בבא מציעא עח ע"ב

בבא מציעא עח ע"ב - Steinsaltz

is called a robber. Since he contravened their agreement and did not receive approval of the other party, it is considered as though he stole the animal from its owner. A robber is liable for any damage that occurs, even due to circumstances beyond his control.

The Gemara asks: Which of Rabbi Meir’s statements indicates that this is his opinion? If we say that it is Rabbi Meir’s statement with regard to a dyer, this claim can be refuted. As we learned in a mishna (Bava Kamma 100b): With regard to one who gives wool to a dyer to dye it red for him, and instead he dyed it black, or to dye it black and he dyed it red, Rabbi Meir says: The dyer gives the owner of the wool the value of his wool.

Rabbi Yehuda says: If the value of the enhancement resulting from the dying exceeds the dyer’s expenses, then the owner of the wool gives the dyer the expenses. And if the expenses exceed the enhancement, he gives him the value of the enhancement. This apparently indicates that because the dyer diverged from the agreement, Rabbi Meir considers him a robber, which is why the dyer must refund the entire value of the wool.

The Gemara challenges this proof. From where do you know that this mishna is the source of Rabbi Meir’s opinion with regard to reneging on an agreement made with an employer? Perhaps it is different there, as the dyer acquired the wool by means of the physical change in a substance, and it is for that reason, not due to his divergence from the agreement, that he is comparable to a robber.

Rather, the source of the opinion of Rabbi Meir is the case of Purim collection. As it is taught in a baraita: The Purim collection, i.e., money collected for the Purim feast for paupers, may be used only for Purim; the city collection, i.e., money collected for poor people of a certain city, is given only for that city. And one does not scrutinize the matter by limiting the allocation for the poor to the exact costs of the meal and no more, but they acquire the calves and slaughter and eat them, and the remainder of the money, over and above the costs of the Purim feast, goes to the charity fund and is used for other charitable needs.

Rabbi Eliezer says that this is not the case. Rather, the Purim collection is only for the Purim feast, and it is not permitted for a poor person to purchase even a strap for his sandal from it unless he stipulated in the presence of the people of the city that he may do as he wishes with the money he receives. This is the statement of Rabbi Ya’akov, who said it in the name of Rabbi Meir. But Rabban Shimon ben Gamliel is lenient. This shows that according to Rabbi Meir the recipient may not diverge at all from the intention of the one who gave the charity.

The Gemara refutes this proof: Perhaps there too, this is considered an explicit condition, as it was with the intent that the poor person use it for Purim that he gave him money, but he did not give it to him with the intent that it be used for anything else. Consequently, that is why Rabbi Meir rules stringently in a case of this kind, where the recipient diverged from the intention of the giver.

Rather, the proof that Rabbi Meir maintains that one who diverges from an agreement is considered a robber is from this statement of Rabbi Meir, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Meir: In the case of one who gives a dinar to a poor person to purchase a robe for himself, he may not purchase a cloak with it; if he gives him money to purchase a cloak, he may not purchase a robe with it, because in so doing he diverges from the intent of the homeowner, i.e., the giver.

The Gemara rejects this proof as well: Perhaps it is different there, as they will come to suspect the giver of going back on his word, for people will say that so-and-so said: I am purchasing clothing for such and such a poor person, but he did not actually purchase it. Alternatively, people will claim that he said: I am purchasing him a cloak, but he did not actually purchase it for him, as they do not see the poor person wearing the item they heard the giver promise to purchase for him. In other words, in this case the poor person might not diverge from the intent of the giver in order not to discredit the giver in the eyes of the public.

The Gemara responds: If so, if this is the reason, let the mishna teach: Because of suspicion. What is the meaning of the phrase: Because he diverges from the intent of the homeowner? Conclude from it that he is called a robber because he changed and departed from the terms of the agreement, and this shows that anyone who diverges from the intention of the employer is called a robber. Evidently, this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

§ The mishna teaches with regard to one who rents a donkey and it became ill [vehivrika], that the one who rented it to him bears no responsibility. The Gemara asks: What is the meaning of the term vehivrika? Here, in Babylonia, they interpreted it as light in the eye, a white spot that forms on the pupil of the donkey’s eye that impairs its vision. Rava said that it is referring to worm rot [avzeket], a disease of worms in the donkey’s foot.

With regard to the term worm rot, the Gemara relates: There was a certain individual who said to others: I saw worm rot on the king’s clothing. They said to him: On what did you see it? On silver, i.e., linen, items or on gold, i.e., woolen, items? There are those who say that he said he had seen it on silver items, and they killed him. Since worms are not found on linen garments, they realized that he must have been lying. There are those who say that he said he had seen it on gold items, and therefore they let him be.

§ The mishna teaches: Or if the donkey was seized for public service, the owner can say to the renter: That which is yours is before you. Rav says: They taught this halakha only with regard to temporary public service, i.e., the government confiscates the animal for a certain period of time, after which they return it. But in a case of permanent public service, where they confiscated the animal permanently, the owner is obligated to provide the renter with another donkey.

And Shmuel said: Whether the donkey was seized to perform a permanent public service or a temporary public service, if it was seized and then taken in the direction in which it was walking, i.e., the government officials led the animal in the direction it was already going, the owner can say to the renter: That which is yours is before you. The common practice was that when an animal was confiscated by government officials, the one who had been leading it would follow them until the officials found another animal. At this point, the officials would take the animal they just found and release the one they had previously seized. Therefore, the owner can insist that the renter follow the officials, who in any event are going in the direction he wishes to go, in order to retrieve the animal he had rented. But if it was seized and then taken not in the direction in which it was walking, but in a different direction, the owner is obligated to provide the renter with another donkey.

The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to one who rents a donkey and it became ill or went mad, the owner can say to the renter: That which is yours is before you. If it died or was seized for public service, the owner is obligated to provide the renter with another donkey.

Granted, according to the opinion of Rav this is not difficult, as he can explain that here, in the mishna, it is referring to permanent public service, and therefore the owner does not have to provide the renter with another donkey, whereas there, in the baraita, it is referring to temporary public service. Consequently, the owner must give the renter another donkey. But according to the opinion of Shmuel it is difficult.

And if you would say that according to the opinion of Shmuel too, it is not difficult, as he could resolve the apparent contradiction in a similar manner by explaining that here, in the mishna, it is referring to a case where it was seized and then taken in the direction in which it was walking, and there, in the baraita, it is referring to a case where it was seized and then taken not in the direction in which it was walking but in a different direction, this resolution is not possible.

This resolution cannot be accepted, because from the fact that the baraita teaches in the latter clause that Rabbi Shimon ben Elazar says: If it was seized and then taken in the direction in which it was walking the owner can say to the renter: That which is yours is before you, but if not the owner is obligated to provide the renter with another donkey, by inference one can learn that according to the opinion of the first tanna there is no difference whether or not the animal was seized and then taken in the direction in which it was walking. If so, the baraita is difficult to reconcile with Shmuel’s opinion.

The Gemara answers that Shmuel could say to you: Isn’t there the ruling of Rabbi Shimon ben Elazar, who holds in accordance with my opinion? I spoke in accordance with the ruling of Rabbi Shimon ben Elazar. If you wish, say instead that the entire baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, and it is incomplete, and this is what it is teaching: With regard to one who rents a donkey and it became ill or went mad, the owner can say to the renter: That which is yours is before you. If it died or was seized for public service, the owner is obligated to provide the renter with another donkey. In what case is this statement said? When it is seized and then taken not in the direction in which it was walking but in a different direction, but if it was seized and then taken in the direction in which it was walking, the owner can say to the renter: That which is yours is before you.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - ב

כל המעביר על דעת בעל הבית, נקרא גזלן.

דהיינו: כל הנוטל חפץ מחברו [כגון שוכר או אומן] כדי לעבוד בו, ומשנה בעבודתו מרצונו של בעל החפץ, נחשב כגוזל את החפץ. ^[63]

ולפיכך עומדת הבהמה ברשותו, לחייבו בכל אונסיה, כדין גזלן.

ולכן, אם שינה השוכר מתנאי השכירות, והוליך את הבהמה במקום שאינו על דעת הבעלים, נחשב הוא לגזלן. ואם כן, אפילו אם מתה הבהמה כדרכה [באונס], חייב השוכר לשלם עבורה למשכיר. ^[64]

והוינן בה: הי רבי מאיר? לאיזו הלכה ידועה שאמר רבי מאיר, התכווין רבי יוחנן לומר, שממנה אפשר ללמוד את הכלל: "כל המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן"?

אילימא הכוונה היא לרבי מאיר דצבע, לדין שאמר רבי מאיר לענין צבעי,

דתנן [בבא קמא ק ב]: הנותן צמר לצבע [צבעי, אומן לצביעה] לצבוע לו אותו באדום, והצבע שינה ממה שאמר לו בעל הצמר, וצבעו בצבע שחור. וכן להיפך, אם בעל הצמר ביקש לצבעו שחור, והצבעי שינה, וצבעו אדום,

נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה:

רבי מאיר אומר: הצבעי נותן לו לבעל הצמר את דמי צמרו, כפי ששווה בשוק צמר שאינו צבוע. כי היות שהצבעי שינה ממה שאמר לו בעל הבית, נחשב הוא גזלן על הצמר, ^[65] וקנה אותו בשינוי, והרי הוא חייב לשלם את דמיו, כפי שהיה שווה בשעת הגזילה. רבי יהודה אומר: אין הצבעי נחשב גזלן, ועליו לתת לבעל הצמר את צמרו הצבוע. אבל בעל הצמר לא יתן לו את שכרו המלא על הצביעה, אלא:

אם השבח, ההפרש בשבין שווי הצמר הצבוע לצמר שאינו צבוע, יתר על היציאה, גדול יותר מהסכום שהשקיע הצבעי בצביעת הצמר [חמרי הצבע, והעצים ששרף הצבעי כדי לבשלם, ולהכין מהם את הצבע], נותן לו בעל הצמר לצבע רק את היציאה, שזהו הסכום הנמוך יותר.

ואם להיפך, היציאה יתירה על השבח, נותן לו רק את השבח. שהואיל ושינה ממה שאמר לו בעל הצמר, יש לקנוס אותו, ולכן לא יקבל את שכרו המלא.

וממה שסובר רבי מאיר שצבעי המשנה מדעת בעל הצמר נקרא גזלן, יש ללמוד את הכלל ש"כל המעביר על דעת בעל הבית, נקרא גזלן", ולפיכך אף השוכר שבמשנתנו נחשב גזלן, על ששינה מדעת המשכיר, וחייב בכל אונס שיקרה לבהמה.

ופרכינן: ממאי? אין זו הוכחה שמשנתנו היא כדעת רבי מאיר! ודלמא שאני התם, במקרה שנתן צמר לצבעי, רק שם נחשב הצבעי לגזלן, וקנה את הצמר, משום דקניא הצבעי את הצמר בשינוי מעשה, מחמת שעשה שינוי בגוף הצמר [שצבעו]. וסובר רבי מאיר כדעת האומר, שחפץ גזול נקנה לגזלן כאשר הוא משתנה מכפי שהיה בשעת הגזילה.

אבל אין להביא ראיה מכאן למקרה של משנתנו, שאם שכר בהמה והוליכה במקום אחר ממה שהרשה לו המשכיר, נחשב השוכר גזלן. לפי שבמקרה כזה, לא נעשה כלל שינוי בגוף הבהמה. ^[66] ולכן, אין ללמוד מכאן את הכלל, ש"כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן".

ולכן מביאה הגמרא מקור אחר, שכך היא שיטת רבי מאיר: אלא, רבי מאיר, האומר כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן, הוא רבי מאיר ד"מגבת פורים",

דתניא, מגבת פורים, מעות שגובין גבאי צדקה מבני העיר כדי לחלק לעניים לצורך סעודת פורים, יתנו הגבאים את הכסף של המגבית הזאת דוקא לצורך פורים, ולא יתנו את המעות לצורך צדקה אחרת. ^[67]

מגבת העיר, מעות שגובין בעיר זו, יתנם דוקא לעניי אותה העיר, ואין מדקדקין בדבר לאמור דיים לעניים בפחות. ושאר המעות יוותרו בקופת הגבאי. ^[68]

אבל - לוקחין במעות אלו את העגלים, ושוחטין אפילו יותר מכדי הצורך, ואוכלים אותן, והמותר מן הבשר, יפול לכיס של צדקה. ^[69]

רבי אליעזר אומר: מגבת פורים לצורך סעודת פורים.

ואין העני רשאי ליקח מהן מעות לקנות רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה העני ^[70] במעמד אנשי העיר ואמר: רצוני ליקח מעות אלו לצורך אחר ולא לצורך הסעודה ! דברי רבי יעקב, שאמר משום רבי מאיר. ^[71]

ורבי שמעון בן גמליאל מיקל, מתיר ליקח ממעות אלו לצרכיו.

וסברה הגמרא, שלדעת רבי מאיר אין לשנות ממעות הצדקה, משום שכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. ומכיון שנתנו לו לצורך הסעודה, אין לו לשנות מדעת הנותנים.

ופרכינן: דלמא התם נמי, גם במגבית פורים, הטעם הוא משום שהנותנים את הצדקה, אדעתא דפורים הוא דיהיב ליה את המעות. אבל אדעתא דמידי אחרינא כגון רצועה לסנדלו לא יהיב ליה, ועדיין נותרו המעות ברשות הבעלים.

והיינו, שמתחילה אין דעת הבעלים לתת לעני מעות אלו אלא דעתם שיקח העני ממעות האלו מה שצריך לצורך הסעודה, ואת המותר יחזיר. ואם כן, בודאי שבמקרה כזה הוא נקרא גזלן, שהרי לא ניתנו לו המעות לצורך דבר אחר, ואין זה ככל מעביר על דעת בעל הבית, כי שם הוא לא נוטל את החמור לעצמו, אלא רק שינה מדעת הבעלים באופן שימושו. ^[72] אלא, הא רבי מאיר, הסובר שכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן:

דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: הנותן דינר לעני ליקח לו העני במעות אלו חלוק, לא יקח בו העני טלית. וכן להיפך, אם נתן לו לצורך קנית טלית לא יקח בו חלוק. מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית, שנתן לו המעות לצורך אחר. ^[73]

וסברה הגמרא, שזהו המקור לדברי רבי מאיר, שכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן.

ופרכינן: ודלמא שאני התם, מה שאין לו לשנות מדברי בעל הבית, משום דאתו למיחשדיה הבריות את בעל הבית, דאמרי אינשי: אמר פלניא, הבטיח בעל הבית, זבנינא ליה לבושא [אקנה טלית] לפלוני עניא, ולבסוף לא זבן ליה, לא קנה לו את הבגד, והרי הוא נודר ואינו מקיים.

אי נמי, כמו כן, במקרה השני, שאמר לו ליקח חלוק וקנה טלית, יאמרו, שאמר: זבנינא ליה גלימא [אקנה לו לעני חלוק], ולא זבן ליה.

ואם כן, אין הטעם שם משום "כל המעביר על דעת בעל הבית", אלא זוהי תקנה עבורו מפני החשד.

ומקשה הגמרא: אם כן, ליתני בברייתא שטעם הדבר הוא מפני החשד!

מאי, מה זה שנקט התנא "מפני שמעביר על דעת בעל הבית"?

אלא, שמע מינה, כי אכן משום דשני הוא - ששינה מדעתו, וכל המעביר על דעת בעל הבית, נקרא גזלן.

שנינו במשנה: השוכר את החמור והבריקה:

והוינן בה: מאי והבריקה? מה פירוש הביטוי הבריקה? ומפרשינן: הכא, בני בבל, תרגמו, ביארו: הבריקה - נהורייתא. היינו תבלול המכסה את אישון העין, שכיסה את עיניה.

רבא אמר: אבזקת, תולעים ברגלי הבהמה.

ועתה הגמרא מביאה מקרה העוסק בענין זה:

מעשה בההוא, אותו אדם, דאמר להו לאנשי בית המלוכה: ראיתי אבזקת תולעים במילתא דמלכא בבגדי המלך.

אמרו ליה: במאי, באלו בגדים ראית זאת? האם בטלי כסף, בבגדי פשתן ראית, או בטלי זהב, בבגדי צמר הצבוע אדום?

איכא דאמרי, בטלי כסף אמר, וקטלוה, שאין תולעים בבגדי פשתן, וכוונתו היתה לבזות את המלך, ולכן הרגוהו.

איכא דאמרי, בטלי זהב אמר, ושבקוהו. שחררו אותו, כי יתכן שאכן כך ראה! ^[74]

שנינו במשנה: או שנעשית הבהמה אנגריא, אומר לו המשכיר הרי שלך לפניך, ואינו חייב להעמיד לו אחרת.

אמר רב: לא שנו שיכול לומר לו הרי שלך לפניך, אלא באנגריא חוזרת, שנטלוה עבדי המלך לזמן קצוב, ולאחריו יחזירוה לשוכר.

אבל אם נטלוה באנגריא שאינה חוזרת, חייב להעמיד לו חמור אחר תחתיו, כי נחשב הדבר כאילו מתה הבהמה, ושנינו במשנה ש"חייב להעמיד לו חמור".

וטעם הדבר הוא, שבאנגריא חוזרת לא בטלה השכירות אלא הוא רק מתאחר במלאכתו. אבל באנגריא שאינה חוזרת, בטלה השכירות. ולכן, או יחזיר לו מעותיו, או יעמיד לו אחרת במקומה. ^[75]

ושמואל אמר: אינו חייב להעמיד לו אחרת, בין באנגריא חוזרת ובין באנגריא שאינה חוזרת.

אלא אם בדרך הליכתה, בדרך בה הולך השוכר לצרכיו, ניטלה הבהמה, וממשיכים עבדי המלך להוליכה בדרכו, אז אומר לו: הרי שלך לפניך, שכך הןא דרכם, שכאשר מוצאים בהמשך הדרך חמור אחר, משיבים את הראשון לבעליו, ונוטלים עמם את השני, ולכן לא בטלה השכירות בכך, כיון שיש לו להלך עמם עד שישיבו לו את החמור. ^[76]

ואם לאו בדרך הליכתה ניטלה, אלא הולכים עמה אנשי המלך בדרך אחרת מזו שרוצה השוכר ללכת בה, חייב להעמיד לו חמור, ואין הבעלים יכול לטעון, עליך להלך בעקבותיהם, שכן בכך הוא מפסיד, שהרי רצונו ללכת בדרך אחרת.

ומקשה הגמרא:

מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: השוכר את החמור והבריקה, או שנשתטתה הבהמה, אך עדיין ראויה היא למשא, אומר לו המשכיר לשוכר: הרי שלך לפניך, ואינו חייב להעמיד לו אחרת.

אבל אם מתה או שנעשית אנגריא, ניטלה לעבודת המלך כדלעיל, חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר. וזהו לכאורה שונה מהמתבאר במשנתנו - שבאנגריא אומר לו "הרי שלך לפניך".

והוינן בה: בשלמא לרב, לא קשיא, אין זו סתירה, שהרי ניתן לחלק ולומר:

כאן - במשנתנו, מדובר באנגריא חוזרת, ומשום כך אומר לו הרי שלך לפניך.

וכאן בברייתא, מדובר באנגריא שאינה חוזרת, ומשום כך מעמיד לו חמור אחר.

אלא לשמואל, שאינו מחלק בין אנגריא חוזרת לשאינה חוזרת, קשיא!

וכי תימא, לשמואל נמי לא קשיא, שהרי יכול לתרץ -

כאן, במשנתנו מדובר שבדרך הליכתה ניט לה.

כאן, בברייתא מדובר, שלא בדרך הליכתה ניטלה. ומשום כך אינו יכול המשכיר לומר לשוכר הרי שלך לפניך, שהרי אינו חייב לשנות מדרכו כדי ללכת אחריה, וכמו שנתבאר לעיל.

זה לא יתכן לפרש ! דהא מדקתני סיפא בברייתא שם רבי שמעון בן אלעזר אומר, אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך, ואם לאו חייב להעמיד לו חמור,

מכלל, דלתנא קמא, שאמר חייב להעמיד לו חמור, בלא לחלק בין דרך הליכתה לדרך אחרת, לא שאני ליה. ומחייב את המשכיר להעמיד לו אחרת בכל מקרה.

אמר לך שמואל, אכן תנא קמא אינו סובר כמותי אלא כרב, ומכל מקום אין שיטתי דחויה, שהרי האם לאו מי איכא רבי שמעון בן אלעזר דקאי כוותי? אנא דאמרי כרבי שמעון בן אלעזר!

ולפי זה מתבאר, שדעת תנא קמא כרב, ואילו רבי שמעון בן אלעזר סובר כשמואל.

אי בעית אימא, אין להקשות מהברייתא על שמואל, אלא יתכן לפרש שאכן אין שתי דעות בברייתא, אלא כולה רבי שמעון בן אלעזר היא.

וחסורא מיחסרא, והכי קתני:

השוכר את החמור והבריקה, או נשתטית הבהמה, אומר לו המשכיר: הרי שלך לפניך.

אבל מתה הבהמה או שנעשית אנגריא, חייב המשכיר להעמיד לו חמור.

במה דברים אמורים, דוקא אם שלא בדרך הליכתה ניטלה ממנו הבהמה.

אבל ניטלה בדרך הליכתה, היינו בדרך שבה חפץ השוכר ללכת מתחילה, הולכים עימה עתה עבדי המלך שנטלוה, אומר לו המשכיר: הרי שלך לפניך, הרי יכול אתה ללכת אחריהם, ואחר זמן מועט ישיבוה לך.

הערות

^[63] המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן, אפילו אם שינה בדברים שאינם פשיעה ממש, ומשום כך במשנתנו אף אם נתן לו על מנת להוליכה בבקעה בזו והוליכה באחרת חייב. אלא שהמשנה נקטה הר ובקעה, כיון שמבקעה לבקעה בדרך כלל אין הבעלים מקפיד [שטמ"ק בשם ריטב"א].

^[64] והמשנה בהמשך, המחלקת בין הוחמה להחליקה, ופוטרת את השוכר אם מתה הבהמה באונס, היא כשיטת החולקים על רבי מאיר, וסוברים, שאף על פי שהעביר על דעתו של בעל הבית, אין הוא נחשב גזלן.

^[65] בדרך כלל חייב הגזלן להשיב את הגזילה, שנאמר והשיב את הגזילה אשר גזל [שו"ע חו"מ ש"ס]. אכן אם השתנתה הגזילה מכפי שהיתה בשעת גזילתה, קנה הגזלן את הגזילה ב"שינוי", ומשלם את דמיה לנגזל, שנאמר "אשר גזל" - אם כעין הגזילה יחזיר ואם לאו משלם דמיה [ב"ק סו]: ואף צביעת הצמר נחשבת שינוי, ולכן קנהו הגזלן בצביעתו.

^[66] מקשים הראשונים, הרי אדם שעושה שינוי בחפץ שלא על מנת לגזלו, אינו קונה אותו, שהרי קנין "שינוי" נאמר דוקא בגזלן, והוא שעל ידי השינוי מתבטל דין השבת הגזילה, משום שאינו כעין שגזל. אם כן למה קונה הצבעי בשינוי הרי לא נתכוון לגוזלו? מתרץ הרמב"ן שהואיל ושינה מדעתם של הבעלים, מוכח שהתכוון לגזול. אבל הריטב"א מבאר דבאמת אינו מתכוון לגזול, ומכל מקום נחשב גזלן משום ששינה מדעתו של בעל הצמר, ואף על פי כן אין לדמות זאת לדין השוכר במשנתנו ולומר דנקרא גזלן, לפי שאינו נקרא גזלן אלא אם כן עשה שינוי הראוי לקנות בו אם היה גזלן, כגון ששינה בגוף החפץ. אבל במשנתנו שלא שינה בגוף הבהמה כלום אינו נחשב גזלן. ונראה שכך סבר רש"י בד"ה בשינוי עיי"ש.

^[67] לכאורה קשה, שאף על פי שאמנם מוכח מדברי רבי מאיר שאין לשנות מדברי בעל הבית, מכל מקום היכן מוצאים בדבריו שהמשנה נקרא גזלן, שמא רק אסור לשנות אבל אם שינה אינו גזלן? ובארו האחרונים, שהנה מלשונו של רבי שמעון בן גמליאל נראה שאינו מתיר לכתחילה לשנות מדעת בעל הבית, אלא "מיקל" - בדיעבד, ואם כן לפי זה מבואר דרבי מאיר סובר שאפילו בדיעבד לא מהני, אם כן בהכרח אינו איסור בעלמא אלא חיובו כגזלן.

^[68] זהו לפי המתבאר ברש"י. אבל הרמב"ן והנמוקי יוסף כתבו, מגבית פורים לפורים - כלומר מה שגובים לפורים יהיה רק לפורים, ואפילו אם ישארו מעות מיותרות ישאירום לפורים שבשנה הבאה. עוד הביא בשם יש מפרשים, "דכל מה שגבו סתם בפורים יהיה לסעודת פורים" - כלומר אפילו אם לא גבו במפורש לצורך הסעודה, "דמסתמא כל הנותן על דעת סעודת פורים הוא נותן".

^[69] לפירושו של רש"י, אין מדקדקין בכמות אותה צריכים עניי העיר, אלא לוקחים עגלים הרבה ושוחטין אותם. אבל רוב הראשונים פירשו, שאין בודקין אם המקבל עני, אלא כל הפושט יד נותנים לו, ואפילו לגוי הפושט יד נהגו לתת, מפני דרכי שלום. [ריטב"א, נמוקי יוסף, ר"ן]. ובריטב"א הוסיף לחדש בטעם הדבר, שכל הפושט יד נותנים לו, "דאין נתינה זו צדקה אלא משום שמחה ומשלוח מנות". ונתקשו בדבריו גדולי האחרונים, שהרי אין יוצאים ידי חובת משלוח מנות בנתינת מעות? ועוד שהרי אם נותנים אף לגוי, בזה ודאי אין דין משלוח מנות? ודחקו בדבריו, שאכן לא נתכוון לדין משלוח מנות אלא לדין שמחה כמשלוח מנות.

^[70] מקשים התוספות: הרי מעות של צדקה מותר לשנותן לצדקה אחרת, כמבואר בערכין [ו ב] ואם כן מפני מה נאסר לשנות במגבית פורים? ותירצו, דאכן דוקא בפורים אין לשנות, וביאר התוספות הרא"ש כיון שהטעם למגבית משום שמחת פורים, אין לשנותם לצדקה שאין בה שמחת פורים. עוד יש לבאר באופן אחר, שטעם נתינה זו לקיים מצות מתנות לאביונים, ועיקר דין זה הוא בכדי שיהיה לעניים במה לעשות סעודת פורים, ואם ישנו לדבר אחר לא יתקיים ענין המצוה.

^[71] לשון הגמרא תמוה, שהרי אותו מאמר בגמרא תחילתו "רבי אליעזר אומר" וסופו "דברי רבי יעקב שאמר משום רב מאיר". והמהרש"ל אכן לא גרס את המילים "רבי אליעזר אומר" ומעיר המהרש"א שבתוספות נתבאר שכן גרסו מילים אלו, ועל כן מבאר המהרש"א, שהכוונה שרבי יעקב אמר את דבריו בשם רבי מאיר ורבי אליעזר.

^[72] כך יש לבאר את דברי רש"י לפי ביאורו של המהרש"א במהדו"ב. אבל הראשונים פירשו את החילוק בין כאן לשאר מעביר על דעת בעל הבית באופן אחר, דדוקא במגבית פורים מקפיד בעל הבית אם ישנה העני ויקח במעותיו רצועה לסנדלו, כיון שמצות היום לתת לעני לצורך סעודת פורים. אבל במשנתנו יתכן שאינו מקפיד כל כך אם ישנה מדברו, ויוליכו בהר או בבקעה, ואינו נקרא גזלן משום כך. מתבאר בדבריהם, שכל נידון הגמרא אם מעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן הוא, האם אומדים אנו בדעת בעל הבית שיקפיד עליו ביותר אם ישנה מדבריו, או לא. אכן לפי דברי המהרש"א במהדו"ב שהחילוק הוא בין אם לוקח את החפץ לעצמו, לבין אם רק משתמש בו, מבואר שנידון הגמרא הוא כשמשתמש בחפץ שלא לפי תנאו של בעל הבית, נחשב הדבר לגזילה, או דדוקא אם יטלנו לעצמו גזלן הוא. [ואין לדמות לשואל שלא מדעת דגזלן הוא, שהרי שם כלל לא הרשהו ליטלו ועצם נטילתו את החפץ גזילה היא].

^[73] המהרש"א במהדו"ב מקשה, למה כאן אין הגמרא דוחה שאדעתא דדבר אחר לא יהיב ליה, כמו לגבי מגבית פורים? ומתרץ שאם כן לא היה צריך רבי מאיר לחזור ולומר דין זה שנית. ולכאורה קושיא זו קשה רק לשיטתו שמבאר לעיל את החילוק בין מגבית פורים לדין מעביר על דעת על הבית, שבמגבית פורים לוקח העני את המעות אליו, ומשום כך גזלן הוא, מה שאין כן במשנה שרק משתמש הוא בחמור, ואם כן כמו כן כאן נוטל העני את המעות לעצמו. אבל לדעת הראשונים דלעיל [הערה 69], לא קשה כלל, שהרי דוקא בפורים משום מצות היום מקפיד בעל הבית, ולא במתנה בעלמא.

^[74] בשטמ"ק מובא בשם הראב"ד והר"ח, דאותו אדם שומר בגדי המלך היה, ובגדי המלך היו ארוגים מחוטי כסף וחוטי זהב, ואמר שעלתה חלודה בחוטים, והנה אם זה קרה בחוטי כסף, זוהי פשיעתו, שהיה יכול למנוע זאת. אבל בחוטי הזהב אונס הוא, ומשום כך שבקוהו.

^[75] כתב הריטב"א: מה שיכול לטעון לו יכול אתה לעשות מלאכתך לכשתחזור הבהמה, זהו דוקא אם שכרה בקבלנות, אז טוען המשכיר שאין זה אלא איחור בעבודה, ולא הפסד מהותי. אבל אם שכרה לזמן, אינו משלם לו על אותם ימים שהיתה בעבודת המלך. אכן ברש"י במשנה משמע, דאפילו אם שכרה לזמן יכול לומר המשכיר לשוכר מזלך גרם, וחייב ליתן לו שכר כל יום ויום. וכן כתב הנתיבות המשפט [ש"י סק"ג].

^[76] מקשה הרמב"ן, אם אכן בדרך הליכתם הכוונה שכאשר מוצאים בדרכם חמור אחר, משיבים את הראשון לבעליו, ונוטלים עמם את השני, אם כן למה אמר שמואל שדינו הוא גם באנגריא שאינה חוזרת, הרי זוהי אנגריא החוזרת? ומתרץ הרמב"ן, שלדעת רש"י אנגריא שאינה חוזרת, אין הכוונה אינה חוזרת כלל, אלא שאין זמן קצוב מתי תחזור. והריטב"א מבאר, שחוזרת הכוונה תוך ימי השכירות, ושאינה חוזרת הכוונה עד תום ימי השכירות. והביאור בזה לפי דברי התוספות שחוזרת הכוונה תוך ימי השכירות, ושאינה חוזרת הכוונה עד תום ימי השכירות. והביאור בזה לפי דברי התוספות, שבאנגריא חוזרת יכול לעשות מלאכתו כשתחזור, ואם תחזור בתום ימי שכירות לא יוכל כבר לעשות מלאכתו, ומשום כך חייב להעמיד לו חמור אחר. אכן דעת רבינו חננאל [הובא בתוספות ד"ה אם] שאם כשהיתה הבהמה בבית המשכיר לא היתה נלקחת לעבודת המלך, ורק משום שמצאוה בדרכם לקחוה עמם, אומר לו הרי שלך לפניך, כיון שמחמת השוכר נלקחה. וזהו הביאור אם בדרך הליכתו, שמחמת הליכתו נלקחה. אכן אם היו מחפשים אחריה אפילו בבית המשכיר, חייב להעמיד לו אחרת שהרי מחמת נלקחה.

נקרא גזלן, שכיון שעשה שלא כפי ההסכם, שהרי לכך לא קיבל רשות — נחשב כאילו גזל את הבהמה מבעליה, והרי הגזלן חייב בכל אונס שיארע.

ושואלים: הי [איזה] מדברי ר' מאיר מלמדנו שהוא מחזיק בשיטה זו? אילימא [אם תאמר] שזו שיטת ר' מאיר בענין הצבע, ששנינו במשנה: הנותן צמר לצבע לצבוע לו אותו אדום וצבעו שחור, או לצובעו שחור וצבעו אדום, ר' מאיר אומר: נותן לו הצבע לבעל הצמר את דמי צמרו.

ר' יהודה אומר: אם השבח, תוספת הערך שבאה על ידי הצביעה יתר על היציאה (הוצאה) שהוציא הצבע — נותן לו בעל הצמר את היציאה בלבד, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח, שידו על התחתונה. ולכאורה אפשר ללמוד שר' מאיר סבור שכיון ששינה הצבע מדעת בעל הצמר — הרי זה כאילו גזלו, ומחזיר הכל.

אך יש לדחות: מכאן אין להוכיח, ממאי [ממה] אתה מסיק זאת? דלמא שאני התם דקניא [שמא שונה שם שקנה] הצבע את הצמר בשינוי מעשה ולא בגלל השינוי מדעת הבעלים, אלא בגלל מעשה של ממש נחשב הדבר כגזילה.

אלא הא [זו] דברי ר' מאיר של מגבת פורים; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מגבת פורים — לפורים, שכסף שגובים בפורים לחלק לעניים לצורך הסעודה ניתנת רק לפורים. מגבת העיר, שגובים כסף עבור עניי העיר, נותנים אותו לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר לצמצם בדיוק כדי צורך הסעודה. אבל לוקחין (קונים) מכסף זה את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן, והמותר, אם נשאר מן הסכום יתר על דמי הסעודה, יפול לכיס של צדקה, וינתן למטרות צדקה אחרות.

ר' אליעזר אומר: אינו כן, אלא מגבת פורים לסעודת פורים בלבד, ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר שיכול לעשות בכסף כרצונו, אלו דברי ר' יעקב שאמר משום (בשם) ר' מאיר. ורבן שמעון בן גמליאל מיקל. משמע שאסור לשנות מדעתו של נותן הצדקה כלל.

ועדיין דוחים: דלמא התם נמי, דאדעתא [שמא שם גם כן, שעל דעת] פורים הוא דיהיב ליה [שנותן לו], אדעתא דמידי אחרינא [על דעת דבר אחר] — לא יהיב ליה [נתן לו], שהרי זה כתנאי מפורש בענין, ואז אם שינה מדעת הנותן — מובן מדוע ר' מאיר מחמיר.

אלא הא [זו] מדברי ר' מאיר, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר: הנותן דינר לעני ליקח (לקנות) לו בו חלוק — לא יקח בו העני טלית, לקנות טלית — לא יקח בו חלוק, מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית.

ודוחים: ודלמא שאני התם דאתו למחשדיה [ושמא שונה שם שיבואו לחשוד אותו, את הנותן], דאמרי אינשי [שאומרים אנשים], אמר פלניא [פלוני]: זבנינא ליה לבושא [אני קונה לבוש] לפלוני עניא [העני], ולא זבן ליה [קנה לו]. אי נמי [או גם כן] שהוא אומר: זבנינא ליה [אני קונה לו] גלימא ולא זבן ליה [קנה לו], שהרי הנותן חשב שהעני אכן קונה לבוש, והעני קנה דבר אחר, וכדי שלא ייחשד הנותן — אסור לעני לשנות.

ומשיבים: אם כן, זהו אם זה היה הטעם, ליתני [שישנה] בלשון: "מפני החשד", מאי [מה] משמעות הלשון: "מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית" — שמע מינה [למד מכאן] משום דשני [ששינה] הוא שאסור לו, וכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן, והרי הוכחה שזו היא שיטת ר' מאיר.

א שנינו במשנה כי השוכר את החמור והבריקה אין האחריות על המשכיר. ושואלים: מאי [מה פירוש] "והבריקה"? ואומרים: הכא תרגימו [כאן, בבבל תרגמו] "נהוריתא", שהוא לובן הנכנס לאישון עינו של החמור ומעוור אותו בכך. רבא אמר: הכוונה היא לאבזקת, תולעים השורצים ברגלי החמור.

וכיון שנזכרה המלה "אבזקת", מסופר, ההוא דאמר להו [אדם אחד שאמר להם]: ראיתי אבזקת במילתא דמלכא [עש שאוכל את בגדי המלך], אמרו ליה [לו]: במאי [במה] ראית? האם בטלי [בכלי] כסף, כלומר, פשתן, או בטלי דהב [או בכלי זהב, בבגדי צמר]? איכא דאמרי [יש שאומרים] שבטלי [בכלי] כסף אמר, וקטלוה [והרגוהו], משום שבכלים אלה אין התולעים מצויים. איכא דאמרי [יש שאומרים] שבטלי דהב [בכלי זהב, בבגדי צמר] אמר, ושבקוה [והניחוהו].

ב שנינו במשנה: או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך. אמר רב: לא שנו שכן הדין אלא באנגריא חוזרת, כלומר, שלקחו את החמור רק לזמן מסויים, ואחר כך יחזירו אותו. אבל באנגריא שאינה חוזרת, שהחרימו את החמור לגמרי, חייב להעמיד לו חמור אחר.

ושמואל אמר: בין אנגריא חוזרת בין אנגריא שאינה חוזרת, אם בדרך הליכה ניטלה, שהוחרם החמור לצורך האנגריא וממשיך ללכת באותו כיוון שהלך בו זה מתחילה — אומר לו: הרי שלך לפניך. ואם לאו [לא] בדרך הליכתה ניטלה אלא לכיוון אחר — חייב להעמיד לו חמור [אחר].

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: השוכר את החמור והבריקה או שנשתטתה הבהמה, אומר לו המשכיר: הרי שלך לפניך. מתה או שנעשית אנגריא — חייב להעמיד לו חמור.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רב לא קשיא [אינו קשה] מן הברייתא למשנה, שיכול להסביר כי כאן במשנה מדובר באנגריא חוזרת אינו חייב להעמיד לו אחר, כאן בברייתא באנגריא שאינה חוזרת. אלא לשמואל קשיא [קשה]!

וכי תימא [ואם תאמר]: לשמואל נמי [גם כן] לא קשיא [קשה], שהרי הוא יכול לתרץ בצורה דומה: כאן שבדרך הליכתה ניטלה, כאן שלא בדרך הליכתה ניטלה.

הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסופה של אותה ברייתא]: ר' שמעון בן אלעזר אומר: אם בדרך הליכתה ניטלה — אומר לו: הרי שלך לפניך, ואם לאו [לא] — חייב להעמיד לו חמור. מכלל הדברים אתה למד כי לדעת התנא קמא לא שאני ליה [הראשון אינו שונה] באיזו דרך ניטלה, וקשה לשמואל!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: לאו מי איכא [האם לא ישנו] ר' שמעון בן אלעזר דקאי כוותי [העומד בשיטתי]? אנא דאמרי [אני שאמרתי] כדברי ר' שמעון בן אלעזר. איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר: כל הברייתא כולה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: השוכר את החמור והבריקה או נשתטית, אומר לו: הרי שלך לפניך. מתה או שנעשית אנגריא — חייב להעמיד לו חמור אחר. במה דברים אמורים — שלא בדרך הליכתה ניטלה, אבל כאשר ניטלה בדרך הליכתה — אומר לו: הרי שלך לפניך.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דילמא שאני התם דקנייה בשינוי. קשיא לי ואי לאו גזלן הוא היכי קני בשינוי וכי מי שאינו גזלן קונה בשינוי לפי' צריך נפרש דילמא שאני התם דכיון ששינה אותו ועשה בו מעשה שהגזלן קונה בו מתכוין הוא לגזול ולכך שינהו כדי שיקנה אותו ולאי מעבי' על דעת מיקרי אלא גזלן גמור מקרי וכן הא דאמרי' אדעת' דמידי אחרינא לא יהבי ליה ה"פ דאינהו לקיים שמחת ימי פורים נתנו וכיון שלא נתקיים לא גמרו ומקנו ונזל הוא בידו של עני אבל בשוכ' בהמתו להר והוליכה בבקעה כיון שלא מתה מחמ' אויר מאי איכפת לו נבע"ה אין כאן אלא שינוי דעת בלבד:

מגבת פורים לפורים מותר מגבת פורים קאמר, שאם הותירו יהא לפורים הבא, ויש לפרש שכל מה שגבו ביום פורים אע"פ שגבו סתם יהא לסעודת פורים וכן עיקר. וקתני עלה בתוספתא (א, ה) ומגבת העיר לאותה העיר:

ואין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי ועני זה אינו ראוי אלא נותנין לכל כדי שיהו הכל שמחין עמנו בין ראוי בין שאינו ראוי, דימי משתה ושמחה כתיב ומשלוח מנות נמי כתיב וכן מצאתי בירושלמי פ"ק דמגילה אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו וכן מנהג בכל ישראל ואפי' ליתן לגויים דהואיל ואין מדקדקין בדבר ומתנין לו לכל אם אין אנו נותנין לגויים יש בו משום איבה ותנן מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ואפשר שבכלל אין מדקדקין יש ג"כ שאין אומרין בכך וכך די להם אלא לוקחים את העגלים לרוב כמו שפרש"י ז"ל מפני שמצאתי בתוספ' כלשון הזה אין מדקדקים במגבת פורים אבל לוקחים את העגלים ושוחטין ואוכלין איתם והמותר אל יפול לכיס של צדקה:

אנגר' חוזרת כדברי הירושלמי דגרסי התם אית תניי תני אנגרי' כמיתה ואית תניי תני אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך מן דמר אנגרי' כמתה באותו שאינו יכול לפשר. ומן דמר אומר לו הרי שלך לפניך באותו שהוא יכול לפשר, ע"כ:

ושמואל אמר וכו' אם כדרך הליכתה נטלה. פרש"י שהאנגריא מוליכתה בדרך שהיה זה רוצה להלך. ור"ח פי' אם פגעו בה דרך הליכתה ואלו לא פגעו בה לא היו מחפשין אחריה אומר לו המשכיר ממך נטלוה אבל אם היו מחפשין אחריה ומצאוה ואנסוה מחמת המשכיר שאפי' היתה בביתו משם היו נוטלין אותה לפיכך חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר.
ומצאתי בירושלמי (ה"ג) כדברי שניה' והכי איתא התם תני רבי שמעון בן אלעזר אומר אם כדרך הליכתה אינו חייב להעמיד לו חמור שלא כדרך הליכתה חייב להעמיד לו חמור ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא בקפנדריא אינו חייב להעמיד לו חמור בסילקי חייב להעמיד לו חמור אחר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא אגרה מיניה ללוד ואינסבת אנגריא ללוד אינו חייב להעמיד לו חמור אחר מכאן ללוד ואנסיבת אנגריא לצור חייב להעמיד לו חמור אתר משמ' דתרי לישני נינהו דא"ר אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא ותרויה' לפרושא לדר"ש בן אלעזר ולישנא בתרא מפורש כפרש"י ולישנא קמא כדברי ר"ח.
וכך פירושה אם המלך לא היה תופ' לאנגריא אלא הבהמות שהוא מוצא בקפנדריא כלומר בשדות וכרמים אינו חייב וכו' בסילקי כלומר בבית כדתנן התם אין בונין עמהן בסילקי כלומר שהי' המלך מחפש אחריה אפי' בבית חייב המשכיר להעמיד לו חמור. ואע"פ שיש לי לפרשה בלשון אחרת לומר שאם שכרה לצור והוליכה בדרך קפנדריא ומצאה המלך ותפשה אין המשכיר חייב להעמיד לו חמור דשוכר גרם לעצמו ואם הלך בסלקי כלומר בדרך צור שהוא דרך אשור ואשור זה סליק חייב להעמיד לו. אבל מאח' שראינו לרבנן אמוראי דפליגו בה ולרבנן דבת' הורא' דפרישו בה תרין פירושי מוקמי לפירושיהו בפלוגת' דאמוראי. וכתב רש"י טעם לפירושו שדרך האנגריא נוטל חמורו של זה ומהלך בעליו אחריו וכל חמור שיפגע תחלה נוטלו ומחזיר את שלו הילכך אומר לו אף מזלך גרם שכור חמור אחר עד שתפגע בחמו' אחר נר' מזה שהוא אינו מפר' אנגריא שאינ' חוזרת שאין המלך מחזירה לעולם אלא שאין המלך מחזירה לשנים ושלשה ימים עד שיפג' בחמור אחר:

הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום אין אומרין שנעשה גזלן עליה ושיהא נותן דמי צמרו ושיתחייב בה באונסין שהרי פסקנו במעביר על דעתו של בעל הבית שאינו גזלן אלא אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח וכבר ביארנוה במסכת בבא קמא:

גובינא שהגבאים גובים לעניים לצורך פורים אין ראוי לפזרה לצורך הוצאות אחרות ואין מדקדקין בדבר לצמצם להם ולהפיל המותר לכיס של צדקה אלא שוחטין את העגלים ומכינין להם סעודה בדרך ויתור והשאר מפילין לכיס של צדקה ואם חלקו להם במעות ורצה העני ליקח מהם דברים אחרים לצרכו עושה ואין צריך להתנות במעמד אנשי העיר ואע"פ שהנותנים לא כוונו בה אלא לשמחת פורים שכבר ביארנו שהמעביר על דעת בעל הבית אינו גזלן ויש מפרשים שאין מדקדקין בה למי יתן ולמי לא יתן אלא כל הרוצה ליטול יטול:

הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק הרי זה רשאי ליקח בו טלית טלית רשאי ליקח בו חלוק וכן כל כיוצא בזה:

השוכר את הבהמה בקנין או בדרך שהשכירות נקנה בהם קנין גמור ולא למי שפרע לבד ואחר ששכרה אירעה חולי שנסתמית או שהתליעו רגליה וכיוצא באלו שאם אירעה כן קודם ששכרה הרי זה שכירות של טעות והרי זה אומר לו בהמה ראויה למלאכתי שכרתי אלא שלאחר ששכרה אירעה כן הן שלא נטלה עדין הן שנטלה והתחיל במהלכו הואיל ובהמה זו עושה בה דבר שבשבילו שכרה על ידי הדחק הרי המשכיר אומר לשוכר הרי שלך לפניך וחייב ליתן לו שכרו משלם בין ששכרה לרכוב בין ששכרה למשוי אפילו לכלי זכוכית שהרי על ידי עמל ודחק משיג בה למחוז חפצו ויש אומרים שלא נאמר כן אלא שאם השוכר תובעו אף הוא אומר לו כן ר"ל טול בהמה ועשה בה מדוחק ותן שכרי אבל כל שהשוכר מניחו אין המשכיר יכול לומר על כל פנים עשה בה מלאכתך מדוחק ופרע אחר שאין יכול לעשות בה כראוי ונראין הדברים:

מתה הבהמה או נשברה שאינה ראויה למלאכה זו לא על ידי עמל ולא על ידי הדחק אם אמר לו חמור סתם חייב להעמיד לו אחר ואם אמר לו חמור זה מוכרה השוכר ואם יש בדמיה ליקח בהמה אחרת לוקחה כדי שלא יהא הקרן כלה למשכיר ואם אין בדמיה ליקח שוכר בדמיה עד שיגיע למקום שפסק עמו ואין חוששין לכלוי הקרן:

זה שביארנו שכירות זה בקנין או בדרך שהשכירות נקנה בהם קנין גמור ביאור הדברים שאם השכירות בבהמה זו אתה יכול לפרשה במשיכה כדרך קנייתה אבל בחמור סתם היאך הוא קונה אותה ואם תאמר בקבלת דמי השכירות אין זה קנין גמור אלא בשכירות בית שקנינו בכסף אבל בבהמה אינו קנין אלא לענין מי שפרע ומתוך כך אנו צריכין לפרשה בקנין וכן כתבוה גדולי המפרשים:

נתפשה לעבודת המלך הן שלקחוה למלאכה קלה ודעתם להחזירה קודם שתהא שעתו עוברת בין שלקחוה למלאכה ארוכה שאין דעתם להחזירה עד שתעבור שעתו אם דרך הלוכה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך ר"ל שאם בני המלך מוליכין אותה בדרך אותו מקום שפסק הוא לילך אף הוא אומר לו הרי שלך לפניך לפייסם בדרך שכשימצאו אחרת יהו נוטלים אותה שכך היה המנהג ליטול בדרכים זו תחת זו תמיד שלא להטיל כל העול לאחד ולא לשנים ולא סוף דבר ששכרה לרכוב שאפשר לו לילך אחריהם ברגליו אלא אף בשכרה למשאוי מניחו בשמירה והולך חזקה בדרך מועט מוצאין אחרת ומניחין לזה את שלו ואם שלא דרך הלוכה חייב להעמיד לו אחר כך פירשוה גדולי הרבנים וגדולי ספרד פירשו אם דרך הלוכה ניטלה ר"ל לפי תמם מצאוהו בדרך ונטלו את בהמתו אומר לו הרי שלך לפניך ומקרה הוא שקרה לך ולמזלך ואני מה לי לך אחריה ותן שכרה אבל אם לא ניטלה מצד מקרה אלא שהיו מחזרים אחריה ועומדין לו במארב הואיל ומחמת המשכיר הוא חייב להעמיד לו אחר ואע"פ שפירוש זה נכון בתלמוד המערב מוכיח כפירוש ראשון אמרו שם אגרא מן כא ללוד ואינסיבת לאינגריא ללוד אין חייב להעמיד לו אחר אגרא מן כא ללוד ואינסיבת לאינגריא לצור חייב להעמיד לו אחר:

דילמא שאני התם דקנייה בשינוי. קשיא לי ואי לאו גזלן הוא היכי קני בשינוי וכי כל מי שאינו גזלן קונה בשינוי. לפיכך צריך לפרש דילמא שאני התם דכיון ששינה אותו ועשה בו מעשה שהגזלן קונה בה מתכוון הוא לגזול ולכך שינהו כדי שיקנה אותו ולאו מעביר על דעת מיקרי אלא גזלן גמור מקרי. וכן הא דאמרינן אדעתא דמידי אחרינא לא יהבי ליה הכי פירושו דאינהו לקיים שמחת ימי פורים נתנו וכיון שלא נתקיים לא גמרו ומקנו וגזל הוא בידו של עני. אבל בשוכר בהמתו להר והוליכה בבקעה כיון שלא מתה מחמת אויר מאי איכפת לו לבעל הבית אין כאן אלא שינוי דעת בלבד. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: ודילמא שאני התם דקנייה בשינוי. תמיהא מילתא מאי קאמר דהא ודאי להכי קנייה בשינוי משום דחשבינן ליה גזלן וגזלן קונה בשינוי ואם כן היא הנותנת דמעביר על דעת בעלים נקרא גזלן לרבי מאיר כדאמרינן מעיקרא. ויש לומר דהכי קאמר דשאני התם שעשה שינוי גמור הראוי לקנות לו כגזלן גמור המכוון לגזול ובכי הא חשיב ליה רבי מאיר כגזלן ואף על פי שלא נתכוון לגזול מכיון שהעביר על דעת בעלים אבל בכאן שלא עשה שינוי הראוי לקנות בגזלן גמור לא עביד ליה רבי מאיר גזלן מפני שהעביר על דעת בעלים. עד כאן.

מגבת פורים. כלומר שעושין הגבאין לצורך פורים לפורים כלומר יתנוהו לצדקה של פורים ולא לצדקה אחרת. ואין מדקדקין בדבר לדעת אם יצטרך כל הגבוי לעניים ולא נתן להם כל הגבוי אלא דיים בכך והשאר יהיה לצדקה אחרת אלא הואיל וגבוהו לצדקה של פורים ינתן כל הגבוי לעניים לאכול ולשתות בפורים ואין העני רשאי לעשות מהן רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד טובי העיר שאם יקנה מהם דבר שאינו צורך סעודתו נמצא מעביר על דעת הגבאין ונקרא גזלן ורבן גמליאל מיקל דיכול לעשות בהן העני רצונו וקיימא לן כוותיה דנהי דאסור לשנות מדעת בעל הבית אבל אי עביד לא מקרי גזלן אלא אמרו ידו על התחתונה דסתם לן תנא כל המשנה וכו'. ה"ר יהונתן.

ואין מדקדקין בדבר. כלומר אין מדקדקין אחריו אם יעשה כן אם לא אלא שמלמדין אותו שלא יקח בהם חלוק אלא שיקיים בהם שמחת פורים. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: ואין מדקדקין בדבר. פירש רש"י אין מדקדקין בדבר לומר דיים בפחות והמותר יפול לכיס של צדקה אבל לוקמין עגלים לרוב בכל המעות ואחר שיפסיקו לאכול בפורים המותר ימכר ויפול לכיס של צדקה עד כאן. וכן אמרו בתוספתא אין מדקדקין במעות פורים אלא לוקחים את העגלים לרוב ושוחטין אותן ואוכלין והמותר יפול לכיס של צדקה. אבל בירושלמי בפרק קמא דמגילה אמרינן אין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט את ידו ליטול נותנין לו כלומר שאין מדקדקין בדבר לומר אם הוא עני וראוי ליתן לו אם לאו אלא נותנים לכל אדם שיבא ויתבע שאין יום זה מדין צדקה בלבד אלא מדין שמחה ומנות שהרי אף בעשירים כתיב ומשלוח מנות איש לרעהו. ואומרים רבותי ז"ל כי מטעם זה נהגו ליתן מעות פורים אף לגוי דכיון שאנו נוהגין ליתן לכל אדם אם לא נתן לגוי איכא איבה וקיימא לן מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. הילכך בין מה שאמרו בתוספתא ובין מה שאמרו בירושלמי הכל אמת ויציב והרי הוא בכלל לשון אין מדקדקין בדבר. עד כאן.

ודילמא שאני התם דאדעתא דפורים יהבו ליה וכו'. פירוש דהתם כיון דמצות היום היא קפידא רבה איכא לנותנים שאינם רוצים לשנותו וכאלו נתנום בפירוש על מנת שאם ישנו אותם עניים בדברים אחרים שלא יהו נתונים מה שאין במשנתנו דכיון דליכא שינוי השתא מהר לבקעה ולא מחמת שום שינוי אין לדון אותו בגזלן. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: ודילמא שאני התם דאדעתא דפורים הוא דיהבי ליה וכו'. פירוש העם כשנותנים המעות ליד הגבאי לא נתנו אלא לשמחת פורים לקיים מהם משתה שמחה ויום טוב ואין מעבירין על המצות. עד כאן.

אלא רבי מאיר דחלוק הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית וכו'. והכא ודאי לצדקה איכוון ולצורך העני ומאי טעמא אסור לשנות שמע מינה משום דגזלן הוי וכו'. הראב"ד.

ודילמא שאני התם דאתו למחשדיה. פירש רש"י ז"ל דאתו למחשדיה לבעל הבית בנודר ואינו מקיים שאמר ליקח טלית לפלוני עני ולא קנה לו. עד כאן ומיירי בשראינוהו לבעל הבית שנדר לפנינו ולא ראינוהו שנתן. ואחרים פירשו דאתו למחשדיה לעני שבזה אותם מעות והפסידם בידים ויהיה סיבה לנעילת דלת בפני עניים ומפני זה תקנו שלא יהא רשאי העני לשנותם וכאלו קבלם בפירוש על תנאי זה. ופרכינן אם כן ליתני מפני החשד פירוש דאפילו תימא דהא דקתני מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית טעמא דהא מפני החשד מכל מקום אמאי לא תני עיקר טעמא דהוי מפני החשד דבכמה דוכתי תנינן לה להאי טעמא ומאי שנא הכא דלא תני לה אלא ודאי טעמא כדקתני מפני שמעביר על דעת בעל הבית לרבי מאיר קפידא הוי ואפילו בהא דצדקה דלצורך עני הוא דיהב ולדידיה לא משתרש מידי וכיון דכן היא הנותנת דלגבי דינא דמתניתין חשיב לה קפידא למהוי עלה כגזלן ואף על פי שבודאי לא נתכוון לגזול. ונראין דברי האומרים דכיון דאכרח תלמודא להאי סברא דרבי מאיר מהכא דהוא הדין בהנהו דלעיל דטעמא דרבי מאיר משום דמעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן וכל הני שינוין דשנינן לעיל בלשון דילמא אמרינהו תלמודא משום דלא הוה משכח הכרחה דהאי סברא דרבי מאיר אבל השתא דאשכחינן ליה להאי טעמא קמו להו מתניתין כלהו כפשטייהו. וכיון דכן לית הלכתא כרבי מאיר בחד מינייהו דהא סוגיין דעלמא דלית הלכתא כי הא דרבי מאיר ובההיא דנתן צמר לצבע הא אפסיקא הילכתא כרבי יהודה בבבא קמא ובמסכת עבודה זרה ותנא דפירקין תני לה גבי הילכתא פסיקתא כל המשנה ידו על התחתונה וכן נראה דעת הריא"ף כמו שכתבנו וכן דעת רבינו בשם רבו הרמב"ן. הריטב"א.

נהוריתא. פירש רש"י דבר היוצא בשחור של עין. ומסתברא דמיירי בענין שלא נסתמית לגמרי דאם כן הרי היא כנשברה שאינה ראויה למלאכה אלא שנסתמית קצת ועדיין ראויה למלאכה קצת והיינו דתני לה לקמן בהדי נשתטית והוא הדין למאן דאמר אבזקת שפירושו התליעו רגליה והוא אותו החולי שנקרא בלעז ראסא מכל מקום מיירי שעדיין היא ראויה למלאכה על ידי הדחק. ואומר מרי דאפילו בהא דוקא שהבריקה אחר כו' אבל מתחלה אין לו ליתן לו חמור כזו דמסתמא אין דעת השוכר על כיוצא בזה. וכן עיקר. הריטב"א וכן פירש ה"ר יהונתן עיין בלשונו הכתוב לעיל במשנה.
והראב"ד פירש נהוריתא שכהו עיניה ואינה יכולה להביט אל האור אבזקת כמו תבלול שעלו לה טיפין טיפין לבנים בשחור וכיהה מאורה ומשורש בזק. ההוא דאמר להו אבזקת במילתא דמלכא עלו טפין טפין חלודה בבגדי משי של המלך בכסף ובזהב הארוג בהם ושאלו אותו בבגדים שאריגתם בחוטי כסף או זהב. בטלי פירוש בטל הוא. אמר להו בטלי כסף וקטלוהו מפני שפשע בהם שהכסף מעלה חלודה תמיד אם לא ינערו אותו כראוי והיה צריך לנערם ולשטחם תמיד. איכא דאמרי בטלי זהב ושבקוהו שאונס היה שאין דרך הזהב לעלות בו חלודה וכן שנינו במשנה אלו מציאות. ויש אומרים בטלי כמו בכלי וגורסים במלת דמלכא כלומר בסגולת המלך. הראב"ד.

וזה לשון רבינו חננאל: בטלי כסף. כלומר בטלית שיש בה חוטי כסף או בטלית שיש בה חוטי זהב. עד כאן.

אבזקת. פירוש תולעים שהתליעו ברגליה. מכאן ראיה למאי דפרישית לעיל דכשהמלמד לומד קצתן כשחלה אף על גב שאינו לומד כל צרכו מכל מקום נותן לו כל שכרו דהא קאמר הכא דהמשכיר אומר לו הרי שלך לפניך. אף על פי שאינו יכול לעשות מלאכה חשובה כיון דמכל מקום היא מלאכה קצת. תלמיד הר"ף.
לא שנו אלא אנגריא פירוש דיכול לומר לו המתן עד שתחזור ככתוב בתוספות. ונראה להר"ם דהיינו דוקא כששכרה עד מקום אחד לקבולת דמצי אמר ליה המתן עד שימוירוה אכל אם שכרה מידי יום יום ודאי בכל הימים שיעכבוה לא יתן שכירות. תלמיד הר"ף.

וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: לא שנו אלא אנגריא חוזרת. פירש רבינו אנגריא חוזרת בתוך ימי שכירותה דכיון דכן מיחזי דמזלו של שוכר גרם דהא משכיר לא מפסיד מידי. אבל אנגריא שאינה חוזרת בתוך ימי שכירותה מזלו של משכיר הוא ופירשו בתוספות הטעם דהא קבלנות היא וכיון שחוזרת לו לעשות מלאכתו אף על פי שמתאחרת מלאכתו ויכול לומר לו שימתין עד שיחזרוה דומיא דהבריקה שמלאכתו מתאחרת דבשביל איחור אינו חייב להעמיד לו חמור. ודוקא בקבלנות אבל בשכירות יום יום אין לו לתת לו שכר על הימים שעכבוה כן פירש בשם הרמב"ן. ודוקא בשהשכיר לו חמור סתם אבל אם השכיר לו חמור זה לא עדיף הא מבית דכיון דנפל אינו חייב לתת לו אחר כל שכן כשאין בדמיה ליקח ולא לשכור. עד כאן.
והרמב"ן כתב וזה לשונו: פירוש אנגריא חוזרת כדברי הירושלמי דגרסינן התם אית תניי תני אנגריא כמתה ואית תניי תני אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך. מן דמר אנגריא כמתה שאינו יכול לפשר. ומן דמר אומר לו הרי שלך לפניך כשהוא יכול לפשר עד כאן. ושמואל אמר וכו' אם בדרך הליכתה נטלה. פירש רש"י שהאנגריא מוליכתה בדרך שהיה זה רוצה להלך. ורבינו חננאל פירש אם פגעו בה דרך הליכתה ואלו לא פגעו בה לא היו מחפשין אחריה וכו' ככתוב בתוספות.
ומצאתי בירושלמי כדברי שניהם והכי איתא התם תני רבי שמעון בן אלעזר אומר אם כדרך הליכתה אינו חייב להעמיד לו חמור שלא כדרך הליכתה חייב להעמיד לו חמור. רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא בקפנדריא אינו חייב להעמיד לו חמור בסילקי חייב להעמיד לו חמור. אמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא אגרה מיניה ללוד ואינסבת אנגריא ללוד אינו חייב להעמיד לו חמור אחר מכאן ללוד ואנסיבת אנגריא לצור חייב להעמיד לו חמור אחר. משמע דתרי לישני נינהו דאמר רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא ותרווייהו לפרושי לדרבי שמעון בן אלעזר ולישנא בתרא מפורש כפירוש רש"י ולישנא קמא כדברי רבינו חננאל. וכך פירושה אם המלך היה תופס לאנגריא אלו הבהמות שהוא מוצא בקפנדריא כלומר בשדות וכרמים אינו חייב וכו'. בסילקי כלומר בבית כדתנן התם אין בונין עמהן בסילקי כלומר שהיה המלך מחפש אחריה אפילו בבית חייב המשכיר להעמיד לו חמור.
ואף על פי שיש לי לפרשה בלשון אחרת לומר שאם שכרה לצור והוליכה בדרך קפנדריא ומצאה המלך ותפשה אין המשכיר חייב להעמיד לו חמור דשוכר גרם לעצמו. ואם הלך בסלקי כלומר בדרך צור שהיא דרך אשור ואשור זה סליק חייב להעמיד לו. אבל מאחר שראינו לרבנן אמוראי דפליגי בה ולרבנן דבתר הוראה דפרישו בה תרין פירושי מוקמי לפירושייהו כפלוגתא דאמוראי. וכתב רש"י טעם לפירושו שדרך האנגריא נוטל חמורו של זה ומהלך בעליו אחריו וכל חמור שיפגע תחלה נוטלו ומחזיר את שלו הילכך אומר לו אף מזלך גרם שכור חמור אחר עד שתפגע בחמור אחר. נראה מזה שהוא אינו מפרש אנגריא שאינה חוזרת שאין המלך מחזירה לעולם אלא שאין המלך מחזירה לשנים ושלשה ימים עד שיפגע בחמור אחר. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: ושמואל אמר בין אנגריא חוזרת ובין אנגריא שאינה חוזרת אם בדרך הליכתה נטלה אומר לו משכיר הרי שלך לפניך. פירש רש"י שהאנגריא מוליכה בדרך שזה הולך ודרך אנגריה שנוטלים חמורו של אדם והולך בעליה אחריה עד שפוגעים בחמור אחר ונוטלים אותו ומניחין לראשון הילכך אומר לו משכיר לשוכר כיון שבאותו הדרך שנטלוהו ממך אתה הולך כיון שמזלך גרם שכור חמור ולך אחריו עד שיפגעו חמור אחר. והקשו עליו וכו' ככתוב בתוספות. ולפי דעתי אין זו קושיא שהרי רש"י לא תלה טענה אלא על מה שאומר לו כיון שמזלך גרם דוקא. אבל בתוספות פירשו שהנכון כפירוש רבינו חננאל כי פעמים שהפקידים אינם מחפשים בבתים. עד כאן.

אם דרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך. פירש רבינו חננאל אם אותה אנגריא היתה בזה הענין שלא היו מחפשין בבתים אלא כשפוגעין בדרך וזו נמי בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך דמצי אמר ליה מזלך גרם שגזר המלך על עוברי דרכים שחרי אם היתה בביתי לא היתה ניטלת ואפילו אינה חוזרת דלא דמיא למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גרים מחמת מהלך הדרך נעשה האונס שעל עוברי דרכים נגזרה. אבל אם היתה גזרת המלך לחפש את הבתים חייב להעמיד לו חמור אחרת דהשתא מזלא דבעל הבית גרים שהרי אפילו היתה בביתו היתה ניטלת זה פירש רבינו חננאל והעתקתי אותו מתוספת הר"י.
ונראה דלא דק בלישניא באשר פירש שגור המלך על עוברי דרכים כי בלא שום גזרת המלך יתכן הדבר כי פעמים שדרך הפקידים ועוסקים בעבודת המלך ליטול חמורים של בני אדם שפוגעין בהם בדרך כשהן צריכין להם בלא שום גזרת המלך ואינן נוטלין אלא מאותן שפוגעין בהן דרך הליכתן ופעמים שמחפשין ולוקחין אותן בכל מקום שימצאו שם בין בבתים בין בשאר מקומות אף על פי שאין פוגעין בהן בדרכן. משאנץ.

ותלמיד הר"ף כתב וזה לשונו: אם בדרך הליכתה. פירש הקונטרס וכו'. ועוד יש לומר דהכי פירושו אם בדרך הליכתה נטלה כשהיה השוכר מוליכה מביתו של משכיר לביתו דאז יכול לומר לו מזלך גרם. ואם לאו פירוש אם נטלה בביתו של משכיר חייב להעמיד לו חמור. ומכאן נראה דאם אדם שכר סוס לחבירו אפילו קודם שיתחיל במלאכה אינו יכול לחזור בו דאם לא כן אמאי קאמר הכא חייב להעמיד לו חמור יחזור בו ויפטר אלא ודאי אינו יכול לחזור בו כשאינו מוצא לשכור אחר. עד כאן.

והראב"ד פירש וזה לשונו: אם בדרך הליכתה לפי תומם פגעו בו ונטלוה. שלא בדרך הליכתה שהיו עומדין לו במארב מפני שהיה מבריח מהן המס הזה וארבו לו ולקחוה. וענין זה ודאי מקח טעות הוא שהיית יודע שנבאשת בעיניהם ומאיימין אותך ושכרת אותה לי וכמי שלא נתן לו חמור מתחלה הוא. אבל בדרך הליכתה אומר מקרה היה לך. וחמורי ראויה למלאכתך. עד כאן.

בא"ד דלא חשיב הכא פשיעה במה ששינה דיכול כו' שלא תחליק בהר כו' עכ"ל ומיהו חייב בהוחלקה בהר ובחימום בבקעה דהוי כעין גניבה ואבידה דחייב בה שוכר ותחלתו בכעין גניבה ואבידה וסופו באונס פטור לכ"ע כמ"ש התוס' ס"פ הפועלים ודו"ק:

גמ' רבי אליעזר אומר כו' כתב מהרש"ל ברייתא זו לקמן בפ' המקבל והיא בנוסחא אחרת ולא הוזכר בה כלל ר"א ובנוסח כו' ובנוסח שלנו א"א ליישב בלתי הגה"ה וט"ס עכ"ל תמיה אני עליו דהא בנוסח בעלי התוס' הוזכר הכא ר"א דת"ק לא איירי אלא בגבאי דלא ישנה ור"א איירי בעני כו' כמ"ש התוספות גם בתוספתא דמגילה פ"א איתא הברייתא כמו שהובאה בשמעתין והוזכר שם ר"א אלא בפרק המקבל הביאה התלמוד בקיצור לפי הצורך שם וסמך אדהכא גם הרי"ף הביא אותה בקיצור מטעם זה כדרכו ולית כאן הגה"ה וט"ס ומה שמסיים בה דברי רבי יעקב כו' ר"ל דמה שאמרו ת"ק ור"א כולי דברי ר"י משמיה דר"מ ורשב"ג פליג עלייהו ומיקל בכולהו ודו"ק:

תוס' ד"ה אם בדרך הליכתה וכו' שגם הוא רוצה לילך אומר לו משכיר הרי שלך וכו' כצ"ל:

גמ' רא"א כו' נ"ב ברייתא זו לקמן בפ' המקבל והיא בנוסחא אחרת דלא הוזכר בה כלל ר"א ובנוסח של שם הביאו פה הריף והרמב"ם ובנוסח שלנו אי אפשר ליישב בלתי הגה"ה וטעות סופר וק"ל:

שם מאי והבריקה הכי תרגומו נהוריתא כו' כצ"ל ונ"ב פי' על דרך סגי נהור וזהו והבריקה מלשון ברק וק"ל ולשון השני שאומר אבזקת ר"ל שבזק הוא מלשון ברק ואבזקתא שהן תולעים מלשון בזק ודו"ק:

תוס' בד"ה ר' יוסי כו' ומיהו דוחק הוא כו' נ"ב קאי אדלעיל והשתא כל האמוראים סוברים כרבא כו':

גמרא נקרא גזלן כו'. ומ"מ מהר להר לא מיקרי שינוי:

גמ' דברי ר' יעקב שאמר משום ר"מ. ר"ל הוא שנה הפלוגתא הנזכר [דהיינו ת"ק ור"א] ורשב"ג מיקל אבל א"ל דר"א שנה הפלוגתא דבסמוך [ר"מ ורשב"ג] דר"א קדים לר"מ טובא ומהרש"ל מחק ר"א ולא השגיח בתוס' והוא פלא ולקמן בפרק המקבל [דלא הוזכר ר"א] הביא הברייתא בקצרה לפי הצורך וכן הרי"ף והרא"ש הביאו כאן בקצרה:

גמ' אדעתא דפורים וכו'. ושאני פורים מבעלמא דהתם דוקא אדעתא דפורים נותן משא"כ הכא לא אמרי' דוקא אדעתא דהר וכו' ולכן בסמוך נותן לעני על חלוק [לא משני שאני התם אדעתא דחלוק כו'] ועיין. ובלא"ה צריך לחלק בין פורים לצדקה דעלמא דמותר לשנות כמ"ש התוס':

בתוס' בד"ה מגבת וכו'. משמע להו מעות פורים לפורים [דלכאורה מגבת משמע שגבו וקאי אגבאים ול"ק קושיתם דהתם בבעה"ב שהוא יכול לשנות אפילו אחר שבאו ליד גבאי] עיין בתוס' ערכין ואסור לשנות בין לבעה"ב בין לגבאי ודו"ק:

בתוס' בד"ה במלתא וכו' כלומר פרידות וכו'. ואפ"ה קטלוה דאפשר דאין תולעת בפרידות לבינות:
בסה"ד כודנייתא. והאי גברא סיפר בלשון ארמית אבל בגמרא מצינו כמה פעמים וכו' ודו"ק:

בתוס' בד"ה בדרך הליכתה כו'. עיין בסמ"ע:

גמרא הכא תירגמו נהוריתא. וכתב התוי"ט וכן בירושלמי פי' דבזק נראה שמפרשו ע"פ הגמרא דחגיגה (יג ב) מאי כמראה הבזק אריב"ח כאור כו' אבל שם אין אור פי' של בזק עי' פרש"י שם וכן ביומא רפ"ב בגמרא בזק לישנא דמיבזק הוא אכן נראה דהירושלמי מפרש כרבא בכאן וכן הבינו הפ"מ:

גמ' שם בטלי כסף כו'. כתובות סח ושם פרש"י טלי זהב של משי צבועות וכאן פי' כלי צמר ועל במילתא פי' שיראים ובאמת מילת משמעה בכ"מ צמר כמו שמכבנין אותו למלת (שבת נד):

גמ' שם מיתיבי השוכר אה"ח והבריקה כו'. תוספתא פ"ז:

תד"ה באנגריא. אע"פ שתתאחר מלאכתו. כצ"ל:

תד"ה אם. ונראה כפי' ר"ת כו'. צ"ל ר"ח כי כן הביאו הנ"י והג"א בשמו:

גמ' במילתא. נ״ב ערש"י ותמיה לי שנדחקו לפרשו שלא כמשמעו בכ״מ. שהוא צמר דק ונקי כדמוכח בהדיא פ' במה בהמה [נ"ד א'] אפסקא דכבונות ובפ״ק דמגלה [י"ב א'] מילת לבנה ומצוי הרבה גם בפ״ק דמכלתין (י״ז א') ופירושו בכ״מ שוה דהיינו צמר לבן נקי ודק. ונראה דטלי כסף היינו של צמר לבן כברייתו. וטלי זהב הם הצבועים שאין עש נופל בהם:

שם "וקטלוהו" איכא כו'. ושבקוהו" כצ"ל:

נקרא גזלן. וקמה ליה ברשותיה להתחייב בכל אונסיה וסיפא רבנן: נותן לו דמי צמרו. בדמים שצמר לבן נמכר בשוק דקנייה בגזלו לשלם כשעת הגזילה: היציאה. דמי עצים וסממנין ולא שכר שלם: בשינוי. ששינהו מכמות שהיה ואיכא למאן דאמר שינוי קונה בהגוזל קמא (ב''ק ק:) אבל גבי החמור לא נשתנה החמור: מגבת פורים לפורים. מעות שגובין הגבאין מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים: לפורים. כולה יתנוה לעניים דפורים: ואין מדקדקין. לומר דיים בפחות והמותר יפול לכיס של צדקה: אבל לוקחין את העגלים. לרוב בכל המעות: והמותר. שלא יספיקו לאכול בפורים ימכור ויפול לכיס של צדקה: אדעתא דמידי אחרינא לא יהיב ליה. וכיון דלאו אדעתא דהכי יהיב נמצא מעות בחזקת בעלים חוץ מן היוצאין בסעודת פורים: דאתו למיחשדיה. לבעל הבית בנודר ואינו מקיים ששמעו עליו שאמר ליקח טלית לפלוני עני ולא קנה לו: נהוריתא. מוליי''א בלע''ז היוצאת בשחור העין: אבזקא. התולעים התליעו רגליה: אבזקא במילתא דמלכא. ראיתי עש שאוכל שיראים של אוצר המלך: בטלי כסף. כלי פשתן: בטלי זהב. כלי צמר צבועין אדום: וקטלוה. שאין עש אוכל כלי פשתן: אבל אנגריא שאינה חוזרת. הוה ליה כמתה או נשברה: אם בדרך הליכתה ניטלה. שהאנגריא מוליכתה לדרך שהיה זה רוצה להלך: אומר לו הרי שלך לפניך. שכן דרך אנגריא נוטל חמורו של זה ומהלך בעליה אחריה וכל חמור שפוגע בו ראשון נוטלו ומחזיר לו את שלו והשני חוזר אחר חמורו עד שפוגע באחר הלכך אומר לו הואיל ואף מזלך גרם שכור חמור אחר ולך אחריו עד שיפגע בחמור אחר: הבריקה או שנשתטית. עדיין היא ראויה למשאו: בשלמא לרב לא קשיא. רומיא דמתניתין אהדדי דמצי לשנויי כאן בחוזרת וכו':

דפטור ה''ל לאשמועינן טפי מתה כדרכה דפטור דלא נימא אוירא . דההוא אתרא קטלה כ''ש הוחמה בהר והוחלקה בבקעה דודאי אילו לא שינה היתה מתה בענין זה ויש לומר דמשום דבחיובא דהר תני הוחלקה תני לה נמי בפטורא דבקעה ועוד נראה דפטורא דחימום בהר והוחלקה בבקעה הוי רבותא טפי ממתה כדרכה דאדם יכול ליזהר בהני טפי יותר ממתה כדרכה והוה לן למימר שפשע במה ששינה שאם היה מוליכה בהר היה מדקדק יפה ושומרה יפה שלא תחלוק בהר ושלא תתחמם בבקעה אבל מה ששינה גורם שלא דקדק ומיהו דוחק הוא שיחלוק אביי על כל האמוראים לכך נראה דלא חשיב הכא פשיעה במה ששינה דיכול ליזהר ולדקדק יפה שלא תחלוק בהר ושלא תתחמם בבקעה ומודה אביי הכא דפטור במתה כדרכה כיון דלא הוי תחילתו בפשיעה ורבה דמשני כגון שהכישה נחש צ''ל שפעמים מצויים נחשים בהרים מבבקעה או איפכא להכי נקט הר ובקעה ואתי שפיר לרבה אפילו תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור: מגבת פורים לפורים. וא''ת דאמרינן בערכין (ד' ו:) מעות של צדקה מותר לשנותן בכל מה שירצה ואפילו באו לידי גבאי ואפילו אמר מנורה זו לבד''ה מותר לשנותה למצוה אחרת וי''ל דדוקא בפורים אמרינן הכא דאין לשנות ומגבת העיר לאותה העיר נמי דפורים דוקא: רבי אליעזר אומר מגבת פורים לפורים. ת''ק לא איירי אלא בגבאי דלא ישנה ור' אליעזר איירי בעני שנתנו לו מעות לצורך סעודת פורים שאינו רשאי העני לשנות: במילתא דמלכא. אית דגרס במולתא פירוש היינו פרדס כמו (שבת ד' נב.) מולאות של בית רבי בטלי זהב או בטלי כסף כלומר פרדות אדומות או לבנות ואין נראה לר''י דבלשון ארמי לא קרי להו אלא כודנייתא: באנגריא חוזרת. דיכול לעשות מלאכתו כשתחזור אע''פ שתתאחר במלאכתו שבשביל איחור אין חייב להעמיד לו חמור אחר כמו הבריקה או נשתטתה שמתאחרת נמי במלאכתה ולא חיישינן: אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך. פירש בקונטרס שמוליכה בדרך שגם הוא רוצה לילך אומר לו משכיר הרי שלך לפניך ושכור בהמה אחרת עד שם ותימה דלמה ישכור בהמה אחרת ואם השוכר אין צריך החמור בהליכה אלא בחזרה הוי א''ש אבל אם כן בגופה ה''ל לפלוגי בין צריך חמור לאלתר לאין צריך אלא בחזרה ונראה כפי' ר''ח דמפרש אם בדרך הליכה שהאנגריא אין מחפשין בבתים אלא כשפוגעים בדרך והיינו דרך הליכתה אומר לו משכיר הרי שלך לפניך דמצי א''ל מזלך גרם שאילו היתה בבית לא היתה ניטלת ואפילו אינה חוזרת דלא דמי למתה דהכא מוכח דמזלא דידיה גורם ואם שלא בדרך הליכתה ניטלת דהיינו שמחפשין גם בבתים שאז לא מזלו של שוכר גורם חייב להעמיד לו חמור אחר לעשות מלאכתו לאלתר דאפילו חוזרת האנגריא את החמור לכאן בעוד שתועיל חזרתה לשוכר אין לו לשוכר להתעכב ממלאכתו ולא דמי להבריקה או נשתטתה: מכלל דתנא קמא לא שני ליה. ות''ק עדיף דהוי רבים לגבי יחיד:

בבא מציעא עח ע"ב