בבא מציעא פב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - ב

והכא, מדובר במלוה צריך למשכון, כלומר קבוע ביניהם שיוכל המלוה להשתמש במשכון, ותמורת זה יפחות לו מהחוב, ^[153]

ובמקרה זה קמיפלגי:

מר סבר [רבי עקיבא], מצוה קא עביד שהלוהו, והוי שומר שכר.

ומר סבר [רבי אליעזר], לאו מצוה קא עביד, שלהנאתו מתכוין, שהרי רוצה הוא להשתמש בו, ולכן שומרו, והוי שומר חינם.

מתניתין:

פועל המעביר חביתו של בעל הבית ממקום למקום, ושברה תוך כדי הילוכו, בין אם שומר חינם הוא הפועל, כגון שאינו נוטל שכר עבור מלאכתו, בין אם שומר שכר הוא,

ישבע הפועל שלא פשע בשמירתה, ויפטר מלשלם דמיה. ויבואר הטעם בגמרא.

וכן רבי אליעזר אומר: אכן, גם אני שמעתי מרבותי שאמרו, "זה [שומר חינם] וזה [שומר שכר] ישבע", ויפטר.

ואולם, תמיה אני [רבי אליעזר], אם אכן יכולים זה וזה לישבע ולהפטר!? ולהלן בגמרא יתבאר.

גמרא:

תנו רבנן: המעביר חבית לחבירו ממקום למקום, ושברה הפועל, בין אם הוא שומר חינם, בין אם הוא שומר שכר, ישבע שלא פשע ויפטר, דברי רבי מאיר.

אבל רבי יהודה אומר, אם הוא שומר חינם, ישבע שלא פשע בשמירתה, ויפטר.

אבל אם הוא נושא שכר, ישלם! ^[154]

שהרי אפילו אם לא פשע, חייב, כדין שומר שכר, החייב בגניבה ואבידה. ואף "אונס" זה, נחשב הוא כעין גניבה ואבידה, ואינו אונס גמור:

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר, אף אני שמעתי, שבין זה, שומר חינם, ובין זה, שומר שכר, ישבע ויפטר, כדברי רבי מאיר.

ומוסיף, ותמיה אני, אם אכן יכולין זה וזה להשבע:

והוינן בה: למימרא, דסבר רבי מאיר, שהוא תנא קמא במשנתנו, והוא פוטר את הפועל מלשלם, ש"נתקל", לאו פושע הוא.

כלומר פועל המעביר חבית, ונתקלה רגלו באבן וכדומה, ונפל, ונשברה החבית, אף שהיה עליו לתת ליבו אם הדרך פנויה ללא מכשולים, לא נחשב התקלותו באבן כפשיעה, ופטור מלשלם עליה.

והתניא בברייתא, ששיטת רבי מאיר היא להיפך, לפי שכך שנינו בברייתא:

אדם המהלך בדרך, וכדו על שכמו, ונתקל בדרך הילוכו בקרקע, ונפל, ונשברה כדו, ולא סילקו, לא סילק את השברים כדי שלא יזיקו השברים את ההולכים ושבים שם,

וכן אם נפלה גמלו, ולא העמידה, אלא השאירה שם, ועבר שם אדם, והוזק מהשברים:

רבי מאיר מחייב בהיזקן. ^[155]

וחכמים אומרים, פטור בדיני אדם, וחייב בדיני שמים.

וקיימא לן, דבנתקל, האם פושע הוא נחשב, או לא, פליגי.

לדעת רבי מאיר, נתקל פושע הוא, ולכן בעל הכד נחשב פושע בכך שלא נזהר ונתקל ונפל, ומחמת כן נשברה כדו, וכשעבר שם אדם וניזוק בשברים, חייב בעל הכד בנזקיו.

ולדעת חכמים, נתקל לאו פושע הוא, ופטור. ^[156]

ואם כן, דברי רבי מאיר סותרים את עצמם, לכאורה. כי בסוגייתנו נתבאר שנתקל לאו פושע הוא, ולכן ישבע ויפטר, ואילו שם מבואר שלרבי מאיר נתקל פושע?

אמר רבי אלעזר: תברה! אכן מי ששנה משנה זו, לא שנה משנה זו. ובהכרח, שאחת משתי המשניות אינה דברי רבי מאיר.

ומבארת הגמרא את המשך המשנה:

ואתא רבי יהודה למימר, אם הפועל שומר חינם, ישבע ויפטר, ואם נושא שכר ישלם, וכמו שנתבאר.

האי כדיניה, שומר חינם פטור, כי נתקל לאו פושע, ושומר חינם חייב אלא רק אם פשע.

והאי כי דיניה, שומר שכר חייב, שהרי אף שאינה פשיעה, מכל מקום לא נחשב אונס ממש.

ואתא רבי אלעזר למימר, אין! אכן, גמרא, כך גם אני שמעתי מרבותי, כרבי מאיר. ומיהו, תמיה אני, אם יכולין זה וזה לישבע.

שהרי בשלמא שומר חינם משתבע דלא פשע בה, ופטור, שהרי שומר חינם חייב רק אם פשע.

אלא, שומר שכר, אמאי משתבע שלא פשע!?

הרי כי לא פשע, נמי שלומי בעי!

שהרי "נתקל", ודאי לא נחשב אונס ממש, אלא כעין גניבה ואבידה, ושומר שכר חייב בגניבה ואבידה? ואפילו שומר חינם נמי, לא בכל מקום הוא נשבע, ונפטר.

כי התינח אם נתקל במקום מדרון, ^[157] שהדרך תלולה, יתכן שאינה פשיעה.

אבל אם נתקל במישור, שלא במקום מדרון, מי מצי משתבע דלא פשע!? הרי פשיעה גמורה היא, לפי שהיה עליו לתת ליבו אם יש מכשול בדרכו!

הערות

^[153] והתוספות שם פירשו בשם רבינו חננאל - "צריך למשכון", היינו שאינו רוצה להלוות לו ללא משכון. והתוספות דוחים פירוש זה. שסוף סוף מצוה קעביד אף אם מלוה לו במשכון דוקא? מבואר דנקטו, ד"במלוה צריך למשכון" כונת הגמרא שאין מצוה בהלוואתו. ומבארים הראשונים לדעת רבינו חננאל, שכונת הגמראדעצם ההלואה ודאי מצוה היא, אלא נחלקו רבי עקיבא ורבי אליעזר, אם עצם נטילת המשכון נחשבת מצוה משום שמאפשרת את ההלוה, ומשום כך נחשב עליו שומר שכר, או לא. ולפרושו של רש"י מקשים הראשונים, שאם כן נחשב המלוה כשוכר את המשכון, ובשוכר נחלקו התנאים לעיל [פ ב] אם שומר שכר הוא או שומר חינם?

^[154] צריך באור, למה שינה בלשונו "נושא שכר ישלם", ולא אמר "שומר שכר ישלם" כרבי מאיר? ונראה לבאר, דאפילו אם אינו נוטל שכר על השמירה אלא רק שכר מלאכתו, סבר רבי יהודה, דנחשב שומר שכר וחייב לשלם. ועיין בדברי רש"י דף פ ב בד"ה רבי מאיר אומר כשומר חינם, "דקא יהיב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו". ואם כן יש לעיין למה לדעת רבי מאיר במשנתנו אם נוטל שכר נחשב כשומר שכר? ויש לישב לפי מה שנתבאר, דדוקא רבי יהודה מחייב נושא שכר כשומר שכר. אבל לרבי מאיר אכן מדובר שנוטל שכר גם על השמירה, ולולא זה לא נחשב שומר שכר, לכן רבי מאיר לא הזכיר נושא שכר במשנתנו אלא שומר שכר, ורבי יהודה מחדש, שלא רק ששומר שכר משלם, אלא אפילו נושא שכר משלם.

^[155] מקשים התוספות: לכאורה כמו כן היה אפשר להקשות לדעת רבי יהודה, שהרי חכמים הפוטרים בברייתא הם רבי יהודה [כדמוכח בב"ק כח ב עיי"ש] ? ומתרצים התוספות, אף שלרבי יהודה נתקל אינו אנוס, מכל מקום אינו פושע ממש, אלא כעין גניבה ואבידה, ומדין בור אינו חייב אלא אם פשע פשיעה גמורה.

^[156] מקשים התוספות: אף אם נתקל אנוס הוא יתחייב מדין אדם המזיק, שהרי באדם המזיק דרשו חז"ל מהפסוק "פצע תחת פצע" לחייב על אונס כרצון? ומתרצים התוספות, שבאונס גמור פטור אדם המזיק, ורק באונס כעין אבידה הוא חייב. שהרי אם היה שומר היטב לא היה נאבד. אבל כעין גניבה פטור. אכן דעת הרמב"ן [הובא בקובץ שעורים ח"ב סימן מד], שאדם המזיק חייב אפילו באונס גמור. ועיי"ש שהוכיח מדבריו, שקטן, הפטור בנזקין, אין זה מחמת שהוא אנוס, אלא שאינו בר חיובא. ומכל מקום, לשיטת הרמב"ן קשה קושית התוספות! ויש ליישב, כדברי ריב"א [ב"ק כז]. שהיות ואין כונתו להזיק אלא עוסק בטובת בעל החבית, אינו נקרא מזיק אלא שומר. [הרמב"ם בהל' חובל ומזיק פ"ו לא מחלק בסוגי האונסין, ועיי"ש במגיד משנה, ומה שהקשה הכסף משנה, ומה שכתב האבן האזל].

^[157] מבאר הכוס ישועות, שכנראה היה דוחק לגמרא לומר שלרבי אליעזר נתקל פשיעה גמורה היא, ומשום כך חייב שומר חינם, ולכן מבארת כונתו דשלא במקום מדרון, פשיעה היא.

במלוה צריך למשכון קמיפלגי [נחלקו], כלומר, אם המלוה רוצה להשתמש במשכון עצמו, וינכה את דמי השימוש בו מסכום ההלוואה. מר סבר [חכם זה סבור]: מצוה קא עביד [הוא עשה] שהלוהו, ואם כן מקבל שכר — שכר מצוה — גם על המשכון שבידו, והוי [והרי הוא] שומר שכר. ומר סבר [וחכם זה סבר]: לאו [לא] מצוה קא עביד [הוא עושה], שלהנאתו מתכוין, ואם כן הוי [הרי הוא] עבור המשכון רק שומר חנם.

א שנינו במשנה שאבא שאול אומר: מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת והולך מן ההלוואה. אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כאבא שאול. ואולם יש לסייג ולומר כי אף אבא שאול לא אמר דבריו אלא במרא (מעדר), ופסל (מפסלת), וקרדום, הואיל ונפיש אגרייהו וזוטר פחתייהו [ומרובה שכרם ומועט הפחת שלהם].

ב משנה המעביר חבית ממקום למקום ושברה, בין שהיה שומר חנם בין שהיה שומר שכר — ישבע שלא התרשל וייפטר. ר' אליעזר אומר: אכן זה וזה, שומר שכר ושומר חנם — ישבע, ותמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע. שאכן, כך שמעתי מרבותי, אבל אינני מבין מדוע פסקו כך.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המעביר חבית לחבירו ממקום למקום ושברה, בין שהיה שומר חנם בין שהיה שומר שכר — ישבע שלא התרשל וייפטר, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: שומר חנם — ישבע וייפטר, נושא שכר — ישלם. רבי אליעזר אומר: זה וזה ישבע, ותמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע.

ושואלים כדי לברר את הסברות: למימרא [האם לומר] שסבר ר' מאיר כי נתקל לאו [לא] פושע [רשלן] הוא ויש בכך מעין אונס? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נשברה כדו של אדם ברשות הרבים ולא סילקו משם, נפלה גמלו ולא העמידה, ר' מאיר מחייב בהיזיקן שגרמו לאחרים, וחכמים אומרים: פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. שאמנם אי אפשר לחייבו בבית דין, ואולם מכל מקום יש לו אחריות מוסרית. וקיימא לן [ומוחזק בידינו] כי בשאלה של נתקל פושע פליגי [חלוקים הם] באיזו מדה אומרים שההתקלות באה מחמת פשיעה־רשלנות של הנתקל. ואם כן ברור שר' מאיר סבור שנתקל פושע הוא!

אמר ר' אלעזר: תברה [שבורה], כלומר, באמת אין הדברים נאמרים לפי שיטה אחת, ועלינו לומר כי מי ששנה זו לא שנה זו, שיש שתי שיטות בדברי ר' מאיר. ואתא [ובא] ר' יהודה למימר [לומר] שיטה אחרת: שומר חנם — ישבע, נושא שכר — ישלם. האי כי דיניה והאי כי דיניה [זה כדינו וזה כדינו], שהרי שומר חנם פטור מגניבה ואבידה, ושומר שכר חייב בהם. ואתא [ובא] ר' אליעזר למימר [לומר] אין, גמרא [המסורת] היא כשיטת ר' מאיר, וכך קבלתי מרבותי. ומיהו [אולם] תמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע.

ומדוע — בשלמא [נניח] שומר חנם משתבע [נשבע] שלא פשע [התרשל] בה כפי ההלכה הכתובה בתורה, שעל כך חייב הוא להשבע: אלא שומר שכר אמאי משתבע [מדוע נשבע]? הלא אפילו כי [כאשר] לא פשע [התרשל] נמי שלומי בעי [גם כן לשלם הוא צריך], שהוא אחראי גם על אבידה. ואפילו שומר חנם נמי [גם כן], התינח [נניח] אם נשברה החבית במקום מדרון, שמפני הקושי להובילה אירעה התקלה. ואולם אם נשברה שלא במקום מדרון, מי מצי משתבע [האם יכול הוא להשבע] שלא פשע [התרשל], הרי ברור אז שרשלנותו היא שגרמה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

they disagree with regard to a lender who needs the collateral, i.e., the lender wants to use the collateral and deduct the value of its use from the amount of the loan. One Sage, Rabbi Akiva, holds that he is performing a mitzva in that he lent to him, and therefore he is considered a paid bailee. And one Sage, Rabbi Eliezer, holds that he is not performing a mitzva, as his intention is to lend for his own benefit. And consequently he is considered an unpaid bailee for the collateral.

§ The mishna teaches that Abba Shaul says: It is permitted for a person to rent out a poor person’s collateral that was given to him for a loan, so that he shall set a rental price for it and thereby progressively reduce the debt, because this is considered like returning a lost item. Rav Ḥanan bar Ami says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Abba Shaul, but even Abba Shaul said his ruling only with regard to a hoe, a chisel, and an ax, since the remuneration from these utensils is great and their depreciation is small.

MISHNA: With regard to one who was transporting a barrel from one place to another and he broke it, whether he was an unpaid bailee or a paid bailee, if he takes an oath that he was not negligent he is exempt from payment. Rabbi Eliezer says: Both this one, an unpaid bailee, and that one, a paid bailee, must take an oath to exempt themselves from payment, but I wonder whether both this one and that one can take an oath. In other words, this is the halakha that I heard from my teachers, but I do not understand their ruling.

GEMARA: The Sages taught: With regard to one who was transporting a barrel for another person from one place to another and he broke it, whether he was an unpaid bailee or a paid bailee, if he takes an oath that he was not negligent, he is exempt from payment. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: An unpaid bailee takes an oath and does not pay, but a paid bailee pays. Rabbi Eliezer says: This one and that one take an oath, and I wonder whether both this one and that one can take an oath.

The Gemara analyzes these opinions. Is that to say that Rabbi Meir holds that one who stumbles is not considered negligent, but the victim of an accident? But isn’t it taught in a baraita: If one’s pitcher broke in a public place and he did not remove it from there, or if his camel fell and he did not stand it up, Rabbi Meir renders him liable for the damage they caused? And the Rabbis say that he is exempt according to human laws but is liable according to the laws of Heaven. Although the court cannot impose liability, nevertheless he is morally culpable. And we maintain that they disagree with regard to the question of whether one who stumbles is negligent. This indicates that Rabbi Meir holds that one who stumbles is considered negligent.

Rabbi Elazar said: Break the mishna, as he who taught this did not teach that, i.e., there are two traditions with regard to Rabbi Meir’s opinion. And Rabbi Yehuda came to say a different ruling: An unpaid bailee takes an oath and does not pay while a paid bailee pays, this one in accordance with his law and that one in accordance with his law, as an unpaid bailee is exempt from liability for theft and loss, while a paid bailee is liable in those cases and exempt only in cases of circumstances beyond his control. And Rabbi Eliezer came to say: Yes, there is a tradition that is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as I learned from my teachers, but I wonder whether both this one and that one can take an oath.

The Gemara asks: Granted, an unpaid bailee takes an oath that he was not negligent with regard to the barrel, as required by Torah law, but why does a paid bailee take an oath? Even if he was not negligent he is still required to pay, as he is obligated to pay for theft and loss. And even with regard to an unpaid bailee, this works out well if the barrel broke on an inclined plane [midron], as the accident occurred due to the difficulty of transporting it, but if it broke not on an inclined plane but under different circumstances, how can he take an oath that he was not negligent with it? Evidently his negligence caused the accident.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במלוה צריך משכון. פרש"י ז"ל להיות משתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב וקשי' א"כ הוה ליה שוכר וקימ"ל כשומר שכר, ואיכא למימר הב"ע בשכלו ימי שכירותו וא"ל גמרתיו, הרב אב ב"ד ז"ל ור"ח ז"ל פי' במלוה צריך משכון מר סבר צריך לו ומצוה קא עביד ומר סבר לאו מצוה קא עביד אלא א"כ הלוהו בלא משכון אבל במשכון לא כלומר דנטילת משכון לאו מצוה הוא אלא ההלואה הוא המצוה ולא אמרי' כיון דלא מהימן ליה בלא משכון נטילת משכון עשה מצוה ובתורת מצוה הוא אצלו וכן עיקר שאלו לפרש"י כיון דניחא ליה לאוקמי מתני' כר' אליעזר נמי לוקמיה במלוה שאין צריך משכון דהוי שומר שכר כר' יוסף:

ואתא ר' יהודה למימר ש"ח ישבע נושא שכר ישלם. האי כדיניה והאי כדיניה ולא תקנו בו כלום ודין הנתקל כדין הגנבה ואבדה אינו דומה לא לאונס ולא לפשיעה וש"ש כל זמן שלא נאנס חייב וש"ח כל זמן שלא פשע פטור ומיהו גבי נזקין פטר ר' יהודה דאנוס מקרי לגבי נזקין לא מיבעי לאחר נפילה דהו"ל בור והתורה מיעטה בשמירתו ואינו צריך אלא שמירה פחותה כשמירת ש"ח אלא אפי' בשעת נפילה דהו"ל אש פטור דהוא נמי מיעטה תורה בשמירתו ולא בעי' בנזקין שמירה מעולה כ"כ כשמירת ש"ש אלא מכי נטר כדנטרי אינשי פטור בנזקין וברייתא דקתני וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ר' יהודה היא כדאיתא בהדיא בפרק המניח וכבר פירשתיה בארוכה בספר המלחמות יפה.
ומצאתי בתוס' בב"ק (כ"ז ע"ב) שמפרשין אותה משו' אדם המזיק וא"כ למה פטרוהו לדברי האומ' אנוס הוא והלא אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון. והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים וסמכו אותה מן הירו' שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד ואי אפשי להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכלה מתני' וכן מה שאמרו לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכי' כלם כשאם אדם המזיק משו' פשיע' דניזק פטרו בהם או שהן בור כגון שהלה נתקל בו ואין לי להאריך כאן ועוד הביאו טבח אומן שקלקל דפטור בחנם ואמאי אדם מזיק הוא וכי נמי סבי' לן אנוס הוא ליחייב וזה ודאי קשה עליה' דכיון דמחייב בשכר אלמ' כעין גנב' ואבדה הוא ולאו אונס גדול ולאו אונס קטן הוא ופטרוהו בחנם אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזיקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעול' ונפל מן הגג ברוח שאינ' מצויה הרי הזכירו סוף האונסין כלם דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע דרוח מצויה הזכירו לענין ש"ח אבל רוח שאינה מצויה לא הוזכרה בתלמוד אלא לענין אונס דהוא מו האונסין הגדולים שבעול' ואין כאן מקום להאריך בזה יותר מדאי:

למימרא דסבר ר' מאיר נתקל לאו פושע הוא. לאו בדוקא נקט האי לישנא, דלר"מ לא סגיא דסבירא ליה דנתקל לאו פושע הוא, אלא אפילו אנוס נמי חשיב ליה למאי דסביר לן השתא, דהא אפילו שומר שכר פטר ליה ר' מאיר, אלא משום דבעי למפרך מברייתא דשמע מינה דנתקל פושע הוא, נקט האי לישנא. [ש"מ בשם הרשב"א והר"ן.

המשנה השביעית וגם זו אינה מכלל כונת הפרק אלא שנתגלגלה כאן על ידי משניות שלפניה ואמר המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע ר' יהודה אומר שומר חנם ישבע שומר שכר ישלם ר' אליעזר אומר זה וזה ישבע תמה אני אם יכולין זה וזה לישבע אמר הר"ם ישבע שבועת התורה שלא פשע בה ויפטר ותמה ר' אליעזר בזה הדין ואמ' איך יתכן שישבע בכגון זה שומר חנם או שומר שכר לפי ששומר שכר ואפילו לא פשע ושומר חנם גם כן אם היה אותו המקום שצוה לו שיעבור לשם החבית מקום מדרון או יש לו עדים שלא פשע עליה יתחייב גם כן שבועה ומה שאמר ר' אליעזר דין הוא אבל אמרו שבועה זו תקנת חכמים הוא שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית לחברו ממקום למקום ותקנת חכמים אינה אלא בשומר חנם על איזה ענין שיהיה ושומר שכר הוא שיעבור חבית בשכר וישברנה במקום מפורסם שאפשר שימצא לשם עדים ויתחייב לשלם אלא אם כן הביא עדים שלא פשע בה בשעה שהעבירה:

אמר המאירי המעביר חבית לחברו ממקום למקום ונשברה בין שהוא נושא שכר בין שהוא נושא חנם ישבע פי' ישבע שלא פשע ומה שנתקל אין דנין אותו בפשיעה שהנתקל אינו פושע והילכך נשבע שלא פשע ונפטר ואף בשכר מפני שהשבירה נדונת כאונס ור' יהודה אומר שומר חנם נשבע שלא פשע ואין דנין לו כשנתקל בפשיעה כמו שביארנו אבל שומר שכר חייב שהשבירה כגנבה ואבדה היא ולא תדון באונס ור' אליעזר אומר תמה אני אם יכולים זה וזה לישבע שהשומר שכר מה מועלת בו שהשבירה אינה כאונס וכר' יהודה ואף שומר חנם כל שאינו במקום מדרון היאך אפשר שאין פשיעה אצלו כשהוא נתקל ולפי מה שיתבאר בגמרא דין תורה כר' יהודה להיות שומר חנם נשבע שלא פשע ופטור ואין הנתקל פשיעה אף שלא במקום מדרון ושיהא שומר שכר חייב שהשבירה אינה כאונס והרי היא כגנבה ואבדה ומ"מ מתקנת חכמים לדון בה כר' מאיר ולהיות אף שומר שכר נשבע שלא פשע ופטור שאם אתה מחייבו שלא בפשיעה אין לך אדם שיהא מעביר חבית ממקום למקום ולפיכך דנו בה שבירה כמיתת הבהמה ושאר האונסין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מאחר שביארנו שהנתקל אינו פושע נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ודוקא בשלא נתכוון לזכות בחרסיו ושהפקיר נבלתו וכבר ביארנוה במקומה בפרק המניח את הכד:

אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת והולך. ואוקימנא במאי דנפיש אגריה וזוטר פחתיה והלכה כמותו. ומיהו דוקא להשכירו לאחרים אבל לעצמו אינו משכירו אלא מדעתו של לוה כדאמרינן גבי גבאי צדקה שמוכרים לאחרים ולא לעצמן וכעין שאמרו בשומר אבדה בפרק אלו מציאות ואם הוא מדעתו של לוה או שהתנה כן בשעת הלואה מותר. וליטול מטלטלין בנכייתא שאלתי מרבנו והיה מגמגם בדבר. הריטב"א.
למימרא דסבר רבי מאיר נתקל לאו פושע הוא לאו בדוקא נקט האי לישנא דלרבי מאיר לא סגיא דסבירא ליה דנתקל לאו פושע הוא. אלא אפילו אנוס נמי חשיב ליה למאי דסביר לן השתא דהא אפילו שומר שכר פטר ליה רבי מאיר אלא משום דבעי למפרך מברייתא דשמעינן מינה דנתקל פושע הוא נקט האי לישנא. הרשב"א והר"ן.

תברא התנא ששנא המשנה אליבא דרבי מאיר אינו הוא התנא ששנה הברייתא אלא תרי תנאי נינהו אליבא דרבי מאיר. פירוש תברא בשבועה כדגרסינן במשקין בענין שמתא תברי ברתי. כלומר אמר רבי אלעזר בשבועה תרי תנאי נינהו. רבינו חננאל.

ואתא רבי יהודה למימר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם האי כדיניה והאי כדיניה ולא תקנו בו כלום ודין הנתקל כדין הגנבה ואבדה אינו דומה לא לאונס ולא לפשיעה ושומר שכר כל זמן שלא נאנס חייב ושומר חנם כל זמן שלא פשע פטור ומיהו גבי נזקין פטר רבי יהודה דאנוס קרי ליה לענין נזקין שהתורה הקלה בנזקין ולא מיבעיא לאחר נפילה דהוה ליה בורו והתורה מיעטה בשמירתה בכסוי בלחוד כעין שמירה פחותה של שומר חנם אלא אפילו הזיק דרך נפילתו דהוה ליה כאשו נמי פטור דאף בדידיה מיעטה תורה בשמירתה ומכי נטר כדנטרי אינשי פטור בנזקיו ולא בעי שמירה מעולה כשמירת שומר שכר וברייתא דקתני פטור מדיני אדם וכו'. כבר פירשתיה בארוכה בספר המלחמות יפה. ומצאתי בתוספות בבבא קמא שמפרשין אותה משום אדם המזיק ואם כן למה פטרוהו לדברי האומר אנוס הוא והלא אדם מועד לעולם בין באונס בין ברצון והם השיבו שאינו חייב באונסין גדולים וסמכו אותה מן הירושלמי שאמרו בישן ובא חבירו וישן אצלו הוא המועד. ואי אפשר להעמידה דהתם משום דשני פשע בעצמו וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכולה מתניתין וכן מה שאמרו לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כולם כשהם אדם המזיק משום פשיעה דניזק פטרו בהם או שהן בור כגון שהלה נתקל בו ואין לי להאריך כאן. ועוד הביאו טבח אומן שקלקל דפטור בחנם ואמאי אדם מזיק הוא וכי נמי סבירא לן אנוס הוא ליחייב וזה ודאי קשה עליהם דכיון דמחייב בשכר אלמא כעין גנבה ואבדה הוא ולאו אונס גדול ולאו אונס קטן הוא ופטרוהו בחנם אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק. וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזיקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפל מן הגג ברוח שאינו מצויה הרי הזכירו סוף האונסין כולם דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע דרוח מצויה הזכירו לענין שומר חנם אבל רוח שאינה מצויה לא הוזכרה בתלמוד אלא לענין אונס דהוא מן האונסין הגדולים שבעולם ואין כאן מקום להאריך בזה יותר מדאי. הרמב"ן ז"ל.

בד"ה אימור דאמר ר"י כו' ולפי זה הא דאמר קדשה כו' דוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו כו' עכ"ל ר"ל דודאי שם גבי קדושין אמרי' שם דמקודשת מדר' יצחק מיהו איכא לפרושי בה דמשכנו בשעת הלואתו נמי מקודשת ומשום דכיון דבשלא בשעת הלואתו קנה ליה לגמרי מדרבי יצחק בשעת הלואתו נמי דלא קני אלים שעבודיה ליחשב שלו לקדש בו אשה וכה"ג כתבו לעיל לענין חמץ של נכרי ולענין שמטה וכ"כ התוס' בהדיא בפ"ק דקדושין אבל השתא דקאמרינן דבשלא בשעת הלואה נמי לא הוה ש"ש אלא משום דקני ליה לקדש בו אשה א"כ ע"כ בשעת הלואה לא קני ליה לקדש בו אשה דא"כ מה"ט נמי ליהוי ש"ש ואנן קאמרי' בשמעתין אימור דאמר ר"י בשלא בשעת הלואה אבל בשעת כו' והא ודאי לא תקשי לך דליהוי ש"ש משום דאלים שעבודיה דלא דמי לחמץ דאלים שעבודיה מחשיב ליה להחמיר עליו כאלו שלו וכן לענין שמיטה ליחשיב ולא של אחיך בידך אבל משום שעבוד דידיה לא מחשיב ליה להיות כש"ש אי לית ליה הנאה מיניה ודו"ק:

בא"ד וי"ל דכיון דעכשיו שנוטל כו' לפי שיכול לעשות בו קדושין כו' עכ"ל ר"ל אע"ג דבמעותיו נמי היה יכול לקדש בו אשה מ"מ השתא נמי שאין מעותיו בידו כיון דאית ביה נמי הך הנאה לקדש בו אשה הוי ש"ש משא"כ הנאת תפיסת חובו דלא מיחשב הנאה כיון דאין מרויח במה שהלוה לו ממה שלא היה מלוה לו מעיקרא וכמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה וסבר ר"מ כו' וי"ל דנתקל הוי לר"י כעין גניבה כו' ולא מחייב אדם המזיק אלא בדבר שהוא כעין אבידה כו' עכ"ל וה"ה דלעיל לר"מ נמי הוה מצי לתרץ הכי אלא דלר"מ לא צריכי להכי לפלוגי בהכי ולמימר דנתקל הוי דוקא כעין גניבה ודו"ק:

תוס' בד"ה (לעיל) אימור כו' היינו דוקא כשקבל עליו אחריות דאונסין כו' נ"ב והא דאמרינן כיון דאלו מיגניב ומיתביד מחייבתו כו' היינו פי' דמיגניב או מיתביד באונס. הג"ה:

בסה"ד הג"ה אבל שומר שכר בלא קבלת אונס לא מיחייב לבער וההיא דפ"ק דפסחים צריך לפרש באיגניב ומתביד באונס כדפריש לעיל בהלכות גדולות בהלכות פסחים כתב דחייב לבער אפי' לא קבל עליו אונסין ע"כ הג"ה ונ"ב ורמב"ם ורא"ש הוסיפו אפי' שומר חנם שחייב רק בפשיעה וכן בטור סי' ת"ם:

גמרא במלוה צריך למשכון קמפלגי. עי' פרש"י ובתוס' מוכח דגם מתניתין איירי בכזה ולכאורה קשה דא"כ איך פליג ר"י ואמר הלוהו מעות ש"ח הא ה"ל שוכר מעליא ואית ליה דדינו כש"ש ואולי דמש"ה מחליף רבה ב"א לעיל (פ ב) אבל לדעת הפוסקים שהבאתי לעיל (פא) דבשוכר ל"א הואיל ונהנה מהנה א"ש בלא"ה דהכא אין הכוונה שצריך להשתמש בו בתמידות אלא לפרקים בשעה שמצטרך ואחר כלות שימושו שוב אין דין ש"ש עליו או דמיירי שעדיין לא נצרך להשתמש בו [ועי' בש"ך סי' עב ס"ק יא] :

תד"ה אימור. אע"ג דאחריות המשכון עליו מגניבה ואבידה מדשמואל. וכן בסה"ד והא קי"ל כשמואל והוי ש"ש נראה דאף דדיני שומרין אינן בנכסי עכו"ם (שו"ע ר"ס ש"א) מ"מ הא דשמואל דטעמיה דהוה כפריש אבד המשכון אבדו מעותיך מהני גם בעכו"ם וכ"נ מדבריהם בשבועות (מד) בד"ה שומר בסופו:

גמ' אמר ר"א. כתובות עה ע"ב וש"נ:

התינח במקום מדרון כו' לכאורה הי' ר"א מכריע והלכה כדבריו אלא שאין הכרעה שלישית מכרעת ותלי' זה בפלוגתת רש"י ותוס' ב"ק קי"ז ע"א ד"ה הכרעה ובזה י"ל פסק הטור עוד נ"ל דיל"ד מנ"ל להש"ס להוסיף כ"כ בדברי ר"א בשלמא מה דאמר ואפילו ש"ח נמי כו' ולא סגי לי' במה שהקשה אש"ש לחוד כבר כ' בת"ח משום שהזכיר ר"א תמה אני אם יכולים זה וזה לישבע משמע שיש לו קו' על כל שבועה ושבועה מהם אבל מנ"ל לומר שאפילו במקום מדרון נמי וכו' דלמא חדא מיני' הקשה ועוד יל"ד דקשה להביא ראי' שלא פשע דבנקל יכול לפשוע שיהא נתקל באין מבין פשיעותו אע"כ קבלה היתה בידם דבאמת ר"מ לא אמרו אלא במקום מדרון אבל שלא במקום מדרון נתקל פושע הוא והכי קאמר ר"א הלא מודיתו לי דשלא במקום מדרון פושע הוא א"כ לזה יכול להביא ראי' שהי' אנוס להוליכו במקום מדרון ואם לא יביא ראי' אע"פ שאמת הוא שנתקל במקום מדרון נימא לי' פושע אתה במה שלא היית מוליך שלא במקום מדרון וא"כ כ"ע מודים בזה החילוק שבין מקום מדרון לשלא במקום מדרון וא"ש פסק הטור:

גמרא במלוה צריך למשכון קמפלגי ופירש רש"י להשתמש בו ולפסוק עליו ולהיות פוחת מן החוב כו' עכ"ל. לכאורה נראה דכוונתו במ"ש להשתמש בו היינו משום דלשון מלוה צריך למשכון הכי משמע ליה ומש"ה הוצרך לפרש ג"כ להיות פוחת מן החוב דאל"כ מיחזי כריבית כמ"ש הפוסקים בח"מ ריש סי' ע"ב. ולפ"ז ממילא משמע דאיירי שמתחלה בשעת הלואה שמסר לו המשכון התנה עמו כן וכמ"ש רמ"א בהגהת ש"ע שם וע"ש בסמ"ע אלא דהש"ך השיג על זה דאי אפשר לפרש כן דא"כ הוי שוכר אע"כ בשלא התנה בתחילה איירי ודבריו תמוהין טובא. חדא דאי בשלא התנה א"כ היינו דאבא שאול ומסקינן נמי בסמוך דאבא שאול גופא לא אמר אפילו בעני אלא במרא ופסל כו' וא"כ מסתמא דאוקימתא דהכא איירי בשהתנה מתחילה ע"כ והא דקשיא ליה להש"ך דא"כ הוי שוכר לאו קושיא היא דשאני שוכר שאין יכול לחזור בו משכירתו מש"ה הוי פלוגתא דתנאי אי הוי שומר שכר או ש"ח משא"כ הכא במלוה תלוי מלתא שכך התנה אם יצטרך למשכון יפחות לו דמי שכירתו מחובו וכעין זה כתב הש"ך עצמו ס"ק י"א ליישב כן קושית ת"ח. ועוד דהא לכאורה נראה מלישנא דתלמודא ומפי' רש"י כאן בשבועות דהא דקאמר מ"ס מצוה קעביד היינו במה שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין ואי כדברי הש"ך שלא התנה כן בשעת הלואה א"כ פשיטא דמצוה קעביד בשעה שהלוהו על המשכון ומהאי שעתא הוי ש"ש ולמה יגרע כח הלוה במה שמשתמש בו המלוה אח"כ ופוחת מדמי חובו אדרבה המלוה הוסיף מצוה על מצוה. והנראה מכל זה דהש"ך הבין לשון התנה היינו שהתנה דבר ברור לפחות מחובו בין ישתמש בין לא ישתמש וזה אינו עולה על הדעת כלל לא בלשון הש"ע ולא בלשון הסמ"ע ולדעתי שדברי הש"ך דברי שגגה הן ואגב שיטפיה כתב כן ואין להאריך מיהו בעיקר פי' רש"י שכתב דאיירי בפוחת מחובו לא הוי צריך הש"ס לומר דאיירי שהמלוה צריך למשכון והיינו להשתמש בו לפי' רש"י דבפשיטות הוי מצי לאוקמי שהמלוה רוצה להשכירו לאחרים ולפחות מחובו והתנה ע"כ ובהכי הוי שפיר טפי דומיא דמלתא דאבא שאול. והנראה בזה דבהא כ"ע מודו דמצוה קעביד כיון דלאו להנאתו מתכוין. והשתא דאתינא להכי מצינן למימר נמי איפכא דמ"ש רש"י דאיירי שפסק עמו לפחות מן החוב לאו משום איסור ריבית הוצרך לפרש כן דהא בלא"ה אשכחן שפיר דאפילו כשאין פוחת מחובו לית ביה משום ריבית כגון בדברים שדרכן להשאיל כמ"ש התוספות בפ' איזהו נשך וכ"כ הפוסקים. אלא דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש דאיירי בפוחת דאל"כ לכ"ע לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין כנ"ל ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם מר סבר מצוה קעביד שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין כך הגירסא בשמעתין בספרים שלנו מיהו בסוגיא דשבועות לא גרסינן אלא מ"ס מצוה קעביד ומ"ס לאו מצוה קעביד ומלשון רש"י דהתם משמע דהכא נמי לא גרסינן לה ובאמת נראה שאין זה מלשון הגמרא. ומה שהוצרכתי לזה היינו משום דהאי לישנא דמצוה קעביד שהלוהו משמע לכאורה שעיקר מצוה היא ההלואה גופא דאי הוי מיתרמי ליה עניא בשעת הלואה לא הוי צריך למיתב ליה ריפתא מש"ה הוי שומר שכר על המשכון וזה דוחק גדול דהא אדרבה בלא משכון הוי מצוה טפי ואי משום שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון א"כ היינו פירושו של ר"ח שהביאו התוספות. ומלבד מה שהארכתי בפ' הכונס ובפ' אלו מציאות דבלא"ה נראה שאין שום סברא לומר שבשביל המצוה שעשה בתחילה לשעה קלה לא היה אפשר לו לקיים מצות צדקה לעניים ויהא ש"ש לעולם ומטעם זה כתבו רוב הפוסקים ומפרשים דעיקר המצוה היא במה שמתעסק בניעור ושיטוח בין בהשבת אבידה בין במשכון וא"כ לא שייך הך גירסא דמצוה קעביד שהלוהו. ואפילו אי גרסינן לה נראה דעיקר מצוה היא במה שהלוהו מתחילה על המשכון להיות פוחת והולך דקאמר אבא שאול מפני שהוא כמשיב אבידה וכן נראה להדיא מלשון רש"י בשבועות ע"ש. והשתא לפ"ז א"ש טובא הא דמדמה לה הש"ס לשומר אבידה כיון דחדא מלתא היא אלא דאפ"ה סבר ר"א דלא דמי למשיב אבידה דכיון שמשתמש בו להנאתו מתכוין כן נראה לי לפרש בשיטת רש"י. והשתא לפ"ז שפיר נמי מצינן למימר דשייך הא אוקימתא אפילו אליבא דרבה אלא דרבה סבר דאע"ג דשומר אבידה שומר חנם הוי היינו משום דפרוטה דר' יוסף לא שכיחא שבשביל כך ימנע ליתן ריפתא לעני משא"כ בהך מצוה דהכא במה שפוחת והולך שאין לך צדקה גדולה מזו כדאמרינן להדיא בפ' במה אשה גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ומטיל בכיס יותר מכולם וכן הוא בטור יו"ד ובש"ע בהלכות צדקה וכ"ש הכא דאיכא תרתי ואפשר שאם היה אותו עני מבקש ממנו אלו המעות עצמם דרך צדקה היה נותן לו מש"ה סבר ר"ע דהוי שומר שכר ובהכי ניחא לן נמי אליבא דרבה דלא תיקשי ר"ע דהכא אדר"ע דפ' אלו מציאות. ובזה נתיישב ג"כ מה שדקדקתי בכל הסוגיא בלשון כלום הלויתני דקאמר ר"ע וכ"ש דהוי קשה טפי להך אוקימתא דהכא דהא אדרבא מהאי טעמא שלא הלוהו אלא על המשכון להשתמש בו קאמר ר"א דהוי שומר חנם משא"כ למאי דפרישית א"ש טובא דאדרבה לר"ע אליבא דרבה עיקר המצוה במה שהלוהו על המשכון ופוחת והולך מחובו כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בתוספות בד"ה במלוה צריך למשכון כו' ור"ח פי' צריך למשכון היינו שאינו רוצה להלוות בלא משכון כו' ועוד דאע"ג דאינו רוצה כו' מצוה קעביד כו' עס"ה. ולמאי דפרישית בסמוך נראה דמשום הא לא איריא דאכתי לא דמי לשומר אבידה דעיקר המצוה שייך כל זמן שהמציאה תחת ידו בין בשעת מציאה עצמה ובין בניעור ושיטוח ובין בשמירת האבידה עצמה משא"כ הכא כיון שאינו רוצה להלוותו אלא על המשכון א"כ הניעור ושיטוח והשמירה להנאת עצמו עושה שיהא בטוח במעותיו ומשום הך מצוה דשעת הלואה גופא שפיר מצי סבר ר"א דהוי שומר חנם אף לר' יוסף והיינו משום דלא שכיח כלל שיבוא עני ממש באותה שעה וימנע בשביל כך מליתן לו. ולפ"ז שפיר מצינן למימר דלפי' ר"ח א"ש הך אוקימתא אפילו אליבא דרבה דאע"ג דבשומר אבידה סבר רבה בפרק אלו מציאות דלר"ע הוי שומר חנם אפ"ה סבר ר"ע הכא דהוי שומר שכר כיון שאינו רוצה להלוותו אלא על המשכון ותפיס ליה המשכון אדמי חובו א"כ לא גרע מהא דאמרינן לעיל באומן דהוי ש"ש אפילו לר"מ בהאי הנאה דתפיס ליה אאגריה. (ועי' מה שכתבתי בזה לעיל בל' התוס' ד"ה הא גמרתיו) ואף שכתבו התוספות שם לעיל דהכא לא איתהני מלוה מידי מכל מקום לפי המסקנא דהכא דהלואה על המשכון מצוה היא א"כ ודאי מתהני טובא במצוה ונהי דבשביל כך אין לחייבו שיהא ש"ש מ"מ שפיר הוי ש"ש משום דתפיס ליה אחוביה. ואפשר דאפילו לאיבעיא דלעיל באומן דלית ליה הך סברא דתפיס ליה אאגריה באומן היינו משום דמאן יימר דתפיס ליה אאגרי' שאין דרך אומן לתפוס הכלי על שכרו כמו שאפרש לקמן בסוגי' דקציצה בברייתא דהנותן טליתו לאומן. משא"כ הכא שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון א"כ אנן סהדי דתפיס ליה אחובי' וא"כ שפיר הוי שומר שכר אליבא דר"ע והשתא א"ש טובא נמי הך בבא דסיפא דברייתא דקתני אבל הלוהו על השטר והניח לו משכון ד"ה אבדו מעותיו היינו נמי מהאי טעמא גופא דבכה"ג שייך טפי למימר דאנן סהדי שתופס המשכון על דמי חובו. ובזה נתיישב ג"כ מה שכתבו התוספות על פי' ר"ח דלישנא דצריך למשכון לא משמע הכי ולמאי דפרישית א"ש דודאי צריך לכך כדי לקיים המצוה אליבא דר"ע כן נראה לי. ומה שיש לדקדק עוד בזו הסוגיא ובלשון התוספות בדיבור הסמוך יבואר הכל שילהי פרק שבועת הדיינין בעזה"י:

סליק פרק השוכר את האומנין

השואל את הפרה פרק שמיני

במלוה צריך למשכון. להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב והולך קמיפלגי ורבי עקיבא סבר אפי' הכי איכא מצוה: מרא. פושיי''ר: פסל. דולייר''ה: קרדום. כישנוא''ה: מתני' ישבע. שלא פשע ויפטר ובגמרא מפרש טעמא אמאי פטור שומר שכר בשבועה הא בלאו פשיעה נמי חייב שאין זה אונס אלא כגניבה ואבידה שהן קרובין לאונס ופשיעה: ר' אליעזר אומר זה וזה ישבע ותמיה אני וכו'. כלומר אף אני שמעתי מרבותי כרבי מאיר אבל תמיה אני על זה וע''ז היאך נפטרין בשבועה ובגמרא מפרש תמיהה: גמ' נתקל לאו פושע הוא. דקאמר ישבע שלא פשע פשיעה אחרת דהא ודאי בציר מנתקל לא הוי ועוד דהא פוטר לנושא שכר אלמא אונס חשיב ליה: וקיימא לן. בבבא קמא בהמניח את הכד (דף כט.): האי כדיניה. דודאי נתקל לאו פושע הוא ונושא שכר ישלם דאי נמי לא הוי פושע דיניה לשלם: התינח במקום מדרון. דאיכא למימר קרוב לאונס הוא: שלא במקום מדרון. ודאי פושע הוא:

במלוה צריך למשכון. פי' בקונטרס להשתמש ואין להקשות לפירושו דאמאי קאמר לעיל (דף פא:) מתניתין דלא כרבי אליעזר נוקי מתניתין באין צריך למשכון דסוגיא דשמעתין דלעיל אתיא אליבא דרבה דקיימא לן כוותיה אי נמי אי מתני' איירי באין צריך לא הוה פליג רבי יהודה ור''ח פירש צריך למשכון היינו שאינו רוצה להלוות לו בלא משכון ולפירושו א''ש דלא מצי לאוקמי מתני' באין צריך אבל אין נראה פירושו דלישנא דצריך למשכון לא משמע הכי ועוד דאע''ג דאין רוצה להלוות אלא על המשכון מצוה קעביד שבלא משכון אין לו להלוות כיון שירא להפסיד ואפשר במשכון: (לעיל) אימור דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואתו. פי' בקונטרס דשלא בשעת הלואתו קני ליה להתחייב אף באונסין ולפירושו הא דאמר בפ''ק דפסחים (דף ה:) דחייב לבער פקדונות של כותים כשקבל עליו ישראל אחריות היינו דוקא כשקבל עליו אחריות דאונסין. דהא מלוה על המשכון של חמץ בשעת הלואה אע''ג דאחריות המשכון עליו מגניבה ואבידה מדשמואל ואפי' בדלא פריש כדפ''ל דמה שכנגד המשכון כמפורש דמי אפ''ה אין חייב לבער אם לא מטעם דקני ליה לגמרי שלא בשעת הלואתו כדרבי יצחק ומיהו נראה דשלא בשעת הלואתו לא קני להתחייב באונסין אלא דהוי שומר שכר דהא מדמה מתניתין דקתני שומר שכר לדרבי יצחק וכן פי' בהדיא בה''ג שהבאתי לעיל וכן פירש בשערים דרב האי גאון בשער מ''ב וצריך לפרש מאיזה טעם יהיה שומר שכר דאי חשיב קנין גמור אפילו באונסין יתחייב ואי לא חשיב קנין גמור לא יהיה אפילו שומר שכר וי''ל דבההיא הנאה שיכול לקדש בו את האשה כדאמרי' בפ''ק דקדושין (דף ח: ושם) דקדשה במשכון דאחרים מקודשת ולקנות בו עבדים וקרקעות הוי עליה שומר שכר ולפי זה הא דאמר קדשה במשכון מקודשת היינו דוקא במשכון שמשכנו שלא בשעת הלואתו וא''ת ולמה יחשב שומר שכר בשביל כך והלא כך היה יכול לקדש במעותיו וי''ל דכיון דעכשיו שנוטל משכון אין מעותיו בידו חשיב שומר שכר לפי שיכול לעשות בו קדושין או קנין ועוד דחליפין יכול לעשות במשכון מה שלא היה יכול לעשות במעות דאין מטבע נעשה חליפין וקשה דבפרק כל שעה (פסחים דף לא: ושם) פליגי רבנן אר''מ דאמר ישראל שהלוה לכותי על חמצו עובר עליו ומפרש התם דפליגי בדרבי יצחק דרבנן לית להו דר' יצחק א''נ כ''ע אית להו דרבי יצחק וטעמא דרבנן דאמרי אינו עובר משום דסברי דישראל מכותי לא קני והשתא לרבנן אמאי אינו עובר והא קי''ל כשמואל והוי שומר שכר אפי' בדלא פריש כדפרישית דהא משום דר' יצחק לא הוי אלא ש''ש ואפ''ה מיקרי חמצו וי''ל דמשום חיוב דשומר שכר לא מיקרי חמצו אי לאו משום דאמר הכתוב דקני ליה והוי שלו כדר' יצחק': וסבר רבי מאיר כו'. אבל דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא ואע''ג דחכמים דפטרי בנשברה כדו ולא סילקה הוו ר' יהודה כדמוכח בהמניח (ב''ק דף כח: ושם ד''ה אמר) דסבר רבי יהודה נתקל לאו פושע הוא וכיון דלא הוי פושע אע''ג דלא הוי אנוס גמור פטור בנשברה כדו ולא סילקה דלא חשיב בור אלא שנעשה בפשיעה אבל בשנעשה באונס דכעין גניבה ואבידה כמו רוח שאינה מצויה פטור כדקתני בסיפא דברייתא דנשברה כדו ומודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנין על הגג לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שהוא פטור וא''ת כי נמי סבר רבי מאיר דנתקל לאו פושע הוא אלא אנוס אמאי פטור והא אדם המזיק מרבינן (ב''ק דף כו:) מפצע תחת פצע לחייב על אונס כרצון וי''ל דלאו בכל אונס חייב אדם המזיק אלא באונס דכעין גניבה ואבידה כמו רוח שאינה מצויה דאמרינן סוף פרק שני דב''ק (דף כז.) דנפל ברוח שאינה מצויה מן הגג חייב נזק ורוח שאינה מצויה הוי כעין אבידה כדאמרינן סוף פרק ד' וה' (שם ד' מה.) וכולן חייבים להחזיר דמי השור לבעליו חוץ מש''ח ומוקי לה התם דנטריה שמירה פחותה ולא נטריה שמירה מעולה ש''ח כלתה שמירתו כו' ושמירה פחותה היינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה כדמשמע בריש הכונס (שם דף נה:) והוי כעין גניבה ואבידה דש''ח פטור וש''ש חייב אבל באונס גמור פטור אדם המזיק כדמשמע בירושלמי דאם היה ישן ובא חבירו וישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והשני חייב ובהגוזל בתרא (שם דף קיב.) טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול דכיון שלא היה להם לידע שהיא שאולה אין משלמים מה שהזיקו אלא מה שנהנו ובריש המניח (שם דף כז: ושם ד''ה ושמואל) לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ושאר שינויי דהתם דפטר ליה לפי שלא היה לו לידע וכן במתניתין דהתם (דף לב.) היה בעל חבית ראשון כו' ואם עמד בעל חבית פטור בעל קורה והרבה כיוצא באלו וא''ת ורבי יהודה דאמר נתקל לאו אנוס הוא ומחייב שומר שכר אמאי פטור מעביר בחנם והלא הוא אדם המזיק וי''ל דנתקל הוי לרבי יהודה כעין גניבה דהוי קרוב לאונס ולכך פטור אדם המזיק ולא מחייב אדם המזיק אלא בדבר שהוא כעין אבידה דהוי קרוב לפשיעה כדאמר בהשואל (לקמן דף צד:) דאבידה קרובה לפשיעה וגניבה קרובה לאונס ורוח שאינה מצויה חשובה כעין אבידה ולהכי חייב בה אדם המזיק וכן משמע בהגוזל קמא (ב''ק דף צט: ושם ד''ה אימא) דפריך למאן דפטר טבח אומן שקלקל היכא דעביד בחנם מברייתא דקתני בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר השתא מה היה סברתו של מקשה שהוא כנושא שכר אע''פ שעושה בחנם אי סבר דחשיב פושע אמאי תולה אותו בנושא שכר היה לו לומר מפני שהוא פושע ואי סבר שדומה לגניבה ואבידה אעפ''כ חייב כדין אדם המזיק אם כן מה מתרץ אימא מפני שהוא נושא שכר ואי דומה לגניבה ואבידה בלא שכר נמי ליחייב כדין אדם המזיק ואי המתרץ מדמה לה לאונס גמור א''כ נושא שכר נמי ליפטר אלא ודאי אדם המזיק חייב בכעין אבידה ופטור בכעין גניבה והוה מדמי ליה המקשה קלקול שחיטה דאומן לכעין אבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור דהוי כעין גניבה: מאי משתבע. מעיקרא הוה אתי ליה שפיר שנשבע שלא שינה מן המנהג אבל השתא דתרצת דכי נמי לא שינה דהוי פושע ואפילו הכי פטור משום תקנת חכמים אם כן אפילו שינה ממנהגו נמי פטור מכח אותה תקנה דמה לי פשיעה רבה ומה לי פשיעה זוטא ומשני שבועה שלא בכוונה שברתיה:

דף פב - ב

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד