דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 214ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא עב ע"א - Steinsaltz

nevertheless, he has the power, by rabbinic law, to acquire an item by means of an act of acquisition performed by another? Here, also, it is not different; the Jew can perform an act of acquisition on behalf of the gentile even though there is no agency for gentiles.

The Gemara rejects this comparison: But that is not so. A minor Jew will eventually reach the stage of eligibility for agency, but a gentile will not reach eligibility for agency. Consequently, the Sages did not establish the power for gentiles to acquire an item by means of an act of acquisition performed by a Jew.

§ The Sages taught: In the case of a Jew who borrowed money with interest from a gentile, and the gentile lender established the interest as a loan for the Jewish borrower, i.e., he added the amount of interest to the principal and consolidated it into a single debt, and then the gentile converted, the halakha depends on the circumstances. If the gentile established it as a loan for him before he converted, he may collect the principal from the borrower and he may also collect the interest. Since it had already been consolidated into a single debt, it is as though he already collected the interest while he was still a gentile. But if he established it as a loan for him after he converted, he may collect the principal but may not collect the interest, as it still had the status of interest when he became a Jew.

And similarly, in the case of a gentile who borrowed money with interest from a Jew and the Jewish lender established the interest as a loan for the gentile borrower, and then the gentile borrower converted, if he established it as a loan before he converted, the Jew may collect the principal and may also collect the interest. If he established it as a loan for the gentile after he converted, he may collect the principal but may not collect the interest, as it still had the status of interest when he became a Jew.

The baraita continues: Rabbi Yosei says: If a gentile borrowed money with interest from a Jew and converted, whether in this circumstance or whether in that circumstance, i.e., regardless of when the lender consolidated the interest and principal into a single debt, the Jewish lender may collect the principal and he may also collect the interest. Rava says that Rav Ḥisda says that Rav Huna says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rava says: What is the reasoning behind the opinion of Rabbi Yosei? What is the justification for collecting interest from a Jew? It is in order that people will not say: This individual converted due to concern for his money. People will suspect that he converted in order to avoid paying the interest.

§ The Sages taught: In the case of a promissory note in which the details of a loan with interest were written, we penalize the lender, and therefore he may not collect the principal and may not collect the interest; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He may collect the principal but he may not collect the interest. The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara explains: Rabbi Meir holds: We penalize him with regard to that which is permitted due to that which is prohibited, and the Rabbis hold: We do not penalize him with regard to that which is permitted due to that which is prohibited.

We learned in a mishna elsewhere (Shevi’it 10:5): Antedated promissory notes, in which the date written in the document is earlier than the date the loan was actually transacted, are not valid, but postdated promissory notes are valid. The Gemara asks: Why are antedated documents not valid? Granted, they cannot be used to collect from the first date, the date written in them, because this could cause loss to people who purchased land from the borrower in the time between the date written on the promissory note and the time the loan was actually granted. The land they purchased would be subject to a lien when it fact it should not be. But at least they should be able to be used to collect from the second date, when the loan was actually granted.

Rabbi Shimon ben Lakish says: This mishna is subject to dispute, and it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said that the lender is penalized with regard to that which is permitted due to that which is prohibited. Here too, since he wrote an incorrect date, the entire document is invalidated as a penalty. And Rabbi Yoḥanan says: You may even say that this halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, as here there is a rabbinic decree invalidating the document lest he collect from the first date. If the document is not invalidated, the lender will depend on it and will come to collect repayment according to the date written on it.

The Gemara relates: There was a certain man who mortgaged his orchard to another as security for a loan, and the lender consumed the produce of the orchard for three years. At the end of this time the lender said to the borrower: If you sell me the orchard, that is good. But if not, I will hide the document of the mortgage and I will say: It is purchased, and that is why it is in my possession, meaning I will claim I purchased the field and lost the deed. Since the land has been in my possession for three years I do not have to bring any other proof, as the halakha is that after three years of use of a field there is a presumption of ownership for the one who uses it (see Bava Batra 29b).

When the borrower saw that he could not protect himself against the ruse, he devised a scheme: He went and transferred ownership of the field to his minor son by means of a deed of gift, and afterward sold the field to the lender. Subsequently, he demanded that the sale be annulled, since when he sold the field, it was not his.

The Gemara clarifies the halakha: The sale was certainly not a sale, since the field was not his to sell, but the question is: Are the dinars that the buyer paid similar to a loan with a promissory note, and therefore the buyer can collect the money he paid even from liened property that has been sold? Or perhaps it is similar to a loan by oral agreement, and therefore he cannot collect it from liened property that has been sold. Abaye said: Is this question not the same as that of Rabbi Asi? As Rabbi Asi says:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - א

אית ליה זכיה מדרבנן [1] וכמו ששנינו [בבא בתרא קנז ב] "זכין לקטן" ; הכא גבי ישראל לגוי נמי לא שנא, וזוכה ישראל לגוי.

דוחה הגמרא אף את תירוצו של רבינא:

ולא היא, קטן ישראל אתי לכלל שליחות [עתיד לבוא לידי שליחות], אבל גוי לא אתי לעולם לכלל שליחות, ולא תיקנו לו חכמים זכיה.

תנו רבנן:

ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית, וזקפן הגוי - את החוב עם הריבית - עליו במלוה, כלומר, לאחר זמן חישב הגוי עם הישראל על הריבית, וזוקף הכל ביחד במלוה וכתב הישראל לגוי שטר עליהם "כך וכך אני חייב לפלוני", ונתגייר:

אם קודם שנתגייר זקפן עליו במלוה: גובה הגר את הקרן מן הישראל, וגובה ממנו אף את הריבית, ומשום דמשעת זקיפה הרי זה כגבוי.

ואם לאחר שנתגייר זקפן עליו במלוה: גובה את הקרן, ואינו גובה את הריבית. [2]

וכן גוי שלוה מעות מישראל בריבית, וזקפן הישראל עליו במלוה, ונתגייר:

אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה, גובה הישראל מהגר את הקרן וגובה אף את הריבית.

אם משנתגייר זקפן עליו במלוה, גובה הישראל מהגר את הקרן, ואינו גובה את הריבית.

רבי יוסי חולק על הסיפא שבדברי תנא קמא ואומר:

גוי שלוה מעות מישראל בריבית, בין כך ובין כך [בין זקפן עליו במלוה קודם שנתגייר, ובין לא זקפן עליו במלוה קודם שנתגייר], גובה את הקרן וגובה אף את הריבית.

אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא: הלכה כרבי יוסי, שאמר: גוי שלוה מעות בריבית הרי הישראל גובה את הריבית אף אם נתגייר קודם שזקפן עליו במלוה.

אמר רבא: מאי טעמא דרבי יוסי:

כדי שלא יאמרו על הגר: "בשביל מעותיו - של ריבית שלא יצטרך לשלמם - נתגייר זה", ולכן אמרו חכמים, שישלם את הריבית אף לאחר שנתגייר, ולא הרויח בגרותו כלום.

תנו רבנן:

שטר שכתוב בו ריבית: [3] קונסין אותו [את המלוה] ואינו גובה לא את הקרן ואפילו מנכסים בני חורין ועל פי הודאה או עדים, [4] ולא את הריבית, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: גובה את הקרן שאין בו איסור ואפילו מנכסים משועבדים [5], ואינו גובה את הריבית שיש איסור לגבותו.

ומפרשינן: במאי קמיפלגי רבי מאיר וחכמים:

רבי מאיר סבר: קנסינן התירא [קרן] משום איסורא [ריבית].

ורבנן סברי: לא קנסינן התירא משום איסורא.

תנן התם [שנינו במסכת שביעית]:

שטרי חוב המוקדמין, שהיה התאריך הכתוב בשטר קודם לזמן המלוה בפועל, הרי אלו פסולין, ואילו המאוחרין שהיה התאריך הכתוב בשטר מאוחר למלוה, הרי אלו כשרין.

ומקשינן: שטרי חוב המוקדמין אמאי פסולין ואין גובים בהם כלל, והרי נהי דלא גבו - מן הלקוחות - מזמן ראשון, שהרי הוא מוקדם, מכל מקום ניגבו מזמן שני!?

אמר תירץ רבי שמעון בן לקיש:

אכן במחלוקת - רבי מאיר וחכמים גבי ריבית אם קנסינן התירא משום איסורא - שנויה, ורבי מאיר היא הקונס התירא משום איסורא, אבל לדעת חכמים, כשם שאינם קונסים התירא משום איסורא בשטר שיש בו ריבית, כך אין הם קונסים את המלוה מלגבות מזמן שני שהוא היתר. [6]

ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן היא שאינם קונסים התירא משום איסורא, מכל מקום כאן אין הוא גובה משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון. [7]

מעשה בההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה לעשר שנים, אכלה תלת שני, אמר ליה המלוה ללוה: אי מזבנית לה ניהלי, מוטב, ואי לא כבישנא לה לשטר משכנתא, ואמינא: "לקוחה היא בידי" ; אזל הלוה קם אקנייה לבנו קטן, והדר זבנה ניהליה.

[מעשה בלוה שמשכן את שדהו לחבירו שיאכל את פירותיה עשר שנים כנגד חובו ויחזירנה לו, והיתה היא בידו שלש שנים - שהם "שני חזקה" שעל ידיהם יכול המחזיק בשדה לטעון "לקוחה היא בידי" ואינו צריך להביא שטר מכירה - ונתאהב המלוה בשדה, ואמר ללוה: אם תמכור לי את השדה הרי טוב, ואם לא, אעלים את שטר המשכנתא, ואומר בבית הדין שכל שלשת השנים אכלתי את הפירות משום שלקוחה היא בידי, והרי אהיה נאמן; נתחכם הלוה והקנה את השדה לבנו הקטן, ואחר כך כתב שטר מכירה למלוה וחתם הוא עצמו על השטר].

ומקדימה הגמרא: הא פשיטא לי דזביני ודאי לא הוי זביני [המכר אינו חל], שהרי השדה של קטן היא, והקטן הרי לא הקנה ולא כלום; [8] ברם יש להסתפק:

זוזי, אותם מעות שניתנו ללוה בטעות, האם כמלוה בשטר דמו, וגובה אותם נותן המעות אפילו מנכסים משועבדים כדין מלוה בשטר. [9] או דילמא: כמלוה על פה דמו, ואינו גובה מנכסים משועבדים?

אמר על כך אביי:

ולאו היינו דרבי אסי!? דאמר רבי אסי:

הערות

[1] כתב הריטב"א בשם רש"י, דגרסינן "אית ליה זכיה" בלבד, ואין גורסים - גבי קטן - "מדרבנן", ופירש הריטב"א לפי גירסא זו את דמיון הגמרא: דכי היכי דקטן [ד] לית ליה שליחות, אית ליה זכיה מדאורייתא; תקון רבנן, דגוי, אף על פי דלית ליה שליחות, דלהוי ליה זכיה מדרבנן ואפילו לקולא.

[2] כתב הריטב"א: יש למדין מכאן, דהוא הדין גוי שיש לו שטר חוב על ישראל ויש בו ריבית מפורש, ועד שלא זקפו במלוה מכר הגוי או נתן אותו שטר חוב לישראל, דאסור אותו ישראל לגבות הריבית, כגוי עצמו שנתגייר, וכן היה אומר מורי ז"ל; ואין הראיה מחוורת, דשאני הכא, שהגוי הזה הוא עצמו הלוה מעות שלו, וכשגובה אותן עכשיו נראה ריבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל, ואף על פי שבשעת הלואה גוי היה, השתא בשעת גוביינא ישראל הוא, מה שאין כן בגוי שמכר חובו לישראל, שהישראל הגובה אותו לא הלוה כלום, ואין כאן ריבית מן הלוה למלוה.

[3] פירש רש"י: שכתוב בו "פלוני לוה מפלוני מנה בריבית כך וכך, לזמן פלוני"; וכתב על זה הריטב"א: והקשו עליו ז"ל, דאם כן היכי אמרי רבנן שגובה את הקרן, והלא עדים פסולין הם, שעברו על "לא תשימון עליו נשך"! ? [וראה מה שכתב ליישב לפירוש רש"י, וראה אף בתוספות שהקשו כן]. אבל הריטב"א כתב שאין פירוש רש"י ז"ל מחוור, דהא ודאי לאו בשופטני ורשיעי עסקינן, שיכתבו ריבית מפורש בשטר שלהן, ויחתמו עדים שכפרו באלהי ישראל:. לפיכך נכון כפירוש ר"י ז"ל, שיש בו ריבית סתום שזקפוהו קרן, ונודע על פי עדים אחרים שהעידו כן, ולא ידעי עדי השטר בדבר, ואפילו על פי עדי השטר עצמו, משכחת לה נמי, שאומרים, שלא הרגישו בריבית אלא לאחר שמסרו השטר לידם.

[4] כן כתבו התוספות בבבא קמא ל ב ד"ה שטר, דהכי משמע מלשון "אינו גובה לא את הקרן"; והקשו שם: אם יפסיד כל חובו לגמרי מצינו הלוה חוטא נשכר! ? ותירצו, דאין זו קושיא, כי המלוה שמרויח, קנסו בגוף מחמת השבח ומתוך כך יזהר, אבל הלוה אין לנו במה לקנוס, שתחילתו על מנת לפרוע הוא לוה; וראה עוד בהערה בהמשך הסוגיא גבי שטרי חוב המוקדמין.

[5] על פי תוספות בבבא קמא ל ב ד"ה וחכמים; והיינו, אף שמנכסים משועבדים אין הוא יכול לגבות אם לא השטר.

[6] הקשו התוספות בבבא קמא ל ב ד"ה שטר: מאי שנא דבשטרי חוב המוקדמין אפילו לרבי מאיר אין אנו קונסים אלא שלא יגבה מן הלקוחות מזמן ראשון, אבל על גוף המלוה לא קנסו שלא יגבנו, ואילו גבי ריבית, קנס רבי מאיר שלא יגבה כלל, וכמבואר בהערה לעיל! ? ותירצו: שאני שטר שיש בו ריבית שיש איסור בהלואה בריבית אפילו בלי שטר, מה שאין כן גבי שטר חוב מוקדם, שאין איסור בגוף ההלואה אלא בשטר.

[7] פירש הריטב"א: שילך לבית דין אחר שלא ידעו שהשטר הזה מוקדם, והלקוחות לא ידעו גם כן בדבר, ויגבה מהם מזמן ראשון הכתוב בשטר שלא כדין; מה שאין כן בשטר שיש בו ריבית אין לגזור, משום דאפילו אם יגבה את כל השטר "קרנא מיהת בהיתירא גבי ליה אליבא דרבנן".

[8] כתב הריטב"א: לפי פשוטו נראה, שאין המקח קיים מפני שמתנת הקטן קדמה, והקטן אכן זכה בקרקע מחמת מתנה זו, ואף על פי שלא נתנה לו אביו אלא כדי להבריחה מן הלוקח כדי שלא יזכה במקחו, מכל מקום כיון שנתנה סתם לבנו, זכה בה בנו, דאי לא זכה בנו, מאי אהנו ליה מעשיו; ולפי פירוש זה, להכי אקנייה לבנו קטן ולא לבנו הגדול, משום דקטן קונה ואינו מקנה; אבל יש שפירשו, דקטן עצמו לא זכה בשדה כל שנודע לנו בעדים כי מפני הברחה זו נתנה, ואף על פי שלא פירש כלום בשעת מתנה, דהא אנן סהדי דמחמת אונסא הוא דאקנייה ולהברחה בעלמא, ולגבי מתנה בגילוי דעתא סגי [ראה שם שהאריך], ולפי פירוש זה, בדין הוא שהיה יכול להקנות לבנו הגדול שהרי הבן עצמו - אפילו גדול הוא - אינו יכול להקנותו, שהרי אינה שלו, אלא דמעשה שהיה כך היה.

[9] פירש רש"י: זוזי, מעות שהוא תובע ממנו שמוציא עליו שטר שמכרת לי כרם שאין שלך וקבלת מעותיי וכתבת לי אחריות; כמלוה בשטר דמו, דהא כתב ליה אחריות.

אית ליה [יש לו] כח זכיה על ידי אחר הזוכה עבורו מדרבנן [מדברי סופרים] שאדם אחר יכול לזכות עבורו בדברים. אם כן, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן הגוי אינו שונה] ולכן אפשר לזכות עבור הגוי.

ודוחים: ולא היא (ואינו כן), שיש להבדיל בין הדברים: ישראל אתי [בא] לכלל שליחות, שגם אם קטן הוא עכשיו, לכשיגדל יהיה ראוי לשליחות, מה שאין כן גוי לא אתי [אינו בא] לכלל שליחות. ולכן לא תקנו לו גם זכיה, ואם כן עלינו לחזור לתירוץ הראשון.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית, והגוי זקפן את דמי הריבית עליו במלוה, שצירף את סכום הריבית לגוף ההלוואה עצמה, ונתגייר אותו גוי; אם קודם שנתגייר זקפן עליו במלוה — גובה מן הישראל גם את הקרן וגובה את הרבית, שהרי כבר נעשה הכל בהלוואה אחת. ואם לאחר שנתגייר זקפן עליו במלוה — גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

וכן גוי שלוה מעות מישראל ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר הלווה הגוי, אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה — גובה ממנו הישראל גם את הקרן וגובה את הרבית. אם משנתגייר זקפן עליו במלוה — גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית.

ואילו ר' יוסי אומר: גוי שלוה מעות מישראל ברבית ונתגייר, בין כך ובין כך, גם אם זקף את הריבית וצרפה לקרן לאחר זמן — גובה המלוה ממנו את הקרן וגובה את הרבית. אמר רבא אמר רב חסדא אמר רב הונא: הלכה כר' יוסי. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי בהלכה זו, שלכאורה מנוגדת לעקרון שבהלכה הקודמת — כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. שיבואו לחשדו שנתגייר כדי שלא יצטרך לשלם את הריבית.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: שטר שכתוב בו רבית — קונסין אותו, את המלוה, ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עיקרון נחלקו]? ומסבירים: ר' מאיר סבר: קנסינן התירא [קונסים אנו גם את חלק ההיתר] משום איסורא [האיסור], ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא קנסינן התירא [אין אנו קונסים גם את חלק היתר] משום איסורא [האיסור].

תנן התם [שנינו שם במשנה]: שטרי חוב המוקדמין שכתב בהם תאריך לפני זמן ההלוואה — פסולים, והמאוחרין — כשרין. ושואלים: מוקדמין אמאי [מדוע] יהיו פסולין לגמרי? נהי [אם אמנם] שלא גבו מזמן ראשון הכתוב בהם, שהרי יכול להביא לידי הפסד לאנשים אחרים, לפחות ניגבו [יגבו] מזמן שני, שבו היתה ההלוואה בפועל!

אמר ר' שמעון בן לקיש: משנה זו במחלוקת היא שנויה, שאיננה כדברי הכל, אלא כשיטת ר' מאיר היא, שאמר שקונסין היתר משום איסור. ואף כאן, כיון שטעה וכתב תאריך בלתי נכון העלול להביא לנזק — פסלו את השטר כולו. ור' יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן [תאמר שמשנה זו כדברי חכמים] — כאן גזרו חכמים עצמם מטעם אחר: גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, שאם לא ייפסל השטר יסמכו עליו, ויבואו לגבות לפי התאריך הכתוב בו.

מסופר: ההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה, אכלה תלת שני [אדם אחד משכן פרדס לחבירו כבטחון להלוואה, ואכל המלוה את הפרדס במשך שלש שנים]. בסוף הזמן אמר המחזיק ללוה: אי מזבינת לה ניהלי [אם מוכר אתה אותו, את השדה, לי] — מוטב ואי [ואם] לא — כבישנא לה [אכבוש, אסתיר אותו] את שטר המשכנתא ואמינא [ואומר]: "לקוחה היא בידי", שקניתי את השדה ואבדתי את שטר המכירה, וכיון שהיה השדה בחזקתי שלוש שנים לא אצטרך להביא הוכחות אחרות, שהרי כלל הוא שאחרי שלוש שנים של שימוש בשדה יש חזקת בעלות למשתמש בו.

כיון שראה הלווה שאינו יכול להשתמט נקט בדרכי ערמה: אזל, קם אקנייה [הלך אותו אדם עמד והקנה] קודם את השדה לבנו הקטן בשטר מתנה, והדר זבנה ניהליה [ואחר כך מכר לו] את השדה. ולאחר מכן תבע מן הקונה לבטל את המכר, שהרי כשנמכר לא היה השדה שלו.

ומבררים את ההלכה: זביני [המכירה] ודאי לא הוי זביני [היתה מכירה], שהרי לא היתה השדה שלו. אלא השאלה היא: זוזי [הדינרים] ששילם הקונה האם כמלוה בשטר דמו [הם נחשבים] ואז גובה מנכסים משועבדים של המוכר שנמכרו במשך הזמן לאחרים, או דילמא [שמא], כמלוה על פה דמו [הם נחשבים] ואינו גובה מנכסים משועבדים? אמר אביי: ולאו היינו [והאם אין בעיה זו] דומה לזו של ר' אסי, שאמר ר' אסי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

nevertheless, he has the power, by rabbinic law, to acquire an item by means of an act of acquisition performed by another? Here, also, it is not different; the Jew can perform an act of acquisition on behalf of the gentile even though there is no agency for gentiles.

The Gemara rejects this comparison: But that is not so. A minor Jew will eventually reach the stage of eligibility for agency, but a gentile will not reach eligibility for agency. Consequently, the Sages did not establish the power for gentiles to acquire an item by means of an act of acquisition performed by a Jew.

§ The Sages taught: In the case of a Jew who borrowed money with interest from a gentile, and the gentile lender established the interest as a loan for the Jewish borrower, i.e., he added the amount of interest to the principal and consolidated it into a single debt, and then the gentile converted, the halakha depends on the circumstances. If the gentile established it as a loan for him before he converted, he may collect the principal from the borrower and he may also collect the interest. Since it had already been consolidated into a single debt, it is as though he already collected the interest while he was still a gentile. But if he established it as a loan for him after he converted, he may collect the principal but may not collect the interest, as it still had the status of interest when he became a Jew.

And similarly, in the case of a gentile who borrowed money with interest from a Jew and the Jewish lender established the interest as a loan for the gentile borrower, and then the gentile borrower converted, if he established it as a loan before he converted, the Jew may collect the principal and may also collect the interest. If he established it as a loan for the gentile after he converted, he may collect the principal but may not collect the interest, as it still had the status of interest when he became a Jew.

The baraita continues: Rabbi Yosei says: If a gentile borrowed money with interest from a Jew and converted, whether in this circumstance or whether in that circumstance, i.e., regardless of when the lender consolidated the interest and principal into a single debt, the Jewish lender may collect the principal and he may also collect the interest. Rava says that Rav Ḥisda says that Rav Huna says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. Rava says: What is the reasoning behind the opinion of Rabbi Yosei? What is the justification for collecting interest from a Jew? It is in order that people will not say: This individual converted due to concern for his money. People will suspect that he converted in order to avoid paying the interest.

§ The Sages taught: In the case of a promissory note in which the details of a loan with interest were written, we penalize the lender, and therefore he may not collect the principal and may not collect the interest; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He may collect the principal but he may not collect the interest. The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara explains: Rabbi Meir holds: We penalize him with regard to that which is permitted due to that which is prohibited, and the Rabbis hold: We do not penalize him with regard to that which is permitted due to that which is prohibited.

We learned in a mishna elsewhere (Shevi’it 10:5): Antedated promissory notes, in which the date written in the document is earlier than the date the loan was actually transacted, are not valid, but postdated promissory notes are valid. The Gemara asks: Why are antedated documents not valid? Granted, they cannot be used to collect from the first date, the date written in them, because this could cause loss to people who purchased land from the borrower in the time between the date written on the promissory note and the time the loan was actually granted. The land they purchased would be subject to a lien when it fact it should not be. But at least they should be able to be used to collect from the second date, when the loan was actually granted.

Rabbi Shimon ben Lakish says: This mishna is subject to dispute, and it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said that the lender is penalized with regard to that which is permitted due to that which is prohibited. Here too, since he wrote an incorrect date, the entire document is invalidated as a penalty. And Rabbi Yoḥanan says: You may even say that this halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, as here there is a rabbinic decree invalidating the document lest he collect from the first date. If the document is not invalidated, the lender will depend on it and will come to collect repayment according to the date written on it.

The Gemara relates: There was a certain man who mortgaged his orchard to another as security for a loan, and the lender consumed the produce of the orchard for three years. At the end of this time the lender said to the borrower: If you sell me the orchard, that is good. But if not, I will hide the document of the mortgage and I will say: It is purchased, and that is why it is in my possession, meaning I will claim I purchased the field and lost the deed. Since the land has been in my possession for three years I do not have to bring any other proof, as the halakha is that after three years of use of a field there is a presumption of ownership for the one who uses it (see Bava Batra 29b).

When the borrower saw that he could not protect himself against the ruse, he devised a scheme: He went and transferred ownership of the field to his minor son by means of a deed of gift, and afterward sold the field to the lender. Subsequently, he demanded that the sale be annulled, since when he sold the field, it was not his.

The Gemara clarifies the halakha: The sale was certainly not a sale, since the field was not his to sell, but the question is: Are the dinars that the buyer paid similar to a loan with a promissory note, and therefore the buyer can collect the money he paid even from liened property that has been sold? Or perhaps it is similar to a loan by oral agreement, and therefore he cannot collect it from liened property that has been sold. Abaye said: Is this question not the same as that of Rabbi Asi? As Rabbi Asi says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שטר שיש בו רבית. פרש"י ז"ל שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה ורבית כך וכך לזמן פלוני ויש מכריעין כדבריו מדאמרי' אפי' תימא רבנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון הכי נמי אם אין הרבית מפורש בשטר אפי' רבנן מודו שמא יגבה את הרבית, וא"ת אמאי קניס ר' מאיר והא לא עבוד ולא מידי שאין ב"ד גובין לו את הרבית התם משום דמשעת כתיבה עבד ליה שומא ואע"ג דלא מגבו ליה.
ויש מפרש האי אינו גובה דקאמר ר' מאיר ממשעבדי קאמר אבל מבני חרי גבי ולרבנן אפי' ממשעבדי גבי, ואי קשיא לך הרי עדיו פסולין לפי פרש"י ז"ל דתנן אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים וקי"ל דכל חייבי מלקיות פסולין כדאמרי' ארבעין בכתפיה וכשר ואע"ג דנאו רשע דחמס הוא הא קיי"ל כאביי דאמר משומד אוכל נבלות לתיאבון פסול דלא בעינן רשע דחמס, ואם נפשך לומר א"כ למה שנינו מלוי ברבית ולא תנן עדים כיון דאוקימנא בדוכתא אימא מלוה הבאה לו ברבית אף עדים בכלל וכיון שכן היכי גב' מבני חרי לר' מאיר וממשעבדי לרבנן ויש להשיב ולומר שאין העדים נפסלים בכך משום דלא תשימון עליו נשך לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים כההיא דאמרי' בפ"ק לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אי נמי בעו הכרזה כפסולי דרבנן ובריתא בדלא אכרוז.
ואי קשיא לרבנן אמאי גבי ממשעבדי נימא לא ניתן ליכתב וכ"ת ניהי דלא ניתן ליכתב רבית קרן ניתן ליכתב ליקשי לה בגמ' ולפרוך כדאקשי אלא הא דא"ר יוחנן וכו' לאו קושי' היא דהכא כיון דכתיב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה אע"פ שחזר וכתב ברבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו ואע"פ שזה לא ניתן ליכתב זה ניתן ליכתב אבל גבי שטרי חוב המוקדמין זמן הכתוב בשטר לא ניתן ליכתב כלל. אי נמי דר' יוחנן מפרשא ליה טפי.
ויש מפרש מאי אינו גובה דקאמר ר' מאיר כלל לא, ולרבנן גבי מבני חרי בשחייב מודה אוי עפ"י עדים אחרים שיודפין ההלואה והביאו ראיה לדבריהם ממה ששנינו בתוספ' המוצא שטר שיש בו רבית יקרענה בא לב"ד יקרעוהו ואינה ראיה שאע"פ שגובין על פי שטר זה כיון שהבעלים עצמן מצוין לקרעו אף ב"ד קורעין אותו אבל אם הוציא מלוה שטרו בב"ד גובה את הקרן על פי שטר זה.
ולי נראה דברבית דאוריתא המלוה והלוה והערב והעדים כולן נפסלין והכא בשאין הרבית מפורשת בשטר ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא זה אבל רבית היה שם ולא ידעו הם או אנוסים היו מחמת נפשות וכן הן עצמן שאמרו במקום שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וחתמנו רבית.
ומה שהכריעו ואמרו שאם הרבית אינה מפורשת בשטר נימא גזרה שמא יגבה את הרבית כדאמרי' שמא יגבה מזמן ראשון [לא דמי דהתם] הרי הכל אסור שטרף מן הלקוחות שלא כדין כל הממון אבל כאן אפי' יגבה את הרבית אין בו אסור בקרן ואפי' טרף מן הלקוחות שהקרן ניתן ליכתב בדבית יש בו אסור ורבנן לא קנסי היתרא אטו איסורא שלדברי המכריעין שטר שכתוב בו רבית סתם לרבנן אינו גובה כלל ואינן אלא מן המתמיהין, וההיא נמי דרמינן בפרק המניח את הכד לקנסו גופן אטו שבחן הכי משמע דאלו ברבית מפורשת כאן אין שבח לעולם כיון שאין גובה בו אלא קנסא דשומא בלחוד הוא דאיכא:

שטרי חוב המוקדמין פסולין. פירושה בין שכתבו בניסן והקדימו זמנן מתשרי שלפניו בין שכתבו בניסן ולא לוה עד תשרי או שקדמה כתיבת השטר לחתימת' פסולין פרש"י שאינו טורף ממשעבדי מכלל דמב"ח גבי ועיקר מדאמרי' אלא הא דא"ר יוחנן וכו' נימא לא ניתן ליכתב ומשום לא ניתן ליכתב ודאי לא פסלינן ליה לגמרי אלא ממשעבדי לא גבי אבל מב"ח גבי דומיא דמעשה דפרדיסא דפשיט לן כמלו' ע"פ דמי ומאן דאוקמ' בשחייב מוד' אבל משו' האי טעמ' דלא ניתן ליכתב מפסיל שטר' לגמרי ואפי' מבני חרי לא דק דהאי טעמ' דלא ניתן ליכתב לא גזרה הוא אלא טעמא לאפסולי שטרא דלא גבי ממשעבדי שאין שעבוד הכתוב בו שעבוד מאחר שלא נתן ליכתב ועוד דהוה לן למימר בגמ' זביני לא הוי זביני שטרא כשר וגובה מנכסים משועבדים או פסול מדקאמרי' כמלוה ע"פ דמו משמע דכמלוה ע"פ הוא מחמת שטר זה שאם שטר זה פסול לא מלוה ע"פ הוא אלא מלוה בלא עדים הוא אלא ודאי לא ממעטי' משום האי טעמא אלא שאינו ניבה מנכסים משועבדין.
אבל יש לדקדק, שהרי העדים פסולין שהקדימו הזמן אבל אפשר שהם כשרים כגון שלא הקדימו הזמן אלא שכתבו שטר ללוה בשטרא דלאו אקנייתא ולא לוה עד אחר זמן ואע"פ שאין כותבין שטר ללוה ולמלוה אנא א"כ הלוה בפנינו או מסר מיד אלא בשטרי דלאו אקניתא וכדרב אסי כל מאן דלא גמר לה לדרב אסי לאו רשע הוא, ועוד אפשר כגון דטעו בשיפורא בין מלא לחסר כגון שעמד המלך ביום ל' של אדר וכסבורין הם שבניסן עמד וכותבין באדר הבא שנה ראשונה והשטר מוקדם בטעות שאינן יודעין עבורו של חודש או שהיו אנוסים מחמת נפשות ונודע על פיהם או על פי אחרים וכמו שפירשתי אבל אם כתבו בניסן והקדימו זמנן מתשרי שעבר פסולים הם שאין אלו ראוים לעדות אם אינן בקיאין בדבר זה, ועוד שהרי שקר העידו דלאו בתשרי הוה אלא בניסן:

והמאוחרין כשרין. בין שכתבו בשעת הלואה ואיחרו הזמן בין שלא כתבו עד לאחר זמן כולן בכלל מאוחרין הם וכשרים והוא דכתב ליה דאקנה בדאיתא בפר' מי שמת, ובירושלמי במסכת ראש השנה ובפרק בתרא דשביעית מי מודיע שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר מודיעין לא כן ארשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן בשאמרו [לא] חתמנו כל עיקר ברם הכא אומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו.
וה"פ: העדים מודיעין בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואקשי' והארשב"ל עדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואין נאמנים לומר קטנים היינו פסולי עדות היינו ואע"פ שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כדאיתמר נמי בגמרא דילן בכתובות אליבא דר' מאיר ופריק התם בשבאו לעקור כל העדות ולומר שלא ניתנו ליכתב אבל הכא דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון מזמן שני מיהא ניתן ליכתב וכיון שכן בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנין לדברי הכל, והאי לישנא דעל זה תתמנו ועל זה לא חתמנו איתמר במס' גיטין בפר' השולח בענין אחר והוצרכתי לכתוב פירושו של זה הירושלמי מפני שהורגלו לטעות בו:

אמר ר' אסי מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים. לא אשכחן עיקר' היכן אמר', וקשי' לן ניחוש לקנוני' כדאמרי' בפ"ק וקי"ל בכתובו' דהודא' בעל דין לגבי לקוחו' לאו הודא' היא ומשמ' דממה ששעבד אחר הודאה קאמ' וקמ"ל דלא אמרי' כיון דלאו סהדי מפקי לקלא לא יטרוף אלא אמרי' כיון דאיהי מוד' איהי משוי ליה שטר' למגב' נמי ממשעבדי ה"נ אע"ג דשט' לאו כדין הוא כיון דמודה ביה הוי שטר' וגבי ממשעבדי. א"נ בשאומר לויתי ופרעתי קאמר וס"ל מודה שכתבו אינו צריך לקיימו ואפילו לגבות ממשעבדי שאח"כ.
וכן פי' ר"ח לאו היינו דרב אסי דאמר לוה שמודה בשטר שכתבו אין מלוה צריך לקיימו ואף על פי שטוען פרעתי אינו נאמן וגבי המלוה ממשעבדי גם זה כן כיון שמודה בשטר זה אע"פ שטוען מכיר' בטלה היא יגבה אפי' ממשעבדי ע"כ ורבי' הגדול לא כתבה משום דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו:

ר' יוסי אומר בין כך ובין כך, גובה את הקרן וגובה את הרבית. כלומר בנכרי שלוה מעות מישראל ונתגייר, בין זקפו ואחר כך נתגייר ובין נתגייר ואחר כך זקפו, וכדמפרש טעמא דר' יוסי בגמ', שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה, אבל בישראל שלוה מעות מנכרי, מודה ר' יוסי לרבנן דאם קודם שנתגייר זקפו במלוה גובה את הרבית, ואם לאחר שנתגייר אינו גובה את הרבית.

אמר רב הונא הלכה כר' יוסי. ובירושלמי (דפרקין ה"ה), פליג בר קפרא אפילו בישראל שלוה מנכרי, דגרסינן התם, ר' יוסי אומר ישראל שלוה מן הנכרי ונתגייר, זקפו עליו עד שלא נתגייר גובה את הקרן וגובה את הרבית, ואם זקפו משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, תני בר קפרא גובה את הקרן ואת הרבית, אמר ר' יעקב בר אחא מאי טעמא דבר קפרא, מכיון שאתה מבריחו מן הרבית אף הוא נעשה גר שקר, ע"כ. אבל אנן לא קיימא לן כבר קפרא דירושלמי, דיחיד הוא אצל ר' יוסי ורבנן.
ובנכרי שלוה מעות מישראל דאמר ר' יוסי דבין כך ובין כך גובה את הרבית, יש מי שאומר דוקא שזקפו אבל לא זקפו לא, ויש מי שאומר אפילו לא זקפו, וזה נראה לי יותר, דכיון שלא זקפו עד שלא נתגייר מה לי זקפו מה לי לא זקפו, דהא טעמא אינו אלא משום דבהיתר נתרבה עליו, ואין זה כאבק רבית דנימא זקיפה כפרעון ולא מסלקינן ליה בלא דהכא אפילו אבק רבית ליכא, וטעמא דכדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה איתיה אפילו בשלא זקפן, הלכך לעולם גובה את הקרן ואת הרבית, ועוד דאם איתא הוה להו לאפלוגי בדידה, במה דברים אמורים כשזקפן עליו במלוה אבל לא זקפן גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, אלא משמע כדאמרן, כך נראה לי.
שטר שכתוב בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית. פירש רש"י ז"ל שכתוב בו פלוני לוה מפלוני [מנה ברבית], כך וכך לזמן פלוני. וסעד לדבריו יש, מדאמרינן בסמוך גבי שטרי חוב המוקדמין, אמר ר' יוחנן אפילו תימא רבנן, (ורבית) גזירה שמא יגבה מזמן ראשון, ואם אין רבית מפורשת בשטר אף בהא ניגזור שמא יגבה את הרבית. וגובה ואינו גובה שאמרו, יש מפרשים ממשעבדי קאמרי, אבל מבני חרי אפילו ר' מאיר מודה. וא"ת אם כן במה הוא גובה מן המשועבדים לרבנן, והלא עדיו פסולין הם ובני מלקות נינהו, משום דקא עברי אלאו דלא תשימון עליו נשך, וכל דארבעים בכתפיה אינו כשר. י"ל דעדים לא משמע להו דעברי נינהו בלא תשימון, דעל מלוה הוא דמשמע להו לאינשי, וכיון שכן לא מפסל לעדות ולשבועה בכך, וכדאמר בריש מכילתין (ה, ב), והא קא עבר בלא תחמוד, ופריקנא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו, ואי נמי בעי הכרזה בפסולים דרבנן וברייתא בלא וא"ת עוד, לרבנן היאך גובה ממשעבדי, נימא לא ניתן ליכתב. לא היא, דכיון דכתוב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה, אע"פ שחזר וכתב ורבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו, ואע"פ שהריבית לא ניתן ליכתב, הקרן ניתן ליכתב, אבל בשטרי חוב המוקדמים זה הכתוב בו לא ניתן להכתב כלל.
ויש מפרשים, דגובה ואינו גובה מבני חרי קאמרי, דלר' מאיר קנסינן ליה ולא גבי כלל ואפילו חייב מודה, ולרבנן גובה מבני חרי כשחייב מודה או בעדים אחרים המעידים על אותה מלוה על פה. וראייתם מדתניא בתוספתא (פ"ה ה"ט), המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו, בא לבית דין יקרעוהו. והרמב"ן ז"ל כתב דאינה ראיה, שאע"פ שגובין קרן על ידי שטר זה, כיון שהבעלים עצמם מצווין לקרעו אף בית דין קורעין אותו, אבל אם הוציא מלוה שטרו בבית דין גובה את הקרן על פי שטר זה. וכן מסתברא לי, דאלו לבני חרי למה להו למנקט פלוגתייהו בשטר שכתוב בו רבית, לימא מלוה שיש בה רבית ר' מאיר אומר אינו גובה וכו', וכי תימא. דלרבותא נקטיה לומר דאפילו בשטר דמילתא אלימתא, לר' מאיר אינו גובה אפילו קרן ולרבנן גובה קרן לבד ומבני חרי ולא ממשעבדי, לא היא, דלר' מאיר כיון דטעמיה משום קנסא מה לי בשטר מה לי בעל פה, ולרבנן הא לא מפרשא בהדיא דלא לגבי קרן ממשעבדי, ואם איתא הוה להו לפרושי בהדיא, וחכמים אומרים גובה את הקרן מבני חרי ואינו גובה את הרבית, כיון שעקר חדושא בשטר היינו דאינו גובה אלא מבני חרי. ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא, דכיון שהביאוה עם שטרי חוב המוקדמים דפסולים ולדמויי לה, וההיא דוקא פסולין לגבי משעבדי ולא לגבי בני חרי, דלכולי עלמא מבני חרי גבי, דאלמא אפילו לר' מאיר לא קנסינן ליה להפסיד לגמרי, הכא נמי לא להפסיד לגמרי אלא שלא לגבות ממשעבדי, אבל מבני חרי גבי, ולרבנן קרן אפילו ממשעבדי כשטרי חוב המוקדמים אליבא כר' שמעון בן לקיש דגבי לרבנן ממשעבדי מזמן שני.
והרמב"ן ז"ל כתב, דאלו היתה רבית מפורשת בשטר, כלן נפסלין כבר, ואינו גובה בשטר זה ממשעבדי, אלא הכא בשטר שאין הרבית מפורשת בו ולא ידעו העדים באותה רבית, אלא שבאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל רבית היתה שם כך וכך, ואי נמי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמרו הן בעצמן כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת נפשות וכך וכך רבית יש בו דנאמנים (עי' כתובות יח, ב). וא"ת אם כן ליגזור לרבנן שמא יגבה את הרבית, וכמו שגזרו בשטרי חוב המוקדמין שמא יגבה מזמן ראשון. י"ל דשאני (התם) [הכא], דאפילו יטרוף הרבית אין בו איסור בקרן, ואפילו יטרוף מן הלקוחות, שהקרן ניתן ליכתב, ואע"פ שיש בו אסור ברבית, רבנן לא קנסי היתרא אטו איסורא, אבל התם אי גבי מזמן ראשון הרי טרף הכל שלא כדין מן הלקוחות, ולא ניתן להכתב כלל מן הזמן הראשון. ומ"מ מודה הוא הרב ז"ל דגובה את הקרן שאמרו, ממשועבדים קאמר.

הא דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין. פירש רש"י ז"ל פסולין לגבות בו ממשעבדי אבל מבני חרי מגבא גבי, וכן עקר, מדאמר נהי דלא גבי מזמן ראשון [ניגבו] מזמן שני, ואוקמה שמעון בן לקיש במחלוקת שנויה ור' מאיר היא, אבל לרבנן (מכר) [גבי] מן המשועבדים מזמן שני, ור' יוחנן נמי דאמר אפילו תימא רבנן וגזרה שמא יגבה מזמן ראשון, משמע דדוקא משום גזרה, (דמגבי) [דאי גבי] ביה מזמן שני מן הלקוחות אתי למגבי מזמן ראשון, ולענין גביית לקוחות, הא מבני חרי מגבא גבי דליכא גזרה כלל. וא"ת והלא עדים פסולים הם שהקדימו השטר. וי"ל כגן שלא הקדימו השטר אלא שכתבו שטר ללוה אע"פ שלא היה מלוה עמו ובשטר דלא אקנייתא, וכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דפסול, כדאמר רב אסי בפרקין קמא (יג, א) גבי מצא שטר חוב, ודלא כאביי דאמר עדיו בחתומין זכין לו, ומאן דלא ידע דרב אסי לא מפסיל ולא רשע הוא. אי נמי כשטעו בין מלא לחסר. א"נ שהיו אנוסים מחמת נפשות, וכשאין כתב [ידם] יוצא ממקום אחר ונודע הדבר על פיהם. ובירושלמי במסכת (ראש השנה) [שביעית פ"י ה"ג] אמרו, מי מודיע, ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן החתומים בשטר מודיעים. לא כן אמר (ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן) (אמר ר' שמעון בן לקיש) עדים החתומים על השטר נעשה כמי שהוחקרה עדותם בבית דין, תמן כשאמרו לא חתמנו כל עקר, ברם הכא אומרים על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו ע"כ, ובמס' ראש השנה פרק קמא (ב, א בד"ה אמר) כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

הכי גרסינן: לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים. ולא גרסינן מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, דהא קיימא לן כמאן דאמר צריך לקיימו, אלא גובה מנכסים משועבדים גרסינן, ולא איתיידע היכא אמרה רב אסי. וא"ת והיאך גובה בהודאתו מנכסים משועבדים, ליחוש לקנוניא, דכל שחב לאחרים אינו נאמן, כדאמר בפרק האשה שנתארמלה (כתובות יט, א), לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים. י"ל דגובה מן המשועבדים ששעבד לאחר הודא קאמר, וקא משמע לן דאע"ג דלא נתקיים בחותמיו לא אמרינן כיון דלא סהדי מפקי לקלא לא יטרוף, אלא אמרינן כיון דמודי ביה הוי שטרא, דאיהו משוי ליה שטרא, והכי קאמר, כי היכי דאמר רב אסי דמשוינן ליה שטרא אפומא דידיה ואפילו לגבות ממשעבדי, הכי נמי משוינן ליה שטרא אפומיה, ואע"ג דטעין מכירה בטלה היא גובה אפילו ממשעבדי.

ישראל שלוה מן הגוי מעות ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר הגוי אם נתגייר אחר שזקפן עליו ונעשה קרן גובה את הכל ואם זקפן אחר שנתגייר אינו גובה אלא את הקרן ולא מן הרבית כלל אפילו אותו שעלה בגיותו הואיל ולא נזקף להיותו קרן בגיותו וגוי שלוה מישראל ונתגייר הגוי אפילו זקפן אחר שנתגייר גובה הישראל את הכל ר"ל כל הרבית שעלה בעודו גוי הואיל וזקפו אע"פ שלאחר שנתגייר זקפו כדי שלא יאמרו לא נתגייר זה אלא שלא לחסר מעותיו ומ"מ אם לא זקפן מיהא אינו גובה ויש חולקין להתיר אף בשלא זקפן הואיל ומ"מ הטעם אינו אלא שלא יאמרו וכו' ומ"מ תלמוד המערב חולק בהוראה זו שכתבנו והוא שאמרו שם ר' יוסא אומר ישראל שלוה מן הגוי ונתגייר בין שזקפן עד שלא נתגייר בין שזקפן אחר שנתגייר אינו גובה את הרבית גוי שלוה מישראל ונתגייר אם זקפן עד שלא נתגייר גובה את הקרן ואת הרבית ואם זקפן משנתגייר גובה את הקרן לבד ופירש הטעם מכיון שאתה מבריחו מן הרבית אף הוא נעשה גר שקר ואע"פ שירושלמי במקום בבלי אינו משנה מ"מ בזו האחרונה נראין דבריהם מדברינו:

שטר שכתוב בו רבית והוא שכתוב בו פלני לוה מפלני מנה במנה וסלע או שנזקף הסלע עם המנה כקרן גמור ונתברר שהסלע של רבית היה גובה את הקרן אפילו ממשעבדי ואינו גובה את הרבית כלל אפילו מבני חרי ולא סוף דבר ברבית קצוצה אלא אף ברבית של דבריהם שאין הפרש בין רבית קצוצה לשל דבריהם אלא בשקדם וגבה שהקצוצה יוצאה בדיינין ואבק רבית אינו יוצא בדיינין יש מי שאומר שלא אמרו אינו גובה את הרבית אלא ממשעבדי אבל מבני חרי גובה כמלוה על פה וראיתם ממה שאמרו בסוגיא זו בשטרי חוב המוקדמין במחלוקת שנויה ור' מאיר היא ואם לא כן היאך הוא במחלוקת שנויה והלא שטר מוקדם גובה מיהא מבני חרי ואין זה כלום שהמוקדם לא נעשה איסור בגוף ההלואה אלא בזמן והרי גוף ההלואה בענין רבית כזמן בענין שטר מוקדם וכשם שהזמן נפסל מכל וכל עד שאינו טורף אפילו מזמן שני כך גוף ההלואה נפסל בשטר שיש בו רבית עד שאינו גובה אותה כלל לדעת ר' מאיר אלא שמ"מ הלכה כרבנן ברבית שגובה את הקרן ולא את הרבית ויש אומרים שאין הקרן נגבה לדעת חכמים אלא מבני חרי שהרי העדים עברו בלאו והיאך טורפין על פיהם ולא יראה כן שלא נקרא רשע ליפסל לעדות אלא בעברה שיש בה מלקות ואע"פ שבעברה שבממון פוסלין אותו אע"פ שאין שם מלקות לא נחשבו כפסולי עדות בענין רבית אלא מלוה ולוה כמו שיתבאר במקומו:

שטרי חוב המוקדמים פסולין שהרי אפשר שיבא לטרוף לקוחות שלא כדין והמאוחרין כשרים שאין כאן פסידת לקוחות ואם המלוה מחל שעבודו תבא עליו ברכה ושטר מוקדם לא סוף דבר ואינו טורף מזמן ראשון אלא אף מזמן שני אינו טורף ואע"פ שברבית לא קנסנו ההתר על גב איסור אף בזו לא משום קנס התר על גב איסור אלא שאם נגבה בשטר זה מן הלקוחות אף מזמן שני יש לחוש שמא יבא לגבות בו אף מן הראשון ומתוך כך אמרו שאינה טורפת אף מזמן שני ואילך אלא הרי היא כמלוה על פה וגובה מבני חרי ועיקר דבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא וכבר ביארנוה בחבור זה ובפירושנו במסכת ראש השנה ויש אומרים מכאן שאין לפרש שטר שיש בו רבית שנזקף הקרן עם הרבית שכיוצא בזה אף הקרן אינו גובה שיש לחוש שמא יגבה אף הרבית כחששא זו שבשטר מוקדם:

לא סוף דבר בשטר מוקדם שאינו גובה מן המשועבדים אלא אף כל שטר שנעשה באונס אינו כלום והמעות כמלוה על פה מעשה היה באחד שמשכן כרמו לחברו לעשר שנים במשכנתא דסורא וכשאכלה שלש שנים בתורת משכונה אמר לבעל הכרם מכור לי כרמך לחלוטין והריני נותן לך דמי כלה ואם לאו הריני כובש שטר המשכונה ואומר שבתורת מקח ירדתי בה ועמדתי בה שני חזקה ולא אצטרך לשטר ראה לוה זה שכלתה לו הרעה והודה לדבריו והלך לו וכתב ממנו שטר מתנה לבן קטן שהיה לו והקטן הרי הוא זוכה וקונה אע"פ שאינו מקנה ואמר שכתב שטר מתנה זו לבנו הלך וכתב שטר מכר לבעל המשכונה והרי שהמכר לא היה כלום אלא שחוזר המוכר ותובע לו מעותיו בשטר מכר שבידו שהרי קבל לו אחריות ואמרו חכמים שאינו גובה מן המשועבדים ששטר זה לא נתן ליכתב ובעל השטר שקבלו הורע על עצמו וכל שטר שלא נכתב אלא באונס אינו גובה מן המשועבדים וכן הדין באנס הכופהו למכור לו שדהו ומסר מודעא ומכר לו שמא תאמר אחר שכן לא היה צריך זה להקנותה לבנו ימסור מודעא בפני שנים ודיו אפשר שחשש שהמוכר יזקיקהו לבטל כל מודעא שמסר ושימסור:

אמר אביי ולאו היינו דר' אסי דאמר ר' אסי מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וגובה מנכסים משועבדים. מה דקשי' לי במה"ת דאי לר' יוסי גבי ממשעבדי לא שבקית חיי לכל ברי' דמי שמכר נכסי' ומטה ידו יזייף ויכתוב כי לויתי מפלוני כך וכך ויקדים זמן ההלואה לזמן המכר ויודה ויאמר כי אני כתבתי לו וכשר הוא ויטרפו לקוחות ויחלקו ביניהם. נ"ל דודאי כי אינו נאמן על הלקוחות שמה להם ללקוחות להפסיד בהודאתו של זה כיון שהשטר אינו מקוים נהי דהועילה לו הודאתו לחייב לעצמו אבל לא לחייב לאחרים והאי דאמרי' וגובה מנכסים משועבדים. הכין פירושא משעה שהודה בפני עדים כי אני כתבתי עשאו שטר מקוים עליו וגובה ממנו מיכן ואילך בין מבני חרי בין ממשעבדי אם ימכור נכסיו לאחרים מיכן ואילך ולא אמרי' תועיל לו הודאתו להיות עליו כמלוה על פה לגבות מבני חרי. ולא תהא כמלוה בשטר לגבות ממשעבדי אלא אמרי' בהודאת פיו שהיא כתבו עשאו עליו שטר מקוים וגבי נמי ממשעבדי. דמזבן מיכן ואילך אבל לעולם ממשעבדי דקדמי הודאתו לא גבי דלאו כל כמיני' לחייב אחרים בהודאתו:

תנו רבנן ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר אם משנתגייר זקפן עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית יש למדין מכאן דהוא הדין גוי שיש לו שטר חוב על ישראל ויש בו רבית מפורש ועד שלא זקפו במלוה מכר הגוי או נתן אותו שטר חוב לישראל דאסור אותו ישראל לגבות הרבית כגוי עצמו שנתגייר וכן היה אומר מורי. ואין הראיה מחוורת דשאני הכא שהגוי הזה הוא עצמו הלוה מעות אלו וכשגובה אותן עכשיו נראה רבית הבאה מלוה ישראל למלוה ישראל ואף על פי שבשעת הלואה גוי היה השתא בשעת גוביינא ישראל הוא מה שאין כן בגוי שמכר חובו לישראל שהישראל הגובה אותו לא לוה כלום ואין כאן רבית מן הלוה למלוה. הריטב"א.

רבי יוסי אומר בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הרבית. כלומר בגוי שלוה מעות מישראל ונתגייר בין זקפן ואחר כך נתגייר ובין נתגייר ואחר כך זקפן וכדמפרש טעמא דרבי יוסי בגמרא שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. אבל בישראל שלוה מעות מגוי מודה הוא רבי יוסי לרבנן דאם קודם שנתגייר זקפן במלוה גובה ואם לאחר שנתגייר אינו גובה את הרבית. ואמר רבא וכו' הלכה כרבי יוסי.
ובירושלמי פליג בר קפרא אפילו בישראל שלוה מגוי דגרסינן התם רבי יוסי אומר ישראל שלוה מן הגוי ונתגייר זקפן עליו עד שלא נתגייר גובה את הקרן ואת הרבית ואם זקפן משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. תני בר קפרא גובה את הקרן ואת הרבית אמר רבי יעקב בר אחא טעמא דבר קפרא מכיון שאת מבריחו מן הרבית אף הוא נעשה גר שקר. עד כאן. אבל אנן לא קיימא לן כבר קפרא דבירושלמי דיחיד הוא אצל רבי יוסי ורבנן. ובגוי שלוה מעות מישראל דאמר רבי יוסי דבין כך ובין כך גובה את הרבית יש מי שאומר דוקא שזקפן אבל לא זקפן לא. ויש מי שאומר אפילו לא זקפן וזה נראה לי יותר דכיון שלא זקפן עד שלא נתגייר מה לי זקפן מה לי לא זקפן דהא טעמא אינו אלא משום דבהיתר נתרבה עליו ואין זה כאבק רבית דנימא זקיפן בפרעון ולא מסלקינן ליה בלא זוזי דהכא אפילו אבק רבית ליכא וטעמא דכדי שלא יאמרו דבשביל מעותיו נתגייר זה איתא אפילו בשלא זקפן הילכך לעולם גובה את הקרן ואת הרבית. ועוד דאם איתא הוה להו לאיפלוגי בדידיה במה דברים אמורים בשזקפן עליו במלוה אבל לא זקפן גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית אלא משמע כדאמרן כן נראה לי. הרשב"א.

שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. יש מפרשים ואף על גב דאיסורא דאורייתא יש כח ביד חכמים להפקיר ממונו וליתן לזה ולי נראה דאיסורא דרבנן בלחוד הוא כיון דחיוב הרבית הוא מזמן גיותו שיטה.

וזה לשון הריטב"א: וטעמא דרבי יוסי כדי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. פירוש וכיון שאינו אלא מדרבנן ומפני מראית העין בעלמא יש לנו להתיר מהאי טעמא דרבי יוסי וכן הלכה. עד כאן.

שטר שיש בו רבית. פירש רש"י שכתוב בו רבית מפורש פלוני לוה מפלוני רבית לזמן פלוני. והקשו עליו דאם כן היכי אמרי רבנן שגובה את הקרן והלא עדים פסולין הן שעברו על לא תשימון עליו נשך. ויש שתירצו דלא מיפסלי בהכי מן הסתם דהא לא משמע להו לעדים לא תשימון אלא על המלוה וכתביה רחמנא בלשון רבים. אי נמי דקרא על בית דין קאי דמזהר להו רחמנא שלא יניחו לעשות הלואה זו או שלא יגבו אותה וכדאמרינן בעלמא לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ולא מיפסלי עדים אלא כשהתרו בהם קודם לכן וכן דעת הרמב"ם ויש ראיה לדבריו דהתם בסנהדרין לא אישתמיט תנא למיתני פסולה אלא בלוה ומלוה ולא בערב ועדים. אבל רבינו הגדול הרמב"ן סובר שהעדים פסולין דלא תשימון דמיירי בלשון רבים אשימה דשטרא דעבדי עדים משמע להו לאינשי ואפילו לפי דעת הרמב"ם אין פירוש רש"י מחוור דהא ודאי לאו בשופטני וברשיעי עסקינן דיכתבו רבית מפורש בשטר שלהם ויחתמו עדים שכפרו באלהי ישראל וכי נפיק לבית דין או קרעי ליה לדרבי מאיר או מרעי ליה לרבית לדעת חכמים ועוד מדלא קתני שטר שכתוב בו רבית. לפיכך הנכון כפירוש ר"י שיש בו רבית סתום שזקפוהו קרן ונודע על פי ידים אחרים שהעידו כן ולא ידעו עדי השטר בדבר ואפילו על פי עדי השטר עצמו משכחת נמי שאומרים שלא הרגישו ברבית אלא לאחר שמסרו השטר לידם והא פרישנא לה בבבא קמא בסייעתא ושמיא. הריטב"א.

וחכמים אומרים גובה את הקרן. יש מפרשים דגבי אפילו ממשעבדי. ואי קשיא לרבנן אמאי גבו ממשעבדי נימא לא ניתן ליכתב וכי תימא נהי דלא ניתן ליכתב רבית קרן ניתן ליכתב ליקשי לה בגמרא וליפרוק כדאקשי אלא הא דאמר רבי יוחנן וכו'. לאו קושיא היא דהכא כיון דכתיב ביה בפירוש פלוני לוה מפלוני מנה אף על פי שחזר וכתב מרבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו ואף על פי שזה לא ניתן ליכתב זה ניתן ליכתב אבל גבי שטרי חוב המוקדמין זמן הכתוב בשטר לא ביתן ליכתב כלל. אי נמי דרבי יוחנן מפרשא ליה טפי. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א: וחכמים אומרים גובה את הקרן פירוש ואפילו מנכסים משועבדים כדמשמע מסוגיין להדיא והיינו דאמרינן דרבנן לא קנסי היתרא. והא דתני בתוספתא שטר שיש בו רבית שבא לבית דין יקרעוהו רבי מאיר היא אי נמי רבנן וכשהרבית מפורש בו ולדעת הרמב"ן דמשוי להו עדים פסולים. עד כאן. ויש מפרשים דגובה ואינו גובה מבני חורין קאמר וראייתם מדתניא בתוספתא המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו וכו'. והרמב"ן כתב דאינה ראיה דאף על פי שגובין קרן על ידי שטר זה כיון שהבעלים עצמן מצווין לקרעו אף בית דין קורעין אותו אבל אם הוציא פלוה שטרו בבית דין גובה את הקרן על פי שטר זה. וכן מסתברא לי דאלו לבני חרי למה להו למינקט פלוגתייהו בשטר שכתוב בו רבית לימא מלוה שיש בה רבית רבי מאיר אומר אינו גובה וכו' וכי תימא דלרבותא נקטיה לומר דאפילו בשטר דמילתא אלימתא לרבי מאיר אינו גובה אפילו קרן ולרבנן גובה קרן לבדן ומבני חרי ולא ממשעבדי. לא היא דלרבי מאיר כיון דטעמיה משום קנסא מה לי בשטר מה לי בעל פה ולרבנן הא לא מפרשא בהדיא דלא ליגבי קרן ממשעבדי ואם איתא הוה ליה לפרושי בהדיא וחכמים אומרים גובה את הקרן מבני חורין ואינו גובה את הרבית כיון שעיקר חדושן בשטר היינו דאינו גובה אלא מבני חורין. ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא דכיון שהביאה עם שטרי חוב המוקדמין דפסולין ולדמוייה לה וההיא דוקא פסולים לגבי משעבדי ולא בני חורין דלכולי עלמא מבני חורין גבי דאלמא אף לרבי מאיר לא קנסיה ליה להפסיד לגמרי הכא נמי לא להפסיד לגמרי אלא שלא לגבות ממשעבדי אבל מבני חורין גבי ולרבנן קרן אפילו ממשעבדי כשטרי חוב המוקדמין אליבא דריש לקיש דגבי לרבנן ממשעבדי מזמן שני. הרשב"א.

והא דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין. פירושה בין שכתבו בניסן והקדימו זמנן מתשרי שלפניו בין שכתבו בניסן ולא לוה עד תשרי או שקדמה כתיבת השטר לחתימתה פסולין. פירש רש"י שאינו טורף ממשועבדים מכלל דמבני חורין גבי. ועיקר מדאמרינן אלא הא דאמר רבי יוחנן וכו' נימא לא ניתן ליכתב ומשום לא ניתן ליכתב ודאי לא פסלינן ליה לגמרי אלא ממשעבדי לא גבי אבל מבני חורין גבי דומיא דמעשה דפרדיסא דפשיט לן כמלוה על פה דמי. ומאן דאוקמה בשחייב מודה אבל משום האי טעמא דלא ניתן ליכתב מפסיל שטרא לגמרי לא דק דהאי טעמא דלא ניתן ליכתב לא גזרה הוא אלא טעמא לאפסולי שטרא דלא גבי ממשעבדי שאין שעבוד הכתוב בו שעבוד מאחר שלא ניתן ליכתב. ועוד דהוה לן למימר בגמרא זביני לא הוי זביני שטרא כשר וגובה מנכסים משועבדים או פסול מדקאמרינן כמלוה על פה דמו משמע דכמלוה על פה הוא מחמת שטר זה שאם שטר זה פסול לא למלוה על פה הוא אלא מלוה בלא עדים הוא אלא ודאי לא ממעטינן משום האי טעמא אלא שאינו גובה מנכסים משועבדין. הרמב"ן.

והמאוחרין כשרים דאחולי אחליה לשעבודא קמא. ובשטרי מקח וממכר בין מוקדמין בין מאוחרים פסולים. ויש שטרי חוב מאוחרין פסוליה היכא דלא שיעבד ליה אלא נכסי דקנה עד ההוא יומא ולא שיעבד ליה נכסי דעתיד למיקני ואי מאחרי ליה לשטרא דילמא זבין לוה ארעתא בין זמן ההלואה לזמן הכתוב בשטר והוי משתעבדי ליה למלוה על ההוא שטרא שלא כדין לפיכך צריך לאיזדהורי בשטר מכר לכתוב יום המכירה בפירוש בכמה בחדש דאי כתיב בניסן סתמא דילמא הדר זבניה ניהליה בסוף ניסן ואיהו קטעין אין זבנתיה ניהלי בחד בניסן ואנא זבינתיה ניהלך בעשרה בניסן והדרית וזבנתיה מינך בעשרים בניסן והאי שטרא דאיתא בידי בר עשרים בניסן הוא.

ירושלמי. ולא הביאו רבינו זק"ל. עדים החתומים על השטר יכולין לאסהודי על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. עד כאן. הרמ"ך. וכתב הרמב"ן דהכי פירושו הידים מודיעין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר וכו' ככתוב בנמוקי יוסף, הר"ן. אמר הכותב אי בשאין כתב וכו' אפילו לעקור כל השטר נאמנין וכדאיתא בריש פרק ב' דכתובות ואם כן היכי אמרי בירושלמי דאין נאמנין אלא על קצת ענין השטר אבל הנכון דאפילו ביוצא הן נאמנים וכבר הארכתי בזה בקונטרסים עשיתי על זה הענין הלכה למעשה באושק"א והסכמתי בזה בראיות ברורות וכך הם דברי בעל העיטור והרז"ה ורבינו האי גאון. וראיה ברורה מפרק גט פשוט דהא רבה גברא רבה הוא וכתב ידו יוצא מכמה דוכתי ומכמה עדים ואפילו הכי אמרינן דחוזר ומגיד בדבר שאפשר לטעות בו. וסוד זה הענין ואשר הביא אל הרמב"ן והתופסים דרכו לאוקמה בשאין כתב וכו' הנה הוא שחשבו שהנאמנות היה ביותר מן השיעור שהסכימו בו הני רבנן שאמנם הוא בדבר שאפשר לטעות בו אבל כשישערו מתוך מה שנזכר בגט פשוט בעובדא דההיא איתתא דקאמרה לאו אנא הואי וכו' שלא האמינו העדים אלא בדבר שאפשר לטעות בו בלבד לא יהיה קשה בעיניהם לאוקמה אפילו ביוצא. וכבר כתבתי כי בשאין כתב ידן יוצא מאי איריא על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו אפילו לעקור את הכל נאמנים ותו לא מידי. הר"ש די וידש.
וזה לשון הרמ"ך: נראה לומר אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר אם יש בשטר לשון מסופק ואין ידוע בבירור אם נשמע מלשון השטר שהעידו העדים על אותו דבר המסופק אם לא בהא הוא דמצו אינהו לאסהודי ואין בזה משום כיון שהגיד דלאו הגדה היא וכן כתבו הגאונים אף על גב דהוי כתב ידן יוצא ממקום אחר. ע"כ.
גזרה שמא יגבה מזמן ראשון פירוש שילך לבית דין אחר שלא ידעו שהשטר הזה מוקדם והלקוחות לא ידעו גם כן בדבר ויגבה מהם מזמן ראשון הכתוב בשטר שלא כדין מה שאין כן בשטר שיש בו רבית דאפילו גבי לוה כוליה קרנא מיהת בהיתרא גבי ליה אליבא דרבנן. הריטב"א ז"ל.

ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא לחבריה אכלה תלת שנין וכו'. ואי לא כבישנא לה לשטר משכנתא וכו'. פירוש ולא היו עידי המשכונא קיימין גם לא היו שם עדים שיעידו שירד בה בתורת משכנתא שאם כן כל יורד ברשות אין לו חזקה כדאיתא בפרק חזקת הבתים. אזל אקנייה לבנו הקטן והדר זבניה ניהליה. ואמרינן זביני ודאי לא הוי זביני לפום פשטא נראה דלא הוי זביני מפני שמתנת הקטן קדמה והוא זכה בקרקע מחמת מתנה זו ואף על פי שלא נתנה לו אביו אלא כדי להבריחה מן הלוקח כדי שלא יזכה במקחו מכל מקום כיון שנתנה סתם לבנו זכה בה בנו דאי לא זכה בנו מאי אהנו ליה מעשיו ולא עוד אלא דלהכי אקנייה לבנו קטן משום דקונה ואינו מקנה. אבל יש שפירשו דקטן עצמו לא זכה כל שנודע לנו בעדים כי מפני הברחה זו נתנה ואף על פי שלא פירש כלום בשעת המתנה דהא אנן סהדי דמחמת אונסא הוא דאקנייה ולהברחה בעלמא ולגבי מתנה בגילוי דעתא סגי והיינו רבותא דאמרינן הכא דאף על גב דקטן גופיה לא קנה זביניה לא הוי זביני דמתנת קטן הויא ליה מודעה דמחמת אונסא זבין ואף על גב דמודעה דזביני לא מהניא עד דאמר אשתמודענא ביה באונסיה והכא ליכא עדים דידעי דהאי לוקח הוה מפחיד ליה בהכי דאם כן לא הוה צריך לו למעבד הברחה אפילו הכי מאי דמסר מודעא מעיקרא דמחמת אונס זבין מתנת קטן חשיבא כאלו אשתמודענא באונסיה ובדין הוא דמצי לאקנויי לבנו גדול דהא לא מצי איהו לאקנויי לאחריני אלא דמעשה שהיה כך היה וכן דרך הוא המבריחים להקנות לקטן וזה דעת רבינו. הריטב"א.

וזה לשון הרמ"ך: ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנין אכלה תלת שנין אמר ליה מלוה ללוה אי זבנתה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא וכו'. קם אקנייה לבנו קטן. בין דיהבה ניהליה במתנתא גליא ומפרסמא בין מתנתא טמירתא מודעה מיהא הויא לזביני דאידך ואף על גב דקטן לא קני לה לגמרי במתנתא טמירתא הילכך אף על גב דהדר זבנה למלוה אין לך מודעה גדולה מזו הילכך זביני ודאי הדרי. ואפשר לפרושי דמשום הכי אקנייה לבנו קטן קנין גמור כי היכי דלא תיפוק מתותי ידיה וליקום איהו בארעא עד דלהוי בריה גדול. ויש מי שאמר מעשה שהיה כך היה ולאו דוקא לבנו קטן לענין דינא דידן קטן וגדול לענין מסירת מודעה הכל שוה. ואפשר לומר דיהבא לבנו קטן במתנה סתם בלא זמן בכתב ידו בלא עדים אי נמי בלא זמן בסהדי ואפילו אי הוה מיגליא מילתא למלוה דהוה תפיס לה למשכנתא דמיהב יהבה לבריה לא הוה מצי מלוה לערעורי עליה דקטן דכמאן דליתיה דמי. ודחוק דאפשר דכיון דלא חתימי עליה סהדי לא מוקמינן לה בידיה דקטן לאפוקי מיניה דמלוה דאחזיק בה ואי בסהדי נמי ואיתנהו נשיילינהו לסהדי דמתנתא אימת כתבוה ואית לן ליהמונינהו כיון דלא כתיב ביה זמן בשטרא ולא עדיף מקטן שתקף בעבדיו וירד לשדה חברו שמוציאין אותו ממנה. ופירושא קמא מיחזי עיקר דכי היכי דלא ליחזק בה בריה לאלתר הוא דאקנייה לבנו קטן קנין גמור לגמרי. ואי הוה מקני לה לבנו גדול אפשר דהוה מחזיק בה לאלתר והוה מפיק לאבוה מינה וצריך עיון על כל דברים אלו.
הא דאמר רבי אסי מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים לא אשכחן עיקרה היכן אמרה וקשיא לן ניחוש לקנוניא כדאמרינן בפרק קמא וקיימא לן בכתובות דהודאת בעל דין לגבי לקוחות לאו הודאה היא. ומשמע דממה ששעבד אחר הודאה קאמר וקמשמע לן דלא אמרינן כיון דלאו סהדי מפקי לקלא לא יטרוף אלא אמרינן כיון דאיהו מודה איהו משוי ליה לשטרא למגבה נמי ממשעבדי הכא נמי אף על גב דשטרא לאו כדין הוא כיון דמודה ביה הוי שטרא וגבי ממשעבדי. אי נמי בשאומר לויתי ופרעתי קאמר וסבירא ליה מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ואפילו לגבות ממשעבדי שאחר כך וכן פירש רבינו חננאל. לאו היינו דרב אסי דאמר לוה שמודה בשטר שכתבו אין מלוה צריך לקיימו. ואף על פי שטוען פרעתי אינו נאמן וגבי המלוה ממשעבדי גם זה כן כיון שמודה בשטר זה אף על פי שטוען מכירה בטלה היא יגבה אפילו ממשעבדי. עד כאן. ורבינו הגדול לא כתבה משום דקיימא לן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. הרמב"ן.

וזה לשון הרשב"א: לא גרסינן מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו דהא קיימא לן כמאן דאמר צריך לקיימו. אלא גובה מנכסים משועבדים גרסינן. עד כאן לשונו.

וזה לשון הראב"ד: לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו אינו וכו'. הא מילתא דרב אסי לא ידענא היכא. ונראה לי דלאו רב אסי היא אלא רב הונא הוא דשמעינן ליה הכי בכתובות פרק ב' והכי קאמר כיון דשמענא ליה דאמר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים אלמא נתבע גופיה קא משוי ליה שטרא הכא נמי הא קא מודה ואמאי לא הוי שטרא. אמר ליה רבא הכי השתא כי אמר רב הונא הכי במידי דניתן ליכתב אלא שטוען עליו טענת פרוע או תנאי או מודעא או כל מידי דנתבע גופיה מודה ביה דניתן ליכתב ואפילו אם אין הנתבע מודה כגון אנוסים היינו קטנים היינו כיון שלא נודע שהוא כדבריהם לאו כל כמינהו דפסלי לשטרא אבל הכא כבר נודע שאין המכר כלום ולא ניתן ליכתב הילכך הודאתו בכתיבת השטר לאו כלום הוא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: מעות מאי כמלוה בשטר דמו וגובה ממשעבדי או כמלוה על פה דמו ואינו גובה אלא מבני חורין אמר אביי לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. כך הגירסא במקצת הספרים וכן גירסת רש"י. ואיתא דגרסי לאו היינו דרב אסי דאמר מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים והכל דרך אחד דמימרא דרב אסי איתא בכתובות כלשון הגירסא הראשונה אלא דהכא מפרש תלמודא דלרב אסי כיון שאין צריך לקיימו גובה בו מנכסים משועבדים ודרך התלמוד לשנות הלשון או להוסיף פירוש כדי לבאר ענינו ולכלהו נסחי קשיא לי מה ענין זה אצל זה דהתם טעמא דרב אסי משום דקיום שטרות דרבנן ואף על פי שהיה יכול לומר מזויף הוא מדרבנן כיון שהודה בו שהוא שטר כשר שוב אינו נאמן לפסלו ולומר שהוא פרוע והרי הוא לגבי משעבדי בכחו כשהודו בו גם כן הלקוחות שאינו מזויף דליכא למיחש לקנוניא דלוה אבל הכא בשטר מכר זה אין לנו דבר מכל זה אלא לענין אחר הוא לגמרי שהשטר מקויים בבית דין אלא שנתבטל כחו לענין המכר וקא מיבעיא לן אם נתבטל כחו לענין האחריות או לא. ויוד דהא לית הילכתא כרב אסי ומה ראיה מביא אביי מדבריו. ויש אומרים דקים לן שאם רצה המוכר לומר שפרע האחריות ההוא נאמן ולענין זה דמי כמלוה על פה ומיבעיא לן כשהוא מודה שלא פרעו אם יהיה בכחו לגבי נכסים משועבדים ואף על פי שאין לקוחות יודעים אם פרעו או לא. ומייתינן דומיא מדרב אסי דסבירא ליה דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואלו רצה לפסלו לומר שהוא מזויף הרשות בידו ואפילו הכי כשהודה בו שאינו מזויף שוב אינו נאמן לפסלו לומר שפרעו וגובים בו מנכסים משועבדים ומהניא הודאתו שגובין בו מנכסים משועבדים הכא נמי בשטר זה אף על פי שאין בו תועלת אלא על פיו שאלו רצה היה יכול לומר פרעתי כיון שהוא מודה שלא פרעו גובין בו מנכסים משועבדים. ואין פירוש זה נכון דהא ודאי אם תמצא לומר שיכול לומר פרעתי פשיטא שאינו גובה מנכסים משועבדים דקיימא לן טוענין ללוקח ואין הודאתו של זה כלום במקום שחב לאחרים ופירש רב אסי נמי אינו גובה מנכסים משועבדים אלא כשהודו הם שאינו מזוייף ולא נתפרע. ועוד דאדרבה כיון דתלמודא לא בעי הכא אלא לענין אם גובה מבני חורין כמלוה על פה או מנכסים משועבדים כמלוה בשטר מכלל דקים ליה דלגבי פרעון דיניה כמלוה בשטר שאינו יכול לומר פרעתי דאי לאו הכי הוה ליה למיבעי מעיקרא אם טוען חבירו פרעתי מהו לגבי בני חורין כמלוה על פה דמי ונאמן או כמלוה בשטר דמי ואינו נאמן ואם תמצא לומר שאינו נאמן לומר פרעתי מהו לענין משעבדי. אלא ודאי דתלמודא השתא דלית ליה טעמא דלא ניתן ליכתב קים ליה שאינו יכול לומר פרעתי דאמרינן ליה אי פרעתיה שטרך בידיה מאי בעי ומספקא ליה כיון שאינו יכול לומר פרעתי אם עומד בכחו לענין משעבדי ואף על פי שנתבטל כחו ואינו עושה כלום לענין המכר אף לענין האחריות אינו עושה מעשה שטר לגבות ממשעבדי והיינו דאמר ליה לאו היינו דרב אסי דאמר דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה בו מנכסים משועבדים דאלמא אף על פי שהשטר מעצמו אינו כלום כיון שהודה בו שהוא מקויים ואינו נאמן לומר פרעתי גובין בו מנכסים משועבדים הכא נמי אף על פי שהשטר בטל עיקר כחו לענין המכר שהיה עיקרו של שטר כיון שאינו נאמן לומר פרעתי על האחריות אף הוא בכחו לענין שיגבה בו ממשעבדי. ואמר ליה מי דמי התם ניתן ליכתב כיון שהודה בו שאינו מזויף דין הוא שיעמוד בכל כחו מה שאין כן בזו שלא ניתן ליכתב לענין המכר שהוא עיקר השטר וכיון שלא ניתן ליכתב כמאן דליתיה דמי אף לפרעון ולכל דבר והיינו דאותביה מדתניא לשבח קרקעות דקתני שגובה את הקרן מנכסים משועבדים מפני האחריות שבו אלמא אף על גב דמכר מעיקרו בטל דמכר שדה שאינה שלו השטר עומד בכחו לאחריות שבו לנכסים משועבדים כיון שאינו נאמן לומר פרעתי דודאי היינו טעמא דהתם וזו לראיה דהכא נמי לא היה יכול לומר פרעתי דאי לא מאי קושיא אלא ודאי כדאמרן. והרבה פירושים נאמרו בשמועה זה אבל זהו הנראה לי נכון. והילכתא דכמלוה על פה דמי כיון שלא ניתן ליכתב. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: וזוזי גבי מוכר כמלוה על פה דמי ולא גבי להו ממשעבדי דהא לא ניתן ליכתב ההוא שטרא אלא להצילו מאונסו שלא יחזיק בה בתורת שהיא שלו משום הכי צריך כל איניש לאיזדהורי כדמשכן ארעא או מידי לחבריה לטפי מתלת שנין דלימחי ביה כל תלת שנין או דלכתוב ליה מלוה שטר הודאה שאינו יורד בה בתורת מקח אלא בתורת משכונא ולעולם לא אהא נאמן לומר לקוחה היא בתורת תזקה בידי כל זמן ששטר הודאה זה בידך. עד כאן.

בד"ה אמר אביי כו' מה ענין דרב אסי לכאן כו' עכ"ל ר"ל דלכאורה דהכא קמבעיא ליה משום כיון דלא הוה זביני ולא הוה קנין השטר כלום ומאי מייתי מדרב אסי דהוה שטר קנין גמור כיון דמודה ביה וק"ל:

גמ' זביני זוזי כמלוה בשטר דמי וגובה מנכסים משועבדים וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה שטר שיש בו רבית וכו'. דאינן עדי חמס וכו' משמע דריב"ם פסק כרבא דלא פסל מומר אוכל נבלות להכעיס אלא אוכל נבלות לתיאבון דבעינן עד חמס דכתיב אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס:

בא"ד ובסמוך דפריך אעובדא דפרדיסא וכו' נימא דלא ניתן להכתב ולא משני משום דטעמא דלא ניתן להכתב לא מהני אלא דלא גבי ממשעבדי. ר"ל לישני ליה דמשום הכי קאמר רבי יוחנן דטעמא דשטרי חוב המוקדמין פסולין משום גזרה שמא יגבה מזמן הראשון משום דלטעם זה אינו גובה אפי' מבני חורין גבי שטר שיש בו רבית לרבי מאיר אבל אי הוה קאמר משום דלא ניתן להכתב לא היה מהני אלא דלא גבי ממשועבדים הכי משמע לפום ריהטא דטעמא דלא ניתן להכתב לא מהני אלא שלא לגבות ממשעבדי מדלא מבעי ליה גבי עובדא דפרדיסא אלא אי גבי ממשעבדי או לא והתם לא בעי אלא מטעם דלא ניתן להכתב כמו שפי' התוס' לקמן דף זה בד"ה אמר אביי לאו היינו דרב אסי וכו' אלא ודאי גבי שטר שיש בו רבית אפי' לרבי מאיר גובה את הקרן מבני חורין על פי השטר זה אינו דלעולם לא גבה אפי' מבני חורין על פי השטר אי כפר ביה והא דלא משני הכי לקמן אפירכא דפריך נימא משום דלא ניתן להכתב משום דסבירא לה להגמרא דטעמא דלא ניתן להכתב מהני נמי שלא לגבות בו כלל אפי' מבני חרי:

בא"ד אע"ג דלא ניתן להכתב התם הוא דפשיטא ליה דגבי משום דהמוכר וכו' כצ"ל:

בא"ד מידי דהוה אמומר אוכל נבלות להכעיס וכו' כצ"ל:

ד"ה קונסים אותו וכו' וכהאי גוונא פסקו הלכות גדולות כרבנן דרבי מאיר במעוברת חבירו וכו' כצ"ל:

בא"ד וראיה מדבעי בהחולץ אם אנסיבת לכהן אי החמירו לגרש כיון דאינו יכול לחזור ולכנוס וכו' כצ"ל. ור"ל מדבעי כן שמע מינה דהלכה כרבנן דישראל מותר (להכניס) [לחזור] ולכנוס ולא כר"מ. ומה שכתבו התוס' מדבעי בהחולץ וכו' הוא דף ל"ו:

ד"ה אמד אביי לאו היינו דר' אסי וכו' מ"ש דנאמן לומר פרעתי ובנמצאת שאינו שלו אין נאמן כל זמן ששטר מכר בידו וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שטר כו' מלוה הבאה ברבית כו' כצ"ל:

בסוף ד"ה אמר אביי כו' בפירוש הברייתא כצ"ל:

גמרא מ"ט דר"י וכו'. האשר"י מפרש אם משנתגייר זקפן וכו' ברישא אפילו ברבית שעלה על המלוה קודם שנתגייר דכיון דלא זקפן עליו במלוה קודם שנתגייר השתא הוא דקשקיל מניה רבית וכן סיפא משנתגייר כו' אפילו ברבית שעלה עליהם בעודו עובד כוכבים וכן בר"י מפרש הלכך שקיל מניה אפילו רבית שעלה משנתגייר עד שעת פרעון אע"ג דאיסורא דאורייתא קעביד יש כח לחכמים לעקור וכו' ומטעם זה ג"כ שרי לאידך לקבלם ולכאורה הפריז על מדותיו בזה ועיין בב"י:

גמ' שטר שכתוב בו רבית כו'. בספר ת"ח כתב בזה קצת דרך נכון ז"ל בקצרה מאי קמיבעיא במאי קמיפלגי הא בהדיא תני טעמא דר"מ הוא דקניס ממילא טעמא דרבנן דלא קנסי ומפרש ע"ד האמור בהמניח [במוציא תבנו לרה"ר אי קנס לקרנא] לימא כתנאי שטר שיש בו רבית וכו' ע"כ לא קאמרי רבנן אלא קרן דבהיתירא אבל הכא קרן גופיה קמזיק פירוש שטר שכתוב בו רבית וכן המלוה מנה לחבירו ע"פ ומתנה עמו שיתן לו רבית דל רבית מהכא קרן גופיה בהיתירא הלוה לו משא"כ גבי זבל וכו' דאפילו ליכא שבחא במה שהוציא תבנו לרה"ר עביד איסורא וה"ק באיזה סברא קמיפלגי וקאמר ר"מ סבר כו' דאע"ג דקרנא גופיה דכתוב בשטר היתירא הוא דלא עביד איסורא אלא במה שכתוב נמי רבית אפ"ה קנסינן וכו' ורבנן סברי דלא שייך קנסא וכו' והשתא שטר דברייתא לאו שהרבית מפורש דא"כ העדים פסולים ואמאי גובה הקרן לרבנן ממשעבדי אלא שכתוב סתם פלוני חייב לפלוני מנה וכללו קרן ורבית והעדים לא ידעו ואפ"ה ס"ל לרבנן דגובה קרן אע"ג דאיכא למיחש שמא יגבה גם את הרבית אפ"ה לא קנסינן ליה דלא קנסו היתירא אטו כו' כיון דקרנא היתירא הוא והא דקאמר ר"י גזירה שמא יגבה כו' ה"ק כיון דאיכא למיגזר שמא כו' נמצא דבקרנא גופיה עבידא איסורא דלא שייך כאן למימר דלא קנסו היתירא אטו כו' דאם יגבה מזמן ראשון ליכא היתירא כלל ע"כ:

בתוס' בד"ה שטר שיש בו וכו' ועוד נראה דאפילו יש עדים כו'. מקשין לפי"ז קשה בסמוך מאי פריך נימא לא ניתן ליכתב הא רוצה לומר טעם דאף כשחייב מודה אינו גובה וזה אינו קושיא כלל חדא דלא קתני רק שט"ח המוקדמין פסולין שהשטר פסול מלגבות בו כלל [ודוקא ברבית דקתני אינו גובה כו' כתבו דאע"פ שהלוה מודה דשם בהלואה איכא איסורא ומש"ה קניס גם היתירא משא"כ במוקדם דאין האיסור רק בשטר ועוד דאף] התוספות לא כתבו ואפילו מלוה ע"פ רק לר"מ דקניס אבל רבנן לא קנסו כלל היתירא אטו כו' רק פוסלין השטר משום גזירה אבל למה יפסיד הקרן אם מודה:

בא"ד וי"ל דאיירי הכא ברבית דרבנן כו' דשמא לא תשימון כו' אבל קשה וכו'. קצת קשה לי אמאי לא משני הגמרא כי פריך נהי דלא גביא וכו' הכא איירי ברבית דרבנן או לא תשימון במלוה כו' משא"כ התם השטר פסול לגמרי מטעם דהעדים פסולים:
בסה"ד אי נמי בעיבורא בין מלא וכו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה קונסין אותו כו' מדבעי בהחולץ דף ל"ז כו'. יש כאן חסרון הניכר:

בתוס' בד"ה אמר אביי כו' ולפי"ז כשמקשה כו'. נראה שר"ל הואיל ופשוט ליה פרעתי יכול לטעון ועד כאן לא קמיבעי ליה רק לענין משעבדי אבל בל"ז היה זה אבעיא שלו והיינו דקאמר אלא הא דתניא [ואיכא למיפשט מינה איפכא] או לא ידע [בעל האיבעיא] הברייתא ועיין:

בא"ד ונמצאת שאינו שלו אינו נאמן וכו'. לא מחוור לי [מהיכא פסיקא להו דאינו נאמן] הא למקשן פשיטא ליה הכא דמצי טעין פרעתי ואפ"ה מבעי ליה שמא גבי ממשעבדי ודוחק לומר משום דסתמא קתני גובה ממשעבדי דמשמע אף שאינו מודה רק בשטר זה גובה ש"מ דלא מצי טעין פרעתי או אפשר כיון דגזלן הוא אינו נאמן בדבורו [ולא חשיבא הודאתו לקיים השטר וע"כ דאף בלא הודאתו לא מהני טענת פרעון נגד השטר]:

גמרא רי"א בין כך כו'. כ"נ שהיתה גי' רש"י ומה שבינתיים ל"ג להו וכן מחקם הד"ת מהרי"ף:

תד"ה שטר. פריב"ם כו' דאינם עידי חמס כו'. וכתב מהר"ם דפסק כרבא כו'. ותימה דבהדיא פסק הש"ס בסנהדרין (כז) כאביי בזה וכמש"כ התוס' לקמן:

תד"ה שטר שיש בו רבית. בסוף הדבור. וי"ל כגון שיש עדים שמעידים שאנוסים היו מחמת נפשות ע"ש. ע"כ מיירי בכת"י יוצא ממקום אחר דאי באין כת"י יוצא ממק"א אף הם בעצמם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות במגו. וכ"כ להדיא לפרש בגד"ת וכיון דעל כרחך מיירי בכת"י יוצא ממק"א. א"כ הוי תרי ותרי כדאיתא להדיא בכתובות (דף כ) וע"כ אף בתרי ותרי אינו גובה מזמן שני כיון דלפי עדים אחרים הוא מוקדם וא"י לגבות מזמן ראשון וגזרו שמא יגבה מזמן ראשון. וכיון שכן יקשה לכאורה אמאי צריך התוס' לומר דהעדים אחרים אומרים שההלואה היתה בתשרי והקדימו העדים הזמן והוי רק הכחשה בעדות ולא הזמה וקיי"ל כר"ה דאמר זו באה בפ"ע ומעידה. וא"כ בלא טעמא דקנס היה הדין דמזמן השני יהי' השטר כשר כיון שכולם מודים שמזמן שני הוא אמת והוי השטר חתום בעדים דבאים בפ"ע ומעידים והרי אלו היו חותמים מעתה השטר היינו מכשירים וה"נ מזמן שני הוי כמו עדות אחרת, זולת שנאמר כיון שאומרים גם על עדים שעשו מעשה והקדימו הוי כמו הזמה שמעידים על העדים שהעידו שקר. ודלא כהרמב"ם דהיכא שאומרים עמנו הייתם וגם הלוה עמנו היה הוי הכחשה ולא הזמה והוי עדים פסולים. ומכאן ראיה לדברי ריב"ש שהביא בש"כ ססי' ל"ח דהזמה שלא בפניהם הוי מוכחשים ופסולים, דלשיטת הש"כ דשלא בפניהם הוי רק הכחשה וכשר לעדות אחרת, עדיין תקשי דלוקמי שהעידו כן שלא בפ"ע, ודוק וע' היטב בב"ח:

שטר שכתוב בו ריבית כו' ולא את הריבית. יל"ד למאי הלכתא אשמועי' דאינו גובה הריבית וי"ל דאי עבר וגבה אבק ריבית א"נ ר"ק למ"ד אינה יוצאה בדיינין ויש לו שטר אחר על זה הלוה אינו גובה כשיעור הריבית שגבה ממנו שלא כדין אע"ג דמדינא קיי"ל כר"א לעיל אין מחשבי' משטר לשטר מ"מ משום קנסא אינו גובה בשטר שלו כשיעור הריבית שגבה באידך שטרא ולפ"ז רבנן מודה לר"מ בריבי' ולא פליגי אלא בקרן וצ"ע:

במאי קמיפלגי ר"מ סבר קנס' כו'. ק' מנ"ל דלמא בכולל ריבי' עם הקרן קמפלגי וגזר ר"מ ריבית אטו קרן ורבנן לא גזרו והלכה כר"מ בגזרותיו וקמ"ל כוותי' במוקדם דגזרי' זמן שני אטו ראשון ומנ"ל דפליגי בקנסא ומזה נראה ראי' לדיעה דמייתי רמ"א סי' נ"ב דבכולל קרן עם הריבי' קנסא איכא לכ"ע משום דהקרן מסייעא לגבי' הריבי' ה"ל כמו דקנסו גופן אטו שבחן משום דגופן מזיק לי' וה"נ הקרן מזיק לי' ולכ"ע קנסי' ולא צריך גזירה ונ"מ אפי' לוה מודה לא יהיבנ' לי' משום קנסא ואפי' רבנן מודו וע"כ בריבי' מפורש פליגא ומשום קנסא ולא משום גזירה. שוב מצאתי שעל דרך הזה דרך בתומים ע"ש:

נהי דלא גבו מזמן ראשון. הק' מוז"ה במהרשש"ך דלמא מיירי באופן שהיו עדים פסולים דלא טעו בשנות המלך ולא היו אנוסים מחמת נפשות ולק"מ דא"כ אמאי תלי בשטרו' שהם פסולים הל"ל עדים החתומים על שט"ח מוקדמי' פסולי' ומדנקט שט"ח מוקדמי' פסולי' משמע שהשטר פסול אע"ג דהעדים כשרי' וק"ל:

ומה שנדחקו התו' והראשונים בזה לכאור' י"ל בפשיטות שהעדי' כשרים כגון שלאחר שפרע שטרו חזר ולוה בו ומסרו בפני עידי מסירה מחדש דליכא משום נמחל שעבודו כדעת המרדכי ומ"מ משום מוקדם פסול וכמ"ש הרא"ש בנדרים כ"ז ב' ע"ש והעדים כשרים דלא עשו דבר רע מיהו לזה י"ל דעכ"פ לר"ל תיקשי דמוקי כר"מ ור"מ לי"ל עידי מסירה כרתי אך הא ק' מאי פריך ש"ס לר' יוחנן לימא משום לא ניתן לכתב דלמא משום הנ"ל דניתן לכתב ומ"מ פסול משום שמא יגבה מזמן ראשון וי"ל דה"נ לא ניתן למסור דכי היכי דכתיבה פסולה שלא ניתן לכתוב אינה גורם שיעבוד ה"נ מסירה שלא כדין אינו עושה שיעבוד וק"ל:

בתוספות בד"ה שטר כו' פריב"ם דאין גובה ממשעבדי אבל מב"ח גבי כו' דעדים אינן פסולים דאינן עידי חמס כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על פירושו מה ראה לפרש כן כיון דאיפסקא הלכתא להדיא בגמרא כאביי דלא בעינן עד חמס והוא א' מיע"ל קג"ם משומד אוכל נבילות להכעיס. ויש ליישב משום דקי"ל דאינו פסול מדאורייתא אלא היכא שעבר עבירה שיש בה חיוב מלקות אע"ג דלאו עבירה דחמס והיינו טעמא דמשומד אוכל נבילות כו' משא"כ בעדי ריבית אע"ג שעוברין בלאו דלא תשימון אפ"ה אין לוקין כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ד מהל' מלוה דמש"ה לא פסילי לעדות ואע"ג שכתב הב"י בח"מ סי' ל"ד בשם רבינו ירוחם דמדרבנן מיהא פסול לעדות אפי' בעבירה שאין בה מלקות י"ל דריב"ם לא ס"ל הכי אלא אפי' מדרבנן לא פסילי כשאין בה מלקות אלא במידי דחמס דוקא וק"ל:

בא"ד מיהו נראה דרבי מאיר קניס לגמרי ולא גבי ביה כלל כמו שטרי חובות המוקדמים כו' עכ"ל. זה הלשון צריך עיון דמשמע דלפי סברתם עכשיו דאינו גובה מבני חורין היינו אם כופר או שטוען פרעתי. אבל אם מודה הלוה גובה הקרן מב"ח. אלא אח"ז (חסר כאן סוף הענין):

בא"ד ועוד נראה דאפי' יש עדים אחרים או שחייב מודה אפ"ה קניס ר"מ עכ"ל. והיינו דוקא בשטר שיש בו ריבית אבל בש"ח המוקדמים אף לר"מ גובה מב"ח אם חייב מודה כמ"ש התוספות פרק המניח דהתם האיסור לא נעשה אלא בכתיבת השטר מש"ה קניס ליה ר"מ בכל ענין השטר לפוסלו לגמרי אבל גוף הלואה לא נעשית באיסור משא"כ בריבית שגוף הלואה נעשה באיסור קניס ליה לגמרי בכל דמי ההלואה אף אם חייב מודה:

בא"ד אף שיש לדחות וכו' דכאן עיקר עבירה בשטר כדאמרינן התם משעת כתיבה עביד ליה שומא עכ"ל. מה שכתבו כן בלשון דחיה היינו משום דאיכא למימר דהא דקאמר משעת כתיבה עביד ליה שומא לאו דוקא אלא משעת הלואה עביד שומא וכ"כ מהר"א ששון בתשובותיו סי' קס"ב דקושטא דמלתא הכי הוא מיהו קשה לפירוש ריב"א שכתב דאף השטר לא פסלינן אלא לענין שא"ג ממשועבדים א"כ הקושיא במקומה עומדת מסוגיא דפרק המניח ויש ליישב דריב"א סובר דלא שייך לקנוס לענין ב"ח משום דלוה נמי עביד איסורא ולמה יהא חוטא נשכר אלא דעיקר כוונת התוספות ליישב הלשון דקנסו גופן והיינו במה שכתבו דשייך שפיר לשון גופן דעיקר גוף השטר לענין שיעבוד כן נ"ל וק"ל:

בא"ד ומיהו רבנן נראה וכו' ומשמע לכאורה דגבי לרבנן בשטר קרן אפילו ממשעבדי וכו' ותימא דאמאי אין העדים פסולין עכ"ל. לכאורה נראה דמאי דפשיטא להו דלרבנן גובה אף ממשעבדי היינו משום דמוכח כן מסוגיא דשמעתין דאלת"ה לא הוי מקשה מידי מש"ח המוקדמים אלא דלפ"ז היא גופא קשיא מנ"ל למקשן להקשות דלמא ר"מ ורבנן לא פליגי אלא לענין ב"ח כשחייב מודה אי קנסינן התירא אטו איסורא אבל ממשועבדים או כשהלוה כופר בו כ"ע מודו שהשטר פסול משום שהעדים פסולים וא"כ ה"ט נמי בש"ח המוקדמים דכ"ע מודו דפסולי מה"ט גופא שהעדים פסולים ובשלמא לפי' ריב"ם וכן ללשון ראשון של התוספות דר"מ גופא מודה דלא קנסינן אלא לפסול השטר א"כ ע"כ לאו היינו מטעם שהעדים פסולים דהא ר"מ נקט בהדיא קונסין אותו משמע דלא מדינא פסול השטר אלא משום קנס ומדר"מ נשמע לרבנן שאין העדים פסולים והיינו כשקלא וטריא דשמעתין וכמו דמסקו התוס' אבל ללשון ב' של התוס' דר"מ איירי לענין ב"ח אף כשחייב מודה א"כ מצינן למימר דרבנן נמי לא פליגי עליה אלא בהא אבל השטר פסול לכ"ע משום שהעדים פסולים וה"ט נמי דשטרי חוב המוקדמים ואפשר שזהו באמת כוונת התוספות להקשות אסוגיא דשמעתין ומסקו בסוף דבמוקדמים א"א לומר שטעם הפיסול משום שהעדים פסולים דהא מצינו כמה מוקדמים שאין העדים פסולים וכמו שאבאר בסמוך אע"כ דטעמא משום קנסא הוא וא"כ מקשו שפיר דהא בשטר שיש בו ריבית לא קנסו רבנן מה שנעשה בהיתר וא"כ התם נמי ליגבו מזמן שני ואין להקשות עדיין מנ"ל למקשה להקשות דלמא רבנן בשטר שיש בו ריבית נמי ס"ל דקנסינן ליה לפסול השטר לענין משועבדים או אם כפר בו ומטעם קנס ולא פליגי עליה דר"מ אלא דסברי דלא שייך לקונסו לענין ב"ח כשחייב מודה אלא די"ל דללשון ב' של התוספות סובר התלמוד לסברא פשוטה דלא שייך לקנוס לחצאין וכיון דמצינו דבמוקדמים קנסינן לפסול כל השטר והיינו כיון שעשה עבירה בגוף השטר ולא בהלוואה א"כ ממילא בריבית מאן דקניס יקנוס בכל הקרן אף כשחייב מודה כיון שכל הלואה נעשה באיסור אבל אכתי קשה מנ"ל לתלמודא דרבנן סברי דלא קנסינן היתרא משום איסורא בשום דוכתא עד דקשיא להו משט"ח המוקדמים דלמא רבנן נמי מודו דקנסו אלא דבשטר שיש בו ריבית סברי דלא שייך לקונסו לענין ב"ח להפסיד הקרן מהמלוה כיון דלוה נמי עביד איסורא וכדי שלא יהיה חוטא נשכר ויש ליישב כיון דקושיא זו לא שייך אלא למסקנת התוספות דר"מ סובר דאף מב"ח א"ג אף כשחייב מודה וכדמייתו התוספות ראיה דאפילו במלוה ע"פ קניס ר"מ א"כ קשה אמאי נקט בברייתא שטר שיש בו ריבית ליפלגו במע"פ אע"כ להודיע כוחן דרבנן דאף בשטר פליגי וס"ל דגובה אף ממשעבדי וא"כ מקשה שפיר ודו"ק:

בא"ד ואין לפרש כגון שאין הריבית מפורש בשטר וכו' ה"נ נגזור שמא יגבה הריבית בתורת הקרן. עיין מ"ש בפ' המניח ודע שהרמב"ן מפ' הסוגיא באמת שאין הריבית מפורש בשטר ואפ"ה א"ש דדוקא בש"ח המוקדמים שייך לגזור ולפסול כל השטר שכולו נעשה באיסור שאם היה גובה מזמן ראשון כל הגוביינא שלא כדין משא"כ בריבית לא שייך לגזור כלל קרן משום ריבית כיון דלעולם יגבה הקרן כדין וא"כ הקרן מיקרי היתר והשטר נכתב כדין על הקרן עיין בנ"י ודו"ק:

בא"ד אבל קשה ההיא דשטרי חוב המוקדמים היאך העדים כשירים עכ"ל. רוב המפרשים כתבו דמשכחת לה שפיר שהעדים לא הקדימו הזמן אלא שכתבוהו בזמנו בניסן ולא לוה עד תשרי ואע"ג דקי"ל אין כותבין שטר ללוה בלא מלוה אם לא בשטרי אקניית' אפ"ה מאן דלא ידע האי מלתא לא נפסל לעדות בשביל כך והתוספות שלא פירשו כן נ"ל משום דאזלי לשיטתייהו דפסקו כאביי דס"ל בפ"ק דמכילתין עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ לא הוי מוקדם בכה"ג וק"ל:

שטר שכתוב בו ריבית קונסין אותו כו' וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית כו'. לכאורה פשיטא דאינו גובה הריבית והיה לו לומר רק גובה את הקרן. ויש לומר כדעת תוספות דבנכלל הקרן והריבית אינו גובה הקרן גם כן משום גזירה שמא יגבה הריבית כמו במוקדם עיין שם. וזה אשמעינן גובה הקרן דוקא משום דאינו גובה הריבית דמפורש בשטר הריבית אבל אם יש לחוש שיגבה הריבית גם כן בתורת קרן שוב גם הקרן אינו גובה משום גזירה כנ"ל:

בתוספות פירש ריב"ם דמב"ח כשר דעדים אינם פסולים שאינם מרויחין כלום כו'. ותמוה הא קיימא לן כאביי דלא בעינן רשע דחמס. וצ"ל כמו דמסקי תוספות אח"כ דלא מיפסלי רק מדרבנן משום דלא משמע להו איסורא ובפסולי דרבנן בעינן חמס עיין שם. ועל כל פנים לא הוי ליה לריב"ם לומר בפשיטות והעיקר חסר. והיה אפשר לומר דהא לכאורה למה שכתב הר"ן ז"ל פרק קמא דחולין במשנה השוחט בשבת כשרה כו' והקשו בתוספות הא הוי שחיטת מומר לחלל שבת דפסולה ותירץ הר"ן ז"ל דבמאי דפסלה התורה לא מיפסל רק מכאן ואילך אבל מעשה זו עצמה שמיפסל בשבילה עדיין לא מיקרי פסול במעשה ההוא רק אחר כך ולכך כיון דעל ידי שחיטה זו נעשה מומר עדיין השחיטה כשירה רק אחר כך עיין שם. ואם כן י"ל קושיית תוספות שהקשו דהעדים פסולין דעברו אלא תשימון בחתימה זו ולמ"ש א"כ י"ל דעדיין עדות זה כשר כיון שבחתימה זו שחתמו על השטר דרבית נעשו פסולין לא מפסלו רק מכאן ואילך אם כן עדות זה שמעידין בחתימה זו עדיין כשר כנ"ל ושפיר השטר כשר וגובה בו כמו התם בשחיטה כנ"ל:

אמנם י"ל דהא קיימא לן חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו כשר אף שלא הוחזק כתב ידו בב"ד קודם שנעשה חתנו דקרוב לא מיפסל מטעם חשש שקר רק גזירת הכתוב לפוסלן וכיון שהזמן קודם שנעשה קרוב כשר דשמא הקדים לא חיישינן דלא משקר. אבל חתם עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן בעינן דוקא הוחזק השטר קודם לכן בב"ד ואי לאו הכי חוששין שמא עתה שכבר הוא פסול להקדים הזמן על קודם בשקר עיין שם. ואם כן כאן בשטר דרבית דהעדים נפסלין דעברו אלא תשימון רק החתימה עדיין כשרה כנ"ל עכ"פ הוי חתם בשטר עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן דהא מיד אחר חתימה פסולין. וכאן אי אפשר הוחזק השטר בב"ד קודם שנפסל דהא אחר החתימה מיד נפסלין כנ"ל. ואם כן שוב כיון דעכשיו פסולין יש לחוש שמא הוא שקר לגמרי ועכשיו שנעשו רשעים ופסולין חתמו השטר והקדימו וכל השטר שקר דעדים פסולין משקרי. ואף דלכאורה לא דמי דהתם נעשה גזלן ופסול בלא החתימה ושוב חיישינן שהקדים בשקר אבל כאן כל הפסול שלהם הוא בשביל החתימה ואיך נימא שלא חתמו כלל רק שיקרו עתה כשכבר נעשו פסולין חתמו והא קודם החתימה לא היו כלל פסולין כנ"ל. אך זה אינו דמ"מ איך שנאמר עכ"פ עכשיו הן ודאי פסולין ויש איזה עת שנעשו רשעים ופסולין ושוב י"ל שאחר אותו הזמן חתמו בשקר לגמרי על השטר דריבית וכל השטר שקר דאין ראיה מעדותן של החתימה כיון דודאי פסולין עכשיו כנ"ל (ואינו מוכרח) ולכך הקשו תוספות שפיר דפסולין כנ"ל:

אמנם תוספות בבא בתרא פרק יש נוחלין שם כתבו דכשאינו רשע דחמס הוי כנעשה חתנו דדוקא נעשה גזלן שהוא חמס אז הוי מחשש שקר וחיישינן להקדמה ובעינן הוחזק אבל רשע דלאו דחמס אינו פסול רק מטעם גזירת הכתוב אל תשית כו' ואין חוששין לשקר כמו בקרוב כנ"ל ע"ש:

וא"כ מיושבים שפיר דברי הריב"ם ז"ל שכתב דעדים לא מיפסלי שאינם מרויחין כו'. והיינו דשוב י"ל כמ"ש דלא נפסלו רק מאחר החתימה ואילך כנ"ל והעדות של חתימה זו עדיין כשר ולא שייך כנ"ל דהא אינם מרויחין והוי כמו חתם עד שלא נעשה חתנו דלא בעי הוחזק כו' דכשאינו רשע דחמס אין הפסול משום שקר רק גזירת הכתוב כמו קרוב כנ"ל. ותוס' לקמן לא ס"ל כן רק דגם אותו עדות פסול. ולטעמייהו שם חולין י"ח דמחלקין בין פעם ראשונה דלא נעשה מומר רק ב' או ג' פעמים ודלא כתירוץ הר"ן שם עיין שם. ומיפסלי שפיר גם לאותו דבר שנעשו פסולין כנ"ל:

תוס' הקשו הא דהעדים פסולין וא"ל דאיירי שנכלל הקרן עם הריבית ולא ידעו העדים דאם כן נפסל לרבנן גם כן כמו מוקדם דגזרינן שמא יגבה מזמן ראשון וכן בזה שמא יגבה הריבית כיון שאינו מפורש עיין שם. והרמב"ן ז"ל דחה זה דבשלמא שמא יגבה מזמן א' אז יגבה כל החוב שלא כדין. אבל בזה גם אם יגבה הריבית גם כן מ"מ יגבה הקרן עכ"פ כדין ולכך לא שייך הגזירה על הקרן וגובה:

אפשר לומר לכאורה למ"ש רש"י ז"ל גיטין דלכך והנה לא חיישינן בכל השטרות דלא איתרע שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כו'. משום דממה נפשך לאביי דעדיו בחתומיו זכין לו גובה כדין ולר' אסי ממה נפשך בשטר הקנאה גובה כדין ובלאו הקנאה כי ליכא מלוה בהדי' לא כתבינן ודאי וראו מסירת השטר. ודוקא בנפל איתרע חיישינן דאיקרי וכתב עיין שם. והנה לכאורה למאי שתירצו תוספות כאן דלא תשימון לא משמע לעדים וכהאי גוונא שהיו העדים שוגגין ולא ידעו שיש בו איסור ריבית כו' עיין שם. והנה קיימא לן דזכי' מטעם שליחות. גם קיימא לן דאין שליח לדבר עבירה ובטל השליחות. ולדעת הרבה פוסקים אף בהשליח שוגג גם כן אמרינן אין שליח לדבר עבירה ואם כן כאן בשטר שיש בו ריבית כיון דבחתימתן עוברין אלא תשימון נראה דאף לאביי לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו דהא זכי' מטעם שליחות ואין שליח לדבר עבירה ובטלה הזכייה של החתימה שיהיו זוכין בשביל המלוה כנ"ל. ואם כן קשה ניחוש בשטר שיש בו ריבית שמא כתב ללות בניסן כו'. ועדיו בחתומיו זכין לו לא שייך כנ"ל. ואין לומר כיון דלא שייך עדיו בחתומיו זכין לו שוב כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן וודאי ראו המסירה כנ"ל. זה אינו כיון דהעדים לא ידעו ע"כ שיש איסור בדבר כמו שכתבו תוספות. ואם כן שפיר היו רשאין לכתוב ללוה בלא מלוה דעדיו בחתומיו זכין לו כבכל השטרות כיון שסברו שאין איסור בדבר וכיון דבאמת לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו שיש איסור שוב פסול מטעם מוקדם דניחוש שמא כתב ללות בניסן כו'. ואם גם בשטר שיש בו ריבית יופסל לגמרי כמו מוקדם גם לרבנן דגזירה כו' ואמאי כשר לרבנן דלא שייכי ב' הטעמים לאביי דבכל דוכתי עדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל:

אמנם הא באמת גם מוקדם פריך דיגבה מיהת מזמן שני רק משום גזירה שמא יגבה מזמן א' ואם כן בשטר שהריבית מפורש ניהו דחיישינן שמא כתב ללות בניסן והוי מוקדם מ"מ הא לא שייך גזירה שמא יגבה מזמן א' דהא מפורש הריבית וידעו הב"ד דשייך החשש שמא כתב ללות בניסן כו' דלא שייך עדיו בחתומיו זכין לו משום אין שליח לדבר עבירה ויאמרו אייתי ראיה אימת מטי שטרא לידך ולא יוכל לגבות בסתם מזמן השטר וממילא אף דשייך החשש שמא כתב ללות בניסן מ"מ כשר מזמן שני דליכא גזירה כנ"ל ואתי שפיר:

אמנם כשנכלל הריבית עם הקרן ואינו מפורש שוב כתבו תוספות שפיר דפסול לגמרי משום גזירה ולא שייך סברת רמב"ן ז"ל דעכ"פ יגבה הקרן כדין זה אינו דשייך שוב החשש שמא כתב ללות בניסן ואם כן יגבה מזמן הראשון ויהיה הכל שלא כדין כמו במוקדם כיון דלא שייך עדיו בחתומיו זכין לו והעדים לא ידעו והיו רשאין לכתוב ללוה כנ"ל. ובזה לא ידעו הב"ד אח"כ שיש בו ריבית ויסברו דעדיו בחתומיו זכין לו ולא יאמרו כלל אייתי ראיה ושייך החשש שיגבה הכל שלא כדין ופסול לגמרי משום גזירה כנ"ל וכתבו תוספות שפיר דנכלל הריבית פסול כנ"ל. וי"ל דתוס' לטעמייהו דפוסקין כאביי וכ' שפיר כנ"ל. והרמב"ן ז"ל דפוסק כר' אסי כ' שפיר דאף דלא ידעו שהוא ריבית אעפ"כ לא היו רשאין לכתוב בלא מלוה כיון דלא אמרינן בכל מקום עדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל. אולם תוס' סברי דכשהשליח שוגג לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה:

עוד י"ל דהא קשה לכאורה למה יתחייב הלוה לשלם הקרן בשטר שיש בו ריבית הא חייב הלוה מלקות על הלוואה זו שלוה בריבית והמלקות פוטרין מתשלומין וכיון שנתחייב כאחת המלקות ותשלומין בשעת הלוואה יופטר מהקרן לשלם כנ"ל. שוב ראיתי בספר קצות החושן הקשה כנ"ל ותירץ דאינו חייב מלקות רק כשבא אחר כך הריבית לידי גוביינא אז חייב מלקות למפרע על שעת הלוואה אבל כשאינו גובה כלל הריבית אחר כך אינו חייב מלקות על הלוואה בריבית עיין שם:

וא"כ י"ל דשוב כתבו תוספות דבנכלל הקרן והריבית שייך גזירה שמא יגבה הריבית כנ"ל ואם יגבה הריבית שוב יגבה גם הקרן שלא כדין דנתחייב מלקות למפרע ונפטר הלוה, מתשלומין והיה פטור גם מהקרן כיון שגובה הריבית וגבה הכל שלא כדין כנ"ל. וא"ל דמיקרי אין באין כיון שלא נתחייב המלקות עד שעת גביית הריבית. זה אינו דנתחייב למפרע כנ"ל ועוד דהא אמרינן עקירה צורך הנחה היכא דאי אפשר. וגם כאן אי אפשר להחיוב מלקות בלא החיוב תשלומין דבלא ההלוואה לא הי' מחויב מלקות על הגבי' דרבית וממילא נפטר מתשלומין כנ"ל:

ואף דלכאורה היכא דמלקות פוטר מהני תפיסה וא"כ לא שייך שיגבה שלא כדין דאם יגבה יהיה כדין דכשתפס מהני. ז"א דלהרבה פוסקים לא מהני תפיסה. ועוד דעכ"פ מלקוחות יגבה שלא כדין לגמרי דכיון שעל הלוה אינן רק חיוב תפיסה אינו גובה ממשועבדים כלל וכ' תוס' שפיר בנכלל הרבית דיגבה שלא כדין ולא שייך סברת רמב"ן ז"ל הנ"ל:

ויש ליישב בזה מאי דנחלקו ר"ל ור"י דר"ל אמר במחלוקת שנוי' ור"מ היא ולמה לא מוקי לה כר"י משום גזירה שמא יגבה מזמן א'. ולמ"ש י"ל דר"י לטעמיה דסבר חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין וא"כ אמר שפיר במוקדם משום גזירה ולא קשה דגם ברבית נגזור כקושית תוס' כיון דע"כ איירי בנכלל דאל"ה פסולין די"ל שפיר כתי' הרמב"ן ז"ל דעכ"פ הקרן יגבה כדין ולא קשה הנ"ל דהמלקות יפטר דז"א דכיון דבלא התראה הוא ממילא הוי חייב מלקות שוגגין דחייבין ויגבה כדין. ולא שייך הגזירה ברבית ומשני שפיר. אבל ר"ל לטעמיה דסבר מלקות שוגגין פטורין כו' א"כ ליכא לאוקמי במוקדם כרבנן ומשום גזירה דא"כ גם ברבית נגזור כיון דע"כ בנכלל וא"ל כסברת רמב"ן ז"א דגם שם יגבה הקרן ג"כ שלא כדין והוצרך לשנוי' דלא גזרינן כלל רק במחלוקת שנוי' ור"מ היא כנ"ל:

שם תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין כו' ויש לדקדק למה מייתי הא דמאוחרין הא בעי לאקשויי רק ממוקדמין אמאי פסולין כו'. ויש ליישב דלכאורה מאי מקשה הש"ס דלרבנן דלא קנסינן היתירא יגבה מזמן ב'. הא מבואר בכמה דוכתי דהיכא דעיקר הדבר מהני רק מדרבנן שפיר קנסו חכמים דהם אמרו והם אמרו משא"כ היכא דמהני מדאורייתא לא ביטלו הדין תורה כנ"ל. וא"כ כיון דשטר שאין בו זמן הוי עדות דאין אתה יכול להזימו כמבואר ברמב"ם ז"ל שאינם יודעין החקירות באיזה יום רק דכשר מדרבנן משום נעילת דלת אבל מה"ת לא מהני דכל עדות בעי דרישה וחקירה מן התורה וא"כ י"ל דבשטר דרבית דמהני על הקרן מדאורייתא כיון שיש בו זמן לכך לא קנסו רבנן לפסול השטר דמהני מה"ת. אבל מוקדם דעכ"פ אין כתוב בו הזמן ופסול לגמרי מדאורייתא השטר רק כל מאי דמהני הוא מדרבנן ושפיר מודים רבנן דקנסו היתירא כו' לבטל השטר לגמרי דהם אמרו והם אמרו וממילא פסול אף מזמן שטר ולא קשה. אך באמת ז"א דכל שטר אף שכתוב בו זמן הוי מה"ת עדות שאי אתה יכול להזימו דיכולין לומר איחרנוהו וכתבנוהו כיון דמאוחר כשר כמבואר בש"ע. וא"כ גם בשטר שיש בו רבית אינו כשר מה"ת אף שכתוב בו זמן רק מדרבנן ושייך כנ"ל. ואעפ"כ לא קנסו ופריך שפיר. וממילא מיושב דהוצרך לאתויי האי סיפא דמאוחרין כשרין דאל"ה לא הוי קשה כלל דאי מאוחרין היה פסולין הוי שפיר יכול להזימו בכתוב זמן דאין יכולין לומר איחרנוהו כו' דפסול ולא הוי קשה כלל דמצוים לחלק כנ"ל והוצרך שפיר לקושיא הא דמאוחרין כשרין כנ"ל:

בתוס' לעיל שכ' ריב"ם דאינם פסולין שאינם רשע חמס דאין מרויחין ותמוה דק"ל כאביי כמ"ש לעיל וי"ל פשוט דסבר דעדים לאו בני מלקות דלא עדיפי ממלוה וכן פסק הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים. ומבואר ברמב"ם ה' עדות דיש ב' פסוקים לפסולי עבירה. א' אל תשית רשע עד כו' והיינו מחויב מלקות שק' רשע מאם בן הכות כו' או מיתה כו'. ב' מי שאינו חייב מלקות כגון גנב וגזלן לא מיפסל מהאי קרא רק מכי יקום עד חמס כו' דלא כ' ביה רשע כו' ע"ש. ומיושבים דברי ריב"ם ז"ל. דהא דקי"ל כאביי באוכל נבילות להכעיס דאף שאינו חמס מ"מ רשע הוא ומפסל מאל כו' רשע עד כמבואר בש"ס שם. והיינו רק במחוייב מלקות משא"כ היך דלית בהו מלקות דלא מיפסל רק מקרא דחמס שפיר בעי דוקא לתאבון. ולכך בעדים דלא לקי ויפסלו רק משום חמס שפיר אינם פסולין כלל כיון שאין מרויחין. ודוקא מלוה ולוה ברבית פסולין דלתאבון משום חמס כנ"ל. ותוס' לקמן אפשר דסברי דעדים בני מלקות נינהו. דבאמת הטעם שכתבו הפוסקים לפטור העדים ממלקות טעמים דחוקים מאוד:

מ"ש הרא"ה דלא עדיפי ממלוה דאתי מחמתיה. תימה וכי כר"ש קיי"ל דדריש טעמא דקרא ואף דמלוה פטור בשביל שחייבה תורה בתשלומין אצלם דליכא תשלומין למה לא יתחייבו מלקות. ואף אי קילי מיני'. הא חובל בחבירו דמשלם ואינו לוקה. והכהו הכאה שאינו שוה פרוטה קי"ל דלוקה ואף שאינו חמור מהכאה גדולה מ"מ כיון דליכא תשלומין לקי:

ונראה הטעם כדאמר בש"ס נזיר נ"ב ע"ב בלאו דהקפה דכ' לא תקיפו ואמר ר"א דקטן הניקף או מקיף כו' פטור הגדול או באשה כו' כיון דלא תקיפו כ' וקאי אתרווייהו אמקיף ואניקף לא מיחייב א' עד דגם השני בר חיובא כיון שנכללין שניהם בלאו א' לשון רבים ע"ש. ולכך גם כאן בלאו דלא תשימון דכ' לשון רבים שעוברין המלוה וערב ועדים כמבואר בש"ס סוף פירקין דמשום דכ' לא תשימון לשון רבים כו' וכיון שכללן בלאו א' והמלוה אין בו מלקות בלאו זה דניתן לתשלומין ממילא גם הם לא לקו כנ"ל. וכן יליף בש"ס יבמות מלא יקחו כל דאיהו מוזהר כו' ועיין בתו' סוף נדרים כו'. גם אפשר למ"ד לעיל דלאו דלא תשימון מיתלי תלי וקאי ואינו עובר עד שלוקח הרבית כמ"ש תוס' שם וא"כ י"ל דדוקא המלוה היה לוקה דעושה כל האיסור כיון שגובה לבסוף. ואף דהוי התראת ס' קי"ל דשמיה התראה. ולכך קאמר הטעם דלא לקי משום דניתן לתשלומין דיוצאה בדיינים. וא"כ כיון דניתן לתשלומין ומתוקן הקיחה דרבית בתשלומין כמו בכל ניתק לעשה דמתוקן הלאו. וכיון דתלה התורה לאו דלא תשימון בלאו דאל תקח ממילא כשמתוקן לאו דאל תקח מתוקן לאו דלא תשימון ג"כ כמו בלא גבה כלל כנ"ל. וא"כ ממילא גם נגד העדים מהני כמו אלו לא גבה שלא היה העדים עוברים ג"כ כיון דמתלי תלי בגבי'. כמו כן כשמתקן בתשלומין דהוי כלא גבה כנ"ל. והוי גם נגדם לאו הניתן לתשלומין ואין בו מלקות דלעולם אפשר שיתקן הלאו כמו בניתק לעשה כנ"ל. וזה מוכרח דאל"כ למה לא ילקה המלוה אלאו דלא תשימון הא השימה נגמרה מיד. וניהו דלאו דאל תקח מאתו ניתן לתשלומין אבל לא תשימון למה יתוקן בתשלומין. וכמו לס"ד דש"ס דאי שטר העומד לגבות כגבוי עבדי לאיסורי' כו' ואינו מתוקן כו' כן לדידן עכ"פ בגבה כנ"ל. וע"כ כמ"ש דמתלי תלי הלאו דלא תשימון בלאו דאל תקח ובלא גבה לא עבר כמ"ש תוס'. וממילא בתשלומין שמתוקן אל תקח מתוקן ג"כ לאו דשימה. וממילא גם אצל העדים שייך כנ"ל:

לכאורה קשה למ"ד קיימו ולא קיימו א"כ אף דרבית יוצא בדיינים מוחי אחיך עמך מ"מ כשאינו משלם למה לא ילקה הא לא קיים. וע"כ רק משום דכיון דאינו לוקה ומשלם א"כ כיון דריבתה תורה לתשלומין ע"כ שאינו לוקה דאל"ה לא היה חיוב תשלומין כדאמר בש"ס החובלו ועדים זוממין כו' ע"ש. וא"כ זה שפיר על לאו דאל תקח מאתו כו' שבאין בב"א והיה המלקות פוטר ומוכח דלא לקי כנ"ל. אבל לא תשימון ניהו דמתלי תלי כו'. מ"מ לענין הלאו דלא תשימון הוי שוב כשאר ניתק לעשה דאי אינו מקיים ילקה. דאין הוכחה מהחיוב תשלומין שלא ילקה אלאו דלא תשימון שהוא בשעת הלואה דגם אם יהיה חייב מלקות לא יפטרי' מתשלומי הרבית דהא בשעת לקיחה כנ"ל. וי"ל כמו דאמר בפ"ב דכתובות עקירה צורך הנחה דמיקרי בא בבת אחת. כמו כן לענין החיוב ממון י"ל ג"כ כנ"ל וכיון דדוקא רבית קצוצה יוצאה בדיינים ואי לאו ההלואה ברבית לא הי' עליו חיוב כלל להחזיר הרבית א"כ מתחיל החיוב ממון בשעת הלואה ברבית וא"כ אם היה חיוב מלקות אלא תשימון או אכספך לא תתן בנשך כו' ממילא היה פוטרו מתשלומין שבא החיוב מחמת הקצוצה בשעת הלואה וכמו עקירה צורך הנחה כנ"ל. ושוב כיון שריבתה תורה לתשלומין מוחי אחיך כו' מוכח דגם אלא תשימון ולא תתן לו כו' ג"כ ליכא מלקות כמו אלאו דאל תקח כנ"ל דאל"ה היה פוטרו ומוכח שפיר כנ"ל. ושוב י"ל הטעם דגם לוה ועדים פטורי' מה"ט כיון דמוכח דלא מיחייב מלקות אלא תשימון אף שאינו מתקן ואינו משלם דבשלמא בניתק לעשה מי שמקיים פוטרו משא"כ מי שאינו מקיים כו' אבל בניתן לתשלומין כיון דמוכח דלא חייבה תורה מלקות אלאו זה גם הם פטורים כנ"ל כדאמר בש"ס אלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאף מחמר לא לקי כו' ע"ש:

התוס' הקשו הא העדים פסולין דעברו אלא תשימון כו'. ולע"ד נראה בפשיטות הא קי"ל פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דיבורי' ואמרי' שעל פלוני אמת ולא אותו דלא שייך בזה עדות שבטלה מקצתו כו' דעל עצמו אינו בגדר עד ע"ש פ"ק דסנהדרין. וכן באונסים מחמת ממון הקשו תוס' דליהמני' אנוסים ולא מחמת ממון ע"ש פ"ב דכתובות. וא"כ מאי חילוק בין עדות בע"פ או בכתב הא ודאי אם היה מהני עדות בכתב והיו מעידים בכתב שפלוני רבעו לרצונו הוי אמרינן ג"כ פלגינן דיבורי' כנ"ל וא"כ כיון שמעידין בחתימתן שהלוה מאה על ק"ק ברבית ואם אמת שהיה ההלואה ברבית הם נעשים רשעים בחתימתן זו ופסולין לעדות שוב אמרינן ע"ז עצמו פלגינן דיבורם ונאמנים על גוף ההלואה שהלוה לו מנה וע"ז שהיה ברבית אין נאמנים כלל ואמרינן שהוא שקר דאין אדם משים עצמו רשע וחתמו ע"ז שקר שהיה ברבית ואעפ"כ אינם פסולין שאינו בגדר עד ע"ז כיון שעי"ז הם רשעים וכמו התם דאף דמשקרים ע"ז שאומרים שרבע אותו מ"מ אינם פסולין דשקר זה שאיני נקרא עד לא מיפסל כנ"ל. ואף שיש לחלק קצת דשם עיקר העדות על עצמו שהוא רשע מה שאין כן כאן עיקר העדות שהלוה ברבית אין הוא רשע עדיין רק שממילא נעשה רשע ע"י החתימה מ"מ מה חילוק כיון שבזה א"א למיפלג דיבורי' ואם הי' הלואה ברבית ממילא נעשה רשע שוב עדות זה בחתימתו הוא שהוא רשע. וממילא אמרינן שלא לוה כלל ברבית כנ"ל. וממילא מהני עדותן על הקרן כנ"ל. וא"ל דאם כן לרבי מאיר אמאי קונסין ואינו גובה גם הקרן הא אמרינן שלא היה כלל ברבית כנ"ל. י"ל כיון דבדיבור א' לא פלגינן כו' כמ"ש תוס' באנוסים כו' כיון דמעידין דאין כאן שטר א"כ לר"מ דאם ברבית אינו גובה גם הקרן א"כ הם שמעידין בחתימתן שהיה ברבית אינם מעידים כלל על הקרן דהא מעידים שגם הקרן אינו חייב משום הכי לא אמרינן פלגינן דיבורי' לחייב מה שאין מעידים כנ"ל משא"כ לרבנן שמעידים שפיר שחייב הקרן רק שמעידין שהי' רבית והם פסולי עדות. הני ממש כאומרים פסולי עדות היינו מחמת עבירה דאמרינן פלגינן דיבורי' כנ"ל ואין צורך לדחוק בעדים אחרים די"ל שפיר שמעידין בעצמם כנ"ל היינו שמקוים חתימתם ומפורש הרבית כנ"ל:

וי"ל טעם התוס' דהא מעידים על המלוה והלוה ג"כ שעברו אלאו דלא תשימון ופסולין עכ"פ מדרבנן כמבואר במשנה. וא"כ בחתימתן שמעידין שהיה ההלואה ברבית ומעידין בזה שהמלוה ולוה פסולין לעדות ועדות זה בטל דממ"נ אם היה הלואה ברבית שוב הם פסולין לעדות דע"ז לא שייך פלגינן דיבורי' דא"א לחלק וא"כ בטל עדותן לענין לפסול המלוה ולוה ושוב בטל עדותן גם על הקרן מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דגם פלוני רבעני כו' כתב הראב"ד הטעם דלא שייך עדות שבטלה מקצתה כו' משום שעל עצמו אינו בגדר עד. משא"כ הכא שעל המלוה ולוה שפיר נקראין עד ואעפ"כ בטל עדותן לענין לפוסלן כנ"ל דא"א למיפלג דיבורי' כנ"ל ושוב שייך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ובטלה עדותן גם לענין גוף הלואה כיון שבעדות א' מעידין בחתימתן על השטר כנ"ל. ואינו מוכרח דכיון דתלי' הא בהא י"ל דמ"מ שייך פלגינן דיבורא שאינו בגדר עד גם נגד לפסלם כנ"ל:

עוד י"ל דהא קי"ל בשטרי הקנאה כותבין שטר ללוה בלי מלוה או לאביי דעדים בחתומיו זכין לו. ואם כן בשטר הקנאה דמשתעבד בין ילוה בין לא ילוה אם כן למאן דאמר צד אחד ברבית מותר לא עברו כלל אלא תשימון דנגדם הוי צד אחד ברבית דאם לא ילוה אינו זה רק מתחייב בדבר שאינו חייב בק"ק לזמן פלוני. וגם אי עדיו בחתומיו זכין לו נראה דכיון דכהאי גוונא לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו דאין שליח לדבר עבירה ובלא זה אין כאן זכות כלל כיון שהוא. איסור כמבואר להדיא בש"ס סוף חולין גבי אם על הבנים שלא זכי ליה חצירו כו'. וא"כ כיון שנותנין השטר ללוה אין כאן שימה כלל דמה חוב עליו כיון שעדיין השטר בידו. ונעשה השימה כשנותן השטר למלוה ואז אין העדים עושים שום דבר רק המלוה שמקבל השטר. וי"ל דלא עברו רק כשהם נותנים השטר למלוה. ויש לדחות כיון שגם ע"י מעשה שלהם נעשה השימה כשמוסר הלוה השטר למלוה חשיב שימה גם נגדם ועוברים. אבל מלקות ודאי ליכא כנ"ל:

תוס' כתבו דאף שהרבית מפורש בשטר עוברים אלא תשימון אף שיודעין שלא יגבו הרבית והוכיחו מהא דאמר בבבא קמא אהך שטרא משעת כתיבה עביד ליה שימה עיין שם. ושם בבבא קמא הניחו תוספות בתימה למה יעבור אלא תשימון כיון שמפורש הרבית ולא יגבו כלום עיין שם. והנה לכאורה גם בכלול הקרן עם הרבית. או בע"פ דעבר המלוה אלא תשימון קשה גם כן מה שימה היא זו הא אינו מתחייב כלל בהרבית. והנה לרבא דאמר ריש תמורה דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומ"מ לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא והיינו כיון שבלא האיסור היה המעשה שלו קיים אם כן על זה אזהר רחמנא עיין שם. ואם כן גם בהנ"ל כיון דחיוב הרבית בלא האיסור היה חיוב גמור שכר מעותיו ככל שכירות דמחייב. דבהזמה פרק קמא דמכות חשבינן ליה המתנת הזמן לשוה כסף גמור. והוי שימה גמורה ורק משום האיסור לא מחייב אם כן עבר אמימרא דרחמנא כמו בכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד כו':

וצ"ל דקושית תוספות הוא רק על השטר דאמר משעת כתיבה עביד והא גוף החיוב עביד בשעת הלואה דאי לאו האיסור היה מתחייב בהרבית. ובשלמא אם היו גובין בשטר זה נעשה תוספת שימה ע"י השטר שלא יוכל לכפור ויגבה בו ממשועבדים. מה שאין כשמפורש ולא יגבה בו כלום וגוף החיוב אינו ע"י השטר כנ"ל. אמנם לאביי דדייק דאי עביד מהני דאי לאו הכי לא לקי אם כן גם בהלואה ע"פ איך עבר אלא תשימון הא אינו שימה כלל דלא מיחייב. ובשלמא לאו דאל תקח עכ"פ לקח ובאמת בעי הש"ס למימר לאביי דאינו יוצא בדיינים עיין שם אבל שימה לא הוי כלל. ונראה דכמו דמסיק התם בש"ס תמורה דגם לאביי רבית קצוצה יוצאה בדיינים רק משום דגלי קרא וחי אחיך כו' אהדר ליה כו'. וקי"ל דבאמת קנה הרבית ואינו גזל רק מצות עשה עליו להחזיר ומהאי טעמא אין יורדין לנכסיו רק כופין ככל עשה דמכין אותו כו' כמבואר בי"ד. וכן היורשין פטורין משום דאינו גזל עיין שם. ואם כן לאביי ג"כ שפיר עבר אלא תשימון דעכ"פ יש כאן שימה דנשך ע"י ההלואה ברבית דאי לאו הכי לא הי' שום חיוב והיה גזל ועתה מועיל שיש חיוב וקונה הרבית שמקבל ורק מצות עשה להחזיר וזה ענין אחר ושפיר הוי שימה דכשמועלת השימה לשום דבר מיקרי שימה עליו כנ"ל:

ובזה מיושב לע"ד טעם דמ"ד. לעיל דלא תשימון מיתלי תלי וקאי אם גבי ואם אינו גובה אינו עובר עיין שם בתוספות ותמוה מה ענין לא תשימון להגוביינא. והא גם העדים וערב עוברין שאין עושים כלום בהגוביינא. ולמ"ש מיושב שפיר דהא אין כאן שימה כלל כיון שאין הלוה מחויב בהרבית כנ"ל,. רק השימה הוא דמהני שאם גובה הרבית אינו גזל וקונה אותו ואין עליו רק עשה כנ"ל. ואם כן כל מה דהוי שימה הוא רק אם יגבה הרבית דכל שאינו גובה אינו שימה כלל דכשהלוה אינו רוצה ליתן אין עליו חיוב כלל. ואם כן מיד בשעת הלואה אין השימה רק אם יגבה יהיה למפרע תועלת בההלואה ברבית שלא יהיה גזל כנ"ל. ועל אם לא יגבה לא היה שימה כלל כנ"ל. ואתי שפיר דמיתלי תלי כנ"ל. ואף לרבא נראה דהא מבואר בש"ס דגם לדידיה אין רבית קצוצה יוצאה רק משום מצות עשה דוחי אחיך כו' אבל לא הוי גזל כמו לאביי עיין שם. וע"כ כיון דגלי קרא וחי אחיך כו' דחייב להחזיר משום מצוה ע"כ מוכח שאינו גזל וקונה הרבית ורק משום מצוה כנ"ל. וממילא אמרינן ביה אי עביד מהני. דבכל דוכתי סבר דגם אי ל"מ לקי משום הוכחה דהא ע"כ אהא אזהר רחמנא כיון דמסתברא ליה דלא מהני. אבל בהנך די"ל דמהני אמרינן דלא אזהר רחמנא רק היכא דמהני ואי לא מהני לא עבר כלל. וא"כ כיון דגלי קרא ברבית דקני. שוב אמרינן דגם לא תשימון אינו רק היכא דמהני השימה והיינו כשגובה דיש תועלת בשימה מה שאין כן לא גבה כלל ואתי שפיר גם לרבא:

אמנם לכאורה אם כן לענין העדים לא יעברו כלל אלא תשימון היכא שמפורש בשטר דבשלמא אם היו גובין אם כן מועיל עדותן לענין שלא יוכל לכפור. אבל כיון שאין גובין וכל השימה הוא רק אם יגבה שלא יהיה גזל וזה גם בלא העדים ומאי שימה ע"י העדים. דבשלמא אם היו אומרין דלא מהני ומ"מ עבר משום דבלא האיסור הי' שימה אם כן גם העדים היו מועילים אי לאו האיסור ושוב עוברין משא"כ בהנ"ל. וא"כ לכאורה י"ל דבאמת אין עוברין העדים רק באינו מפורש וכלול דהוי שימה שיכול לגבות מה שאין כן מפורש כנ"ל ולא קשה קושית תוספות. דבבבא קמא קאמר אמלוה דעובר ועל המלוה שפיר הוי שימה גוף הלואה אף שמפורש לענין אם יגבה כנ"ל. מה שאין כן עדים כנ"ל:

אך קושית תוספות י"ל מלשון הש"ס דאמר משעת כתיבה עבדי לי' שימה משמע דעובר על השטר ואם כן גם עדים יעברו דאי כנ"ל אותו השימה נגמרה בהלואה אבל לא ע"י השטר. אך לא קשה דהתם דמחלק הש"ס לזעירי דמי יימר דמזיק אבל התם משעת כתיבה עביד ליה שימה כו'. ואם כן ע"כ לא סבר כמאן דאמר דלא תשימון מיתלי תלי אם יגבה דאם כן היה שייך מי יימר שיגבה כמו בתבני וקשי כו'. וע"כ סבר דנגמר מיד. וקשה מה שימה הא אין גובין וע"כ דסבר דלא מהני ומ"מ עבר אמימרא דרחמנא. ושוב שפיר הוי שימה מיד בכתיבה דאם לא האיסור הי' גובה. ושפיר גם המלוה וגם העדים עוברים בשטר. מה שאין כן לדידן דמיתלי תלי כנ"ל. והשימה משום דמהני ושוב אין שימה ע"י השטר רק המלוה משום ההלואה אבל לא העדים כנ"ל:

עוד נראה די"ל שגם כשלא גבה הרבית עדיין מ"מ יש חיוב על הלוה כשאר חיובים רק איסור יש אל תקח מאתו כו'. ואם תפס המלוה מעות על הרבית קונה ואינו גזל רק מצות עשה להחזיר משום וחי כו' ואין יורדין לנכסיו והיורשין פטורין כנ"ל. וכן נראה מש"ס פרק קמא דקדושין על מקדש במלוה דאוזיף ד' ביה פריך רבית מעלי' הוא ולא פריך דאין כאן חיוב וכן כתב במשנה למלך עיין שם. ואם כן שפיר י"ל דחשיב שימה ע"י השטר גם שאין הלוה יכול לכפור ויש חיוב לענין שמועיל תפיסה כנ"ל. וגם העדים עוברים אף שמפורש כיון דיש חיוב כנ"ל חשיב שימה מיד ועוברין. אמנם נראה למאי דפריך בבבא קמא ארב דסבר קנסו גופן משום שבחן מרבנן דשטר שיש בו רבית דלא קנסו הקרן ומחלק דהתם קרן גופיה מזיק מה שאין כן ברבית אין הקרן האיסור רק הרבית עיין שם. ואם כן נראה דאף אי מדינא יש חיוב על הלוה גם הרבית שבאיסור מ"מ שוב מטעם קנס אין שום חיוב דלענין החיוב שיהיה על הרבית שוב קנסו התירא משום איסורא שלא יהיה חיוב כלל דהא הרבית גופיה האיסור וממילא לרב דמי ממש לקנסו גופן משום שבחן בתבן וקש כו'. ומיושב בזה הלשון דאמר קונסין כו' ואינו גובה את הרבית למה ליה למיתני פשיטא. ולהנ"ל אתי שפיר דלענין הרבית ג"כ רבנן מודו דמשום קנס אין שום חיוב כו'. ואם כן אחר תקנת חכמים שוב אין כאן שימה כלל ע"י השטר ואין העדים עוברים כנ"ל. ולא קשה מש"ס בבא קמא דאמר משעת כתיבה עביד שימה דהתם דמשני זעירי דלא קנסו גופן כו' משני שפיר דבכתיבה הוי שימה דיש חיוב גם על הרבית כנ"ל. מה שאין כן לרב דקנסו גופן כנ"ל א"ש למאי דקי"ל כרב:

אית ליה זכיה. דתנן זכין לקטן בפרק מי שמת (ב''ב דף קנו:): וזקפן עליו במלוה. לאחר זמן חישב עמו על הרבית וזוקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליהם כך וכך אני חייב לפלוני: וגובה את הרבית. דמשעת זקיפה הוי כגבוי: בין כך ובין כך. אסיפא פליג וטעמא כדמפרש ואזיל שלא יאמרו כו': שטר שיש בו רבית. שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה ברבית כך וכך לזמן פלוני: המוקדמין. למלוה: פסולין. דבעי למיטרף לקוחות מזמן הכתוב בו ועדיין לא הלוה ושטר הלקוחות קודם למלוה וזה מוציא שטרו והוא קודם והוא שקר: פסולים. ואינו טורף מן המשועבדין ואפילו מן המאוחר למלוה: ר''מ היא. דקניס היתירא אטו איסורא: שמא יגבה מן זמן ראשון. דאיכא דלא מסיק אדעתיה לדקדק כל כך בזמן הלואה לומר למלוה שטרך מוקדם ומקחי קדם להלואתך: פרדיסא. כרם: כבישנא. אטמין: ואמינא לקוחה היא בידי. ואבד שטר המכירה ואבא מכח חזקה של ג' שנים דכולי האי לא מצינא למיזדהר בשטרא: אזל. בעל הכרם: אקנייה. במתנה בעדים: לבנו קטן. כדי שלא תהא מכירתו מכירה שכשיוציא שטר מכירתו זה יוציא שטר מתנתו ולא גילה הדבר: זוזי. מעות שהוא תובע ממנו שמוציא עליו שטר שמכרת לי כרם שאין שלך וקבלת מעותיי וכתבת לי אחריות: כמלוה בשטר דמו. דהא כתב ליה אחריות:
שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואין גובה לא את הקרן ולא את הרבית. פריב''ם דאין גובה ממשעבדי אבל מבני חרי . גבי ע''פ אותו השטר דעדים אינם פסולים דאינם עדי חמס דאין מרויחים כלום בדבר וקשה דתניא בתוספתא [פ''ה] דמכלתין המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו בא לב''ד יקרעוהו והשתא אי גבי ביה מבני חרי אמאי יקרעוהו ימתינו עד שיגבה בו קודם וי''ל שאסור להשהותו מיהו נראה דר''מ קניס לגמרי ולא גבי ביה כלל כמו שטרי חוב המוקדמים דמוקמינן בסמוך כר''מ ואף על גב שגם שם פי' בקונטרס דאין פסולין אלא לגבות ממשעבדי אין נראה דפסולין משמע דלא גבי ביה כלל והא דפריך נהי דלא גבי מזמן ראשון ליגבי מזמן שני הוה מצי למימר נמי נהי דלא גבי ממשעבדי ניגבי מבני חרי אלא רבותא פריך דאפי' ממשעבדי ניגבי מזמן שני ובסמוך דפריך אעובדא דפרדיסא אלא הא דאמר רבי יוחנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון נימא דלא ניתן ליכתב ולא משני משום דטעמא דלא ניתן ליכתב לא מהני אלא דלא גבי ממשעבדי משום דס''ל דודאי מהני לפוסלו לגמרי ולא גבי ביה כלל והא דלא מיבעיא ליה אלא אי גבי ממשעבדי אבל מבני חרי פשיטא ליה דגבי אף על גב דלא ניתן להיכתב התם הוא דפשיטא ליה דגבי היינו משום שהמוכר היה מודה ללוקח שלא פרע ועוד נראה דאפי' יש עדים אחרים או שחייב מודה אפ''ה קניס ר''מ דהכי משמע דאין גובה קרן דומיא דרבית ובתוספתא (שם) נמי משמע דאפילו במלוה על פה קניס דקתני המלוה את חבירו ברבית ובא לפני ב''ד קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית שהיה ר''מ אומר שטר שיש בו רבית כו' ובפ' המניח (ב''ק דף ל:) נמי מדמינן לההוא דקנסו גופן משום שבחן דמפסיד גוף הממון הוא הדין דקניס בגוף המלוה אע''פ שיש לדחות דהתם עבירה נעשית בגוף הממון יותר מכאן דכאן עיקר עבירה בשטר כדאמרינן התם משעת כתיבה עבד ליה שומא ולכך לא קנסו אלא בשטר ומיהו רבנן נראה דודאי לא קנסו כלל ומשמע לכאורה דגבי לרבנן בשטר קרן אפילו ממשעבדי ור''מ נמי לא פליג אלא משום דקניס ותימה דאמאי אין העדים פסולים כיון שעוברים על לא תשימון (שמות כב) אע''פ שאין מרויחים יש להם לפסול מידי דהוה אעבריין אוכל נבילות להכעיס דקי''ל (סנהדרין דף כז.) כאביי דפסול והא דלא חשיב להו בפרק זה בורר (שם דף כד:) ה''נ לא חשיב לוה אלא הוי בכלל מלוה הבאה ברבית כדמפרש התם. מלוה הבאה ברבית והוא הדין נמי עדים בכלל ואין לפרש כגון שאין רבית מפורש בשטר אלא כתב סתם פלוני חייב לפלוני מנה וכללו הקרן עם הרבית והעדים לא ידעו דא''כ בסמוך דקאמר ר' יוחנן דמודו רבנן בשטרי חוב המוקדמין גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ה''נ נגזור שמא יגבה רבית בתורת קרן ואין לומר נמי דכיון שהרבית מפורש בשטר אין העדים עוברין על לא תשימון כיון דיודעין העדים דבית דין לא יגבו על ידם רבית ולכך השטר כשר והא דתנן במתני' (לקמן דף עה:) דעדים עוברין היינו כשאין ניכר הרבית בשטר ויודעים עדים שיש בו רבית דהא אהאי שטרא גופי' אמרי' בפרק המניח (ב''ק דף ל:) ובפרק המוכר פירות (ב''ב דף צד: ושם ד''ה וחכמים) דמשעת כתיבה עבד ליה שומא וי''ל דאיירי הכא ברבית דרבנן ולא מיפסלו באיסור דרבנן כיון שאין מרויחים כלום אע''פ שבעבירה דאורייתא היו נפסלים אי נמי אפי' ברבית דאורייתא יש להכשיר דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים ולכך כשרים כדאמרינן נמי (לעיל דף ה:) לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל קשה ההיא דשטרי חוב המוקדמים היאך העדים כשרים דמוקמינן לה כר''מ אבל לרבנן גובה מזמן שני ולר''מ נמי היה גובה אי לאו משום דקניס ורבי יוחנן נמי לא קאמר דפסולים לרבנן אלא משום גזירה שמא יגבה מזמן ראשון והלא העדים הללו במתכוין חתמו שקר והקדימו את הזמן וי''ל כגון שיש עדים שמעידין עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או כגון שאומרים טעינו בשנת המלך אי נמי בשיפורא בין מלא בין חסר ולא הזכירו בשטר בכמה בשבת אלא בכמה בחדש: קונסין אותו ואינו גובה וכו'. ואע''ג דאמרי' בפ' אע''פ (כתובות דף. ס:) הלכה כר''מ בגזירותיו היינו דוקא בגזירותיו ולא בקנסותיו והכא קנס הוא דכה''ג נמי פסקו בהלכות [גדולות] כרבנן דר''מ במעוברת חבירו ומינקת חבירו דאם נשא יוציא לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ולא כר''מ דאמר לא יחזיר עולמית (. סוטה דף כו.) דהוי קנסא וראיה מדבעי בהחולץ (יבמות דף לז.) אם אינסבא לכהן (לא) [אי] החמירו לגרש כיון שאינו יכול לחזור ולכנוס דגרושה אסורה לכהן [וע''ע תוס' זבחים קד. ד''ה א''ר עקיבא]: אמר אביי לאו היינו דרבי אסי דאמר רבי אסי כו'. תימה מה ענין דר' אסי לכאן וי''ל דהכא לא מיבעיא ליה אי גבי ממשעבדי אי לא אלא משום דפשיטא ליה דנאמן לומר פרעתי משום דלא ניתן ליכתב ומיבעיא ליה אי לא גבי ממשעבדי כיון דאין השטר מועיל אלא ע''פ הודאתו או דילמא גבי ועל זה בא אביי להביא מדרבי אסי דכי היכי דמודה בשטר מהני הודאתו לגבות ממשעבדי אע''פ שאם היה אומר מזויף הוא היה צריך קיום ה''נ הכא גבי פרדיסא ולא שייך כאן לגרוס אין צריך לקיימו אלא גרסי' לאו היינו דרבי אסי דאמר ר' אסי מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים ולפי זה כשמקשה על רבא מההיא דלשבח קרקעות בלא רבא היה יכול להקשות מיד לכ''ע מ''ש הכא דנאמן לומר פרעתי ובנמצאת שאינו שלו אינו נאמן כל זמן ששטר מכר בידו אלא נטר עד לבסוף ומקשה על רבא מגביית משעבדי השנוי בפירוש. בברייתא:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד