בבא מציעא עט ע"א

דף עט - א

דברי רבי שמעון בן אלעזר.

שהיה רבי שמעון בן אלעזר אומר, אם בדרך הילוכה ניטלה, אומר לו המשכיר הרי שלך לפניך. ואם לאו חייב להעמיד לו חמור.

ופרכינן, לפי המתבאר, שכל הברייתא דברי רבי שמעון בן אלעזר היא, תיקשי:

ומי מצית מוקמת לן את הרישא של הברייתא, כרבי שמעון בן אלעזר?

והא קתני ברישא של הברייתא: "השוכר את החמור והבריקה או שנשתטתה, אומר לו השוכר, הרי שלך לפניך".

ואילו רבי שמעון בן אלעזר אמר במקום אחר: השוכר את החמור לרכוב עליה והבריקה, או שנשתטתה, חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר.

ואם כך, אי אפשר לבאר שכל הברייתא מדברי רבי שמעון בן אלעזר היא, שהרי הוא עצמו אמר שאם הבריקה מעמיד לו חמור אחר, שלא כמבואר בברייתא.

ומתרצינן: אמר רבה בר רב הונא, אין לדמות בין הברייתא לדברי רבי שמעון בן אלעזר אלו, כיון שרבי שמעון בן אלעזר אומר את דינו "חייב להעמיד לו חמור אחר", דוקא אם שכר את החמור לרכוב עליו.

וזה שאני, משום שאי אפשר לרכוב על חמור עיוור. אבל בברייתא מדובר ששכרה למשא, ויכול להוליכה בדרכים אף אם עיוורת היא.

אמר רב פפא: ואפילו למשא, אם שכרה בכדי לשאת עליה כלי זכוכית שמועדים להשבר, כלרכוב עליה דמי. ^[77]

אמר רבה בר רב הונא אמר רב: השוכר את החמור בכדי לרכוב עליה, ומתה לו החמור כשהיה בחצי הדרך, באמצע הדרך, המובילה למקום אליו ביקש להגיע, נותן לו השוכר למשכיר שכרו של חצי הדרך, כלומר, שכר הדרך שרכב עליה עד שמתה.

ואין לו לשוכר עליו על המשכיר, אלא תרעומת על כך שהשכיר לו חמור כחוש.

והוינן בה: היכי דמי?

אי דשכיח במקום בה מתה הבהמה, חמורים אחרים לאגורי, לשכור, אם כן, תרעומת מאי עבידתיה? אין לו אפילו להתרעם עליו, אלא ישכור חמור אחר וימשיך בדרכו.

אי דלא שכיח באותו מקום לאגורי חמורים אחרים, אם כן לא רק תרעומת יש לו עליו, אלא אפילו אגרא, דמי חצי דרך, בעי למיתב ליה! שהרי לא הועיל לו כלום בחמור זה, שהרי לא חפץ להגיע למקום זה.

ומפרשינן: לעולם, אכן מדובר שמתה במקום דלא שכיח לאגורי חמור אחר. ומה שחייב לשלם לו דמי חצי הדרך, הוא משום דאמר ליה המשכיר לשוכר: אילו בעית מתחילה למיתי עד הכא, וכי לאו אגרא בעית למיתב? אם כן הרווחת מעט במה שלכל הפחות התקרבת למחוז חפצך. ^[78]

והוינן בה: היכי דמי שאין לו על המשכיר אלא תרעומת, ואין חייב המשכיר לשכור לו חמור אחר.

אי דאמר ליה בשעה שהשכיר לו את החמור, הריני משכיר לך חמור "סתם", היינו, שלא נתחייב לו חמור מסוים, אם כן, הא חייב להעמיד לו חמור אחר! כיון שלא השכיר לו חמור מסוים, ולכן לא חלה השכירות דוקא על חמור זה, ולא נתבטלה השכירות אף לאחר שמת.

ולכן, אם יש בדמיה של הנבילה ליקח, לקנות בהם חמור אחר, יקח, וימשיך עמו בדרכו, ולמה אין לו עליו אלא תרעומת? ^[79] ומבארת הגמרא: לא צריכא, אכן מדובר בשאין בדמיה של נבילה ליקח, לקנות חמור אחר.

ומקשה הגמרא: אף אם אין בדמיה לקנות אחר, אם יש בדמיה של נבילה לשכור חמור אחר, ישכור, וימשיך עמו בדרכו.

ומתרצינן: רב לטעמיה.

דאמר רב, אף שחייב המשכיר להעמיד לו אחר, מכל מקום לא מכלינן קרנא. כלומר, דוקא אם יכול בדמי הנבילה לקנות אחר, חייב המשכיר לעשות כן. אבל לשכור לו אחר, אינו חייב. כיון שאם ישכור, יכלה ממונו בדמי השכירות, וזה לא נתחייב לו.

דאתמר, השוכר את החמור, ומתה לו בחצי הדרך, כמבואר לעיל, אמר רב, אם יש בדמיה של נבילה ליקח לקנות חמור אחר, יקח. אבל אם יש בדמיה רק כדי לשכור, אל ישכור.

ושמואל אמר, אף אם יש בדמי הנבילה רק כדי לשכור ישכור.

ומפרשינן: במאי קמיפלגי רב ושמואל?

רב סבר, לא מכלינן קרנא, כיון שלכלות ממונו לא נתחייב לו.

ושמואל סבר, מכלינן קרנא אף זה נתחייב.

בפרק איזו נשך [סז ב] נתבאר שישנו אופן בו ממשכן הלוה שדהו למלוה, והדבר משמש לפרעון החוב. והוא, כאשר נותן הלווה למלוה את הזכות ליטול את פירות השדה במשך כמה שנים תמורת החוב, ולאחר אותם שנים, חוזרת השדה לבעלים ופטור מלשלם חובו.

ועתה דנה הגמרא, אם יבש האילן בתוך אותם שנים ואינו מוציא פירות, מה יעשו.

מיתיבי לרב, שאמר לא מכלינן קרנא, ממה ששנינו:

יבש האילן בתוך אותם שנים, או נקצץ ואינו מוציא פירות, שניהם, הלווה והמלוה, אסורים בו, לבקע ממנו עצים להסקה לעצמם.

שהרי אם יבקע ממנו הלווה, יפסיד המלוה, שלא יוכל יותר לגבות ממנו את חובו.

ואם יבקע ממנו המלוה, יפסיד הלווה, שהרי לא יחזור אליו בתום שנות המשכון.

כיצד יעשה? ילקח בו, יבקע המלווה את האילן, וימכור את העצים, ויקח בדמי העצים, קרקע.

והוא, המלוה, אוכל ממנה פירות, עד דמי החוב.

ומכאן מקשה הגמרא לרב:

והא הכא, אם יקנה בדמיו קרקע, כיון דכי מטי לכשתגיע שנת היובל, קא הדרא, תחזור אותה ארעא למרה, כדין חזרת קרקעות לבעליהן ביובל, ^[80] וקא כליא קרנא! שהרי בהגיע היובל, יוותר הלווה ללא הקרקע, וללא עציו!? ^[81]

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, דזבין ליה, שמוכר המלווה את אותה הקרקע שקונה בדמי העצים, לשיתין שנין, לששים שנה. וכיון שמכרה לזמן קצוב, ואותו הזמן מסתיים רק לאחר היובל, לא חוזרת הקרקע לבעליה ביובל, ולא מכליא קרנא.

דאמר רב חסדא אמר רב קטינא: מנין למוכר שדהו לשישים שנה, שאינה חוזרת ביובל?

שנאמר [בטעם חזרת הקרקעות לבעליהן] "והארץ לא תמכר לצמיתות" [לעולם].

כלומר, דין יובל נאמר במי שאם אין שם יובל, נצמתת.

ואם כן, אף כאן מדובר שמוכר לשישים שנה, ולכן אינה חוזרת ביובל.

ומקשה הגמרא: מה יועיל בזה שיקנה לשישים שנה? סוף סוף, לכי מטו שיתין שנין, קא הדרא ארעא למרה, שהרי קנה אותה רק לשישים שנה, וקא כליא קרנא - לאחר שישים שנה יוותר בלא עציו, ובלא הקרקע!? ^[82]

ומתרצינן: אלא, הכא במאי עסקינן, זה ששנינו "ילקח בהם קרקע", הוא בזמן שאין היובל נוהג. ולכן תשאר הקרקע ביד הלווה לעולם. ^[83] ומוסיפה הגמרא, ואומרת:

הכא נמי מסתברא, כדברי רב, שלא מכלינן קרקע.

דאי סלקא דעתך שאכן מדובר בזמן שהיובל נוהג, ומכלינן קרנא [כשקונה קרקע, וחוזרת לבעליה ביובל], אם כן, למה ימכור את העצים ויקנה בדמיהם קרקע?

נצלחיה לציבי, יבקע המלוה את העצים, ונשקליה, יקחם לעצמו, להסקה, וכדומה!?

ומפרשינן: אי משום הא, רוצה אתה להוכיח נגד דברי שמואל, ולומר שמוכח מכאן שלא מכלינן קרנא, לא קשיא!

כי יתכן, שתקנו חכמים שילקח בהם קרקע דוקא, משום שזמנין דשלמו שני משכנתא מקמי יובל, ולכן עדיף לקנות קרקע, שאז יוכל גם הלווה להנות ממנה כמה שנים עד היובל.

אבל אם יקח המלוה את העצים עצמם, לא יהנה הלווה מהם כלל.

אי נמי, יתכן דמטו ליה ללווה זוזי, שיבואו לידי הלווה מעות ברבות השנים, ופריק לה, ויפדה את הקרקע מיד המלוה ארבע וחמש שנין מקמי יובל, ויוכל אף הוא להנות ממנה כמה שנים.

תנו רבנן: השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך, רבי נתן אומר: אם נתן השוכר למשכיר את דמי שכירות הספינה או חלקם, לא יטול אותם השוכר בחזרה.

ואם לא נתן את דמי השכירות, לא יתן כלל, אף לא דמי חצי הדרך.

והוינן בה: היכי דמי?

אילימא שכאשר שכרה, הזכיר בדבריו ספינה זו, ולגבי היין [שאותו חפץ להוליך בספינה] מדובר שלא אמר לו רצוני לשוכרה כדי להוליך יין זה דוקא, אלא אמר יין "סתם", אם כן, אף אם נתן לו את דמי השכירות, אמאי לא יטול אותם בחזרה?

נימא ליה שוכר למשכיר: הב לי ספינתא, דאנא מייתינא חמרא!

כלומר, יטען השוכר, הרי לא נתבטלה השכירות בטביעת הספינה, אלא עליך להוציא את הספינה ממצולות ים, ואני אביא יין אחר להוליך בה [ואין יכול המשכיר לשכור לו ספינה אחרת, שהרי לא שכר ממנו אלא ספינה זו].

וכיון שאינו יכול לעשות כן, ישיב לו את מעותיו.

אלא, בהכרח, מדובר, שכאשר שכר ממנו, היה זה בספינה סתם, שלא שכר ממנו ספינה זו דוקא, ויין זה, שאמר לו, הריני שוכר להוליך בה יין זה דוקא,

אם כן, אף אם לא נתן לו עדיין את דמי השכירות, אמאי לא יתן? הרי השוכר אינו יכול לקיים תנאו, שהרי שכרה להוליך בה יין זה דוקא!

הא דאמרי' אי דא"ל חמור סתם ניגר ליה חמור אחרינ'. פי' ואי לא לא יהיב ליה כלום מיהו אי אמר לא בעינ' אגר' לא מחייב למיגר ליה דבמאי קני דליחייב ליה. ואי דא"ל חמור זה אם יש בדמיה ליקח או לשכור ישכור פי' דשעבודי משתעבד ליה חמור זה ואפי' אמר משכיר לא בעינ' אגר' דחצי הדרך כלל אפ"ה מחייב דהא קנייה משעת משיכה ומיהו שוכר חייב ליטפל בנבל ולמכור ולשכור ולא משכיר:

קסבר רב לא מכלינן קרנא. כת' רש"י וכי תנן במתני' חייב להעמיד לו חמור היכי דמתה בעוד בעלה עמה דמוסיף מעות ולוקח חמור ולא כניא קרנא ולא נהיר לי שכיון שאין בדמי חמור זה ליקח אינו חייב להוסיף מעות דחמור זה אמר לו ולא נשתעבדו נכסיו והכא אפילו בשבעלים מחמרים אחריו עסקי' אלא מתניתין כשיש בדמיה ליקח וקמ"ל שאין אומר לו הרי שלך לפניך ולא תמכור אלא חייב להעמיד לו חמו' מדמיה של זו ומוכר ולוקח א"נ מתני' בחמור סתם וקמ"ל שאם אינו מעמיד לו חמור אינו חייב ליתן לו שכר כלל שאינו דומה לאנגריא שאומר לו הרי שלך לפניך ותן לי שכרי.
ורש"י ז"ל כתב במשנתינו חייב המשכיר למכור העור והנבלה לכלבים ולהוסיף מעות ולהעמיד לו חמור או ישכור לו אחר בדמי הנבלה שהרי חמור זה שעבד לו או יחזיר לו שכרו:

בספינה זו שאם נתן יטול. משום דליכא למימר אלו בעית למיתא עד הכא לאו אגרא בעית למיתב דהא טבעא לה וטבע חמריה והא דא"ל הב לי חמרא לאו למימרא דמעיקרא לא מצי לשנויי ליה חמרא אלא דהתם כיון דליכא קפידא במילתא מה לי האי חמרא מה לי אחרינא אבל כיון שהוטבע ויש לו ריוח בקפידא מצא מקום לתבוע תנאו ודאמרי' בספינה סתם ויין סתם חולקין דוקא בשאין אחד מהם רוצה להשלים אבל זה שמביא יינו וזה מביא ספינתו אם נתן יטול:

הא דאמרינן אע"ג דלא משתרשי ליה דאמר ליה אי בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב. תמיה לי, הגע עצמך שמתה בדרך במדבר מקום גדודי ליסטים וחיות, מי א"ל אלו בעית למיתי עד הכא, וא"כ גבי ספינה נמי שטבע בחצי הדרך נימא ליה נמי הכי, ואע"פ שאמרו לגבי ספינה שטבעה הכל בים אי אפשר לומר איבעית למיתי עד הכא, אפילו הכי לא ניחא לי, שאין טעם זה מספיק. ומסתברא לי דלאו דלא משתרש ליה כלל קאמר, אלא דלא משתרש ליה למה שהיה בדעתו קאמר, וכגון זה שהיה בדעתו להוליך משאו לפרוותא וליומא דשוקא ומתה לו בחצי הדרך במלון במקום המשתמר, והכי קאמר, היכי דמי דאי דקא משתרש ליה, כלומר שמוצא במקום ההוא חמור אחר שיוליכנו ליום השוק ובאותו שכר, מאי תרעומת, דאי משום שינוי דעתא (עי' לקמן ע"ב), זה אינו מרצונו ומה היה לו לעשות וכבר חמורו מת, ואי דלא משתרש ליה, שלא ימצא חמור אחר כאן ונמצא בטל משוקו, או שצריך לשכור חמור אחר בכדי כל שכרו של ראשון, אמאי נותן לו שכר חצי הדרך, ואסיקנא לעולם דלא משתרש ליה, ונותן לו שכר חצי הדרך, שאם לא ימצא היום חמור להוליכו ימתין עד יום אחר וימצא וילך ליום השוק אחר, דהרבה מביאים כאן ומצניעין כדי להקל עליהם המהלך, וגם אתה אלו רצית לבא ולקרב מלאכתך כאן ללכת ליום השוק אחר, הלא היית צריך ליתן שכר. והכלל שאף על פי שאינו משתרש לו עכשיו משתרש לו למחר, מה שאין כן בספינה שטבעה בחצי הדרך.
הקשה הראב"ד, כיון שמתה, מאי תרעומת אית ליה עילויה. ותירץ, תרעומת על שיש בדמיה לשכור ואינו שוכר, דרב אמרה וקסבר דלא מכלינן קרנא. ואני אומר, דתרעומת בכי הא לא אשכחן על שאינו מכלה הקרן שלו במה שלא פשע ונותן לחבירו. אלא נראה לי, דתרעומת על שמסר לו חמור רעוע כזה, ולומר שהוא שהיה בעליו היה מרגיש בו שאינו בריא ומסרו לו. (שיטמ"ק).

הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג. ונראה לי, דהוא הדין דהוה מצי לאוקמא בחוץ לארץ שאין היובל נוהג בה לעולם, אלא משום דתנא בארץ ישראל קאי, (שבת עג, ב) אינו בדין שנעמיד דבריו דוקא בח"ל ולא בארץ. ואני תמה מפני מה לא העמידו אף בזמן שהיובל נוהג ובמתנה שלא יחזיר ביובל, כדרך שהוא מתנה בשמטה (מכות ג, ב) אלא מכאן נראה לי, דלכולי עלמא אין תנאי מועיל ביובל, שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו, שכן כתוב ביובל (ויקרא כה, כג) והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. וכבר דנתי עליה לפני הרמב"ן ז"ל ודחה דהא לרב קאמרינן, ורב כר' מאיר סבירא ליה במתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל, ואפילו במתנה שלא ישמטנו ואמרתי שאין לבעלי הגמרא פשוט כן, שהרי אמרו (לעיל בבא מציעא נא, א) בפלוגתא דרב ושמואל, באונאה על מנת שאין לך עלי אונאה, רב אמר יש לו עליו אונאה, ושמואל אמר אין לו עליו אונאה, ואמרינן לימא רב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה, ודחינן לא אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה, אלמא לא איפשיטא להו, וא"כ אכתי לא דחי במתנה שלא יחזיר ביובל. (שיטמ"ק).

אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ליה ד' או ה' שנין מקמי דלימטי יובל. כלומר במשכנתא בנכייתא, וכן פירשה גם הראב"ד ז"ל, דאי במשכנתא דסורא, זוזי מאי עבידתייהו והיכי מצי פריק ליה, וזו היא שאמרתם פרק איזהו נשך, דמכאן יש לנו ללמוד דמשכנתא בנכייתא שריא. (שיטמ"ק).

שכר את הבהמה ונשתטית הואיל והבהמה מועדת בשטות מפלת רוכבה ומשא שעליה והילכך כל ששכרה לרכוב או למשאוי שהשלכתן לארץ בשטות מפסידתן כגון כלי זכוכית וכיוצא בהן חייב להעמיד לו אחר אם בחמור סתם כדינו ואם בחמור זה כדינו ואם שכרה למשא שאר דברים שאין קפידא בהשלכתם אומר לו הרי שלך לפניך:

שכר בהמה זו על הדרכים שביארנו בין לרכיבה בין למשא ונטלה והתחיל במהלכו ומתה בחצי הדרך וכבר ביארנו שאם אמר חמור סתם מעמיד לו אחר ואם אמר חמור זה אם יש בדמיו ליקח יקח ואם אין בדמיו ליקח ימכרנה וישכור בדמיה כמו שפירשנו ונותן שכרו למשכיר משלם מעתה אמר לו חמור זה ומתה בחצי הדרך ואין בדמיה לא ליקח ולא לשכור הרי זה נותן למשכיר שכר חצי הדרך שהרי אומר לו אלו רצית לבא עד כאן כבר היית צריך ליתן שכר ואין לו עליו אלא תרעומת על שהשכירו בהמה חלושה ושאפשר שלא ימצא מי שישכיר לו ונמצא גורם לו פסידא גדולה ואם הוא במקום שמצוי לו לשכור במה שנשאר לו משכירותו של זה אף תרעומת אין כאן וגדולי המחברים כתבו בזו שלא נאמרה אלא בשכרה לרכוב אבל למשא כל שמתה בחצי הדרך אינו לוקח בדמיה ולא שוכר אלא נותן שכר חצי הדרך ומניח נבלתו והביאם לזה מה שראו שכתבו גדולי הפוסקים בהלכותיהם בשמועה זו השוכר את החמור לרכוב ומתה בחצי הדרך ושמא לא כתבוה אלא דרך העברה ואף הם כתבו חלתה עם נשתטית על מדרגה אחת להפריש בכלן בין רכיבה וכלי זכוכית לשאר משא וכן כתבו בפסק סוגיא זו דברים שלא נראו לנו וכבר הגיהו עליהם גדולי המפרשים בקצת דברים:

יש שואלים בסוגיא זו מה נשתנה חמור זה שאם מת לו מוכרו ליקח או לשכור ובבית זה אני משכיר לך פסקנו בפרק השואל שאם נפל אינו חייב לו כלום ונותן לו שכר מה שדר שם והולך לו והיה לנו לומר גם כן אם יש בדמי הקרקע ליקח או לשכור יקח או ישכור תירצו גדולי המפרשים שבחמור זה כבר קבל עליו להוליכו דרך ידוע עד מקום פלוני והוא שאמר ומתה בחצי הדרך ולא אמר בחצי היום אבל בית אין כאן אלא כך וכך לשנה ובכללו כך וכך בחדש כך וכך לשבוע ויראה מכאן שאם שכרה לימים אינו מוכר ליקח ולשכור ולדעתי אף בזו מוכר ליקח ולשכור שמכירת המתה או השבורה אם ליקח אף הוא ריוח אצל המוכר ואם לשכור אין כאן פסידא כל כך אבל בית שהפסידו מרובה לא העמידוה על דין זה:

זה שביארנו שכל שבחמור זה מוכר ולוקח ואם אין בדמיו ליקח שוכר בדמים ואין חוששין לכלוי הקרן יש שואלין בה והלא בפרק המקבל אמרו באחד שמשכן כרם לחבירו לעשר שנים והזקינו הגפנים לחמש שנים וגמרו את הדין שהוא קרן וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות למדת מ"מ שחוששין לכלוי הקרן ותרצו בה הואיל ויכול ליקח מאותן אילנות קרקע אחד שהרי דמיהם מרובים אף הדין כך הוא אבל בזו שדמיה מועטין אין לחוש לכלוי הקרן והראיה שהרי כל שיש בדמיה ליקח אין אומרין שישכור:

יתבאר במקומו שהמוכר שדה אחזה אינו יכול לגאול בפחות משתי שנים ואחר שתי שנים גואל לכשירצה ומחשב שנים הנשארות עד היובל וגורע מדמי המכר שאם לקחו במנה ויש עד היובל עשר שנים ונמצאת כל שנה בעשרה דינרין ואכלה הלוקח חמש שנים נותן חמישים וחזרה לו שדהו ואם לא גאלה חוזרת לו ביובל וכל הפירות שבה ללוקח וקנים וזמורות ופירות שקמה שבתוכה דינן כשאר הפירות והרי הן ללוקח אילן שיבש או שנקצץ שניהם אסורים לבקע אותם העצים וליהנות בהם שהרי אין זה אלא כעין משכון ואם יאכלנו בעל קרקע הרי הוא משכונתו של זה ואם יאכלנו בעל המשכון הרי אכל קרן של נכסי לוה ולא נשתעבד לו אלא לפירותיו כיצד יעשו ילקח בהם קרקע ולוקח יאכל פירותיו עד שתגאל השדה מידו וכן הדין בכל משכונה הן משכנתא דסורא הן משכונה בנכיתא שמא תאמר יבקע מקבל המשכון לעצים מיד שהרי לא חששו לכלוי הקרן אין זה כלום שהרי אמרנו שכל שאפשר לא לכלות הקרן עושין ושמא תאמר והלא אף קרקע זה שהוא לוקח בדמיהן חוזר לבעלים ביובל ונמצא מ"מ קרן כלה שמא יזדמנו ללוה מעות קודם היובל ויגאל וחוזר קרקע זה הלקוח ללוה עם הקרקע שלו ונמצא שאין הקרן כלה לו כל כך שכבר נהנה ממנו ואם הוא משכונה ישלמו ימי המשכונה קודם היובל או יזדמנו לו מעות ויגאל:

וכשתתבונן בדברינו אין ראיה מכאן למשכנתא דסורא אם יכול לפדותה תוך זמן אם לאו שמה שאמר זימנין דמטו ליה זוזי ופריק אם תרצה אתה מפרשה על משכנתא דסורא ואם תרצה תפרשנה על שדה אחזה שנמכר או על משכונה בנכיתא וכן פרשוה גדולי המפרשים ולשונם בזה זימנין דשלמי ימי משכנתא מקמי יובל פי' משכנתא דסורא שאין יכול לפדותה תוך זמן אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ובמשכנתא דנכיתה ונמצא לוה מיהא נהנה במקצת ואין הקרן כלה לגמרי:

כל שמכר שדה אחזתו לצמיתות עובר בלא תעשה שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות ולא הועילו מעשיו וחוזרת ביובל היה סמוך ליובל עשר שנים ומכר שדהו לעשרים שנה או שהיה בתחלת היובל ומכרו לששים שנה אינו יוצא ביובל שאין יציאת היובל אלא למי שאלמלא יובל נחלט כגון מוכר סתם או מוכר לצמיתות בפירוש הא מוכר לזמן אינו יוצא ביובל כמו שיתבאר במקומו:

השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך עם הסחורה שהיה הסוחר מביא בתוכה מה יעשה בשכר הספינה אם השכיר בפרט ספינה זו ואף השוכר התנה בפרט לסחורה זו ר"ל ליין זה או כיוצא בו והרי שאין המשכיר יכול להעמיד ספינה זו ולא השוכר להביא יין זה אם נתן השוכר שכרה אין משכיר חייב להחזיר שהרי אומר לו יין זה התניתי הבא יין זה ולא אחר ואוליכנו ואם לא נתן אין המשכיר יכול לתבעו כלום שהרי זה אומר לו ספינה זו השכרתני ולא אחרת העמידנה ואתן ואין זה יכול לומר שיפרע שכר חצי הדרך כמו שביארנו בחמור שהרי לא הועילהו כלום שהרי טבע יינו שאלו הציל את יינו וטבעה אף הוא נותן שכר חצי הדרך אמר לו משכיר ספינה זו ושוכר התנה ביין סתם וטבע הכל אפילו נתן הרי זה מחזיר שהרי זה אומר לו ספינה זו התנית העמידנה ואני אביא יין מ"מ או החזר שכרי שהרי יין סתם התניתי אמר לו משכיר ספינה סתם ושוכר התנה ביין זה אע"פ שלא נתן יתן שהרי משכיר אומר לו יין זה התנית הביאנו ואעמיד לך ספינה שהרי ספינה סתם התניתי וכל מקום מנכה לו כשיעור שבין עושה מלאכה ליושב ובטל התנו שניהם זה בספינה סתם וזה ביין סתם הרי זה יכול לומר ספינה אני מביא וזה יכול לומר יין אני מביא וכל שלא הביאו ובידם להביא כל אחד בספק אם יביא אם לאו וחולקין ר"ל שאם נפרע כלו מחזיר חצי שכר ואם לא נפרע כלל נוטל חצי שכר ומ"מ אם זה מביא ספינה וזה לא הביא יין או זה הביא יין וזה לא הביא ספינה נסתלק דין חלוקה מכאן והמשלים טענתו ידו על העליונה עד שיבא האחר וישלים וכן כתבוה גדולי המפרשים:

וכלי זכוכית וכו'. פירוש אם שכרה לטעון עליה כלי זכוכית כלרכוב דמי וחייב להעמיד לו חמור. הכין סוגיא דשמעתא זו אליבא דשמואל וקיימא לן כל היכא דפליגי רב ושמואל בממון ולא איפסיקא הילכתא כחד מינייהו הלכה כשמואל בממון. רבינו חננאל.

כתוב בהלכות תוספתא השוכר את הפועל ונאחז באנגריא וכו'. פירוש השוכר את הפועל ונאחז באנגריא לא יאמר הפועל לבעל הבית הריני לפניך כלומר מידך לקחני המלך לעבודתו והואיל וכן הוא תן לי כל שכרי אלא אומר לו בעל הבית אין דינך אלא כדין פועל החוזר בחצי היום שנוטל שכר מה שעשה ותו לא. ויש לפרש לא יאמר לו בעל הבית הריני לפניך השלם מלאכתך וטול שכרך ואם לא תשלים שתהא ידך על תחתונה כדין כל פועל החוזר משכירותו אלא לפי מה שפסק עמו מתחלה נותן לו שכרו על מה שעשה עמו כיון שנאנס אף על גב דזל או אייקר עבידתא ליתיב ליה פלגא דאגרא. עד כאן. הרמ"ך ז"ל.
לא לעולם דלא משתרשי ליה ומשום דאמר ליה אלו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב קשיא לי כיון דלא קא משתרשי ליה כלל מה טענה היא לומר אלו בעית למיתי עד הכא יכול לומר לו אני לא הייתי עכשיו צריך לבא בכאן ומה הרווחתי שאבא עד כאן ואחזור בי. תירצו בתוספות דאנן הכי מפרשינן היכי דמי אי דמשתרשי ליה שיכול למכור סחורתו בכאן בריוח קצת אמאי אית ליה תרעומת כיון דאידך אניס. ואי דלא משתרשי ליה שאם ימכרנה בכאן לא ירויח בה כלל אגרא אמאי יהיב ליה כלל כיון שלא ההנהו. ומהדרינן לעולם דלא משתרשי ליה למכרה בכאן ומכל מקום יכול למצוא בכאן בהמה לשכור להגיע עד המקום שהיה רוצה ללכת אלא שמתעכב וכיון דכן אמר לו בעל החמור אלו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא יהבת כיון שתוכל למצוא בהמה מכאן ועד מקומך. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דאמרינן אף על גב דלא משתרשי ליה דאמר ליה אי בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב. תמיה לי הגע עצמך שמתה בדרך במדבר מקום גדודי ליסטים וחיות מי אמר ליה אלו בעית למיתי עד הכא ואם כן גבי ספינה נמי שטבע בחצי הדרך נימא ליה נמי הכי ואף על פי שאמרו לגבי ספינה שטבעה הכל בים אי אפשר לומר אי בעית למיתי עד הכא אפילו הכי לא ניחא לי שאין טעם זה מספיק. ומסתברא לי דלאו דלא משתרש ליה כלל קאמר אלא דלא משתרש ליה למה שהיה בדעתו קאמר וכגון זה שהיה בדעתו להוליך משאו לפרוותא וליומא דשוקא ומתה לו בחצי הדרך במלון במקום המשתמר והכי קאמר היכי דמי אי דקא משתרש ליה כלומר שמוצא במקום ההוא חמור אחר שיוליכנו ליום השוק ובאותו שכר מאי תרעומת דאי משום שינוי דעתא זה אינו מרצונו ומה היה לו לעשות וכבר חמורו מת. ואי דלא משתרש ליה שלא ימצא חמור אחר כאן ונמצא בטל משוקו או שצריך לשכור חמור אחר בכדי כל שכרו של ראשון אמאי נותן לו שכר חצי הדרך. ואסיקנא לעולם דלא משתרש ליה ונותן לו שכר הצי הדרך שאם לא ימצא היום חמור להוליכו ימתין עד יום אחר וימצא וילך ליום השוק אחר דהרבה מביאים כאן ומצניעין כדי להקל עליהם המהלך וגם אתה אלו רצית לבא ולקרב מלאכתך כאן ללכת ליום השוק אחר הלא היית צריך ליתן שכר. והכלל שאף על פי שאינו משתרש לו עכשיו משתרש לו למחר מה שאין כן בספינה שטבעה בחצי הדרך. הקשה הראב"ד כיון שמתה מאי תרעומת אית ליה עילויה. ותירץ תרעומת על שיש בדמיה לשכור ואינו שוכר דרב אמרה וקסבר דלא מכלינן קרנא. ואני אומר דתרעומת בכי הא לא אשכחן על שאינו מכלה הקרן שלו במה שלא פשע ונותן לחבירו. אלא נראה לי דתרעומת על שמסר לו חמור רעוע כזה ולומר שהוא שהיה בעליו היה מרגיש בו שאינו בריא ומסרו לו. עד כאן.

כתוב בתוספות ואין צריך לפחות המשכיר משכרו וכו'. וכתוב בגליון דהכי נמי אמר לעיל גבי אחזתו חמה דאפילו איכא פסידא לבעל הבית נוטל חצי שכרו. עד כאן.

הא דאמרינן אי דאמר לו חמור סתם נוגר ליה חמור אחרינא. פירוש ואי לא לא יהיב ליה כלום. מיהו אל אמר לא בעינא אגרא לא מחייב למיגר ליה דבמאי קני דליחייב ליה. ואי דאמר לו חמור זה אם יש בדמיה ליקח או לשכור ישכור. פירוש דשעבודי משתעבד ליה חמור זה ואפילו אמר משכיר לא בעינא אגרא דחצי הדרך כלל אפילו הכי מחייב דהא קנייה משעת משיכה. ומיהו שוכר חייב ליטפל בנבלה ולמכור ולשכור ולא משכיר. הרמב"ן.
הא דאמרינן הכא דאמר חמור זה ואקשינן אם יש בדמיה ליקח יקח אם יש בדמיה לשכור ישכור ולגבי בית זה אמרינן בהשואל אי דאמר לו בית זה נפל אזדא ובפרק הבית והעלייה נמי אמרינן אי דאמר לו עלייה זו אני משכיר לך ונפל אזדא. לא קשיא דהכא לגבי חמור זה הא קביל עליה לאוגוריה לההוא אורחא שהיה לו להוליכו דרך ידוע כאדם שאומר בכמה תוליכני מכאן ועד מקום פלוני. ודייקא נמי דקתני ומתה לו בחצי הדרך ולא קאמר בחצי היום. אבל לענין שכירות בית ועלייה אין קצבה אלא כל שנה ושנה יתן לו. דוק ותשכח כי הוא ענין המשנה פרק השואל, הראב"ד. ועוד דהכא חמור זה קאמר ובין חי ובין מת חמור מיקרי דשעבודי משעבד ליה אבל בית זה כיון דנפל לאו בית מיקרי ולא משעבד ליה כלל. הר"ן. וכן כתב הרמב"ן בפרק השואל.
ותירץ ריב"ן דבתים אין מצויין כל כך להשכיר ולמכור ולרבי לאו אדעתא דהכי השכיר לו שיצטרך לקנות אחר או לשכור אם יפול זה. תוספות שאנץ בפרק הבית והעלייה.

רב לטעמיה דאמר לא מכלינן קרנא. פירש רש"י וכי תנן במתניתין וכו' ובחנם דחק דהכא בחמור זה אבל בחמור סתם מודה רב דמכלינן קרנא כדמוכחא סוגיא דשמעתין ומתניתין בחמור סתם דאי בחמור זה היכי אמר רב לעיל אבל באנגריא שאינה חוזרת חייב להעמיד לו חמור אחר מאי שנא מבית זה ונפל בסוף פרק השואל דאמרינן בית זה אזדא ליה דלא שייך כאן לחלק כמו שחלקנו לעיל גבי מתה לו בחצי הדרך. הרא"ש.

וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו: ומפרקינן קסבר רב לא מכלינן קרנא. כתב רש"י וכי תנן במתניתין וכו'. ולא נהירא לי שכיון שאין בדמי החמור ליקח אינו חייב להוסיף מעות דחמור זה אמר לו ולא נשתעבדו נכסיו והכא אפילו בשבעלים מחמרים אחריו וסקינן. אלא מתניתין כשיש בדמיה ליקח וקמשמע לן שאין אומר לו הרי שלך לפניך ולא תמכור אלא תייב להעמיד לו תמור מדמיה של זו ומוכר ולוקח. אי נמי מתניתין בחמור סתם וקמשמע לן שאם אינו מעמיד לו חמור אינו חייב ליתן שכר כלל שאינו דומה לאנגריא שאומר לו הרי שלך לפניך ותן לי שכרי. עד כאן.

ומותבינן עליה דרב מהא דתני בתוספתא בסוף ערכין המוכר שדהו בשעת היובל וכו'. אילן שנכמש או יבש שניהם אסורין בו הקונה והמוכר כיצד יעשה ימכר וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות והא הכא דכד מטא יובל הדר קרקע זה שנקנה בדמי האילן למריה וקא כליא קרנא דאילן. ופריק כגון דזבניה להאי קרקע לששים שנה. ודמינן להאי פירוקא הכי סוף סוף כי מטו שנין הדר קרקע זה לבעליו. ומשני רב הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג ואשינויי לא סמכינן. רבינו חננאל.

יבש האילן או נקצץ. פירש רש"י מי שמשכן לחברו במשכנתא דסורא ויבש או נקצץ תוך הזמן שניהם אסורין לבקע עצים ולשרוף דאי שריף ליה לוה כליא קרנא דמלוה ואי שריף ליה מלוה כליא קרנא דלוה. עד כאן. והאי דפירשה במשכנתא דסורא משום דבמשכנתא בנכייתא פשיטא דשניהם אסורין בו וגם אין לנו למכרם וליקח לו קרקע כיון שהקרן שלו קיים וגם אינו גובה חובו עד הזמן שפסק אף על פי שנפלה המשכונא אם לא התנה כן בפירוש וכן ראיתי למרי ז"ל עושה מעשה הריטב"א. והרשב"א חולק כמו שתמצא להלן כתובה סברתו בסייעתא דשמיא גבי הא דאמרינן אי נמי דמטו ליה זווי וכו'

הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג. ונראה לי דהוא הדין דהוה מצי לאוקמא בחוץ לארץ שאין היובל נוהג בה לעולם אלא משום דתנא בארץ ישראל קאי אינו בדין שנעמיד דבריו דוקא בחוץ לארץ ולא בארץ. ואני תמה מפני מה לא העמידה אף בזמן שהיובל נוהג ובמתנה שלא יחזיר ביובל כדרך שהוא מתנה בשמטה. אלא מכאן נראה לי דלכולי עלמא אין תנאי מועיל ביובל שאין אדם מתנה על מה שאינו שלו שכן כתוב ביובל והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ וכבר דנתי עליה לפני הרמב"ן ז"ל ודחה דהא לרב קאמרינן ורב כרבי מאיר סבירא ליה במתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל ואפילו במתנה שלא ישמטנו בשביעית. ואמרתי שאין לבעלי הגמרא פשוט כן שהרי אמרו בפלוגתא דרב ושמואל באונאה על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה ואמרינן לימא רב דאמר כרבי מאיר ושמואל דאמר כרבי יהודה ודחינן לא אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה אלמא לא איפשיטא להו ואם כן אכתי לא דחי במתנה שלא יחזיר ביובל. הרשב"א.
וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: בזמן שאין היובל נוהג. יש למדין מכאן שאין תנאי מועיל ביובל לומר על מנת שלא אחזירנה ביובל מדלא אוקי בהכי וטעמא משום דיובל אפקעתא דמלכא היא משום כי לי הארץ. והדין אמת והטעם נכון. אבל אינה ראיה מכאן דהכא לרבא אמרינן דסבירא ליה דאפילו בשביעית לא מהני תנאה ולית הלכתא כוותיה וכן דחאה הרמב"ן ז"ל. אבל יש לזה ראיה בסוף פרק השולח כדכתיבא התם. עד כאן.

אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ליה ארבע או חמש שנין מקמי דלימטי יובל. כלומר במשכנתא בנכייתא וכן פירשה גם הראב"ד ז"ל. דאי במשכנתא דסורא זוזי מאי עבידתייהו והיכי מצי פריק ליה. וזו היא שאמרתם פרק איזהו נשך דמכאן יש לנו ללמוד דמשכנתא בנכייתא שריא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: יבש האילן או נקצץ שניהם אסורין בו. במשכנתא דסורא או במשכנתא בנכייתא למאן דשרי לה הממשכן אסור בו מפני שהוא משכונתו של זה ומי שהמשכונא בידו אסור בו משום דכליא קרנא לאלתר ואפשר בעניינא אמרינא דלא כליא לאלתר כדמפרש ואזיל דזמנין דשלמו שני משכנתא דסורא מקמי יובל ואכיל בעל המשכונא להאי ארעא דזבן בדמי האילן ולא כליא ליה קרנא כולי האי. אי נמי דמתרמו ליה זוזי במשכנתא בנכייתא ופריק ליה מקמי יובל ארבע או חמש שנין ואכיל לההוא ארעא ואי הוו צלחי ליה לציבי לאלתר הויא כליא קרנא. עד כאן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק ליה. פירש רבינו דפריק ליה ברצון המלוה דאלו בעל כרחו אי אפשר תוך זמן באתרא דלא מסלקי ואפילו במשכנתא בנכייתא דשרי וכל שכן במשכנתא דסורא אפילו רבית והכא הכי קאמר דכל דאפשר למעבד דלא מכליא קרנא עבדינן ואפילו מכלוי קרנא לכלויי קרנא. עד כאן.

רבי נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. פירש רש"י אם נתן השכר ואפילו כולו לא יטול וכן פירש לקמן הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא ואמאי לא יתן כל השכר. ואומרים בתוספות שנראה דעת רש"י דלא איירי רבי נתן אלא לענין שכר חצי הדרך הנשאר דאלו בשכר חצי הדרך שכבר הלך פשיטא שנותן לו. ואולי טעם רש"י מההיא דאמרינן בפרק הגוזל דעבד שליח שליחותיה ונותן לו שכרו אף על גב דלא אשתריש להאי שמת החולה או שהבריא אי נמי מההיא דאמרינן לעיל אלו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתן ליה. והקשו בתוספות דאמאי פשיטא לנו שיפרענו על מה שעבר כיון דלא משתרש ליה ולא מידי דאלו לעיל לא נחסרה סחורתו והנאה יש לו בביאתו לכאן כדפירש לעיל וגם בההיא דפרק הגוזל כל שליחותו עשה השליח אבל כאן מה עשה שהביאו עד חצי הנהר וטבעה ועוד היאך אמר רבי נתן שאם נתן לו שכרו של חצי הדרך הנשאר לא יטול והלא אונס זה שוה הוא בבעל הבית ובבעל הספינה דלא הוה ליה לחד מינייהו טפי מחבריה וכהאי גוונא פסידא דפועלים הוא ואף על גב דאניס כדאיתא לעיל. לכך פירשו דרבי נתן פשיטא ליה שאפילו נתן יטול ממשכיר שכר הדרך הנשאר ובחצי הדרך שעבר הוא דקאמר דזוזי היכא דקיימי לוקמי ואין מוציאין מזה לזה ובהא נמי פריך תלמודא היכי דמי אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול ממנו אף החצי שהלך לימא ליה אנא מייתינא חמרא וכל האונס שלך הוא ולא הועלתני כלום דאתן לך אגרא עד הכא ואי בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן שכר מה שהלך מיהת לימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא דאף על גב דכששניהם אנוסים פסידא דפועלים הני מילי לענין שכר היום הנשאר אבל נוטלין שכרן על מה שעשו וכל שכן בזו שיש לו לבעל הספינה טענה חזקה שהיה יכול להשלים תנאו ונהי דמפטר בעל הבית על העתיד משום דאניס ולא הוה ליה למידע אמאי מפטר לשעבר אי משום דלא אהנייה הא אמר ליה דקאים לאהנוייה ולמעבד תנאיה. אמר רב פפא לא משכחת לה להא דרבי נתן אלא בספינה זו ויין זה שכל אחד מהן יש לו טענה על חברו דאונסא אתא מחמתיה אבל ביין סתם וספינה סתם חולקין שכר כל הדרך בין שנתן כבר ובין שלא נתן כיון שכל אחד מהן היה יכול לקיים תנאו ולא עוד אלא שאלו בא אחד מהם לקיים תנאו אז יפסיד לגמרי וכיון שכן דין הוא שיתן לו שכר מה שהלך ואף על פי שעדיין לא נתן לו כלום ואם כבר נתן לו כל השכר יטול ממנו החצי אבל ליכא לפרושי חולקין חצי הנשאר כיון דכספינה סתם הוא. וזה ברור.

ועדיין לא היתה דעת מרי נוחה בפירוש זה דכיון דסתמא קתני לה רבי נתן משמע דאכוליה אגרא קאי. ועוד דכיון דפרכינן לימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא לא משמע דאמרינן האי טענה אלא משום השכר העתיד. לכך פירש הוא אם נתן אפילו כל השכר לא יטול ממנו כלום ואם לא נתן לו כלום לא יתן לו כלום ומיירי כשאין זו שכירות הספינה בשוכר את החמור אלא שנתחייב לו להוליך יינו עד מקום פלוני הן בספינה זו הן בספינה סתם וכעין קבלנות היא שמוטלת עליו לעשות ואין אחד מהם יכול לחזור בו כלל שכן דרך הספנין מוליכי הסחורות על הרוב והיינו דקאמר היכי דמי אילימא דאמר ליה בספינה זו ויין סתם אמאי יהיב ליה כלום שהרי אינו יכול לקיים קבלנותו והמלאכה שהיתה מוטלת עליו לעשות וכיון שלא הועילו מעשיו אין לו לתת לו כלום ואפילו על מה שעבר ואי דאמר ליה ספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן ואפילו כל שכרו שהרי מזומן הוא להשלים תנאו וקבלנותו וכיון שאין העכבה מצדו חייב לו בכל שכרו דכי אמרינן פסידא דפועלים דוקא פועל או קבלן דעלמא שלא נשכר אלא בדיבור בעלמא אבל קבלן שנתחייב לגמרי להוליך דבר ידוע או לעשותו ומשך הדבר ודאי כל שאין העכבה מצדו ואירע בו שום אונס אין להפסיד משכרו כלום. ומהדרינן לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין כל השכירות כיון דכל חד וחד יכול לומר אנא הא קאימנא. הריטב"א.
וזה לשון תוספות שאנץ: ולימא ליה הב ספינתך ואנא מייתינא חמרא נראה דמטעם זה קתבע ליה שיחזור כל שכרו אפילו של חצי הדרך שעבר כבר דלא דמי למת החמור בחצי הדרך דנותן לו שכרו של חצי הדרך ולא מצי אמר ליה הא קאימנא וחמורך מתה משום דמתה התם נהנה שבא עד כאן כדאמרן לעיל אבל כאן לא נהנה שהרי אבד יינו. ובספינה סתם ויין זה דפריך לא נתן לא יתן אמאי לימא ליה הב לי ספינתא אייתי חמרא. נראה דלענין שכר תצי הדרך שעבר קאמר דמכח זה לא מצי תבע שכר חצי הדרך העתיד כדמוכח לעיל גבי האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגיה דיומא נהרא דלא עביד לאסתכורי פסידא דפועלים דלא משלם בעל הבית כל שכרן אף על גב דקיימין פועלים מאחר דאניס בעל הבית. מפי רבי.
כתוב בתוספות ונתן לו החצי הדרך שלא הלך כפועל בטל. וכתוב בגיליון ולפי זה הא דקאמר אם לא נתן לא יטול היינו לא יטול אלא יניח לו לגמרי שכר חצי הדרך שהלך ושכר חצי הדרך שלא הלך יניח לו כפועל בטל והמותר יקח. כתוב בתוספות וריב"ם פירש הא דפריך בספינה סתם וכו' וכתוב בגיליון על זה למאי דפירש לריב"ם נמי דאם נתן לא יטול כלל לפי שהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו לא יתיישב שינויא דמשני בספינה זו ויין זה דאם נתן אמאי לא יטול כלל והלא נהי שמוחזק מכל מקום אין יכול לקיים תנאו וכי בשביל שהוא מוחזק יטול שלא כדין אם לא שנתרץ לפירושו כמו שפירש לפירוש הקונטרס. אבל מלשון ריב"ם שהיה בפני היה משמע שרוצה לפרש אם נתן לא יטול שכר חצי הדרך שכבר הלך דוקא ואז אתיא שינויא בפשיטות דחצי שכר שכבר הלך תלוי במוחזק אבל חצי האחר לעולם יחזיר.

בפרש"י בד"ה הדרא ארעא כו' ושמא יפגע יובל בתוך שני המשכונא וקא כליא קרנא דלוה עכ"ל כך הגיה מהרש"ל וכ"נ לכאורה דהכי פרכינן לרב דאית ליה למיחש לעיל משום דכליא קרנא דמשכיר ה"נ הכא ה"ל למיחש דכליא קרנא דלוה באם ילקח בו קרקע שתצא ביובל אלא דהל"ל שיהיה האילן ללוה כמו לעיל דהוה הנבילה למשכיר אבל לשון רש"י ושמא יפגע יובל בתוך ימי כו' הוא קשה לפי זה ומהרש"ל כתב ליישב כלומר לאפוקי שאם כלה היובל אחר שני המשכנתא לא הוי כילוי קרנא ללוה כו' עכ"ל ליכא לאקשויי דאם נחוש לשמא יפגע יובל בתוך ימי המשכונא א"כ מאי נ"מ ללוה דלא ליצלח לציבי למלוה די"ל כמ"ש התוספות דזימנין דשלמי ימי משכנתא מקמי דלימטיה כו' ואכיל תרתי או תלת שנין קמי יובל מיהו מפירושו נראה דהכא ניחוש נמי לכליא קרנא דמלוה דהמשכנתא הוה כמו מכורה לגביה בתוך שני המשכונא ויש לקיים נוסחת פרש"י שלפנינו והשתא שפיר פריך בפשיטות כיון דאית לן למיחש לשמא יפגע יובל תוך ימי משכונא וכליא קרנא נמי דמלוה ודלוה אית לן למימר דלא ילקח בהן קרקע אלא שיהיה האילן למלוה שהוא מוחזק בו ודו"ק:

תוס' בד"ה אילימא ביין כו' ה"ל לאקשויי אמאי לא יתן כלל עכ"ל דמדפריך בסמוך בספינה סתם ויין זה מלא יתן משמע דהכא בספינה זו ויין סתם לא קשיא ליה מלא יתן ודו"ק:

בד"ה אלא בספינה כו' וה"נ ע"כ פריך שיתן כו' מדניחא ליה הא דקתני אם נתן לא יטול כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא קשיא להו בפשיטות ארישא דמשמע אם נתן כל שכרו לא יטול כלל ולמה לא יטול שכר חצי הדרך שלא הלך כיון שאירע לו אונס דהוי פסידא דפועלים ודו"ק:

רש"י ד"ה הדרא ארעא וכו' וקא כליא קרנא דלוה כצ"ל:

תוס' ד"ה אלו בעית למיתי עד הכא לא אגרא וכו' כצ"ל:

בא"ד תימה דהשתא מיהא דלאו עד הכא בעית למיתי וכו'. ר"ל שלא היתה כוונתו לבא לכאן לישאר שם אלא לילך משם ולהלן ועתה שמת החמור לא שכיח ליה לאגורי בעד מה ישלם לו:

ד"ה אילימא ביין סתם וכו' לימא ליה הב לי ספינתך וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הדרא כו' ושמא יפגע יובל כו' נ"ב לאו דוקא קאמר אלא כלומר לאפוקי שאם כלה היובל אחר שני המשכונתא לא הוי כילוי קרנא ללוה ולא ירד לדקדק כמו שדקדקו התוס' דאפ"ה קשה לרב ודו"ק (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה והא הכא כו' קשה ליה דמכ"מ כו' נ"ב ואין להקשות מאי פריך לרב דלמא גם הוא סבר מאחר דאכיל תרי או תלת שנין סגי בתיקון זו ולא מיקרי מכליה קרנא ומ"מ לעיל לא ישכור דאי כלה קרנא לגמרי אין לנו מה לתקן ונראה דלק"מ דבודאי רב סבר דדינא הוא דלא מכלינן קרנא ללוה כאלו הוא הלכה למשה מסיני דאי לאו הכי אמאי לא ישכור בדמיה כי מה לנו בזה שיכלה קרנו מאחר שחמור זה משועבד לו ואמאי יפסיד השוכר אי לאו דמוכרחים אנו לכך שלא נוכל לכלות קרנו א"כ מאחר שבהכרח שלא מכלינן קרנא ולאו משום תקון מלתא פריך שפיר מאחר שחוזרת ביובל סוף סוף מיכל קרנא והיה לנו לעשות שלא יגע בו בעל המשכונה כלל בשלמא הברייתא באה לתקן מלתא דאיתא לתרווייהו למלוה וללוה ודעדיף טפי עבדינן אבל לאו דדינא הוא שלא מכלינן קרנא ודו"ק:

ברש"י בד"ה יקח וישלם כו' ופרכינן וכו'. עיין באשר"י מה שמקשה על פירש"י דמתני' [דבחמור זה לא נשתעבד להוסיף ופי' דקאי בחמור סתם] ונראה דרש"י משמע ליה לפרש מתני' חמור זה דאל"כ לא מצי למימר באנגריא הרי שלך לפניך כיון דהשכירו סתם ולא שיעבד לו חמורו וא"ל כי מקשה רשב"א ארשב"א לשני דכאן איירי בחמור זה וכאן בסתם [דעדיפא משני דהוזכר בהדיא לרכוב] ומתני' משמע [קאי אדלעיל ובא לפרש אמאי לא מפרש אף דאיירי בחמור זה בדיש בדמיו ליקח וכמ"ש הנ"י לזה כתב ומתני' משמע] דלעולם חייב לו להעמיד חמור אחר לזה מפרש דבעודו בבית בעלים כיון שהברירה בידו [להוסיף] לא מיקרי זה מיכליא קרנא [וצריך לשכור ולהעמיד וכו' אפילו לרב] ועיין ע"כ: (חבל על דאבדין ולא משתכחין מה שחסר מכאן והלאה ובודאי הוא זה חסרון אשר לא יוכל להמנות):

גמרא ואילו רשב"א אמר השוכר אה"ח לרכוב כו'. תוספתא שם:

רש"י ד"ה הדרא ארעא. ושמא יפגע היובל כו'. ר"ל ואיך סתמה הברייתא דמשמע דלעולם דינא הכי הא זימנין דגם בהך תקנתא כליא קרנא דלוה ולבסוף פריך דאף אם ישאר איזה שנים עוד ביד הלוה גם זה לאו תיקון הוא אליביה דרב:

תד"ה אלא. מדניחא ליה כו' דמשמע כו' לא יטול כלל. ק"ק דמ"מ ה"ל למפרך שיטול המותר על כפועל בטל מחצי הדרך שלא הלך ועי' לקמן ע"ב בד"ה כולי':

רש"י ד"ה לא מכלי' קרנא, וכי תנן במתני' חייב להעמיד לו היכא דמתה בעודו בבית כו'.
נ"ל כוונת רש"י דטעמא דרב דלא מכלי' קרנא היינו דשמא לא ניחא להו להבעלים והיו רוצים להוסיף יותר בדמים ולא לכלות את הקרן, וגם להוסיף א"י דשמא אין רוצים הבעלים להוסיף משא"כ במת בבית הבעלים יש להכריח להבעלים לעשות או זה או זה, אולם תמהני מה פריך הש"ס מיתיבי יבש האלן, הא שאני התם דהבעלים בפנינו ואין למצוא תקנה אחרת, אבל הכא טעמא דרב שמא היו הבעלים מוסיפים דמים, וצ"ע.

תד"ה אלא בספינה סתם וכו' משמע לעיל דכל אונס שאירע לבעה"ב שלא היה לו לידע יותר מפועל הוי פסידא דפועל:
ולא ידעתי מנין זה לתוס' מסוגיא דלעיל דלא מצינו דהוי פסידא דפועל זולת באתא מטרא דס"ל דהוי פשיעה דתרווייהו ול"ש לומר מזלך גרם רק פסידא דידי' שלא התנה דשכיח שיבא מטר והו"ל להתנות אבל באונס גמור י"ל דאם אירע אונס בשל בעה"ב ופועל מצי אמר הא קאמינא הוי פסידא דהבעה"ב, וע' בנ"י לעיל בסוגיא שכ' ג"כ דה"ה דהיכא דלא הו"ל לתרווייהו לידע והביא ראי' מהברייתא דחלה עבד או שמת לו מת דאין משלם לו כל שכרן, ע"ש. ותמוה לי מאוד דשאני התם שאירע אונס בשל פועל ובעה"ב מצי אמר הא קאמינא וכן בהא דאגר אגירא לדולא ופסק נהרא בפלגי' דיומא ג"כ אין האונס בשל בעה"ב רק פועל שא"י למצוא מים להשקות אבל היכא שאירע אונס בשל בעה"ב והוא אונס דל"ש דלא הוי פשיעה י"ל דמזלא דבעה"ב גרים. ואף דאפשר לדחוק בכוונת תוס' מ"מ על ראיית הנ"י צע"ג:
ועלה עוד בדעתי לדחות קושי' התוס' החזקה והיינו דלעיל דאמרי' פסידא דפועלים ואמרי' מזלייהו גרס היינו שאין שייך לומר מזלא דהבעה"ב גרים דמאי פסידא לו אם אינו משקה שדהו היום ישקה למחר ואינו דבר הפסד משא"כ הכא דנפסד ממון, אמנם זה ליתא כיון דנפסק לו שבטלם י"ל דהיא גופא דמזלא דהבעה"ב גרים שא"י להשקות שדהו ויצטרך לשכור ב' פעמים וע'.
עוד י"ל בישוב קושי' תוס' דהא דאמרי' פסידא דפועלים לאו משום דתלינן יותר במזלייהו משל בעה"ב אלא משום דהבעה"ב יכול לחזור כיון דלא הי' קנין רק התחיל במלאכה דהוי רק קצת קנין ויכול לחזור רק דידו על התחתונה, וע"ש בתוס' (לעיל דף י' ע"א) ומש"ה היכא דחוזר מחמת אונס אין ידו על התחתונה, משא"כ בקנין ממש שכבר נתחייב לו אפשר דהוי פסידא דהבעה"ב [וע' בנ"י לעיל שהביא שיטת הפוסקים אף בהתחיל לר"א הוי פסידא דהבעה"ב, וצ"ע מההוא דאגר אגירא לדולא ופסק בפלגא דיומא דהתחיל במלאכה] עכ"פ י"ל דבקנין ממש כ"ע מודים, וא"כ הכא שמשך הספינה והוי משיכה על הספינה דהוי קנין גמור מש"ה הוי פסידא דהבעה"ב, ואף שכתבו התוס' מתחילה או אפי' בלא משיכה וכו' מ"מ מנ"ל זאת עד שהוצרך ריב"ן לדחוק בסברא, והרא"ש באמת פסק דאין נותן לו רק חצי השכירות ולא כ' בפשוטו דהוי קנין גמור ואתי' הסוגיא כפשטא, וצע"ג:
בסמ"ע והש"כ (רסי' שי"א) דדעת הסמ"ע דמיד שנטבע החמור א"צ לקבל חמור אחר תחתיו, ודעת הש"כ דבסחורה יכול ליתן סחורה אחרת תחתיה אבל לא בספינה דאין כל הספינות שוות, וכן נראה דעת המ"ל, ולדעתי דין זה מבואר בטור (סי' ש"ז) ז"ל ונראה דכל היכא דחייב להעמיד לו חמור אחר כיון דא"ל חמור סתם או חמור זה ויש בדמו לשכור אם מת וכו', וכן אם ימצא השוכר לשכור בזול לא יכול השוכר לומר אשכור לעצמי וכו' הרי שכ' דאף בחמור זה אי"ל אשכור לעצמי וצריך לקבל ממנו חמור אחר, ע"כ מ"ש הטור בספינה שטבעה דמצא מקום וכו' והיינו כיון ששניהם נטבעו ואין ביד א' להשלים ועכ"פ יפסיד שכירות משא"כ אם נטבע החמור לחוד דאפשר להעמיד לו חמור, וכן אם נטבע סחורה לחוד דלא יפסיד כלום אם יתן לו יין אחר מאם לא היה נטבע כלל אין לו להרויח בטענתו רק שלא יפסיד כנלענ"ד ברור דלא כהש"כ והסמ"ע, וע' בהגהת אשרי.
מ"ש הטור (סי' שי"ב) בשם הרמ"ה דהא דאמרי' חייב להעמיד לו בית אין הכוונה שכופין אותו לבנותו או להשכיר לו דאע"ג דקנו מידו מאז להשכיר לו או לבנותו לו, הרי לא היה בעולם ולא חל עליו הקנין כו', מיהו אם היה למשכיר כו' חלה הקנין עליו כו', ולפמ"ש א"א הרא"ש כו' ויש לע' טובא במ"ש הרמ"ה דלא חל הקנין כיון דלא היה בעולם הרי מ"מ חל הקנין על גופו שגופו משועבד ליתן לו דירת חצי שנה ויש אצלו חוב זה ומשעבד נפשו בקנין ע"ז וגם לענין שעבוד כו' אלים דמשעבד כדאיתא בב"ק (דף נז) עוד תמוה לי בסוף דבריו דאם היה לו בית אחר חל הקנין עליו וכו' דמשמע דבעי קנין ואמאי לא מהני חזקה בבית זה גם לבית אחר ויהיה כמוכר לו שדה ומקבל עליו אחריות שאם שטפו הנהר שיהיה שדה שני' שלו ויהיה שדה שני' שלו לענין זה שאם לא יהא בשדה זה יטול זכותו בשדה שני' דנראה פשוט מסברא דמהני חזקה בבית א' דהוי כמו עשר שדות בי' מדינות דמהני חזקה א' לכולם כדאיתא סי' קצ"ב סעיף י"ג ומה לי אם קונה בית זה לחלוטים או שקונה ומסלק רק זכותו כ"ז שזו השדה בידו ושאני בחמור סתם דדעת הראב"ד והוא בטור סימן ש"י דלא מהני משיכת חמור זה משום דמשיכתו במקצת לא קני, אבל הכא בחזקה צ"ע אמאי לא מהני, וצ"ע:
בסמ"ע (סימן של"ב ססקי"א) שדימה הטעה בעה"ב לפועלים, לפועלים שטעו לבעה"ב, דכשם בפועלים שהטעו בעה"ב ואמר שרובן נשכרין בי', ואח"כ נמצא שרובן נשכרין בט' והמיעוט בח' צריך לשלם ט' כיון שנתחייב כפי רוב הפועלים, ה"ה הבעה"ב שהטעה לפועלים ואמר שרובן נשכרים בה' ואח"כ נמצא שרובם נשכרים בח' והמיעוט בז' צריך ליתן ח' ע"ש, ולענ"ד פשוט דלא דמי להדדי דבשלמא לפועלים שהטעו לבעה"ב ונתרצה ליתן להם י' אך שהטעו אותו שרובן בי' ואעפ"כ נתרצה באם רובן בט' ליתן להם ט' לכך נותן להם ט', אבל בהטעה את הפועלים ואמר שרובן נשכרי' בה' דרוצה ליתן רק ה' ולא יותר אף דלא נתרצה אלא על הרוב מ"מ הוי כלא התנה וע"כ צריכים להתרצות על המיעוט, והוא פשוט בסברא ונכון, אולם יש לדייק כדברי הסמ"ע מדין הקודם, בעה"ב שאמר לפועלים עשו עמי מלאכה בד' כדרך שעשו חבריכם כו' צריך ליתן לאלו כמו לחבריהם, משמע באם שהוא אף ביותר מהשער, וה"נ כיון דרוב בט', וע' ש"כ שחולק ג"כ לעיל, ודעתו להרויח יותר על המדה, דאף לפי הפחת א"צ ליתן כיון שנתרצה בד' כמו שאמר הבעה"ב. ואף לפי כן שהשיב כמו השער היינו מהימנת לן שכך השער, וכסברת הש"ס והביא לחמו מהנ"י ע"ש, והמעיין בנ"י יראה דלא כהש"כ אלא נראה להכריע דבהטעה בעה"ב ואמר שרובן בה' ואשתכח שרובן בט' והמיעוט בח' א"ח ליחן (רק) ח' וכנ"ל, כנלע"ד:
בהש"כ (סימן של"ג סק"ד) ד"ה ולא הפועל כו' לא מהני משום ממון וצריך לעשות הקנין, ולכאורה היה נראה לשיטת הש"כ דא"י לחזור אף אם ירצה להיות ידו על התחתונה וכופין הב"ד לעשות מלאכתו אם לא היה כאן ב"ד וחזר בע"פ בעה"ב ושכר אחרים חייב הפועל לשלם כפי היוקר ואף דכל קבלן א"צ לשלם מכיסו רק מכיסן מ"מ זה שחייב לעשות מלאכתו א"כ שוכר עליו שלוחו וחייב לשלם מה שהוצרך ליתן לאחרים, כך היה נ"ל בפשוטו, אולם בסי' זה כ' הש"ך להדי' סקל"ד דאם שכר עליו א"צ לשלם, וצ"ע, וע' בדרישה שנראה דלא ס"ל כהש"כ. דכ' דמשיכת כלי אומנות מהני רק לקנין כמו ששנה ושלש אלף פעמים דלא עדיף מהתחילו ע"ש. ולפ"ז יקשה לכאורה למאי הלכתא הוי כהתחילו כיון דגם בהתחילו רק מנכה לו לזה שלא התחיל עדיין אין מגיע לו מה שינכה לו. ונראה דדרישה לשיטתו אזיל שכ' בסמ"ע סקט"ו לפרש דברי הטור שכ' אם אין תפוס בידו כלום דאם תפוס אף ממון יכול לשכור ממנו כיון דאינו משלם מכיסו וא"כ י"ל דמשיכת כלי אומנות התחיל לענין שאם יתפוס ממון יכול לשכור עליו, ומה דמשמע מדברי הטור דלא בעינן כלי אומנות היינו בהלכו כמ"ש הטור והוי בלא"ה התחלת קנין אבל בלא הלך בעי' משך כלי אומנות ואף אם החזיר לא יכול לתפוס אח"כ ממון ולשכור עליו. והש"כ לשיטתי' שהשיג שם על הסמ"ע הוכרח לפרש הכא דנ"מ שכופין לעשות מלאכה. וק"ל:
בסמ"ע סק"ח ד"ה ה"ז כדבר האבד לה, וחייב מדינא דגרמי, הרכיב אתרי רכשי דטעמא דגרמי איתא כהרא"ש, אבל בנ"י כ' ע"ש הרמב"ן דהוא מטעם דבר האבד, ע' בשיטה מקובצת דנראה דס"ל דלא הוי כלל גרמי רק גרמא כיון שאין בגוף הניזק וע' בתוס' בב"ק (דף כ ע"א) ד"ה זה אין נהנה וכו' ע"ש, וע' במעד"מ. ובהגהת אשרי שהקשו על דברי הרא"ש דהוי גרמי, א"כ אמאי בדבר האבד שוכר רק כדי שכרן ולא כל ההיזק מטעם גרמי, ותי' דדבר האבד היינו אף בלא פסידא כיון שלא היו מוצאים להשתכר פועלים בלא"ה ע"ש, והרי הנ"י בשם הרשב"א כ' להדיא דדבר האבד הוא רק באם היו מוצאים פועלים לשכור עיי"ש וא"כ תקשי דהוי גרמי ויצטרך לשלם כל ההפסד אע"כ דלא הוי גרמי, ודוק היטב, וע', וע' בש"כ סקכ"ח שהעלה לדינא כהגהת אשרי. ותימה דא"כ בבעה"ב החוזר דתמיד הוי דבר האבד כדאיתא בש"ע סעיף ב' וא"כ גם באם לא היו מוצאים פועלים אמש להשתכר לחייב לשלם להם וצע"ג.
בסק"ט שוכר עליהם וכו' מה שדימה שם הש"כ לדברי הרמב"ן דביש תרעומות אמרי' על תנאי הראשון פייסינהו לא ידעתי דהתם הוי רק פיוס, אבל הכא מיירי שנתרצה להדי' על תנאי השני, ומה שעולה בדברי הש"כ דלשיטתן דמיירי ביש פועלים לפנינו ואמרו שכור מאלו לק"מ מדברי הרמב"ן דליכא תרעומות קשה לי מדברי הש"כ עצמו ברסי' דפועלים אמרי לבעה"ב שכור מאלו הוי תרעומות כיון שאין דרך בעה"ב לשכור פועלים, וא"כ אף לשיטתו יקשה וצ"ע:
במ"ש בהג"ה סעיף ה', וכן סופר המקבל לכתוב ספר א' מקרי דבר אבד, ע' בסמ"ע, וקשה לי למאי הלכתא הוי דבר האבד. למ"ש בהג"ה סעיף ו' ואם לא שכר עליהם אין הפועלים חייבים לשלם הזיקו, והכא בסופר אף אם יתן כל הון לסופר א"י לתקן המעוות, ואם לא ישכיר הוי רק אבד גוף הספר, זולת שכ"כ לדעת הי"א שכ' בהג"ה ס"ו דדוקא בדבר האבד שאינו ממון אזי אפשר דבזה כיון שא"א לתקן מיד קיבל לשלם דבר הנאבד, וצ"ע לדינא, גם י"ל דנ"מ לענין מטען ודוק, נסתפקתי בדבר האבד כגון פשתן ששרו במים והפשתן בעצמו שוה רק דינר והשכירות הפועלים הוא ב' דינרים ואורגים ממנו בגד ושוה אח"כ למכור בה' דינרים וחזרו בהם הפועלים ומצא אחרים לשכור בג' דינרים אם יוכל לשכור עד כדי שכרן או כיון דהאבד רק זהב. א"כ יאמרו היינו משלם לך הפשתן ודוק. וע'.
בש"ע (סי' קצח סעיף ז) י"א שכירות מטלטלים וכו' והנה ממ"ש הטור בשם הראב"ד דבחמור סתם ומת החמור א"צ להעמיד חמור אחר אם לא קנה מידו כיון דליכא רק מ"ש וכיון שמת ליכא מי שפרע, וממ"ש דהוי מ"ש ע"כ בהקדים לו מעות דמי השכירות, דבדברים בעלמא ליכא מ"ש הרי דאף בשכירות ס"ל דאין מעות קונות, וע' בנ"י פרק האומנים דבאמת לא העתיק כן ואדרבא משמע להדי' דבמעות לחודי' ג"כ הוי קנין רק דבלא מעות בעי קני מיד ע"ש, ובאמת מאד אני תמה הן על הש"ע והנ"י. שכתב הטעם דמעות קונות בשכירות כיון דהגוף להבעלים ל"ש שמא יאמר נשרפו חטיך בעליי'. ומכ"ש על הראב"ד דכ' באמת דאינו קונה. ולא ידעתי האיך שייך לומר שמא נשרפו חטיך הרי סוגיא ערוכה בהש"ס פרק הנ"ל השוכר את החמור ומת בחצי דרך נותן לו שכר מחצי דרך הרי דא"צ ליתן יותר מחצי דרך ממה שנהנה. א"כ ליכא הפסד וצלע"ג. גם בנ"י פ' השואל בסוגי' דכשם שתקנו משיכה בשומרים כ' בשם הרשב"א דגבי שכירות מטלטלים ג"כ אין מעות קונות וסיים וכן דעת האחרונים ז"ל ע"ש והובא בב"י סס"י זה: