בבא מציעא פו ע"א

בבא מציעא פו ע"א - Steinsaltz

shall be called a wise [ḥakim] physician, but he shall not be called rabbi, and Rabbi Yehuda HaNasi’s convalescence shall be through him. I also saw written there: Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Natan are the end of the Mishna, i.e., the last of the tanna’im, the redactors of the Mishna. Rav Ashi and Ravina are the end of instruction, i.e., the end of the period of the amora’im, the redacting of the Talmud, which occurred after the period of the tanna’im.

And your mnemonic to remember that Rav Ashi and Ravina redacted the Talmud is the verse: “Until I entered into the sanctuary [mikdashei] of God, and considered [avina] their end” (Psalms 73:17). The sanctuary, mikdashei, alludes to Rav Ashi, while the term avina alludes to Ravina, which is a contraction of Rav Avina. The phrase: Their end, is interpreted as a reference to the redacting of the Talmud.

§ The Gemara relates another story discussing the greatness of the Sages. Rav Kahana said: Rav Ḥama, son of the daughter of Ḥasa, told me that Rabba bar Naḥmani died due to the fear of a decree of religious persecution. The Gemara explains: His enemies accused him [akhalu beih kurtza] of disloyalty in the king’s palace, as they said: There is one man from among the Jews who exempts twelve thousand Jewish men from the king’s head tax two months a year, one month in the summer and one month in the winter. Since many people would study in Rabba’s study hall during the months of Adar and Elul, he was being blamed for preventing those people from working during those months.

They sent a messenger [peristaka] of the king after him, but he was not able to find him. Rabba bar Naḥmani fled and went from Pumbedita to Akra, from Akra to Agma, from Agma to Shiḥin, from Shiḥin to Tzerifa, from Tzerifa to Eina Demayim, and from Eina Demayim back to Pumbedita. Ultimately, he was found in Pumbedita, as the king’s messenger arrived by chance at that same inn where Rabba bar Naḥmani was hiding. The inn attendants placed a tray before the messenger and gave him two cups to drink. They then removed the tray from before him and his face was miraculously turned backward.

The attendants said to Rabba bar Naḥmani: What should we do with him? He is the king’s man, and we cannot leave him like this. Rabba bar Naḥmani said to them: Place a tray before him and give him one cup to drink, and then remove the tray from before him and he will be healed. They did this, and he was healed. The messenger said: I am certain that the man I seek is here, as this unnatural event must have befallen me on his account. He searched for Rabba bar Naḥmani and found out where he was. The messenger said that they should tell Rabba bar Naḥmani: I will leave this inn and will not disclose your location. Even if they will kill that man, i.e., me, I will not disclose your location. But if they will beat him, me, I will disclose your whereabouts, as I cannot bear being tortured.

With that guarantee, they brought Rabba bar Naḥmani before the messenger. They took him into a small vestibule [le’idrona] and closed the door before him. Rabba bar Naḥmani prayed for mercy, and the wall crumbled. He fled and went to hide in a swamp. He was sitting on the stump of a palm tree and studying Torah alone. At that moment, the Sages in the heavenly academy were disagreeing with regard to a halakha of leprosy. In general, a leprous spot includes two signs of impurity, a bright white spot and a white hair. The basic halakha is that if the snow-white leprous sore [baheret] preceded the white hair then the afflicted person is ritually impure, but if the white hair preceded the baheret, he is pure.

The heavenly debate concerned a case of uncertainty as to which came first, the spot or the hair. The Holy One, Blessed be He, says: The individual is pure, but every other member of the heavenly academy says: He is impure. And they said: Who can arbitrate in this dispute? They agreed that Rabba bar Naḥmani should arbitrate, as Rabba bar Naḥmani once said: I am preeminent in the halakhot of leprosy and I am preeminent in the halakhot of ritual impurity imparted by tents.

They sent a messenger from heaven after him to take his soul up to the heavenly academy, but the Angel of Death was unable to approach Rabba bar Naḥmani, as his mouth did not cease from his Torah study. In the meantime, a wind blew and howled between the branches. Rabba bar Naḥmani thought that the noise was due to an infantry battalion [gunda] about to capture him. He said: Let that man, i.e., me, die and not be given over to the hands of the government. The Angel of Death was therefore able to take his soul.

As he was dying, he said in response to the dispute in heaven: It is pure; it is pure. A Divine Voice emerged from heaven and said: Happy are you, Rabba bar Naḥmani, as your body is pure and your soul left you with the word: Pure. A note [pitka] fell from heaven and landed in the academy of Pumbedita. The note read: Rabba bar Naḥmani was summoned to the heavenly academy, i.e., he has died. Abaye and Rava and all of the other Rabbis went out to tend to his burial; however, they did not know the location of his body. They went to the swamp and saw birds forming a shade and hovering over a certain spot. The Rabbis said: We can conclude from this that he is there.

The Rabbis lamented him for three days and three nights. A note fell from heaven, upon which was written: Anyone who removes himself from the lamentations shall be ostracized. Accordingly, they lamented him for seven days. Another note fell from heaven, stating: Go to your homes in peace.

On that day when Rabba bar Naḥmani died, a hurricane lifted a certain Arab [taya’a] merchant while he was riding his camel. The hurricane carried him from one side of the Pappa River and threw him onto the other side. He said: What is this? Those present said to him: Rabba bar Naḥmani has died. He said before God: Master of the Universe! The entire world is Yours and Rabba bar Naḥmani is also Yours. You are to Rabba and Rabba is to You, i.e., you are beloved to each other. If so, why are You destroying the world on his account? The storm subsided.

The Gemara concludes its earlier discussion of obese Sages (84a). Rabbi Shimon ben Ḥalafta was obese. One day he was particularly hot and went and sat on a mountain boulder to cool himself off. He said to his daughter: My daughter, fan me with a fan, and as a gift I will give you packages of spikenard. In the meantime, a strong wind blew. He said: How many packages of spikenard do I owe to the overseers of this wind?

§ The Gemara returns to its discussion of the mishna (83a), which teaches that an employer must provide his laborers with sustenance, all in accordance with the regional custom. The Gemara asks: What is added by the inclusive term: All? The Gemara answers: This serves to include a place where it is customary for the laborers to eat bread and drink a quarter-log [anpaka] of wine. As, if in such a case the employer were to say to them: Arise early in the morning and I will bring you this sustenance, so as not to waste work time, they may say to him: It is not in your power to compel us to do so.

§ The mishna teaches that there was an incident involving Rabbi Yoḥanan ben Matya, who said to his son: Go out and hire laborers for us. His son hired the laborers and stipulated that he would provide sustenance for them. The Gemara asks: After the mishna has stated that all practices are in accordance with the regional custom, how can it cite this incident, which seems to contradict the previous ruling, as Rabbi Yoḥanan ben Matya and his son did not follow the regional custom? The Gemara answers: The mishna is incomplete and this is what it is teaching: All practices are in accordance with the regional custom, but if the employer pledged to provide sustenance for them,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - א

אמר ליה שמואל לרבי: לא לצטער מר אל תצטער על כך. לדידי חזי לי סיפרא דאדם הראשון, כי אני ראיתי את ספרו של אדם הראשון שהראה לו הקדוש ברוך הוא "דור דור וסופריו דור דור ודורשיו דור דור ופרנסיו". וכתיב ביה וכתוב שם עלי "שמואל ירחינאה חכים יתקרי", יקראוהו "חכם". "ורבי לא יתקרי", לא יהיה "סמוך" להוראה עד שיקראוהו "רבי". ^[86] "ואסו דרבי, על ידו תהא". והוא ירפא את רבי מחליו.

ועוד כתוב שם "רבי ורבי נתן, סוף משנה". הם סוף התנאים, שעד ימיהם היה כל תנא שונה את דבריו בבית המדרש, והם אספו את כל דברי התנאים שבכל הדורות וסידרו אותם לפי מסכתות, ואחריהם לא יוסיפו אלא מעט.

"רב אשי ורבינא סוף הוראה". הם סוף כל האמוראים. שעד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר אלא כשהיתה נשאלת שאלה בבית המדרש על טעם המשנה או שאלה מעשית היה כל אמורא אומר את דעתו. ורב אשי ורבינא סידרו את כל דברי האמוראים, וקבעו אותם על סדר המסכתות, כל דבר אצל המשנה המתאימה בסגנון של "איתיביה" "מיתיב" "ורמינהו" "איבעיא להו".

וסימנך סימן לדבר שרב אשי ורבינא הם סוף הוראה, מהפסוק בתהלים [עג יז] "עד אבוא אל מקדשי אל. אבינה לאחריתם" -

"מקדשי" רמז לרב אשי. ^[87] "אבינה" רמז לרבינא. "לאחריתם" רמז שהם סוף הוראה.

אמר רב כהנא: אישתעי סיפר לי רב חמא בר ברתיה דחסא שהוא בן בתו של חסא: רבה בר נחמני שהוא רבה הידוע בר פלוגתיה של רב יוסף אגב שמדא נח נפשיה נפטר בגלל אימת המלכות.

וכך היה מעשה: אכלו ביה קורצא ביה מלכא הלשינו עליו למלך ואמרו: איכא חד גברא ביהודאי יש אדם אחד מהיהודים דקא מבטל תריסר אלפי גברי מישראל שהוא מבטל שנים עשר אלף איש מישראל ירחא בקייטא וירחא בסתוא חדש בקיץ וחדש בסתיו בניסן ותשרי, שאז הם מתקבצים לשמוע דרשות על עניני פסח והחגים, מכרזא דמלכא, ועל ידי כן הם משתמטים מלשלם את המס החדשי, שכשבאים שלוחי המלך לגבות את המס הם אינם נמצאים בביתם.

שדרי פריסתקא דמלכא בתריה, שלח המלך שליח לתפוס את רבה בר נחמני ולא אשכחיה ולא הצליח למצוא אותו. ערק ואזל משום שהוא ברח ממקום למקום מפומבדיתא לאקרא, ומאקרא לאגמא, ומאגמא לשחין, ומשחין לצריפא, ומצריפא לעינא דמים, ומעינא דמים בחזרה לפומבדיתא.

בפומבדיתא אשכחיה שם הוא מצא אותו.

וכך היה: איקלע פריסתקא דמלכא לההוא אושפיזא דרבה, שליח המלך שחיפש את רבה נקלע לאותו פונדק שרבה התחבא בו, קריבו תכא קמיה, ובעלי הפונדק קירבו לפני השליח שולחן, ואשקיוהו תרי כסא ונתנו לו לשתות שתי כוסות של משקה, ודליוה לתכא מקמיה, ומיד לקחו לו את השולחן, והם לא ידעו שיש סכנה בדבר שהשדים מזיקים את מי ששותה "זוגות", הדר פרצופיה לאחוריה ואכן השליח ניזוק שפניו התעוותו ונהפכו לאחור.

אמרו ליה בעלי הפונדק לרבה: מאי נעביד ליה כיצד נוכל להצילו, שאנחנו יראים שהרי גברא דמלכא שליח המלך הוא.

אמר להו רבה: קריבו תכא לקמיה החזירו את השולחן לפניו ואשקיוהו חד כסא ותתנו לו עוד כוס לשתות כדי לבטל את ה"זוגות" ודליהו לתכא קמיה וקחו מיד את השולחן ממנו ולתסי ועל ידי כן יתרפא.

עבדו ליה הכי ואתסי עשו לו כן והוא אכן התרפא.

אמר השליח: מידע ידענא דגברא דקא בעינא הכא הוא אני יודע שכאן מתחבא אותו אדם שאני מחפש אחריו. ^[88]

בחיש אבתריה ואשכחיה חיפש אחריו בפונדק ומצא אותו.

אמר השליח לבעלי הפונדק: אזלינא מהא אני חוזר מכאן אי מקטל קטלו לההוא גברא לא מגלינא ובגלל שרבה הציל אותי לא אגלה את מקום המצאו גם אם יהרגו אותי. ^[89] אבל ואי נגידי מנגדין ליה אם ייסרוני ביסורים ולא אוכל לעמוד בהם מגלינא רק אז אגלה.

אתיוהו לקמיה הביאו את רבה לפני השליח עייליה לאדרונא הוא הכניס את רבה לתוך חדר וטרקיה לבבא באנפיה ונעל בפניו את הדלת, כדי שבינתיים לא יברח.

בעא רחמיה התפלל רבה וביקש רחמים פרק אשיתא ונעשה לו נס והקיר של החדר התמוטט ערק ואזיל לאגמא והוא ברח לאגמא.

הוה יתיב אגירדא דדקולא, התיישב רבה על גזע של דקל קצוץ וקא גריס ולמד.

קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא באותה עת נפלה מחלוקת בישיבה של מעלה בנוגע לדין אחד בהלכות נגעים:

שהדין הוא שאמנם הופעת שיער לבן בתוך הנגע הוא סימן טומאה, אך זה רק אם נגע הבהרת היתה קודמת לשער לבן אז הוא טמא.

אבל, ואם השער לבן היה קודם לבהרת הוא טהור. וכך מפורש בתורה "והנה נהפך שער לבן בבהרת" משמע שהבהרת קדמה לשער הלבן.

ומה הדין במקרה של ספק שאין יודעים אם הבהרת קדמה או השער הלבן?

על זה נחלקו בישיבה של מעלה: הקדוש ברוך הוא אומר: טהור.

וכולהו מתיבתא דרקיעא וכל הישיבה של מעלה אמרי: טמא. ^[90]

ואמרי אמרו במתיבתא דרקיעא: מאן נוכח מי יבא לכאן ויכריע בשאלה זו?

נוכח שיבא רבה בר נחמני ויכריע.

דאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים! אני יחיד באהלות!

שדרו שליחא בתריה שלחו מהשמים את המלאך המות שיביא את רבה בר נחמני לישיבה של מעלה.

לא הוה מצי לא היה יכול מלאך המות למקרב ליה להתקרב אליו מדלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה כי הוא עסק כל הזמן בתורה. ^[91]

אדהכי נשיב זיקא ואויש ביני קני לפתע נשבה הרוח וגרמה לרשרוש ענפי העצים. סבר רבה גונדא דפרשי הוא שהרעש הוא של גדוד פרשים שמחפשים אחריו.

אמר רבה: תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא עדיף למות מאשר ליפול לידי המלכות.

[ואז כשהפסיק לרגע מתלמודו בגלל אימת המלכות הצליח מלאך המות ליטול את נשמתו וכפי שהגמרא אומרת לעיל].

כי הוה קא ניחא נפשיה בשעה שרבה נפטר אמר על השאלה בהלכות נגעים שנידונה בישיבה של מעלה: טהור! טהור!

יצאת בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור! כלומר בעודך אומר "טהור".

נפל פתקא מרקיעא נפל פתק מהשמים בפומבדיתא שם היה רבה ראש הישיבה, והיה כתוב בו "רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה".

נפקו אביי ורבא וכולהו רבנן לאיעסוקי ביה יצאו אביי ורבא וכל החכמים שבפומבדיתא להתעסק בקבורתו של רבה לא הוו ידעו דוכתיה ולא ידעו היכן נמצא גופו.

אזלו הלכו לאגמא, חזו צפרי דמטללי וקיימי הם ראו שם צפרים העומדות באויר ועושות צלן בכנפיהן ^[92] אמרי: שמע מיניה: "התם הוא! בודאי שם הוא נמצא.

ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא הספידוהו שלשה ימים ושלשה לילות, ורצו להפסיק את ההספדים נפל פתקא משמים: כל הפורש מההספדים יהא בנידוי!

ספדוהו המשיכו להספיד אותו עד שבעה יומי. נפל פתקא: לכו לביתכם לשלום!

ההוא יומא דנח נפשיה באותו יום שנפטר רבה דלייה זעפא נשבה רוח סערה ^[93] ודרי לההוא שעייא כי רכיב גמלא והעיפה את רוכב הגמל הערבי מהאי גיסא דנהר פפא ושדייה בהך גיסא מעבר הזה של נהר פפא עד לעבר השני.

אמר: מאי האי מדוע הרוח סוערת כל כך?

אמרי ליה אמרו לו: נח נפשיה דרבה בר נחמני משום שרבה נפטר.

אמר רוכב הגמל לפניו: רבונו של עולם ! כולי עלמא דידך הוא כל העולם שלך ורבה בר נחמני דידך גם הוא שלך. את דרבה ורבה דידך אתה אוהבו של רבה ורבה הוא אוהבך ^[94] אמאי קא מחרבת ליה לעלמא מדוע אתה מחריב את העולם?!

נח זעפא שקטה הרוח.

רבי שמעון בן חלפתא בעל בשר הוה היה בעל בשר ^[95] יומא חד הוה חמימא ליה יום אחד היה לו חם הוה סליק ויתיב אשינא דטורא עלה וישב על צלע ההר אמר לה לברתיה לבתו: בתי! הניפי עלי במניפא עשי לי רוח במניפה ואני אתין לך בעבור זה ככרין דנרד אלומות של עצי בשמים.

אדהכי נשבא זיקא בינתיים נשבה הרוח. אמר רבי שמעון בן חלפתא: כמה ככרין דנרד מגיע למרי דיכי לבעל הרוח הזה! ^[96]

שנינו במשנה: מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק. הכל כמנהג המדינה.

והוינן בה: "הכל", לאתויי מאי? מה באה המשנה לרבות בתיבת "הכל", שהוא לשון ריבוי?

ומשנינן: לאתויי: באתרא דנהיגי מכרך ריפתא ומשתה אנפקא. המשנה באה לומר שאם מנהג המקום שהפועלים אוכלים לחם ושותים מכלי המכיל רביעית ["אנפקא"] לפני שמתחילים לעבוד, דאי אמר להו, שאם בעל הבית יאמר להם: קדימו ואייתי לכו הקדימו לבוא בעלות השחר, ואז אתן לכם לאכול, כדי שתסיימו את אכילתכם לפני הנץ החמה, ולא על חשבון הזמן של העבודה, המתחיל בהנץ החמה, אמרו לו, הם יכולים לומר לו: לא כל כמינך! אינך יכול לחייב אותנו להשכים מעלות השחר ולאכול לפני הנץ החמה, אלא אתה חייב לתת לנו אוכל בנץ החמה, שהוא תחילת זמן העבודה, ורק אחר כך נתחיל לעבוד. ^[97] שנינו במשנה: מעשה ברבן יוחנן בן מתיא, שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות. וכשבא אצל אביו אמר לו: בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן.

והוינן בה: מעשה לסתור?! והרי המעשה הזה שהביאה המשנה סותר את מה שנאמר לפני כן שלענין המזונות שבעל הבית חייב לפועליו, הכל כמנהג המדינה. ואילו המעשה היה שאמר לבנו שאפילו כסעודת שלמה בשעתו לא די?

ומתרצינן: חסורי מחסרא, חסר כאן קטע במשנה, והכי קתני: אמנם בדרך כלל הולכים לפי המנהג.

הערות

^[86] הטעם שלא נסמך שמואל על פי מה שכתוב בתשובות הגאונים [הובא בתוס' קידושין עג א] שאביו של שמואל הגיע ממדינת הים בקפיצת הדרך על ידי שם המפורש ובא על אשתו ונתעברה משמואל [כי שמע מגויה שהיתה בקיאה בחכמת האיצטגנינות שאותו הלילה יש בו סגולה להוליד בן חכם]. ומאחר שעיבורו של שמואל היה על ידי מעשה נס לכן נגזר מן השמים שלא יהיה נהנה מכבוד הסמיכה. בן יהוידע.

^[87] כך פירש רש"י. ומהרש"א מפרש שהוא סימן לרבי שנקרא "רבינו הקדוש" שהיה סוף משנה.

^[88] הוא ידע שניצל על ידי שהשקו אותו כוס נוסף ומזה הבין שהחכם שהוא מחפש אחריו נמצא כאן והוא אמר להם לעשות כן שהרי המון העם אינם יודעים שזוהי הרפואה. מהרש"א.

^[89] מהרש"א.

^[90] כתב בשיטה מקובצת שרבה חלם ששתי כתות של צדיקים ברקיע חולקים, והכת הקרובה אצל השכינה אומרת טהור, וכל שאר הכתות אומרות טמא. ואמרו מי יוכיח ונתרצו שרבה בר נחמני יוכיח. והראו לו זאת בחלום כדי שיצא מהעולם בישוב הדעת ונחת רוח.

^[91] הקשה מהרש"א במהדורא בתרא: אם יכולים המתיבתא דרקיעא לחלוק עם הקדוש ברוך הוא למה לא הלכו אחר הרוב? ועוד למה היה צריך רבה ליפטר מן העולם בשביל זה והלא גם כשהוא חי היה יכול לומר דעתו ולהכריע ? ותירץ על פי מה שכתב הרמב"ם בהקדמה לספר היד החזקה שהטעם של "אחרי רבים להטות" מפני שראה הקדוש ברולך הוא שחכמי הדורות יחלקו בקביעת ההלכה לכן ציוה שילכו אחר הרוב. וטעם זה לא שייך רק בעולם הזה שיש יצר הרע וכל אחד אומר אני גדול ממך, וגם יתכן לימוד שלא לשמה. מה שאין כן בעולם הבא בישיבה של מעלה שהלימוד לשם שמים בלבד אין חשש זה ואפשר לקבוע הלכה גם כדעת יחיד אם הוא מכוין לאמת. ולכן לא הלכו אחר הרוב לפסוק כדעת המתיבתא דרקיעא נגד הקדוש ברוך הוא, והיו צריכים למכריע. ואם רבה היה בחיים לא היה יכול להכריע נגד המתיבתא דרקיעא שהרי בעולם הזה הולכים אחר הרוב, ולכן היו צריכים להביאו לישיבה של מעלה ששם יכול היחיד להכריע נגד רבים.

^[92] משום שאין דרך העופות לעמוד באויר במקום אחד, הבינו שעושים כן לכבודו לעשות לו צל שלא יהא מוטל בשמש. מהרש"א.

^[93] משום שלא נספד בו ביום כראוי. וכמו שאמרו במסכת שבת [קה ב] אצל יהושע שרגש עליהם ההר מפני שלא נספד כהלכה. מהרש"א. ובבן יהוידע כתב שלכן נשבה רוח חזקה שעוקרת הרים לכבודו של רבה שהיה עוקר הרים בתורה כמבואר בסוף מסכת הוריות.

^[94] ביאור המליצה הזאת שבאמת הקדוש ברוך הוא אינו חפץ בהשחתת העולם שהוא מעשה ידיו אלא שאפשר שהנפש הקדושה של רבה חפצה בהשחתת העולם שהוא קוצף על אנשי העולם אשר משיח ה' נלכד בשחיתותם ובעונותיהם גרמו לו להסתלק מהעולם. לכן אמר שאמנם את דרבה היינו שאתה סר למשמעתו של רבה כי צדיק מושל ביראת אלקים אולם רבה דידך שרבה ודאי לא יחפוץ במה שאין לך חפץ בו, אם כן מדוע אתה מחריב עולמך. מעיני החכמה.

^[95] הגמרא מביאה זאת אגב רבי אלעזר ברבי שמעון שהיה בעל בשר [לעיל פג ב]. והמתינה עד כאן לפי שכל הדברים שבינתיים שייכים זה לזה. תוס' ד"ה רבי.

^[96] הכוונה כי דברי תורה נמשלו לבשמים וכמו שאמרו חז"ל שבמתן תורה נתמלא כל העולם בשמים [שבת פח ב]. ולכן אמר שעתה שהביא לי הקדוש ברוך הוא רוח טובה שעל ידי כן אני יכול לעסוק בתורה בישוב הדעת, כמה חידושי תורה אני צריך לומר לכבודו יתברך בן יהוידע.

^[97] על פי פירוש ראשון שבתוס'. ועוד הביאו גירסא אחרת "דאי אמר להו קדימו ואתי בתרייכו" שאם היה המנהג שבעל הבית נותן לפועליו ארוחת בוקר בביתו קודם שיצאו למלאכתם. ואמר להם בעל הבית שלא ימתינו עד שהאוכל יהיה מוכן אלא יצאו עתה לשדה והוא יהיא להם שם את ארוחתם. יכולים הם לסרב ולומר שהם רוצים עתה לאכול בביתו. תוס' ד"ה דאי.

חכים יתקרי [חכם ורופא ייקרא], אבל "רבי" לא יתקרי [ייקרא], ואסו [ורפואתו] של רבי על ידו תהא. ועוד ראיתי שם: רבי ור' נתן — סוף משנה, שהם אחרוני התנאים, עורכי המשנה. רב אשי ורבינא — סוף הוראה, כלומר, סוף תקופת האמוראים שמתקופת התלמוד.

וסימנך [וסימן לכך], מה שנאמר: "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם" (תהלים עג, יז) "מקדשי" רומז לאשי, אבינא הוא רמז לרבינא (ששמו המלא הוא: רב אבינא) שהם באחריתם של ימי התלמוד.

א ועוד בשבח החכמים. אמר רב כהנא: אישתעי [אמר, סיפר], לי רב חמא בר ברתיה [בן בתו] של חסא: רבה בר נחמני אגב גזירת שמדא [שמד] נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר]. כיצד — אכלו ביה קורצא בי מלכא [הלשינו עליו בבית המלך], אמרו: איכא חד גברא ביהודאי דקא [יש אדם אחד בין היהודים שהוא] מבטל תריסר אלפי גברי [שנים עשר אלף אנשים] מישראל ירחא בקייטא וירחא בסתוא מכרגא דמלכא [חודש בקיץ וחודש בחורף ממיסי המלך], שכן קהל גדול זה היה בא ללמוד בישיבתו של רבה בירחי כלה (באדר ובאלול), והאשימו אותו שהוא גורם שיבטלו אותם האנשים מעבודתם.

שדרו פריסתקא דמלכא בתריה [שלחו שליח המלך אחריו] ולא אשכחיה [מצאהו]. ערק ואזל [ברח רבה והלך] מפומבדיתא לאקרא, ומאקרא לאגמא, ומאגמא לשחין, ומשחין לצריפא, ומצריפא לעינא דמים [לעין מים], ומעינא דמים [ומעין מים] ברח לפומבדיתא. בפומבדיתא אשכחיה [מצאהו]. וכיצד אירע הדבר — איקלע פריסתקא דמלכא לההוא אושפיזא [הזדמן שליח המלך למארחו] של רבה. מה עשו — קריבו תכא קמיה ואשקוהו תרי כסי, ודליוה לתכא מקמיה הדר פרצופיה לאחוריה [הביאו שולחן לפניו והשקו אותו שתי כוסות, והוציאו את השולחן מלפניו, וחזר פרצופו לאחוריו], שנעשה בו נס זה בשל רבה.

אמרו ליה [לו]: מאי נעביד ליה [מה נעשה לו]? הלא גברא דמלכא [איש של המלך] הוא ואי אפשר להשאירו כך! אמר להו [להם]: קריבו תכא לקמיה, ואשקוהו חד כסא, ודליוהו לתכא מקמיה ולתסי [קרבו את השולחן לפניו, והשקוהו כוס אחד, והוציאו את השולחן מלפניו ויתרפא]. עבדו ליה הכי ואתסי [עשו לו כך והתרפא]. אמר אותו שליח: מידע ידענא דגברא דקא בעינא הכא [יודע אני שהאיש שאני מחפש כאן] הוא, שבוודאי בשלו אירעו בי דברים מופלאים אלה. בחיש אבתריה ואשכחיה [חיפש אחריו ומצאו]. אמר השליח: אזלינא מהא [הולך אני מכאן] ואיני מסגיר את רבה, ואפילו אי מקטל קטלו לההוא גברא [אם יהרגו את האיש הזה], כלומר, אותי, — לא מגלינא [אגלה], ואי נגידי מנגדין ליה [ואולם אם יכו אותי] — מגלינא [אגלה], שלא אוכל לעמוד בעינויים.

אתיוהו לקמיה, עייליה לאדרונא וטרקיה לבבא באנפיה [הביאוהו את רבה לפניו. הכניסו למסדרון קטן וסגר את הדלת לפניו]. בעא רחמי, פרק אשיתא ערק ואזיל לאגמא [ביקש רחמים, התפרק הקיר, ברח והלך לאגם]. הוה יתיב אגירדא דדקולא וקא גריס [היה יושב על גדם של דקל ולומד] לעצמו. ובאותה שעה קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא [היו נחלקים החכמים בישיבה של מעלה ברקיע] בהלכה זו; בדיני נגע הצרעת נאמר שאם בהרת שבעור הבשר קודמת לשער לבן הצומח במקום הבהרת — הרי זה נגע טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת — טהור.

ואולם מה הדין אם היה ספק איזה מהם קדם — הקדוש ברוך הוא אומר: טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי [וכל בני הישיבה של מעלה אומרים]: טמא. ואמרי [ואמרו]: מאן נוכח [מי יוכיח], כלומר, מי יכריע בדבר? והסכימו כי נוכח [יוכיח] רבה בר נחמני. שאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות, שהיה גדול מאד בידיעתו בהלכות אלה.

שדרו שליחא בתריה [שלחו משמים שליח אחריו לקחת את נשמתו]. לא הוה מצי [היה יכול] מלאך המות למקרב ליה [להתקרב, לגשת אליו], מכיון שלא הוה קא פסיק פומיה מגרסיה [פסק פיו מללמוד]. אדהכי נשב זיקא ואויש ביני קני [בינתיים נשבה הרוח ונשמע רעש בין הקנים], סבר [חשב] רבה שוודאי גונדא דפרשי הוא [קבוצת פרשים היא]. אמר: תינח נפשיה דההוא גברא, [תנוח נפשו, ימות, אותו האיש, רבה], ולא ימסר בידא דמלכותא [בידי המלכות]. ואז יכול היה המלאך ליטול את נשמתו.

כי הוה קא ניחא נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] אמר רבה בתשובה לשאלה בדבר הנגע: טהור, טהור. יצאת (יצאה) בת קול ממרום ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאתה (יצאה) נשמתך בטהור. נפל פתקא מרקיעא [פתק מן השמים] בישיבה בפומבדיתא, עליו היה כתוב: רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה. נפקו [יצאו] אביי ורבא וכולהו רבנן לאיעסוקי ביה [וכל החכמים להתעסק בו, בקבורתו]. לא הוו ידעי דוכתיה [היו יודעים את מקומו]. אזלו לאגמא חזו צפרי דמטללי וקיימי [הלכו לאגם ראו צפורים העומדות ומטילות צל], אמרי [אמרו]: שמע מינה התם [נלמד מכאן כי שם] הוא מצוי. ואכן מצאוהו שם.

ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא [שלושה ימים ושלושה לילות]. נפל פתקא [פתק] מן השמים שנכתב בו: כל הפורש מן ההספד יהא בנידוי, שעדיין אין זה מספיק כפי כבודו. ספדוהו עוד עד תום שבעה יומי [ימים] לפטירתו. נפל פתקא [פתק] שנכתב בו : לכו לביתכם לשלום.

מספרים: ההוא יומא דנח נפשיה דלייה זעפא ודרי לההוא טייעא כי רכיב גמלא מהאי גיסא [אותו יום שנחה נפשו של רבה היתה רוח סערה ונשאה הרוח ערבי אחד כאשר היה רכוב על גמל מצד אחד] של נהר פפא ושדייה בהך גיסא [והשליכתו בצד האחר]. אמר: מאי האי [מה זה] שקורה כאן? אמרי ליה [אמרו לו]: נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רבה בר נחמני. אמר לפניו: רבונו של עולם! כולי עלמא דידך [כל העולם שלך] הוא, ורבה בר נחמני דידך [שלך], את [אתה] של רבה ורבה דידך [שלך] — אמאי קא מחרבת ליה לעלמא [מדוע אתה מחריב אותו, את לעולם]? נח זעפא [נחה הרוח].

וכדי לסיים את המעשים שהתחלנו בהם, שדובר באותם חכמים שהיו בריאי בשר, מספרים: ר' שמעון בן חלפתא בעל בשר הוה [היה]. יומא חד הוה חמימא ליה, הוה סליק ויתיב אשינא דטורא [יום אחד היה חם לו ביותר והיה עולה ויושב על שן ההר] כדי לצנן עצמו מעט. אמר לה לברתיה [לבתו]: בתי, הניפי עלי במניפא, ואני אתן ליך [לך] במתנה ככרין של נרד (בושם). אדהכי נשבא זיקא [בינתיים נשבה רוח], אמר: כמה ככרין של נרד יש למרי דיכי [לבעליה של רוח זו].

ב ומעתה חוזרים אנו לפירושה של המשנה. שנינו שם בענין הזנת הפועלים העובדים לבעל הבית: הכל כמנהג המדינה. ושואלים: לשון "הכל" ששנינו לאתויי מאי [להביא את מה], מה עוד בכלל הזה יתר על מה שאמרנו? ומשיבים: לאתויי באתרא דנהיגי מכרך ריפתא ומשתה אנפקא [להביא, להוסיף, במקום שנוהגים הפועלים לאכול לחם ולשתות יין]. דאי אמר להו קדימו ואייתי לכו [שאם רוצה אומר הקדימו בבוקר יותר ואביא לכם] מאכל ומשתה זה, ולא תבטלו מזמן העבודה. אמרו לו: לא כל כמינך [לא הכל ממך] אין אתה רשאי, ואינך יכול לשנות מן המנהג.

ג שנינו במשנה: מעשה ברבן יוחנן בן מתיא שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלים ושכר הבן פועלים, ואמר לו אביו להתנות במפורש מה הוא מאכיל להם. ומקשים: הלא כיון שנאמר במשנה שהכל כמנהג המדינה, הרי זה מעשה לסתור! שהרי מן המעשה אפשר ללמוד שלא די במנהג המדינה! ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה], כך יש לשנותה: ואם פסק להן מזונות

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבר ידעת בצרעת עור בשר ששלשה סימני טומאה יש בו ואחד מהם שער לבן ולעולם אין שער לבן סימן טומאה אלא אם כן קדמה בהרת לשער לבן שנאמר והיא הפכה שער לבן שהפכתו הבהרת לשער לבן אבל אם קדם שער לבן את הבהרת הרי היא כבהרת שאין בה שער כלל ואם ספק טהור כמו שיתבאר במקומו:

והדר פרצופיה לאחוריה. והא דאמרינן בפרק ערבי פסחים אורח אין בו משום זוגות היינו טעמא התם משום דהוי כנמלך שאינו יודע כמה יתנו לו לשתיה אבל הכא כמו בעל הבית היה כי כל צרכו יתנו לו לשתות. הרא"ש.

שמע דפליגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן וכו'. ספק הקב"ה אומר טהור וכלהו אמרי טמא. פירוש נראה לו כעין חלום ששתי כתות של צדיקים ברקיע חולקות והכת הקרובה לזו השכינה היתה אומרת טהור וכל שאר הכתות אומרות טמא ואמרו מי יוכיח ונתרצו ברבה בר נחמני הראו לו בחלום הדברים הללו כדי שיצא מן העולם בישוב נחת רוח. רבינו חננאל ז"ל.

למה נקוד על איו שבאליו בבראשית רבה אל"ף יו"ד וא"ו נקוד למ"ד אינו נקוד אמר רבי שמעון בן אלעזר כל מקום שאתה מוצא כתב רבה על הנקודה אתה דורש את הכתב וכאן שהנקודה רבה וכו'. ככתוב בתוספות. וכתוב בגליון תוספות ועל זה יש שום טעם למה לא נקד על למ"ד והיינו דורשים הכתב. עד כאן.

רבי ור' נתן סוף המשנה כו'. רב אשי ורבינא סוף הוראה וסימן עד אבא אל מקדשי כו' עיין פרש"י עוד יש לפרש מקדשי אל הוא סימן לרבי שנקרא רבינו הקדוש שהיה סוף המשנה שהיה רבי נתן קצת לפני רבי שהיה חבירו של רבי מאיר בסוף הוריות וכן אבינה סימן לרבינא דרב אשי היה קצת קשיש מרבינא והיינו בכ"א לאחריתם וק"ל:

אי מקטל קטלי לההיא גברא לא מגלינא כו'. נראה לפרש גם אם נאמר דעכו"ם הוה ממה שאמר דמידע ידענא דגברא דקא בעינא הכא כו' היינו לפי שהלך אחריו כאן ממקום למקום וזו הסיבה שבאה לו וניצל ממנו באשקיוה עוד חד כסא אין המון עם יודעים בזה ובודאי זה החכם שברח מפני בכאן הוא וע"פ עשו כן ולפי שהציל אותו אמר להצילו בנפשו וגם אי מקטלינן לי לא גלינא וק"ל:

ספק הקב"ה אומר טהור וכו' כו'. בפ"ד דנגעים איכא פלוגתא דתנאי בהא דהכי תנן ואם ספק טמא ור"י אומר קיהה ומייתי לה בפ' הנחנקין ובפ' כל היד ומפרש לה רבה קיהה וטיהר וע"ש בתוספתא דגרסינן רבה כדאמר הכא מאן מוכח רבה ומשום דאיכא לפרש קיהה לאסוף למנין לטמא קאתי רבה לפרושי דאינו כן אלא דבא רבי יהושע למנין וטיהר ובשלהי נזיר יליף לה מקרא ובאגדה זו קאמר דנתבקש על כך בישיבה של מעלה להכריע בדבר דקיהה וטיהר והיינו כדקא ניחא נפשיה אמר טהור ודקאמר ספק הקב"ה אמר טהור גם דליכא ספיקא קמי שמיא לדידן דאיכא ספיקא קאמר ואקרא דמייתי בנזיר לטהר קסמיך וק"ל:

חזו צפרי דמטללי וקיימי כו'. דאין דרך העופות להיות עומדים באויר במקום א' ובזה חזא דעומדין כן שם לכבודו להיות לצל שהיה רבה מונח בחמה וק"ל:

ההוא יומא דנח נפשיה דליה זעפא כו' אפשר משום שלא נספד בו ביום כראוי כדאמרינן בפרק האורג גבי יהושע שרגש עליהן ההר כו' על שלא נספד בו ביום כראוי וק"ל:

גמ' דלי זעפא ודריא לההוא טעייא כי רכיב כו' כצ"ל ונ"ב וכן מצאתי הגירסא בערוך בערך דר:

רש"י בד"ה ר' ור' נתן כו' וסדר נקבץ על הסדר כו' כצ"ל ונ"ב מצאתי בפי' מדוייק:

תוס' בד"ה ואיתסי כו' לפי שעדיין היה ניכר כו' נ"ב ולפי זה נ"ל דל"ג למחר אזלי אלא אזלי ודו"ק:

בד"ה דאי אמר להו קדימו ואייתי לכו כו' אמרי ליה לא כו' כצ"ל:

גמרא רשב"ח בעל בשר הוה. לפלא שזה נעלם מהסה"ד שכ' על היוחסין שהביא דהיה בעל בשר לא מצאתי:

גמ' שם ככרין דנרד. מפרש"י נ"ל ברור שהי' הגי' לפניו כריכן דנרד ומפרש ליה מלשון כריכות בר"ה דר"פ אלו מציאות:

רש"י ד"ה סוף הוראה. אצל המשנה הראויה והשוה לה. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה וסימנך. מקדשי אל סימנא דר"א. כצ"ל:

גמ' ירחא בקיטא וירחא בסתוא. נ"ב עי' פרש"י וק״ל דהא איפכא שמעינן לרבא [ברכות ל״ה ב'] דא"ל לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי ביומי ניסן וביומי תשרי. ונ״ל דהכוונה על כלה דאדר ודאלול עס"פ היה קורא ובפרש״י שם:

שם ספק הקב״ה כו'. נ"ב יש לדקדק באגדה זו הנפלאת מאד מלבד מה שנראה תמוה לכל איך יחלקו מד"ר עם קב"ה. עוד נשית לב איך לא נמצא עוד כזאת בשום מקום שיחלוקו גם בד"א חוץ מזה. ונ״ל דהכי הוא הך פלוגתא ודאי הויא בענין ישראל שעליהם נאמרה פרשת נגעים ביחוד כמ"ש במדרש הרבה מזה. גם בחלק [צ״ז א'] דרשו רז״ל הכתוב כולו הפך לבן טהור. על ישראל שאין ב"ד בא עד שתהפך המלכות למינות (וישראל בכלל שאל"כ ל"מ כולו לבן) ואתיא כמ"ד [שם צ"ח א'] או כולו חייב. והנה דבר זה הוה ד״נ (וגם כל מצורע חשיב כמת) ובד"נ מתחילין מן הצד. ובודאי לא נחלקו על הקב"ה. אלא מתיבתא אמרו דעתם תחלה. ומפני הכבוד שינה התלמוד וקבע דברי הקב"ה תחלה. א״נ נ"ל יותר שהקב״ה אינו דן יחידי (והיינו דתנן שאין דן יחידי אלא אחד יכול ורשאי על כך. אעפ"כ אינו דן יחידי כמ"ש בכ"מ וה' הוא ובית דינו) גם אינו אומר דעתו אלא אחר שנמנו במתיבתא דרקיעא וגמרו לומר דעתם והסכמתם על פיהם הי"ת פוסק הדין (היינו הוא הדיין) אם ע"פ המרובין או עפ"ד כולם. והנה בכאן שכולם ראו לחובה (הכי דייק לישנא טובא דכולה מתיבתא) משום [הכי] קב"ה אומר טהור. וה״ט משום דכולהו לא חזו זכותא ע"כ טהור הוא ודאי. הרי זה נכון וישר. עוד יש להמתיק הענין יפה יפה. דאיברא השתא אנן טמאים אנן כדאיתא [ביומא נ"ז א'] לא ח״ו כולנו אלא דקיי"ל רובו ככולו בכ"מ והיינו כולו חייב (וכולו הפך לבן שהולכין בכ"מ אחר הרוב) ותנן התם [נגעים פ"ח] הפורח מן הטמא טהור היינו דמהפך קב"ה בזכותא דישראל וקאמר לפדמ"ת א"כ טהור הוו וראויים לגאולה:

וְסִימָנִיךְ: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵ־ל, אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" (תהלים עג, יז). אפשר לפרש בס"ד הסימן כך מקדשי אל הם המשנה מקדש ראשון והגמרא מקדש שני ורבינו הקדוש שמו יהודה וסופי תיבות יהודה נתן הוא אותיות ה"א נו"ן דְּאָבִינָה וסופי תיבות רבינא אשי הם יו"ד אל"ף דְּאָבִינָה נשאר ב' דְּאָבִינָה רמז לשני מקדשים שהם משנה וגמרא.
ולפי דברי מהרש"א שפירש מִקְדְּשֵׁי על רבינו הקדוש וְאָבִינָה על רבינא נראה לפרש אַחֲרִיתָם 'אחרי תם' והיינו תם ראשי תיבות תלמוד משנה.

עָרַק וְאָזִיל מִפּוּמְבְּדִיתָא לְאַקְרָא. יש להבין למאי אצטריך תלמודא לפרש לנו פרטי המסעות שנסע?
ונראה לי בס"ד כי שבעה מסעות הם עם מסע האחרון לרמוז שניצול משבעה בתי דינין על ידי שבעה מסעות אלו ועל זה נאמר (איוב ה, יט) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ שלא ימצא אותו הפרסתיקא דמלכא וּבְשֶׁבַע הוא מסע השביעי לֹא יִגַּע בְּךָ רָע שלא יוכל מלאך המות לשלוט בך שיצאה נפשו בטהרה על ידי מראה אור השכינה.

קָא מִיפְלְגֵי בִּמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. נראה לי בס"ד לא היה פלוגתא ברקיעא אלא כך נדמה ונצטייר בכח הדמיון של רבה כאשר התבודד במקום ההוא והתחיל לעסוק בתורה בקדושה ובטהרה והיתה מחשבתו פנויה מכל חומר עולם הזה ושם כל מחשבתו באהבתו יתברך על כן זכה להמשיך על נפשו אור עליון מעין נבואה ורוח הקודש ואז נפרדה נפשו מחומר עולם הזה ונדבקה בשורשה העליון כי ידוע דהשראת רוח הקודש על האדם הוא בהיות נשמתו בגופו בהקיץ ולא תצא ממנו.
וענין התפשטות הנפש הוא שיסיר כל מחשבותיו לגמרי וכח המדמה שבו יפסקהו מלדמות ולחשוב ולהרהר בשום ענין מענייני עולם הזה וכאלו יצאה נפשו ממנו ואז יהפוך כח המדמה את מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה במעלות העליונים בשרשי נפשו עד שיגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ויחוקקו ציורי כל העולמות העליונים במחשבתו כאלו הוא רואה אותם אף על פי שאינו רואה אותם ממש וזה הוא כפי דרך כוחו המדמה לצייר בדעתו עניני עולם הזה אף על פי שאינו רואה אותם בעיניו החושית, כן הדבר הזה וכאשר האריך בכל זה מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בסוף שערי קדושה בענין הנבואה ורוח הקודש בהרחבת ביאור עיין שם וינעם לך ועל דרך זה היה ענין ארבעה שנכנסו לפרדס הנזכר בגמרא דחגיגה (חגיגה יד:) כנודע.
והנה רבה בר נחמני ע"ה גם הוא זכה להתקדש קודם פטירתו בקדושות אלו על ידי שנתבודד במקום נסתר לעסוק שם בתורה בחשק נפלא ואז שם פסק כח המדמה שבו לבלתי יחשוב ויהרהר בשום ענין מענייני עולם הזה והפך כח המדמה את מחשבותיו לדמות ולצייר כאלו עולה בעולמות העליונים בשרשי נפשו עד שהגיע ציור דמיונו במקור שלו העליון ועל פי רצון השמים נצטייר במחשבתו ודמיונו ציור מתיבתא דרקיעא והצדיקים יושבים ועוסקים בענין שֵׂעָר לָבָן שֶׁקָּדַם לְבַהֶרֶת וקא מפלגי בספק והם אמרו 'טָמֵא' ואמר הקדוש ברוך הוא 'טָהוֹר' וכל זה נצטייר בכח המדמה שבו כאלו הוא רואה אותם ושומע דברים אלו מהן.
וציור זה שנצטייר בכח המדמה שלו היה בהשגחה פרטית מן השמים כדי שישלים למסור נפשו ברצון טוב בראותו תענוג הזך והנפלא שיש למעלה אצל הצדיקים שנפטרו מעולם הזה ויתאוה לשבת אתם וגם נצטיירו דברים של פלוגתא זו כדי שישיב 'טָהוֹר' ובזה יתפרד מעולם הזה מתוך דבר הלכה ותצא נפשו באותיות טָהוֹר ובזה תדבק תכף ומיד בשורשה העליון הטהור זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן]
וראיתי בשיטה מקובצת בשם רבנו חננאל ז"ל שדבר זה היה כעין חלום שהראו לו בחלום דברים הללו כדי שיצא מן העולם בישוב נחת רוח עיין שם ודבריו הם על דרך שכתבנו אך אנן בדידן הרחבנו הדברים יותר שישכיל הקורא הענין היטב.

דְּאָמַר רַבָּה בַּר נַחְמָנִי: אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים, אֲנִי יָחִיד בְּאֹהָלוֹת. קשה הוה ליה למימר 'אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים וּבְאֹהָלוֹת' ולמה האריך למנקט 'אֲנִי יָחִיד' פעמיים? ועוד מקשים למאי הוצרך להביא הכא סיום דבריו שאמר 'אֲנִי יָחִיד בְּאֹהָלוֹת' והלא ענין זה הוא ענין נגעים ואינו ענין אהלות?
ונראה לי בס"ד דכפל דבריו לומר אֲנִי יָחִיד בחלוקה השנית גם כן ללמדינו שהוא יחיד בנגעים טפי דבקי בנגעים טפי מאהלות ולכך הקדים נגעים לאהלות ואם היה אומר אֲנִי יָחִיד בִּנְגָעִים וְאֹהָלוֹת היינו חושבים שקולים הם אצלו והא דהקדים נגעים משום דאי אפשר לתפוס בלשונו שני דברים ביחד אם לא יקדים דבר אחד על השני ולעולם שוים הם אתו ולכך אכפל למנקט 'אֲנִי יָחִיד' בחלוקה השניה ולא ערבנהו ללמדנו כי בחלוקה הראשונה חכים טפי ולכך הקדימה להזכיר נגעים קודם אהלות משום דבזה הוא נקרא יחיד יותר דחכים בהו טפי מן אהלות.
והשתא ממילא נתרצה קושיא השנית דלכך הביא סיום דבריו בחלוקה השנית כי מזה אנחנו למידין על נגעים השייכים לענין זה דהוא חכים בהו טפי שהוא יחיד ומוסמך בהו טפי מן אהלות ולכך ראוי הוא שיכריע בדין זה של נגעים ובחרו בו מן השמים דראוי לכך.
והנה ידוע דהרמב"ם ז"ל פסק בדין הספק שהוא 'טָמֵא' והקשו עליו המפרשים ז"ל איך פסק הפך מה שאמר הקדוש ברוך הוא והפך מה שאמר רבה בר נחמני אשר נבחר מן השמים להכריע בדבר זה? והנה לפי דברינו שכתבנו לעיל דלעולם לא הוה פלוגתא ממש ברקיע אלא כך נצטייר בכח המדמה של רבה כדי שישיב כך אין קושיא על הרמב"ם ממה שפסק הפך דברי הקדוש ברוך הוא אבל ממה שפסק רבה דהוא טהור איכא קושיא על הרמב"ם ז"ל.
וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בראש דוד (דף עז) שהביא תירוץ מפי השמועה ועל פי התירוץ הזה פירש הרב ז"ל פסוק מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא (איוב יד, ד) דרך הלציי עיין שם.
ונראה לי בס"ד דסבר הרמב"ם ז"ל לעולם דעתו של רבה בעיקר הדין לפסוק שהוא טמא יען כי כפל דבריו ואמר 'טָהוֹר טָהוֹר' ולמה כפל אלא ודאי דעתו בעיקר הדין שהוא טמא ורק בשביל ששמע מהקדוש ברוך הוא שאמר טהור לכן הוא אומר טָהוֹר ולכן כפל 'טָהוֹר טָהוֹר' כלומר בשביל ששמעתי מאמר טהור, לכן אני אומר טהור ואם כן שמע מינה דאין דעתו כן.
וזה הוא על דרך מעשה שהיה במלך אחד שאמר להמשנה אני אומר על אדם פלוני שהוא זכאי בטענתו ואתה מה תאמר? השיב המשנה כיון שאדוני המלך אומר שהוא זכאי גם אני אומר שהוא זכאי אז הבין המלך שדעתו לומר שאינו זכאי ורק משום כבוד מלכות לא רצה לומר חייב הפך דברי המלך, כן הדבר כאן רצונו לומר אחר אמירה של טהור ששמעתי מהקדוש ברוך הוא לכן אני אומר טהור נמצא עיקר דעתו להלכה שהוא טמא ולכן פסק הרמב"ם כן כי באמת ממנו יתברך לא יצא דבר הלכה בדבר זה אלא כך נצטייר בכח המדמה של רבה כאמור לעיל אמנם עיקר דעתו של רבה בדין זה נתברר לנו.
ועוד נראה לי בס"ד לפרש בכפל אמירתו 'טָהוֹר טָהוֹר' רצונו לומר לא מבעיא שהוא טהור בדיעבד אלא טהור גם לכתחילה.

חָזוּ צִפֳּרֵי דִּמְטַלְּלֵי וְקַיְמֵי. נראה לי בס"ד הטעם דהראו להם מן השמים מקומו על ידי הציפורים מפני שנפטר באגמא שהיה נודד ממקומו וכתיב כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ (משלי כז, ח).
והא דְּסָפְדוּהוּ תְּלָתָא יוֹמָא וּתְלָתָא לֵילָוָתָא כי ההספד הוא חסד חנם שאדם עושה עם הנפטר ושלשה ימים ושלשה לילות יש בהם ע"ב שעות כמנין חֶסֶד [72] והם סלקא דעתייהו דסגי בהכי ולא בעי שבעה ימים להספד מפני שהם באגמא ואיכא צער צבור בזה ועוד היו יראים מן המלכות ואחר כך על ידי הפתקא השלימו שבעת ימים שיש בהם קס"ח שעות כמנין סַם חַיִּים [168] ובטחו בבת קול ולא יראו מן המלכות שהוא ברח מהם.

נָח זַעְפָּא. נראה לי בס"ד הא דנח זעפא במאמר זה שאמר הטייעא, לא שהיה הטייעא ראוי לכך שדבריו עושים רושם ופרי אלא גם דבר זה עשו מן השמים לברר כבוד של רבה אצל הבריות שיהיו יודעים בבירור שהרוח החזק הקשה ההוא נשב בעולם לכבודו שחסר העולם ממנו ועתה כשרואין שזה הטייעא אמר כן ושקט הרוח ידעו הכל שבעבור רבה נשב אותו רוח סערה.
ונראה דאותו אגמא שנפטר בו רבה היה סמוך לנהר פפא והם ביומא דנח נפשיה כשנפל פיתקא תכף ומיד הלכו לבקשו באגמא ומצאוהו שם ואז באותו היום דנח נפשיה נשב רוח סערה או אפשר דנהר פפא היה סמוך למקום אביי ורבנן שנפל בו הפתקא שממנה ידעו דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבָּה ואותו היום נשב רוח סערה חזק ואמרו לההוא טייעא דנח נפשיה דרבה שידעו מכח הפתקא קודם שמצאו המקום שלו.
והא דנשב רוח סערה חזק מאד שיש בו שיעור לעקור הרים, נעשה כן לכבוד תורתו שהיה עוקר הרים ומשבר סלעים.
והא דזרק הרוח לההוא טייעא מהאי גיסא להאי גיסא כי הצדיק ביום פטירתו יהיה זווג עליון וידוע כי בזווג עליון מכריזין מי רוצה לראות בכבודו של מלך ואז עשו יוצא ממקומו ובורח אל השדה החיצון שהוא מדור הקליפות סטרא דחורבא ושממה ואינו סטרא דישובא וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על פסוק וַיֵּצֵא עֵשָׂו הַשָּׂדֶה (בראשית כז, ה) ולכן דוגמה לענין זה נעשה בההוא טייעא דזרקו הרוח מהאי גיסא דנהר פפא שהיה שם הישוב של העיר לאידך גיסא שהיה שם מדבר בלא ישוב.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא בַּעַל בָּשָׂר הֲוָה. נראה לי בס"ד הביא מעשה זאת סמך למאמר שקודם זה המדבר ברוח אשר נשב בחוזק גדול בההיא יומא דנח נפשיה דרבה שעשו לו אות הכבוד בתוקף הרוח מפני שהוא הרביץ תורה והעמיד תלמידים ונפטר מתוך דברי תורה וידוע עסק התורה הוא בתיקון הרוח וכמו שאמרו המקובלים ז"ל במאמר והוי זהיר ברוחך (שבת לא.) כי רוחא ממללא.
ולכן סמך למאמר זה מאמר רבי שמעון בן חלפתא שהיה רוצה ללמוד בתורה בישוב הדעת ולא היה יכול מחמת החום שלא היה הרוח מנשב ולכך סליק ויתיב אשינא דטורא ואמר לביתו שתניף עליו במניפה כדי להביא הרוח שאז יוכל ללמוד תורה בישוב הדעת וכיון דהיה רוצה הרוח בשביל עסק התורה שהוא תיקון הרוח כי רוחא ממללא לכך שלחו לו מן השמים רוח טוב נמצא דמיין המעשים ההם להדדי כי ביום פטירת רבה נשב רוח חזק בשביל כבוד תורתו של רבה שהיא בסוד הרוח וכן כאן נשב לרבי שמעון בן חלפתא רוח טוב בשביל זכות התורה שהיה רוצה ללמוד אותה שעה שהיא בסוד הרוח.

בִּתִּי, הָנִיפִי עָלַי בִּמְנִיפָא, וַאֲנִי אֶתֵּן לִיךְ כִּכָּרִין דְּנֵרְדְּ. פירש רש"י ז"ל אגודות של נרד ולא מצינו לשון ככרין משמעותו אגודה ואם היה אומר כרכין דנרד אין הכי נמי הוה משמע זה.
ונראה לי בס"ד ככרין לשון ככר שיתן לה ורד אשר עלין שלו עגולין כמו כִּכַּר לֶחֶם וכן נמצא בורד שקורין בערבי גור"י שהעלין שלו עגולין כמו ככר. ויתכן היה להם תכשיטין עשוין מן חתיכת משי או נייר צבוע עשויין כדמות השושנים והוורדין בצורתן ומראיהם ולובשים אותם הנשים בראשיהם לתכשיט וכאשר נמצא עתה בזמנינו.

אַדְּהָכִי נָשִׁיב זִיקָא, אָמַר: כַּמָּה כִּכָּרִים דְּנֵרְדְּ לְמָארֵיהּ דִּיכִי. נראה לפרש בס"ד הכונה כי דברי תורה נמשלו לבשמים של מיני ורדים שנותנים ריח טוב למרחוק ולכן במתן תורה נתמלא כל העולם כולו בשמים וכמו שאמרו במדרש (שבת פח:) וכמו שאין הורדין שוים בריח הטוב היוצא מהם שיש זה למעלה מזה כן חדושי תורה שיחדשו החכמים שהם נקראים שושנים אינם שוים שיש זה למעלה מזה כפי עומק הדבר וכפי עניינו לכן אמר לבתו הנה בעבור הרוח שתביאי לי במניפה הבטחתיך ליתן לך ורדין דנרד והנה עתה שהביא לי הקדוש ברוך הוא רוח טוב שעל ידי כך אני יכול לעסוק עתה בתורה בישוב הדעת כמה ורדין דנרד צריך אני ליתן לו כלומר כמה חדושי תורה צריך לומר עתה לשמו של הקדוש ברוך הוא דהיינו חדושי תורה לשמה שעולה לפניו יתברך דחדושי תורה הם גם כן נקראים שושנים וורדין.
ועוד נראה לי בס"ד דברים אלו מדבר עם בתו מלין לצד עלאה ימלל והוא דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף ט' ע"ג) בסוד י"א סמני הקטורת דשבלת נרד הוא בחינת תפארת דהוא קו האמצעי בין שני ענפי קו ימין וקו שמאל כדמיון השבלת עם ענפיו מן הצדדין עד כאן לשונו עיין שם וידוע דהרוח היא סוד תפארת. ובזה מובן נועם מליצה נאה זו שאמר כִּכָּרִין דְּנֵרְדְּ הוא הבירור שיהיה מן שבלת נרד הנזכר לְמָארֵיהּ דִּיכִי הוא התפארת שהוא סוד הרוח ובודאי שבדבריו אלו נתכוון לעשות בירור והעלה ניצוצות מן בחינה זו של שבלת נרד אשר בי"א סמני הקטורת.
ועוד נראה לי בס"ד נתכוון להמשיך שפע ממדה ראשנה של שלש עשרה מידות שהיא מדת אל בחינת התפארת והוא דידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש (חלק ב' דף קלב) על פסוק נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן וכו' (שיר השירים ד, יד) שהם כנגד שלש עשרה מידות של אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן וכו' (שמות לד, ו) ונרד הוא כנגד מדת אֵ־ל ולזה אמר כַּמָּה כִּכָּרִים דְּנֵרְדְּ לְמָארֵיהּ דִּיכִי כיון לאורות הנמשכים ממדת אֵ־ל הנקראת נֵרְדְּ למארי דיכי הוא תפארת.

דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות. שמעתי משם הרב יונתן מאשכנז דדקדק דכיון דבנגעים איירי למה לו להזכיר בכאן אהלות. ופירש דאלו אמר יחיד אני בנגעים לבד דאפשר דכונתו דיחיד הוא בסברתו ורבים פליגי עליה לז"א יחיד אני בנגעים יחיד אני באהלות להורות שכונתו שהוא יחיד בשניהם ואין כיוצא בו חכם דאם הכונה יחיד ורבים פליגי עליה הול"ל יחיד אני בנגעים ואהלות בחדא מחתא אבל לפי שכונתו יחיד ואין כיוצא בו חכם פלגינהו דאלו הוה אמר יחיד אני בנגעים ואהלות הוה משמע יחיד בשניהם דאין חכם כמותו בשניהם אבל בכל אחד לבד המצא ימצא כוותיה או חכים טפי אלא דהוא בקי בשניהם לז"א יחיד אני בנגעים יחיד אני באהלות להורות שהוא חכם בכל אחד ואין כיוצא בו אפילו בא' ואם כונתו יחיד ורבים פליגי עליה הול"ל שניהם כאחת יחיד אני בנגעים ואהלות:

קמיפלגי במתיבתא דרקיעא וכו' אמר טהור טהור וכו'. מהר"ם ן' מינץ בתשובות סימן ק' הביא ראיה מהכא דחכם שכתב פסק אינו נאמן לפרש דבריו דהא חזינן דהכא איפליגו מתיבתא עילאה עם הקב"ה. וראיתי לעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה בנימוקיו שכתב דגדול הדור מורינו הרב שארנו מהר"א יצחקי דחה ראיתו דהרי כתב הרב משפטי שמואל בתשובותיו משם רז"ל דהקב"ה שנה למשה רבינו מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים שאינו טהור אמר משה רבינו ע"ה איך נעשה א"ל הלך אחר חכמי הדור אם רוב חכמי הדור מסכימים לאיסור יהא אסור וכו' ע"ש וא"כ אין ראיה מהך דסוגיין דהכא לא בשמים וכבר נחלט הדבר לחכמי הדור אבל כשפוסק אחד כתב פסק ומשתמע לשונו לתרי אנפי מהיכא תיתי שלא יהא נאמן לומר לזה כיונתי. ובהא ניחא דפמליא של מעלה אשר כח בהם לחלוק עם הקב"ה לפלגו עם רבה ב"נ נמי ומה יוכיח הוכח רבה ב"נ אבל כיון שהקב"ה החליט הדבר לחכמי הדור ורבה ב"נ יחיד בדורו בנגעים ואהלות הכרעתו מכרעת עד כאן דברי מהר"א יצחקי. והא דמייתי הרב משם הרב משפטי שמואל הם דברי הריטב"א פ"ק דערובין משם חכמי צרפת והובא שם בעין יעקב. וחילוק זה שחילק הרב הנזכר לחלק יצא מהריב"ל ח"ג סימן קי"ו לההיא דתנורו של עכנאי ומאי דפליג הרמב"ן על הראב"ד בנקטם ראשו דהדס אף שכתב רוח הקדש הופיע בבית מדרשנו דשאני התם דכתיב לא בשמים היא. ומה שתפס מהריב"ל דברי הראב"ד שכתב רוח הקדש הופיע בבית מדרשנו כפשטן. הדין עימו. ודלא כהרב גדול בדורו מהר"ם ן' חביב בכפות תמרים דף י"ב. וכבר כתב מהר"ם ריקאנטי פרשת נשא שנגלה אליהו זכור לטוב להראב"ד ולבנו רבינו יצחק זצ"ל וכתב מהרח"ו זצ"ל דהיינו דקאמר הראב"ד בהשגות פ"ח דלולב ופ"ז דבית הבחירה רוח הקדש הופיע בבית מדרשנו עכ"ד הא למדת דדברי הרב מהריב"ל חיים וקיימים וכן משמע ממ"ש בתורת חיים למהרח"ש ח"ג סימן ס"ח דף ק"ז ע"א ע"ש:
והנה במאמר זה ובמה שכפל רבה בר נחמני ואמר טהור טהור כבר כתבתי בעניותי בזה בספרי הקטן ראש דוד פרשת טהרה באורך בס"ד איכו השתא לא תעזוב נפשי אדברה נא דברות שתים ואען ואומר דלפי האמור מאי דרבה ב"נ אמר שתי' זו טהור טהור כונתו משום דלא בשמים היא אלא דבענין זה כבר היה פשוט אצלו שהוא טהור ומשום הכי אמר שהוא טהור ולא משום דהכי אמר קב"ה דהא לא בשמים היא אלא טהור טהור מסיבת שברור לי שהוא טהור אני אומר טהור:
א"נ אפשר במ"ש הר"ש והרא"ש ספ"ד דנגעים משם ר"ת דפירש מאי דתנן ור' יהושע קיהה כלומר דקדק בשמועה לאחריתה ע"ש וכבר כתבנו דמ"ט פנים טהור והפכו נמסרו לחכמי הדור וז"ש טהור טהור כלומר טהור בדור ר' יהושע שדקדק בדבר וטהור בדורי שאני מסכים ותרי טהור אלו שנ"י הדורות דאמור רבנן טהור ר' יהושע בדורו ואני בדורי:
א"נ כלפי מ"ש מרן בכ"מ פ"ב דטומאת צרעת דכיון דרבה ב"נ היה בשעת פטירתו מ"ש טהור לא משגחינן ביה דהוא בכלל לא בשמים כל קבל דנא לאפוקי הא אמר טהור טהור כלומר מטהר אני הן בעודני חי ואף כי אחרי מותי דכך היה פשוט לי בחיים חיותי ושיעור דבריו כך הם טהור טהור פירוש מחמת שאני סובר ואני חי טהור אנא דאמרי טהור ובא בכפלו"ן שלא יאמרו דהשתא הוא דהכריע הכי ואין הלכה כמותו דלא בשמים היא ולז"א הב"ק אשריך שגופך טהור בהיותך חי ועתה יצאת נשמתך בטהרה כלפי מ"ש טהור טהור לרמוז בחייו ובעת ההיא:
ומלבד מש"ל משם מורינו הרב מהרא"י לדחות ראית מהר"ם מינץ משמעתין. הנה על פי מ"ש בספר הקדוש קנה במאמר זה דף ע"ח ע"ג אין ראיה כלל וע"ש מה שפירש מפלאות תמים דעים במאמר זה. וכבר לעיל דף נ"ט כתבתי ורמזתי שאין ראית מהר"ם מינץ ראיה לפי מ"ש בספר הקנה ע"ש. ואחר זמן נזדמן לי ספר אש דת בתורת שאלה וראיתי פרשת משפטים מ"ש ושם הביא קצת דברי ספר הקדוש קנה ודוק בדברי הרב ז"ל ואין להאריך:

ה''ג. חכים איתקרי רבי לא אתקרי: ספרא דאדם הראשון. שהראהו הקב''ה דור דור וסופריו דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו: רבי ורבי נתן סוף המשנה. כל זה כתוב לשם: סוף המשנה. סוף תנאים עד ימיהן אמרו איש את דבריו בבית המדרש והיו תלמידים גורסים שמועה שמועה לבדה ולא היו מסכתות סדורות וסדר וקבץ על הסדר והם כללו האמור בדורות שלפניהם וסדרו את המסכתות ואחריהם לא יוסיפו אלא מעט: סוף הוראה. סוף כל האמוראין עד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר אלא כשהיתה שאלה נשאלת בטעם המשנה בבית המדרש או שאלה על מעשה המאורע בדין ממון או איסור והיתר כל אחד ואחד אומר טעמו ורב אשי ורבינא סידרו שמועות אמוראין שלפניהם וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה והשנויה לה והקשו קושיות שיש להשיב ופירוקים שראוים לתרץ הם והאמוראים שעמהם וקבעו הכל בגמ' כגון איתיביה מיתיבי ורמינהי איבעיא להו והתרוצים שעליהן מה ששיירו אותן שלפניהן ואותן שאמרו לפניהם הקושיות והתירוצין שעליהם לא קבעום בגמ' על סדר המסכתות והמשנה שסידר רבי ובאו רב אשי ורבינא וקבעום: וסימנך עד אבוא אל מקדשי אל. מקדשי סימנא דרב אשי אבינה. סימנא דרבינא לאחריתם סימן סוף הוראה: רבה בר נחמני. בר פלוגתיה דרב יוסף: אגב שמדא נח נפשיה. מחמת אימת מלכות מת: דקא מבטל וכו'. שנקבצין אליו בניסן ותשרי לשמוע דרשות של פסח ושל חגים וכשמבקשין שלוחי המלך לגבות המס גולגולת של כל חדש וחדש אינם נמצאים בבתיהם: פריסתקא. שליח: איקלע פריסתקא. ללון באותו פונדק שהיה רבה נחבא בו: אשקיה תרין כסי ודליוה לתכא. ושדים הממונים על הזוגות מזיקין את השותה זוגות ובני הבית לא נתכוונו לכך: אמרו לו בני הפונדק לרבה. מאי נעביד: נגודי מנגדי לי. ואם ייסרוני ביסורים אגלה: וטרקיה לבבא. סגר הדלת: פרק אשיתא. נפלה החומה: אגירדא דדיקלא. על גזע דקל קצוץ: אם בהרת קדמה לשער לבן טמא. דשער לבן שפרח בו הוא סימן לטומאה כדכתיב (ויקרא יג) והנה נהפך שער לבן בבהרת: טהור. לפי מה שכתוב בתורה: גונדא. גדוד של פרשים שמחפשין אחריו: בפומבדיתא. והוא ראש ישיבה בה: מטללי. עושין צל בכנפיהן: דלי זעפא. גבה רוח סערה: את דרבה. אתה אוהבו של רבה: רבי שמעון בן חלפתא כו'. משום דאיירי ברישא דאגדתא בבעלי בשר נקט לה: ככרין דנרד. אגודות של נרד והוא עשוי כשיבולין: למרי דיכי. לבעליו של רוח זה: אנפקא. כלי מחזיק רביעית: מעשה לסתור. וכי דרך בני אדם להביא מעשה על דבריו לסותרו דקתני ברישא הכל כמנהג המדינה ותנא מעשה אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה כו':

(לעיל) ואיתסי. והא דחזינהו לעיניה דהוו מחרכן לפי שעדיין היה ניכר אי נמי לאחר זמן סיפר לו כך: אוקמינהו לפני התיבה שלשתן כדדריש במדרש דבתענית צבור יורדין לפני התיבה שלשה כדכתיב (שמות יז) וידי משה כבדים ואהרן וחור וגו': . אחתינהו לרבי חייא ובניו. ואע''ג דתני במגילה (דף כד: ושם ד''ה כשאתה) אין מורידין לפני התיבה לא מאנשי חיפא ולא מאנשי בית שאן שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ור' חייא לא היה יכול לומר וחכיתי כדאמר התם ה''מ היכא דאפשר באחר הכא לא הוה אפשר באחר.: רבי שמעון בן חלפתא בעל בשר הוה. משום ר' אלעזר בר' שמעון דהוה בעל בשר נקט נמי האי עובדא ומה שהמתין עד כאן לפי שכל דבר דבוק לחבירו עד כאן: דאי אמר להו קדימו ואייתי לכו אמרו ליה לא. פי' אי אמר קדימו להשכים מעלות השחר דאייתי לכו ריפתא ואנפקא ולא תתבטלו ממלאכתכם אמרי ליה לא אלא בהנץ החמה נאכל ואח''כ נעשה מלאכתנו ואית ספרים דגרסי דאי אמרי להו קדימו ואתי בתרייכו אמרי ליה לא וה''פ פועלין היה להם לאכול ריפתא או אנפקא בביתו של בעה''ב קודם שיעשו מלאכה ואם אמר להם אל תתבטלו אלא לכו עתה בשדה כל זמן שאין המאכל מזומן ושם אביא לכם ריפתא ואנפקא אמרי ליה לא אלא עתה נאכל בבית וכן לגירסא ראשונה יש לפרש כן:

בבא מציעא פו ע"א