בבא מציעא עד ע"א

דף עד - א

ומשנינן: התם [בדין המשנה] בידו לחרוש ולזרוע, ולכן חייב ^[51]  הכא [בשליח לקנות יין], לאו בידו שמא לא ימכרו לו יין.

אמר רבא: הני בי תלתא, דיהבי זוזי לחד, למזבן להו מידי שלשה שנתנו מעות לאחד לקנות להם מקח, וזבן לחד מינייהו וקנה השליח לאחד מהם ^[52] זבן לכולהו הרי המקח של כולם.

ולא אמרן ואין דין זה אמור אלא דלא צר וחתים איניש איניש לחודיה. שאין מעות של כל אחד ואחד צרורין וחתומין לחוד, שלהשתתף נתכוונו, וכגון שערבו כל המעות ^[53] ולכן המקח של כולם.

אבל צר וחתום איניש איניש לחודיה, אם מעות של כל אחד ואחד צרורין וחתומין לחוד, ^[54] למאן דזבן זבן, ולמאן דלא זבן לא זבן. לא קנה אלא זה שנקנה המקח במעותיו.

אמר רב פפא משמיה [בשם] דרבא: האי סיטומתא, חותם, ^[55] כלומר, במקום שנהגו שהחנונים בחותמן את החביות שקנו [ואחר כך כשצריכין, מולכין אחת אחת למכור בחנות], קניא. ^[56] קונים בחתימה, ^[57] משום שנהגו כך, ולמרות שלא נתן מעות ולא משך, ולא עשה שום קנין מהקנינים.

ותמהינן: למאי הלכתא?! כיון שלא עשה שום קנין מהקנינים, לענין איזו הלכה אמר רב פפי שקנה?! ומשנינן: רב חביבא אמר: למקניא ממש. קונה ממש לגמרי, כאילו עשה קנין גמור.

ורבנן בני הישיבה אמרי: שאינו קונה ממש, אלא רק לענין לקבולי עליה שמקבל עליו מי שחוזר בו, קללת מי שפרע ^[58] [כדין מי שנתן מעות ולא משך].

והלכתא, ההלכה במחלוקת זו: לקבולי עליה מי שפרע,

ובאתרא ובמקום דנהיגו שנוהגים למקני ממש, שרגילין לרשום על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו קנין גמור, כאילו עשה קנין משיכה, קנה. ^[59] נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו כלל.

שנינו במשנה: היה הוא תחילה לקוצרים: דין זה שנתבאר במשנה [עב ב] שפוסק אדם על הפירות אף על פי שלא יצא השער, הואיל ויש לו למוכר מאותו המין, אע"פ שלא נגמרה מלאכתו, אמר רב: דוקא מחוסר שתים שגמר מלאכה שלו מחוסר [מלאכה אחת או] שתי מלאכות, פוסק אז מותר לפסוק עליו דחשוב "יש לו", אבל אם היה מחוסר שלש מלאכות אינו פוסק הרי זה כמי "שאין לו", ואינו פוסק אלא אם כן יצא השער.

ושמואל אמר חולק על רב וסובר: שאין הדבר תלוי במספר המלאכות שחסר, אלא מלאכות שבידי אדם לעשותן, אפילו חסרות מאה מלאכות, פוסק מכיון שהדבר בידו חשוב "יש לו", אבל אם המלאכות החסרות, אין בידי דם לעשותן, אלא בידי שמים לעשותן [ומי שמבטיחו שאכן יעשה כן], אפילו אם חסרה מלאכה אחת, אינו פוסק הרי זה כמי "שאין לו", ואינו פוסק אלא אם כן יצא השער.

ומקשינן, על רב מהמשנה: תנן: פוסק עמו על הגדיש, והא והרי הגדיש מחוסר שלש מלאכות [עד שתגמר מלאכתו]:

א. משדא החמה למיבש, לשטוח העומרין בשמש להתיבש.

ב. ולמידש, לדוש התבואה.

ג. ומידרא, לזרות ^[60] המוץ לאחר הדישה, ברחת, כדי שיתפזר ברוח וישארו הגרעינים וקשה על רב שאמר שמחוסר שלש אינו פוסק!

ומשנינן: רב מעמיד את המשנה כגון באופן דשדא בחמה ויבש. שכבר שטח העומרין בשמש, ונתיבשו, ואם כן מתורצת השאלה על רב, שהרי חסר רק שתי מלאכות [לעיל ב, ג]

ומקשינן: ולשמואל דאמר: בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק, והא והרי הגדיש מחוסר מידרא [זרייה ברוח] דבידי שמים היא שצריך רוח שאינה מצויה, ואם כן מדוע אמרה המשנה שפוסק על הגדיש?

ומשנינן: אפשר גם בידי אדם, כגון בנפוותא נפה גדולה, שמנפים על ידה את המוץ מהגרעינים.

שנינו במשנה: ועל העביט של ענבים: [סוגיה זו היא המשכה של הסוגיא הקודמת].

ומקשינן על רב מהמשנה: למה מותר לפסוק על יין כשיש למוכר עביט [כלי גדול שצוברין בו את הענבים לפני דריכה כדי שיתחממו ויתבשלו, ויוציאו יין יפה] והא והרי [עד שיהיה יין] מחוסר ארבע מלאכות: א מכמר שיתחממו הענבים. ב ועיולי להכניסן לבי מעצרתא ליקב. ג למידש לדרוך הענבים בגת. ד ולמנגד למשוך היין אל הבור שלפני הגת [ולהכניס לחביות ^[61]].

וקשה על רב, שאמר מחוסר שלש אינו פוסק, ובעביט הרי מחוסר ארבע, ובכל זאת פוסק!

ומשנינן: רב שונה במשנה כדתני כמו ששנה רבי חייא: על הכומר של זיתים, כלומר: במשנה שנינו, פוסק עמו על "המעטן" של זיתים [זיתים צבורין בכלי שעדיין צריכים להתחמם], ואילו רבי חייא שנה, פוסק עמו על ה"כומר" של זיתים [זיתים שכבר נתחממו],

הכא נמי רב שונה כך במשנה גם בענבים ^[62] פוסק עמו על "הכומר" של ענבים [ענבים שכבר נתחממו], ולא כמו ששנינו במשנה, פוסק עמו על "העביט" של ענבים [שעדיין צריכין להתחמם], ואם כן מתורצת הקושיה על רב מכיון שאינו חסר "מכמר" [לעיל אות א].

ומקשינן: והא והרי עדיין מחוסרי תלת שלש מלאכות [לעיל: ב, ג, ד], וקשה על רב שאמר שלש אינו פוסק.

ומשנינן: רב מעמיד את המשנה באתרא במקום [שנוהגין] דההוא דזבין שזה שקונה הוא דנגיד הוא מושך את היין אל הבור שלפני הגת, [ומכניס לחביות ^[63]]. נמצא שהענבים אצל המוכר חסרים רק שתי מלאכות [לעיל ב, ג] ומיושבין דברי רב שאמר מחוסר שתים פוסק.

שנינו במשנה: ועל המעטן של זיתים: [סוגיא זו היא המשכה של הסוגיא הקודמת].

ומקשינן על רב מהמשנה: למה מותר לפסוק על השמן כשיש למוכר מעטן [כלי גדול שצוברין בו את הזיתים שיתחממו ויתבשלו], והא והרי [עד שיהיה שמן] מחוסר ארבע מלאכות:

א מכמר שיתחממו הזיתים.

ב ועיולי להכניסן לבי דפא לבית הבד של שמן.

ג ולמידש לדרוך הזיתים.

ד ולמנגד למשוך השמן אל הבור [ולהכניס לחביות ^[64]] וקשה על רב שאמר שמחוסר שלש אינו פוסק, ובמעטן הרי מחוסר ארבע, ובכל זאת פוסק!

ומשנינן: תני רבי חייא רבי חייא שנה: על כומר של זיתים כלומר: על זיתים שכבר נתחממו [נתבאר לעיל], ואם כן מתורצת הקושיא על רב, מכיון שאינו חסר "מכמר" [לעיל אות א]

ומקשינן: והא איכא תלת והרי עדיין מחוסר שלש מלאכות [לעיל: ב, ג, ד], וקשה על רב שאמר מחוסר שלש אינו פוסק

ומשנינן: רב מעמיד את המשנה, באתרא במקום [שנוהגין] דההוא דזבין זה שקונה הוא ^[65] מנגיד הוא מושך השמן אל הבור [ומכניס לחביות], נמצא שהזיתים אצל המוכר חסרים רק שתי מלאכות [לעיל: ב, ג] ומיושבין דברי רב שאמר מחוסר שתים פוסק.

שנינו במשנה: ועל הביצים של יוצר: [סוגיא זו היא המשכה של הסוגיא הקודמת]

ומקשינן על רב מהמשנה: למה מותר לפסוק על הקדירות אם יש ליוצר ביצים [כדורי טיט שמעגל הקדר לעשות מהן קדירות], והא והרי [עד שתהיה קדירה] מחוסר ארבע מלאכות: א לפופי לגלגל הביצים [לעשות להן בית קיבול] לפי מדת הכלי שרוצה לעשות מהן, קטנות או גדולות ^[66] ויבושי וליבשן ב עיולי להכניסן, לאתונא לכבשן ^[67] ג למשרף לצרפן בכבשן. ד ולמיפק ולהוציאן מהכבשן.

וקשה על רב שאמר מחוסר שלש אינו פוסק, ובביצים הרי מחוסר ארבע ובכל זאת פוסק! ומשנינן: רב מעמיד את המשנה, כגון באופן דמלפפה ויבישו שהביצים כבר מלופפות ויבשות ^[68] ואם כן מתורצת הקושיא על רב מכיון שאינו חסר "לפופי ויבושי" [לעיל אות א].

ומקשינן: והא איכא תלת והרי עדיין מחוסר שלש מלאכות [לעיל ב, ג, ד,] וקשה על רב שאמר מחוסר שלש אינו פוסק.

ומשנינן: רב מעמיד את המשנה באתרא במקום [שנוהגין] דההוא דזבין זה שקונה הוא דמפיק הוא מוציא את הביצים מהכבשן, נמצא שהביצים אצל היוצר חסרים רק שתי מלאכות [לעיל ב, ג] ומיושבין דברי רב שאמר מחוסר שתים פוסק.

שנינו במשנה: ועל הסיד משישקענו בכבשן: [סוגיא זו היא המשכה של הסוגיא הקודמת]. ומקשינן על רב מהמשנה: למה מותר לפסוק על הסיד משישקענו [את אבני הסיד] בכבשן [כדי לשרפן, ולעשות מהן סיד] והא והרי [עד שיהיו סיד] מחוסר שלש מלאכות: א מקלה שריפה בכבשן. ב ואפוקי להוציא מהכבשן ג ומידק לאחר שהוציאו מהכבשן חתיכות שרופות, נותנין בהן מעט מים "ונידוכות" מאליהן כקמח טחון, וקשה על רב שאמר שמחוסר שלש אינו פוסק, וכאן באבני סיד הרי מחוסר שלש ובכל זאת פוסק! ומשנינן: רב מעמיד את המשנה באתרא במקום [שנוהגין] דבהוא דזבין זה שקנה ההוא דייק הוא עושה את מלאכת הדיקה [לעיל אות ג] נמצא שאצל בעל אבני הסיד חסרים רק שתי מלאכות [לעיל: א, ב] ומיושבין דברי רב שאמר מחוסר שתים פוסק.

ומקשינן: ולשמואל דאמר בידי אדם אפילו מאה פוסק, למה לי משישקענו בכבשן? כלומר: למה הצריכה המשנה [כדי להתיר פסיקה] שבעל אבני הסיד "ישקיעם" בכבשן, הרי לדעת שמואל מותר לפסוק אפילו אם חסרות שבידי אדם לעשותן! [ולרב ניחא, שהמשנה הצריכה זאת כדי שיהיה חסר רק שתי מלאכות כדלעיל א, ב]

ומשנינן: אימא אמור [במשנה] משראוי "לשקעו" בכבשן ^[69] ומותר לפסוק משהכין את אבני הסיד ואת העצים והכל בידו ומוכן לשקען בכבשן [אע"פ שלא שיקען].

שנינו במשנה: ועל הביצים של יוצר:

תנו רבנן: אין פוסקין על הביצים של יוצר עד שיעשו, דברי רבי מאיר, כלומר: אסור לפסוק [אם לא יצא השער] שיתן לו היוצר קדירות, ועד שיעשה היוצר ביצים שלהם [שאז חשוב "יש לו"].

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים שצריך שיהיה ביד היוצר ביצים, בעפר לבן שאינו מצוי, אבל בעפר שחור שהוא מצוי, מותר לפסוק על הכלים הנעשין ממנו, אע"פ שלא עשה היוצר ביצים ממנו [מהעפר השחור], כגון כפר חנניה וחברותיה [המקומות הסמוכים] כפר שיחין וחברותיה [המקומות הסמוכים], שבכל אלו מצוי עפר שחור, וטעם ההיתר: אע"פ שאין לזה יש לזה, ותמיד חשוב "יש לו".

אמימר יהיב זוזי נתן מעות כדי לקנות קדירות, מכי מעיילי עפרא משהכניס המוכר וצבר עפר בביתו, ועפר שחור היה.

ותמהינן: כמאן כמו מי אמימר סובר?

אי כרבי מאיר, האומר עד שיעשו [ביצים] ואמימר נתן המעות עוד לפני שעשאן המוכר ביצים, אי כרבי יוסי, האמר אע"פ שאין לזה יש לזה. ומדוע אמימר נתן מעות רק לאחר שהכניס המוכר וצבר עפר בביתו, הרי לרבי יוסי אין צריך כלל שיהיה לו עפר!

ומשנינן: לעולם סבר אמימר כרבי יוסי, ובאתריה דאמימר ובמקומו של אמימר עשיק יקיר עפרא העפר [השחור], אי דמעיילי עפרא אם כבר הכניס המוכר וצבר עפר בביתו, סמכא דעתיה, סומך בדעתו שיעשה מן העפר ביצים וקדירות, שהרי כבר צבר העפר, ומי שחוזר בו יקבל מי שפרע, כיון שנתן לו מעות.

ואי לא, אבל אם לא צבר העפר לא סמכא דעתיה אינו סומך בדעתו, ואינו בטוח שימצא עפר [שאינו מצוי], והחוזר בו אינו מקבל מי שפרע, אף שנתן מעות, משום שלא נתן אלא על הספק.

שנינו במשנה: ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה:

זו דעת תנא קמא.

ומקשינן: הרי שנינו במשנה, וחכמים מתירים, ואם כן קשה היינו תנא קמא ובמה חולקין תנא קמא וחכמים?

שנים או שלשה שנתנו מעות לאחד לקנות להם סחורה והלך וקנה לאחד מהם קנה לכולם במה דברים אמורים כשנראו כמתכוונים להתאחד ולהתערב ביניהם כגון שערבו כל המעות אבל אם צרו וחתמו מעותיהם כל אחד לעצמו לא קנה אלא זה שלקח בעבורו וגדולי המחברים כתבו שאע"פ שהלוקח לקחו על דעת כלם לא קנה אלא זה שנקנה המקח במעותיו והוא תמה:

סיתומתא הוא אחת ממיני הקניות ומ"מ אינה קונה קנין גמור ודינה כדין מעות לקבל מי שפרע לבד ובמקום שנהגו לקנות בה קנין גמור קונין ומהו ענין סיתומתא כגון שמכר לו חבית של יין או שמן או שק של תבואה ולא נתן מעות ולא משך אלא סגר את החבית וקשר את שקו ורשם עליו בחותמו ורשום זה הוא הנקרא סיתומתא וכתבו גדולי המחברים בשרשם בפני המוכר או ואמר לו המוכר לך רשום וקנה ויש מפרשים בה נתינת יד זה לזה לתנאי גמר המקח:

זה שביארנו במשנה שפוסק אדם על הפירות אע"פ שלא יצא השער הואיל ויש לו לזה מאותו המין אע"פ שלא נגמרה מלאכתו דוקא בשאין גמר מלאכה שלו מחסר אלא מלאכה אחת או שתים אבל אם היה מחסר שלש הרי הוא כמי שאין לו כדבר שלא בא לעולם ואין פוסקין אלא אם כן יצא השער מעתה גדיש זה שבארנו במשנה שפוסקין עליו לא שהוא צריך עדין להניחו בשמש להתיבש וכן לדוש וכן לזרות אלא שכבר נתיבש בשמש ואינו מחסר אלא דישה וזרייה וכן עביט של ענבים ומעטן של זיתים דוקא שכבר נתחממו ואין מחוסרין אלא הכנסה לגת ובית הבד ודריכה ודוקא במקום שהלוקח מוציא מן הכור ומכניס בחביות שאם לא כן הרי אף אלו מחסרים שלש וכן ביצים של יוצר לא שהיו מחוסרים לפוף ר"ל תקון עשייתה והחלקתה וכן יבשותה והכנסתה לתנור אלא ליבשם והכנסתם בתנור וכן בזו דוקא במקום שהלוקח מוציא מן הכבשן וכן כל כיוצא באלו:

זה שביארנו בביצים של יוצר שהדבר צריך ליש לו הואיל ולא יצא השער דוקא בעפר לבן אבל בעפר שחור הואיל ומצויים אצל הכל תמיד פוסקין עליהם אע"פ שאין לו:

התם בידו ופושע הוא הכא לאו בידו ולא סמכה דעתיה איכא דמקשו הכא גבי אסמכתא בעלמא נמי כגון דאמר ליה אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני שדה זו שלך דאמרינן אם לא אמר מעכשו לא קני ולא אפילו אפותיקי נמי לא הויא היכא דידעינן דיכול לפרוע לאותו היום ולא פרעו נימא כוון דבידו הוא קני. והא לאו שאלה היא דאף על גב דחזינן ליה מעות מנא ידעינן שהם שלו דילמא פקדון נינהו אי נמי שלוה אותם או שהוא חייב למקום אחר יותר נחוץ מזה והיה לו בו הפסד גדול אם לא יפרענה והלב יודע מרת נפשו. ועוד שאין דנים זה הדין אלא במקום נזק כגון זה שבטל את מעותיו בפשיעה אבל בענין אחר שאין שם הפסד בפשיעתו או בחלוף דברו דנין. הראב"ד.
אמר רבא הני תלתא דיהבו זוזי לחד למזבן להו מידי וזבן לחד מונייהו זבן לכלהו פירש רבינו בשם רבו הרמב"ן דלאו דזבן לחד מינייהו בפירוש דאם כן הא ודאי נעשה שלוחו וזכה לו אלא דזבן מדמי דחד מינייהו סתם קאמר דזבן לכלהו דכיון דבמעמד אחד נחנו לו כולם ולא הקפידו נעשו כשותפין. אבל בדצר וחתים כל חד מינייהו זוזי דידיה גלו אדעתייהו דלא משתתפי כלל ולמאן דזבן בלחוד אפילו בסתמא זבן וכל שכן אם נתנו לו זה שלא בפני זה ואם נתן במקח ממעות כולם ולקח סתם זוכה כל אחד לפי מעותיו. הריטב"א.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי היכא דיהבי ליה כולהו זוזי ציירי בחד סודרא דלא ברירה ואזל וזבן אף על גב דאמר לא הוה בדותאי אלא למזבן כל האי זבונא לראובן דהוא חד מהנהו תלתא לאו כל כמיניה ולכלהו זבן. ואי יהבו ליה כל חד מינייהו זוזי באנפי נפשייהו וזבן ואמר לפלניא לחודיה זבנית רשאי. ואף על גב דאמרי ליה אלא כשיעור זוזי דחד מינייהו. נראה לומר אף על גב דאיהו ערבינהו לזוזי באפייהו וצריך עיון. עד כאן.

האי סיטומתא קניא. פירש רש"י רושם שעושין לקוחות על הסחורה כשלוקחים אותה ומניחין בבית המוכר ותמיהא מילתא מאי טעמא דמאן דאמר דקני בה לגמרי ואפילו באתרא דלא נהיגי והרי לא עשה משיכה והנכון בזה מה שאמר מורנו בשם ה"ר פינחס אחיו דסיטומתא הוא כעין מטבע שאין עליו צורה והתגרין נותנין אותו לסימן כשלוקחין דבר אחד ולא ידיע אי בתורת דמים יהבי ליה ובאומר ערבוני יקנה הכל וליכא אלא מי שפרע או בתורת חליפין יהבי ליה דקני לגמרי דכיון שאין עליו צורה נעשה חליפין ובהא הוא דפליגי אמוראי. ואמרינן דבאתרא דנהיגי קני דודאי על דעת חליפין יהבי ליה. ולא בעי בהאי מנהג תנאי בני העיר אלא מנהג בעלמא שאין מנהג זה מבטל הלכה. הריטב"א.
והראב"ד פירש וזה לשונו: סיטומתא סיתומא חותם כגון שמכר לו חבית של יין או שק מלא פירות ולא נתן מעות ולא משך אלא שסגר את חביתו וקשר את שקו ועשה זה חותמו. עד כאן.
ולשמואל דאמר בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק הא מידרי דבידי שמים הוא דבעי רוח להפיץ את התבן מן הגרן. ודאי אפשר להסיר את התבן בכברה ובנפואתא. ואקשיה תוב והא עביט ענבים דמחוסר מיכמר כגון כמישה וריכוך שיהא נח לידרך. ופרקינן בכומר של ענבים כלומר מכומר הוא כבר מלשון מכמר כדגרסינן בפסחים מיכמר בישרא פירוש עביט כגון עריבה גדולה מעטן כלי שנותנין בו הזתים מלשון עטיניו מלאו חלב. וקיימא לן כרב דסוגיא דשמעתא כוותיה וכל מאי דאקשו ליה פירקיה. ותוב רבית אימורא הווי וקיימא לן כרב באיסורי. רבינו חננאל ז"ל.
אימא בשראוי לשקעו בכבשן תימה לשמואל אמאי קתני במתניתין על הגדיש ועל העביט ועל המעטן אפילו על הקמה ועל הענבים ועל הזתים נמי דאינם מחוסרים אלא מלאכת אדם. ויש לומר דאין הכי נמי אלא דלא פסיקא ליה דהוה צריך למיתני ובלבד שלא יהיו צריכים עוד לקרקע. הרא"ש ז"ל.

אין פוסקין על הביצים של יוצר עד שיעשה דברי רבי מאיר. יש שגורסים ביצים (בחיריק) מלשון היגאה גמא בלא ביצה והוא כמו בארות חמר שהיוצר לוקח משם ועושה מלאכתו עוד שיעשו הביצית וההמר אין פוסקין אם לא יצא השער לקדרות ולמלאכת היוצר לפי שאין חושבין אותם כמי שיש לו ואף על פי שיש לו העפר מתוקן ויש שגורסים ביצים שעושין מן הטיט כמו ביצים עגולים ומניחין אותם על האבנים ועושין מהם המלאכה. הראב"ד ז"ל.

תימה לשמואל אמאי בעינן שיעשו משיש לו העפר בביתו נמי שרי. ואין לומר דחשיב נמי מחוסרי בידי שמים מה שצריך ליבש דהא באויר העולם יכול ליבשם דהא אמימר יהיב זוזי מכי עיילי עפרא. ופירש ריב"ן הואיל ואין לו אלא עפר לא קרינן ביה יש לו כמו בזבל בימות הגשמים לדברי חכמים הואיל ואינו נשיף כמאן דלית ליה דמי. הרא"ש ז"ל.
במה דברים אמורים בעפר לבן פירש רש"י ז"ל שאינו מצוי ולא חשיב שיש לו. ואם תאמר מכל מקום כיון שיש לו עפר לבן יפסוק עליו עד שלא נעשה ביצים. ויש לומר כיון דדמיו יקרים לא סמיך לוקח עד שיראנו ביצים מימר אמר שמא ימכרנו ביצים בדמים יקרים. הריטב"א.

אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בעפר לבן וכו'. אף על פי שאין לזה יש לזה. פירוש ואין מקפידין זה על זה מלהלוות עפר זה לזה מפני שמצוי הרבה. באתריה דאמימר הוה עשיק עפרא פירוש לא היה מצוי כל כך. והא דאמר רבי יוסי אף על פי שאין לזה וכו' לא אמר אלא בעפר שיש ממנו רב ולא היו מקפידין מלהלות זה לזה אבל בפירות ושאר דברים לא אמר אלא אם כן יש לו או שיצא השער לפי שמקפידין זה על זה בהלואתם. ימות הגשמים איכא בינייהו שהם שעת הוצאת זבלים ורבנן בתראי לא שרו אלא בימות הגשמים דשכיחי זבלים ותנא קמא שרי כל ימות השנה. הראב"ד ז"ל.
והריטב"א ז"ל פירש וזה לשונו: ימות הגשמים איכא בינייהו. פירוש דתנא קמא שרי לפסוק עליו ואפילו בימות הגשמים דלא שכיח וכדקתני בהדיא ופוסק עליו כל ימות השנה ורבנן בתראי לא שרו לפסוק עליו אלא בימות החמה בלבד דשכיח ואדרבי יוסי קיימי דאסר אפילו בימות החמה כיון שאין לו זבל באשפה שלו ולטפויי על דרבי יוסי קאתו ולא לטפויי על תנא קמא. עד כאן. וכן פירש רש"י.

וכפר סיחין וחברותיהן אף על פי שאין לזה יש לזה. לפי מה שפירשתי בריש הזהב גבי בפרוטות בדמים דכל הני פסקי דשמעתין יש בהן ענינים דהוי כעין שער הלקוטות וכיוצא בה הכי הוי פירושו אף על פי שאין לזה ביצים יש לזה. משאנץ.

אי מעיילא עפרא סמכא דעתיה. פירוש ולא משום רבית נגעו בה אלא שלא היה רוצה ליתן מעותיו בכדי ולפי מה שפירשתי למעלה דאף לרבי יוסי אפשר דבעי עד שיעשו יש לפרש דלעולם סומך שיתן משלו ויעשנו ביצים ומכל מקום ליכא משום רבית כיון דאיכא למימר אף על פי שאין לזה דלא גרע ממי שאין לו כלל. ועוד שעשוי אדם להחליף עפר בביצים ולתת לו שכר טירחו ואף על זה הוא סומך. שיטה.

בפרש"י בד"ה על העביט כולהו לאותבינהו לרב ושמואל נקט כו' עכ"ל מפירוש מהרש"ל או ע"ד התוס' דמכמר זתים כו' או כדפריך לקמן לשמואל ל"ל משישקענו כו' וה"ה גבי עביט ומעטן כו' עכ"ל והוא דוחק גדול ואם כן הוא ה"ל לתלמודא למפרך טפי לעיל הכי גבי עביט ומעטן ולתרץ לה הכי משראוי לעביט ומעטן אבל ודאי גבי עביט ומעטן לא קשיא ליה כלל דלא נקט לה אלא לשיעורא מה שהוא מוכר לו וכן מוכח מדברי התוס' שהקשו לר' חייא ל"ל על כומר אליבא דשמואל אבל בלשון המשנה עביט ומעטן לא קשה להו מידי לשמואל אבל הנראה הא דפריך גבי בצים והא מחוסר לפופי ויבושי כו' תקשי נמי לשמואל דיבושי בחמה הוה בידי שמים וכן לעיל גבי גדיש כו' והא מחוסר משדא בחמה [כו'] לשמואל נמי פריך ובהכי ניחא שלא הקשו התוס' נמי לשמואל דאמר בידי אדם אפי' ק' פוסק ל"ל על בצים לפסוק נמי אעפר די"ל דמחוסר לפופי ויבושי בחמה דהוי בידי שמים ושכתבו התוס' לקמן בד"ה וכפר שיחין כו' דהא מחוסר ג' הוא כו' היינו לרב וה"ה לשמואל דלא איירי בעפר משום דיבושי הוה בידי שמים ולא נקט רש"י דכולהו לאותבינהו לרב ולשמואל כו' אלא דיש מהן לאותבינהו לרב ויש מהן לשמואל ודו"ק:

תוס' בד"ה וכפר שיחין כו' לפסוק לקדירות כשער מוכרי קדירות בזול שהבצים לענין קדירות כעין לקוטות למוכרי תבואה כו' עכ"ל דבריהם מגומגמים לכאורה אבל דבריהם מבוארים ע"פ מה שכתבו הרא"ש והטור בשם ר"י אהך דתנן היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש דכיון דיש לו תבואה יכול לפסוק כשער הלקוטות אבל אינו יכול לפסוק פחות משער הלקוטות והא כו' דשאני הכא דמחסרא למידש ומידרי הלכך חשיב קצת כיש לו וקצת כאין לו עכ"ל הרא"ש ולאפוקי מפרש"י שפי' שם שפוסק עמו על הגדיש באיזה שער שירצה דחשיב כיש לו ועל דעת ר"י בעל התוס' סתמו דבריהם וכתבו לדמות דבחדא מתנייא פוסק על הגדיש כו' ועל הביצים דכמו דבפוסק על הגדיש אזלינן בתר שער הלקוטות ולא בפחות ממנו כשער שירצה משום דהוה קצת כיש לו וקצת כאין לו ה"נ הכא בפוסק עמו על הקדירות דמחוסר עיילי לאתונא ולשרוף פוסק עמו על שער הביצים ולא בפחות ממנו כמו שירצה משום דהוה נמי קצת כיש לו וקצת כאין לו וזה נראה לי ברור בדברי התוס' אבל מהרש"ל כתב בזה דברים אחרים אינם מענינו ואולי נעלם ממנו דברי הרא"ש והטור ודו"ק:

גמ' אמימר יהיב זוזי וכו' כמאן וכו' לעולם כר' יוסי ובאתרא דאמימר עשק עפרא אי דמעיילי עפרא סמכא דעתיה וכו'. יש לדקדק מה משני הא כיון דעשק עפרא ואינו מצוי הדרא קושיא לדוכתא דבעינן עד שיעשו אפי' לרבי יוסי דהא לא אמר רבי יוסי דפוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה אלא בכפר שיחין וכפר חנניה וחברותיה ששם העפר מצוי ועוד מה צריך למה שמסיים אי דמעילאי עפרא סמכא דעתיה לא הוה ליה למימר אלא באתריה דאמימר עשק עפרא ולכך לא אמרינן אע"פ שאין לזה יש לזה. ונדאה דהשתא במסקנא הא דאמימר יהיב זוזי מכי מעיילי עפרא לא איירי בפיסוק השער דהשתא ומטעם איסור רבית אלא לענין לקבולי עליה מי שפרע איירי דמשום הכי לא יהיב זוזי עד דמעיילי עפרא דאז סמכא דעתיה וכי הדרי בהו צריך לקבולי עליה מי שפרע ואי לא לא סמכא דעתיה ואפי' מי שפרע ליכא. והכי משמע מפי' דש"י אבל לענין איסור רבית יכול להיות דלא פסיק עמהם כלום אלא נתן להם איזה סך מעות שיתנו לו כשיעור מעותיו קדרות בשער שבשוק שיצא אח"כ ודו"ק:

תוס' ד"ה הכא וכו' ופי' הקונטרוס משום דה"ד אסמכתא וכו' וכגון משליש שטרו דגט פשוט דסמיך על דבר וכו' כצ"ל. ומרישא כי מתני אדעתא דלא יהיב ולאסמכתא קא מתני וכו' כצ"ל ועיין באשר"י ותמצא כל דברי התוס' שבדבור זה מבוארים היטב:

ד"ה וכפר שיחין וכו' לא מיירי בעפר וכו' אלא בבצים איירי ומדנקיט האי לישנא וכו' כצ"ל ור"ל חא דקאמר אע"פ שאין לזה יש לזה לא איידי בעפר דר"ל אע"פ שאין לזה עפר יש לזה עפר ולכך פוסק על העפר אע"פ שאין לו דחא מחוסר אלא בבצים איירי ור"ל דפוסק על הבצים אע"פ שאין לו אפי' עפר משום דאע"פ שאין לזה יש לזה בצים ולכך פוסק אפי' על קדרות כמו שמפרשים התוס' בתר הכי והא דקאמר שהבצים לענין קדרות כעין לקוטות למוכרי תבואה ר"ל כמו שלענין תבואה יש שער של לקוטות קודם שיצא השער הגמור כן יש שער של בצים קודם השער של קדרות וכיון שיצא השער של בצים פוסקים על הקדרות דכיון שיש לו בצים הוי כאלו יש לו קדרות וק"ל:

רש"י בד"ה על העביט כו' לאותבינהו לרב ושמואל כו' כצ"ל ונ"ב או על דרך התוס' דמכמר זתים וענבים מיקרי בידי שמים או כדפריך לקמן לשמואל למה לי משישקענו בכבשן כו' וה"ה גבי עביט ומעטן דאיכא למפרך הכי וק"ל:

תוס' בד"ה וכפר שיחין כו' כעין לקוטות כו' נ"ב אע"פ שגבי לקוטות מסקינן לעיל דאין פוסקין ממנו לשאר תבואה שאני התם דמן הלקוטות לא יבא שער תבואה אבל מן הבצים יעשו קדירות ומש"ה מן השאר של בצים חשבינן כאלו יש לו בצים ומן הבצים יכול לפסוק על קדירות ומה שאמר שהבצים לענין קדירות כעין לקוטות כו' לאו לענין היתר פסוק קאמרי אלא כלומר שהשער רחוק זה מזה ועיין שם ודו"ק:

ברש"י בד"ה על העביט כולהו לאותבינהו כו'. ר"ל יש מהן ארב יש מהן אשמואל ומשדי בחמה ליבש יכול להיות דבידי אדם הוא ליבש בתנור או בחמה מצויה ולא קשה אשמואל ומתני' לא קתני עפר לשמואל דסתם עפר כשמכניסין אותו הוא מגובל ועשוי ביצים כפרש"י דבסמוך ולזה כתבו התוס' בד"ה וכפר שיחין וכו' לא מיירי בעפר דהא מחוסר ג' הוא דמשמע לשמואל א"ש דיבושי בידי אדם הוא ובהא מחוסר מידרא מפרש רש"י ברוח שאינה מצויה דרוח מצויה שפיר וה"נ שמש מצויה ליבש אך ר"מ דקאמר אין פוסקין על הביצים עד שיעשו לא יתכן לפי"ז לשמואל כיון שיש לו וכו' וכ"ש ביצים אמאי אין פוסקין [נראה דט"ס ועיקר הקושיא כיון שיש לו עפר אף שאין לו ביצים אמאי אין פוסקין] ויתכן יותר לומר דיבוש בידי שמים הוא וכל הקושיות ג"כ אליבא דשמואל וכן והא מחוסר מיכמר כו' כמ"ש התוס' חוץ מקושית האיכא תלת וכו' וקושית האיכא מיקלא וכו' ולכן קתני מתני' דוקא ביצים של יוצר וכגון דמלפפי ויבישי ולכן קאמר ר"מ אין פוסקין עד שיעשו אף שיצא השער לא מהני יציאת שער דביצים לפסוק על קדירות ואף שאין לזה יש לזה ביצים (אבל) [אפ"ה] לא יכול לפסוק אקדירות ולעשות יציאת השער כאלו יש לו ביצים ולפסוק על ידי כן אקדירות עד שיעשו שיהיו לו ביצים אז יכול לפסוק אקדירות וכגון דמלפפי ויבישי כדבמתניתין:
א"ל פרדיסא דלעיל מחוסר שתים הוא [עכ"פ. ול"ד שתים] ובידי שמים הוא ופוסק לשמואל אף לפי מ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף ס"ד) בד"ה מה שעיזי חולבות דאיירי בכך וכך וכו' (ת) לא קשה כלל וק"ל:
ורי"א בד"א דלא מהני יציאת השער דביצים עד שיהיו לו ביצים בעפר לבן כיון שאינו מצוי לא מהני יציאת השער לומר אע"פ שאין לזה יש לזה אבל בשחור וכו' פוסקין אביצים אע"פ וכו':
אמימר יהיב זוזי מכי מעיילי עפרא אף שלא הוי ליה ביצים רק מעיילי עפרא לחודיה וס"ל כיון דיצא השער על הביצים אף שאין לזה יש לזה ומקשה כמאן וכו' עד שיעשו ביצים ואי כר"י וכו' אפילו בלא מעיילי עפרא ומשני עשיק עפרא ולא הוי מצוי ומ"מ הוא מצוי יותר מעפר לבן דלא מהני יציאת השער אף לר"י עד שיהיו לו ביצים] ואי מעיילי עפר סמכי דעתיה וכו' [לענין מי שפרע כמו שפירש"י] ורב ושמואל לעיל איירי בלא יצא השער רק היה הוא תחלה וכו' אם יש לו פוסק עמו במחוסר שתים וכו' לכל מר כדאית ליה ומ"ש התוס' בד"ה כפר שיחין לא מיירי בעפר דהא מחוסר ג' הוא ה"ה לשמואל דמחוסר בידי שמים הוא אבל דוחק הוא לחלק בין ב' אינו מצוי דאי מיקרי אין לו לענין מי שפרע [דבעי מעיילי עפרא דאז סמכא דעתיה] אמאי מקרי יש לו לענין רבית דהא מחוסר ג' אינו פוסק [וכן לשמואל כיון דחסר בידי שמים] אפ"ה פסק אמימר מטעם דיצא השער ומיקרי יש לו וכ"ש דהא הא בהא תליא כמ"ש רש"י ותוס' לעיל בברייתא דרב אושעיא דכיון דצריך לקבל עליו מי שפרע וכו'. ויש דוחקין עצמן וכן פי' הר"מ וז"ל יש לדקדק מאי משני הא כיון דעשיק עפרא ואינו מצוי הדרא קישיא לדוכתיה דבעי עד שיעשו אפילו לר"י דהא לא אמר ר"י דפוסק אע"פ שאין לזה וכו' אלא בכפר שיחין וכו' ששם העפר מצוי ועוד מה צריך למה שסיים אי דמעיילי עפרא סמכא דעתיה וכו' לא הול"ל אלא באתרא דאמימר עשיק עפרא לכך לא אמרינן אע"פ שאין לזה יש לזה ונראה דהשתא במסקנא הא דאמימר יהיב וכו' לא איירי בפיסוק השער דהשתא ומטעם איסור רבית אלא לענין לקבולי עליה מי שפרע איירי דמש"ה לא יהיב זוזי עד דמעיילי וכו' דאז סמכא דעתיה ואי מהדרי בהו צריך לקבולי מי שפרע והכי משמע מפירש"י אבל לענין איסור רבית יכול להיות דלא פסק עמהם כלום אלא נתן להם איזה סך מעות שיתנו לו כשיעור מעותיו קדירות כשער שבשוק שיצא אח"כ ודו"ק עכ"ל. ולפי"ז צ"ל המקשה חשב דטעמא משום רבית ופסק כשער של עכשיו ותרצן השיב לו לא משום רבית וזה דוחק מפורסם אבל אשאלך אמאי משיב לו לעולם ר"י הול"ל לעולם ר"מ או כמר וכמר ובאמימר לא משום פיסוק רבית נגע ביה תאמר מה שתאמר אם תשוה אינו מצוי דאמימר לאינו מצוי דעפר לבן ובעפר לבן משוו מדותיהן ר"י ור"מ אמאי קאמר לעולם ר"י. ויש מפרשים שלכך פירש"י בד"ה בעפר לבן וכו' וכשהיו מכניסין אותו וכו' לומר דלא בעי ר"י בעפר לבן עד שיעשו רק שיהיה בידו ואף כשהעפר בידו ורב ושמואל ס"ל כר"מ ומתני' ר"מ הוא ור"מ בעי עד שיעשו וכמו שאמרו בסמוך אי ר"מ הא בעי עד שיעשו אבל ר"י לא בעי אלא עפר [אף בעפר לבן] ואפילו מחוסר פוסק וא"ש הך דאמימר ודלא כמ"ש התוס' לא איירי בעפר וכו' אבל א"כ לא הול"ל רק לעולם ר"י ובאתרא דאמימר עשיק עפרא והוי כעפר לבן ותו לא אף דאפשר לומר דהיא היא דהא הא בהא תליא כמ"ש לעיל מ"מ לא הוי צריך לסיים. גם א"ל כלל דרש"י ס"ל יבש לאו בידי שמים הוא וכמ"ש לעיל והיאך אמר ר"מ עד שיעשו לשמואל לז"א וכשמכניסין וכו' חדא דאינו מפרש בר"מ כן ועוד דא"כ מאי מקשה בסמוך אי ר"מ הא בעי עד שיעשו ואפשר דודאי ר"מ בעי עד שיעשו ושמואל ס"ל כר"י ולא בעי עד שיעשו רק בידו [ואפי' עפר והא דקאמר בד"א בעפר לבן דמשמע דבעי עד שיעשו לזה כתב] וכשהיו מכניסין כו' ועיין:
והנראה בפשיטות דלהכי פירש כן דמשמע בד"א דבעי שיעשו וכו' אבל בשחור לא בעי עד שיעשו אבל עפר בעי וא"כ מאי מקשה בסמוך אמימר וכו' מעיילי עפרא אי כר"י וכו' [לזה כתב רש"י וכשהיו מכניסין כו' וממילא הא דקאמר אבל בשחור לא בעי היינו אפילו עפר] ועיין:

בתוס' בד"ה כפר שיחין כו' לא מיירי בעפר כו'. אף דקאמר אבל בעפר שחור כגון כפר שיחין דמצוי בהן עפר שחור פוסקין כו' דאע"פ שאין לזה יש לזה עפר שחור לז"א לא מיירי בעפר וכו' רק יש לזה ביצים ואף שאין לזה אפילו עפר:

בא"ד וקמ"ל דאע"פ כו'. לכאורה לא מדויק לי האי קמ"ל דהא ר"מ פליג וס"ל דלא מהני יציאת השער [וקמ"ל דלא כר"מ] והול"ל טעמא דר"מ [כיון דלא יצא השער לקדירות] וכו' ועיין:

בא"ד שהביצים לענין קדירות כעין לקוטות כו'. כתוב בח"ש ואע"פ שגבי לקוטות התקינו לעיל דאין פוסקין ממנה לשער תבואה שאני התם דמלקוטות לא עביד שער תבואה אבל מן הביצים יעשה קדירות ומש"ה מן השער של ביצים חשבינן כאלו יש לו ביצים ומן הביצים יכול לפסוק על הקדירות ומ"ש שהביצים לענין כו' לאו ענין היתר פיסוק קאמר אלא כלומר שהשער רחוק זה מזה כעין שם [אפ"ה שרי] ודו"ק עכ"ל ומשך אחריו מהר"ם ז"ל ודברים שאינן נינהו והיה נראה לומר שמביאין ראיה דמהני יצא השער לביצים לחשוב כיש לו אף שהוא שער קטן כמו דמהני שער לקוטות ללקוט ואף לבעה"ב אי לאו טעמא דלא יזיף או אפירי שפירי יהיב וכו' וז"א דא"כ לפלגו בביצים גופיה ולמה הוזכירו התוס' קדירות. ומהר"ש כתב דבריהם מבוארין ע"פ האשר"י והטור במשנה היה הוא תחלה לקוצרים וכו' ואשתמיטתיה שהוא תוס' דלעיל (בבא מציעא דף ס"ג ע"ב) בד"ה מהו דתימא כעד שיבא בני וכו' דמהני יציאת השער ללקוטות לפסוק אגדיש אם יש לו ה"נ יציאת השער דביצים מהני לחשוב כיש לו לפסוק אקדירות ע"ש וכתב עליו וזה ברור אבל לא ברור ברור ממש ועוד דלאי נמי אף דחשיב כמו שיש לו מ"מ הא אין פוסקין אם יש לו גדיש עד שיצא השער של לקוטות ולא"נ אמאי (הודאה) הא מחוסר שתים כמו התם ועיין בטור (א) ונראה לומר כשער מוכרי קדירות בזול ר"ל כשער של ביצים אבל פחות לא כיון שיצא השער לביצים כמ"ש מדנקיט לישנא דאע"פ שאין לזה יש לזה וכו' וכיון שיצא השער אין יכול לפסוק פחות משער הביצים כמו התם שאינו יכול לפסוק פחות מלקוטות שהביצים לענין קדירות כעין לקוטות וכו' וגם זה אינו מחוור ודו"ק. ומהר"ר ז"ו יצ"ו מפרש למוכרי תבואה כו' פירוש לקוטות ותוס' מדמי שער ביצים לקדירות לשער לקוטות ללקוטות דמהני שער כזה והוא רוח בעיני דהול"ל לקוטות ללקוטות ועוד דשער לקוטות ללקוטות הוא שער גמור רק לענין בעל הבית אף שיש לו מאן דיהיב זוזי לבעל הבית אשפירי כו':

רש"י ד"ה ומידרא. לזרוק כו'. נראה דצ"ל לזרות כו':

רש"י ד"ה מכמר. חימום. כ"נ דצ"ל:

תד"ה וכפר. דהא מחוסר שלש אינו פוסק כו'. כ"נ דצ"ל:

כפר שיחין. עמ"ש מרש"א ולע"ד דברי מרש"ל נכונים דבשלמא במתני' פוסקים אשער לקוטו' ביש לו ומחוסר מלאכה אכל הכא מיירי באין לו ביצים כלל וע"כ מחלק מהרש"ל כיון דממיצים עושי' קדרות מש"ה שרי הכא אפי' אין לו וק"ל:

הכא לאו בידו כו' פי' רש"י שמא לא ימכרו לי' כו'. ולכאורה הא קיימא לן יש אונס בממון אם כן אינו בכלל החיוב כשיהיה אנוס שלא ימכרו אם כן שוב כיון דפשע ולא זבין ומשמע דלא טריח כלל וזה בידו ולא היה החיוב כלל רק על מה שבידו דלא יהיה אונס ועל זה אינו אסמכתא. וצ"ל לפמ"ש דאונס דשכיח ונכלל בתנאי לא הוי אונס מדלא פירש. אם כן זה האונס שלא ימכרו שכיח והוי בכלל לשון שכתב רש"י אם אינו קונה לך אפרע משלי. ושוב הוי אסמכתא. אך כמו שכתב הרי"ף סוף המקבל אי אמר אם אוביר כו' אשלם אלפא אף דאסמכתא מ"מ על במיטב דלא גזים משלם. וגם כאן עכ"פ על מה שבידו מהני. וכיון דפשע יהיה חייב. וצ"ל דשם גם שלא התנה חייב במיטב ושוב תנאי דאשלם אלפא דאסמכתא על כל פנים חייב כאלו לא התנה כלל. מה שאין כן כאן דבלי תנאי פטור לא מהני התנאי דנכלל גם שאינו בידו ולא מהני גם על מה שבידו:

אולם לשון הרי"ף ז"ל פרק המקבל מבואר דגם שהי' פטור בלי תנאי וגזים מ"מ מהני על מה שאינו גזום ע"ש. ויש לחלק בין שם דהאסמכתא משום דגזים ובין כשהוא משום אין בידו. או י"ל דהפירוש אינו בידו ולא סמיך עליו. או דאינו ברור שהפסיד אף בטיל כיסו ולא מהני בלי קנין למ"ש רש"י ז"ל כנ"ל:

תוס' הקשו ארש"י ז"ל עיין שם. ולע"ד יש, לומר דגם רש"י סבר בקוביא משום איידי דבעי למיקנא גמר ומקני כמו שכתבו תוספות. והטעם דאחזוקי אינשי בגזלן לא מחזקינן והא יודע שחבירו אינו רוצה להקנות לו כשירויח רק אם יקנה גם הוא. ולכך גמר ומקני כל א'. אך היה קשה לרש"י דגם באם אוביר אשלם אלפא גם כן הבעל הבית אינו רוצה להקנות לו השדה באריסות אלא אם כן יהיה החיוב שלו מהני דאם אוביר וכן משליש שטרו דהגיע הזמן והלה מרויח לו כדי שיהיה עליו חיוב לזמן שקובע לו ושייך גם כן איידי דבעי למיקני כו'. על זה כתב רש"י ז"ל הטעם קסבר כל זה שבידו לעשות כוונת בעל השדה אינו על החיוב דאלפא זוזי רק שלא יוביר ויהיה בטוח על זה וכיון שבידו סומך על זה שבאמת לא יוביר אם כן אין כאן גזל כלל אף שבעל השדה נותן שיהיה חיובו קיים היינו כדי שלא יובירנו וזה בטוח על עצמו וכן במשליש סבור שיפרע וממילא יקויים מה שהלה רוצה כנ"ל. משא"כ אם לא היה בידו היה שייך איידי דבעי למיקני שבעה"ש אינו רוצה ליתן לו למחצה או לשליש רק שיהיה הספק בטוח אצלו כנ"ל. מה שאין כן דיהיב זוזי למזבין ליה ואינו טובתו כלל רק טובת הנותן דלא שייך איידי כו' הוי יותר אסמכתא כשאין בידו מבידו כנ"ל:

ובזה מיושב מה שתמהו תוספות על ר"ת דסבר משום איידי כו' דאם כן גם באם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך דהוי אסמכתא והא שייך איידי. ולמ"ש מיושב דשם ב' שהמרו או קובי' דע"כ א' ירויח שייך כנ"ל שאינו גזלן כנ"ל. משא"כ התם אדרבה סומך עצמו שלא יחזור בו ולא הוא יכפול ולא זה ימחול ואינו רוצה לקנות כלל זה החיוב של הב' דאם חוזר ימחול גם כן והוי אסמכתא כיון שאין הוכחה. משא"כ התם דע"כ רוצה לקנות אסמכתא של הב' ע"כ כל אחד גמר ומקני כנ"ל:

ועוד הא ר"ת ז"ל כתב לעיל ס"ח דבתפיס בע"ש עצמו לא הוי אסמכתא וגבי ערבוני מחול לך הטעם דלא מהני משום דזה לא יצטרך לכפול. וע"כ היינו רק שיהיה בטוח שלא יחזור בו דאם לא יחזור והוא יחזור והיה ערבונו מחול אף שהוא אסמכתא רק דר"ת סבר דתלינן זה בזה דלא כהרמב"ם עיין שם. ואם כן זה שבידו ואומר לכפול לא שייך איידי דבעי למיקני' דגם אם כוונתו לאסמכתא ולא להקנאה גם כן כיון שבטוח שלא יחזור בו יהיה קונה כדין שערבון יהי' מחול לו דכיון דתפיס אינו אסמכתא והוא לא חזר בו והלה היה מרוצה כשלא יחזור הלה והוא יחזור יהיה הערבון מחול כנ"ל. רק דמ"מ לפי הדין לא קנה מיד כיון דתלינן זה בזה דרוצה עכשיו שיהיה בטוח הספק שאם לא יקיים הלה ויחזיר בו יהיה עליו חיוב לכפול דחושש שיחזור. וא"ל אינו רוצה למחול. מה שאין כן זה שבידו וסובר שלא יחזור אינו גזל ולא שייך איידי דבעי למיקני כנ"ל: