בבא מציעא פח ע"ב

דף פח - ב

שהיו אומרין, דורשין את הפסוק  "עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' ואכלת", כך:

כיון שהסמיך הכתוב את חיוב המעשר ל"ואכלת", הוא בא לומר: רק מי שגומר מלאכת פירותיו ומכניסם לביתו כדי לאוכלם, רק הוא חייב לעשר, ולא מוכר, שאם גמר בעל הבית את מלאכת פירותיו במטרה למוכרם, פטור הוא מלעשר אותם ^[8].

וכמו כן דרשו את הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", שאין חייב לעשר אלא מי שהתבואה נזרעה בשדהו, ולא לוקח, הקונה פירות בתלוש, ולא גדלו הפירות ברשותו, שהוא פטור מלעשר. ^[9] ואם כן, מדוע הוצרכה התורה לפטור את הפועל מלעשר? והרי לא גדלו הפירות ברשותו!

אלא בהכרח, הברייתא הבאה לפטור את הפועל מלעשר, היא מדרבנן, מחיוב חכמים שחייבו גם את הלוקח שלא גדלו הפירות ברשותו לעשר. ואילו קרא שמביאה הברייתא, אסמכתא בעלמא הוא. שהסמיכו חכמים את הפטור של פועל אפילו מחיוב מדרבנן, על הפסוק.

ולכן, לא קשה על רבי ינאי ורבי יוחנן מדוע צריך פסוק לפטור פועל שאוכל בשדה, והרי בלי הכנסה לבית אין חיוב לעשר. כי כל זה הוא מדין תורה, אבל מדברי חכמים, הלוקח חייב לעשר אף קודם שיכניס לביתו, ואילו בפועל, חידשה הברייתא שאינו כלוקח.

אלא שמעתה יש להקשות: מאחר שאמרנו, שהלימוד מהפסוק לפטור את הפועל מלעשר אינו אלא אסמכתא בעלמא, כי מן התורה גם לוקח גרידא פטור.

אלא, אם כן, "כנפשך", למאי אתא? לענין מה הוצרכה תורה לדמות אכילתו של פועל לשל בעל הבית?

ומתרצת הגמרא: לכדתניא: "כנפשך", מה נפשך, אם חסמת פטור, שהרי רשאי בעל הבית למנוע עצמו מלאכול בשעת מלאכתו בשדה, אף פועל, אם חסמת, פטור. פועל שבעל הבית מנע ממנו לאכול בשעת עבודתו מהדבר שהוא עוסק בו, בין שמנעו באלימות, ובין ששכר את הפועל בתנאי שלא יאכל מהפירות, אלא יקבל תשלום בתמורה ^[10] - אין הבעל הבית עובר באיסור של "לא תחסום שור בדישו". ובא הכתוב ללמד, שלא תלמד על חסימת פועל מקל וחומר מחסימת שור בדישו, וכפי שיבואר בגמרא לקמן.

מתיב מר זוטרא על דברי רבי ינאי ורבי יוחנן, שאמרו אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית או החצר, כל אחד כשיטתו -

הרי שנינו במשנה במסכת מעשרות [א ה]: איזהו "גורנן" של פירות למעשרות? אימתי הוא גמר אסיפתם של הפירות, הנקרא "גורן", שאז הם מתחייבים להתעשר?

בקישואים ובדלועים, משיפקסו. אז הוא גמר מלאכתם, ומאז אין לאכול מהם בלא הפרשת תרומות ומעשרות.

ואמר רבי אסי לבאר מהו "משיפקסו" שאמרה המשנה: משינטל פיקס שלהן. משיגמור לאספם, ויטול מהם את הפרח שבראש הפרי.

ומוכיח מר זוטרא: מאי לאו, האם אין כונת המשנה לומר, כי מיד משיפקסו בנטילת הפרח שבראש הפרי, חייבים הם במעשר. וזאת, אפילו בשדה, קודם שיכניסם לבית, לפי שכבר נגמרה מלאכתן למעשר. וקשה לרבי ינאי ולרבי יוחנן, שאמרו אין גמר מלאכת הפירות מחייבתם במעשר, עד שיכניסם לבית או לחצר?

ומתרצת הגמרא: לא. המשנה מדברת באופן שהכניסם לביתו לפני הפיקוס, ורק משיפקסו [משינטל פרח שבראשם] בבית, לאחר ההכנסה, חייבים הם להתעשר, היות ועדיין הפרי נצרך לתיקון נוסף, והוא נטילת הפרח שבראשו ^[11].

ומקשה הגמרא: אי הכי, אם כדברי המתרץ, שהמשנה פטרה את הפירות מלהתעשר אפילו לאחר הכנסה לבית עד שינטל הפרח שבראשם, יש לתמוה, מדוע נקטה המשנה לשון "משיפקסו", שמשמעותו חיוב לעשר משיפקסו?

והרי לדברי המתרץ, אינו חייב לעשר לאחר פיקוס אלא אם כן יביאם לביתו, ולדבריו "עד שיפקסו" מיבעי ליה למשנתנו לומר, ולהורות לשון פטור, שאין ההכנסה לבית מחייבת כשלעצמה, עד שגם יפקסו, שינטל הפרח!?

וחזרה הקושיא על רבי ינאי ורבי יוחנן, הסוברים כי בלי הכנסה לבית או לחצר, אין הפירות מתחייבים בשום גמר אחר, ואילו המשנה הזאת אומרת כי "משיפקסו", מיד חייבים לעשרם.

ומתרצת הגמרא: אכן משנה זו מדברת לאחר הכנסה לבית, וצריך עדיין פיקוס בשביל להתחייב במעשר. ומה שנקט התנא לשון "משיפקסו", ולא אמר "עד שיפסקו", כי, אי תנא [אם היה שונה] שאין חייבים להתעשר אלא עד שיפקסו, ואפילו אם הכניס לבית, הוה אמינא ש"עד שיפקסו", פירושו הוא עד דגמר לפיקוסייהו, לגמור וליטול את הפרחים מראשי כל הפירות, ורק אז הם יתחייבו במעשר.

ולכן, קא משמע לן התנא באומרו "משיפקסו", שאין צורך בגמר הפיקוס של כל הפירות, אלא מכי אתחולי פיקוסייהו בכל פרי ופרי, משנטל ממנו את הפרח שבראשו, מיד אסור לו לאוכלו בלא לעשר, אף אם עדיין יש לו עוד פירות ליטול מהם את הפרח.

מתיב מר זוטרא בריה דרב נחמן ממה שנינו בברייתא:

דתניא: גורנו, אסיפתו וגמר מלאכתו של הפרי למעשר, לחייב עליו מלקות את האוכל ממנו בלא מעשר משום איסור אכילת טבל -

הוא משעה שתגמר מלאכתן, מלאכת עבודת השדה בפירות.

ואיזהו גמר מלאכתן, שמאז הם חייבים כבר במעשר? - מלאכת הכנסתן!

ומדייק מר זוטרא מדברי הברייתא: מאי לאו, האם אין פירוש "הכנסתן", שהוא מלשון לכנס ולאוספם לערימה, וזאת, אפילו בשדה, בלא הכנסה לבית, אלא כינוס הערימה בשדה כשלעצמו מחייב לעשר, וקשה לרבי ינאי ורבי יוחנן, האומרים שרק לאחר הכנסה לבית או לחצר חייבים במעשר.

ומתרצת הגמרא: לא כך אמרה הברייתא, אלא כך אמרה: הכנסתן לבית - זה הוא גמר מלאכתן, להתחייב במעשר, ולכך התכוונה הברייתא באומרה "מלאכת הכנסתן".

ואיבעית אימא, כי קאמר רבי ינאי, שאין גמר המלאכה בפירות מחייב במעשר אלא רק אחר הבאה לבית, זה רק בזיתים וענבים, היות דלאו בני גורן נינהו, שאין דרך לכונסם בערימה בשדה, ולכן אין דבר אחר שיכול לקובעם למעשר מן התורה מלבד הכנסתם לבית, שהרי חיוב תרומות ומעשרות משמן ומיין הוא חיוב מן התורה.

אבל חטין ושעורין, "גורן" [ערימה], כאילו בהדיא כתיב ביה, לחייבם בו במעשר, כיון שהדרך לכונסם לערימה בשדה.

וכן קישואים ודילועים, מתחייבים מיד משיפקסו [שינטל פרח שבראשם] בשדה, בלא הכנסה לבית, כיון שגם הם דרכם להיאסף לערימה בשדה, ונחשב לגמר מלאכתם.

ועתה, לאחר שביארה הגמרא מהו גמר מלאכה לענין חיוב מעשרות, חוזרת הגמרא לבאר את ההלכה של אכילת פועל:

אשכחן, מצינו בפסוק אדם כשהוא פועל במחובר לקרקע, שיש לו זכות לאכול, שנאמר "כי תבא בקמת רעך, וקטפת". וקמה, מחוברת היא לקרקע.

וכן שור, מצינו בפסוק שהוא אוכל בתלוש, בשעת עבודתו בו, שנאמר "לא תחסום שור בדישו". והדישה נעשית בתבואה בשעה שהיא כבר קצורה.

אבל אדם, פועל, העובד בתלוש, מנלן? מנין שיש לו זכות לאכול מהם בשעת עבודתו, ומה מקור דברי המשנה שאמרה שאדם אוכל בתלוש עד שתגמר מלאכתו?

ומתרצת הגמרא: למדנו זאת בלימוד של קל וחומר, משור:

ומה שור, הקל, ומה היא קולתו, שאינו אוכל במחובר, שלא נאמר במפורש בתורה ששור העובד בפירות מחוברים אסור למונעו מלאכול, אלא רק בפירות תלושים [בשעת הדישה], אף על פי כן, הרי הוא אוכל בתלוש, שהרי אמרה תורה שאסור למונעו מלאכול כשהוא עובד בתלוש, וכמו שנאמר "לא תחסום שור בדישו".

אדם, שהחמירה התורה בענינו יותר משור, לפי שפירשה בו שהוא אוכל במחובר, אינו דין שיהא אוכל גם בתלוש!

כי קל וחומר הוא שלא יהיה דינו של האדם פחות מן השור. וכיון ששור אוכל כשהוא עובד בתלוש, אף פועל העובד בתלוש, אוכל.

ודוחה הגמרא: מה לשור, החמירה בו תורה יותר מן אדם הפועל, שכן אתה מצווה על חסימתו, שהזהירה תורה באיסור לאו, שלא למונעו מלאכול בשעת העבודה, וכמו שנאמר "לא תחסום שור בדישו".

תאמר באדם, שאי אתה מצווה על חסימתו. שהרי אין איסור ואין אזהרת לאו לבעל הבית המונע את הפועל מלאכול מפרי עבודתו, בשעה שהוא עובד בו.

ואם כן, הרי לפנינו חומרה שהחמירה התורה בשור יותר מן הפועל. ולכן, אף לגבי אכילה בתלוש, יתכן שהיא חומרה מיוחדת בשור, ואי אפשר ללמוד ממנה לפועל.

אך עתה באה הגמרא לטעון כנגד הדחיה, ולומר, שאף את חומרת איסור של הלאו "לא תחסום" [שאמרנו שהיא יתירה בשור על האדם] יש ללמוד מקל וחומר, שתנהג גם באדם.

ולפי זה, לעולם יהיה אדם חמור. ושוב תהיה אפשרות ללמוד מאכילת שור בתלוש לאכילת אדם [החמור ממנו], שודאי יהיה זכאי לאכול, גם בשעה שהוא עובד בתלוש:

ויהא אדם מצווה, דהיינו, יהא בעל הבית, ששכרו להיות פועל שלו, מוזהר על חסימתו, שלא למנוע ממנו מלאכול, מקל וחומר משור:

ומה שור, הקל, ומה היא קולתו, שאי אתה מצווה להחיותו, שלא חייבה תורה לדאוג לחייו, בכל זאת אתה מצווה על חסימתו בשעת העבודה, שלא לצערו ולחסמו.

אדם, החמור מן השור, שאתה מצווה להחיותו, לדאוג להציל חייו שנאמר "וחי אחיך עמך", אינו דין [כל שכן] שאתה מצווה על חסימתו באיסור "לא תחסום", שלא לצערו בעבודתו.

אך דוחה הגמרא את הטענה הזאת, כי אמר קרא: "ואכלת [אתה, הפועל העוסק במלאכת בעל השדה] ענבים, כנפשך" - כנפשו של פועל!

מלמד הכתוב, כי אכילתו של הפועל היא כמו אכילת הבעלים של השדה או הכרם.

מה נפשו של בעל הבית, אם חסמתו, שהוא מנע עצמו מלאכול, פטור. שהרי אין איסור לא תחסום שייך לגבי חסימת האדם את עצמו, אף פועל, אם חסמתו, פטור מאיסור לא תחסום.

ואם כן, שוב מצינו שור שהוא חמור מאדם, לגבי לאו של חסימה. ואם כן, אי אפשר ללמוד בקל וחומר שדיני השור יהיו קיימים גם אצל אדם, ואם כן עדיין קשה:

ואלא, אדם, פועל, שהוא אוכל בתלוש, מנלן?

ומתרצת הגמרא: אמר קרא "קמה" "קמה", ב' פעמים.

נאמר בפסוק "כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך" לאכול.

וממשיך הפסוק ואומר "וחרמש לא תניף על קמת רעך". שלצורך אכילתך אל תניף חרמש לקצור ולאכול, אלא תהא קוטף בידך ואוכל.

ומדוע הוצרכה התורה לכפול ולומר פעמיים שהפועל אוכל?

אם אינו ענין [אם אין הכפילות באה ללמדנו] לאדם במחובר, שכבר במפורש נאמר "כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות" לאכול, תנהו ענין [ללמוד ממנו] לאדם בתלוש.

רבי אמי אמר: אדם בתלוש, לא צריך קרא מיוחד ללמדנו שהוא אוכל. אלא מהפסוקים האמורים באכילת פועל אנו למדים זאת: כתיב "כי תבא בכרם רעך", וסתמה תורה ולא פירשה לאיזו סוג ביאה ועבודה הוא בא. מי לא עסקינן ששכרו לכתף, לשאת את הענבים, ואמר רחמנא, ליכול! והרי מלאכת נשיאת הענבים נעשית בתלוש, ואף על זה נאמר שפועל אוכל.

ודנה עתה הגמרא: שור במחובר, מנא לן? מנין שאסור לחוסמו.

ומבארת הגמרא: קל וחומר מאדם.

ומה אדם [פועל], שהקלה בו תורה, שאינו אוכל בתלוש, שהרי לא פירשה בו התורה במפורש שיש להניחו לאכול בתלוש, אוכל במחובר, שחייבה התורה את בעל הבית להניחו לאכול כשהוא עוסק במחובר.

שור, שהחמירה בו תורה, שאוכל בתלוש, שפירשה בו התורה, שכאשר הוא עובד בתלוש אסור לחוסמו, שנאמר "לא תחסום שור בדישו", ודייש הוא בתלוש, אינו דין שאוכל במחובר!

ובודאי שלא יהיה השור קל מן האדם, ומה פועל אוכל בעוסקו במחובר, בודאי אף שור כן.

אך דוחה הגמרא, לפי שמצינו לגבי דינים אחרים, שהחמירה בהם התורה באדם יותר מן השור. ויתכן שאף באכילה במחובר, חמור האדם מן השור:

מה לאדם, שכן אתה מצווה להחיותו, תאמר בשור, שאי אתה מצווה להחיותו.

אך מקשה הגמרא על הדחיה, מנין לך שאין מצוה לדאוג לחייו של שור? והרי אף לגבי החיוב לדאוג לחייו של השור, יש ללמוד בקל וחומר:

ויהא שור, מצווה להחיותו, מקל וחומר:

ומה אדם, הקל, ומה היא קולתו, שאי אתה מצווה על חסימתו באיסור לא תחסום, ואף על פי כן, אתה מצווה להחיותו.

שור, שדינו חמור, שאתה מצווה על חסימתו באיסור לא תחסום, אינו דין שאתה מצווה להחיותו.

ומתרצת הגמרא: אמר קרא בדיני הצלה "וחי אחיך עמך". רק את חיי אחיך אתה מצווה להציל, ולא את חייו של שור!

ואם כן, כיון שאדם חמור בדינו מן השור לגבי להחייתו, אי אפשר ללמוד מאכילת פועל במחובר לשור, אלא שור במחובר, מנלן?

ומתרצת הגמרא: אמר קרא "רעך רעך" ב' פעמים.

נאמר: "כי תבא בקמת רעך, וקטפת מלילות בידך, וחרמש לא תניף על קמת רעך". והרי לא הוצרכה התורה להדגיש פעם נוספת שמדובר ב"רעך", שהוא פועל הנכנס לכרם חבירו. אלא, מההדגשה המיותרת, יש לנו ללמוד זכות אכילה נוספת:

אם אינו ענין [אין צורך ללמדנו] לדין אדם במחובר, לפי שכבר למדנו מתחילת הפסוק שהוא אוכל, תנהו ענין [ללמוד ממנו] לשור במחובר, שהוא אוכל.

רבינא אמר: לא אדם בתלוש, ולא שור במחובר, צריכי קראי. על אף שבאדם נאמר במפורש רק במחובר, ובשור נאמר במפורש רק בתלוש.

כי אין צריך לימוד מיוחד לרבות אדם בתלוש ושור במחובר היות דכתיב "לא תחסום שור בדישו".

ולכאורה קשה, הרי אף לאחר ההדגשה של "לא תחסום שור",

ה"ג וכן כתוב בכולהי נוסחי עתיקי: כי קאמר ר' ינאי בזתים וענבים. ופרש"י ז"ל כי קאמר ר' ינאי דבית קובע בזתים וענבים העומדין לאכילה ואף הם בכלל תבואה ומעשר שלהם מן התורה וכיון דלאו בני גורן נניהו כניסתן לבית קובעתן שאין להם קביעות גורן אבל חטים ושעורים וכו'. דחקיה לרש"י לפרושי הכי משום דקשי' ליה אי בזתים וענבים העומדים לתירוש ויצהר אף הם ביקב תלנהו רחמנא ואנן קשיא לן הך סברא כדכתי' לעיל דלא מיקרי דגן אלא חמשת המינין ופירות האילן מדרבנן הם חייבים במעשר והתם במס' נדרים נמי תניא ושוין בנודר מן התבואה שאינו אסור אלא בחמשת המינין בלבד ואקשי רב יוסף והכתיב וכפרץ הדבר הרבו בני ישראל מעשר דגן תירוש ויצהר וכל תבואת השדה כלומר ואי בחמשת המינין בלחוד דאוריתא הוא ומפרקי' תבואה לחוד ותבואת השדה לחוד דתבואה סתם חמשת המינין לחוד במשמע והוא הוא מעשר דאורייתא. וי"ל זתים וענבים תירוש ויצהר שמעשר שלהם דאוריתא ואינם חייבי' אלא בראית פני הבית מדכתיב בערתי הקדש מן הבית ואע"ג דתלנהו רחמנא ביקב ביקב שבבית תלאן כלומר שאינם חייבים במעשר אלא א"כ עשאן יקב בבית דכבר ראה פני הבית דומיא דתאנה הנוטה לחצר או אם עשאן יקב בחוץ משיראה פני הבית אבל דגן בגרן תלייה רחמנ' ואין גרן אלא בשדו' ולא בבית הילכך אין תלויים בבית כלל דהא כתי' מגרנך ומיקבך אלמא משעת גרן חייבין במעשר וזהו בשדה, ואינו נכון.
ואפש' דאפילו זתים וענבים שחשבן לאכילה חייבין במעשר דבר תורה אלא מיהו לא מפני שהם בכלל תבואה אלא דכיון דתירוש ויצהר חייב אף הן חייבין שהרי לתירוש ויצהר הם עומדים ואע"פ שחשב עליהם לאכילה לא נפטרו מן המעשר ועל זה אמרו בתרומה משקין היוצאין מהן כמותן ולוקין עליה' ביין ושמן כדאית' פ' העור והרוטב וליכ' לפרושי כשהפריש יין ושמן דמאי משקין היוצאין מהן עיקר תרומ' הוא דתירוש ויצהר כתי' אלא כשהפרי' ענבי' ועשה מהן יין והכי פרישנא לה בדוכתה וש"מ דתרומת ענבים דאוריתא היא שהרי אמרו משקין היוצאין מהן כמותן ולוקי' עליה' וליכא למימ' נמי דהתם כשדעתו לעשות מהן יין והקדי' תרומתם בענבים כדרך שמקדימין תרומ' דגן בשבולי' דההי' נמי עיקר תרומ' לתירוש ויצהר היא ולא מיקרו משקין היוצאין מהן.
ועוד כתב רש"י ודאמרי' בעלמא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירו' מעיקר' אימור דלא טבול כר' אושעי' דאמר מערים אדם על תבואתו לית ליה האי תירוצא אלא אפי' בחטים ושעורים נמי אמרה ר' ינאי. ותמיהא לי א"ה היכי אמרי' בפ' אין עומדין דהא דר' אושעיא הלכה פסוקה היא מפני שאין בה מחלקת והאי לישנא דוקא הוא ומסקנא כותיה ולא ס"ל דרבי אושעיא וליכא למימר דר' אושעיא בשלא מרחן דא"כ מאי מערים ומכניס וליכא למימר שאין גרן אלא בשדה דהא תנן התבוא' משימרח ואם אינו ממרח משיעמוד ערמה ואיתמ' בירושל' גבי צמוקין תני משיעמי' ערמה בראש גגו והוינן בה ר' יונה בעי בשדה לא בתמיהא א"ר חנינא דרובה אתי לממר' לך אפי' משיעמיד ערמה בראש גגו למדנו שאף בבית יש להם קביעו' למעשרו' אלא כך י"ל דבגרן תלנהו רחמנ' אם עשאן גרן דהיינו שדש וזרה ומרח פניו של כרי שזהו מירוח המוזכר בכל מקום כמו שפי' בירוש' ואם אין דעתו למרח והעמיד ערמה חייב שזהו גרנן לא מרח ולא העמיד ערמה אלא דדש וזרה מעט מעט אין כאן קביעו' ואע"פ כן אם הכניס לבית הוקבע בראיית פני הבית הלכך אם הכניסה במוץ שלה וזרה ולא מרח ולא העמיד ערמה פטור לעולם והיינו דר' אושעיא ואע"פ שהוציאן והכניסן אין מחייבין בראיה שניה וכן לדברי ר"ש ז"ל, ומיהו אם במוץ שלהן הוציאן ועשאן גורן חייבין אבל בראית הבית אין מתחייבין שכבר נפטרו כנ"ל וכך נראין דברי הר"ם הספרדי אלא שהוא לא קבע כי האי לישנא בתר' דחטין ושעורים בגרן תלנהו רחמנ'.
וה"ר שמואל פי' שאפי' הוציאן במוץ שלהן ומרחן והכניסן פטורים שכבר נפטרו מראיית פני הבית שראו במוץ שלהם ולדבריו לא אתיא הא דר' אושעיא אליבא דהא לישנא אא"כ אתה אומר דבבית הם תלויים כל זמן שלא עשאן גרן אלא שהן תלויים אף (בגרן) [בעשאן גורן] אם [לא] מירחן קודם שיראו פני הבית כלל, ואין דבריו מחוורים:

כי קאמר ר' ינאי בתאנים וענבים. יש ספרים דגרסי הכי, ואיכא למידק היכי עריב תאנים עם ענבים, ור' ינאי ור' יוחנן בדאורייתא קמיירי, ומעשר תאנים אינו תורה, וכמו שכתבנו למעלה (ע"א ד"ה ופריק ר' פפא). וי"ל דתאנים בגררא דענבים נקטינהו לפי שהם רגילין להזכירם יחד, הביאו לפניו תאנים וענבים (ברכות מא, ב). ועל כן לא נמנעו מלהזכירם יחד אפילו במקום שדברו בו לדבר תורה, ודכוותה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט (מכות יג, א), ורש"י גורס זתים וענבים והיא הנכונה וכן היא בנסחאות הישנות. (שיטמ"ק).

כבר ביארנו שהמקח אינו קובע אלא מדברי סופרים ולא עוד אלא שמן התורה אין הגומר תבואתו על דעת למכרה חייב במעשר כלל וכן הלוקח הואיל ושלא מקרקע שלו הוא מוציאה פטור מן התורה ועל זו אמרו עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח ומ"מ גדולי המחברים כתבו דוקא בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר הא אם נגמרה מלאכתן ביד לוקח חייב לעשר מן התורה וגדולי המפרשים חולקין בזו:

פועל שהתנה עם בעל הבית שלא יאכל הרי זה אינו אוכל שהרי תנאי שבממון הוא וקיים וכמו שאמרו מה נפשך אם חסמת פטור ר"ל שהרשות בידך שלא לאכול אף פועל אם חסמת פטור ר"ל שהרשות ביד בעל הבית להתנות עליו שלא יאכל:

מאחר שבארנו שהתבואה והפירות אע"פ שנגמרה מלאכתם לא הוקבעו למעשר עד שיראו פני הבית מהו שנתנו בתבואה ופירות סמנין בכלן איזהו גרנן למעשר ר"ל אימתי הגיעו לעונת המעשרות שמאותה שעה ואילך נאסרו לאכול בלא מעשר וכמו שהביא בכאן הקשואים והדלועין משיפקסו ר"ל משינטל פקס שלהם והוא פרח הגדל בראשו ודבק בו ולאחר זמן נופל ממנו וסתמן של דברים משיפקסו בשדה תדע שאע"פ שלא נתבאר דבר זה מסוגיא שבכאן סוף הענין כך הוא שכל הפירות שאין ראויין לאכילה בקטנן יש להם עונת המעשרות שעד אותה שעה מותר לאכול מהם אפילו דרך קבע ומשהגיעו לאותה שעה נאסרו באכילת קבע ומותרות באכילת עראי עד שיכנסו לבית ואם אין דעתו להכניסן לבית אלא שגמרן למכרן בשוק משנגמרה מלאכתן הוקבעו ליאסר באכילת עראי ומ"מ פירות שהם ראויים לאכילה בקטנן ואין מניחין אותם אלא להוסיף בגופן תכף שיצאו הגיעה עונתן וקשואין ודלועין ממין זה ולא נשאר לנו בהם שיעור משיפקסו אלא שאם אין דעתו להכניסן לבית שקביעותן בגמר מלאכתם וגמר מלאכתן הוא משיפקסו ויש מפרשים בו משישפשף בידו ויסיר גליד שעליהן כמין צהוב ואם הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן פסקו גדולי המחברים שמכיון שהתחיל לגמור מלאכתן אחר שנכנסו לבית חייב לעשר את הכל כיצד קשואים ודלועין קודם שישפשף משיתחיל לשפשף אחת הוקבע הכל למעשר ויש מפרשים שלא אמרוה אלא בשפשוף שאין הדבר מחוסר כל כך לידי אדם ואף מאליו הוא נופל הרבה פעמים אבל דבר המחוסר לידי אדם חסרון גמור כגון תבואה שהכניסה במוץ שלה אפילו מרחה בבית לא הוקבעה והוא שאמרו מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ומ"מ הם פירשוה בזורה מעט מעט שהרי מ"מ אינו מתחיל על דעת לגמור הכל ובזה פטורה לעולם מן התרומה ומן המעשר:

מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור. פירש רש"י אם קצצת דמים שלא יאכל פטור מלאו דלא תחסום ולא תילף לחייבו בקל וחומר דבהמה כדלקמן ע"כ. ונראה מדבריו דבבהמה לא מהניא בה קציצה והכי איתא במתניתין שאינו קוצץ על ידי בהמתו וכן הלכה. ויש לפרש עוד אם חסמת פטור אף על פי שלא קצץ ולומר שהוא פטור ממלקות אלא שחייב לשלם מה שהיה אוכל וכדאמרינן בחוסם את הפרה שמשלם ארבעה קבין והכא דכולי עלמא חייב לשלם בדיני אדם כיון שאינו לוקה. הריטב"א.

מאי לאו משיפקסו אפילו בשדה פירוש אלמא מצינו חיוב מעשר בשדה כיון דאיכא גמר מלאכה. ואם תאמר מאי קושיא דהא רבי ינאי מדאורייתא קאמר והא דפיקוס מדרבנן הוא שהרי אין חיוב תרומה בקישואין ודלועין מן התורה. ויש לומר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואם אין מירוח קובע מן התורה בדגן הא ודאי אינו קובע מדרבנן מהקישואין ודלועין. הריטב"א.

לא משיפקסו בבית. תימה כיון דהכניסן לבית קודם גמר וכו' מאי שנא ממכניס תבואה במוץ שלה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דודאי חטים ושעורים שדרכן למרחן בשדה וכו' ככתוב בתוספות מידי דהוה אתאנה העומדת בחצר דאסור לאכול ממנה שתים לפי שעומדה בחצר ורגיל להיות גרן שלה בחצרו. הרא"ש.
ותלמיד הר"ף תירץ דהתם ליכא ראיית פני הבית כלל שהיא בתוך המוץ אבל הכא כי לא פקסו נמי איכא שפיר ראיית פני הבית דאין הפקס מכסה הקישואין והדלועין אלא הוא סביב להם. עד כאן. עיין בפרק קמא דמעשרות בפירוש ה"ר שמשון.
ורבינו חננאל פירש וזה לשונו: פירוש משיפקסו השער הצומח בקישואין ובדלועין כמו נוצה כשהן קטנים וכשמתגדלין נושר ואותה הנשירה נקרא פיקוס. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: לא משיפקסו בבית. פירוש דכיון שנכנסו בפיקוס שלהן לא נתחייבו בראיית פני הבית דהוה ליה כמכניס תבואתו במוץ שלה. ואם תאמר אם כן היאך יתחייבו בבית והאמר רבי אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניס אותה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר והא ודאי קיימא לן דפטורה לגמרי ואפילו לאדם ואפילו חור ודיגנו למאכלו וכדפירש רש"י ז"ל וגם בתוספות. ולית לן למימר דלית לן דרבי אושעיא כדפירש רש"י ז"ל בסמוך דהא דרבי אושעיא הלכה פסוקה היא לדברי הכל כדאיתא פרק אין עומדין להתפלל. ויש מתרצין בתוספות דהתם לפי שנכנסה במוץ שלה אבל בזו שלא נכנסה בפיקוס בעלמא נהי דליכא ראיית פני הבית מכל מקום לא נפטרה לגמרי וכשעשה פיקוס חייב לעשר וכן פירשו בתוספות. ומסיים בתוספות שאנץ ודמיא לההיא דקתני במשנה תאנה העומדת בחצר אם צירף שתים חייב אף על גב שלא ראה פני הבית לפי שלעולם גדל בחצר ורגיל חיוב גורן שלו לעשות שם בחצר הכא נמי כיון שדרך להביאם בבית קודם תיקון חייבים במעשר שאין צריך ראיית הבית אלא בדרך רגילותו. מפי רבי. עד כאן.
אבל מרי בשם הרמב"ן פירש דההיא דרבי אושעיא בשהכניס תבואתו בשבלים וחזר ודיגן ולא העמיד כרי ולא מרח שאלו חזר ומרח מיחייב שכן אמרו בירושלמי מירחן בעינן ואפילו בראש גגו. עד כאן.
ואם תאמר והא אמרינן בעבודה זרה פרק רבי ישמעאל קולט מן הגת העליונה ושותה כמו שכתבו בתוספות שם. ואם תאמר אמאי לא מייתי מההיא דביצה דמאכילין לחיה ולעופות עד שימריחו ולפרוך מאי לאו בשדה כדפריך מההיא דמייתי. ויש לומר דודאי הוה ידו שפיר דאיכא לשנויי לא בבית דהכי משמע עד שימרח אבל מההיא דמייתי סלקא דעתיה דליכא לשנויי הכי מדקתני משיפקסו כדפריך בתר כן. ואם תאמר היכי מצי למימר משיפקסו בבית והא קתני סיפא במה דברים אמורים במוליך לשוק אבל מוליך לביתו אוכל מהם אכילת עראי קודם שיגיע לביתו אלמא דשלא בבית קתני רישא. ויש לומר דלעולם מיירי בבית וכגון שהיה לו מגורה בשדה והכניסם שם וקאמר ברישא דפיקוס קובע למעשר וגם איתא ראיית בית ועל זה קאמר במה דברים אמורים במוליך לשוק פירוש כשדעתו להוליכם למכרם ואם כן אינם עומדים להיות להם ראיה אחרת כי אם דהאי גרן ועוד דשמא ימצא לוקחים במקומם הילכך קבען בעל הבית אבל אם היה בדעתו להוליכן לביתו אם כן אין נשארים שם בהאי גרן הילכך ראיית פני הבית לא חשיבא לקבעו למעשר אלא אם כן עומדים לישאר שם באותו בית והכי נמי איתא במסכת מעשרות פרק ב' המעלה פירות מגליל ליהודה אוכל מהם עד שמגיע למקום שהולך ואף על פי שראו פני הבית כבר בכמה מקומות כיון דאינם עומדים לישאר שם וגם לפי מאי דסלקא דעתיה מעיקרא צריך לומר דסבירא ליה הכי כדפרישנא דאם לא כן תיקשי ליה הכא הא דקאמר התם אבל במוליך לביתו אוכל מהם אכילת ארעי עד שמגיע לביתו אלא שמע מינה דסבירא ליה דהכי פירושו במה דברים אמורים במוליך לשוק ולהכי חשיב הדש בשדה לקבעם אבל במוליך לביתו שאין עומדין לישאר בשדה אז לא חשבינן דש בשדה לקבעם. תלמיד הר"ף.

כי קאמר רבי ינאי בתאנים וענבים. יש ספרים דגרסי הכי. ואיכא למידק היכי עריב תאנים עם ענבים ורבי ינאי ורבי יוחנן בדאורייתא קמיירי ומעשר תאנים אינו תורה וכמו שכתבנו למעלה. ויש לומר דתאנים בגררא דענבים נקטינהו לפי שהם רגילין להזכירם יחד הביאו לפניו תאנים וענבים שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שאיני אוכל תאנים וענבים ועל כן לא נמנעו מלהזכירם יחד אפילו במקום שדברו בו לדבר תורה. ודכוותה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ורש"י גורס זתים וענבים והיא הנכונה וכן היא בנסחאות הישנות. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: ונראה לי דכל שבעת המינים שהם חייבים בבכורים חייבים בתרומה ומעשרות דגמר ראשית ראשית מראשית כל פרי האדמה וראשית דגנך תירושך ויצהרך. מיהו ענבים דאמרינן הכא שיטפא בעלמא היא איידי דאמר תאנים נקט ענבים כי אחים הם ולא היא תאנים מדרבנן וענבים מדאורייתא. ובענבים דקיימי לאכילה חצר קבעה מדאורייתא ויקב נמי קבע ובתאנים חצר קבע מדרבנן וחטים ושעורים נמי אי נמרחו שלא בגרן חצר קבעה להו. עד כאן.

פירש רש"י כי קאמר רבי ינאי דבית קובע בזתים וענבים העומדין לאכילה ואף הם בכלל תבואה ומעשר שלהם מן התורה וכו'. דחקיה לרש"י לפרושי דבעומדים לאכילה מיירי דאם עומדים למשקים אף הם ביקב תלנהו רחמנא ומכל מקום מה שכתב וטעמא משום דבכלל תבואה הם קשה דהא אמרינן בפרק הנודר מן הירק אין תבואה אלא חמשת המינים וכמו שכתבנו למעלה דשאר פירות האילן וירק מדרבנן הם חייבין במעשר. ויש לומר זתים וענבים תירוש ויצהר שמעשר שלהם דאורייתא ואינם חייבים אלא בראיית פני הבית מדכתיב בערתי הקדש מן הבית ואף על גב דתלנהו רחמנא ביקב ביקב שבבית תלאן כלומר שאינם חייבין במעשר אלא אם עשאן יקב בבית דכבר ראה פני הבית דומיא דתאנה הנוטה לחצר או אם עשאן יקב בחוץ משיראה פני הבית אבל דגן בגרן תלייה רחמנא ואין גרן אלא בשדות ולא בבית הילכך אין תלוים בבית כלל דהא כתיב מגרנך ומיקבך אלמא משעת גרן חייבין במעשר וזהו בשדה ואינו נכון. ואפשר דאפילו זתים וענבים שחשבן לאכילה חייב במעשר דבר תורה אלא מיהו לא מפני שהם בכלל תבואה אלא דכיון דתירוש ויצהר חייב אף הן חייבין שהרי לתירוש ויצהר הם עומדים ואף על פי שחשב עליהם לא נפטרו מן המעשר ועל זה אמרו בתרומות משקין היוצאין מהן כמותן ולוקין עליהם ביין ושמן כדאיתא פרק העור והרוטב וליכא לפרושי כשהפריש יין ושמן דמאי משקין היוצאין מהן עיקר תרומה הוא דתירוש ויצהר כתיב אלא כשהפריש ענבים ועשה מהם יין והכי פרישנא לה בדוכתה ושמע מינה דתרומת ענבים דאורייתא היא שהרי אמרו משקין היוצאין מהן כמותן ולוקים עליהם. וליכא למימר נמי דהתם כשדעתו לעשות מהן יין והקדים תרומתן בענבים כדרך שמקדימין תרומת דגן בשבולים דההיא נמי עיקר תרומה לתירוש ויצהר היא ולא מיקרו משקין היוצאין מהן. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: איבעית אימא כי קאמר רבי ינאי בזתים וענבים דלאו בגרן נינהו. ויש גורסים בזתים ותאנים. ולאותה גירסא לאו דוקא תאנים אלא לומר בזתים דומיא דתאנים שעומדין לאכילה ולא למשקה וכדפרישית לעיל ואם תאמר ומנא לן דמחייבי כלן מדאורייתא ואפילו (מדאורייתא) בראיית פני הבית כיון דלא קיימי למשקה והא קרא לא איירי בזתים וענבים אלא בתירוש ויצהר. ויש לומר כיון דהאי קרא דבערתי הקדש ליכא לאוקומה בחטים ושעורים ותבואה דבני גורן וליכא לאוקומה בתירוש ויצהר על כרחך אתא לזתים וענבים שאינם באים לידי תירוש ויצהר שיהא חייב במעשר בבית והיינו דאמרינן בפרק העור והרוטב זתים וענבים של תרומה שזבו משקה היוצא מהן כמותן משמע דכל שכן שלוקה אם אכל מן הענבים והזתים עצמן אלמא הוקבעו לתרומה קודם שיהו תירוש ויצהר והיינו כשעומדין לאכילה. וליכא למימר כשעומדין למשקה עיקר חיובם מן התורה בתירוש ויצהר אלא שהקדימו בענבים כמי שמקדים תרומה בשבולים. דאם כן היכי עביד מן הענבים והזתים בעינייהו עיקר לומר משקה היוצא מהן כמותן אלא ודאי כדאמרינן. וכן פירש רש"י בזתים וענבים שעומדים לאכילה שגם הם בכלל תרומה ומעשר שלהן מן התורה וכיון דלאו בני גרן נינהו כניסתם לבית קובעתם שאין להם גרן אחר וזה מבואר כדברינו וליכא למנדא מינה. עד כאן.

ועוד כתב רש"י ודאמרינן בעלמא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות מעיקרא אימור דלא טביל כרבי אושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו לית ליה האי תירוצא וכו'. ותמיהא לי אי הכי היכי אמרינן בפרק אין עומדין דהא דרבי אושעיא הלכה פסוקה היא מפני שאין בה מחלוקת והאי לישנא דוקא ומסקנא כוותיה ולא סבירא ליה דרבי אושעיא וליכא למימר דרבי אושעיא בשלא מרחן דאם כן מאי מערים ומכניס וליכא למימר שאין גרן אלא בשדה דהא תנן התבואה משימרח ואם אינו ממרח משיעמיד ערמה ואיתמר בירושלמי גבי צמוקין תני משיעמיד ערמה בראש גגו והוינן בה רבי יונה בעי בשדה לא בתמיהא אמר רבי חנינא דרובה אתי לממרי לך אפילו משיעמיד ערמה בראש גגו למדנו שאף בבית יש להם קביעות למעשרות. אלא כך יש לומר דבגרן תלנהו רחמנא אם עשאן גרן דהיינו שדש וזרה ומרח פניו של כרי שזהו מירוח המוזכר בכל מקום כמו שפירשו בירושלמי ואם אין דעתו למרח והעמיד ערמה חייב שזהו גרנן לא מרח ולא העמיד ערמה אלא דדש וזרה מעט מעט אין כאן קביעות ואף על פי כן אם הכניס לבית הוקבע בראיית פני הבית הילכך אם הכניסה במוץ שלה וזרה ולא מרח ולא העמיד ערמה פטור לעולם והיינו דרבי אושעיא ואף על פי שהוציאן והכניסן אין מתחייבין שכבר נפטרו כן נראה לי. וכך נראין דברי הר"ם הספרדי אלא שהוא לא קבע כי האי לישנא בתרא דחטין ושעורין בגרן תלנהו רחמנא. הרמב"ן.
וזה לשון הר"ן: הכי איכא למימר דכל שעשה בה מירוח לאחר שהכניסה במוץ בין בבית בין בשדה חייבת והיינו הא דאמרינן הכא דבחטים ושעורים דבגרן תלנהו רחמנא. ומיהו הא דרבי אושעיא מהניא שאלו דש וזרה והכניסה לבית נקבעה אף על פי שלא עשה לה מירוח שראיית פני הבית קובעת כאלו נתמרח אבל כל שהכניסה במוץ ודש וזרה בבית ולא עשה לה מירוח פטורה לעולם ואף על פי שנמלך לאחר מכאן ועשה לה מירוח פטורה שאינו נקרא מירוח אלא לאלתר לאחר שדש וזרה שהמירוח היינו שימרח פניו של כרי והוא נעשה לאלתר לאחר שורה וכל שהכניסו במוץ אפילו דש וזרה כל שלא נתמרח לאלתר פטור ואלו דש וזרה בשדה והכניסו לבית אפילו לא נתמרח חייב והיינו דרבי אושעיא עד כאן.

וה"ר שמואל פירש שאפילו הוציאן במוץ שלהן ומרחן והכניסן פטורין שכבר נפטרו מראיית פני הבית שראו במוץ שלהם. ולדבריו לא אתיא הא דרבי אושעיא אליבא דהא לישנא אלא אם כן אתה אומר דבבית הם תלוים כל זמן שלא עשאן גרן אלא שהם תלוים אף בגרן אם לא מרחן קודם שיראו פני הבית כלל ואין דבריו מחוורים. הרמב"ן.
ויש לרבינו אפרים דרך אחרת בזה שכל שהכניסה במוץ שלה לעולם פטורין אלא אם כן יוציאם ויזרם בחוץ ויעמיד ערמה בראש גגו וימרחם שם וכבר כתבתי יותר מזה בנדה בסייעתא דשמיא וכן בתשובות השאלות. הרשב"א.

ומה שור שאינו אוכל במחובר. לאו דוקא דהא ודאי אוכל אלא הכי פירושו שור שאינו מפורש בהדיא שיהא אוכל במחובר מפורש בו שאוכל בתלוש וכן פירש רש"י. ודכוותה הא דאמרינן לקמן אדם שאינו אוכל בתלוש הכי פירושו שאינו מפורש בהדיא שיאכל בתלוש דסתם כרם וקמה דאיירי בה קרא מחובר הוא. הריטב"א.

אינו דין שאתה מצווה על חסימתו. וליכא למפרך מה לשור שכן אוכל בתלוש דאם כן היה חוזר הדין לומר ויהא אדם אוכל בתלוש. הרא"ש.

אתיא קמה קמה. לאו דוקא אלא לומר דתרי קמה כתיבי חד למחובר וחד לתלוש. קמה קמה אם אינו ענין למחובר וכו'. פירוש הוא הדין דהוה יכול למימר דלאו להכי אתא אלא לאם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לשור במחובר אלא דניחא ליה לאיתויי לאדם משום טעמא דאתה מצווה להחיותו שהוא העיקר והיותר מסתבר דאלו חסימה גזרת הכתוב הוא. עד כאן. שיטה.

מי לא עסקינן ששכרו לכתף. ושמעינן מהכא להדיא דפועל השכור לכתף בעלמא אוכל ואף על גב דרבינא עבד לקמן דרשא אחריתי מכל מקום האי דינא לא מידחי דלהדיא אמרה תלמודא והכי איתא במתניתין דתנן היה עושה בידיו וכו' ואפילו על כתפו הרי זה יאכל וכדתניא בתוספתא העושה בכל גופו אוכל בכל שעה שירצה. הריטב"א.

ומה אדם שאינו אוכל בתלוש וכו'. פירש רש"י דלא כתיב בהדיא. פירוש והיינו לתירוצא דקמה קמה דלתירוצא דרבי אמי כיון שכולל הוא בין לבצור בין לכתף אף על גב דרובא ופשטא דקרא בלבצור מיירי מכל מקום מאי דכתיב ביה בהדיא כתיב ולא מרבויא או מדרשא והייתי יכול לומר דהכי קאמר מדאצטריך קמה לאדם בתלוש אינו אוכל וממילא מקל וחומר תיפוק לן דשור במחובר אכיל וכי אתא קמה לרבויי אדם אתא ולא למעוטי שורו דאדרבה אף לרבויי שור במחובר הוא מצי למילף מיניה וכדפרשינן לעיל ומה ראית אי נמי יש לומר דלא קאי כלל אשום תירוצא ואף על גב דאמר אשכחנא אלא דמהדר אקושיא קמייתא דאקשי אדם בתלוש ושור במחובר מנא לן אהדר ליה דלשור במחובר לא צריך קרא דמקל וחומר הוה אתי אם אדם בתלוש לא אכיל וזהו דרך התלמוד שעושה ילפותא זה מכחיש בזו וזה מכחיש בזו ולמסקנא ניחא הכל. שיטה.

ויהא שור מצווה להחיותו מקל וחומר. הקשה ר"מ לפרוך מה לאדם שכן אסור לשחטו תאמר בשור דכתיב ביה וזבחת וכל שכן שאינו מצווה להחיותו. ותירץ דפריך משור שאסור לשחטו כגון בכור שור שנתערב בשור הנסקל דלית ליה תקנתא דרעייה דבכור לאו בר פדייה הוא. וליכא לפרוכי מה לאדם שכן מינו אסור בשחיטה דחדא מחדא לא פרכינן כל דהו. וליכא למפרך מה לאדם שחייב במצות דלאו פירכא היא לסתור הקל וחומר דזה עצמו נכנס בקל וחומר ומה אדם אף על פי שחייב במצות אי אתה מצווה על חסימתו ומצוה להחיותו וכן אתה צריך לומר בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה גבי לא אם אמרת באיש ואשה שכן חייבים במצות. הרא"ש.

בד"ה מאי לאו משיפקסו כו' וא"ת אדפריך מיניה כו' תקשה מיניה על המשנה שמצריכה חצר אחר גמר מלאכה כו' עכ"ל ולעיל דפריך הא לוקח חייב בשדה לא תקשה להו דתקשה מיניה על המשנה שמצריכה חצר אחר גמר מלאכה דאיכא למימר דמתני' איירי דוקא בבעל הבית אבל רבי ינאי ורבי יוחנן לא מפלגי דאמורא צריך לפרש ומה"ט נמי לא תקשי ליה למקשה לעיל מכל הנך משניות שהביאו התוס' לעיל דמצרכי חצר דאיכא לאוקמינהו בבעל הבית דוקא אך קשה אמאי לא תקשי להו אמקשה דהכא אדפריך ארבי ינאי ור"י תקשי ליה אכל הנך משניות דלעיל דמצרכי חצר ונראה שהתוס' נזהר מזה שכתבו דתקשו מיניה על המשנה שמצריכה חצר אחר גמר מלאכה בסוף המביא כו' אבל כל הנך משניות שהביאו התוס' לעיל איכא לאוקמינהו הא דמצרכי חצר היינו בשלא נגמרה מלאכתו אבל א"כ תקשי להו דכיון שלא נגמרה מלאכתו יכול לאכול אפילו בבית מדאמר רבי אושעיא מערים כו' כמו שהקשו התוס' לעיל לפרש"י ואפשר לחלק כמ"ש התוס' לקמן דמודה רבי אושעיא בקישואין ודלועין דרגילות להכניסן בבית עם הפקוס ובהכי איירי הנך משניות וכמ"ש לעיל לשיטת רש"י ע"ש:

בא"ד ולבסוף כי משני איבעית אימא כו' משני נמי פירכא דהכא כו' עכ"ל דבקישואין ודלועין דבני גורן נינהו מודו בהו ר' ינאי ור"י כמו בחטין ושעורין וק"ל:

בד"ה עד שיפקסו כו' עד שתהא נערה כו' וא"ת שלהי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ומה שור כו' במסקנא דריש כו' והשתא אכתי לא אסיק אדעתיה כו' עכ"ל יראה מדבריהם דלא ניחא להו לפרש דעביד ק"ו משום דלא אשכחן קרא בהדי' כפרש"י אבל קשה דא"כ מה יעשו בההוא ק"ו דלקמן ומה אדם שאינו אוכל בתלוש כו' כיון שכבר אסיק תלמודא דאדם אוכל בתלוש כו' ואפשר לומר בההוא ק"ו דעביד ליה אף לפי האמת והכי קאמר ומה אדם שאינו אוכל בתלוש אם קוצץ לו דמים שלא לאכול שור שאוכל בתלוש אפי' בקוצץ לו דמים שלא לאכול א"ד כו' וק"ל:

ד"ה מאי לאו משיפקסו בשדה וכו' ולבסוף כי משני אי בעית אימא דרבי ינאי לא מיירי אלא בזיתים וענבים משני נמי פירכא דהכא כוונת התוס' בזה משום דהשתא דפירשו דקישואין ודלועין נמי בני גורן נינהו א"כ תקשי ליה דה"ל לגמרא לשנויא נמי האי שנויא דאי בעית אימא וכו' אפירכא דלעיל דפריך מר זוטרא מקישואין ודלועין ולימא דהתם מודה רבי ינאי דחייבים במעשר אפילו בשדה משום דבני גורן נינהו ולכך כתבו דאין הכי נמי דלבסוף כי משני אי בעית אימא וכו' אותו שנויא קאי אפירכא דלעיל דפריך מקישואין ודלועין:

גמרא ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. בעי טעמא מדוע הקדים למידרש ואכלת המאוחר בכתוב לתבואת זרעך הקדום ואולי דמעיקרא דורש פטור דמוכר שהוא הראשון ואח"כ פטור דלוקחו ממנו:

גמ' שם א"ק כנפשך כו' מה נפשך כו'. כצ"ל כדלעיל ולקמן (צב):

רש"י ד"ה מאי לאו בשדה. ומאי הכנסתו כו' לשון כינוס. כ"נ דצ"ל ור"ל כמו בסנהדרין (סוף דע"א) כינוס לרשעים שהוא נגד פיזור שהזכיר ברישא וכן בד"ט:

תד"ה מאי לאו. למ"ל מדרבנן כו'. ל"י מה יושיענו זה לר' ינאי למאי דמסקי לעיל דמודה דחצר קובעת מדרבנן דלמאי נ"מ כיון דגם בלתה אסור מדרבנן:

תוס' ד"ה ומה וכו' ק"ו שאינו אמת. עיין קידושין דף טו ע"ב תוס' ד"ה א"ק יגאלנה ועיין ברש"י ברכות דף כא ע"א ד"ה שאינו טעון:

מה נפשו אי חסמתו פטור ברש"י בחומש יליף משור ולא אדם לא תחסום שור אבל אדם תחסום וכנפשך פי' כרצונך וכחפצך ונראה דר"ל דמותר להבהב באור ולספות במלח דס"ל לרש"י לסתמא דתלמודא משמע דילפינן מקמה קמה לרבות מחובר ולא כרבינא וא"כ שור למאי אתי ע"כ למעט אדם מחסימה ואתי כנפשך להתיר הבהב באור וספיתה במלח ואיבעי' דלקמן אתי' לרבינא עי' תוס' לקמן פ"ט ע"ב ד"ה פועל וכו' מי לא עסקינן ששכרו לכתף פי' דהרי ביאה ביאה ילפינן מלא תבוא עליו השמש והתם אפי' שכרו לכתף נמי מוזהר עליו בבל תלין:

שור שאתה מצווה על חסימתו אינו דין שאתה מצווה להחיותו ר"ל כשאינו צריך לשוחטו למאכלך שאסור לגרום לו טריפות כשיטת רש"י פ"ק דע"ז י"א ע"א ותוס' שם ד"ה עיקור וכו' וצער בעלי חיים נמי אסור וה"א שיהי' מצווה נמי להחיותו אבל הא פשיטא כשצריך לו מותר לשוחטו כמו שמותר להרוג לאדם החייב מיתה דגם הבהמה לכך נוצרה ולשחיטה עומדת ומיושב קו' שיטה מקובצת: