בבא מציעא פד ע"א

דף פד - א

ואף רבי ישמעאל ברבי יוסי מטא  כי האי מעשה לידיה, הגיע מעשה כזה לידו, שמינה אותו המלך לתפוס גנבים ושודדים.

פגע ביה פגש אותו אליהו.

אמר ליה אליהו: עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה!

אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: מה אעביד, מה עלי לעשות!? שהרי הרמנא דמלכא, ציווי המלך, הוא.

אמר ליה אליהו: אבוך ערק, אביך ברח לאסיא. את ערוק אתה ברח ללודקיא. כדי שלא תצטרך למלאות את מצות המלך.

כי הוו מקלעי, כשהיו נפגשים, רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אלעזר ברבי שמעון בהדי הדדי, ביחד, ועמדו פנים אל פנים, הוה עייל בקרא דתורי בינייהו, היה יכול לעבור שור ביניהם, תחת כריסם, ולא הוה נגעה בהו. והשור לא היה נוגע בהם, מרוב שהיה כריסם כל כך גדול.

אמרה להו ההיא מטרוניתא שרה נכרית: בניכם אינם שלכם! שאינכם יכולים להזדווג עם נשותיכם.

אמרו לה: שלהן, כריסן של נשותינ, ו גדול משלנו. ^[16] [פירוש אחר: תאותה של אשה גדול מזו של איש].

אמרה להם המטרוניתא: אם כן, שכריסן גדול משלכם, כל שכן שאינכם יכולים להזדווג? [לפי הפירוש השני היא שאלה: אם כריסן של הנשים היתה כל כך גדולה, כל שכן שבניכם אינם שלכם, כי מתוך שאינכם יכולים להזדווג, הן נבעלות לאנשים אחרים].

איכא דאמרי: הכי אמרו לה, השיבו לה על פי הנאמר בספר שופטים [ח כא]: "כי כאיש גבורתו", שכגודל הכרס כך גודל אבר התשמיש שלו.

איכא דאמרי: הכי אמרו לה: אהבה דוחקת את הבשר.

והוינן בה: ולמה להו לאהדורי לה? מדוע הם ענו לה כלל, והא כתיב במשלי [כו ד] "אל תען כסיל כאולתו"?

ומשנינן: כדי שלא להוציא לעז על בניהם, שהם אינם שלהם.

אמר רבי יוחנן: איבריה, אבר התשמיש דרבי ישמעאל ברבי יוסי, גודלו כחמת בת תשע קבין.

אמר רב פפא: איבריה דרבי יוחנן כחמת בת חמשת קבין.

ואמרי לה, יש אומרים: בת שלשת קבין.

דרב פפא גופיה, איברו של רב פפא עצמו, כי דקורי דהרפונאי, גדול כמו עלים שעושים בהרפניא. ^[17]

אמר רבי יוחנן: אנא, אישתיירו משפירי דירושלים, אני נשארתי מהאנשים היפים שהיו בירושלים בבנינה. ^[18]

האי מאן דבעי מיחזי שופריה דרבי יוחנן, הרוצה לדעת כיצד היה נראה קירון עור פניו של רבי יוחנן, נייתי כסא דכספא מבי סלקי, יקח כוס מכסף מיד כשהוא יוצא מבית האומן, כשהוא עדיין צהוב ממראה להב האש, ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא. וימלאנו גרעיני רמון אדומים. ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה, יעשה שפה על פי הכוס סביב, מוורד אדום, ונותביה בין שמשא לטולא, וישים את הכוס בין השמש לצל.

ההוא זהרורי, מראה הזוהר הנשקף מהכוס על פני הארץ, הוא רק מעין שופריה דרבי יוחנן, ועדיין לא כל יופיו.

ומקשינן: איני! והלא רבי יוחנן כלל לא היה אדם יפה?

והאמר מר: שופריה דרב כהנא, מעין שופריה דרבי אבהו.

שופריה דרבי אבהו, מעין שופריה דיעקב אבינו.

שופריה דיעקב אבינו, מעין שופריה דאדם הראשון.

ואילו רבי יוחנן לא קא חשיב ליה, רבי יוחנן לא נמנה כלל ביניהם. ומשמע שלא היה יפה.

ומשנינן: שאני רבי יוחנן, דהדרת פנים לא הויא ליה. לא היה לו זקן. ולכן לא נמנה ביניהם. אבל לעולם הוא היה אדם יפה.

רבי יוחנן, הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה. היה רגיל לשבת בשער בית הטבילה של הנשים.

אמר: כי סלקן כשיעלו בנות ישראל מטבילת מצוה, לפגעו בי, יפגשו אותי, ויסתכלו ביופיי, כי היכי דלהוו להו, כדי שיולידו בני שפירי כוותי, בנים יפים כמותי, ^[19] גמירי אורייתא כוותי, בנים לומדי תורה כמותי. ^[20]

אמרו ליה רבנן: לא מסתפי מר מעינא בישא!? וכי אינך חושש מעין הרע? ^[21]

אמר להו: אנא מזרעא דיוסף קאתינא, אני מזרעו של יוסף, דלא שלטא ביה עינא בישא שלא שולטת בהם עין הרע.

דכתיב בברכת יעקב אבינו בספר בראשית [מט כב] "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין".

ואמר רבי אבהו: אל תקרי "עלי עין" אלא "עולי עין", שהם עולים למעלה מהעין, שהעין למטה, והם למעלה, והיא אינה יכולה לשלוט בהם.

רבי יוסי בר חנינא אמר: מהכא, מכאן אנו למדים שזרעו של יוסף לא שולטת בהם עין הרע, ממה שנאמר בברכת יעקב אבינו לאפרים ומנשה [שם מח טז] "וידגו לרוב בקרב הארץ", ודרשינן: מה דגים שבים, מים מכסים אותם ואין העין שולטת בהן, אף זרעו של יוסף, אין העין שולטת בהן.

יומא חד, הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא. יום אחד היה רבי יוחנן רוחץ בנהר הירדן.

חזייה ריש לקיש, ראה אותו ריש לקיש, בזמן שהוא עוד היה לסטים, מעברו השני של הנהר, ושוור לירדנא אבתריה, דילג ריש לקיש את כל רוחב הנהר לעברו של רבי יוחנן.

אמר ליה רבי יוחנן: חילך לאורייתא! כחך הרב, יפה הוא לסבול עול תורה.

אמר ליה ריש לקיש: שופרך לנשי! יופייך ראוי לנשים.

אמר ליה רבי יוחנן: אי הדרת בך, אם תחזור בתשובה, ^[22] יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי. אתן לך את אחותי, שהיא יותר יפה ממני, לאשה. ^[23]

קביל עליה קיבל ריש לקיש על עצמו לחזור בתשובה.

בעי למיהדר לאתויי מאניה, רצה ריש לקיש לדלג בחזרה את הנהר כדי לקחת משם את בגדיו, ולא מצי! לא הצליח לחזור בקפיצה. כי מיד שקיבל עליו עול תורה, תשש כחו.

הדר אקרייה ואתנייה, לימד אותו רבי יוחנן מקרא ומשנה, ושוייה גברא רבא, עד שהיה לאדם גדול.

יומא חד, הוו מפלגי בי מדרשא, יום אחד נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בבית המדרש בנוגע לדין בהלכות קבלת טומאה של כלים, וכך נחלקו:

הסייף, החרב, והסכין, והפגיון, סכין בעלת שני פיות, והרומח, ומגל יד שפיו חלק והוא עשוי לשבר עצמות ולחתוך עצים, ומגל קציר, שקוצרים בו תבואה ופיו מלא פגימות כמסור - מאימתי מקבלין טומאה?

משעת גמר מלאכתן.

ומאימתי הוא גמר מלאכתן?

רבי יוחנן אמר: משיצרפם בכבשן, משעה שהכניס אותם לכבשן כדי לחזקם.

ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים.

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: לסטאה - בלסטיותיה ידע. משום שהיית לסטים, לכן אתה בקי באותם כלים המשמשים לליסטיות.

אמר ליה ריש לקיש: ומאי אהנת לי? מה הועלת לי בכך שהחזרת אותי בתשובה? הרי התם, "רבי" קרו לי, גם כשהייתי לסטים הייתי ראש להם, הכא, רבי קרו לי. כלומר, אינני חשוב עתה יותר מאז. ^[24] אמר ליה רבי יוחנן: אהנאי לך, הועלתי לך בכך דאקרבינך שקירבתי אותך תחת כנפי השכינה.

חלש דעתיה דרבי יוחנן. חלשה דעתו של רבי יוחנן על דבריו של ריש לקיש כלפיו.

חלש ריש לקיש. ריש לקיש חלה בגלל הקפידא של רבי יוחנן עליו.

אתאי אחתיה, קא בכיא. הגיעה אחותו של רבי יוחנן, שהיתה אשתו של ריש לקיש, ובכתה לפני אחיה שיתפלל על בעלה שיבריא מחוליו.

אמרה ליה: עשה בשביל בני!

אמר לה: [ירמיה מט יא] "עזבה יתומיך אני אחיה". כלומר אני אדאג לכל מחסורם.

אמרה ליה: עשה בשביל אלמנותי!

אמר לה: המשך הפסוק הוא "ואלמנותיך עלי תבטחו". שגם לך אני אדאג.

נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש ריש לקיש. נפטר מהקפידא של רבי יוחנן.

והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא, רבי יוחנן התחרט על שגרם למותו של ריש לקיש, כי לא מצא תלמיד חשוב כמותו.

אמרו רבנן: מאן ליזיל ליתביה לדעתיה, מי ילך ליישב את דעתו של רבי יוחנן?

ניזיל ילך רבי אלעזר בן פדת, דמחדדין שמעתתיה, שהוא חריף.

אזל, יתיב קמיה. הלך רבי אלעזר בן פדת וישב לפני רבי יוחנן.

כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן, על כל דבר חידוש שאמר רבי יוחנן, אמר ליה, תניא דמסייעא לך! היה רבי אלעזר בן פדת מביא לו ראיה על כך מברייתא.

אמר רבי יוחנן לרבי אלעזר בן פדת: את - כבר לקישא!? וכי אתה יכול למלאות את מקומו של ריש לקיש?!

בר לקישא, ריש לקיש, כי הוה אמינא מילתא, על כל חידוש שאמרתי, הוה מקשי לי היה מקשה עלי עשרין וארבע קושייתא קושיות, ומפריקנא ליה, והייתי מתרץ לו עשרין וארבעה פרוקי, תירוצים, ^[25] וממילא רווחא שמעתא, ומתוך כך היו הדברים מתבררים.

ואת אמרת "תניא דמסייע לך". ואילו אתה מביא לי ראיות מברייתות.

אטו לא ידענא דשפיר קאמינא, וכי אינני יודע כי מה שאמרתי, הוא נכון?

הוה קא אזיל וקרע מאניה, קרע רבי יוחנן את בגדיו, ^[26] וקא בכי, ואמר, והיה בוכה ואומר: היכא את בר לקיש, היכא את בר לקישא!? היכו אתה ריש לקיש, היכן אתה ריש לקיש!?

והוה קא צווח כך היה צווח עד דשף דעתיה [מיניה], עד שנטרפה דעתו. ^[27]

בעי רבנן רחמי עליה, התפללו החכמים עליו שימות, ונח נפשיה ונפטר רבי יוחנן.

כבר ידעת שכלי מתכות אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתו וגמר מלאכה שלהן הכל לפי מה שהוא כלי הסיף יתבאר במקום אחר משישופנו והסכין משישחיזנו השריון והרומח ושאר כלי המלחמה משיצחצחם במים מגל יד ומגל קציר משיצרפם בכבשן:

איבריה דרבי ישמעאל. יש מפרשים דאיבריה רצה לומר אכילתו תלמיד הר"פ. והריטב"א כתב איבריה וכו' הוא מקום הקיבורת של הזרוע או הירך שהוא עגול ושם בודקין האדם שהוא שמן ועב ופירוש רש"י אינו נכון. עד כאן.

יתיב אשערי טבילה. והא דאמרינן בפסחים האי מאן דפגע באתתא בעדנא דסלקא מטבילה אחזתו וכו' הני מילי באיניש דעלמא ולא ברבי יוחנן שיצרו בידו ודמיין עליו כקאקי חיוורין וזה פשוט. הריטב"א.
יהיבנא לך אחתאי לקמן מוכח שנשאה ולא חש לומר לשמא יאמרו בשביל זו חזר זה ולפי מה שפירשתי שמתחלה היה אדם גדול ניחא. הרא"ש.

א"ל מאי אעביד הורמנא דמלכא כו'. וכן השיב ההוא פרהגונא דלעיל שהיה אפשר שהיה ג"כ ישראל ואפשר שהם נתמנו מפי המלך בעל כרחם אבל ראב"ש לא השיב כך מפני שהוא נתמנה על ידי גמרא שאמר תא אגמרך כו' ודו"ק:

שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון כו'. מפורש פח"ה ע"ש:

שאני ר"י דהדרת פנים לא ה"ל כו'. כפרש"י הדרת פנים זקן עכ"ל ויותר נראה לפרש דיפה תואר לא הוה אלא יפה מראה הוה ששני דברים הם כפרש"י פרשת ויצא וק"ל:

יתיב אשערי טבילה כו' בתוספות ודאמרינן בע"פ האי מאן דמפגע כו' היינו כשפוגע כו' עכ"ל ובתוס' דפ' ע"פ תרצו עוד א"נ ר"י היה אומר שופך בוז על וגו' כו' עכ"ל וק"ק דהא באיהי קדמה ומשמשה אחזה לדידה רוח זנונים וכי כל אשה דפגעה בה ר"י היתה יודעת לומר כן ואין סברא דבאמירתו גם היא מתקנה וק"ל:

מסתכלין בי וניהוי להו זרעא דשפירין כו' ביאורו כענין המקלות אשר פצל יעקב לפי שהטבע מוליד בהזדקקם לפי הציור בדמיונם בעת הריון כדאיתא במדרשות ור"י אזיל לשיטתיה בפרק המפלת דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילה וק"ל:

אל תקרי עלי עין אלא עולי עין כו'. עיין בזה פרש"י הכא ובפרק אלו נאמרין ובפרק הרואה ובפרק מי שמתו וכן עיין בערוך ערך על פירושים שונים ואענה חלקי גם אני לפי הדרש הוא לשון רפאות ותעלה שיש לזרע יוסף רפואה לעין רעה ויראה לפי הדרש יהיה פורת מלשון פרו ורבו כדברי המתרגם ופירוש הכתוב כי זרע יוסף פרו ורבו שלא היה בא' מהשבטים פ"ה אלפים כמו שהיה באפרים ומנשה וכמ"ש בני יוסף ליהושע ואני עם רב וגו' לפי שהם עולי עין ואינן מתים בעין הרע וק"ל:

חילך לאורייתא ר"ל חילך וכח זה של יצה"ר לאורייתא כשתעסק בה היא מתשת חילך וכדמסיק דבדקביל עליה בעלמא התיש כחו ולא מצי הדר דהתורה נקראת עש"ז תושיה וק"ל:

מאי אהנית לי התם רבי קרו כו'. נראה לפרש דר"ל ודאי לא היה כונתו כמו שהבין ממנו ר"י ולפי שא"ל ר"י ליסטים בליסטיות ידע דע"י שהיית ליסטים ראית שהצחצוח של הסייף הוא גמר מלאכתו כי החרבות ביד הליסטים הוא לייראם ולהפחיד הנגזלים שלא יעמדו נגדו כי צחצוח חרב הוא דבר המבהיל ומפחיד והשיב לו ר"ל דמאי אהניא לי בזה להודות על דברי שאני יודע בזה יותר ממך מטעם זה שהייתי לסטים ואינו כן כי כבר התם רבי קרו לי כו' כמו שפירשו התוס' ונזכרתי עתה שאז קודם שנעשיתי לסטים ג"כ למדתי כן שצחצוח הוא גמר מלאכתן ור"י הבין דבריו כפשטן כפרש"י וע"כ חרה לו כ"כ עליו וענשו וק"ל:

הוה קאזיל וקרע מאניה כו'. משום דהשתא ראה דמתוך אלו כ"ד קושיות ופירוקים הוה רווחא שמעתתא וה"ל כאלו למד ממנו וחייב לקרוע עליו דמה"ט אמרינן ס"פ אלו מציאות ת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה כפרש"י שם וענין כ"ד קושיין וכ"ד פירוקים אחדא מלתא דהשתא בההיא מלתא נתחדשו כ"ד קושיין וכ"ד פירוקים שהן מ"ח פנים וה"ל עם המלתא גופא מ"ט פנים שיש לתורה כמ"ש וכמ"ט מונים תחפשנה וגו' וק"ל:

גמ' שלא להוציא לעז כו'. נ"ב אבל קצת קשה מה תועלת בזה שהשיבו לה שלהן גדול משלנו. ונראה שהיו מתייראין דלמא אח"כ תראה נשותיהן ותאמר בודאי ממזרים ולא תקבל תירוצים שלהן לכך הקדימו בדבר וק"ל:

אבריה דר' ישמעאל כו' נ"ב ואולי על דרך הכונה על גודל התאוה קאמר ועל דרך כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ואפי' הכי משלו ברוחם ולא פחדו מהיצר ולאפוקי מעובדא דרבא במסכת סוכה מ"ה קאמר כחמת בת תשעה קבין על דרך עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלו ערביים כו':

שם ומאי אהנית לי כו' נ"ב נ"ל דה"ק ליה מי אית לך רשותא להכלימני ולומר לסטיים בליסטנותא ידע דהא כבר מוזהר שלא יאמר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים אלא ודאי בזה אתה מקנטרני שהייתי לסטים מחמת דוחק והייתי מזולזל ועתה נעשיתי רב וחשוב מאי אהנית לי כו' והוא לא השגיח בדבריו כך והבין שכפשוטו אמר ומש"ה השיב לו דאקרביון תחת כנפי השכינה אי נמי השיב שרשות בידו להכלימו ולקנטרו בכל שהרי הוא רבו והכניסו תחת כנפי השכינה ודו"ק:

גמרא אל תען כסיל כאולתו. כצ"ל בכ':

גמ' שם אמרה ליה עשה בשביל בני. כצ"ל:

גמ' שם דמחדדין שמעתתיה. כצ"ל:

תד"ה אי (הא'). מ"ט קרו לך ר' כו'. כצ"ל:

גמ' דמחדדן שמעתתיה כצ"ל:

אָמַר לֵיהּ: וּמַאי אַעָבִיד? הוּרְמָנָא דְּמַלְכָּא הוּא. הא דלא אמר לו 'כמו שאמר רבי אלעזר 'קוֹצִין אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם' מפני כי רבי אלעזר ידוע ומפורסם בחכמה האלקית בידיעת הפרצוף ובהשגת רוח הקודש ולכן גם אליהו זכור לטוב לא הוכיחו על דבר זה כי בודאי קוצין מכלה אך רבי יהושע היה עושה מהשערת השכל ואפשר שישנה ח"ו.

אֵבְרֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וכו'. העיקר בזה הם שני פירושים שהביא בשיטה מקובצת האחד הוא מתלמיד הרי"ף ז"ל שפירש 'איבריה' רצונו לומר אכילתו והשני פירוש הריטב"א ז"ל שפירש על מקום הקבורת של הזרוע או הירך שהוא עגול ושם בודקין את האדם שהוא שמן עיין שם.
ולפירוש תלמיד הרי"ף מצינו בתלמודא דמיון לזה והוא אברויי אילני בסוכה (סוכה מד:) ומועד קטן (מועד קטן ג.) ועבודה זרה (עבודה זרה נ:) שפירש הערוך (ערך אברויי) 'אברויי אילני' רצונו לומר מניחין זבל תחת האילנות להברותן כלומר להאכילן כמו לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד (שמואל ב' ג, לה) עד כאן עיין שם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲנָא אִישְׁתַּיְרִי מִשַּׁפִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם. נראה לי בס"ד טעם מה שזכה רבי יוחנן ליופי גדול כי הוא היה עניש וקטיל וכל צדיק שהוא עניש וקטיל יש לו כח מן שם כה־ת כי בזה השם הורג כידוע וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רבותינו ז"ל בשבת) וכיון דזכה לכח שם זה זכה ליופי כי שם זה מילואו הוא אותיות יופי כזה כ־ף ה־י תי־ו המלוי הם 'יופי'.

וְנוֹתְבֵיהּ בֵּין שִׁמְשָׁא לְטוּלָא. פירוש כדי שתהיה נכרת הזהרורית שתזרח בטולא ובתוך השמש אינה ניכרת.

כִּי סַלְקָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִטְּבִילַת מִצְוָה וכו'.. מכאן יש ללמוד דאשה ההולכת לבית הטבילה תקח עמה אשה כשרה כדי לראות הטבילה שלה יען כי בה פוגעת תחלה וכאן משמע דפגיעה בכשר עושה פועל טוב בולד שתתעבר בו מאותה טבילה.

לִפְגְּעוּ בִּי כִּי הֵיכִי דְּלִיהֲווּ לְהוּ בְּנֵי שַׁפִּירֵי כְּוָתִי. אף על גב דראוי להקדים התורה ליופי זכר אותם כפי סדר הווייתם בעולם כי בתחילה ניכר היופי באדם ואחר כך ניכרת חכמתו בתורה אך קשא יופי לבנים למאי אצטריך ואין זה הגון אלא לבנות?
ונראה לתרץ בס"ד דאם התלמיד חכם יפה יוליד בנות יפות ובפרט אם יזדמן גם אשתו יפה וכיון דבנותיו יפות קפצי עלייהו העשירים ולוקחים אותם בלא ממון גם עליו יקפצון העשירים לתת לו בתם ואז ממילא אחר כך יחזיקו בידו וישב בית המדרש על התורה ועל העבודה.
ברם הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והלא אמר רבי יהושע בן חנניה לבת קיסר דאם החכם אינו יפה גמיר טפי (תענית ז.) ואם כן אמאי בקש שפירי כוותיה מאחר דהיופי מגרע גרע בהשגת החכמה? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהטעם שהשחור גמיר טפי מפני שאין עין הרע שולטת בו אך היפה כיון דעין הרע שולטת בו אחסורי מחסרא השגתו בחכמה מיהו אם הם שפירי כרבי יוחנן דלא הוה ליה הדרת פנים אין עין הרע שולטת בם ולזה אמר שַׁפִּירֵי כְּוָתִי דאין להם נזק מעין הרע כדי שתתמעט השגתם בחכמה.
ונראה דנתפעל רבי יוחנן בדבר זה לעשותו כדי שבזכות זה שהוא מסבב לבנות ישראל להוליד בנים זכרים יפים וחכמים יזכה שיהיו לו בנים זכרים של קיימא אחר כי מתו לו עשרה בנים כמו שאמר (ברכות ה:) 'דין גרמא דעשיראה ביר' גם כדי שיהיו הנולדים נחשבים בניו.

לָא מִסְתַּפִי מַר מֵעֵינָא בִּישָׁא. קשא והלא רבי יוחנן כל בני אדם רואים יופיו תמיד הן בהלוכו בדרך הן בישיבתו בית המדרש שדורש בפני רבים אנשים ונשים ומאי רבותא איכא בההיא שעתא דסלקן בנות ישראל מטבילה?
ונראה לי בס"ד דאיתא בפסחים והביאו התוספות כאן האי דפגע באיתתא בעידן דסלקא מטבילת מצוה וכו' אחזה ליה רוח זנונים וכו' עיין שם. וידוע כל רוח זנונים נמשך מעינא בישא דסטרא אחרא לכן עינא דאדם היא סרסור דעבירה ולכן יוסף הצדיק ע"ה שנשמר מרוח זנונים לא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) ולכן רבי יוחנן שהיה מראה עצמו לנשים בעידן דסלקין מטבילה אמר לו לָא מִסְתַּפִי מַר מֵעֵינָא בִּישָׁא היא רוח זנונים הנזכר והשיב אֲנָא מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָאֲתִינָא דְּלָא שָׁלַט בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא ובכללה היא רוח זנונים דגם היא עינא בישא וַתְּרוֹמַמְנָה קַרְנוֹת צַדִּיק (תהלים עה, יא).

וּמַאי אַהֲנִית לִי? וכו'.. לכאורה נראה פירוש רש"י ז"ל דחוק איך ישוה רבי שמעון בן לקיש רבנות של לסטות עם רבנות של תורה ואדם גדול שכמותו איך יוציא דברים אלו מפיו?
על כן יותר נראה פירוש רבינו תם שפירש שהוא היה תחלה אדם גדול בתורה אלא שאחר כך פרק עול תורה ושכח תלמודו ועסק בלסטות ועל ידי רבי יוחנן חזר בתשובה ולמד תורה מחדש ובתוספות עירובין (עירובין סה:) הוכיחו כן ועיין בתוספות יבמות (יבמות נז.) בדבור המתחיל אתא, וכן כתב בשטה מקובצת בשם הרא"ש ז"ל מיהו לפירוש זה איכא דוחק בלשון 'הָתָם' וְ'הָכָא' דהוה ליה למימר 'מֵעִקָּרָא' וְ'הַשְׁתָּא'?
ונראה לי בס"ד כונת רבי שמעון בן לקיש התם על בני בבל והכא על בני ארץ ישראל כי בראותו דרבי יוחנן זלזל בכבודו הרבה באומרו אליו לִסְטָאָה אמר ודאי דרבי יוחנן חושב דהכבוד שאני משיג פה בארץ ישראל בין החכמים הוא בא לי בעבורו בשביל שלקחתי אחותו ולכן כל החכמים שהם סרים למשמעתו מכבדים אותי כי רבי יוחנן הוא חכם ומגיע לי הכבוד מחמתו, ולכן לא חש אלי וזלזל בכבודי בחשבו שכבודי בא לי מצידו ועל כן אמר לו מַאי אַהֲנִית לִי בכבוד הזה שנתת לי אחותך הלא התם שאין החכמים תלמידיך ואין אתה רבם מכבדים אותי בתואר רבי וכאן אין מכבדים אותי יותר מבני בבל אלא גם כן קרו לי 'רַבִּי' ונמצא זה הכבוד אינו בא לי מחמתך והשיב לו אַהֲנָאִי לָךְ בתתי לך את אחותי דעל ידי זה קרבתי אותך תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה כי על ידי שאמרתי לך אתן לך אֲחוֹתִי דְּשַׁפִּירָא מִינָאִי נתרצית לחזור בתשובה ולמדת תורה ועל ידי זה קורין אותך 'רַבִּי' הָכָא וְהָתָם.
ודע כי בודאי רבי יוחנן לא היתה כונתו מעיקרא לעשות לו אונאת דברים דאמרינן לעיל אם הוא בעל תשובה לא יאמר לו זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים אך כונת רבי יוחנן לומר לו בעל כרחי צריך להודות לך כי אתה בקי יותר ממני בדבר זה מפני כי לִסְטָאָה בְּלִיסְטְיוּתֵיהּ יָדַע אך רבי שמעון בן לקיש נצטער כי חשב דלא אכפת ליה לרבי יוחנן בזלזול שלו.

בניכם אינם שלכם וכו' והכתיב אל תען שלא להוציא לעז על בניהם. הקשה הרב ישרש יעקב ז"ל לפ"ז כשהקשו פ"ב דשבת קראי ענה כסיל עם אל תען כסיל ה"מ לשנויי דקרא דענה כסיל שלא להוציא לעז על בניהם כמ"ש כאן עכ"ל ולק"מ דשלא להוציא לעז לא צריך קרא ופשיטא שיענה. א"נ ניחא ליה לאוקומיה בדברי תורה דהוא דבר כולל ולא לאוקומי בענין פרטי שלא להוציא לעז. א"נ דמסיים ענה כסיל פן יהיה חכם בעיניו ובד"ת ניחא לאוקומיא וא"ש הכתוב דישנו בנותן טעם פן יהיה חכם בעיניו משא"כ שלא להוציא לעז:

בני שפירי כוותי גמירי אורייתא כוותי. כתב הרב עיון יעקב ז"ל דרבי יוחנן הי"ל מעלה יתירה דהוה שפיר וגמיר לכן התפלל על בני דורו שיהיה להם שפירי וגמירי דכוותי עכ"ל ואגב שטפיה כתב הרב ז"ל כן דרבי יוחנן לא התפלל אלא עשה המצאה דיחשבו בו ברבי יוחנן ויהיו להם בנים כמותו, ולא יחשבו ביופיו לבד רק יחשבו בו בעצמו ומשו"ה ליהוו להו בני שפירי וגמירי. ואפשר דגם הני דסלקן מנהרא הרגישו בהמצאת רבי יוחנן ולכן כל מעיינן בו. ובזה פירשתי אני עני פסוק יפיפית מבני אדם פירוש אם היופי בא לך מסיבת בני אדם כגון רבי יוחנן אז יפיפית יופי כפול גופני ורוחני שפיר וגמיר הוצק חן בשפתותיך היא התורה ע"כ ברכך אלהים לעולם דבניך יהיו כן דאשתך תחשוב בך וכן על זה הדרך וז"ש ע"כ ברכך אלהים לעול"ם דייקא:

אנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא בי עינא בישא. הכי אמרינן בברכות דף נ"ה דמאן דדחיל מעינא בישא לימא אנא מזרעא דיוסף קאתינא וכו' וצריך להבין אטו אם הוא משבט אחר ואומר שקר מועיל אדרבה דובר שקרים עושה פגם. ונראה במשז"ל דישראל נקראו על שם יוסף דכתיב בני יעקב ויוסף סלה לפי שכלכלם במצרים והיו יותר מס' רבוא בימי יוסף כמשז"ל וגם נקראו ישראל על שם אפרים כדכתיב הבן יקיר לי אפרים וכיוצא והנודר מזרע אברהם אסור בגרים כמ"ש הטור בי"ד סימן רי"ז. והרב ב"ח ז"ל והרב ט"ז ז"ל תמהו מנ"ל להטור לומר כן ולא זכרו הרבנים ז"ל שכן כתב הרא"ש בפירושו דהגר נקרא זרע אברהם דכתיב אב המון גוים ע"ש ומכ"ש דכל אדם מצי לומר אנא מזרעא דיוסף קאתינא ומיהו איבעי ליה למימר הכי ואהני אבל אי לא אמר שולט כיון דהוא משבט אחר ולכן רבי יוחנן קאמר אנא מזרעא דיוסף וכו':

הוה מקשי לי כ"ד קושיתא ופריקנא ליה כ"ד פירוקי וממילא רווחא שמעתא. אפשר במ"ש על רבינו הארי ז"ל דהוה מקשה בכח בהלכה לשבר הסט"א ורבי יוחנן הוה מפרק כ"ד פירוקי לקשט הכלה אותיות הלכה בכ"ד קשוטין להמשיך מכ"ד צרופי הוי"ה לשכינה וכ"ד קושיתא וכ"ד פירוקי להמשיך לה אורות משני שלישי שם ע"ב גימטריא חי"ל ולכך התורה נקנית במ"ח מעלות והיינו דאמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש חיל"ך לאורייתא כמו שאמרו לעיל. וגם ליחד כ"ד צרופי הוי"ה וכ"ד צרופי אדני והיו לאחדים יחוד הדודים:

אמר ר' יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלם. כלומר דאמרינן פ"ד יוחסין עשרה קבין של יופי ירדו לעולם ט' נטלה ירושלם וא' בכל העולם ופירש הרב פר"ח דהיינו רבותא דירושלם דאמרו פ"ק דתעניות חכמה מפוארה בכלי מכוער משל ליין אם יתנוהו בחבית זהב מחמיץ ובירושלם בשתים עלתה להם שהיו חכמים ויפים והיינו דקתני הברייתא בפרק ד' יוחסין עשרה קבין של יופי ט' נטלה ירושלם ועם כל זה ט' קבין של חכמה ט' נטלה ירושלם והני בי תרי גם יחד שיהיו חכמים ויפים הוי רבותא עכ"ד וז"ש ר' יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלם כלומר הגם כי כל יושביה עליה צורת"ם י"זהירו יש מיוחדים שבירושלם עצמה נתייחדו שהם יפים. ואני נותרתי משפירי שהיו משופרי שופרי והיינו דקאמר בתר הכי דר' יוחנן יתיב בשערי טבילה ואמר כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי גמירי אורייתא כוותי דשתים אלה הם קשי המציאות וכמה רחוקים הרחק מאד מאד"ם חכים ונהי"ר ולכן עשה המצאה זו טב למיתב פתח שערי עיניהם ישיתו וליהוו להו בני שפירי כוותיה משופרי שופרי גמירי אורייתא כוותיה רב סגנין. זה פירשתי בילדותי ואחר זמן רב בא לידי ספר עיון יעקב. וראיתי להרב ז"ל שפירש שפירי כוותי גמירי כההיא דחכמה מפוארה וכו' ע"ש ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד שפירשתי בהקדמה זו איזה ענינים ע"ש פרשת מקץ בס"ד:
ואחזה אנכי להרב עיון יעקב שכתב עיין בסוטה משמת ריב"ז בטל זיו החכמה ופירש"י שלא ידע פירושו ואי גרסינן התם ר' יוחנן סתם ניחא דכוונתו על ר' יוחנן דהוה שפיר וגמיר עכ"ל [וכבר כתבתי כן לפנים שם בשילהי סוטה ע"ש ודוק] ועמו הסליחה דר' יוחנן אמורא הוא ואינו נזכר במשנה וברייתא ואיך יתכן דבסוטה גרסינן ר' יוחנן וקאי על האמורא ופשיטא טובא דההוא דשילהי סוטה ריב"ז הוא ויגיד עליו רעו דתני גבי ריב"ז רבן גמליאל הזקן ואינך ע"ש:

הסייף והסכין והפיגיון וכו' מאימתי מקבלין וכו'. התוס' הקשו ממשנתנו פי"ד דכלים דקתני הסכין משישחיזנה והסייף משישופנו וכו' והוי דלא כר' יוחנן ור"ל ותירצו דההיא בשהעלו חלודה ובא לתקנן ע"ש וכפ"ז הקשו לי דהרמב"ם פ"ח דכלים דין ב' פסק הסייף אינו מקבל טומאה עד שישופנו והסכין משישחיזנה וכן כיוצא במעשים אלו הרי דהרמב"ם נקט למשנה הנזכר בתחיל' תקונ' ושם פי"א דין ז' פסק הסייף והסכין שהעלו חלודה טהורין שפאן והשחיזן חזרו לטומאתן. ולדידיה איך יתרץ קושית התוס' דבמאי פליגי ר"י ור"ל ואמרי תרוייהו הפך משנתנו. ויקשה יותר לר' יוחנן דסבר דקי"ל בכל התורה הלכה כסתם משנה:
והשבתי דאפשר ליישב דהרמב"ם סבר דהא דאמרינן בסוגיין הסייף והסכין וכו' מאימתי מקבלין טומאה משתגמר מלאכתן אין זה מדברי האמוראים רק הוא ברייתא אחת ועלה פליגי ר"י ור"ל בפירושה דסברי דהאי תנא דהך ברייתא אשמועינן דלאו דוקא נקט במתניתין עד שישופנו וכו' אלא הכל הולך אחר המנהג והזמן דבמה שהוא גמר מלאכה להם באותו זמן מקבלים טומאה ואהא פליגי ר"י ור"ל מאימתי גמר מלאכה בימיהם ובמקומם לכל באי שער עירם חד אמר משיצרפם וכו' ולא לחלוק על המשנה רק להורות דלאו דוקא נקט תנא במתניתין הסייף משישופנו וכו' דה"ה גמר מלאכה אחר הנהוג מועיל ולכן הרמב"ם פסק כסתם משנה והוסיף וכתב וכן כל כיוצא במעשים אלו כר"י וכר"ל דלאו דוקא תנן עד שישופנו וכו' אלא ה"ה גמר מלאכה אחרת הנהוגה לפי דעת וילדי הזמן ודוק:

ניזיל ר' אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה אזל יתיב קמיה וכו'. יש להעיר דר"א בן פדת הוא תלמיד ר' יוחנן מימי ריש לקיש כדמוכח בכתובות דף כ"ה ועיין ביבמות דף צ"ז ובירושלמי פ"ב דברכות ופ"ב דשקלים ומה הלשון ניזיל ר"א בן פדת דמחדדן והלא הוא תלמידו מאז הימים ושנים ותו איך לא ידע ר' אלעזר דרצון ר' יוחנן הוא מי שיקשה לו כדי שבזה רווחא שמעתתא והלא הוא תלמידו וגדל בבית מדרשו ויש ליישב:

הוה מקשי לי ארבעה ועשרין קושיתא ומפריקנא עשרין וד' פירוקי. אפשר דכיונו למספר הזה יען כי הלכה ה' כלה והן הליכות עול"ם לזה היו מקשטין הכלה בכ"ד קשוטין נגד כ"ד צירופי אדנ"י שהיא תורה שבעל פה לחברה עם דודה כי זה כל פרי הפלפול לבער קוצים כמוץ יסוער מגורן ולברר האמת ליחד הדודים:

(פד סע"א) בעו רבנן רחמי עליה ונה נפשיה.—הטעם שלא התפללו החכמים שיתרפא יש ליישב ע"פ דברי הר"נ בנדרים (מ ע"א) עלה דאיתא שם: "כל מי שאינו מבקר את החולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות". וביאר דפעמים צריכים לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחוליו הרבה, וא"א לו שיחיה, כדאמרינן בכתובות (קד א): "כיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבה"כ ואנח תפלין וקא מצטער אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים". וענין דבריו שאין מבקשין רחמים לשנות סדרי בראשית ומעשי הטבע מפני שהיא כתפלת שוא, וכמו שאמרו בברכות (ס ע"א) "אין מזכירין מעשה ניסים". ולכן כשיודעים טבע המחלה של חולה זה, שאין לה רפואה ויש לו יסורים גדולים, אז טוב יותר לבקש עליו שימות. וכן היה בענין ר' יוחנן.

שוב מצאתי בס' חסידים (הוצ' מקיצי נרדמים) סי' תקי"ט שכתב ע"ז דהכא: ולמה לא בקשו שיחזור דעתו עליו לפי שלעולם יזכור את ריש לקיש ולא יועיל ולכך אמר קהלת עת למות. ואינו מחוור. וגם הא דכתובות הנ"ל אין לתרץ באופן זה.

ודע שבירושלמי שבת פי"ט (יז ע"א) איתא דבנו של ר' אדא בר אהבה בעת שמלו אותו נעשה פצוע דכא או כרות שפכה ונתענה עליו ר' אדא ומת. וגם בזה צ"ל שילד זה היה חולה מחמת זה והיו לו ייסורים ומתנוונה והולך ונתייאשו מרפואתו, ונבחר לו המות, ולכך נתענה עליו שימות. עי' בבלי שבת (קלה א) באותו ענין שהשמיטו הא דהתענה עליו רב אדא. וכל זה בתפלת אחרים, אבל האדם בעצמו יכול לבקש את המות כשהוא מוצא, שהמות טוב לו מחיים, וכמו שמצינו באליהו (מ"א יט ד) ויונה (יונה ד ח) וחוני המעגל (תענית כג א).