בבא מציעא עג ע"א

דף עג - א

אם הסחורה ברשות מוכר [בעל הסחורה], שאחריות הדרך עליו, מותר, שאין כאן מלוה עד שתמכר, נמצא שהלוקח [השליח] לוה ופרע אותו סכום. ^[9]

ואם הסחורה ברשות לוקח, שאחריות הדרך עליו, אסור, כי מעכשיו [במקום הזול], מלוה היא אצלו, נמצא שכשפורע המעות כמקום היוקר, נותן רבית למוכר.

אדם המוליך פירות [של עצמו] ממקום הזול למקום היוקר, מצאו חבירו במקום הזול ואמר לו, תנם לי ואוכלם כאן, ואני אעלה לך אפרע לך לאחר זמן מפירות שיש לי באותו מקום היוקר,

אם יש לו פירות באותו מקום, מותר, אף שנוטל פירות בזול ומחזיר פירות ביוקר, מותר, שאין זה אלא כחליפין, ואף שלא משך בעל הפירות את פירות חבירו, מכל מקום, כיון שסאה בסאה הוי רק אבק רבית, ב"יש לו", לא גזרו.

ואם לאו, שאין לו פירות באותו מקום, אסור, כי בשכר המתנתו נתן לו כבמקום היוקר.

והחמרין המשתכרים בהולכת תבואה [על גבי חמורים] ממקום הזול למקום היוקר, מעלים במקום היוקר כמקום הזול, ואינן חוששין! כלומר: מותר להם ללות מעות במקום היוקר על מנת לפרוע לזמן מאוחר, תבואה כשער מקום הזול ^[10] [שעתידין להביאה ממקום הזול].

מאי טעמא מהו טעם ההיתר?

רב פפא אמר: מפרש טעם ההיתר, ניחא להו לחמרים שהולכים למקום הזול, דמגלו להו תרעא, כיון שקבלו מעות, ניכרים הם כסוחרים, ובעלי הבתים שמקום הזול מוכרים להם בהקפה, ומשתכרים החמרים אצלם ^[11] ואם כן אין שכר להלואה, אלא שנוח כן לחמרים לצרכי מסחרם.

רב אחא בריה דרב איקא אמר: מפרש טעם ההיתר באופן אחר: ניחא להו לחמרים שהולכים למקום הזול, דמוזלי גבייהו, בני מקום הזול, כששומעין שאין החמרים משתכרים בקניית תבואה זו [שהרי צריכים להחזירה לבעל המעות], מוכרים להם יותר בזול, כדי שלא ימנעו החמרים מלסחור עמהם, ואם כן אין זה שכר הלואה, אלא שנוח כן לחמרים לצרכי מסחרם.

מאי בינייהו? מה הנפקא מינה בין טעמו של רב פפא לשל רב אחא?

איכא ביניהו: תגרא חדתא. סוחר [חמר] חדש, שאין בני מקום הזול מכירין אותו. לרב פפא מותר, כיון שהמעות בידו וניכר כסוחר, אין זה גורע שהוא חדש. אבל לרב אחא אסור, כיון שהוא חדש, אין מאמינים לו שהוא נותנם במקומו [מקום היוקר] בזול, ואינם מוזילים לו.

בסורא שם מקום, אזלי ארבעה ארבעה, נמכרים החטים ארבעה סאין בסלע.

בכפרי שם מקום, ^[12] אזלן שיתא שיתא שש סאין בסלע.

יהיב נתן רב בסורא, [שהוא מקום היוקר] זוזי סלע לחמרי, לחמרים שהולכים לכפרי [שהוא מקום הזול] שיביאו לו משם חטים, והתנו עמו החמרים לפרוע לזמן פלוני, ^[13] וקביל עליה רב אונסא דאורחא שאם יאנסו החטים בדרך אחריותן עליו.

ושקיל רב מינייהו מן החמרים כשחזרו חמשה סאין.

ותמהינן: ונשקול שיתא! יטול רב מהחמרים שש סאין, כפי שער דכפרי, שהרי רב קיבל עליו אונסא דאורחא, ואין כאן רבית. ^[14]

ומשנינן: אדם חשוב שאני. יש לו לעשות לפנים משורת הדין. ^[15] שנינו לעיל: החמרים מעלים במקום היוקר כבמקום הזול.

בעא [שאל] מיניה רב אסי מרבי יוחנן: מהו לעשות בגרוטאות, שברי זהב וכסף ושאר מיני מתכות, כן? כלומר, אפשר שרק בתבואה התירו, משום שרגילין החמרים לילך ולחזור ממקום הזול למקום היוקר, ובזה נאמרו שני טעמים להיתר: א. "דמגלו תרעא" [שימכרו להם בהקפה], ב. "דמוזלי גבייהו" [מוזילים להם כדי שלא ימנעו מלסחור עמהם], ובגרוטאות, שאינן מצויין כתבואה, ואין רגילין לילך ולחזור, ולא שייך הטעם הראשון, כי מי שמכר לו עכשיו, לא ימכור לו מחר [שאינו מצוי בידו], וממילא לא יקיף לו, וגם לא שייך הטעם השני, שפרגמטיא שלקח היום אינו לוקח מחר. ^[16] וממילא, לא שייך הטעם שלא ימנעו מלסחור עמו.

אמר ליה ענה לו רבי יוחנן: ביקש רבי ישמעאל לעשות כן בכלי פשתן, ולא הניחו רבי מפני שכלי פשתן רוב בני אדם עושין בבתיהם ואינן מצויים כתבואה. ^[17]

איכא דאמרי: ביקש רבי לעשות בגרוטאות כן, ולא הניחו רבי ישמעאל ברבי יוסי.

פרדיסא, כרם, ומקדים מעות עכשיו, כשענבי הכרם בוסר או סמדר, לקנות ממנו בזול, יין ^[18] מן הכרם לזמן הבציר. רב אסר, ושמואל שרי [מתיר].

רב אסר. וטעמו הוא: כיון דלקמיה, בזמן הבציר, שויא טפי, שוה היין יותר מהמחיר שפסקו עכשיו, מיתחזי כי אגר נטר ליה. הרי זה נראה כי מה שמוזיל לו, הוא בשכר הקדמת מעותיו. ^[19]

ושמואל שרי, וטעמו הוא: כיון דהוי ביה תיוהא, ^[20] כיון שלפעמים לוקה הכרם בברד או בגשמים, ומתקלקל, ומקבל עליו הקונה כל הפסד זה, אם יארע, לא מיחזי כי אגר נטר ליה. שהרי מה שמוזיל לו הוא משום שעלול הקונה להפסיד כספו, ואין זה נראה כשכר הקדמת מעותיו. ורב אינו מתחשב בזה, משום שאין הקלקול מצוי. ^[21]

ומודי רב, מודה רב שמותר [ואף שבכרם רב אוסר], בתורי. בשוורים. כלומר: במקום שבו בוצרים כרמים בעזרת שוורים הרתומים לעגלה, ומוליכין את העגלה ^[22] בין שורות הכרמים, דנפיש פסידייהו, גדול הפסדן, שמתקלקלין רגלי השוורים בקלחי השרשים, ואם כן מה שמוזיל לו המוכר הוא מפני הפסד השוורים, ואינו נראה כשכר המתנת מעות.

אמר להו שמואל, להנהו דשבשי שבשא, לבעלי בתים המלוים תבואה לאריסיהם לזרע [לזרוע השדות בגרעיני התבואה], ומשלמין להם האריסים תבואה חדשה בזמן הגורן. ^[23]

הפוכו בארעא, סייעו מעט לאריס בעבודת האדמה [בחריש ובקציר], כי היכי כדי דקני לכו, שיקנה לכם גופא דארעא, גוף הקרקע, ועל ידי זה נראין [בעלי הבתים] כמלוים לעצמם. ^[24]

ואי לא, אם לא תעשו כן, הויא לכי, הרי הלואתכם לאריס היא כהלואה של סאה בסאה, ואסור, האסורה. [שהרי כאן עדיין "אין לו" לאריס, ועדיין לא יצא השער לתבואה שבזמן הגורן.

אמר להו רבא, להנהו דמנטרי [לשמרם] באגי [שדות שבבקעה], כלומר: רבא אמר לשומרי הקמות [תבואה בשיבוליה], ששומרים עד זמן הקציר, ונותנים להם בני הבקעה בשכרם חטין מן הגורן, ונראה כרבית, ^[25] כי בשכר שממתינים השומרים לקבלת שכרם עד גמר הגורן, היו מוסיפים להם בני הבקעה על שכרם. וכדי להתיר דבר זה, אמר לשומרים: הפוכו בבי דרי, סייעו מעט לבני הבקעה בדישת התבואה בגורן ובהולכה והבאה, כי היכי דלא תשתלם שכירות דידכי עד ההיא שעתא. ואם כן, נחשבים אתם לשכירים של בני הבקעה עד זמן זה [ולא נתחייבו עדיין לשלם לשומרים בגמר השמירה], דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ואין כאן המתנה, אלא רק עכשיו הוא זמן פירעון שכרכם, וההיא שעתא, אוזולי דקא מוזלי גבייכו. בזמן הפרעון נחשבת התוספת שמוסיפים לכם על שכרכם, כהוזלת החטין, ואין כאן רבית.

אמרו ליה רבנן, תלמידי חכמים [שעסקו בהחכרת שדות] אמרו לרבא: קא אכיל מר רבית!

דכולי עלמא, שהרי כל המחכירין שדותיהם לאריסים, שקלי ארבעה, נוטלין מהאריסים ארבעה כורין בהחכרת שדה, ומסלקי לאריסא בניסן, וכופין את האריסים לקצור התבואה בניסן, ומסלקין אותן מן השדה. ומר, רבא, המחכיר שדהו לאריסים, נטר להו עד אייר, ממתין לאריסים עד אייר, ושקיל שיתא, ונוטל מהם שישה כורין. וסברו אותם תלמידי חכמים, כי משום שרבא היה ממתין להם מניסן עד אייר, לכן היו מוסיפים האריסים לרבא עוד שני כורין, ונמצא רבא אוכל רבית.

אמר להו רבא לאותם תלמידי חכמים: אתון קא עבדיתון שלא כדין! אתם הם העושים שלא כדין, משום דארעא, לאריס משתעבד. השדה המוחכרת, משועבדת לאריס עד שתתבשל התבואה כל צרכה, אי אתון ומסלקיתו להו בניסן, מפסידתו להו בכמה, וכשאתם מסלקין אותן בניסן שעדיין אין התבואה בשלה לגמרי, אתם גורמים בכך הפסד גדול לאריסים, נמצאתם עושין שלא כדין. אבל, אנא, אני [רבא], נטרנא להו עד אייר, ממתין להם עד אייר, שהתבואה בשלה אז, ומרווחנא להו בכמה, ומרויחים האריסים, בכך שיש להם לקצור תבואה בשלה. ומשום כך אני נוטל מהם חכירות יותר ביוקר, ואין זה עבור המתנת שכרם.

החמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול. פי' החמרין מקבלין מעות מבעלי בתים במקום היוקר כשער מקום הזול והולכין למקו' הזול ולוקחין בהם פירות ומעמידין לבעלי בתים כשער הזול שלקחו בו ובעלי בתים נותנין להם שכר טרחן ועמלן אלא שהם מקבלין עליהם אחריות הדרך וכיון שהם נוטלים שכר טרחם שלוחי בע"ה הם ושומרי חנם הם והתנו להיות כשואל וקבלו עליהם אחריו' הדרך ולא משום שהמעו' הלואה והיינו דאמרי' מ"ט הלא משקבלו עליה' אחריו' המעות הוו הלוא' ועו' דצריכי להו הני זוזי ומפקי להו הכא למזבן בהו מידי ולהולי' לאותו מקו' לפיכך הם מעלין להם בחזרתן כשער הזול ושכר הלואה שקלי.
ומפרקי' דלאו שכר הלואה הוא אלא שלוחי בע"ה הם ואע"פ שנשתמשו במעות כאן הרי הן כשולחני שהפקידו לו ושם הוא פורען ולוקח בהן פירות בזול בשליחותו של בע"ה והאי דעבדי הכי לאו משום שכר מעו' אלא ניחא להו לאיתויי להו פירות באחריותן משום דמגלו להו תרעי א"נ דמוזלי גביהו וזהו הפי' הנכון ואלו היה בפרש"י שלא נתנו להם שכר כלל היה אסור דהא דמי לרבי' גמורה ואף על פי שמרויחין וי"ל כיון שאם הוזלו חטי' במקו' היוקר יותר ממקו' הזו' על כרחו של ב"ה מקבל מהם משעה שלקחו פירות במקו' הזול נעשו שלו וטרחי ומייתי ליה משום דאינהו נמי עבדי להו מילת' בגלויי תרעי ולהכי נמי מקבלי עלייהו אונס' דחזרה.
ובירוש' (ה"ג): חמרים המקבלי' מבעלי בתים מעמידין להם ממקום היוקר כשער הזול רבי יהודה בר פזי בשם רבי פזי עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום פירוש שאינו נראה כשכר המלוה ע"כ רבי חונא אומר נעשה שלוחו. מתיבין לרב חונא שליח שנאנס חייב על האונסין אבל זה שנאנס פטור על האונסין ולא פעמים שהוא מתנה שומר חינם להיות כשואל.
פי' רב הונא פליג אדרבי יהודה ומתיר אפילו למקום רחוק כמה ימים מפני שנעשה שלוחו מאחר שנותן לו שכר עמלו א"נ שמקבל עליו בע"ה שער מקום הזול ואפילו הוזל כאן יותר. ואקשו ליה וכי שליח שנאנס חייב על האונסין בתמיה ונוסחא דיקא שליח שנאנס פטור על האונסין אבל זה שנאנס חייב על האונסין. ומפרקי' שפעמים שנותנה ש"ח להיות כשואל.
ולפירושנו הא דאקשי' עליה דרב ולשקול שיתא ולא אקשיא למי נמה לי לקבולי עליה אונסא דאורחא משום דרב לאו שכר עמלם וטרחם יהיב להו הילכך אי מקבלי עליהו אונסא אסור:

פרדיסא. פרש"י ז"ל לקנות מן הכרם בכך וכך בשנה ואי נמי אית ביה תיוהא מקבל ליה מינה כלומר שאינו מחזיר לו מעותיו אם נתקלקל הכרם בברד או גשמים או קרח ונפסד הכל שהוא מקבל עליו כל ספקי הפסד, וכן פירש רב נתן בעל הערוך ז"ל.
וקשה לן אי הכי אמאי אסר רב הא תניא לעיל מה שעיזי חולבות מכור לך מותר אע"ג דשוי טפי ותניא נמי בתיספתא גבי שדה כה"ג אומר אדם לתבירו הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה ובלבד שלא יאמר לו מארבע בסלע מסאתים בסלע ואי דאיתנהו לפירות כ"ש דשרי.
ונראה שהם מפרשים דהתם שפסקו קודם שצמחו והכא כשהם בוסר דהא מיתחזי מהשתא רוחא דפירי וכיון דליכא אלא חשש קלקול מיחזי כאגר נטר לי ואי נעשו פירות גמורין ודאי מותר כדאמרן לעיל גבי גננא.
ואין פי' זה מחוור, ועוד שנו בתוספ' היו לפניו מאה כור אומר לו קמה זו עשויה עליך במאה של זהב מותר מכור כך וכך אסור.
לפיכך נ"ל דהכא בשאמר לו מה שפרדסי עושה מכור לך מסאה לדינר אלא מקבל עליו זה לשכור פועלים ולבצור ואם היה חומץ כגון ענבי דאקרו' או קלקול אחר שיקבל אותו ובלבד שיתן לו סאה בדינר ורב אסר כיון דקצץ ושמואל סבר כיון דמקבל עליה תיוהא שרי וההיא דקתני מסאה בסלע אסור בשלא קבל עליו תיוהא כלל א"נ בשאר פירי מודה שמואל דלא שכיח בהו תיוהא ופירש"י ז"ל תיוהא לשון חרטה כמו בתוהא על הראשונות:

ומודה רב בתורי. במקום שבוצרין בשוורים דשרי. הואיל וזה קבל עליו לבצור ור"ח ז"ל פירש מודה רב שמותר ליקח עגל מן הבקר בדינר זהב אע"פ שלקמיה כי שקיל ליה שוה טפי משום דנפיש פסידא שאפשר שימות. ומקשים בלאו הכי נמי שרי כיון שיש לו וממילא קא רבי איכא למימר לאו ממילא קרבי אלא במזונותיו של מוכר ובטרחו ועמלו וטרחו והוצאתו נפישי לפיכך אם קבל עליו אחריותו אסור ואין כל זה מספיק דהא היכי ליתסר כלל הרי הוא מכור מעכשיו:

אמר שמואל בהנהו דמשבשי שיבשי. פר"ח המקדימים לבעלי הכרמים דמים בזמורות בכך וכך המשוי ובעת שזומרים הכרם שוה המשוי יותר הילכך כי ניתנהו אסור דהכא ליכא תיוהא. ואני תמה כי מהפכי בארעא מאי הוי וכי מותר לעשות כך בשדה וי"ל אין מותר לעשות כן [אלא] בפירות אילן דמיחזי כקונה אילן לפירותיו אע"פ שחמר לו מכך וכך אבל אסור לעשות כן בשדה.
ומדברי הר"מ הספרדי דהנך שיבשי איתנהו אלא שפוסקין קודם זמן הזמיר ועדיין הן קטנות אלא כיון דלא ידוע אי זו זמורה תיבש ותזמר ואי זו תשאר אסור לפסוק עליהן ועוד דבשאר פירות אי בעו ליקח קונה ולוקח מעכשיו אבל הזמורות כיון שאין בעל השדה רוצה שיקח אותם אלא בזמנן אסור דלא מיקנו ליה מעכשו עד דמהפך בהו ולי נראה דהני משבשי שבשי קונין היו הזמורות בדליתנהו ע"מ שיהו הם עצמם מזמרים אות' בזמנ' ואמר להו רבא דליהפכו בארע' לעדר ולנכש מעט תחת הגפנים כדי שיהיו אריסי' בכר' מתחי' ובסוף דנמצאו נוטלים את הזמורות בתורת אריסות נמי וכי נחתי להכי נחתי והיינו דקאמר משבשי שבשי ולא קאמר דזבני ולא אמר נמי החזיקו בארעא אלא הפיכו והוא נשון חורש אחר חורש כענין ששנינו בכלאים לא יאמר אזרע ואח"כ אהפוך אלא הופך ואח"כ זורע:

החמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול ואין חוששין. פירש רש"י ז"ל, החמרין המשתכרין בתבואה ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר, מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים במקום היוקר על מנת ליתן להם בזמן פלוני הפירות כשער מקום הזול, ואין חוששין שיהא רבית שכר המתנת מעות כדמפרש ואזיל מאי טעמא רב פפא אמר וכו'. ואיכא למידק, דאם כן הלואה גמורה היא, כיון שהפירות באחריות החמרים [ו]אין בעלי בתים נותנים להם שכר עמלם, נמצא אלו לווין ומעלין להם בשכר המתנתם פירות בזול למקום היוקר. ואפשר לומר, כיון דאלו הוזלו פירות בנתיים במקום היוקר יותר ממה שלקחום במקום הזול קבלום בעלי בתים של מקום היוקר בסך שלקחום, היו אלו חמרין [שלוחים – רמב"ן] של בעלי בתים, ונוטלים שכר עמלם וטורחם מבעלי בתים ומעמידים להם פירות כמו שקונין שם במקום היוקר, ואע"פ שמקבלים עליהן אחריות הדרך, הרי אלו כשומר חנם שמקבל עליו להיות כשואל ואין המעות הלואה, ואע"פ שמוציאין אותה במקום היוקר לצורכם, אינן אלא כשלחני או חנוני שמשתמשים במעות שמפקידים אצלם (כלעיל בבא מציעא מו, א), ולפיכך הקשו מאי טעמא, כלומר זו כהלואה היא הואיל ומקבלים עליהן אחריות הדרך, ומחמת שכר המתנה הן מוזילין להעמיד להם פירות במקום היוקר כבמקום הזול, ופריק דלאו משום שכר הלואה הוא, אלא מה שמקבלים עליהם אחריות הדרך משום דניחא להו בהכי, משום דבעלי בתים אתנו להו דמגלו להו תרעא, אי נמי דמוזלי גבייהו.

פרדיסא רב אסר ושמואל שרי. פירש רש"י ז"ל, לקנות פירות הפרדס בכך וכך בשנה, אוסר רב, דכיון דלקמיה שויא טפי הוה ליה כאגר נטר לי, ושמואל שרי, דכיון דאית ביה תיוהא, דפעמים לוקה הפרדס בברד או שמחמיץ היין ואפילו הכי מקבל ליה הלוקח, לא מחזי כאגר נטר לי. ומודה רב בתורי. במקום שבוצרים בשוורים בעגלה, ומליכים העגלה בין שורות הכרם ומתקלקלים רגלי השוורים בקלחי שרשים שבקרקע והפסדן רב. ואיכא למידק, דהא תניא בברייתא מה שעזי חולבות מכור לך מה שרחילי גוזזות מכור לך מה [שכורתי רודה] מכור לך הרי זה מותר, ולא עוד אפילו אמר לו כך וכך בכך וכך מכור לך מותר, כל היכא דקא רבו מיניה כדלועים ופירות דכי פסקת להו לא אתו אחריני בפסקייהו וכדאי' לעיל (בבא מציעא סד, א ושם בתוס'), והכי נמי גבי שדה, [תוספתא פ"ו, ה"ג] אומר אדם לחברו הילך מאתיים זוז על מה ששדך עושה, ובלבד שלא יאמר לו מארבע סאין בסלע סאתים בסלע. וי"ל דכל היכא דאיתנהו לפירות גמורין ראויין ללקיטה כההיא דכוורת ועזים שרי, דהא יש לו וכל שיש לו שרי, והיכא דליתנהו כלל נמי שרי, והיינו מה ששדה עושה, אבל היכא דצמחו ולא נגמרו, אי נמי דהוה סמדר ולא נגמר ללקיטה והוה ליה כאגר נטר לי. וכל זה אינו שוה לי. והראב"ד ז"ל פירש [בש"מ – ג"כ] שמוכר לו פירות שנה. והקשה הוא, ויהא זה כמשכנתא דסורא או כמשכנתא בנכייתא. ותירץ דלא דמי, דהתם המלוה עובד אותה והוא כלוקח את הקרקע לשנה או כאריס, אבל זה המוכר עובד אותו ולא מכר לו כי אם את הפירות. ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו אם יחרוש אותו בשוורים של קונה מותר, מפני שמצוי בהם ההפסד ויצא הזול כנגד ההפסד. גם זה אינו מחוור, דקשיא (דמה שטורחי דידה) [ברייתא (לעיל בבא מציעא סד, א) דמה שכוורתי רודה בש"מ] מכור לך, ועוד אם האיסור מחמת שהמוכר עובד אדמתו וההיתר לרב כשעובד אותה עם שוורים של לוקח, הוה ליה לפרשה ומודה רב בתורי של לוקח. והרמב"ן ז"ל [ש]פירש, כשפירש כך וכך, גם זה אינו מתיישב, דאין זה בכלל לשון פרדיסא שהכל תלוי בקציצה אם קצץ כך וכך בכך וכך והוה ליה לפרושיה, ועדין צריכה תלמוד.

היה מוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר ואמר לו חברו תנם לי בכאן ואני אעלה לך לזמן פלוני פירות כמותן שיש לי שם אם יש לו כמו שהוא אומר מותר אע"פ שפירות בזול נוטל ופירות ביוקר נותן שאין אלו אלא חלפין ואפילו נמלך הלוקח להביאם שם ואחריות הדרך עליו מותר אבל אם אין לו אסור הואיל וקבל עליו ליתן לו במקום היוקר ויש מפרשים אפילו לא היו שם ביוקר שהרי זה כסאה בסאה ואין לו:

החמרים מעלים במקום היוקר כמקום הזול ואין חוששין ודבר זה פרשו גדולי המחברים שהחמרים המוליכים סחורה ממקום הזול למקום היוקר כשמגיעים למקום היוקר וכלתה להם פרוטה מן הכיס ואין רוצים לפתוח שקי סחורתם עד שיודעו להם הקונים הולכים אצל תגר ואומרים להלוות להם די צרכם עד שיגיע זמן פתיחת שקיהם למכור והם יעלו לו כשיעור פלני מסחורה זו כשער זולי מקום שיצאה סחורה זו משם ואמר על זה שמותר אע"פ שאין זה פסיקה על המעות לגמרי כדי להתיר ביש לו אלא הלואה גמורה היא אעפ"כ מותר מפני שלא מכרו לזה בזול מצד הקדמת המעות אלא שיעזרם במכירתם ויודיע להם השער בכל הסחורות ואפילו היה זה שמכרו לו תגר חדש שאינו בקי בשערי המדינה מ"מ מתכונים הם בו שיעזור להם אחר שמכרו לסחורה שרוצים לקנותה בכאן שתמכר להם בזול שהתגר נעשה הרבה פעמים סרסור או שאף הוא ימכור להם בזול סחורה שבידו למכור ולפירוש זה מה שאמרו אח"כ בסורא אזלי ארבעה וכו' הוא דין אחר ושמועה בפני עצמה:

יש מפרשים בזו דרך אחרת והוא שהחמרים משתכרים בתבואה ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר וכשהם רוצים לילך במקום הזול לפעמים אין להם במה לקנות ואמר שמותר להם לילך אצל עשירים שבמקום היוקר שילוו להם מעות עד זמן שיוכלו לבא למקום הזול ולקנות ולחזור למקום היוקר ולמכור על מנת שמתבואה שיביאו יתנו להם כור תבואה כשער מקום הזול ואע"פ שאף אחריות אותו הכור עליהם שעל ידי זה שמעם הולך ונקראים סוחרים וגורם להם שיהו מוציאין בהקפה ואפילו היו מביאים לו מיד שלא בשום המתנה אלא מיד כמכר גמור היה נוח להם בכך ואפילו בתגר חדש כן או שמא הואיל ובני מקום הזול שומעים עליהם שהם צריכים להחזיר כשער הזול מוכרים להם בזול יותר כדי להרויחם מיהא איזה ריוח אלא שטעם זה אינו מספיק בתגר חדש שאינו נכר ואין מאמינין בו שכן ולפי' זה מה שאמרו אח"כ בסורא אזלי ארבעה וכו' הוא נמשך לשמועה זו והוא שאם עשו בדרך זה אלא שהיה אחריות הדרך על אלו שממציאים המעות אפילו לא היה שם אחד מטעמים אלו שהזכרנו והם זכיה לשם והגעה להקרא סוחר או עזר קנין שאר סחורות והם נקראים בתלמוד גלויי תרעא ואוזולי גביה מותר לגמרי בלא שום פקפוק ומ"מ אדם חשוב ראוי לו שיהא מתיר להם פיסת יד במקצת הריוח מעשה היה באחד מן הגדולים שהיה שער התבואה הולך בעירו ארבע בסלע ובאחד מסביבותיו שש בסלע והיה מוסר מעות לחמרים ומקבל עליו טרח הדרך ונוטל מהם חמש בסלע:

דברים אלו לא הותרו אלא בפירות שהם מצויים תמיד וראוי לומר בהם אחת מסבות אלו שהזכרנו ומטעם זה הותרו אף בשאחריות הדרך עליהם וכן הדין בכל סחורות הרגילות אבל שאר סחורות שאינן רגילות כגון גרוטאות וכלי פשתן שהגרוטאות אין אדם רגיל בהם בסחורה וכן כלי פשתן מפני שכלי פשתן רוב בני אדם עושין מהם בבתיהם ומאחר שאינן רגילות אין בהם טעם גלויי תרעא ואוזולי גביה ואסור אלא אם כן יקבל הוא עליהם אחריות הדרך ויש מפרשים בדרך אחרת וזה עיקר:

אסור לקנות פרי הכרם בעוד שהוא סמדר או בוסר ליטלו אחר שיגמר ויתבשל ואע"פ שעומדות באחריות הלוקח שהרי זה מוכר לו בזול להקדמת מעותיו ואין לומר שיהא זה נקרא יש לו שהרי צריכים לקרקע עד שאלו אדם נוטלם עכשו נפסדים לגמרי וזהו הנכלל בשמועת פרדיסא האמורה כאן ומה שאמרו בה ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו פירשו בה גדולי המחברים שאם קנה עגל בזול על מנת שיהא אצל הבעלים עד שיגדיל הואיל ואם מת או כחש ברשות לוקח הוא אין כאן רבית ואע"פ שאף פרי הפרדס ברשות בעלים ושמא ילקה בברד וכיוצא בו מ"מ אין ההפסד מצוי שם כמו שהוא נמצא בעגל וכיוצא בו שהמיתה והכחש מצויים תמיד ושמא תאמר מה בין פסיקת פרי הפרדס לפסיקה על הדלועין והקשואים ליתנם להם כשיגדילו שמותר יראה לי שהדלועים והקשואים ראויים לאכילה מעתה ואין שם חידוש אלא תוספת הבא מאליו והרי הוא כעד שיבא בני או שאמצא מפתח אבל הבסר והסמדר אינו ראוי למה שהפרי המבושל ראוי כלל ויש מפרשים שלא קנה זה הענבים לכשיתבשלו אלא היין היוצא מהם וקנה המשאוי בכך וכך ואין עליו אחריות אלא בחשיבות היין או פחיתותו והוצאת הבצירה הא אם לקתה ונפסדו הענבים אף הוא חוזר וגובה מעותיו ומה שאמר ומודה רב בתורי דנפיש פסידיהו פירשו בו במקום שמביאין הענבים בעגלה ומוליכין העגלה בשורים ומוליכין אותם בין שורות הכרם והדבר מצוי להיות רגליהם מתקלקלים תמיד ונמצא שהזול מתפרנס אצל זה בהפסד השוורים ואינו בא מחמת ההקדמה:

אלו שמקדימין לבעל הכרם מעות על הזמורות ועל השריגים בזול קודם הבציר ליטלם אחר שיכרתו וייבשו שהם ביוקר אסור אף אלו אין דומות לדלועים וקשואים שאי אפשר לזמרם עכשו ומ"מ אם הפכו בהם בשעת המקח כשהם מחוברים הרי הוא כקונה מעכשו אילן לזמורותיו ומותר ודין זה הוא שנכלל בשמועת הני דמשבשי שיבשי וגדולי הצרפתים פרשו בה בעלי בתים המלוים תבואה לאריסיהם לזרע ופורעים אותם לגרן והרי הוא סאה בסאה והתירוה בתנאי זה שיסייעו מעט בגוף הקרקע בחריש ובקציר שיהיו נראין כמלוים לעצמם:

שומרי השדות היו נותנין שכר ידוע מכל שדה ושדה והיה זמנם ליפרע בתחלת הקציר וכשהיו מגיעים לזמנם לא היתה פרוטה מצויה לבעלי קרקע והיו פוסקין להם במעות שכרם תבואה לסוף הקציר בזול והרי שלא יצא השער והרי גם כן שאין לו תבואה שהרי תחלת הקציר היא ונמצאת שכירות זו מלוה אצל בעלי קרקע והרי זה פוסק שלא כדין כיצד יעשו ויהיו מותרין בכך כשיבאו לגרן יהו מתעסקים עמהם במלאכות הקציר עד שיראו כנשכרים להם עד סוף הקציר ושאין זמן השכירות עד סוף הקציר ואותה שעה הרי יש לו ופוסקין עמהם:

בעלי גנות שמוסרין גנותיהם לאריסים לעבדם בתורת חכירות ונותנין להם דבר ידוע ד' סלעים בשנה והיה מנהגם לסלקם מניסן לניסן וכשמסלקין אותם נסתלקו מכל פירות הגן הואיל ומחברות הן והיה הכל חוזר לבעל הגן ואמר לו חכיר זה לבעל הגן המתן לי שלא להסתלק עד אייר שיהו כל הפירות ראויות ללקט ולמכור וכן המתן לי ממעות השכירות ואוסיף לך חכירותך שני סלעים או כמה שיתנה מותר שאין זה שכר המתנה אלא שכירות החדש כמתחלה ואע"פ שמתנה לו המתנת הד' סלעים אין זה אלא כמשנה זמן שכירותו ופורע הכל לזמן שקבע עכשו:

ברשות מוכר מותר. וכגון דנותן לו שכר עמלו ומזונו וכי תימא אם כן מאי קמשמע לן סלקא דעתך אמינא חיישינן דילמא אתי לאוזולי גביה לעניו שכר עמלו ומזונו בשביל ההלואה. משאנץ.
וכן המוליך פירות ממקום למקום מצאו חברו ואמר לו תנם לי בכאן במקום היוקר אף על פי שקבל על עצמו אחריות הדרך ומעלה לו במקום הזול כמקום היוקר מותר הואיל ויש לו באותו מקום היוקר. הראב"ד.
החמרין מעלין במקום היוקר כבמקום הזול פירוש החמרין מקבלים מעות מבעלי בתים במקום היוקר כשער מקום הזול והולכין למקום הזול ולוקחין בהם פירות ומעמידין לבעלי בתים כשער הזול שלקחו בו ובעלי בתים נותנין להם שכר טרחן ועמלן אלא שהם מקבלין עליהם אחריות הדרך וכיון שהם נוטלים שכר טרחם שלוחי של בעל הבית הם ושומרי חנם הם והתנו להיות כשואל וקבלו עליהם אחריות הדרך ולא משום שהמעות הלואה והיינו דאמרינן מאי טעמא הלא משקבלו עליהם אחריות המעות היו הלואה ועוד דצריכי להו הני זוזי ומפקין להו הכא למזבן בהו מידי ולהוליך לאותו מקום ולפיכך הם מעלין להם בחזרתן כשער הזול ושכר הלואה שקלי. ופרקינן דלאו שכר הלואה הוא אלא שלוחי בעלי בתים הם ואף על פי שנשתמשו במעות כאן הרי הן דשולחני שהפקידו לו ושם הוא פורען ולוקח בהן פירות בזול בשליחותו של בעל הבית והאי דעבדי הכי לאו משום שכר מעות אלא ניחא להו לאיתויי להו פירות באחריות משום דמגלו להו תרעי אי נמי דמוזלי גבייהו. וזה הפירוש הנכון ואלו היה כפירוש רש"י שלא נתנו להם שכר כלל היה אסור דהא דמי לרבית גמורה ואף על פי שמרויחין. ויש לומר כיון שאם הוזלו חטים במקום היוקר יותר ממקום הזול על כרחו של בעל הבית מקבל מהם משעה שלקחו פירות במקום הזול נעשו שלו וטרחי ומייתי ליה משום דאינהו נמי ובדי להו מילתא בגלויי תרעי ולהכי נמי מקבלי עלייהו אונסא דחזרה.
ובירושלמי חמרים המקבלים מבעלי בתים מעמידים להם ממקום היוקר כשער הזול רבי יהודה בר פזי בשם רבי פזי עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום פירוש שאינו נראה כשכר המלוה. עד כאן רבי חונא אומר נעשה שלוחו. מתיבין לרב חונא שליח שנאנס חייב על האונסין אבל וה שנאנס פטור על האונסין. ולא פעמים שהוא מתנה שומר חנם להיות כשואל פירוש רב חונא פליג אדרבי יהודה ומתיר אפילו למקום רחוק כמה שנים מפני שנעשה שלוחו מאחר שנותן לו שכר עמלו אי נמי שמקבל עליו בעל הבית שער מקום הזול ואפילו הוזל כאן יותר ואקשו ליה וכי שליח שנאנס חייב על האונסין ומפרקינן שפעמים שמתנה שומר חנם להיות כשואל. ולפירושנו הא דאקשיה עליה דרב ולשקול שיתא ולא אקשיה נמי למה לי לקבולי עליה אונסא דאורחא משום דרב לאו שכר עמלם וטרחם יהיב להו הילכך אי מקבלי עלייהו אונסא אסור. הרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול. פירוש החמרין קונים תבואה במקום הזול ומביאין אותה למקום היוקר ומוכרין אותה ואם רצו להעלות תבואה במקום הזול למי שמוציא להם מעות וירויחו במה שיוליכו מכאן לשם אי נמי שיקנו לעצמן במקצת המעות ובמקצתן יקנו לצורך בעל המעות אף על פי שילכו הפירות באחריות החמרין מותר.
וזה לשון הריטב"א: החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול פירש רש"י חמרין משתכרין בתבואה ומביאין ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים שבמקום היוקר בתורת הלואה גמורה על מנת שיפרעו בהם בחזרתם באותם מעות פירות כשער הזול ואין חוששין שיהא רבית שכר המתנת המעות כדמפרש ואזיל טעמא דניחא להו דמגלי להו תרעי או דמוזלי גבייהו. והקשו בתוספות שנראה מדברי רש"י דמיירי אפילו כשהחמרין מקבלין עליהם אחריות ההליכה והחזרה דהוה ליה מלוה גמורה מהשתא ועד שעת פרעון ואם כן זאת רבית קצוצה היא והיכי שרי לה משום הני טעמי דמפרש בגמרא. ועוד דהא בסמוך בעובדא דרבי חנינא דמקבל אונסא דאורחא ושקל חמשא פרכינן כיון דקביל עליה אונסא לשקול שיתא ואמאי לא פרכינן דאף על גב דלא מקבל אונסא מצי שקיל שיתא. ומיהו מזו כבר נשמר רש"י דהכי פרכינן וכיון דעבד לפנים משורת הדין וקביל אונסא אמאי לא שקיל שיתא דהא מכיון דקביל אונסא אין בדבר שום נדנוד וחשש מראית העין ומהדרינן דאדם חשוב שאני ויש לו לעשות לפנים משורת הדין כן נראה ממה שפירש רש"י לקמן מכל מקום הקושיא הראשונה איתא. לכך פירשו בתוספות כי החמרין היו מקבלין אחריות המעות בהליכה אבל אחריות הפירות בחזרה על בעלי בתים הוא וכאלו לוה מעות במקום הזול לפרעם לו במקום היוקר ולקנות לו בהם פירות ולהביאם באחריות המלוה ואין בזה אלא משום רבית מאוחרת כי בשכר מה שהלוה לו הוא טורח בגופו להביאם לו וקאמר תלמודא דהא שרי כיון דאיכא הני טעמי דמפרש ואזיל וכן עיקר.
ומכל מקום מצינו בירושלמי שהתירו אפילו כשאחריות של החזרה על החמרין והוא שנתן להם שכר טרחן ועמלן דכיון שכן נעשו כשלוחין וכשומר חנם שהתנה להיות כשואל ומה שקבל עליו להיות כשואל לא דיינינן ליה דעביד מפני שכר מעותיו של זה אלא משום הנאה דאית להו ומגלו להו תרעא ומוזלי גנייהו.
וזה לשון הירושלמי: חמרין המקבלים מבעלי בתים מעמידין להם ממקום היוקר כשער הזול רבי יהודה בשם רבי פזי עד מקום שדרכו לילך ולבא בו ביום רבי נחוניא אמר נעשה שלוחו כלומר כיון שנוטל שכר טרחו ואפילו למקום רחוק. התיבון לרבי נחוניא שליח שנאנס חייב הוא על האונסין פירוש בתמיה. ופריק ולא פעמים שהוא מתנה שומר חנם להיות כשואל עד כאן. ואין זו שיטת הגמרא שלנו. עד כאן.
וזה לשון הרמ"ך: מותר להלוות מעות לחמרין המוליכין תבואה ומתנה המלוה עמהן שיהיו מעלין לו סאה או סאתים ממקום הזול למקום היוקר כשער מקום הזול ואין חוששין משום רבית דניחא להו למיהוי שלוחין דידיה בההיא פורתא כי היכי דניזלו התם למזבן חיטי טובא וניגלי להו תרעי דמקומות הזול וימכרו להם באשראי ועוד דניחא להו נמי לחמרין כי היכי דמוזלי גבייהו אינשי מקום הזול כל כמה דמפשי ומייתו זוזי וזבני. וצריך עיון פירוש זה.
להרמב"ם ז"ל החמרין שנכנסו לעיר והרי החטים ארבע סאין בסלע והוזילו ומכרו למוכריהן או לספסריהן חמש בסלע במעות שנתנו להן תחלה כשנכנסו לעיר עד שיפתחו שקיהן וימכרו לכל אדם הרי זה מותר שאין אלו מוכרין להם בזול מפני שנתנו המעות עתה ולא יקחו אלא לאחר זמן אלא מפני שמודיעין להן השער ומשערין אותו עד כאן. נראה שדעתו לפרש ניחא להו דמוזלי גבייהו שאותם פונדקים מוזילים להם כמה שהם צריכין ליקח צרכי סעודותיהן ומספא ותבן לבהמה ולפיכך הן מוכרים להן בזול במה שהלוו להם. וניחא להו דמגלו להו תרעי נמי דעתו לפרש שאותן בעלי פונדק מגלין להן שערי העיר של היוקר לפיכך הם מוזילין להם במקצת ושכר אותה הנאה הן נוטלין ולא שכר מעותיהן. עד כאן.

מאי טעמא רב פפא אמר משום דמגלו להו תרעי. אלו החנונים הקונים מהם מודיעין להם במה נוכלו להרויח הסחורות שבכאן והם לפי מה שהם קונים רואים ומוכרים ומרויחין. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: דמגלו להו תרעי פירש רש"י ז"ל שעל ידי מעותיו של זה הם ניכרין בסוחרין ומכירין אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ומשתכרין עמהם. והקשו בתוספות דלא משמע הכי לישנא דמגלו להו תרעי. ועוד שאם הוא תגר ישן וניכר ליתיה להאי טעמא ואם כן כי אמרינן בסמוך תגרא חדתא איכא בינייהו הכא נמי הוה להו למימר דאיכא בינייהו תגר ישן דללישנא דמגלו להו תרעי ליכא וללישנא דמוזלי גבייהו איכא. לכך פירשו דמגלי להו תרעי כי כשמשתנה השער של מקום היוקר מודיעין להם בעלי בתים של מקום היוקר שפעמים ששוהין זמן מרובה עד שמשתנין השערים של התבואות והסחורות שיש להם להביא לכאן ונמצאו בעלי בתים מועילין להם הרבה כשמודיעים להם השערים והאי טעמיה איתיה בין בתגרא חדתא ובין בתגרא עתיקא. עד כאן.
רב אחא בריה דרב איקא אמר משום דמוזלי גבייהו פירוש מפני שמרבים לקנות שם במקום הזול אותם בעלי בתים שמוכרים להם מוזלי גבייהו. ויש מפרשים כי אלו החנונים שבכאן שקונים מן החמרין בשביל הנאה זו שמביאין להם פירות בזול גם הם מוזלי גבייהו בדברים אחרים שקונים מהם. ואיכא בינייהו תגרא חדתא פירוש אם החנוני שבכאן שקונה מן החמרין הוא תגר חדש שעדיין אינו בקי בשערי הסחורות שבכאן למאן דאמר דמגלי להו תרעי זה אינו יודע לגלות. למאן דאמר משום דמוזיל גבייהו האי נמי מוזיל גבייהו. ולפירושא קמא נמי במקום הזול בעלי בתים נמי מוזלי גבייהו. ודוקא בפירות אבל בגרוטאות אל כלי פשתן אסור להעלות במקום היוקר כמקום הזול משום דחריפי וכזוזי דמו. ואיכא למימר דסבירא ליה כמאן דאמר משום דמוזלי גבייהו והני אפילו זבני טובא לא מוזלי גבייהו טפי והיינו כפירושא קמא. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: איכא בינייהו תגרא חדתא. פירש רש"י ז"ל ובתוספות שהחמר הזה תגרא חדתא משום גלויי תרעא איכא משום אוזולי גביה ליכא שהרי אינם מאמינים בו שיחזור ויקח מהם פעמים אחרות דליזול גביה מהשתא. ויש שפירש שאותו תגר שמוכר להם במקום היוקר הוא תגרא חדתא כלומר תגר חדש שאינו מן העיר דלא מוזיל גבייהו דחמרים. בקש לעשות בגרוטאות ולא הניחוהו. פירוש משום דלא שייך בהו טעמי דלעיל דטעמא דמגלו להו תרעי ליכאן שאין רגילות ליקח כסף תמיד מסוחר אחד אלא פעמים יקח מזה ופעמים מזה וגם אינה סחורה תדירה לילך ולחזור פעמים רבות דלוזלי גביה כדי להרגילו אצלם. עד כאן.

פרדיסא רב אסר ושמואל שרי. פירש רש"י כי כשהכרמים הם בוסר או סמדר מוכר היין שיהא בהן השנה הזאת בדמים פחותים והלוקח מקבל עליו תיוהא אם יהיה בקרן שום קלקול שיהא ההפסד שלו. רב אסר דמשום הקדמת מעות עד זמן בציר מוזיל גביה והוי אגר נטר לי ושמואל שרי דכיון דמקבל לוקח תיוהא מכירה מעכשיו היא ואוזלי מוזיל גביה ולא דמי להא דתניא מה שעיזי חולבות מכור לך שמותר מטעמי דפרישנא. ואם תאמר ולרב מאי שנא הא ממשכנתא בנכייתא דשריא משום דחשבינן ליה כמוכר פירותיו בדמים פחותים. תירצו בתוספות דהתם גופה של קרקע קנוי לו מעכשיו לפירות כל זמן המשכונא ולאוקמי ביה חיותא ולמשטח ביה פירי אבל האי פרדיסא אינו מוכרו לו אלא בשביל היין שבו בלבד ומכירת פירות בעלמא היא. ועדיין אין הפירוש מחוור מאי אגר נטר לי יש במי שלא לוה ואינו חייב באחריות מעות כלל. ועוד דבתוספתא קתני בהדיא הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה ובלבד שלא יאמר לו מארבע בסלע ומסאתים בסלע ולא משמע שיהא חילוק בזה בין המוכר פירות כרם ושדה קודם שיהא בו שום דבר למוכר אותה לאחר שהם בוסר או סמדר וכיוצא בו דסוף סוף הכל הוא מכר מעכשיו בלא שום אגר נטר לי. ורבינו פירש דפלוגתא דרב ושמואל בשקבל עליו המוכר שאם יאבדו פירות הקרקע לגמרי שיחזיר לו מעותיו דרב אסר דכיון דאיכא תורת הלואה כלל אסור ושמואל סבר דכיון דכי איכא פירי כלל פטור וכי ליכא פירי כלל אין לו ליתן לו אלא מעות שקבל בלבד אין כאן שום אגר נטר לי ומותר. ומודה רב בתורי דנפיש פסידייהו. פירוש ומודה רב דשרי במקום שנהגו שבוצרים הכרמים ומביאלן הפירות בעגלה דאיכא פסידא דתורי שמתקלקלים רגליהן בין שורות הכרמים ומפני כן נמכרין שם הפירות בזול כן פירש רש"י ז"ל. והלכתא כרב באיסורי. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: פרדיסא רב אסר ושמואל שרי. פירש רש"י ז"ל לקנות פירות הפרדס בכך וכו' בשנה ואסר רב דכיון דלקמיה שויא טפי הוה ליה כאגר נטר לי ושמואל שרי דכיון דכי אית ביה תיוהא דפעמים לוקה הפרדס בברד או שמחמיץ היין ואפילו הכי מקבל עליה הלוקח לא מחזי כאגר נטר לי. ומודי רב בתורי מקום שבוצרים וכו' עד שההפסד רב. ואיכא למידק דהא תניא בברייתא לעיל מה שעזי חולבות מכור לך מה שרחלי גוזזות מכור לך וכו' הרי זה מותר ולא עוד אלא אפילו אמר לו כך וכך בכך וכך מכור לך מותר כל היכא דקרבו מיניה בדלועים ופירות דכי פסקת להו לא אתו אחריני בפסקייהו וכדאיתא לעיל. ותניא נמי גבי שדה אומר אדם לחבירו הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה ובלבד שלא יאמר לו מארבע סאין בסלע מסאתים בסלע. ויש לומר דכל היכא דאיתנהו לפירות גמורין ראויין ללקיטה כההיא דכוורת ועזים שרי דהא יש לו וכל יש לו שרי והיכא דליתנהו כלל נמי שרי והיינו מה ששדך עושה. אבל היכא דצמחו ולא נגמרו אי נמי דהוי סמדר ולא נגמר ללקיטה הוה ליה כאגר נטר לו וכל זה איננו שוה והראב"ד ז"ל פירש גם כן שמוכר לו פירות שנה והקשה לו ויהיה זה כמשכנתא דסורא או כמשכנתא בנכייתא. ותירץ דלא דמי דהתם המלוה עובד אותה והיא כלוקח את הקרקע לשנה או כאריס אבל זה המוכר עובד אותו ולא מכר לו כי אם הפירות. ומודי רב בתורי דנפיש פסידייהו אם יחרוש אותו בשוורים של קונה מותר מפני שמצוי בהם ההפסד ויצא הזול כנגד ההפסד. גם זה אינו מחוור דקשיא ברייתא דמה שכוורתי רודה מכור לך. ועוד אם האיסור מחמת שהמוכר עובד אדמתו וההיתר לרב כשעובד אותה עם שוורים של לוקח הוה ליה לפרושי ומודה רב בתורי של לוקח. והרמב"ן ז"ל שפירש בשפירש כור בכך וכך גם זה אינו מתיישב דאין זה בכלל לשון פרדיסא שהכל תלוי בקציצה אם קצץ כך וכך בכך וכך והוה ליה לפרושי. ועדיין צריך תירוץ. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: דהכא בשאמר לו מה שפרדסי עושה מכור לך מסאה לדינר אלא מקבל עליו זה לשכור פועלים ולבצור ואם היה חומץ כגון ענבי דאקרום או קלקול אחר שיקבל אותו ובלבד שיתן לו סאה בדינר. ורב אסר כיון דקצץ ושמואל סבר כיון דמקבל עליה תיוהא שרי וההיא דקתני מסאה בסלע אסור בשלא קבל עליו תיוהא כלל. אי נמי בשאר פירי מודה שמואל דלא שכיח בהו תיוהא. ומודה רב בתורי וכו'. רבינו חננאל פירש מודה רב שמותר ליקח עגל מן הבקר בדינר זהב אף על פי שלקמיה כי שקיל ליה שוה טפי משום דנפיש פסידא שאפשר שימות. ומקשים בלאו הכי נמי שרי כיון שיש לו וממילא קא רבי. איכא למימר לאו ממילא קרבי אלא במזונותיו של מוכר ובטרחו ועמלו וטרחו והוצאתו נפישי לפיכך אם מקבל עליו אחריותו אסור. ואין כל זה מספיק דהא היכי ליתסר כלל הרי הוא מכור מעכשיו. עד כאן לשונו.

דמשבשי שיבשי. פירש רבנו חננאל המקדימים לבעלי הכרמים דמים בזמורות בכך וכך המשוי ובעת שזומרים הכרם שוה המשוי יותר הלכך כי ליתנהו אסור דהכא ליכא תיוהא. ואני תמיהא כי מהפכי בארעא מאי הוי וכי מותר לעשות כך בשדה. ויש לומר אין מותר לעשות כן אלא בפירות אילן דמיחזי כקונה אילן לפירותיו אף על פי שאמר לו מכך וכך אבל אסור לעשות כן בשדה. ומדברי הר"מ הספרדי דהנך שיבשי איתנהו אלא שפוסקין קודם זמן הזמיר ועדיין הן קטנות אלא כיון דלא ידיע אי זו זמורה תיבש ותזמר ואי זו תשאר אסור לפסוק עליהן. ועוד דבשאר פירות אי בעו ליקח קונה ולוקח מעכשיו. אבל הזמורות כיון שאין בעל השדה רוצה שיקח אותם אלא בזמנן אסור דלא מיקני ליה מעכשיו עד דמהפך בהו. ולי נראה דהני משבשי שבשי קונין היו הזמורות בדליתנהו על מנת שיהו הם עצמם מזמרים אותם בזמנם ואמר להו רבא דליהפכו בארעא לעדר ולנכש מעט תחת הגפנים כדי שיהיו אריסים בכרם מתחלה ובסוף דנמצאו נוטלים את הזמורות בתורת אריסות נמי וכי נחתי להכי נחתי והיינו דקאמר משבשי שבשי ולא קאמר מזבני ולא אמר נמי החזיקו בארעא אלא הפוכו והוא לשון חורש אחר חורש כענין ששנינו בכלאים לא יאמר אזרע ואחר כך אהפוך אלא מופך ואחר כך זורע. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר להו רב להנהו דמשבשי שיבשי. פירש רש"י ז"ל בעלי בתים המלוים תבואה לאריסיהם לזרע והן משלמים להן לגרן תבואה חדשה דהוה ליה סאה בסאה כשאין לו ואסור ומשום הכי אמר להו לבעלי בתים סייעו בגופא דארעא בחריש ובקציר דמיחזי כמאן דקני להו גופא דארעא עד כאן. ומיירי כשהלוה לו חטים לאריס לאחר שירד בקרקע דלא מצי מסלק ליה דאי קודם שירד האריס לקרקע הא תנן מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לזרע אלא ודאי כשיורד ואפילו הכי על ידי חזקה שמחזיק בעל הבית בגופא דארעא הקנה לו האריס בקרקע שיעור זרע שהלוה לו יותר על חכירותו כן פירשו בתוספות לפי פירוש רש"י ז"ל. ועם כל זה הקשו עליו דלישנא דמשבשי שיבשי לא אשכחן בענין זה. לכך פירשו דשיבשי הן זמורות כדמתרגמינן שלשה שריגין תלת שיבשין. והכי פירושו כי בעלי הכרמים היו מוכרין זמורות הכרמים של אותה שנה בתמוז או בסיון והיו מוכרין אותם בדמים פחותים מפני שאין להם לזמור אותם אלא בתשרי או מרחשון והזמורות אלו גדלות תוך זמן זה ומוסיפים ענפים אחרים ואף על גב דממילא רבו מכל מקום כיון שהשבח הוא גדול והענפים החדשים שמתחדשים לא היו בעולם היה נראה כרבית ומשום אגר נטר לי ולא דמי לפרדיסא דשרי שמואל לעילק דהתם שכיח תיוהא בפירות לפעמים והלוקח קרוב לשכר ולהפסד מה שאין כן באלו דלא שכיח תיוהא ומשום הכי קאמר להו דליהפכו בארעא קצת דהוי כמאן דאקני להו גופא דארעא מהשתא להכי ובהפוך כל דהו דיתקנו בקרקע סגי להו ולא בעי חזקה גמורה שאין זה אלא משום דלא ליחזי כרבית. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אמר להו שמואל להנהו דשבשי שבשי. פירוש בעלי הכרמים נותנין הזמורות לזומרים ולעודרים והם מוכרים אותם קודם הזימור לבעלי מעות ומזלזלין בהן בדמיהן ואמר שמואל לקונים אותם עזרו לעודרים בעדור הכרמים כדי שתהיו שותפים בעבודת הכרמים ומה שזלזלו לכם העודרים לא יבא לכם מאצלם אלא מאצל בעלי הכרמים כי גם אתם תהיו כעודרים וכשומרים שלהם. ויש מפרשים שמקדימין מעות לבעלי הכרמים וקונין מהן הזמורות בזול. הפוכו בארעא בשעת הזימור לעדור תחת עיקרי הגפנים כמו שעושין עכשיו שמגלים עקריהן וחותכין הקיסמין והזרדין שבהן שיונקין אותן והוא תועלת לגפנים משום דמתחזי כמאן דאית להו שותפותא בארעא וכי מוזלי גבייהו לא מיחזי כרבית ולא מחוור. ע"כ.
אמרי ליה רבנן לרבא קא אכיל מר רביתא כולי עלמא שקלי מגינאי ארבעה זוזי שקונין הפירות לשנה ומסלקין להו מניסן לניסן והיה להן מנהג שמסלקין אותן מן המחובר והיה נשאר לבעלי הגנה ולוקט אותו בזמנו ואחר כך מוסר אותו לאריס בדמים ידועים ארבעה זוזים עד ניסן לפי מה שהיה הגנה ומשום הכי כשהאריס שלו דחוק ולא יוכל לפרעו בניסן מוסיף ליה טפי חד ירחא ושקיל מיניה שיתא זוזי ובחד ירחא ליכא רווחא לגינאי תלתא ומיחזי כאגר נטר לי דמשום דקא נטר ליה מר בניסן לאייר שקיל מיניה כל ההוא טופיאנא. ואף על גב דאמר רבא להנהו דמנטרי בגי סייעו בהדייהו בבי דרי כי היכי דלא תשלים שכירות דידכו עד ההיא שעתא וכו' והאי גינאה נמי כיון דקאי בגנתא עד אייר לא משלמא חכירותו עד התם ומאי אגר נטר לי איכא הכא. לא דמי התם אוזולי בפירי הוא דקא מוזלי גבייהו וכיון דמסייעי וההיא שעתא הוא דקא שלמה שכירותייהו ובההיא אגרא מוזלי גבייהון ליכא רבית אבל הכא מכר הוא וכיון דכולי עלמא מניסן לניסן קא שקלי דמי ואיהו נמי מעיקרא הכי אתני בהדיה ולבסוף אתפשר בהדיה דלא לסלקיה עד אייר ויהיב ליה שית זוזי אוסופי זוזי הוא משום דנטר ליה עד אייר. ואמר ליה רבא אדרבה אנא מרווחנא ליה טובא דשוי ההוא ירחא טפי מכל ירחי שתא ואתון שלא כדין עבדיתו דסתם גנתא לאריס משתעבדא פירוש הפירות הנשארים בקרקע משועבדים הן לאריס שנטע אותו ועבד בהן ואם אינו יכול לפרוע ממה שהוציא מן הגנה תוך זמנו דין הוא שיקח מה שנשאר ויעזור בו לפרוע חובו ויוסיף דמים ואם תאמרו שאני נוטל ממנו יותר מכדי דמיהן אינו כן כי יותר הן שוין הראב"ד ז"ל.

בד"ה ברשות המוכר כו' וא"ת א"כ מאי קמ"ל כו' עכ"ל וטרשא דרב חמא דשרי דהא דשבקי להו מכסא ונקטו להו שוקא הוי שכר טורחן כמ"ש התוס' לעיל ולא קשיא להו התם דא"כ מאי קמ"ל די"ל דקמ"ל דהא דשבקי להו מכס' כו' הוי סגי בשכר טורחן וק"ל:

בד"ה מאי טעמא ניחא להו כו' דאפי' שכירות החמורים נותן כו' דלא יהיב שכר עמלם כו' עכ"ל כצ"ל שכר חמורים צריך ליתן להם דלא חשיב הנאת גילוי תרעא רק כנגד שכר הטורח של בעלי חמורים כו' לשון הגהות אשר"י וק"ל:

ד"ה ברשות מוכר מותר וכו' וי"ל סיפא אצטריכא ליה ברשות לוקח אסור. ר"ל אפי' היכי דנותן לו שכר ומזונו:

ד"ה החמרים מעלים ובו' דלעיל גבי טרשא דרב חמא וכו'. פירוש לעיל הוי ההליכה לשם לצורך רב חמא שהוא הבעל הבית שהיו מוכרים לו שם סחורתו ובחזרתן היתה ההלואה ולכך היה צריך רב חמא לקבל אחריות ההליכה ובשכר טורחם ועמלם היה להם מה דנקיטו להו שוקא ושביקו להו מיכסא גם בחזרתם והכא גבי חמרים הוא בהיפוך שבהליכה הוו המעות הלואה ביד החמרים רק שבאותן המעות היו קונין להבעלי בתים תבואה שם ומביאין אותן לכאן לכך אחריות החזרה צריך להיות על הבעלי בתים ובעד שכר טרחם היו להם מה דמגלו להו תרעא והא דמוזלי גבייהו:

ד"ה דשיבשי שיבש' וכו' ור"ח פי' שנותנים מעות לבעל הזמורות בכך וכך המשוי וכו' כצ"ל:

גמרא דמגלי להו תרעא וכו'. עיין מ"ש הרי"ף בהא ועיין ברבינו ירוחם נתיב ח' חלק ד' מ"ש בזה ע"ש:

בתוס' בד"ה ברשות מוכר כו' שכר עמלו ומזונו כו'. ומזוני לאו בדיוקא נקיט:

בתוס' בד"ה החמרין וכו' פי' בקונטרס גופיה כו'. ולא מקשו מברייתא ברשות לוקח אסור דהיינו כעין רב חמא גופיה ודוחק לומר דדלמא משום דשכר עמלו וכו' הוי פורתא ממגלי ליה תרעא ולכך מקשו מר"ח כמ"ש דאדרבה נקטו להו כו' עדיפא ממגלי תרעא דהא צ"ל הא דלא מקשו ארב חמא גופיה מאי קמ"ל [כמו שהקשו אברייתא דברשות מוכר מותר] ע"כ צ"ל דקמ"ל דסגי הך לשכר עמלו [וא"כ ע"כ דשכר עמלו עדיף] אבל עיין בב"י ובמרדכי לעיל בטרשא דרב חמא תמצא הרבה דעות דסגי הכא [האי דברשות מוכר] בלא שכר עמלו וע"ש ובמלחמות בטרשא דרב חמא ע"ש ודו"ק [ולפי"ז לא קשה מברייתא]. וא"ל ברב חמא אמאי לא סגי נמי מגלי תרעא לשכר עמלו [וכן בברייתא דברשות מוכר מותר שהוצרכו תוס' שם לפרש דאיירי בנותן שכר עמלו] דדוקא בחמרין שייך מגלי ומוזלי אבל לא בסחורות אחרים [כדבסמוך] ובאמת משמעות רש"י משמע דמגלי תרעא סגי לקיבול אחריות ושכר טרחו (ק) [וא"כ קשה טפי אמאי אסר בברייתא דלעיל ברשות לוקח אע"כ דשם לא שייך מגלי תרעא] והב"י אגב ריהטא לא דייק באיזה דברים:

בתוס' בד"ה מ"ט כו' כי זה לא היה שום חידוש. דליכא כאן סיפא. ולמ"ש הרא"ש דלעיל בברייתא הוא רבותא ברישא גופיה [דקמ"ל דל"ח דלמא אתי לזלזולי בשכר עמלו] ע"ש מ"מ מדקאמר כאן ואין חוששין ש"מ דבלא שכר עמלו סגי או למאי תנינהו [דכבר נשמע זה מרישא דברשות מוכר מותר]:

בתוס' בד"ה משבשי שיבשי כו' ור"ח פי' וכו'. עיין בר"ן ובהגהת מרדכי:

רש"י ד"ה יש לו. ואע"ג דלא משך כו'. נראה דר"ל לר"נ לעיל (מז) דפירי ל"ע חליפין ודלא כר"ת שם (מו ב) בתד"ה פירי:

רש"י ד"ה מ"ט. ולהיות שלוחים ולקבל כו'. כצ"ל בו':

רש"י ד"ה מהו. ופרגמטיא שלקח היום כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הפוכי. בגורן או בהולכה כו'. כ"ה בנמ"י:

תד"ה מ"ט. ור"ח פי' דאפי' שכירת החמורים כו' ומה שדחק כו' שכר החמורים כו'. כצ"ל עי' מהרש"א:

תד"ה ניחא. בעוד כו' וחוזרין מתייקרין. כצ"ל בל"ו:

תד"ה דשבשי. זבן שיבשתא מאריסא. כן איתא בב"ק (קיט):

תוס׳ ד"ה דשבשי. וכן זבן שיבשתא מאריסא. נ"ב ב"ק קי״ט א׳ [ובחנם הגיהו כאן בדפו"ח]:

ניחא להו דמגלו להו תרעא. אין ספק דאיתא לתרוי' לדרש"י ולדר"ח דמייתי תוס' והחמרי' מרויחי' הכא והתם אך בהא דאמרי' בגרוטאות לא שייך הרוחה דמגלי תרעא לא הבנתי לדר"ח בשלמא לרש"י במקום הזול יש להבין בפשטות שאין נמצא שם שום תגר שמוכר גרוטאות אלא שהולכי' החמרי' מבית לבית לקנות מבעלי בתים שברי כליהם ולא שייך מגלי תרעא אבל לדר"ח במקום היוקר ואמאי לא דהרי מסתמא אין מוכרי' שם גרוטאות ליחידים כ"א לצורף להתיכם בכור וכדאיתא בפ' הצלמים וא"כ שייך שפיר מגלי תרעא וצריך לדחוק בזה מיהו בכלי פשתן ניחא טפי דאין דרך שיהי' תגרים נשכרים בכלי פשתן ישנים ושחקים אלא קונים מבעלי בתים א' לא' במקום הזול וחוזרים ומוכרים ליחידים א' לא' במקום היוקר וא"ש בין לר"ח בין לרש"י. ובזה ניחא לי תרי לישני לחד לישנא בקש רבי לעשות כן ולא הניחו ר"י בר"י ולאידך לישנא הוה בהיפוך ועוד פליגי לישני דלחד לישנא הוה עובדא בכלי פשתן ולאידך לישנא הוה עובדא בגרוטא' והא"ש דתרוי' אמת נכון הדבר דבתחלה בקש ר"י בר"י לעשות כן בכלי פשתן ולא הניחו רבי משום דליכא גילוי תרעא לא במקום הזול ולא במקום היוקר ואין כאן רווחא כלל לחמרים שוב אח"כ בקש רבי לעשות כן בגרוטאות עכ"פ דאיכא מיהת גילוי תרעא במקום היוקר והחזירו ר"י בר"י וא"ל לפי מה שלמדתני דבעי' הרווחא דגילוי תרעא הסברא נוטה כפרש"י דבעי' במקום הזול או אפשר דבעי' שניהם משא"כ בגרוטאות דליכא אלא במקום היוקר וק"ל:

א"ל רבא להנהו דמנטרי באגי. גם בכאן מקשי' לשי' הר"א מטוך דהשוכר שמעכב שכרו של שכיר מותר ליקח ממנו ריבי' א"כ קשה הא הנהו דמנטרי באגי שכירי' הוה וי"ל לפמ"ש לעיל מה שנ"ל סברת הר"א מטוך ז"ל משום דהתורה מפרשי טעמא וחי אחיך עמך דאע"ג דאתי' לומר אהדר לי' כי היכי דנחי' מ"מ מפורש בקרא הטעם כי ה' חפץ שיהי' מחי' את חברו ולהלותו הלואת חנם ולא יהי' לו כנושה לנוגשו לפרעו עד שיהי' צריך לשלם לו ריבי' משום עיכוב הפרעון א"כ כ"ז בהלואה אבל בשכר שכיר דאדרבא הבעה"ב עובר על בל תלין אם מעכבו משום אליו הוא נושא את נפשו א"כ נהפוך הוא שהקב"ה על המלוה חס שהוא השכיר ומותר לבעה"ב שהוא הלוה לשלם לשכיר המלוה שימתין לו מבלי יעבור על בל תלין וא"כ תינח למ"ד ר"ק יוצאה בדייני' דדריש וחי אחיך עמך אריבי' אמנם רבא לטעמי' דס"ל ר"ק אינו יוצא' בדייני' ומוקי וחי אחיך עמך לשנים מהלכי' בדרך וביד א' קיתון של מים א"כ אין לחלק בין שכיר לאחר וא"ש וק"ל: