בבא מציעא פד ע"ב

דף פד - ב

ועתה הגמרא חוזרת לסיפור של רבי אלעזר ברבי שמעון, שאמר על עצמו "שישו בני מעי, שישו. ומה ספיקות שלכם כך, ודאית שלכם על אחת כמה וכמה".

ואפילו הכי, לא סמך רבי אלעזר ברבי שמעון אדעתיה. הוא לא סמך על עצמו, אלא היה דואג שמא בטעות הסגיר למלכות אדם שהוא צדיק, והיה מבקש רחמים ומחילה על כך.

קביל עליה יסורי. הוא קיבל על עצמו יסורים כדי לכפר על עונו.

באורתא הוו מייכי ליה שיתין נמטי, בערב היו מציעים תחתיו במטתו ששים סדינים נקיים. לצפרא נגדי מתותיה שיתין משיכלי דמא וכיבא. בבקר היו מוציאים מתחתיו ששים עריבות מלאות דם שנעשה לבן, מהשחין שבא עליו. ^[28] למחר, עבדא ליה דביתהו, כל בקר היתה אשתו מכינה לו רפואה, שיתין מיני לפדא, ששים מיני מאכל עשויים מתאנים, ואכיל להו, וברי, והיה אוכל מהם ומבריא.

ולא הות שבקא ליה דביתהו למיפק לבי מדרשא. אשתו לא היתה נותנת לו ללכת לבית המדרש, כי היכי דלא לדחקוהו רבנן, כדי שלא יצערו אותו החכמים, שהיו מקפידים עליו על שהיה מוסר גנבים למלכות.

באורתא אמר להו, בערב היה אומר ליסורים: אחיי ורעיי, בואו! ^[29]

בצפרא אמר להו, בבקר היה אומר להם: זילו, עיזבו אותי מפני ביטול תורה, שהיה לומד כל היום בביתו.

יומא חד, שמעה דביתהו, יום אחד שמעה אשתו איך שהוא אומר בערב ליסורים שיבאו עליו.

אמרה ליה: את קא מייתית להו עילויך! אתה הוא שמביא על עצמך את היסורים. כלית ממון של בית אבא. אתה מכלה את הממון שהבאתי מבית אבי במאכלים הרבים שאני צריכה להכין לרפואתך ובבגדים הנרקבים מחמת היסורים.

אימרדה, מרדה בו, אזלה לבית נשא, והלכה לבית אביה.

סליקו ואתו הנך [שיתין] ספונאי ^[30] ששים ספנים שהיו נתונים בסכנה כשספינתם עמדה לטבוע בים, התפללו להינצל בזכותו של רבי אלעזר ברבי שמעון. וכאשר ניצלו בזכותו ועלו מהים, עיילו ליה שלחו לו כדורון שיתין עבדי כי נקיטי שיתין ארנקי. ששים עבדים ובידיהם ששים ארנקים. ועבדו ליה שיתין מיני לפדא. והם היו מכינים לו לרפואה את ששים מיני המאכלים. ואכיל להו. והוא היה אוכל אותם ומבריא.

יומא חד, אמרה לה לברתיה, יום אחד אמרה אשתו לבתה: זילי, בקי באבוך, מאי קא עביד האידנא!? לכי ותבדקי מה אביך עושה היום.

אתיא, היא הגיעה. אמר לה אביה: זילי, לכי אמרי לאמך: העושר שלנו, גדול משלהם.

קרי אנפשיה קרא על עצמו את הפסוק "היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה". שנאמר על התורה. כלומר, בזכות התורה, הוא זכה לעשירות מהספנים שבאו ממרחק.

אכל ושתי וברי, עד שהתחזק.

נפק לבי מדרשא, יצא לבית המדרש [מאחר שאין מי שיעכב בעדו עתה].

אייתו לקמיה שתין מיני דמי, הביאו לפניו הנשים ששים גוונים של דם אשה כדי שיבדוק אם הוא דם נדה או דם טהור.

טהרינהו. טיהר את כל המראות, והתיר את הנשים לבעליהן.

הוה קא מרנני רבנן, ואמרי, החכמים שבבית המדרש ריננו אחר רבי אלעזר ברבי שמעון, ואמרו: סלקא דעתך לית בהו חד ספק!? כיצד יתכן שלא יהא אפילו אחד מאותן המראות בספק דם נדה?

אמר להו רבי אלעזר ברבי שמעון: אם כמותי הוא, שכל הנשים הללו מותרות לבעליהן, יהיו כולם זכרים, יתעברו כולן הלילה, ותלדנה זכרים. ואם לאו, אלא יש אפילו אחת מהן שהיא ספק טהורה, תהא נקבה אחת ביניהם. ^[31] היו כולם זכרים! ואסיקו להו, קראו להם "רבי אלעזר", על שמיה, על שמו של רבי אלעזר ברבי שמעון.

תניא: אמר רבי: כמה פריה ורביה ביטלה רשעה זו מישראל, המלכות הרשעה שמינתה את רבי אלעזר ברבי שמעון לתפוס גנבים, גרמה דרך לביטול פריה ורביה בישראל, שלא היה יכול רבי אלעזר ברבי שמעון לבא לבית המדרש תמיד ולפסוק על מראות הדם של הנשים. [פירוש אחר: ה"רשעה" הכוונה לאשתו שעיכבה אותו שנים רבות מלבא לבית המדרש]. ^[32]

כי הוה קא ניחא נפשיה, כשנפטר רבי אלעזר ברבי שמעון, אמר לה לדביתהו לאשתו: ידענא בדרבנן דרתיחי עלי, יודע אני שהחכמים כועסים עלי על שמסרתי גנבים למלכות וביניהם היו גם קרובי משפחה שלהם, ולא מיעסקי בי שפיר, הם לא יתעסקו בי אחרי מותי בכבוד הראוי. ^[33] אוגנין בעיליתאי, השכיבי את גופתי בעליית הגג, ולא תידחלין מינאי, ואינך צריכה לפחד כלל. ^[34]

אמר רבי שמואל בר נחמני: אישתעיא לי אימיה דרבי יונתן, סיפרה לי אמו של רבי יונתן, דאישתעיא לה דביתהו דרבי אלעזר ברבי שמעון, שסיפרה לה אשתו של רבי אלעזר ברבי שמעון: לא פחות מתמני סרי ולא טפי מעשרין ותרין שנין לפחות שמונה עשרה, ואולי אפילו עשרים ושתים שנה, אגניתיה בעיליתא, הוא שכב בעליית הגג.

כי הוה סליקנא, כשהייתי עולה לשם, מעיננא ליה במזייה, הייתי בודקת בשערותיו, כי הוה משתמטא ביניתא מיניה, כשהיתה נושרת ממנו שערה, הוה אתי דמא היה יוצא משם דם!

יומא חד, חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה, יום אחד ראתה תולעת יוצאת מאזנו.

חלש דעתאי, דאגתי שמא מעתה גופו מתחיל להסריח ולהרקיב.

איתחזי לי בחלמא, הוא נגלה אלי בחלום, ^[35] ואמר לי: לא מידיהוא! אל תדאגי משום שהדבר בא לי כעונש על כך שיומא חד, שמעי בזילותא דצורבא מרבנן, ולא מחאי כדבעי לי. פעם אחת שמעתי שפגעו בכבודו של תלמיד חכם ולא מחיתי כראוי [ולכן נענשתי באזני]. ^[36]

וכל אותה עת שגופו של רבי אלעזר ברבי שמעון היה מונח בעליית הגג, לא ידעו אנשים כלל שהוא מת.

כי הוו אתו בי תרי לדינא, כשהיו באים שני בעלי דין לביתו של רבי אלעזר ברבי שמעון כדי להתדיין בפניו, הוו קיימו אבבא, היו עומדים בפתח. אמר מר מילתיה, ומר מילתיה. וכל אחד השמיע את טענותיו.

נפיק קלא מעיליתיה, והיה יוצא קול מעליית הגג, ואמר: איש פלוני אתה חייב! איש פלוני אתה זכאי! ^[37]

יומא חד, הוה קא מינציא דביתהו בהדי שבבתא. יום אחד רבה אשתו של רבי אלעזר ברבי שמעון עם שכנתה.

אמרה לה השכנה: תהא כבעלה, שלא ניתן לקבורה!

אמרי רבנן: כולי האי, ודאי לאו אורח ארעא. מאחר והדבר כבר נודע ברבים שהוא אינו חי ולא נקבר, שוב אין זה כבודו להשאירו כך, ולא לקברו.

איכא דאמרי: הסיבה שהחכמים התעוררו להביאו לקבורה, מפני שרבי שמעון בן יוחאי, שהיה אביו של רבי אלעזר, איתחזאי להו בחלמא, נגלה לחכמים בחלום, ואמר להו: פרידה גוזל אחת יש לי ביניכם, ואי אתם רוצים להביאה אצלי?!

אזול רבנן לאעסוקי ביה, הלכו החכמים להביא אותו לקבורה.

לא שבקו בני עכבריא [שם מקום הסמוך לעירו של רבי אלעזר ברבי שמעון]. בני אותו מקום לא נתנו להוציא את רבי אלעזר ברבי שמעון מביתו, משום דכל שני דהוה ניים רבי אלעזר ברבי שמעון בעיליתיה, שכל אותם השנים שהוה היה מונח בעליית גגו, לא סליק חיה רעה למתייהו, לא נכנסה חיה רעה לעירם. ^[38]

יומא, חד מעלי יומא דכיפורי הוה, הגיע ערב יום כפור.

הוו טרידי, כשאנשי עכבריא היו טרודים, שדרו רבנן לבני בירי, שלחו חכמים לבני כפר בירי הסמוך לעכבריא, ואסקוהו לערסיה, ואמטיוה למערתא דאבוה. לקחו את מטתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, והביאו אותה אל פתח מערת אביו רבי שמעון בן יוחאי.

אשכחוה לעכנא דהדרא ליה למערתא. היה שם נחש, שהקיף את המערה סביב, כשזנבו לתוך פיו.

אמרו ליה לנחש: עכנא עכנא, נחש נחש, פתחי פיך והרחיקי את זנבך מעל פיך, ויכנס בן אצל אביו!

פתח להו הנחש פתח פיו, ונתן להם ליכנס למערה.

שלח רבי לדבר באשתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, שתסכים לינשא לו.

שלחה ליה שלחה לו בתשובה: כלי שנשתמש בו קודש - ישתמש בו חול!? ^[39]

ועוד שלחה לו: תמן אמרי, בארץ ישראל אומרים משל על כגון זה: באתר דמרי ביתא תלי זייניה, על היתד שהגבור היה רגיל לתלות את כלי זיינו, כולבא רעיא, הנבל הרועה, קולתיה תלא, תלה שם את תרמילו!

שלח לה רבי: נהי אמנם דבתורה בעלך היה גדול ממני, אבל במעשים טובים, מי גדול ממני!

שלחה ליה לרבי: בתורה מיהא, גדול ממך, אנא לא ידענא, אני אינני יודעת אם הוא היה גדול ממך בתורה אלא שאתה מודה בכך.

אבל במעשים טובים, ידענא אני יודעת שהוא היה גדול ממך, דהא קביל עליה יסורי, שהרי הוא קיבל על עצמו יסורים.

ומבארת הגמרא: בתורה, מאי היא? מהיכן ידע רבי שרבי אלעזר ברבי שמעון היה גדול ממנו בתורה? דכי הוו יתבי, כשהיו יושבים שני גדולי הדור, רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהושע בן קרחה, ועוד הרבה חכמים אספסלי על הספסלים בבית המדרש, יתבי קמייהו ישבו לפניהם רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי, אארעא על הארץ, מקשו ומפרקו והיו מקשים ומתרצים בסוגיות הנידונות בבית המדרש.

אמרי, אמרו החכמים יושבי הספסלים שבבית המדרש: מימיהן של רבי אלעזר ברבי שמעון ורבי אנו שותים, כלומר אנו למדים מהם תורה, והם יושבים על גבי קרקע?!

עבדו להו ספסלי התקינו גם להם ספסלים אסקינהו והושיבו אותם עליהם.

אמר להן רבן שמעון בן גמליאל, שהיה אביו של רבי, לחכמים: פרידה אחת גוזל אחד יש לי ביניכם והוא בני ואתם מבקשים לאבדה הימני? חשש שמא תשלוט בו עין הרע על ידי שהעלוהו לשבת על הספסל. ^[40]

אחתוהו לרבי הורידו אותו בחזרה לשבת על הארץ.

אמר להן רבי יהושע בן קרחה לחכמים: מי שיש לו אב יחיה, ומי שאין לו אב ימות?! כלומר, וכי ברבי אלעזר ברבי שמעון, שאביו, רבי שמעון בן יוחאי, כבר נפטר, אין לדאוג שלא תשלוט בו עין הרע?

אחתוהו נמי לרבי אלעזר ברבי שמעון, הורידו גם אותו בחזרה לארץ.

חלש דעתיה חלשה דעתו של רבי, אמר: קא חשביתו ליה כוותי, וכי הוא חשוב כמותי שאתם חוששים גם לו לעין הרע? ^[41]

עד ההוא יומא, עד אותו יום, כי הוה אמר רבי מילתא, כשרבי היה אומר דבר מה בתורה, הוה מסייע ליה רבי אלעזר ברבי שמעון, היה רבי אלעזר ברבי שמעון מביא לו על כך ראיה.

מכאן ואילך, שראה רבי אלעזר ברבי שמעון שרבי אינו מחשיבו כראוי, כי הוה אמר רבי: יש לי להשיב, כשרבי רק היה מתחיל לומר שיש לו מה להקשות, מיד אמר ליה רבי אלעזר ברבי שמעון: כך וכך יש לך להשיב, בודאי אתה רוצה להקשות כך וכך, וזו היא תשובתך! מיד אמר לו את התירוץ.

השתא, היקפתנו, לולי עניתי לך מיד, היית מקיף אותנו בתשובות חבילות בהרבה קושיות, שאין בהן ממש! חלש דעתיה דרבי, כיון שנוכח לדעת שרבי אלעזר ברבי שמעון גדול ממנו בתורה.

אתא, אמר ליה לאבוה. הלך והשיח את צערו לפני אביו.

אמר ליה: בני! אל ירע לך! שהוא ארי בן ארי, ואתה ארי בן שועל! ^[42]

והיינו דאמר רבי: שלשה ענוותין הן.

לעולם ילמד אדם עצמו להיות גדול במדת הענוה ואל יקנא למעלת זולתו ואל יכפור בה צא ולמד מגדול הדור והוא רבן שמעון בן גמליאל אביו של רבינו הקדוש שהיה בנו רבינו הקדוש שונה בילדותו ור' אלעזר בנו של ר' שמעון בן יוחאי עמו וכל שהיה רבי מקשה היה ר' אלעזר מתרץ ואומר לו הקפתני תשובות שאין בהן ממש ולבשה רוחו של רבינו הקדוש קנאה וחלישות הדעת וקבל עליו לפני רבן שמעון בן גמליאל אביו ואמר לו בני אל ירע לך שהוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל ואף בני בתירא שהיו נשיאים ובשביל שראו להלל מעלה יתרה עליהם עזבו נשיאותם ומנוהו נשיא עליהם ומי לנו גדול מיונתן שאמר לדוד אתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה:

הוו מייכי ליה שיתין נמטי כו'. שיטין משיכלי כו' שיתין מיני לפדא כו' שיתין עבדי כו' כן דרך התלמוד למנקט שיתין בכל מקום כמ"ש התוספות פרק המקבל ועי"ל הכא שיתין נמטי וכו' משיכלי כו' שקבל עליו יסורין מלמעלה כפי ענשו ומלקות של מעלה ששיעורו שיתין כמפורש לקמן גבי אליהו דמחיוה שיתין פולסי כו' ע"ש וק"ל:

באורתא א"ל אחיי ורעיי כו' קראם אחיי ורעיי ע"ש שקבלם מאהבה ולכך בצפרא א"ל זיל מפני בטול כו' שהן יסורים של אהבה כדאמרינן פ"ק דברכות איזו יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך וגו' ע"ש: ועל כונה זו אמר הכתוב ואהיה נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים וק"ל:

סליקו ואתו הנך ספונאי כו'. ואפשר לפרש דבסוף קדושין אמרינן לא ילמד אדם את בנו חמר גמל קדר כו' שאומנתן אומנת לסטים ר"י אומר משמו כו' הספנין רובן חסידים ולהכי ראב"ש שהיה מכלה הלסטים מכל שאר בעלי אומניות ולא באומנותן שרובן חסידים לכך נדרו לו וק"ל:

א"ל אם כמותי יהיו כלם זכרים ואם כו'. ר"ל אם כמותי שכולם דם טהור יהיו כולם זכרים שאין בהן דם נדה ואם לאו שתהיה חד ספק טומאה ביניהם כדאמריתו תהא נקבה אחת ביניהם שיהיה בה דם נדה והשאר זכרים ע"ש דם הטהור וק"ל:

אוגנין בעליתיה כו'. אע"ג דקבורת המת מצוה היא ועובר בל"ת כדאמרינן בפרק נ"ה מ"מ לא היה חש ר"א על הקבורה דאיבעיא להו התם קבורה משום בזיונא או משום כפרה והוא כבר בא לידי נסיון שאין רמה ותולעה ישלוט בו ולא יבא לידי בזיון וכפרה נמי לא הוה צריך דיסורים שהיה לו היו ממרקין ומכפרין עליו ועי"ל דמשום כבוד המת שרי להלין והוא משום כבודו עשה כדקאמר ולא מעסקי בי כו' ודו"ק:

פלוני אתה זכאי ופלוני אתה חייב כו'. שהיה מכוין האמת מי הוא זכאי ומי הוא חייב ולא פסק ביניהם שבועה ולא באו לידי שבועת שוא ולכך לא סליק חיה רעה למתייהו כדתנן בפרקי אבות חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא:

אשכחוה לעכנא כו' עכנא עכנא פתח פיך כו' פתח להו כו'. הכונה בזה דהדרא ליה עכנא לרמוז שלא מת זה אלא בעטיו של נחש ולא בעוונו דכבר בחייו היה לו צר /צער/ מערה ונתמרקו עונותיו כדאמרינן בפ"ק דברכות ברית האמור ביסורין ממרקין כל עונותיו של אדם ולזה היה ראוי ר"א ליכנס אצל אביו שהיה לו עמו צער מערה ומת ג"כ בעטיו של נחש ולזה לקמן כשמת ר' יוסי בן אלעזר דלא פתחה להן העכנא ויצתה בת קול דזה לא היה לו צער מערה ולא עלה למדרגת אבותיו:

חלש דעתיה אמר חשיבתו ליה כוותי כו'. משום דעין הרע שולט יותר בחשובים ולכך מעיקרא דקאמר דאסיקו ראב"ש עמיה לא חרה לו וק"ל:

כי הוה אמר רבי מלתא הוה מסייע ליה כו'. יראה לפרש דמעיקרא נמי הוה מקשי ומפרקי אהדדי כדאמר לעיל אלא דראב"ש הוה מסייע ליה לרבי בין בקושי דהוה מקשה רבי אמר זו הקושיא יש בה ממש וכן בפירוקא דהוה אמר רבי הוה מסייע ליה ראב"ש שהוא תירוץ נכון ועשה זה משום כבוד וזה הטעה אותו לומר דקחשיבתו ליה כוותי ואז מכאן ואילך כשאמר רבי יש לי להשיב ועדיין לא פירש הקושיא הקדים אותו ראב"ש דכך וכך יש לך להשיב ולהקשות בזה אבל אין בה ממש וזו היא תשובתה ותירוצה וע"ז חלש דעתיה דרבי שהיה מיצר על שהיה ראב"ש מכוין קושייתו והוא לא היה מכוין תירוצו של ראב"ש ואמר לו אביו בענותנותיה שאל ירע בעינך דבר זה שאין זה חסרון אצלך אבל הוא ארי בן ארי ואפשר ששמע זו הקושיא ותירוצה מאביו ולכך היה מכוין בהן במהירות ואתה ארי בן שועל ולא היה לך ממי לשמוע ועוד יש לומר ע"ד דאמרינן לקמן בלב נבון תנוח חכמה זה ת"ח בן ת"ח ובקרב כסילים תודע זה ת"ח בן ע"ה שהוא ארי בן ארי ואינו מקשה בכל דבר אבל אתה ארי בן שועל ומקשה להתפאר בכתרה של תורה וק"ל:

גמ' כולבא רעיא כו' נ"ב נ"ל קולבאי וכן ברש"י וכן איתא בפ' חלק (סנהדרין דף ק"ג) וכן איתא בערוך ופי' עליו הדיוט:

רש"י בד"ה ונגדי כו' ומושכין מתחתיו כו' שהלבין שקורין קויטר"א שזבו כו' כצ"ל:

בד"ה לבני בירי כו' שהיו קרובים נ"ב ס"א קרוביו וס"א קבורים:

בד"ה באתרא כו' תרמילו כו' נ"ב שם פרש"י בחלק כדו דכדה מתרגמינין קולתא:

תוס' בד"ה שתין ספני כו' נ"ב לפי גירסת התוס' גרסינן בגמ' שתין ספינתא:

רש"י ד"ה שתין. אם דם טהור כו'. כצ"ל:

נמטי. נ"ב חברו ספ"ק די״ט [ביצה ט"ו א' יומא ס״ט א׳ תמיד כ"ז ב']:

שם רשעה זו. נ״ב לפ"ב דרש"י אין מלת רשעה תואר אלא הוא שם דבר נקוד רשעה [דאם] באמת הוית כן חלילה לרבי שיבקש להכניס רשעה לביתו:

שם ולא מעסקי בי שפיר כו'. נ"ב ש"מ יש קפידא גדולה בדבר הקבורה כהוגן:

שם יומא חד חזאי רחשא כו'. נ״ב שמא היה אותו יום שאירע שהקל בו בכבודו של ת״ח או דילמא בההיא יומא דאפטר ליה ההוא צורבא מרבנן ונתבקרה פנקסו:

רש"י סד"ה לא סמיך כו'. נ"ב לענ״ד א"צ לומר כן כי אע"פ שהיו חייבי מיתה בי״ש לא היה דמן מסור בידו. שהרי צריכין עדים והתראה וב"ד:

כִּי הֵיכִי דְּלָא לִדְחֲקוּהָ רַבָּנָן. פירוש חוששת שמא דוחקים אותו לצערו בדברים של קנטור מפני שהיו בכעס עליו מחמת אותה מעשה דהוה תפיס גנבי ואז צער זה שיהיו מצערים אותו בדברים יזיק לו בבריאות גופו כי בלילה חולה גמור הוא וביום על ידי מיני מאכל שעושה לו הוא בריא.
והא דהוו נַגְדֵין מִתּוּתֵיהּ שִׁיתִּין מְשִׁיכְלֵי דְּמָא וְכִיבָא אפשר מספר זה בדקדוק הוא כנגד שִׁתִּין פּוּלְסֵי דְּנוּרָא דמלקו בשמייא שהם כנגד שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים הנרמזים בפסוק הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ג, ז) ולהכי נזדמן אחר כך דאייתו לקמיה שיתין מיני דמא וטהרניהו שגם זה המספר היה בהשגחה פרטית להורות שמצליח ביסוריו למתק הדינין של ששים גבורים וטהרת הדם מורה על המיתוק.

אָמַר לָהּ: זִיל אִמְרִי לְאִמֵּךְ: "שֶׁלָּנוּ, גָּדוֹל מִשֶּׁלָּהֶם". קשא הוה ליה למימר גדול משליך או משלכם? ונראה לי בס"ד דקאי על ממון של בית אביה שהביאה עמה ושלנו קאי על רוח הקדושה הרוחני אשר מצידו בא לו החיל הזה.

קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר, מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ" (משלי לא, יד). קשא קריאה זו נאמרה על התורה ולאו אנפשיה? ונראה לי בס"ד דידוע קושית המפרשים איך נטיל הנך שִׁיתִּין עַבְדֵּי וְשִׁיתִּין אַרְנְקֵי והא קיימא לן (משנה אבות ד, ה) הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם? ומתרצים כי הם לא נדרו זה בשביל זכות תורתו אלא בשביל קדושתו וזה נוגע לנפשו ולא שייך בזה נֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה עד כאן דבריהם.
וידוע כי פסוקים אלו של אֵשֶׁת חַיִל וכו' (משלי לא, י) שהם מן א' ועד ת' פירשום רבותינו ז'"ל תלת פירושי אחד על התורה אחד על הנפש לכך נהגו לאומרם על קברי הצדיקים ואחד על אשה ממש וזהו שאמר קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ דלא תקשי איך נהנה מדברי תורה? ולזה אמר קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ פסוק זה של הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר פירוש דאזיל בתר דרשה דדרשי פסוקים אלו על הנפש ולא על התורה וכונתו לומר דהנאה זאת באה לו מצד קדושת הנפש.
אי נמי נראה לתרץ קושיא הנזכר של המפרשים קרוב לתירוץ הנזכר דאיהו סבר הדורון הזה בא לו בזכות היסורין שהיה סובל ולאו בזכות התורה שהיה לומד וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים בסוד ארבעה חלוקי כפרה) דהיסורין באים מחכמה בסוד אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ (תהלים צד, יב) וידוע מה שאמרו המקובלים (בריש אדרא רבא) דרבי אלעזר בן רשב"י היה בסוד חכמה וידוע דהחכמה נקראת רחוק בסוד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק (שמות ב, ד) וכנזכר בזוהר הקדוש. ולזה אמר קָרִי אַנַּפְשֵׁיהּ דייקא הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק שהוא סוד חכמה שמשם באו לו היסורין ושם היה אחוז תָּבִיא לַחְמָהּ זכה לדורון הזה ולכן הוה קרי ליסורין אחי ורעי כי ממקום אחד הם.
ועוד נראה לי בס"ד לתרץ קושית המפרשים הנזכר הוא לא קבל הדורון להנות בו הנאה של תענוג אלא קבלו להברות עצמו שיש בזה פקוח נפש מאחר דאשתו מרדה והלכה לה ואין לו להברות עצמו.

אִם כְּמוֹתִי הוּא, יִהְיוּ כֻּלָּם זְכָרִים. יש להבין למה עשה המופת בכך ומאי תליא הא בהא? ונראה לי בס"ד ואקדים מעשה באשה משכלת שהיה לה בן חכם יושב ולומד כל היום בביתו גמרא ופוסקים והשלחן לפניו מלא ספרים ויהי היום והנה אשה אחת מן השכנים היתה יושבת על המשבר ללדת ואמו של אותו חכם שמעה קולה בחבלי יולדה ועלתה על הגג לראות בבית אותה היולדת ואחר שילדה אותה אשה ירדה אמו של החכם מן הגג בפנים שוחקות וצהובות ותאמר לבנה בעברה על מקומו בשמחת לב וצהלת פנים ילדה האשה בן זכר.
ואחר שני ימים נזדמן שגם בבית השכן השני היתה אשה יושבת על המשבר וגם כן אמו של החכם עלתה לגג לראות ואחר שעה ירדה מן הגג בפנים עצובות וכפיפת ראש ולא אמרה לבנה כלום בעברה על מקום מושבו עד שבנה שאל מאיליו לאימו מה ילדה? ותענהו בשפה רפה וקול נמוך ופניה פונים לקרקע ותאמר ילדה בת.
והבן החכם אמר לאמו תשבי אצלי כי שאלה גדולה יש לי לשאל מאתיך ותשב ויאמר לה הנה קודם שני ימים כשילדה אשת השכן בן זכר הנה את ירדת מן הגג בשמחה ופנים צוהבות ומאיליך הגדת לי שילדה זכר ולמה עתה בראותיך אשת השכן ילדה נקבה את עצובה מאוד, בשלמא האב והאם עצבים בלידת הנקבה הן בעבור שמוכרחים להזמין לה נדונייא ולהוציא הוצאות מרובות עליה והן מפני שאין יודעים סופה בחיק מי תנתן ושמא יקחנה אדם בליעל אשר ימרמר אותה ואותם כל הימים בקטטות ומריבות, אך את מה לך? אין זו הבת בתך ולא קרובתך ואינו מגיע לך מכל זה הצער כלום, ולמה נעצבת ואם הנקבה היא גרועה ופחותה אין מן הראוי שתהיה מאוסה אצלך מאחר שגם את נקבה ואיך תמאסי ותשנאי בריה שהיא כמותיך? אתמהא!
ותאמר לו אמו הנה קודם חמש שנים החפירה שיש באמצע זה החצר שלי שבה נשפכים כל מים של רחיצה וכיבוס וכיוצא נתמלאת מים סרוחים עד פיה מפני שהיה לה עשרים שנה שלא ניקו אותה והוכרחנו להביא שני בני אדם אשר זה עסקם במלאכה זו לפתוח החפירה ולנקות אותה להוציא הסרחון מתוכה אך להיות כי היה בה סרחון הרבה לא כלו מלאכתם אלא עד הערב ובעת הצהרים הבאנו להם לכל אחד סעודתו לאכול והם בעוד הבגדים הצואים עליהם רחצו ידיהם לפי שעה כדי לאכול וישב אחד בזוית אחת בסוף החצר כדי לאכול שם וחבירו לקח סעודתו בידו ויבא וישב אצלו לאכול וזה כיון שראה שבא חבירו וישב אצלו לאכול קם ממקומו והלך וישב בזוית אחרת רחוק מחבירו.
וחזר חבירו ובא אצלו למקום השני ויאמר לו למה ברחת ממני וכי מלאכתי אינה מלאכתיך ואם יש בבגדי ריח רע מן הטינוף הלא גם בבגדיך יש ריח רע מן הטינוף ולמה ברחת ממני? ויענהו ויאמר לו כן הוא כמוני כמוך אך עתה בעת אכילה די לי בסרחון שיש אצלי בבגדי וגופי כי הוא מוכרח שאין אני עתה יכול לרחוץ גופי ולפשוט בגדי הצואין מאחר שלא גמרנו המלאכה ולמה לי להוסיף סרחון יותר אצלי שאקבל ריח רע גם מבגדיך וגופך המטונפים? די לי בשלי שהוא הכרחי!
על כן אתה בני אל תתמה בדבר זה שאני נקבה ומואסת הנקבות הלא הנקבה סרחון שלה קשה ומר מצד דמי הנדה הטמאים שרואה ובזמן הקדמונים גם בני נח היו נמאסים מאד מדם הנדה וכל אשה בנדתה סורי טמא קראו לה כי לכן תכף ומיד ברח לבן מאצל רחל אמנו ע"ה באומרה לו דֶרֶךְ נָשִׁים לִי (בראשית לא, לה) ויצא תכף מן האהל ועל כן אני שנבראתי נקבה נמאסת אני בעיני עצמי אך מה בידי לעשות לעצמי כך נבראתי ודי לעולם בשלי ובשל נקבות שכבר נולדו והיו לנשים ולמה יהיו נוספים עליהם עוד? על כן בראותי נולדה ובאה לעולם נקבה שבה יהיה נוסף טומאה ומאיסות בעולם אני עציבה ומאוסה זאת בעיני עד כאן.
והנה דברי האשה הזאת המשכלת הן המה דברים שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים במסכת נדה (נדה לא:) על מאמר רבותינו ז"ל נולד זכר הכל שמחין נולדה נקבה הכל עצבין, דכתב הטעם לזה בשם מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל דחוה כשחטאה הנחש הטיל בה זוהמא ומשם נמשכה טומאה חמורה של הנדה אמנם אדם הראשון לא היה חטאו כמו חוה לכך לא היתה בו זוהמה גלויה אלא בערלה וכאשר יכרתו הערלה לזכר ישאר הזכר טהור מזוהמה הגלויה, עד כאן דבריו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל.
ועל זה כתב הגאון חיד"א ז"ל שם כי על כן הכל ירונו וישמחו בלידת הזכר אפילו המלאכים מפני שאין לו זוהמה גלויה אלא בערלה וכל העומד לגזוז כגזוז דמי (כתובות נא.) והוא טהור מה שאין כן הנקבה שהיא מעותדת לטומאת דמים של נדה שהיא זוהמה גלויה שהאשה היא כלי מוכן לחלאת זוהמת הסטרא אחרא לכן הכל עצבין על כי נתחדש כלי להרבות הזוהמה, עד כאן לשונו עיין שם. ודברי האשה המשכלת ההיא קרובים ומכוונים לדברים אלו.
נמצא מחמת דם הנדה תהיה הנקבה מאוסה ושנואה גם אצל הנשים שהם נקבות כמוה ואדרבה תמצא על פי הרוב שהנשים שונאין הנקבות הנולדים להם יותר מן בעליהם האנשים הזכרים. ובזה מובן הטעם מה שעשה רבי אלעזר את האות לאותם הדמים שהראו לו דטהורין הם על ידי אופן זה שיהיו מתעברים אותם הנשים וילדו כולם ממש זכרים שלא יהיה בהם אפילו נקבה אחת שיש בה סרחון זוהמה של מי נידות והיינו דידוע שיש חמשה מיני דמים טמאים שהם מצד זוהמת הנחש ויש חמשה מיני דמים טהורים שהם מצד הקדושה דאף על פי שהם דם עם כל זה הם טהורים וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות בדרוש הפסח) יעוין שם.
והנה רבי אלעזר ע"ה כל אותם דמים שהראו לו אותו היום היו מן חמשה דמים הטהורים שהם מצד הקדושה ואינם מטמאים דאינם מזוהמת הנחש ולכן כששמע דרננו אחריו באומרם שמא היה בהם אחת או שתים או יותר מן אותם הדמים הטמאים שהם גלוים מצד זוהמת הנחש לכך עשה האות המעיד שלא שגג בזה שיולידו כולם זכרים שאין בהם שמץ מדמים הטמאים וגם אין בהם חלק גלוי מזוהמת הנחש אלא בערלה וכל העומד לגזוז כגזוז דמי דעל ידי כך נחשב טהור מעת שנולד וכל שכן אחר המילה טהור הוא מזוהמה הגלויה של הנחש לגמרי וזה אות שלא היה בכל אותם הדמים דם טמא שהוא מצד זוהמת הנחש כלל ועיקר.

כַּמָה פְּרִיָּה וּרְבִיָּה בִּטְּלָה רְשָׁעָה זוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. ללשנא אחרינא שפירש רש"י על אשתו אשר עכבתו מלבא לבית המדרש, אי אפשר לקרותה רשעה ח"ו דאשת חבר היא והיתה צדקת בודאי והראיה שרצה רבי לישאנה אחר כך.
ונראה הכונה אין זה לשון רשעות אלא לשון חרדה כמו וְהוּא יַשְׁקִט וּמִי יַרְשִׁעַ באיוב (איוב לד, כט) שפירש המצודות ירשיע יחריד ויבלבל וכן וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ בשמואל (שמואל א' יד, מז) עיין שם, וכן פירש השרש וכתב דכן הוא ענין אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה בקהלת (קהלת ז, יז) כלומר אל תחרד הרבה לעסקי העולם עיין שם.
וכן הענין אמר כַּמָה פְּרִיָּה וּרְבִיָּה בִּטְּלָה רְשָׁעָה זוֹ רצונו לומר חרדה זו שחרדה אשתו לבלתי תנחהו לילך לבית המדרש כִּי הֵיכִי דְּלָא לִדְחֲקוּהָ רַבָּנָן.

יָדַעְנָא בְּרַבָּנָן דִּרְתִיחֵי עָלַי וְלָא מִיעַסְּקִי בִּי שַׁפִּיר. נראה דחשש פן לא ירצו החכמים להכניסו במערה של אביו רשב"י ע"ה כי יחשבו שאינו ראוי ח"ו ודבר זה קשה עליו מאד וחשב דאחר שישאר בעלייתו שנים הרבה ולא ישלט בו רימה וסרחון אז יתברר אצלם שהוא אדם קדוש דומה לאביו ואז יקברוהו במערת אביו וכאשר היה כן לבסוף.

כִּי הֲוָה סַלִיקְנָא מְעַיְנָנָא לֵיהּ בְּמַזְיֵיהּ. נראה לי בס"ד מן השמים נתנו בלבה שתעיין בְּמַזְיֵיהּ כדי שתסמוך בדעתה ויבטח לבבה בראותה דם יוצא בשמיטת השער ולפי פשט הענין היתה עושה כן לעיין כל יום במזייה באהבתה בו שדומה בעיניה כאלו עודנו חי ומשתעשעת בו וזה ניתן לה מן השמים חלף הטרחה שטרחה בו בחייו ובפרט בזמן יסוריו דהוות עבדה ליה כל יומא שִׁיתִּין מִינֵי לַפְדָּא. אי נמי עיינה במזייה שהיתה חוששת מן הכינה המתהווית מן אבק ועפר הקרקע.

אִיתְחַזִי לִי בְּחֶלְמָא, אָמַר לִי: לָא מִידִי הוּא. הא דלא דבר עמה ביום בעת שראתה אלא אתחזי לה בחלמא ודבר עמה בחלום היינו מפני דאי אפשר שידבר הנפטר עם בני אדם שהם בחיים בגלוי כל כך כאשר ידבר איש עם רעהו דזה הוא שינוי הטבע לגמרי. ומה שדבר רב אחאי בר יאשיה עם רב נחמן לא היה בגלוי לגמרי אלא היה מכוסה בתוך הקבר והקול יוצא מן הקבר בהעלם כמו שהיה יוצא קול מן העליה של רבי אלעזר לומר 'אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה חַיָּב אִישׁ פְּלוֹנִי אַתָּה זַכַּאי' ולכך בהיותה אצלו ביום לא דבר עמה להדיה אלא אתחזי לה בחלמא.

אָמַר לְהוּ: פְּרִידָה אַחַת יֵשׁ לִי בֵּינֵיכֶם, וְאִי אַתֶּם רוֹצִים לַהֲבִיאָהּ אֶצְלִי. פירוש גוזל שהוא עוף דהצדיקים נמשלו לעופות שהם קלי המזג והחומר דעל כן הם פורחים באויר ואין להם כובד כשאר בעלי חיים כי הכובד בא מגסות החומר וגם קראו פרידה רמז שהוא נפרד ממנו והוא דומה אליו ולא כאשר חשבתם לקראו חֹמֶץ בֶּן יַיִן.
ובזה יובן בס"ד דברי רש"י ז"ל שפירש יש לי ביניכם אביו היה. וקשא מאי קא משמע לן הלא מפורש זה בגמרא בתחלת הדברים האלה באומרו 'וַאֲפִלּוּ הָכִי לָא סָמַךְ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַנַּפְשֵׁיהּ'.

לָא סָלִיק חַיָּה רָעָה לְמָתָיְיהוּ. נראה לי בס"ד רמזו להם מן השמים בזה הנס שלא חטא ולא נכשל באותם הגנבים שתפס אשר נמשלו לחיות כמו שאמר ולאו כחייתא מתלי.
ומה שאמר לעכנא 'פְּתַח פִּיךָ וְיִכָּנֵס בֵּן אֵצֶל אָבִיו' הנה מן השמים לחשו לנחש ומנע וסוף דבר מן השמים לחשו לו ופתח.

בַּתּוֹרָה מִיהָא גָּדוֹל מִמְּךָ, לָא יָדַעְנָא. פירוש לא ידענא זאת בידיעה חושית אבל במעשים טובים ידענא דהא קביל יסורין וכיון דקבל יסורין זוכה להשגת התורה בשלימות וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה.) על פסוק אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צד, יב) ואם כן ממילא מובן הדבר בידיעה שכלית שגם בתורה הוא גדול ממך כי אתה לא קבלת יסורין כדי שתהיה גדול בתורה כמוהו ולפי זה נמצא קודם שהודה בפיו שהוא גדול ממנו בתורה היא הכריחה כן מחמת קבלת היסורין.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב יִחְיֶה, וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אָב יָמוּת. פירש רש"י דנח נפשיה דרבי שמעון ועמו הסליחה רבה אי אפשר לומר כן! דכאן משמע שהיה רבי אלעזר קטן בשנים בעת זו ובתלמודא איתא דרבי אלעזר ישב עם אביו שלש עשרה שנים במערה ואיך יתכן שהיה דבר זה האמור כאן אחר יציאתו מן המערה? וכן באדרא זוטא מפורש להדיה שהיה רבי אלעזר גדול בעת שנפטר אביו וכן נראה משאר עובדי בזוהר הקדוש.
לכן מה שאמר מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב הכוונה אין לו אב מצוי כאן דרשב"י לא היה התם באותה העיר או הכונה אב רצונו לומר פטרון ומשגיח.

חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ אָמַר: קָא חַשְׁבִיתוּ לֵיהּ כְּוָותִי. הנה ממה דקאמר אחרי זה חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי וכאן אמר סתם, מוכרח לפרש דכאן קאי על רבי אלעזר ולא על רבי ודלא כמהרש"א ז"ל וכמו שכתב רבינו חיד"א ז"ל במראית העין ופירש הטעם משום דמי שהוא קטן ועולה לגדולה יש בו עין הרע אבל מי שהוא גדול וראוי לגדולה לא יתנו בו עין הרע דזו הגדולה אינה חידוש לו והיינו דחלשא דעתיה דרבי אלעזר דגם לו חושבים דאינו ראוי דיתנו בו עין הרע, ואינו כן דהוא ראוי להיות בדרא דאוני עד כאן דבריו עיין שם. והנה יש לדקדק למה לא חרה לו בתחלה כאשר אסיקו את רבי עמיה? וככה נרגש מהרש"א ז"ל בזה.
ונראה לי בס"ד דבתחלה לא ניכר שהם חושבים אותם במדרגה אחת דאפשר לומר לעולם יודעים דרבי אלעזר גדול מרבי ומה דאסיקו את רבי עמו היינו משום כי המה ראו שגם רבי כערכו ראוי הוא לגדולה זו של הספסל ואף על פי שעדיין לא הגיע לחריפות של רבי אלעזר מה בכך מכל מקום ראוי הוא לישב על הספסל דהא כל החכמים היושבים על הספסלים אינם שוים בחכמה ויש זה גדול מזה אך אחר שהורידו את שניהם בזה ניכר שהם חושבים אותם בהשוואה אחת ומדרגה אחת דאם חושבים לרבי אלעזר גדול יותר והגיע לגדולה לא היו חוששים בעבורו מעין הרע וכמו שכתב הרב חיד"א ז"ל כנזכר לעיל דמי שראוי לגדולה לא יתנו בו עין הרע כי זו הגדולה אינה חידוש לו.
אי נמי יובן דבתחלה יש לומר שעשו כן לרבו להעלותו משום כבוד אביו שהיה נשיא ולכן אף על פי שלא הגיע למדרגת רבי אלעזר העלוהו דזה הכבוד נתנו לו מצד כבוד הנשיאות של אביו אך כשראה אחר כך דהיו חוששין על שניהם משום עין הרע הבין שהיו חושבים את רבי במדרגת החכמה כרבי אלעזר ולכך העלוהו דאי משום כבוד הנשיאות של אביו אינם מטילים עין הרע ברבי דזה הכבוד בא לו מבחוץ ואינו מצד עצמו.
ודע דאף על גב דרבי אלעזר היה קטן בשנים דיתכן לא הגיע אותו זמן לעשר שנים עם כל זה הוא לא ביקש ולא הקפיד בעבור גאות ח"ו שרודף אחר כבוד הגופני אלא כונתו לשם שמים כדי שיהיו דבריו נשמעים בהלכה בית המדרש ויהיה נמנה בסברתו עם הגדולים ויטו אזניהם אליו ויש לו רשות להכריע ולפלפל עם הגדולים היושבים על הספסלים כי היושבים בקרקע אין להם רשות לפתוח פיהם לפלפל עם הגדולים ולהגיד דעתם וסברתם לענין פסק ההלכה ובישיבתו על הספסל יש בו יגדיל תורה ויאדיר טפי.

בְּנִי, אַל יֵרַע לְךָ, שֶׁהוּא אֲרִי בֶּן אֲרִי, וְאַתָּה אֲרִי בֶּן שׁוּעָל. פירוש הוא נעשה ארי בשביל שהיה בן ארי דזכות אביו הגין עליו ואם כן אין השבח לעצמו אלא מכח אביו אבל אתה ארי בן שועל שלא זכית להיות ארי מכח אביך אלא מכח עצמך ואם כן אתה עדיף מיניה.

אם כמותי יהיו כלם זכרים. אפשר במ"ש בעניותנו בדרושים דכשיש גלוי שכינה מתעברות זכרים כמו שאמרו בשבת פרק רבי עקיבא פארן שפרו ורבו ישראל שנתעברו כלן זכרים במצות שובו לכם. ולכן אחר בנין בית המקדש נתעברו כלן זכרים וכן עובד אדום בעבור ארון האלהים נתעברו חמות וז' כלותיה ח' זכרים כל אחד וכל זה בעבור גלוי שכינה ואפשר דרבי אלעזר הכי קאמר אם כמותי שהי"ל גלוי שכינה וכונתי בכל אל האמת יושפע עליהן מהשכינה ויהיו כלן זכרים גם כתב הרב כתנות אור פרשת נח דמי שלא פגם אות ברית בניו זכרים ע"ש ומשו"ה אמר רבי אלעזר אם כמותי שהם טהורות ולא יש פגם ח"ו מאסור נדה יהיו כלם זכרים והכי הוה:

שלחה ליה כלי שנשתמש בו קדש וכו'. אפשר דכונתה להודיעו שהוא גדול ממנו וצריך הוא לחוש לרוחא דשבק בה כי יתן רוחו ויקטרגו והוא ינצח כמ"ש בזהר הקדוש על נשואי אלמנה ועל זה השיב דבמעשים איננו גדול וכל תקף הוא במעשים טובים ושלחה לו דכונתה על מעשים כי היא לא ידעה דגדול בתורה נמי:

תמן אמרין באתרא דמאריה ביתא וכו'. אין לתמוה על משל זה ששלחה לומר לו. ועוד דאי נימא שדיברה שלא כהוגן אמאי נכתב בתלמוד הקדוש. דע דלא היו מקפידין במשלות אפילו אם עיקרן דברים שאינם מהוגנים כמו שהוכחתי אני עני בברכי יוסף י"ד סימן של"ד אות ג"ן בס"ד. ועיין בתוספות עירובין דף פ"א ע"א שכתבו על יחזקאל משל כלבא בכפניה וכו' ועיין בשו"ת מהר"י ברונא ז"ל סימן ק"ץ דהביא ראיה מסוגיין לפטור ע"ש והוא סייעתא למ"ש בברכי יוסף ודו"ק כי קצרתי. והפעם ילוה להודיע עוצם וגדולת ענותנותו של רבינו הקדוש זי"ע:

אחתו נמי לרבי אלעזר בר"ש חלשא דעתיה אמר חשביתו ליה כוותי. מדברי הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות נראה דמפרש חלשא דעתיה דרבי כאשר יראה הרואה מתוך כל דבריו. וקשה דבתר הכי קאמר חלשא דעתיה דרבי והכא קאמר סתם. ואפשר לפרש דמאי דאמר חלשא דעתיה היינו דרבי אלעזר והכונה דמי שהוא קטן ועולה לגדולה יש בו עין הרע אבל מי שהוא גדול וראוי לגדולה לא יתנו בו עין הרע דזו הגדולה אינה חידוש לו. והיינו דחלשא דעתיה דרבי אלעזר דגם לו חושבים דאינו ראוי ויתנו בו עין הרע ואינו כן דהוא ראוי להיות בדרא דאוני. ואפשר דמהרש"א ז"ל דקדק דהול"ל חשביתו לי כותיה ודו"ק ואין להאריך והמעיין יבחר:

אמר רבי חביבין יסורין קביל עליה וכו'. הכא משמע דמעצמו ורצונו קבלם ובסמוך קאמר איפכא דעל ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו. ואפשר דמ"ש קביל עליה יסורין היינו דכשבאו על ידי העגל כדקאמר בסמוך קבלם ולא התפלל שיתרפא ולא יהיו יסורין אלא קבלם ונשארו בו י"ג שנים:

אהורייריה דרבי כך הוה רמי כיסתא לחיותא הוה אזיל קלא בתלת מילי הוה מכוין בההיא שעתא דעייל רבי לבית הכסא ואפ"ה מעבר קליה לקלייהו. מכאן ק"ק על הרב מהר"ם דלונזאנו ז"ל דהשיג על מהר"י ן' חביב ז"ל שכתב בירושלמי פ"ט דכלאים שלא מתה חיה וכו' כדי שלא יאמרו דמחמת קולות רבינו הקדוש מתות או מפילות וע"ז תמה דלא היה צועק כלל אלא ע"ד חליינו הוא נשא עש"ב בספר שתי ידות דף מ"ז דהרי הוא מבואר בש"ס הכא דמעבר קליה לקלייהו דחיותא ונראה דהיה נשמע ג' מילין. הן אמת דהכא בחלאים אחרים והתם בחולי שינים ברם הא אשכחן דצעיק צעקתא טובא. איברא דג' מילין פלא וכ"ש בכל א"י. והרב יפה מראה הקשה על מהר"י ן' חביב ופירש כהרמד"ל אך ק"ק דלא הקשה דבכל א"י הוא נמנע כמו שהקשה הרמד"ל. ויש לישב קצת למהריב"ח דעיקר היה כדי שלא יאמרו דמחמת רבי מתו' ומפילות והואיל שהיו ניצולות מטעם זה הסמוכות לו בזכותו ניצולו בכל א"י ודוק והארך כי קצרתי:

באורתא א"ל בואו אחי בואו ריעי. אפשר לכוין בזה פסוק ריש וקלון פורע מוסר ושומר תוכחת יכובד. ונקדים מ"ש בשם הרב מהר"ם אלשיך דהיסורין הבאים לכפרה נקראים מוסר ואשר הם יסורין של אהבה נקראים תוכחת להרבות שכר וזהו לשון תוכחת הוכחה ובירור יושר וצדקת הצדיק ובזה פירש הרב הנזכר מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכו'. ובזה אפשר דז"ש ריש וקלון פורע מוסר דמי שבאו לו יסורין לכפר עון והוא מתריס הוא ריש עניות הדעת שאינו מכיר שהם לכפרה ומואס בהם והוא עני שלא הרויח ביסורין. וקלון כי מאן לענות שהוא חייב. כל קבל דנא שומר תוכחה שהם יסורין של אהבה וממתינם כר"א בר' שמעון שהיה אומר בואו אחי בואו ריעי יכובד כמו שנעשה לר' אלעזר דסליקו ואתו הנך ספונאי ועיילי ליה שיתין עבדי וכו' וכבוד גדול היה לו אף בעה"ז. ובענין יסורי ר"א בר"ש עיין במדרש קהלת בפסוק תן חלק לשבעה ועיין בזהר הקדוש ח"ג דף ע"א:

(פד ב) אוגנין בעיליתאי וכו'.—דע שבקה"ר פי"א סי' ו ובפסיקדר"כ פסקא בשלח נמצא מעשה זה באופן פשוט מאד, שר"א בר"ש נקבר מיד אחר מותו בגוש חלב, ובני מירון רצו להביאו משם אל קבר אביו, שהיה קבור במירון, אבל אנשי גוש חלב לא הניחום, עד שפ"א בעיוה"כ כשהיו בני גוש חלב טרודים באו אנשי מרון ולקחו את עצמות ר"א בר"ש מקברם שבגוש חלב והביאום למרון וקברום אצל קבר ר"ש אביו. ופלא שכן תפס בעל הזהר (אחרי דף עא ע"א).