דף פה - ב
דבר זה אמרו חכמים, ולא פירשוהו. חכמים שאלו מדוע נחרבה ארץ ישראל בחורבן בית ראשון [כמו שנאמר "מי האיש החכם"].
אמרו נביאים, ולא פירשוהו. גם הנביאים שאלו כן [כמו שנאמר "אשר דבר פי ה' אליו"].
עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו את סיבת החורבן.
שנאמר [שם יב] "ויאמר ה': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם".
אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה. העונש בא על כך שלא ברכו ברכת התורה לפני הלימוד, שגילו דעתם בכך, שהתורה אינה מתנה חשובה להם עד שיודו להשם עליה. [62] אמר רב חמא: מאי דכתיב בספר משלי [יד לג] "בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע".
"בלב נבון תנוח חכמה" - זה תלמיד חכם בן תלמיד חכם. שהחכמה שוכנת בלבו בנחת, ואינו מודיע אותה למי שאינו ראוי לה.
"ובקרב כסילים תודע" - זה תלמיד חכם בן עם הארץ. שהוא ממשפחת כסילים, ומודיע לכל ומתפאר בכתרה של תורה.
אמר עולא: היינו דאמרי אינשי: אסתירא בלגינא קיש קיש קריא. כשיש רק סלע אחד בתוך הכד, הוא מתקשקש ומשמיע קול, ואם היה מלא סלעים לא היה משמיע קול. כך אותו תלמיד חכם, שהוא יחיד ממשפחתו שהוא תלמיד חכם, הרי הוא משמיע לכולם את חכמתו. [63]
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: מאי דכתיב בספר איוב [ג יח] "קטן וגדול שם הוא [ששם בעולם הבא ניכר מי חשוב ומי שפל], ועבד חפשי מאדוניו".
ותקשי, אטו לא ידעינן, וכי איננו יודעים דקטן וגדול שם הוא?
אלא, כל המקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה, נעשה גדול לעולם הבא.
וכל המשים עצמו כעבד על דברי תורה בעולם הזה, נעשה חפשי לעולם הבא.
ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן, היה נוהג לסמן את מערות הקבורה של החכמים כדי שלא יכשלו הכהנים לעבור עליהם ולהיטמאות, ונמצא שאירעה תקלה על ידי צדיקים. [64]
כי מטא למערתיה דרבי חייא, כשהגיע לסביבות המערה של רבי חייא, איעלמא מיניה, נעלמה ממנו ולא היה יכול למצוא את מקומה.
חלש דעתיה חלשה דעתו של ריש לקיש.
אמר: רבונו של עולם! וכי לא פלפלתי תורה כמותו עד שאינני ראוי למצוא את מקום קבורתו?
יצתה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו אמנם פלפלת! אולם תורה כמותו לא ריבצת לא לימדת לאחרים. ולכן אינך ראוי למצוא את מקום קבורתו.
כי הוו מינצו רבי חנינא ורבי חייא, כשהיו מתווכחים ביניהם, אמר ליה רבי חנינא לרבי חייא: בהדי דידי קא מינצית, וכי אתי אתה מתווכח? והלא חס ושלום, אי משתכחא, אם תשתכח תורה מישראל, מהדרנא לה מפילפולי, אני יכול להחזיר אותה על ידי פלפול שלי!
אמר ליה רבי חייא לרבי חנינא: בהדי דידי קא מינצית? דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל. אני עושה שהתורה לא תשתכח מישראל! [65]
מאי עבידנא? כיצד אני עושה שלא תשתכח התורה מישראל?
אזלינא ושדינא כיתנא אני זורע כותנה, וגדילנא נשבי וקולע מהכותנה רשתות, וציידנא טבי וצד צבאים ומאכילנא בשרייהו ליתמי, ומאכיל את בשרם ליתומים, ואריכנא מגילתא ומהעור אני מכין קלף, וכתבנא ואני כותב על הקלף חמשה חומשי תורה, חומש אחד על כל קלף. [66]
וסליקנא למתא ואני הולך למקום שאין שם מלמדי תינוקות, ומקרינא חמשה ינוקי ומלמד חמשה תינוקות בחמשה חומשי, לכל תינוק חומש אחר, ומתנינא שיתא ינוקי ומלמד בעל פה [67] לששה תינוקות שיתא ששה סדרי משנה, לכל תינוק סדר אחר.
ואמרנא להו, ואני אומר להם: עד דהדרנא ואתינא עד שאשוב אליכם אקרו אהדדי בינתיים לימדו זה את זה כל אחד את חומשו ואתנו אהדדי לימדו זה את זה כל אחד את סדר המשנה שלו. [68]
ועבדי לה וכך אני עושה לתורה דלא תדתכח מישראל!
היינו דאמר רבי: כמה גדולי מעשי חייא!
אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי לרבי: וכי מעשיו של רבי חייא גדולים אפילו ממעשי מר, מהמעשים שלך?
אמר ליה רבי: אין!
שוב שאלו: אפילו ממעשי אבא רבי יוסי?
אמר ליה רבי: חס ושלום! לא תהא כזאת בישראל! לא יאמר דבר כזה בישראל, כלומר שלא אומר דבר כזה לעולם [שמעשי רבי חייא גדולים ממעשי אביך.
אמר רבי זירא: אמש נראה לי בחלום רבי יוסי ברבי חנינא.
אמרתי לו: אצל מי אתה תקוע עם מי אתה יושב בישיבה של מעלה? אמר לי: אצל רבי יוחנן.
אמרתי לו: ורבי יוחנן, אצל מי תקוע?
אמר לי: אצל רבי ינאי
אמרתי לו: ורבי ינאי אצל מי?
אמר לי: אצל רבי חנינא.
אמרתי לו: ורבי חנינא אצל מי?
אמר לי: אצל רבי חייא.
אמרתי לו: ורבי יוחנן אצל רבי חייא לא וכי רבי יוחנן איננו ראוי לשבת עם רבי חייא?
אמר לי: באתר דזקוקין דנורא ובעורין דאשא, במקום של זקוקין ולפידין של אש, מאן מעייל בר נפחא לתמן!? כיצד יכול רבי יוחנן שנקרא "בר נפחא", [69] ליכנס לשם?
אמר רב חביבא: אישתעי סיפר לי רב חביבא בר סורמקי: חזי לי ההוא מרבנן, ראיתי תלמיד חכם אחד דהוה שכיח אליה גביה, שאליהו הנביא היה מצוי אצלו, דלצפרא הוו שפירן עיניה, בבקר היו עיניו יפות, ולאורתא דמיין כדמיקלין בנורא, ולערב היו עיניו דומות כאילו נשרפו באש.
אמרי ליה, שאלתי אותו: מאי האי, מדוע עיניך נראות כך? ואמר לי: דאמרי ליה משום שאמרתי לאליהו: אחוי הראה לי את רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיע כשהם נכנסים לישיבה של מעלה.
אמר לי אליהו: בכולהו מצית לאסתכולי בהו תוכל להסתכל על כל החכמים שם לבר מגוהרקי מלבד בקתדרא דרבי חייא, דלא תסתכל ביה שאין לך רשות להסתכל עליו.
מאי סימניהו ומה הסימן של הקתדרא של רבי חייא?
בכולהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי. כל החכמים מלווים אותם מלאכים בכניסתם וביציאתם לישיבה של מעלה, לבר מגוהרקא דרבי חייא, דמנפשיה סליק ונחית. מלבד רבי חייא, שהוא נכנס ויוצא לבד לישיבה של מעלה. [70]
והמשיך אותו תלמיד חכם וסיפר לרב חביבא בר סורמקי: לא מצאי לאוקמא אנפשאי לא יכולתי להתאפק אסתכלי בה והסתכלתי על רבי חייא. [71]
אתו תרי בוטיטי דנורא הופיעו שני ניצוצות של אש, ומחיוהו לההוא גברא והכו אותי, וסמינהו לעיניה וסימאו את עיני.
למחר אזלי אשתטחי אמערתא למחרת השתטחתי על קברו של רבי חייא אמינא ואמרתי: מתנייתא דמר מתנינא אני שונה תמיד תוספתא שסידר אדוני [שרבי חייא היה מסדר התוספתא] ובזכות זה אני מתפלל שארפא בעיני. [72]
ואתסאי ונתקבלה תפילתי ונרפאתי. [73]
אליהו הוה שכיח במתיבתא דרבי אליהו הנביא היה רגיל לבא לישיבתו של רבי. יומא חד ריש ירחא הוה יום אחד בראש חדש הוה נגה ליה ולא אתא איחר אליהו הנביא להגיע לישיבה.
אמר ליה רבי לאליהו: מאי טעמא נגה ליה למר מדוע איחרת היום לבא?
אמר ליה אליהו: אדאוקימנא לאברהם כי הייתי עסוק להקים את אברהם אבינו ומשינא ידיה ומצלי ורחצתי את ידיו [74] והוא התפלל ומגנינא ליה ולאחר מכן השכבתי אותו בחזרה. [75] וכן עשיתי ליצחק, וכן עשיתי ליעקב, ולכן איחרתי. [76] אמר לו רבי: ולוקמינהו בהדי הדדי מדוע הקמת אותם זה אחר זה ולא ביחד?
אמר לו אליהו: סברי כי יראתי שמא תקפי ברחמי ירבו בתפילה ומייתי ליה למשיח בלא זמניה ויביאו את המשיח לפני זמנו. [77] לכן אין לי רשות להעמיד אותם יחד. [78]
אמר ליה רבי: וכי יש דוגמתן של האבות בעולם הזה שתהא תפילתן נשמעת?
אמר ליה אליהו: איכא אכן ישנם רבי חייא ובניו.
גזר רבי תעניתא פעם אחת גזר רבי תענית על עצירת גשמים אחתינהו והוריד לפני התיבה כשליחי ציבור לרבי חייא ובניו. [79]
אמר רבי חייא "משיב הרוח" בחזרת הש"ץ בשמונה עשרה ונשבה זיקא ומיד נשבה הרוח.
אמר: "מוריד הגשם", ואתא מיטרא מיד ירדו גשמים.
כי מטא למימר כשהגיע לסוף הברכה לומר "מחיה המתים" [80] רגש עלמא הזדעזע העולם, [81] שעדיין לא הגיע הזמן של תחיית המתים. [82]
אמרי ברקיעא שאלו בשמים: מאן גלי רזיא בעלמא מי גילה את הסוד בעולם שכב גדול כחם של רבי חייא ובניו בתפילה?
אמרי השיבו: אליהו! אתיוהו לאליהו הביאו את אליהו מחיוהו שתין פולסי דנורא הלקוהו ששים חבטות של אש. [83]
אתא בא אליהו אידמי להו כדובא דנורא והתחזה להם כדוב של אש [84] על בינייהו ונכנס ביניהם באמצע התפילה וטרדינהו ושיבש להם את סדר התפילה.
שמואל ירחינאה הוא שמואל חבירו של רב שהיה בקי בסוד העיבור של החדשים [85] אסייה דרבי הוה היה רופא של רבי. חלש רבי בעיניה חלה רבי בעיניו.
אמר ליה שמואל לרבי: אימלי לך סמא האם אשים לך רפואה בתוך נעין?
אמר ליה רבי: לא יכילנא אינני יכול מחמת הכאב.
אמר ליה שמואל: אשטר לך משטר אולי אשים לך משחה על גבי העין?
אמר ליה רבי: לא יכילנא גם זה אינני יכול.
הוה מותיב לה בגובתא דסמני חותי בי סדיה הכניס שנואל את סם הרפואה בתוך קנה חלול ושם אותו מתחת הכר של רבי כדי שיבקע כח הסם את עצם הגולגולת והמוח ויגיע עד העינים.
ואיתסי התרפא רבי.
הוה קא מצטער רבי לסמכיה טרח רבי והשתדל להסמיך את שמואל בסמיכת חכמים שיקראוהו "רבי" משום שהיה חכם גדול ולא הוה מסתייעא מילתא ולא הצליח בכך שתמיד היו עיכובים שונים או שהחכמים לא התאספו.
הערות
[62] הדרשה היא מ"אשר נתתי לפניהם", שהוא לכאורה מיותר. ואנו דורשים "אשר נתתי" הכוונה לברכת התורה, שנאמר בה "ונתן לנו את תורתו". "לפניהם" היינו שמברכין אותה לפני הלימוד. רש"י. וכתב הר"ן בנדרים [פא א] ד"ה דבר בשם רבינו יונה, שהגמרא דורשת שעל כרחך "על עזבם את תורתי" אינו כפשוטו, שעזבו את התורה ולא עסקו בה, שאם כן למה לא ידעו החכמים והנביאים מה היא סיבת החורבן, והרי דבר גלוי הוא. אלא, ודאי היו עוסקין בתורה תמיד, ולכן היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכים בתורה תחילה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה, לפי שלא היו עוסקים בה לשמה. ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה. והיינו "לא הלכו בה" שכתוב בסוף הפסוק, כלומר שלא עסקו בכוונתה ולשמה. ומסיים הר"ן "אלו דברי החסיד והם נאים ראויין למי שאמרם". ובתורת חיים כתב, שהשאלה לא היתה על איזה חטא אבדה הארץ, שהרי יש הרבה פסוקים מפורשים בירמיה שישראל עבדו עבודה זרה בפרהסיא בדור החורבן, וחז"ל אמרו שבית ראשון נחרב בגלל עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ועוד, שלא מסתבר שבגלל חטא קל שלא ברכו בתורה תחילה נאבדה הארץ. אלא, השאלה היתה, כיון שאנשי ירושלים היו גדולים בתורה, מדוע לא הצילה אותם התורה מן החטא. ועל זה באה התשובה, שלפי שלא עסקו בתורה לשמה אלא לשם קינטור ויוהרא, לכן לא הצילה אותם מן החטא. ודבר זה יודע רק הקדוש ברוך הוא, שהוא בוחן לבות, ויודע כוונתם הרעה. ובזה שלא ברכו בתורה תחילה גילוי דעתם שלא עסקו בתורה מפני חשיבותה והנאתה אלא לשם יוהרא וקינטור, שהעושה דבר ונהנה בו, מברך תחילה להשם, על שזיכהו לכך, וכמו שאמרו חז"ל שהחיוב לברך ברכת התורה נלמד מקל וחומר: אם על חיי שעה מברכים, קל וחומר על חיי עולם. והם, כיון שלא היה להם הנאה מעצם עסק התורה, לכן לא בירכו עליה. ועוד, שבברכת התורה מתפללים על כל ישראל, שכולם יהיו "יודעי שמך ולומדי תורתך", וכיון שהם התכוונו בלימודם להתייהר ולקנטר את חבריהם, לכן לא רצו לברך ברכה זו, כדי שלא יבקשו רחמים על חבריהם להיות גדולים בתורה, לפי שאדרבה, כוונתם היתה לנצח ולקנטר את חבריהם, ולכן לא הצילה אותם התורה מן החטא. והחתם סופר בנדרים [פא א] מבאר על פי דברי רבינו יונה שלא עסקו בתורה לשמה. שלכאורה מהו הלשון "לשמה", והיה צריך לומר שלא עסקו בתורה לשם שמים. אלא שיש תורה שהיא לשם שמים ממש אך אין כוונתו בלימוד התורה אלא כדי לידע ההלכה איך לקיים המצוה, וכיון שכל עצמו של אותו לימוד אינו אלא אמצעי לקיום המצוה לא עדיף מקיום המצוה בעצמה, שעליה אמרו חז"ל שרק "בעידנא דעסיק ביה מגנא ומצלי" [רק בשעה שעוסק במצוה יש בכחה להגן ולהציל את האדם מן החטא]. אך עיקר מצות לימוד התורה הוא מצוה בפני עצמה, להגות בה יומם ולילה ולהעמיק ולעיין בה, ולא רק בשביל לידע איך לקיים המצוה בשעה שצריך לה. וזה פירוש "לשמה", שלומד לשמה של התורה עצמה, ולא בשביל מטרה אחרת. ורק על לימוד כזה נאמר שגם בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלי. ואז, בשעת החורבן, לא עסקו בתורה בכוונה כזאת, ולכן לא בירכו בתורה תחילה, היות שהכלל הוא, שרק על מצוה שעשייתה הוא גמר מצותה מברכין עליה, ואילו על מצוה שעשייתה אינה גמר מצותה, כגון עשיית סוכה ותפילין אין מברכין עליה, וכמבואר במנחות [מב ב]. וכיון שכל כוונתם בלימוד התורה היה רק בשביל עשיית המצוה, נמצא שהלימוד כשלעצמו לא היה גמר המצוה, לכן לא בירכו על התורה. ולכן לא הגינה עליהם התורה. ועוד מבאר באופן אחר, שהיתה התורה מבוזה בעיניהם, ועיקר התפארותם היה בידיעת שאר חכמות, ובסוף היו אומרים שגם בתורה הם בקיאים. והיינו "שלא ברכו בתורה תחילה", שלא התברכו והתפארו בתורה תחילה אלא בשאר חכמות תחילה. והאמת כתיב "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", שמול אור התורה יאירו כל שבעת החכמות שהם יהיו לה משרתים לרקחות וטבחות, כמו שכתב הרמב"ם. והגרא"מ שך זצ"ל הקשה, אם היה החטא בדבר שאפילו החכמים והנביאים לא הבחינו בו, אם כן, מה היא התביעה מאנשים רגילים שיבחינו כי הם חוטאים בכך! ? ותירץ, כיון שנשמת האדם היא "חלק אלוה ממעל", הרי מה שמכיר הקב"ה במתרחש בנפש האדם, יכול ומסוגל האדם להכיר גם בעצמו! כי מה שיודע האדם על עצמו, הוא בגדר "ויאמר ה"'!
[63] כך פירש רש"י. והתוס' מפרשים שלפי שאין דרך לשים כסף בכד לכן הוא מקשקש, ואם היה שם את הכסף בארנק שדרכו להיות שם, לא היה מקשקש. כך תלמיד חכם בן עם הארץ שאין הדבר רגיל שיצא מעם הארץ בן תלמיד חכם לכן הוא מודיע לכל תכמתו. תוס' ד"ה אסתירא.
[64] כך פירש רש"י. והיעב"ץ כתב כדי שיוכלו להתפלל על קברם.
[65] אילו חס ושלום היתה התורה משתכחת ודאי עדיף רבי חנינא שהיה מחזירה בפלפולו. אבל מעלתו של רבי חייא שהוא עשה בפועל שלא תשתכח תורה מישראל לעומת רבי חנינא שהוא רק בכח. ויותר משובח דבר שהוא בפועל מדבר שהוא רק בכח. מהרש"א.
[66] שהכל נעשה לשם שמים מתחילה ועד סוף בלי שיתוף כוונה אחרת. ואילו היה קונה את העור, היה בו מצד המוכר שיתוף כוונת ריוח. מהרש"א. ובבן יהוידע כתב שרבי חייא נתכוין לרמוז בזה סדר דרך הלימוד שלא יאמר אדם למה לי לטרוח לקרא מקרא והלא אין הדין מפורש במקרא אלא אלמד תורה שבעל פי בלבד. וגם בתורה שבעל פה יאמר למה אטרח ללמוד גמרא כדי לידע טעמי הדברים השנויים במשנה טוב לי שאלמד המשנה בלבד שהיא הלכה פסוקה בקצרה. לכן עשה רבי חייא הכל מתחילת הדבר ומקורו לרמוז שצריך ללמוד מקור הדבר וטעמו שעל ידי כן יוכל לדמות מילתא למילתא ולהבין דבר מתוך דבר ויתחדשו הלכות מרובות שלא נתפרשו במשנה.
[67] כי התורה שבעל פה עדיין לא נכתבה בימיהם. מהר"ץ חיות.
[68] שכל אחד נעשה לומד ומלמד שהוא המעלה העליונה בתורה, ועל ידי זה לא תשתכח תורה מישראל. מהרש"א.
[69] משום שאביו היה נפח. ויש אומרים שכך היה כינויו על שם יופיו [בלשון "סגי נהור"] רש"י סנהדרין [צו א] ד"ה טבא.
[70] שמרוב חשיבותו הולכת עמו השכינה עצמה ולא על ידי שליח. וכבודו יתברך "לא יראני האדם וחי". ומשום זה נסתמאו עיניו שכל מי שאינו חס על כבו קונו ומסתכל בכבוד השכינה עיניו כהות, כמו שאמרו "המסתכל בקשת עיניו כהות" לפי שהקשת הוא דמות המוקש לו יתברך. וכן אמרו "המסתכל בכהנים בשעה שעולין לדוכן עיניו כהות" משום שהשכינה שורה על ידיהם. תורת חיים. ובבן יהוידע כתב שזכה לזה משום שהיו מעשיו שלמים שלא קנה קלף מוכן וכדומה אלא עשה הכל לבד בלי סיוע אחרים לכן לא הצטרך לסיוע המלאכים כשאר הצדיקים.
[71] משמע מזה שהסתכלות הוא יותר מראיה וכמו שכתב המגן אברהם [רכה כ] לגבי איסור הסתכלות בפני אדם רשע. שהרי היה צריך לראות את רבי חייא כדי לדעת את הסימן שנתן לו שהוא עולה לבד ובכל זאת היה אסור לו להסתכל בו. מעיני החכמה.
[72] שעל ידי זה המת דר בשתי עולמות כמו שאמרו ביבמות [צו ב] "אגורה באהלך עולמים" וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתיו דובבות בקבר. מהרש"א.
[73] ובכל זאת נשאר רושם בעיניו. ולכן ראה רבי חביבא שהן חרוכות. או שהסיפור של ההשתטחות על קברו של רבי חייא היה לאחר מכן. תוס' ד"ה ואיתסי [בעמוד הבא].
[74] שהצדיקים במיתתם קרויים חיים, והמיתה אינה אלא כשינה כמו שנאמר "לישני עפר". ולכן רחץ את ידיו כדין הקם משנתו. מהרש"א.
[75] הטעם שהיה צריך להשכיב אותם משום שבעשה שמעמידם נעשה להם תחייה ממש. וכשמשכיב אותם נעשה להם כעין מיתה לכן היה צריך לעשות להם קבורה חדשה. בן יהוידע.
[76] הקשה בתוס' הרא"ש: הרי כל יום היה עושה כך, ולמה איחר רק היום? ובתורת חיים כתב שלא היה מקים את האבות להתפלל אלא בשבת וראש חדש בלבד שהוא זמן קבלת פני שכינה ותפילה כמו שכתוב "והיה מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה"'. וכן כתוב "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" משמע שהדרך להקביל פני רבו בשבת וראש חדש. ומה שלא שאל את אליהו על שבת משום שבשבת לא היה יכול אליהו לבא ממקומו שהוא חונה שם למתיבתא דרבי דקיימא לן יש תחומין למעלה מעשרה ואסור לו לצאת בשבת מחוץ לתחום. ובמעיני החכמה הוסיף שלכאורה למה איחר רק בראש חדש זה, ודוחק לומר שזה ראש חדש הראשון שנגלה אליהו במתיבתא דרבי. אלא שבכל ראש חדש היה אליהו מקדים להקים את האבות טרם בואו למתיבתא של רבי. ואז אירע שהעדים שראו את הלבנה איחרו, ומאחר שהיו מקדשין את החדש על פי הראיה לא חל ראש חדש עד שהגיעו העדים, ולכן איחר אליהו להקים את האבות ונתאחר למתיבתא של רבי.
[77] כי בראש חדש אשר הלבנה מתחדשת בו הוא רמז למלכות ישראל המתחדשת לעתיד לבא, וכמו שנאמר בברכת הלבנה "שהם עתידים להתחדש כמותה". והוא יום מוכן להתפלל על דבר זה. ולכן היו יכולים ביום זה להביא את המשיח. מהרש"א.
[78] לקמן [קיד ב] נאמר שרבה בר אבוה פגש את אליהו בבית הקברות ושאל אותו האם מר אינו כהן ואיך נכנסת לבית הקברות. ומה שלא שאל אותו רבי כן איך נכנס למערת המכפלה. יש לומר שהנה הגמרא בעירובין [מג א] מסתפקת אם יש תחומין למעלה מעשרה, ודנה להוכיח מזה שאליהו בא מן השמים לבשר בשבת על הגאולה. והקשו מדוע לא הוכיחה הגמרא מזה שאליהו הנביא מגיע לברית אפילו בשבת. ותירצו שאיסור תחומין הוא רק כשבא בגופו אבל כשרוחו לבד באה אין איסור תחומין. וכשהוא בא לברית אינו מלובש בגוף. וגם כאן יש לומר שלא נכנס למערת המכפלה כשהוא מלובש בגוף. ושם אצל רבעה בר אבוה הוא נכנס בגופו. "הערות".
[79] כמבואר במדרש שבתענית ציבור יורדין לפני התיבה שלשה כמו שנאמר "וידי משה כבדים ואהרן וחור תמכו בידיו". תוס' ד"ה אוקמינהו" [בעמוד הבא]. והקשו על התוס' שהרי בלאו הכי היו צריכים שלשה כמו אברהם יצחק יעקב שכך אמר אליהו שרבי חייא ובניו הם כדוגמתם? ותירץ בעיון יעקב שעל כרחך היה בכח שנים מן האבות לבד להביא את המשיח שאם היו צריכים את שלשתם למה לא הקים אליהו שנים מהם בבת אחת. ולכן הוצרכו תוס' לטעם של המדרש.
[80] אף על גב שיש "מחיה מתים" מיד בתחילת הברכה לפני משיב הרוח. מכל מקום עיקר תחיית המתים הוא רק על ידי טל. וכמו שאמרו במדרש שעתיד הקדוש ברוך הוא להוריד טל ובו מחיה את המתים וכמו שנאמר בישעיה [כו יט] "יחיו מתיך נבלתי יקומון כי טל אורות טליך". וכן אמרו במסכת שבת [פח ב] כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל יצאה נשמתן בדיבור ראשון והחיה אותם בגשם. ולכן העיקר הוא "מחיה המתים" האחרון לאחר שהזכירו גשם. ועוד שמשיב הרוח ומוריד הגשם הוא עיקר תפילת הרוח והגשם אבל תחיית המתים עיקרה ביתימת הברכה. תוס' ד"ה כי ורמב"ן. והריטב"א תירץ ש"מחיה המתים" הראשון הוא בעולם הזה דהיינו אנשים שהגיעו לשערי מות אבל תחיית המתים העתידה היא של סוף הברכה שבאה על ידי הטל. ובבן יהוידע מתרץ שבמחיה מתים הראשון אמר רק השליח ציבור שהוא רבי חייא לבדו, אך כשהגיע לסוף הברכה היו צריכים גם בניו לענות אמן וכאילו אומרים שלשתם יחד. לכן נזדעזע אז העולם.
[81] אפשר שזהו תחילת התחיה כמו שמצינו במתים שהחיה יחזקאל "ויהי קול כהנבאי והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו". מהרש"א.
[82] הקשה הרמב"ן: וכי לא התפללו רבי חייא ובניו תפילת שמונה עשרה בכל יום ולמה רק היום נזדעזע העולם? ותירץ שתפילת היחיד על הציבור שאני שתפילתו מקובלת יותר.
[83] הטעם, כשם שמלקות שלמטה הוא ל"ט, שלש פעמים י"ג שהוא מנין השנים שנעשה בר עונשין בבית דין של מטה, כך מלקות שלמעלה הוא ששים, שלש פעמים עשרים כמנין השנים שנעשה בר עונשין בבית דין של מעלה. מהרש"א.
[84] על שם ששר של מלכות פרס למעלה נקרא דוביא"ל כמבואר ביומא [עז א]. ובא לומר להם שעדיין לא הגיעו ימות המשיח והם עדיין משועבדים למלך פרס. מהרש"א. ובבן יהוידע מבאר על פי הפסוק בהושע [יג ח] "אפגשם כדוב שכול ואקרע סגור לבם" ופירש רש"י כדרך הדוב שאוחז בצפרניו בחזה וקורע עד הלב. ולכן היה זה רמז להם שהדור אינו ראוי עדיין למשיח משום שלבם אינו נכון עדיין כראוי.
[85] יש בזה רמז שהחכמים שנסמכו דומים לשמש שכמו השמש יש לה אור לעצמה ואינה צריכה לקבל מכוכב אחר כך החכמים הסמוכים אינם צריכים לרבותיהם כי יש להם רשות לדון ואם טעו פטורים מלשלם. אבל החכמים שלא נסמכו דומים לירח שצריכה לקבל את האור שלה מהשמש שהיא גדולה ממנה כך החכמים הללו צריכים לחכמים הגדולים מהם הסמוכים. ולכן שמואל שלא נסמך נקרא ירחינאה על שם הירח. בן יהוידע.
יוֹמָא חַד יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינָא, וְאִיחַרְכוּ שָׁקֵיהּ. נראה הא דלא אמר יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינַיְהוּ אלא אמר עֵינָא ללמד כי הם ודאי היה להם עין טובה ולית להו עינא בישא ח"ו אך כיון דשבחוהו הרבה בדבר אז הסטרא אחרא יהבה ביה עינה דילא ולכן אמר יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינָא דסטרא אחרא כי מאחר שהם היו גרמא בזה כאלו הם יהבו ביה לאותה עינא דסטרא אחרא ומכאן יש ללמוד דאין טוב לדבר בשבח האדם הרבה כדי שלא תשלוט בו עינא בישא דקליפה וסטרא אחרא ולפחות יזהר לומר עליו בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף (בראשית מט, כב) כשמדבר בשבחו.
שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה. נראה לי בס"ד דהלומד תורה לשמה קונה קדושה לעצמו על ידי דברי התורה שלומד דכתיב קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַהֳ' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה (ירמיה ב, ג) כלומר יהיו קודש על ידי ראשית תבואתו היא התורה הקדושה.
ואמרתי בס"ד רמז נכון כי קודם אותיות תּוֹרָה יש אותיות הַקֹּדֶשׁ לרמוז כי בתורה יקנה האדם קדושה ויהיה הקדש ולזה אמר וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ (שמות כח, לה) רצונו לומר נשמע קול תורתו למעלה בבואו למטה אל הקדש הם אותיות שקודם אותיות תורה ולכן אנחנו מברכים תחלה ברכה ראשונה אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כי באמת אנחנו מתקדשים ונהיה קודש על ידי דברי תורה.
והנה נודע שיש לומדים תורה שלא לשמה כדי להתחכם בה במילי דעלמא וכמו אותו עשיר שלא היה לו יראת שמים ואינו מתפלל ואינו לובש ציצית ותפילין ואוכל בלא ברכה ובלא נטילת ידיים והיה לו בן והניחו בית המדרש ושכר מלמד חשוב ללמדו תורה גמרא ופלפול אמרו לו וכי אתה אוהב תורה כדי שתרצה ללמדה לבניך? והשיב דלאו בעבור אהבתו רוצה שילמד בנו תורה אלא מלמדו תורה כדי שיתחכם ויהיה פקח במילי דעלמא כי האדם מתחכם מלימוד הגמרא והפלפול שיש בה.
ולכן אותו הדור היו רובם עוסקים בתורה כדי להתחכם בה במילי דעלמא ולכן לא היו מברכים עליה ברכה ראשונה של אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה דאין להם חפץ להתקדש מקדושת התורה ורק לומדים אותה בשביל עסק הגשמי שלהם.
לזה אמר שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה רצונו לומר לא היו מקפידים לברך ברכה ראשנה המורה על קדושת האדם מכח דברי תורה כי אין להם רצון שיתקדשו בה ולכן לא הועיל זכות תורה זו שלהם לדחות הפרענות כי לא היתה לשמה ולזה אמר עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי (ירמיה ט, יב) דייקא רצונו לומר תורה לשמה המתייחסת אלי לשמי גם אמר שלא ברכו בתורה תחלה ולא אמר עליה הכונה שלא ברכו בתורה בשביל הקדושה שבה הרמוזה בתחלת אותיות תורה.
"בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה", זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן תַּלְמִיד חָכָם. "וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ", זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן עַם־ הָאָרֶץ (משלי יד, לג). פירש רש"י ז"ל תודע מודיע לכל ומתפאר בכתרה. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים סו:) כל המתגאה חכמתו מסתלקת ממנו ומי שהוא תלמיד חכם בן תלמיד חכם לא תתפאר חכמתו בעיניו לחשוב עצמו יותר מכדי ערכו וממילא לא תסתלק חכמתו ממנו אלא בְּלִבּוֹ תָּנוּחַ חָכְמָה אבל תלמיד חכם בן עם הארץ מחמת שרואה אביו עם הארץ אז החכמה שיש בו תתפאר בעיניו שיחשוב ערכו מאה ידות על מה שהוא וממילא יבוא לידי גאוה וכיון שנתגאה חכמתו מסתלקת וזהו בְּלֵב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ הכתוב סובל שני דרשות כיון שתודע שהוא מודיע לכל ומתפאר בה כמו שפירש רש"י ולכן סופה תִּוָּדֵעַ שתכרת ותתפרד ממנו על ידי גאותו.
מעשה בילד שאמר לאביו שיקנה לו כלי מורה שעות של זהב והלך עמו לשוק לקנות לו וכשיצא מביתו פגע בו עני אחד ובידו כלי זהב זה ויגש אליו ויאמר תקנה ממני כלי ואני אמכור אותו בחצי ערכו אמר לו האב אין לי צורך בו אמר לו בנו למה לא תקנה כיון שהוא רוצה למכור בחצי הערך? אמר לו בני וכי אתה יודע שזה העני בכמה זהובים חושב ערך הכלי הזה עתה תראה דברי, וחזר וקרא את העני אחר שהלך מאצלו ויאמר לו בכמה תמכור לי כלי זה? ויאמר זה ערכו מאה זהובים ואני אמכור לך בחמשים חצי ערכו, ויאמר לו תמכור לי בארבעים ויאמר אפילו בחמשים חסר אחד לא אמכור וילך לו וכשהלך עם בנו לשוק קנה לו כלי זה ממש בחמשה זהובים, אמר לבנו הראית בני דברי אמת הם! עד כאן המעשה שהובאה באהל יעקב ז"ל והנמשל מובן.
וְכָל הַמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּעֶבֶד עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, נַעֲשֶׂה חָפְשִׁי לָעוֹלָם הַבָּא (איוב ג, יט). קשא וכי יש עבדות בעולם הבא כדי שאומר נעשה חפשי?
ונראה לי בס"ד כי יש צדיק שחסר ממנו כמה מצות ואחר שיפטר יחזור בגלגול כדי להשלים וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל כל החוזר בגלגול שולטין בו יסורין של עולם הזה וצער המיתה וגם מלחמה של יצר הרע כל ימיו אך אם הנפש תחזור לעולם הזה בסוד העיבור כדי להשלים המצות שחסרו ממנה אין לה שום צער של יסורין ומיתה של אותו הגוף המתעברת בו והיא חפשית משליטת היצר הרע שאם היצר הרע משל על אותו הגוף והחטיאו לא יגיע לה נזק מזה אלא תסתלק מאותו הגוף ותתעבר בגוף אחר וכנזכר בשער הגלגולים עיין שם. ולזה אמר נַעֲשֶׂה חָפְשִׁי לָעוֹלָם הַבָּא רצונו לומר אחר שיפטר מעולם הזה אם חסר לו מצות שצריך לחזור לעולם הזה להשלים אינו בא בגלגול אלא בעיבור שאז הוא חפשי מן צער יסורין ומיתה ומשליטת היצר הרע.
ונראה לי בס"ד דהתורה מכונת בשם שֶּׁבִי דכתיב עָלִיתָ לַמָּרוֹם שָׁבִיתָ שֶּׁבִי (תהלים סח, יט) ואם האדם בעולם הזה יעבד לשבי הוא התורה יהיה חפשי לעולם הבא כי מספר יַעֲבֹד שֶּׁבִי [398] עולה מספר חָפְשִׁי [398].
רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְצַיֵּין מְעַרְתָּא דְּרַבָּנָן. הנה בגמרא (דף נח.) איתא שם רבי בנאה הוה מציין מערתא וכו' ופירש רשב"ם ז"ל רבי בנאה אדם גדול וחשוב היה לפיכך ניתן לו רשות ליכנס בקברי הצדיקים אבל אחר לא כדאמרינן (חולין ז:) גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם והיה נכנס במערות ומודד ארכן מבפנים ואחר כך מודד מבחוץ כנגדו ועשה שם ציון סיד כדי להכיר מקום הטומאה ולא יבואו טהרות דרך כאן שלא יאהיל על הקבר עד כאן לשונו.
ומה שפירש 'מודד מבחוץ כנגדו ועשה שם ציון' רצונו לומר מודד למעלה בגג המערה בשטח הארץ שהולכים עליו בני אדם ולזה קרי ליה 'חוץ' אך עדיין צריך להבין למאי אצטריך זה מאחר דאיכא חלל במערה למעלה מן הארון המונח שם ואז אין טומאה עולה וכדאיתא באהלות?
ונראה לי כי בפנים בכותלי המערה עצמן גם כן עושים קברים ושם בקבר שבתוך הכותל אין חלל למעלה ממנו אלא סותמין חללו לגמרי לכך הוצרך לציין למעלה על הקברים המונחים בעובי כותלי המערה וממילא יציין גם למעלה מן הארונות שבתוך המערה.
ודע כי במערת רבי חייא לא נקברו אלא רק בניו יהודה וחזקיה ואחר כך נקבר במערה ההיא רב הונא ריש גלותא וכדאיתא במדרש קהלת בפסוק כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ (קהלת ט, י) וזה לשונו: רב הונא ריש גלותא אמר לון כד דמיכנא אעלוני גביה רבי חייה רבא וכד דמך אסקוניה לארעא דישראל אמרון כדאי הוא רב הונא למייתיה הכא גבי רבי חייא רבה מאן עליל ויהב ליה תמן אמר רבי חגי אנא מעייל ליה אמרו על רבי חגי כד הוה בר תמני עשר שנין הוה רגיל תלמודיה ועוד כי לא ראה קרי מן יומיה אמרין ליה עלותך את בעי דאנת גברא סבא ואם דמכת תמן לא אכפת לך, [פירוש אתה רוצה שתכניס עצמך במערה אצל רבי רבי חייא מפני שאתה זקן ואם תמות שם אין אתה משגיח בחיים רק תרצה שתשאר שם] אמר להו עבידו לי חדא מילתא אייתון חבלא וקטרו ברגלי ואין אנא נפיק מוטב ואם לאו תהוון שררין ברגלי אתעביד ליה כן [פירוש אמר להם עשו לי דבר אחד תביאו חבל וקשרו אותו ברגלי ואם אני אצא הרי טוב ואם לאו תהיו מגררין אותי ברגלי וכגון שיביאו חבל עב מקנבוס חזק שאי אפשר לחתכו בשיניו אלא בסכין חדה ויהיה לח שאי אפשר להתיר קשריו בידים ועשו לו כן].
עאל ואשכח תלתא ארוניין ומצא כתוב במערה יהודה בני אחריך ואין עוד חזקיה בני אחריך ואין עוד יוסף בן ישראל אחריך ואין עוד [פירוש שלא הניחו אחריהם כמותם] וזקף רבי חגי עיניו להסתכל ושמע קול במערה שאמר לו השפל עיניך וכשיצא משם היה בן שמונים שנה ונכפלו לו שנותיו עד כאן עיין שם.
ומזה המעשה תבין גדולת רבי חייא ובניו ולא זכה ליכנס במערה ההיא רק רבי חגי ובודאי על אשר סיכן עצמו ליכנס במקום מקודש כזה בעבור כבוד רב הונא לקיים צוואתו זכה לאורך ימים שנכפלו שנותיו.
אך מה שנמצא כתוב 'יוסף בן ישראל אחריך ואין עוד' לא ידענו על מי נאמרו דברים אלו כי שם לא היו עם רבי חייא אלא רק בניו ואפשר שדברים אלו נאמרו על רבי חייא עצמו ויתכן הוא היה בחינת היסוד הנקרא יוסף בן ישראל.
מיהו ראיתי בשער הגלגולים (הקדמה לז) שכתב וזה לשונו: אחר כך תלך מעט לצד צפון ונוטה לצד מערב ושם בהר ההוא אשר שם קוברים מיתיהם אנשי טבריה ויש שם אכסדרה אחת בנויה בשלשה כותלים וקורין אותה העולם מערת רבי חייא ובניו ודע כי באותם החלונות שיש בכותל הצפוני שם קבורים רבי חייא ויהודה וחזקיה בניו ורב המנונא סבא הנזכר תמיד בספר הזוהר ורב המנונא ריש גלותא שהיה בזמן רבינו הקדוש והעלו ארונו למערת רבי חייא כנזכר בתלמוד עד כאן לשונו. ועל כן אפשר לומר מה שאמר 'יוסף בן ישראל אחריך ואין עוד' קאי על רב המנונא סבא שהיה בחינת היסוד ומה שנזכר אחר יהודה וחזקיה לפי סדר מקומם כי הוא היה מקומו לפנים יותר וברוך היודע אם נאמר זה עליו או על רבי חייא.
והנה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל דרב המנונא סבא נקבר שם באותה מערה ודאי נקבר לפני ולפנים ולכך לא ראה רבי חגי אלא רק שלשה ארונות ולא יותר ובסדר הדורות נתקשה בהא דאמרו בגמרא דרבי חייא אמר לרבינו הקדוש על ארונו של רב הונא שבא דמשמע שנפטר רב הונא קודם רבי חייא? ותירץ תרי רב הונא היו. אך לשון שער הגלגולים לא משמע הכי דקאמר להדיה שהוא רב הונא שהיה בזמן רבינו הקדוש.
ואפשר להדחק ולומר שרבינו האר"י ז"ל אמר לרבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל על רב הונא סתם וכאשר כתב מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל את דברי רבינו האר"י ז"ל לא דקדק בזה וחשב שהיא אותו רב הונא שהיה בזמן רבינו הקדוש אך רבינו האר"י ז"ל אמר לו רב הונא ריש גלותא ולא אמר לו אותו שהיה בזמן רבינו הקדוש ולעולם תרי רב הונא ריש גלותא הוו.
ודע דאין לומר שרבי חייא אביהם של יהודא וחזקיה הוא היה רבי חייא הנזכר בזוהר הקדוש עם חברים ותלמידים של רשב"י כי מפורש יוצא להדיה בדברי רבינו האר"י ז"ל שקיבל מן אליהו זכור לטוב דרבי חייא שהיה מתלמידי רשב"י לחוד ורבי חייא שהיה מתלמידי רבינו הקדוש והגיד בחינתם למעלה כל אחד בפני עצמו וכמפורש בשער הגלגולים וכן מפורש יוצא שם מדבריו כי רב שהיה מתלמידי רבינו הקדוש אינו רבי אבא שבזוהר הקדוש שהיה מתלמידי רשב"י כאשר חשבו קצת מקובלים.
כן יהי רצון זכות רב המנונא סבא וזכות רבי חייא ובניו יהודה וחזקיה וזכות רב הונא ריש גלותא יגן בעדינו ובעד כל ישראל ונזכה לחיים ארוכים טובים ומתוקנים ונעבוד עבודת הקודש בקדושה ובטהרה ונשלים תיקון נפשינו ורוחינו ונשמתינו בהיותינו חיים בגלגול זה אמן כן יהי רצון.
ואמרתי לרשום כאן שני שירים אשר שרתי לכבוד רב המנונא סבא ולכבוד רבי חייא ובניו ורב הונא ריש גלותא ואף על גב דקרו ליה בזוהר הקדוש רב המנונא ולא קרו ליה רבי משום דהוה בבבל אני עשיתי השיר שלו על שם רבי כי בודאי אתקרי רבי אחר שעלה מבבל לארץ ישראל בעודו בחיים בעולם הזה.
סימן אנוה"ו
אֵ־ל חַי זָכְרֵנוּ לְטוֹבָה, בִּזְכוּת רַבִּי הַמְנוּנָא סָבָא
אִישׁ חַי בַּתּוֹרָה נֶאֱמָן, הָיָה אוֹר נֶעֱלַם וְנִטְמַן. הִנֵּה צַדִּיק זֶה מְזֻמָּן, לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
נֶפֶשׁ נְעִימָה וְנָאוָה, לָבַשׁ יִרְאָה וַעֲנָוָה. וְלָבַשׁ תּוֹרָה וּמִצְוָה, עָבַד אֵ־ל בְּשִׂמְחָה רַבָּה.
וְהוּא גִּבּוֹר אִישׁ מִלְחָמָה, לְגָרֵשׁ עֶבֶד וְאָמָה. מֵהֵיכַל בַּת מֶלֶךְ תַּמָּה, זָרַק חִצִּים הִכָּה אוֹיְבָהּ.
הוֹצִיא אֲסוּרִים מִכֶּבֶל, הֵאִיר לְכָל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל. הוּא אֲרִי עָלָה מִבָּבֶל, לִשְׁכֹּן בְּאֶרֶץ הַטּוֹבָה.
וְלוֹ נִגְלוּ סִתְרֵי תּוֹרָה, לַמְּדָם בְּעֹז וּגְבוּרָה. וּבִקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, בְּרֹב חִבָּה וְאַהֲבָה.
זְכוּתוֹ יָגֵן עָלֵינוּ, הוּא יַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדֵנוּ. הוּא נִיצוֹץ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, זָכָה לְזִקְנָה וְשֵׂיבָה.
אֵ־ל חַי זָכְרֵנוּ לְטוֹבָה, בִּזְכוּת רַבִּי הַמְנוּנָא סָבָא
סימן הח"י לנו"ח
חָוֹן לִי בִּזְכוּת רַבִּי חִיָּא וִיהוּדָה וְחִזְקִיָּה
הִרְבִּיץ תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל וְהוֹרָה דָּת לְכָל שׁוֹאֵל. עָשָׂה חֶסֶד בְּעֹז וְאֵ־ל, גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה חִיָּא.
חָכְמָתוֹ הִיא תָּאִיר פָּנָיו, הוּא צַדִּיק תָּמִים וְעָנָיו. זְכוּתוֹ גַּם זְכוּת בָּנָיו, יָגֵן עַל עַם נַחֲלַת יָ־הּ.
יְשָׁרִים הֵם בְּלִבּוֹתָם, רַבָּה מְאוֹד מַעֲלָתָם. כִּי שַׁוְעָתָם וְתִפְלָתָם, כִּתְפִלַּת אָבוֹת רְצוּיָה.
לַמְּרוֹמִים עוֹלִים לְבַדָּם, לֹא תְּשׁוּרֵם עֵין כָּל אָדָם. רַב יְקָרָם וּכְבוֹדָם, הֵמָּה מִבְּנֵי עֲלִיָּה.
נִקְבַּר עִמָּם רַב הָאוֹרָה, הוּא רַב הוּנָא שַׂר הַמִּשְׂרָה. אֲשֶׁר הִרְבִּיץ דָּת וְתוֹרָה, בְּכָל יָמָיו אֲשֶׁר חָיָה.
וְרָאוּי הָיָה רַב הוּנָא, שֶׁתִּשְׂרֶה עָלָיו שְׁכִינָה. אַךְ בָּבֶל גָּרַם חֶסְרוֹנָה, כִּי נָשִׂיא בְּתוֹכָהּ הָיָה
חַי תִּזְכֹּר אֶת כָּל צִדְקָתָם, וְשִׂים כְּבוֹד מְנוּחָתָם. וּמַהֵר חוּשָׁה בִּזְכוּתָם, תִּשְׁלַח יִנּוֹן וְאֵלִיָּה.
חָוֹן לִי בִּזְכוּת רַבִּי חִיָּא וִיהוּדָה וְחִזְקִיָּה
'חַס־וְשָׁלוֹם, לֹא תְּהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל'. נראה לי בס"ד הכונה ישראל אשר נשמתם ממחצב הנשמות שהוא על סדר עשר ספירות ופרצופים עליונים אשר גבוה מעל גבוה שומר וכל דור ראשון לוקח נשמות ממקום עליון רחוק הדבר שיהיה דור אחרון לוקח נשמות עליונות וגדולות יותר ממה שלקח דור הקודם אליו דעל זה נאמר (שבת קיב:) אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואיך נחשוב דרבי חייא שהוא בדור אחרון של עתה גדול מאביך שהיה בדור הקודם? ולזה אמר לֹא תְּהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל אשר נשמתם באות ממחצב העליון המסודר בסדר עשר ספירות ופרצופים עליונים אשר גבוה מעל גבוה שומר והנשמות באים על פי הסדר מעילא לתתא ולא באים בערבובייא.
ונראה שהוא אמר כן על פי הרוב אבל יזדמן לפרקים שתבא נשמה עליונה בדור אחרון ואלו הם מפלאות תמים דעים ועיין בשער רוח הקודש (דף ב:) שהתנאים הם בתפארת הנקרא ישראל והאמוראים גם כן הם שם אך הם מבחינת זמן הקטנות הנקרא יניקה עיין שם ובזה תבין מה שאמר לֹא תְּהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל.
והא דאמר לו 'אֲפִלּוּ מִמַּר' והשיב לו 'אִין' מצד ענוה השיב כן דהא איתא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים (דף כו:) דרבינו הקדוש הוא היסוד ותלמידיו בני ישיבתו הם טיפות החו"ג [חסד וגבורה] שיצאו ממנו והם רבי חייא ורבי אושעיה ובר קפרא ולוי בר סיסי ורבי חנינא בר חמא ורב וכיוצא בהם עד כאן עיין שם. ומדברי רבינו אלו למדנו כי רב אינו רבי אבא הנזכר בזוהר הקדוש ורבי חייא אינו רבי חייא הנזכר בזוהר הקדוש כי רבי אושעיה ורבי חייא הנזכרים בזוהר הם יצאו מן רשב"י וכאשר גילה סודם רבינו האר"י ז"ל כנזכר בשער הגלגולים שם עיין שם.
חָזִי לִי הַהוּא מֵרַבָּנָן, דַּהֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַּבֵּיהּ, דִּלְצַפְרָא הֲוָה שַׁפִּירִין עֵינֵיהּ, לְאוּרְתָּא דַּמְיָין כַּד מִיקַלְיָין בְּנוּרָא. המאמר הזה מוקשה והתוספות נרגשו בקושייתו ופירשו לְאוּרְתָּא דיומא אחרינא ועדין זה דוחק דמשמע לאורתא דההוא צפרא ועוד הוה ליה למימר ליומא אחרינא דמיין וכו'.
ונראה לי בס"ד כי הוא בקש מאליהו זכור לטוב להראות לו עליית הצדיקים מגן עדן התחתון לגן עדן העליון שזה יהיה אחר חצות לילה כנודע וכן עשה לו ובעת שנסתכל בְּגּוּהַרְקָא דרבי חייא נסתמו עיניו תכף ולצפרא ראהו רב חביבא דהוה שפירן עיניה פירוש ראהו עיניו סמויות ואמר 'שפירן עיניה' לישנא מעלייא נקט על דרך שאומרים על הסומא 'סגי נהור'.
ודוגמת זה איתא בפסחים (פסחים פט:) בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות, ופירש רש"י לישנא מעלייא נקט רצונו לומר ממהר לאכול הרבה עיין שם, וכן כאן היא ראהו בצפרא של אותה הלילה עיניו סמויות ולישנא מעלייא נקט שלא רצה לומר סמויות אלא אמר 'שפירן עיניה'.
ולאורתא של אותו היום ראהו עיניו פתוחות ורואה בהם ורק דמיין כד מקליין בנורא ותמה איך נתפתח ביום אחד? והגיד לו המעשה דכך וכך היה לו אחר חצות לילה ולכך בצפרא היה סומא אך באותו היום עצמו הלך ונשתטח על מערה של רבי חייא ואמר מה שאמר ונתרפא תכף ונתפתחו עיניו ורק נשאר רושם בגבינות עיניו דדמו כד מקליין בנורא ונשאר רושם זה לזכר בעלמא על אותו דבר שקרה אליו.
כִּי הֲווּ מִינְצוּ רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי חִיָּא וכו'.. נראה הכונה דרבי חנינא היתה תורתו אומנותו עוסק בתורה ימים ולילות ואינו עוסק בגמילות חסדים שהם עסק הגוף כדי שלא יתבטל מעסק התורה רגע אך רבי חייא היה דרכו לעסוק בגמילות חסדים גם כן שעושה גמילות חסדים בגופו ושניהם הוו מנצו ופליגי בסברה זו דרבי חייא אומר לרבי חנינא לא טוב אתה עושה בזה שאתה מונע עצמך מן גמילות חסדים לגמרי אלא אחוז בזה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ (קהלת ז, יח) ורבי חנינא אומר להפך דטוב שלא לבטל מעסק התורה רגע.
והיה רבי חנינא עושה סניגורין לסברתו ואמר לרבי חייא בַּהֲדֵי דִּידִי קָא מִינְצִיתְּ לחלוק על סברתי ולערער ולפקפק במנהגי והלא דרך זה שאני נוהג בו יש בו תועלת גדול לקיום התורה כי על ידי שאני עוסק בתורה ימים ולילות בזה יהיה חריף ומחודד טפי ואז יזדמן איזה גזירות וצרות המבלבלים הדעת ועל ידי כך ישתכחו איזה הלכות מחכמי הדור כאשר נשתכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה אנא מהדרנא להו מפלפולי כאשר החזירם עתניאל בן קנז מפלפולו ולכן אומר אני טוב להיות יגיע בתורה הרבה כדי שיתחדד השכל ואם יצטרך הזמן לכך יהיה מזה תועלת כאמור.
ורבי חייא השיב לו כי גמילות חסדים שכרה גדול שתגין שלא ישתכחו הלכות מישראל כדי שיהיה צורך לחדוד השכל להחזירם על ידי הפלפול וראה אופן הגמילות חסדים דאמינא לך שהם שייכים ללמוד ועסק התורה דעבידנא כך וכך ואז גמילות חסדים כזו יכולה היא שתגין שלא ישתכח שום הלכה מחכמי ישראל.
מַאי עָבִידְנָא? אַזְלִינָא וְשָׁדִינָא כִּיתְּנָא, וְגַדְלִינָא נִישְׁבֵּי. קשה למאי אצטריך לפרש התחלת מעשיו מעיקרן וגם למה יצטרך לכך לזרוע זרעוני פשתן כדי לקלוע ממנו רשתות ומכמורות יקנה רשתות מזומנים ומוכנים מן השוק ויצוד בהם הצבאים?
ונראה לי בס"ד שהודיע רבי חייא סדר מעשיו לעשות גם המכשירין של עורות המגילה על ידו ממש ויהיה עיקר המבוקש שרוצה מתגלגל ונעשה מסיבה לסיבה מתחילת הסיבות שהוא זריעת הפשתן ולא היה אומר לקנות עורות מעובדים מן השוק לכתוב בהם תורה ללמדה לתנוקות כי נחת ללמדינו בסדר זה מוסר השכל והוא כי אפשר יאמר אדם למה לי לטרוח לקרוא מקרא הרבה כדי להיות בקי במקראות והלא אין הדין מפורש במקראות? אלא צריך לתורה שבעל פה בלבד. וגם בתורה שבעל פה יאמר למה אטרח ללמוד גמרא כדי ללמוד בה טעמי הדברים השנויים במשנה ואטריח עצמי בפלפול הגמרא טוב שאלמוד משנה בלבד ששם הלכות פסוקות במילות קצרות שאומרת דין זה כך וכך צריך להיות וזה אסור וזה מותר וזה כשר וזה פסול וזה טמא וזה טהור?
והנה באמת דברים אלו שיאמר האדם טעות הן אלא צריך ללמוד מקרא הרבה ויתמיד בו כדי שיהיה בקי במקראות וגם צריך ללמוד המשנה עם הגמרא כדי שידע טעמים של דברי המשנה ומהיכן יוצא הדין הזה ועל ידי כך יתחדש אצלו הלכות מרובות בכל דבר ודבר אשר אלו ההלכות לא נתפרשו במשנה כי ביודעו טעמו של דבר ומקורו יוכל לדמות מילתא למילתא ולהבין דבר מתוך דבר.
ולכן רבי חייא בעת שעושה ספר ללמד בו הילדים תופס הכנת הספר מעסק הראשון לזרוע הפשתן כדי לעשות נִשְׁבֵּי ולא אמר אקנה נשבי מן השוק ועשה הנשבי כדי לצוד הצבאים ליקח העורות ולא אמר אקנה עורות מן השוק ולמה אטרח לצוד ולשחוט ולעבד? וכל זה עושה לרמוז לנו דרך הלימוד שצריך ללמוד המקראות היטב וללמוד הגמרא היטיב ואף על פי שהיא אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ (איוב יא, ט) ויש בה יגיעה רבה בפלפולה ולא נאמר טוב לנו ללמוד דברי המשנה שהם הלכות בדברים קצרים ונסמוך על דברי המשנה שודאי אמת הם הדברים האלה ומה לידע טעמן ומקורם וכיוצא בזה גם אנחנו דורות האחרונים נלמוד מוסר השכל מדבר זה שלא נאמר די לנו שנקח הוראת הדינים מן השולחן ערוך ולמה נלמוד הגמרא והרמב"ם וטור ובית יוסף וספרי הראשנים המפלפלים בדינים אלו.
ודע דמה שהיה עוסק בפשתן לצורך דבר זה ולא בקנבוס נראה כדי לתקן חטא קין שחטא בהקרבתן אי נמי כדי לדחות המקטרגים כי סגולת הפשתן הוא לדחות החיצונים כמו שאמרו רבותינו ז"ל.
וְצַיִידָנָא טָבֵיי וּמַאֲכִילְנָא בִּשְׂרַיְהוּ לְיַתְמֵי. נראה דכיון בזה לשתף עם מצות לימוד התורה עוד מצוה אחרת של גמילות חסדים וצדקה כדי שתגין עליו מצות גמילות חסדים וצדקה שיביא לימוד התורה לידי גמילות חסדים ובשתים אלו נתקנים אותיות ו"ה שבשם כי אות וא"ו נתקן בעמוד התורה ואות ה"א בעמוד גמילות חסדים ולכן קרי עליה רבי יוסי ברבי חנינא בַּאֲתַר דְּזִקּוּקִין דְּנוּרָא וּבִעוּרִין דְּאֶשָׁא כנגד שתי מצות אלו הבאין כאחד שהיה טורח ועוסק בהם שהם עמוד גמילות חסדים ועמוד תורה ולכן זכה לשני זוגות שהוליד שני בנים יהודה וחזקיה בזכות עמוד התורה ושתי בנות יקרות בזכות עמוד גמילות חסדים שטרח בשתיהן. ונראה לכך אַתּוּ בּוּטִיטֵי דְּנוּרָא לההוא מרבנן לשתי עיניו על שהביט בְּגוּהַרְקָא שלו והם האחד מצד הכבוד הראוי לו מעמוד גמילות חסדים והשני מצד הכבוד הראוי לו מעמוד התורה.
ונראה לי בס"ד מה שהיה לו מעלה זו בְּגוּהַרְקָא שלו שעולה ויורד לבדו בלי סיוע מלאכים על שהיו מעשיו שלמים הכל מיניה וביה ואינו מבקש סיוע מאחרים לקנות הנשבי מן השוק ולקנות עורות מעובדים מן השוק כן לא יצטרך לסיוע המלאכים כשאר צדיקים כי על זה אמר רבי 'גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי חִיָּא' כלומר גדולין באיכותן ובכמותן שעושה גם המכשירין של המבוקש הוא בעצמו הכל מידו.
אַמִינָא: מַתְנִיתָא דְּמַר מַתְנִינָא, וְאִתַּסָּאִי. נראה לי בס"ד בא בזה בטענה חשובה כי האומרים דבר הלכה משמו שפתותיו דובבות בקבר (בכורות לא:) דכתיב דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שיר השירים ז, י) ופירש רש"י ז"ל יש לו מנוחה בכך מפני שנראה שהוא חי בהיות שפתיו דובבות וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (נדרים סד:) סומא חשוב כמת ולפי זה הוא מבקש ברפואת עיניו חיים לעצמו ולכן אמר כיון דמתניתא דמר מתנינא בזה יהיו שפתיך דובבות ונמצא אני עושה דבר שהוא חיים לגופך במערה על כן בדין הוא שגם אתה תתפלל לתת לי חיים ברפואתי ואתסי בטענה זו.
אֵלִיָּהוּ הֲוָה שְׁכִיחַ בִּמְתִיבְתָּא דְּרַבִּי. נראה שהיה דרכם לקבוע יום אחד ידוע בכל שבוע ללמוד בסודות התורה דוקא ועל הרוב היה ביום שבת ובישיבה זו של לימוד הסוד לא היו נמצאים אלא רק החכמים הגדולים ביותר כי את צנועים חכמה זו ואליהו זכור לטוב הוה שכיח בזו המתיבתא דרבי הקבועה באותו היום הידוע שבכל שבוע ומאחר שהיו מקדשין על פי הראיה לא היה מזדמן באותו היום שיהיה ראש חודש ורק פעם אחת נזדמן שהיה אותו היום ראש חודש ולכן נגה אליהו זכור לטוב ולא בא בזמנו יען כי הוא לא היה הולך להעמיד האבות כדי להתפלל אלא רק ביום ראש חודש אבל בשאר ימים מתפללים בעודם שוכבים.
ומה שאמר וּמַגְּנִינָא לֵיהּ משמע מלבד שמעמידם חוזר ומשכיב אותם בידו והטעם מפני שבשעה שמעמידם נעשה להם תחייה ממש ובעת שמשכיב אותם נעשה להם כעין מיתה כי הראשנים שכיבתם זו היא קבורתם ולכן צריך לעשות להם קבורה חדשה בידו.
סַבְרֵי, תַּקְפֵי בְּרַחֲמֵי וּמַיְתֵּי לֵיהּ לְמָשִׁיחַ בְּלָא זִמְנֵיהּ. פירוש הקדוש ברוך הוא הבטיח אותם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ (ישעיה נב, ג) ופרשו בזוהר הקדוש שלא תהיה הגאולה מסטרא דחסד כאשר היה ביציאת מצרים שבזה יהיה אחריה שעבוד אלא תהיה מסטרא דגבורה גם כן דעל ידי כך לא יהיה אחריה שעבוד ולכן אִי תַּקְפֵי בְּרַחֲמֵי וּמַיְתֵּי לֵיהּ לְמָשִׁיחַ בְּלָא זִמְנֵיהּ תהיה הגאולה מסטרא דחסד ויהיה אחריה שעבוד ומאי אהניה לישראל? ואם תאמר יעמיד השנים לחוד ואחד לחוד זה אינו כיון דצריך להשכיבם בידו ממש יהיה אחד מן השנים עומד בכדי שלא לצורך כי צריך להמתין עד שישכיב הראשון שהיה עמו ואינו דרך ארץ לכן היה מעמיד אחד אחד.
אָמַר לֵיהּ: וְיֵשׁ דּוּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה? אָמַר לֵיהּ: אִיכָּא רַבִּי חִיָּא וּבָנָיו. לאו על מעשים ומעלה קאמר אלא דוגמתם בשרשם בשלשה אמצעיות זה בחסד וזה בגבורה וזה בתפארת ושיהיו קרובים זה לזה ואינם רחוקים בתולדה למטה בעולם התחתון.
כִּי מָטָא לְמֵימַר: "מְחַיֵּה הַמֵּתִים" רָגַשׁ עָלְמָא. הקשו התוספות אמאי לא רגש כשאמר 'מְחַיֵּה הַמֵּתִים אַתָּה' וכן כשאמר 'מְחַיֵּה הַמֵּתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים'?
ונראה לי בס"ד דהתם השליח ציבור שהוא רבי חייא אומר זה לבדו כי הוא היה המתפלל חזרה ובניו העומדים עמו אין אומרים בפיהם אך כד מטא לחתימה בארץ ישראל מְחַיֵּה הַמֵּתִים מוכרח שיענו אמן וכשיענו אמן על ברכה זו נמצא שלשתם אומרים דברים אלו ביחד ולכן קודם שיסיים הברכה וקודם שיענו אמן רגש עלמא ותכף אִידְמִי לְהוּ כְּדוּבָּא דְּנוּרָא ובלבל כונתם וכיון דנתבלבלה כוונתם אף על גב דענו אמן לא נעשה בזה פועל גאולה.
ומה שאמר מַחְיוּהָ שִׁתִּין פּוּלְסֵי דְּנוּרָא נראה טעם למספר ששים כנגד ששים גבורים הנרמזים בפסוק הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל (שיר השירים ג, ז) ורמזו לו בזה איך לימדת אותם דרך להביא המשיח שלא בזמנו שעדיין ששים גבורים לא נמתקו כראוי.
ונראה ודאי הוא אָתָא אִידְמִי לְהוּ כְּדוּבָּא דְּנוּרָא תכף ומיד ובתר הכי מַחְיוּהָ ואף על גב דהוא תיקן הדבר על אשר גילה דבר זה שממנו למדו דרך זה להביא המשיח שלא בזמנו והוא באהבתו ברבינו הקדוש שהיה דוגמת משה רבינו ע"ה בדורו גילה לו דבר זה שלא רצה להעלים ממנו דבר.
אָתָא אִידְמִי לְהוּ כְּדוּבָּא דְּנוּרָא. נראה לי בס"ד הטעם דאדמי להו כדוב והוא דהכתוב אמר בהושע סימן י"ג אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם (הושע יג, ח) ופירש רש"י ז"ל כדרך הדוב אוחז צפרניו בחזה וקורע עד הלב עד כאן לשונו. ולכן גם כאן רמז להם אתם רוצים להביא המשיח עתה אשר הדור אינו שלם דהחסרון שלהם הוא מצד הלב כי לבם בל נכון עדיין כראוי ולכן באתי עתה לבלבל כונת הלב שלכם כדי שלא יהיה מזה פעולת הגאולה ולכך נדמה להם כדוב שדרכו לקרוע עד הלב וכמו הדמיון שדימה הכתוב באומרו אֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם.
שְׁמוּאֵל יַרְחִינָאָה, אַסְיֵיהּ דְּרַבִּי הֲוָה. פירש רש"י קורין אותו כך על שהיה בקי בסוד העיבור. וקשא וכי סוד העיבור עדיף מחכמת התורה ומאחר שהיה חכם גדול בתורה! אמאי לא בחרו לכנותו על חכמת התורה אשר בקרבו?
ונראה לי בס"ד כי ידע שהחכמים נמשלו לשמש והיינו רק אותם שכבר נסמכו שקורין להם רבי דאז לא צריכי לרבותם כי יש להם רשות לכוף ולדון ופטורים לשלם אם טעו ואלו הם דוגמת השמש שיש לה אורה לעצמה ואינה צריכה לקבל מכוכב אחר אבל אותם שלא נסמכו ידמו לירח שצריכה לקבל אורה מן השמש שהיא גדולה ממנה כן זה צריך הוא בענין ההוראה לאחרים המוסמכין שאין לו רשות לכוף ולדון בפני עצמו ואם טעה חייב לשלם ולכן שמואל שלא נסמך קורין איתו יַרְחִינָאָה על שם הירח כי המוסמכין נקראים על שם השמש ועליהם נאמר וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ (שופטים ה, לא).
ונראה לפרש בס"ד הטעם שלא נסמך ולא נקרא רבי דידוע מה שאמר בתשובת הגאונים דאביו בא על ידי שם המפורש בקפיצת הדרך מן מדינת הים לעירו אצל אשתו בלילה ונתעברה ממנו בשמואל ועשה כן מפני ששמע בהיותו במדינת הים בו ביום מאותה גויה שהיתה בקיאה בחכמת אצטגנינות שאותה הלילה הוא מוצלח להוליד בן חכם גדול ולכן בא אצל אשתו על ידי שם ממה"י ונראה לי. כי היתה מסולקת הדמים וטהורה ואז בא עליה ונתעברה בשמואל ומאחר שעיבורו של שמואל היה על ידי מעשה נס לכך נגזר מן השמים שלא יהיה נהנה מכבוד הסמיכה ומקריאת שם רבי.
ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל כי רבי יהודה בן בתירא התפלל על אבוה דשמואל שיוליד בן כשמואל הנביא דכתיב ביה כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא (שמואל א' ג, כ) ולכן מן השמים גלגלו שלא יהיה נסמך אלא נקרא שמואל בסתם כמו שמואל הנביא ע"ה שנקרא שמואל בסתם בלא תואר.
לְדִידִי חָזִי לִי סִיפְרָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. נראה לי בחלום ראה אותו ולא בהקיץ ומן השמים הראו לו זה בחלום להודיעו על דבר זה הנוגע לו כדי שלא יטרח לבקש לו סמיכה וגם כדי שלא ידאג ויצטער בראותו דלא מסתייעא מילתא לסמכו.
214ימים לסיום הש״ס