דף פה - א
ואלו הן: אבא, ובני בתירה, ויונתן בן שאול.
ומבאר רבי מהיכן אנו יודעים שהם היו ענוותנין:
רבן שמעון בן גמליאל: הא דאמרן! שאמר לבנו שהוא ארי בן שועל.
בני בתירה: דאמר מר במסכת פסחים [סו א], שבני בתירא היו נשיאים, וכשנוכחו בגדלותו בתורה של הלל, שזה עתה עלה מבבל, ויתרו על נשיאותם, והושיבוהו, את הלל, בראש, ומינוהו לנשיא עליהן.
יונתן בן שאול: דקאמר ליה לדוד: [שמואל א כג יז] "ואתה תמלוך על ישראל ואני אהיה לך למשנה".
ומקשינן: ממאי? מה הראיה שהם היו ענוותנין?
דלמא יונתן בן שאול, הסכים להיות משנה לדוד משום דחזא דגריר עלמא בתר דוד, שהוא ראה את העם נוטה אחר דוד, ולא בגלל ענוותנותו.
בני בתירה נמי, ויתרו על הנשיאות משום דחזו להלל דעדיף מינייהו, שהם נוכחו שהלל גדול מהם בתורה, ואילו הם אינם יודעים להשיב על הרבה שאלות שנשאלו בהלכה, והתביישו בכך.
ומסקינן: אלא, רבן שמעון בן גמליאל, ודאי ענוותן הוה!
אמר רבי: חביבין יסורין! מתוך שראה שהועילו היסורין לרבי אלעזר ברבי שמעון, שלא שלטה בו רימה. [43]
קבל עליה תליסר שני, קיבל רבי על עצמו יסורין למשך שלש עשרה שנה.
שית בצמירתא, שש שנים של יסורין מאבן הנמצאת במקום יציאת נקבים קטנים.
ושבע שנים בצפרנא, מחלה שבתוך הפה.
אהורייריה דבי רבי, שומר הסוסים בבית רבי, הוה עתיר משבור מלכא, היה יותר עשיר מ"שבור", מלך פרס. [44]
כד הוה רמי כיסתא לחיותא כשהיה נותן מספוא לבהמות, הוה אזיל קלא בתלתא מילי היה נשמע קול נהמת הבהמות עד למרחק שלשה מילין.
הוה מכוין דרמי בההיא שעתא, הוא היה מכווין להאכיל את הבהמות בדיוק באותה שעה דעייל רבי כשרבי נכנס לבית הכסא, שאז היה מתייסר וצועק מתוך יסוריו. וכדי שלא ישמעו את קולו של רבי לכן האכיל אז את הבהמות, כדי שקולם יגבר על קולו.
ואפילו הכי, מעבר ליה קליה לקלייהו. למרות הכל, גבר קולו של רבי על קול הבהמות. ושמעו ליה נחותי ימא. ואפילו יורדי הים [45] שמעו את קולו של רבי כשהוא מתייסר.
ואפילו הכי, יסורי דרבי אלעזר ברבי שמעון עדיפי מיסורי דרבי.
דאילו רבי אלעזר ברבי שמעון, מאהבה באו ומאהבה הלכו, שהיה מזמין בעצמו את היסורים כל ערב שיבאו, ובבקר היה אומר להם שילכו מפני ביטול תורה.
ואילו היסורים דרבי, על ידי מעשה באו, ועל ידי מעשה הלכו. [46]
ומבארת הגמרא: "על ידי מעשה באו", מאי היא? מה היה המעשה שבגללו נענש רבי ביסורים?
דההוא עגלא, דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, הובילו עגל לשחיטה, אזל, תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי, העגל ברח והתחבא תחת כנפי כסותו של רבי, ובכה. [47]
אמר ליה רבי לעגל: זיל, לך ומסור עצמך לשחיטה, כי לכך נוצרת!
אמרי אמרו בשמים: הואיל ולא קא מרחם, מפני שהוא אינו מרחם על העגל, ליתי עליה, יבאו על רבי יסורין! ועל ידי מעשה הלכו היסורים.
וכך היה המעשה: יומא חד, הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, יום אחד היתה שפחתו של רבי מטאטאת את הבית. הוה שדייא בני כרכושתא, היו מוטלין על הארץ בני חולדה, וקא כנשא להו, והיא רצתה לטאטא אותם ולהשליך אותם לאשפה.
אמר לה רבי: שבקינהו, הניחי להם, שהרי כתיב "ורחמיו על כל מעשיו"!
אמרי, אמרו בשמים: הואיל והוא מרחם, נרחם עליה עליו. ונסתלקו יסוריו.
כולהו שני יסורי דרבי אלעזר ברבי שמעון, כל השנים שהוא התייסר, לא שכיב איניש בלא זמניה, לא מת שום אדם קודם זמנו, בזכות היסורין של רבי אלעזר ברבי שמעון. [48]
כולהו שני יסורי דרבי, כל השנים שרבי התייסר, לא איצטריך עלמא למיטרא. לא היה העולם זקוק לגשם והוא התקיים בלעדיו.
דאמר רבה בר רב שילא: קשי יומא דמיטרא כיומא דדינא. יום הגשמים קשה לעולם כימי שני וחמישי, שבהם יושבים בתי דין [כתקנת עזרא], ובעלי הדין מתקבצים לדין, ונשמעים קולות רמים. כך ביום הגשמים. [49]
ואמר אמימר: אי לאו צריך לעלמא, אילולי שהעולם זקוק לגשם, בעו רבנן רחמי עליה, ומבטלי ליה. היו רבנן מתפללים שלא יהיו גשמים!
ובזכות היסורים של רבי התקיים העולם ללא גשמים.
ואפילו הכי, למרות שלא ירדו גשמים כל אותם השנים, כי הוו עקרי פוגלא ממשרא, כשהיו תולשים צנון מהערוגה, הוה קיימא בירא מליא מיא, היתה נשארת בקרקע, גומא מלאה מים!
איקלע רבי לאתריה דרבי אלעזר ברבי שמעון. רבי נקלע לעירו של רבי אלעזר ברבי שמעון לאחר מותו.
אמר להם, שאל רבי לאנשי העיר: יש לו בן לאותו צדיק? האם רבי אלעזר ברבי שמעון השאיר אחריו בן?
אמרו לו: יש לו בן! וכל זונה שנשכרת בשנים שמשלמים לה בשכרה שני זהובים, [50] שוכרתו בשמנה. משלמת לבנו של רבי אלעזר ברבי שמעון שמונה זהובים בגלל יופיו.
אסמכיה ב"רבי". רבי הסמיך אותו שיקראו לו "רבי" כדי לעודדו ללימוד התורה, ואשלמיה, ומסר אותו לרבי שמעון בן איסי בן לקוניא, אחוה דאמיה, אחי אמו, כדי שילמד עמו. [51]
כל יומא הוה אמר: לקרייתי אנא איזיל. כל יום היה אומר אותו בן של רבי אלעזר ברבי שמעון לדודו, שהוא רוצה לחזור לעירו.
אמר ליה דודו: חכים עבדו יתך. אם תשאר ללמוד יעשו ממך חכם. וגולתא דדהבא פרסו עליך, ויפרסו עליך חופת זהב, ורבי קרו לך, יקראו לך "רבי". ואת אמרת "לקרייתי אנא איזיל"! ואתה רוצה לחזור לעירך?
אמר ליה הבן של רבי אלעזר ברבי שמעון: מומי, עזובה דא! בשבועה, התחרטתי, ואינני רוצה עוד לחזור לעירי.
כי גדל, כשגדל בתורה, אתא יתיב במתיבתא דרבי. הגיע לישיבתו של רבי, וישב בה.
שמעיה לקליה, שמע רבי את קולו, אמר: הא קלא דמי לקליה, הקול הזה דומה לקולו, דרבי אלעזר ברבי שמעון!
אמרו ליה: בריה הוא, אכן זהו בנו של רבי אלעזר ברבי שמעון!
קרי עליה קרא רבי עליו את הפסוק במשלי [יא ל] "פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם".
"פרי צדיק עץ חיים" - זה רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון, שהוא בנו ופריו של צדיק.
"ולוקח נפשות חכם" - זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא, שלימדו תורה וכאילו קנאו לבן. [52]
כי נח נפשיה, כשנפטר אותו הבן, אמטוהו למערתא דאבוה, הביאו את מטתו לפתח המערה של אביו, רבי אלעזר ברבי שמעון.
הוה הדרא לה עכנא למערתא. היה שם נחש שהקיף את המערה.
אמרו ליה לנחש: עכנא עכנא! פתח פיך, ויכנס בן אצל אביו!
לא פתחא להו. לא רצה הנחש לפתוח את פיו שיוכלו ליכנס למערה.
כסבורים העם לומר: שזה גדול מזה! שרבי אלעזר ברבי שמעון היה גדול מבנו, שהרי לרבי אלעזר ברבי שמעון פתח הנחש את פיו, ולבנו לא הסכים לפתוח.
יצתה בת קול, ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה היה בצער מערה, רבי אלעזר ברבי שמעון התחבא עם אביו במערה שלש עשרה שנה מפחד הרומאים. וזה, בנו של רבי אלעזר ברבי שמעון, לא היה בצער מערה. [53]
איקלע רבי לאתריה דרבי טרפון. רבי נקלע לעירו של רבי טרפון לאחר מותו.
אמר להו לאנשי העיר: יש לו בן לאותו צדיק? האם השאיר אחריו בן, אותו רבי טרפון שהיה מקפח את בניו, שהיה רגיל לישבע בנוסח "אקפח את בני" [אם אין הדבר כך או כך]?
אמרו לו: בן אין לו, אבל בן בת יש לו, שבן בתו קיים. וכל זונה שנשכרת בשנים שוכרתו בשמנה.
אתיוהו לקמיה, הביאו את אותו נכד של רבי טרפון לפני רבי.
אמר ליה רבי: אי הדרת בך, אם תחזור בתשובה, יהיבנא לך ברתאי, אתן לך את בתי לאשה.
הדר ביה, חזר בתשובה.
איכא דאמרי: נסבה וגירשה. נכדו של רבי טרפון נשא את בתו של רבי, וגירש אותה לאחר מכן.
איכא דאמרי: לא נסבה כלל, לא נשא אותה כלל, כדי שלא יאמרו הבריות: בשביל אשה זו חזר זה בתשובה!
והוינן בה: ולמה ליה כולי האי? מדוע השתדל רבי כל כך והתעניין על אחרים לדעת האם השאירו אחריהם בן?
ומשנינן: דאמר רב יהודה אמר רב. ואמרי לה: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן. ואמרי לה: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד את בן חבירו תורה, זוכה ויושב בישיבה של מעלה. [54]
שנאמר [ירמיה טו יט] "אם תשוב ואשיבך [שאמר ירמיה לישראל, שהקדוש ברוך הוא אמר לי, אם תשובו למוטב על ידי תוכחתי, אז] לפני תעמוד". תעמוד ותתקיים לפני תמיד.
וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, מבטלה בשבילו. [55]
שנאמר [שם] "ואם תוציא יקר מזולל [תלמיד חכם מעם הארץ] כפי תהיה" כפיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא גוזר גזירה ואתה מבטלה.
אמר רבי פרנק אמר רבי יוחנן: כל שהוא עצמו תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם. [56]
שנאמר [ישעיה נט כא] "ואני זאת בריתי אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם"
ומבארת הגמרא: מאי "אמר ה"'?
אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר הזה. [57]
מאי "מעתה ועד עולם"?
אמר רבי ירמיה: שכיון שהוא וזרעו וזרע זרעו הם תלמידי חכמים מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה. [58]
רב יוסף יתיב ארבעין תעניתא הוא צם ארבעים תעניות [59] והתפלל שלא תיפסק תורה מזרעו ואקריוהו מהשמים הקריאו לו את הפסוק "לא ימושו מפיך".
יתיב ארבעים תעניתא אחריני הוא צם עוד ארבעים תעניות ואקריוהו "לא ימושו מפיך ומפי זרעך".
יתיב מאה תעניתא אחריני הוא צם עוד מאה תעניות אתא ואקריוהו באו והקריאו לו "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך".
אמר רב יוסף: מכאן ואילך לא צריכנא אינני צריך עוד להתפלל ולהתענות על הדורות הבאים, שהרי תורה מחזרת על אכסניא שלה.
רבי זירא כי סליק לארעא דישראל כשעלה מבבל לארץ ישראל יתיב מאה תעניתא, דלשתכח גמרא בבלאה מיניה הוא צם מאה תעניות והתפלל שישכח את התלמוד בבלי כי היכי דלא נטרדיה כדי שלא יטרד מדרך הלימוד של האמוראים בבבל שהיא שונה מזו של האמוראים בארץ ישראל שמיישבים את הדברים בלי להקשות ולתרץ זה לזה אלא מעיינים יחד ומתקנים זה את דברי זה עד שהענינים מתבררים. [60]
יתיב מאה אחרניתא הוא צם עוד מאה תעניות והתפלל דלא לשכוב רבי אלעזר בשניה שרבי אלעזר לא ימות בחייו ונפלין עילויה מילי דצבורא ויפול עליו עול עניני הציבור.
ויתיב מאה אחריני הוא צם עוד מאה תעניות דלא נשלוט ביה נורא דגיהנם שלא ישלוט בו אש הגיהבם.
כל תלתין יומי הוה בדיק נפשיה כל שלשים יום היה רבי זירא בודק את עצמו לראות אם תפילתו התקבלה ואש הגיהנם אינה שולטת בו שגר תנורא סליק ויתיב בגויה הוא היה מסיק את התנור ונתיישב בתוכו ולא הוה שלטא ביה נורא והאש לא שלטה בו.
יומא חד יהבו ביה רבנן עינא יום אחד נתנו בו חכמים עין הרע ואיחרכו שקיה ונתרכו שוקיו כשנכנס לתנור. וקרו ליה ומאז קראו לרבי זירא "קטין חריך שקיה" קטן [שהיה נמוך] [61] חרוך השוקיים.
אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [ירמיה ט יא] "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגידה על מה אבדה הארץ ".
הערות
[43] כך פירש רש"י. ואף שכבר לפני שקיבל עליו יסורים לא שלטה בו רמה כשבדק עצמו וקרעו לו את בטנו. יש לומר שזה היה רק פעם אחת כדי להניח את דעתו שלט חטא כשמסר ישראל למלכות אבל לענין שלא תשלוט בו רימה לאחר מיתה זה היה רק בזכות היסורין. "הערות".
[44] הוא התעשר מזבל בהמותיו של רבי כמו שאמרו במדרש על יצחק שאמרו האנשים "זבל בהמותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך". תוס' ד"ה הוה.
[45] של טבריא. שרבי היה גר שם. יעב"ץ.
[46] אף על גב דלעיל אמר שקיבל על עצמו יסורים. צריך לומר שלא באו היסורים מיד כשקיבל עליו אלא רק לאחר מכן על ידי מעשה העגל. תורת חיים. ובמראית העין כתב דכשבאו היסורים על ידי העגל קיבלם ולא התפלל שיתרפא ולא היו לו יסורים, ונשארו בו שלש עשרה שנה.
[47] היתה בו נשמה מגולגלת, ובודאי תיקונה של בהמה היא שחיטתה אלא שלכך נענש רבי לפי שלא התפלל על הנשמה שתצא מהבהמה ותשיג תיקונה על ידו בלי צער השחיטה. יעב"ץ. וכתב התורת חיים: וכי עגל בן דעת הוא? אלא שנתן הקדוש ברוך הוא נתן בלבו לתלות ראשו בכנפי כסותו של רבי כאילו הוא בוכה כדי לנסותו אם ירחם עליו. וכן המעשה של הנחש בפתח מערת רבי שמעון בן יוחי שפתח את פיו אצל רבי אלעזר ברבי שמעון ולא רצה לפתוח את פיו אצל בנו רבי יוסי, לא שהנחש יש בו דעת לידע שזה היה בצער המערה וזה לא היה. אלא הקדוש ברוך הוא נתן בלבו טבע לעשות כן כדי שידעו הכל ההבדל ביניהם. וכן מה שאמרו למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה, לא שהם עושים כן בגלל האיסור שבדבר אלא הקדוש ברוך הוא נתן להם טבע זה כדי שאנחנו נלמד מהם לנהוג כן. וכן חמורו של פנחס בן יאיר שלא רצה לאכול בלתי מעושר הוא על דרך זה.
[48] משום שרבי אלעזר ברבי שמעון תפס את הגנבים וגרם למותם טרם זמנם לכן כשנתכפר לו על ידי היסורים זכה שלא ימותו אנשים בלא זמנם. ורבי שנקט במדת אכזריות כלפי העגל לכן כשנתכפר לו זכה למדת הרחמים שלא יהא מטר בעולם שהוא יום הדין. מהרש"א. ובעיון יעקב מבאר שהיסורים באים על עוון, ורבי אלעזר ברבי שמעון שהיו לו יסורים של אהבה דלא עוון כיפר על חטאים שעשו אחרים, ולכן לא מתו טרם זמנם. ורבי לפי שאמר "גלוי וידוע שיגעתי בעשר אצבעותי ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה" לכן נהנו ממנו הבריות, על דרך שאמרו "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני והוא די לו בקב חרובין". ועוד יש לומר שמבואר במסכת תענית שגוזרים שלש עשרה תעניות על עצירות גשמים, ורבי שהתייסר שלש עשרה שנה היה כנגד שלש עשרה תעניות הללו.
[49] כך פירש רש"י בתענית [ח ב]. ועוד כתב שם לפי שבני אדם אינן יכולין לעשות צרכיהן.
[50] כלומר כפול מאחרת בגלל יופיה, אף על פי כן שוכרת אותו בכפל כפליים משלה לרוב יופיו. מהרש"ל.
[51] משום שרוב בנים דומים לאחי האם ונמצא שהגנאי הזה הוא גם בשבילו לכן הטיל עליו לתקן את זה. בן יהוידע.
[52] נקט "נפשות" בלשון רבים כי על ידי שנעשה הוא תלמיד חכם נתקיים "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך" שמכאן ואילך התורה מחזרת על אכסניא שלה כדאמר לקמן. וממילא כל הנפשות שיבאו ממנו יהיו כמותם. מהרש"א.
[53] לכאורה למה לא אמר מצד היסורים שקיבל עליו. אלא שצער מערה עדיף שזה היה לצורך חסד עם אביו שלא יהא שם לבדו. וזה יותר זכות ניסורים שקיבל עליו לזכך עצמו. "הערות".
[54] לא שרבי עשה כן משום דרשת האמוראים שהרי הוא היה לפניהם אלא שרבי היה דורש גם כן כמותם. מראית העין.
[55] מדה כנגד מדה, שהמלמד את בן חבירו תורה ומביאו לישב בישיבה כמו שאמרו כאן "כי גדל אתא יתיב כמתיבתא דרבי", זוכה גם הוא לישב בישיבה של מעלה. והמלמד בן עם הארץ תורה שמבטל את טבעו וגזירתו שבדרך כלל כל המוליד בדומה לו הוא מוליד, זוכה גם כן שהקדוש ברוך הוא מבטל גזירתו בשבילו. מהרש"א. ובבן יהוידע מבאר שאמרו בבבא בתרא [ח א] "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ" וכיון שהוא מלמד את בן עם הארץ תורה וממעט עמי ארצות וממילא ממעט את הפורענות לכן יש בכוחו לבטל גזירה של פורענות.
[56] קשה למה לא אמר "כל שהוא תלמיד חכם ואביו תלמיד חכם ואבי אביו תלמיד חכם אין תורה פוסקת מזרעו"? ויש לומר שבא לרמוז שצריך כל אחד להתפלל על כך שיהא הוא ובנו ובן בנו תלמידי חכמים כמו שעשה רב יוסף ולא יסמוך שהדבר יבא מאליו. בן יהוידע.
[57] ענין הערבות שהערב בכל מקום ערב למלוה עבור הלוה. וכאן הלוה הוא בן התלמיד חכם שהוא חייב ללמוד תורה כמו שאמרו באבות "והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך" שלא יסמוך על ירושת אבותיו אלא הוא חייב בעצמו ללמוד ולתקן עצמו. והקדוש ברוך הוא ערב לו שיבא על ידי זה למעלות אבותיו. מהרש"א.
[58] דוקא כשראו שלשתן זה את זה. תוס' בבא בת רא [נט א] ד"ה והחוט.
[59] שכן היתה קבלת התורה למשה ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה, אבל בפעם השלישית כדי שיזכה לדורותיו היה צריך מאה תעניות. ורבי זירא שצם שלש פעמים מאה יום, אפשר ששלש מאות יום הוא כנגד שנה תמימה חוץ משבתות וימים טובים. מהרש"א.
[60] רש"י סנהדרין [כד א] ד"ה מחבלים.
[61] כתוב בספר יוחסין שלכן נקרא בתלמוד ירושלמי "זעירא". ובתלמוד בבלי הבליעו העיי"ן. מהרש"א.
אָמַר רַבִּי: חֲבִיבִין יִסּוּרִין, קַבִּיל עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר שְׁנֵי, שִׁית בִּצְמִירְתָּא, וְשֶׁבַע בִּצְפִירְנָא. נראה לי בס"ד הטעם דהיו שית ושבע כדי למתק אותיות זו של כוז־ו שהוא אחר אותיות הוי־ה דכתבו רבני אשכנז ז"ל שם זה חציו שהוא אותיות כ־ו רחמים מפני שהם מספר הוי־ה וחציו השני ז־ו הם דין ובזה פירשו רבני אשכנז ז"ל מאמר (תענית כא.) נחום איש גם זו שהיה דרכו לומר ביסורין גַּם 'זוֹ' לְטוֹבָה שכיון למתק אותיות ז־ו דשם כוז־ו הנזכר ולכן גם כאן קבל יסורין שבע שנים ושש שנים כנגד אותיות ז־ו למתקם.
ומה שבחר בשני מיני יסורין אלו אחת אבן אשר במקום קטנים והשני חולי בפה, דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) כי רבינו הקדוש היה בחינת היסוד ובא לתקן בחינה אחת מחמשה בחינות של עשרה טיפין שיצאו מצפרני יוסף הצדיק ע"ה עיין שם. ולכן בחר ביסורין שיהיו באבר הרומז ליסוד וביסורין שבפה שהפה הוא סוד מלכות רחל והוא היה יסוד מזווג יעקב ורחל כמו שאמר בשער הגלגולים ודו"ק.
הֲוָה אָזִיל קָלָא בִּתְלָתָא מִילֵי. נראה לי דאין זה נעשה בטבע אלא בדרך נס בהשגחה מן השמים שהיה הקול הולך שיעור זה כדי שידעו העולם יסוריו ויבינו ויכירו כי צדיק זה. אך חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם (ישעיה נג, ד) ובזכותו ניצולים.
ועוד נראה לי הלך הקול בשלשה מילין לרמוז שיש כדאי ביסוריו לתקן שלשה עולמות בי"ע [בריאה יצירה עשייה] שצריכין תיקון גם לתקן ג' ספירות נה"י [נצח הוד יסוד] שהם יֹרְדוֹת מָוֶת (משלי ה, ה) להעלותם.
אֲהוֹרְיָרֵיהּ דְּבֵי רַבִּי הֲוָה עַתִּיר מִשְּׁבוּר מַלְכָּא. קשה מה שייכות יש לשבח זה כאן דהא כאן לא נחית לשבח את רבי בעושר ולמאי הוצרך להגיד לנו דבר זה?
ונראה לומר דמלבד הסוסים של רב יש עוד סוסים רבים של זה שומר שומר הסוסים של רבי שהיה מניחן עם סוסים של רבי כי היה עשיר ויש לו סוסים שלו והקול עולה מסוסים של רבי ומסוסים של זה ועם כל זה מעבר קליה דרבי לקלייהו.
דְּרַבִּי, עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ. קשא כיון דרבי קבל מעצמו היסורין באהבה כמו שאמרו בתלמודא אָמַר רַבִּי חֲבִיבִין יִסּוּרִין קַבִּיל עֲלֵיהּ תְּלֵיסַר שְׁנֵי, אם כן למה לא היו יסוריו כמו רבי אלעזר?
ונראה לי בס"ד דעל כל מיני יסורין יש מלאכים ממונים אך מי שמקבל עליו יסורין של אהבה באמת הם יבואו על פי דבורו וילכו על פי דבורו ולכן רבי אלעזר היה בערב אומר למלאכים הממונים על היסורין בּוֹאוּ אַחַי בּוֹאוּ רֵעַי ומביאים לו היסורין ובבוקר אמר להם שילכו ומסלקים המלאכים היסורין ממנו.
ורבי בתחלה כאשר קבל בפיו יסורין של אהבה היה גם כן זוכה כרבי אלעזר שיבואו על פי דבורו וילכו על פי דבורו אמנם אחר שקבל מאהבה נזדמן זה המעשה של העגל ומחמת מעשה זו קטרגו המקטרגים ואמרו שאין מן הראוי שיזכה כרבי אלעזר שיבואו היסורין עליו על פי דבורו וילכו על פי גזרת ברוך הוא של מעלה כאשר יזדמן לו מעשה הפך אותה מעשה של העגל שימצאו לו על ידה סנגורייא לסלק היסורין ממנו ולכן קאמר דרבי עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה בָּאוּ וְעַל יְדֵי מַעֲשֶׂה הָלְכוּ.
אָזַל תַּלְיָא לְרֵישֵׁיהּ בְּכַנְפֵיהּ דְּרַבִּי וְקָא בָּכִי. הנה ודאי אין דעת העגל לעשות כך אלא היה מגולגל באותו העגל אחד יהודי כשר אשר נתגלגל שם בעבור איזה תיקון לעצמו וזה הרוח כשמצא את רבי עובר תַּלְיָא לְרֵישֵׁיהּ בְּכַנְפֵיהּ דְּרַבִּי שרמז לו בזה שימשוך אותו על ידי כונות מן העגל מבלי צורך צער שחיטה כמו שהיו עושין רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל ומהרש"ו [מורנו הרב רבי שמואל ויטאל] ז"ל בנו להוציא הרוחות מקרב בני אדם, ורבי הבין הענין הזה אשר בקש ממנו אך אמר כיון דבשמים גלגלו אותו בעגל זה כדי שיסבול צער שחיטה למה אוציא אותו בנחת.
ודע ששמעתי מעשה שהיה פה עיר בגדאד יע"א [יגן עליה אלוקים] קודם תשעים שנה מכל מקום, יום אחד הלך קצב יהודי לקנות בהמות חוץ לעיר להביא לעיר לשחוט וימצא גוי ערבי אחד לקראתו ובידו שה אחד גדול הרבה ויאמר לו יהודי קנה לך זה השה, והקצב לא רצה לקנותו כי חשש שמא הוא טרף ומחמת גודלו יהיה הפסד שלו מרובה כי גדול הרבה היה אותו השה, והפציר בו הגוי הרבה שיקנה אותו ואוזיל גביה בערכו וקנה אותו ואותו היום לא קנה הקצב בהמות חוץ מזה ויבא לביתו עם השה הזה לבדו וראה חידוש שהשה נמשך אחריו בנחת וכפי הטבע שה גדול ועצום כזה קשה למשכו כי יהיה מורד במהלכו וזה היה כפוף ונכנע להקצב והולך אחריו מאיליו בנחת והקצב הביאו לביתו להניחו עד ערב שבת ולשחטו כך הסכים בלבו.
והנה בלילה בעודנו ישן על מטתו אחר חצות לילה שמע קול השוחט דמתא דופק על פתחו ואומר לו תביא את השה שקנית היום לביתי עתה כדי שאשחטהו עתה ויהיה הבשר מוכן בבוקר השכם לצורך חתונה פלונית שבעיר ואחר שאמר לו דברים אלו בעוד הדלת סגור הלך השוחט ולא הוצרך הקצב לפתוח הדלת ולא דבר עם השוחט כלום רק ענה אותו מתוך החלון שבחדר משכבו ויאמר 'הנני עתה אביאנו אליך' וקם הקצב ממטתו ונטל ידיו וירד למטה ולקח השה ויבא מביתו ללכת אל בית השוחט וגם עתה מצא חידוש כי כאשר קרב אל השה למשוך אותו עמו הלך השה אחריו מאיליו ויביאהו לבית השוחט.
אך זה השוחט קודם שבא הקצב לביתו חלם שבא זקן אחד אצלו ואמר לו הנה הקצב פלוני מביא אליך עתה שה אחד גדול הכמות הרבה אשר קנה אותו היום וזה השה מגולגל בו נפש פלוני בן פלוני שנפטר מקרוב והשוחט מכירו כי הוא היה גביר בן גביר מפורסם ונשיא העיר הזאת והאב שהוא הנשיא היה עודנו בחיים ואמר לו שעתה הגיע זמן תיקון שלו שתעלה נפשו מִשֶּׂה שנתגלגלה בו, לכן תזהר לבדוק הסכין בטוב קודם שחיטה ותברך בכונה גדולה על השחיטה ותשחטנו כהלכה והבשר לא ימכר בבית המטבחיים לבני אדם אלא תבשלו אותו ותזמינו עליו לאכלו חכמים ויראי השם שיברכו על אכילתו בכונה תחלה וסוף.
ואחר שראה מראה החלום הזה שמע קול הקצב דופק על פתחו ואומר 'הבאתי השה כאשר צותני' וירד השוחט ופתח לו הדלת ונכנס עם השה הכרוך אחריו ויאמר הקצב למה טרחת לבא בעוד לילה אצלי בעבור השה הזה ולא המתנת עד אור הבוקר? ויאמר לו אני לא באתי ולא יצאתי מפתח ביתי אלא עתה כך וכך חלמתי ובודאי בעל החלום הוא דפק על פתחך בקולי ועתה כך וכך אנחנו צריכים לעשות כאשר צווני בעל החלום ועשו כן עד כאן.
והנה בודאי ענין זה העגל שתלה ראשו בכנפיה דרבי היה גם כן כך כי היה מגולגל בו נפש אדם והנפש המגולגלת היא משכה העגל הזה והביאתו להיות תולה ראשו בכנפיה דרבי כי לא רצתה הנפש לסבול צער השחיטה של העגל ועוד חששה אולי לא יאכלו הבשר כשרים שמברכים כראוי כדי שתהיה עלייתה מן העגל בטוב ורצתה דרבי יעלנה וימשכנה מן העגל בעודו בחיים על ידי כונות הידועים לו.
כּוּלְּהוּ שְׁנֵי יִסּוּרֵי דְּרַבִּי, לָא אִיצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִטְרָא. אף על גב דירידת המטר יש בה צורך לבירור ניצוצי קדושה מן העפר וכמו שכתוב בספר הליקוטים בפרשת וישלח דכח המטר הוא אור עליון היורד מלמעלה שהם מ"ד [מיין דוכרין] וכנגדם עולות אלו המ"ן [מיין נוקבין] שהם ניצוצות הקדושה וכו' עיין שם. הנה זה הבירור נעשה על ידי יסורים של רבי שבזכות יסורין שלו אז אותו הכח העליון הניתן במטר לצורך הבירור היה יורד הכח ההוא שהוא אור העליון אשר הוא בסוד מ"ד [מיין דוכרין] בתוך הטל שאינו נפסק והיה מתלבש בו ואז כנגדו היו יוצאין ניצוצי קדושה שמעורבים בעפר.
ולכן כאשר היו עוֹקְרִין פּוּגְלָא מִמִּשְׁרָא הֲוָה קַיְמָא בֵּירָא מַלְיָא מַיָּא שהיה הטל עושה מלאכת המטר ומשמש במקומו מצד בירור הניצוצי קדושה עד שלא היה צורך לעשות הבירור על ידי המטר וכל זה היה בזכות יסורין דרבי שנמצאת טובה הנפשיית של הבירור וטובה הגופניית של פירות הארץ ותנובתה נעשים בשלימות בזכות צערו של רבי בלתי צער הבריות שסובלים מצד המטר ברפש וטיט וכמו שאמרו בגמרא דְּקָשֶׁה יוֹמָא דְּמִטְרָא כְּיוֹמָא דְּדִינָא ואי לא הוה צריך לעלמא הוה בעינן רחמי ומבטלי ליה.
אַשְׁלְמֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אִיסִי בֶּן לַקוּנְיָא אֲחוּהָ דְּאִימֵיהּ. הא דהוצרך לפרש לנו שהיה אֲחוּהָ דְּאִימֵיהּ לומר בטענה גדולה בא עליו שיהיה מחוייב להטפל בו להחזירו למוטב כי רוב בנים דומין לאחי האם והנושא אשה יבדוק באחיה (בבא בתרא קי.) ונמצא הגנאי שלו חוזר אליו ועליו לתקן.
חַכִּים עָבְדוּ יָתָךְ, וְגוּלְתָא דְּדַהֲבָא פָּרְסוּ עֲלָךְ, וְ'רַבִּי' קָרוּ לָךְ. נראה לי בס"ד הכונה דאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ג.) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ולכן אמר לו חַכִּים עָבְדוּ יָתָךְ רצונו לומר על ידי שהפרשנו אותך מן החטא נקראת חכם מה שאין כן בזמן החטא היית בסוג שוטה וגם עוד וְגוּלְתָא דְּדַהֲבָא פָּרְסוּ עֲלָךְ הוא כבוד של אביו רבי אלעזר וזקנו רשב"י ע"ה שבזמן היותו הולך בדרך לא טוב לא היה כבודם פרוס עליו אך עתה כבודם פרוס עליו דעושים לו העולם כבוד בשביל כבוד אבותיו מלבד כבוד עצמו ועוד בה שלשיה ד'רַבִּי' קָרוּ לָךְ כתואר הגדולים אשר בארץ אף על גב שאתה עודך קטן ואינך ראוי לסמיכה זו.
"פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים", זֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן (משלי יא, ל). הוצרך לפרש היחוס שלו עד רבי שמעון לרמוז שלשתם בפסוק פְּרִי זה רבי יוסי דאחר שהיה בוסר נשלם להיות נקרא פְּרִי צַדִּיק זה רבי אלעזר אביו עֵץ חַיִּים זה רשב"י שהיה שלם ומפורסם בארבעה חלקים של פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] שכל חלק נקרא טוב וד' פעמים טוב עולה מספר חיים [17×4=68].
ואמר 'וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם' זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אִיסִי בֶּן לַקוּנְיָא הא דאמר נְפָשׁוֹת לשון רבים והוא היה אחד היינו כי בבן יש חלק מנפש אביו ונפש אמו ואם כן נמצא לקח שלשה נפשות.
יֵשׁ בֵּן לְאוֹתוֹ צַדִּיק שֶׁהָיָה מְקַפֵּחַ אֶת בָּנָיו. נראה כי ענין זה רמוז בשמו על דרך שאמרו (יומא דף פג:) רבי מאיר בדיק בשמא כי שמו טַרְפוֹן שהוא אותיות טורף ן' והיינו כי נו"ן דמנצפ"ך משמשת במקום בן כנודע.
ומה שאמרו לו בֵּן אֵין לוֹ, בֶּן בַּת יֵשׁ לוֹ הכונה שלא נשאר לו בן אחר פטירתו אבל בחייו היה לו בן בודאי כדאיתא בפרק שבועת הדיינים (שבועת לט:) תניא רבי שמעון ברבי טרפון אומר וכו' ורק משום דהיה דרכו לקפח את בניו נפטרו בחייו ולא נשאר לו אחר פטירתו אלא רק בן הבת.
אָמַר לֵיהּ: אִי הָדַרְתְּ בָּךְ, יָהִיבְנָא לָךְ בְּרַתָּאִי. קשא אמאי לא אמר כן לבנו של רבי אלעזר? ונראה לי דאפשר האי עובדא של בן בתו של רבי טרפון הוה קודם של בריה דרבי אלעזר והא דנקיט לה תלמודא ברישא לסמוך אותה עם דברים דנקיט על רבי אלעזר.
אי נמי האי עובדא של בריה דרבי אלעזר הוות כמה שנים קודם האי עובדא ובאותו זמן היתה בתו קטנה.
אי נמי אפשר דבנו של רבי אלעזר היה נשוי אשה או אירס ולכך לא אמר לו שיתן לו בתו אבל בן בתו של רבי טרפון לא היה לו אשה.
כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: בִּשְׁבִיל זוֹ חָזַר זֶה. הקשו התוספות ז"ל מהאי אעובדא דדריש לקיש שנתן לו רבי יוחנן אחותו עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהתם אמר לו רבי יוחנן לרצונו לומר בינו לבין עצמו בהיותו עומד לבדו על הנהר ולא נשמע דבר זה להמון העם כדי שירננו עליו בכך והגדולים החכמים ששמעו אחר כך דבר זה אין לחוש מצידם שירננו לחשוד את ריש לקיש בכך על כן מאחר דריש לקיש ידע בנפשיה דלאו בעבור ליקח אחות רבי יוחנן הדר ביה לא נמנע מליקח אותה כי בחר בה בשביל שהיא אחות רבי יוחנן ותוליד בנים צדיקים וחכמים הדומין לאחי האם מה שאין כן כאן אמר לו רבי דברים אלו בפומבי דכולי עלמא שמעי לדברים אלו וידעי להו ולכך חשש מן הרינון.
אי נמי התם תכף ומיד נשאה ונתעברה ממנו ואחר שנתקדש בחסידות יותר שיש לו לחוש לכך אין לזה תקנה שכבר נשאה ונתעברה ולא יגרשנה בעבור דברים אלו אך כאן הבטיח לו לתת בתו לו אחר שישב וילמוד תורה והוא אחר שלמד תורה נתקדש בחסידות ואז נמנע מליקחנה כיון דעדיין לא נשאה ואפילו למאן דאמר נשאה עדיין לא הוליד ממנה בנים ולא נתעברה ממנו.
וְלָמָּה לֵיהּ כּוּלֵי הַאי. פירוש למה מחזר על בני חכמים ללמדם ואינו מחזר ככה על בני עניים? ומשנה יש מצוה רבה יותר בזה.
ומה שאמר כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה נראה לי בס"ד דשלשה מדרגות יש בצדיקים האחד הוא מה שאמר עליו מזומן לחיי עולם הבא וכת זו גדולה יותר שפועל בבחיה קוצו של יו"ד דשם הוי־ה והשני בן עולם הבא שפועל בבחינת י־ה דשם הוי־ה והשלישי יש לו חלק לעולם הבא נמצא מקום מזומן לחיי עולם הבא הוא ישיבה של מעלה והוי מדה כנגד מדה כי המלמד בן חבירו גרם לבן שתי מעלות של כבוד, אחד של עצמו שעשהו תלמיד חכם ואחד של אביו כי עתה שהוא חכם מתכבד בכבוד אביו מה שאין כן בהיותו עם הארץ אדרבה מגיע לו גרעון מצד אביו כי איך אביו חכם והוא יצא עם הארץ אבל המלמד בן עם הארץ לא גרם לו אלא מעלה אחת שהוא כבוד עצמו.
כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן עַם הָאָרֶץ תּוֹרָה, אֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה, מְבַטְּלָהּ בִּשְׁבִילוֹ (ירמיה טו, יט). נראה לי בס"ד הטעם דאמרו בבתרא (בבא בתרא דף ח.) אמר רבי אין פרענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ והביא הוכחה לזה ממעשה רב עיין שם וכיון דמלמד תורה לבן עם הארץ אשר היה זה הבן גם כן יוצא עם הארץ דנמצא ממעט עמי ארצות וממילא ממעט הפרענות לכן יש כח בזכותו לבטל גזרה של פרענות.
כָּל שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם, וּבְנוֹ תַּלְמִיד חָכָם, וּבֶן בְּנוֹ תַּלְמִיד חָכָם, שׁוּב אֵין תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם (ישעיה נט, כא). קשא הוה ליה למימר כָּל שֶׁהוּא תַּלְמִיד חָכָם וְאָבִיו תַּלְמִיד חָכָם וַאֲבִי אָבִיו תַּלְמִיד חָכָם אֵין תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ?
ונראה לי בס"ד דנקיט האי לישנא לרמוז לפי דרכו שצריך כל אחד למעבד כדעבד רב יוסף שיתפלל שיהיה הוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם ולא יניח שיזדמן הדבר הזה מאיליו יען דידוע כל דבר שיבא על ידי תפלה יתקיים יותר.
ולכן סמוך למאמר זה נקיט תלמודא מה דעבד רב יוסף ולכן אמר וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה (שמות יט, ה) משולשים דוגמת הסגו"ל ולזה אמר (שבת פח.) בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי לעם תליתאי ואומר הקדוש ברוך הוא אני ערב לך בדבר זה, נראה לי אָמַר הֳ' [267] עם כולל האותיות עולה מספר עָרֵב [272].
רַב יוֹסֵף יָתִיב אַרְבְּעִין תַּעֲנִיתָא, וְאַקְרְיוּהָ: "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ" (ישעיה נט, כא). נראה לי בס"ד כנגד ארבעה יודי"ן שיש בשם ע"ב [יו"ד ה"י וי"ו ה"י] שהוא סוד חכמה וסך הכל ק"ך למתק ק"ך צרופים של שם אלקים שהם ה׳ גבורות מנצפ"ך ובאלו הק"ך תעניתא נעשה סמך לו ולזרעו בקיום התורה אצלם.
מִכָּאן וָאֵילָךְ לָא צְרִיכְנָא, תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלָּהּ (ישעיה נט, כא). הקשה בפתח עינים לפי דברי התוספות דכתבו הא דאין פוסקת אחר ג' דורות היינו דוקא ברואין זה את זה, מנא ידע רב יוסף שיזכה להכי שיהיו רואין זה את זה דעל כן אמר לא צריכנא? עיין שם.
ונראה לי בס"ד כי הוא עשה שלשה חלוקות של ארבעים תעניות סמוכים זה לזה ולא עשאם רחוקים זה מזה כדי שיהיה הרווחה בין חלוקה לחלוקה ובזה ודאי נתוסף צער חולשתו כפל כפלים דאינו דומה צם ק"ך ימים רציפים זה את זה לצם ק"ך ימים מפורדים וכיון דהוסיף צער לעצמו בכך על כן אחר דהקריאו בחלומו כל הפסוק הזה דידע שנתקבלו ברצון תעניותיו ועשו פועל אז בטח כמו שהיו שלשה חלוקות של הצומות סמוכין זה לזה כן יהיה הפועל שלהם בשלשה דורות שיהיו רואין זה את זה דאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר בריה ואין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שיש בה דכתיב קִצְרוּ לְפִי חֶסֶד (הושע י, יב).
ועוד נראה לי בס"ד כי הא דאמרו אֵין תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ נזכר זה בסוף הכתוב הזה באומרו מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמַר הֳ' והיינו אָמַר הֳ' אני ערב לך שלא תפסוק התורה מזרעך לעולם והתוספות מפרשים דהבטחה זו של מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמַר הֳ' איירי ברואין זה את זה ולכן רב יוסף כיון שראה שהקריאו המלאכים אותו בחלום כל הפסוק הזה עד סופו דהקריאו אותו גם מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמַר הֳ' בזה ידע שהובטח שיהיו רואין זה את זה דאז אין פוסקת מזרעו עד עולם ופשוט.
רַבִּי זֵירָא, כִּי סָלִיק לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, יָתִיב מֵאָה תַּעֲנִיתָא דְּלִשְׁכַּח תַּלְמוּדָא בַּבְלָאָה מִינֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלָא נִטְרְדֵיהּ. נראה לי בס"ד לא בחר בתלמודא דבבלאי מפני המחלוקת שיש בו לכן ישב מאה תעניות כמנין מדון [272].
ונראה בודאי שלא התפלל שישכח גוף התלמוד כי תורת אמת הוא רק רצה שישכח סדר הלימוד שלהם כי סדר לימודם זה בזה מוליד ומסבב שיריבו זה בזה בלימודם שכל אחד נכנס בדברי חבירו ומקשה לו רבות קודם שיתיישב בדבריו וגורם על ידי זה בלבול הדעת זה צועק מכאן וזה צועק מכאן וכיון דהורגל בלימוד זה בבבל מקטנותו וכל הרגל שהורגל בו האדם מקטנותו קשה עליו לפרוש ממנו לכך הוצרך להתענות ולהתפלל על עצמו שישכח אותו הסדר של הלימוד אשר הורגל בו ויערב לו סדר הלימוד של בני ארץ ישראל שהם נוחין זה לזה בהלכה ואין אדם נכנס לתוך דברי חבירו ואם חבירו אמר דבר של סברה לא יקפחנו בקושיות לסתור דבריו אף על פי שרואה קושיות בדבריו אלא יהיה מתוני להתיישב היטב בדברי חבירו ואדרבה הוא ישתדל לעשות להם קיום.
וישוב וחזר וישב מאה תעניות כדי שבזכות מאה תעניות שהם מספר ימים [100] יאריך ימים רבי אלעזר ולא יצטרך הוא לסבול עול ציבור ועוד ישב מאה תעניות כמנין בגהנם [100] בלא יו"ד כדי להנצל מאש גהנם ואחר שהתענה מאה יום בעבור זה עשה מבחן לעצמו באש התנור כל שלושים והיינו מבחן [100] עולה מספר מאה שרצה לעשות מבחן על המאה תעניות אם הועילו לו או לאו.
ואף על גב דאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה כז.) תלמידי חכמים אין אור של גהינם שולט בהם קל וחומר מסלמנדרא הוא לרוב ענוה שבו לא בטח על קל וחומר זה ועשה תיקון לעצמו בתעניות אלו אי נמי לאו בעבור עצמו עשה כי יודע בעצמו שאין בו עון שירד לגהינם ח"ו ורק לפעמים הצדיק יורד לגהינם בשביל להעלות נשמות לכך התפלל אפילו שיורד לתוכה לפי שעה לא ישלוט בו האש אפילו כל שהוא.
214ימים לסיום הש״ס