל אי אמר אפקוה דלחזייה הני סהדי וידעי ליה בטביעות עינא לא מפקינן ליה. [ד]השתא מיהא אנן לא ידעינן ביה דדידיה הוא, ואמרינן ליה כדי לא מפקינן ליה כדאמרינן התם בחזקת הבתים.

ויהבינן ליה בבי דינא. פירש רש"י ז"ל, בפני בית דין שיש כח בידם (להפסיד) [להפקיר] נכסי המקבל אצל היתומים, ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואינו מחוור בעיני, דאבק רבית הוא, וכשתקנו לא לגבי יתומים תקנו, וכל אבק רבית התירו אצל היתומים, ומה לנו לבית דין ואלו היה רבית דאורייתא היו צריכים לבית דין שיפקיעו ממונו של המקבל. ועוד, דאם כן היינו צריכים לבית דין חשוב וראוי להפקיע, וכדאמרינן בעלמא גבי פרוזבול בפרק השולח (גיטין לו, ב), ובנדרים פרק ארבעה נדרים גבי אסמכתא (כז, ב). אלא נראה לי, דלא להפקר ממון המקבל אצל היתומים קאמר, אלא כדי ליתן רשות לאפטרופא להוציא ממון היתומים מתחת ידם ולמסור אותו ביד אחרים להתעסק בו. וכעניין ששנינו בברייתא פרק הנזקין (גיטין נב, א), ואין אפטרופסים רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב. וכולה ברייתא, ואמרו עלה בתוספתא (ב"ב פ"ח ה"ד) אלא אם כן נטלו רשות מבית דין, כך נראה לי.

השכיר לו דבר שבמשקל כגון כלי כסף וכלי נחשת והוא מתנה להחזירם לו במשקל אע"פ שלא נתחייב בכך בכל שבא מחמת המלאכה מותר שהכלי מתקלקל כלו בתשמישו ומתישן ומזדלזל וזהו הפחת הנכלל בדמי השכירות אבל פחת חסרון המשקל הוא פחת אחר שאינו בכלל בדמי השכירות ויכול להתנות עליו ודברים אלו כלם כשאין הבעלים שם כגון שהשכיר את הספינה ולא הלכו הבעלים שם הא אם הלכו בעלים שם אינו משלם אלא שכרה אין תנאו עושהו יותר מן השואל ואם בעליו עמו לא ישלם כמו שיתבאר:

אין מקבלין נכסי צאן ברזל מישראל כגון שיאמר הילך עשרים צאן בשוה מאה דינרין הטפל בהם למחצה שכר גיזה וולדות וחלב על מנת שתעמידם אצלי במאה דינרין הן הוזלו הן הוכחשו הן מתו ואין שכר עמלו מועיל בזו ודבר זה לא הוצרך להשמיענו שהרי אף במחצה שכר ומחצה והפסד נאסר אלא אם כן בשכר עמלו כמו שביארנו במשנה כל שכן במחצה שכר וכלו הפסד אלא שבא להתירן מן הגוי ולא סוף דבר ששאר הלואות אסורות בו אלא שהתחיל בהתירות אלו עד שמנה את כלן והחל בקלה שבהם והוא אבק רבית עד שמגיע אצל התמורה כמו שיתבאר במשנה שלפנינו בע"ה:

נמצא לפי מה שכתבנו שכל המלוה מעותיו קרוב לשכר ורחוק להפסד כגון שחצי שכר שלו וכל ההפסד למקבל הרי זה רשע שהרי נעשה כלו כמלוה ונמצא חצי שכר כעין רבית רחוק לשכר וקרוב להפסד כגון שמחצה שכר למקבל וכל ההפסד שלו חסיד קרוב לזה ולזה כגון מחצה שכר ומחצה הפסד זו היא מדת כל אדם אלא שחכמים הצריכו בה שכר עמלו כמו שביארנו במשנה או בלא שכר עמל מחצה שכר ושני שלישי הפסד או שליש שכר ומחצה הפסד ורחוק לזה ולזה אינו כולל ענין אחר אלא שהוזכר בחנם דרך הזכרת חלוקות ויש מפרשים רחוק לזה ולזה שליש בשכר ושליש בהפסד ואין זה כלום שהרי טורח בשליש עסק הפקדון בחנם שהרי מלוהו שני שלישי העסק:

הסכימו הגאונים שמותר לאדם שיקבל עליו מעות חברו ושיהא כל אחריות הקרן עליו ושלא יטול כלום מן הריוח אלא שיהא הכל לבעל הממון הואיל ואין שום ריוח למקבל אין בזה רבית ומפני חמלתו עליו הוא שעושה כן ומתנה היא שהוא נותן לו:

כל מה שביארנו בקרוב לשכר ורחוק להפסד לא סוף דבר שיקבלו בעלים מחצה שכר וכל ההפסד למקבל אלא אף מחצה שכר לבעלים ושני שלישי הפסד למקבל אסור וכן ההפך ברחוק לשכר וקרוב להפסד שאין קצבה לתנאי השכר וההפסד אלא שיהא חלק ההפסד גדול לבעל העסק מחלק השכר וכן כתבוה גדולי המפרשים בתשובותיהם ובפרק המקבל יתבארו מקצת דברים בדיני העסק:

מעות של יתומים אסור להלוותם ברבית ומ"מ מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד והוא שאמרו בשקלים ירושלמי ר' אבא אתפקד גביה מדלא דיתמי אתא שאיל לר' מני אמר ליה אי בעית דליהוי פסידא עלך ורוחא ליתמי ולך שארי שכל אבק רבית כזה בנכסי יתומים לא גזרו:

נכסי יתומים שאין להם אפטרופוס מצד אביהם ויש להם מעות אין אומרים להעמיד מעותיהם ביד בית דין ולמסרם להם על יד על יד לצרכם שאם כן הקרן כלה ואוי לו לנאמנות המפסיד אלא מחזרין בית דין אחר אדם הגון ונאמן שונא בצע שאינו מכניס עצמו לחשד ולקבלת קללת חכמים ולא להיות סרבן לדיניהם ושיהו לו נכסים של שופי ולא של ערער ועסיקין ובית דין מוסרין לו את הממון קרוב לשכר ורחוק להפסד ואע"פ שאינו בעל ממון המיטלטל הואיל ואין בקרקעותיו ערער ועסיקין רצו בית דין להפקידם לבעל ממון המטלטל מצד שהמעות מצויות אצלו תמיד מחזרין אחר בני אדם שיש להם טמון וממון שאינו מתעסק בו כגון דהבא פריכא וכיוצא בזה ומקבלין בית דין אותו הממון במשכון ומ"מ משכונות של כלים ושאר דברים המסויימים שהם בעלי סימן אין מקבלין מהם שמא פקדון הם ויצאו בעלים ויתנו סימנן בבית דין ונוטלן ונמצאו היתומים קרחים מכאן ומכאן ואע"פ שהזהב יש בו סימן וכמו שביארנו שהמשקל סימן מ"מ אין דרך להיות הזהב הנפרך נפקד ביד אחר ולא להעמידו במקום שידי הגנב ממשמשת שם הואיל ואין בו תשמיש ושמא תאמר והלא משכונה עשו בה תקנת השוק שאם גנב ומשכן אין גנבה חוזרת אלא בדמים והבעלים דנין עם הגנב כמו שביארנו בבבא קמא מ"מ אין בית דין מכניסין עצמם לכך או שמ"מ נשבע זה שהלוה עליו כמה הלוה ואין ראוי להשביע את הבית דין ואע"פ שנאמנין בלא שבועה שמא לא ימצאו שם ואף היתומים אינן בני שבועה שאינם יודעים עיקר הענין ושמא תאמר יכתבו בית דין שטר על זה שטרא עביד דמירכס או שמא אין תקנת השוק אלא לקרן או שמא אין זה משכון הגמור ואינו אלא אחריות בעלמא ואין בו תקנת השוק:

ומ"מ יש מפרשים בזו דוקא בשזה אינו אמיד וחוששין שמא גנבו או לקחו מן הגנב בזול או נפקד אצלו אבל באמיד אף לנותן סימניו אומרין לו שזה לקחו ומ"מ אם היו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין לומר שם לקוחים הם בידו טעם זה בטל ואף בשאין עשויים להשאיל ולהשכיר יש לחוש שבעל הפקדון מסרו בעדים וכבר כתבו גדולי הפוסקים שכל שהפקיד בעדים אינו נאמן בלקוח היא בידי שלא נאמר כך אלא מתוך שהיה יכול לומר לא היו דברים וכו' ואתה צריך בזו לדהבא פריכא ולכיוצא בו על אחד מן הטעמים שהזכרנו וכל שלא מצאו בעל הממון מיהא מוסרין לבעל קרקע על הדרך שביארנו:

אמר רב פפא הילכתא ספינתא אגרא ופגרא ונהגו בני כופרא אגרא בשעת מכירה ופגרא בשעת שבירה כך הגירסא הנכונה. כלומר שאין מקבלין אחריות כדאיתא בעינה והא אחריות שמקבלין כדפגרא אינו בדמים של עכשיו אלא בדמים שהיא שוה בשעת השבירה. ורש"י גורס אגרא בשעת משיכה ופגרא בשעת שבירה ופירש שפורעין השכר מיד ולכשתשבר פורעין דמיה. והגירסא הראשונה היא הנכונה. ואיתא בנסחי דוקני ופרכינן אטו במנהגא תליא מילתא ומהדרינן משום דמתניתא איפכא תניא. כן גירסת כל הספרים שלא הגיה רש"י ז"ל. אבל הוא ז"ל גורס דמתניתא מנהגא תניא ופירש שאין טעם פסק זה של רב פפא מפני מנהג בני כופרא אלא משום דמתניתא דלעיל תניא כמנהגא דכיון שלא עשאן דמים מחיים אלא לאחר מיתה מותר וכדפריש רב ששת. ולפירוש זה עדיין קשה אמאי קאמר רב פפא נהגו בני כופרא. וגירסת הספרים היא הנכונה והכי פירושו דהא דתלי רב פפא טעמא דידיה במנהג בני כופרא שהן בעלי הספינות משום דמתניתא דאייתי רב ששת איפכא תניא ולא כמו שהיה שונה רב ששת ומתניתא דייקא הכי קתני אין מקבלין צאן ברזל מישראל כיצד ישראל השם פרה מחברו ואמר לו פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין ואני אעלה לך סלע בחדש אסור לפי שעשאה דמים ומיהו לא פליגא אדרב פפא דרב פפא מיירי בשלא עשאה דמים מעכשיו כלל אלא כמנהג בני כופרא שהיו מקבלין השוכרין אחריות דלאחר שבירה כשעת שבירה כדאמר רב פפא פגרא בשעת שבירה והיינו וקאמר ספינתא אגרא ופגרא כעין שנהגו בני כופרא וכו' ואפשר דרב דשתיק לעיל ולא השיב מן הברייתא מפני שהיה מסופק בגירסת הברייתא אם כלשונו של רב ששת או כלשון שגורס רב פפא מעתה.

לענין פסק הלכה כל שקבל אחריות ואפילו דיוקרא וזולא רבית קצוצה. קבל אחריות דלאחר מיתה בלחוד ועשאה דמים כשעת משיכה אבק רבית. לא עשאה דמים מחיים ולא קבל אחריות אלא בשעת שבירה מותר. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: והילכתא ספינה אגרא ופגרא נהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה פגרא כמו ששוה בשעת שבירה דלא כמתניתא. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: בני כופרא פירוש בני הכפרים. אגרא בשעת משיכה. כלומר מה שהתנו בשעת המשיכה פגרא בשעת שבירה. ואית דגרסי כשעת שבירה ותרווייהו חד טעמא נינהו. אטו במנהגא תליא מילתא דינא הכי הוא ומשום דמתניתא לא תניא איכא מנהגא כלומר שלא פירש במתניתא דרב ששת אי זו שומא יתן אם אותה ששוה בשעת שבירה או אותה ששוה בשעת שכירה. ומתחזי דהאי שומא כשעת משיכה היא שהרי השם בהמה לחברו ואמר לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר קתני והאי שומא בשעת משיכה היא והם לא נהגו כן אלא כשעת שבירה מפני שהיו אומרים כיון דאלו היתה קיימת חוזרת בעיניה בפחתה אינו משלם אלא כמי שהיתה שוה סמוך לשבירתה וההוא דודא דבני מר עוקבא דהוה שמואל תקיל ויהיב תקיל ושקיל וכל כמה שהיה פוחת מן המשקל היה נוטל מן השוכר ונוטל עוד שכרו והלא זה מחיים אפילו עושה אותו בדמים שהרי אינו חוזר בעין בפחתו שהרי משלם לו דמי פחתו ואיך היה נוטל שכרו. אלא משום חוסכא דנחשא הוא דמקבל עליה שאפילו במה שנשאר ממשקל הדוד נפחתו דמיו משום דמיקלי בנורא דהיינו ככחש בהמה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: לפי שלא עשאה דמים מחיים אבל עשאה דמים לאחר מיתה. יש מפרשים שאם מתה ישלם כשעת משיכה ואף על פי שהוזלה או כחשה בין שעת משיכה לשעת מיתה וכן בספינה משלם כשעת משיכה ולא כשעת שבירה אם הוזלה או פחתה בינתים. ויש מפרשים דאם הזולה או כחשה בינתים לא משלם כלום ואם מתה לאחר שכחשה או לאחר שהוזלה אינו משלם אלא בדמים שהיתה שוה בשעת מיתה וכן בספינה פגרא בדמים שהיא שוה בשעת שבירה ונמצא אגרא על פגמה כדאמרינן לעיל גבי מרא. ולשון הברייתא מוכחת לפי דעתי כדברי הפירוש הראשון דהא קתני הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין אלמא מהשתא קוצץ לה דמים ואף על פי שמשלם לו בשעת משיכה כיון שאינו חייב בתשלומין אלא אם מתה או נשברה ועומדת היא לחזור בעינה וכל זמן שחוזרת בעינה מחזירה לבעלים כמות שהיא אין זה כמלוה אלא שכירות אלא שמתנה לשלם לו אם תמות הבהמה או תשבר הספינה ואף על פי ששאר שוכרין אינן חייבין בכך הרי אמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל. ודודא דמר שמואל משום דחוזרת בעינה ואפילו הכי תקיל ויהיב תקיל ושקיל הוא דהוה קשיא ליה לרב ענן. ולשון רש"י ז"ל נראה שדעתו כן שכן כתב לפי שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים לא ישלם לו אלא לאחר מיתה אם תמות או תשבר. עד כאן.
ועל כן נהגו בני כופרא להחמיר שלא ליטול פגרא אלא כשעת שבירה ומשום דברייתא תניא איפכא דאינהו נהגו שלא ליטול כשעת משיכה אלא כשעת שבירה. וגירסאות יש דגורסים כן משום דמתניתא איפכא תניא. גם הראב"ד ז"ל שמפרש כן. ואף על פי שהוא גורס בבני כופרי משום דברייתא לא תניא תנא מנהגא כלומר מפני שהברייתא לא נתבארה היטב אם משלם כשעת משיכה או כשעת שבירה ואף על פי שנראה שהיו קוצצין בדמים שהיא שוה עכשיו מדקתני הרי היא עשויה עלי בשלשים דינרין אפילו כן היו מחמירין שלא לשלם אלא כשעת שבירה ולפי דברי מי שאומר דאינו משלם אלא דמי מה שהיא שוה בשעת מיתה אני אומר שיש לדחוק שעכשיו הוא ששמין לאחר מלאכה זו שהוא שוכרה לה כמה תפחת ובכמה תעמוד ושמאוה עכשיו באומד לשלשים דינרין ואפשר שהיא שוה עכשיו בשעת משיכה ארבעים זה נראה לי ליישב הברייתא לפי דבריהם. עד כאן.
והרמב"ן ז"ל כתב כפירוש שני. והיינו דאמרינן בסמוך דהא מקבל עליה חוסכא דנחשא הא לאו הכי אסור אף על פי שאינו נוטל בדמי הפחת אלא כשעת שבירה דיוקרא וזולא איתמי רמיא ואינו עושה אותה דמים. ומשמע דאי לא מקבל עליה חוסכא דנחשא רבית קצוצה הוי דאי לא היכי סלקא דעתך למימר ביתומים והא כל של דבריהם לא גזרו בהן דומיא דקרוב לשכר ורחוק להפסד וכן דעת המפרשים דלאו דוקא קרוב לשכר וכו' אלא כל רבית דדבריהם מותר ביתומים אלא דודא דשמואל רבית קצוצה היא. ויש לי לפרש עוד דמעיקרא קסלקא דעתיה דרב ענן דאי אסור אפילו ברבית דרבנן הן אסורין ורב נחמן הוה מצי למימר ליה התם רבית דדבריהם ושרי אלא קושטא קאמר ליה דאפילו בדקנני מותר ושמואל דקא מקבל עליה חוסכא דנחשא לאו משום איסורא אלא משום שאין השוכרין עושין לקבל עליהן חוסכא דבר שאינו קצוב וצריך אומד כל היום.

וזה לשון הרשב"א: מעות של יתומים מותר להלותן ברבית. נראה דרב ענן היה סבור שמותר להלוותן אפילו ברבית קצוצה לפי שהאפטרופוס אינו נוטל רבית והיתומים אינן חייבין במצות גם הם בעצמן אינם מלוים כדי שנאמר בית דין מצווין להפרישן אפילו לדברי האומר קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו וכן אין זה בכלל מה שאמרו לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום לפי שהם אין עושין בידים האיסור ואינו דומה למה שאמרו מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הב לי מפתח דהתם הא קעביד בידים דבר האסור לו לכשיגדיל. ורב נחמן נמי לא אמר לו שעובר האפטרופס על דאורייתא אלא שהיתום המתגדל בממון של ישראל שאינו שלו יענש מיתה ומהא משמע דהאי עובדא דדודא אי לאו דמקבל מרי דודא חוסכא דנחשא רבית קצוצה היא ואפילו לרב נחמן דאי לא לימא ליה הא אפילו למאי דסביר לך אבק רבית הוא ומעות של יתומים מותר להלותן באבק רבית וכדאמרינן בסמוך מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד ולאו דוקא אלא הוא הדין לכל שאר רבית דרבנן וכן הסכימו הגאונים. וליתא דהא ודאי נראה לי דלאו רבית קצוצה היא והוא הדין דהוה מצי רב נחמן למימר ליה הכין אלא קושטא דמילתא קאמר ליה דבכי הא דמר שמואל אפילו בדקנני שרי הואיל ומקבל עליה חוסכא דנחשא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים וכו'. לפום פשטא משמע דאפילו ברבית דאורייתא שרי וטעמא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו וגם אנו אין אנו מוזהרין על ממונם דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וכל היכא דאזהר רחמנא למלוה אזהר ללוה ולערב ולעדים אבל היכא דליכא איסורא לגבי מלוה ליכא איסורא לערב ולעדים ולסרסור ואף על גב דקטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו הא בשר שחוטות נינהו וכיון דיתמי נינהו ושרי להו מדאורייתא לית לן למיסר מדרבנן כי היכי דליהוי להו רווחא ולא יכלו נכסיהם. ואמר ליה רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינן להו זוזי דרביתא דליהוי להו רווחא יתמי דאכלי לאו דידהו וכו' כלומר מוטב שימותו ברעב ולא יאכלו על ידינו זוזי דרביתא דליתו למיסרך בה לכי גדלי. והאי לישנא דרב נחמן מוכח דמודה רב נחמן שאין לנו שום איסור בזה אלא משום דלא ניספי להו כעין איסורא דאי לאו הכי הוה ליה למימר ומשום דיתמי נינהו עברינן אנן אדאורייתא או אדרבנן ומדלא קאמר הכי שמעינן שהמלוה מעות של יתומים ברבית אין בו משום איסור תורה לא משום לא תשימון עליו נשך ולא משום לא תשיך ולא אסור מלוה ברבית מדרבנן ונפקא מינה דלא מפסיל בהכי לא מדאורייתא ולא מדרבנן וזה ברור וכן דעת רבותי.

אמר ליה אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה. אמר ליה דההוא דודא דבני רב עוקבא וכו' עד מה נפשך אי אגרא לא פחתא אי פחתא לאו אגרא. כלומר דאלו שוכר לא מחייב בפחתא דהא להכי יהיב אגרא והני כיון דיהבי פחתא אגרא דיהיב רבית הוה. ומיהו אינו אלא אבק רבית דרבנן ולאו רבית דאורייתא כיון שלא עשאוה דמים לגמרי ואינן חייבין באונסיה אלא בפחתא בעלמא והא דמייתי מינה רב ענן ראיה דסבירא ליה לשמואל דמעות של יתומים מותר להלוותן אפילו ברבית דאורייתא ואף על גב דאינהו לא מפקדי בהכי ואנן לא מפקדינן נמי מדאורייתא ממון של יתומים אפילו הכי לא שרו רבנן בהכי דמיחזי כאן דמוזיף ברבית דאורייתא אבל אבק רבית דרבנן שרי והיינו דמייתי ראיה מהאי עובדא דדודא דבני רב עוקבא דקסלקא דעתיה דהוה ביה רבית דרבנן. אמר ליה בהא אפילו בדיקנני שרי דהא קא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא. פירוש שהנחשת הנשאר שם מתקלקל ונפחתין דמיו ועליה הוא דיהבי אגרא דאינהו לא משלמי אלא פחתא בלחוד אבל חוסכא דנחשא ליתמי הוא דמפסיד והוה ליה כספינתא דאגרא ופגרא כמנהגא דבני כופרא והא נמי עדיפא מההיא טובא דאלו התם מקבלי עלייהו פגרא דכולה משעת שבירה מיהת והכא לא מקבלי אלא פחת שנפחת מחמת תשמיש ואפילו משלמי ליה בדמים דשעת משיכה אין בכך כלום וכן הלכה. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ליתומים ורחוק להפסד ונראה לומר דהוא הדין במעות הקדש נמי וצריך עיון. מיהו נהי נמי דליכא איסורא משום רביתא אבל מכל מקום היכא דקיימי הנהו זוזי לחלוק לעניים שבויים או להשיא יתום ויתומה אסור להתעסק בהן כלל כדגרסינן אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דילמא מיצטרכו ליה זוזי וליכא דיהיב להו כך כתב רבינו האיי גאון בספר מקח וממכר שער ס'. עד כאן.
הא דאמרינן מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כבר נתפרש בירושלמי דאמר ליה פסידא עליך רווחא דידי ודידך וכן פירשו הגאונים. ותמהני והלא רבית קצוצה היא כיון דקביל עליה כולי ממונא במלוה כי יהיב ליה כלום באגריה הוה ליה רבית קצוצה דומיא דמשכנתא דאמרן לעיל ויש לומר כיון דלא יהיב ליה אלא מנייהו בהו לאו רבית דאורייתא הוא. אי נמי זוזי פקדון נינהו בעסק ואחריותייהו כשומר שכר שמתנה כשואל הוא בשכר מחצה ואי יהיב ליה מעלמא ודאי רבית דאורייתא הוא אלא מינייהו בהו דמי לפקדון שקבלו עליו צאן ברזל ומדרבנן הוא וביתמי לא גזור. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א: אמר רב ששת מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד פירש רש"י לתת אותן למתעסק ושיטלו היתומים פלגא באגר ולא יטלו בהפסד כלל אלא דליקבל עליה מתעסק כולא פסידא דכיון דכי ליתא רווחא ליכא ליה למתעסק למיתן להו ולא מידי ורווחא דיהיב להו מיניה וביה הוא אין זה אלא אבק רבית דרבנן ואבק רבית דרבנן שרי בדיתמי דלא גזרו בהן רבנן וכן נראה בירושלמי שאמרו שם קרוב לשכר ורחוק להפסד דאמר ליה פסידא עלך ורווחא דידי ודידך ואין זה נכון חדא דאם כן אמאי נקט האי לישנא לימא מותר להלוותן ברבית של דבריהם. ועוד דהא בהאי גוונא רבית קצוצה היא דכיון דמתעסק מקבל עליה כולה פסידא ואחריות כל העסק עליו זו מלאכה גמורה היא וכל מאי דיהיב אפילו מיניה וביה רבית קצוצה היא. ועוד מאי האי דקתני לקמן קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע פשיטא דמאן דיזיף ברבית דרבנן רשע הוא וכל שכן הא דהוי רבית דאורייתא. ועוד דכיון דקרוב לשכר ורחוק להפסד היינו מאן דשקיל באגר ולא שקיל בהפסד אם כן קרוב להפסד ורחוק לשכר היינו דשקיל בהפסד ולא שקיל באגר והיכי קרי ליה חסיד הא ודאי זה חסיד שוטה הוא ועוד דאם כן קרוב לזה ולזה היינו מאן דשקיל פלגא באגר ופלגא בהפסד והיכי קרי ליה מדת כל אדם דהא איכא אבק רבית דרבנן כדתנן אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לכך הנכון לפרש בזה דמשום דאמור רבנן דבדיקנני דינא דעיסקא דשרו רבנן היינו דלישקלו בעלים או תילתא באגר ופלגא בהפסד או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד וכדאיתא לעיל בעובדא דרב עיליש וכל דשקלי בעלים פלגא בהפסד וטפי מתילתא באגר ולא מטי לפלגא באגר זהו קרוב לשכר ורחוק להפסד וזהו מה שהתירו חכמים במעות של יתומים שאין בזה אבק רבית כיון דלא שקל פלגא באגרא אלא שהוא ממעט מן השיעור שקצצו חכמים מפני עמלו וטרחו ובעלמא מאן דעביד הכי נקרא רשע ומאן דלא בעי למשקל תילתא באגר אלא פחות מכאן ושקיל פלגא בהפסד זהו חסיד שהוא קרוב להפסד ורחוק לשכר וכשעושה כשיעור דאמור רבנן זהו קרוב לזה ולזה משום דרבנן אמרו תרי דיני חדא תילתא באגר ופלגא בהפסד וזהו הנקרא רחוק לזה ולזה רחוק לשכר שאינו נוטל מחצה כשיעור מעות הפקדון ורחוק להפסד דפסידא לא שכיח. וכי הוי פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד זהו קרוב לזה ולזה קרוב לשכר דשקיל פלגא דידיה דנפיל בחולקיה וקרוב להפסד דדרי עליה תרי תילתי. ולפירוש זה אין הירושלמי הולך כשיטת הגמרא דילן. אי נמי דהכי פירושו כי המתעסק אומר לבעל העסק רובא דפסידא עלך דתשקול תרי תילתי ורווחא דידי ובאידך דתשקול ביה פלגא. מפי רבי. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן: תנו רבנן אדם המקבל עסק מחברו קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע שעובר על דברי חכמים שהוא נוטל פלגא באגר ואינו נוטל כלל בהפסד נמצא דהאי עיסקא כולה היא מלוה ונותן לו שכר מעותיו ורבנן תקינו דליהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון. ולא ישקול אלא פלגא באגר ודארי תרי תילתי בהפסד ואי לא דארי בהפסד אלא פלגא לא לשקול באגר אלא תילתא וזהו קרוב לזה ולזה קרוב להפסד שאם יפסיד בסחורה יהיה הכל למלוה ולא ללוה ואם ירויח יהיה לו קצת בשכר מחצה או שליש או רביע. חסיד שאינו חושב הלוה אלא כאלו הוא שליח. קרוב לזה ולזה מפורש דהיינו או פלגא באגר תרי תילתי בהפסד. ורחוק לזה ולזה. ואמר שני לשונות משום דאי בעי שקיל תילתא באגר ופלגא בהפסד שהם שני עניינים. אי נמי יש מפרשים רחוק לזה ולזה דשקיל תילתא באגר ותילתא בהפסד. ולאו מילתא היא דהא קא עבר על תקנת חכמים שבמצא שהוא טורח בשליש העסק שהוא פקדון בחנם לפי שהוא מלוה לו שני שלישי העסק. עד כאן.

אבל דבר מסוים לא. ואם תאמר והלא עשו בו תקנת השוק ובו'. ויש מתרצים שלא עשו תקנת השוק דנפקד אלא בגנב וגזלן. וליתא דכיון דשלח בה יד הוה ליה גזלן וזה שהלוה עליו גם כן אינו יודע שאחר הפקידו אצלו. הרשב"א.
וה"ר יהונתן תירץ דאפילו הכי איבעי להו לבי דינא למעבד מילתא שלא יבא על ידם פסידא לאינשי דהיינו בעל הפקדון. אי נמי הא אמרינן בתקנת השוק דישבע זה כמה הוציא ויטול והכא לא מצי משתבעי שהרי יתומים קטנים הם ואין אנו יודעין כמה היה להם על זה ושמא לא יהיה בית דין קיים דלישתבעי אינהו ואם יכתבו בית דין שטר על זה שכך וכך דינר מסרו בית דין על משכונות אלו אכתי איכא למיחש דילמא מרכס שטרא ופסדי יתמי הילכך דבר מסויים לא נקטינן מיניה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אבל דבר מסויים לא. וקשה והא קיימא לן עשו תקנת השוק בגנב וגזלן אם אינו מפורסם וכו'. ויש מי שתירץ קושיא זו מפני שהיתומים צריכים שבועה כמה הוציאו עליו ויתמי לאו בני שבועה נינהו. ואי אמרת ישבעו בית דין דילמא לא הוו בההיא שעתא. וכמה שגגות יש בזה התירוץ חדא דקאמר לאו בני אשתבועי נינהו ואי הכי ליקום חפצא בידייהו עד דיהוי בני אשתבועי ודקאמר ישבעו בית דין דילמא לא הוו בההיא שעתא ולעביד להו שטרא בסהדי וליקיימו חתימות ידייהו דתו לא צריכי שבועה כלל. ולישתבעי בית דין נמי דקאמר טעותא הוא אטו אי הוו בית דין דמסהדי מי איכא שבועה כלל. אלא תירוצא דמילתא משום דלא הוי לא כמכר ולא כמשכון אלא אחריותא בעלמא הוא משום דעיקר שעבודא דיתמי אעיקרא דעיסקא הוא דההוא גברא לא שרי ליה למישתי ביה שכרא ולא ליחודי עסקא לנפשיה אלא רווחא לתרווייהו ואם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואלו היה מכר או משכון אין בו אחד מכל אלו הילכך אין דנין בו תקנת השוק. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ויש הקשה ואפילו איכא עידי פקדון וראה מאי הוי כיון דהא דאפקדיה גבן לא הוה דידיה כי משכניה גבן הוה ליה שולח יד בפקדון ונקרא גזלן ובגזלן עשו תקנת השוק ואפילו במשכנתא ואפילו שוה מנה במנה כדאיתא בפרק הגוזל. והנכון בזה דאפילו תימא בשולח יד בפקדון כי האי דלא עבד ביה חסרון גזלן הוא לא עשו תקנת השוק אלא בגנב וגזלן גמור אבל לא בכיוצא בזה וכל שכן הא דלא חשוב גזלן אלא כשומר שמסר לשומר שהרי דעתו לפדותו שאינו אלא להבטיחנו על העסק שהוא מקבל ומעיסקא גופיה פריק ליה דפסידא דעיסקא לא שכיחא. והרמב"ן פירש דבמשכנתא כי האי שאין כל סמיכתנו על המשכון אלא על העסק שנתנו לא עשו בו תקנת השוק וכמדומה לי שאין צורך. עד כאן.

וכי אתי מרי דפקדונא ויהיב סימנא והאי לא טעין ולא מידי. אי נמי דהאי לא אמיד משתבע האיך דלא זבניה ניהליה ושקיל ליה. הראב"ד ז"ל.

דילמא פקדון נינהו ואתא מאריה יהיב סימניה ושקיל ליה. שמע מינה דבסימנא מפקינן ואפילו מיתמי ועיקרו בכתובות בפרק הכותב. בשקלים בתלמוד ארץ ישראל רב אדא בר זבינא איתפקד גביה מדלא דיתמי אתא שאיל לרבי מני אמר ליה איבעית דליהוי פסידא עלך ורווחא ליתמי ולך שרי. רבי חייא בר אבא אתפקד גביה מדלא דיתמי ועבד כן אגרא ביניה ובין יתמי והפסידא עליה דיתמי.

תוספתא הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות ובאחרונה אמר לא קניתי אין לו עליו אלא תרעומת. ואם יש עדים שקנה ומכר נותן לו בעל כרחו. (המבטל) המקבל שדה מחברו חייב לשפות לו. (המבטל) המקבל ספינת חברו וחנותו עלו בתיקו. וקיימא לן תיקו דממונא לקולא וחולקין. ויש אומרים פטור. רבינו חננאל.

ולא מקבל שמתא דרבנן עליה. כגון מי שנתחייב בבית דין והוא מסרב ומשמתין ליה בבית דין וכגון הנושא ונותן במעות ולא משך וחזר בו וקבל מי שפרע אלו וכיוצא בהן. אבל הטוען על חברו ונתחייב שבועה בבית דין ונשבע לו לא אמור רבנן. רבינו חננאל. וכן כתב ה"ר יהונתן.

תוספות בד"ה דקא מקבלי כו' דלא משלם שוכר אלא מה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד דאמרינן לעיל תרי תילתי בהפסד ותילתי באגר כו' לקבל עליה הנותן זולא כו' עכ"ל לצדדין קאמרי יקבל הנותן תרי תילתי בהפסד ופלגא באגר או תילתא באגר ופלגא בהפסד אך קשה ומאי קושיא דיקבל עליו הנותן זולא כולה דאימא דאדרבא לרבותא נקט הכי דאע"ג דאינו מקבל הנותן עליו כל ההפסד הבא מזולא שרי במקבל עליו קצת אחריות וי"ל במקבל עליו זולא כולה ואינו מקבל עליו אחריות כלל הוי קרוב לזה ולזה כדאמר אביי לעיל גבי חמרא אי תקפה ברשותך כו' והוי רבותא טפי דשרי מתרי תילתי בהפסד ופלגא באגר או תילתא באגר ופלגא בהפסד דהוי קרוב להפסד ורחוק לשכר ודו"ק:

בד"ה אתא מריה כו' היה לו למפקיד עדים שהפקיד בחבית כו' עכ"ל ומיירי שאירע כך שראו עתה החבית בידו דה"ל עדים וראה וכ"ה בהגהות אשר"י אבל הכא בשמעתין הוצרכו לדחוק לתרץ לקמן שיצטרך להראות החפץ לעדים דמיירי הכא דעדיין לא ראו אותה עתה העדים ומיהו נראה מתירוצם לקמן דאיהו נמי בעי להראות החפץ לעדים באם יכירו אבל הרא"ש כתב דלגביה דידיה כל זמן שלא ראוהו מצי למימר לקוח הוא בידו במגו דהחזרתיו לך אבל ליתמי לא טענינן כו' עכ"ל ע"ש ודו"ק:

בא"ד דהוי מגו במקום עדים עכ"ל פירוש דאנן סהדי דהך טענתם שקר היא דהא לא אתרמי כך וק"ל:

ד"ה דקא מקבלי עלייהו וכו' משמע אע"ג דמקבל עלייהו יוקרא וזולא אלא דוקא משום פחת דחוסכ' וכו'. וא"כ לפי זה צ"ל ג"כ הא דאיתא בברייתא דלעיל בשם פרה לחבירו וכו' דמותר הואיל ולא עשאה דמים מחיי' לענין זולא כ"א לאחר מית' היינו נמי משום דאית בה גם כן פחת שסתם בהמה מכחשת מחמת מלאכה ומדברי התוס' משמע דתרתי בעינן שיקבל עליו הנותן זולא וגם שיהא בה פחת (וכ"נ] מדברי הטור י"ד סימן קע"ו) אבל בשביל פחת לחודיה לא משתרי וכן משמע מהברייתא דלעיל גבי שם פרה דלא התיר אלא מטעם שלא עשאה דמים מחיים דהיינו שלא קבל עליו המקבל מחיים אחריות הזולא אלא הנותן קבל עליו זולא אלא שצריך לישב דמ"ש ממרא דלעיל דמשמע מדברי התוס' דבשביל הפחת לחוד מותר. וי"ל דשאני מרא דידוע ומפורסם פחתייהו וידוע הוא דבשביל הפחת הוא נותן השכירות ועוד דגבי מרא נמי הוי אחריות הזולא על המשכיר אבל מדברי הרא"ש משמע דבשביל פחת לחודי' שרי שהרי כתב גבי ספינה וז"ל אמר רב ספינה אגרא ופגרא עד אמר רב פפא הלכתא ספינה אגרא ופגרא מותר כיון דפחת הספינה על בעל הספינה כדאמרי' לקמן גבי דודאי וכו' וצריך ליישב לפי סברתו הא דמשמע לעיל מדמייתי עלה ברייתא דשם פרה דמותר מטעם לפי שלא עשאה דמים מחיים משמע דספינה נמי הוי מטעם דלא קבל עליה זולא ובפרש"י אם לא שנאמר שהרא"ש ס"ל דלפי המסקנא דמסיק גבי דודאי הא דקתני גבי שם פרה לפי שלא עשאה דמים מחיים לא הוי פירושו לא עשאה דמים לענין זולא כפי' רש"י אלא ר"ל לענין פחת והכחשה שנפחתתה מחמת מלאכה וכן גבי ספינה שרי מטעם זה ודו"ק:

בא"ד משום דמקבל עליה קלקול הספינה שמתקלקל העץ במים דלא משלם שוכר אלא מה שהיא משתברת וכו' כצ"ל ובספרים כתוב משכיר וט"ס הוא:

בא"ד ומכאן קשה לפי' ריב"ן שפי' לעיל וכו'. ר"ל הריב"ן פי' כן בספרו ובפירושו שחבר על הגמרא וק"ל:

ד"ה אתא מריה ויהיב סימנא וכו' וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו כו'. האי וא"ת הוי פירושו כאלו אמר וכי תימא ונמשך אלעיל מינה וק"ל:

בא"ד ואפי' לא היו עדים וכו' ואע"ג דאית ליה מגו וכו' ואע"ג דאית ליה מגו וכו' דהוי מגו במקום עדים. ר"ל ואע"ג דאיכא למימר דנאמינהו במה שטוען דהשומשין הללו שלו הן ושל המפקיד כבר החזיר לו במגו דהוה טוען לקוחין הן בידי זה אינו משום דאי הוה סימנא מעליא הוי כאלו יש כאן עדים שהשומשמין הללו של המפקיד הן וא"כ איך נאמינוהו במגו לומר שהן שלו שהרי הוא כמו מגו כנגד עדים דאין נאמן בשום מקום:

בא"ד ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבאו עדים שהפקיד בידו וכו'. ר"ל שמא יביא המפקיד עדים לאהד מיתת הנפקד עיין בדברי הרא"ש והאי תירוץ של התוס' קאי נמי אקושיא ראשונה שבתחלת הדבור:

גמ' אימא לי איזו כו' נ"ב יש מפרשים אוהב:

שם ורחוק לשכר חסיד כו' נ"ב נראה בעיני לפרש מאחר דבצד אחד סגי או תילתא בריוח ומחצית בהפסד או תרי תילתי בהפסד ומחצית בריוח ומדעביד בתרוייהו היכרא מדת חסידות הוא וק"ל:

רש"י בד"ה תקיל ויהיב כו' דמי אגרא הס"ד:

בד"ה דהבא פריכא כו' דלא עביד איניש כו' נ"ב מדפרש"י דלא עביד כו' ש"מ דבספרו לא היה כתוב ונקטינן דהבא מיניה דא"כ אפי' עביד דמפקדי נמי בודאי לא מהימן אפילו אם יודה דלאו כל כמיניה וזהו פשוט ואינה צריכה לפנים ומשום הכי פרש"י נמי דעשיר הוא ודו"ק:

תוס' בד"ה דקא מקבלי כו' שמתקלקל העץ במים כו' נ"ב ותימה א"כ לעיל גבי פרה מאי איכא למימר ואין לומר שמקבל עליה כחישות דמחמת מלאכה שמא לא תכחש ומשום ה"ט לא סגי לה בקבלת יוקרא וזולא ואפשר סתם בהמה המושכרת למלאכה עומדת לכחישה ודו"ק:

בד"ה אתא מריה כו' דהוי מגו במקום עדים כו' נ"ב פירוש דאי לא שכיחי איתרמוי איתרמי הוי טענתו כמו שטוען נגד עדים ואפי' במגו לא מהני וק"ל:

גמרא קרוב לזה ולזה רחוק כו' זו מדת כל אדם. ר"ל מקבל עליו הרבה בריוח והרבה בהפסד או מעט בריוח ומעט בהפסד ונותן לו שכר עמלו וכה"ג אבל קרוב לשכר ורחוק להפסד אף אם נותן לו שכר עמלו אסור וכן הנ"י מפרש בסמוך במתני' דאין מקבלין וכו' דלהכי תנינהו אע"ג דנותן לו שכרו אסור ואפשר דאפ"ה פשיטא הוא לכן פי' רש"י לקמן משום סיפא וכו'. ודוקא דאמר הריוח נחלוק אבל אם הריוח כולו לנותן אין בזה משום רבית כלל והוי כשומר כ"כ הב"י ריש סי' קע"ז ועי' לעיל (בבא מציעא דף ס"ד ע"א) בתוס' בד"ה אי תקפה שסותר לזה ודו"ק ובאמת הסברא כהב"י:

ברש"י בד"ה דהבא כו' דלא עבידי אינשי וכו'. לשון ספר ח"ש מדפירש רש"י דלא עבידי כו' ש"מ דבספרו לא היה כתוב ונקטינן מיניה (נ) דא"כ אפילו עביד דמפקדי נמי בודאי לא מהימן אפילו אם יודה דלאו כל כמיניה וזה פשוט א"צ לפנים ומש"ה פירש"י נמי דעשיר הוא ודוק עכ"ל. ולי היה נראה לומר לתרוצי קושית התוס' קמפרש הכי דאי משום דדהבא לא יכול להוציא מידינו [דדבר שאין בו סימן הוא] גם דבר מסוים אינו יכול להוציא בטענת לקוח הוא וכו' לכן פירש דודאי שלו הוא שאין דרך להפקיד (ס) אבל אין זה מספיק דמ"מ למה אינו מפקיד דבר שאינו מסוים דמתיירא וכו' ה"נ יכול לטעון לקוח ומ"מ נראה דדעת רש"י הכי הוא ודו"ק:

ברש"י בד"ה בבי דינא בפני ב"ד וכו'. האשר"י פי' כי היכי דליהוי אימתא דב"ד עליו ובנ"י בשם הרשב"א כדי ליתן רשות לאפוטרופוס להוציא ממון היתומים מתחת ידם ולמסור אותו ביד אחרים כמו שאיתא בפרק הניזקין אין האפוטרופסין רשאין למכור וכו' אא"כ נוטלין מב"ד רשות ולפי"ז די בב"ד הדיוטות ואפירוש רש"י הקשה דכיון דלא תקנו אבק רבית ביתמי בב"ד למה לי ואי לכופו לקבל ולהפסידו כך א"כ הול"ל דיהבינן ליה בב"ד חשוב דב"ד חשוב בלבד הוא דאלימא לאפקועי ממונא כדאמרי' בפרוזבול ובאסמכתא:

בתוס' בד"ה מעות של יתומים וכו' דלא מיחייב לוה כו'. עיין מה שאכתוב בסמוך בדף זה ע"ב:

בתוס' בד"ה דקמקבלי כו'. דלא משלם למשכיר אלא מה שהיא משתברת כצ"ל וגבי פרה נמי צ"ל שמקבל עליו הנותן הכחש ואינו שמאה תחלה בל' דינרין לשלם ל' דינרין אם מתה אלא רק לדעת מה שדרך ליכחש אח"כ ולנכותה ועיין באשר"י בשמעתא שאח"ז ובנ"י ובב"י:

בא"ד ומכאן קשה לפירוש ריב"ן וכו'. נראה לפענ"ד להמליץ בעדו דשאני הכא כיון דשם עליו הכלי בדמים וקוצץ לו שכר עכ"פ הוי רבית קצוצה וכדבסמוך אין מקבלין צאן ברזל כו' לפי' ר"ת דהוי רבית דאורייתא כיון דמקבל עליו כל האחריות אם מתה וכו' וקוצץ לו שכר וכן רב ענן הביא ראיה דשריא רבית דאורייתא ביתומים מכח האי דדודא ואף ר"נ לא השיג עליו אלא משום חוסכא וכו' וכן ממ"ש בחביתא דחמרא סגי בזולא לחוד כיון דמכר הוא דש"מ דהכא רבית דאורייתא הוא להכי לא סגי בזולא לחודא אבל בעסקא בקרוב לשכר ורחוק להפסד הוא רבית דרבנן כמ"ש רש"י בד"ה בקרוב לשכר וכו' סגי ליה בזולא ואף שהאשר"י כתב דדודא אינו רק אבק רבית דרך שכירות אינו מוכרח ועיין ועוד הכא אם יתיקר הריוח כולו ליתומים והתם הריוח דיוקרא לאמצע וזולא עליו לחודא וכן לעיל (בבא מציעא דף ס"ד) בתוס' בד"ה אי תקפה ברשותך וכו' כתבו ואפ"ה אסור אי זולא כו' כדאמר לקמן גבי עיסקא כו' דמשמע דאי לא אמר אי זולא וכו' שרי בעסקא וק"ל:

בא"ד ועוד כו' תרי תלתא כו' לקבל עליו הנותן זולא ולשתרי כו'. ולמה ליה לקבל עליו תרי תילתא בכל הפסידא אף בזולא וגרע הנותן מהמקבל לקבל עליו הנותן זולא לחודא והמקבל שאר אחריות לחודא ויהיה שוין וזה פשוט ולא ידעתי מאי כוונת מהר"ש:
ומ"ש תרי תילתא בהפסד ותילתא באגר כו' לצדדין קאמר [או תרי תילתא בהפסד ופלגא באגר או תילתא באגר ופלגא בהפסד] או כקושית התוס' לעיל [דהברירה ביד המקבל והרי הוא כאלו התנה שמקבל הנותן תילתא באגר ותרי תילתא בהפסד:

בתוס' בד"ה אתי מרא כו'. מה שיש לדקדק בדבור זה עיין באשר"י והגהות ופוסקים:

בא"ד בטעם זה לחודא סגי וכו'. קצת רחוק לא אמוד בלא סי' דמהני:

רש"י ד"ה פחתא. ואי פחתא לא אגרא למה נותנין כו'. כצ"ל:

תד"ה אתא. דמשמע הא לא שכיח כו' היה נאמן כו'. כצ"ל בל"ו:

תוס' ד"ה אתא וכו' הא מצי האי למימר לקוח. עיין חולין דף צו ע"א תוס' ד"ה פלניא:

ת"ר קרוב לשכר. עמוז"ה במהרשש"ך הק' אי רחוק מהפסד שאינו מקבל הפסד כלל דומי' דהכא ורחוק משכר דלא מקבל אגרא כלל א"כ חסיד שוטה הוא זה ואי תרי תלתי קאמר א"כ קרוב לזה ולזה היינו פלגא באגר ופלגא בהפסד א"כ היינו רשע ואיך אמר מדת כל אדם ואי דיהיב לי' שכרו משלם א"כ אפי' ברישא נמי שרי והתי' ע"ז לא ביאר יפה כי קיצר ע"כ אפרש דקרוב לשכר היינו שקבל עליו תרי תלתי בהפסד פחתא כדינו אך זולא כלל לא זהו קרוב לשכר ורחוק מהפסד וה"ל רשע וקרוב להפסד היינו שקבל עליו כל הזולא ותרי תלתי פחתא או בהיפוך וזהו חסיד קרוב לזה ולזה היינו שקבל עליו תרי תלתי בין בפחתי ובין בזולא וזהו מדת כל אדם וק"ל:

זה הוא מדת כל אדם. ערמב"ם שכ' המקבל עיסקא דינו פלגא מלוה ופלגא פקדון ואחריות הפקדון על הנותן והמקבל אינו אלא כש"ח והראב"ד השיג דבההיא הנאה דמקבל אגרא כפועל בטל ה"ל ש"ש וחייב בגנבה ואבדה על חלק הפקדון והנה לא רצה הראב"ד למימר בההיא הנאה דמשתעבד לי' פלגא פקדון ומלוה שלו להרויח טפי כדלקמן ק"ה א' דא"כ אפי' בלא אגרא לא להוי כריבית ונאמר דבההיא הנאה דמרויח טפי ע"י הפקדון מש"ה מטריח בחלקו אע"כ אין זה סברא אלא נעשה ש"ש משום הנאת שכירות כמו כל האומני' דשומרי שכר הם דלא כהבנת כ"מ ע"ש ונראה דגם הרמב"ם סובר כן אלא דרמב"ם ה"ק מעיקור הדין האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וה"ל המקבל ש"ח אלא משום אי' ריבי' תקנו שישלם לו שכרו או כפ"ב או תרי תלתי באגר וממילא נעשה עי"ז ש"ש וכן נראה למעי' ברמב"ם:

נמצינו למדין לפ"ז דהנותן עיסקא באי' בפלגא מלוה ופלגא פקדון מה שמרויח מצ"א מפסיד יותר מצד אחר דהרי אי הי' מתנה כדינו בתרי תלתי בהפסד הי' עליו שישית הפסד אונסי' יותר ואמנם אונסא לא שכיחי ועי"ז הי' המקבל ש"ש והי' עליו אחריות גניבה ואבידה דכל הקרן וזה שכיחא טובא טפי ועכשיו מה שמרויח שאין עליו כ"א פלגא אחריות אונסי' מ"מ מפסיד טפי שיש עליו אחרי' גניבה ואבידה דפלגא דידי' דהמקבל אינו עליו אלא כש"ח כיון דלא מקבל אגרא וק"ל:

בתוספות בד"ה מעות של יתומים כו' ה"מ למיפרך ת"ל משום לוה כו' עכ"ל. היינו למאי דס"ד עכשיו דאיירי בריבית דאורייתא אבל למאי דמסיק דאיירי באבק ריבית ודאי אתי שפיר דאבק ריבית לא שייך כלל גבי לוה כדאיתא בש"ע סי' ק"ס:

בד"ה דקא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא משמע אע"ג דקא מקבל כו' והא דשרי לעיל נמי בספינה כו' עכ"ל. משמע מלשונם בפשיטות דתרתי בעי דוקא שיקבל המשכיר הפחת וגם הזולא ומה שהקשה מהר"ם ז"ל מאי שנא ממרא דמשמע לעיל דשרי מטעם הפחת לחוד ע"ש לא ידענא מאי קשיא ליה דהא עיקר השקלא וטריא בשמעתין דהכא איירי שהשוכר מקבל אחריות אונסין ומש"ה ס"ד דאסור דדמי להלואה. וע"ז מסקו דשרי היכא דאיכא תרתי למעליותא משא"כ לעיל גבי מרא איירי בסתם משכיר שאחריות האונסין על המשכיר ואפ"ה מקשה לעיל דליתסר דומיא דזוזי דרב חמא שהיה אחריות האונסין על רב חמא כמ"ש שם התוס' וע"ז משני שפיר דשאני מרא דקא פחתא ובהא לחודא סגי כיון דאינו מקבל אחריות האונסין וזה ברור. מיהו לולי דברי התוס' היה נ"ל דלעיל גבי ספינה דלא מייתי תלמודא טעמא דפחתא היינו משום דלא איצטריך דבהא לחודא שמקבל הזולא סגי והיינו למאי דפרישית לעיל שיש מפרשים דבספינה אינו מקבל אחריות השבירה אלא כשער הזול של שעת השבירה וכן משמע מסתימת ל' התוס' וא"כ לא דמי כ"כ למלוה אלא שמתנה להיות כשואל ומש"ה סגי בחדא למעליותא ובהכי א"ש נמי ההיא דשם פרה משא"כ הכא בדודא דמר עוקבא שמקבל השוכר הפחת שתפחת היורה מחמת המלאכה א"כ לא דמי אפילו לשואל אלא הו"ל כמלוה גמורה ומש"ה בעינן דוקא טעמא דחוסכא דנחשא וצ"ע ודו"ק:

בא"ד ומכאן קשה. עי' בס' תורת חיים ובב"י י"ד סי' קע"ו:

בגמרא א"ל בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקטינן דהבא מיניה ופי' רש"י בד"ה דהבא פריכא כו' דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון דכיון דעשיר הוא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל בספר חכמת שלמה דנראה מל' רש"י ז"ל דלא גרסינן בגמרא ונקטינן דהבא מיניה וכוונתו דאי גרסינן ונקטינן דהבא מיניה שהב"ד לוקחין ממנו הדהבא פריכא בתורת משכון א"כ אמאי הוצרך רש"י לפרש דלא עבידי דמפקדי ות"ל דאפילו עבידי דמפקדי לעולם לא יחזירו הב"ד המשכון להנפקד כיון שאין בו סימן ואפילו יודה המקבל לאו כל כמיניה אלא ע"כ דלא גרסינן ונקטינן ליה מיניה אלא שמניחין הדהבא פריכא בידו ועיקרא דמילתא דאית ליה דהבא פריכא אינו אלא שבזה נראה שהוא עשיר כיון דחזינן דאית ליה דהבא פריכא ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דלא עבידי דמפקדי דאי עבידי דמפקדי אכתי מנא ידעינן דעשיר הוא שמא הופקד אצלו ובתוך כך יחזיר הדהבא פריכא מדעתו למי שהפקיד אצלו ולא ימצאו מקום לגבות כן נ"ל כוונת מהרש"ל וכ"כ הש"ך בח"מ סי' רצ"ד דנראה לו דהרא"ש ז"ל נמי לא גריס ונקטינן דהבא מיניה ע"ש באריכות. ולכאורה היה נ"ל להכריח גירסתם דבע"כ לא גרסינן לה דאי ס"ד דאיירי דנקטינן דהבא מיניה א"כ היאך מסיק אבל דבר מסויים לא דלמא פקדון נינהו ואתא מריה ויהיב סימנא ותיפוק לי דאפי' יהיב סימנא ושקיל מ"מ צריך להחזיר המפקיד דמי החוב להיתומים משום תקנת השוק דכיון שהמשכון ברשותם או ביד הב"ד לא גרע מגנב והשכין דקי"ל שצריך ליתן דמי הלואה משום תקנת השוק אלא ע"כ דאיירי שהדהבא פריכא ביד המקבל ולא נקטינן מיניה למשכון וא"כ א"ש אלא דאכתי יש לדקדק דהיא גופא תקשי אמאי בדקינן דוקא אגברא דאית ליה דהבא פריכא ואמאי לא יהבינן למאן דאית ליה דבר מסויים ויקחו החפץ לידם בתורת משכון למאי דפרישית דבכה"ג ליכא למיחש מידי דלעולם צריך להחזיר דמים מפני תקנת השוק. מיהו בהא מצינן למימר דלא שכיחא מילתא שיתן המקבל החפץ בתורת משכון דאע"ג דמצינו טובא המלוה על המשכון היינו במלוה גמור שכל הנאה שלו משא"כ הכא דמקבל למחצית שכר לא שכיחא. אבל מ"מ קשיא לי דא"כ אמאי איצטריך תלמודא למימר דבדבר מסויים לא משום דלמא אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ותיפוק ליה דכיון דדבר מסויים עבידא דמפקדי א"כ יש לחוש בפשיטות דלמא פקדון נינהו וכי אתא מריה יהיב ליה הנפקד מדעתו כיון דלא נקטינן מיניה למשכון וגם בזה יש לומר דלרווחא דמילתא נקיט הכא שאף שאם יודע הדבר לב"ד לא שבקינן ליה ליתנן למי שאומר שהפקידן בידו כיון שמפסיד לאחרים לאו כל כמיניה דחזקה שכל מה שביד האדם הוא שלו אפ"ה איכא למיחש דלמא יהיב סימנין ויאמינו לו בע"כ. אלא דמעיקרא דדינא קשיא לי אגירסא זו דכיון דלא נקטינן מיניה הדהבא בתורת משכון אלא עיקר הענין דאית ליה דהבא פריכא אינו אלא שבזה נראה שהוא עשיר ויוכלו לגבות ממנו א"כ מאי ס"ד מעיקרא דלא יהבינן להו למאן דאית ליה נכסי קרקעות דבכל דוכתא משמע שעיקר סמיכת הבע"ח על קרקעות אלא ע"כ דביתומים חיישינן טובא וא"כ לא מהני מאי דאית ליה נכסי למאי דס"ד מעיקרא דחיישינן שמא משועבדים לבע"ח מוקדם וא"כ כ"ש שיש לחוש כן במאן דאית ליה דהבא פריכא שמא ימכרם ליתנם לבע"ח מוקדם. ולפ"ז נראה עיקר כגירסא שלנו דגרסינן ונקטינן דהבא מיניה וא"כ עדיפי טובא ממקרקעי וכן נראה שהיא גירסת רוב המפרשים והפוסקים הקדמונים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאפי' בדבר מסויים ליכא למיחש מידי שלעולם צריך להחזיר מיהא הדמים משום תקנת השוק. ונלע"ד דהאי מימרא דרבה ורב יוסף היינו אליבא דמ"ד בהגוזל בתרא דבהוכר הגנב לא עשו תקנת השוק וקושטא דמילתא הכי הוא דרב יוסף אמר להדיא שם דלפני יאוש צריך הלוקח להחזיר בחנם כרב משמיה דרב חייא ורבה נמי אפשר דהכי ס"ל אף לאוקימתא דרב פפא דהא פלוגתא דרב ורבי יוחנן היא ואשכחן בעלמא דרבה תלמידיה דרב הוה וכל מילי דמר עביד כרב ורב אשי נמי דמסיק הכא דיהבינן להו למאן דמשפי נכסיה היינו משום דסבירא ליה דסגי בהכי והא דמקשה תינח מאן דאית ליה דהבא פריכא לפום סברא דידהו אקשי להו אף על גב דסבירא ליה כמסקנא דהתם דעשו תקנת השוק אף בהוכר הגנב כנ"ל ודו"ק ועיין עוד מה שאכתוב בלשון התוס'. אח"ז עיינתי בהגהת אשירי שהרגיש בזה וכתב וז"ל ואע"ג שצריך להחזיר דמיו מפני תקנת השוק מ"מ יפסיד הריוח עכ"ל. ולענ"ד הוא דוחק גדול דודאי לא איכפת לן אם יפסידו הריוח מחמת חששא רחוקה כזו שניחוש שהמקבל הוא אינש דלא מעלי שחשוד להשכין ולשלוח יד בדבר המופקד. דא"כ בלא"ה יפסידו הריוח דמאן יימר דהוי רווחא ואת"ל שירויח סוף סוף יטעון שלא הרויח כיון דחשיד הוא ועוד דלפ"ז צ"ל דאיירי הכא דנקטינן דהבא פריכא כשיעור הקרן וגם הריוח וזה הוא דבר רחוק שהריוח אין לו שיעור אלא ע"כ דעיקר המשכון אינו אלא על הקרן והדרא קושיא לדוכתא. אח"ז עיינתי עוד בהגהת מרדכי שהרגיש ג"כ בזה וכתב תירוץ הנזכר. וכתב עוד תירוץ אחר דאדרבא חיישינן להיפך דלמא אתא אינש ויהיב סימנא ושקיל ליה ואח"כ יבואו עדים שהמקבל לקחם מזה שאמר הסימן ונמצא שהוציא המערער שלא כדין ויצטרכו היתומים לשלם המותר עכ"ל וגם זה דוחק דלישנא דתלמודא דקאמר דלמא פקדון נינהו משמע קושטא דמילתא הכי הוא ועוד קשה למה יצטרכו היתומים לשלם המותר שהרי אף אם היה המשכון באותו שעה ביד המקבל היה מוציאה המערער בעדים וראה אם לא היה למקבל עדים שקנאם מהמערער ואי משום שבאו עדים בסוף אכתי מאי ה"ל ליתומים למיעבד כיון שברשות ב"ד הוציאם המערער ודין כזה לא נזכר בשום פוסק שיצטרכו הב"ד או יתומים לשלם בכה"ג וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא וצ"ע. אחר כל זה מצאתי עוד בנמוקי יוסף שהרגיש בזה ותירץ בשם הראב"ד ז"ל דבמשכנתא כי האי על עיסקא למחצית שכר לא שייך תקנת השוק דלאו אדעתיה דמשכנתא לחוד יהיב זוזי אלא אדעתא דעיסקא שהיא ג"כ ברשותא דמאריה הנותן ע"ש ואף שיש לדקדק גם על זה כבר כתב הנ"י שאחרונים הסכימו ג"כ בזה ומי יבא אחר דבריהם ואפשר לעשות סייג לדבריהם עפמ"ש לעיל דמילתא דלא שכיח היא שיתן אדם משכון במה שמקבל למחצית שכר ומצינו בכמה דוכתי דלא שייך תקנתא במילתא דלא שכיחא ודו"ק והואיל ואתאן לדברי הנמוקי יוסף אזכיר שראיתי שם דגריס נמי ונקטינן לדהבא מיניה ואפ"ה כתב לגמרי כל' רש"י בד"ה דהבא פריכא וא"כ אפשר שהיא שיטת רש"י בעצמו ואין צורך להגהת מהרש"ל ע"ש בנ"י באריכות ודבריו צ"ע ואין להאריך יותר ועי' בל' הרא"ש ז"ל:

בתוספות בד"ה אתא מריה כו' תימא דהיכי שקיל כו' ואי חיישינן דלמא מודה א"כ כו' וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו א"כ בדבר מסויים נמי כו' עכ"ל. האי וא"ת הוא כמו וכי תימא וכוונתם להקשות דרך ממ"נ ויש לדקדק למה הוצרכו להקשות דרך ממ"נ ותיפוק ליה דמילתא דפשיטא היא שאף אם יודה המקבל אינו נאמן דהלכה פסוקה היא שאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים ויש ליישב דכוונתם להקשות דאף את"ל דאיירי הכא שיודה המקבל בגוונא דלא חב לאחרינא כגון דאית ליה נכסי אחריני לשלם להיתומים ואפ"ה לא יהבינן ליה לכתחלה זוזי דיתמי על סמך זה דהא למאי דס"ד עכשיו לא יהבינן למאן דאית ליה נכסי דחיישינן שמא יש איזה ערעור על הנכסים או ב"ח מוקדם ולא ידיע מש"ה הוצרכו להקשות א"כ בדהבא פריכא נמי כן נ"ל ודו"ק ועל דרך זה יתפרש מה שכתבתי בסמוך דאיירי בגוונא דלא שייך תקנת השוק כיון שהוכר הגנב והיינו ע"כ דאית לה לאשתלומי מיניה ואפ"ה לא יהבינן ליה דהדר חיישינן דלמא לא משפיין ודו"ק:

בא"ד ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבואו עדים שהפקיד בידו חפץ כו' עכ"ל. מפשט ל' התוס' נראה דהשתא דאתינן להכא תו לא צריכנן למימר דעיקר החששא הוא לאחר מיתת המקבל אלא אפי' בחיי המקבל נמי שייך הא חששא לפי מה שנראה מדברי התוס' דגרסי ונקטינן ליה מיניה ולפ"ז מה שכתבו התוס' דאין להם לב"ד למנוע להראות החפץ הוא תמוה דתיפוק ליה שכבר ראוהו ב"ד שהרי הוא תחת ידם ואפשר משום דמשמע להו דהכא איירי אפי' בסימן שאינו מובהק מאד שהרי אמרו בהדיא דוקא דהבא פריכא דלית ביה סימן כלל אבל שאר דברים דשייך בהו סימן אע"ג דלא שייך סימן מובהק גמור נמי שייך האי חששא ובזה הוצרכו התוס' לפרש משום שיצטרכו להראות לעדים ואז יכירו העדים ע"י טביעות עין. מיהו הרא"ש ז"ל כתב דחששא זו שמא יבאו עדים היינו נמי לאחר מיתת המקבל דוקא ע"ש וכ"כ מהר"ם מלובלין בחדושיו שהוא כוונת התוס' ועי' באריכות בש"ך ח"מ סי' קצ"ז: