דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 214ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא עא ע"א - Steinsaltz

to teach that one may lend money with interest to a ger toshav only to the extent required to provide a livelihood to the lender, but not to do so as a regular business.

Ravina said: Here in the mishna we are dealing with Torah scholars, for whom it is permitted to lend money to a gentile with interest. The Gemara explains: What is the reason the Sages decreed that one should not lend money to a gentile with interest? The reason is that perhaps the Jew will learn from the gentile’s actions. Continuous interactions with gentiles for the sake of financial dealings may have a negative influence on a Jew. And since in this case the lender is a Torah scholar, he will not learn from the gentile’s actions.

There are those who teach that which Rav Huna said in connection with that which Rav Yosef taught: The verse states: “If you lend money to any of My people, even to the poor person who is with you” (Exodus 22:24). The term “My people” teaches that if one of My people, i.e., a Jew, and a gentile both come to borrow money from you, My people take precedence. The term “the poor person” teaches that if a poor person and a rich person come to borrow money, the poor person takes precedence. And from the term: “Who is with you,” it is derived: If your poor person, meaning one of your relatives, and one of the poor of your city come to borrow money, your poor person takes precedence. If it is between one of the poor of your city and one of the poor of another city, the one of the poor of your city takes precedence.

The Master said above: If one of My people and a gentile come to you for a loan, My people take precedence. The Gemara asks: Isn’t this obvious? Is there any reason to think that a gentile would take precedence over a Jew? Rav Naḥman said that Rav Huna said to me: It is necessary only to teach that even if the choice is to lend money to a gentile with interest or to a Jew for free, without interest, one must still give preference to the Jew and lend the money to him, even though this will entail a lack of profit.

It is taught in a baraita: Rabbi Yosei says: Come and see the blindness in the eyes of those who lend money with interest. If a person calls another a wicked person in public, the other becomes insulted and he harasses him in all aspects of his life because he called him by this disgraceful name. But they who lend with interest bring witnesses and a scribe [velavlar] and a pen [vekulmos] and ink and write and sign a document that testifies: So-and-so denies the existence of the God of Israel, as the very fact that he lent with interest in defiance of the Torah is tantamount to a denial of the existence of God.

It is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: Concerning anyone who has money and lends it without interest, the verse says about him: “He who has not given his money with interest and who has not taken a bribe against the innocent, he who does these shall never collapse” (Psalms 15:5). From this statement, the opposite can also be inferred: You learn from this that concerning anyone who lends his money to others with interest, his property, i.e., his financial standing, collapses. The Gemara asks: But we see people who do not lend money with interest and nevertheless their property collapses. Rabbi Elazar says: There is still a difference: Those who do not lend money with interest collapse but then ultimately rise, but these, who lend with interest, collapse and do not rise again.

Referring to the subject of honest people who collapse temporarily, it is said: “Why do You observe the treacherous, and remain silent while the wicked swallows the one who is more righteous than he?” (Habakkuk 1:13). Rav Huna says about this verse: One who is more righteous than he, he swallows for the moment, but he does not swallow a completely righteous person at all.

§ The Gemara returns to the clarification of the mishna, which mentioned the subject of a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav]. It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: With regard to the convert that is mentioned concerning the sale of a Hebrew slave and the ger toshav that is mentioned concerning interest, I do not know what the meaning of each of these references is.

The Gemara explains: The convert that is mentioned concerning the sale of a Hebrew slave is referring to the following, as it is written: “If your brother waxes poor with you and is sold unto you” (Leviticus 25:39), and it was expounded in a baraita: And not only will he be sold to you, a born Jew, but he will be sold even to a convert, as it is stated: “And sells himself to a stranger [leger]” (Leviticus 25:47).

And this sale to a ger is referring to a sale not only to a righteous convert [leger tzedek], but even to a ger toshav, as it is stated: “And sells himself to a stranger who is a settler [leger toshav]” (Leviticus 25:47). With regard to the continuation of the verse: “Or to an offshoot of a stranger’s family,” this is referring to a gentile, i.e., he will reach a state where he has no choice but to sell himself to a gentile. When it states: “Or to an offshoot of a stranger’s family,” this is referring to one sold for idol worship itself, i.e., he is forced to sell himself as a slave to work in a temple of idol worship.

The Gemara clarifies the baraita. The Master said: And not only will he be sold to you, a born Jew, but he will be sold even to a convert, as it is stated: “And sells himself to a stranger.” Is this to say that a convert may acquire a Hebrew slave? The Gemara raises a contradiction from a baraita: A convert cannot be acquired as a Hebrew slave, and a woman or a convert may not acquire a Hebrew slave.

The Gemara explains the baraita. A convert cannot be acquired as a Hebrew slave, as we require the fulfillment of the verse: “Then he shall go out from you, he and his children with him, and shall return to his own family” (Leviticus 25:41), and a convert is not able to do this, since upon conversion the convert severs his relationship with his gentile family, and he therefore has no family. The baraita teaches: And a woman or a convert may not acquire a Hebrew slave. With regard to a woman, the reason is that it is not proper conduct, since people may say that she is purchasing him to engage in sexual intercourse with him. With regard to a convert as well, it is learned as a tradition: Only one who can be acquired as a Hebrew slave can acquire a Hebrew slave, and one who cannot be acquired as a Hebrew slave cannot acquire a Hebrew slave. Since a convert cannot be acquired as a Hebrew slave, he also cannot acquire one.

Rabbi Yehuda HaNasi’s question was that since it has been established that a convert may not acquire a Hebrew slave, why was he mentioned in the verse? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: He cannot acquire a Hebrew slave and have his halakha be like that of a Jew who owns a Hebrew slave, but he can acquire a Hebrew slave and have his halakha be like that of a gentile who owns a Hebrew slave.

This is as it is taught in a baraita: A Hebrew slave who had his ear pierced by his own request in order to remain a slave after his six-year period of servitude was over, and therefore is emancipated only during the Jubilee Year, and also a Hebrew slave who was sold to a gentile, does not serve his master’s son and does not serve his master’s daughter after his master’s death, but rather is emancipated. The same halakha would apply to a Hebrew slave sold to a convert, whose status in this respect is similar to that of a gentile.

The Master said above: And a woman or a convert may not acquire a Hebrew slave. The Gemara suggests: Let us say that this baraita is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. As it is taught in a baraita: A woman may acquire maidservants but may not acquire male slaves, in order to preserve standards of modesty. Rabban Shimon ben Gamliel says: She may also acquire male slaves. The Gemara rejects this suggestion: Even if you say that this baraita is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, it is not difficult. Here, where it is prohibited, the ruling is stated with regard to a Hebrew slave, and there, where Rabban Shimon ben Gamliel renders it permitted, the ruling is stated with regard to a Canaanite slave.

The Gemara explains the difference: A Hebrew slave is regarded as discreet in her eyes, and since she trusts that a Hebrew slave will not reveal their actions to others if they engage in sexual intercourse, it is prohibited for her to acquire a male Hebrew slave. By contrast, a Canaanite slave is regarded as indiscreet in her eyes, so she will be deterred from transgressing with him.

The Gemara asks: But this seems to contradict the baraita that Rav Yosef teaches: A widow may not raise a dog, due to suspicion that she may engage in bestiality, and she may not allow a student of Torah to dwell as a lodger in her home. Granted, it makes sense that it is prohibited for her to have a student of Torah lodging in her home, as he is regarded as discreet in her eyes. But concerning a dog, since it would follow her around afterward if she would engage in bestiality with it, she is afraid to sin with it. Therefore, it should be permitted for her to raise it. The Sages say in response: Since it will also follow her around if she throws it a piece of meat [umtza], people will say: It is following her due to the meat she threw to it, and they will not suspect her of sinning. Consequently, she will not be deterred from transgressing.

The Gemara discusses Rabbi Yehuda HaNasi’s second difficulty: The ger toshav that was mentioned concerning interest, what is it? What was Rabbi Yehuda’s difficulty? As it is written: “And if your brother waxes poor, and his means fail with you, then you shall strengthen him, as a stranger and a resident [ger vetoshav] shall he live with you. You may not take interest or increase from him, but fear your God, and your brother should live with you” (Leviticus 25:35–36). This indicates that interest may not be taken from a ger toshav. And the Gemara raises a contradiction from the mishna: One may borrow money from them, i.e., from gentiles, and lend money to them with interest, and similarly, one may borrow money from and lend money to a ger toshav with interest.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Is it written: Do not take from them? No, it is written: “Do not take from him,” in the singular, and it means: Do not take interest from a Jew.

With regard to this verse the Sages taught: “You may not take interest or increase from him,” but you may become a guarantor for him for a transaction involving interest.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - א

אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא נצרכא, לא התכוונה המשנה להתיר להלוות לגוי בריבית בכל ענין, אלא  בכדי חייו, כדי שיוכל הישראל להתקיים, אבל מעבר לזה אסור, כדי שלא יבוא לאיסור ריבית בישראל.

רבינא אמר לתרץ: הכא, ההיתר במשנתנו, בתלמידי חכמים עסקינן, טעמא מאי גזור רבנן על ריבית של גוי, שמא ילמוד הישראל ממעשיו. וכיון דתלמיד חכם הוא, לא ילמוד ממעשיו

איכא דמתני לה להא דרב הונא, אהא דתני רב יוסף [יש שהיו שונים את דברי רב הונא האמורים לעיל, כפירוש על הברייתא דרב יוסף]:

כתיב: "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך", ודורשת הברייתא:

לכך נאמר "את עמי" כדי ללמד: עמי [ישראל] וגוי שבאו ללות ממך, עמי קודם, מצוה להלוות לישראל קודם לגוי.

"את העני" לכך נאמר: עני ועשיר - שבאו ללוות - עני קודם.

ולכך נאמר "עמך" כדי ללמד: ענייך [קרוביך העניים שהם "עמך"] ועניי עירך, ענייך קודמין.

וכן ללמד: עניי עירך - שהם יותר "עמך"

- ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין.

ולפרש ברייתא זו בא רב הונא, דאמר מר בברייתא:

עמי וגוי עמי קודם, והרי קשה: פשיטא, ולמה הוצרכנו ללומדו מפסוק!?

ואמר רב נחמן, אמר לי הונא לפרש: לא נצרכא הברייתא ללמדנו אלא דאפילו לגוי בריבית ולישראל בחנם, צריך אתה להקדים להלוות את הישראל, ואף שבהלואה לגוי יש לך ריוח של ריבית.

תניא אמר רבי יוסי:

בוא וראה סמיות עיניהם של מלוי בריבית [עד כמה עורים הם]:

והרי כשאדם קורא לחבירו "רשע", הרי זה שכינוהו כן, יורד עמו - עם זה שכינהו "רשע" - לחייו, מתקוטט עמו כאילו הכהו וכאילו בא להורגו - [1]

ואילו הם - מלוי בריבית - מביאין עדים ולבלר [סופר] וקולמוס ודיו כדי לכתוב את השטר, וכותבין וחותמין בו: פלוני זה - המלוה - כפר באלהי ישראל שהרי הלוה את ישראל בריבית, והרי זה הרבה יותר מלקרותו "רשע" ואינם חוששים לזה.

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר:

כל מי שיש לו מעות, ומלוה אותם שלא בריבית, [2] עליו הכתוב אומר:

"כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה [3] לא ימוט לעולם" -

הא למדת ממה שאמר הכתוב על המלוה שלא בריבית שהוא "לא ימוט", שכל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטין, שמכלל לאו - "עושה אלה לא ימוט" - אתה שומע הן.

ומקשינן: והא קא חזינן דלא מוזפי בריבית ובכל זאת קא מתמוטטין [והרי רואים אנו אנשים המלוים שלא בריבית, ומכל מקום מתמוטטין], ואילו הכתוב אומר עליהם "לא ימוט"!? [4]

אמר תירץ רבי אלעזר: הללו - המלוים שלא בריבית - מתמוטטין ושוב עולין, וכמאמר הכתוב "לא ימוט לעולם", דמשמע: אף אם ימוט לא תהא זו מוטת עולם, אלא מתמוטט ושוב עולה.

והללו - המלוים בריבית - מתמוטטין, ושוב אינן עולין.

עוד מביאה הגמרא ביאור בפסוק אחר השייך לענין האמור לעיל:

כתיב: "למה [ה'] תביט [ב] בוגדים [על נבוכדנצר אמר כן; ו] תחריש כבלע רשע צדיק ממנו [שסימא נבוכדנצר את עיני צדקיהו המלך] ":

אמר רב הונא:

צדיק ממנו [יותר צדיק מן הרשע] בולע הרשע, אבל צדיק גמור אינו בולע, שאף אם הוא מתמוטט חוזר ועולה.

תניא: רבי אומר:

גר צדק האמור בתורה לענין מכירה [של עבד, כדמפרש ואזיל], וגר תושב האמור בתורה לענין ריבית, איני יודע מה הוא, כלומר, יש להקשות על שניהם, ומפרש לה הגמרא ואזיל.

ומפרשת הגמרא:

גר צדק האמור לענין מכירה שהוקשה לו לרבי, היינו:

שנינו בברייתא: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית, אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מטלטליו, שנאמר "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו", וכתיב [בסמוך] "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" דבר הנקנה מיד ליד ... לא באת לידו [כלומר, לא חזר בו] לסוף מוכר את עצמו, דכתיב [ויקרא כה לט]: "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך", ולא לך יימכר, כלומר, לא באת לידו עד שיימכר לא לך אלא לגר, שנאמר [פסוק מז]: "וכי תשיג יד גר ותושב עמך, ומך אחיך עמו, ונמכר לגר" ; ולא לגר צדק, אלא אם לא באת לידו, יימכר אף לגר תושב, [5] שנאמר: "ונמכר לגר תושב עמך" -

וכתיב בהמשך הפסוק: "או לעקר משפחת גר", ומפרשת הברייתא: "משפחת גר" זה הגוי שהגר הוא ממשפחתו, כשהוא אומר "או לעקר משפחת גר" זה הנמכר להיות שמש לעבודת כוכבים עצמה, [6] וסופו שיימכר לכל אלו.

ומפרשת הגמרא מה הוקשה לו לרבי: דאמר מר בברייתא:

"ולא לך אלא לגר, שנאמר לגר, ולא לגר [צדק] אלא לגר תושב"; והלוא תיקשי:

למימרא דגר צדק [7] קני עבד עברי [וכי גר יכול לקנות עבד עברי] עד שהכתוב אומר על אחיך שיימכר לגר!? ורמינהי, והלוא תיקשי מברייתא ששנינו בה:

אין הגר צדק נקנה בעבד עברי, ואין אשה וגר צדק קונין עבד עברי, הרי שאין גר הצדק יכול לקנות את אחיך!?

ואגב שהובאה הברייתא מפרשת הגמרא אותה:

גר לא נקנה בעבד עברי, כי נאמר "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ... עד שנת היובל יעבוד עמך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו" בעינן, והא ליכא שהרי אין לגר משפחה, כי "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי". [8]

ואין אשה וגר קונין עבד עברי, הטעם הוא:

אשה לאו אורח ארעא [אין זה דרך ארץ וצניעות] כי הוא מתייחד עמה.

גר נמי שאינו קונה הוא משום דגמירי [הלכה למשה מסיני]: מאן דמיקני - קני, דלא מיקני לא קני [מי שנקנה בעצמו יכול לקנות, ומי שאינו נקנה בעצמו אין הוא קונה את אחרים], והגר היות ואינו נקנה בעבד עברי, אף הוא אינו קונה את אחרים -

ועל כל פנים למדנו: הגר אינו קונה עבד עברי, והאיך הכתוב אומר: "ונמכר לגר"!?

אמר תירץ רב נחמן בר יצחק: אינו קונה ודינו כישראל [אינו קונה הגר את הישראל להיות בתורת עבד הנמכר לישראל], אבל קונה הגר את הישראל ודינו כגוי, כלומר, הנמכר לגר דינו כישראל הנמכר לגוי, אשר דיניו שונים מעבד הנמכר לישראל, וכמבואר בברייתא בסמוך, ובאופן זה הוא שאמר הכתוב "ונמכר לגר". [9]

דתניא:

עבד עברי הנרצע [אחר שש שנים, ודינו לצאת ביובל], והנמכר לגוי - וכן הנמכר לגר, וכפי שנתבאר - ומת האדון, אינו עובד לא את הבן של האדון ולא את הבת; מה שאין כן עבד הנמכר לישראל הרי זה עובד את הבן. [10]

לפני שהגמרא ממשיכה לפרש את דברי רבי בענין ריבית, מסיימת הגמרא לפרש את הברייתא שהובאה:

אמר מר בברייתא: ואין אשה וגר קונין עבד עברי:

שואלת הגמרא: האם נימא שברייתא זו היא דלא כרבן שמעון בן גמליאל; דתניא:

אשה קונה את השפחות כלומר, יכולה היא לקנות אשה כשפחה, ואינה קונה את העבדים.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף קונה האשה את העבדים, ואם כן נמצא, שהברייתא - האומרת: אין אשה קונה עבד עברי - אינה כרשב"ג?

ומשנינן: אפילו תימא רבן שמעון בן גמליאל, ולא קשיא:

כאן - ששנינו: אין אשה וגר קונים - בעבד עברי; כאן - רשב"ג האומר: אף קונה את העבדים - בעבד כנעני.

ומפרשת הגמרא את טעם החילוק:

עבד עברי צניע לה, צנוע הוא בעיניה, וסומכת, שאם תזנה עמו לא יפרסם את הדברים, ולכן לא תקנה אותו האשה.

עבד כנעני פריץ לה, פרוץ הוא בעיניה, וחוששת שאם תפקיר לו את עצמה, ילך הוא ויפרסם את הדברים, ולכן תקנה אותו האשה לדעת רשב"ג.

ומקשה הגמרא על הסברא שאין אשה חשודה לזנות עם מי שיש חשש שיפרסם אותה: אלא הא דתני רב יוסף:

ארמלתא לא תרבי כלבא [11] וכן לא תשרי בר בי רב באושפיזא [אלמנה לא תגדל כלב, ואף לא תאכסן בביתה תלמיד ישיבה] משום לזות שפתים של זנות.

ואם תאמר שאין אשה חשודה לזנות עם מי שיש חשש שיפרסם אותה, תיקשי:

בשלמא בר בי רב, ניחא שלא תאכסן אותו ומשום דצניע לה [צנוע הוא בעיניה, ואינה חוששת שיפרסם], אלא כלבא למה לא תגדל, והרי כיון דמסריך בה - מירתתא [מאחר שאם תזנה עמו ייסרך הוא אחריה, מפחדת היא] שמא יתפרסם הדבר!?

אמרי בני הישיבה לתרץ:

כיון דכי שדיא ליה אומצא מסריך בתרה, אמרי אינשי "משום אומצא דשדיא ליה הוא דמסריך" [היות ואף אם נותנת היא בשר לכלב, הרי הוא נסרך אחריה, סומכת היא שיאמרו האנשים "לכן נסרך הכלב אחריה, כי נותנת היא לו בשר"].

וכאן שבה הגמרא לפרש את המשך דברי רבי:

גר תושב האמור לענין ריבית מאי היא [מה קושיא יש לו לרבי בענין זה]:

דכתיב "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלהיך, וחי אחיך עמך", ומפורש איסור לקיחת ריבית מגר תושב -

ורמינהי, כלומר, והוקשה לו לרבי ממשנתנו ששנינו:

לווין מהן [מן הגויים] ומלוין אותן בריבית, וכן בגר תושב, הרי מבואר שמותר ליקח ריבית מגר תושב!?

אמר תירץ רב נחמן בר יצחק:

מי כתיב "אל תקח מאתם" דמשמע: לא תקח נשך ותרבית מאחיך ומגר תושב האמורים לעיל!? והרי "מאתו" כתיב, והיינו רק מישראל אחיך האמור למעלה הוא שאסרה תורה ליקח נשך ותרבית, אבל מגר תושב מותר ליקח נשך ותרבית. [12]

תנו רבנן:

כתיב "אל תקח מאתו [מישראל] נשך ותרבית" ודרשינן: אבל אתה נעשה לו - לישראל - ערב על הלואה בריבית שהוא נוטל, ומפרש לה ואזיל.

הערות

[1] כתב רש"י אחר הפירוש שנתבאר בפנים: ואני שמעתי רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו, וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה, ועוד הוכיח רש"י לא כן; ובתוספות הביאו מתשובת הגאונים בשם רב צדוק גאון: יורד עמו לחייו: רשאי לשרוף שליש תבואתו; וכתבו על זה: ותימה גדול מנין לו זה.

[2] ראה מהר"ם שי"ף.

[3] ראה ברש"ש, שזה קאי על עוד כמה דברים הכתובים שם באותו פרק.

[4] הקשו התוספות: והרי אפשר שהם עוברים על שאר הדברים הכתובים שם, ורק מי שאינו עושה את כל אלה הוא זה שלא ימוט! ? ותירצו בשני אופנים: האחד: אפילו צדיקים גמורים - שאינם עוברים על אחד מכל אלה - אף נכסיהם פעמים שמתמוטטין. השני: קושיית הגמרא היא אליבא דרבי עקיבא [מכות כד א] המפרש: עושה אחת מכל אלה לא ימוט.

[5] קיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים, אבל אוכל הוא נבלות.

[6] פירשו התוספות בערכין ל ב: לפי שסופן של עבודות כוכבים ליעקר דריש הכי.

[7] כתב המהר"ם שי"ף: "אבל גר תושב לא קשה ליה, אף שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים, ולא קרינן ביה "אל משפחתו תשובו" [ונמצא, שהוא אינו נקנה, וכיון שאינו נקנה אינו קונה], אפשר דינו כעבד כנעני"; וחידוש גדול הוא לומר שיהיה דין ישראל הנמכר לגר תושב כעבד כנעני! ? ובפשוטו נראה, שלכך לא קשה לו מנמכר לגר תושב, משום שהוא גוי, וכוונת הכתוב שיימכר לו כמו שהוא נמכר לגוי, אבל גבי גר צדק שהוא ישראל, פשטות הענין משמע שהוא נמכר לו כדין עבד הנמכר לישראל. ומה שכתב דבגר תושב לא קרינן ביה "ואל משפחתו תשובו" לכאורה תמוה, שהרי בפשוטו מה דאמרינן דבגר לא קרינן ביה "ואיש אל משפחתו תשובו", היינו משום ד"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", וכן נראה מלשון הרמב"ם [עבדים א ב]: "שנאמר ושב אל משפחתו, מי שיש לו משפחה", ואם כן בגר תושב הרי לא שמענו כן; ונראה מדברי המהר"ם שי"ף דהוא מפרש: היות ואינו נוהג כמשפחתו לכן לא מיקרי "ושב אל משפחתו", ולכן סובר המהר"ם שי"ף שאף גר תושב כיון שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים, אינו "שב אל משפחתו".

[8] נתבאר על פי פשוטו וכלשון הרמב"ם [עבדים א ב] "מי שיש לו משפחה", וראה בהערה 7 בשם המהר"ם שי"ף.

[9] א. כתב הריטב"א: אין כוונת הגמרא שקושיא זו היתה קשה לרבי, ורב נחמן בר יצחק תירץ את קושייתו, ואילו רבי לא ידע את התירוץ "דהא לא אפשר", "אלא הכי פירושו: שלא נתיישב לי הטעם ההוא דאמרינן לקמן דקונה כגוי ואינו קונה כישראל, מה טעם הוא כך, או יקנה כישראל או לא יקנה כלל, ותלמודא רמי מתנייתא אהדדי ומשני להן לפרושי מאי דקשה ליה לרבי". ב. הנה נראה מדברי הגמרא שאין גר צדק קונה עבד עברי כדין עבד הנמכר לישראל, וצ"ע בדברי הרמב"ם [עבדים א ג], וראה ב"ספר המפתח" שם.

[10] כתב הרש"ש: משמע דלשארי חילוקים שבין נמכר לישראל לנמכר לגוי הרי הנמכר לגר שוה לנמכר לישראל, והכסף משנה [עבדים ב יב] נתן טעם למקצתן, אך ליציאה בשש, צ"ע.

[11] כתבו התוספות: משום לזות שפתים בעלמא לפי שהולך אחריה, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה, וגם אין איסור להתייחד.

[12] כתב הריטב"א [בד"ה גר צדק, הובאו תחילת דבריו בהערה לעיל] בביאור דברי הגמרא, שלרבי הוקשה לפרש את הפסוק שאינו עולה אלא על ישראל.

בכדי חייו של המלוה, אבל לא לעשות זאת כעסק קבוע.

רבינא אמר: הכא [כאן] במשנתנו — בתלמידי חכמים עסקינן [אנו עוסקים] אשר להם התירו להלוות לגוי. ומסבירים: טעמא מאי גזור רבנן [מה טעם גזרו חכמים] שלא ילווה בריבית לגוי — שמא ילמוד ממעשיו, שתוך כדי עסקים מתמידים עם הגוי יבוא ללמוד ממנו, וכיון שתלמיד חכם הוא — לא ילמוד ממעשיו.

ומעירים, איכא דמתני לה להא [יש ששונים, לומדים, את ההלכה הזו] שאמר רב הונא אהא דתני [על זו ששנה] רב יוסף שהביא את הברייתא הבאה, נאמר: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד), וכך מלמדנו כתוב זה: אם באו ללות אצלך עמי וגוי — עמי קודם, שהרי מקדים בפסוק "את עמי". באו ללוות עני ועשיר — עני קודם. וממה שנאמר "עמך" למדים: ענייך, קרובי משפחתך, ועניי עירך — ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין.

ודנים בדבר: אמר מר [החכם]: אם באו ללוות אצלך עמי וגוי — עמי קודם, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] וכיצד יעלה על דעתנו שיקדים גוי לישראל? אמר רב נחמן אמר לי הונא (רב הונא): לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו ללמד אלא שאפילו להלוות לגוי ברבית ולישראל בחנם (ללא רווח), אף אז ראוי להקדים ולהלוות לישראל.

ועוד בענין ריבית, תניא [שנויה בברייתא], אמר ר' יוסי: בא וראה סמיות (עיוורון) עיניהם של מלוי ברבית אם אדם קורא לחבירו "רשע" בשוק — הרי האיש נעלב ויורד עמו לחייו ומציק לו בכל דרך על שקרא לו בשם גנאי זה. והם, המלוים בריבית, מביאין עדים ולבלר (סופר) וקולמוס ודיו, וכותבין וחותמין: פלוני זה כפר באלהי ישראל. שהרי עצם שטר הריבית שעשה, כנגד האמור בתורה, הוא כפירה באלוקי ישראל.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית — עליו הכתוב אומר "כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עשה אלה לא ימוט לעולם" (תהלים טו, ה), ומן החיוב נלמד על השלילה: הא [הרי] למדת מכאן שכל המלוה מעותיו לאחרים ברבית נכסיו מתמוטטין. ומקשים: והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא [הרי אנו רואים אנשים שאינם מלוים ועם כל זה הם] מתמוטטין! אמר ר' אלעזר: בכל זאת יש הבדל; הללו שאינם מלווים בריבית מתמוטטין ועולין, והללו, המלווים בריבית, מתמוטטין ואינן עולין.

ומעין אותו ענין בירידתם הזמנית של הישרים, נאמר "למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א, יג), ועל כך אמר רב הונא: צדיק ממנו — בולע לפי שעה, ואולם צדיק גמור אינו בולע כלל.

א ולאחר דברים כלליים אלה אנו שבים לביאור משנתנו, ולפני כן מקדימים דיון יסודי יותר. תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: גר צדק האמור לענין מכירה לעבד, וגר תושב האמור לענין רבית, איני יודע מה הוא. כלומר, אינני יודע לשם מה נכתב.

ומסבירים: גר צדק האמור לענין מכירה, דכתיב [כתוב] "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" (ויקרא כה, לט) — ודרשו: ולא לך לישראל בלבד, אלא אף לגר, שנאמר: "ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר" (שם מז),

ולא דווקא לגר צדק אלא אף לגר תושב, שנאמר: "לגר תושב" (שם). ומה שנאמר אחרי כן "משפחת גר" — זה הגוי, שהרי משפחת הגר משפחת גויים היא, וכשהוא אומר "או לעקר" (המתפרש כמו עיקר, שורש), הרי משמעו: "זה הנמכר לעבודה זרה עצמה".

ומעתה מבררים את הברייתא, אמר מר [החכם]: ולא לך אלא לגר, שנאמר: "לגר", למימרא [האם לומר] מכאן שהגר קני [קונה] עבד עברי? ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אין הגר נקנה בתורת עבד עברי, ואין אשה וגר קונין עבד עברי.

ומסבירים את ההלכות הללו: לא נקנה בעבד עברי משום שבדיני העבד העברי "ויצא מעמך... ושב אל משפחתו" (שם מא) בעינן [צריכים אנו], והא ליכא [וזה אינו], שהרי הגר עם התגיירותו מנתק את הקשר המשפחתי עם משפחתו הגויית, ואין לו איפוא כל משפחה בין הגויים. ומה שנאמר ואין אשה וגר קונין עבד עברי הטעם הוא: אשה — לאו אורח ארעא [אינו דרך ארץ] שכן עלולים לחושדה שהיא קונה איש לעצמה. גר נמי [גם כן] גמירי [למודים אנו בהלכה]: זה דמקני [שנקנה כעבד] — קני [קונה], זה דלא מקני [שאינו נקנה כעבד] — לא קני [אינו קונה], וכיון שהוכחנו שגר אינו נקנה כעבד — גם אינו קונה. וזה היה הקושי של רבי: שמאחר שאמרנו שאין הגר קונה עבד — מה טעם הזכיר זאת הכתוב?

אמר לתרץ רב נחמן בר יצחק, כך יש להבין: אינו קונה ודינו כישראל, שגר אינו יכול לקנות עבד עברי כשאר ישראלים העושים כן, אבל קונה עבד עברי, אלא שאז דינו כגוי הקונה עבד עברי.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עבד הנרצע, שדינו אינו יוצא בשנה השביעית אלא רק ביובל, וכן הנמכר לגוי — אינו עובד לא את הבן ולא את הבת, אלא משתחרר עם מיתת האדון. ולכאורה תמוה, שאם אמנם נמכר העבד לגוי מדוע יקיימו בני הגוי את דיני התורה וישחררו את העבד? אלא ודאי הכוונה היא שנמכר לגר צדק, שדינו לענין זה כגוי, אבל הוא ובניו שומעים לדברי תורה. ואם כן, מצאנו עוד ראיה שגר יכול לקנות עבד עברי.

אמר מר [החכם]: ואין אשה וגר קונין עבד עברי. ושואלים: נימא [האם נאמר] שברייתא זאת אינה כדעת רבן שמעון בן גמליאל? דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: אשה קונה את השפחות, ואינה קונה את העבדים כדי שלא לפגוע בצניעות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף קונה את העבדים! ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שברייתא זו כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ואולם הדבר לא קשיא [קשה]: כאן שאסרו — מדובר בעבד עברי, כאן — שהתיר רבן שמעון בן גמליאל — הרי זה בעבד כנעני.

ומסבירים את טעם ההבדל: עבד עברי צניע [צנוע] לה והיא בטוחה שלא יגלה את סודותיה, ולכן אסרו עליה לקנות עבד עברי, שלא תגיע לידי עבירה. אבל עבד כנעני פריץ [פרוץ] לה בעיניה שיפרסם את הדבר ולכן לא תעבור עמו עבירה.

ושואלים: אלא הא דתני [ברייתא זו ששנה] רב יוסף, ארמלתא [אלמנה] לא תרבי כלבא [תגדל כלב] שמא יחשדוה שמגדלת אותו לצורך משכב בהמה, ולא תשרי בר בי רב באושפיזא [תחזיק תלמיד חכם צעיר כאכסנאי בביתה]. ויש לשאול: בשלמא בר בי רב צניע לה [נניח בתלמיד חכם אסור שהרי הוא צנוע בעיניה] ובטוחה שאם תחטא עמו לא יספר, אלא כלבא [הכלב], כיון דמסריך בה מירתתא [שיגרר אחריה, היא מפחדת]! אמרי [אומרים] לתרץ: כלב כיון דכי שדיא ליה אומצא מסריך בתרה [שכאשר היא זורקת לו חתיכת בשר הוא נגרר אחריה], על כן אמרי אינשי [יאמרו אנשים]: משום אומצא דשדיא ליה [חתיכת הבשר שהיא זורקת לו] הוא דמסריך [שנגרר], ולא יבואו לחשדה בעבירה.

עד כאן דנו בקושי אחד של רבי, וקושי אחר היה: גר תושב האמור לענין רבית, מאי היא [מה הוא עניינו]? דכתיב [שכתוב] בתורה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך" (שם לה –לו), הרי שגר תושב אין לוקחים ממנו ריבית. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], הרי נאמר במשנתנו: לוין מהן ומלוין אותן ברבית, וכן בגר תושב!

אמר רב נחמן בר יצחק: מי כתיב [האם נאמר] "אל תקח מאתם"? הלא "מאתו" כתיב בלשון יחיד, ולכן יש להבין; מישראל אל תקח.

על כתוב זה עצמו תנו רבנן [שנו חכמים]: "אל תקח מאתו נשך ותרבית" — אבל אתה נעשה לו ערב בעסקת ריבית.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to teach that one may lend money with interest to a ger toshav only to the extent required to provide a livelihood to the lender, but not to do so as a regular business.

Ravina said: Here in the mishna we are dealing with Torah scholars, for whom it is permitted to lend money to a gentile with interest. The Gemara explains: What is the reason the Sages decreed that one should not lend money to a gentile with interest? The reason is that perhaps the Jew will learn from the gentile’s actions. Continuous interactions with gentiles for the sake of financial dealings may have a negative influence on a Jew. And since in this case the lender is a Torah scholar, he will not learn from the gentile’s actions.

There are those who teach that which Rav Huna said in connection with that which Rav Yosef taught: The verse states: “If you lend money to any of My people, even to the poor person who is with you” (Exodus 22:24). The term “My people” teaches that if one of My people, i.e., a Jew, and a gentile both come to borrow money from you, My people take precedence. The term “the poor person” teaches that if a poor person and a rich person come to borrow money, the poor person takes precedence. And from the term: “Who is with you,” it is derived: If your poor person, meaning one of your relatives, and one of the poor of your city come to borrow money, your poor person takes precedence. If it is between one of the poor of your city and one of the poor of another city, the one of the poor of your city takes precedence.

The Master said above: If one of My people and a gentile come to you for a loan, My people take precedence. The Gemara asks: Isn’t this obvious? Is there any reason to think that a gentile would take precedence over a Jew? Rav Naḥman said that Rav Huna said to me: It is necessary only to teach that even if the choice is to lend money to a gentile with interest or to a Jew for free, without interest, one must still give preference to the Jew and lend the money to him, even though this will entail a lack of profit.

It is taught in a baraita: Rabbi Yosei says: Come and see the blindness in the eyes of those who lend money with interest. If a person calls another a wicked person in public, the other becomes insulted and he harasses him in all aspects of his life because he called him by this disgraceful name. But they who lend with interest bring witnesses and a scribe [velavlar] and a pen [vekulmos] and ink and write and sign a document that testifies: So-and-so denies the existence of the God of Israel, as the very fact that he lent with interest in defiance of the Torah is tantamount to a denial of the existence of God.

It is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Elazar says: Concerning anyone who has money and lends it without interest, the verse says about him: “He who has not given his money with interest and who has not taken a bribe against the innocent, he who does these shall never collapse” (Psalms 15:5). From this statement, the opposite can also be inferred: You learn from this that concerning anyone who lends his money to others with interest, his property, i.e., his financial standing, collapses. The Gemara asks: But we see people who do not lend money with interest and nevertheless their property collapses. Rabbi Elazar says: There is still a difference: Those who do not lend money with interest collapse but then ultimately rise, but these, who lend with interest, collapse and do not rise again.

Referring to the subject of honest people who collapse temporarily, it is said: “Why do You observe the treacherous, and remain silent while the wicked swallows the one who is more righteous than he?” (Habakkuk 1:13). Rav Huna says about this verse: One who is more righteous than he, he swallows for the moment, but he does not swallow a completely righteous person at all.

§ The Gemara returns to the clarification of the mishna, which mentioned the subject of a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot [ger toshav]. It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says: With regard to the convert that is mentioned concerning the sale of a Hebrew slave and the ger toshav that is mentioned concerning interest, I do not know what the meaning of each of these references is.

The Gemara explains: The convert that is mentioned concerning the sale of a Hebrew slave is referring to the following, as it is written: “If your brother waxes poor with you and is sold unto you” (Leviticus 25:39), and it was expounded in a baraita: And not only will he be sold to you, a born Jew, but he will be sold even to a convert, as it is stated: “And sells himself to a stranger [leger]” (Leviticus 25:47).

And this sale to a ger is referring to a sale not only to a righteous convert [leger tzedek], but even to a ger toshav, as it is stated: “And sells himself to a stranger who is a settler [leger toshav]” (Leviticus 25:47). With regard to the continuation of the verse: “Or to an offshoot of a stranger’s family,” this is referring to a gentile, i.e., he will reach a state where he has no choice but to sell himself to a gentile. When it states: “Or to an offshoot of a stranger’s family,” this is referring to one sold for idol worship itself, i.e., he is forced to sell himself as a slave to work in a temple of idol worship.

The Gemara clarifies the baraita. The Master said: And not only will he be sold to you, a born Jew, but he will be sold even to a convert, as it is stated: “And sells himself to a stranger.” Is this to say that a convert may acquire a Hebrew slave? The Gemara raises a contradiction from a baraita: A convert cannot be acquired as a Hebrew slave, and a woman or a convert may not acquire a Hebrew slave.

The Gemara explains the baraita. A convert cannot be acquired as a Hebrew slave, as we require the fulfillment of the verse: “Then he shall go out from you, he and his children with him, and shall return to his own family” (Leviticus 25:41), and a convert is not able to do this, since upon conversion the convert severs his relationship with his gentile family, and he therefore has no family. The baraita teaches: And a woman or a convert may not acquire a Hebrew slave. With regard to a woman, the reason is that it is not proper conduct, since people may say that she is purchasing him to engage in sexual intercourse with him. With regard to a convert as well, it is learned as a tradition: Only one who can be acquired as a Hebrew slave can acquire a Hebrew slave, and one who cannot be acquired as a Hebrew slave cannot acquire a Hebrew slave. Since a convert cannot be acquired as a Hebrew slave, he also cannot acquire one.

Rabbi Yehuda HaNasi’s question was that since it has been established that a convert may not acquire a Hebrew slave, why was he mentioned in the verse? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: He cannot acquire a Hebrew slave and have his halakha be like that of a Jew who owns a Hebrew slave, but he can acquire a Hebrew slave and have his halakha be like that of a gentile who owns a Hebrew slave.

This is as it is taught in a baraita: A Hebrew slave who had his ear pierced by his own request in order to remain a slave after his six-year period of servitude was over, and therefore is emancipated only during the Jubilee Year, and also a Hebrew slave who was sold to a gentile, does not serve his master’s son and does not serve his master’s daughter after his master’s death, but rather is emancipated. The same halakha would apply to a Hebrew slave sold to a convert, whose status in this respect is similar to that of a gentile.

The Master said above: And a woman or a convert may not acquire a Hebrew slave. The Gemara suggests: Let us say that this baraita is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel. As it is taught in a baraita: A woman may acquire maidservants but may not acquire male slaves, in order to preserve standards of modesty. Rabban Shimon ben Gamliel says: She may also acquire male slaves. The Gemara rejects this suggestion: Even if you say that this baraita is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, it is not difficult. Here, where it is prohibited, the ruling is stated with regard to a Hebrew slave, and there, where Rabban Shimon ben Gamliel renders it permitted, the ruling is stated with regard to a Canaanite slave.

The Gemara explains the difference: A Hebrew slave is regarded as discreet in her eyes, and since she trusts that a Hebrew slave will not reveal their actions to others if they engage in sexual intercourse, it is prohibited for her to acquire a male Hebrew slave. By contrast, a Canaanite slave is regarded as indiscreet in her eyes, so she will be deterred from transgressing with him.

The Gemara asks: But this seems to contradict the baraita that Rav Yosef teaches: A widow may not raise a dog, due to suspicion that she may engage in bestiality, and she may not allow a student of Torah to dwell as a lodger in her home. Granted, it makes sense that it is prohibited for her to have a student of Torah lodging in her home, as he is regarded as discreet in her eyes. But concerning a dog, since it would follow her around afterward if she would engage in bestiality with it, she is afraid to sin with it. Therefore, it should be permitted for her to raise it. The Sages say in response: Since it will also follow her around if she throws it a piece of meat [umtza], people will say: It is following her due to the meat she threw to it, and they will not suspect her of sinning. Consequently, she will not be deterred from transgressing.

The Gemara discusses Rabbi Yehuda HaNasi’s second difficulty: The ger toshav that was mentioned concerning interest, what is it? What was Rabbi Yehuda’s difficulty? As it is written: “And if your brother waxes poor, and his means fail with you, then you shall strengthen him, as a stranger and a resident [ger vetoshav] shall he live with you. You may not take interest or increase from him, but fear your God, and your brother should live with you” (Leviticus 25:35–36). This indicates that interest may not be taken from a ger toshav. And the Gemara raises a contradiction from the mishna: One may borrow money from them, i.e., from gentiles, and lend money to them with interest, and similarly, one may borrow money from and lend money to a ger toshav with interest.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Is it written: Do not take from them? No, it is written: “Do not take from him,” in the singular, and it means: Do not take interest from a Jew.

With regard to this verse the Sages taught: “You may not take interest or increase from him,” but you may become a guarantor for him for a transaction involving interest.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב נחמן אמר (רב) [לי] הונא, לא נצרכא אלא לנכרי ברבית ולישראל בחנם. ולענין פסק הלכה, אפשר דהלכתא כי האי לישנא, אבל להלוות לנכרי ברבית מותר ואפילו עם הארץ ואפילו יתר מכדי חייו, דלא אשכחן להאי לישנא דגזור רבנן בהא מילתא כלל. אבל הרב בעל ההלכות (הל' ריבית) כתב אוקימתא דר' חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו, ואף ר"ח ז"ל פסק כוותיה, ועוד הוסיף בה דברים, ואמר והוא הדין בתלמידי חכמים דלא גמרי ממעשיו. וזה תימה, דאי כר' חייא אפילו לעם הארץ שרי בכדי חייו, ואלו לרבינא דמוקי בצורבא מרבנן דאינו לומד ממעשיו אפילו טובא נמי. ודוחק הוא לומר שיסבור הרב ז"ל דרבינא מוסיף הוא על דברי ר' חייא, ולומר דבכדי חייו לא נצרכה אלא בצורבא מרבנן. ומכל מקום נראה לי שהם ז"ל כלם נמסכים [בש"מ נסכמין] בדבר זה שאסור לעם הארץ להלוות לנכרי ביתר מכדי חייו, והוא מה שאמרו במסכת מכות (כד, א), כספו לא נתן בנשך, אפילו ברבית דגוי עובד כוכבים, אלמא מיסר אסיר וכלישנא קמא דרב נחמן. והרמב"ן ז"ל כתב נקיטנא כתרי לישני דר' חייא ורבינא לקולא, ובכדי חייו מותר לכל אדם, ותלמידי חכמים מותרים אפילו להעשיר דלית לן למימר דפליגי, וכל כי האי גוונא איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטינן, וכל המחמיר תבא עליו ברכה עד כאן. ועכשיון עשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים, ושמעתי משם רש"י ז"ל, מפני שרבו מסים וארנוניות ואין שעור לכדי חייו.

כבר ביארנו במקומות במה שאמרו רבותינו כל העובר עברה בסתר כאלו דוחק רגלי שכינה שביאורו שהוא מיחס בכך שוללות ידיעת השם ית' ובדומה לזה אמרו כאן דרך הערה שהמלוה ברבית וסמך על שלא יודע הרי הוא כאלו כפר במציאותו שאמר עליו ויראת מאלהיך:

ישראל וגוי שבאו ללות מישראל ואי אפשר לו לקיים את שתיהן מצוה להקדים לישראל בחנם ולא לגוי בשכר ומ"מ אף לגוי בשכר יש בו צד מצוה ומוסר הואיל ובא לפניך אל תשיבהו ריקם אלא שמ"מ לא נצטוית בו להלות בחנם ויש מפרשים שזו כונו חכמים באמרם לנכרי תשיך זו מצות עשה ואע"פ שזו יראה שענינו לעבור ישראל עליו בעשה מכח לאו הבא מכלל עשה כמו שבארנו מ"מ במה שדרשו במקרא זה ר"ל אם כסף תלוה נכלל צד מצוה בהלואתו מיהא בשכר ולא לנטשו מכל וכל והוא שאמרו אם כסף תלוה את עמי עמי וגוי עמי קודם את העני עני ועשיר עני קודם עמך ענייך ועניי עירך ענייך קודמין עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין הא למדת שאף הגוי נרמז במקרא אלא שישראל בחנם קודם לו אף בשכר ולא נאמר עליו לשון קדימה אלא שאף הוא בכלל צד מצוה ומוסר:

מה שאמרו בסוגיא זו שהקורא לחברו רשע יורד עמו עד לחייו יש מפרשים שהוא רשאי לירד לאומנותו ולמעט מזונותיו ולא יראה כן שלא התירו חכמים לגמול רעה ולהנקם אלא עד לחייו ליסרו ולהוכיחו תוכחת מגולה ומפורסמת על דרך מה שאמרו במסכת כתבות עד שתים עשרה שנה אדם מגלגל עם בנו מכאן ואילך יורד עמו עד לחייו:

כבר ידעת במה שהזהירו חכמים על סחורת פירות שביעית עד שאמרו עליה דרך הערה שכל הנושא ונותן בכך נענש ומוכר כל מה שיש לו עד שמוכר את עצמו שנא' ונמכר לך ולא לך אלא לגר ולא לגר צדק אלא לגר תושב משפחת גר זה הגוי לעקר זה הנמכר לע"ז עצמה:

הגר אינו נקנה בעבד עברי שנאמר ושב אל משפחתו וזה אינו שב למשפחתו ומ"מ קונה הוא עבד עברי אלא שאם קנאו ומת אדון יצא לחירות כנמכר לגוי וכנרצע ואינו עובד את הבן ואין צריך לומר אם לא הניח האדון בן שאינו עובד בת ואח שהרי אף הנמכר לישראל גמור אינו עובד לא את הבת ולא את האח כמו שיתבאר במקומו:

אשה אינה נמכרת בגנבתה ולא רשאה למכור את עצמה וכן אינה רשאה לקנות עבד לא עבד עברי ולא עבד כנעני מפני החשד הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ומ"מ אם קנתה קנתה ותמכור ומטעם זה הזהירו לאלמנה שלא תאסף בביתה שום אדם אפילו בר בי רב הבא ללמוד תורה ומ"מ קונה היא שפחה או שפחות כמה שתרצה ואין בכך כלום וגדולי המחברים מתירין בעבד מתשע שנים ולמטה:

גר תושב כבר ביארנו במשנה שמותר להלוות לו ברבית ואע"פ שהוזכר בפרשת רבית בפסוק וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו גר ותושב וחי עמך מ"מ כבר פירט בפסוק שני אל תקח מאתו ולא אמר מאתם ושמא תאמר והיאך דרשת מוחי אחיך עמך שאתה מצוה להחיותו והלא לא נאמר אלא אחיך אפשר יש אם למסורת ואתה קורא אחיך לשון רבים או שמא הואיל ובאותו פסוק נכלל עמו ראוי לדרשו אף עליו מה שאין כן ברבית:

יש גורסים: מאי טעמא אסרו רבנן דילמא אתי למיסרך בתר ישראל. ורש"י כתב דלא גרסינן ליה וטעמא דמילתא דודאי משום דשרינן רבית גוי לא אתי למסרך להלוות לישראל דמהיכא תיתי ליה דהא זיל קרי בי רב הוא דהא אסר רחמנא והא שרי. אלא הכי גרסינן מאי טעמא אמור רבנן שמא ילמוד ממעשיו. וכן הגירסא בכל הספרים שלנו. ויש ליישב הגירסא דהכי פירושו דלא אתי למסרך גוי בתר ישראל וילמדנו ממעשיו. הריטב"א.

איכא דמתני לה וכו'. איכא למאן דאמר דלפום האי לישנא אידחי ליה כל מאי דאמרינן לעיל דאסרי רבית דגוי דלהאי לישנא בתרא לא היו דברים מעולם וקיימא לן כהאי לישנא דבתרא הוא. ולא משמע הכי דודאי משום הך לישנא לא אידמי כל מאי דאמרינן לעיל דהא רבא אותביה לרב נחמן ורב חייא ורבינא נמי שקלי וטרי בה. אלא ודאי משמו דהכא לא משנינן כהאי לישנא אלא דהא דאמר רב נחמן אמר לי הונא לאו אהא אמרה אלא ודאי רב נחמן אמרה או משמה דנפשיה או משמה דאחריני. הראן.

ולענין פסק הלכה אפשר דהילכתא כי האי לישנא. אבל להלוות לגוי ברבית מותר ואפילו עם הארץ ואפילו יותר מכדי חייו דלא אשכחן להאי לישנא דגזור רבנן בהאי מילתא כלל.
אבל הרב בעל ההלכות כתב אוקמתא דרב חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו ואף רבינו חננאל פסק כוותיה ועוד הוסיף בה דברים ואמרן והני מילין בתלמיד חכם דלא גמר ממעשיו. וזה תימה דאי כרב חייא אפילו לעם הארץ שרי בכדי חייו ואלו לרבינא דאוקי בצורבא מרבנן דאינו למד ממעשיה אפילו טובא נמי ודוחק הוא לומר שיסבור הרב דרבינא מוסיף על דברי רב חייא ולומר ובכדי חייו לא נצרכה אלא בצורבא מרבנן. ומכל מקום נראה שהם כולם נסכמין בדבר זה שאסור לעם הארץ להלוות לנכרי ביתר מכדי חייו והוא מה שאמרו במסכת מכות כספו לא נתן בנשך אפילו רבית דגוי אלמא מיסר אסיר וכלישנא קמא דרב נחמן. והרמב"ן כתב נקטינן כתרי לישני דרב חייא ורבינא לקולא ובכדי חייו מותר לכל אדם ותלמידי חכמים מותרים אפילו להעשיר דלית לן למימר דפליגי וכל כהאי גוונא איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטינן וכל המחמיר עליו הראיה. עד כאן.
ועכשו עשו כל אדם כתלמיד חכם ושמעתי משם רש"י ז"ל מפני שרבו מסים וארנוניות ואין שיעור לכדי חייו. הרשב"א.
וראיתי נוסחא ראשונה שבהלכות והיה כתוב שם תלמיד חכם מותר להלוות לנכרי ברבית דלא גמר ממעשה גוי אבל עם הארץ אינו מותר אלא בכדי חייו זו היתה הנוסחא הראשונה ומחק רבינו והגיה שתי הלשונות שבגמרא והוא הדעה הזו בעצמה. הרמב"ן.

רשע יורד עמו עד לחייו. יש מפרשים רשאי לירד בתוך אומנותו ולמעט במזונותיו מדה כנגד מדה דכיון שקראו רשע גרם לו שאין בני עירו מרחמין עליו שחושדין אותו בעבירות גדולות כמו שהוא מעיד עליון כמו כן ירד גם לאומנותו אף על פי שממעט הרוחתו של חברו ה"ר יהונתן.
גר צדק האמור לענין מכירה איני יודע מהו לאו למימר דקשו ליה מתניתא כדלקמן ולא ידע הא דפריקו אמוראי בה דהא לא אפשר. אלא הכי פירושו שלא נתיישב לו הטעם ההוא דאמרינן לקמן דקונה בגוי ואינו קונה בישראל מה טעם הוא כך או יקנה בישראל או לא יקנה בישראל כלל ותלמודא מותיב מתנייתא אהדדי ומשני להו לפרשי לן מאי דקשיא ליה לרבי ודכוותה אידך דגר תושב האמור לענין רבית קשיא ליה לרבי הא דדרשינן לקמן דכתיב אל תקח מאתו על ישראל בלחוד קאי. מפי רבי. הריטב"א.

אין הגר נקנה בעבד עברי. הקשה ה"ר יהודה דהא במכילתא איתא כי תקנה עבד עברי לרבות את הגר אלמא דנקנה בעבד עברי. ויש לומר דהתם מיירי דאמו מישראל אבל הכא מיירי דאינו כלל מישראל ומשום הכי אינו נקנה בעבד עברי. תוספות חיצוניות והריטב"א.

בד"ה הא חזינן כו' וא"ת דלמא משום שאר עבירות כו' עכ"ל ולפ"ז בעשה את כל אלה קאמר קרא לא ימוט אלא שזה אחד מהן וכן לרבי עקיבא דאמר בעושה אחד מכל אלה לא ימוט בסיפא דקאמר שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין לאו בהך מלתא לחוד תלה הדבר אלא שזה אחד מהן ומהרש"ל דחק בזה לר"ע ואין להאריך:

בד"ה או לעקר כו' וי"ל דה"א כו' פסלו של מיכה כו' עכ"ל מיהו לבתר דכתב קרא משפחת גר דהיינו עכו"ם לית לן למימר לעקר דוקא ע"ז של ישראל דמ"ל של ישראל ומ"ל של עכו"ם ודו"ק:

גמרא ולא לך אלא לגר ולא לגר צרק אלא לגר תושב וכו'. משמע דדריש לגר בפני עצמו וגם תושב בפני עצמו והטעם משום דאל"כ לכתוב קרא תושב לחוד ואנא ידענא דר"ל גר תושב גר למה לי אלא ש"מ לגר צרק אתא:

תוס' ד"ה הא חזינן דלא עבדי הכי וכו' א"נ לרבי עקיבא פריך וכו'. מקשין העולם אי לרבי עקיבא מה זה דקאמר הכא הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין הא לר"ע משום חדא לחוד אינן מתמוטטין עד דעבר על כולן ואי ר"ל כל המלוה ברבית וגם עבר על כולן א"כ למה אמר כל המלוה ברבית ומדברי ספר חכמת שלמה משמע שהוא מפרש דלר"ע דדריש עושה אחת מכל אלה לא ימוט היינו ר"ל אפי' כשעובר על כולם ומקיים אחת מהן דהיינו כגון למשל שבא לידו הלואת רבית והוא מונע עצמו ואינו לוה אז לא ימוט וכיוצא בו בכל הנך דקא השיב קרא דכשקיים ושומר אחת מהן כשבא לידו מצלת אותו שלא ימוט אפי' היכי שעבר על כולן אבל היכי שעובר על אחד מהן כגון על רבית ודומיהם והאחרות לא באו לידו לקיימם אז הוא מתמוטט ולכך קאמר הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטים אם לא שבאו מצות אחרות לידו וקיים אותן אז הן מצילות אותו ופריך נמי שפיר אליבא דר"ע והא קחזינן דלא יזפי ברבית ד"ל שבאה הלואת רבית לידם ומונעין עצמן ואינם מלוים ברבית ואעפ"כ מתמוטטים נכסיהם ואין קיום שמירת אזהרת רבית מציל אותם כך למדתי מתוך דבריו הקצרים ותירוץ זה הריף ודו"ק. אבל לי נראה דלא קשיא מידי דברייתא דהכא רשב"א היא והוא לא דריש עושה אלה כרבי עקיבא אלא דריש עושה אלה ר"ל עושה כל אלה הא כשעבר על אחת מהן ימוט ולכך קאמר הא למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטים וכי תימא א"כ מאי פריך אליבא דרבי עקיבא והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וכו' והא ר"ע לא דריש הכי ומאי מקשה מדרשת רשב"א אר' עקיבא הכי קא מקשה מדחזינן דר"ש דריש ומפרש לא ימוט היינו התמוטטות נכסים א"כ בלתי ספק ר"ע נמי מפרש קרא דלא ימוט אנכסים דבהא לא פליגי א"כ מכלל דלר"ע בעושה אחת מאלה אין נכסיו מתמוטטים ולכך פריך והא קחזינן דלא יזפי ברבית וקא מתמוטטים ולר"ע לא היה להם להתמוטט אבל בלא ברייתא דהכא לא הוה ס"ד דלא ימוט דקרא הוי פירושו התמוטטות נכסים אלא ר"ל עונש גיהנם או עונש עוה"ב וכיוצא ובזה מתורץ נמי בשמעתין דפריך המקשה קושית והא קחזינן אברייתא דרשב"א ולא פריך ליה אגופא דקרא וק"ל:

גמ' לגר תושב משפחת גר כו' נ"ב פירוש תושב לחוד הוא דורש וגר לחוד דורש לגר צדק ואף שרש"י פירש בחומש גר שהוא תושב פשוטו דקרא הוא מפרש אבל הכא דרשי' יתורא דקרא דאם לא כן הל"ל לתושב לחוד גר ל"ל ועוד מדכתיב ברישא דקרא וכי תשיג יד גר ותושב משמע דתרי מילי נינהו וק"ל:

רש"י בד"ה טעמא מאי כו' דלמא אתי למסרך נ"ב מדברי רש"י יראה דתרי טעמי איכא דלטעם דשמא ילמוד ממעשיו אפי' כדי חייו לא התירו אלא לתלמיד חכם התירו הכל אפי' יותר מכדי חייו ולטעמא דשמא יסרוך פירושו ירגיל עצמו אף בישראל התירו כדי חייו ואפשר אף לתלמיד חכם לא התירו אלא כדי חייו משום דאתי למסרך אבל בדברי הפוסקים לא משמע הכי ע"ש:

תוס' בד"ה הא חזינן כו' אי נמי לר"ע כו' נ"ב יש מקשין א"כ לר"ע לא משכחת הא דמלוה בריבית שנכסיו מתמוטטין דאי מלוה ברבית לחוד ואינך לא קעביד הא עושה אחת מאלה לא ימוט ואי קעביד כולהו א"כ מאי קאמר המלוה ברבית כו' הא בעינן כולהו ונראה דלא קשה מידי דבודאי מלוה ברבית לחוד הוא אלא שאינך לא באו לידו שנוכל לומר שלא עשה ועבר בהן ודו"ק:

גמרא כל מי שיש לו מעות וכו'. לכאורה י"ל [דקמ"ל] דאין פירוש דקרא שאין מלוה מעותיו ברבית דמאי רבותא למי שעוסק במשא ומתן אחריתי רק ר"ל שמלוה מעותיו לעשות טובה לרעהו ושלא ברבית עליו הכתוב וכו' ולכן לא אמר מי שאינו מלוה מעותיו וכו' רק כל מי שיש לו מעות ומלוה כו' ודיוקא מדקאמר עושה אלה וכו' ומאי עשייה שייך הכא הא בשב ואל תעשה הוא ולפי"ז צ"ל והא קחזינן אף מי שעושה זאת מתמוטט:

גמ' ושיחד על נקי כו'. יש מפרשים דקאי ג"כ אהוא לא נתן כספו וכו' דיש אף שלפעמים אינן מרויחין [בעסקא שקיבלו] אפ"ה נותנין ריוח להמלוה בסיבת שמתיראין שבפעם אחרת לא ילוה לו והמלוה ידע בכל אלה לז"א ושוחד על מי שיצא נקי מנכסיו לא לקח עושה וכו':

גמ' גר צדק האמור לענין מכירה וכו'. אבל גר תושב לא קשה ליה דאף דקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבי' ולא קרינן ביה אל משפחתו תשובו אפשר דינו כעבד כנעני וק"ל:

ברש"י בד"ה בכדי חייו וכו' דלמא אתי למיסרך. וילוה גם לישראל ברבית וכפירש"י סוף מכות בהדיא ולקמן ס"פ בהדיא ולא ידעתי מי מכריחו לפרש טעם מלבו ואף לטעמא דרבינא בכדי חייו התירו וכו' וח"ש העיר בזה ועיין:

ברש"י בד"ה יורד עמו וכו' וקשה בעיני שיתירו חכמים כו'. דאפשר לומר מדה כנגד מדה הוא קראו רשע ואינו בכלל וחי אחיך עמך וכו' ובכתובות [פירושו] מכאן ואילך ממעט מזונות בנו ותפנוקיו כו' וכן תוספות לא התמיהו רק מנין לו זה אבל לא היאך התירו כו'. ועיין ברש"י פרק החובל ומ"ש שם דאי פירושו רגיל להתקוטט כו' מאי אשמעינן כו' (פ) ולא ידעתי מאי קאמר דכוונתו כמה סמיות עיניהם של מלוי ברבית כו':

ברש"י בד"ה צדיק גמור כו' לעולם. מפרש לעולם לקושרו הכא ומדמי בליעה ומיטוט להדדי רק למה לי לעולם דלמא ביד רשע אינו נבלע כו'. [דאע"פ שמתמוטט אינו מתמוטט ביד רשע] ועיין:

ברש"י בד"ה אל תקח וכו' לענין וחי אחיך כתיב וכו'. כצ"ל:

בתוס' בד"ה הא חזינן וכו'. עמ"ש בח"ש דלר"ע ממנ"פ היאך מצינו שבשביל שילוה ברבית מתמוטט וכו' ע"ש ומה שתירץ מהר"ש דחדא קאמר ורבית אחד מהן דאף לקושית התוס' [דסברי דבעי לקיומי כולהו] הא דקאמר כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא וכו' חדא מהן קאמר ע"כ דחוק הוא ועיין ודוחק לתרץ דר"ע לא ס"ל הך דרשב"א ומקשה כפשוטו (ארשב"א) [אר"ע] מקרא וכו' ובעיקר הענין צ"ע ומאי קושיתם דלכאורה י"ל דבל"ז אקרא לא רצה להקשות כקושית התוס' אבל לרשב"א דנקיט כל מי שיש וכו' דמשמע בהא לחודיה תליא [מקשה שפיר] עיין. ור"מ פירש [דבל"ז אקרא היינו מפרשין] לא ימוט לעוה"ב וכו':

בתוס' בד"ה אי לעקר וכו' כגון לפסלו של מיכה. אבל אחר דכתיב לעבודת כוכבים לית לן למימר ע"ג של ישראל דמה לי של עובד כוכבים או של ישראל ועוד לעקר משפחת גר כתיב [דמשמע עקר של משפחת גר]:

גמרא אבל קונה ודינו כנכרי דתניא כו'. משמע דלשארי חילוקים שוה לישראל והכ"מ בפ"ב מהל' עבדים הל' י"ב נתן טעם למקצתן אך ליציאה בשש צ"ע:

תד"ה הא. שאר עבירות הכתובים באותו פסוק כו'. לשון זה אינו מדויק דהאי עושה אלה קאי על כל הי"א דברים הנאמרים באותה פרשה וכדמוכח ג"כ בסוף מכות:

אָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ רָשָׁע, יוֹרֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם (שיר השירים ה, יג) מה ערוגה זו יש בה כמה מיני בשמים כך שם יש מקרא ומשנה ותלמוד הלכות ואגדות, וכן הוא אומר נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים (שיר השירים א, י), נמצא הלחיים הם מקום תורה וידוע המוציא שם רע על חבירו לוקח חבירו ממנו זכיותיו ולזה אמר יוֹרֵד עִמּוֹ עד לְחַיָּיו רצונו לומר יקח גם תורה ומשנה ותלמוד אשר בלחייו.

פְּלוֹנִי זֶה כָּפַר בֵּאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה ולא אמר כָּפַר בַּתּוֹרָה דידוע תואר אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל נאמר על השגחהו יתברך שהוא משגיח בתחתונים וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל במדרש שאמרו (סנהדרין קב:) אחאב כתב על דלתות שומרון אחאב כפר באלקי ישראל, דכונתו לומר שכפר בהשגחה והנה זה הנותן ברבית אין לו בטחון בהשם יתברך ומעשיו מורין שהוא כופר בהשגחה.

גמ' אין הגר נקנה בע"ע. עיין ב"ב דף י"ג ע"א ברש"י ד"ה ה"ג ובתוס' שם ד"ה ה"ג ובתוס' שם ד"ה כופים וצ"ע. ועיין גיטין דף מ"א ע"א תוס' ד"ה לישא:

שם דכתיב וכי ימוך. עיין לקמן דף קיא ע"ב תוס' ד"ה מגרך:

שמא ילמוד ממעשיו. יש לי ליתן כלל לע"ד במ"ש ט"ז דמה שכ' התורה בפירוש להתיר לא יכלו חכמים לאסור ועחו"י שהק' משמעתין הנה סברת ט"ז היא כך דע"ד התורה הזהירה על שום לאו מהלאוין ובמק"א נצטוו רבנן לעשות משמרת לתורה א"כ בכלל לאו דנבלה הוא כל מה שיראו חכמים בעיניהם שמביא לידי כך הכל בכלל שהרי נצטוו לעשות משמרת אך אם הקב"ה התיר בפירוש ש"מ שלא יבא מכשול עי"ז וכי אנחנו נתחכם על הי"ת את אשר כבר עשוהו ע"כ אין בזה כח לחז"ל לאסור וה"נ כתי' לאחיך לא תשיך אי לא הוה כתי' לנכרי תשיך הי' זה בכלל אחיך לא תשיך שראו חז"ל שזה מביא לידי זה אך השתא דכתיב להדי' לנכרי תשיך הרי שלא חשש הקב"ה לזה דאתי למסרך ע"כ אין כח בידינו לעשות גדר וסייג אך כ"ז משום חששא דאתי למסרך אבל באמת הא כתיב קרא אחריני לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי ויש כח ביד חכמים להוסיף כל מה שמביא ללמוד ממעשי הגוים ובכלל זה להלותו בריבית ונימא מה שאמר הקב"ה לנכרי תשיך היינו להורות לנו דליכא למגזר מידי בענין ריבית מנכרי לישראל אבל מענין פן יחטיאו אותך לי לא גילה קרא מידי ונ"מ בת"ח דפן יחטיאו ליכא ואיכא למסרך איכא דליכא למיסר והא"ש הכל קצרתי וסמכתי על המעי' כי נכון הוא לע"ד. ודע דרוב הראשונים וכמעט כולם פי' דמ"ד משום כדי חייו נמי משום לימוד ממעשיו הוא ולא משום איכא למסרך ודלא כרש"י:

ויש לעי' במ"ש תו' מ"ט לא חי זה שהלוה בריבית מאי קושיין הא עיקר תחית המתים אז לא היה אלא להיות כעין סי' והבטחה לישראל שיצאו מהגלות כמו העצמות היבשות וא"כ רמז להם הקב"ה כמו אותן העצמות שלא הלוו בריבית חיו כן אותן ישראלי' שלא ילוו בריבי' הם יחיו ויצאו מהגלות משא"כ המלוי' בריבי' ואי הי' חי גם אותו שהלוה בריבית הי' משמע שגם העצמות שכמותו יחיו לעתיד וזה ליתא כי ישראלי' מצווי' הם על ריבית וי"ל מ"מ קשי' להתו' וכי מפני רמז זה יענש מי שלא חטא שהרי אותו האיש לא הי' מצווה במצרים ובזה יובן בטוב תי' ב' של תו' דהרי לא הי' לעונש לו במה שלא יחי' עד זמן התחי' לע"ל: לא נצרכא דאפי' לנכרי בריבית ולישראל בחנם. משמע קצת דליכא מ"ע לחסרם דאל"ה בודאי הוה עדיף לגוי בריבית כיון דבין הכא ובין הכא מקיים מ"ע ויותר עוד שהוא מרויח ממון עי"ז א"כ מה"ת יתן לישראל בחנם כמו שהקשו תו' גבי לגר אשר בשעריך תתננו אע"כ משמע דאין מצוה לחסרם ובזה י"ל מ"ש והק' להך לישנא מ"ט לא חי זה שהלוה בריבית לחברו והק' מרש"א הא לל"ק נמי ק' דהא מן התורה מותר ליקח ריבית מנכרי וי"ל דה"א לעולם ריבית נוהג בב"נ ומש"ה לא החי' זה שהלוה לחברו בריבית קודם מ"ת והא דישראל מותר ליקח ריבית מנכרי משום דאתי עשה דלחסרם ודחי אי' ריבית וזה לא שייך קודם מ"ת בלקיחתם זה מזה אבל לאידך לישנא מוכח דליכא מצוה לחסרם ק' שפיר:

יורד עמו לחייו. פי' רש"י די"מ יורד לאומנתו והיינו טעמא משום דהיורד לאומנתו של חברו היינו עני מהפך בחררה ובא אחר ונוטלו וכמ"ש תו' בב"ב כ"א ב' ד"א מרחיקי' כו' והתם בעני מהפך בחררה אין עליו דין אלא שמכריזי' עליו בבה"כ שהוא רשע כמ"ש סמ"ע רסי' רל"ז ע"כ כיון שהוא קורא לו רשע יאמר נא מעתה לא אפסיד יותר אם ארד לאומנתך וקרוב לזה במרש"א ח"א:

והתו' כ' ששורף שליש תבואתו ומוז"ה במהרשש"ך הסביר דחושדו שהלוה מעותיו קרוב לשכר ורחוק מהפסד והיינו תרי תלתי באגר ופלגא בהפסד ולקח שליש יותר דלא ה"ל ליקח אלא תלתי באגר כיון שלוקח פלגא בהפסד נמצא חושדו בשליש לכן יכול לשרוף שליש תבוא' ולע"ד להסביר יותר לפמ"ש רמב"ם דהנותן עיסק' סתם יהי' תלתי בהפסד ותרי תלתי באגר להמקב' והוא שקורא אותו רשע חושדו שנתן עיסק' סתם וחלק עמו סתם פלגא באגר וכן בהפסד נמצא כשהי' אגר גזל חלק שישית דלא הי' לו ליקח אלא שליש והוא נטל פלגא וכן כשהי' הפסד הי' לו לשלם תרי תלתי ולא שלם אלא פלגא הרי חזר וגזל שישית וה"ל תרי שישית דהיינו שליש:

כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בריבי' כו'. כ' מוז"ה במהרשש"ך דמש"ה פרט רשב"א ריבית טפי מכל הני דכתיב בהך קרא משום דריבית מילתא יתירתא אית בי' דס"ל כר"ע בעושה א' מאלה לא ימוט ובלבד שלא יעבור על אינך רק דלא אתו לידי' לקיימם וכדעת מרש"ל אמנם ריבית שאני אפי' עבר להדי' על כל אינך וקיים מ"ע של כסף תלוה בלא ריבי' אינו מתמוטט והיינו כל מי שיש לו מעות דייקא כל מי שיהיה אלו דבריו ז"ל ומיהו טעמא בעי ונראה משום דקרא מפורש בשב ואל תעשה כספו לא נתן בנשך אבל גם לא הלוה כלל ומ"מ הוא שוה עם אינך דכתיב בקרא ומינה דאם נצרף לזה שיש לו מעות ומקיים מ"ע בקו"ע דמעלינן לי' דרגא אבל שוחד על נקי קו"ע הוא שדן את הדין עוד כ' מוז"ה בסיפא ללמדך שכל המלוה בריבית נמי כן הוא כל מי שמלוה אפי' קיים כל אינך דכתי' בקרא מ"מ לא יגינו עליו והרי נכסיו מתמוטטי' ונ"ל להבי' ראי' לדבריו מזוזי דר' חמא וצדיק גמור הי' ומ"מ כלו זוזי דרב חמא:

כספו לא נתן בנשך. נ"ל דדקדק כספו לא נתן משמע כסף אחר נתן בנשך והיינו שהי' אפוטרופ' על זוזי דיתמי למ"ד מותר להלותן בריבית א"כ גזבר על מעות צדקה או הקדש ואותו נתן בנשך וא"כ טעים לי' היטב טעם ריבית ויודע ומבין מה ריווח יש בו ואפ"ה אינו מלוה כספו בנשך ע"כ לא ימוט לעולם:

תניא רבי אמר גר כו'. עי' ש"מ שנדחק איך נעלם מרבי תי' של רנב"י ותי' דגם הוא ידע אלא דדחיקא לי' ולע"ד דהנה פשוט הך תי' לומר דאינו קונה כישראל אבל קונה כנכרי אנו מוכרחים מדכתיב גר ותושב להדיא בקרא וגר היינו גר צדק וע"ז ק' הא אינו קונה ע"ע וע"כ לחלק כנ"ל אבל אי נימא גר ותושב חדא מילתא היא ורוצה לומר גר תושב א"כ נימא באמת דגר צדק שאינו נמכר לע"ע אינו קונה ע"ע ודוקא גר תושב שנמכר לעבד כמו גוי איהו קונה אבל לא ג"צ וע"כ מדפשיטא להש"ס לא לך אלא לגר צדק ע"כ פשיטא להו דגר ותושב תרי מילי נינהי והשתא לפ"ז גם גר ותושב בקרא דריבית נמי תרי מילי נינהי ולפ"ז מפורש בקרא אחיך שהוא ישראל גמור וגם גר צדק ועוד תושב וע"ז כתיב אל תקח מאתו נשך וא"כ ע"כ לומר מאתו מאת כל א' משלשתן לא תקח נשך ותרבית דאין לומר כרנב"י אל תקח מאתו מא' מהם היינו מאחיך אבל מתושב מותר ליקח א"כ מגר צדק נמי מותר ליקח וישתקע הדבר ולא יאמר וע"כ מאתו מאת כל א' וא' האמורים בקרא וא"כ מגר תושב נמי לא ניקח וע"כ אין המלטה אלא לומר גר ותושב חדא מילתא הוא גר שהוא תושב וא"ש תי' רנב"י מאתו כתי' א"כ גבי מכירה נמי נימא גר ותושב גר שהוא תושב א"כ מנ"ל להמציא דגר צדק קונה ע"ע וע"כ אמר רבי גר צדק האמור במכירה וגר תושב האמור בריבית איני יודע מה הוא ממ"נ א' מהם קשה:

מיהו אונקלס נזהר מזה ופי' גר ותושב דגבי ריבית ידור ויתותב עמך ר"ל גר מלשון דירה כמו אשר הוא גר שם ותושב מלשון ישיבה וקרא אמר שתחזיק באחיך ותתן לו דירה וישיבה עמך ונ"ל עוד דבא להזהיר ההיפוך אל תקח מאתו נשך בדירתו שלא תדור אתה בחצירו ובביתו חנם לכה"פ:

גמ' פשיטא אמ' ר"נ אמר לי הונא לא נצרכה דאפי' לעכו"ם בריבית ולישראל בחנם. וקשה דאכתי מאי קמ"ל דהא אפילו בגר תושב אמרינן דנתינה דגר קודם למכירה דעכו"ם ויליף לה רב יהודה מקרא בפרק כל שעה ור' מאיר סובר דקרא נמי לא צריך דסברא הוא כיון דגר מצוה להחיותו משא"כ בנכרי וא"כ כ"ש דיש לומר כן בישראל דחנם דידיה קודם לשכר העכו"ם אם לא שנאמר דיש לחלק דסד"א דווקא נבילה דהפסד מועט הוא אמרה תורה דנתינה דגר קודם משא"כ בריבית שהוא הפסד מרובה קמ"ל דאפ"ה ישראל קודם ואין להקשות נמי להיפך אמאי אמרינן באמת דישראל קודם לריבית דעכו"ם דהא בכל דוכתי אמרינן דהיכא דאיכא פסידא דידיה שלו קודם לשל כל אדם וילפינן לה מקרא דאפס כי לא יהיה בך אביון יש לומר דשאני התם שעיקר המצוה אינו אלא משום הפסד ממון חבירו בכה"ג ואמרינן דבמקום פסידא דידיה שלו קודם לשל כל אדם משא"כ הכא שעיקר המצוה להלוות לעני כדי להחיותו והיא אחד ממצות הצדקה א"כ פשיט' דלא שייך בכה"ג לומר שלו קודם וק"ל:

אמנם לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל דלנכרי תשיך היא מצות עשה להלוות לנכרי בריבית אלא שחכמים אסרוהו ביותר מכדי חייו. וא"כ פשיטא דאתי שפיר טפי דאיצטריך קרא להכי דאע"ג דהאי עשה והאי עשה ואיכא נמי פסידא דידי' אפ"ה צריך להלוות לישראל בחנם מלנכרי בריבית משום דמצוה דלהחיותו עדיף וק"ל. ומה שיש לדקדק בלשון הרמב"ם בזה מסוגי' דשמעתין עיין בספר שני לוחות הברית בהקדמתו לחלק תורה שבכתב ותמצא נחת*:

שם תניא רשב"א אומר כל מי שיש לו מעות כו' הא למדת כו' והא קא חזינן. רבים מקשים מאי קמ"ל רשב"א כיון דמקרא מלא הוא ועוד מ"ש ריבית דנקט טפי מאינך ובספר קיקיון דיונה כתב דעיקר מימרא דרשב"א שהכתוב איירי במי שיש לו מעות ומלוה אותם בחנם ולא במי שהוא בשב ואל תעשה שאינו מלוה כלל וקשה לפ"ז דא"כ מאי מקשה והא קא חזינן דלא מוזפי בריבית כו' הא לא איירי מזה אלא הכי הל"ל והא קא חזינן דמוזפי שלא בריבית כו'. ונראה עיקר כמ"ש מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות דעיקר מימרא דרשב"א שאפי' מלוה בריבית לעכו"ם נמי מתמוטט והיינו דהא בהא תליא כיון דעיקר הקפידא שמחוייב להלוות לישראל בחנם א"כ ממילא ידעינן שאין להלות בריבית אף לעכו"ם וכדאמרינן לעיל עמי קודם והיינו דאפי' לעכו"ם בריבית ולישראל בחנם. ועוד נ"ל משום דמצינו דפליגי ר"ע ורבנן בהאי קרא דעושה אלה אי איירי עושה כל אלה דוקא או אחת מכל אלה והכריע רשב"א דעושה אחת מכל אלה קאמר ויליף לה מריבית דע"כ בריבית לחוד מתמוטט כדכתיב קרא מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו וא"כ ע"כ אינך נמי בא' מכל אלה מתמוטט והא דקאמר הא למדת ולא מייתי קרא דמרבה הונו משום דאיכא למידחי דהתם דוקא במי שכל עסקו בריבית כדמשמע פשטא דקרא ומש"ה מייתי מהאי קרא דלא מפליג בין רב למעט וסתמא קאמר כספו לא נתן ע"כ דאיירי בכל ענין וממילא דאיירי באחת מכל אלה מתמוטט ודו"ק. והא דמקשה והא חזינן דלא מוזפי כו' אף אם נפרש כפירוש התוס' דאיירי בצדיק גמור אפ"ה א"ש דלא מקשה אפשטיה דקרא משום דאיכא למימר דלא ימוט לעולם אעולם הבא כדאשכחן בלמען ייטב לך וכ"ש הכא דכתיב ברישיה דקרא מי יגור באהליך מי ישכון בהר קדשיך כו'. אבל אדרשב"א מקשה שפיר טפי וק"ל:

בכדי חייו. התירו לו ויותר מכאן אסור מדרבנן דלמא אתי למיסרך: רבינא אמר. מתניתין דקתני מלוין אותן ברבית בתלמיד חכם עסקינן: טעמא מאי אמרו רבנן. רבית נכרי אסור שמא ירגיל הנכרי אצלו וילמד ממעשיו לא גרסינן דלמא אתי למיסרך: אם כסף תלוה את עמי. עמי ונכרי באין ללוות עמי קודם: ענייך ועניי עירך. עניים שהם קרובין וממשפחתך: ענייך קודמין. דכתיב עמך. הקרובין לך: עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת. דהנך הוו עמך טפי: יורד עמו לחייו. רגיל להתקוטט עמו כאילו הכהו וכאילו בא להורגו ואני שמעתי רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה ועוד דאמרי' בכתובות (דף נ.) עד שתים עשרה שנה מתגלגל אדם עם בנו מכאן ואילך יורד עמו לחייו ומאי יורד לתוך אומנותו איכא הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר: פלוני כפר. שהלוה ישראל ברבית: מתמוטטים. דוק הכי עושה אלה לא ימוט הא אם נתן בנשך ימוט: הללו מתמוטטין ועולין והללו וכו'. והכי משמע קרא כל עושה אלה לא ימוט לעולם כלומר ואם ימוט אין מוטתו מוטת עולם אבל הנותן בנשך ימוט לעולם: צדיק גמור אינו בולע. ואע''פ שמתמוטט. עולה ואינו נבלע לעולם: ולא לך אלא לגר. לעיל קאי ורישא דברייתא במסכת ערכין (דף ל:) בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית סוף מוכר מטלטליו כו' עד לא באת לידו עד שמוכר עצמו שנאמר ונמכר לך ולא לך אלא לגר: נמכר לעבודת כוכבים. לחטוב עצים ולשאוב מים: אמר מר. השתא מפרש מאי קשיא ליה דקאמר איני יודע מהו: לאו אורח ארעא. שהוא מתייחד עמה: גמירי דמיקני קני. הנקנה בעבד עברי. קונה בעבד עברי: דתניא. דיש חילוק בין הנמכר לנכרי לנמכר לישראל: הנרצע. בעבד עברי [הנמכר] לישראל ומת האדון קודם היובל: אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. שנאמר (שמות כא) ועבדו לעולם ולא לבן: והנמכר לנכרי. ילפינן בקדושין (דף יז:) וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו: צניע לה. מוחזק צנוע הוא בעיניה שאם יקלקלו יחד לא יתפאר לגלות הדבר הלכך אסור לקנותו: פריץ לה. ויראה היא להפקיר לו את עצמה: לא תרבי כלבא. לא תגדל כלב שמא תקלקל עמו: צניע לה. ובטוחה שלא יודע: כיון דמסריך סריך מירתתא. להיות נרבעת לו: גר תושב. שקיבל עליו לא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות: אל תקח מאתו כתיב. אאחיך קאי וכי כתיב גר תושב לענין וחי עמך כתיב שאתה מצווה להחיותו: אבל אתה נעשה לו ערב. ערבו של לוה כנגד המלוה:

לנכרי שרי ועי''ל דבני נח לא הוזהרו מן הרבית וההוא גברא דלא קם בבקעת דורא זה לא היה עונש שלא היה שעת תחיית כל המתים ולא נענש זה יותר משאר מתים שלא חיו באותה שעה אלא חביריו זכו בשביל שנזהרו מן הרבית אע''פ שלא נצטוו כמו שקיימו אבותינו את התורה אע''פ שלא ניתן להם: אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו. כתוב בתשובות הגאונים בשם רב צדוק גאון יורד עמו לחייו רשאי לשרוף שליש תבואתו ותימה גדול מנין לו זה: הא חזינן דלא עבדי הכי ומתמוטטים. וא''ת דלמא משום שאר עבירות הכתובים באותו פסוק ושוחד על נקי לא לקח וי''ל דפריך דחזינן צדיקים גמורים נמי מתמוטטין א''נ לר''ע פריך דדריש בסוף מכות (דף כד. ע''ש) עושה אלה עושה אחת מכל אלה לא ימוט: או לעקר זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה. וא''ת למ''ל למכתב בתר עקר משפחת גר דהיינו נכרי כיון דנמכר לעבודת כוכבים א''כ נמכר לנכרי וי''ל דה''א לעבודת כוכבים של ישראל כגון פסלו של מיכה א''נ אי לאו דכתיב משפחת גר ה''א דעקר היינו נכרי אבל אין לתרץ דאצטריך משום גאולת קרובים דמגר תושב נפיק כ''ש נכרי: אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. אגב בן נקט בת דאפילו נמכר לישראל אינו עובד את הבת: לא תרבי כלבא. משום לזות שפתים בעלמא לפי שהולך אחריה שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה וגם אין אסור להתייחד:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד