בבא מציעא פג ע"א

בבא מציעא פג ע"א - Steinsaltz

And even on an inclined plane, this works out well where there is no evidence, i.e., in a case without witnesses. But where there is evidence, let him bring evidence and be exempt. Why then is he forced to take an oath? As it is taught in a baraita: Isi ben Yehuda says, with regard to the verse: “And it died or was hurt or driven away without an eyewitness, an oath of the Lord shall be between them” (Exodus 22:9–10), that one can infer from here that if there is an eyewitness, let him bring evidence and be exempt.

The Gemara previously cited Rabbi Elazar’s answer to the apparent contradiction between the statements of Rabbi Meir, which was followed by an analysis of the various opinions of the tanna’im. The Gemara presents a different interpretation. And Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: There is no difficulty with the oath proposed by Rabbi Meir, as this oath is a decree of the Sages for the betterment of the world. The reason for this oath is that if you do not say so, that an unpaid bailee who broke the barrel in transport can exempt himself by means of an oath, you will have no person who will be willing to transport a barrel for another from one place to another, due to the fear that it might break and he will have to pay.

The Gemara asks: How exactly does he take an oath? Rava said that the phrasing is: I take an oath that I broke it unintentionally. And Rabbi Yehuda came to say: An unpaid bailee takes an oath, while a paid bailee pays, this one in accordance with his law and that one in accordance with his law. And Rabbi Elazar came to say: Yes, there is a tradition in accordance with the opinion of Rabbi Meir. But I wonder whether both this one and that one can take an oath.

Granted, an unpaid bailee takes an oath that he was not negligent with regard to the barrel, but why does a paid bailee take an oath? Even if he was not negligent, he is still required to pay. And even with regard to an unpaid bailee, this works out well if the barrel was broken on an inclined plane, but if it broke not on an inclined plane but under different circumstances, how can he take an oath that he was not negligent with it?

And even on an inclined plane, this works out well where there is no evidence. But where there is evidence, let him bring evidence and be exempt. As it is taught in a baraita: Isi ben Yehuda says, with regard to the verse: “And it died or was hurt or driven away without an eyewitness, an oath of the Lord shall be between them” (Exodus 22:9–10), that one can infer from here that if there is an eyewitness, let him bring evidence and be exempt.

The Gemara relates: There was a certain man who transported a barrel of wine in the market [beristeka] of Meḥoza and broke it on one of the protrusions of a wall in Meḥoza. The case came before Rava, who said to him: With regard to the market of Meḥoza, people are generally found there. Go and bring evidence in your favor and you will be exempt. Rav Yosef, Rava’s son, said to him: In accordance with whose opinion did you issue this ruling? In accordance with the opinion of Isi ben Yehuda? Rava said to him: Yes, I ruled in accordance with the ruling of Isi, and we hold in accordance with his opinion.

The Gemara relates a similar incident. There was a certain man who said to another: Go and buy for me four hundred pitchers of wine. The second man went and bought them for him. Ultimately, he came before the first man and said to him: I bought four hundred pitchers of wine for you, but they fermented.

The case came before Rava, who said to the second man: If four hundred pitchers of wine had fermented, this matter would generate publicity, i.e., people would have heard of this occurrence. Consequently, go and bring proof that initially, when you purchased the pitchers, the wine was good, and you will be exempt. Rav Yosef, Rava’s son, said to him: In accordance with whose opinion did you issue this ruling? According to that of Isi ben Yehuda? Rava said to him: Yes, I ruled in accordance with the ruling of Isi, and we hold in accordance with his opinion.

The Gemara relates: Rav Ḥiyya bar Yosef issued a decree in the city of Sikhra, where he was the presiding Sage: With regard to those who carry loads on a pole [be’agra] and the item breaks, they must pay half. What is the reason? Such a pole is used to carry loads that are too much for one individual to carry and too little for two. Consequently, this breakage is close to an accident and equally close to negligence, and therefore they compromise with a payment of half liability. If he carried it with a digla, a wooden tool designed for double loads, he pays in full, as the use of such a tool indicates that he was carrying a load beyond the capacity of a single individual to bear and therefore acted negligently.

The Gemara relates an incident involving Rabba bar bar Ḥanan: Certain porters broke his barrel of wine after he had hired them to transport the barrels. He took their cloaks as payment for the lost wine. They came and told Rav. Rav said to Rabba bar bar Ḥanan: Give them their cloaks. Rabba bar bar Ḥanan said to him: Is this the halakha? Rav said to him: Yes, as it is written: “That you may walk in the way of good men” (Proverbs 2:20). Rabba bar bar Ḥanan gave them their cloaks. The porters said to Rav: We are poor people and we toiled all day and we are hungry and we have nothing. Rav said to Rabba bar bar Ḥanan: Go and give them their wages. Rabba bar bar Ḥanan said to him: Is this the halakha? Rav said to him: Yes, as it is written: “And keep the paths of the righteous” (Proverbs 2:20).

MISHNA: With regard to one who hires laborers and tells them to rise exceptionally early and to continue working until exceptionally late, if this is in a locale where laborers are not accustomed to rising so early or to continuing to work until so late, the employer is not permitted to compel them to do so. In a locale where employers are accustomed to feeding their laborers, the employer must feed them. If they are in a locale where an employer is accustomed to providing their laborers with sweet foods, he must provide such food. Everything is in accordance with the regional custom in these matters.

There was an incident involving Rabbi Yoḥanan ben Matya, who said to his son: Go out and hire laborers for us. His son went, hired them, and pledged to provide sustenance for them as a term of their employment, without specifying the details.

And when he came back to his father and reported what he had done, Rabbi Yoḥanan ben Matya said to him: My son, even if you were to prepare a feast for them like that of King Solomon in his time, you would not have fulfilled your obligation to them, as they are the descendants of Abraham, Isaac, and Jacob. Rather, before they begin engaging in their labor, go out and say to them: The stipulation that food will be provided is on the condition that you have the right to claim from me only a meal of bread and legumes, which is the typical meal given to laborers. Rabban Shimon ben Gamliel says: Rabbi Yoḥanan ben Matya’s son did not need to state this condition, as the principle is that everything is in accordance with the regional custom.

GEMARA: With regard to the mishna’s statement that an employer may not compel his laborers to rise exceptionally early and continue working until exceptionally late, the Gemara asks: Isn’t this obvious? By what right can he force them to do so? The Gemara explains: No, the mishna’s ruling is necessary only in a case where the employer increased their wages beyond the standard in that place. Lest you say that the employer could say to the laborers: The fact that I increased your wages was with the understanding that you would rise early and continue working late for me, the mishna therefore teaches us that the laborers can say in response to the employer: The fact that you increased our wages was with the understanding that we would perform quality work for you, not that we would work longer hours.

§ Reish Lakish says:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - א

ואפילו אם נתקל במקום מדרון, נמי, לא בכל המקרים אנוס הוא.

כי התינח היכא דליכא ראיה, כגון עדים היכולים להעיד שנתקל באונס, אז ודאי ישבע, ויפטר.

אבל, היכא דאיכא ראיה, כגון שנתקל במקום שרבים מצויים, ויכולים להעיד, למה נאמינו בשבועה, ניתי ראיה, ונפטר!? ^[158] דתניא, איסי בן יהודה אומר: כתיב לגבי שבועת השומרים [שמות כב]: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור, ומת או נשבר או נשבה, אין רואה. שבועת ה' תהיה בין שניהם, אם לא שלח ידו. "

ומשמע, הא יש רואה, היכול להעיד שמתה באונס, לא נאמינו בשבועה, אלא יביא ראיה, עדים, ויפטר.

ואם כן, אף כאן לא נאמינו תמיד בשבועה. ^[159]

ועתה שבה הגמרא ליישב את סתירת דברי רבי מאיר - שבסוגייתנו משמע נתקל לאו פושע, ואילו בברייתא מבואר שנתקל פושע הוא:

ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין מדובר כאן בשני תנאים כמו שהעמיד רבי אלעזר, אלא תנא אחד הוא, ואכן נתקל פושע הוא לדעת רבי מאיר. ומעיקר הדין אין לפוטרו בשבועה, שהרי פשע, ושבועה זו, תקנת חכמים היא, שישבע הנתקל, ^[160] וייפטר.

שאם אי אתה אומר כן, אין לך אדם המעביר חבית לחבירו ממקום למקום, לפי שכל אחד יחשוש שמא יתקל באבן, ויתחייב לשלם דמיה.

ועתה דנה הגמרא: היכי משתבע, מהו נוסח השבועה לרבי חייא בר אבא אליבא דרבי מאיר? שהרי לדבריו, הוא אינו יכול להשבע שלא פשע, כי נתקל פושע הוא!

אמר רבא: לדבריו הוא נשבע: שבועה שלא בכוונה שברתיה. שלא שברה בכוונה תחילה.

ועל כך אתא רבי יהודה למימר [בברייתא], לחלוק ולומר, שרק שומר חינם ישבע, ויפטר. אבל לא תקנת חכמים היא, אלא סבר רבי יהודה שנתקל, לאו פושע הוא ולאו אנוס הוא, ולכן שומר חינם נשבע שלא פשע ונפטר, כדינו מן התורה, ואילו אם היה נושא שכר, ישלם.

והיינו, האי, שומר חינם כי דיניה, והאי, שומר שכר כי דיניה. ודינו של שומר שכר הוא, שחייב בגניבה ואבידה. וכיון שלדעתו נתקל אינו אונס גמור, אלא כעין גניבה הוא, חייב לשלם.

ואתא רבי אלעזר למימר, אין! אכן גמרא כרבי מאיר, דהיינו, גם אני שמעתי ששניהם פטורים בשבועה.

ומיהו, תמיה אני אם יכולים זה וזה לישבע!?

כי בשלמא שומר חינם, משתבע שלא פשע בה. לפי שאף אני סבור שאין השבועה הזו תקנת חכמים, היות וסבור אני כרבי יהודה, שנתקל אינו פושע ואינו אנוס, ולכן פטור שומר חינם בשבועה שלא פשע, מעיקר הדין.

אלא, שומר שכר, אמאי משתבע? והרי כי לא פשע, נמי בעי לשלומי!?

וממשיך רבי אלעזר וטוען:

ואפילו שומר חינם נמי, הא תינח אם נתקל במקום מדרון, שאז אנוס הוא.

אבל שלא במקום מדרון, מי מצי משתבע שלא פשע!? [נתבאר לעיל]

ואפילו במקום מדרון נמי, התינח אם נתקל היכא דליכא ראיה [עדים].

אבל היכא דאיכא ראיה, ניתי הפועל ראיה ויפטר, ואין לפוטרו בשבועה בלבד?

דתניא, איסי בן יהודה אומר: כתיב "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכו', ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם".

ומשמע, הא יש רואה, היכול להעיד אם מתה באונס, אין לפוטרו בשבועה, אלא דוקא יביא ראיה, ויפטר.

ההוא גברא דהוה קא מעבר חביתא דחמרא בריסתקא דמחוזא. היה מעביר חבית יין בכיכר העיר, ותברה בזיזא דמחוזא, נשברה החבית על ידי שנתקלה בקורה היוצאת מהכותל לרשות הרבים, בשעה שנשא את החבית.

אתא, בא אותו אדם, לקמיה דרבא, כדי שיפטרנו מתשלומי הנזק של החבית.

אמר ליה רבא לאותו אדם: ריסתקא דמחוזא הרי היא מקום אשר שכיחי בה אינשי היכולים להעיד אם נשברה באונס. ולכן איני מאמינך בשבועה, אלא זיל, אייתי ראיה, ואיפטר.

אמר ליה רב יוסף בריה, בנו של רבה, לאביו: כמאן פסקת את דינך? האם הוא כאיסי? [בברייתא לעיל "הא יש רואה יביא ראיה ויפטר"].

אמר ליה אין! כאיסי, וסבירא לן כוותיה. ^[161]

ההוא גברא, דאמר ליה לחבריה: זיל, זבין לך וקנה לי ארבע מאה דני חמרא [כדי יין]. אזל השליח, זבן ליה, קנה לו אותם.

לסוף, אתא בא השליח לקמיה, אל המשלח, אמר ליה: זביני לך ארבע המאה דני חמרא, ותקיפו להו - החמיצו ונתקלקלו.

אתא לקמיה דרבא, אמר ליה רבא: כאשר ארבע מאה דני חמרא תקיפי, מחמיצים, קלא אית לה למילתא, כיון שהנזק גדול הוא, יוצא קול בעיר שהחמיצו יינות בבית פלוני, ויכול אתה למצוא עדים שיעידו מתי החמיצו, ולכן לא נאמינך בשבועה.

אלא, זיל אייתי ראיה, עדים, דמעיקרא כי מזבנת להו, חמרא מעליא הוה, ולא החמיצו אלא אחר כך, ואיפטר, ואין אתה נאמן בשבועה שכשקנית אותם לא היו חמוצים.

אמר ליה רב יוסף בריה: כמאן פסקת דין זה, האם כאיסי?

אמר ליה אין, כאיסי [בברייתא לעיל "הא יש רואה יביא ראיה ויפטר"], וסבירא לן כוותיה.

איתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא [שם מקום]: הני פועלים דדרו באגרא [שנושאים משאות באמצעות מוט ארוך, שקושרים משא בשני קצותיו ונושאו הפועל על כתפו], ואיתבר, ונשבר המשא, נשלם, ישלם הפועל פלגא, מחצית דמי הנזק.

מאי טעמא? משום שהדרך היא להטעין על מוט זה משא שהוא נפיש, כבד מידי לפועל אחד, וזוטר, קל מידי לתרי פועלים.

ולכן, מצד אחד, קרוב לאונס הוא, משום שאין דרך ליתן משא זה לשני פועלים. אך מצד שני, וקרוב לפשיעה הוא, שהרי משא זה כבד הוא לפועל אחד, ולא היה לו ליטלו לבדו אם אינו יכול לשאתו. ^[162]

אבל פועל הנושא משא בדגלא [מוט אשר לו שני רגלים, והדרך היא לקשור משא על שני רגלי המוט, ומכניס ראשו ביניהם, ומוטלים על שני כתפיו], אם נשבר המשא, משלם הפועל כולה. כיון שעל מוט זה הדרך היא לקשור משא כבד כמשא שני בני אדם, וכיון שנשאו לבדו, פשיעה גמורה היא, ועליו לשלם נזקיו. ^[163]

רבה בר בר חנה תברו לי הנהו שקולאי [סבלים] חביתא דחמרא. שקל רבה בר בר חנה לגלימייהו [בגדיהם] כתשלום נזקיו. ^[164]

אתו הסבלים, אמרו לרב.

אמר ליה לרבה בר בר חנה: הב להו גלימייהו.

אמר ליה: וכי דינא הכי!? הרי חייבים הם לי את דמי החבית!?

אמר ליה: אין. אמנם מעיקר הדין חייבים הם לך. אבל לפנים משורת הדין עליך להשיב להם גלימותיהם, שנאמר "למען תלך בדרך טובים". ^[165]

יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה הסבלים לרב: עניי אנן, וטרחינן כוליה יומא להביא טרף לביתנו, וכפינן, רעבים אנו, ולית לן מידי - הפסדנו שכרינו.

אמר ליה, זיל הב אגרייהו, שלם להם את שכרם כאילו עשו מלאכתם בשלימות.

אמר ליה: וכי דינא הכי!? הרי לא רק שלא עשו מלאכתם, עוד ניזקתי שנשברה החבית?

אמר ליה: אין. אכן, מעיקר הדין פטור אתה מלשלם שכרם. אבל לפנים משורת הדין עליך לשלם שכרם, שנאמר "וארחות צדיקים תשמור". ^[166]

הדרן עלך פרק השוכר את האומנין

הערות

^[158] דעת רוב הראשונים היא, שאם יכול להביא ראיה או עדים ואינו מביא, אינו נפטר בשבועה. אכן, הרי"ף מביא יש מפרשים, שכוונת איסי להקל על הנתבע, שאם יביא עדים אינו חייב להשבע. אבל אם נשבע, ודאי נאמן. ומקשה הרי"ף, אם כן, מה חידש איסי בן יהודה, והרי ודאי הוא שאם הביא עדים, פטור משבועה, שהרי אפילו לגבי ממון הוא נפטר מתשלום על פי שני עדים? וכתב החשק שלמה בשם תוספות הרא"ש [ב"ק יא א] "יביא ראיה", דוקא שני עדים ולא די בעד אחד, ואפילו לדעת הראשונים הסוברים שעד אחד המסייע פוטר משבועה. [עיין תוספות ב"מ ב ב בשם ר"ת] והטעם, כיון שהוא במקום רואין, ודאי ידוע הדבר להרבה בני אדם, ובכהאי גונא אם מביא רק עד אחד אין זה בירור כלל. וכנראה כוונתו לומר, כי זה שמביא רק עד אחד, זוהי ריעותא בנאמנותו, שהרי אם כנים דבריו, היה מוצא לכך עדים רבים. [ועיי"ש שנסתפק אם מועילה כאן עדות קרובים, שהרי אף הן בכלל "רואין", או שצריך עדים כשרים דוקא, וכתב, אף אי מהני עדות קרובים, מכל מקום לא יפטרוהו משבועה].

^[159] מקשה הקצות החושן [רצ"ד ב'], שומר שטוען נאנסו במקום דאיכא רואין, למה חייב לשלם אם אינו מביא עדים לדבריו, ומדוע לא יהיה נאמן במיגו, שהיה יכול לטעון לא היו דברים מעולם, או החזרתי. [ואין זה בכלל "מיגו לאפטורי משבועה", כי רק אם היה זה במקום שאין רואין, אז אינו נאמן במיגו, משום דהוי מיגו לאפטורי משבועה, כמו שכתב הרמב"ם [שכירות פ"ב ה"ח] או כהרא"ש [שבועות פ"ז סימן ג'] דהוי מיגו דהעזה. אבל בממון אמרינן מיגו דהעזה] ? והביא שם דברי המהרי"ט, שאכן נאמן הוא במיגו שהיה טוען במבואות העיר נאנסתי [שהוא מקום שאין רואין]. ומביא הקצות החושן את שיטת בעל המאור [ב"ב יז א] ש"כיון דהדבר קל להביא עדים, לא מהימן במיגו". והטעם, כמו שנתבאר לעיל בדברי החשק שלמה, שזוהי ריעותא בנאמנותו אם אינו מוצא עדים לדבריו. אכן הרמב"ן במלחמות שם מאריך בראיות, שאף במקום שבנקל ימצא עדים נאמן במיגו, ואם כן קשה, לדבריו, למה אינו נאמן במיגו שהיה טוען לא היו דברים מעולם? והמנחת חינוך [מצוה נז] מישב, היות ובמקום שאין רואין אינו נאמן במיגו, כי מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן, לכן אף במקום רואין לא מהני מיגו, שהרי כאן בעצם חייב שבועה, אלא שהחמירה עליו התורה וחייבתו להביא עדים, אם כן, ודאי לא יתכן להקל עליו לפוטרו במיגו, שהרי לא נאמר דינו אלא להחמיר עליו ולא להקל. והקהילות יעקב [ב"ב סימן כד] מתרץ, מה שמיגו לאפטור משבועה לא אמרינן, הוא משום ששבועה חייב גם מספק, ומיגו מהני רק בממון שאינו מוציא ממון אלא בראיה ועל ידי המיגו מחליש ראיתו. אבל אינו בירור גמור, ואם כן כאן אף שחייב ממון לא מהני מיגו, שהרי ממון זה חייב גם מספק ובספק לא מהני מיגו שהרי אין המיגו בירור גמור.

^[160] ומיד תדון הגמרא על מה ישבע, שהרי נתקל פושע הוא, וחייב לשלם.

^[161] מוכיח מכאן הריטב"א, שדינו של איסי אינו דוקא בשבועת השומרים, אלא בכל מקום, אם מצויים עדים, אינו נאמן בשבועה. [וכן כתבו הר"ן, והנמוקי יוסף, וכן פסק הב"ח חו"מ סימן קפ"ז]. והוסיף הב"ח, שלדעת הרמב"ם בשבועת השומרין זהו דין דאורייתא, ובשבועת הפרעון של שלוחין ושותפין הוא תקנת חכמים. אבל הטור מביא את דברי הרמ"ה שכתב, "לא אמרינן הכי אלא בשבועת שומרין. אבל בעלמא כגון בטענת פרעון והשבה, וכו' מפטר משבועה". ומבאר הטור, "וההיא עובדא דארבע מאה דני דחמרא, פירוש, שפקדון היה, שאמר לו לקנות ממעות שהפקיד אצלו, ולבסוף אמר ליה שקנאם, והיו פקדון בידו, והחמיצו". וכתב הבית יוסף, שאינה שבועה השומרים. ומכל מקום, כיון שבאה שבועה זו על ידי שמירה, דינה כשבועת השומרין. ותמה קצות החושן [קפז א] למה אינה שבועת השומרין ממש, הרי היה הכסף פקדון בידו? ומתרץ הנתיבות, כיון שטוען שקנה יין, הוי כטוען החזרתי, ואין זו שבועת השומרין, אלא שבועת היסת.

^[162] רבי עקיבא איגר מציין לדברי התוספות [ב"ב סב:] שאף על פי שממון המוטל בספק המוציא מחברו עליו הראיה, לעיתים תיקנו חכמים דיחלוקו.

^[163] ואף שהבעלים נתרצו לכך, דומה הדבר לאומר קרע כסותי, דחייב הקורע, וביאר רש"י [ב"ק כז ד"ה חייב] "דהכי קאמר ליה: אם תרצה, קרע ושלם".

^[164] בגמרא מבואר, דהני שקולאי היו חייבים לשלם דמי החבית. וכתב רש"י שמדובר באופן שנשברה בפשיעה שלא במקום מדרון. ומקשה המהרש"א, הרי אפילו אם אינה פשיעה גמורה חייבים, שהרי שומרי שכר הן, וחייבים בגניבה ואבידה? ותירץ, שדעת רש"י שבגניבה ואבידה היכא שעשו שלא בכוונה, תקנת חכמים היא לפוטרם. ורבינו חננאל מפרש, דהני שקולאי שברוה במקום דאיכא רואין, ולכן חייבים.

^[165] תמה הבן יהוידע, למה לא קיים רבה מעצמו דין זה של למען תלך בדרך טובים? ועוד, כששאלו דינא הכי, מה השיבו, אין דינא הכי, והרי אין זה מעיקר הדין? וביאר, שאף רבה נתכוון להשיב להם גלימותיהם, רק עשה כן כדי שיבושו לתבוע שכרם. ותמה, דינא הכי, הרי אין זה מעיקר הדין, ואיך כופה עליו להשיב להם? והשיב לו רב, דלגברא רבה כמותו חיוב גמור הוא לנהוג לפנים משורת הדין.

^[166] יש לעיין למה לא דרש לו מקרא דלמען תלך בדרך טובים כמו ברישא? מבאר הגר"א, "טובים" הם המטיבים לבריות, ו"צדיקים" הם המגדילים לעשות, ומטיבים אף עם הרשעים. לכן נאמר "דרך" טובים, והוא, ש"דרך" היא מקום רחב, והיא דרך לרבים. אבל הנהגת הצדיקים, הנהגה ליחידים היא, ולכן נאמרה בלשון "אורחות", ש"אורח" הוא מעבר צר. וזה רמז לו שאכן לשלם שכרם אין זו הנהגה לכלל המון העם, אלא לצדיקים כמותו [דברי אליהו].

פרק שביעי - השוכר את הפועלים

במשנה זו מבואר, כי מנהג המקום לגבי התנאים של העסקת פועל, מחייב את המעביד ואת העובד.

והמשנה מביאה כמה דוגמאות לכך, הן לגבי שעות העסקת הפועל, והן לגבי החיוב לספק לו מזון.

מתניתין:

א. השוכר את הפועלים לעבודת יום שלם, ולא התנה עמהם כלום ^[1] בשעה ששכרם אימתי היא שעת התחלת העבודה ואימתי היא שעת הסיום, ואחר כך אמר להם, שעליהם להשכים ולצאת למלאכה קודם נץ החמה, ולהעריב, לסיימה לאחר צאת הכוכבים, והיינו, שהוא רוצה שיתחילו לעבוד מוקדם מהרגיל ולסיים מאוחר מהרגיל, וכפי שיבואר.

הרי אם היה זה במקום שנהגו שלא להשכים למלאכה קודם הנץ החמה, ושלא להעריב, לסיימה לאחר צאת הכוכבים, אלא נוהגים כפי המנהג הרגיל, לצאת למלאכה אחר הנץ, ולסיימה עם צאת הכוכבים, אינו רשאי לכופן, את הפועלים שישכימו ויעריבו, לפי שכל התחייבות ל"סתם מלאכה" נעשית על דעת מנהג הפועלים באותו מקום.

ב. מקום שנהגו לזון, לתת לפועלים מזונות, יזון, חייב לתת להם מזונות.

ובמקום שאף נהגו לספק במתיקה, להוסיף להם גם לפתן במזונותיהם, יספק, חייב להוסיף להם לפתן.

זה הכלל: הכל - כמנהג המדינה.

מעשה ברבי יוחנן בן מתיא, שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלין!

הלך, ושכר פועלים, ופסק להם מזונות, התנה עמהם במפורש שיתן להם מזונות. וכשבא אצל אביו, אמר לו: הואיל ומנהג המקום לתת לפועלים מזונות גם בלי להתנות אתם, ואתה התנית אתם, הרי התכוונת להבטיח להם מזונות יותר מהמקובל. ולכן, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו, בשעה שהיה מלך, לא יצאת ידי חובתך עמהן, כלפיהם, לפי שהן בני אברהם יצחק ויעקב! [וסעודתו של אברהם היתה גדולה מסעודת שלמה, כפי שיתבאר בגמרא].

אלא, עד שלא יתחילו במלאכתן, לפני שהם מתחילים במלאכתן, שעדיין אין כאן אלא "דברים" בלבד, אתה יכול לחזור בך. ^[2]

צא ואמור להם: איני שוכר אתכם אלא על מנת שאין לכם עלי במזונותיכם אלא פת וקטניות בלבד! ^[3]

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך לומר להם זאת, כי אף על פי שהוא פסק להם מזונות ללא שהיה צריך לעשות כן, מכל מקום, הכל כמנהג המדינה, ואין הוא מתחייב לתת להם מזונות אלא רק כפי המנהג.

גמרא:

והוינן בה: מדוע היתה המשנה צריכה להשמיענו שבעל הבית אינו יכול לכפות על הפועלים שישכימו ויעריבו בניגוד למנהג המקום?

והרי דין זה, פשיטא הוא, מאחר שלא התנה עמהם על כך מראש!?

ומשנינן: לא צריכא: דטפא להו אאגרייהו. המדובר באופן שבעל הבית פסק להם בשכר עבודם שכר הגבוה מהמקובל.

מהו דתימא, הייתי אומר, אמר להו, בעל הבית יכול לטעון כלפי הפועלים: הא דטפאי לכו אאגרייכו, מה שהוספתי לכם על שכרכם, היה אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי, זה היה על דעת כן שתשכימו ותעריבו במלאכתכם.

לכן קא משמע לן התנא במשנתנו, דאמרו ליה, שהפועלים יכולים לומר לו: האי דטפת לן, מה שפסקת לנו תוספת שכר, היה אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא, על דעת שנעשה לך מלאכה יפה יותר [באיכות טובה יותר] משאר הפועלים, ולא התחייבנו לך לעבוד יותר מן המקובל, שנשכים ונעריב.

אמר ריש לקיש:

הערות

^[1] אבל אם התנה מלכתחילה, הכל לפי תנאו. תוספות.

^[2] הגמרא לעיל [מט א] אומרת שאפילו לפי מי שסובר כי "דברים" יש בהם משום מחוסרי אמנה, מכל מקום, כאן הפועלים לא הסתמכו על דבריו של הבן, כי הם יודעים שדברי אביו הם הקובעים. וראה רש"י כאן והגהות הב"ח.

^[3] לכאורה כך היה המנהג. ואם כן לכאורה קשה, מדוע לא אמר "על מנת שאין לכם עלי אלא כמנהג המדינה"? עיין מהרש"א במהדורא בתרא [פו א].

ואפילו במקום מדרון נמי [גם כן] התינח היכא דליכא [זה נוח במקום שאין] ראיה, וכגון שלא היו שם עדים וכיוצא בזה, אבל היכא דאיכא [במקום שיש] ראיה — ניתי [שיביא] ראיה ונפטר [וייפטר], ומדוע מחייבים אותם שבועה? דתניא [שכן שנינו בברייתא], איסי בן יהודה אומר: אמר הכתוב "ומת או נשבר או נשבה אין ראה. שבעת ה' תהיה בין שניהם" (שמות כב, ט–י), ומכאן נלמד הא [הרי] שאם יש רואה — שיביא ראיה ויפטר ולא ישבע.

ור' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: אין זה קושי, כי שבועה זו תקנת חכמים היא לתקנת העולם, שאם אי (אין) אתה אומר כן שיוכל להפטר בשבועה — אין לך אדם המעביר חבית לחבירו ממקום למקום, שיחשוש שמא תשבר ויצטרך לשלם.

ושואלים: היכי משתבע [כיצד נשבע], מה נוסח שבועה זו? אמר רבא: אומר שבועה שלא בכוונה שברתיה. ואתא [ובא] ר' יהודה למימר [לומר]: שומר חנם אכן ישבע, נושא שכר ישלם, האי כדיניה והאי כדיניה [זה כדינו וזה כדינו]. ואתא [ובא] ר' אלעזר למימר [לומר]: אין, גמרא [כן, המסורת] היא כשיטת ר' מאיר, ומיהו [ואולם], תמיה אני אם יכולים זה וזה לישבע.

וטעמו: בשלמא [נניח] שומר חנם — משתבע [נשבע] שלא פשע [התרשל] בה, אלא שומר שכר אמאי משתבע [מדוע נשבע]? כי [כאשר] לא פשע נמי בעי שלומי [גם כן צריך לשלם]. ואפילו שומר חנם נמי [גם כן], הא תינח [זה נוח] אם נשברה במקום מדרון, ואולם אם נשברה שלא במקום מדרון מי מצי משתבע [האם יכול הוא להשבע] שלא פשע?

ואפילו במקום מדרון נמי [גם כן], הא תינח היכא דליכא [זה נוח במקום שאין] ראיה, ואולם היכא דאיכא [במקום שיש] ראיה — ניתי [שיביא] ראיה ויפטר. דתניא [שהרי שנינו בברייתא], איסי בן יהודה אומר: "אין ראה שבעת ה' תהיה בין שניהם" הא [הרי] אם יש רואה — יביא ראיה ויפטר.

א בענין הלכות אלה מסופר: ההוא גברא דהוה קא מעבר חביתא דחמרא בריסתקא [אדם אחד היה מעביר חבית יין בשוק] של מחוזא ותברה בזיזא של מחוזא [ושברה באחד מבליטות החומה]. אתא לקמיה [בא הענין לפני] רבא. אמר ליה [לו]: ריסתקא [השוק] של מחוזא שכיחי בה אינשי, זיל, אייתי [מצויים בו אנשים, לך, הבא] ראיה ואיפטר [והיפטר]. אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו]: כמאן [כמי] פוסק אתה – כאיסי בן יהודה? אמר ליה [לו]: אין [כן] כאיסי, וסבירא לן כוותיה [וסבורים אנו כשיטתו] שמקובלת שיטתו להלכה.

מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: זיל זבין [לך קנה] לי ארבע מאה דני חמרא [מאות כדי יין]. אזל זבן ליה [הלך וקנה לו]. לסוף אתא לקמיה [לבסוף בא לפניו] ואמר ליה [לו]: זביני [קניתי] לך ארבע מאה דני חמרא ותקיפו להו [מאות כדי יין והחמיצו להם].

אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רבא, אמר ליה [לו]: ארבע מאה דני חמרא תקיפי [מאות חביות יין שהחמיצו] קלא אית לה למילתא [קול יש לו לדבר], כלומר, מאורע כזה ודאי ידוע ומפורסם לרבים, ולכן זיל אייתי [לך הבא] ראיה דמעיקרא כי מזבנת להו חמרא מעליא הוה, ואיפטר [שמתחילה כאשר קנית אותם יין טוב היה, והיפטר] בלא שבועה. אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו]: כמאן [כמי] פוסק אתה כאן — כאיסי בן יהודה? אמר ליה [לו]: אין [כן], כאיסי, וסבירא לן כוותיה [וסבורים אנו כשיטתו].

מסופר: אתקין [התקין] רב חייא בר יוסף בעיר סיכרא שהוא היה החכם בעיר זו: הני דדרו באגרא ואיתבר [אלה שנושאים משא במוט ונשבר] החפץ — נשלם פלגא [שישלמו חצי]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — המוט הזה שמשתמשים בו לשאת נפיש לחד וזוטר לתרי [מרובה מכוחו של אדם אחד וקטן משל שנים], שמצד אחד קשה מאוד לטעון אותו לבד, ואין רגילים לשאתו בשנים, ואם נשבר — הרי זה קרוב לאונס, ומצד שני אם טענו לבדו — הרי זה קרוב לפשיעה, ולכן מתפשרים במחצית. ואולם אם נשא בדיגלא [בעץ העשוי למשא כפול] — משלם כולה [משלם הכל], שוודאי רשלנות היא זו כשמנסה לקחת דבר שאינו לפי כוחו.

מסופר: רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא [שברו לו הסבלים חבית יין] שנשכרו להוביל, שקל לגלימייהו [לקח את גלימותיהם] כדי ליפרע מן הגלימות את מחיר היין. אתו [באו] ואמרו לרב מה עשה. אמר ליה [לו]: הב להו גלימייהו [תן להם את גלימותיהם]. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנן: וכי דינא הכי [כך הוא הדין]? אמר ליה [לו]: אין [כן], שנאמר "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). יהיב להו גלימייהו [נתן להם את גלימותיהם]. אמרו ליה [לו]: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי [עניים אנחנו, וטרחנו כל היום, ואנו רעבים, ואין לנו דבר]; אמר ליה [אמר לו] רב לרבה בר בר חנן: זיל הב אגרייהו [לך תן להם שכרם]. אמר ליה [לו]: וכי דינא הכי [הדין כך]? אמר ליה [לו]: אין [כן], שכן נאמר: "וארחות צדיקים תשמר" (שם).

א משנה השוכר את הפועלים לעבוד אצלו ואמר להם להשכים ולהעריב יותר מן הרגיל, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב — אינו רשאי לכופן (להכריחם). מקום שנהגו לזון את הפועלים העובדים אצלו — יזון. מקום שנהגו לספק להם מיני מתיקה בסעודתם — יספק. הכל כמנהג המדינה.

מסופר: מעשה בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלין. הלך הבן, שכרם ופסק להם מזונות בלי לפרש אלו מזונות.

וכשבא אצל אביו וסיפר לו, אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן לתת להם מזונות כראוי להם, לפי שהן בני אברהם יצחק ויעקב וראויים לכל כבוד. אלא עד (כל עוד) שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד, כדרך שנוהגים לתת לפועלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך לומר זאת, כי הכל כמנהג המדינה ולפי מנהג המדינה כך זן אותם, ואין צורך לפרש.

ב גמרא על דברי המשנה שאין בעל הבית יכול לכפות את הפועלים להשכים ולהעריב לעבודתם שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דטפא להו אאגרייהו [שהוסיף להם על שכרם] יותר מן המקובל. מהו דתימא [שתאמר], אמר להו [יכול הוא לומר להם]: הא דטפאי לכו אאגרייכו [זה שהוספתי לכם על שכרכם] אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי [על דעת שתשכימו ותחשיכו, תעריבו, עמי], על כן קא משמע לן דאמרו ליה [השמיע לנו שיכולים הם לומר לו]: האי דטפת לן [זה שהוספת לנו] — הוא אדעתא דעבדינן [על דעת שנעשה] לך עבידתא שפירתא [עבודה טובה יותר] אבל לא הסכמנו להוסיף בזמן העבודה.

ג אמר ריש לקיש:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ Reish Lakish says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא. עכשו בא ר' יוחנן לחלוק על ר' אלעז' דאמ' תברה ואוקמינהו תרויהו בחד תנא ונתקל לר"מ פושע הוא והילכך לענין נזקין חייב אלא שבנושא המשאוי הקלו לפטרו אפי' מן הפשיעה ומשום התקנה. ופריש רבא היכי משתבע דהא א"א לו לישבע שלא פשע דהא נתקל לר"מ פושע הוא אלא משתבע שלא בכונה שברתיה.
ופרקינהו ר' יוחנן להנך תרתי מתניתא דר' מאיר בחד תנא ואמר דתקנת חכמים היא ומשתבע שלא בכונה שברתיה אבל מתני' לא מפרש בגמ' מני ולכאורה משמע דר' מאיר הוא.
אבל רבינו הגדול אוקמה כרבנן דאמרי בעלמא נתקל לאו פושע הוא כר' יהודה ושומר חנם ישבע פטור כדיניה וש"ש היה חייב לשלם מן הדין אלא שתקנת חכמים הוא שאם אתה אומר יתחייב כדין ש"ש אין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום שלא יקבל עליו לשלם כדין ש"ש בהעברת חבית דמשום הנאה פורתא וטרחא יתירא לא מפסיד כמה. אבל בש"ח לא תקנו כלום לדברי חכמים שאומרי' נתקל לאו פושע הוא שהרי אינו מתחייב אלא בפשיעה גמור' והיה לו ליזהר מפשיע' כגון זה ואף ר"מ לא אמר שתקנו בש"ח אלא משו' דקסב' כל נתקל פושע הוא דאיבעי ליה לעיוני ומיזל ואין דרכן של בני אד' ליזה' כ"כ ולא יקבלו עליה להעבי' חבי' ממקו' למקו' והיינו גמריה דר' אלעז' דאמ' זה וזה ישבע אלא שלא היה יודע דש"ש [הוא] ולא מן הדין הוא נפטר אלא מתקנ' חכמי' ומתני' לא ר"מ בלחו' היא אלא אף רבנן וקי"ל כסת' מתני' ולית' לדר' אלעז' דמפלי' בין מקו' מדרון לשלא במקו' מדרון דלא שמעי' להו לרבנן דהכא ודהת' דמפלגי בהכי ודר' יהוד' ליתא דסתם מתני' דלאו כותיה אע"ג דבענין נזקין קי"ל כותיה הכא לא משו' תקנת'.
והביא רבינו הגדול ז"ל ראיה מדא"ל רבא לההוא גברא זיל אייתי ראיה דלא פשעת בה ואפטר כמו שכתוב. בהלכו' ועוד יש ראיה לדברי הרב מדאתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא הני דדרו באגרא משלם פלגא נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ודמי לפשיעה ואלו לר"מ אפי' פושע פטו' הואיל ושלא בכונה נשברה. ועוד דהאי דדמי לאונס משו' דנתקל אנוס הוא ודמי לפשיע' מפני שנשא יותר על משאו ולאו אונס ממש אלא דלא הוי פושע כדפרישית, ומיהו פטרינן ליה הכא אפי' בנושא שכר דהני דתקין נהו בשכר היו עושי' בודאי ואינך יכול לפרש דמי לאונס מפני שנשא יותר על משאו ודרך מקצת בני אדם לישא כן ומפני שהוא משאוי כבד יותר מדאי נתקל ודמי לפשיעה משום שאף זה ה"ל לעיוני ונתקל פושע הוא דכל מה שהו' יותר על משאו פשיעה היא ולא חלק ר"מ בין משאוי מרובה למשאוי מועט בענין נזקים אלמ' בכלם פושע הוא הילכך ש"מ דלית הילכתא כר"מ ומצינו ר' יוחנן גופי' דאמר בפ' המניח לא תימא מתני ר"מ דאמר נתקל פושע אלמ' מהדר לאוקומי מתני' דלא כר"מ משום דלית הילכתא כותיה.
ובפ' הגוזל (בבא קמא צ"ט ע"ב) בענין טבח אומן שקלקל פליגי ר' יוחנן ושמואל דשמואל סבר בין ש"ח בין ש"ש חייב לשלם כר"מ דאמ' ה"ל לעיוני ור' יוחנן אמר ש"ח פטור ומשמע דלית ליה דר"מ וקי"ל כר' יוחנן וכן נמי הנהו שקולאי דחברו חביתא דרבה בר בר תנה ושקל גלימיהו והנהו ודאי לאו בכונה שברוה דא"כ לא הוה א"ל רב דליהדר גלימיהו וליתן להו אגריהו ואפ"ה מדילא הוה להו לשלומי דשמא בפשיעה נשבר' ושקל גלימיהו עד שיביאו ראיה שלא פשעו בה ואי כר"מ אפי' פשעו פטורין ואפי' במקום דאיכא ראיה ישבעו יפטרו אלא ודאי דלא כר"מ ור"ח ז"ל פסק כר"מ ותקנת חכמים היא:

הנהו שקולאי דתברו חבית' דחמר' משמע דתרי שקונאי תברו חד חביתא ודרו באגרא הוו רש"י. א"נ במקום שיש רואה הוי ר"ח. ומדלא פרשו בגמ' לא נ"ל כדבריהם ועוד ראיתי שהוזכר בירוש' מעשה כזה ולא הוזכר שם בכל אותה גמר' דין אגרא ומקום רואה אלא ה"פ שקל גלימיהו שלא יברחו ואתא קמיה ררב' בהדיהו לדינ' אי פשעו אי שברו בכוונה אי במקום רואה ישלמו ואם לאו ישבעו כמתני' וא"ל רבא מיד הב להו גלימיהו וא"ל דינא הכי דלא יודו ולא ישבעו כלל וא"ל בסוף דליהב להו גלימיהו ואגריהו ולא מן הדין אלא משום שנ' למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור:

ולענין פסק הלכה איכא מאן דפסק כר' מאיר, ואמר דסתם מתניתין כוותיה, ולכאורה ודאי הכין משמע, ורבא נמי דהוא בתרא אמר דמשתבע שלא בכונה שברתיה, אלמא לא מיחייב אלא בששבר בכונה, אבל בפשיעה פטור כר' מאיר דאפילו בשומר חנם תקנו. והריא"ף ז"ל כתב דאין הלכה כר' מאיר אלא נתקל לאו פושע הוא, ונפק ליה מתורת פושע ולכלל אונס לא בא, אלא דינו כדין גנבה ואבדה וכר' יהודה דאמר שומר חנם נשבע דלאו פושע הוא, ומיהו אין הלכה כר' יהודה דאמר שומר שכר משלם, דסתם מתניתין דלא כוותיה, ומתניתין לא ר"מ דעושה אותו פושע ולא ר' יהודה דאמר שומר שכר משלם דלית ליה תקנת מעביר חבית, אלא חכמים דאית להו תקנה, ומיהו כשתקנו דוקא בשומר שכר שבו הוצרכו התקנה, שאילולי כן אין לך מעביר חבית ממקום למקום שבשביל שכר מועט של העברה ישלם דמי כל החבית, אבל בשומר חנם לא הוצרכו לתקן דלאו פושע הוא ופטור, והא דקאמר רבא דמשתבע שלא בכונה שברתיה, לטעמיה דר"מ קאמר וכו' ככתוב בהלכות. ועוד יש ראיה לדברי הרב, מדאתקין רב [חייא בר] יוסף בסיקרא הני דדרו באגרא משלם פלגא נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ודמי לפשיעה, ואלו לר' מאיר אפילו פושע פטור הואיל ושלא בכונה נשברה. ועוד דהאי דדמו לאונס משום דנתקל אנוס הוא, ודמי לפשיעה מפני שנשא יותר על משאו, ולא אונס ממש אלא דלא הוי פושע כדפרישית, ומיהו פטרינן ליה הכא אפילו בנושא שכר, דהני דתקין (לאו) [להו – רמב"ן] בשכר היו עושים בודאי. ואינו יכול לפרש דמי לאונס מפני שנשא יותר על משאו ודרך מקצת בני אדם לישא כן ומפני שהוא משאוי כבד יותר מדאי נתקל ודמי לפשיעה, משום שאף זה הוי ליה לעיוני ונתקל פושע הוא, דכל מה שהוא יותר על משאו פשיעה היא, ולא חלק ר' מאיר בין משאוי מרובה למשאוי מועט בענין נזקים, אלמא בכולם פושע הוא, הילכך שמע מינה דלית הילכתא כר' מאיר. ומצינו ר' יוחנן גופיה דאמר בפרק המניח (ב"ק כט, ב) לא תימא מתניתין ר' מאיר דאמר נתקל פושע, אלמא מהדר לאוקומי מתניתין דלא כר' מאיר משום דלית הילכתא כותיה, ובפרק הגוזל (בבא קמא צט, ב) בענין טבח אומן שקלקל, פליגי ר' יוחנן ושמואל, דשמואל סבר בין שומר חנם בין שומר שכר חייב לשלם כר' מאיר דאמר הוי ליה לעיוני, ור' יוחנן אמר שומר חנם פטור ומשמע דלית ליה דר' מאיר, וקיימא לן כר' יוחנן. וכן נמי הנהו שקולאי דתברו חביתא דרבה בר בר חנה ושקל גלימייהו, והנהו ודאי לאו בכונה שברוה, דאם כן לא הוה אמר ליה רב דליהדר גלימייהו וליתן להו אגרייהו, ואפילו הכי מדינא הוה להו לשלומי דשמא בפשיעה נשברה ושקל גלימייהו עד שיביאו ראיה שלא פשעו בה, ואי כר' מאיר אפילו פשעו פטורין, ואפילו במקום דאיכא ראיה ישבעו ויפטרו, אלא ודאי דלא כר"מ. ור"ח פסק כר"מ ותקנת חכמים היא. [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א].

זיל זבון ת' דני דחמרא. זבון גרסינן ושליח שוייה, והא דאמר ליה רבא ת' דני חמרא כי תקפן קלא אית להו, הכי קאמר ליה, היה לך לצעוק ולהודיע לרבים, ואי לא יש לחוש שמא חומץ קנית בזול ואינך נאמן בשבועה. (שיטמ"ק).

מאחר שהנתקל אינו פושע שבועה זו הוא שנשבע שלא פשע בה ומה שאמרו בגמרא היכי משתבע ופירשוה שבועה שלא בכונה שברתיה לא נאמרה אלא לדעת האומר שהנתקל פושע ואי אפשר לישבע שלא פשע אבל מאחר שפסקנו שאין הנתקל פושע נשבע שלא פשע מ"מ אמר הר"ם עדים שנאנסה פטור מן השבועה התורה אמרה אין רואה שבועת יי' תהיה בין שניהם הא יש ראיה יביא ראיה ויפטר שמא תאמר ומה הוצרכנו ללמוד מן התורה שמי שיש בידו ראיה אין מזקיקין אותו לשבועה ודבר זה מושכל ראשון הוא מ"מ אתה למד ממנו דין אחר והוא שכל מי שטוען שנאנסה והיה הענין במקום שהעדים מצויים שם אין מקבלין את שבועתו אלא מצריכין אותו להביא ראיה וכך יצא לנו מן המקרא הא יש רואה יביא ראיה ויפטר או ישלם ואין פוטרין אותו בשבועה מעשה באחד שהעביר חבית בשכר בשוק של מחוזא ונשברה לו בזיז שהיה יוצא מן הכותל ובאו לדין לפני אחד מגדולי החכמים ואמר לו בנסח זה ריסתקא דמחוזא שכיחי בה אינשי אייתי ראייה ואיפטר או שלים כלומר הבא עדים שנתקלת ולא בפשיעה נשברה או שלם:

לא סוף דבר מקום שהעדים מצויים אלא אף כל שהוא טוען בדבר שאם היה כן אי אפשר שלא להיות קול יוצא על הדבר והיותר מפורסם לבריות מצריכין אותו לראיה מעשה באחד שצוה לחברו לקנות ארבע מאות חביות של יין לסוף אמר לו כבר לקחתים לך והחמיצו ובאו לדין לפני אחד מגדולי החכמים ואמר לו בנסח זה ארבע מאה דני חמרא קלא אית להו אייתי ראיה או שלים ר"ל בכיוצא בזו הקול יוצא למי החמיצו ואצל מי ואימתי וכל שאינך מביא ראיה שהיה ברשותו יין והחמיץ אתה חשוד שקניתו בהצנע בדמים קלים חבית מזה וחבית מזה ולא אצלך החמיצו הא כל שאין לו קול ושאינו במקום שעדים מצויים שם נשבע ונפטר ויראה מכאן שמי שהפקיד ממון הרבה לחברו וטענו אחר כן שהלוהו במקומות שאי אפשר לגבותן צריך להביא ראיה ואין לו לדיין וכו':

שומר שכר שנאנס במקום שהעדים מצויים ולא היה אפשר לו להביא ראיה שהוא משלם כמו שביארנו מדת חסידות היא שלא לחייבו ולקבל שבועתו וליפטר ואף שכרו אינו מפקיעו שהרי אם יודע שנאנס בודאי נוטל שכרו כמו שביארנו בפרק הזהב ומאחר שאף הוא טוען כן ראוי להאמינו מתורת חסידות והוא שאמרו כאן רבה בר חנא תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימיהון אתא לקמיה דרב אמר ליה הב להו גלימיהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה למען תלך בדרך טובים יהב להו גלימיהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולי יומא ולית לן מידי למיכל אמר ליה הב להו אגריהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה וארחות צדיקים תשמור ודבר זה ראוי לפרשו בדרך זה שטען האונס במקום שהעדים מצויים ולא היתה בידו ראיה הא אם נתחייבו מצד פשיעה יראה שאין כאן חסידות אלא מקבל מהם תשלומיו וגדולי הרבנים פרשוה בפשיעה ולא יראה כן וכן מה שאמר הב להו אגריהו והשיבו דינא הכי לא אמרה אלא שמאחר שנתחייבו לו לשלם והפקיעו מן התשלומין דיו בכך ולא שישלם אף השכר אבל אם היו נפטרין מן הדין כגון שלא היה במקום שהעדים מצויים ונשבעו דין הוא לשלם שכרם כמו שביארנו בפרק הזהב וכן אם נתחייבו לשלם ושלמו מנכין שכרן מן התשלומין:

כל שהוא מעביר חבית ביתר מכדי כחו ושאין דרך הסבלים להעביר אותה פושע הוא ומשלם הכל אם נשברה תקנו חכמים במשאוי הכבד לאחד וקל לשנים והביאו זה לבדו ולא על כתפו אלא על ידי תחבולה כגון שמניח מוט על כתפו ונושא חצי המשאוי בראש המוט האחד וחציו בראש המוט השני שזהו מקצתו בפשיעה ומקצתו אונס ומשלם חציו ועל זה אמרו דדרו באגדא נישלם פלגא אבל אם הניחו כלו לראשו של אחריו כלו פשיעה והוא הנקרא דיגלא וכן כל כיוצא בדברים אלו לפי המשאות שרגילין בני אדם לישא והרבה מפרשים פירשו בדיגלא ובאגדא בדרכים אחרים והכל לפי מה שיראו הדיינין:

ונשלם הפרק ת"ל:

השוכר את הפועלים וכו' כבר ביארנו בפתיחת הספר על החלק החמישי שבספר שהוא אמנם בא על ביאור עניני שכירות בהמה ופועלים או אומנים שאירע מחלקת בין השוכרים והנשכרים וכן בדיני ארבעה שומרים וכבר השלים בפרק האמנים עניני שכירות בהמה כלם ורב עניני המחלקות שבין האמנין והבעלים השוכרים אותם ובא בזה הפרק להשלים מעט ממה ששייר בעניני מלאכתם ומזונותיהם ולבאר ענין היתר אכילתם בפירות קרקע שהם עובדים ובמין שעסוקים בו על איזה צד מותר ועל איזה צד אסור ויתחיל אח"כ עניני ארבעה שומרים אלא שלא יושלם ביאורם רק בהתחבר עמם קצת פרק השואל כמו שיתבאר ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון להשלים מה שבפרק האומנין מענין מחלקת שיארע בין השוכרים והנשכרים הן בענין מלאכתם הן בענין מזונותיהם השני יתבאר בו על השלמות היתר אכילת הפועל ואיסור נתינה בכליו מי הוא שדינו לאכול וזה שדינו לאכול על איזה צד אסור ועל איזה צד מותר ויתגלגל בדין זה דין חסימת פרה ועל איזה צד אוכלת ועל איזה צד אינה אוכלת השלישי יתחיל בביאור עניני ארבעה שומרין במה יתחייב כל אחד מהם ובפרט מהו הנקרא אונס שאנו מחייבין עליו בשואל ופוטרין בשומר שכר הרביעי באחד מן השומרין שהתנה על עצמו להיותו בדין שומרין אחרים הן להקל הן להחמיר מה דינו ויתגלגלו בתוכו קצת דינין בענין תנאי זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה אמנם תיוחד בביאור מה ששייר בעניני מחלוקות שיארעו בין הפועלים והשוכרים אותם והוא שאמר השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו יכול לכופן מקום שנהגו לזון יזון לספק מתיקה יספק הכל כמנהג המדינה מעשה בר' יוחנן בן מתיה שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים והלך ושכר פועלים ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין להם אלא פת וקטנית בלבד רשב"ג אומר לא היה צריך הכל כמנהג המדינה אמר הר"ם והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אמר המאירי השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב ר"ל ששכרם סתם ואח"כ אמר להם שישכימו קודם זריחת השמש ושיעריבו אחר שקיעת החמה אם הוא במקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו יכול לכופן ויתבאר בגמרא שאע"פ שהרבה בשכרן יותר משכר שאר פועלים ואומר להם שעל דעת וישכימו ויעריבו הוסיף בשכרם הואיל ובסתם שכרם אף הם אומרים לו לא קבלנו התוספת אלא על דעת שנדקדק במלאכתנו עד שתהא מלאכה יפה ומ"מ אם לא עשו מלאכתם יפה משאר פועלים מנכה להם בתוספתו ויש חולקין בזו שמ"מ כבר עשו בה ככל שאפשר להם ומ"מ אם התנה עמהם כן אין ספק שתנאו קיים לא אמרו והתנה עמהם אלא ואמר להם:

מקום שנהגו לזון את הפועלים בכדי מזון הראוי יזון מקום שנהגו לצמצם במזונותיהם ולספקם בתמרים ובגרוגרות ושאר מיני מתיקה יספק והכל כמנהג המדינה ואפי' נהגו באכילת שחרית ולצאת לרעות את עצמן אחר שלא התנה בפרט כיצד יעשה וכל שהתנה הכל לפי תנאו ואם היה במקום שלא נהגו במזונות ופסק להם מזונות חייב בכדי מזון הראוי ואע"פ שלא התחילו במלאכה אינו יכול לחזור הא אם פסק עליהם אחר בשבילו כגון בנו או שלוחו הואיל ואין מנהג העיר בכך אין דעתם סומכת ועד שלא יתחילו במלאכה יכול להתנות ולצמצם במזון הא אחר שהתחילו סומכת דעתם שכבר נתרצה בעל הבית ושוב אין יכול להתנות ולצמצם ומעשה בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים שכרם ופסק להם מזונות וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפי' אתה עושה עמהם כסעודת שלמה בשעתה לא יצאת ידי חובתך שהם בני אברהם שהיה מכין שלשה שוורים לשלשה אנשים והרי היא סעודה גדולה משל שלמה שאע"פ שכתוב בו עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן מ"מ ברבות הטובה רבו אוכליה וכבר כתוב בו יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם אלא פת וקטנית ומ"מ כל שיש שם מנהג הולכין אחר המנהג רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה פירשו בגמ' שבא לרבות שאם שכר את הפועל ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר רואין פחות שבשכירות וגדול שבשכירות ומשמנין ביניהם וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא וקצת דברים נתגלגלו תחתיה שאנו צריכים לכתבם ואלו הם:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא עכשו בא רבי יוחנן לחלוק על רבי אלעזר דאמר תברה ואוקמינהו תרווייהו בחד תנא ונתקל לרבי מאיר פושע הוא והילכך לענין נזקין חייב אלא שבנושא המשאוי הקלו למטרו אפילו מן הפשיעה ומשום התקנה. ופריש רבא היכי משתבע דהא אי אפשר לו לישבע שלא פשע דהא נתקל לרבי מאיר פושע הוא אלא משתבע שלא בכוונה שברתיה. הרמב"ן.

שבועה זו תקנת חכמים היא ואתא רבי יהודה למימר שומר חנם ישבו. פירוש דאית ליה דנתקל לאו פושע הוא אבל מכל מקום לאו אנוס הוא ולא הוי כמו גנבה ואבדה ומשום הכי שומר חנם ישבע שומר שכר משלם. ואם תאמר והא בפרק המניח משמע דרבי יהודה סבר נתקל פושע הוא. ויש לומר דתברה מי ששנה זו לא שנה זו. ועוד יש לומר דודאי דרבי יהודה סבר דפושע הוא ושבועה זו דשומר חנם תקנת חכמים היא דאם לא כן אין לך אדם וכו' כדמשני לרבי מאיר ולא רבי מאיר לגמרי דאלו רבי מאיר אפילו שומר שכר מיפטר מהאי תקנה ורבי יהודה סבר דוקא בשומר חנם הקלו מפני התקנה אבל בשומר שכר לא הקלו דבשביל זה לא יהא נמנע מלהביא חבית כיון דבשכר הוא עושה. תלמיד הר"ף.

ואתא רבי אליעזר למימר גמרא כרבי מאיר ומיהו תמהני אם יכולין לישבע. רש"י פירש כדלעיל דרבי אליעזר סבר כרבי יהודה דנתקל כגנבה ואבדה הוא. ותמיהא מילתא כיון דהשתא סבירא ליה לרבי מאיר דשבועה זו תקנת חכמים היא מה יש לו עוד לתמוה על רבותיו דגמיר מינייהו גמרא כרבי מאיר ולמה ישבש דברי רבותיו לומר דלית להו תקנה בזו וטעו בעיקר דינא אין זה אלא מן המתמיהין. לפיכך הנכון דאף רבי אליעזר סבירא ליה דאיכא הכא תקנת חכמים ומשום דסבירא ליה בעיקר דין נתקל כרבי יהודה היה תמה ואומר שאף לפי התקנה יש לתמוה היאך נאמר זה וזה ישבע כרבי מאיר שהרי תקנת חכמים היתה בנתקל ונתקל לאו פושע הוא וכיון שכן לא עשו חכמים תקנה לפושע אלא לאותם שהם כעין גנבה ואבדה ולא התיר בה תקנה לשומר חנם שלא פשע דהא כיון דנתקל סתם לאו פושע הוא מדינא נפטר ואינו צריך תקנה ולשומר שכר הוא שהוצרכה תקנה לפטרו ודוקא כשלא פשע אבל אם פשעו בין שומר חנם בין שומר שכר חייבים בדינם שלא עשו תקנה אלא בסתם נתקל שאינו פושע וזו היא תמיהתו של רבי אליעזר היאך נאמר כי לעולם זה וזה ישבע ויפטר דהתינח במקום מדרון דנתקל לאו פושע אבל במקום שאינו מדרון נתקל פושע הוא ושניהם חייבים ואפילו כמקום מדרון שנפטרים בשבועה שלא פשעו הניחא היכא דליכא רואים. אבל איכא רואים צריך הוא להביא ראיה כאיסי. והא דאמרינן היכי משתבע אמר רבא שבועה שלא בכונה שברתיה היינו אליבא דרבי מאיר דלדידיה אפילו פשע פטור ואינו משלם אלא כשעשה בכוונה אבל לרבי אליעזר דסבר דנתקל לאו פושע ולא עשו תקנה לפושעים משתבע שלא פשע. הריטב"א.

ולענין פסק הלכה איכא מאן דפסק כרבי מאיר ואמר דסתם מתניתין כוותיה. ולכאורה ודאי הכין משמע ורבא נמי דהוא בתרא אמר דמשתבע שלא בכוונה שברתיה אלמא לא מיחייב אלא בששכר בכוונה אבל בפשיעה פטור כרבי מאיר דאפילו בשומר חנם תקנו. והריא"ף ז"ל כתב דאין הלכה כרבי מאיר אלא נתקל לאו פושע הוא ונפק ליה מתורת פושע ולכלל אונס לא בא אלא דינו כדין גנבה ואבדה וכרבי יהודה דאמר שומר חנם נשבע דלאו פושע הוא. ומיהו אין הלכה כרבי יהודה דאמר שומר שכר משלם דסתם מתניתין דלא כוותיה ומתניתין לא רבי מאיר דעושה אותו פושע ולא רבי יהודה דאמר שומר שכר משלם דלית ליה תקנת מעביר חבית אלא כחכמים דאית להו תקנה. ומיהו כשתקנה דוקא בשומר שכר שבו הוצרכו התקנה שאילולי כן אין לך מעביר חבית ממקום למקום שבשביל שכר מועט של העברה ישלם דמי כל החבית אבל בשומר חנם לא הוצרכו לתקן דלאו פושע הוא ופטור והא דקאמר רבא דמשתבע שלא בכוונה שברתיה לטעמיה דרבי מאיר קאמר וכו' ככתוב בהלכות. ועוד יש ראיה לדברי הרב מדאתקין רב יוסף בסיקרא הני דדרו באגרא משלם פלגא נפיש לחד וזוטר לתרי דמי לאונס ודמי לפשיעה ואלו לרבי מאיר אפילו פושע פטור הואיל ושלא בכוונה נשברה. ועוד דהאי דדמי לאונס משום דנתקל אנוס הוא ודמי לפשיעה מפני שנשא יותר על משאו ולא אונס ממש אלא דלא הוי פושע כדפרישית. ומיהו פטרינן ליה הכא אפילו בנושא שכר דהני דתקין לאו בשכר היו עושים בודאי. ואינו יכול לפרש דמי לאונס מפני שנשא יותר על משאו ודרך מקצת בני אדם לישא כן ומפני שהוא משאוי כבד יותר מדאי נתקל ודמי לפשיעה משום שאף זה הוה ליה לעיוני ונתקל פושע הוא דכל מה שהוא יותר על משאו פשיעה היא ולא חלק רבי מאיר בין משאוי מרובה למשאוי מועט בענין נזקים אלמא בכולם פושע הוא. מילכך שמע מינה דלית הילכתא כרבי מאיר. ומצינו רבי יוחנן גופיה דאמר בפרק המניח לא תימא מתניתין רבי מאיר דאמר נתקל פושע אלמא מהדר לאוקומי מתניתין דלא כרבי מאיר משום דלית הילכתא כוותיה. ובפרק הגוזל בענין טבח אומן שקלקל פליגי רבי יוחנן ושמואל דשמואל סבר בין שומר חנם בין שומר שכר חייב לשלם כרבי מאיר דאמר הוה ליה לעיוני ורבי יוחנן אמר שומר חנם פטור ומשמע דלית ליה דרבי מאיר וקיימא לן כרבי יוחנן. וכן נמי הנהו שקולאי דתברו חביתא דרבה בר בר חנה ושקל גלימייהו והנהו ודאי לאו בכוונה שברוה דאם כן לא הוה אמר ליה רב דליהדר גלימייהו וליתן להו אגרייהו ואפילו הכי מדינא הוה להו לשלומי דשמא בפשיעה נשברה ושקל גלימייהו עד שיביאו ראיה. שלא פשעו בה ואי כרבי מאיר אפילו פשעו פטורין ואפילו במקום דאיכא ראיה ישבעו ויפטרו אלא ודאי דלא כרבי מאיר ורבינו חננאל פסק כרבי מאיר ותקנת חכמים היא. הרמב"ן והרשב"א.

וזה לשון הרמב"ן: אבל רבינו הגדול אוקמה כרבנן דאמרי בעלמא נתקל לאו פושע הוא כרבי יהודה וכו'. אבל בשומר חנם לא תקנו כלום לדברי חכמים שאומרים נתקל לאו פושע הוא שהרי אינו מתחייב אלא בפשיעה גמורה והיה לו ליזהר מפשיעה כגון זה ואף רבי מאיר לא אמר שתקנו בשומר חנם אלא משום דקסבר כל נתקל פושע הוא דאיבעי ליה לעיוני ומיזל ואין דרכן של בני אדם ליזהר כל כך ולא יקבלו עליהם להעביר חבית ממקום למקום והיינו גמריה דרבי אליעזר דאמר זה וזה ישבע אלא שלא היה יודע דשומר שכר לא מן הדין הוא נפטר אלא מתקנת חכמים ומתניתין לא רבי מאיר בלחוד היא אלא אף רבנן וקיימא לן כסתם מתניתין וליתא לדרבי אליעזר דמפליג בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון דלא שמעינן להו לרבנן דהכא ודהתם דמפלגי בהכי ודרבי יהודה ליתא דסתם מתניתין דלאו כוותיה אף על גב דבענין נזקין קיימא לן כוותיה הכא לאו משום תקנתא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: וכיון דקיימא לן בבבא קמא דנתקל לאו פושע הוא לית הלכתא כרבי מאיר וכרבי יהודה נמי אין הלכה בכאן דאיהו סבר שלא עשו תקנה בכאן והוה ליה יחידאה דהא רבי מאיר ורבי אליעזר פליגי עליה בהא הילכך הלכתא כרבי אליעזר דסבר בעלמא נתקל לאו פושע הוא כדקיימא לן בעלמא וכסברת רבי יהודה וסבר דאיכא תקנה בכאן במעבירי חבית וסתם נתקל לאו פושע הילכך במקום שאינו מדרון חייבין דפושע הוא שם ובמקום מדרון ישבע זה וזה שלא פשע ופטור אלא שאם הוא במקום רואים צריך להביא ראיה כאיסי דסוגיין כוותיה וכן פסק הריא"ף כדכתיבנא אליבא דרבי אליעזר. ויש פירושים אחרים בשמועה זו ומה שכתבנו הוא הנכון בעיני הרמב"ן. מפי רבי.
ויש ראיה לפסק זה מעובדא דבסמוך דרסתקא דמחוזא דאמר ליה רבא זיל אייתי ראיה שלא פשעת והיינו כרבי אליעזר ודלא כרבי מאיר דלדידיה אין לו להביא ראיה אלא שלא שברה בכוונה דעל הפשיעה פטור הוא. ואפילו לנוסחי דגרסי זיל אייתי ראיה דלא שנית בה לא משמע לישנא אלא שלא שינה משאר מעבירין אלמא כל ששינה חייב משום דהוה ליה פושע ואף על גב דלא שבר בכוונה. ובתוספות אמרו דלהאי לישנא דרבי יוחנן אף לרבי יהודה עשו תקנה בכאן והוא סובר נמי דנתקל פושע הוא ומיהו לא עשו תקנה בכאן אלא לשומר חנם בלחוד. והוצרכו לפרש כן מפני שנראה להם דבבבא קמא סובר רבי יהודה דנתקל פושע הוא. והא ליתא כדברירנא התם. כך הגירסא בכל הספרים אין כאיסי וסבירא לן כוותיה. ויש גורסים דסבירא לן כוותיה וליתא בנוסחי דוקאני והנוסחא הראשונה עיקר והכי פירושא אין כאיסי וסבירא לן כוותיה אפילו בשבועות דעלמא דילפינן משבועות השומרים דכתיב ביה אין רואה וכדאמרינן נמי באידך עובדא דחלא. עד כאן.

כתוב בהלכות דקיימא לן סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא וכו'. פירוש הלכה כסתם מתניתין שאינו מזכיר שם רבי מאיר אף על גב דבברייתא קתני בהדיא דרבי מאיר קתני לה אפילו הכי סתמא מיקרי והוי סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין. ה"ר יהונתן.
תברה מי ששנה זו לא שנה זו דהאי תנא דהכא דאמר זה וזה ישבע סבר נתקל אנוס הוא מיהו לאו אונס גמור אלא כאונס גנבה ואבדה ואפילו הכי שומר שכר נמי ישבע. מיהו רבי אליעזר לא סבירא ליה הכי אלא כרבי יהודה סבירא ליה בנתקל והיינו דמתמה עליה רבי אליעזר שומר שכר מאי משתבע. ואי קשיא לך לרב דאמר בבבא קמא בענין הוחלק אחד במים שאם הוזק הוא עצמו במים פטור מאי טעמא קרקע עולם הזיקתהו הכי נמי בשנתקל ושבר את החבית מאי טעמא נושא שכר ישלם כל החבית לימא קרקע עולם הזיקתהו ולא ישלם אלא המחצה. ולא היא התם לאו שומר הוא כלל אלא מזיק באונס הוא אבל הכא שומר הוא ומחייב בגנבה ואבדה ובכל דדמי ליה. ואפילו שומר חנם נמי תינח במקום מדרון נשבע שלא פשע דכהאי גוונא אמרינן נתקל אנוס אבל שלא במקום מדרון ודאי פושע הוא ובמקום שיש רואה לא מיפטר בשבועה עד שיביא ראיה שלא פשע כלל כאיסי. ומסקנא כדדריש רבי יוחנן ופליג אדרבי אלעזר דאמר אלא. ומסקנא דלרבי מאיר כל נתקל פושע הוא ואפילו הכי מעביר חבית ממקום למקום נשבע ופטור שאפילו במקום פשיעה ואפילו נתכוון להורידה מכתפו ונפלה מידו שהיא פשיעה גמורה נשבע שלא בכוונה שברתיה ופטור מתקנת חכמים ואפילו במקום שיש רואה דלא כאיסי. מיהו אנן לא סבירא לן הכי דבמקום שאינו מקום פשיעה כגון מקום מדרון נשבע שנתקל ופטור וכגון שנשברה בזיז היוצא שהיה יכול להזהר בו ולא נזהר נשבע שלא פשע בה כלומר שדחפוהו בני אדם ופטור כי ההוא דריסתקא דמחוזא דאמר ליה רבא אייתי ראיה שלא פשעת בה ואפטר ולא אמר ליה אייתי ראיה דלאו בכוונה איתבר שמע מינה דהיכא דמתרמי כהאי גוונא שלא במקום פשיעה וליתיה מקום ראיה דמשתבע שבועה שלא פשע בה ולא משתבע שלא בכוונה נשברה ואם אינו יכול לישבע משלם דלא כרבי מאיר. וההיא תקנתא נמי דתקין רבי חייא בר יוסף בסיכרא בהני דדרו אגדא והוא המוט הנשא בשנים לשלם פלגא דדמי לאונס ודמי לפשיעה נראה לי דלא כרבי מאיר ורבי אלעזר היא דהא דאמרינן דאפילו שלא במקום מדרון דהוי מקום פשיעה משתבע דשלא בכוונה נשברה ופטור ואם כן אף על גב דדמי לפשיעה אמאי משלמי ישתבעו שלא בכוונה שברוה ויפטרו אלא מחוורתא דלא כרבי מאיר ורבי אלעזר ודלא כרבי יהודה נמי דלרבי יהודה נושא שכר משלם לעולם ואיהו תקין בין לנושא שכר בין לנושא חנם מיהו בחד דדרי אכתפיה ותברה פטור ואפילו לרבנן מיהו בשבועה שלא פשע בה. אלא שאני תמה הני רבנן מאן נינהו ותקנתא דסכרא כמאן אתקין דלרבי יהודה כל נושא שכר ישלם דלאו אונס גמור הוא אלא כאונס גנבה ואבדה ולרבי מאיר ורבי אלעזר כולן פטורין ואפילו בפשיעה חוץ מכוונה בלבד ואפילו במקום שיש רואה והכל מתקנת חכמים במעביר חבית בלבד מפני שהתקלה מצויה בו. ואנן במקום שיש רואה לא סבירא ליה כוותיה ובמקום שאין רואה נמי אם אינו יכול לישבע שלא פשע משלם ולא ידענא כמאן. ואולי נאמר דכרבי יהודה סבירא ליה בנתקל דלאו פושע הוא וכרבי מאיר דאפילו בשומר שכר עבדינן תקנאא בנתקל הואיל ואנוס הוא הילכך הני דדרו אגדא ונתקלו ושברו כיון דדמי לפשיעה משלמי פלגא דלא מצו לאשתבועי דלא פשעו ופטורין מפלגא משום דדמי לאונס ומשתבעי שנתקלו ובהכי פטירי מפלגא אלא דתמיהא לי טובא בגוף המעשה אטו נתקל דפליגי ביה רבי מאיר ורבי יהודה מי מפלגינן ביה בין נושא משא על כתפו לשאינו נושא ובין נושא משא גדול לנושא משא מועט. ונראה מכאן דלרבי יהודה מיהת מפלגינן בין מקום פשיעה לשאינו מקום פשיעה כגון מדרון שהוא מקום אונס דנתקל שם פטור ואם אינו מקום מדרון חייב כסוגיא דרבי אלעזר ובמקום מדרון נמי אם אינו נושא משא או שהוא נושא משא קלה ונתקל חייב והני דדרו באגדא אפילו במקום מדרון ונתקלו משלמין מחצה משום דזוטר לתרי ודמיא לפשיעה. מעתה בכל מקום שתמצא בו נתקל אנוס לרבי יהודה צריך אתה לפרש שהוא מקום אונס ומקום שהתקלה מצויה שם ושחיטת בהמה אחת מהן דוק ותשכח. והנהו שקולאי דתברי ליה חביתא לרבה בר בר חנה ושקליה לגלימייהו דמדינא מחייבי לשלומי ליה תרי דדרו אגדא הוו ופלגא מיהת משלמי. אי נמי במקום שיש רואה הוה ולא מצו להביא ראיה שנתקלו. הראב"ד.

וזה לשון הרמב"ן: מדקאמר בהנהו שקולאי דתברו חביתא דחמרא משמע דתרי שקולאי חברו חד חביתא ודרו באגדא הוו רש"י. אי נמי במקום שיש רואה הוי רבינו חננאל. ומדלא פירשו בגמרא לא נראה לי כדבריהם. ועוד ראיתי שהוזכר בירושלמי מעשה כזה ולא הוזכר שם בכל אותה גמרא דין אגדא ומקום רואה. אלא הכי פירושו שקל גלימייהו שלא יברחו ואתא קמיה דרבה בהדייהו לדינא אי פשעו אי שברו בכוונה אי במקום רואה ישלמו ואם לאו ישבעו כמתניתין. ואמר ליה רבא מיד הב להו גלימייהו ואמר ליה דינא הכי דלא יודו ולא ישבעו כלל ואמר ליה בסוף דליהב להו גלימייהו ואגרייהו ולא מן הדין אלא משום שנאמר למען תלך בדרך טובים ואורחת צדיקים תשמור. עד כאן.
וההוא מעשה דארבע מאה דני חסרא דתקיפו ואמר ליה רבא אייתי ראיה דחמרא הוה בעידנא דזבנת ליה ותקפו ותפטר בדלא אמר ליה למקפה ואמר ליה מרתף זו של יין דכהאי גוונא אפילו בקנקנים דמוכר לא מחייב באחריותיה משום דאמר ליה לא מיבעי לך לשהוייה. ואית דמפרשי שליחא הוה ואמר ליה אנא שליחותיה עבדי ואיתקף בתר הכי דלית לך דינא בהדאי ואמר ליה רבא ארבע מאה דני חמרא כי תקפי לחד גברא קלא אית להו פירוש קול צווחה ויללה שאדם צווח ומודיע צערו לרבים ואי לא צווחת אלמא מתחלתו חומץ היה ואתה חומץ קנית ואם תביא ראיה שצעקת במצאך אותו חומץ תפטר ונראה כי היה זמן הרבה בין הקנייה ויום שנגלה לו שהחמיץ ואם לא תביא ראיה על זה הקול אין דין הלוקח כי אם עמך ואתה תדון עם המוכר. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרמ"ך: ההוא דאמר ליה לחבריה זבון לי ארבעה מאה דני חמרא וליהוו גבך זבין ליה ותקיפו והוו חלא. אסיקנא דארבעה מאה דני חמרא כי תקפי קלא אית לה למילתא ואמרינן ליה זיל אייתי ראיה דחמרא זבנת לי כל ארבעה מאה דני ותיפטר ואי לא מייתית ראיה שלים דבמקום שיש רואין הוא ולא מהימן בשבועה. נראה לפרש ארבעה מאה דני חמרא כי תקפי קלא אית לה למילתא דלצדדין קתני והכי פירושא ארבעה מאה דני חמרא כי תקפי מילתא דלא שכיחא הוא הילכך לית לן להימונך בהא במקום שיש רואין דכיון דכי זבין איניש חמרא כי האי שיעורא קלא אית לה למילתא וחזו כולי עלמא הנהו שקולאי דממטו ליה מבית מוכר לביתו של לוקח וידעי אי הוי חמרא אי חלא הילכך אייתי ראיה דחמרא הוה כוליה ותפטר ואי לא שלים דלית לן להימונך בשבועה. מיהו לית לן להימוניה למוכר אפילו בעד אחד דאית לן למיחש דילמא קנוניא עבדו תרווייהו כן נראה. וצריך עיון. וה"ר יהונתן ז"ל מפרש ההלכות כתב כי תקפי קלא אית לה למילתא שמנהג בעל היין לצעוק ולהודיע צערו וכיון דההוא גברא לא עבד הכי אית ליה לאיתויי ראיה דחמרא זבן או ליתי ראיה דצוח ואודיע לרבים. ואיכא לאתמוהי אהאי פירושא דהא אין לך מקום לקנוניא גדול מזה דלצווח ולצווח כי היכי דליהמנוהו ואיהו אפשר דחלא זבן. ואפשר לפרש קלא אית לה למילתא דכי תקפי ארבע מאה דני חמרא דחד גברא אי אפשר דלא ליתקיף מחמרא דשאר אינשי דודאי הענבים הם שנתקלקלו בכרם וההוא גברא דאמר דתקיפו ליה לא הוה אידך במתא דתקף ליה חמריה בהאי עניינא הילכך לית לן להימוניה אלא בראיה דחמרא זבן וצריך עיון. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ההוא גברא דאמר ליה לחבריה זבין לי ארבעה מאה דני דחמרא. פירש רבינו דהאי עובדא מיירי בשעשאו שליח בעדים למזבן ליה חמרא בין מממונו דשליח ולמהדר לאשתלומי מיניה ובין דיהיב ליה בעל הבית זוזי לאלתר למזבן ליה ואי לאו דאיכא קלא להאי מילתא והוה ליה במקום רואין הוה משתבע דתקף שלא בפשיעה ומפטר דכיון דליכא כפירה בשליחות ושליח אמר עבדי שליחותאי וטעין הכי בברי ומשלח לא ידע משתבע אהן דידע ומפטר וכן כל כיוצא בזה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: זיל זבון ארבעה מאה דני דחמרא. זבון גרסינן ושליח שוייה. והא דאמר ליה רבא ארבעה מאה דני חמרא כי תקפן קלא אית להו הכי קאמר ליה היה לך לצעוק ולהודיע לרבים ואי לא יש לחוש שמא חומץ קנית בזול ואינך נאמן בשבועה. עד כאן לשונו.

זבנית לך ותקיפו להו. כלומר החמיצו אחר מכאן שבשעה שלקחתיו היה יין משובח וטובן ובעל הבית שעשאו שליח היה חושד אותו שפשע בלקיחתן שכבר החמיצו קודם שלקחן. אי נמי היה חושדו שמא החליפם בחביות של חומץ שהיו לו ונוטל היין הטוב שקנה לעצמו. ה"ר יהונתן.

זיל אייתי ראיה דמעיקרא חמרא מעליא הוא. מהא שמעינן דלאו בדוקא בשבועת השומרים אמרה אלא אפילו בעלמא כי הכא אי אתרא דשכיחי ביה סהדי הוא לא מיפטר בשבועה אלא בעדים. הר"ן.

אתקין רב חייא בר יוסף וכו'. פירש רש"י דאגדא הוא מוט כפוף באמצעו ונותן על כתפו וכו' עד באותו מוט ונשבר משלם פלגא מאי טעמא נפיש לחד וכו'. ומרי פירש דלא כשנשבר המוט מיירי דבהא לא עביד תקנה אלא כשנתקל ונשברה החבית דומיא דכולה סוגיין דלעיל ואלו היה פושע היה חייב כדברי רבי אליעור ואם הוא קרוב לאונס הוא פטור מפני התקנה ולא עוד אלא דכיון דספיקא הוא אם פשע אי אפשר לחייבו על הספק כי המוציא מחברו עליו הראיה והילכך איצטריכא תקנתא דלישלם פלגא. הריטב"א.

רבה בר בר חנה חברו ליה שקולאי חביתא דחמרא. פירש רש"י חברוה שלא במקום מדרון ובפשיעה אי נמי בריגלא ונכון הוא. ובירושלמי פירש כי בענין הוה דבשבועה היו פטורין אלא שעשה כן כדי להביאן לבית השבועה. הריטב"א.

וזה לשון הרמ"ך: הנהו שקולאי דתברו חביתא דחמרא במקום שיש רואין ואמרי אינהו דנתקלו באונס ושקלי מרי חביתא לגלימייהו. ואסיקנא דהכי דינא דלישלמו או ליתו ראיה דלא פשעו ובשבועה לא להימנו כלל כיון דהוה במקום שיש רואין ולמען תלך בדרך טובים הוא דאמר ליה רב לרבה בר בר חנה דהוה מרי חביתא דליהדר להו גלימייהו ולישלם להו אגרייהו מיהו שבועה לא רמי עלייהו מן דינא. ומצינו למימר דמצי אמר מרי חביתא נהי נמי דלית לי להימונך בשבועה אי לא בעינא אבל השתא כיון דאנא בעינא למיעבד טיבותא בהדך להימונך אשתבע ותיפטר. כן נראה. עד כאן.
סליק פרק ששי האומנין
השוכר את הפועלים למלאכתו סתם וריבה בשכרן יותר ממנהג שאר פועלי המדינה בסתם ואחר ששכרן אמר להם להשכים ולהעריב יותר ממנהג שאר פועלי העיר אינו יכול לכופן על כך. ונראה לומר דאף על גב דאודו ליה ועבדו הכי חד יומא מצו הדרי בהו למחר כפי המנהג. ואם התנה עמהן תחלה על כך אפילו במקום שלא נהגו תנאי ממון הוא ונראה לומר דיכול לכופן על כך וצריך עיון. הרמ"ך.

מקום שנהגו שלא להשכים וכו'. להשכים קודם זריחת השמש להעריב אחר שקיעת החמה. הראב"ד.

גמרא: פשיטא כיון דתני הכל כמנהג המדינה אנא ידענא דאינו יכול לכופן. הראב"ד.

בפרש"י בד"ה אין גמרא כר"מ כו' בעלמא כר"י ס"ל דנתקל לאו פושע הוא ולאו אנוס כו' עכ"ל ולית ליה לר"א תקנת חכמים ויש לדקדק כיון דלית ליה תקנת חכמים א"כ מנא ליה לתלמודא למימר לר"א הכי אימא בפשיטות דר"א ס"ל כר"מ דנתקל פושע הוא ולית ליה תקנת חכמים ולהכי תמה שפיר אם יכולין זה וזה לישבע וי"ל דאי הוה ס"ל דנתקל פושע הוא ה"ל למיתני בהך דנשברה כדו דר"א ור"מ מחייבי מיהו קשה דאכתי אימא דר"א ס"ל דנתקל הוי כעין אבידה ואפילו ש"ח יהא חייב משום אדם המזיק ולגבי בור פטור אפי' כעין אבידה כמו רוח שאינה מצויה ואפשר לומר דלית לן לאוקמא דר"א ס"ל הכי כיון דלא אשכחן שום תנא דאית ליה האי סברא דנתקל הוי כעין אבידה ודו"ק:

בד"ה שקולאי כו' שלא במקום מדרון ובפשיעה כו' עכ"ל יש לדקדק דע"כ ליתא לתקנת חכמים וא"כ א"נ במקום מדרון כיון דש"ש הוי כי לא פשע נמי בעי שלומי וי"ל לפי סברת הרי"ף והרא"ש שהוכיחו מתוך הסוגיא דלית לן תקנת חכמים בפושע אבל בשומר שכר במקום מדרון שלא פשע אית לן תקנת חכמים ותו לא מידי ובהכי נמי ניחא לפרש"י דמעיקרא דקאמר רב הב להו גלימייהו ודאי מדינא קא"ל דהוה ס"ל תקנת חכמים הוה אף בפושע וקא"ל רבה בב"ח דינא הכי דאנן לא קי"ל הכי אלא לית לן דתקנת חכמים בפושע והודה לו רב ובא לו מדרך אחרת משום למען תלך בדרך טובים ול"ג א"ל אין כמ"ש הרי"ף ומיהו הרי"ף כתב בזה דרך אחרת דרב הוה ס"ל דאם יש ראיה יפטר בלא ראיה בשבועה והקשה ליה רבה בב"ח דינא הכי דהא אנן קי"ל כאיסי והודה רב ובא כו' ע"ש:

סליק פרק האומנין

פרק השוכר את האומנין

א"ל [אין] למען תלך בדרך טובים יהיב להו גלימייהו א"ל עניי אנן כו' א"ל אין וארחות צדיקים תשמור פרש"י דאיירי דתברי בפשיעה ועוד פירש סיפיה דקרא הוא עכ"ל דאי קרא אחרינא הוא מצינן למימר דארחות צדיקים תשמור היינו ליתן להם גלימייהו שלא יפסידו ממון עצמם אבל ליתן להם עוד שכר טרחא מכיסו לא הוה משמע אבל השתא כיון דרישא דקרא למען תלך בדרך טובים נמי משמע שלא יפסידו ממון עצמם ע"כ סיפא דקרא וארחות צדיקים וגו' לאסופי בא דליתן להם גם שכר טרחם ועוד נראה בזה דלאו בפשיעה הוו תברי לחבית ורבה דשקל גלימייהו סבר דנתקל פושע הוא כר"מ וא"ל רב למען תלך בדרך טובים ואתה הולכת אותם בדרך לא טוב במקום מדרון ונתקל לאו פושע הוא כדלעיל וא"ל נמי הב להם אגרייהו של טורח הדרך כיון דלאו פושעים הם והיינו וארחות וגו' שהוא היפך פושעים כדכתיב צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם ודו"ק:

סליק פרק האומנין

רש"י בד"ה דדרו כו' ונושא שני בדין בשני ראשין קודיר"ו בלעז ונושא בו משא כבד כצ"ל ונ"ב ונושא שני כו' בחושן המשפט ונותן שני בדין כו':

גמרא דדרו כו' בדיגלא. בר"פ המביא הגי' ברגלא בר' וע"ש בתוס' וכ"ה הגי' ברי"ף כאן ועפרש"י שם ששינה פירושם מבכאן:

רש"י ד"ה דדרו באגרא. ונושא שני בדין כו'. עי' בנ"י וברש"י שם גי' אחרות:

במשנה שהן בני אברהם י"ו. ב"ק צ' ב':

אָמַר לֵיהּ: דִּינָא הָכִי? אָמַר לֵיהּ: אִין, "לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים" (משלי ב, כ). קשה וכי רבה בר בר חנה לא ידע ליה להאי קרא? ונראה לי דודאי ידע ליה אך סבירא ליה דאין בית דין גוזרין על האדם לעשות כן אלא האדם מעצמו ראוי שיעשה כן ולכן כיון שראה שהם קבלו עליו בבית דין של רב וגזר עליו רב לעשות כך לכן אמר לו דִּינָא הָכִי שיהיה בדבר זה גזרה כבדה על האדם וְאָמַר לֵיהּ 'אִין' לגברא רבא דכוותך צריך שיגזרו בית דין עליו לעשות כך כי גברא דכוותך חייב מן הדין ללכת בדרך טובים.
ואם תאמר מעיקרא רבה בר בר חנה איך לקח גלמייהו ולא קיים מעצמו מאמר הכתוב הזה? ונראה לי הוא לא כיון ליקח מהם נזק היין אלא אמר אקח גלמייהו כדי שאחר כך יבקשו ממני ויפצירו בי בתחינה ובקשה להחזיר להם ואחזיר להם ובודאי לא יעיזו פניהם לבקש ממני שכר אבל אם לא אקח גלמייהו אז יעיזו לבקש ממני שכר וכאשר בקשו כן לבסוף.
ואם תאמר כיון למיהב אגרייהו דייק לה רב מן סיום הכתוב וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר (משלי ב, כ) רבה בר בר חנה אמאי לא דייק כן מפסוק הנזכר ואין הכי נמי יתן להם שכרם קודם שיתבעו אותו? ונראה לי דרבה בר בר חנה מפרש 'לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ' טוֹבִים בדברים שבין אדם לחבירו כמו האי גונא 'וְאָרְחוֹת צַדִּיקִים תִּשְׁמֹר' בדברים שבין אדם למקום ובא רב ופירש לו גם זה מדבר בדברים שבין אדם לחבירו ובא הכתוב לרבות חסידות יותר.

גמ' נשלם פלגא. עיין ב"ב דף סב ע"ב תוס' ד"ה איתמר:

א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים וכו'. לכאורה יש להעיר דהוא שאל אם זהו הדין וא"ל אין ומייתי קרא למען תלך בדרך טובים דהוא לפנים משורת הדין ואפשר לומר דרך דרש ומוסר במה שאמרו משם הרמב"ם ז"ל דחסיד אחד א"ל שלא היה רוצה לומר ביום כפור הודוי שאומרים שידע שלא חטא וא"ל הרמב"ם ז"ל שכל אדם נדון לפי חשיבותו והרי דהע"ה לא חטא בב"ש שהיתה מגורשת ונכתב עליו עון אשת איש ואוריה היה מורד ונכתב עון הריגתו והאריך בזה. ורבה בר ב"ח א"ל דינא הכי וא"ל אין דלגבי דידך זהו דין לפי חשיבותך דכתיב למען תלך וכו'. וכשא"ל הב להו אגרייהו א"ל דינא הכי א"ל אין דכתיב וארחות צדיקים תשמור נוסף על דרך טובים ולפי ערכך נחשב כאלו הוא דין ועמ"ש אני עני במאמר זה בדברים אחדים דף קי"ט בס"ד:

הנהו שקולאי חביתא דחמרא וכו' דינא הכי וכו' למען תלך בדרך טובים וכו'. עיין מה שכתבתי אנכי עפר דל בספרי הקטן דברים אחדים דף קי"ט ע"א בס"ד ועיין מה שכתבתי בקונטריס זה לעיל בדף ל' ע"ב ממכילתין בס"ד:
ודע דבירושלמי בשילהי פרקין איתא כעין הך עובדא בשם תני ר' נחמיה ור' יוסי בר חנינא אמר הני קראי על דרך דאמרו בהך עובדא:

ואפי' במקום מדרון נמי. היאך נפטר בשבועה במקום שבני אדם רגילין להלך אא''כ מביא עדים היכא דאיכא ראיה במקום שעדים מצויין: נייתי ראיה. ולא יפטר בשבועה כאיסי ור' מאיר אית ליה נתקל אנוס הוא הלכך שומר שכר נמי פטור ודאיסי לית ליה: ה''ג ורבי חייא בר אבא וכו' ולא גרסינן אלא ומילתא באפי נפשיה מתרץ הא דרמינן לעיל דר''מ אדר' מאיר בנתקל ואמר ר' אלעזר תברא וכו' ור' חייא בר אבא פליג אדר' אלעזר ואמר לעולם חד תנא הוא ונתקל ודאי פושע הוא והכא היינו טעמא דמיפטר בשבועה: שבועה זו תקנת חכמים. להיפטר בה ולקמיה מפרש מאי משתבע הא פשע שאם אי אתה פוטרו מן התשלומין כשנתקל אין לך אדם וכו' שדואג שלא יכשל ותשבר: היכי משתבע. לרבי חייא בר אבא אליבא דר''מ הא ודאי פושע הוא: ואתא רבי יהודה. לאיפלוגי ולמימר נתקל לאו פושע הוא אלא קרוב לאונס ולפשיעה ודמי לגניבה ואבידה ותקנת חכמים אין כאן אלא האי כי דיניה והאי כי דיניה: אין גמרא כרבי מאיר. דשניהן פטורין בשבועה שמעתי אף אני ומיהו תמיה אני דבשלמא שומר חנם משתבע דלא פשע דאנא בעלמא כר' יהודה סבירא לי דנתקל לאו פושע הוא ולאו אנוס אלא שומר שכר כו': ברסתקא. רחבה: זיזא. קורה היוצא מן הכותל ובולטת לרשות הרבים: אייתי ראיה. ואינו נאמן בשבועה אלא בעדים: זבינית לך. קניתי לך: ותקיפו להו. החמיצו: קלא אית להו. אימת החמיצו ואצל מי היו ושל מי היו שמא שלך היו או קנית חומץ בדמים פחותים ולא אצלך החמיצו: דדרו באגרא. מוט כפוף באמצעו ונותנו על כתפו ונושא שני בדין בשני ראשיו ונושא בו משא כבד: משלם פלגא. פועל שקבל עליו להוליך חביות ממקום למקום ונשאם באותו מוט ונשבר משלם פלגא: מאי טעמא נפיש לחד. ולא היה להטעינו לבדו: וזוטר לתרי. וכיון דאינו ראוי לשני משאות דרך בני אדם להתחזק ולטוענו כאחד הלכך דמי נמי לאונס: דדרו בדיגלא. עץ מפוצל בראשו וקושר בו משא שני בני אדם ומכניס צוארו בין שני פצליו ומוטל על ב' כתפיו וקורין אותו בלשון אשכנז גבל''א וראשו של מטה ארוך וכשעומד לפוש מציגו בקרקע: משלם כוליה. שפשיעה היא שהרבה במשא שני בני אדם: שקולאי. נושאי משאות ותברו ליה שלא במקום מדרון ובפשיעה אי נמי בדיגלא: בדרך טובים. לפנים משורת הדין: וארחות צדיקים תשמור. סיפיה דקרא הוא: מתני' השוכר את הפועלים: אינו יכול לכופן. בגמרא פריך פשיטא: מתיקה. ליפתן: בשעתו. בעת מלכותו דמלך והדיוט הוה: שהם בני אברהם יצחק ויעקב. וסעודתו של אברהם גדולה משל שלמה כדמפרש בגמרא: עד שלא התחילו במלאכה. דאין כאן אלא דברים ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה דאילו משהתחילו לא תוכל לחזור: גמ' דטפא. הוסיף על שכרן משאר פועלין:

מתני' השוכר את הפועלי' ואמר להם להשכים ולהעריב. פי' ר''י בששכרן סתמא ואמר להם אחר שהשכירן כבר להשכים ולהעריב אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו:

בבא מציעא פג ע"א