דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 214ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא פב ע"א - טקסט הדף

הלוהו על המשכון קתני אלא לא קשיא כאן שהלוהו מעות כאן שהלוהו פירות והא מדקתני סיפא ר' יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות שומר שכר מכלל דלתנא קמא לא שני ליה כולה רבי יהודה היא וחסורי מיחסרא והכי קתני הלוהו על המשכון שומר שכר במה דברים אמורים שהלוהו פירות אבל הלוהו מעות שומר חנם שרבי יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות שומר שכר אי הכי קמה לה מתני' דלא כרבי עקיבא אלא מחוורתא מתניתין דלא כר' אליעזר לימא בדלא שוי משכון שיעור זוזי ובדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עילוייהו אבד קתא דמגלא אבדו אלפא זוזי אי בדלא שוי משכון שיעור זוזי דכולי עלמא לית להו דשמואל והכא בדשוי שיעור זוזי וקא מיפלגי בדר' יצחק דאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר {דברים כד-יג} ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנא ליה מכאן לבעל חוב שקונה משכון ותסברא אימור דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו מי אמר אלא משכנו שלא בשעת הלואתו כולי עלמא אית להו דרבי יצחק והכא במשכנו בשעת הלואתו ובשומר אבידה קא מיפלגי דאיתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם רב יוסף אמר כשומר שכר לימא דרב יוסף תנאי היא לא בשומר אבידה דכולי עלמא אית להו דרב יוסף והכא
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - א

ופרכינן: והא אידי ואידי, המשנה והברייתא, בשתיהן,  "הלווהו על המשכון", קתני, ומשמע שבשתיהן מדובר באופן שנטל את המשכון בשעת הלואתו!? [141]

ומתרצינן: אלא לא קשיא, אכן המשנה והברייתא, שתיהן לדברי רבי אליעזר הן. [142]

כאן, בברייתא, שאמר רבי אליעזר שומר חינם הוא, מדובר בכגון שהלוהו מעות, ולא נהנה המלוה מהלואתו, שהרי יכול היה להותירם בידו.

כאן, במשנתנו, שומר שכר הוא, כגון שהלוהו פירות, ונהנה המלוה בהלואתו, שאם היה מותירם ברשותו, הם היו נרקבים ונפסדים, ולכן שומר שכר הוא על המשכון שנטל על הלואת הפירות.

ומקשה הגמרא: והא מדקתני סיפא דמשנתנו, "רבי יהודה ואמר הלוהו מעות שומר חינם, הלוהו פירות שומר שכר", מכלל זה אתה למד, דלתנא קמא, לא שני ליה בין הלוהו פירות להלוהו מעות, ובשניהם סבר הוא ששומר שכר הוא על המשכון??

ומפרשינן: משנתנו כולה, לדברי רבי יהודה היא, וחיסורא מחסרא בה, והכי קתני במשנתנו:

הלוהו על המשכון, שומר שכר.

במה דברים אמורים, שהלוהו פירות. אבל הלוהו מעות, הרי הוא שומר חינם.

לפי שרבי יהודה אומר: הלוהו מעות, שומר חינם. הלוהו פירות, שומר שכר.

ולפי זה, כל משנתנו לדברי רבי יהודה היא, המחלק בין הלוהו מעות שאין המלוה נהנה מהלואתו, להלוהו פירות שלטובתו הוא מלוה, כדי שלא ירקבו הפירות בביתו.

ואף רבי אליעזר יסבור כמותו, וכמו שנתבאר.

ופרכינן: אי הכי, שמשנתנו "הלוהו על המשכון, שומר שכר", היא דוקא אם הלוהו פירות, אם כן, קמה לה מתניתין דלא כרבי עקיבא דברייתא, הסובר "אבד המשכון אבדו מעותיו", משום שנטלו לגוביינא, ואינו כשומר חינם הפטור באבידה.

ודבר זה לא יתכן! שהרי סתם משנה רבי מאיר היא, ורבי מאיר היה שונה אותן אליבא דרבי עקיבא, שהיה רבו של רבי מאיר!

אלא מחוורתא, שמשנתנו האומרת הלווהו על המשכון שומר שכר, היא דלא כרבי אליעזר.

והוינן בה: לימא רבי אליעזר ורבי עקיבא, החולקים בדין המלוה חבירו על המשכון ואבד, דנים בדלא שוי משכון שיעור זוזי שהלוה לו, אלא שווה המשכון פחות מדמי ההלוואה, ובדשמואל קמיפלגי [רבי אליעזר ורבי עקיבא].

דאמר שמואל, האי מאן דאוזפיה, הלוה אלפא אלף זוזי לחבריה, ואנח ליה קתא דמגלא עילוויהו, כלומר הניח לו כמשכון חפץ פחות ערך כמו "קת המגל", הרי אם אבד קתא דמגלא, אבדו אלפא זוזי! [143]

כלומר, אינו חייב לשלם לו מעות שהלווהו, כי סבר שמואל, שכל משכון שניתן לגוביינא, הרי זה כאילו מתרצה המלוה לקבל חפץ זה תמורת מעותיו.

ולכן אם לא יחזיר המלוה ללווה את המשכון, נחשב הדבר כאילו פרע לו את חובו במשכון.

וסברה הגמרא שבזה נחלקו. רבי עקיבא סבר כשמואל, ורבי אליעזר חולק, וסובר שאין משכון זה אלא לזכרון דברים. [144]

ופרכינן: לא ! אי מדובר בדלא שוי משכון שיעור זוזי שהלווהו, דכולי עלמא בין רבי עקיבא ובין רבי אליעזר, לית להו דשמואל, כ היות שאין המשכון שווה ערך לדמי ההלוואה, ודאי לא נתכוון לקחתו לגוביינא, אלא רק לזכרון דברים, ואם אבד המשכון לא אבדו מעותיו של המלוה.

והכא, מדובר בדשוי המשכון שיעור זוזי. וקא מיפלגי רבי עקיבא ורבי אליעזר בדרבי י צחק.

דאמר רבי יצחק, מנין לבעל חוב ש"קונה" משכון?

שנאמר "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה [145] לפני ה' אלהיך".

ואם אינו קונה המלוה את המשכון, "צדקה" מנא ליה!? הרי כדין הוא משיב לו, שהרי את שלו הוא משיב!?

אלא מכאן לבעל חוב שקונה משכון. כלומר, ודאי אין כוונתו של רבי יצחק שנקנה המשכון לגמרי למלוה, אלא נקנה לענין שחייב באונסין, [146] וסברה הגמרא, שדעת רבי עקיבא "אבד המשכון אבדו מעותיו", היא כרבי יצחק, ואילו רבי אליעזר לא סבר כרבי יצחק. [147] ופרכינן: ותסברא וכי סבור אתה לומר, שבדברי רבי יצחק נחלקו? והרי אימור דאמר רבי יצחק בעל חוב קונה משכון, דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו, [148] שהרי הפסוק "ולך תהיה צדקה" מדבר במקרה זה [כמבואר לקמן קיג].

אבל משכנו בשעת הלואתו, מי אמר?

ואין לדמות ביניהם, ולומר, שגם במשכנו בשעת הלואתו קונה המלוה את המשכון, כי הסברא נותנת שאם משכנו שלא בשעת הלואתו, ודאי נתנו לגוביינא, כאשר תבעו לדין, ולא היו לו מעות לשלם. אבל משכנו בשעת הלוואתו, ייתכן שנתנו לו אז רק לזכרון דברים, ולא לגוביינא. [149]

אלא, אם משכנו שלא בשעת הלואתו, כולי עלמא אית להו דרבי יצחק, ואם אבד המשכון אבדו מעותיו.

והכא, מדובר במשכנו בשעת הלואתו, וב"שומר אבידה" קמיפלגי רבי אליעזר ורבי עקיבא.

דאיתמר, שומר אבידה, המוצא אבידה והכניסה לתוך ביתו, וממתין עד שימצא בעליה, מה דינו?

רבה אמר, נחשב המוצא כשומר חינם, וחייב רק אם פשע בשמירתה, שהרי אינו מקבל שכר על שמירתו.

רב יוסף אמר, כשומר שכר, שהרי מקיים מצות השבת אבידה. וקיום מצוה הוא שכר.

ועוד, שאם יבא עני בזמן שמטפל באבידה פטור מלתת לו צדקה, [150] שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. [151]

אם כן, לימא דרב יוסף, מחלוקת תנאים היא? כאשר, רבי אליעזר סובר כרבה, ורבי עקיבא כרב יוסף, שהרי אף המלוה מקיים מצוה בהלואתו. [152]

ומפרשינן: לא! בשומר אבידה דכולי עלמא אית להו דרב יוסף.

הערות

[141] מקשים התוספות, דבגיטין לז נאמר "המלווה את חבירו על המשכון אין שביעית משמטתו, משום דקני לה מדרבי יצחק, [בעל חוב קונה משכון] ונחשב החוב כגבוי, והרי רבי יצחק מדבר במשכון שלא בשעת הלואתו, ובסוגין מבואר שלשון זו משמעה שמשכנו בשעת הלואתו? ותירצו, שלרבי יצחק דבעל חוב קונה משכון אם משכנו שלא בשעת הלואתו, אף אם משכנו בשעת הלואתו אינו פוקע חובו בשביעית, "דאלים שעבודיה ליחשב ולא של אחיך בידך, " שכבר נחשב המשכון לענין זה כשלו. אכן הרמב"ן כתב דרבי יצחק אמר את דינו שבעל חוב קונה משכון, גם במשכנו בשעת הלואתו, ומה שנתבאר להלן שדברי רבי יצחק דוקא שלא בשעת הלואתו, אין זה אלא לדיחויא בעלמא. [וכן מבואר בלחם משנה אישות פ"ה הכ"ג]. ומה שכתבו התוספות שבמשכנו בשעת הלואתו אלים שעבודיה אף שאינו קונה מרבי יצחק, דחו הראשונים, ועיין בתוספות ר"י הזקן [קידושין ח ב] דכתב על דבריהם והוא הבל ולהלן נבאר דבריהם.

[142] יש להבין למה נדחקת הגמרא להעמיד משנתנו כרבי אליעזר, הרי במשנתנו נחלקו תנא קמא ורבי יהודה, אם כן אפשר דתנא קמא כרבי עקיבא, ורבי יהודה כרבי אליעזר? מתרץ הפני יהושע, דמלשונו של רבי עקיבא נראה שאין סיבת הפטור משום דין שומר שכר, דמשמע שדוקא מעותיו אבדו אפילו אם היה המשכון יתר על דמי החוב, ואם דינו כשומר שכר, עליו לשלם לו את דמי המשכון היתרים על החוב, לכן עדיף טפי להעמיד משנתנו כרבי אליעזר. ובאמת למסקנא שמשנתנו על פי שמואל, זהו דוחק שהרי שמואל אינו מחייב מדין שומר שכר.

[143] הלחם משנה [שכירות פ"י] לומד בדעת המגיד משנה, שלשמואל חייב המלוה אפילו אם אבד באונס. ומקשה איך אפשר לבאר דנחלקו בדשמואל, הרי במשנתנו מבואר דאינו אלא שומר שכר ופטור באונסין? ומתרץ, שלהצד הזה סברה הגמרא דמשנתנו כרבי אליעזר, ומודה רבי אליעזר דבדשוי שיעור זוזי שומר שכר הוא. והאחרונים בארו, שלהוה אמינא סברה הגמרא דמחייב שמואל כשומר שכר, ורק למסקנת הגמרא מחייב אפילו באונסין. והאבן האזל שם מבאר, דדוקא בדלא שוי שיעור זוזי חייב באונסין, דזהו כעין תנאי שמתנה הלווה כדי להיות בטוח בשמירת המשכון. אבל בדשוי שיעור זוזי, כיון שכנגד החוב ודאי משלם לו, שהרי נתנו כגוביינא, אינו מפסיד דבר ואינו מתנה עמו שיתחייב באונסין.

[144] התוספות דנים, האם אמר שמואל את דינו דוקא כשנתחייב לו במפורש שאם יאבד המשכון יאבד חובו, או אפילו בסתמא [ועיי"ש שהביא שתי גרסאות בסוגיא דשבועות מג ב] וצדדו, שמדובר בדפריש, "דאין סברא שיאבד כל מעותיו בדלא פריש". בארו שלהצד שנחלקו בדשמואל, דעת רבי אליעזר דאפילו פריש לא יועיל דאסמכתא בעלמא היא, והוכיחו דאף כנגד החוב לא הפסיד, ולדעת רבי עקיבא לא חשיב אסמכתא אלא אם כונתו לשכנע את חברו לדבר מסוים. אבל כאן מחילה בעלמא היא. והריטב"א בשבועות שם מבאר, דאינה אסמכתא אלא אם מתחייב ממון רב. אבל כאן בידו לשמור את המשכון ולא להתחייב כלל ומהני. והקשו עוד, שאם כן יכלה הגמרא להעמיד בדשוי שיעור זוזי ובדלא פריש וכולי עלמא אית להו דשמואל? ותירצו, שאם דפריש מפסיד כל החוב, בדלא פריש מפסיד כנגד המשכון, דמה שכנגד המשכון כדפריש דמי ולא היה פוטרו רבי אליעזר [ועיין מהר"ם].

[145] מקשים התוספות בקידושין [דף ח ב] אף אם אינו קונה את המשכון, צדקה היא שמחזירו לו בשעה שצריך לו? ותירצו, שהראיה מ"וברכך", שאם לא היה קונה אותו, כשמברכו העני היה זה ריבית דברים. עוד תירצו, צדקה מלשון "צדק משלך ותן לו", ואם אינו שלו אינה צדק ה.

[146] דעת רש"י שלרבי יצחק קונה המלוה את המשכון אף לענין חיוב אונסין. אבל התוספות בד"ה אימור כתבו, דאינו חייב אלא כשומר שכר. ודייקו ממה שמדמה הגמרא דין זה למשנתנו, ובמשנתנו נתבאר שחייב רק כשומר שכר. ומקשים הראשונים לדעת רש"י מה הדמיון למשנתנו? מתרץ הריטב"א, דאכן הוי מצי להקשות כן, אלא דבלאו הכי פריך שפיר. והש"ך [חו"מ סימן ע"ב] מבאר, שסבר רש"י שאם שלא בשעת הלואתו חייב באונסין, בשעת הלואתו חייב כשומר שכר, ומשנתנו כשמשכנו בשעת הלואתו. ודחתה הגמרא שאין קנין לחצאין, ואם אינו קונה לענין חיוב אונסין אינו קונה כלל. עוד מקשה הרמב"ן, לדעת רש"י למה יתחייב באונסין, הרי שואל חייב באונסין רק משום שכל ההנאה שלו. אבל כאן נהנה הלווה שהרי לווה ממנו מעות? יתירה מזו, אין המלוה רשאי להשתמש במשכון? ועוד דהנה האומן קונה בשבח כלי [קידושין מח ב] ומכל מקום אינו חייב עליו אלא כשומר שכר, כמבואר במשנתנו? וכתב הש"ך שם, אפשר דמדינא רשאי המלוה להשתמש במשכון כשואל, ואפילו אם אינו רשאי זוהי רק גזירה שמא יתקלקל המשכון מחמת השימוש. אבל מעיקר הדין ודאי רשאי, ולכן דינו כשואל. עוד מוכיח שם הש"ך כדברי רש"י, א. מעצם לשון הגמרא בעל חוב קונה משכון, משמע קונה לגמרי. ב. לפי דברי התוספות בקידושין [עיין הערה 142] אם אינו קונה לגמרי לא נחשב הדבר כצדקה.

[147] כתב רבי עקיבא איגר, שלשמואל אין חיובו מדין שומר, אלא משום שהתנה שאם יאבד המשכון אבד מעותיו, ולכן אפילו אם בעליו עמו אינו נפטר. אבל לרב יוסף שחיובו מדין שומר, אם בעליו עמו פטור. ובדעת רבי יצחק כתבו האחרונים, דתלוי הדבר במחלוקת רש"י והתוספות. לרש"י אינו חייב מדין שומר, אלא חייב באונסין כאילו גבאו בחובו. אבל לתוספות דינו כשומר שכר, ואם בעליו עמו פטור.

[148] דהא קרא במשכנו על ידי שליח בית דין כתיב וכו' [רש"י]. מבאר בשולחן ערוך [סימן צז], שאם הגיע זמן פרעון ולא פרע, שליח בית דין לוקח מהלווה משכון, ואם לא יפרע תוך ל' יום, נעשה המשכון של המלוה, ורשאי למוכרו. אבל משכון בשעת ההלואה, אינו נלקח על ידי שליח בית דין, אלא הלווה נותנו מרצונו למלוה כדי שיאות להלוות לו, ואם הגיע זמן הפרעון ולא פרע, רשאי המלוה לגבותו. ומה שנתבאר בגמרא דמשכנו בשעת הלואה לא קונה מדרבי יצחק, מבאר הש"ך [סימן ע"ב], דבשעת ההלואה כיון שיש ללווה נכסים נוספים, אפשר שלא נתכוונו לגוביינא. אבל לאחר שהגיע זמן הפרעון ולא היו לו מעות ומשכנו שליח בית דין, ודאי נתכוונו לגוביינא. ולפי זה אם משעת ההלואה ידעו שאין ללווה נכסים נוספים, קונה מדרבי יצחק גם אם משכנו משעת הלואתו. ובדרך זו ביארו האחרונים את דברי התוספות בד"ה והא, [הובאו דבריהם בהערה 138]. שאם קני מדרבי יצחק, אם כן אף משכנו בשעת הלואתו אלים שעבודו, והטעם משום שכשיגיע זמן הפרעון ולא יפרע לו, יעשה המשכון כמשכון הנגבה על ידי שליח בית דין ויוכל לגבותו [עיין קהילות יעקב קידושין ס ב יח].

[149] כתב הר"ן בשם הר"י מגאש, דבעל חוב קונה משכון תמיד, אלא דבמשכנו בשעת הלואתו קונה כקנין כסף, ושלא בשעת הלואתו קונה מדרבי יצחק. ויש שכתבו דזהו רק לשיטת רש"י. אבל לשיטת התוספות דינו כשומר שכר דחידוש הוא, שהרי בפשטות אין קנין לחצאין, ואין לך בו אלא חידושו וקונה רק שלא בשעת הלואתו [כתב סופר].

[150] מקשים האחרונים, הרי דין העוסק במצוה פטור מן המצוה הוא רק פטור ממצוות עשה. אבל צדקה איסור לאו הוא - "לא תאמץ את לבבך", "ולא תקפוץ את ידך", ולא נאמר בזה פטור זה? ותירצו בכמה אופנים: האור שמח [יו"ט ג' ח'] מבאר, לפי דברי הרמב"ן [קידושין לד]. שכאשר בא הלאו לחזק את העשה, דינו כעשה, שהרי במקום שלא נאמר העשה לא נאמר הלאו. הקהילות יעקב מבאר, שלא נאמר הלאו אלא אם נמנע מן הצדקה באימוץ הלב. אבל אם נמנע משום שעוסק במצוה, אינו עובר בלאו. עוד דנו האחרונים, דאפשר שעוסק במצוה פטור אף בלאוין שעובר עליהם בשב ואל תעשה. ובעיקר דין העוסק במצוה מצינו כמה שיטות בראשונים: שיטת תוספות [סוכה כה]. דפטור עוסק במצוה הוא רק כשאי אפשר לקיים שניהם. שיטת הר"ן שם, דפטור אף אם אפשר לקיים שניהם, ובלבד שיהיה עוסק במצוה. אבל אם אינו עוסק בה, כגון תפילין על ראשו וכדומה, אינו פטור ממצוות אחרות. וברשב"א [ב"ק נו ב] הביא שיטת הראב"ד, דמשמע שאף במקרה זה פטור משאר מצוות. וטעם מחלוקתם בארו האחרונים, דיש לדון האם דין עוסק במצוה הוא דין פטור משאר מצוות, או דין דחיה. [ועיין בר"ן שם שגם אם עוסק בניעור האבידה לא נחשב כאי אפשר לקיים שניהם, שהרי יכול להניחה לרגע ולשוב אחר כך ולנערה, מבואר להדיא שהוא דין דחיה. אבל התוספות שם נחלקו עליו בזה]. ובריטב"א בסוכה שם נתבאר, שהוא ממש דין פטור, שכתב אם עוסק במצוה אחרת, נעשית האחרת כדבר הרשות.

[151] מה שמדמה סוגיתינו לדין שומר אבידה, תמוה, שהרי כאן מקיים מצוותו רק בשעה שמלוה, ואילו בשומר אבידה מקיימה בכל רגע ורגע? וכתב הנמוקי יוסף, שמכל מקום כיון שנשכר בשעת ההלואה פרוטה דרב יוסף [שאינו חייב בצדקה] נעשה הוא משום כך שומר שכר לעולם. והריטב"א כתב, שגם המלוה בכל פעם ששוטחה לנערה ומתעסק בשמירתה פטור מצדקה כשומר אבידה. [ועיין הערה 144 ולכאורה תלוי הדבר בזה].

[152] מקשה הריטב"א, כל שומר חינם יתחייב כשומר שכר, שהרי חייב להתעסק בפקדון לשוטחו ולנערו? ומתרץ [בשבועות מד ב], שאין זה נחשב מצוה אלא בשומר אבידה. אבל שומר חינם נתחייב לכך מתחילה. ובסוגין כתב, ששומר חינם גילה דעתו שאינו חפץ להתחייב כשומר שכר. אבל אבידה שלא באה לידו מיד הבעלים, אנו אומרים שדעתו להיות שומר שכר, או שתנאי בית דין הוא שיהיה כך, כלומר, דין התורה לחייבו כשומר שכר.

"הלוהו על המשכון" קתני [שנה], שמשמע שבשעת ההלוואה נתן לו משכון! אלא, יש לדחות את מה שאמרנו ולתרץ באופן אחר: לא קשיא [אינו קשה]; כאן בברייתא מדובר באופן שהלוהו מעות, כאן במשנה — שהלוהו פירות.

ומקשים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה] של המשנה, ר' יהודה אומר: הלוהו מעות — שומר חנם, הלוהו פירות — שומר שכר. מכלל הדברים אתה למד כי לתנא קמא [הראשון] לא שני ליה [אינו שונה לו], ואין מקום לתירוץ זה!

ומשיבים: כל המשנה כולה כשיטת ר' יהודה היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה וכך יש לשנות]: הלוהו על המשכון — הריהו שומר שכר, במה דברים אמורים — שהלוהו פירות, אבל אם הלוהו מעות — הריהו שומר חנם. שר' יהודה אומר: אם הלוהו מעות — הריהו שומר חנם, ואם הלוהו פירות — הריהו שומר שכר.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, נמצא כי קמה עומדת] וסוברת לה מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' עקיבא וקשה לומר כך, כי רוב חכמי המשנה היו תלמידיו, ומן הסתם בשיטתו הלכו. אלא מחוורתא מתניתין דלא [אלא ברור שמשנתנו אינה] כשיטת ר' אליעזר היא.

ומציעים: לימא [האם לומר] שבשלא שוי [שווה] המשכון שיעור זוזי [הכסף] שהלוה, ובענין דברי שמואל קא מיפלגי [הם חלוקים]. שאמר שמואל: האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה [מי שהלוה אלף זוז לחבירו] ואנח ליה קתא דמגלא עילוייהו [והניח לו קת של מגל עליהם כמשכון], שבוודאי שווה רק חלק קטן מאד של ההלוואה, ובכל זאת אם אבד קתא דמגלא [אבדה קת המגל] — אבדו אלפא זוזי [אלף הזוזים].

ודוחים: אי בשלא שוי [שווה] המשכון שיעור זוזי [כסף] — דכולי עלמא לית להו [לדעת הכל אין להם, אינם מקבלים] את שיטת שמואל, והכא [וכאן] מדובר בדשוי [באופן שהיה המשכון שווה] שיעור זוזי [הכסף], וקא מיפלגי [והם חלוקים] בדברי ר' יצחק. שאמר

ר' יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון, כלומר, המשכון נעשה לכל ענין כרכושו של המלווה, שנאמר: "השב תשיב לו את העבוט... ולך תהיה צדקה" (דברים כד, יג), ואם אינו קונה משכון, אלא המשכון נחשב ברשות בעליו, צדקה מנא ליה [מנין לו]? הלא לא נתן דבר משלו! אלא מכאן לבעל חוב שקונה משכון.

ודוחים: ותסברא [והאם יכול אתה לסבור כן]? אימור [אמור] שאמר ר' יצחק הלכה זו במשכנו שלא בשעת הלואתו אלא שנטל משכון כדי לגבות חובו, אבל משכנו בשעת הלואתו — מי [האם] אמר?

אלא כך יש לומר: משכנו שלא בשעת הלואתו — כולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים הם] את דברי ר' יצחק. והכא [וכאן] מדובר במשכנו בשעת הלואתו, ובשאלה מה דינו של שומר אבידה קא מיפלגי [חלוקים הם]. דאיתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה מה אחריותו של שומר אבידה, שאם מצא אדם אבידה, וזו אבדה או שנגנבה ממנו, מה אחריותו כלפי הבעלים? רבה אמר: דינו כשומר חנם, רב יוסף אמר: כשומר שכר.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי דברי רב יוסף תנאי היא [במחלוקת תנאים הם שנויים]? ודוחים: לא, אפשר לומר כי בשומר אבידה — דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים הם] את דברי רב יוסף, והכא [וכאן]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

teach the same phrase: One who lent to another based on collateral, which indicates that the collateral was given at the time of the loan? Rather, the Gemara proposes a different resolution: It is not difficult. Here, the baraita is referring to a case where he lent him money, whereas there, the mishna is referring to a situation where he lent him produce. Since produce will spoil, the lender benefits from the deal, as he will receive fresher produce in return. Therefore, he is considered a paid bailee for the collateral.

The Gemara raises a difficulty: But from the fact that the latter clause of the mishna teaches that Rabbi Yehuda says: One who lent another money is an unpaid bailee, whereas one who lent another produce is a paid bailee, by inference you can conclude that according to the first tanna there is no difference between one who lends money and one who lends produce. If so, the proposed resolution does not fit the text.

The Gemara responds: The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and the mishna is incomplete and this is what it is teaching: One who lent to another based on collateral is a paid bailee. In what case is this statement said? When he lent him produce. But if he lent him money, he is an unpaid bailee. As Rabbi Yehuda says: One who lent another money is an unpaid bailee with regard to the collateral, whereas one who lent produce is a paid bailee.

The Gemara raises a difficulty: If that is so, it turns out that the mishna is established not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. This is problematic, as most of the Sages of the mishna were Rabbi Akiva’s students, and anonymous mishnayot are generally presumed to follow his rulings. Rather, it is clear that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

The Gemara suggests: Let us say that the dispute between Rabbi Akiva and Rabbi Eliezer applies only in a case where the collateral is not equal to the monetary value of the loan, and they disagree with regard to a statement of Shmuel. As Shmuel says: With regard to one who lends one thousand dinars to another and the borrower puts before the lender as collateral for the loan the handle of a sickle, which is worth only a small fraction of the loan, nevertheless, if the sickle is lost, the thousand dinars are lost. The Gemara is suggesting that Rabbi Akiva would agree with this ruling, whereas Rabbi Eliezer would disagree with it.

The Gemara rejects this suggestion: If the case is one where the collateral is not equal to the amount of money constituting the loan, everyone holds that the halakha is not in accordance with the opinion of Shmuel. But here the dispute is referring to a situation where the collateral does equal the amount of the money constituting the loan, and they disagree with regard to a statement of Rabbi Yitzḥak.

As Rabbi Yitzḥak says: From where is it derived that a creditor acquires collateral given to him and is considered its owner as long as the item is in his possession? It is derived from a verse, as it is stated: “You shall return the pledge to him when the sun goes down that he may sleep in his garment, and bless you; and it shall be a righteousness for you before the Lord your God” (Exodus 24:13). Rabbi Yitzḥak infers: If the creditor does not acquire the collateral, then from where is the righteousness involved in returning it? In this case, the creditor would not be giving up anything of his own. From here it is derived that a creditor acquires the collateral.

The Gemara rejects this suggestion: And can you understand it that way? You can say that Rabbi Yitzḥak stated this halakha in a case where he took his collateral not at the time of his loan but at a later stage, in order to collect his debt. But did Rabbi Yitzḥak say this ruling in a situation where he took his collateral at the time of his loan?

Rather, if he took his collateral not at the time of his loan, everyone holds in accordance with the opinion of Rabbi Yitzḥak. And here it is discussing a case where he took his collateral at the time of his loan, and Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva disagree with regard to the case of a bailee of a lost item. As it was stated that amora’im disagreed concerning the responsibility of the bailee for a lost item. If someone found a lost item and it is subsequently lost or stolen from him, what responsibility does he bear toward the owner? Rabba said: This individual is considered to be like an unpaid bailee. Rav Yosef said: He is like a paid bailee.

The Gemara suggests: Let us say that the opinion of Rav Yosef is the subject of a dispute between tanna’im. There is no question that Rabba’s opinion is the subject of a dispute between tanna’im, as Rabbi Akiva’s opinion cannot be reconciled with his ruling: If one who takes collateral for his loan is considered a paid bailee, the same certainly applies to one who goes out of his way to safeguard a lost item. The Gemara is asking whether there is any way to explain Rav Yosef’s ruling in accordance with the opinions of both tanna’im, or if he must accept that Rabbi Eliezer disputes his opinion. The Gemara responds: No, it is possible with regard to a bailee for a lost item that everyone holds in accordance with the opinion of Rav Yosef, even Rabbi Eliezer. And here, in the baraita,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לימא בדלא שוי שיעור זוזיה ובדשמואל קא מיפלגי. פי' שאלו בשוה הכל מודים דלגוביינא שקליה אלא בדלא שוי פליגי דר' עקיבא אית ליה דשמואל ולגובינא דאלפיה זוזי שקליה ור' אליעזר לית ליה דשמואל ופטור לגמרי דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא שקליה כך פרש"י ולדבריו כי מוקמי' פלוגתיהו בתר הכי בדשוי הדרי' מהך סברא דאפי' בשוה לאו לגוביינא שקליה כלל אלא מדר' יצחק או משום מצוה דשומר אבדה הוי שומר שבר ויש לפרש דכי ס"ד בדלא שוי פליגי ובדשמואל קס"ד דבדשוי לכ"ע חייב. מדר' יצחק א"נ משום שומר אבדה והכי נמי כנגדו חייב ופלוגתיהו בדשמואל ולמאי דס"ד השתא מתני' דברי הכל היא ודחינן דכ"ע לית להו דשמואל והכא בדשוי וכו'.
ונ"ל דה"ה דמצי למימ' דכ"ע אית להו דשמואל ופלוגתייהו בין בשו' בין בדלא שוה בדר' יצחק היא דודאי שמואל לא קאמר אלא דנטירות' דאלפ' זוזי קביל עליה וכל היכ' דמפסיד אלפא זוזי בשוה מפסיד להו בקתא דמגלא ולא קאמ' דלגוביינ' ממש שקליה ולחיובי באונסין מדלא מקשי' עליה ממתני' דמלוה על המשכון ש"ש הילכך מצינא לאוקומי לשמואל כד"ה ואע"ג דקאמר אבד קתא דמגלא לאו דוק' אבד דש"ש אלא לר"א כדאי' לי' אבד בפשי' ולר"ע כדא' לי' דלא קאמ' שמואל אלא קתא דמגל' כמשכון דשו' ואפי' א"ת אבד דוק' קאמ' וקסב' שמואל מלוה על המשכון ש"ש הוי אנן דין קתא דמגלא אי הוי כמשכון דשו' אתינן לאוקומי כתנאי בכולא חנויי הכא ופ' כל הנשבעין ומצינא לתרוצה כד"ה אלא גמרא למדחייה לדשמואל אתי דלא סביר' לן כותיה ומ"ה מסיק בתנאי דכ"ע לית להו דשמואל ולפי' הסכימו הגאונים ורבינו הגדול דאין הלכ' כשמואל.
וראיתי לתוספות לרבותינו הצרפתים על הדעת הזו קושי', דבפרקין דהזהב מוקמי' לר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה כת"ק דאמר המלוה על המשכן אע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט כלל, ובפ' כל הנשבעין מוקמי' לה לדשמואל נמי כת"ק ואינו משמט כלל הא משמע דערבון קונה כנגד כולו ומשכון אינו משמט כנגד כולו ואבד אלפא זוזי דשמואל כולהו חד דינא יחד טעמא נינהו והרי הגאונים פוסקין הלכה כר' יוחנן ודוחין דשמואל.
וי"ל דמלוה על משכון שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט כלל אי מדר' יוחנן אי מדשמואל דלר"י כשם שאדם נותן ערבון מועט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלים השאר לאחר זמן כך אדם לוקח משכון מעט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלים השאר ולא קרינא ביה לא יגוש דהא אינו מחזיר לו עד שיפרענו כל חובו, א"נ דגבי ביה כלו כמעשה דקטינא דאביי ומ"מ חייב הוא להשלים השאר בשאבד המשכון כשם שהוא חייב להשלים השאר בערבון שאין דיננו אנא לשעת נתינה אם דעתן וקנינן לכנגדו או לכולו ולית לן דשמואל כלל והתם אתינן לה מאנפא אחרינא דודאי לשמואל כיון דקתא דמגלא כמשכון שוה הוא אפי' אבד דבר ברור הוא שאינו משמט בכולו ובדין הוא דנידחייה התם מדר' יוחנן ולימא דכ"ע לית להו דשמואל והיינו טעמיה דאינו משמט לאו מדשמואל אלא מדר' יוחנן אלא דחי לה התם כדדחי לה בפר' הזהב א"נ בעי למימר ליה איפכא דכנגדו בלחוד אינו משמט לאפוקה מדשמואל מכולהו תנאי בהדיא דלידחוייה לגמרי אתינן וכ"ש דרב דאמר בערבון כנגדו הוא קונה דלית ליה דשמואל ומשום הכי לא מוקים טעמא דאינו משמט בכולו משום דשמואל והרי זה נכון כדעת הגאונים ז"ל, כן נ"ל:

והכא בדשוה ובדר' יצחק פליגי. פרש"י ז"ל דלהתחייב באונסין דמאן דאית ליה דר' יצחק חייב אפי' באונסין ולא מחוורא לי דא"ה מתני' דקתני ש"ש מני דהא השת' במשכנו בשעת הלואתו מתוקמה דר' יצחק דומיא דמתני' וא"ת דר' אליעזר היא ומאי אבד דפטר ר' אליעז' בשאבד באונ' לא דאיק דקמה לה מתני' דלא כר"ע ואנן השת' לאוקומא כר"ע מהדר' וכ"ש דקמה לה דלא כר"ע ודלא כר' יצחק ועוד דה"ל לאקשוי בהדי' ולפרוקי בגמ' בהדיא אבדו שטבעה ספינתו כדמקשה ומתרץ בשאר דוכתי ותו הא דאמרי' לעיל כאן במשכנו בשע' הלואתו כאן במשכנו שלא בשע' הלואתו משמ' דמ"ה עדיף שלא בשע' הלואתו משעת הלואתו משו' דר"י ואפ"ה תנן ש"ש ואי ס"ד לר"י חייב הוא באונסי' היכי מוקמי' מתני' ומתניתא דלא כותיה הא אנן בגמ' אפי' כתנאי לא בעי' לאוקומה בעלמ' וה"ל לאקשוי אי במשכנו שלא בשעת הלואתו קשיא דרבי יצחק ורבינו האיי גאון ור"ח וריא"ף כלם פי' דאפי' משכנו שלא בשעת הלואתו ש"ש הוי אע"ג דקני ליה כדר' יצחק.
וא"ת והלא קונה משכון לגמרי משמע, וכדאמרי' שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה כדאמרי' בקידושין אלמא לגמרי קנה ואמאי לא יתחייב באונסין ואיכא למימר נהי נמי דקני ליה לגוביינא כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא יעשו מטלטלין אצל בניו כדאמרי' פרק המקבל אינו חייב באונסין שהרי אין כל הנאה שלו שאינו יכול להשתמש בו והוא חייב להחזירו לו ואף הלוה יש לו בו הנאה גדולה לפיכך לא נתחייב זה באונסין ומיהו כיון שהוא קונה שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמט' חובו כדר"י דאמ' קונה משכון לגוביינא ולא לזכרון דברים בעלמא נהנה הוא והוי עליה ש"ש וראייה לדבר דגרסי' בר"פ שור שנגח ד' וה' הכא בשתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו ש"ש לנזקיו והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר ש"ש ואע"ג דהתם בש"ש סגי לן לשמיר' נזקיו מ"מ אי לאו ש"ש הוא הוה לן למימ' ונתחיי' בנזקיו מדקאמרי' ש"ש משמע ש"ש הוא ואינו חייב באונסין להחזיר שור לבעליו וכן כתב שם ר"ח:

משכנו בשעת הלואתו מי אמר. קשי' להו לרבנן קשישי, הא דאמרי' במס' גיטין המלוה את חברו על המשכון והמוס' שטרותיו לב"ד אין משמטין ואמרי' עלה שאני משכון דקני ליה כדר' יצחק והתם משכנו בשעת הלואתו הוא כדקתני המלוה את חברו על המשכון. ואיכא מאן דניחא ליה התם בשהלוהו בשטר והניח לו משכון עליהם דהתם לגוביינא אותביה וקני ולא דאיק חדא דלא פריש בבריתא או בגמרא ועוד דהמלוה על המשכון לא משמע אלא שעל המשכון הלוהו בלא שטר ועוד מאי כדרבי יצחק ואפי' תימא ליתא נדרבי יצחק מלוה בשטר והניח משכון עליו לגוביינא אותביה וליתיה בלא יגוש וכשתמצי לומר דכיון דברשותיה דמריה קאי קרינא ביה לא יגוש כי איתיה לדרבי יצחק נמי נימא הכי דהא רבי יצחק לא אמרה אלא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו בגוביינא דבי דינא הוא.
ועוד הא דאמרי' בפסחים (ל"א ב') ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה משום דקני ליה כדר' יצחק והא נמי משכנו בשעת הלואתו היא והיכי קני ליה כדר' יצחק דהא ר' יצחק לא אמרה במשכנו בשעת הלואתו ואי נמי מוקמת ליה בשכבר הלוהו ועכשיו הוא מנית לו משכון על חובו אכתי לא דמיא דר' יצחק דהא לאו לגוביינא מסרו לו מעתה אלא לכשלא יפרע לו בזמנו, ואפשר לומר דהא דאמרי' הכא מי אמר לאו למרמא דלא אפשר למימר הכי אלא ה"ק מי שמעת ליה הא מילתא בהדיא ומיהו אם הוצרכנו לתרץ כן אמרי' דבכל ענין אמרה אע"ג דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו כתיב גמרי' מיניה לפיכך כשהוצרכו לומר כן בפר' השולח לענין שמיטה ובפסחים לענין חמץ נמנו וגמרו דאיתה לדר' יצחק אפי' במשכנו שלא בשעת הלואתו.
ויש בתלמוד כיוצא בזה שהוא מקשה קושיא על דרך הספק בכמה דוכתי בסדר נשים הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכו' ולא מפרקי' לאפוקי מדר' סימאי קא אתי ואי איצטריך להכי אפשר היה לומר כן והכי נמי אקשי' בכמה דוכתא אימור דשמעת ליה לר' מאיר לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה, ואשכחן רב נחמן דאמר לכשתלד קנה אלמא הך קושיא לאו דוקא הוא אלא משום דלא שמעי' ליה דאמר בה לא לאו ולא הן ואפשר לומר דגמרי' מינה והך דר' יצחק נמי כיוצא בהן וכל זה לדעת הגאונים ז"ל, אבל לדברי רש"י ז"ל א"א לומר כן שאילו קנאו כר' יצחק אפי' במשכנו בשעת הלואתו היה מתחייב באונסין, אי הכי מתני' דקתני שומר שכר לא אתיא כר' יצחק והוא צריך לתירוץ אחר:

ובשומר אבידה קמיפלגי. והראב"ד ז"ל הקשה, היכי דמי הלואה שנעשית מצותה משעה שהלוה לשומר אבידה שעושה המצוה כל זמן השמירה. ופריק ז"ל דהכא נמי הוי שומר שכר כל שעתא מפני שממתין לו ואינו מוכר המשכון ליפרע ממנו. ועל זה כתב ברשב"א ז"ל, למדנו מדברי הרב דבר זה שהוא פטור מפרוטה לעני כל זמן המשך המשכון בידו. [לשון הנמוק"י ע"ש.].

גמ': לימא בדלא שוה שיעור וכו'. פירש רש"י בדלא שוה פליגי דאי בשוה הכל מודים דלגוביינא שקליה וכו', ואינו מחוור, דא"כ מתניתין אפשר דכולי עלמא היא ובדשוה, ואנן הא אמרינן מחוורתא מתניתין דלא כר' אליעזר, ומינה סלקינן. ואפילו תאמר דעלה קמהדר, כלומר ולמה דחיתו לר' אליעזר ממתניתין, לימא דבדלא שוה פליגי אבל בשוה כולי עלמא מודו ומתניתין בשוה. לא היא, דא"כ הכי הוי ליה למימר ודילמא בדלא שוה פליגי, ואי נמי הוי ליה למימר ואימא. ועוד, דכל דדחי ליה מהאי סברא, כטעמיה ה"ל לדחוייה, ואנן לאו כטעמיה דחינן, אלא מימר אמרינן לא בדלא שוה כולי עלמא לא פליגי, אלא ודאי בעיא בעלמא הוא דקא בעי במאי פליגי, ופשיט ליה דבדלא שוה לא פליגי דלית להו דשמואל ובדשוה פליגי, כנ"ל. ומיהו תמיהא לי, מ"ט לא מוקמינן פלוגתייהו בדשמואל כי היכי דתיקום מתניתין ככולי עלמא. וי"ל משום דדשמואל לא סבירא להו לבעלי הגמרא, ולא בעו לאוקומי לדר' עקיבא דהלתכא כותיה כדשמואל. ואי נמי, משום דברייתא קשיתיה, דקתני אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו, ואם איתא ליפלוג וליתני בדידיה, במה דברים אמורים בשאינו שוה אלא פלג חובו, אבל שוה בכולו דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו, דבכל מקום כל היכא דאיכא לאפלוגי בדידיה פליג ולא פליג באחריתי, כנ"ל. (שיטמ"ק).

הא דאמרינן: בדלא שוה כולי עלמא לית להו דשמואל. אפשר לפרש דלית להו דשמואל כלל, דאפילו ר"ע מודה בה דגובה כל חובו ואפילו כנגד משכונו לא הפסיד, דלזכרון בעלמא נקטיה, ופשטה דמילתא הכין משמע לי, מדאמרינן אלא בדשוה שיעור זוזי פליגי, ואם איתא דרבי עקיבא אפילו בדלא שוה הפסיד כנגד חובו, אם כן למה ליה למימר דבשוה פליגי, אדרבה בין בזה ובין בזה פליגי, ולימא כולי עלמא לית להו דשמואל וכנגד משכונו פליגי. ומסתברא דלר' עקיבא אפילו בדלא שוה אבד מעותיו כנגד המשכון, דאי לא, מתניתין (שבועות מג, א) דהלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין. היה שוה חייב דלא כר' עקיבא, אי נמי דאצטריכינן לדחוקי ולאוקמה בדפריש ואמר שיהא עליו כשומר שכר בכנגד המשכון, וכענין דאיצטריך שמואל לדחוקי ולאוקמה בדפריש שלא יהא חייב אלא כנגד משכונו (שם), ואם כן מאי קמקשינן מינה בשבועות לשמואל, כיון דלדידן נמי איצטריכינן לאוקמה בדפריש, וכי היכי דלדידן דוקא בדפריש דליחייב כנגדו, לשמואל בדפריש דלא יתחייב אלא בכנגדו. ע"כ נ"ל דהכא הכי קאמר, בדלא שוה לית להו דשמואל דאמר אבד אלפא זוזי, ואלא מיהו לר' עקיבא אבד כנגד משכונו, אלא אפילו בדשוה פליגי כלומר אפילו בהא פליג ר' אליעזר, ובמאי פליגי בדרבי יצחק, כן נראה לי.
וכתב הרמב"ן ונ"ל דה"ה דמצי למימר דכולי עלמא אית להו דשמואל, ופלוגתייהו בין בשוה בין בדלא שוה בדרבי יצחק היא, דודאי שמואל לא קאמר אלא דנטירותא דאלפא זוזי קביל עליה, וכל היכא דמפסיד אלפא זוזי בשוה מפסיד להו בקתא דמגלא, ולא קאמר דלגוביינא ממש שקליה ולחיובי באונסין, מדלא מקשינן עליה ממתניתין דמלוה על המשכון שומר שכר, הילכך מצינא לאוקמי לשמואל כדברי הכל, ואף על גב דקאמר אבד קתא דמגלא, לאו דוקא אבד דשומר שכר, אלא לר' אליעזר כדאית ליה אבד בפשיעה ולר"ע כדאית ליה, דלא קאמר שמואל אלא קתא דמגלא כמשכון דשוה, ואפילו תאמר אבד דוקא קאמר, וקסבר שמואל מלוה על המשכון שומר שכר הוי, אנן דין קתא דמלגא אי הוי כמשכון דשוה אתינן לאוקמי כתנאי (בדלא) [בכולא – חי' הרמב"ן] תנויי הכא ובפרק [שבועת הדיינין] (שבועות מד, א), ומצינא לתרוצה כדברי הכל, אלא גמרא למדחייה לדשמואל אתי דלא סבירא לן כוותיה ומשום הכי מסיק כתנאי דכולי עלמא לית להו דשמואל, ולפיכך הסכימו הגאונים ורבינו הגדול דאין הלכה כשמואל.
ובתוס' הקשו על הדעת הזו, מדא"ר יוחנן לעיל בפירקין דהזהב (בבא מציעא מח, ב) ערבון כנגד כולו הוא קונה, ומוקמינן ליה כת"ק דשמטה דאמר המלוה את חבירו על המשכון אע"פ שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט, ובפרק [שבועת הדיינין] (שם, ב) מוקמינן להו לדשמואל כת"ק דשמטה, אלמא משמע דדא ודא אחת הן ומאן דאית ליה הא אית ליה הא דחד טעמא נינהו, והגאונים פוסקים הלכה כר' יוחנן ואם כן איך דוחין דברי שמואל. והרמב"ן כתב להעמיד דברי הגאונים, דשמואל ודאי אית ליה דר' יוחנן ודת"ק דשמטה, וכ"ש דאי משכון קונה כנגד כולו ואם אבד אבדו כל מעותיו דודאי לדידיה מקצת קונה כנגד הכל וכן אינו משמט דהרי הוא כאלו גבה את הכל, ומיהו ר' יוחנן אית ליה כת"ק דשמטה, דכשם שאדם נותן ערבון מועט וקונה כנגד הכל וחוזר ומשלם השאר לאחר כמה שנים, כך אדם לוקח משכון מועט וקונה אותו כנגד כל חובו, ולא קרינן לא יגוש דאינו מחזירו לו עד שיפרענו כלו, אי נמי דגובה בו כולו כקטינא דאביי (כתובות צא, ב) ומ"מ חייב הוא להשלים לו את השאר בשאבד המשכון כשם שהוא משלים את השאר בעירבון, וטעמא דת"ק דשמטה הכין הוא, וכלהו לית להו דשמואל, ואנן קי"ל כר' יוחנן וכת"ק דשמטה, משום דבשעת נתינה דעתן היה שיהיה קנינו כנגד כולו ובלבד שישלים את המותר לאחר מכאן וכמו שאמרנו, אבל שיהא פושט כנגד כל החוב שאם אבד אבדו כל מעותיו כשמואל לא.
ומיהו אפילו לשמואל אינו חייב באונסין, דלאו לגוביינא גמורה נקטיה, דאם איתא, לותבי' לשמואל ממתניתין דקתני המלוה על המשכון שומר שכר, וכל שכן דאי איתיה למשכון לא מצי לדחויה בעל המשכון ולמימר כלום הלויתני אלא על המשכון הגיעך המשכון בין טוב בין רע, שא"כ אמאי נקט אבד המשכון אפילו לא אבד נמי, ועוד דא"כ אפילו נאנס, ואנן שומר שכר תנן [ש"מ בשמם של הרמב"ן והרשב"א].

והכא בדשוה ובדר' יצחק פליגי. פירש רש"י דלר' יצחק קנאו ואפילו להתחייב באונסיו. וכן כתב הראב"ד לקמן בפרק המקבל (בבא מציעא קב, א) גבי לא משכננו יותר על חובו שכן כתב לו תשלומתא דנא כל קבל דיכי. והקשה עליו הרמב"ן דאי הכי מתניתין דקתני שומר שכר מני, דהא השתא במשכנו בשעת הלואתו מתוקמה, דר' יצחק דומיא דמתניתין. וא"ת דר' אליעזר היא, ומאי אבד דפטר ר' אליעזר בשאבד באונס, לא דאיק, דקמה לה מתניתין דלא כר"ע ואנן השתא לאוקמה כר"ע מהדרינן וכ"ש דקמה לה דלא כר"ע ודלא כר' יצחק. ועוד דהוי ליה לאקשויי בהדיא ולפרוקי בגמ' בהדיא אבדו שטבעה ספינתו, כדמקשה ומתרץ בשאר דוכתי (לעיל בבא מציעא כט, ב). ותו הא דאמרינן לעיל כאן במשכנו בשעת הלואתו כאן במשכנו שלא בשעת הלואתו, משמע דמשום הכי עדיף שלא בשעת הלואתו משעת הלואתו משום דר' יצחק, ואפילו הכי תנן שומר שכר, ואי סלקא דעתך לר' יצחק חייב הוא באונסיו, היכי מוקמינן מתניתין ומתניתא דלא כוותיה, הא אנן בגמרא אפילו כתנאי לא בעינן לאוקומה בעלמא, והוי ליה לאקשויי אי במשכנו שלא בשעת הלואתו קשיא דרבי יצחק.
ורבינו האיי גאון ור"ח וריא"ף כולם פירשו דאפילו משכנו שלא בשעת הלואתו שומר שכר הוי אע"ג דקני ליה כדר' יצחק. וא"ת והלא קונה משכון לגמרי משמע, וכדאמרין (לקמן בבא מציעא קטו, א) שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו, ומקדשין בו את האשה כדאמרינן בקידושין (ח, ב) אלמא לגמרי קנה, ואמאי לא יתחייב באונסין. ואיכא למימר, נהי נמי דקני ליה לגוביינא, כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא נעשה מטלטלין אצל בניו כדאמרינן פרק המקבל, אינו חייב באונסין, שהרי אין כל הנאה שלו, שאינו יכול להשתמש בו והוא חייב להחזירו לו, ואף הלוה יש לו בו הנאה גדולה, לפיכך לא נתחייב זה באונסין, ומיהו כיון שהוא קונה שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטת חובו כדר' יצחק דאמר קונה משכון לגוביינא ולא לזכרון דברים בעלמא, נהנה הוא והוי עליה שומר שכר. וראייה לדבר, דגרסינן בריש פרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק לו, ב) חדא בשתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו שומר שכר לנזקיו, והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר שומר שכר, ואף על גב דהתם בשומר שכר סגי לן לשמירת נזקיו, מכל מקום אי לאו שומר שכר הוא הוה לן למימר ונתחייב בנזקיו, מדקאמרינן שומר שכר, משמע שומר שכר הוא ואינו חייב באונסין להחזיר שור לבעליו, וכן כתב שם ר"ח.
ואני אומר כי אפשר לומר כדברי רש"י בעיקר דינו של ר' יצחק, למסקנא דאסיקנא הכא דר' יצחק לא אמר אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו, דדילמא במשכנו בשעת הלואתו לר' יצחק שומר שכר ומתניתין ר' עקיבא ור' יצחק היא, ובשלא בשעת הלואתו קנאו אפילו להתחייב באונסיו. אלא דודאי למאי דסבירא לן מעיקרא דר' יצחק אפילו בשעת הלואתו קאמר וכרבי עקיבא על כרחין ר' יצחק לא לאונסין קאמר, וכדברי הרמב"ן, וכן למאן דאוקי לה למתניתין מעיקרא כר' אליעזר ובמשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל להאי מסקנא דהכא (איפטר) [אפשר]. ואלא מיהו קושטא דמילתא דר' יצחק מאונסין פטר ליה, כדבעינן למימר קמן דר' יצחק בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו קאמר שקונה, וכדכתיבנא בסמוך [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א].

הכא שמשכנו בשעת הלואתו מי אמר. קשיא להו לרבנן הא דאמרינן במסכת גיטין (לז, א) המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמטין, ואמרינן עלה שאני משכון דקני ליה כדר' יצחק, והתם משכנו בשעת הלואתו הוא, כדקתני המוה את חברו על המשכון. ואיכא מאן דניחא ליה, התם בשהלוהו בשטר והניח לו משכון עליהם, דהתם לגוביינא אותביה וקני. ולא דאיק, חדא דלא פריש בברייתא או בגמרא, ועוד דהמלוה על המשכון לא משמע אלא שעל המשכון הלוה בלא שטר. ועוד מאי כדרבי יצחק, ואפילו תימא ליתא לדרבי יצחק, מלוה בשטר והניח משכון עליו לגוביינא אותביה וליתיה בלא וכשתמצי לומר דכיון דברשותיה דמריה קאי קרינא ביה לא יגוש, כי איתיה לדרבי יצחק נמי נימא הכי, דהא רבי יצחק לא אמרה אלא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו דגוביינא דבי דינא הוא. והר"ז הלוי ז"ל תירץ שם, דהכי קאמר, הואיל ואיכא אנפי דקני כרבי יצחק דהיינו שלא בשעת הלואתו, אפילו בשעת הלואה נמי לא משמט. ואינו מחוור בעיני, דאם כן אף אנו נאמר משכונא באתרא דמסלקי למה משמטת, נימא הואיל ואיכא אנפי דאינה משמטת כגון באתרא דלא מסלקי דחשבינן ליה כמכר, כדאיתא לעיל פרק איזהו נשך (לעיל סז, ב), אף באתרא דמסלקי אינה משמטת, וכבר הארכתי שם בפרק השולח (ד"ה הא) בס"ד.
אלא מחוורתא דשמעתא וקושטא דמילתא דרבי יצחק אפילו בשעת הלואתו קאמר, ותדע לך מדאמרינן בפרק קמא דקידושין (יט, א) המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה דאמר באמה העבריה דכסף ראשון לא לקידושין נתנו, ואף על גב דההיא במשכון דבשעת הלואה היא, והתם מדר' יצחק היא שהוא קונה משכון ובמשכון הקנוי לו קדשה. ומיהו ההיא אפשר לי לדחותה, דשאני התם דכיון דזכתה לו תורה משעה ראשונה שאם רצה לקדשה באותו ממון מקדשה, הוי ליה כמשכון שהגבו לו בית דין לגבות ממנו. ועוד דלגוביינא ודאי נקטה, שאלו רצתה לצאת מגרעת מפדיונה ויוצאה. ועוד שהיא כמשכנתא דסורא (עי' לעיל בבא מציעא סז, ב), שהרי יוצאה בבגרות ואפילו בנערות. ומיהו ראיה יש, מדאמרינן בפסחים (לא, ב) ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה משום דקני ליה כדר' יצחק, וההיא בשעת הלואה היא, מדאמרינן שהלוה על חמצו. והא דאמרינן הכא מי אמר, לאו למימר דלאו אפשר למימר הכי, אלא הכי קאמר, מי שמעת ליה האי מילתא בהדיא, ומיהו אם הוצרכנו לתרץ כן, אמרינן דבכל ענין אמרה, ואף על גב דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו כתיב, גמרינן מיניה דמלוה קונה משכון ואפילו בשעת הלואתו, לפיכך כשהוצרכו לומר כן בפרק השולח לענין שמטה ובפסחים לענין חמץ, נמנו וגמרו דאיתא לדר' יצחק אפילו במשכנו בשעת הלואתו. ויש בתלמוד כיוצא בזו שהוא מקשה קושיא על דרך הספק בכמה דוכתי, בסדר נשים (כתובות ל, א) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קא אתי שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכו', ולא מפרקינן לאפוקי מדר' סימאי קא אתי, ואי אצטריך להכי, אפשר היה לו לומר כן, והכי נמי אקשינן בכמה דוכתיה (ב"ב קמא, ב) אימא דשמעת ליה לר' מאיר לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה, ואפילו הכי אשכחן לרב נחמן דאמר (בקידושין) [וב"ב] (קמב, א) לכשתלד קנה, ומדר' מאיר אלמא הך קושיא לאו דוקא היא, אלא משום דלא שמעינן ליה דאמר בה לא לא לאו ולא הן ואפשר לומר דגמרינן מינה, והך דר' יצחק נמי כיוצא בהן. ולפי מה שפירש רש"י דשלא בשעת הלואתו קנאו להתחייב באונסין, בשעת הלואתו אפשר דהוי שומר שכר לר' יצחק, ור' יצחק כר' עקיבא לגמרי, ומתניתין ר' עקיבא ור' יצחק היא, ולפי דעת הגאונים דשלא בשעת הלואה הוי שומר שכר לר' יצחק, אם כן בשעת הלואה אינו אלא שומר חנם, ומתניתין דלא כר' יצחק, ולית הילכתא כוותיה בהא והיינו דקא פריש משכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דר' יצחק, ולא קאמר סתם אלא דכולי עלמא אית להו דר' יצחק. ומיהו למאי דפרישנא דר' יצחק בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו קאמר, מתניתין נמי ר' יצחק היא. [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א].

והכא במלוה צריך למשכון קמיפלגי. פירש רש"י להיות משתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב. ואיכא למידק, דאם כן תיפוק ליה דהוי כשומר שכר דשוכר כנושא שכר (עי' פ, ב) וי"ל דהכא כשכלו ימי שכירותו ואמר גמרתיו (פא, א), כך תירץ הרב אב ב"ד והראב"ד ז"ל. ומיהו אכתי לא ניחא, דאם כן אפשר למשנתנו אפילו כר"א בשאינו צריך למשכון. ומסתברא דאי משום הא לא קשיא, דאיכא למימר דאין הכי נמי, וכי אמרינן לעיל אלא מחוורתא מתניתין דלא כר"א, לפום הני פירוקי קאמרינן, דהא אידחו כולהו, ואי פלוגתייהו במלוה מעות ומתניתין בפירות וכולה ר' יהודה היא, מתניתין דלא כר' עקיבא ולא ניחא לן בהכי, משום דכולהו סתמי כר' עקיבא (סנהדרין פו, א), אבל השתא דאיכא לאוקומי ככולהו תנאי מוקמינן. אלא דקשה קצת דאם כן כיון דלעיל אמרינן דמחוורתא מתניתין דלא כר"א, וכולה שמעתין בתר ההיא מסקנא גרירא, אם איתא דהשתא אפשר דאתיא ככולי עלמא, הוי ליה לאסוקי והשתא דאתית להכי אפילו תימא מתניתין ר"א ובשאינו צריך למשכון. ולדידי קשיא לי תו, דהא מדמוקמי פלוגתייהו במלוה צריך למשכון, אלמא לכולהו מותר להשתמש בו וכאבא שאול דאי לא גזלן הוי וחייב אפילו באונסין, ואלו לתנא קמא דמתניתין אסור להשתמש בו, ואתיא מתניתין דלא כר"ע ודלא כר' אליעזר. ואפשר דמוקמינן למתניתין בדפריש והתנה עם הלוה שישתמש בו כדי שיהא פוחת והולך מן החוב.
ור"ח פירש מלוה צריך למשכון, שעליו סומך להלות מעותיו, שאילולי כן לא היה מלוה לו, וכיון שכן משכון זה עיקר המצוה, ולפיכך נעשה שומר שכר עליו שהוא הגורם ופוטרו מלתת פרוטה לעני. ור' אליעזר סבר המלוה על המשכון לאו מצוה קעביד, אלא עיקר המצוה במלוה תלויה אבל לא במשכון, והמשכון אינו פוטרו אלא המלוה, ולפיכך אינו נעשה עליו שומר שכר. והראב"ד ז"ל פירש במלוה צריך למשכון, הואיל ונוטל עליה משכון אם יש עליה מצוה אם לאו. ואינו מחוור בעיני, דלא הל"ל בצריך למשכון קמיפלגי, אלא הכי הל"ל, ובמלוה על המשכון בהא פליגי, מ"ס מצוה קעביד ומר סבר לאו מצוה קעביד, והנכון כדברי ר"ח.
והקשה הראב"ד אשמעתין, למה ליה למימר משום מצוה, תיפוק ליה משום דתפיס ליה על חוביה, כדאמרינן (לעיל בבא מציעא פ, ב) באומן דתפיס ליה אאגריה. ותירץ דטעמא דאומן משום דנהנה בו שהרויח בו, אבל כאן לא הרויח כלום בהלואת המעות. עוד הקשה, אי בשכר מצוה הוי שומר שכר אפילו בדלא שוה שיעור זוזי נמי, ונשאר לו בקושיא. ואני תמה דודאי לר' עקיבא אפילו בדלא שוה שיעור זוזי הוי שומר שכר עליו להתחייב בכנגדו, והוא הדין לר' אליעזר, אלא שהוא נחלק מצד אחר ואמר דלאו מצוה קעביד כל שהוא צריך למשכון. ושמא הרב ז"ל מפרש הא דאמרינן לעיל בדלא שוה שיעור זוזי כ"ע לית להו דשמואל ופטור מכלום, וכפי הפירוש הראשון שכתבתי אני שם. אבל הנכון דלית להו דשמואל דוקא קאמר, כלומר דלא אבד כל מעותיו אלא כנגד משכונו, ונמצאת קושית הרב שעלה לה תירוץ, כן נראה לי.

זה שבארנו במלוה על המשכון שנעשה שומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה לא סוף דבר במשכנו שלא בשעת הלואתו כגון שהלוהו בשטר או בעל פה ואחר זמן תבע מעותיו בבית דין ומשכנו על פי בית דין שיש לומר בו הואיל ולגובינא תפשה דין הוא שיהא עליו שומר שכר אלא אף משכנו בשעת הלואה שיש לומר שאינו תופשו לגובינא אלא לזכרון דברים בעלמא ולהיות בטוח שלא לכפור אין אומרים שיהא שומר חנם אלא שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה וכן כלך לדרך זו לא סוף דבר שמשכנו בשעת הלואתו שפטור מן האונסין אלא אף משכנו שלא בשעת הלואתו שהיה לנו לומר שהוא כפרעון וכשלו ואם נאנסה שיפקע חובו וישלם השאר אין אומרין כן אלא אינו אלא כשומר שכר ופטור בה מן האונסין ויש חולקין בזו הרבה אלא שגדולי המחברים והפוסקים פסקוה וראיה לדבריהם שהרי בסוגיא זו היו מעמידין משנתנו בשלא בשעת הלואה ולא נדחית אלא ממה שנאמר בה הלוהו על המשכון ומשנתנו שומר שכר עשאו ליפטר מאונסין ומה שאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון ר"ל במשכנו שלא בשעת הלואתו אם אתה מפרש קונה משכון להתחייב באונסיו אין הלכה כדבריו ואם תפרשה לענין חיוב גנבה ואבדה הלכה כמותו במקצת אלא שהוא לא אמרה אלא בשלא בשעת הלואה ואף בשעת הלואה הדין כן והראיה שהרי לענין שמיטה אינו משמט ואף בשעת הלואה וכמו שאמרו המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו וכו' מעתה המלוה על המשכון בין מעות בין פירות בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה שומר שכר הוא ואם המשכון שוה כשיעור מעותיו ונגנבה או אבדה יצא חובו במשכונו ואם המשכון שוה יותר משלם השאר ואם החוב יתר על המשכון גובה השאר מן הלוה ואם נאנס המשכון פטור מכל וכל וגובה חובו משלם ולפי דרכך למדת שמה שאמרו האי מאן דאוזפי אלפא זוזי לחבריה ואנח עליה קתא דמגלא אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אין הלכה כן:

אף מלוה צריך למשכון נעשה שומר שכר ומלוה צריך למשכון פירשוהו לשני פנים הראשונה שלא רצה להלוותו אלא במשכון והראה עצמו כצריך ממנו למשכון לגובינת חובו ובא להשמיענו שהוא שומר שכר ולפירוש זה לא היינו צריכין להביאו שהרי מ"מ לא גרע ממשכנו שלא בשעת הלואתו אלא שרוב מפרשים פירשוהו שהלוהו וצריך לו להשתמש בו ובא להשמיענו שאע"פ שמשתמש לא נפקע ממצוה ודוקא כשהוא מנכה לו בשכר תשמישו שאם לא כן רבית היא אלא שמנכה לו ובמשכון שאין פחתו גדול יש שואלים לשיטה זו מה חלוק יש בין משכנו בשעת הלואה למשכנו שלא בשעת הלואה ומשיבים בה ממה שאמרו בפרק המקבל במשכנו ומת שומטו מעל גבי בניו ר"ל שאם הניח לוה משכון אצל מלוה והחזירה לו ומת לוה שהמלוה שומטה מעל גבי בניו ואינה נעשית מטלטלין אצלו שלא לגבות מהם מפני שכבר קנאה זה ושלו היא ודוקא בשלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה לא קנאו וכשהחזירה ומת נעשית מטלטלין אצל בניו ואם אתה מפרש בדברי ר' יצחק כן הלכה כדבריו:

זה שעשינו מלוה על המשכון שומר שכר מצד המצוה פירושו מפני המצוה שעשה בשעת הלואה ושנפטר אותה שעה מליתן פת לעני הואיל והיה טרוד במצות ההלואה ואין לו לבטל מצוה זו מפני מצוה אחרת וכן בשומר אבדה אבל מ"מ כשגנז אבדתו או משכונו במקום המשתמר חייב בכל המצות ואף עוסק במצוה פטור מן המצוה לא נאמר אלא כשאין יכול לקיים את שתיהן:

ממה שכתבו גדולי המפרשים נראה שאם הלוה אדם לחברו אלף זוז והניח משכון שוה דינר כגון קתא דמגלא וכיוצא בו שאם פרעו בשיעור שווי המשכון יכול הלה לעכבו על השאר וכמעשה קטינא דארעא האמור בכתבות וכבר רמזנו בו בפרק הזהב:

מקצת חכמי הצרפתים וגדולי המפרשים פסקו שמשכנו שלא בשעת הלואתו קנאו לגמרי להתחייב באונסיו ופרשו כן דבריו של ר' יצחק ופסקו כמותו וכן פסקוה גדולי המפרשים ומה שהעמידו תחלה בסוגיא זו משנתנו בשלא בשעת הלואה אף הוא היה יכול להקשות אם כן היאך עשאתו משנתנו שומר שכר לבד אלא שהשיבו בגדולה הימנה והוא שהרי המלוה על המשכון קתני ועוד שאף הוא היה מתרץ מאי שומר שכר דקתני ששמירתו שכר וריוח אצלו הואיל וגבה בו את חובו ומתחייב באונסין מפני שהיא כשלו ואבד האמור כאן הוא הדין לנאנס ויש ראיה לשיטה זו בפרק אלו הן הלוקין בסוגיית קיימו ולא קיימו במה שאמרו שם אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת והקשו והא איכא מלוה סלע לעני דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו השב תשיב לו את העבוט ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו בטלו ולא בטלו ותירצו כיון דבר תשלומין הוא אינו לוקה ומשלם ואם כשטתנו בלא קיימו מיהא הרי יש בה דרכים שאינו בר תשלומין בשום צד כגון שנאנס המשכון ומ"מ אפשר שהאונס מתוך שאינו מצוי לא חשש להשיב ממנו ויש מתרצים בענין אחר ושם יתבאר בע"ה:

והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני. השתא משמע דהמלוה על המשכון וכו' ככתוב בתוספות. ומפרש רבינו תם דהלוהו על המשכון משמע דוקא בשעת הלואה אבל המלוה על המשכון משמע הכי ומשמע הכי. והא דקאמר דברייתא איירי בשעת הלואה לא מלישנא דמלוה קדייק אלא המתרץ פירשה כך כדי לתרץ ומגופה נמי דאיק דאיירי בשעת הלואה מדקאמר כלום הלויתני אלא על המשכון. ומיהו אי אפשר לאוקמי מתניתין דגיטין דוקא שלא בשעת הלואה דהא מוקמינן מתניתא דהכא בשעת הלואה ובעו לאוקמי מתניתא דבדשמואל קא מפלגי ורבי עקיבא כשמואל והכי מתוקמה אליבא דהלכתא לפי המסקנא ואם כן ההיא דשמואל איירי נמי בשעת הלואה. ובפרק שבועת הדיינים מפרש הא דתני המלוה את חברו על המשכון אף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט דבדשמואל קמיפלגי דמאן דאמר אינו משמט אית ליה דשמואל אלמא אפילו בשעת הלואתו אינו משמט. וכן לעיל בפרק הזהב מפרש טעמא דמאן דאמר משמט משום דלזכרון דברים בעלמא נקטיה אם כן משמע דאיירי בשעת הלואתו דאי שלא בשעת הלואתו אין רגילין ליקח לזכרון אלא מה שמוצא הן רב הן מעט נוטלו בתורת פרעון ולכשימצא יותר יטול. הילכך על כרחך האי דגיטין אף בשעת הלואתו ותלמודא דמפרש טעמא בגיטין משום דקני ליה בדרבי יצחק אף על גב דרבי יצחק לא איירי אלא שלא בשעת הלואתה תלמודא קא סמיך אדרשא דספרי את אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא את אחיך בידך מכאן אמרו המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין והכי קאמר כיון דבלא בשעת הלואתו קנו קנין גמור מדרבי יצחק בשעת הלואתו וכו' ככתוב בתוספות ועיין בתוספות גיטין פרק השולח. הרא"ש.
ומסיים בתוספות שאנץ ואגב אורחיה אפרש דהלוהו ודר בחצרו דקאמר התם בגיטין בהלוהו על חצרו מיירי שמשכן לו חצרו ואפילו הכי משמט דאי לא תימא הכי אלא תפרש ודר בחצרו בתורת שאלה תיקשי דעדיפא מיניה הוה ליה למנקט דהוה ליה למימר הלוהו על חצרו ודר בה הכי נמי דלא משמט והא קיימא לן דתפיסת קרקע אפילו במשכון לא מהניא מידי לענין שמטה כדאמרינן פרק איזהו נשך משכנתא באתרא דמסלקי אין שביעית משמטתה והיינו טעמא דמשכון דמטלטלי משום דקני ליה שלא בשעת הלואה ליחשב של אחיך בידך. ודוקא במטלטלי דאשכחן בהו דמהני תפיסה דידהו שלא בשעת הלואה לקנות משכון מדרבי יצחק אלים שעבוד דידיה בשעת הלואה משום דשייכא תפיסה גמורה דמצי לעיולינהו ברשותיה וליכא למילף מינייהו קרקע. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני. ובדין הוא דמצי למפרך והא הלוהו על המשכון קתני דמשמי בשעת הלואתו וכדאמרינן לקמן בשמעתין בהדיא. אלא דהכא לאלומי פירכיה נקט דהא אידי ואידי חד לישנא הוא ואין לחלק ביניהם בדבר זה. עד כאן.

אלא לא קשיא כאן שהלוהו מעות כאן שהלוהו פירות. פירוש מתניתין שהלוהו פירות וברייתא שהלוהו מעות. ולפי זה בדין הוא דהוה מצי למיתני בסיפא דברייתא אבל הלוהו פירות דברי הכל וכו' אלא דעדיפא ליה למתני דאפילו בהלוהו מעות משכחת לה דמודה רבי אליעזר. הריטב"א.

אם כן הויא ליה מתניתין כרבי עקיבא. פירוש וכל דאפשר לאוקומה כרבי עקיבא עדיף טפי ואפילו בשינויא דחיקא כיון דכלהו סתמי אליבא דרבי עקיבא וכל שכן הכא דכי אוקימנא כרבי אליעזר הויא שינויא דחיקא ולא כרבי עקיבא אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר. הריטב"א.

לימא בדלא שוה שיעור זוזי קמיפלגי. ורבי עקיבא סבר לגוביינא דכולי ממונא תפיס ליה דכי פרע ליה שיעור מאי דשויא הדר תפיס ליה אשארא כקטינא דאביי בכתובות. אי נמי צריך לאיחזויי דאיניש מהימנא הוא ופרענא הוא. הראב"ד.
על מה שתירצו בתוספות ומיהו יש לומר דלא מצי לאוקומי מתניתין בדשוה וככולי עלמא דאין סברא שיחלוק רבי יהודה על רבו אליעזר ורבי עקיבא. קשה לי קצת דלעיל דקאמר כאן בשעת הלואה ומתניתין שלא בשעת הלואה אם כן הוי רבי יהודה דלא כמאן ורבי יצחק כתנאי. גליון.

לימא בדלא שוה שיעור וכו'. פירש רש"י בדלא שוה פליגי דאי בשוה הכל מודים דלגוביינא שקליה וכו' ואינו מחוור דאם כן מתניתין אפשר דכולי עלמא היא ובדשוה ואנן הא אמרינן מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר ומינה סלקינן ואפילו תאמר דעלה קמהדר כלומר ולמה דחיתו לרבי אליעזר ממתניתין לימא דבדלא שוה פליגי אבל בשוה כולי עלמא מודו ומתניתין בשוה. לא היא דאם כן הכי הוה ליה למימר ודילמא בדלא שוה פליגי ואי נמי הוה ליה למימר ואימא. ועוד דכל דדחי ליה מהאי סברא כטעמיה הוה ליה לדחוייה ואנן לאו כטעמיה דמינן אלא מימר אמרינן לא בדלא שוה כולי עלמא לא פליגי. אלא ודאי בעיא בעלמא הוא דקא בעי במאי פליגי ופשיט ליה דבדלא שוה לא פליגי דלית להו דשמואל ובדשוה פליגי. כן נראה לי. ומיהו תמיהא לי מאי טעמא לא מוקמינן פלוגתייהו בדשמואל כי היכי דתיקום מתניתין ככולי עלמא. ויש לומר משום דדשמואל לא סבירא להו לבעלי הגמרא ולא בעו לאוקומי לדרבי עקיבא דהלכתא כותיה כדשמואל. ואי נמי משום דברייתא קשיתיה דקתני אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו ואם איתא ליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים בשאינו שוה אלא פלג חובו אבל שוה בכולו דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו דבכל מקום כל היכא דאיכא לאפלוגי בדידיה פליג ולא פליג באחריתי. כן נראה לי. הרשב"א.
והרא"ש כתב וזה לשונו: ומיהו יש ליישב מה שהקשו התוספות על פירוש רש"י שאפילו נאמר דבשוה מודה רבי אליעזר או משום דרבי יצחק או משום דרב יוסף ליכא לאוקומי מתניתין בשוה וכדברי הכל דאם כן מאי טעמא דרבי והודה דמתניתין דפטר מאותו טעם שמחייב רבי אליעזר יחייב גם רבי יהודה ואם רבי יהודה לא יחייב משום דלית ליה דרבי יצחק ודרב יוסף אם כן אמאי פשיטא לן דרבי אליעזר אית ליה חיובא בשום טפי מרבי יהודה שנעמיד מתניתין כוותיה ויהיו שלש מחלוקות בדבר. אלא ודאי בדלא שוה איירי מתניתין ופליגי רבי יהודה ורבנן בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא ומיהו קשה למסקנא דמוקמינן פלוגתייהו דתנאי אליבא דרבה ודשמואל אז אנו צריכים לפרש דאפילו בדשוה פליג רבי אליעזר כיון דליכא לשוויי בשומר שכר לא מדרבי יצחק ולא מדרב יוסף והואיל וכן גם בתחלת הסוגיא כשאמר לימא בדשמואל קמיפלגי למה יש לו לחשוב לבעל התלמוד דבשוה לודי רבי אליעזר אית לית ליה דשמואל מאחר דקיימא לן כרבה פרק אלו מציאות. ויש ספרים שכתוב בהם בשבועות היכי דמי אי בדשוי שיעור זוזי מאי טעמא דרבי אליעזר פירוש הא ודאי חייב באבדת משכון מזה היה נראה קצת לדקדק דהלכה כרב יוסף ולהכי פריך סתמא דתלמודא מאי טעמא דרבי אליעזר דפשיטא ליה שיחייב רבי אליעור בדשוה מטעמיה דרב יוסף. ולא נהירא אותה גירסא דאפילו אם הלכה כרב יוסף למה יש לו לבעל התלמוד להעמיד בשביל זה ממלוקת התנאים בדשמואל שלא מצינו בדבריו שום מחלוקת יותר מדרבה ורב יוסף שמצינו בהדיא שנחלקו בכך. ועוד קשה על אותה גירסא אי בדשוה שיעור זוזי סובר התלמוד שיש לו לרבי אליעזר לחייב מדרב יוסף אם כן בדלא שוה נמי יחייב כנגד המשכון מדרב יוסף והואיל וכן לענין מה ישבע אם ליטול העודף על המשכון ישבע שלא פשע במשכון הא כיון דלית ליה דשמואל אפילו אם פשע לא יפסיד העודף על המשכון ואם ליטול המעות שכנגד המשכון הא אפילו אבד בלא פשיעה חייב. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן והר"ן: פירש רש"י אבל בשוה כולי עלמא מודו דלגוביינא שקליה. ולא מחוור דאם כן כי דחינן ואמרי בדלא שוה כולי עלמא לא פליגי דלית להו דשמואל והכא בדשוה קמיפלגי למה לן לאוקמי פלוגתייהו בדרבי יצחק לימא דבהא קמיפלגי דרבי עקיבא סבר כיון דשוה לגוביינא שקליה וכסלקא דעתין מעיקרא אליבא דכולי עלמא ורבי אליעזר סבר לזכרון דברים בעלמא שקליה. אלא הכי פירושו דכי קסלקא דעתן דבדלא שוה פליגי הוה סביר לן דבדשוה לכולי עלמא חייב מדרבי יצחק אי נמי מדרב יוסף והכא נמי בכנגד משכון דכולי עלמא לא פליגי דחייב מהני טעמי אלא דבמותר בלחוד הוא דפליגי ובדשמואל והיינו דכי דחינן ואמרינן דכולי עלמא לא פליגי דלית להו דשמואל מוקמי לפלוגתייהו בדרבי יצחק אי נמי בדרבה ורב יוסף ולמאי דסלקא דעתין השתא מתניתין דברי הכל היא ודחינן דכולי עלמא לית להו דשמואל והכא בדשוה וכו'. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: נימא דלא שוי משכון שיעור זוזי ובדשמואל קמיפלגי דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה לחבריה וכו'. פירש רש"י לימא רבי אליעזר ורבי עקיבא בדלא שוי משכון שיעור זוזי פליגי ובדשמואל פליגי דאי בדשוה מודה רבי אליעזר דלגוביינא שקליה ושומר שכר הוי דבדלא שוי פליגי דרבי אליעזר לית ליה דשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבוד אלפא זוזי דסבור וקביל לגוביינא והא לית ליה לרבי אליעזר אלא דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא תפיס ליה ושומר חנם הוי ורבי עקיבא אית ליה דשמואל ואמרינן סבר וקביל בתורת משכון דכל כמה דלא מהדר ליה לא גבי עד כאן לשונו. והקשו בתוספות דהא דאמר מרן לימא בדלא שוי פליגי דאי בדשוי אף רבי אליעזר מודה דלגובייבא שקליה ושומר שכר הוי דהא ליתא דכיון דלית ליה דשמואל לית לן שום סברא השתא אליבא דרבי אליעזר לאחשוביה עליה שומר שכר וכדאסיקנא לעיל דמחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר ופירש ר"י ז"ל דהכי קאמר לומר דאף בדלא שוי משכון שיעור זוזי פליגי ובדשמואל והוא הדין דפליגי בדשוה והא דנקט בדלא שוי משום רבותא דרבי עקיבא נקטיה דאפילו בדלא שוי אמר רבי עקיבא דהוי עליו שומר שכר עד כאן. והפירוש הזה דחוק בלשון הגמרא. והנכון כפירוש רש"י ואף על גב דאסיקנא לעיל מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר ולא אשכחן טעמא לומר דמודה רבי אליעזר דמלוה על המשכון שומר שכר הא לא קשיא דאף על גב דקמאי אסקוה הכין לשמעתין דלעיל אתו בתראי למשקל ולמטרי בה ולברורה ואמרו לימא בדשמואל בלחוד פליגי אבל בדשוי מודה רבי אליעזר ותהוי מתניתין דברי הכל כדשיילינן מעיקרא ושקלינן וטרינן עלה ולא אשכחן דרכא אחריתי והדרינן למסקנא דלעיל ואשתכח דקושטא אסיקו קמאי. ותדע דכל האי סוגיא דמייתי תלמודא מכאן ואילך כולה היא במסכת שבועות על מימרא דשמואל דאמרינן לימא כתנאי דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד וכו' דכולי עלמא לית להו דשמואל וכו' עד סיפא ומשמע דסוגיא דלעיל בתר דידעו סוגיא דהתם אתאמרא דלא אשכחו התם אנפי דקושטא במאי פליגי רבי אליעזר ורבי עקיבא ומשום הכי איצטרכינן למימר הכא מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר ותדע שהוא כן דאי לא קשיא מסקנא דהתם אמאי דאסיקו לעיל דמתניתין דלא כרבי אליעזר אלא ודאי כולה חדא היא ולברורי מילתא אייתי תלמודא סוגיא דהתם בתר מסקנא דלעיל. מפי רבי.
ודקא מקשו על רש"י דאי רבי אליעזר לית ליה דשמואל בדלא שוי ליכא שום טעמא השתא דמודה רבי אליעזר דבדשוי הוי שומר שכר. הא ליתא כלל דאלו שמואל לא איירי השתא בדין מלוה על המשכון אם הוא שומר שכר או שומר חנם אלא דקאמר דמשכון דלא שוי דינו כמשכון דשוי לענין אחריות דכל היכא שבשוה חייב באחריות הוא הדין בדלא שוי והכי קאמר אבד קתא דמגלא בענין דמחייב עליו מלוה או בפשיעה דשומר חנם או שלא בפשיעה כשומר שכר אבד אלפא זוזי ואם כן אפשר דמודה רבי אליעזר דמלוה על המשכון שומר שכר הוי היכא דשוי שיעור זוזי דלגוביינא תפיס ליה ויש לו בו הנאה דדילמא קני ליה בזוזי אבל בדלא שוה אינו חייב באחריות אלא כנגדו בלבד וגובה שאר מעותיו דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד וזה ברור.
ומה שכתב רש"י בטעמו של שמואל דכיון דלא שוי שיעור זוזי וקבליה מסתמא סבר וקביל דכל כמה דלא מהדר ליה לא גבי כלום. על זה הקשו בתוספות שאין סברא לומר כן דכיון דלא פירש הכי בהדיא מאי זה טעם נתלה לומר דסבר וקביל הכי גוזמא כולי האי. ולפי פירוש רבינו תם דשמואל מיירי בשפירש כן שהוא מקבלו על מנת כן שאם לא יחזיר לו משכונו שיאבד כל מעותיו. והא דגרסינן בפרק שבועת הדיינין כי אמר שמואל בסתם. רבינו תם גורס כגירסת רבינו חננאל דגריס התם כי אמר שמואל במפרש. ואם תאמר אם כן כשפירש כן מאי טעמא דרבי אליעזר דלית ליה דשמואל. יש לומר משום דסבירא ליה דהא אסמכתא היא ואף על גב דבידו הוא כיון דגזים ואמר מילתא יתירתא אסמכתא היא כדאמרינן גבי אם אוביר ולא אעבד משלמנא אלפא זוזי ושמואל סבר ורבי עקיבא נמי דלאו אסמכתא היא כיון שזה בדרך אחריות שמקבל עליו וכשומר חנם שהוא מתנה להיות כשואל דמי וכן יש לך לדעת לפירוש רש"י. ובמסכת שבועות כתבתי יותר מזה עיין שם. עד כאן.

אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי. פירש הקונטרס דנעשה כאומר לו דלא יחזיר לו מעותיו אם לא יחזיר המשכון. ולא נהירא כיון דלא פירש הכי אם כן אמאי לא סגי שיחזיר לו קתא אחרת. לכך נראה לרבינו תם דשמואל מיירי שפירש ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ.
הא דאמרינן בדלא שוה כולי עלמא לית להו דשמואל אפשר לפרש דלית להו דשמואל כלל דאפילו רבי עקיבא מודה בה דגובה כל חובו ואפילו כנגד משכונו לא הפסיד דלזכרון בעלמא נקטיה ופשטה דמילתא הכין משמע לי מדאמרינן אלא בדשוה שיעור זוזי פליגי ואם איתא דרבי עקיבא אפילו בדלא שוה הפסיד כנגד חובו אם כן למה ליה למימר דבשוה פליגי אדרבה בין בזה ובין בזה פליגי ולימא כולי עלמא לית להו דשמואל וכנגד משכונו פליגי. ומסתברא דלרבי עקיבא אפילו בדלא שוה אבד מעותיו כנגד המשכון דאי לא מתניתין דהלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה חייב דלא כרבי עקיבא. אי נמי דאצטריכינן לדחוקי ולאוקמה בדפריש ואמר שיהא עליו כשומר שכר בכנגד המשכון וכענין דאיצטריך שמואל לדחוקי ולאוקמה בדפריש שלא יהא חייב אלא כנגד משכונו ואם כן מאי קמקשינן מינה בשבועות לשמואל כיון דלדידן נמי איצטריכינן לאוקמה בדפריש וכי היכי דלדידן דוקא בדפריש דליחייב כנגדו לשמואל בדפריש דלא יתחייב אלא בכנגדו. על כן נראה לי דהכא הכי קאמר בדלא שוה לית להו דשמואל דאמר אבד אלפא זוזי ואלא מיהו לרבי עקיבא אבד כנגד משכונו אלא אפילו בדשוה פליגי כלומר אפילו בהא פליג רבי אליעזר ובמאי פליגי בדרבי יצחק. כן נראה לי.
וכתב הרמב"ן ונראה לי דהוא הדין דמצי למימר דכולי עלמא אית להו דשמואל ופלוגתייהו בין בשוה בין בדלא שוה בדרבי יצחק היא דודאי שמואל לא קאמר אלא דנטירותא דאלפא זוזי קביל עליה וכל היכא דמפסיד אלפא זוזי בשוה מפסיד להו בקתא דמגלא ולא קאמר דלגוביינא ממש שקליה ולחיובי באונסין מדלא מקשינן עליה ממתניתין דמלוה על המשכון שומר שכר הילכך מצינא לאוקמי לשמואל כדברי הכל ואף על גב דקאמר אבד קתא דמגלא לאו דוקא אבד דשומר שכר אלא לרבי אליעזר כדאית ליה אבד בפשיעה ולרבי עקיבא כדאית ליה דלא קאמר שמואל אלא קתא דמגלא כמשכון דשוה ואפילו תאמר אבד דוקא קאמר וקסבר שמואל מלוה על המשכון שומר שכר הוי אנן דין קתא דמגלא אי הוי כמשכון דשוה אתינן לאוקמי כתנאי בכולא תנויי הכא ובפרק כל הנשבעין ומצינא לתרוצה כדברי הכל. אלא גמרא למדחייה לדשמואל אתי דלא סביר לן כוותיה ומשום הכי מסיק בתנאי דכולי עלמא לית להו דשמואל ולפיכך הסכימו הגאונים ורבינו הגדול דאין הלכה כשמואל. ובתוספות הקשו על הדעת הזה מדאמר רבי יוחנן לעיל בפירקין דהזהב ערבון כנגד כולו הוא קונה ומוקמינן ליה כתנא קמא דשמטה דאמר המלוה את חבירו על המשכון אף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט ובפרק כל הנשבעין מוקמינן להו דשמואל כתנא קמא דשמטה אלמא משמע דדא ודא אחת הן ומאן דאית ליה הא אית ליה הא דחד טעמא נינהו והגאונים פוסקים הלכה כרבי יוחנן ואם כן אין דוחין דברי שמואל. והרמב"ן כתב להעמיד דברי הגאונים דשמואל ודאי אית ליה דרבי יוחנן ודתנא קמא דשמטה וכל שכן דאי משכון קונה כנגד כולו ואם אבד אבדו כל מעותיו דודאי לדידיה מקצת קונה כנגד הכל וכן אינו משמט דהרי הוא כאלו גבה את הכל ומיהו רבי יוחנן אית ליה כתנא קמא דשמטה דכשם שאדם נותן ערבון מועט וקונה כנגד הכל ותוזר ומשלם השאר לאחר כמה שנים כך אדם לוקח משכון מועט וקונה אותו כנגד כל חובו ולא קרינן לא יגוש דאינו מחזירו לו עד שיפרענו כולו אי נמי דגובה בו כולו כקטינא דאביי ומכל מקום חייב הוא להשלים לו את השאר בשאבד המשכון כשם שהוא משלים את השאר בעירבון וטעמא דתנא קמא דשמטה הכין הוא וכלהו לית להו דשמואל ואנן קיימא לן כרבי יוחנן וכתנא קמא דשמטה משום דבשעת נתינה דעתן היה שיהיה קנינו כנגד כלו ובלבד שישלים את המותר לאחר מכאן וכמו שאמרנו אבל שיהא פושט כנגד כל החוב שאם אבד אבדו כל מעותיו כשמואל לא ומיהו אפילו לשמואל אינו תייב באונסין דלאו לגוביינא גמורה נקטיה דאם איתא לותבי לשמואל ממתניתין דקתני המלוה על המשכון שומר שכר וכל שכן דאי איתיה למשכון לא מצי לדחויה בעל המשכון ולמימר כלום הלויתני אלא על המשכון הגיעך המשכון בין טוב בין רע שאם כן אמאי נקט אבד המשכון אפילו לא אבד נמי. ועוד דאם כן אפילו נאנס ואנן שומר שכר תנן. הרמב"ן והרשב"א.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: דכולי עלמא לית להו דשמואל. יש שפירשו דהא דלא אמרינן דכולי עלמא אית להו דשמואל משום דהא לא אפשר דאי בדלא שוה שיעור זוזי אמר שהוא שומר שכר עליו ואם אבד אבדו כל מעותיו כל שכן שיש לנו לומר כן בדשוי והיכי אמרינן דהכא בדשוי קמיפלגי. ואין זה כך כפי מה שפירשנו לעיל דהא אפשר לומר דבמלוה על המשכון שומר חנם ואפילו הכי אית לן דשמואל דכשאינו שוה אבד קתא אבדו כל מעותיו כשאבד כדינו והיינו בפשיעה שהמלוה חייב באחריות וזה ברור. הילכך נראין דברי האומר דהא דאמר דכולי עלמא לית להו דשמואל משום דסביר לן דלית הלכתא כוותיה וכמו שפסקו הגאונים וכיון שכן לא בעינן לאוקומי כלהו כוותיה דלא כהלכתא. אי נמי משום דהא במסכת שבועות איתאמרא על מימרא דשמואל לימא כתנאי והוי אתינן לאיתויי סייעתא לשמואל דאיכא תנא דסבר כוותיה ואף על גב דאמי מילתא דתמיהא דכל כהאי גוונא דמייתי תלמודא תנאי לסייעתא אורחא למדחי ולעולם לאו תנאי היא וליכא מאן דמסייע לההוא מימרא הילכך נקטינן הכא סירכא דהתם דהכא סוגיא דהתם הוא דמייתי כדפירשתי לעיל. אפילו הכי נראין דברי הגאונים שאמרו דלית הלכתא כשמואל ואף על פי שר"י פוסק כמותו וכבר כתבתי דבריהם במסכת שבועות. וכן פסק מרי בשם רבו כדברי הרמב"ם והגאונים. עד כאן.

כתוב בתוספות ויש לומר דסבר תלמודא דאי בדפריש וכו'. ועוד דאם כן רבי יהודה היכי הוה מצי פליג אמתניתין כיון דאפילו רבי אליעזר מודה בדפריש כדשמואל ומשנתנו אף כרבי אליעזר ובדפריש. מיהו בהא הוה מצי לדחויי דהכי ליפלגו רבי יהודה ותנא קמא דמתניתין או מודה רבי אליעזר כדפריש או לא מפי רבי. תוספות שאנץ.

והכא בדשוה ובדרבי יצחק פליגי. פירש רש"י דלרבי יצחק קנאו ואפילו להתחייב באונסיו. וכן כתב הראב"ד לקמן בפרק המקבל גבי לא ימשכננו יותר על חובו שכן כתב לו תשלומתא דנא כל קבל דיכי. והקשה עליו הרמב"ן דאי הכי מתניתין דקתני שומר שכר מני דהא השתא במשכנו בשעת הלואתו מתוקמה דרבי יצחק דומיא דמתניתין ואם תאמר דרבי אליעזר היא ומאי אבד דפטר רבי אליעזר בשאבד באונס לא דאיק דקמה לה מתניתין דלא כרבי עקיבא ואנן השתא לאוקמה כרבי עקיבא מהדרינן וכל שכן דקמה לה דלא כרבי עקיבא ודלא כרבי יצחק. ועוד דהוה ליה לאקשויי בהדיא ולפרוקי בגמרא בהדיא אבדו שטבעה ספינתו כדמקשה ומתרץ בשאר דוכתי. ותו הא דאמרינן לעיל כאן במשכנו בשעת הלואתו כאן במשכנו שלא בשעת הלואתו משמע דמשום הכי עדיף שלא בשעת הלואתו משעת הלואתה משום דרבי יצחק ואפילו הכי תנן שומר שכר ואי סלקא דעתך לרבי יצחק חייב הוא באונסיו היכי מוקמינן מתניתין ומתניתא דלא כוותיה הא אנן בגמרא אפילו כתנאי לא בעינן לאוקומה בעלמא והוה ליה לאקשויי אי במשכנו שלא בשעת הלואתו קשיא דרבי יצחק. ורבינו האיי גאון ורבינו חננאל וריא"ף כולם פירשו דאפילו משכנו שלא בשעת הלואתו שומר שכר הוי אף על גב דקני ליה כדרבי יצחק. ואם תאמר והלא קונה משכון לגמרי משמע וכדאמרינן שאין שביעית משמטתו ואינו נעשה מטלטלין אצל בניו ומקדשין בו את האשה כדאמרינן בקידושין אלמא לגמרי קנה ואמאי לא יתחייב באונסין. ואיכא למימר נהי נמי דקני ליה לגוביינא כיון שהוא חייב להחזיר ואינו נוטלו אלא כדי שלא נעשה מטלטלין אצל בניו כדאמרינן פרק המקבל אינו חייב באונסין שהרי אין כל הנאה שלו שאינו יכול להשתמש בו והוא חייב להחזירו לו ואף הלוה יש לו בו הנאה גדולה לפיכך לא נתחייב זה באונסין ומיהו כיון שהוא קונה שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעית משמטת חובו כדרבי יצחק דאמר קונה משכון לגוביינא ולא לזכרון דברים בעלמא נהנה הוא והוי עליה שומר שכר. וראייה לדבר דגרסינן בריש פרק שור שנגח ארבעה וחמשה חדא בשתפסו ניזק לגבות הימנו ונעשה עליו שומר שכר לנזקיו והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר שומר שכר ואף על גב דהתם בשומר שכר סגי לן לשמירת נזקיו מכל מקום אי לאו שומר שכר הוא הוה לן למימר ונתחייב בנזקיו מדקאמרינן שומר שכר משמע שומר שכר הוא ואינו חייב באונסין להחזיר שור לבעליו וכן כתב שם רבינו חננאל. ואני אומר כי אפשר לומר כדברי רש"י בעיקר דינו של רבי יצחק למסקנא דאסיקנא הכא דרבי יצחק לא אמר אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו דדילמא במשכנו בשעת הלואתו לרבי יצחק שומר שכר ומתניתין רבי עקיבא ורבי יצחק היא ובשלא בשעת הלואתו קנאו אפילו להתחייב באונסיו. אלא דודאי למאי דסביר לן מעיקרא דרבי יצחק אפילו בשעת הלואתו קאמר וכרבי עקיבא על כרחך רבי יצחק לא לאונסין קאמר וכדברי הרמב"ם וכן למאן דאוקי לה למתניתין מעיקרא כרבי אליעזר ובמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל להאי מסקנא דהכא איפטר. ואלא מיהו קושטא דמילתא דרבי יצחק מאונסין פטר ליה כדבעינן למימר קמן דרבי יצחק בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו קאמר שקונה וכדכתיבנא בסמוך. הרמב"ן והרשב"א.

אם אינו קונה משכון צדקה מנין. פירוש משום דלא חשיב צדקה אלא מה שנותן לאחרים משלו שאם זה אינו קונה משכון אף על פי שעושה הטוב והישר להניח לבעלים שישתמשו בו ואולי לא יכוף הלוה לפרעו כולי האי מכל מקום אין זה נקרא צדקה. ולא עוד אלא כי אולי השבת המשכון הנאה למלוה שיתבייש הלוה ממנו ויפרענו מהרה יותר ואפילו כשהלוה הוא עז פנים כל שכן שהכתוב קורא צדקה אפילו כשהלוה חסיד ועניו שיכוף לבו לפרעו. הריטב"א.

הכא שמשכנו בשעת הלואתו מי אמר. קשיא להו לרבנן קשישי הא דאמרינן במסכת גיטין המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין ואמרינן עלה שאני משכון דקני ליה כדרבי יצחק והתם משכנו בשעת הלואתו הוא כדקתני המלוה את חברו על המשכון. ואיכא מאן דניחא ליה התם בשהלוהו בשטר והניח לו משכון עליהם דהתם לגוביינא אותביה וקני. ולא דאיק חדא דלא פריש בברייתא או בגמרא. ועוד דהמלוה על המשכון לא משמע אלא שעל המשכון הלוהו בלא שטר. ועוד מאי כדרבי יצחק ואפילו תימא ליתא לדרבי יצחק מלוה בשטר והניח משכון עליו לגוביינא אותביה וליתיה בלא יגוש וכשתמצי לומר דכיון דברשותיה דמריה קאי קרינא ביה לא יגוש כי איתיה לדרבי יצחק נמי נימא הכי דהא רבי יצחק לא אמרה אלא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו דגוביינא דבי דינא הוא. והר"ז הלוי ז"ל תירץ שם דהכי קאמר הואיל ואיכא אנפי דקני כרבי יצחק דהיינו שלא בשעת הלואתו אפילו בשעת הלואה נמי לא משמט. ואינו מחוור בעיני דאם כן אף אנו נאמרן משכונא באתרא דמסלקי למה משמטת נימא הואיל ואיכא אנפי דאינה משמטת כגון באתרא דלא מסלקי דחשבינן ליה כמכר כדאיתא לעיל פרק איזהו נשך אף באתרא דמסלקי אינה משמטת וכבר הארכתי שם בפרק השולח בסייעתא דשמיא. אלא מחוורתא דשמעתא וקושטא דמילתא דרבי יצחק אפילו בשעת הלואתו קאמר ותדע לך מדאמרינן בפרק קמא דקידושין המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה דאמר באמה העבריה דכסף ראשון לא לקידושין נתנו ואף על גב דההיא במשכון דבשעת הלואה היא והתם מדרבי יצחק היא שהוא קונה משכון ובמשכון הקנוי לו קדשה. ומיהו ההיא אפשר לי לדחותה דשאני התם דכיון דזכתה לו תורה משעה ראשונה שאם רצה לקדשה באותו ממון מקדשה הוה ליה כמשכון שהגבו לו בית דין לגבות ממנו. ועוד דלגוביינא ודאי נקטה שאלו רצתה לצאת מגרעת מפדיונה ויוצאה. ועוד שהיא כמשכנתא דסורא שהרי יוצאה בבגרות ואפילו בנערות. ומיהו ראיה יש מדאמרינן בפסחים ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה משום דקני ליה כדרבי יצחק וההיא בשעת הלואה היא מדאמרינן שהלוה על חמצו והא דאמרינן הכא מי אמר לאו למימר דלאו אפשר למימר הכי אלא הכי קאמר מי שמעת ליה האי מילתא בהדיא. ומיהו אם הוצרכנו לתרץ כן אמרינן דבכל ענין אמרה ואף על גב דקרא במשכנו שלא בשעת הלואתו כתיב גמרינן מיניה דמלוה קונה משכון ואפילו בשעת הלואתו לפיכך כשהוצרכו לומר כן בפרק השולח לענין שמטה ובפסחים לענין חמץ נמנו וגמרו דאיתא לדרבי יצחק אפילו במשכנו בשעת הלואתו. ויש בתלמוד כיוצא בזו שהוא מקשה קושיא על דרך הספק בכמה דוכתי. בסדר נשים הניחא לרבי ישבב אי לאפוקי מטעמא דרבי סימאי קא אתי שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכו' ולא מפרקינן לאפוקי מדרבי סימאי קא אתי ואי איצטריך להכי אפשר היה לו לומר כן. והכי נמי אקשינן בכמה דוכתי אימר דשמעת ליה לרבי מאיר לדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם מי שמעת ליה ואפילו הכי אשכחן לרב נחמן דאמר בקידושין לכשתלד קנה ומדרבי מאיר אמרה אלמא הך קושיא לאו דוקא היא אלא משום דלא שמעינן ליה דאמר בה לא לאו ולא הן ואפשר לומר דגמרינן מינה והך דרבי יצחק נמי כיוצא בהן. ולפי מה שפירש רש"י דשלא בשעת הלואתו קנאו להתחייב באונסין בשעת הלואתו אפשר דהוי שומר שכר לרבי יצחק ורבי יצחק כרבי עקיבא לגמרי ומתניתין רבי עקיבא ורבי יצחק היא. ולפי דעת הגאונים דשלא בשעת הלואה הוי שומר שכר לרבי יצחק אם כן בשעת הלואה אינו אלא שומר חנם ומתניתין דלא כרבי יצחק ולית הילכתא כוותיה בהא והיינו דקא פריש משכנו שלא בשעת הלואתו דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק ולא קאמר סתם אלא דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק. ומיהו למאי דפרישנא דרבי יצחק בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו קאמר מתניתין נמי דרבי יצחק היא. הרמב"ן והרשב"א.
כתוב בתוספות ולפירושו הא דקאמר בפרק קמא דפסחים דחייב לבער. וכתוב בגליון והא דאמר בפרק ב' דפסחים בעירו חמירא דבני חילא כיון דאלו מיגניב או איתבר מיחייביתו לשלומי כדידכו דמי. היינו מיגניב ומיתביר באונס. עד כאן.

כתוב בתוספות ויש לומר דמשום חיוב דשומר שכר לא מיקרי וכו'. וכתוב בגליון אף על גב דאין חייב באונסין הא קני ליה מכל מקום והוי שלו אבל שומר שכר לא מיחייב לבער כיון דלא קני ליה אלא אם כן קבל עליו גם אונסין וההיא דפרק קמא דפסחים צריך לפרש מיגניב ומיתביר באונס כדפרישנא. ובהלכות גדולות בהלכות פסח כתב דחייב לבער אפילו לא קיבל עליו אונסין. עד כאן.

דכולי עלמא אית להו דרבי יצחק והכא בשומר אבדה קמיפלגי. פירוש והכא במשכנו בשעת הלואתו דלא איירי ביה רבי יצחק פליגי ובדין שומר אבדה פליגי דאתמר שומר אבדה רבה אמר כשומר חנם דמי ורב יוסף אמר כשומר שכר דמי פירוש ופליגי משום דמשתכר השומר דלא בעי למיתן פרוטה לעני. ורבה סבר דפרוטה דרב יוסף לא שכיחא וכדאיתא במסכת נדרים. ומאי דאייתינן לדמויי השתא מלוה על המשכון לשומר אבדה היינו כדפירש רש"י דהכי נמי סבר רבי עקיבא דהמלוה על המשכון שומר שכר מפני שהוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה אי דלא בעי לא יהיב פרוטה לעני. ואם תאמר הא ודאי משום מצות הלואתו לעני לא מיפטר מליתן פרוטה לעני שלא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשהוא טרוד באחת ואי אפשר לו לקיים את שתיהן וכדפרישנא וכדברירנא בכמה דוכתי. וטעמא דמצוה דהכא היינו כטעמא דפירש ר"י בשומר אבדה כי כשהוא מטפל לנערה וכיוצא בו מיפטר מלמיתב פרוטה לעני והיינו דאמרינן התם בנדרים דפרוטה דרב יוסף לא שכיח. ואם תאמר מאי איריא מלוה על המשכון אפילו שומר פקדון יהא שומר שכר עליו מן הסתם דהא מחייב לנערו ומשתכר בפרוטה דרב יוסף. ויש לומר דגבי שומר כיון דמיד בעלים בא לו וכל עיקרו לא נחת אלא לשמירה דעלמא וקבלו סתם אנן סהדי דלא נחת אלא להיות שומר חנם ואף על פי שלא פירש כמי שפירש דמי אבל באבדה שבאה לו שלא לדעת הבעלים ולא באה לו משום שמירה אלא משום מצוה וכן במלוה על המשכון שלא בא לו אלא משום מצוה אני אומר דדעתו להיות שומר שכר בפרוטה דרב יוסף. אי נמי שתנאי בית דין הוא שיהא בכך. הריטב"א.

דכולי עלמא אית להו דרב יוסף. פירוש דלא מצי לומר דכולי עלמא אית להו דרבה כיון דבעינן לאוקומי פלוגתייהו השתא במלוה צריך למשכון אי מצוה קעביד או לא. וזה פשוט.

והכא במלוה צריך למשכון קמיפלגי מר סבר מצוה עביד. פירש רש"י במלוה צריך למשכון להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב והולך דרבי עקיבא סבר אפילו הכי מצוה עבידן עד כאן. ולפי הפירוש הנכון שפירשנו למעלה מצוה דעביד אליבא דרבי עקיבא למיהוי עליה שומר שכר לאו מצות הלואה היא כדמשמע לכאורה דהא ליתא דמצות לאו ליהנות נתנו ובשומר אבדה לא עשאוהו שומר שכר מאותו הטעם. אלא מצוה דהכא היינו כדפרישית לעיל דבעי למטרח במשכון לנערו ולא מיבעי ליה למיתן פרוטה לעני מר סבר כיון דמשתמש בה כי מנערו ומקשטו לא חשיבא מצוה למפטריה מפרוטה דעני שאין זה אלא כמנער כסות שלו הילכך שומר חנם הוא ורבי עקיבא סבר דאפילו הכי מצוה עביד בניעורו כיון דהחוב פוחת והולך במשתמש בו ובזה נתיישב פירוש רש"י ז"ל. ורבינו חננאל ז"ל פירש במלוה צריך למשכון קמיפלגי שהלוה ירוד ועני ומי שהיה מלוה לו שלא במשכון היה אובד מעותיו ונמצא שהמלוה הזה צריך למשכון שאם לא יגבה מכאן יאבדו מעותיו מר סבר מצוה עביד דמכל מקום הלואהו ומר סבר לא מצוה עביד כיון שלא הלוה לו אלא במשכון. ואינו נכון דהא ודאי אף על גב דצריך למשכון מצוה עביד כי יזיף לעני וליכא מאן דאמר בהא דלא חשיבא מצוה. ואי איתיה להאי פירושא יש לפרש כדפירשתי לעיל מר סבר מצוה עביד בניעורו דכשהוא מנערו לצורך העני מנערו ומר סבר לא מצוה עביד בניעורו שלצורך עצמו מנערו מפני שיודע שסופו לגבות ממנו כן נראה לי. ויש שהקשו על פירוש זה משום דהוה ליה למימר מלוה צריכה משכון. ואין זו קושיא כלום לפי מה שפירשנו. ולכלהו פירושי הא דאמרינן דחייה בעלמא היא ורבה אמר לך דכולי עלמא אית להו דרבה ופליגי במלוה על המשכון אי תפיס ליה לגוביינא. ומחוורתא דמתניתין דלא כרבי אליעזר כדאסיקנא לעיל וכדפרישית לעיל. הריטב"א.

והריא"ף כתב בתשובה וזה לשונו: במלוה צריך למשכון קמיפלגי מר סבר מצוה קעביד ומר סבר לאו מצוה קעביד. פירוש דלא דמי משכון לכל פקדונות דפקדונות דעלמא אי בעי שומר למיזף עליהון ולמשכן אותם לא שרי ליה אבל משכון אי מצטרך מלוה לזוזי ולית ליה ללוה למפרע ליה ולא יכול לזבוניה למשכון אית ליה למלוה למיזף עליה זוזי. וקאמר רבי עקיבא דהא הנאה דסמיכא דעתיה דמלוה בהכין הוה בה שומר שכר על ההוא משכון ולא מצוה בעולם הוא דקעביד ורבי אליעזר סבר אפילו הכי מצוה קעביד ולא הוה שומר שכר בההיא הנאה וסליקא שמעתא בהכין. ומכל מקום ליכא דחייביה למלוה בשמירת משכון טפי מן מאי דאית על שומר שכר והיכא דאישתבי בליסטים מזויין פטור בין בשעת הלואה ובין לבתר כן ואם נגנב ואבד חייב בין משכנו בשעת הלואתו ובין משכנו לבתר הכין ולא שייכא דרבי יצחק בהני מילי כל עיקר. אלא כי פליגי בההיא הנאה דבה הוי שומר שכר או בהנאה אחריתי פליגי ואי בהא הנאה הוה פליגי לא הוה משתניא מילתא אלא למר שומר שכר הוא ולמר שומר חנם הוא אבל שבויה לא למר ולא למר וכל שכן דאיתברר ליה דבהנאה אחרת פליגי השתא שבוק כל עיוני וסברי בהא שמעתא לבר מן הדין עיונא והדין סברא דקא נהרין לך שבילא. עד כאן לשונו בסוף תשובה שלא נמצא תהלתה.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: והכא במלוה צריך למשכון קמיפלגי. פירש רש"י להיות משתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב. ואיכא למידק דאם כן תיפוק ליה דהוי כשומר שכר דשוכר כנושא שכר. ויש לומר דהכא כשכלו ימי שכירותו ואמר גמרתיו כך תירץ הרב אב ב"ד והראב"ד ז"ל. ומיהו אכתי לא ניחא דאם כן אפשר למשנתנו אפילו כרבי אליעזר בשאינו צריך למשכון. ומסתברא דאי משום הא לא קשיא דאיכא למימר דאין הכי נמי וכי אמרינן לעיל אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר לפום ?פני פירוקי קאמרינן דהא אידחו כלהו ואי פלוגתייהו במלוה מעות ומתניתין בפירות וכולה רבי יהודה היא מתניתין דלא כרבי עקיבא ולא ניחא לן בהכי משום דכלהו סתמי כרבי עקיבא אבל השתא דאיכא לאוקומי ככלהו תנאי מוקמינן. אלא דקשה קצת דאם כן כיון דלעיל אמרינן ומחוורתא מתניתין דלא כרבי אליעזר וכולה שמעתין בתר ההיא מסקנא גרירא אם איתא דהשתא אפשר דאתיא ככולי עלמא הוה ליה לאסוקי והשתא דאתית להכי אפילו תימא מתניתין רבי אליעזר ובשאינו צריך למשכון. ולדידי קשיא לי תו דהא מדמוקמי פלוגתייהו במלוה צריך למשכון אלמא לכלהו מותר להשתמש בו וכאבא שאול דאי לא גזלן הוי וחייב אפילו באונסיו ואלו לתנא קמא דמתניתין אסור להשתמש בו ואתיא מתניתין דלא כרבי עקיבא ודלא כרבי אליעזר. ואפשר דמוקמינן למתניתין בדפריש והתנה עם הלוה שישתמש בו כדי שיהא פוחת והולך מן החוב. ורבינו חננאל פירש מלוה צריך למשכון שעליו סומך להלות מעותיו שאילולי כן לא היה מלוה לו וכיון שכן משכון זה עיקר המצוה ולפיכך נעשה שומר שכר עליו שהוא הגורם ופוטרו מלתת פרוטה לעני. ורבי אליעזר סבר המלוה על המשכון לאו מצוה קעביד אלא עיקר המצוה במלוה תלויה אבל לא במשכון והמשכון איבו פוטרו אלא המלוה ולפיכך אינו נעשה עליו שומר שכר.
והראב"ד ז"ל פירש במלוה צריך למשכון הואיל ונוטל עליה משכון אם יש עליה מצוה אם לאו. ואינו מחוור בעיני דלא הוה ליה למימר בצריך למשכון קמיפלגי אלא הכי הוה ליה למימר ובמלוה על המשכון בהא פליגי מר סבר מצוה קעביד ומר סבר לאו מצוה קעביד. והנכון כדברי רבינו חננאל. והקשה הראב"ד אשמעתין למה ליה למימר משום מצוה תיפוק ליה משום דתפיס ליה על חוביה כדאמרינן באומן דתפיס ליה אאגריה. ותירץ דטעמא דאומן משום דנהנה בו שהרויח בו אבל כאן לא הרויח כלום בהלואת המעות. עוד הקשה אי בשכר מצוה הוי שומר שכר אפילו בדלא שוה שיעור זוזי נמי. נשאר לו בקושיא. ואני תמה דודאי לרבי עקיבא אפללו בדלא שוה שיעור זוזי הוי שומר שכר עליו להתחייב בכנגדה והוא הדין לרבי אליעזר אלא שהוא נחלק מצד אחר ואמר דלאו מצוה קעביד כל שהוא צריך למשכון. ושמא הרב ז"ל מפרש הא דאמרינן לעיל בדלא שוה שיעור זוזי כולי עלמא לית להו דשמואל ופטור מכלום וכפי הפירוש הראשון שכתבתי אני שם. אבל הנכון דלית להו דשמואל דוקא קאמר כלומר דלא אבד כל מעותיו אלא כנגד משכונו ונמצאת קושית הרב שעלה לה תירוץ. כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: במלוה צריך למשכון קמיפלגי. הואיל ונוטל עליה משכון אם יש עליה מצוה או לא. קשה לי למה ליה למימר משום מצוה תיפוק ליה משום דתפיס לי על חוביה כדאמרינן באומן מדלא אמר הכי שמע מינה איתיה לההוא פירושא דפרישנא לעיל גבי אומן דלא שייך למימר גבי משכון שאינו רשאי להתכבד בו כלל. אי נמי שאינו מרויח בו כלום כלישנא בתרא. מיהו קשיא לי אי בשכר מצוה הוי שומר שכר אפילו בדלא שוי שיעור זוזי נמי. ועוד שמירת משכון מאי דמיא לשמירת אבדה והלא מצוה משעת הלואה נעשית. ואיכא לתרוצי מפני שממתין עליו ואינו מוכרו ליפרע ממנו. ע"כ.

כתוב בספר המאור ומה שכתב הריא"ף בהלכותיו בהלוהו על המשכון וכו'. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם יש לי ראיות על משכנו בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואה ביו שנתן לו מדעתו בין שלא מדעתו שהוא חייב באונסין משום דפרעון הוי ואין אנו צריכין לפרוטה דרב יוסף בזה. עד כאן.

בד"ה נימא בדלא כו' דאין סברא שיחלוק ר"י על ר"א ור"ע כו' עכ"ל יש לדקדק כאן בדבריהם דהא לא פליג ר"י אר"א ואר"ע אלא את"ק דקאמר דלא נחלקו בשוי אלא דאף בשוי נחלקו וסבר ליה ר"י שפיר כר"א דה"נ צ"ל למאי דמוקי מתני' בשמשכנו שלא בשעת הלואתו כמ"ש לעיל ועוד ק"ל בעיקר קושייתן דכי היכי דפרכינן מכח סברא אי בדשוי מ"ט דר"א ה"נ איכא למפרך אי מתני' איירי בדשוי מ"ט דר"י ואפשר דזאת היא ג"כ כוונתם דאין סברא שיחלוק ר"י על ר"א כו' בשוי מה"ט דפרכינן אי בשוי מ"ט דר"א הכא נמי איכא למפרך אי בשוי מ"ט דר"י ודו"ק:

בא"ד ומיהו יש לומר דבדשוי הוי לכ"ע ש"ש כו' מטעמיה דשמואל דחשיב כאלו פירש כו' וכי לא שוי כו' עכ"ל אך קשה לי דזהו דוחק גדול דלמקשה פשיטא ליה מה"ט אי בדשוי מ"ט דר"א ולדברי המדחה דקאמר דפליגי בשוי ובדרבי יצחק ליתא הך סברא כלל לכ"ע וע"ק אמאי לא מוקי פלוגתייהו דר"א ור"ע בדשוי ובהך סברא דחשיב כאלו פירש דע"כ המקשה והמדחה פליגי בהך סברא ואפשר שזהו שכתבו בסוף דבריהם מ"מ דוחק הוא ודו"ק:

בא"ד לא מצו פליגי אלא בדשוי כו' עכ"ל פירוש לאפוקי בדלא שוי דהיינו ביתר מדמי המשכון אבל בדלא שוי כנגד המשכון ודאי דפליגי וק"ל:

בד"ה לא דכ"ע לית להו דשמואל כו' ואי איירי בדפריש שלא יפסיד לא היה חולק ר"ע כו' עכ"ל דבריהם תמוהים דהא ע"כ לפום מה דאיירי פלוגתייהו בדפריש סבר ר"א דלא יפסיד אף מה שכנגד המשכון דאל"כ אמאי ישבע לר"א כמ"ש התוספות לעיל וא"כ שפיר חולק ר' עקיבא וסובר דכנגד המשכון מיהת יפסיד דה"נ לר' יצחק ולרב יוסף לא מפסיד לר' עקיבא אלא מה שכנגד המשכון והשתא סבר רבי עקיבא ממש כמתניתין דסלע הלויתיך כו' דמוקמינן לה נמי בדפריש והתוס' בפ' שבועות הדיינין כתבו בזה דרך אחר דבשלמא לפי גירסת הקונט' דשמואל איירי בלא פירש א"ל דכ"ע אית להו דשמואל דכיון דאפי' לא פירש מפסיד כל החוב א"כ בדפירש נמי נהי שלא יפסיד כל החוב מ"מ כנגד המשכון יפסיד ואמאי לר"א כו' ע"ש אבל דברי התוס' דהכא צ"ע ודו"ק:

בא"ד וקשה דלפי גירסא זו אמאי לא קאמר הכא כ"ע אית להו דשמואל כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות לפי גירסא זו אמאי לא מוקי מתניתין דהכא אפילו כר"א ומודה בדפירש כשמואל ועיין בתוס' שם ודו"ק:

ד"ה לא דכולי עלמא לית להו דשמואל וכו' וקשה דלפי גירסא זו אמאי לא קאמר הכא כולי עלמא אית להו דשמואל וכו'. ר"ל דבשלמא לפי גירסת רש"י דשמואל איירי בדלא פירש לא מצי למימר כ"ע אית להו דשמואל ופליגי בדפירש רוצה לומר שהתנה עמו בפירוש שלא יפסיד לכל החוב באבדת המשכון דאם איתא דבלא פידש מפסיד כל החוב לכולי עלמא א"כ בפירש נמי נהי דלא מפסיד כל החוב מכל מקום מה שכנגד המשכון מיהא יפסיד ואמאי קאסר ר"א ישבע ויטול מעותיו דמשמע דאפי' מה שכנגר החוב אינו מפסיד אבל לפי גירסת ר"ח ור"ת קשה:

בא"ד וי"ל דסברה הגמרא דאי בדפירש מפסיד כל החוב בדלא פירש נמי מפסיד מה שכנגד המשכון דמה שכנגד המשכון כפירש דמי. ד"ל אבל השתא דכולי עלמא לית להו דשמואל אפי' בדפי' אינו מפסיד כל החוב סברא דבסתם אינו מפסיד אפי' מה שכנגד המשכון דלא תפיס ליה למשכון כלל אפי' בדשוי בשביל שיפסיד החוב באבדת המשכון כן משמע בתוס' מסכת שבועות דף מ"ג ודף מ"ד ע"ש:

בא"ד ואע"ג דרב פליג עליה דהא בפ' הזהב וכו' ובשבועות מדמי פלוגתא דרשב"ג ורבנן לדשמואל ר"ל שמע מינה דרב דפליג על שמואל בערבון פליג עליה נמי בהא דהלוהו על קתא דמגלא וא"כ פלוגתייהו לענין איסורא דמי שפרע איתמר וקי"ל כרב באיסורי זה אינו קושיא דהא הכי נמי הא דשמואל לענין דינא איתמר וקיימא לן כשמואל בדיני וכו' כן הוא המשך דברי התוס' ודו"ק:

גמ' לימא בדלא שוי כו' נ"ב לפרש"י נראה לפרש דהכי פריך נימא בדלא שוי שיעור זוזי כו' ואמאי קאמרת מחוורתא דלא כרבי אליעזר ומשני דכ"ע לית להו דשמואל וע"כ בשוי פליגי וא"כ מתני' בע"כ דלא כרבי אליעזר:

תוס' בד"ה נימא בדלא כו' פי' אף בדלא שוי כו' נ"ב פי' והגירסא דשלהי שבועות הדינים ליתא וטעות הוא וק"ל:

תד"ה לא. לפלוגתא דרשב"ג ורבי. כצ"ל. וכן לקמן בסמוך צ"ל ורבי:

תד"ה לימא (בסופו). ר"א דלא כוותיה. כצ"ל:

גמרא לימא בדלא שווי משכון שיעור זוזי ובדשמואל קמיפלגי ופירש"י לימא ר"א ור"ע עכ"ל. נראה מבואר מלשונו דכוונתו בזה דלא קאי אפלוגתא דר"י וחכמים במתניתין דידן ובאמת שכן נראה מסדר לשון הגמרא ועוד דלענין פלוגתא דר"י וחכמים לא שייך לומר דקמיפלגי בדשמואל דהא הך דשמואל לאו מדיני שומרין איירי אי הוי שומר חנם או ש"ש כיון דמתניתין סתמא קתני המלוה על המשכון ש"ש ר"י אומר ש"ח משמע דבדין שומרין לחוד הוא דפליגי והיינו נמי דתני לה בפירקין ובמכילתין דאיירי בדיני שומרין ודומי' דכל האומנין דרישא דמתניתין משא"כ אם נאמר דבדשמואל קמיפלגי העיקר חסר מלשון המשנה שהרי כל דיני השומרין דאיירי במכילתין ובפירקין וברישא דמתניתין דכולן אין משלמין אלא דמי שיווי החפץ לבד שנעשו שומרין עליהן וכ"ש דלא שייך הך לישנא דש"ח ושומר שכר כה"ג ועוד אי ס"ד דמתניתין נמי בדלא שווי איירי וטעמא דת"ק כדשמואל ושומר שכר דקאמר היינו לענין שחייב בגניבה ואבידה וממילא שאם לא שמרה כראוי מפסיד כל חובו א"כ מאי האי דקאמר ר' יהודה דבהלוהו פירות הוי שומר שכר ומשמע דבהא מודה לת"ק ומ"ט דר"י בהא דכיון דלית ליה לדשמואל מדקאמר הלוהו מעות ש"ח וא"כ מטעמא דפירות עבידי דמירקבי לא שייך להפסידו כל דמי חובו כל מה שיתר על המשכון ודוחק גדול לומר דלצדדין קאמר מלבד שאר קושיות ודקדוקים שאבאר בסמוך ומשמע מינייהו דכולה שקלא וטריא דשמעתין לאו אפלוגתא דמתניתין קאי אלא אפלוגתא דר"א ור"ע דברייתא וכמו שפירש"י ולפ"ז נראה דשפיר קאמר לימא בדשמואל קמיפלגי והיינו מאותו דקדוק גופא שכתבתי דהשתא ס"ד דעיקר פלוגתא דר"א ור"ע ע"כ בלאו דיני שמירה פליגי אי הוי ש"ח או ש"ש דומיא דמתניתין דא"כ ה"ל למיתני בהאי לישנא גופא המלוה על המשכון ר"א אומר שומר חנם ור"ע אומר שומר שכר ועוד מאי קאמר ר"א ישבע ויטול מעותיו ומאי קמ"ל פשיטא דהכי הוא ואי לאשמעינן דלא הוי אלא ש"ח אכתי לא שמעינן הך מלתא שפיר במאי דקתני אבד המשכון דהא אשכחן טובא דלשון אבד משמע שאבד בפשיעה ואדרבה סתם אבידה קרובה לפשיעה כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ולקמן בדף הסמוך ע"ב בד"ה וסבר ר"מ ואשכחן נמי איפכא דאבד היינו באונס שטבעה ספינתו בים כדאיתא לעיל בפרק אלו מציאות דף כ"ט ע"ב ובפרק הזהב ובכמה דוכתי. ועוד דאי ר"א ור"ע בדיני שמירה לחוד פליגי מאי כלום הלויתני דקאמר כמו שכתבתי בתחלת הסוגיא ועוד מאי קאמר ר"ע אבד המשכון אבדו מעותיו ואי בדיני ש"ש איירי טפי ה"ל למימר בהדיא לישנא דשומר שכר דהוי משמע דאפילו אם המשכון שוה יותר מדמי חובו כדרך סתם משכון צריך לשלם נמי היתרון אע"כ דעיקר פלוגתייהו דר"א ור"ע היינו בדשמואל דהכי משמע פשטא דלישנא כלום הלויתני וכדפרישית והיינו כמו שפירש"י בד"ה בדלא שווי. אלא דבמ"ש רש"י דאי בדשווי מודה ר"א דלגוביינא שקליה נראה מדבריו דלפ"ז הוי מצי לאוקמי מתניתין דידן אפי' כר"א וכמ"ש התוספות בד"ה נימא דהא דאסקינן לעיל מתני' דלא כר"א היינו לפי המסקנא דפליגי בדשווי ובדרב יוסף דהא לשיטת רש"י בסמוך משמע לכאורה דהלכה כרב יוסף ולא כרבה אמנם למאי דפרישית לעיל בלא"ה א"ש טפי דלמאי דס"ד השתא אכתי לא אסיק אדעתיה לא דר' יצחק ולא דרב יוסף אלא דהוי משמע ליה טעמא דת"ק דמתני' דהוי ש"ש היינו משום דתפיס ליה אאגריה וכמו שאבאר עוד בסמוך דאפשר דאף בשעת הלואתו שייך האי טעמא לפי המסקנא ודוק היטב:

שם דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי כו' אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי. ולכאורה הוי הך מלתא דשמואל כהלכתא בלא טעמא דמה שפירש"י בד"ה בדלא שווי דטעמא דשמואל שסבר וקיבל בתורת משכון וכל כמה דלא מהדר ליה לא ליגבי עכ"ל דמה"ת נאמר דסבר וקיבל לגוביינא קתא דמגלא בעלמא באלפא זוזי אטו בשופטני עסקינן ומאן יימר דהכי הוא. והנלע"ד בזה דעתי לבאר אי"ה בשילהי שבועת הדיינין בחד מתרי ותלת טעמי אלא דמסוגיא דהכא אפשר דשמואל גופא מהך פלוגתא דר"א ור"י גופא דייק לה מדקאמר ר"ע כלום הלויתני דהוא לישנא יתירא ונקט נמי ל' אבדו מעותיך דמשמע דעיקר מילתא דידיה היינו לענין שיעור דמי חובו לחוד ולא ביתרון מדלא קאמר סתמא שומר שכר אע"כ דהיינו מטעמא דשמואל דבדלא שווי איירי וכפשטא דלישנא דכלום הלויתני או כפירש"י דסבר וקיבל או מאינך טעמי שאפרש שם בשבועות. מיהו בירושלמי במסכת שביעית אהא דתנן התם המלוה על המשכון אינו משמט גרסינן עלה בגמרא שמואל אמר אפילו על המחט ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך פרט למה שיש לאחיך תחת ידך א"כ לפ"ז אפשר דשמואל מיתורא דהאי קרא גופא יליף לה דע"כ בדלא שווי איירי קרא דאי בדשוי משמע ליה לשמואל דלא איצטריך קרא דמסברא מלתא דפשיטא היא דאינו משמט דלא קרינן בי' לא יגוש וכ"ש דא"ש טפי לפי מאי שכתבתי בסמוך וכמו שאבאר עוד בסמוך דלתועל' המלוה שייך הך מלתא דר"י בשעת הלואתו טפי מבשלא בשעת הלואתו ודעתי להאריך בזה בשילהי שבועת הדיינין ושם יבואר ג"כ דלע"ד נראה ברור דלשמואל לעולם אבד מעותיו אפילו נאבד באונס כמו שאבאר בראיות לכל הטעמים אלא דאפ"ה א"ש הא דקתני במתניתין דידן הלוהו על המשכון ש"ש והיינו משום דבסתם משכון איירי ששוה יותר מדמי חובו ובהא ודאי לא הוי אלא שומר שכר דפטור באונסין כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה נימא בדלא שוי כו' ושילהי שבועת הדיינין יש ספרים דגרסי ה"ד אי בדשוי כו' עס"ה. ומה שיש לדקדק בכל זה דעתי לבאר אי"ה שם בשבועת הדיינין לקיים גירסא זו וליישב כל קושיות התוספות וממילא רווחא שמעתא ג"כ בסוגיא דשמעתין וכן במה שהאריכו התוספות בסמוך בד"ה לא דכ"ע לית להו דשמואל שהביאו חילופי גירסאות בפרק שבועת הדיינין בהך מלתא דשמואל וממילא דתליא בהו אי הלכה כשמואל או לא הכל יבואר שם באריכות אי"ה כי שם מקומו והתם עיקר מימרא דשמואל דקאי אמתני' דהתם:

גמרא והכא בדשוי שיעור זוזי וקמיפלגי בדר"י דאר"י מניין לב"ח שקונה משכון כו' כבר כתבתי לעיל דלפירוש התוספות בכולה שמעתין משמע דלעולם בין למאי דס"ד מעיקרא בתחלת הסוגיא דקאמר לימא מתניתין וכן במאי דקאמר לימא בדלא שוי ע"כ הוי צריכא נמי הך טעמא דר' יצחק טפי ממעיקרא אבל למאי דפרישית א"ש דעד השתא לא הוי ס"ד כלל הך מלתא דר"י אלא דקסבר דטעמא דמ"ד ש"ש היינו משום דתפיס ליה אאגריה אלא השתא מיהא דנחית לדייק מלישנא דר"ע דקאמר אבדו מעותיו דמשמע דבמאי ששוה המשכון יותר מחובו אין צריך לשלם א"כ ע"כ ליתא להך טעמא דתפיס לי אאגריה דא"כ כל דמי המשכון בעי לשלומי כדין ש"ש דעלמא ומש"ה הוצרך לאוקמי מטעמא דר' יצחק דיליף לה מקרא שקונה משכון משום דוודאי לגוביינא שקליה וא"כ לפ"ז דמטעם קנין אתינן עלה לא שייך הך טעמא אלא כשיעור דמי חובו בלבד וכמ"ש הר"ן ז"ל להדיא:

בפרש"י בד"ה שקונה משכון לכל מילי להתחייב באונסין עכ"ל. נראה דפשטא דלישנא דקאמר שקונה משמע ליה הכי דכיון דמקרא יליף לה וקאמר דאם אינו קונה צדקה מנין ממילא משמע דרחמנא אוקמא לי' ברשותיה בקנין גמור וממילא דחייב באונסין כיון שהוא שלו לגמרי ולפ"ז צריך לומר דהא דקתני במתניתין הלוהו על המשכון ש"ש ובעי לאוקמי השתא מטעמא דר' יצחק ע"כ היינו משום דמתני' בסתם משכון איירי ועיקר דינא דמתניתין איירי במאי ששוה המשכון יותר מחובו דלא שייך בי' חיוב אונסין כלל כן נ"ל נכון בשיטת רש"י והארכתי בזה בפרק השולח ושם הבאתי ג"כ בקצרה מה שהאריך הש"ך בזה להכריע דשיטת רש"י עיקר והביא ראיה מכמה פוסקים שהסכימו לשיטה זו והוספתי ג"כ נופך משלי ע"ש ובחידושי קידושין דף ח' ובחידושי פסחים פרק כל שעה:

גמרא ותסברא אימור דאמר רבי יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל במשכנו בשעת הלואתו מי אמר. גם בזה כבר כתבתי בפרק השולח שהרמב"ן ז"ל בספר המלחמות כתב דנהי דמסוגיא דשמעתין ומסוגיא דשילהי שבועת הדיינין משמע דפשיטא ליה לתלמודא דבמשכנו בשעת הלואתו לא שייך הך מלתא דר' יצחק אפ"ה לפי המסקנא לא קי"ל כהך סוגי' דדרך שקלא וטריא ודחיי' בעלמא קאמר הכי אבל באמת מילתא דר"י היינו בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו מדמייתי סתמא דתלמודא בפרק השולח ובפ"ק דקידושין ובפרק כל שעה הך מילתא דר"י אף בשעת הלואתו ולא ניחא ליה להרמב"ן ז"ל לפרש כפי' התוס' בשמעתין בד"ה והא אידי ואידי וכאן בד"ה אימור דאמר ר' יצחק אלא דלכאורה דברי הרמב"ן ז"ל דחוקים יותר דהא פשטא דלישנא ותסברא משמע דמסברא פשוטה קאמר הכי והעליתי שם ליישב שיטת הרמב"ן ז"ל ולאו מטעמי' אלא ע"פ שיטת רש"י דמטעמא דרבי יצחק חייב אפילו באונסין וא"כ לפ"ז שפיר קאמר ותסברא דע"כ ר"י היינו דוקא שלא בשעת הלואתו דאי בשעת הלואתו נמי אמר א"כ תיקשי מתניתין דידן דקתני המלוה על המשכון ש"ש משמע דפטור מאונסין והשתא לא ניחא ליה לפרש דאיירי ביותר מדמי הלואתו לחוד משא"כ לפי המסקנא דמוקמינן למתני' דמלוה צריך למשכון תו ליתא להך דיוקא דקאמר ותסבר' כיון דלא שייך הך מילתא דר"י בגוונא דמתני' וכמו שכתבתי שם קצת באריכות עיין עליו אלא דלפי מה שכתבתי בסמוך לא יתכן לפרש כן אף לשיטת רש"י דהא אפילו מעיקרא דהוי בעי למימר דבדשמואל קמיפלגי נמי הוי צריך למימר דמתני' לא איירי אלא לענין דמי המשכון היתרים על חובו. אמנם לפי מאי דפרישית יש ליישב יותר בפשיטות דהא דקאמר בשמעתין ובשילהי שבועות ותסברא דפשיטא ליה דבשעת הלואתו לא שייך הא דר"י היינו דוקא לענין חיוב אחריות שהוא לגריעותא דמלוה ומסתמא שאין דעתו לקנותו בקנין גמור להתחייב באחריות דכל משכון בשעת הלואתו בדידיה תליא מילתא שאם לא יפרענו וירצה לקנותו יזכה בו למפרע נמצא דלפ"ז נתיישבו כל הסוגיות כל אחד על מקומו דלא סתרין אהדדי סוגיא דהכא אסוגיא דפרק השולח ודפ"ק דקידושין דהתם בכולהו לתועלת המלוה הן וכה"ג בשעת הלואתו עדיף טפי והך סוגיא דפסחים אע"ג דהוי לגריעותא דמלוה אפ"ה כיון דמסקינן התם דבהרהינו אצלו כ"ע מודו דלמפרע גובה מש"ה חייב לבער אפילו בלא טעמא דאחריות אלא מקרא דמצוי בידך וכמו שכתבתי במקומו ע"ש כן נ"ל נכון בעזה"י עד שיש לתמוה על שיטת התוס' בשמעתין שלא כתבו כן והוצרכו לדחוק ולענ"ד סברא פשוטה היא שהרי התוס' גופייהו בשילהי שבועת הדיינין ד"ה אלא לאו כנגד חובו כתבו סברא כיוצא בזו במלתא דשמואל לענין שמיטה ע"ש והנראה בזה דעיקר סברת התוס' דמשמע להו דכיון דהך דר"י גזירת הכתוב הוא שוב אין לחלק בסברות כהנך:

שם אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו כו' והכא במשכנו בשעת הלואתו ובשומר אבידה קמיפלגי דאתמר כו'. לכאורה משמע דהשתא משמע ליה בפשיטות דכל מלוה על המשכון דמי לשומר אבידה לגמרי דכי היכי דאמר ר' יוסף התם דהוי ש"ש משום מצוה והיינו פרוטה דר' יוסף ה"ה מלוה על המשכון ויש לתמוה טובא דבעיקר פלוגתייהו דרבה ור' יוסף בפרק הכונס לא משמע הכי לא מיבעיא ללישנא בתרא דהתם דטעמא דר"י היינו דכיון דרחמנא רמיא עלי' הוי ש"ש וכתב מהרש"ל ז"ל בספר יש"ש דלהאי לישנא לא תליא בפרוטה דר"י כלל ומסיק שם נמי דלישנא בתרא עיקר א"כ פשיטא דלא שייך הך מילתא כלל במלוה על המשכון אלא אפילו למה שכתבתי לעיל בפ"ק אלו מציאות דף כ"ט בלשון התוספות בד"ה והוי שואל והעליתי שם דהנך תרי לישני דפרק הכונס לא פליגי לדינא כלל אלא דלישנא בתרא סובר דמשום שכר מצוה גופא הוי ש"ש וא"כ אפשר דמלוה על המשכון נמי דכוותיה דמשום מצות הלואה רמי' רחמנא שמירת המשכון עליה. אלא דבאמת אכתי לא דמי כלל דהתם עיקר השבת אבידה במאי שמתעסק בה עד שמחזירה כולה מילתא מן המצוה ומש"ה כל אותו זמן ללישנא קמא שייך פרוטה דר"י משא"כ הכא שהמשכון אינו מעיקר המצוה כלל אדרבה בלא משכון הוי מצוה טפי וא"כ לא שייך הכא הך פרוטה דר"י כמו באבידה. ואפילו את"ל דיש שום טעם להשוותן לא ה"ל לתלמודא לסתום אלא לפרש. וכ"ש דקשה טפי לפי מה שכתבתי לעיל בתחלת הסוגיא דבכל השקלא וטרי' דהכא משמע ליה לתלמודא דר"א ור"ע לאו בעיקר דין שמירה פליגי דלמר ש"ח ולמר שומר שכר משום פרוטה דר"י והיינו משום דא"כ מאי כלום הלויתני דקאמר ר"ע דכיון דבלא משכון איכא מצוה טפי ואדרבה לשיטת ר"ח על המשכון ליכא מצוה. ועוד דלשון ויטול מעותיו דר"א ואבדו מעותיו דר"ע לא א"ש כלל ובהדיא ה"ל למימר דלר"א ש"ח ולר"ע ש"ש וכמו שכתבתי לעיל באריכות דמה"ט גופא הוה בעי הש"ס לאוקמי פלוגתייהו דר"א ור"ע בדשמואל או בדר' יצחק וא"כ לפום שינויא דהשתא דבעי למימר דפליגי בדרבה ור"י דלרבה ש"ח ממש ולר"י ש"ש ממש הדרי כל הקושיות לדוכתייהו. והנראה לע"ד בענין זה דאף למאי דבעי למימר השתא דפליגי בדרבה ור"י נמי הוי בעי למימר דאיירי במלוה צריך למשכון להשתמש בו וא"כ לפ"ז שייך שפיר לשון כלום הלויתני אלא על המשכון (דכיון דהמלוה צריך למשכון ורשאי להשתמש בו כמו שאבאר בסמוך דלית ביה משום ריבית א"כ שפיר מצינן למימר דלר"ע חייב אפילו באונסין דהוי כשואל דכיון דאפילו בלא שימוש המשכון הוי ש"ש משום פרוטה דר"י א"כ משום היתר שימושו חייב אפילו באונסין ולר"א דס"ל כרבה דלית ליה פרוטה דר"י ולא הוי אלא ש"ח וממילא דאסור להשתמש בו משום ריבית כדאשכחן הך מילתא גופא לעיל שם בפרק אלו מציאות בפלוגתא דר"ע ור"ט ותלה לה התם בפלוגתא דרבה ור"י וא"כ א"ש סוגיא דהכא דלמאי דס"ד השתא דהכא ודהתם חדא פלוגתא היא. ואף שהתוס' כתבו שם הך סברא דמשום היתר תשמיש מעיילינן חדא דרגא בל' ואין לומר היינו לפי שיטתם שם שרוצים לפסוק הלכה כרבה ומייתו ראיה מסוגיא דפרק המפקיד ממילתא דר' נחמן דסבר נאנסו לא וא"כ לפ"ז ממילא דע"כ אותן הפוסקים שפסקו כר"י משמע דאית להו הך סברא דמעיילינן משום היתר תשמיש חדא דרגא לחוד ודו"ק (ועיין מה שכתבתי שם בחידושינו בזה) וא"כ מכ"ש דבפשיטות מצינן למימר דלמאי דס"ד השתא נחתינן להך סברא) (ע"ל הגליו"ן מכא"ן דכיוון דהמלו"ה כו' ע"ד אל"א ה"א דל"א מסי"ק עדיי"ן צרי"ך תלמו"ד ועיו"ן) אלא הא דלא מסיק הש"ס מעיקרא הך מילתא דהמלוה צריך למשכון היינו משום שהמקשה הפסיק בדבריו ומקשה אעיקר אוקימתא דאי אפשר לאוקמי כלל פלוגתא דהנך תנאי בפלוגתא דרבה ור"י משום הך קושיא דקשיא ליה לימא דר"י תנאי היא שהיא קושיא אלימתא כמו שאבאר בסמוך. מיהו לפי המסקנא דמסקו דכ"ע אית להו דר"י ואפ"ה פליגי ר"א ור"ע במלוה צריך למשכון ממילא א"ש בין לפירש"י ובין לפי' ר"ח ודוק היטב:

שם לימא דר"י תנאי היא ופירש"י דרבה ודאי תנאי היא אלא לר"י מי מיבעי למימר תנאי היא דר"א לית ליה דר"י עכ"ל. ומכאן כתבו התוס' והרא"ש ושאר פוסקים דמל' רש"י משמע דהלכה כר"י אלא דשיטת ר"י בעל התוס' וסייעתו אינו כן כמ"ש התוס' באריכות לעיל בפרק אלו מציאות ובב"ק בפרק הכונס. אלא דלענ"ד אין הכרח לפרש כן לא מפירש"י ולא מסוגיא דשמעתין משום דבלא"ה קשיא טובא אהא דמקשה הכא לימא דר"י תנאי היא והיינו דהוי דלא כר"א אלא כר"ע ומש"ה איצטריך לאוקמי בשינויא דחיקא דאיירי במלוה צריך למשכון דוקא כמו שנדחקו רש"י והתוס' ור"ח בטעם פלוגתא זו וכמו שאבאר עוד בסמוך דקשיא טובא הך אוקימתא וכל הטורח הזה למה למשכוני נפשין בהך מלתא מאי כולי האי אם נאמר דר"י סובר כר"ע וכת"ק דמתניתין ואפ"ה הוי אתי שפיר דהלכה כר"י דר"א שמותי הוא ורבי יהודה דמתניתין נמי במקום חכמים ליתא מכל זה נלע"ד בפשיטות דהא דמקשה לימא דר"י תנאי קושיא אלימתא היא דאי אפשר לומר כן כלל אליבא דר"י גופא דמוקי נפשיה כתנאי דא"כ מאי האי דקאמר ר"י גופיה בפ' הכונס לרבה ואותביה מברייתא דהחזירה למקום שיראנה ומאי קושיא דהא רבה ודאי מצי לאוקמי שפיר כהך תנא דס"ל ש"ש כיון דלר"י גופא נמי תנאי היא ומאי אולמא הך ברייתא ממתניתין דהכא גופא דפליגי ר"י ורבנן ואפ"ה סובר רבה כרבי יהודה כיון דר"א קאי נמי בשיטתיה. וכ"ש דקשה יותר במאי דקאמר התם בתר הכי איתיביה רבה לר"י מברייתא דהשב לגינתו ולחורבתו וממימרא דר' חייא ב"א אר"י וא"ל רב יוסף שאני אומר ליסטים מזויין גנב הוא ושקיל וטרי התם טובא בהך מילתא כיון דלפי האמת קי"ל דליסטים מזויין גזלן הוא וא"כ טפי ה"ל לאוקמי לר"י כל הנך ברייתות כי הנך תנאי דסברי שומר אבידה ש"ח הוי אע"כ דרב יוסף לא ניחא ליה כלל לאוקמי הך מילתא דידי' כתנאי אלא אליבא דכ"ע אמר למלתיה וא"כ מקשה הש"ס הכא שפיר. ומעתה לפי מה שכתבתי אין מסוגיא דשמעתין שום ראיה להכריח דאין הלכה כרבה מהא דמסקינן בשמעתין דכ"ע אית להו דר"י כיון דבלא"ה איצטריך לאסוקי הכי כיון דר"י גופא ע"כ בעי לאוקמי נפשיה אליבא דכ"ע כדמוכח מסוגיא דהכונס. משא"כ לרבה אפילו את"ל דמוקי לת"ק דמתניתין ור"ע דברייתא דלא כוותיה אפ"ה לא איכפת ליה לרבה בהא דהא בלא"ה ע"כ לרבה ר"ע סבר שומר שכר הוי כמ"ש התוספות בפרק אלו מציאות ואפ"ה ס"ל דש"ח הוי והיינו כרבי יהודה דמתניתין וכר"א דברייתא בשמעתין כיון דרבה גופא אשכח קרא ומתניתא דהשב תשיב דמסייע ליה בהדיא דע"כ שומר אבידה כש"ח דמי ואף למאי דדחי רב יוסף התם ומוקי לקרא דהשב תשיב כדר"א דשומר אבידה אין צריך דעת בעלים אפ"ה איכא למימר דמהאי טעמא גופא סבר רבה דש"ח הוי לענין שמירה כיון דאשכחן דאקיל רחמנא לגביה לענין השבה טפי אפילו משאר שומר חנם דעלמא. ומכ"ש דמה"ט שאני ליה לרבה טובא בין שומר אבידה למלוה על המשכון דהא בהשבת המשכון ודאי צריך דעת בעלים ואשכחן נמי דקרא דעל כל אבידה דיליף רחב"א משמיה דר"י דכתיב ביה תשלומי כפל וא"כ ע"כ דכש"ח דמי למאי דקי"ל לסטים מזויין גזלן הוא כדפרישית ואף שכתבו התוספות שם דבגניבה באונס נמי שייך תשלומי כפל (ודלא כשיטת החולקים שהביא מהרש"ל והש"ך) מ"מ הא כתבו שם כיון דלא שכיח לא שייך לאוקמי קרא בהכי ועוד דמשנה דפ' אלו מציאות פלוגתא דר"ע ור"ט נמי כרבה דייק דמקשה התם לרב יוסף מאי לפיכך ושני בדוחקא כן נראה לי נכון. מיהו הוצרכתי לכל זה למאי דמשמע לכאורה מסוגיא דשמעתין דלרבה ליכא לאוקמי לתנאי מתניתין וברייתא אלא בהכי ודלא כדשמואל אמנם לפי מה שאפרש בסוגיא דשבועות אי"ה אין צורך לכל זה דשפיר מצינן למימר קושטא דמלתא דלרבה נמי בדשמואל פליגי דהא בהא תליא כמו שאבאר שם ומובן קצת ממה שכתבתי לעיל בשמעתין במימרא דשמואל בירושלמי דשביעית דקאמר המלוה על המשכון אינו משמט אפילו מחט ואין להאריך כאן ובסמוך אבאר עוד בענין אחר דלמסקנא אליבא דרבה מצינן למימר דטעמא דת"ק ורבי עקיבא דברייתא דאמרי שומר שכר היינו משום דתפיס ליה אאגריה ודו"ק היטב:

על המשכון. בשעת הלואה משמע: ומתני'. שהלוהו פירות: אי הכי קמה ליה מתני' דלא כרבי עקיבא. דקתני אבל אם הלוהו מעות שומר חנם ואנן קיימא לן במסכת סנהדרין (דף פו.) בכולהו סתמי סתם משנה רבי מאיר סתם סיפרא ר' יהודה סתם ספרי ר' שמעון וכולהו אליבא דר' עקיבא: לימא. ר' אליעזר ור' עקיבא: בדלא שוי שיעור זוזי קא מפלגי ובדשמואל פליגי. דאי בדשוי מודה ר' אליעזר דלגוביינא שקליה ובדלא שוי פליגי דלרבי אליעזר לית ליה דשמואל דאמר אבוד אלפא זוזי וסבר דקביל לגוביינא הא לית ליה לרבי אליעזר דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא הוא דנקיט ליה ושומר חנם הוא ור' עקיבא אית ליה דשמואל ואמר סבר וקביל בתורת משכון וכל כמה דלא מיהדרי ליה לא לגבי: דכולי עלמא לית להו דשמואל. דלרבי אליעזר לא מפסיד כלום ולר' עקיבא אינו מפסיד אלא כנגד המשכון: שקונה משכון. לכל מילי להתחייב באונסין: אימור דאמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואתו. דהא קרא במשכנו ע''י שליח ב''ד כתיב דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד ומוקמינן לה לקמן (דף קיג.) בשליח ב''ד וההוא ודאי קני דלגוביינא שקליה וליכא לדמוייה למשכנו בשעת הלואתו ובהך פלוגתא דרבי אליעזר המלוה על המשכון קתני: והכא בשומר אבידה קא מפלגי. דטעמא דר' עקיבא משום דשומר שכר מצוה הוא והעוסק במצוה. פטור מן המצוה דאי בעי לא יהיב ריפתא לעניא: שומר אבידה. שמצא אבידה והכניסה אל תוך ביתו כדכתיב (דברים כב) ואספתו אל תוך ביתך: כשומר שכר. מצוה: לימא דרב יוסף תנאי. דהא רבה ודאי תנאי היא דהא ר' עקיבא לית ליה דרבה ולית ליה לאוקמי פלוגתייהו בטעמא אחרינא דהא אהדרן בכמה טעמי ולא אתוקמא אלא לרב יוסף מי מיבעיא למימר תנאי דר' אליעזר לית ליה דרב יוסף: בשומר אבידה דכולי עלמא אית להו דרב יוסף. כלומר רבה הוא דדחיק לאוקמי מילתיה כתנאי אבל רב יוסף אמר לך רבי אליעזר נמי קאי כוותי היכא דאיכא מצוה כגון שומר אבידה והכא היינו טעמא דפטור דקא סבר אין כאן מצוה:
נימא בדלא שוי שיעור זוזי ובדשמואל קמיפלגי. פי' בקונט' אבל בדשוי הוי לכ''ע ש''ש ושילהי שבועת הדיינים (שבועות דף מג: ושם מד. ד''ה מאי) יש ספרים דגרסי ה''ד אי בדשוי שיעור זוזי מ''ט דרבי אליעזר אלא בדלא שוי ובדשמואל קמיפלגי משמע כפ''ה דבשוי מודו כ''ע וקשה דא''כ אמאי קאמר מתניתין דלא כר' אליעזר לוקמה בדשוי שיעור זוזי ותיתי ככ''ע וכ''ת הא דקאמר דמתניתין דלא כרבי אליעזר היינו לפי המסקנא דפליגי בדשוי שיעור זוזי וכדרב יוסף דהא לרבה דהלכתא כוותיה פליגי לפי המסקנא בדשמואל כדפי' בפ''ב לעיל (דף כט. ושם ד''ה והוי) ומיהו יש לומר דלא מצי לאוקמי מתני' בדשוי וככ''ע דאין סברא שיחלוק רבי יהודה על רבי אליעזר ור' עקיבא אלא ודאי מתני' בדלא שוי איירי אבל קשה כיון דבשוי שיעור זוזי לכולי עלמא אבדו מעותיו אם כן בדלא שוי מה שכנגד המשכון נמי אבדו לכ''ע ואם כן אמאי ישבע לרבי אליעזר שאבד המשכון בלא פשיעה מה מרויח מאותה שבועה והלא המעות שכנגד המשכון אבד אפי' לא פשע והיתרים על המשכון יטול אפי' פשע במשכון כיון דלית ליה לדשמואל וכ''ת כמו שפירש בקונטרס דהיכא דלא. נקט שיעור זוזי אפילו כנגד המשכון לא יפסיד לר' אליעזר משום דלא נקטיה אלא לזכרון דברים בעלמא זה אין נראה דאי בדשוי אבדו מעותיו אף על גב דלית ליה לדשמואל אם כן ע''כ לא אבדו אלא מטעמיה דרב יוסף דמשום מצוה הוי ש''ש ומהאי טעמא נמי יפסיד מה שכנגד המשכון בדלא שוי דהא כ''ש שעשה מצוה שהלוהו על המשכון מועט ועוד דלפי גירסת הספרים היה משמע כרב יוסף וקי''ל כרבה כדפרישי' בפ' אלו מציאות (שם) ומיהו יש לומר דבדשוי הוי לכ''ע שומר שכר ולא מטעמי' דרב יוסף אלא מטעמיה דשמואל דחשיב כאילו פירש אבד המשכון אבדו מעותיך וכי לא שוי שיעור זוזי בשעת הלואה לא נקיט ליה אלא לזכרון דברים בעלמא ואפילו כנגד המשכון לא חשיב כאילו פירש אליבא דרבי אליעזר מ''מ דוחק הוא ונראה לפרש לימא בדלא שוי ובדשמואל קמיפלגי פי' אף בדלא שוי ובדשמואל קמיפלגי ולא בדר' יצחק ורב יוסף דבטעמייהו לא מצי פליגי אלא בדשוי ועוד דלפי האמת לא פליגי בדרבי יצחק כדמסיק ולא בדרב יוסף דקי''ל כרבה ופליגי בדשמואל בין בדשוי ובין בדלא שוי דר' אליעזר לית ליה דשמואל ולהכי לא איבד אף מה שכנגד המשכון דמאיזה טעם יפסיד כיון דלית ליה לדשמואל ורבי עקיבא אית ליה דשמואל ואבדו מעותיו אפילו היתירים על המשכון והא דקתני מתניתין שומר שכר לאו דוקא דהא האי לישנא לא שייך אמעות יתירים על המשכון אלא כלומר כדין ש''ש דמפסיד הכל בגניבה ואבידה ולא באונסין א''נ מתניתין איירי בדשוי דסתם משכון שוה כנגד כל החוב ולכך קרי ליה ש''ש: לא דכולי עלמא לית להו דשמואל. בפרק שבועת הדיינים (שבועות דף מג: ושם ד''ה מתני') פריך לשמואל מדתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא שלשה דינרים היה שוה חייב ואמאי לימא הא קבלתיה וגרס בספרים וכן פי' בקונטרס מתניתין בדפריש כי קאמר שמואל בדלא פריש להאי גירסא א''ש דלא מצי למימר הכא כולהו אית להו דשמואל דאי ר' אליעזר אית ליה דשמואל למה ישבע ויטול נהי דלית ליה דרבי יצחק מטעמא דשמואל יפסיד הכל אפי' לא פירש ולא שוי כ''ש בדשוי ואי איירי בדפריש שלא יפסיד לא היה חולק ר' עקיבא אבל לפי גרסת ר''ח דגריס התם מתני' בדלא פריש ושמואל בדפריש שיאבד כל מעותיו וכן נראה לר''ת עיקר דאין סברא שיאבד כל מעותיו בדלא פריש וה''פ למאן דמוקי פלוגתייהו בדשמואל דר' אליעזר לית ליה דשמואל ואף על גב דפריש לא יועיל דאסמכתא היא וכיון דלא איבד מעות היתירים על המשכון גם מה שכנגד המשכון לא הפסיד כדאמר באיזהו נשך (לעיל דף סו: ושם) דמי קאמר ליה קני לגוביינא ור''ע סבר דלא מקרי אסמכתא אלא היכא שאמר להסמיך חבירו על דבריו כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי אבל הכא המלוה מחל כל חובו אם יפסד המשכון וקשה דלפי גירסא זו אמאי לא קאמר הכא כולי עלמא אית להו דשמואל היכא דפריש והכא בשוי שיעור זוזי ולא פריש ובדר' יצחק קמפלגי דהא הלכתא כוותיה דשמואל דרב נחמן ונהרדעי ס''ל כוותיה התם ויש לומר דסבר גמרא דאי בדפריש מפסיד כל החוב בדלא פריש נמי מפסיד כנגד המשכון דמה שכנגד המשכון כדפריש דמי ולהכי לא מצי למימר כולי עלמא אית להו דשמואל דא''כ לר' אליעזר למה ישבע ויטול כל מעותיו דמה שכנגד המשכון יש לו להפסיד כיון דאית ליה דשמואל ומכל מקום הלכתא כשמואל בדפריש ור''ח פירש דאין הלכה כשמואל וטעמא משום דקאמר הכא כולי עלמא לית להו דשמואל ואין זו ראיה שכן דרך הגמרא לדחות דכולי עלמא לית להו אע''ג דכן הלכה כיון דלא מצי למימר כולי עלמא אית להו ועוד דלפי האמת דקי''ל כרבה פליגי בדשמואל וקאי רבי עקיבא ומתניתין כדשמואל וא''כ קי''ל כדשמואל ואע''ג דרב פליג עליה דהא בפרק הזהב (לעיל דף מח: ושם) מדמי פלוגתא דרב דערבון לפלוגתא דרשב''ג ורבנן גבי ואינו שוה אלא פלג ובשבועות (דף מד:) מדמי פלוגתא דרשב''ג ורבנן לדשמואל א''כ פלוגתא דשמואל ורב לענין מי שפרע דאיסורא איתמר והלכה כרב באיסורי ה''נ דשמואל לענין דינא איתמר והלכתא כשמואל בדיני ועוד דר' יוחנן פליג אדרב בערבון וסבר כשמואל וקיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן וכרב נחמן קיימא לן בדיני לגבי כולי עלמא וסבר כשמואל: לימא דרב יוסף תנאי היא. פירש בקונטרס דרבה ודאי תנאי היא ולעיל פירשתי בפרק שני (דף כט. ושם ד''ה והוי) דרבה ודאי לאו תנאי ומוקי פלוגתייהו בדשמואל וכולי עלמא אית להו דרבה אבל לרב יוסף כי נמי פליגי בדשמואל ר' אליעזר דלאו כוותיה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד