דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 215ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא פז ע"ב - Steinsaltz

not at the time of the completion of its work, i.e., while it is still growing; and a laborer who works with produce detached from the ground after the completion of its work, when it is sufficiently processed and therefore subject to tithes; and a laborer who works with an item whose growth is not from the land.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, that a laborer may eat from produce attached to the ground, derived? The Gemara answers: As it is written: “When you come into your neighbor’s vineyard, then you may eat grapes until you have enough at your own pleasure; but you shall not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25). The Gemara asks: We find a source for a vineyard; from where do we derive that a laborer may likewise eat from any other type of produce?

The Gemara answers: We derive it from a comparison to the case of a vineyard: Just as a vineyard is unique in that it is an entity whose growth is from the ground, and the laborer eats from it at the time of the completion of its work, i.e., when he is harvesting the grapes, so too with regard to any entity whose growth is from the ground and it is at the time of the completion of its work, a laborer may eat from it.

The Gemara challenges this derivation: What is notable about a vineyard? It is notable in that the owner of a vineyard is obligated in the mitzva of olelot, the obligation to leave incomplete clusters of grapes for the poor (see Leviticus 19:10). Accordingly, one should not be able to derive the halakha of other types of produce from the halakha of a vineyard. The Gemara explains: We derive the halakha that a laborer may eat from other crops from the halakha that he may eat standing grain. The Gemara asks: And from where do we derive that he may eat standing grain itself? The Gemara answers: As it is written: “When you come into your neighbor’s standing grain, then you may pluck ears with your hand; but you shall not move a sickle on to your neighbor’s standing grain” (Deuteronomy 23:26).

The Gemara responds: What is notable about standing grain? It is notable in that the owner of dough prepared from grain is obligated in the mitzva of ḥalla. The Gemara asks an incidental question: And from where do you know that this standing grain mentioned in the verse is the same standing grain whose owner is obligated in the mitzva of ḥalla? Perhaps the Merciful One is discussing any standing produce, not only the five grains from which ḥalla must be separated.

The Gemara answers: The matter is derived by means of a verbal analogy between the term “standing” written here and the term “standing” written elsewhere. It is written here: “When you come into your neighbor’s standing grain” (Deuteronomy 23:26), and it is written there, with regard to harvesting the barley for the omer offering: “Seven weeks you shall count for yourself; from the time the sickle is first put to the standing grain” (Deuteronomy 16:9). Just as there, in the verse referring to the harvesting of the omer, it is the owner of standing grain who is obligated in the mitzva of ḥalla, as barley is one of the five grains, so too here, with regard to a laborer, it is discussing standing grain whose owner is obligated in the mitzva of ḥalla.

The Gemara resumes its discussion by reiterating its earlier question. The comparison between standing grain and other produce can be refuted as follows: What is notable about standing grain? It is notable in that the owner of dough prepared from grain is obligated in the mitzva of ḥalla. The Gemara answers: Let the case of a vineyard prove that this comparison is valid, as the mitzva of ḥalla does not apply to the produce of a vineyard, and yet a laborer may eat from it. The Gemara asks: What is notable about a vineyard? It is notable in that its owner is obligated in the mitzva of olelot. The Gemara responds: Let the case of standing grain prove that this is not a decisive factor, as its owner is not obligated in the mitzva of olelot and even so a laborer may eat from it.

Since no exact comparison can be drawn to either a vineyard or standing grain alone, the Gemara suggests a combined solution: The inference has reverted to its starting point. The aspect of this case, a vineyard, is not like the aspect of that case, standing grain. Their common denominator is that each one grows from the earth and at the time of the completion of its work the laborer may eat from it. So too, with regard to any type of produce that grows from the earth, at the time of the completion of its work, a laborer may eat from it.

The Gemara asks: What is unique about their common denominator? It is unique in that they have an aspect relating to the altar, i.e., the products of both a vineyard and standing grain differ from other types of produce in that they are both offered on the altar. Wine is brought for libations and flour in meal-offerings. The Gemara suggests tangentially: An olive should also be derived through this category of those products which a laborer may eat, as it too has an aspect relating to the altar, in the oil of meal-offerings.

The Gemara refutes this suggestion: And is the halakha of an olive derived from the common factor of the two types of produce mentioned earlier? But it itself is called the fruit of a vineyard [kerem], as it is written: “And he burned up both the piles of produce and the standing grain, and also the olive yards [kerem zayit]” (Judges 15:5). Rav Pappa said: This verse does not mean that an olive is considered the product of a vineyard, as in the verse it is called olive yard [kerem zayit], and it is not called a plain vineyard. Therefore, the halakha of olives must be derived by analogy from the common denominator.

The Gemara resumes its discussion: In any case, it is difficult, as there still has not been found a source according to which the halakha that a laborer may eat when he is working applies to all types of produce. Rather, Shmuel said: The verse states with regard to a laborer who may eat produce: “But you shall not move a sickle” (Deuteronomy 23:26). This serves to include all types of produce that are cut with a sickle.

The Gemara asks: But this word “sickle” is necessary to teach a different halakha with regard to a laborer: At the time of the sickle, i.e., when the work has been completed and the produce is being picked, you may eat. But when it is not yet the time of the sickle, you may not eat. If so, how can Shmuel use the term “sickle” as the source for the halakha that a laborer may eat all kinds of produce that are cut with a sickle?

The Gemara answers: That halakha, with regard to when a laborer may eat, is derived from the verse: “But you may not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25), as the Gemara will explain later. Therefore, the word “sickle” is not required to teach that halakha and can be used as the source of the halakha that a laborer may eat all kinds of produce that are cut with a sickle, as stated by Shmuel. The Gemara asks: Shmuel’s derivation works out well for any type of produce that requires a sickle for its harvest. But from where do we derive that the same applies to a type of produce that does not require a sickle for its harvest?

Rather, Rabbi Yitzḥak said that the halakha concerning which produce a laborer may eat is derived from a different source. The verse states: “Standing [kama]” (Deuteronomy 23:26), and the unmodified term kama serves to include any standing produce. The Gemara asks: But didn’t you say earlier that the term standing is referring specifically to standing produce whose owner is obligated in the mitzva of ḥalla, and not to other produce?

The Gemara answers: That matter applies before we derived a halakha from the mention of “sickle.” Now that a halakha was derived from “sickle,” any type of produce that requires a sickle for its harvesting is included, as stated earlier, and this applies even though the owner of that particular produce is not obligated in the mitzva of ḥalla. Accordingly, why do I need the term “standing”? It serves to include any standing produce.

The Gemara asks: And now that we have derived the halakha concerning which produce a laborer is entitled to eat both from the mention of “sickle” and from “standing,” why do I need the earlier verse: “When you come into your neighbor’s vineyard, then you may eat grapes until you have enough at your own pleasure; but you may not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25)?

The Gemara answers that Rava said: This verse is required for its unique halakhot, as it is taught in a baraita that the phrase “when you come [tavo]” is interpreted as follows: Coming [bia] is stated here, and coming is also stated there: “In the same day you shall give him his wages, and the sun shall not go down [tavo] upon it” (Deuteronomy 24:15). Just as there, in Deuteronomy, chapter 24, the verse is speaking of a laborer, so too here, in Deuteronomy, chapter 23, the verse is speaking of a laborer, despite the fact that this detail is not stated explicitly in the verse.

The baraita continues analyzing the verse: The phrase “in your neighbor’s vineyard” indicates that it is prohibited for a laborer to put the grapes in his vessel only while he is working in the vineyard of a Jew, but not in the vineyard of a gentile, where he may place grapes in his vessel. The Gemara digresses to discuss this point: This explanation works out well according to the one who says that robbery from a gentile is prohibited; this is why it was necessary for the verse to permit a laborer to eat the gentile’s grapes. But according to the one who says that robbery from a gentile is permitted, now that robbery itself is permitted, is it necessary to teach that a laborer in the vineyard of a gentile is permitted to put grapes in his vessel?

The Gemara answers: The one who maintains that robbery from a gentile is permitted interprets the phrase “in your neighbor’s vineyard” as teaching that a laborer may eat produce only in his neighbor’s vineyard, but he may not eat produce of consecrated property. The baraita continues: The term “then you may eat” indicates that a laborer must eat the entire grape and may not suck its juice and cast the rest away. The word “grapes” teaches that a laborer may eat only grapes by themselves and not grapes and something else, i.e., he may not use a condiment to make the grapes more palatable to enable him to eat an excessive amount.

The term: “At your own pleasure [kenafshekha]” (Deuteronomy 23:25), can also mean: As you are. Consequently, the term kenafshekha teaches that just as the halakha is concerning the owner of the vineyard himself, so is the halakha concerning you, the laborer himself: Just as the owner, alluded to by the term nafshekha, may eat from the produce before its labor is complete and is exempt from separating tithes, so too, the laborer himself may eat and is exempt from tithes.

The expression: “until you have enough” indicates that a laborer may eat until he is satiated, but he may not engage in excessive eating. The phrase “but you may not put any in your vessel” teaches that at a time when you put the grapes in the owner’s vessels, i.e., when harvesting the grapes, then you may eat, but at a time when you are not putting the grapes in the owner’s vessels, i.e., if the laborer is performing other tasks in the vineyard before harvesting, you may not eat.

§ Rabbi Yannai says: The owner of untithed produce is not obligated in the mitzva of tithing

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פז - ב

א. העושה במחובר לקרקע - בשעה שאין גמר מלאכה. כגון המנכש עשבים שוטים משדה של בצלים, אינו רשאי לאכול מן הבצלים, כיון שהבצלים הם עדיין בשלב של צמיחה, ולא הגיעו לשלב הגמר של מלאכת גידול הבצלים.

ב. וכן פועל העושה מלאכה בתלוש מן הקרקע, אינו רשאי לאכול מאחר שנגמרה מלאכתו של הפרי לגבי חיוב מעשר [או שנגמר השלב של מלאכת הקמח, לגבי חיוב הפרשת חלה מהעיסה], וכפי שתבאר המשנה להלן [צג ב].

ג. וכל פועל העושה מלאכה בדבר שאין גידולו מן הארץ, אינו רשאי לאכול מהדבר שהוא עוסק בו.

גמרא:

ודנה הגמרא: מנא הני מילי? מנין לנו, מדין תורה, שפועל אוכל ממה שהוא עסוק בו, בדבר המחובר לקרקע?

דכתיב לגבי זכות האכילה של פועל מפירות בעל הבית, בשעה שהוא עוסק במלאכתו [דברים כג]: "כי תבא בכרם רעך, ואכלת. ואל כליך לא תתן". ומשמע מלשון הפסוק, שהכתוב מדבר בשעה שראוי הפרי לנתינה אל הכלי, דהיינו, לאחר שנתלש מן המחובר, ואמרה תורה, שרשאי הפועל לאכול במקום עבודתו, אך אין לו ליתן את הפירות לכליו כדי לקחתם לביתו.

וממשיכה הגמרא לדון: אשכחן כרם, מצאנו מקור לזכות אכילה של פועל העובד בכרם, לפי שהפסוק מדבר בכרם, אבל כל מילי, שאר עבודה בפירות - מנא לן שיש זכות לפועל לאכול בהם?

גמרינן, למדים אנו זאת, מכרם:

מה כרם, כמו שבמלאכת הבציר של הכרם, נתנה התורה זכות לפועל לאכול בו.

והבציר בכרם, מיוחד הוא בכך שהוא מלאכה ב"דבר שהוא גידולי קרקע", ובשעת "גמר מלאכה" של גידול הכרם, שאז גומרים את מלאכת חיבור הפרי לקרקע, אז נתנה התורה לפועל, את הרשות להיות אוכל בו, בענבי הכרם.

אף כל דבר שהוא גידולי קרקע, בשעת גמר מלאכה - פועל אוכל בו.

אך דוחה הגמרא: אי אפשר ללמוד מכרם לשאר מינים!

כי מה לכרם, שכן יש בו חידוש שאינו נוהג בשאר הפירות, בכך שהוא חייב בעוללות, להניח את עוללות הכרם לעניים [2], ואין דין זה נוהג אלא בכרם.

אלא, גמרינן, למדים אנו את דין אכילת פועל בשעת מלאכה, מקמה [של תבואה].

כמו שבשעת קציר הקמה, פועל אוכל בה, הוא הדין בכל שאר מיני מאכל.

וקמה גופא, מנא לן שפועל אוכל בה בשעת הקציר? דכתיב [שם]: "כי תבא בקמת רעך, וקטפת מלילות בידך".

אך דוחה הגמרא: אין ללמוד מקמה לשאר מינים!

כי מה לקמה, שכן חמורים דיניה משאר מיני מאכל, שהיא חייבת בחלה, לפי שהעושה עיסה מן הדגן, מתחייבת העיסה בהפרשת חלה, ואין חיוב זה נוהג בדברים אחרים.

ושמא תרצה לתרץ, ולומר, שיש להקשות על הדחיה: וממאי [מנין לך] דהאי "קמה" האמורה בפועל, היא קמה של תבואת דגן, דמחייבא בחלה, עד שתדחה ותאמר, שלכן אי אפשר ללמוד ממנה למקום אחר?

דלמא ב"כל קמה", גם בקמה של קיטנית, שגם היא נערמת ל"קמה", קאמר רחמנא שפועל אוכל בה. ואם כן, כיון שגם מינים שאינם מחויבים בחלה [כגון הקיטנית], נכללים בכלל "קמה", הרי אפשר ללמוד מקמה לכל דבר.

תשובתך, אין זו קושיה על הדחיה, ולכן היא אינה מתרצת אותה, כי:

אתיא, בא הלימוד שהכתוב מדבר בקמה של תבואת דגן החייבת בחלה, בגזירה שוה "קמה קמה". כתיב הכא, באכילת פועל, "כי תבא בקמת רעך". וכתיב התם, בספירת חמישים יום, החל מהקצירה של התבואה לקרבן העומר [אור לט"ז ניסן], שמצוות "ספירת העומר" היא חמשים יום [דברים טז] "מהחל חרמש [משיתחילו לקצור] בקמה", בתבואת השעורים, הקרבים לעומר.

מה התם, בקצירת העומר, מדבר הכתוב בקמה דמחייב בחלה, שהרי קמח שעורים חייב בחלה. אף הכא, באכילת פועל, מדבר הכתוב בקמה דמחייבא בחלה.

ואם כן, חוזרת וניצבת השאלה: האיך נלמד מקמה, שפועל אוכל בה, לשאר דברים? והרי יש לדחות, ולומר: מה לקמה, שחיוביה חמורים, לפי שחייבת בחלה, לכן פועל אוכל בה. תאמר בשאר מינים, שאינם בחלה, מנין שפועל אוכל בהם?

אלא, כרם יוכיח, שאין בו חיוב חלה, ופועל אוכל ממנו.

ומכאן אנו למדים לכל מקום, גם בדבר שאין בו חיוב חלה.

ואם תדחה כמו מקודם, מה לכרם, שכן חמורים חיוביו משאר מיני מאכל, שהוא חייב בעוללות, הרי קמה תוכיח, שאין בה חיוב עוללות, ובכל זאת פועל אוכל בה. הא למדת, שאין חומר חיוב עוללות גורם לחייב גם באכילת פועל.

וחזר הדין ללמוד משניהם [מכרם וקמה] לשאר דברים:

שהרי לא ראי זה כראי זה, אין חומרת כרם שוה לחומרת קמה, ומוכח מזה, שלא חומרתם היא הסיבה לאכילת פועל.

ולכן, יש ללמוד את אכילת פועל, מלימוד של "הצד השוה שבהן", שכן שניהם הם דבר שהוא גידולי קרקע, ואמרה בהם תורה, בשעת גמר מלאכה, שאז גומרים אותו כבר לאכילה [והיינו, שהכרם והקמה שבפסוק מדברים בשעת קצירה או בצירה], פועל אוכל בו.

אף כל דבר שהוא גידולי קרקע, בשעת גמר מלאכה - פועל אוכל בו.

אך עדיין יש לדחות: מה להצד השוה שבהן, בכרם ובקמה, שכן יש בהם חומרה של "צד מזבח", שהם עולים למזבח [קמה עולה למנחות, וענבים עולים ליין נסכים], ואולי מכח המעלה הזאת זכאי הפועל באכילתם. ולפי הצד השוה הזה, אתיא נמי פועל המוסק עץ זית, דאית ביה, שיש בו בעץ הזית, צד מזבח, שהרי השמן היוצא מן הזית ניתן למנחות.

אבל שאר מיני אילנות וזרעים, מנין שהפועל אוכל בהם?

ותמהה הגמרא על לשון הדחיה: וכי זית, רק מהלימוד של "במה הצד" מקמה וכרם, אתי, הוא נלמד!?

והלא עץ הזית, הוא גופא, "כרם" איקרי! דכתיב [שופטים טו] "ויבער מגדיש ועד קמה, ועד כרם זית", ונמצא שהזית עצמו נכלל בדברי הכתוב: כי תבא ב"כרם" רעך, ואכלת ענבים. ומדוע אמרת שהוא נלמד מן "במה הצד"!?

אמר רב פפא: עץ הזית, רק "כרם זית" אקרי, כך הוא נקרא, אבל "כרם" סתמא, לא אקרי. ואילו בפסוק של אכילת פועל נאמר "כרם" סתמא, ולכן אין עץ הזית בכללו.

אך מכל מקום, קשיא, מנין לנו שאר אילנות וזרעים, שפועל אוכל בהם?

אלא, אמר שמואל: אמר קרא "כי תבא בקמת רעך, וקטפת מלילות בידך. וחרמש לא תניף על קמת רעך". אלא, קטוף בידך, ואכול.

וזה שאמר הכתוב "חרמש", בפשטות הוא מלמד, שיש זכות לפועל לאכול בכל דבר חרמש. דהיינו, שכל הנקצרים בחרמש, הם בכלל הפסוק.

ומקשה הגמרא: והאי, והרי "חרמש" זה, מבעי ליה, יש בו צורך כדי ללמד, שרק בשעת חרמש, בשעת הקציר, אכול, אבל שלא בשעת חרמש, אם היתה עבודת הפועל קודם הקציר, כגון בניכוש עשבים רעים מן השדה, שאין זו שעת גמר מלאכה של הפירות, לא תיכול.

ואם כן, אין "חרמש" מיותר, עד שנדרוש ממנו לרבות כל דבר חרמש!

ומתרצת הגמרא: ההוא, הדין שפועל אוכל רק בשעת גמר מלאכה, מ"ואל כליך לא תתן", נפקא! שהזהירה התורה את הפועל, שלא יניח פירות של בעל הבית בכליו, בשעת גמר מלאכה, כדי לקחתם לביתו, אלא יתנם רק לכליו של בעל הבית. ומכאן מוכח שזמן אכילת הפועל היא בגמר המלאכה.

ונמצא שהכתוב "חרמש" מיותר הוא, כדי ללמדנו שהפסוק מדבר בכל פירות הנקצרים בחרמש.

ומקשה הגמרא: אמנם למדנו מכאן לרבות כל מינים הנקצרים בחרמש.

אך תינח פרי דהוא "בר חרמש", והיינו אף קטנית, שנקצרת גם היא בחרמש, שפיר גם היא נלמדת מכאן.

אבל פרי דלאו "בר חרמש" הוא, כמו שאר פירות אילן, שאינם נקצרים בחרמש, מנא לן שפועל אוכל בהם?

אלא, אמר רבי יצחק: אמר הכתוב לשון מיותרת, "קמה", כדי לרבות כל "בעלי קמה", הגדלים ועומדים בקומה על גבי הארץ, וכל הפירות בכלל.

ומקשה הגמרא: והא אמרת שהמילה "קמה", נאמרה כדי ללמד בגזירה שוה "קמה קמה", דמחייבא בחלה, דהיינו, שקמה זו, היא כמו הקמה שנאמרה בספירת העומד, החייבת בחלה, ולא קטנית, הפטורה מחלה!?

ומתרצת הגמרא: הני מילי שלמדנו גזירה שוה "קמה קמה", לומר שהכתוב מדבר רק בקמה שחייבת בחלה, ולמעט קטנית, הוא מקמי דניתי, לפני שהבאנו את הלימוד של "חרמש" לרבות כל מינים הנקצרים בחרמש.

אבל השתא, עתה, דאתי "חרמש" - איתרבי ליה כל דבר חרמש, שפועל אוכל מכל מינים הנקצרים בחרמש, ואף על גב דלא מחייב בחלה, וכגון קטניות, הנקצרות בחרמש, ואין לנו ללמוד את הגזירה שוה ההיא.

ושמא תאמר, אם כן, "קמה" למה לי?

למה הוצרך כלל הכתוב לומר "קמה", והרי אין לך לומר כמו שאמרת לעיל, שבא ללמד בגזירה שוה שרק בפירות בני חיוב חלה, פועל אוכל, שהרי עתה אמרנו, כיון שנאמר "חרמש", התרבו אף הקטניות!?

תשובתך, בא הכתוב "קמה" לרבות כל בעלי קמה, שקומתם זקופה על האדמה, כאילנות, שפועל אוכל בהם.

אלא שעדיין קשה: והשתא, דנפקא לן מ"חרמש" לרבות את כל הנקצרים בחרמש, ומ"קמה" לרבות כל בעלי קומה, דהיינו אילנות, אם כן, "כי תבא בכרם רעך" למה לי? הרי כל המינים בכלל חרמש וקמה הם, ואף כרם בכלל, ולא היה צריך הכתוב לומר "כי תבוא בכרם רעך"!

אמר רבא: מקרא זה הוצרך להלכותיו של אכילת פועל, הנלמדות ממנו, וכדלהלן:

כדתניא, כתיב לגבי אכילת פועל "כי תבא בכרם רעך".

נאמר כאן ביאה, ונאמר להלן, באיסור הלנת שכר פועל, "לא תבא עליו השמש".

ולמדים אנו בגזירה שוה של לשון "ביאה":

מה להלן, בפועל הכתוב מדבר, שלא להלין שכרו, אף כאן, בפועל הכתוב מדבר, ולא בכל מי שבא לכרם רעהו.

ואמר קרא, בכרם רעך אין אתה נותן לתוך כליך לאכול לאחר העבודה, ולא בכרם כותי. אלא שם, מותר לפועל העובד אצלו, אף לתת לכליו. [3]

אך מקשה הגמרא: הניחא למאן דאמר גזל כותי [גוי] אסור, היינו דאיצטריך קרא למשרי פועל, להתיר לפועל ישראל העובד אצל נכרי, שיהיה מותר לו לתת לכליו, ולא ייאסר משום גזל.

אלא למאן דאמר גזל כותי מותר, תיקשי מה צורך בהיתר זה: הרי השתא, כל גזילה של נכרי, מותר, אם כן, פועל, שיש לו זכות אכילה בשעת עבודה, מיבעיא!? וכי יש צורך לכתוב לומר את היתרו, והרי בודאי מותר לו גם לתת לכליו, ומדוע צריך היתר מיוחד לפועל העובד אצל נכרי לתת לתוך כליו?

ומתרצת הגמרא: מאן דאמר גזל נכרי מותר, מוקים לה מעמיד את "בכרם רעך", שהוא בא למעט, ולומר, "בכרם רעך" בלבד פועל אוכל, ולא אוכל פועל העובד בכרם של הקדש. והוצרך הכתוב לחדש שפועל העוסק בכרם של הקדש, אינו אוכל מן הפירות. [4] ועתה ממשיכה הגמרא להביא כמה הלכות נוספות של פועל בכרם, הנלמדות מן המקרא של "כי תבוא בכרם רעך":

"ואכלת" - ולא מוצץ את הענבים.

"ענבים", מותר לאוכלם בפני עצמם, ולא ענבים ודבר אחר! אין לו לפועל לאכול אותם עם פת, לפי שבכך הוא מרבה באכילה של הענבים, אלא מותר לו לאוכלם רק כמות שהם.

"כנפשך", שיהיה דין אכילתך בפירות הללו, כאילו היו הפירות האלה שלך ["כנפשך", אתה]: מה "נפשך" [כמו שאילו היו הענבים הללו שלך], היית אוכל, ופטור מן המעשר, משום שעדיין לא נגמרה מלאכתם של הפירות למעשר, [5] וקודם גמר מלאכה מותר לאכול ללא הפרשת מעשרות.

אף נפשו של פועל, אוכל, ופטור מן המעשר.

ולהלן בגמרא יבואר, מדוע היה מקום לומר שפועל יהיה שונה מבעל הבית, ויתחייב לעשר במקום שבעל הבית פטור, עד שהוצרך הכתוב לומר שהוא אינו שונה מבעל הבית.

"שבעך", רק אכילה שהיא כדי שביעה מותרת, ולא אכילה גסה, שנפשו של אדם קצה בה.

"ואל כליך לא תתן" - בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית, בשעת קצירת הפירות, רק אז אתה אוכל.

ואילו בשעה שאי אתה נותן לכליו של בעל הבית, כשעדיין לא הגיע גמר מלאכתם, וכגון העוסק בפירות מחוברים שעדיין צריכים לצמוח, אי אתה אוכל!

הקדמה:

פירות של אדם שגדלו בשדהו [בארץ ישראל], הרי הם טבל, ואסור לו לאוכלם עד שיפריש מהם תרומות ומעשרות.

אך לא מיד עם לקיטתם הם נאסרים באכילה משום "טבל", אלא רק לאחר שיבואו לידי "גמר מלאכתם", שיסתיימו כל פעולות התיקון של הפירות, ויגיעו לשלב בו הם מוכנים ועומדים לאכילה.

ולכן, קודם לגמר המלאכה, מותרים הפירות באכילה מן התורה. אלא, שחכמים הגבילו את היתר האכילה לפני גמר מלאכה, לאכילת ארעי בלבד.

ובלשון חכמים מצינו, שהשלב בו מתחייבים הפירות במעשר, נקרא "קביעות למעשר".

שלב זה, הוא לאחר תיקון הפירות, כאשר "נקבע" הדבר, על ידי גורמים מסויימים [כפי שיבואר להלן], שהפירות עומדים מעתה לאכילה.

וכמה דברים נאמרו ש"קובעים" את הפירות לכך שהם מתוקנים ועומדים לאכילה, וחייב להפריש מהם מעתה תרומות ומעשרות. יש מהם שהם קובעים למעשר מן התורה, ויש מהם שקובעים למעשר רק מדרבנן:

א. משיכניסם בעל הפירות [לאחר האיסוף בשדהו], לביתו.

ב. משיכניסם לחצרו.

ג. משעה שיעשה בהם "מלאכת גמר" [אפילו בשדה], כשיעמיד מהם ערימה בשדה, ויחליק פניה, ודבר זה נקרא בלשון חכמים, העמדת "גורן".

ד. מקח שנעשה בפירות, שאז הפירות שקנה הלוקח, נקבעו לחיוב מעשרות כבר בשדה, גם לפני שהביאם אל ביתו.

אלא שכאמור, אין כל הקביעויות הללו שוות. כי יש מהן המחייבות במעשרות מן התורה. ויש מהן, שרק מדרבנן נחשב שבאו לידי קביעותם לחיוב מעשרות.

ובזה באה סוגייתנו לדון, אלו מהן קובעות את חיוב המעשר מן התורה, ואלו מדרבנן.

אמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר, ומותר לבעלים לאכול ממנו בלי הפרשת תרומות ומעשרות אף שכבר גמר ללוקטם,

הערות

[2] איזוהי עוללת, כל שאין לה לא כתף ולא נטף (משנה פאה פרק ז' משנה ד') פירוש, השרביט האמצעי שבאשכול קרוי שדרה, ואשכולות קטנים הרבה מחוברים בו, שבהם הגרגרים של ענבים. וכשהאשכולות שוכבות זו על זו, כמשוי שעל כתפו של אדם, נקרא כתף. אבל אם הן תלויות כשהן מפוזרות בודדות בשדרה, ואינן שוכבות זו על זו, אין כאן "כתף". ואילו "נטף" הם הגרגרים של ענבים המחוברים בשדרה עצמה מלמטה בסופה, שתלויים שם ענבים הרבה, ועל שם שענביו נוטפים מלמטה קרוי נטף. (הר"ש שם) וכאשר אין "נטיפה" של ענבים, אלא היה אשכול ענבים דל, שאין ענביו מנטפים למטה הרי זה עוללה.

[3] כך פירש רש"י. אבל הריטב"א פירש למעט כרם גוי, שהפועל אצלו אינו רשאי לאכול. והטעם, שבאכילת הפירות זוכה הפועל מכח מה שבעל הבית מחוייב בדיני התורה לתת לו לאכול. אבל גוי שאינו מצווה במצוות ואינו מצווה להניח לפועל לאכול, אין הפועל זוכה בפירותיו זכות לאכול. וכתב הגרעק"א שיש הבדל בין פירושו של רש"י והריטב"א במסקנת הגמרא, לאחר שמהפסוק "רעך" אנו ממעטים גם הקדש, האם נשארנו גם עם הלימוד "רעך" למעוטי נכרי. לדעת הריטב"א שפירש שהמיעוט הוא שבכרם נכרי אין זכות לפועל לאכול, דין זה נשאר גם במסקנא. שהיות והמיעוט מן הפסוק הוא, שרק "רעך" נתחייב להניח לפועל לאכול ולא הקדש, הוא הדין נכרי בכלל המיעוט הזה, שאיננו רעך, והנכרי אינו מצווה לתת לפועל לאכול, ואין לפועל זכאות אכילה. אבל לרש"י, שהוא לימוד שונה: "רעך" הממעט הקדש, הוא שאין על ההקדש חיוב להניח לפועל לאכול. ו"רעך" הממעט גוי, הוא לגבי דין אחר, של "ואל כליך לא תתן", שנאסר על הפועל להניח לכליו לאחר עבודתו. ונתמעט ב"רעך" שאין איסור זה במי שאינו "רעך" דהיינו גוי. והיות ובמסקנת הסוגיא המיעוט של "רעך" אמור לגבי הקדש, והוא לגבי איזה בעלים מחויב בדין אכילת פועל, שוב לא נותר להעמיד את הפסוק של "רעך" גם לגבי הדין הנוסף, של "ואל כליך לא תתן", למעט שבגוי יהיה מותר לו לתת בכליו. ובלא חידוש מפורש מן הפסוק, הרי הדין הוא שאסור לפועל ישראל להניח לכליו לאכול לאחר עבודתו אף בכרם של גוי.

[4] הקשו התוספות, מדוע צריך פסוק למעט שפועל אינו אוכל משל הקדש, והרי אסור לו לפועל לאכול מפירות אלו כיון שהם של הקדש, ויש בהם איסור מעילה לאכול מהם? ותירצו, שסוברת הגמרא שדין אכילת פועל מתיר לפועל את האיסורים שיש בפירות בכדי שיוכל לאכול. ומקור דברי הגמרא היה מכל עיקר דין אכילתו של הפועל. שהרי הפירות שייכים לבעל הבית ואכילתו בהם אסורה באיסור גזל, ובאה התורה והתירה לפועל לאכול ולגזול מבעל הבית לצורך אכילתו, וכשם שהותר איסור גזל הותרו עוד איסורים. והגר"ח הקשה מגמרא לקמן (צ"ב) שפועל נזיר אינו אוכל מן הענבים שאסור לו מחמת נזירותו ולדברי התוס' שלולי לימוד מיוחד אף האיסורים ניתרים הרי אין לנו פסוק למעט שנזיר פועל אינו אוכל ענבים. והגר"ח נקט שלעולם אין דין אכילת פועל מתיר לפועל לעבור על איסור בשביל אכילתו ומה שהותר לפועל לאכול אף שהוא גוזל את בעל הבית תירץ הגר"ח שאכילת פועל היא זכות ממונית שהוא זוכה בפירות לאכול מהם ומכח זכותו הוא אוכל ואינו גוזל כלל, והביא ראיה לזה ממה שמבואר שאף בן נח מצווה לתת לפועל לאכול ואם דין אכילת פועל הוא מצוה בלבד אין בן נח מצווה במצוות, ועל כרחך אכילת פועל היא זכות שהפועל זוכה מהבעלים ובן נח מצווה בכל דיני ממונות. ומה שהוצרכנו ללימוד מיוחד לאסור על פועל לאכול בשל הקדש אף שהקדש אסור על הפועל באיסור מעילה חידש הגר"ח שאיסור מעילה אינו איסור הנאה שאסור להנות מחפץ הקדש אלא גדר איסור מעילה הוא שלא לגזול חפץ משל הקדש שבאכילתו או בהנאתו מן החפץ הרי הוא גוזל את ההקדש בזה שהוא משתמש בשל הקדש וגזילת הקדש נאסרה בפרשה מעילה. אבל פועל הרי זכה בפירות זכות לאוכלם ואינו גוזל כלל מהבעלים והוא הדין משל הקדש [כשהוא פועל בהקדש והקדש חייב להניח לו לאכול] והיות ואין אכילתו גזל אין בו איסור מועל בהקדש כלל שהאיסור מעילה הוא איסור שלא לגזול את ההקדש והיות והפועל אוכל בזכות ולא בגזל בלי פסוק מפורש היה אוכל מהקדש, אלא שמיעטה התורה ואמרה שאין על ההקדש חיוב לתת לפועליו לאכול. מה שאין כן איסור נזיר בענבים וכדומה בשאר איסורים אין מקור להתירם בשביל אכילת פועל.

[5] כי גמר מלאכת הענבים היא, לאחר שייסחטו ביקב, ויירד היין לבור. רש"י

בשעה שאין גמר מלאכה עדיין, או בתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו, וכן עושה בדבר שאין גידולו מן הארץ.

א גמרא על המשנה שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו] שמותר לפועל לאכול במחובר לקרקע, מה מקור דין זה בכתוב? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן" (דברים כג, כה). ושואלים: אשכחן [מצאנו, למדנו מכאן] כרם, כל מילי מנא לן [דברים, שאר גידולים, מנין לנו] שגם בהם הדין כך?

ומשיבים: גמרינן [לומדים אנו] בדרך הלימוד של בנין אב מכרם: מה כרם מיוחד בכך שהוא דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שגידולי קרקע — בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.

ומקשים: מה לכרם שיש בו צד מיוחד — שכן חייב במצות הפרשת עוללות, ואם כן שמא מיוחד הוא אף בדינים אלה! ומשיבים: גמרינן [לומדים אנו] מקמה. ושואלים: בקמה גופה מנא לן [עצמה מנין לנו] שהדין כן? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך

"(שם כו). ויש לדחות: מה לקמה — שיש בה דין מיוחד שכן העיסה שעושים ממנה חייבת בהפרשת חלה! על דחיה זו שואלים: וממאי דהאי [ומנין שזו] הקמה שנאמרה בכתוב זה קמה שמתחייבת בחלה היא? דלמא [שמא] כל קמה קאמר רחמנא [אמרה תורה], כל יבול, כל דבר שגדל!

ומשיבים: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "קמה" "קמה": כתיב הכא [נאמר כאן] "כי תבא בקמת רעך" וכתיב התם [ונאמר שם] "שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה..."(דברים טז, ט). מה התם [שם] "מהחל חרמש בקמה" הוא בקצירת עומר ושעורים (כמבואר בספר ויקרא) והיא קמה דמיחייבא [שמתחייבת] בהפרשת חלה, אף הכא נמי [כאן גם כן] קמה דמיחייבא [שמתחייבת] בחלה.

דחינו איפוא את השאלה הצדדית הזו, ולכן עדיין עומדת השאלה הראשונה, שהרי איכא למיפרך [יש מקום להקשות] על מה שלמדנו מכאן, ואפשר לומר: מה לקמה שכן חייבת בחלה! ומשיבים: אם כך — כרם יוכיח, שאינו חייב בחלה ופועל אוכל בו! ודוחים: מה לכרם — שכן חייב בעוללות. ואומרים: אם כן — קמה תוכיח, שאינה חייבת בעוללות ופועל אוכל בה.

ובסופו של דבר חזר הדין (חוזר הדיון — השיקול) בענין זה על עצמו, ועלינו להגיע למסקנה: לא ראי זה כראי זה, כלומר, אין זה דומה לזה, שלא דין הקמה כדין הכרם, ולא דין הכרם כדין הקמה. הצד השוה שבהן — שכן שניהם דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, ומכאן נסיק: אף כל דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.

ומקשים: מה להצד השוה שבהן שאי אפשר ללמוד ממנו על כל הדברים כולם, שכן יש בהן צד מזבח — ששניהם כאחד יוצאי דופן, שכן גם מן הכרם וגם מן הקמה מביאים למזבח (לנסכים יין מן הכרם, וחלה למנחות מן הקמה) ויש בהם איפוא יחוד. ואמנם אתא נמי [בא, נלמד, גם כן] מכאן זית, דאית ביה [שיש בו] גם כן צד מזבח שאף משמן הזית מעלים למזבח. אבל לא נלמד לשאר גידולים!

אגב כך שואלים: וזית האם בדרך הלימוד של "מה הצד השווה ביניהם "אתי [בא, נלמד]? הלא הוא גופיה [עצמו] "כרם" איקרי [נקרא], דכתיב [שנאמר]: "ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית" (שופטים טו, ה)! אמר רב פפא: אף על פי כן צריך ללמוד ב"מה הצד", כי אמנם "כרם זית" — אקרי [נקרא], "כרם" סתמא [סתם] — הוא לא אקרי [נקרא].

ומכל מקום קשיא [קשה], שהרי אין ללמוד מכאן על דברים שאינם באים למזבח! אלא אמר שמואל: יש לדחות את דרך הלימוד שאמרנו, ויש לומר כך: מה שאמר קרא [הכתוב] "וחרמש לא תניף" (דברים כג, כו) — הרי זה בא לרבות כל בעלי חרמש, כלומר, לרבות כל הדברים הנקצרים בחרמש.

ושואלים: והאי [והלא זו] המלה "חרמש" מיבעי ליה [צריכה לו] ללימוד אחר: שבשעת חרמש שהיא שעת גמר מלאכה — אכול, שלא בשעת חרמש — לא תיכול [אל תאכל]!

ומשיבים: ההוא [אותו ענין] מ"ואל כליך לא תתן" (שם) נפקא [יוצא, נלמד], כפי שנבאר להלן. ומקשים על שיטת שמואל: תינח [נניח] בכל דבר שהוא בר [בן] חרמש, דברים שניתנים לקצירה בחרמש, שהם יכולים להילמד מביטוי זה, ואולם דבר דלאו בר [שאיננו בן] חרמש שאיננו נקצר בחרמש מנא לן [מנין לנו] שגם בו יש דין זה?

אלא נדחו דברי שמואל ואמר ר' יצחק: מה שאמר קרא [הכתוב] "קמה" — הרי זה בא לרבות כל בעלי קמה, כלומר, כל הגידולים. ומקשים: והא [והרי] אמרת קודם "קמה" "קמה" ולמדנו מגזירה שווה זו שמדובר בקמה דמיחייבא שמחוייבת בהפרשת חלה ולא יותר!

ומשיבים: הני מילי מקמי דניתי [דברים אלה אמרנו לפני שבא] הלימוד של "חרמש", השתא דאתי [עכשיו שבא] הלימוד של "חרמש" — איתרבי ליה [נתרבה לו, ממנו] כל דבר הניתן לקצירה בחרמש, ואף על גב דלא מיחייב [ואף על פי שאיננו מתחייב] בהפרשת חלה, אם כן נמצא איפוא שהמלה "קמה" אינה באה לצמצם את המשמעות ולא ללמד בגזירה שווה, אם כן המלה "קמה" למה לי — הרי היא באה לרבות כל בעלי קמה.

ושואלים: והשתא דנפקא לן [ועכשיו שיוצא לנו] שלומדים את ההלכה כולה מ"חרמש" ומ"קמה", הפסוק האחר "כי תבא בכרם רעך"... (דברים כג, כה) למה לי?

אמר רבא: פסוק זה נאמר להלכותיו המיוחדות בו. ב כדתניא [כפו ששנינו בברייתא] הדורשת פסוק זה כולו: "כי תבא", נאמר כאן לשון "ביאה", ונאמר להלן לשון "ביאה", "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" (דברים כד, טו), מה להלן ב"לא תבא" בפועל הכתוב מדבר, אף כאן — בפועל הכתוב מדבר ולא בכל אדם הבא לכרם.

ועוד: "בכרם רעך" — ולא בכרם גוי. ואומרים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] גזל גוי אסור — היינו דאיצטריך קרא [זה הטעם שהוצרך הפסוק] למישרי [להתיר] בפועל, אלא למאן דאמר [לעת מי שאומר] שגזל גוי מותר — השתא [עכשיו, הרי] גזילה עצמה מותר, פועל מיבעיא [נצרכה לומר]?!

ומשיבים לשיטה זו: מוקים לה [מעמיד, מסביר אותה] כך: "בכרם רעך" — ולא של הקדש ששם אסור לפועל לאכול. "ואכלת" — ולא מוצץ ומשליך את השאר, אלא צריך לאכול ממש. "ענבים" ולא ענבים ודבר אחר, שאסור לו להוסיף תבלין לפירות כדי שיוכל לאכול הרבה מהן.

"כנפשך" פירושו: כנפש של בעל הבית כך נפשו של פועל. לומר: מה נפשך — בעל הכרם — אוכל ופטור מן המעשרות, שהרי עדיין לא הגיעו הפירות לגמר מלאכתן, אף נפשו של פועל — אוכל ופטור.

"שבעך" בא ללמד: ולא אכילה גסה שאדם אוכל אחרי ששבע כבר, ודוחק עצמו לאכול בעל כרחו. "ואל כליך לא תתן" ללמדנו: בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בגמר מלאכה — אז אתה אוכל, ובשעה שאי [שאין] אתה נותן לכליו של בעל הבית שהפועל עובד עבודה אחרת בכרם ולפני הבציר — אי [אין] אתה אוכל.

ג אמר ר' ינאי: אין הטבל (תבואה שלא הפרישו ממנה עדיין את המעשרות) מתחייב בהפרשת מעשר ממנו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

not at the time of the completion of its work, i.e., while it is still growing; and a laborer who works with produce detached from the ground after the completion of its work, when it is sufficiently processed and therefore subject to tithes; and a laborer who works with an item whose growth is not from the land.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, that a laborer may eat from produce attached to the ground, derived? The Gemara answers: As it is written: “When you come into your neighbor’s vineyard, then you may eat grapes until you have enough at your own pleasure; but you shall not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25). The Gemara asks: We find a source for a vineyard; from where do we derive that a laborer may likewise eat from any other type of produce?

The Gemara answers: We derive it from a comparison to the case of a vineyard: Just as a vineyard is unique in that it is an entity whose growth is from the ground, and the laborer eats from it at the time of the completion of its work, i.e., when he is harvesting the grapes, so too with regard to any entity whose growth is from the ground and it is at the time of the completion of its work, a laborer may eat from it.

The Gemara challenges this derivation: What is notable about a vineyard? It is notable in that the owner of a vineyard is obligated in the mitzva of olelot, the obligation to leave incomplete clusters of grapes for the poor (see Leviticus 19:10). Accordingly, one should not be able to derive the halakha of other types of produce from the halakha of a vineyard. The Gemara explains: We derive the halakha that a laborer may eat from other crops from the halakha that he may eat standing grain. The Gemara asks: And from where do we derive that he may eat standing grain itself? The Gemara answers: As it is written: “When you come into your neighbor’s standing grain, then you may pluck ears with your hand; but you shall not move a sickle on to your neighbor’s standing grain” (Deuteronomy 23:26).

The Gemara responds: What is notable about standing grain? It is notable in that the owner of dough prepared from grain is obligated in the mitzva of ḥalla. The Gemara asks an incidental question: And from where do you know that this standing grain mentioned in the verse is the same standing grain whose owner is obligated in the mitzva of ḥalla? Perhaps the Merciful One is discussing any standing produce, not only the five grains from which ḥalla must be separated.

The Gemara answers: The matter is derived by means of a verbal analogy between the term “standing” written here and the term “standing” written elsewhere. It is written here: “When you come into your neighbor’s standing grain” (Deuteronomy 23:26), and it is written there, with regard to harvesting the barley for the omer offering: “Seven weeks you shall count for yourself; from the time the sickle is first put to the standing grain” (Deuteronomy 16:9). Just as there, in the verse referring to the harvesting of the omer, it is the owner of standing grain who is obligated in the mitzva of ḥalla, as barley is one of the five grains, so too here, with regard to a laborer, it is discussing standing grain whose owner is obligated in the mitzva of ḥalla.

The Gemara resumes its discussion by reiterating its earlier question. The comparison between standing grain and other produce can be refuted as follows: What is notable about standing grain? It is notable in that the owner of dough prepared from grain is obligated in the mitzva of ḥalla. The Gemara answers: Let the case of a vineyard prove that this comparison is valid, as the mitzva of ḥalla does not apply to the produce of a vineyard, and yet a laborer may eat from it. The Gemara asks: What is notable about a vineyard? It is notable in that its owner is obligated in the mitzva of olelot. The Gemara responds: Let the case of standing grain prove that this is not a decisive factor, as its owner is not obligated in the mitzva of olelot and even so a laborer may eat from it.

Since no exact comparison can be drawn to either a vineyard or standing grain alone, the Gemara suggests a combined solution: The inference has reverted to its starting point. The aspect of this case, a vineyard, is not like the aspect of that case, standing grain. Their common denominator is that each one grows from the earth and at the time of the completion of its work the laborer may eat from it. So too, with regard to any type of produce that grows from the earth, at the time of the completion of its work, a laborer may eat from it.

The Gemara asks: What is unique about their common denominator? It is unique in that they have an aspect relating to the altar, i.e., the products of both a vineyard and standing grain differ from other types of produce in that they are both offered on the altar. Wine is brought for libations and flour in meal-offerings. The Gemara suggests tangentially: An olive should also be derived through this category of those products which a laborer may eat, as it too has an aspect relating to the altar, in the oil of meal-offerings.

The Gemara refutes this suggestion: And is the halakha of an olive derived from the common factor of the two types of produce mentioned earlier? But it itself is called the fruit of a vineyard [kerem], as it is written: “And he burned up both the piles of produce and the standing grain, and also the olive yards [kerem zayit]” (Judges 15:5). Rav Pappa said: This verse does not mean that an olive is considered the product of a vineyard, as in the verse it is called olive yard [kerem zayit], and it is not called a plain vineyard. Therefore, the halakha of olives must be derived by analogy from the common denominator.

The Gemara resumes its discussion: In any case, it is difficult, as there still has not been found a source according to which the halakha that a laborer may eat when he is working applies to all types of produce. Rather, Shmuel said: The verse states with regard to a laborer who may eat produce: “But you shall not move a sickle” (Deuteronomy 23:26). This serves to include all types of produce that are cut with a sickle.

The Gemara asks: But this word “sickle” is necessary to teach a different halakha with regard to a laborer: At the time of the sickle, i.e., when the work has been completed and the produce is being picked, you may eat. But when it is not yet the time of the sickle, you may not eat. If so, how can Shmuel use the term “sickle” as the source for the halakha that a laborer may eat all kinds of produce that are cut with a sickle?

The Gemara answers: That halakha, with regard to when a laborer may eat, is derived from the verse: “But you may not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25), as the Gemara will explain later. Therefore, the word “sickle” is not required to teach that halakha and can be used as the source of the halakha that a laborer may eat all kinds of produce that are cut with a sickle, as stated by Shmuel. The Gemara asks: Shmuel’s derivation works out well for any type of produce that requires a sickle for its harvest. But from where do we derive that the same applies to a type of produce that does not require a sickle for its harvest?

Rather, Rabbi Yitzḥak said that the halakha concerning which produce a laborer may eat is derived from a different source. The verse states: “Standing [kama]” (Deuteronomy 23:26), and the unmodified term kama serves to include any standing produce. The Gemara asks: But didn’t you say earlier that the term standing is referring specifically to standing produce whose owner is obligated in the mitzva of ḥalla, and not to other produce?

The Gemara answers: That matter applies before we derived a halakha from the mention of “sickle.” Now that a halakha was derived from “sickle,” any type of produce that requires a sickle for its harvesting is included, as stated earlier, and this applies even though the owner of that particular produce is not obligated in the mitzva of ḥalla. Accordingly, why do I need the term “standing”? It serves to include any standing produce.

The Gemara asks: And now that we have derived the halakha concerning which produce a laborer is entitled to eat both from the mention of “sickle” and from “standing,” why do I need the earlier verse: “When you come into your neighbor’s vineyard, then you may eat grapes until you have enough at your own pleasure; but you may not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25)?

The Gemara answers that Rava said: This verse is required for its unique halakhot, as it is taught in a baraita that the phrase “when you come [tavo]” is interpreted as follows: Coming [bia] is stated here, and coming is also stated there: “In the same day you shall give him his wages, and the sun shall not go down [tavo] upon it” (Deuteronomy 24:15). Just as there, in Deuteronomy, chapter 24, the verse is speaking of a laborer, so too here, in Deuteronomy, chapter 23, the verse is speaking of a laborer, despite the fact that this detail is not stated explicitly in the verse.

The baraita continues analyzing the verse: The phrase “in your neighbor’s vineyard” indicates that it is prohibited for a laborer to put the grapes in his vessel only while he is working in the vineyard of a Jew, but not in the vineyard of a gentile, where he may place grapes in his vessel. The Gemara digresses to discuss this point: This explanation works out well according to the one who says that robbery from a gentile is prohibited; this is why it was necessary for the verse to permit a laborer to eat the gentile’s grapes. But according to the one who says that robbery from a gentile is permitted, now that robbery itself is permitted, is it necessary to teach that a laborer in the vineyard of a gentile is permitted to put grapes in his vessel?

The Gemara answers: The one who maintains that robbery from a gentile is permitted interprets the phrase “in your neighbor’s vineyard” as teaching that a laborer may eat produce only in his neighbor’s vineyard, but he may not eat produce of consecrated property. The baraita continues: The term “then you may eat” indicates that a laborer must eat the entire grape and may not suck its juice and cast the rest away. The word “grapes” teaches that a laborer may eat only grapes by themselves and not grapes and something else, i.e., he may not use a condiment to make the grapes more palatable to enable him to eat an excessive amount.

The term: “At your own pleasure [kenafshekha]” (Deuteronomy 23:25), can also mean: As you are. Consequently, the term kenafshekha teaches that just as the halakha is concerning the owner of the vineyard himself, so is the halakha concerning you, the laborer himself: Just as the owner, alluded to by the term nafshekha, may eat from the produce before its labor is complete and is exempt from separating tithes, so too, the laborer himself may eat and is exempt from tithes.

The expression: “until you have enough” indicates that a laborer may eat until he is satiated, but he may not engage in excessive eating. The phrase “but you may not put any in your vessel” teaches that at a time when you put the grapes in the owner’s vessels, i.e., when harvesting the grapes, then you may eat, but at a time when you are not putting the grapes in the owner’s vessels, i.e., if the laborer is performing other tasks in the vineyard before harvesting, you may not eat.

§ Rabbi Yannai says: The owner of untithed produce is not obligated in the mitzva of tithing

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אתיא קמה קמה. איכא למידק אי מג"ש וכי אדם דן ג"ש מעצמו ואיכא למימר מה מצינו קאמר הואיל ומצינו קמה בתורה דהיא קמה דמחייבא בחלה אף כל קמה האמורה בתורה סתם כגון זו אין לך בה אלא קמה דמחייבא בחלה ויד פועל על התחתונה, ורש"י ז"ל כתב המקשה אומר ג"ש כדי להקשות, ואיכא למימר דגמיר מרביה ג"ש דקמה קמה ולא ידיע ליה למאי לוקמיה אי להא אי למילתא אחריתי וכבר כתבתי במקומות רבים שכל הג"ש כך נמסרו לנו ממשה רבינו קמה קמה לג"ש אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאיזו מהן נאמרה:

ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש וכו'. הכי משתמע קרא וקטפת מלילות בידך לאכול ולא תהא קוצר במגל לצורך אכיל שאם נתן דעתו על המלילות האלו לאכלן אינו רשאי לקצרן במגל אלא קוטפן בידו וכן אם קצרן במגל לצורך בע"ה שוב אינו רשאי לאכלן דה"ל תלוש והוא עושה במחובר והעושה במחובר אינו אוכל בתלוש ומדל' כתב רחמנא ולא תקצור בתרמ' משמ' ליה וחרמש שאת' קוצר בו לא תניף לצורך עצמך על קמת רעך וה"נ מדריש ואל כליך לא תתן בשעה שאת' נוטל לכליו של בע"ה ממיעוט דכליך. א"נ משו' דתרויהו קראי יתירי נינהו דמרישא דקרא משמע ואכלת ולא שתוליך בידך וקטפת ולא שתקצור במגל אע"ג דמיבעי לן לעבור בלאו כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי ללאו בלחוד.
והיינו דתניא בסיפרי כי תבא בקמ' רעך יכול לעולם ת"ל וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בע"ה מכלל שכ' רעך פרט לאחרים רעך פרט לגבוה וקטפת מלילות בידך שלא תהא קוצר במגל, וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת רעך, פי' כדאמרן בגמ' בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל והינו רישא דבריתא דקתני יכול לעולם ת"ל וכו' והכי נמי תניא אידך התם כי תבוא יכול לעולם ת"ל ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בע"ה כלו' אותה שעה אתה אוכל ולא בשע' שאין אתה נותן כדאמרן בגמרין לאפוקי שאינו גמר מלאכה דהיינו עודר ומקשקש או מנכש בעשבים.
והוצרכתי לפר' כל זה מפני שראיתי לר"מ הספרדי שאמר העושה במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בל"ת שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו וכמדומה לי שטעה בפי' בריתא זו שבספרי אלא קרא למאי דכתבינן אתא.
ואכילת פועל במחובר כאכילתו בתלוש אוכל בשעה שהוא עושה ודומיא דבהמה דאוכלת בשעת מעשה דקרא כתיב לא תחסום שור בדישו אלא דאשכחן בתוספתא העוש' בכל גופו אוכל בכל שעה שירצה ר' יהוד' אומר אינו אוכל אלא בשעה שפורק ובשע' שטוען מפני גזל מלאכתו של ב"ה ופירושה העושה בכל גופו בין בידיו בין ברגליו אפי' בכתפו אוכל בכל שעה שירצה ור' יהודה פליג שאינו אוכל אלא בשעה שאינו מתבט' ממלאכתו דהיינו בשעה שפורק וטוען דקסב' ר' יהודה תקנת חכמי' היא שלא לאכול בשעת מלאכה כל זמן שאפש' לו לאכול שלא בביטול מלאכה כגון פורק וטוען ובהש' אבד' דמתני' פליגי דר' יהודה סבר תקנו שיאכל בשע' שחוזרין מן הגת ולא יאכלו בשעת מלאכ' ורבנן סברי תקנו שיאכלו כן כדי שלא יאכלו בשע' מלאכה ולא שאסרו עליהם כלום והילכתא כרבנן ובנסח משנתנו של רבינו ז"ל גרסי' וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה כגון פורק וטוען כלומר בשעת מלאכה שהיא גמר אבל לא קודם מלאכה ולאחר גמר מלאכה ממש אבל מפני השב' אבדה לבעלי' אמרו אוכלין בהליכתם מאומן לאומן אע"פ שהוא קודם מלאכה וכחזרתן מן הגת אע"פ שהוא לאחר גמר מלאכה ובשאר כל הנסחאו' גרסי' וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ודא ודא אחת היא:

ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש אכול. דקרא הכי קאמר, כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול, אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בעל הבית, לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול. וא"ת אמאי דרשי ליה הכי, לימא ללאו הוא דאתא ולא לשעת חרמש. וי"ל דנפקא לן מדכתיב וחרמש לא תניף, דמשמע וחרמש שהוא בידך לא תניפנו על קמת רעך לצרכך, ואי ללאו בלחוד, הוי ליה למימר וקטפת מלילות בידך ולא תניף חרמש על קמת רעך. (שיטמ"ק).

והא אמרת קמה קמה לגזירה שוה. וא"ת והא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני, וכיון דלא קיימא, היכי הוו דרשי לה מעיקרא. י"ל דלא היו דנין לה בגזרה שוה ממש, אלא כעין מה מצינו, דכיון שמצינו קמה דמחייבת בחלה אף אני אומר דלא זכתה לו תורה לפועל אלא כעין אותה קמה ויד פועל על התחתונה. ורש"י כתב שהמקשה אומר ג"ש זו כדי להקשות, ולומר דגזירה שוה דקמה קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני, אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי למילתא אחריתי, שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממרע"ה קמה קמה לג"ש, אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאי זהו מהם נאמרה, ועל כן נחלקו בהם בתלמוד בכמה מקומות, ואלו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוקת. (שיטמ"ק).

דברים אלו שכתבנו כלם מן התורה הם ואע"פ שלא נזכר בתורה אלא כרם וקמה והיה לנו לומר בכרם שכן חייב בעוללות ובקמה שכן חייבת בחלה ובצד השוה שכן יש בהם צד מזבח מה שאין כן בפירות חוץ מן הזית שהבכורים אינן למזבח כתוב בתורה חרמש לרבות כל בעלי חרמש ואין אומרים דבר חרמש איכול דלאו בר חרמש כגון פירות אילן לא תיכול שכבר בא קמה לרבות כל בעלי קמה ר"ל העומדים בקמה בארץ בין קמה החייבת בחלה כגון חמשת המינין בין שאינה חייבת בחלה כגון קטניות בין פירות האילן:

הפועל שנשכר לגוי אינו אוכל אלא ברשות שמא לא ידע בדין תורה שלנו ויחשדנו בגזלן וכן הפועל בשל הקדש אינו אוכל שנאמר רעך ולא של הקדש:

היתר זה לא נאמר אלא בפועל הא אחר הבא לשם אסור לאכול וכשהפועל אוכל בענבים אסור לו לאכלם דרך מציצה ולזרוק קליפות וגרעינים מפני שהוא נותן מקום לאכילה מרובה אלא אוכל דרך אכילה והוא שנאמר ואכלת ולא מוצץ וכן לא יאכל דבר אחר עמהם כגון שיאכלם בפת או במלח כדי להוסיף באכילתן ולא יאכל בהם אכילה גסה אלא יאכל עד שישבע ודיו שנא' שבעך ולמה נאמר כנפשך מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר אף הפועל אוכל ופטור מן המעשר ואין אומרים הואיל ובשכרו הוא אוכל הרי הוא כמקח והמקח קובע מדברי סופרים אלא אוכל ופטור:

מה להלן בפועל הכתוב הדבר. אף כאן בפועל הכתוב מדבר. פי' כל פועל אוכל מן התורה בין שכיר יום בין קבלן כגון שקיבל קמה לקצור דכיון דמלא תבא עליו השמש גמרי' קבלן נמי איתי' בלא תבא עליו השמש כדאמרי' לקמן בפ' המקבל:

אף פועל אוכל ופטור. פירש המורה ולא אמרינן הואיל ובאגרי' אוכל על כרחי' של בעה"ב הוי כמקח ומקח קובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו דכיון דזבני' אחשבי' הא לא אמרי' גבי פועל משום דהתורה זכתה לו. ולקמן נמי דאמרי' הא לוקח חייב מאי לאו בשד' פי' מאי לאו בשד' דמקח קובע שם וקשי' לתרווייהו דמקח לא עדי' מגמר מלאכה וקשיא לי מדאמרי' בפ' המביא כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אחד שבת ואחד חצר א' תרומה וא' מקח אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתן כדכתבי' לקמן בפירקין במה"ק ונ"ל שאם הלוקח קונה לו כל זהו גמר מלאכתו שעת לקיטתו. כדתנן בפ"ב דמעשור' האומר לחבירו הא לך איסר זה ותן לי בו ה' תאני' לא יאכל עד שיעשר. דברי ר"מ ר' יהודא אומר אוכל אחת אחת פטור ואם צירף חייב אלמא משעה שהוא ליקט הוי גמר מלאכה גבי דידיה אבל גבי בעה"ב תנן בפ"ק כלכלה משיחפה ואם אינו מחפה משימלא את הכלי ואם אינו ממלא את הכלי משילקט כל צורכו במה דברים אמורים במוליך לשוק אבל במוליך לביתו אוכל מהן עראי עד שהוא מגיע לביתו. אלמא הלקיטה לבעל הבית לא הוי גמר מלאכה למעשר וללוקח הוי גמר מלאכה והוה אמינא שהפועל יהא דינו כלוקח. מש"ה איצטריך כנפשך. וכי מקשה מאי לאו בשדה הכי מקשה מאי לאו בשדה חייב הלוקח בלקיטה דהוי אצלו גמר מלאכה וה"ה לבעה"ב דחייב במירוח או במידי דחשיב גבי דידי' גמר מלאכה חייב בשדה ואע"פ שלא ראה לא בית ולא חצר:

גמרא. מה לכרם שכן חייב בעוללות מה לקמה שכן חייבת בחלה. פירוש לאו למימרא דהא קולא היא דאדרבה חומרי נינהו אלא בתורת טעמא אתא מה להני שכן יש בהן קולא לממונא של בעל הבית שחייבו הכתוב לתת לאחרים חלה ועוללות וכשם שזיכה לאחרים בכך זיכה בו לפועל. הריטב"א ז"ל.
וכן כתב רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו: מה לכרם שכן חייב בעוללות שנאמר וכרמך לא תעולל וכשם שנתחייב בעל הכרם להניח עוללות לעניים כך חייב להניח הפועל לאכול מן הענבים אבל שאר הדברים שאין בהם לעניים כלום מנין. עד כאן.

אתיא קמה קמה וכו'. קשיא וכי אדם דן גזרה שוה מעצמו. ועוד דהא לא קיימא הך גזרה שוה. ואיכא למימר מפני שיד פועל על התחתונה גמרינן להך קמה מההיא בבנין אב אלא דגלי רחמנא בדוכתא אחרינא דבכל קמה אוכל. הראב"ד ולהלן תמצא עוד בזה.

ואם תאמר ונילף מקמה דניזקין דכתיב ונאכל גדיש או הקמה ודרשינן בהכונס לרבות כל בעלי קומה. ויש לומר דמסתברא למדרש בקמת מבקמת ולא מהקמה. אי נמי ילפינן קמה האמורה אצל חרמש מקמה האמורה אצל חרמש. מה להצד השוה שכן יש בהם צד מזבח. אף על גב דכוסמין ושבולת שועל ושיפון אין בהם צד מזבח מכל מקום צד דגן מקרו. ואתי נמי זית במה הצד. תימה אמאי לא קאמר מה להצד השוה שבהם שיש בהם פרט ולקט מה שאין כן בזית כדאיתא פרק הזרוע. ויש לומר דניחא ליה לעשות הצד השוה בצד מזבח שהוא שוה בזה כמו בזה אבל פרט ולקט אינם שוים בשמם. ועוד יש לומר דאהני קרא דכרם זית לרבותא דפועל אוכל בו במה הצד שיש בו צד מזבח אבל אי לא כרם זית הוה אמינא אותו צד דפרט ולקט למעוטי זית. הרא"ש ז"ל. ועיין בתוספות ריש פרק כיצד מברכין.

וחרמש לרבות כל בעלי חרמש. פירוש דהאי קרא יתירה הוא ואתא לדרשא. ואם תאמר והא איצטריך לגופיה שלא יקטוף ויאכל בכליו ואף על גב דהא כתיב וקטפת מלילות בידך איצטריך וחרמש לעבור עליו בלא תעשה. יש לומר דאם כן לימא קרא וכלי לא תניף אי נמי לא תאכל אלא בקטיפה. ועוד דכל היכא דאיכא למדרשה לא מוקמינן בלאו כיון דאיכא עשה בר מהכי. והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל.

אימא דבר חרמש אבל וכו'. ואם תאמר אמאי לא נילף מחרמש וכו'. ויש לומר דלהכי לא ילפינן מחרמש משום דהוי להו שני כתובין וכו' ככתוב בתוספות. וכתוב בגיליון תוספות אך קשה דטפי הוה לן למידרש מהלכותיו מלשני כתובים הבאין כאחד וכן בשיטת רבינו ברוך. עד כאן.

ואכתי מיבעי ליה דבר חרמש אכול דלאו בר חרמש לא. כלומר דבר שנלקט ביד לא תיכול. ואין לשון מיבעי ליה האמור כאן נאמר בדקדוק דהא קיימא לן דאפילו מוסק וגודר ביד אוכל והכי הוה ליה למימר ודילמא הכי קאמר קרא דבר חרמש אכול וכו' והכי פירושו אלא לא תילף מחרמש בלחוד נילף מחרמש ומקמה תרווייהו שבא זה ולימד על זה וכדמפרש ואזיל. ומאן דלא גריס אלא הכי נמי פירושה. הריטב"א.
וזה לשון הרשב"א: ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש אכול דקרא הכי קאמר כי תבא בקמת רעך למלאכה וקטפת מלילות בידך לאכול אבל חרמש שהוא בידך לקצור לצורך בעל הבית לא תניפנו אפילו על המלילות שאתה נוטל לאכול. ואם תאמר אמאי דרשי ליה הכי לימא ללאו הוא דאתא ולא לשעת חרמש. ויש לומר דנפקא לן מדכתיב וחרמש לא תניף דמשמע וחרמש שהוא בידך לא תניפנו על קמת רעך לצרכך ואי ללאו בלחוד הוה ליה למימר וקטפת מלילות בידך ולא תניף חרמש על קמת רעך. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: הא דאמרינן ההוא מיבעי ליה בשעת חרמש וכו'. הכי משתמע קרא וקטפת מלילות בידך לאכול ולא תהא קוצר במגל לצורך אכילה שאם נתו דעתו על המלילות האלו לאכלן אינו רשאי לקצרן במגל אלא קוטפן בידו וכן אם קצרן במגל לצורך בעל הבית שוב אינו רשאי לאכלן דהוה ליה תלוש והוא עושה במחובר והעושה במחובר אינו אוכל בתלוש ומדלא כתב רחמנא ולא תקצור בחרמש משמע ליה וחרמש שאתה קוצר בו לא תניף לצורך עצמך על קמת רעך והכי נמי מדריש ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית ממיעוט דכליך. אי נמי משום דתרווייהו קראי יתירי נינהו דמרישא דקרא משמע ואכלת ולא שתוליך בידך וקטפת ולא שתקצור במגל אף על גב דמיבעי לן לעבור בלאו כל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמי ללאו בלחוד והיינו דתניא בסיפרי כי תבא בקמת רעך יכול לעולם תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית מכלל שנאמר רעך פרט לאחרים רעך פרט לגבוה. וקטפת בידך שלא תהא קוצר במגל. וחרמש בשעה שאתה מניף חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל והיינו רישא דברייתא דקתני יכול לעולם תלמוד לומר וכו'. והכי נמי תניא אידך התם כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית והדר דריש כוליה ומהדר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית כלומר אותה שעה אתה אוכל ולא בשעה שאין אתה נותן כדאמרן בגמרין לאפוקי שאינו גמר מלאכו דהיינו עודר ומקשקש או מנכש בעשבים והוצרכתי לפרש זה מפני שראיתי לר"ם הספרדי שאמר העושה במחובר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו. וכמדומה לי שטעה בפירוש ברייתא זו שבספרי אלא קרא למאי דכתבינך אתא ואכילת פועל במחובר באכילתו בתלוש אוכל בשעה שהוא עושה ודומיא דבהמה דאוכלת בשעת מעשה דקרא כתיב לא תחסום שור בדישו. אלא דאשכחן בתוספתא העושה בכל גופו אוכל בכל שעה שירצה רבי יהודה אומר אינו אוכל אלא בשעה שפורק ובשעה שטוען מפני גזל מלאכתו של בעל הבית ופירושה העושה בכל גופו בין בידיו בין ברגליו אפילו בכתפו אוכל בכל שעה שירצה ורבי יהודה פליג שאינו אוכל אלא בשעה שאינו מתבטל ממלאכתו דהיינו בשעה שפורק וטוען דקסבר רבי יהודה תקנת חכמים היא שלא לאכול בזמן מלאכה כל זמן שאפשר לו לאכול שלא בביטול מלאכה כגון פורק וטוען ובהשבת אבדה דמתניתין פליגי דרבי יהודה סבר תקנו שיאכל בשעה שחוזרין מן הגת ולא יאכלו בשעת מלאכה ורבנן סברי. תקנו שיאכלו כן כדי שלא יאכלו בשעת מלאכוע ולא שאסרו עליהם כלום והלכתא כרבנן. ובנוטת משנתנו של רבינו ז"ל גרסינן וכולם לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה כגון פורק וטוען כלומר בשעת מלאכה שהיא גמר אבל לא קודם מלאכה ולאחר גמר מלאכה ממש אבל מפני השבת אבדה לבעליה אמרו אוכלין בהליכתם מאומן לאומן אף על פי שהוא קודם מלאכה ובחזרתן מן הגת אף על פי שהוא לאחר גמר מלאכה. ובשאר כל הנוסחאות גרסינן וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ודא ודא אחת היא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: ומצינו להר"ם במז"ל שכתב העושה במחובר אינו אוכל עד שיגמר מלאכתו והמבטל ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר וחרמש לא תניף מפי השמועה שמענו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יאכל. עד כאן. ויש אומרים דנפקא ליה הא מילתא למרן ז"ל מדתניא בסיפרי כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית והדר דריש כוליה קרא ומסיק ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית ומשמע ליה למרן ז"ל דכיון דדריש ליה מעיקרא ודריש ליה לבסוף דתרתי קתני ומעיקרא דריש ליה שלא יאכל פועל במחובר אלא כשהוא גמר מלאכה ולבסוף דריש ליה שלא יאכל אלא אחר שיגמור מלאכתו והכי נמי תניא התם כי תבא יכול לעולם תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית עד כאן. ומפרש לה מרן ז"ל שלא יניף לאכילתו בשעה שהוא עוסק במלאכתו. וזה תימה גדול דבכוליה פרקין מוכח דפועל אוכל בשעה שעוסק במלאכתו ומפני השבת אבדה לבעלים אמרו ז"ל שיאכל פועל כשהולך מאומן לאומן ובכוליה פרקין לא דרשינן הני קראי אלא למעוטי העושה במחובר בשעה שאינו גמר מלאכה והני מתנייתא דספרי הכי נמי מתפרשי ותרתי דרשי דחרמש לא תניף חדא מילתא היא והתם אורחין הוא לפרושי מעיקרא ולמהדר לפרושי לבסוף ובהדיא גרסינן בתוספתא העושה בכל גופו אוכל וכו'. והילכתא כרבנן ואפילו רבי יהודה לא קאמר אלא מדרבנן מפני השבת אבדה לבעלים עד כאן. עיין לקמן בדבור המתחיל וכולן לא אמרו וכו' בלשון הר"ן.

ההוא מואל כליך נפקא. תימה מנין לן בקמה דבעינן גמר מלאכה דמכרם לא ילפינן שכן פטור מחלה וחייב בעוללות. ויש לומר דמסתבר לדמויי כל האכילות יחד שיהיו דוקא בשעת גמר מלאכה. הרא"ש ז"ל.

והא אמרת קמה קמה לגזרה שוה. ואם תאמר והא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה למשה מסיני וכיון דלא קיימא היכי הוו דרשי לה מעיקרא. יש לומר דלא היו דנין לה בגזרה שוה ממש אלא כעין מה מצינו דכיון שמצינו קמה דמחייבת בחלה אף אני אומר דלא זכתה לו תורה לפועל אלא כעין אותה קמה ויד פועל על התחתונה. ורש"י כתב שהמקשה אומר גזרה שוה זו כדי להקשות ולומר דגזרה שוה דקמה קמה ודאי מקובלת היתה בידם מסיני אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי למילתא אחריתי שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממשה רבינו עליו השלום קמה קמה לגזרה שוה אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאי זו מהם נאמרה ועל כן נחלקו בהם בתלמוד בכמה מקומות ואלו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוקת. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.

וזה לשון הריטב"א: אתיא קמה קמה. פירוש אפשר דהאי מקשה גמרא גמיר לה להאי גזירה שוה ולהכי פריך בה להדיא דאי לא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו. אי נמי דלאו גזרה שוה קפריך אלא בילמד סתום מן המפורש. עד כאן.

אמר רבא להלכותיהן. תימה דמכל מקום למה נכתב כרם וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר כיון דבעי למכתב ענבים לדרשא אורחיה למכתב כרם תחלה. ותימה קמה נמי דכתיב וקטפת מלילות אורחיה למכתב קמה. ויש לומר הא כתיב חרמש ועליה שייך למכתב מלילות. הרא"ש.

הניחא למאן דאמר גזל גוי אסור. פירוש איכא למימר דהכא נמי לא יאכל דאחשביה רחמנא כגזל כיון דאיהו לאו בר מצוה הוא אלא למאן דאמר גזלו מותר מאי איכא למימר. הריטב"א.

כתוב בתוספות תימה למאן דאמר גזל הגוי מותר מאי עביד ליה לקרא דוחשב עם קונהו וכו'. ואפילו תאמר שלא ידרוש ידקדק עם קונהו מכל מקום מפשטיה דקרא תיקשי ליה שאין העבד יכול להפקיע עצמו מתחת ידי הגוי עד שיגיע היובל ועל כרחך איירי כשידינו תקיפה וכו' ויש לומר דאפילו למאן דאמר גזל הגוי מותר היינו דוקא היכא דליכא חילול השם כגון מחשב עמו בלא דקדוק או כגון שציערו הגוי או פועל שנותן לכליו אבל היכא דאיכא חילול השם אסור דאי לא תימא הכי בזמן שהיתה יד ישראל תקיפה על אומות היאך היה נשאר ביד גוי פרוטה הילכך כיון שהגוי בתן מעות לישראל וקנאו לעבד והאמין בו שיעבדנו וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.

רעך ולא הקדש. כלומר שיצטרך הגזבר לפדות קצת מן הענבים כדי שיאכל הפועל כדי שבעו להכי בא רעך למעט הקדש דלא זכתה לו תורה. ה"ר יהונתן ז"ל.
אבל הריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: רעך ולא הקדש. ואם תאמר הקדש למה לי קרא למיסריה והלא יש בו מעילה מן התורה כיון שתלשו. יש לומר דאתיא אפילו כשהתנה שלא יחול עליו הקדש אלא בדמיו וכההיא שאמרו בונין בחול ואחר כך מקדישין. ולמאן דאמר גזל גוי אסור תרתי שמעת מינה רעך ולא של גוי ושל הקדש דלאו רעך הוא. עד כאן.
על מה שהקשו בתוספות דלמה לי רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה מדישו, כתב הרא"ש ושמא לא הוה דרשי דישו הראוי לו אי לאו דאשכחן רעך למעוטי הקדש. ור"מ תירץ דאלו לא כתיב אלא דישו לא הוה מוקמינן ליה אלא במידי דמאכל אדם דבמידי דאדם אכיל בהמה נמי אכיל אבל פרה הדשה בכרשינין אימא לא אכלה וכל שכן אי לא כתיב אלא כרם רעך והוה אמינא דוקא במאכל אדם להכי אייתר דישו למימר דאף במידי דלאו מאכל אדם עובר בבל תחסום. עד כאן.

ואכלת ולא מוצץ. כלומר אסור לפועל שיאכל הענבים בשעה שאינו תאב להם שאינו יכול לאכול החרצנים והזג אלא מוצץ היין מן הענבים וזורק הקליפה החיצונה דבודאי הוא אוכל אותה באכילה גסה ואין זה כנפשך שבעך לפי שיותר משבעך הוא. אי נמי יש לפרש שאף על פי שהוא תאב להם אסרה עליו תורה משום שלא יפסיד יותר מן הענבים לבעל הכרם ועל כרחך צוהו שיאכל הכל גם הקליפה. ה"ר יהונתן.

כנפשך כן נפשו של פועל. קשיא לי והלא בפועל עצמו הכתוב מדבר. ואיכא למימר רעך כנפשך קא דריש וכיון דרעך כנפשך אף נפשך כרעך דלמאי הלכתא איתקש רעך לנפשך אלא ודאי לאקושי נפשך לרעך. הראב"ד.

והריטב"א כתב וזה לשונו: ויש מקשין היכי דרשינן כנפשך גבי בעל הבית גופיה דהא קרא בנפש פועל מיירי. ולא קשיא דאנן הכי דרשינן ואכלת ענבים בכאן כאלו היו משל נפשך. ע"כ.
שבעך ולא אכילה גסה המזקת לך כדאמרינן בעלמא כי יאכל קדש בשגגה ודרשינן כי יאכל פרט למזיק שכל אכילה שהיא יותר על כדי שבעו מזקת לו לאדם. ה"ר יהונתן ז"ל.

בפרש"י בד"ה דלאו בר חרמש כגון המוסק בזתים כו' עכ"ל דלפום סברא דהשתא זית במה הצד נמי לא אתי דה"ל ב' כתובים בר חרמש וכרם כמ"ש התוס' ודו"ק:

תוס' בד"ה רעך ולא כו' וחד דריש ליה לקמן לשור במחובר כו' ולמאן דדריש לשור במחובר מקרא כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה אימא דבר חרמש אכול וכו' עד וכי דריש מקמה וכו' ע"כ אצטריך כרם להלכותיו. ר"ל דדוקא כי דריש מקמה כל בעלי קמה הרי ע"כ אנו צריכין לומר דאתא כרם להלכותיו אבל אי לאו דרשה דקמה דאתא לרבות כל בעלי קמה לא הוה דרשינן כרם להלכותיו והוה ילפי' כל מילי מחרמש אלא הוה אמרי' דלהכי כתב קרא כרם משום דהוי שני כתובים הבאים כא' ואין מלמדין ולכך אין להקשות למה לה להגמ' לשנות אמר קרא קמה לרבות כל בעלי קמה לישני דילפי' כל מילי מחרמש וכרם אצטריך להלכותיו דאי לאו דרשה דקמה לא הוה אמרי' הכי וק"ל. ד"ה אמר רבא להלכותיו וכו' דלא ה"ל למכתב וכו' אלא בשל רעך. יש לדקדק א"כ לא לכתרב רחמנא לא חרמש ולא קמה אלא לכתוב כי תבא בשל רעך ויהא הכל בכלל ויש לתרץ בדוחק דאי הוה כתיב בשל רעך סתם הוה ילפינן סתום מן המפורש מכי תבא בכרם רעך והוה נמי אמרינן דדוקא כרם ולא דבר אחר דהא על כרחינו צריך למכתב כרם לשום דרשה כמו שכתבו התוס' לעיל מזה לכך אצטריך למכתב קמה וחרמש למילף כל בעלי קמה:

ד"ה רעך ולא של הקדש וכו' עד וחד דריש ליח לקמן לאדם בתלוש וכו'. צ"ל לשור במחובר וכן בתר הכי דקאמר ולמאן דדריש לאדם בתלוש וכו' צ"ל לשור במחובר וכן הוא בהדיא לקמן (בבא מציעא דף פ"ה ע"ב):

גמ' מנא ה"מ דכתיב כי תבא כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל ואח"כ מצאתי במגדל עוז כמו שהגהתי:

שם והאי וחרמש ליבעי כו' כצ"ל וכן בכל העמוד:

שם ולא אכילה גסה כו' נ"ב דאי לגופא פשיטא דהא אפי' ענבים ודבר אחר אסור וק"ל:

תוס' בד"ה רעך ולא כו' דכתיב לא תחסום שור בדישו דישו שלך כו' כצ"ל ונ"ב רש"י פירש דכולא עניינא בחולין קא מיירי אבל בתוס' משמע דמיתורא דוי"ו דדישו למד עיין לקמן בדף צ' בתוס':

בא"ד לאדם בתלוש נמחק וצ"ל לשור במחובר וכן אח"כ ונ"ב כך נ"ל עיין ודו"ק בשמעתא דלקמן:

גמרא וכתיב התם מהחל חרמש בקמה מה התם קמה דמחייבא בחלה כו'. עפרש"י וקשה דא"כ נימא דהכא נמי אינה אלא בשעורים (ובמש"כ התד"ה אימא וא"ת כו' יש ליישב קצת) ולעד"נ לפרש קרא דמהחל חרמש בקמה דר"ל בקמת הדיוט דקודם קצירת העומר אסור לקצור מכל ה' המינין (מנחות ע) זולת ע"י קיטוף דשרי (עי' פסחים ר"ד יא) ואחר קצה"ע מיד מותר לקצור כדרכו בחרמש (עי' מנחות שם בסוף הדף ובתוס') וזהו שאמר מהחל חרמש בקמה פי' אחר קצירת העומר שאז תחל להתראות חרמש בקמת ה' המינין ולפרש"י ק"ל ג"כ דל"מ מפורש בגמרא שמצוה מה"ת לקצור העומר בחרמש דוקא אשר מפני זה יפול עליו מליצת הכתוב מהחל חרמש [אח"ז מצאתי בספרי פ' ראה סי' קל"ו ושלא תהא קצירתו "אלא בחרמש" אכן לא מצאתי להרמב"ם שהביאו] :

גמ' שם מה להצה"ש שבהן שכן יש בהן צד מזבח. לכאורה קשה כיון דקמה היא מה' מינין כדלעיל והרי בהן כוסמין וש"ש ושיפון ואין בם צד מזבח כמש"כ בס"ד בפסחים (לו ב) וי"ל דמ"מ במינן דהם חטים ושעורים יש צד מזבח וכן נ"ל ע"כ בכוונת התוס' בפסחים שם לפי' הפ"י שהבאתי שם:

גמ' שם מה להלן בפועל הכ"מ אף כאן בפועל הכ"מ. וכן לקמן במתניתין פועלין אוכלין אוכל פועל וכן בד"ט ולכאורה לפמש"כ התוס' לעיל בר"פ האומנים דפועל לא משמע אלא שכיר יום קבלן לא אכיל אבל מסתימת הפוסקים למ"כ וכן מלשון רש"י לקמן (צב) ד"ה ת"ק אית ליה דרא"י משמע דקבלן אוכל ג"כ ע"ש ונראה משום דלמ"ד אומן אין קונה בשבח כלי (עי' שו"ע סי' ס"ו ס"ב ובש"ך) דעובר בקבלן משום בל תלין כדלקמן (קיב) ודאי דאכיל ג"כ כיון דילפי מהדדי אלא אפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי מ"מ מודה דיש קבלן דעובר משום ב"ת כגון שליח דאגרתא כדלקמן שם ובתוס' ולענין אכילה לא שייך לחלק:

רש"י ד"ה מאל כליך. כדפרישית לה כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה תינח דבר חרמש. כגון קטניות. ק"ל דבפ"א דמעשרות מ"ו תנן הקטניות משיכבור ופי' הר"ש לפי שאין קוצרין אותן אלא עוקרין ואולי דלא כל הקטניות עוקרין וכדפרש"י בחולין (קלז) ד"ה עוקר כגון עדשים וכן בב"ב (צד) עדשים מקבל עליו רובע עפרורית כו' ע"ש ותימה על הטור בסימן רכ"ט ששינה לשון הגמרא מעדשים לקטניות וגם בסמ"ע נמשך אחריו וכן בזמנינו אנו רואים שיש מהן הרבה שקוצרין כגון (גריק"ע) וכדומה ואפשר שזהו שכוונה המשנה שם ואם אינו כובר דר"ל אותן שקוצרין:

רש"י ד"ה בעלי קמה. העומדים בקומה. בב"ק (ס) דדריש ר"י מהקמה לרבות כל בעלי קומה פרש"י אף בע"ח והכא ממעטינן לקמן (פט) מדיש את החולב כו' וע"ש בתד"ה סד"א ולכן בדיוק אמר הש"ס התם בעלי קומה והכא בעלי קמה והנה שם בב"ק דרשי רבנן מה קמה בגלוי ולאפוקי טמון והכא אוכל בשומים ובצלים כדמוכח לקמן (שם) יצא המנכש בשומים כו' ע"ש והם נקראים טמון בפרק ו' דפאה מ"י הוא משום דמפקינן לה לכל בעלי קמה וכדאמרינן בב"ק שם לר"י דמחייב על נזקי טמון באש קמה ל"ל לרבות כל בעלי קומה:

תד"ה רעך. תימה דתנן בפ' כו'. כצ"ל:

תד"ה שבעך. ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתיה בכלל אכילה. משמע דמפרשי דממעטינן מוצץ מן ואכלת משום דאין זה אכילה אלא שתיה וק"ל דהא מוכח לקמן (צב ב) גבי נתפתחו חביותיו דשותין ביין וכן שם (צא ב) אוכלין ענבים ושותין יין וצ"ל דלא ממעט אלא שתיה בענבים דכיון דראוין לאכול קרינן בהו ואכלת דוקא אבל יין שתיה דידהו זהו אכילתן אולם ק"ל מכריתות (יג) דקאמר שם על חלב שיונק התינוק וכ"ת לא איתכשר ופרש"י דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי ומזה נ"ל דלענין ברכה נמי במוצץ פרי מברך עליה בפה"ע ולא הוה כמו שותה משקה היוצא מהן דמברך שהכל ועמ"א רסי' ר"ג ומפרש"י משמע לי דהטעם דממעטינן מוצץ הוא משום דזורק החרצנים דואכלת משמע שיאכל כל הראוי לאכול ולאפוקי גרעיני תמרה וכיוצא שאין דרך לאכלם עי' מ"א סי' ר"י סק"ד:

בעזה"י פ' השוכר את הפועלים:

כי תבא נאמר כאן ביאה וכו. יל"ד מנ"ל למילף מלא תבא עליו השמש דבפועל מדבר דלמא נילף מביאה דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו וי"ל דבכל אדם בודאי לא מיירי דלא שבקת חיי וע"כ א"א לאוקמי אלא בעשה בסעודתו כדלקמן צ"ב ע"א וא"כ עדיף למילף מלא תבא עליו השמש דבפועל ממש מיירי ומסולק קו' לח"מ מרמב"ם ע"ש:

פרש"י דלאו בר חרמש כגון המוסק בזתים וכו' אע"ג דזית מצד מזבח אתי' מ"מ ע' תוס' ר"פ כיצד מברכין ד"ה ואתי נמי זית וכו':

היינו דאיצטריך קרא למשרא פועל בשיטה מקובצת לא גרס לי' ומפרש כפשטי' דאיצטריך קרא לאסור של עכו"ם דכיון דאינו מצווה להאכיל לפועליו ממילא אם אוכל הו"ל גזל. ונראה דגירסא שלפנינו אתי' כמ"ד בפסחים ל"א ע"ב גבי בע"ח קונה משכון דבעכו"ם אע"ג דלא שייך צדקה אפ"ה קונה הישראל משכונו מק"ו וה"נ ק"ו השתא מישראל אכיל מעכו"ם מבעי' וע"כ קרא להתיר אתי שנותן לכליו אפי' מעכו"ם ואמנם לאידך מ"ד דאינו קונה דקיי"ל כוותי' דבמשכונו של עכו"ם דלא שייך צדקה אין הישראל קונהו כ"ע מודו דה"נ אין הישראל אוכל משל עכו"ם כלל דהו"ל גזל כיון שאינו בר מצוה ובזה י"ל דברי ש"ך התמוהים ברס"י של"ז וק"ל:

שבעך ולא אכילה גסה. אבל ליכא למימר שבעך כמשמעו שלא נטעה לומר אכילה כזית דוקא די"ל דמדאיצטריך ענבים ולא ענבים ודבר אחר נפקא. דאי לא יאכל כ"א כזית במאי דבעי ליכול כדלקמן פ"ט ע"ב בתוס' ד"ה בקוצץ וכו' ע"ש אע"כ למעוטי אכילה גסה. וכמדומה לי שלזה נתכוין בחכמת שלמה אלא שנדפס בטעות:

שבעך ולא אכילה גסה וכו'. עיין מ"ש בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף צ"ו ע"א וע"ב בס"ד:

בשעה שאינה גמר מלאכה. כגון המנכש בבצלים: מאחר שנגמרה מלאכתן. כגון נתפרסו עגוליו דמתניתין: ובדבר שאין גידולו מן הארץ. כגון החולב בהמותיו והמגבן: גמ' מנא הני מילי. דפועל אוכל במחובר: כי תבא ואכלת ענבים. לקמן דריש ליה בפועל וסיפיה דקרא ואל כליך לא תתן משמע אלא לכליו של בעל הבית תתן אלמא בשעת גמר מלאכת חיבורן קאי: כי תבא בקמת רעך. וגו' וחרמש לא תניף אלמא בשעת חרמש קאי: אתיא קמה קמה. והמקשה אומר גזירה שוה זו כדי להקשות ולומר אימא דלא אישתעי קרא אלא בחייבת בחלה כגון קמת מין דגן אבל בקמת קטנית לא: מהחל חרמש בקמה. הוא עומר הקרב בפסח שהוא בא מן השעורין שחייבין בחלה: צד מזבח. יין לנסכים וסולת למנחות: ואתי נמי זית. בהאי דינא דאית בה צד מזבח והוא שמן למנחות אבל שאר מיני אילנות וזרעים לא: וזית במה הצד אתי. בתמיה וכי מדרשא בעי למילפיה הא בכלל כרם הוא: בשעת חרמש. שהוא גמר מלאכה: מאל כליך. כדמפרש לה לעיל ולקמן קדריש לה הכי: תינח דבר חרמש הוא. כגון קטנית: דלאו בר חרמש. כגון המוסק בזיתים והגודר בתמרים: בעלי קמה. העומדים בקומה בארץ והכל בכלל: והא אמרת קמה דמיחייבא בחלה הוא. כלומר והא כבר אותבינא דאיכא למילף בג''ש דבקמה בת חלה קאי: הני מילי. דאיכא למיפרך ההיא פרכא: מקמי דדרשינן חרמש. לרבות קטנית: השתא. דדרשינן חרמש ליתא לג''ש ואיתרבי קמה לרבות כל בעלי קמה: כרם רעך. ואל כליך לא תתן אבל כרם כותי תתן: הניחא וכו'. פלוגתא בהגוזל ומאכיל (ב''ק דף קיג.): ולא של הקדש. אסור לאכול: ולא מוצץ. היין וזורק החרצנים: ולא ענבים ודבר אחר. לטבול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה: כנפשך. כאילו הן שלך: מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר. דהא לא נגמרה מלאכתו למעשר דתנן (מעשרות פ''א מ''ז) יין משירד לבור: אף פועל אוכל ופטור. ולא אמרינן הואיל דבאגריה אכיל על כרחו של בעל הבית הוה ליה כמקח ומקח קובעת למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו כיון דזבניה אחשביה: אין הטבל מתחייב. אפילו מירחו בכרי בשדה:

אימא דבר חרמש אכול דלאו בר חרמש. כגון אילנות לא תיכול ואם תאמר ואמאי לא נילף מחרמש והא ליכא שום פירכא וי''ל דלהכי לא ילפינן מחרמש משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד דאמאי איצטריך קרא למכתב כי תבא בכרם רעך לילף מחרמש אלא ודאי שני כתובים הבאים כאחד נינהו ואין מלמדין וכי דריש מקמה כל בעלי קמה על כרחך אצטריך כרם להלכותיו כדקאמרינן בסמוך: אמר רבא להלכותיו דתניא כו'. תימה דמכל מקום למה נכתב כרם דהוה ליה למכתב כי תבא בשל רעך דהא קמה קמה דכתיב ב' פעמים דרשינן תרוייהו חד לרבות כל בעלי קמה וחד לאדם בתלוש והיינו משום דלא הוה ליה למכתב בקמת רעך אלא בשל רעך ושמא אצטריך ליה לשום דרשא: אלא למ''ד גזל כותי מותר כו'. פי' בקונטרס דפלוגתייהו בהגוזל ומאכיל (ב''ק דף קיג.) וקשיא דהתם אפילו מאן דשרי לא שרי אלא הפקעת הלואתו אבל גזילה ממש מודו כולי עלמא דאסור אלא אור''י דפלוגתייהו לקמן בהמקבל (דף קיא: ושם) דאיכא דשרי גזילתו ממש וא''ת למאן דאמר גזל כותי מותר מאי עביד ליה לקרא דוחשב עם קונהו דדרשינן בהגוזל בתרא (ב''ק דף קיג:) ידקדק עם קונהו שלא יגלום עליו ולא יבא עליו בעקיפין ודרש מהתם דגזל הכותי אסור וליכא למימר דס''ל דקרא איירי כשידם תקיפה על עצמם דאם כן היכי קאמר קרא דיצא ביובל איך יצא ביובל והלא הכותי לא יניחנו לצאת ויש לומר דהיכא דאיכא חילול השם מודה דאסור שהכותי בטח עליו ונותן לו כל שכרו והוה חילול השם אם היה יוצא בחזקה קודם היובל: רעך ולא של הקדש. דס''ד כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל שאוכל משל חבירו הכי נמי הוה אמינא דשרי בשל הקדש תימה דתניא בפ' ולד חטאת (מעילה דף יג.) הפועלים לא יאכלו גרוגרות הקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפיק לה בגמרא מדכתיב לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש ואף אפועלים יליף ליה דה''נ לענין גמר מלאכה דמעשר לא גמרינן בפועל אלא מדיש וא''כ רעך למה לי למעוטי הקדש ועוד למאי אצטריך רעך ג' פעמים חד בכרם ושנים בקמה דחד למעוטי הקדש וחד דריש ליה לקמן (דף פח:) לשור במחובר ושלישי למאי אתא ולמאן דדריש לשור במחובר מקרא אחרינא גם השני אייתר ושמא לשום דרשא אצטריך ליה: שבעך ולא אכילה גסה. אי לאו דכתיב שבעך הוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה דאכילה גסה לא שמה אכילה ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתיה. בכלל אכילה אבל השתא דכתיב שבעך ולא אכילה גסה אייתר ואכלת למדרש מיניה ולא מוצץ:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד