בבא מציעא עז ע"א

דף עז - א

פסידא של איבוד יום עבודתם, הפסד דפועלים הוא. ואין הם יכולים לתובעו, כיון שעל מנת כן נשתכרו לו.

אך אם לא סיירא לארעא מאורתא, פסידא דבעל הבית הוא, ויהיב להו שכר כפועל בטל, כמתבאר לעיל.

ואמר רבא: האי מאן, מי שהוא בעל שדה, דאוגיר אגורי, ששכר פועלים לדוולא, לשאוב מים כדי להשקות שדותיו, ואתא מטרא, וירד מטר, ושוב הוא אינו צריך למלאכתם, פסידא דפועלים הוא, שעל מנת כן נשכרו, היות וזה מצוי שיבוא גשם ולא יהיה צורך בהם.

מה שאין כן אם אתא נהרא, בא נהר והציף את חריצי התעלות של שדהו, ואינו זקוק עוד לשאוב מים להשקיה, כיון שדבר זה אינו מצוי כל כך, ולא נשכרו על דעת כן, והיה על בעל הבית להודיעם על כך, הרי אם לא הודיעם, הוא פסידא דבעל הבית, ויהיב להו שכר כפועל בטל. ^{[27] [28]}

ואמר רבא: האי מאן דאוגיר אגורי לדוולא, ופסק נהרא, הנהר שממנו שאבו את המים, נפסקו מימיו בפלגא דיומא, באמצע היום, ואינם יכולים להשלים מלאכתם,

אי לא עביד דפסיק, אם אין דרך הנהר שיפסקו מימיו, פסידא דפועלים הוא, שהרי אף בעל הבית לא ידע, ולא יכול היה להודיעם על כך, ומזלם גרם.

אבל אם עביד דפסיק מימיו, אי הפועלים הם בני מתא, בני העיר, היודעים את מנהגו של הנהר להפסיק לעיתים, פסידא דפועלים הוא, משום שעל מנת כן נשכרו לו.

אבל אם הפועלים לאו בני מתא, פסידא דבעל הבית, משום שהיה לו להודיעם על כך.

ואמר רבא: האי מאן דאגר אגורי לעבידתא, מי ששכר פועלים ליום אחד לעבודה מסוימת, ושלים עבידתא בפלגא דיומא, וסיימו את העבודה הזאת באמצע היום, הרי:

אי אית ליה, אם יש לבעל הבית לתת להם לעבוד בהמשך היום עבידתא דניחא מינה, עבודה שהיא קלה ממנה, יהיב להו, זכותו של הבעל היא לחייבם להמשיך ולעבוד בה.

אי נמי, וכן אם יש לו לבעל הבית עבודה דכוותה, לא קשה ממנה ולא קלה, מפקד להו, זכותו לחייבם לעשותה.

אבל אם יש לו רק עבודה קשה הימנה, לא מפקד להו. אינו יכול לחייבם לעבוד, שהרי לעבודה קשה כזו הם לא נשכרו. ונותן להם שכרן משלם, כאילו עבדו כל היום כולו.

ומקשה הגמרא: ואמאי משלם להם תשלום מלא!? וליתיב להו כפועל בטל! וכמו שנתבאר.

ומתרצינן: כי קאמר רבא ש"נותן להם שכרם משלם", באיכלושי, סבלים ^[29] דמחוזא, דאי לא עבדי, חלשי, הם נחלשים.

ומשום כך, אינו מנכה משכרם, שהרי הם מעדיפים לעבוד כל היום ולא לישב בטל. ^[30]

אמר מר, שנינו לעיל בברייתא, שלקבלנים החוזרים בהם לאחר שהתחילו במלאכה, שמין להם את מה שעשו. כיצד? היה יפה שישה דינרים, נותן להם סלע. ואף שבעל הבית לא ימצא פועלים להשלים מלאכתו בפחות משישה דינרים, ונמצא שהוא נפסד בשני דינרים, מכל מקום נותן להם סלע.

והטעם, קא סברי רבנן, יד פועל על העליונה. ולעולם רשאי הוא לחזור בו. כמו שכתוב "כי עבדי הם", ולא עבדים לעבדים [קידושין כב ב]. ^[31]

עוד שנינו בברייתא: או יגמרו מלאכתן, ויטלו שני סלעים.

ומקשינן: אם יגמרו מלאכתן, פשיטא שיקבלו שני סלעים, שהרי עשו מלאכתן, ואם כן, ודאי יתן להם כפי שהתנו בתחילה?

ומתרצינן: לא צריכא, דאייקר עבידתא, ואימרו פועלים, חזרו בהם. ^[32] ואזל בעל הבית, ופייסינהו, פייס אותם עד שנתרצו לשוב למלאכתם.

מהו דתימא, כיון שיד פועל על העליונה, מצי אמרי ליה פועלים עתה לבעל הבית, כי מפייסינן, אדעתא דטפת לן אאגרה, על דעת שתוסיף לנו על שכרנו, ותשלם לנו עבור חציה השני של העבודה כשיעור השכר של פועל בשעה שנתרצינו לשוב למלאכתך.

קא משמע לן, דאמר להו: שמא נתרצתם אדעתא דטרחנא לכו באכילה ושתיה. ^{[33] [34]}

עוד נתבאר בברייתא: ואם סלע יוציא בעל הבית בכדי להשלים מלאכתו, נותן להם סלע.

ומקשינן: פשיטא! הרי לא הפסידוהו כלום? ומתרצינן: לא צריכא, דזל עבידתא מעיקרא, בשעה ששכרם מתחילה, ופועלים אלו לא נתרצו להשכר לו בשכר הקבוע בשוק, ומשום כך אגרינהו בטפי זוזא, שכרם בזוז נוסף על השכר הרגיל.

ולסוף, אייקר מחיר הפועלים בשוק, וקם בטפי זוזא, התייקר שכר הפועלים הרגיל בזוז, ונהיה השכר הרגיל כמו השכר שסיכם עם הפועלים הללו מתחילה.

מהו דתימא, אמרו ליה הפועלים עתה: טפי זוזא אמרת לן בשעה ששכרתנו מתחילה.

ואם כן, גם עתה עליך להוסיף לנו יותר משכר שאר פועלין,

קא משמע לן, דאמר להו: כי אמרי לכו אשלם לכם טפי זוזא, כיון דלא הוה קים לכו. ^[35] כלומר, לא היה ראוי לכם לעשות מלאכה תמורת שכר מועט, ועל כן נתרציתי לשלם יותר.

אבל השתא, קים לכו. כבר נתרצתם לסכום זה. ומה נשתנה בכך שאף שאר פועלים משתכרים כך.

עוד שנינו שם: רבי דוסא אומר, שמין להן את מה שעתיד להעשות. היה יפה שישה זוזים, נותן להם שקל. והטעם, קא סבר יד פועל על התחתונה. ומשום כך עליו לשאת בנזק בעל הבית, וכמו שנתבאר.

עוד שנינו שם: או יגמרו מלאכתן, ויטלו שני סלעים.

ומקשה הגמרא: פשיטא!? כדלעיל.

ומתרצינן: לא צריכא, דזל עבידתא, שכר פועלים. ואימר בעל הבית, חזר בו בעל הבית משכירותם, ואזול פועלים, ופייסוהו.

מהו דתימא, כיון שדעת רבי דוסא היא שיד פועל על התחתונה, ^[36] מצי אמר להו בעל הבית: נתרציתי אדעתא דבצריתו לי מאגרייכו, שתפחתו משכר עבודתכם.

קא משמע לן, שעל אף שיד פועל על התחתונה, משלם בשכרם שני סלעים, כיון דאמרי ליה: נתרצית אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא. ^[37]

עוד שנינו בברייתא: סלע, נותן להם סלע

ומקשינן: פשיטא!? הרי לא הפסידוהו?

ומתרצינן: אמר רב הונא בריה דרב נתן: לא צריכא, דאוזילו אינהו הפועלים גביה בעל הבית זוזא מעיקרא, בשעה ששכרם מתחילה, פחתו לו זוז משכרם.

ולסוף זל עבידתא, הוזל שכר פועל בשוק, ונקבע כשכר שהתנו עמו.

מהו דתימא, יטען עתה בעל הבית: בציר זוזא אמריתו לי, אם כן, אף עתה, בציר זוזא יהיבנא לכו.

קא משמע לן, דאמרי ליה הפועלים: כי אמרנא לך מתחילה בציר זוזא, משום דלא הוה קים לך, לא נתרצית לתת סלע. אבל השתא, קים לך. ואין זה תלוי בשיעור דמי שכר פועל בשוק.

אמר רב: הלכה כרבי דוסא, שכל החוזר בו ידו על התחתונה.

ומקשה הגמרא: ומי אמר רב הכי?

והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום. ^[38]

ואם כן, למה ידו על התחתונה, הרי כדין עשה? ^[39]

וכי תימא לחלק, ולומר: שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות, שכיר יום, לקבלנות, המקבל עליו מלאכה מסוימת, ושכיר יום רשאי לחזור בו [משום "עבדי הם", ולא עבדים לעבדים] גם לרבי דוסא. ^[40] ורק קבלן אינו רשאי לחזור בו, ואם יחזור ידו על התחתונה [משום שאין זה דרך עבדות כל כך].

אי אפשר לחלק כך!

כי - ומי שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות!?

והא תניא, השוכר את הפועל, ולחצי היום שמע הפועל שמת לו מת, קרוב שחייב להתאבל עליו, או שאחזתו חמה, חלה הפועל,

ואתא מיטרא פסידא דפועלים, קשיא ליה לרבינו הגדול ז"ל הא דאמרי' במסכת גיטין פרק מי שאחזו ההוא גברא דאמר ליה לאריסיה כ"ע דלו תלת דוולתא ושקלי ריבעא את דלי ארבעה ושקול תילתא לסוף אתא מיטרא אמר רב יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא איצטריך וקאמרי' עלה בגמרא דקי"ל כוותיה דרבה והכא אמרינן פסידא דפועלים ופריך שאני אריס דכמאן דאית ליה חולקא בארעא דמי וגופיה מיקניא ליה וכשותף דמי למיקני רווחא לנפשיה אבל פועל לא.
והראב"ד ז"ל כתב נ"ל שאף בכל קבלן כך הוא דינו שאם קבל קמה לקצור וקצר חציה ובאו גוים וקצרו חציה או נמלים וקרסמוה נותן לו קבלנותו משלם, וי"א שאפילו פועל שהתחיל במלאכה ואתא מיטרא בפלגו דיומא פסידא דבע"ה, אי אית ליה מלאכה אחריתי עבדי ואי לא יהיב להו כפועל בטל, והיינו דאמר רבא האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתא בפלגו דיומא וכו' וכיון דאתא מיטרא בפלגו דיומא כמאן דמשלם עבידתיה דמי והא דרבא בשלא התחילו במלאכה קאמר, אלו [דברי] הרב ז"ל.
והך סברא דיש אומרין טעותא היא דכל היכא דלא עבד שליח שליחותיה לא יהיב ליה אלא כמה שעשה הוא בעצמו כדאמרי' בפרק הגוזל בתרא השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקנין לחולה ומצאו שהבריא נותן לו שכרו משלם ואמרינן התם עביד שליחותיה אלמא אלמלא לא הביאם אע"פ שהבריא או שבאו לו דורמסקנין ממקום אחר ואינו צריך לאלו אינו נוטל שכרו והיינו דרבא דאמר האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגו דיומא אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים משום דלא הוה ליה לבע"ה לאתנויי והא דאתא מיטרא אע"ג דלא איתעבידא ההיא עבידתא וכי האי דינא הוא ואפילו בפלגא דיומא פסידא דפועלים ודקא גמר לה מאידך דרבא ליתא משום דהיכא דשלים עבידתא הוה ליה לאתנויי ולמימר דאי שלמה עבידתא דיהב להו לפום מאי דעבוד הואיל ולית ליה עבידתא דניחא מינה מדלא אתני איהו אפסיד אנפשיה כראמרי' אתא נהרא פסידא דבע"ה משום דהוה ליה לאתנויי ולא אתני אבל בקבלנות אפשר כדברי הרב ר' אברהם ז"ל דכל רווחא דמיתרמי בקבלנות מאחר שהתחיל במלאכה דקבלן הוי, ואני אין לנו אלא כדברי רבינו הגדול ז"ל דטעמא דמסתבר הוא.
וגבי שטף נהר חמורו אשכחן בירושלמי בפרק הגוזל בתרא (י, ד) תני הניח את שלו להציל את חבירו ועלה של חבירו מאליו אינו נזקק לכלום, ואפשר נמי דהא דאמרי' בגמרא דילן ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו אפילו עלה מאליו בכלל זה ואע"פ שזו קבלנות היא והתחיל בה שהרי ירד להציל [רווחא] שבא בו לבעל הבית הוא:

דקשי' מינה לא מפקיד להו. האי דינא ליתיה אלא היכא דאגר אגירי בפי' להאי עבידתא אבל שכרן סתם אפי' דקשי' מינה מפקיד להו דהא מצפרא נמי אי בעי מפקיד להו הך דקשי'. והכי תניא בתוספתא רשאי בע"ה לשנותו למלאכה קלה אבל לא למלאכה חמורה הא כיצד שכרו לנכש בשדהו וגמר את שדהו אומר לו מדעתו בא ועדור תחת שתי גפנים פי' ולא בע"כ שכרו לעדור וגמר את שדהו אומר לו בע"כ בא ונכש שני גפנים אלמא דדוקא שברו לנכש אבל שכרו סתם נותן לו כל מלאכה שירצה ואין זה צריך לראייה:

ואימרו פועלים ואזל בעל הבית ופייסינהו. איכא למימר בשאימרו ואמרו סתם לא נעשה עמך מלאכה באותו תנאי אבל פירשו ואמרו אין אנו עושין עמך אלא בשכר כך וכך ואזלו להו ואזל בע"ה ופייסינהו לא מצי למימר להו אדעתא דטרחנא להו באכילה ושתייה אלא יהיב להו כמה דבעו מיניה כדתניא בתוספתא וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במחתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר וכו'.
ורבינו הגדול ז"ל כתב הך בריתא בפ' האשה נקנית אבל השתא דאימרו סתם אע"ג דאייקור עבידתייהו לא יהיב להו כההוא יוקרא אלא אדעתא דטרח להו באכילה וכשתיה איפיוס ואיכא למימר שאני הכא דכיון דמעיקרא אגרינהו ואי הדרי בהו אית ליה תרעומת עלייהו כי פייסינהו אדעתא דתנאה קמא איפיוס ולטפויי להו טפי פורתא באכילה ובשתייה:

האי מאן דזבן מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני. פי' מכר לו קרקע והחזיק בו או מטלטלין ומשכן לרשותו ולא נתן לו מעות כלל לא קני כלום דלא אקני ליה עד דיהיב ליה זוזי, לא קא עייל ונפיק אזוזי קני הכל בקרקעות בחזקה ובמטלטלין במשיכה אבל נתן לו מקצת דמים בהא לא אמר לא לאו ולא הן, ומיהו כיון דאמר רבא דהיכא דעייל ונפיק אזוזי לא מקני ליה אלא עד דיהיב זוזי שטעי' מינה דהיכא שנתן מקצת דמים על השדה אפי' בתורת פרעון אינו קונה יותר מכדי מעותיו אבל כדי מעותיו ודאי קנה וכדתניא בתוספת' בבריתא קמיתא ובתריתא דקתני דבתורת פרעון קנה הכל בדלא עייל ונפיק אזוזי דקני במקצת כסף כדאמר רבא דקני בחזקה בלא כסף.
ויש מחלוקת בדבר זה, שהגאונים הראשונים ז"ל פירשו בריתא קמיתא בפורע מקצת דמים סתם ואפ"ה קונה כנגד מעותיו, ור"ח ז"ל חלק ואמר דהיכא דעייל ונפיק אזוזי ונתן מקצת דמים בתורת פרעוו סתם לא קנה כלום, ומפרש לה בשאמר ערבוני יקן והזקיקו לומר כן מה שאמר רבא לא קני דמשמע כלל לא קני והוא סבר דבשנתן מקצת דמים הוא וכבר פרשתי הדבר לדעת הגאונים ז"ל יפה הכי ומסתבר טפי חדא דקתני לה סתם ולא מפרש בערבוני יקן ועוד מדקאמרי' רוצה אומר לו תן לי מעות או תן לי קרקע שיכול לומר כשפרעתי מקצת דמים לא נתתי [אלא ע"מ ליקח כולה אבל לא על מקצתה ואע"פ שאין מעותי קונות אלא כנגדן מיהו על דעת ניקח הכל נתן, אבל לדברי ר"ח ז"ל דמוקי לה בשאמר ערבוני יקן למה ידו על העליונה על כרחו של זה יקח קרקע כדי מעותיו ולא מן העדית אלא כעין חצי שדה אני מוכר לך שמשמנין ביניהם ולוקח נוטל כחוש ואין כאן לקנוס אחד מהם שהרי לא מכר לו אלא חציו כנגד ערבונו אלא ש"מ כדברי הראשונים ז"ל:

אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא אתא מטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעל הבית. קשיא מאי שנא נהר מא שנא מטר, שהרי אין הנהר מתרבה אלא מן הגשמים, וכדאמרינן (שבת סה, ב) מטרא במערבא סהדא רבה פרת. ועוד מאי שנא דכדפסיק נהרא שני ליה בין פועלים דבני מתא לפועלים דלאו בני מתא, והכא לא שני ליה בין בני מתא למדינתא אחריתי ובין שכיני אותה שדה לשאינם שכנים. ונראה דנהרא לא עלה על שדהו ולא השקה אותה, דאלו כן הרי הוא כמטר ולא איצטריך כלל, אלא בשעלה ונתקרב אל השדה, ובמעט שיפחתו ראשי תלמים יכנסו המים וישקו את השדה. וכן נראה מדברי הראב"ד שכן כתב, זה לשונו, הכא לא מפלגינן בין בני מתא לבני מתא אחריתא, משום דפועלים עדיין לא פסקו עבידתייהו דמנהרא משקו ליה בהמשכה, אלא שהוקלה עליהם המלאכה וכמאן דשלים עבידתייהו בפלגא יומא דמי דיהיב להו עבידתא דניחא מינה, ואי לא יהיב להו כפ"ב, ע"כ. עוד כתב הרב, לא גרסינן הכא בפלגא דליליא, דהתם אפילו תרעומת ליכא דליכא התחלה, ואפילו הלכו אינו כלום ומה להם לילך והוא אינו צריך לדוולא, ע"כ. למדנו מדבריו שאע"פ שלא נגמרה מלאכה, שהרי עדיין צריך לפתוח פתחים בראשי תלמים, כל שהוקלה כל כך עד שאינו צריך אלא מלאכה מועטת, הרי זה כאלו אינו צריך להם כלל, ואפילו הלכו עד שלא חזר בהם אינו נותן להם כלום. (שיטמ"ק).

ואמר רבא האי מאן דאגר אגורי לעבידתא ושלם עבידתא בפגלא דיומא. וכתב הרשב"א ז"ל, כי אמרינן דדוקא כמותה אבל קשה ממנה לא, דוקא בשאמר להם בפירוש כששכרם למלאכה זו, הא סתמא אע"פ שמסר להם זו בבוקר, כשנשלמה, מפקד להן אפילו קשה ממנה, שהרי הי' מוסר להם קשה בדקה וכן דעת הרמב"ן ז"ל. (ל' המ"מ פ"ט ה"ז משכירות).

דאמר להו אדעתא דטפאי לכו באכילה ושתייה. ומינה, דאי קצץ להו בפירוש בטפי, יהיב להו כל מאי דקצץ, שאין כאן דרך להטעאה שהרי יכולין הן לחזור בהם, אלא הכא בשפייסן סתם ואמר להם אני אוסיף לכם. ויש אומרים דדוקא בשלא פירשו לו דמשום שנתייקרה המלאכה כך הם חוזרים בהם, אבל פירשו ואמרו אין אנו עושים עמך אלא בכך וכך וזה בא ופייסם, על דעת תוספת שאמרו פייסם, וכדתניא בתוספתא (קדושין פ"ב הי"א) וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים וכו' עד יעשו דברי הלוקח. ויש אומרים, דשאני הכא דכיון דמעיקרא אגרינהו וכי הדרי בהו אית ליה תרעומת עלייהו, כי פייסינהו ואיפייסו, אדעתא דתנאה קמא איפייסו ולטפויי פורתא דאכילה ושתייה, כן כתב הרמב"ן וזה נראה עיקר. (שיטמ"ק).

שכר פועלים להשקות שדהו ובא המטר והשקה אין נותן להם אלא מה שעשו ואם לא התחילו אין נוטלין כלום שהרי אונס הוא זה בא הנהר והשקה הרי היה לו לבעל הבית להעלות כן על לבו והיה לו להתנות והילכך כל שהוא אבד אצלם נותן שכרם ואריס שהתנה לו בעל הקרקע שאם ישקה שדה זו ארבעה פעמים יטול חצי הפירות והדבר ידוע בשאר אריסים שאין משקין אלא שתים ואין להם אלא שליש הפירות ובא המטר ולא הוצרך אלא לשלש יתבאר במסכת גיטין שנוטל חצי הפירות ואין דומה לפועל שהפועל כל שבא המטר ואין צריך למלאכתו של פועל מסלקו משם בלא כלום אבל אריס אע"פ שאין צריך להשקאה זו אין מסלקו והרי הוא שותף בקרקע ומן השמים סייעוהו והרי הוא כמי שבאו אחרים ועשו בשבילו וכן שאם נאנס הקרקע אין לאריס כלום אלא כל דינו בגוף הקרקע הוא וכבר כתבנוה בפרק קורדיקוס:

גדולי המפרשים כתבו בזו שאם בא הנהר והשקה עד שאין צריך עוד להשקות יש להפריש בין נהר הרגיל להכנס לשם או שאינו רגיל אלא שבזו פירשוה שעדין צריך להשקות אלא שהוקלה המלאכה אצלם שאין צורך להשקות בדולה אלא בהמשכה ומן השמים נסתייעו ואותם שכרם כאלו דלו כל היום:

שכרן להשקות שדהו ופסק הנהר שהיו משקין ממנו לחצי היום אם לא היה דרך הנהר להפסק אין להם אלא שכר מה שעשו ואם לא עשו כלום אין להם כלום אונס גדול הוא זה היה דרך הנהר להפסק אם פועלים אלו בני העיר שאף הם היה להם לידע בכך אף בזו הדין כן היה דרך הנהר להפסק ואין פועלים אלו בני העיר אף הוא היה לו להודיע ולהתנות הואיל ולא התנה נותן שכרם כפועל בטל:

שכרם כל היום לעשות מלאכה זו והשלימוה בחצי היום אם יש לו מלאכה אחרת קלה הימנה או שכמותה לעשות יעשו ואם אין לו מה לעשות אלא בקשה הימנה נותן להם שכרם כפועל בטל וכל שאמרנו עליו כפועל בטל אם הוא מאותם בעלי כח המתמידים בכך והורגלו בעבודת הארץ כל כך שאף בטולם מביאם לידי חולשא אף הוא נותן שכרם משלם:

פירשו בתוספתא שהשוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום והלך ולא מצא נותן שכרו משלם להביא קנים ודוקרנים לכרם ולא מצא משלם שכרו משלם אלא שאם הוא דבר שיש לחלק בו בין בא טעון לבא ריקן עושים שכרו להביא ענבים ותפוחים ודורמסקנין לחולה והלך ומצאו שמת או הבריא אין אומרין לו טול מה שהבאת בשכרך אלא נותן שכרו משלם וכן אתה דן לכל שכיוצא בזו התבאר עוד בתוספתא שהשוכר את הפועל ונאחז לעבודת המלך אינו אומר הריני לפניך אלא נותן לו שכר מה שעשה ודיו:

מתוך שמועות אלו למדו קצת מחברים שהמשכיר מלמד לבנו וחלה התינוק אם אינו חולני לא היה לו להתנות ואינו נותן לכל ימי חליו כלום ואם היה חולני או שנתבטל לאיזו סבה שהיה לאב להודיעה נותן כפועל בטל ואם לא התחיל בלמוד אין לו עליו אלא תרעומת ואם התחיל ועשה מקצתה אם הוא נשכר לימים או לשנה או לשבוע הרי הוא פועל ואם הוא קבלן שמין לו מה שעתיד לעשות וכן לשאר הדברים אתה דן בכלם על דרך זה שכתבנו:

זה שבארנו בפועל שחזר בחצי היום ששמין לי מה שעשה לפי מה שהתנה ואם היה התנאי בשני סלעים והחצי שעשה שוה ששה שאינו נותן לו לחציה אלא סלע או יגמור מלאכתו ויטול שנים ואפילו הוקרה מלאכה אחר שחזרו והתאמרו הפועלים ולבשו גאוה עד שזה הרבה תחנונים להם לחזור למלאכתם אין אומרין על דעת ליתן להם כשל עכשו הוא מפייסם שלא עשה כן אלא על דעת אכילה ושתיה ומ"מ כל שאינו יכול להטעותן כגון חזרה בדבר שאינו אבד אם הוסיף להם בפירוש חייב ליתן וכן מה שביארנו בו שאם אין החצי שוה אלא סלע נותן סלע אפילו היתה מלאכה בשעת שכירות בזול ושכרם הוא ביתר מכדי דמיהם ולבסוף הוקרה עד שעמד שכרם בכדי הראוי לכל אין אומרים כבר שכרתנו על דעת ליתן יותר מן הראוי לאחרים שאף הוא אומר אף אני לא הוספתי לכם אלא שהייתי מרגיש בכם שאתם סבורים שאינכם ראויים לכך ואני הייתי יודע שכן אבל עכשו שכבר שכרכם על שער העליון איני מוסיף לכם כלום:

מה שביארנו בקבלן ששמין מה שעתיד לעשות ואם החצי שעתיד ליגמר שוה ששה סלעים אינו נותן לו בחצי העשוי אלא שקל או יגמור ויטול שני סלעים אפילו הוזלה מלאכה הרבה אחר שחזרו ונתגאה בעל הבית וחזרו ופייסוהו אין אומרים על דעת להפחית שכרם פייסוהו אלא על דעת להפליג במלאכה וגומרין ונוטלין שתי סלעים הא אם התנו לגרוע הואיל וחזרתם חזרה ר"ל שאינו דבר האבד תנאי שני קיים כמו שביארנו בבעל הבית וכן מה שבארנו שאם החצי שעתיד ליעשות שוה סלע נותן להם סלע אפילו היתה מלאכה בשעת שכירות ביוקר והוזילו אלו עצמם בפחות מן הראוי להם ואח"כ הוזלה עד שעמד שכרם בכדי הראוי לא יאמר כבר נשכרתם לי על דעת לפחות מן הראוי לאחרים אלא נותן להם סלע שאף הם אומרים לא פיחתנו אלא לפי מחשבתך:

פייסינהו. פירוש אמר להטיב להם והכי משמע דקאמר אדעתא דטרחנא לכו וכו' וכן בסמוך דקאמר ואזלו פועלים ופייסוהו לבעל הבית פירוש אמרו להטיב לו. תלמיד הר"פ.

ואימור פועלים. לא שיכולים לחזור בהם אם נתייקרה המלאכה אלא לא היו עושין מלאכתם בפנים יפות ופייסינהו בעל הבית ואמר להטיב להם וכן אימור בעל הבית דלקמן. הרא"ש.

דאמר להו אדעתא דטפאי לכו באכילה ושתייה. ומינה דאי קצץ להו בפירוש בטפי יהיב להו כל מאי דקצץ שאין כאן דרך להטעאה שהרי יכולין הן לחזור בהם אלא הכא בשפייסן סתם ואמר להם אני אוסיף לכם. ויש אומרים דדוקא בשלא פירשו לו דמשום שנתייקרה המלאכה כך הם חוזרים בהם אבל פירשו ואמרו אין אנו עושים עמך אלא בכך וכך וזה בא ופייסם על דעת תוספת שאמרו פייסם. וכדתניא בתוספתא וכן המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים וכו' עד יעשו דברי הלוקח. ויש אומרים דשאני הכא דכיון דמעיקרא אגרינהו וכי הדרי בהו אית ליה תרעומת עלייהו כי פייסינהו ואיפייסו אדעתא דתנאה קמא איפייסו ולטפויי פורתא דאכילה ושתייה. כן כתב הרמב"ן וזה נראה עיקר. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: אדעתא דטפינא לכו באכילה ובשתיה. פירש רבינו דדוקא דמעיקרא אמרו סתם ואמרו לא נעשה עמך בתנאי דפסקת ומנו ואיהו פייסינהו סתמא. אבל אי היכא דאמרו לו בפירוש איו אנו עושין עמך אלא בכך וכך ופייסינהו בעל הבית סתם ואיפייסו על דעת הפסק שאמרו לו נתפייסו. וכדתניא בתוספתא המוכר חפץ לחברו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה אם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח ואם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר. עד כאן.
וכן הא דלקמן דאימור בעל הבית הכי מיירי דאימרו סתמא ופייסום סתמא אבל אי היכא דאימור אמר לא בעינא למיתן לכו אלא כך וכך ופייסוהו סתם על דעת תנאו ירדו. ואין זה דעת התוספות. עד כאן.

כי טפאי לכו משום דלא קים לי בגווייכו. בלאו האי טעמא נמי יכול למימר להו באגרא קמא טפאי לכו ובהא לא בעינן לטפויי לכו אלא דניחא ליה למיתן טעמא למילתיה דמעיקרא סבר דכפי לטפויי להו טפי משאר פועלים והשתא קים ליה בגוייהו דלית להו לקבולי אלא כשאר פועלים. ורש"י פירש בענין אחר. הריטב"א. (כתוב בהלכות).
תוספתא: השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום ההלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם דהא אונס היה בדבר שלא רצו לתת לו. ומיירי שלא היה שליחות שישא משא על כתפו דלא שייך למימר בהא אינו דומה הבא טעון לבא ריקן. טול מה שהבאת בשכרך כלומר אף על פי ששוה שכרו שלא שכר עצמו על מנת שיטרח למכור. ה"ר יהונתן.

אם שכיר הוא נותן לו שכרו. פירוש כפי מה שעשה. אבל אין לפרש כל שכרו דאם כן מאי פריך אילימא רבנן מאי איריא אחזתו דאניס אפילו לא אניס הא לא סברי דכי לא אניס שיטול כל שכרו אלא דוקא כפי מה שעשה לכך נראה כדפרישית תלמיד הר"פ. ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דקידושין גבי עבד עברי חלה שלש אינו חייב להשלים ויוצא בשש. שאני התם דגלי קרא מדכתיב ובשביעית יצא וגזירת הכתוב למפטריה כיון דאניס אחר שעברו שלש וכי היכי דגלי קרא דאפילו חלה שש פטור אם היה עושה מעשה מחט דבעבודה כל דהו פטריה רחמנא שהרי לא נשכר למלאכה ידועה. אבל השוכר את הפועל למלאכה ידועה אין לו לקבל שכר על מה שלא עשה ואף על גב דאניס ולא מצי פטר נפשיה דלעביד ליה מלאכה אחרת דלא צריכא ליה ואפילו כבדה כראשונה וכל שכן במעשה מחט וזה ברור. הריטב"א.

כתוב בספר המאור אבל בקבלנות אם חזרו זה בזה עד שלא התחילו במלאכה דינו כמו שפירשנו בשכירות וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם ואיך אפשר זה להיות בקבלנות כמו בשכירות והלא בשכירות אם מצאו שדה כשהיא לחה נותן להם שכרם משלם בדלא סייריה לארעא מאורתא דאמרי ליה הב לן ארעא אחריתי דכיון דבטלינהו עד שותא דתו לא מתגרי פועלים יהיב להו כפועל בטל אבל בקבלנות מי איכא למימר להו הכי והלא קבלנות מלאכה ידועה היא. ועוד אם עכשיו היא לחה יעשו אותה ביום אחר כי לא לזה היום שכר אותם. עד כאן.

בד"ה מהו דתימא כיון דיד פועל על העליונה עכ"ל לכאורה נראה מתוך שמעתין דרבנן פליגי ארבי דוסא וסברי דידו דבע"ה נמי על העליונה ואם הוזלו פועלין ואין שוה החצי אלא שקל וחזר בו בע"ה אפ"ה לא יתן להם אלא סלע ומקרי ידו על העליונה כלומר שאינה על התחתונה כדאמר ר' דוסא שנותן להם סלע וחצי ובחצי סלע יגמור קצירו וכה"ג פירשו התוס' ידו על העליונה דגבי פועלים אבל ק"ק לפי זה המ"ל הכא לרבנן נמי כדקאמר לקמן לר' דוסא לא צריכא דזל עבידתא ואומר בע"ה ואזול פועלים ופייסוהו מ"ד כיון דיד בע"ה על העליונה מצי א"ל אדעתיה דבצריתו לי כו' ואם נאמר דרבנן לא פליגי אר' דוסא אלא בפועל דיכול לחזור דכתיב קרא עבדי אבל בבע"ה מודו דאינו יכול לחזור ואם הוא חוזר ידו על התחתונה ניחא דנקט הכא בכה"ג ולא נקט כדלקמן ודו"ק:

בד"ה מ"ד הואיל כו' טעמיה משום דתפיס בע"ה כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל דכל זה בכלל הסד"א אבל לפי האמת טעמא דר' דוסא משום דכל החוזר ואפי' בב"ה דתפיס נמי דינא הכי ומש"ה כתב רש"י טעמיה כו' עכ"ל וק"ק לפי זה דלפי הס"ד אתיא מתני' דלא כמאן ועוד דהל"ל בפשיטות קמ"ל דלאו טעמיה משום דתפיס ובע"ה נמי אינו יכול לחזור ויש ליישב דאע"ג דשמעי' ליה ממתני' דלא נימא הכי אשמעינן לן נמי בברייתא ודלא קאמר קמ"ל דלא נימא הכי היינו משום דאם כן לא הוה איצטריך למיתני שוב סלע נותן להם סלע כדמסיק דאיצטריך ליה נמי למיתני משום דלא נימא יד פועל דוקא על התחתונה ואי הוה שמעינן ליה מרישא דלא נימא הכי לא הוה איצטריך למיתני הסיפא כלל ומש"ה קאמר קמ"ל בענין אחר ודו"ק:

גמ' מהו דתימא א"ל בציר זוזי אמריתו לי וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה סלע נותן להם סלע ואם העתיד וכו' כצ"ל:

גמרא לא צריכא דזל עבידתא ואוזילו אינהו גבי' זוזא מעיקרא מ"ד כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מ"ד כו' טעמיה משום דתפיס כו' נ"ב פי' כל זה הוא בכלל הסלקא דעתא אמינא אבל לפי האמת טעמא דר' דוסא משום כל החוזר ואפי' בבעל הבית דתפיס נמי דינא הכי הוא מש"ה כתב רש"י טעמיה ולא כתב וטעמיה ודו"ק. (עיין במהרש"א) ואין להקשות היכי יכול הבעל הבית לחזור בהן מאחר שידו על התחתונה כבר תירצו התוס' דאין הכי נמי שידו על התחתונה ואפי' הכי בקש לחזור כו' עיין שם בריש פירקין בד"ה השוכר כו':

ברש"י בד"ה אלא התם כו' ואי קשיא כו'. יש מקשין לישני [רש"י] דה"ק השתא דאמר ר"נ אינה מגורשת לא תוכל לפשוט בעיין מזה דשמא טעמא משום דעקר אבל אי הוה אמר [איפכא ואמר משהגיע גט לידו] מגורשת בהכרח הוי שמעינן כסברת המקשה דלא ס"ל עקר ולפי מ"ש התוס' בגיטין אמאי לא אמר בציור זה [בהבא לי גיטי והיה אמר ר"נ מגורשת כו'] בע"כ צ"ל אף דעקר ודאי מ"מ איבעיא בהכרח נפשטה. ואינו נראה שזה ביקש רש"י לתרץ [דלכך לא אמר בציור זה] דחזינן שהיה רוצה לומר ציור לקושטא דמלתא [וכמו שתירץ רש"י דלא שייך כאן עקר ולכך לא אמר בציור זה דודאי עקר]. ואני אמרתי [דלכך הוצרך רש"י לפרש דלא שייך כאן עקר] דאם נניח דגם כאן הוא עקר א"כ נפשוט היום האיבעיא דבתר דידיה אזלינן דאי ס"ד אדידה [ואינה מגורשת משום דעקר] אמאי אמר ר"נ דינא דאינה מגורשת כלל בהיא אמרה הבא וכו' דהשתא ממ"נ בין סמך אדידה או אדידיה מ"מ הא הוי עקירה [ולא שמעינן מינה בהכרח סברת עקר דאפשר משום דאדידיה סמך] לאשמעינן אפילו אמרה היא התקבל כו' דהשתא אי אדידי' סמך מגורשת מיהא משתגיע לידה ואפ"ה אינה מגורשת כלל דאדידה סמכינן והוי עקירה [והיה נשמע מינה תרתי דאדידה וסברת עקר]. וזה א"ל דלמא לר"נ גופיה מבעיא ליה ומספקא ליה ג"כ אין זה סברא וק"ל:

ברש"י בד"ה בד"א דשוכר עליהן וכו'. הקשה האשר"י פשיטא כיון שמוצא לשכור בלא תוספת למה יעשה מעותיו אנפרות ויתן להם יותר ממה שמוצא לשכור ונראה דקאי אמטען דאם מצא אחרים לשכור ואמרו ליה צא ושכור וכו' אם הטעו צריך ליתן להם התוספת עכ"ל:

בתוס' בד"ה אין להם זה ע"ז וכו'. מסיים בזה האשר"י ומבואר יותר בטור סימן של"ג מיהו נ"מ במאי דהלכו במקום שאין פועלים מוצאין להשתכר ואף אלו לא הלכו לא היו מוציאין להשתכר במקום אחר אם הלכו דהו"ל התחלת מלאכה נותן להם כפועל בטל ואם לא הלכו אפילו תרעומות אין להם על בעל הבית וכן במקום שהפועלים נשכרין בג' וזה שכרן בו' אם הלכו הרי התחלה ואינו יכול לחזור וכו' ע"ש ומ"מ אין לאוקמי הבד"א בענין זה דאיירי באופן שלא יכלו הפועלים למצוא לשכור אף אם לא השכירן זה [ולמה להו למימר דאורחא דמלתא כו'] דא"כ בלא הלכו אמאי יש להם תרעומות אבל הנ"י מפרש באמת הכי וז"ל והא דנקט הלכו אע"ג דבלא הלכו שעיכבן והפסידן שכירות אותו היום חייב בעה"ב דדבר האבד הוא להם דכי היכי דפועלים מחוייבין לי' לבעה"ב בדבר האבד כדתנן במתני' אלא הכל מיירי כגון שלא היו מוצאין להשתכר עצמן מתחלה מש"ה דוקא כשהלכו שהוא כהתחלת המלאכה כשם ששאר דברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנין בהתחלת מלאכה וכו'. ומה שמדמה לדבר האבד קצת קשה לי דהוא בעצמו כתב שם [בדבר האבד] דוקא שוכר עליהם או מטען [אפילו עד מ' ונ'] ואם לא שכר עליהן אחרים אין הפועלים חייבין לשלם לו הזיקו [והפסד הפועלים כלא שכר דמי] (ז). ועיין לקמן בפירש"י עד כדי שכרן. והאי בד"א מבוארין באשר"י וטור בע"א ממ"ש רש"י וז"ל אחר שכתב חילוק בין הלכו וכו' בד"א כשלא התחילו במלאכה הלכך בעה"ב יכול לחזור כ"ז שאינו גורם להם הפסד אבל אם התחילו במלאכה אין בעה"ב יכול לחזור ואם חוזר נותן להם שכרן כפועל בטל והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור אפילו בחצי יום וידו על העליונה ושמין כמה שוה מה שעשה ונוטל אפילו אם נתיקרה המלאכה שאינו יכול לגומרה בחצי שכר הנשאר בידו כגון ששכרו בח' דינרין ליום ועשה עמו חצי יום ואפילו אם נתיקרה שצריך ליתן לאחר מחצי יום הנשאר ו' דינרין אפ"ה צריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעושה ולא אמרינן לא יתן לו אלא ב' דינרין כדי שתגמר לו מלאכת היום בח' דינרין כפי מה שהתנה וה"ה נמי אם הוזלה שיכול לגמור חצי יום הנשאר בב' דינרין צריך ליתן לו ו' דינרין ואינו מעכב עליו אלא ב' דינרין כדי שתגמר מלאכת היום כפי מה שהתנה ואם הוא קבלן וכו' גם הוא אינו יכול לחזור בו ואם חוזר בו ידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות וע"ש באריכות. בזה [ר"ל בהוזלה] צ"ע ועיין מה שאכתוב בסמוך [דף ע"ז ע"א בתוס' בד"ה יד פועל]. והנ"י כתב בד"א שלא התחילו במלאכה וכו' לא נקיט הכא הלכו כדלעיל [דהוי נמי כהתחילו במלאכה] משום דהשתא מיירי בחזרת פועלים ופועלים כשחזרו בהם בדבר שאינו אבד אינן חייבין לשלם כלום מכיסן [להיות שוכר עליהן] אלא מחשבין להם במה שעשו לפרוע מה שהפסיד בעה"ב לפיכך נקיט הכא בד"א שאין לבעה"ב אפועלים אלא תרעומות בשלא עשו מקצת מלאכה אבל עשו מקצת מלאכה מחלוקת ר"ד וחכמים דלר"ד דקיי"ל כוותיה מפסידין ממון מה שהתחילו במלאכה וכו'.

גמרא לא צריכא דזל עבידתא ואוזולי אינהו גביה זוזא מעיקרא מהו דתימא וכו'. כן הגיה מהרש"ל וכן משמע מפירש"י:

ברש"י בד"ה לא סיירה מאורתא פסידא כו'. מפרש כאן בע"א מבסמוך ואפשר לומר דס"ל שאין לבעה"ב לידע שימנעו הגשמים הריפקא [דלא כסברת התוס' ואם לשניהם אין לידע חזר להיות פסידא דפועלים לז"א טעמא מי יימר וכו' ולעיל מפ' כפשוטו ועיין והאשר"י כתב ב' טעמים בריפקא:

ברש"י בד"ה לא קים לכו וכו'. נתרציתי לכם בסלע שלם שלא הייתם יודעין שיתיקרו הפועלים ותהיו ראוין ליתן סלע וראיתי בדעתכם כו' ומיירי שאחר ששכרן נתיקרו הפועלים קודם עשיית המלאכה ולשון רש"י לא נתברר לי. וז"ל הסמ"ע ס"ס של"ב אמ"ש הש"ע אם המלאכה שוה ה' ושכרן בד' והוזלה ועמדה על ד' נותן להם ד' ולא יוכל לומר להם גם עתה תקחו דינר פחות ממה ששוה וכן אם שכרן ביותר דינר מהראוי והוקרה המלאכה אינם יכולין לומר גם עתה הוסף לנו דינר יותר מהראוי לפי היוקר של עכשיו כתב הוא ז"ל בגמרא מפרש טעמא דיאמרו פועלים מתחלה לא נתרצינו בפחות אלא מפני שראינו שאינך יודע דרך שכירות פועלים ולדעתך גם שאר פועלים לקחו כן ואנו היינו דחוקים למעות נתפייסנו בפחות מהראוי לנו משא"כ עתה שאתה רואה שכל הפועלין נשכרין בכך וכן הטעם באידך דהבעה"ב אומר כן להפועלין ואין בידי להלום זה לא ברש"י בד"ה קמ"ל וכו' דלא קים לך לעשות בסלע ודינר הול"ל ולעיל ד"ה ואגרינהו וכו' לא רצה להשתכר כשאר פועלים משמע יודעין ולא רצו וד"ה לא קים לכו כו' סלע חסר דינר הול"ל גם לישנא דגמרא טפי זוזא אמרת לן וכו' אי אפשר לפרש אליביה:

ברש"י בד"ה מהו דתימא הואיל וכו' טעמיה משום דתפיס וכו'. כתב בח"ש כ"ז הוא בכלל הסד"א אבל לפי האמת טעמא דר' דוסא משום דכל החוזר אפילו בעה"ב דתפיס נמי דינא הכי הוא ומש"ה לא כתב רש"י וטעמיה ודו"ק. וא"ל היכי יכול בעה"ב לחזור בהן מאחר שידו על התחתונה [ומה מרויח בחזרה] כבר תירצו התוס' ריש פרקין בד"ה השוכר דאה"נ וכו' עכ"ל. ודאי דא"ל כלל בה"א [דטעמי'] משום דתפיס דא"כ מתני' דלא כמאן [אלא] ה"ק ר"ד הוכרח לומר אי יגמר כו' דלא תטעה בדבריו טעמיה משום וכו' קמ"ל דטעמיה הוא משום דכל החוזר וכו' אבל קשה אמאי לא קאמר בקצרה מהו דתימא טעמא משום דתפיס ואפילו אם חזר בעה"ב ידו על התחתונה וכו' [קמ"ל דלא אמרינן משום דתפיס ולמה ליה קמ"ל דאמרי אדעתא כו'] ומ"ש מהר"ש משום דא"כ ישאר בקושיא ל"ל ואם סלע נותן סלע כו' כיון דאשמעינן ברישא דכל החוזר כו' לא ידענא מאי קאמר חדא דמ"מ אף אם טעמא משום דכל החוזר מ"מ בהא דר"ה ברי' דר' נתן שקולין הן והיאך יוציאו מבעה"ב המוחזק דליכא כאן חזרה ועוד בהא דאם סלע נותן להם סלע לישני דהא קמ"ל כו' [דטעמא לאו משום דתפיס רק משום דכל החוזר] ויש ליישב ודו"ק. גם לפי זה לא קשה קושית התוס' [ריש פירקין] דהא מהו דתימא וכו' ר"ל ויד בעה"ב על העליונה לעולם ולא ידעתי מאי קאמר בח"ש ואין להקשות היכי יכול וכו' ועיין:

ברש"י בד"ה לא צריכא דזל כו' לכך יגמור בסלע כו'. נראה שר"ל לכך יכול לגמור בסלע מפני שהוזל אבל בשעת כו':

ברש"י בד"ה קמ"ל וכו'. דלא הייתי יודע שישכרו פועלים בסלע רק בה' דינרין ואדעתא דהכי אמרינן לך בציר זוזא ועיין:

בתוס' בד"ה דאגר אגירי כו'. דבריהם מבוארין בר"ן יותר וז"ל כיון דלא הוי פשיעה דבעה"ב טפי מדפועלים והפועל תלוי שכירתו בעשיית הפעולה א"כ כל שלא עשה פעולתו פסידא דידיה הוא והיינו דוקא בפועל אבל באריס כיון דהוי שותף בגוף הקרקע זכה בכל שבח שיגיע בקרקע א"כ אתיא מיטרא זוכה במה שהשביח מאליו וזה שבח לו שלא יצטרך לטרוח אבל אם היה מפסיד משכירתו בסיבת המטר חובה הוי ליה כו'. והראב"ד ז"ל כתב דלא מיבעיא אריס דאפילו קבלן ואפילו פועל כ"ז שהתחיל במלאכה כך הוא דינו שמאותה שעה זכה בשכירות ואע"פ שלא נעשה על ידו רווחא דידיה הוא וכי אמרינן הכא פסידא דפועלים וכו' דוקא בשלא התחילו במלאכה וראיה מבסמוך ושלים עבידתא בפלגא דיומא כו' דאי לית ליה דכוותיה נותן להם שכרם משלם כלומר של כל היום אלמא דאפילו פועל כל שהתחיל במלאכה אע"פ שלא טרח בה כפי מה שנשכר נוטל שכרו משלם ורמב"ן חולק בשניהם [בפועל ובקבלן] וע"ש דברים נכונים [דלא דמיא להך דבסמוך דכיון דשכרו למלאכה ידועה פשיעה דבעה"ב הוא דאיהו ידע ופועל לא ידע] ועל פי סברת הראב"ד נ"ל גירסת בלילה לאפוקי ביום אחר שהתחילו רווחא דפועל הוא. וא"ל אמאי רק כפועל בטל אי לאו אוכלסי דמחוזא (ח):

בתוס' בד"ה ואתא מיטרא כו' ואצטריך הך דהכא כו'. לכאורה היה נראה לומר אצטריך דלא תימא משמיא רחימו וקמ"ל חילוק בין פועל לאריס אבל באגר לרפקא ליכא למימר משמיא רחימו דהא אין המלאכה נעשית שם וק"ל:

בתוס' בד"ה יד פועלים וכו'. העולם מפרשין פשוט שר"ל כיון דידו על העליונה א"כ כיון שנתייקרו אמאי נותן להם אלא סלע ו' דינרין בעי למיתב וא"ל על העליונה לענין הוזל ובעי למיתב עד כדי שיכול לגמור במה שמעכב הא ביוקרא איירינן הכא ולא מיקרי על העליונה מה שנותן על החצי כמו שפסק עמם כמ"ש לעיל ריש פירקין בתוס' בד"ה השוכר לז"א כלו' אינה על התחתונה וכו'. אבל היה נראה לומר ששללו שאינה על העליונה לענין הוזלה כיון שהוא חוזר וקצת משמע כן מתוס' ריש פ"ק דף י' בד"ה יכול לחזור וכו' והסברא נותנת כן מה שצריך ליתן לו ו' דינרין על החצי אם הוזל [היכא שבעה"ב חוזר] משום קנסא הוא ואף דפועל יכול לחזור מ"מ יותר ממה שפסק אין לו ליתן וכן קבלן לת"ק דר' דוסא דלא שמין מה שעתיד לעשות בהוקרה אפ"ה בהוזלה אינו נותן לו רק כמו שפסק עיין באשר"י שכתב בהדיא כן מיהו הטור פסק בהדיא אף בהוזלה והעתקתי לשונו לעיל ועיין:
וכתב מהר"ש ברש"י בד"ה מהו דתימא כיון דיד פועל על העליונה לכאורה נראה מתוך שמעתין דרבנן פליגי אר' דוסא וסברי בבעה"ב דידו נמי על העליונה ואם הוזלו פועלים ואינו שוה החצי אלא שקל וחוזר בו בעה"ב אפ"ה לא יתן להם אלא סלע ומיקרי ידו על העליונה כלומר שאינה על התחתונה כר' דוסא שנותן להם סלע וחצי וכו' וכה"ג פירשו התוס' ידו על העליונה דגבי פועלים וקצת קשה לפי"ז הומ"ל הכא לרבנן נמי כדאמר לקמן לר' דוסא לא צריכא דזל עבידתא ואימר בעה"ב ואזלו פועלים ופייסוהו מהו דתימא כיון דבעה"ב ידו על העליונה מצי אמר להו אדעתא דבצריתו כו' ואם נאמר דרבנן לא פליגי אר' דוסא אלא בפועל דיכול לחזור דכתיב קרא עבדי אבל בבעה"ב מודים דאינו יכול לחזור ואם היא חוזר ידו על התחתונה ניחא דנקיט הכא בכה"ג ולא כדלקמן ודו"ק עכ"ל ועיין:

גמרא אי אית ליה עבידתא דניחא מינה יהיב להו כו' מפקיד להו כו'. לכאורה יפלא שנויי הלשונות ונ"ל דצ"ל דיהיב להו ור"ל דניחא מאותה עבידתא דיהיב להו ברישא פי' דפסיק בהדייהו דבהכי איירי כמש"כ הרא"ש ונ"י. ועי' גי' הרי"ף והרא"ש:

גמ' שם כי קאמר רבא באכלוסי דמחוזא. עפרש"י ור"ל דוקא באותן שהן נושאי סבל אבל שאר פועלין כגון דריפקא דלעיל אמר רבא גופי' שם דדינייהו בכפועל בטל ומסתמא אמר ג"כ אף למחוזאי בני עירו וכ"מ בערוך אבל לפירוש הרמב"ם בחבורו דאכלוסי הם חופרי אדמה קשה הא דלעיל שוב התבוננתי בהרמב"ם שם ריש הל' ד' דמשמע דמפרש לרפיקא הוא להשקות את השדה וא"כ מיושב גם פירושו דהכא ע"ד הנ"ל:

רש"י ד"ה קמ"ל. וראינוך שאי אפשך להוסיף כו'. כ"נ דצ"ל:

גמ' בין שכירות לקבלנות. עיין לעיל דף מח ע"א תוס' ד"ה והא: