בבא מציעא פא ע"א

בבא מציעא פא ע"א - טקסט הדף

הא גמרתיו שומר שכר לא הא הבא מעות וטול את שלך שומר שכר אבל גמרתיו מאי שומר חנם אי הכי אדתני וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם נשמעינן גמרתיו וכ''ש טול את שלך טול את שלך אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא שומר חנם נמי לא הוי קמ''ל איכא דאמרי אמר רב נחמן בר פפא אף אנן נמי תנינא וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם מאי לאו הוא הדין גמרתיו לא טול את שלך שאני הונא מר בר מרימר קמיה דרבינא רמי מתניתין אהדדי ומשני תנן וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם והוא הדין לגמרתיו ורמינהו אמר לו שואל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה ומשני אמר רפרם בר פפא א''ר חסדא לא שנו אלא שהחזיר בתוך ימי שאילתה אבל לאחר ימי שאילתה פטור איבעיא להו פטור משואל וחייב כשומר שכר או דלמא שומר שכר נמי לא הוי אמר אמימר מסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכר הואיל ונהנה מהנה הוה תניא כוותיה דאמימר הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן ונאנסו בהליכה חייב בחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה א''ל קא ממטינא ליה לדוכתא פלוני אי מזדבנא מוטב ואי לא מהדרנא ליה נהליך אזל ולא אזדבנא ובהדי דקא אתא אתניס אתא לקמיה דרב נחמן חייביה איתיביה רבה לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר א''ל חזרה דהאי הליכה היא מאי טעמא סברא הוא בחזירתו אילו אשכח לזבוניה מי לא זבנה: שמור לי ואשמור לך שומר שכר: ואמאי שמירה בבעלים היא א''ר פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר תנו רבנן שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה ואמאי שמירה בבעלי' היא א''ר פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר הנהו אהלויי דכל יומא הוה אפי לה חד מינייהו ההוא יומא אמרו ליה לחד מינייהו זיל אפי לן אמר להו נטרו לי גלימאי אדאתא פשעו בה ואגנוב אתו לקמיה דרב פפא חייבינהו אמרו ליה רבנן לרב פפא אמאי פשיעה בבעלים היא אכסיף לסוף איגלאי מילתא דההוא שעתא שכרא הוה קא שתי הניחא למאן דאמר פשיעה בבעלים פטור משום הכי אכסיף אלא למ''ד חייב אמאי אכסיף אלא ההוא יומא לאו דידיה הוה ואמרו ליה לדידי' זיל אפי לן את ואמר להו בההוא אגרא דקא אפינא לכו נטורו גלימאי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

הא אם רק יאמר לו גמרתיו את החפץ, עדיין שומר שכר ^[122] הוא, עד שיאמר לו בפירוש טול את שלך. ^[123] ^[124]

ומתרצת הגמרא: לא תדייק כך!

אלא, אף אם אמר גמרתיו, נעשה שומר חינם.

וכוונת המשנה לומר, הא אם אמר לו הבא מעות ואחר כך טול את שלך, עדיין שומר שכר הוא.

והטעם הוא, כיון שגילה דעתו שרצונו להחזיק בחפץ כמשכון עד שישלם לו מעותיו. ^[125]

ומקשה הגמרא: לפי המתבאר משמע, אבל אם אמר גמרתיו מאי? שומר חינם הוא, אפילו שלא אמר במפורש טול את שלך.

אי הכי, אדתני במשנה, "וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חינם", הרי עדיף שנשמעינן "גמרתיו", וממילא נדע בכל שכן, "טול את שלך".

ולמה השמיעה המשנה את דינה ב"טול את שלך" דווקא?

ומתרצינן: "טול את שלך" איצטריכא ליה, לתנא של המשנה, לומר את דינו דוקא במקרה זה.

כי סלקא דעתך אמינא, שבמקרה זה, שומר חינם נמי לא הוי, שהרי אמר לו במפורש טול את שלך, והסיר אחריותו ממנו, קא משמע לן ששמירת שומר חינם לא הסיר מעצמו. ^[126]

איכא דאמרי, אמר רב נחמן בר פפא, אכן אם רק אמר לו לבעל החפץ "גמרתיו", עדיין שומר שכר הוא.

ואף אנן, נמי תנינא: וכולם שאמרו טול את שלך והבא מעות, שומר חינם.

מאי לאו, הוא הדין אם אמר גמרתיו שומר חינם הוא.

ודוחה הגמרא: לא! טול את שלך, שאני, שהסיר אחריותו מהחפץ במפורש. אבל אם רק אמר לבעלים גמרתיו, עדיין שומר שכר הוא. ^[127] הונא מר, בר מרימר, כאשר היה עומד קמיה דרבינא, רמי בענין זה, סתירה לכאורה של שתי מתניתין אהדדי, ומשני [ומיישב את הסתירה בין המשניות, וכפי שיתבאר להלן]:

מצד אחד תנן, שנינו כאן: וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות, שומר חינם.

ומשמע, והוא הדין לגמרתיו [כלישנא קמא].

ורמינהו סתירה לכך, ממה ששנינו לקמן [צח ב] במשנה:

אמר לו שואל למשאיל: שלח בהמתך ביד שליח זה אלי, ושלחה המשאיל, ומתה קודם שבאה ליד השואל, חייב השואל. וכן בשעה שמחזירה, וכפי שנתבאר לעיל.

וסברה הגמרא, כי בשעה שמחזירה, דומה הוא לאומן האומר לבעלים "גמרתיו". ולמרות זאת, נתבאר שדיני שואל החייב באונסין לא סרו מעליו, עד שתבא הבהמה ליד משאיל ממש. ואם כן, אף אם אמר לו גמרתיו, יתחייב כשומר שכר, כדין אומן!?

ומשני, לפי מה שאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא, לא שנו בשואל שחייב, אפילו ששלחה ביד השליח לבעליה, אלא שהחזיר בתוך ימי שאילתה, שאז עדיין שואל הוא, שהרי קיבל עליו חיובי אונסין עד זמן פלוני.

אבל לאחר ימי שאילתה, פטור.

ולכן, אומן האומר לבעלים גמרתיו, דינו כשומר חינם, שהרי גמרתיו דומה לשואל המחזיר לאחר ימי שאילתה.

איבעיא להו, האם שואל המחזיר לאחר ימי שאילתה פטור מחיובי שואל [אונסין], וחייב כשומר שכר [בגניבה ואבידה],

או דלמא, שומר שכר נמי לא הוי, אלא שומר חינם, שאינו חייב אלא אם פשע בשמירתה?

אמר אמימר, מסתברא, פטור משואל, וחייב כשומר שכר.

והטעם, הואיל ונהנה השואל מכך שהשאילו לו בעליה, מהנה הוא את הבעלים, בכך שמקבל על עצמו חיובי שומר שכר [עיין הערה 12 1].

תניא כוותיה דאמימר: הלוקח, קונה כלים מבין האומן, כדי לשגרן, לשלוח אותם לבית חמיו כסבלונות [מתנות] לארוסתו, ואמר לו לאומן: אם מקבלין אותן ממני בבית חמי, אני נותן לך דמיהן. ואם לאו, אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן. כלומר, ישומו כמה דמים יתרצה החתן לתת כדי שתכיר לו ארוסתו טובה על כך שרצה לתת לה מתנות, ודמים אלו יתן לו, ואת הכלים ישיב לו, ונאנסו הכלים, ונשברו.

אם נאנסו בהליכה לבית חמיו, חייב לשלם דמיהן, שהרי נתכוון לקנותם באופן גמור, אלא אם כן יתברר שאינם רוצים ליטלם ממנו, ^[128] אבל כל עוד שלא נתברר כך נחשבים כקנויים לו לגמרי. ^[129]

אבל אם נשברו בחזירה, שכבר נתברר שאין דעתו לקנותם, פטור, מפני שהוא באותה שעה כנושא שכר [שומר שכר] הפטור באונסין. ומכל מקום נתבאר כאמימר, ששומר שכר הוא, ולא שומר חינם.

מעשה בההוא גברא, דזבין ליה חמרא חמור לחבריה.

אמר ליה הקונה למוכר: קא ממטינא ליה, אני מתכוון להביא את החמור לדוכתא פלוני למקום פלוני כדי למוכרו שם, אי מזדבנא [אם יימכר] מוטב, ואשלם לך דמיו, ואי לא ימכר שם, מהדרנא ליה אחזיר לך את החמור ניהליך, אליך, כי איני חפץ לקנותו אלא אם אצליח למוכרו שם.

אזל לאותו מקום. ולא אזדבנא, ולא מכר את החמור.

ובהדי דקא אתא חזרה למקום המוכר, איתניס החמור.

אתא לקמיה דרב נחמן, חייביה את הקונה לשלם דמיו למוכר.

איתיביה רבה לרב נחמן, הרי שנינו: דוקא אם נאנסו בהליכה חייב. ובחזרה פטור, מפני שכבר נתברר שאינו חפץ לקנותו, ואין הוא אלא כנושא שכר, הפטור מאונסין.

אמר ליה: חזרה דהאי, של אותו אדם הלוקח חמור כדי למוכרו, גם היא בכלל הליכה היא נחשבת.

מאי טעמא? סברא הוא, כי הרי בחזירתו, אילו אשכח היה מוצא קונים לזבוניה, למכור להם, מי לא זבנה!?

ולכן, שונה הוא מדין הלוקח כלים מבית האומן, שהרי שם, לאחר שלא קיבלו ממנו בבית חמיו, נתברר שאינו חפץ לקנותם.

שנינו במשנה: אדם האומר לחבירו, שמור לי שדי ואשמור אני לך את שדך, הרי הוא שומר שכר. ^[130] וסברה הגמרא, שמדובר כאן כאשר שניהם שומרים באותה שעה.

ומקשה הגמרא: ואמאי חייב כשומר שכר? הרי שמירה בבעלים היא!

[ואפילו אינו נמצא יחד עימו, אם באותה שעה עושים שניהם כל אחד לחבירו, אף היא שמירה בבעלים היא, ופטור מחיובי שמירה].

אמר רב פפא: כאן מדובר בכגון דאמר ליה: שמור לי היום, ואשמור לך למחר. ואינם עושים במלאכה באותה שעה, ולכן לא נחשב הדבר כ"שמירה בבעלים", אלא שומר שכר גרידא הוא, לפי שבשכר שמירתו היום, ישמור לו חבירו מחר.

תנו רבנן: אמר לו, שמור לי ואשמור לך.

או השאילני בהמתך ואשאילך בהמתי [אף במקרה כזה אינו נחשב שואל החייב באונסין, שהרי תמורת בהמה זו ששאל ממנו עליו להשאילו בהמתו מחר, ודין שואל נאמר דוקא אם כל ההנאה שלו, כלומר, אינו חייב ליתן שום דבר בתמורה].

או שמור לי, ואשאילך.

או השאילני ואשמור לך.

כולן נעשו שומרי שכר זה לזה.

ומקשה הגמרא: [כדלעיל] ואמאי שומרי שכר הן, הרי שמירה בבעלים היא? ^[131] ומתרצינן: [כדלעיל] אמר רב פפא: דאמר ליה: שמור לי היום ואשמור לך מחר, ואינם עושים במלאכה באותה שעה.

מעשה בהנהו אהלויי [מוכרי בושם הקרוי אוהל או אהלות], ^[132] דכל יומא הוה אפי לה, היה אופה להם לחם חד מינייהו - איש איש ביומו.

ההוא יומא, אמרו ליה מוכרי הבשמים לחד מינייהו: זיל, אפי לן! לך ואפה לנו לחם היום.

אמר להו: נטרו לי גלימאי, שימרו את בגדי עד שאסיים לאפות לכם לחמכם.

אדאתא עד שחזר האופה ממלאכתו, פשעו בה חבריו, ולא שמרו את בגדו, ואגנוב.

אתו לקמיה דרב פפא לדין. חייבינהו, משום שפשעו בשמירתם.

אמרו ליה רבנן לרב פפא: אמאי חייבת אותם? הרי פשיעה בבעלים היא, שהרי עשו במלאכתם יחדיו, כי בשעה ששמרו גלימתו, אפה להם את לחמם?

איכסיף רב פפא, בוש על שנכשל בדבר הלכה.

לסוף איגלאי מילתא, דההוא שעתא שנגנבה הגלימה, שכרא הוה קא שתי, השתכר האופה, ולא עשה מלאכתם באותה שעה, ולכן אינה פשיעה בבעלים וחייבים לשלם דמיה.

והוינן בה: הניחא למאן דאמר פשיעה בבעלים פטור, משום הכי איכסיף, שהיה לו לפוטרם.

אלא למאן דאמר פשיעה בבעלים חייב, ^[133] ואינו דומה לדין שמירה בבעלים שפטור [והטעם עיין בהערה]. אמאי איכסיף רב פפא, והרי כדין חייבם?

ומבארת הגמרא: אלא, ההוא יומא, לאו דידיה הוה, לא היה זה היום הקבוע בו חייב מוכר זה לאפות לכולם את לחמם. ואמרו ליה לדידיה, זיל אפי לן את היום, ואפילו שאין זה יומך הקבוע.

ואמר להו, בההוא אגרא דקא אפינא לכו, נטורו לי גלימאי, ובמקרה כזה נעשים הם שומרי שכר על גלימתו, שהרי אינו מחויב לאפות ביום זה, ואין אפייתו אלא כתשלום על שמירת הגלימה.

הערות

^[122] מקשים הראשונים, הרי לדעת אמימר מבואר להלן ששואל לאחר ימי שאילתו שומר שכר הוא, ולכאורה דומה הוא לגמרתיו, ואמר אמימר דשומר שכר הוא, ומה קושיית הגמרא מגמרתיו? מתרץ תוספות רבינו פרץ, שסברה הגמרא, כמו ששואל כאשר תמו ימי שאילתו ירדו חיוביו דרגה אחת ונהיה שומר שכר, כך שומר שכר שאמר גמרתיו ירד בדרגה אחת ויהפך שומר חינם. והרש"ש מבאר דדוקא שואל נהיה שומר שכר הואיל ומתחילה כל הנאה שלו. אבל שומר שכר לאחר תום זמנו שומר חינם הוא. [ועיין בריטב"א בד"ה או דלמא דכתב שאף לאחר זמן שומר שכר הוא, ויש שגרסו בדבריו שומר חינם ועיין נתיבות קפ"ו סק"ב].

^[123] הקשו התוספות, אף בגמרתיו עדיין שומר שכר הוא, שהרי תפיס ליה אאגריה והנאה היא בשבילו? ותירצו, דטעם זה לבד אינו מחשיבו שומר שכר אלא בצירוף הנאתו מעצם שכרו, ולאחר גמר המלאכה אינו נהנה מכך יותר. והתוספות הרא"ש מבאר, שאם אומר גמרתיו ולא אומר הבא מעות וטול מוכח שאין כוונתו לעכבו עבור מעותיו.

^[124] ולא אמרינן כיון שידעו הבעלים שכלו ימי אומנות ולא שלחו והביאום פטור השומר. [רש"י]. מדקדק המחנה אפרים [שומרים כג] בדבריו, דמה שאומר גמרתיו אינו לשון סילוק השמירה, אלא הודעה לבעלים שגמר מלאכתו, ואם ידעו הבעלים בלא הודעתו אינו צריך לומר גמרתיו.

^[125] ויש להבין, לפי דברי התוספות דתפיס אאגריה לחוד אינה הנאה מספקת לחייבו כשומר שכר [עיין הערה 121], אם כן למה מתחייב? ויש לחלק, דכאן, שמגלה דעתו בפירוש שדעתו לעכבו לצורך זה, מוכח שהנאה חשובה היא אצלו.

^[126] דאינו תופסו על שכרו. אבל מדין פקדון לא סילק נפשיה, [רש"י] ומשמע, אם היה חפץ להסתלק משמירתו רשאי, אלא שכשאמר גמרתיו, מפרשים כוונתו שלא נתכוון להסתלק מהשמירה. [ריטב"א] וכתבו האחרונים, שזהו דוקא באומן שאפשר לפרש כוונתו שאינו רוצה לעכבו תמורת מעותיו. אבל סתם שומר שכר ודאי נתכוון להסתלק מהשמירה [ועיין תוספות מט. ד"ה אלא שם נתפרש להיפך].

^[127] כתב המאירי, "יש דנים מכאן שהשומר בשכר חסדים שקיבל ממנו נעשה שומר שכר, אלא שיש לפקפק ולומר שלא נאמר כן אלא כשנהנה באותו דבר עצמו, ואף באותו דבר עצמו עד שלא החזירו שלא נשלם החסר עדיין. "

^[128] נחלקו הראשונים למה הלוקח כלי לשגרו לבית חמיו חייב באונסין, דעת רש"י דאכתי לקוחין הן בידו. ועיין רשב"ם [ב"ב פח]. שדן אם אכן חייב מדין לוקח כרש"י, או מדין שואל החייב אונסין. התוספות שם מוכיחים שחיובו מדין שואל, מסוגין שמוכיחה מברייתא זו ראיה לאמימר דשואל המחזיר אחר ימי שאילה דינו כשומר שכר, ועיי"ש שדוחים ראיה זו. אכן הר"ן והרא"ש [נדרים לא]. כתבו, דחיובו מדין שואל, וכמה נפק"מ נאמרו בזה. א. מי מהם יכול להקדישו בשעה זו. ב. אם בעליו עמו פטור שואל מאונסין. אבל לוקח חייב. [מחנה אפרים שומרים כד] ועיין עוד נתיבות המשפט סימן קפ"ו א, ועיין מחנה אפרים [שאילה ופקדון סימן ז] דרש"י לשיטתו אינו מפרש שחייב מדין שואל, שהרי לרש"י שואל חייב באונסין אפילו לאחר גמר שאילתו אם לא הודיע לבעלים שאינו חפץ בו עוד, ובברייתא מבואר דבחזרה פטור מאונסין אף שלא הודיע לבעלים, אם כן ודאי אינו שואל אלא לוקח.

^[129] "דהואיל וקצץ דמיהן ומשכן לשם לקיחה הרי הם לקוחים בידו וכו"' [רש"י]. וכתב הר"ן בנדרים [לא ב], שכדי להתחייב באונסין לא סגי במה שקצץ דמיהן וצריך שיהא זה זבינא חריפא - דבר הנמכר בקלות ובמחיר טוב, שאז לטובת הלוקח הוא קנין זה, שהרי יוכל למוכרו בקל, ולכן חייב באונסין. אכן שיטת הריטב"א, דבזבינא חריפא חייב אפילו אם לא קצצו דמים, ואם קצצו דמים חייב אף שאינו זבינא חריפא. מבארים האחרונים, שאם זבינא חריפא הוא, כל ההנאה של הלוקח, ולכן חייב באונסין מדין שואל, ואין צריך קציצת דמים. אבל אם אינו זבינא חריפא, חיובו מדין לוקח, ולכן צריך קציצת דמים שבזה נעשה לוקח [חכמת שלמה שו"ע סימן ר"י]. תוספות בד"ה אתא כתבו כהרשב"ם, ומקשים דמדלא משכח לזבוניה מסתבר שלא היה זה זבינא חריפא, ואם כן למה חייבו הרי נהנה המוכר במכירה זו כמו הלוקח, שהרי לא יכול היה למוכרו בקל במקום אחר? ותירצו, שהיה זה זבינא חריפא, רק הלוקח רצה למוכרו בדמים מרובים ולזה לא מצא קונים. ובאמת לדעת הראשונים דחיובו מדין לוקח [עיין הערה 126], צריך באור למה חייב רק בזבינא חריפא הרי שלו הן? וכתב הקהילות יעקב [נדרים סימן כ"ד], שבזבינא חריפא אומדים דעתו של לוקח שרצונו לקנותו מיד. אבל בזבינא מציעתא אינו להוט לקנותו ונוטלו על דעת שיקנהו רק אחר כך. [ובדרך זו מבאר דעת הרמב"ם שלוחין פ"ב ה"ח שלא הזכיר בסוגין שהוא זבינא חריפא, כיון שזו סברא שאינו להוט לקנותו. זה דוקא אם טרם החליט לקנותו. אבל כאן אם יקבלו ממנו חפץ לקנותו אף שאינו זבינא חריפא].

^[130] בריש פרק השואל שנינו, "השואל את הפרה ושאל בעליה עמה, או שכר בעליה עמה וכו', פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם". ובדף צה ב תא שמע וכו' אף על פי שהבעלים עושים מלאכה במקום אחר ומתה פטור, כלומר, פטור בעליו עמו אינו דוקא אם עושה עמו במלאכה זו, אלא אף אם עושה בשבילו מלאכה אחרת, ובמקרה כזה דנה סוגיתנו.

^[131] "אשמור לי ואשמור לך קאי. ששניהם זה במלאכתו של זה. אבל השאילני כליך ואני אשאיל לך כליי, שמור לי ואשאילך, או השאילני ואשמור לך, אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר. " [רש"י] וכוונתו, דדברי רב פפא נסובים רק על שמור לי ואשמור לך. אבל הטור [ש"ה] מביא שיטת הראשונים שחולקים על רש"י, ומפרשים שכל ארבעת המקרים בברייתא פטור דבעליו עמו, וכן כתב המגיד משנה בדעת הרמב"ם [שכירות פ"י ה"ב]. וכתב הטור דבשלמא לגבי אשאילני ואשאילך אפשר להבין דנחשב שמירה בבעלים, שכל אחד מהם משתמש באותה שעה בחפץ חבירו. אבל אשמור ותשאילני או אשאילך ותשמור, הרי שני החפצים אצל אותו אדם, ולמה יחשב שמירה בבעלים? וכמו כן יש לתמוה לדעת ר"י למה אשאילני ואשאילך אינה שמירה בבעלים? והנתיבות שם כתב בבאור דעת רש"י, דבשואל שכל הנאה שלו שומר כל אחד את החפץ עבורו ולא עבור חבירו, ואינו נחשב עושה במלאכתו אלא כל אחד במלאכתו עושה. ובבאור דעת הראשונים כתב הבית יוסף שם, דבשמור לי ואשאילך כיון שכליו של מפקיד עמו נחשב הדבר כאילו אף הבעלים עצמם עמו, דאין חילוק בין אם הוא עושה עמו לבין אם בהמתו עושה עימו. והט"ז מבאר מקרה זה באופן אחר, כיון שמשתעבד לו להשאילו נחשב כאילו הוא עצמו שאול לו. הב"ח מבאר שאין צריך דוקא שיעשה עמו מלאכה, אלא כל ששניהם עושים טובה אחד לחבירו חשיב בעליו עמו. הש"ך מבאר דעדיין לא השאילו את החפץ המובטח, וכיון שנתחייב להשאילו, מחויב המשאיל לשמור את החפץ כדי שיוכל אחר כך לקיים את התחייבותו. [ועיי"ש בנתיבות שהקשה שאם כן אף אם מתחייב להשאילו למחר נעשה שומר כבר מעתה על החפץ וחשיב בעליו עמו?].

^[132] "מור ואהלות עם כל ראשי בשמים" [שיר השירים ד' י"ד].

^[133] חלוק דין שומר שכר ושואל לענין שמירה בבעלים מדין שומר חינם. שומר חינם כל חיובו רק אם פשע ממש בשמירתה, ומשום כן אף אם בעליו עמו חייב, שלא היה לו לפשוע. אבל שומר שכר, החייב בגניבה ואבידה, אינו פשיעה ממש, ובו חידשה תורה שפטור אם בעליו עמו. [רש"י]

הא [הרי] אם אמר רק "גמרתיו" דינו כשומר שכר, משמע, שאפילו לאחר גמר המלאכה נשאר באחריותו הקודמת! ודוחים: לא, לא כך צריך לדייק אלא: הא [הרי] אם אמר לו "הבא מעות וטול את שלך" — שומר שכר הוא.

ושואלים: אבל, אם כן, כאשר יאמר "גמרתיו", מאי [מה דינו] — כשומר חנם? אי הכי, אדתני [אם כן, עד שהוא שונה] במשנה ועוסק בדין חדש "וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות — שומר חנם", נשמעינן [ישמיע לנו] בדין זה של "גמרתיו", וכל שכן כאשר אמר לו "טול את שלך"!

ודוחים: "טול את שלך" אצטריכא ליה [הוצרכה לו] לפרש. ומדוע — סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי מאותה שעה שומר חנם נמי לא הוי [גם כן איננו], ואין עליו כל אחריות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת דינו כשומר חינם, ויש לו אחריות מסויימת.

איכא דאמרי [יש אומרים] ענין זה בלשון אחרת, שאמר רב נחמן בר פפא: אף אנן נמי תנינא [אנחנו גם כן שנינו] שממשנתנו אפשר להביא ראיה לדברי רפרם בר פפא, שהרי שנינו: וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" — הריהו שומר חנם, מאי לאו [האם לא] הוא הדין גם כשאמר לו "גמרתיו". ודוחים: לא, "טול את שלך" שאני [שונה] וכפי שאמרנו תחילה.

אותה סוגיה עצמה נוסחה בצורה נוספת: הונא מר בר מרימר קמיה [לפני] רבינא רמי מתניתין אהדדי ומשני [היה מטיל, מראה סתירה, בין המשניות ומתרץ]; תנן [שנינו במשנה]: וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" — שומר חנם. ולכאורה הוא הדין לזה שאמר "גמרתיו". ורמינהו [ואנו מטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אמר לו השואל למשאיל "שלח את הבהמה אלי ", ושלחה ומתה בדרך — חייב, וכן בשעה שמחזירה! ומשני [ומתרץ] זאת לפי מה שאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו אלא שהחזיר בתוך ימי שאילתה, אבל אם החזירה לאחר ימי שאילתה — פטור.

א בנושא זה איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: מה שאמרנו שאם מחזירה לאחר זמן שאילתה פטור, האם פטור מחומרת דיני שואל, וחייב עדיין כשומר שכר, או דלמא [שמא] שומר שכר נמי לא הוי [גם כן איננו]? אמר אמימר: מסתברא [מסתבר] לומר כי פטור מדיני שואל, ואולם חייב עדיין כשומר שכר, הואיל ומקודם נהנה מהנה הוה [היה ממנה], והרי זה כמי שקיבל שכר עבור הפרה שהיתה בידו.

ומעירים: תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטתו] של אמימר: הלוקח כלים מבית האומן לשגרן (לשלחן) במתנה לבית חמיו, ואמר לו לאומן: אם מקבלין אותן ממני כמתנה — אני נותן לך את דמיהן, ואם לאו [לא], אלא יחזירו את המתנה — אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן, כלומר, אשלם לך סכום מסויים כפי שווי ההנאה שהיתה לי בכך שיודעים הם שברצוני היה לשלוח להם מתנה, ונאנסו, אירע אונס בכלים הללו ונשברו, אם היה אונס זה בשעת הליכה — חייב,

בשעת חזירה — פטור, מפני שהוא כנושא שכר ופטור מאונסים. הרי שגם לאחר הזמן ששאל את החפץ מן האומן, כל עוד לא הוחזר לבעליו — דינו עדיין כשומר שכר.

מסופר: ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה [אדם אחד מכר חמור לחבירו] אמר ליה [לו]: קא ממטינא ליה לדוכתא [אני אביא אותו למקום] פלוני, אי מזדבנא [אם תימכר הבהמה] — מוטב, ואי [ואם] לא — מהדרנא ליה נהליך [אחזיר אותה לך]. אזל [הלך] ולא אזדבנא [נמכרה הבהמה], ובהדי דקא אתא אתניס [וכאשר הוא בא, חזר, אירעו אונס בה]. אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רב נחמן, חייביה [חייב אותו] את הלוקח.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו: נאנסו, בהליכה — חייב, ובחזרה — פטור, מפני שהוא כנושא שכר, ומדוע אתה מחייב אותו, הלא כאן אירע האונס בחזירתו?!

אמר ליה [לו]: יש לחלק בין המקרים, כי חזרה דהאי [חזרתו של זה] — הליכה היא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — סברא הוא [סברה היא]: שהרי בשעת חזירתו, אילו אשכח לזבוניה [היה מוצא אפשרות למוכרה] מי [האם] לא זבנה [היה מוכר אותה]? ואם כן, לא נשתנה דינו בעצם בשעת חזרה עד שמחזירה לבעלים ממש, ומשום כך דינו כשואל.

ב שנינו במשנה שאם אמר לו "שמור לי ואשמור לך" — הרי הוא שומר שכר. ומקשים: ואמאי [ומדוע]? הלא שמירה בבעלים היא, שהרי הבעלים מצויים עם החפץ תוך כדי שמירה, וכלל בידינו שאם היו הבעלים עסוקים במלאכה לצורך השומר — פטור השומר! אמר רב פפא: הכוונה היא שאמר ליה "שמור לי היום ואשמור לך למחר", שבשעת הגניבה לא היו הבעלים עסוקים במלאכתם, ואין זו איפוא באותה שעה שמירה בבעלים.

תנו רבנן [שנו חכמים], אמר לו: "שמור לי ואשמור לך", או "השאילני ואשאילך", או "שמור לי ואשאילך", או "השאילני ואשמור לך" — כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. ומקשים: אמאי [מדוע] הם שומרי שכר הלא שמירה בבעלים היא! אמר רב פפא: צריכים להבין לא שהתנו זה עם זו לשמור באותה שעה, אלא שאמר ליה [לו]: "שמור לי היום ואשמור לך למחר".

מסופר: הנהו אהלויי [אומני אהל, מין עשב שממנו מפיקים חומר לכביסה] שהיו הולכים יחד וכל יומא [יום] הוה אפי לה חד מינייהו [היה אופה להם אחד מהם]. ההוא יומא [יום אחד] אמרו ליה לחד מינייהו [לו לאחד מהם]: זיל אפי לן [לך אפה לנו]. אמר להו [הם]: נטרו [שמרו] לי את גלימאי [גלימתי]. אדאתא פשעו [עד שבא בחזרה, התרשלו] בה בשמירתה ואגנוב [ונגנבה]. אתו לקמיה [באו לדין לפני] רב פפא, חייבינהו [וחייב אותם].

אמרו ליה רבנן [חכמים] לרב פפא: אמאי [מדוע] מחייב אתה אותם? הלא פשיעה בבעלים היא! אכסיף [התבייש] רב פפא על ששכח דבר פשוט כזה. לסוף איגלאי מילתא דההוא שעתא שכרא הוה קא שתי [התברר הדבר שבאותה שעה שיכר היה שותה] ולא אפה, וכיון שבאותה שעה לא עשה מלאכה עבורם — לא היתה כאן שמירה בבעלים. ונמצא שכיון רב פפא לאמת.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שאפילו אם היתה פשיעה בבעלים פטור — משום הכי אכסיף [כך התבייש], אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שבפשיעה חייב — אמאי אכסיף [מדוע התבייש]? אלא כך היה המעשה: ההוא יומא לאו דידיה הוה [אותו יום לא יום שלו היה], שלא היה זה תורו לאפות, ואמרו ליה לדידיה [לו לאותו אדם]: זיל אפי לן את [לך אפה לנו אתה], ואמר להו [להם]: בההוא אגרא דקא אפינא לכו נטורו גלימאי [בשכר זה שאני אופה לכם שלא לפי התור שמרו את גלימתי]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This indicates that if the skilled laborer said only: I completed the work with it, he is considered a paid bailee, i.e., even after he completes the work the item remains within his responsibility. The Gemara rejects this line of reasoning: No, this is not what should be deduced from the mishna. Rather, the correct deduction is that one who says: Give money first and then take what is yours, is a paid bailee.

The Gemara asks: But if that is the case, when one says only: I completed the work with it, what is the halakha? Is he considered an unpaid bailee? If so, rather than teaching a new halakha in the mishna: And all those who say: Take what is yours and bring money, each of them is considered an unpaid bailee, let it teach us instead the halakha of one who says: I completed the work with it, and it can be deduced that all the more so is this the halakha if he says to him: Take what is yours.

The Gemara rejects this line of reasoning: The case of take what is yours must be taught explicitly. Otherwise, it might enter your mind to say that once he issues this statement, he is not considered even an unpaid bailee and retains no responsibility whatsoever for the item. Therefore, the mishna teaches us that even in this case he is still considered an unpaid bailee and continues to bear certain responsibilities.

There are those who say that there is a different version of this discussion. Rather than challenging that Rav Ḥisda’s opinion is opposed by the ruling of the mishna, Rav Naḥman bar Pappa said: We, too, learn a proof for Rav Ḥisda’s statement from the mishna: And all those who say: Take what is yours and bring money, each of them is considered an unpaid bailee. What, is it not correct to say that the same is true when he says: I have completed the work with it? The Gemara rejects this claim. No, the case of one who says take what is yours is different, as stated above, as one might think that this statement frees the laborer of all responsibility.

The Gemara cites a third version of this discussion. Huna Mar bar Mareimar raised a contradiction between the mishnayot before Ravina and resolved it himself. We learned in the mishna: And all those who say: Take what is yours and bring money, each of them is considered an unpaid bailee. And apparently the same is true for one who said: I completed the work with it. And Huna Mar bar Mareimar raises a contradiction from the aforementioned mishna: If the borrower said to the lender: Send the animal to me, and he sent it to him and it died on the way, the borrower is liable, and similarly when he returns it. And he resolves this contradiction in accordance with that which Rafram bar Pappa said that Rav Ḥisda said: They taught this halakha only when he returned it during the period of its loan. But if he returned it after the period of its loan, he is exempt.

§ A dilemma was raised before the Sages: When Rav Ḥisda said that a borrower who returned the item after the period of the loan is exempt, is he exempt only from the strict obligations of a borrower, but he remains liable as a paid bailee, or perhaps he is also not liable as a paid bailee? Ameimar said: It stands to reason that he is exempt as a borrower but is still liable as a paid bailee. Ameimar’s reasoning is that since he previously had benefit, he must provide benefit in return, by safeguarding the item as a paid bailee until the item reaches the owner’s possession.

It is taught in a baraita (Tosefta, Bava Batra 6:5) in accordance with the opinion of Ameimar: With regard to one who takes vessels from an artisan’s house to send them as a gift to his father-in-law’s house, and he said to the artisan: If they accept them from me as a gift I will give you the money for them, and if not, i.e., if they return the gift, I will give you money in accordance with the financial advantage I received from them, i.e., I will pay you the benefit that I accrued through their knowledge that I tried to send them a gift; and an accident happened to the vessels and they were broken, if this incident occurred on their way to the recipient the customer is liable.

If they broke on the way back he is exempt, because he is like a paid bailee, who is not liable for accidents. If this individual, who pays for the financial advantage he received, is considered a paid bailee, all the more so should this apply to a borrower who returned the item after the period of the loan, in accordance with the opinion of Ameimar, as he did not offer to pay anything.

The Gemara relates: There was a certain man who sold a donkey to another. The buyer said to him: I will bring it to such and such a place; if it is sold, well and good; and if not, I will return it to you. He went and it was not sold, and on his way back the donkey was injured in an accident. The case came before Rav Naḥman, who deemed the buyer liable to pay.

Rabba raised an objection to Rav Naḥman from the baraita: If an accident happened to the vessels on their way to the recipient, the customer is liable; if they broke on the way back he is exempt, because he is like a paid bailee. If so, why did you deem this buyer liable, when the accident occurred on his return?

Rav Naḥman said to Rabba that there is a difference between the cases, as the way back of this one is considered like the way to the recipient. What is the reason for this? It is based on logical reasoning: Even on his way back, if he found an opportunity to sell the donkey, wouldn’t he have sold it? Therefore, as he was in possession of the animal the entire time, the halakha treats his going and returning equally, and he retains the responsibility of a borrower until he actually returns the animal to its owner.

§ The mishna teaches: With regard to one who says to another: Safeguard my property for me and I will safeguard your property for you, each of them is a paid bailee. The Gemara asks: But why is this the halakha? It is a case of safeguarding with the owners. There is a principle that a bailee is exempt from paying for the damage if the owner of the item is present with the bailee or in his employ when he is safeguarding the item. Rav Pappa said: The mishna means that he said to him: Safeguard my property for me today and I will safeguard your property for you tomorrow. At the time of his safeguarding, the owner was not in the bailee’s employ.

The Sages taught in a baraita (Tosefta 7:10): If one said: Safeguard my property for me and I will safeguard your property for you, or: Lend money to me and I will lend money to you, or: Safeguard my property for me and I will lend money to you, or: Lend money to me and I will safeguard your property for you, they all become paid bailees for each other. The Gemara asks: Why are they liable as paid bailees? Is this not a situation of safeguarding with the owners? Rav Pappa again said: This is referring to a case where he said to him: Safeguard my property for me today and I will safeguard your property for you tomorrow.

The Gemara relates: There were certain ice plant dealers [ahaluyei], and every day one of them would have a turn to bake for the group. One day the others said to one of them: Go and bake for us. He said to them: Safeguard my cloak for me. Before he came back they were negligent with it and it was stolen. They came for judgment before Rav Pappa, and he deemed them liable to pay for the cloak.

The Rabbis said to Rav Pappa: Why did you deem them liable to pay? This is akin to a case of negligence by a bailee while he is with the owners, as the owner of the cloak was baking for them at the time the cloak was stolen due to their negligence. Rav Pappa was embarrassed over his apparent mistake. Ultimately, it was discovered that at that time, when the cloak was stolen, the cloak owner was drinking beer and not baking. Since he was not doing work for them, this was not a case of safeguarding with the owner, and therefore Rav Pappa’s ruling was vindicated.

The Gemara comments: This works out well according to the one who says that in a case of negligence by a bailee while he is with the owners he is exempt; due to that reason Rav Pappa was embarrassed. But according to the one who says that in a case of negligence he is liable even while he is with the owners, why was Rav Pappa embarrassed? Rather, this is what actually happened: That day was not his turn to bake, and they said to him: You go and bake for us, and he said to them: As payment for baking for you when it is not my turn, safeguard my cloak. In other words, they were paid bailees.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשי' הא גמרתיו ש"ש. משמע לי דאליבא דפירוק' בתרא דאמרי' כדמחליף רבה בר אבוה דוקא הוא, אבל ללישנא קמא הא אף ע"ג דאמר גמרתיו, ש"ש ודאי הוא מן הדין דהא תפי' ליה אאגריה משא"כ בהחזירה לאחר ימי שאילת':

אמאי פשיעה בבעלים היא. וכ' הרנב"ר ז"ל שאופה הזה ושאר האהלויי שהיה כל אחד אופה ביומו לא היו שניהם כל היום רק לאפייתם בלבד, לפיכך כשלא התחיל זה במלאכה לא נחשוב אותה שמירה אבל אם הי' שכיר יום לכל היום כמו שהתחילו במלאכה דמי שכבר נתחייב זה לעשות מלאכתם, וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל [לשון הנמוק"י].

הלוקח כלים מבית האומן לשלחם סבלונות לארוסתו וקצץ את דמיהן והתנה במקחו על מנת שאם יקבלום בבית חמיו יפרע את דמיהם כמו שהתנה ואם לא יקבלוה יתן לו שכרו מהם מצד טובת הנאה שיקבל מהם שמחזיקים לו טובה על שהשגיח בכך כל שלא נתברר אם יקבלום אם לאו הרי הם בחזקת לקוחים וחייב באחריותן אפילו נאנסו והוא שאמרו נאנסו בהליכה חייב וכשנתברר שלא קבלום נסתלק מעליו דין מקח ונעשה עליהם שומר שכר מצד מה שנהנה בהם ופטור באונסיו וחייב בגנבה ואבדה לקח ממנו איזה דבר על דעת למכור ולהרויח והתנה עמו על מנת שיביא למקום פלוני ושאם ימכור יתן דמיו ואם לא ימכור יחזירנו לו אף בחזרה חייב באונסיו שאע"פ שהזכיר שדעתו למכור במקום פלוני מ"מ כל שעה דעתו למכור בכל מקום שימצא ולא יצאה מחזקת מקח עד שתחזור לרשות בעלים ובמסכת נדרים פרק ארבעה נדרים אמרו ההוא ספסירא דשקל חמרא לזבוני בשוקא ולא איזדבן בהדי דאתי מית חמרא חייביה רב נחמן והקשו לו ממה שאמרו נאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור ותירץ חזרה דספסר כהליכה דמי דאפי' אבבא דמריה אי משכח מזבין לה:

כבר ביארנו בשמור לי ואשמור לך ששניהם נעשו שומרי שכר זה לזה וכן הדין בהשאילני ואשאילך הואיל ואין כל הנאה שלו אינו נעשה שואל אלא שומר שכר וכן שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך ומ"מ בשמור לי ואשמור לך אתה צריך לפרשה בשמור לי היום ואשמור לך למחר שאם לא כן שמירה בבעלים הוא כמו שביארנו אבל שאר הלשונות יש אומרים שאין צריך לפרשה כן שאין בהם שמירה בבעלים שבהשאילני ואשאילך אין אחד מהם עושה במלאכתו של חברו אלא במלאכת עצמו והשאילני ואשמור לך בעל הכלי אינו עושה מלאכה לשומר וכן שמור לי ואשאילך ומ"מ גדולי המחברים פרשו בכלן כן והוא שכתבו שמור לי היום ואשמור לך למחר השאילני היום ואשאילך למחר שמור לי היום ואשאילך למחר השאילני היום ואשמור לך למחר כלם נעשים שומרי שכר זה לזה ויש מתמהים בדבריהם מה הוצרכו לפרש כך ומ"מ לדעתי הדברים נראין כן שהרי מ"מ כל אחד נעשה שומר לחברו במה שהשאילו אלא שגדולי הדורות שלפנינו כתבוה כדעת ראשון:

בני חבורה שהסכימו ביניהם להיות כל אחד אופה ומבשל היום לצורך כל החבורה וחברו למחר וכן כלם כל אחד ביומו וחוזרין חלילה וכשהגיע יומו של זה אמרו לו להשתדל על כך והניח כליו אצלם ואמר להם לשמרם ומשכום והרי הם שומרי חנם ופשעו ואבדו כליו בפשיעתם פטורים מלשלם שהרי בעל הכלים במלאכתם וכל שנעשו בעלים של חפץ במלאכת השומר בשעה שנעשו שומרים פטורים שואל מן האונס ושומר שכר ושוכר מגנבה ואבדה ושומר חנם מן הפשיעה כמו שיתבאר ואע"פ שלא התחיל באפיה הואיל והלך לו משם על דעת כך הרי הוא כמי שהתחיל במלאכה ואם לא הלך לו על דעת כך אלא שהלך לו לרעות את עצמו לשתות שכר וכיוצא בו ולא התחיל במלאכה כלל אין זה שמירה בבעלים ודבר זה יש שפרשוהו כגון שבשעה זו לא הגיעה שעת האפיה וכגון שזמן קבוע להכנתם בצהרים או במנחה וכשאמרו לו בשחרית להתקין ועשאן הוא שומרים נעשה כאומר שמור לי היום ואשמור לך למחר או שמור לי שעה שניה ואני אשמור לך שעה שלישית שלענין זה מונין שעות כימים אבל אם לא היה זמן קבוע לכך מכיון שאמר להשתדל בכך בשעה שעשאם שומרים אע"פ שהלך לו על דעת מלאכה אחרת ולא התחיל בזו נעשה כאלו הוא במלאכתם בשעה שנעשו שומרים והוא שאמרו בפרק השואל בעלים באמירה ר"ל שמאחר שאמרו פועלים להיות במלאכתו אע"פ שיכול לחזור בו הרי הוא כאלו במלאכתו הואיל ובדבר האבד שוכר עליהם או מטען ומ"מ יש מפרשים שלא נאמר כן אלא בשכירות שכל שהוא שכיר ליום אע"פ שלא התחיל ולא הלך על דעת כך כהתחיל הוא שהרי נתחייב לעשות המלאכה אבל בקבלנות לא נקרא בבעלים עד שיתחיל במלאכה ואפיה ובשול זה קבלנות הוא לא הגיע יומו של זה לאפות אלא שבקשו ממנו על כך ונעתר להם ועשאן שומרים על כליו נעשו שומרי שכר הואיל ואינו ביומו וכל שנסתלק מכאן שמירה בבעלים חייבים בגנבה ואבדה ויראה לי מכאן שכל שחייב לחברו ואמר לו שמור לי ואפרעך אין זה אלא שומר חנם אבל אם לא היה חובו לזמן ואמר לו שמור לי ואפרעך הרי זה שומר שכר:

הא גמרתיו שומר שכר. תימה לאמימר דאמר לקמן דפטור משואל וחייב בשומר שכר אם כן מאי פריך הא גמרתיו שומר שכר הכי נמי דהוי שומר שכר. ויש לומר דהכי פריך כי היכי דאמרינן הכא הא גמרתיו שומר שכר אלמא דעדיין הוא עומד כבראשונה היא נמי הוה לן למימר בשואל דלאחר ימי שאלתה אף על גב דידעו בעלים דכלו ימי שאלתה מכל מקום שואל הוא כבראשונה. תלמיד הר"פ.

סלקא דעתך אמינא שומר חנם לא הוי קמשמע לן. פירש רש"י סלקא דעתך אמינא שומר חנם לא הוי דהכי אמר לו טול את שלך איני רוצה לשמרו קאמר קמשמע לן דהוי שומר חנם דהכי קאמר לו טול את שלך דאיני תופסו על השכר. עד כאן. ושמע מינה דאלו אמר לו בפירוש טול את שלך איני רוצה לשמרו והניחו ולא נטלה שוב אינו עליו אפילו שומר חנם ואף על פי שהיה עליו שומר שכר מתחלה וזה בין בפקדון שאין בו זמן או שיש בו זמן ועבר זמנו דאלו תוך זמנו לא כל הימנו לחזור בו ולפטור עצמו מן השמירה שקבל עליו חוץ משואל שאם רצה להחזיר השאלה קורם זמן שאלתו הרשות בידו כי הזמן הקבוע לא היה אלא לתועלתו שלא יוכל לתבעו המשאיל דומיא דקביעות זמן של חוב. הריטב"א.

או דילמא שומר שכר נמי לא הוי. פירוש אבל שומר חנם פשיטא דהוי דהא לא סגיא בלאו הכי כיון שחייב להחזירה לרשות הבעלים מדעתם. ואסיקנא דשומר שכר הוי דהואיל ונהנה מהנה. ומסתברא דפקדון בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו שומר שכר הוי עליו עד שיאמר לבעלים טול את שלך שאיני רוצה לשמרו וכדאמרינן גבי אומן שאומר גמרתיו. הריטב"א.

תניא כוותיה דאמימר הלוקח כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו ואמר אם מקבלים אותם ממני מוטב ואם לאו וכו'. פירש רש"י דהואיל וקצץ דמיהם ומשכם לשם לקיחה הרי הם לקוחין בידו עד שידע שאינם לקוחים. והכי אמרינן בפרק הספינה אמר שמואל הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב והוא דקיצי דמיה עד כאן לשונו ז"ל. נראה מדברי רבינו שאם לא קצץ דמיהן או שלא היו דמיהן קצובין פטור מן האונסין וכן עיקר. ודוקא בזבינא מציעאה או דרמי על אנפיה אבל בזבינא חריפא חייב באונסים אף על פי שלא קצץ דמיהן דהא במסכת נדרים אייתי תלמודא ההיא דשמואל ואוקמא תלמודא בזבינא חריפא דהנאת לוקח הוא והתם לא אדכר תלמודא דקיצי דמייהו. ובודאי דתרתי מימרי דשמואל לא פליגן מדלא רמו להו בגמרא אלא תרווייהו איתנהו דכל היכא דקצץ דמים הוי ליה לוקח כל זמן שלא אמר לאו שלא גלה דעתו שאינו רוצה בו וכיון דלוקח הוא ברשותיה קאי לאונסין ולא בעינן בהא זבינא חריפאן אבל היכא דלא קיצי דמיה אין כאן מקח כלל דמשיכה בלא פסיקת דמים לא קניא כדאיתא בפרק הספינה ובפרק בתרא דעבודה זרה וכיון שכן אין לחייבו לוה אלא מטעם שנעשה עליו כשואל הואיל וכל הנאה שלו ולא חשיב כל הנאה שלו אלא היכא דהוי זבינא חריפא. והשתא דהכין היא עדיפא לן לאוקומי סוגיין בדקייצי דמיה ומכיון דלא אדכרו דבעינן זבינא חריפא וכדמשמע מעובדא דחמרא דמייתינן ליה סתם ואף על גב דלא אדכרו נמי דקץ דמים סתם זביני שקציצי דמים הם. ומיהו איכא למידק קצת דבנדרים אייתי תלמודא לסייעתא דשמואל ברייתא דהכא ולא אייתו לה בפרק הספינה והוה משמע דמתניתא בדלא קיצי דמיה ובזבינא חריפא כסוגיא דנדרים. ויש לומר דלא חש תלמודא בהכי וכיון דאייתי לה הכא לענין מילי דקיצי דמייהו לא הוצרך להביא בפרק הספינה ואייתי לה במסכת נדרים לומר דאפילו בדלא קיצי דמייהו נמי הכי דינא כל היכא דהוי זבינא חריפא. ואפשר עוד דבהא מתניתא אף על גב דקיצי דמיה לא מחייב מדין לוקח מדברי רש"י שלא אמר כן אלא בדשמואל שלקחו לגמרי בתורת מקח אלא שיש לבקרו אם יש בו מום וכל שאין בו מום נתקיים המקח על כרחך מעכשיו אבל בלוקח כלים על תנאי אם ירצו בהם אחרים והוא יכול לחזור בו כל זמן שלא רצו בהם אותם אחרים אין כאן מקח אלא שהוא נעשה שואל ומיהו כיון דקיצי דמיה לא בעינא זבינא חריפא וכיון דכל הנאה שלו נעשה עליו כשואל והיינו דמייתי לה בנדרים מפני שחיובו במתניתין מטעם שואל הוא כההיא דנדרים ולא מטעם לוקח כההיא דפרק הספינה. הילכך האי מתניתא אייתי לדינא בין בדקיצי דמייהו ואפילו זבינא דלא חריפא ובין בדלא קיצי ובזביני חריפא. וזה הלשון האחרון הוא דעת רבינו. הריטב"א.
וזה לשון רבינו חננאל: וקיימא לן כאמימר דגרסינן בנדרים משמיה דשמואל כהאי גוונא אמר שמואל הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב. ואסיקנא הני מילי בזבינא חריפא אבל בזבינא דרמי על אפיה לא משום דהנאת מוכר הוא ולא של לוקח. עד כאן.

בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר. ואם תאמר היכי תניא כוותיה דאמימר הכא הא טעמא רבה איכא שהוא שוכר גמור שנותן לו טובת הנאה. הא לא קשיא שהרי בחזרתה כלו ימי שכירותה שכבר נתחייב כל טובת הנאה שיתן לו ואפילו הוי כנושא שכר מעיקרא משום דשוכר כשומר שכר אלא מאי שמע מינה הואיל ונהנה מהנה. מפי רבי. תוספות שאנץ.

דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך מחר. הקשו בתוספות דאכתי שמירה בבעלים דכיון שאומר לו עכשיו שישמור לו למחר באמירה זו נעשה לו שואל מעכשיו וכדאמרינן בריש פרק השואל בעלים באמירה ופרה במשיכה. ותירצו דהני מילי שנעשין בעלים שומרים באמירה כשאמרו לעשות מלאכתו לאלתר בלא הפסקת מלאכה אחרת אבל אם אמרו לעשות מלאכתו לאחר שעה או שהפסיקו במלאכה אחרת בין אמירה למעשה אינם נעשים שואלים אלא משעה שיתחילו במלאכה. הריטב"א.

אמאי שמירה בבעלים היא. ארישא פריך דהיינו שמור לי ואשמור לך ששניהם זה במלאכתו של זה אבל השאילני ואשאילך שמשאיל כליו זה לזה אין זה נקרא שמירה בבעלים שהרי אין גוף הבעלים נשאלים זה לוה אלא חפציהם. ה"ר יהונתן.

גמרא שמור לי ואשאילך השאילני ואשמור לך כולן נעשו ש"ש כו' שמור לי ואשאילך כו' ואותו של השמירה נגנב נעשה ש"ש עליו בשביל השאילה ואי לאו השאילה לא היה אלא ש"ח ובהשאילני ואשמור לך ואם נאנס אותו של השאילה אי לאו השמירה היה חייב וע"י השמירה לא נעשה אלא ש"ש ובטור ח"מ סי' ש"ה כתב בשם הרמ"ה דשייך בהו שמירה בבעלים ע"ש:

ד"ה הא גמרתיו שומר שכר וכו' ומיהו לטעמיה דלעיל דמדמינן אומן לשוכר וכו'. היינו לפי האבעית אימא דמחליף רבי מאיר בר' יהודה וסבירא ליה לר"מ דשוכר הוי שומר שכר ומדמינן אומן לשוכר והוי שומר שכר מטעם דנהנה ממנה ולהנאתו היא אצלו ולא מטעם דתפיס ליה אאגריה:

רש"י בד"ה פטור השואל מאונסין כו' כצ"ל:

גמרא הא גמרתיו ש"ש. לכאורה לפי מאי דמסיק לקמן דש"ש מיהא הוי דהואיל ונהנה מהנה ה"ה באומן או בשוכר כיון דש"ש הן ע"כ חשבינן להו כנהנים (ועי' ברש"י שם ד"ה בחזירה דאע"ג דיהיב כו') א"כ אפי' כלו זמנייהו נמי הואיל ונהנו מהנה אבל לא כן תפסו הפוסקים ובטלה דעתי כי יש לחלק ועמ"ש לקמן (פב ב) ראיה להפוסקים דל"א בשוכר הואיל ונהנה מהנה:

גמ' שם הואיל ונהנה מהנה. כהאי איתא נמי לעיל (מג):

גמ' שם דכל יומא הוי אפי להו חד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אהלויי. שמכבסין בו בגדים. עי' שבת (צ):

גמ' אפי "לה". צ״ל "להו":

פיסקא הלוהו על המשכון ש"ש לימא מתניתין דלא כר"א וכו' כולה ר"י היא וחסורי מחסרא וכו' אלא מחוורתא מתני' דלא כר"א. לכאורה יש לתמוה בהך סוגיא דמאי כולי האי דדחיק מעיקרא לאוקמי מתניתין כר"א ולמימר נמי חסורי מחסרא. דנהי דבעלמא מהדר הש"ס לאוקמי מתניתין ככולהו תנאי היכא דלא אשכחן פלוגתא אחריתא בהא מילתא משא"כ במשנתינו דפליג ר' יהודא בהדיא וקאמר הלוהו מעות ש"ח א"כ טפי אית לן למימר דת"ק כר"ע ור"י כר"א ממאי דנימא דר"י פליג אר"ע ור"א ועכ"פ הל"ל הנהו תנאי כהנהו תנאי. ונלע"ד בזה דלא ניחא ליה לתלמודא לאוקמי כר"ע לחוד משום דלישנא דמתניתין קשיתיה דקתני הלוהו על המשכון ש"ש וסתם לשון ש"ש משמע שמקבל שכר על שמירתו מש"ה חייב בגניבה ואבידה לשלם דמי שיווי החפץ לא פחות ולא יותר שכן דין ש"ש דאיירי ביה קרא ומתני' דכל האומנין ודומיא דהלוהו פירות דאיירי ביה דאיירי בכל הנך גווני ולפ"ז ע"כ קס"ד דטעמא דת"ק דקאמר הלוהו על המשכון ש"ש היינו ש"ש ממש ומשום פרוטה דר"י כפרש"י במשנתינו וכמסקנא דשמעתין כשיטת רוב הפוסקים שפסקו כר' יוסף. נמצא דלפ"ז לא משמע לאוקמי כר"ע דהא טעמא דר"ע לא משום פרוטה דר"י הוא דא"כ מאי האי דקאמר ר"ע יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון דהא אדרבה לשיטת ר"ח כיון שלא הלוהו על המשכון בא ר"א למימר דלא שייכא פרוטה דר"י ואף דלרש"י ותוספות לא ניחא להו בפירושא דר"ח מ"מ הסברא לא נדחית ממקומה דשייך פרוטה דר"י טפי אם נתרצה להלוות לו בלא משכון וכמו שאבאר לקמן וא"כ לא שייך לישנא דכלום הלויתני כלל בהך טעמא. ועוד דלישנא דר"ע דקאמר אבדו מעותיך משמע שא"צ לשלם מה שהמשכון שוה יותר על חובו וא"כ ע"כ טעמא דר"ע לאו משום פרוטה דר"י הוא דא"כ הל"ל סתמא ר"ע אומר הרי הוא כש"ש אע"כ דקס"ד דטעמא דר"ע לאו משום ש"ש ממש אלא בחד מתרי גווני אי משום טעמא דשמואל שכן משמעות לשון דר"ע כלום הלויתני כו' אבד המשכון אבדו מעותיך דמשמע דל"ש אם המשכון שוה יותר על החוב או אם החוב יתר על המשכון בכל ענין אינו משלם היתרון אלא שאבדו מעותיו בלבד וחובו מיהו מפסיד בכל ענין אפילו בדלא שוויה או שנאמר דטעמא דר"ע כר' יצחק וכשיטת רש"י לקמן דחייב אפילו באונסין וכמו שאבאר בטוב טעם בעזרת האל בסוף שמעתין להכריח סברא זו. נמצא דלפ"ז לא שייך לישנא דמתני' דש"ש לדר"ע כלל ומש"ה הוי מהדר לאוקמי אפילו כר"א והשתא א"ש לישנא דמתני' דקאמר הרי הוא ש"ש משום דלכ"ע מיהא דין ש"ש איכא דסתם משכון שוה כנגד החוב ונהי דלר"ע לטעמא דר' יצחק חייב אפילו באונסין אפ"ה לא מצי למיתני במתני' בהדיא דחייב אפילו באונסין דרבי מילתא דפסיקא נקט אליבא דכ"ע והיינו ש"ש בין לר"א ובין לר"ע דבכלל מאתים מנה. וכ"ז למאי דס"ד מעיקרא מיהו למסקנא דמסיק אלא מחוורתא דלא כר"א וע"כ דכר"ע מיתוקמא ע"כ שבקי' למתני' דדחיק ומוקי נפשה דהא דקתני מתני' ש"ש לאו ש"ש ממש אלא דין ש"ש מטעמא דשמואל ומש"ה קאמר ר"ע בברייתא כלום הלויתני ומקשה שפיר לימא בדשמואל כו' ושקיל וטרי הש"ס בהך סברא עד למסקנא דשמעתין כמו שאבאר בסמוך כ"א על מקומו כן נ"ל נכון בעזה"י לשיטת רש"י ולשיטת התוס' נמי נהי דלית להו הך סברא דלטעמא דרבי יצחק חייב אפי' באונסין אפ"ה א"ש סברת המקשה דלא ניחא ליה לאוקמי מתני' כר"ע לחוד משום הך לישנא דכלום הלויתני דמשמע ע"כ מטעמא דשמואל שכן הוא האמת לפי המסקנא לשיטת התוס' דפסקו כרבה וטעמא דר"ע כדשמואל נמצא דלפ"ז לא א"ש לישנא דמתני' דקתני ש"ש דמשמע ש"ש ממש ולטעמא דשמואל לא משמע אלא דין ש"ש כמ"ש התוס' בשמעתין ומש"ה הוי מהדר לאוקמי אפי' כר"ע וכדפרישית דר' מילתא דפסיקא נקט אליבא דכ"ע כנ"ל נכון בעזה"י אלא דלפ"ז לא א"ש הא דמשני הש"ס כאן בשעת הלואה וכאן שלא בשעת הלואה ולפירש"י ותוס' משמע דשלא בשעת הלואה מודה ר"א דהוי ש"ש ומשמע לכאורה דהוי מטעמא דר' יצחק וא"כ הא לשיטת רש"י חייב אפי' באונסין וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דהא בכל השקלא וטריא הוי בעי לאוקמי לישנא דש"ש דמתני' דהיינו ש"ש ממש והא ליתא בין לר"א ובין לר"ע דלדידהו חייב אפילו באונסין ולשיטת התוס' נמי לא הוי דומיא דש"ש דמתני' ודר' יהודה שמקבלין שכר על שמירתן והך מילתא לא דמי לדר' יצחק כלל. מיהו לולי פירש"י ותוס' בלא"ה היה נ"ל לפ' להיפך דהא דמשני כאן בשעת הלואתו היינו דמתני' איירי בשעת הלואתו דהוי שומר שכר ממש משום פרוטה דר"י דעיקר המצוה בשעת הלואתו דהיינו מצוה דהלואה גופא כדמשמע לישנא דשמעתין גופא וברייתא דקאמר ר"א ש"ח איירי שלא בשעת הלואתו דלא שייך פרוטה דר"י בשעה שמקבל המשכון דמאי דהוי הוי. וטעמא דשטיחה וניעור לא משמע ליה וכמו שאבאר לקמן ולענ"ד פי' זה מוכרח דלפירש"י ותוספות דמתני' איירי שלא בשעת הלואתו קשיא לי טובא דא"כ היאך פליג רבי יהודא וקאמר הלוהו פירות שומר שכר וע"כ דהיינו נמי שלא בשעת הלואה מדקאמר הלוהו מעות ש"ח דע"כ איירי שלא בשעת הלואה דאי בשעת הלואה אפילו ת"ק מודה דהוי ש"ח. וא"כ שלא בשעת הלואה אמאי קאמר רבי יהודה בהלוהו פירות הוי ש"ש משום שמקבל הנאה דפירות עבידי דמירקבו כפרש"י וכדאיתא בירוש' ואי שלא בשעת הלואה נתן המשכון תו לא שייך האי טעמא דאטו מי שקיבל הנאה מחבירו ולאחר ימים רבים מסר לו חבירו דבר לשומרו נימא דהוי ש"ש משום הך הנאה שקיבל קודם לזה והא לא אשכחן בכולי תלמודא ובשום פוסק שיסבור סברא כזו ולדעתי קושיא עצומה הוא מאד לשיטת רש"י ותוס' אם לא שצריכין אנו לדחוק ולומר דאה"נ דהוי מצי תלמודא לפרוך כה"ג אלא דבלא"ה מקשה שפיר טפי והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני. אמנם לפי הפירוש שכתבתי לפרש להיפך דמתני' איירי בשעת הלואתו א"ש טובא. והשתא א"ש נמי טובא הא דקאמר והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני ולא קאמר הא מתני' הלוהו על המשכון קתני ולמאי דפרישית א"ש לפי שיש לפרש נמי להיפוך ודוק היטב כי נכון הוא לולי דרש"י ותוס' לא פירשו כן. ועוד שאם נפרש דברייתא איירי שלא בשעת הלואתו א"כ מאי כלום הלויתני דקאמר ר"ע ואף שיש ליישב דלמאי דס"ד השתא דלשון הלוהו על המשכון שייך אף שלא בשעת הלואתו והיינו במאי שמרחיב לו הזמן הוי כמלוה חדשה א"כ שייך שפיר לשון כלום הלויתני מה"ט גופא ועיין מה שאכתוב עוד בזה בשמעתין בענין אחר יותר נכון:

שם לימא מתניתין דלא כר"א דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו ופירש"י ישבע שלא פשע דשומר חנם הוא עליו כו'. ונראה דרש"י עיקר מילתא נקיט כיון דלקושטא דמילתא משמע בכולה שמעתין דלר"א הוי ש"ח א"כ מסתמא דהאי ישבע דקאמר היינו שישבע שלא פשע שהיא עיקר שבועת השומרין דכתיב באורייתא. ואע"ג דקי"ל שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיינו לפטור מממון אבל לא ליטול אפ"ה קאמר ר"א שפיר זה ישבע ויטול מעותיו דכיון דלא הוי אלא ש"ח משום דלאו לגוביינא שקליה אלא לזכרון ולהיות בטוח במעותיו א"כ ה"ל טענת הלוה לגבי מלוה כאומר הלויתני ואיני יודע אם החזרתיו לך וכן מבואר בפוסקים בטור ח"מ סי' ע"ב ע"ש. וא"כ לפ"ז מהאי טעמא גופא אפי' למ"ד דמלוה על המשכון ש"ש הוי אם טוען שנאנסה ישבע ויטול מעותיו אפי' לר"ע ולענ"ד יש ליתן טעם לשבח דהך מילתא גופא רמיזא באורייתא למאי דקי"ל דשבועת מודה במקצת דילפינן מכי הוא זה דכתיב בפרשת שומרין אפ"ה אמלוה קאי דעירוב פרשיות כתיב כאן וא"כ יש לתמוה דהוי כסכינא חריפא דמפסקי קראי דמה ענין שבועת מלוה לפ' שומרין (ועיין מה שכתבתי בפרק הגוזל דף ק"ז ע"ב)) ולמאי דפרישית א"ש דקרא איירי בכה"ג גופא כגון שהלוה על המשכון דלמר הוי ש"מ ולמר הוי ש"ש א"כ הוי בכלל שבועת שומרין ושייך גביה נמי שבועה זו גופא דשומרין שישבע שנגנבה או שנאנסה ומודה בעיקר הלואה ואשמעינן נמי קרא דכי הוא זה דשייך נמי בכה"ג שבועה דמודה במקצת היכא שמחולקין המלוה והלוה בעיקר הלואה או בדמי שיווי המשכון כדאיתא במתני' דפרק שבועת הדיינין דף מ"ב כן נ"ל. והא דמקשה הש"ס בפשיטות לימא מתני' דלא כר"א ומאי קושיא דלמא לעולם לר"א הוי ש"ש והא דקתני ואבד המשכון היינו שנאבד באונס וישבע דקאמר היינו שנאנסה ואין לתמוה בכך דהא בכה"ג גופא מפרש הש"ס לעיל בפרק אלו מציאות דף כ"ט דאיירי נמי פלוגתא דרבה ור' יוסף ומפרש הש"ס משמיה דרבה דהא דקתני נגנבה היינו ליסטים מזויין ואבדה שטבעה ספינתו בים וכ"ש הכא דלא קתני אלא ואבדה לחוד אלא דאי אפשר לומר כן דא"כ דבאונס מיירי אפילו ר"ע נמי מודה דאינו חייב באונסין בין לשיטת רש"י בין לשיטת התוספות כמו שאבאר בשמעתין בכל האוקימתות כל אחד במקומו:

בתוס' בד"ה ד"ה אבד המשכון אבדו מעותיו פי' לכך מודה ר"א משום דהוי שלא בשעת הלואתו וקנה המשכון ושטר דנקט לאו דוקא כו' ועל פי' הקונ' דפ' שבועת הדיינין כו' תימא דאי ברישא כו' עס"ה. ויש לתמוה טובא על שיטת התוס' דמשמע מפירושם דבכולא סוגיא דשמעתין מתחילתה ועד סופה הוי מסיק אדעתיה בפשיטות דלכ"ע איתא לדר' יצחק מיהא שלא בשעת הלואתו דאלת"ה אמאי מודה ר"א בהלוהו בשטר והניח לו משכון דאבד המשכון אבדו מעותיו אע"כ משום דר' יצחק דסתם שטר היינו שלא בשעת הלואה וא"כ סוף סוף למאי דמשני הש"ס מעיקרא אפילו תימא ר"א ולא קשיא כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו כו' והיינו דברייתא איירי בשעת הלואתו כפירש"י ונראה שכן הוא ג"כ שיטת התוס' כדפרישית בסמוך א"כ ע"כ דר"ע אפילו בשעת הלוואתו קאמר דאבדו מעותיו והיינו שסובר דשייך הא דר' יצחק אפילו בשעת הלואתו וממילא הא דמסקינן בסמוך אלא מחוורתא מתניתין דלא כר"א אלא כר"ע היינו נמי מה"ט דאיתא לדר' יצחק אפילו בשעת הלוואתו ור' יהודה דמתני' כר"א דליתא לדר"י בשעת הלוואתו אלא שלא בשעת הלואתו דוקא והיינו נמי טעמא דסיפא דברייתא דבשטר כ"ע מודו דאבדו מעותיו והיינו כפי' התוספות דמסתמא שלא בשעת הלוואתו איירי וא"כ מאי האי דקאמר הש"ס בתר הכי לימא בדשמואל קמיפלגי הא כבר קמה לן שפיר בטעמא דמתניתין וברייתא דבשעת הלואתו פליגי ובדר' יצחק ומלבד שארי קושיו' ודקדוקים ומאי האי נמי דקאמר אי בדלא שוי כו' אלא הכא בדשוי וקמיפלגי בדר"י דאר"י מניין לב"ח כו' דכל האריכות הזה הוא שלא לצורך הא מעיקרא נמי בהכי הוי מוקמינא לה והכי ה"ל למימר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא כיון דמעיקרא נמי עיקר מילתא דר' יצחק מברייתא גופא שמעינן לה דקאמר אבל בשטר כ"ע מודו וכ"ש דלשון ותסברא לא אתי שפיר כלל. וא"כ אם נפרש כוונת התוס' שכתבו כן לפי המסקנא דשמעתין דוקא דכ"ע אית ליה דר"י שלא בשעת הלואתו אבל למאי דסלקא דעתן מעיקרא בשינוי' קמא דשמעתין להתוספות נמי הוי טעמא דהמלוה בשטר מסתמא נקיט המשכון לגוביינא כפירש"י א"כ מה זה שכתבו דלפירש"י תימא ותיפוק ליה דרש"י הוכרח לפרש כן לפי סוגית הש"ס מעיקרא לפי סברת המקשה ולשינוי' קמא דשמעתין דע"כ פירושו מוכרח וכה"ג אשכחן טובא דרש"י מפרש משנה או ברייתא למאי דס"ד מעיקרא ולא לפי המסקנא וכ"ש הכא בשמעתין כיון דמעיקרא הוי משמע דשטר דנקט דוקא קתני והיינו מהאי טעמא דמסתמא לגוביינא שקליה א"כ למסקנא נמי לא נדחית הך סברא ממקומה דלא אשכחן בשמעתין דשקיל וטרי הש"ס בטעמא דמלוה בשטר אלמא דלעולם בחד טעמא מפרשינן לה. ומה שהקשו בתוס' דלפירש"י תימא דאי ברישא לא נקט המשכון אלא לזכרון כו' א"כ אמאי לא יהא משמט לא ידענא מאי קשיא להו דהא מלשון רש"י בשמעתין נראה שכבר נזהר מזה שלא כתב כתב בבבא דרישא במילתא דר"א דאין אדם נוטל משכונו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו וא"כ האי לישנא משמע דשקליה למשכון ולא לזכרון בעלמא משום דסתם משכון שוה כנגד מעותיו ולפ"ז ע"כ מ"ש רש"י בד"ה אבל הלוהו בשטר כו' ומסיים הלכך לאו לזכרון דברים נקטי' האי לזכרון דברים ודאי לאו דוקא אלא כלפי מאי דמפרש בשטר דלגוביינא שקליה מפרש שפיר דכ"ש דלאו לזכרון דברים נקטי' והיינו כדי להיות בטוח במעותיו וע"כ צריך לפרש כן בכוונת רש"י שלא יהא דבריו כסותרין זא"ז בשני דיבורים סמוכים אע"כ כדפרישית ואין זה דוחק כיון דעכ"פ שייך נמי לשון לזכרון דברים להך אוקימתא דבעי למימר דר"א ור"ע בדלא שוי איירי ובדשמואל קמיפלגי וא"כ דאיירי בדלא שוי דומיא דקתא דמגלא ודאי לזכרון דברים בעלמא נקטי' וכמו שמבואר להדיא בלשון רש"י בשמעתין בד"ה בדלא שוי שהוסיף וכתב ל' לזכרון דברים בעלמא וכאן בד"ה אבל הלוהו לא כתב לשון בעלמא אלא לזכרון דברים סתם דוק ותשכח שלזה נתכוין רש"י בדקדוק לשונו ונמצא דלפ"ז ממילא נתיישב קושית התוס' דכיון דשוי שיעור זוזי וליכא שטר נהי דלאו לגוביינא ממש שקלי' מ"מ כיון שנטלה להיות בטוח במעותיו שאם לא יפרענו יטול המשכון בחובו מש"ה אינו משמט. ובאמת נראה מל' התוס' שכתבו ועל פי' הקונ' דפי' שילהי שבועת הדיינין משמע שהרגישו בזה שיש איזה שינוי לשון בין פירש"י בשמעתין ובין פירושו דהתם ולמאי דפרישית אדרבה מתוך כך נתיישב יותר שיטת רש"י ועיין מה שאכתוב בזה עוד לקמן בסוגיא דשמעתין:

בא"ד ובה"ג דר"י גאון נמי משמע כו' וא"כ סיפא דהלוהו בשטר איירי שלא בשעת הלואה כו' עס"ה. ונראה שהאריכו בזה להעמיד פירושם דלעיל ולסתור פירש"י ולדעתי אין זה מוכרח דהא לפירושם דלעיל הוצרכו לפרש דשטר דנקט לאו דוקא וזה דוחק גדול משא"כ לפי' ה"ג דר"י גאון שפיר איכא למימר דהא דנקט שטר היינו לרבותא דהא זימנין דבשטר אדרבה יפה כח המלוה ועוד דהא לפירושם בשיטת בה"ג רצו לומר דהיינו משום דס"ל דהלכה כשמואל וכרבה ולא כרב יוסף. וא"כ לפ"ז אין בזה סתירה לפירש"י דהוצרך לפרש טעמא דשטר משום דלגוביינא שקליה אפי' בשעת הלואתו כיון דבהכי אזלא כולה סוגיא דשמעתין דבעי למימר דליתא לדשמואל וליתא לדרבה וכמו שנראה מלשון רש"י להדיא בד"ה לימא דר"י תנאי ופשטא דברייתא נמי הכי משמע שנראה דוחק גדול לאוקמי רישא בשעת הלואתו דוקא וסיפא דוקא שלא בשעת הלואתו ובאמת שלענ"ד יש לפרש כוונת בה"ג דר"י גאון בענין אחר אלא שאין להאריך יותר:

בגמרא אפי' תימא ר"א כאן שמשכנו בשעת הלואתו כאן שמשכנו שלא בשעת הלואתו ולפירש"י היינו דברייתא בשעת הלואתו ומתניתין שלא בשעת הלואתו וכבר כתבתי מה שיש לדקדק על זה ועוד דלפ"ז איפכא מיבעי ליה דברישא ה"ל לפרש אוקימתא דמתניתין וכתבתי ג"כ דאפשר לפרש לגמרי להיפך. אמנם כיון שלא מלאני לבי לפרש נגד פירש"י והתוס' מ"מ נראה לי דודאי מ"ש רש"י דטעמא דשלא בשעת הלואתו היינו משום דודאי לגוביינא שקליה אין כוונתו בזה דבכה"ג קונה מדר' יצחק דהא ודאי ליתא דהא לשיטת רש"י אליבא דר"י הוי חייב אפי' באונסין ובמתניתין קתני שומר שכר ועוד דא"כ אמאי הוצרך הש"ס לאתויי כולה מימרא דר"י כיון דמעיקרא נמי הוי ידע לה הך מילתא דר"י וסתמא ה"ל למימר וקמיפלגי בדר"י אע"כ דרש"י מעיקרא מטעמא דנפשיה ומסברא משמע ליה הכי כיון דשלא בשעת הלואתו ודאי לגוביינא שקליה שיהא בטוח בחובו ולהתפרע ממנו כשירצה א"כ ממילא לא גרע משאר ש"ש ואומנין דמתני' דמסקינן לעיל בד' הקודם דבהאי הנאה דתפיס לי' אאגרא הוי ש"ש וכ"ש הכא דתפיס לה אכל דמי חובו. ונהי דהתוס' כתבו לעיל בד"ה דקא תפיס דהא דלא מייתי בשמעתין האי טעמא היינו משום דהכא אין המלוה מרויח כלום במה שהלוה כו' ע"ש נראה דהיינו דוקא בשעת הלואתו שהדבר מסור למלוה ללוות או שלא ללוות משא"כ שלא בשעת הלואתו ודאי מרויח טובא שהרי הוצרך למשכנו ע"י ב"ד. וסברא זו כתבה ג"כ הש"ך בח"מ סימן ע"ב ס"ק י"ד אלא שנראה מדבריו שכתב כן מסברא והביא ראיה מפ' שור שנגח ולמאי דפרישית מסוגיא דשמעתין גופא משמע דאיתא להך סברא ושכן נראה בעליל מדקדוק לשון רש"י בד"ה כאן שמשכנו שכפל ושנה שמשכנו ע"י ב"ד ולקמן אבאר עוד לפרש הסוגיא ע"פ סברא זו אף לפי המסקנא:

תוספות בד"ה והא אידי ואידי כו' ותימא דבפרק השולח כו' והא לא קאמר רבי יצחק כו' וכן בפרק כל שעה כו' עס"ה. כבר כתבתי בזה בפ' השולח באריכות ותוכן הדברים דלענין תועלת המלוה אדרבא בשעת הלואתו עדיף טפי משלא בשעת הלואתו ושייך ביה טפי הא דר' יצחק נמצא דלפ"ז שפיר קאמר בפ' השולח דאינו משמט מדר"י כיון שהוא לתועלת המלוה וניחא ליה שיהא המשכון קנוי לו אם לא יפרענו בסוף משא"כ בהא דמסקינן לקמן בשמעתין דבשעת הלואתו לא שייך הא דר"י והיינו משום דלענין אחריות ה"ל גריעותא דמלוה מש"ה משמע ליה לתלמודא בפשיטות דלא שייך הא דר"י שאין אדם קונה בע"כ שלא בטובתו וע"ש שכתבתי מילתא בטעמא וכן במ"ש התוס' בסוגיא דפרק כל שעה כתבתי ג"כ שם בפרק השולח ובחידושי פסחים דהתם לענין חמץ מלתא אחריתא היא דלמאי דמוקמינן התם למתניתין בשהרהינו אצלו היינו משום דבכה"ג כ"ע מודו דלמפרע הוא גובה ועיין ג"כ מה שכתבתי בחידושי קידושין ד' ח'. ומה שיש לדקדק עוד בזה וכן במה שיש להקשות על דברי התוספות בזה יבואר קצת לקמן בשמעתין ובפ' שבועת הדיינין אי"ה:

הא גמרתיו שומר שכר. ולא אמרינן כיון שידעו הבעלים שכלו ימי האומנות ולא שלחו והביאום פטור השומר וגבי השואל נמי אף על פי שידעו הבעלים שכלו ימי השאילה. שואל הוא: לא. תידק הא גמרתיו שומר שכר הוא אלא הכי דייק מינה: הא הבא מעות. דגלי אדעתא דתפיס ליה אאגריה שומר שכר הוא: אבל גמרתיו מאי שומר חנם. דכל כמה דלא גלי דעתיה ולית לן למימר דתפס ליה אאגריה כלתה שמירת שכר פעולה מדגמריה ואודעיה וגבי שואל נמי כלתה שמירת שאלה מדידעו הבעלים שכלו ימי השאלה דהתם לאו לאודועי בעי דהא ידע שלכך וכך ימים השאילה לו: שומר חנם נמי לא הוי. דאינו שומרו לו עוד קאמר ליה: קמ''ל. דאינו תופסו על שכרו הוא דקאמר ליה אבל מדין פקדון לא סליק נפשיה: מאי לאו הוא הדין לגמרתיו. והאי דנקט טול את שלך לאשמועינן מינה דשומר חנם מיהת הוי כדאמרן: וכן בשעה שמחזירה. כל כמה דלא אמר ליה משאיל שלח קמה ברשותיה דשואל כי היכי דבשעת שאלה קיימא ברשות משאיל עד דאמר ליה שואל שלח וקס''ד דמשכלו ימי שאילה קאמר דדמי לגמרתיו: פטור משואל. מאונסין: וחייב כשומר שכר. בגניבה ואבידה: הואיל ונהנה. בשאילה: מהני. להיות עליה שומר שכר עד שתגיע ליד הבעלים: לשגרן לבית חמיו. סבלונות לארוסתו: כפי טובת הנאה. שיחזיקו לי טובה שפקדתים בסבלונות: ונאנסו בהליכה חייב. דהואיל וקצץ דמיהן ומשכן לשם לקיחה הרי הם לקוחין בידו עד שידע שאינה לקוחה והכי נמי אמרינן בהמוכר את הספינה (ב''ב דף פז:) אמר שמואל הלוקח כלי מן האומן על מנת לבקרו ואם אין בו מום יקחנו ונאנס בידו חייב והוא דקיצי דמיה: בחזירה פטור. מאונסין מפני שהוא כנושא שכר בחזירה ולא כשואל ומהו נשיאות שכרו הואיל ונהנה שנתפאר בהן והיינו כוותיה דאמימר דאע''ג דיהיב ליה כפי טובת הנאה שבהן הוי עלייהו שומר שכר אחר שכלתה שמירת המקח הואיל ונהנה כל שכן גבי שאלה דלא יהיב ליה מידי: שמור לי ואשמור לך שומר שכר. וחייב אם נגנבה: ואמאי שמירה בבעלים היא. בעליו של חפץ זה שנגנב במלאכתו של שומר היה שאף הוא משמר היה לו וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם ודרשינן לקמן עמו במלאכתו ואע''ג דבשואל כתיב לקמן דרשינן ליה נמי אכולהו שומרין בפרק השואל (לקמן ד' צה.): ואני אשמור לך למחר. דלאו במלאכתו הוא השתא: השאילני ואשאיל לך. אין זה שואל להתחייב באונסין שאין כל הנאה שלו שאף הוא משאילו: שמירה בבעלים היא. אשמור לי ואשמור לך קאי ששניהם זה במלאכתו של זה אבל השאילני כליך ואני אשאיל לך כליי שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר: אהלויי. מוכרי אהל שמכבסים בו בגדים והוא עשב ואיכא דאמרי אהלות והוא מין בושם: זיל ואפי לן. קס''ד יומא דידיה הוה דהשתא לא הוו אינהו בשמירת טליתו אלא כשומרי חנם ואצטריך למימר פשעו בה דאי לא לא מיחייבי: פשיעה בבעלים. שאף הוא במלאכתן היה: איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי. ולא היה במלאכתן שעדיין לא התחיל לאפות ונמצא שבשעה שנעשו הן שומרין לא מסר עצמו להיות מלאכתן עליו אבל אם נתעסק מיד ואפה ולאחר שאפה שתי שכרא ובאותה שעה אבדה טליתו פשיעה בבעלים נמי הויא הואיל וכשנעשו שומרין היה במלאכתן דאמרינן לקמן (ד' צה:) היה עמו בשעת שאלה אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה: הניחא למאן דאמר. בפרק השואל (שם.) פשיעה בבעלים פטור היינו דאיכסיף: אלא למאן דאמר פשיעה בבעלים חייב. שלא נאמרה פטור בבעלים אלא בשואל ושומר שכר שחיובן בלא פשיעה אבל שומר חנם שחיובו אינו אלא בפשיעה אינו פטור משום בעליו עמו הואיל ופשע אמאי איכסיף: בההוא אגרא וכו'. והוו להו שומרי שכר:

הא גמרתיו שומר שכר. וא''ת ומאי פריך שאני הכא דאכתי תפיס ליה אאגריה ולכך הוי שומר שכר אף על פי שגמר מלאכתו ומיהו לטעמיה דלעיל דמדמינן אומן לשוכר ולא אמרינן שאני אומן דתפיס ליה אאגריה פריך הכא שפיר וי''ל דלא מהני תפיס ליה אאגריה אלא דוקא בעוד שמשתכר באומנותו דתרתי בעינן שמשתכר ותפיס ליה אאגריה: לא הא הבא מעות וטול את שלך שומר שכר. ואע''ג דגמרתיו לא הוי אלא שומר חנם לפי שנגמרה מלאכתו מ''מ הכא שמפרש בהדיא שלא יטול עד שיתן מעות הוי שומר שכר: אתא לקמיה דרב נחמן וחייביה. ותימה מדלא אשכח לזבונא משמע דלא הוי זבינא חריפא ואם כן אמאי חייביה והלא הנאת שניהם היתה ואמרינן בנדרים (ד' לא:) דאין לחייב הלוקח אלא בזבינא חריפא שכל הנאה שלו וי''ל דזבינא חריפא היה ואם היה רוצה לתת בדמים שנתן לו המוכר היה מוצא הרבה אלא היה רוצה למוכרו ביוקר ומה שלא מכרו כמו שהיה יכול משום שאף אבבא דביתיה כשיחזור יתנו לו אותן דמים או יותר: הניחא למ''ד פשיעה בבעלים פטור. וקשיא למ''ד חייב מעובדא דרב פפא דרב אחא ורבינא איפליגו בה לקמן שהיו אחר רב פפא:

בבא מציעא פא ע"א