בבא מציעא צ ע"א

בבא מציעא צ ע"א - Steinsaltz

or that thresh teruma and tithe, which one may not allow his cows to eat, if he muzzles them he does not violate the prohibition of: Do not muzzle, but due to the appearance of prohibition, as observers are unaware that he is acting in a permitted manner, he should bring a piece of that species of produce and hang it in the basket [bateraskalin] that is by the animal’s mouth. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: He does not have to use the same food that the animal is threshing, as he may bring vetches and hang them for it, as vetches are better for it than anything.

And the Gemara raises a contradiction against this from a baraita: In the case of cows that tread on produce, one does not violate the prohibition of: Do not muzzle, but with regard to those which thresh teruma and tithes, he does violate the prohibition of: Do not muzzle. And in the case of a gentile who threshes with the cow of a Jew, he does not violate the prohibition of: Do not muzzle, but a Jew who threshes with the cow of a gentile does violate the prohibition of: Do not muzzle, as it depends on the person who performs the action, not the identity of the animal’s owner. This presents a difficulty with regard to the ruling concerning teruma in one baraita and the ruling concerning teruma in the other baraita, and there is similarly a difficulty with regard to the ruling concerning tithe in one baraita and the ruling concerning tithe in the other baraita.

The Gemara comments: Granted, the contradiction between the ruling concerning teruma in one baraita and the ruling concerning teruma in the other baraita is not difficult, as here, the ruling in this baraita is stated with regard to actual teruma, which may not be fed to a cow, and there, the ruling in that baraita is stated with regard to growths of teruma, which have the status of teruma by rabbinic law, and therefore it is permitted to feed them to one’s animal so as not to violate the prohibition against muzzling. But as for the contradiction between the ruling concerning tithe in one baraita and the ruling concerning tithe in the other baraita, this is difficult.

And if you would say that the contradiction between the ruling concerning tithe in one baraita and the ruling concerning tithe in the other baraita is also not difficult, as here, the ruling in this baraita is stated with regard to actual tithe, which may not be fed to a cow, and there, the ruling in that baraita is stated with regard to growths of tithe, which have the status of tithe by rabbinic law, and therefore it is permitted to feed them to one’s animal in order not to violate the prohibition against muzzling, this answer cannot be accepted. The reason is that granted, the growths of teruma are considered like teruma by rabbinic law, but the growths of tithe are non-sacred foods. As we learned in a mishna (Terumot 9:4): The growths of untithed produce and the growths of second tithe are non-sacred.

The Gemara suggests a different answer: Rather, this is not difficult. The ruling of this baraita is stated with regard to first tithe, which is considered the owner’s property, whereas the ruling of that baraita is stated with regard to second tithe, which is property of the Temple treasury. And if you wish, say that both this ruling and that ruling are stated with regard to second tithe, and it is not difficult, as the ruling of this baraita, according to which it is prohibited to feed it to the animal, is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, while the ruling of that baraita, which says that one may feed it to the animal, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

The Gemara elaborates: This baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that second tithe is property belonging to the Most High, i.e., the owner has only the right to eat the food, and therefore he may not let his cow consume it, whereas that baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that second tithe is non-sacred property.

The Gemara asks: What are the circumstances of a cow that threshes tithes? Tithes are usually separated only after the produce has been threshed and collected into a pile. The Gemara answers: This is referring to a case where the separation of tithes performed by the owner preceded the separation of teruma at the stage when the produce was still on the stalks.

The Gemara further asks: And according to the explanation that the baraita that permits feeding this produce to one’s animal is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, i.e., that this is referring to second tithe, how is the consumption of this tithe permitted before it enters Jerusalem? But one is required to bring second tithe within the city wall. The Gemara answers: This is referring to a case where he threshed inside the wall of Beit Pagei, the outer wall of Jerusalem, which enclosed a semi-rural suburb.

If you wish, say a different answer to the original contradiction between the baraitot: This is not difficult; here, the ruling in this baraita is stated with regard to definite tithe, which may not be fed to a cow, whereas there, the ruling in that baraita is stated with regard to doubtfully tithed produce [demai], from which one is required to separate tithes by rabbinic law. The Gemara comments: Now that you have arrived at this answer, i.e., that this baraita is referring to demai, the contradiction between the ruling of this baraita concerning teruma and the ruling of that baraita concerning teruma is also not difficult, as one can likewise say that here, the ruling in this baraita is stated with regard to definite teruma, and there, the ruling in that baraita is stated with regard to teruma of demai.

The Gemara asks: Granted, with regard to demai of tithe, there is such a concept, as the Sages decreed that one must separate tithe from doubtfully tithed produce. But with regard to demai of teruma, is there teruma of this kind? But isn’t it taught in a baraita: He, Yoḥanan the High Priest, also annulled the declaration of tithes (Deuteronomy 26:12–19), due to fear that the agricultural halakhot were not being properly observed and the declaration that one has separated his tithe in accordance with Torah law would therefore be false, and he decreed that one must separate demai of tithe from the produce of one who is unreliable with regard to tithes. He issued this decree because he sent messengers throughout all the borders of Eretz Yisrael and saw that they would separate only the great teruma alone, not tithes. It is clear from here that Jews were not suspected of neglecting the mitzva of teruma, and therefore was no need to separate teruma from demai.

Rather, the Gemara offers a slightly different answer: It is not difficult; here, the ruling in this baraita is stated with regard to definite teruma of the tithe, separated by a Levite from his tithe and given to a priest; there, the ruling in that baraita is stated with regard to teruma of the tithe from demai.

§ The Sages raised a dilemma before Rav Sheshet: If the animal was eating from the produce it was threshing, and it was excreting diarrhea [matrezet], what is the halakha? The Gemara explains the sides of the dilemma: Is the reason that one must let the animal eat because the food is good for it, and this produce is evidently not good for it, and therefore the animal should be muzzled to prevent it from harm? Or perhaps the reason for the prohibition against muzzling is that it sees food and suffers when it cannot eat, and this one also sees food and suffers when it cannot eat.

Rav Sheshet said to them: You learned a baraita that provides the answer to your question. Rabbi Shimon ben Yoḥai says: One can bring vetches and hang them for it, as vetches are better for it than anything. One can learn from the baraita that the reason is because the food is good for it. The Gemara affirms: Learn from the baraita that it is so.

§ A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to the possibility that a person can say to a gentile: Muzzle my cow and thresh with it? Do we say that when we state the principle that speaking to a gentile and requesting of him to perform for oneself a task forbidden to a Jew is prohibited by a rabbinic decree, this matter applies only to Shabbat, when the performance of labor is a prohibition that entails stoning, but with regard to muzzling, which is merely a regular prohibition, giving an instruction of this kind to a gentile is not prohibited; or perhaps there is no difference between the prohibitions of Shabbat and other prohibitions in this regard?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the aforementioned baraita. A gentile who threshes with the cow of a Jew does not violate the prohibition of: Do not muzzle. One can infer as follows: It is a transgression by Torah law that he does not transgress, but there is a prohibition here by rabbinic law. The Gemara refutes this argument: This is no proof, as by right the baraita should have stated that there is no prohibition here either, but since the tanna of the baraita taught in the latter clause that a Jew who threshes with the cow of a gentile does violate the prohibition, he taught the first clause in a similar style, with the phrase: He does not violate the prohibition. If so, one cannot reach any conclusions from the wording of the baraita.

The Gemara suggests: Come and hear, as they sent to Shmuel’s father a halakhic inquiry with regard to these oxen

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צ - א

וכן פרות הדשות בתבואה שהיא תרומה ומעשר,

אינו עובר על חסימתן משום "בל תחסום".

בפרות המרכסות - משום שהתבואה היא כבר לאחר גמר מלאכתה למעשר, ואין איסור חסימה אלא בתבואה שעדיין לא הגיעה לשלב של גמר מלאכה ^[15].

בפרות הדשות בתרומה ומעשר - מהטעמים שיתבארו להלן.

אבל מפני מראית העין, שלא יאמרו שהוא חוסם בשעת דישה, מביא בול, כמות של מלא אגרוף מאותו המין שבו היא דשה, ותולה לה בטרסקלין שבפיה, בסל התלוי על צוארה, והיא יכולה לאכול ממנו תוך כדי עבודתה, כדי להראות לכל שאינו חוסמה.

רבי שמעון בן יוחאי אומר: אין צורך שיביא ויניח בסל שבפיה דוקא מן המין שבו היא דשה.

אלא, מביא כרשינים ותולה לה בסל שבצוארה, מפני שהכרשינים יפות לה מן הכל, ויותר מועילים לה הכרשינין מאשר היתה אוכלת אפילו מאותו המין.

ורמינהי סתירה לברייתא זו, ממה ששנינו בברייתא אחרת:

"פרות המרכסות" בתבואה, אינו עובר משום בל תחסום, מפני שכבר נגמרה מלאכתה של התבואה למעשר.

ואילו "פרות הדשות" בתרומה ומעשר, עובר משום בל תחסום.

ונכרי הדש בפרתו של ישראל את פירותיו של הנכרי, אינו עובר הישראל, שהשאיל לו פרתו, משום בל תחסום, גם אם אמר לו הישראל לחסום בשעת הדישה.

וישראל הדש בפרתו של נכרי עובר משום בל תחסום.

קשיא תרומה אתרומה. קשיא מעשר אמעשר?!

שהרי הברייתא הראשונה מתירה לחסום בדישת תרומה ומעשר. ואילו הברייתא השניה אוסרת?!.

בשלמא תרומה אתרומה, לא קשיא, כאן, הברייתא שהתירה לחסום, מדברת בתרומה, ומותר לחוסמה כיון שאסור להאכיל את התרומה לבהמה. ^[16]

כאן, הברייתא שאסרה לחסום, דיברה בגידולי תרומה, שזרע תרומה. וגידוליה דינם כתרומה, מדרבנן. וכיון שמן התורה אין הגידולים תרומה, אסור לחוסמה.

אלא מעשר אמעשר, קשיא.

וכי תימא [שמא תאמר ותתרץ], מעשר אמעשר נמי לא קשיא.

כאן, הברייתא שהתירה לחסום, דיברה במעשר מן התורה, האסור לבהמה.

כאן, הברייתא שאסרה לחסום, דיברה בגידולי מעשר, שאין להם דין מעשר, וחולין גמורים הם.

אין זה תירוץ, כי בשלמא גידולי תרומה, שהם תרומה מדרבנן, שפיר אפשר לומר שהוצרכה הברייתא ללמדנו, כיון שמדאורייתא אינם תרומה, אסור לחסום את הבהמה הדשה בהם.

אלא גדולי מעשר, חולין נינהו אפילו מדרבנן, והרי הם ככל הפירות, ואין צריך להשמיענו שאסור לחסום את הבהמה הדשה בהם.

דתנן: גידולי טבל וגידולי מעשר שני - חולין. כיון שהגידולים גדלים רק לאחר שהזרע מרקיב בארץ ואינם חלק מהזרע אין בהם איסור. ^[17]

ואם כן, עלינו לפרש את הברייתות במעשר ממש, ולא בגידולי מעשר. ולפי זה קשה הסתירה ביניהן, בשאלה האם מותר לחסום בדש מעשר או לא!

אלא, מתרצת הגמרא: לא קשיא.

הא, הברייתא שאסרה לחסום את הפרה הדשה במעשר, דיברה במעשר ראשון הניתן ללוי ואין בהם קדושה והם ככל שאר פירות.

הא, הברייתא שהתירה לחסום, דיברה במעשר שני, שהוא ממון גבוה ואיננו של הבעלים [אלא שהוא מצווה לאוכלו בירושלים], ולא ציותה תורה שלא לחסום, אלא רק את הבעלים, הדש בתבואה שלו, שיתן ממנה גם לבהמה, וכמו שנאמר "לא תחסום שור בדישו", בדישו שלו, ולא בדש את של אחרים. ומעשר שני הוא ממון גבוה, ואינו שלו. ^[18]

ואיבעית אימא, הא והא, בין הברייתא המתירה ובין האוסרת, מדברות במעשר שני. ולא קשיא.

הא, הברייתא המתירה לחסום, רבי מאיר,

הא, הברייתא האוסרת לחסום, רבי יהודה.

ומבארת הגמרא באיזה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה הדבר תלוי:

הא רבי מאיר, דאמר מעשר ממון גבוה הוא, ואין איסור חסימה אמור אלא בדש פירות שלו, ולא בדש פירות של אחרים ושל ממון גבוה

הא רבי יהודה, דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא. ופרה הדשה במעשר שני, כיון שהפירות שלו, אסור לו לחסום.

ומבארת הגמרא: היכי דמי, שיהיה מקרה שבהמה תדוש במעשר שני, ועדיין התבואה צריכה דישה? והרי קודם דישה לא נגמרה מלאכתם של הפירות, ואין מפרישים מהם מעשר.

כגון, שהקדימו להפריש את המעשר שני בשבלין [כשהתבואה עדיין בקשיה], אף שעדיין אין התבואה חייבת אז בהפרשה.

ומקשינן: ולרבי יהודה, אף שסבר מעשר שני ממון הדיוט הוא, ומותר להאכילו לבהמה, עדיין תיקשי, והא בעי לאכול את המעשר בתוך החומה של ירושלים, וחוץ לחומה אסור לאכול מן המעשר שני, וצריך לחסום בהמתו כדי שלא תאכל ויעבור על איסור אכילת מעשר שני חוץ לחומה.

ומתרצינן: כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי, תוך חומות ירושלים, ומותר לאכול שם מעשר שני.

איבעית אימא [אם תרצה נאמר], לא קשיא. וניישב הסתירה כך:

כאן, ברייתא המתירה לחסום, מדברת בדש במעשר שני שהופרש מטבל ודאי, שמעשרותיו הם מן התורה.

כאן, ברייתא שאסרה לחסום, מדברת במעשר דמאי, והם פירות הלקוחים מעם הארץ, שחייבו חכמים להפריש מהם מעשר שמא לא הפריש מהם עם הארץ. וכיון שמן התורה אין דין לחשוש על תבואת עם הארץ שמא לא הפריש ממנה, נמצא שהמעשר המופרש ממנו, הוא חולין מן התורה, ואסור לחסום את הבהמה הדשה בהם.

השתא [ועכשיו], דאתית להכי [שבאת לידי כך], וחילקת לענין איסור חסימה בין מעשר ודאי למעשר דמאי, אף הסתירה מתרומה אתרומה, נמי לא קשיא,

כאן, הברייתא שהתירה לחסום, מדברת בתרומת ודאי, שאסור להאכיל לבהמה ממנה, ומותר וצריך לחוסמה.

כאן, הברייתא שאסרה לחסום, מדברת בתרומת דמאי, שאף על פי שמדרבנן יש בה דין תרומה, בכל זאת, כיון שמן התורה אין זו תרומה, אסור לחסום את הבהמה.

ומקשה הגמרא: בשלמא "מעשר דמאי", איכא [יש מעשר מפירות דמאי], ועל מעשר זה אסרנו מלחסום את הבהמה הדשה בהם.

אלא "תרומת דמאי", מי איכא!? והרי אפילו מדרבנן אין מפרישין תרומה מפירות דמאי, אלא רק מעשר!

והתניא, וכן שנינו: אף הוא, יוחנן כהן גדול:

א. ביטל את הוידוי, שלא יאמרו וידוי מעשרות בשעת ביעור מעשר, כיון שאומרים בו "ביערתי הקדש מן הבית, וגם נתתיו ללוי", וזהו דוקא בזמן שנותנים המעשר ללויים, אבל לאחר שקנס עזרא את הלויים, וגזר לתת לכהנים את המעשר ראשון הראוי ללווים, אי אפשר להתודות ולומר "וגם נתתיו ללוי".

ב. וגזר על הדמאי. הלוקח פירות מעם הארץ, שיהיה חייב להפריש מהם מעשרות.

לפי ששלח בכל גבול ישראל, וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. אבל במעשרות היו מזלזלין ולא מפרישין.

ושמע מינה שלא חששו בפירות דמאי לגזור, אלא רק למעשרות, ולא לתרומה.

אלא, לא קשיא.

כאן, הברייתא המתירה לחסום בתרומה, מדברת בתרומת מעשר ודאי - לאחר שמפרישים מן הטבל את המעשר ראשון ונותנו ללוי, מפריש הלוי מן המעשר ראשון תרומת מעשר מן המעשר - ודינה כדין תרומה ואסורה לבהמה.

כאן, הברייתא האוסרת לחסום בתרומה, מדברת בתרומת מעשר, המופרשת מן מעשר ראשון של דמאי, ומן התורה אין בה דין תרומה, ואסור לחסום את הבהמה הדשה בה.

בעו מיניה מרב ששת: בהמה שהיתה אוכלת, ומתרזת. שהיה המאכל קשה למעיה, וגורם לה להתריז, מהו שיחסמנה מלאכול, כדי שלא יהיה לה חולי במעיה.

וצדדי הספק הם:

האם מה שאסרה תורה לחסום הוא משום דמעלי לה, מועיל ובריא לה האכילה בשעת הדישה, ולכן, הא, כשאכילתה גורמת לה להתריז, שלא מעלי לה, יהיה מותר למונעה מאכילה.

או דילמא, האיסור לחסום הוא משום דחזיא ומצטערה, שהיא רואה את התבואה שהיא דשה, ואם היא חסומה מלאכול נגרם לה צער.

והא, המתרזת, הגם שהמאכל מזיק לה, בכל זאת, חזיא, ומצטערא.

אמר להו רב ששת: תניתוה, שנינו בברייתא דבר זה, ומתוכה יש לפשוט את הספק:

רבי שמעון בן יוחי אומר: בהמה שחסמה, אין מועיל להצילו מן האיסור מה שיתלה בצוארה סל עם מין אחר ממה שהיא דשה בו שתאכל ממנו. אלא מביא כרשינים ותולה לה, מפני שהכרשינים יפות לה, מועילות וטובות לבריאותה מן הכל, גם יותר מהתבואה שהיא דשה בה.

שמע מינה, ממה שהתיר רבי שמעון לתלות בצוארה כרשינים, שטעם איסור חסימה הוא משום דמעלי לה הוא, וכשתולה לה כרשינים המועילות לה יותר, אין בזה איסור לא תחסום.

שמע מינה, נפשט הספק שמותר לחוסמה כשאין המאכל מועיל לה, אלא הוא גורם לה לחולי מעים והתרזה.

איבעיא להו: מהו שיאמר אדם לנכרי "חסום פרתי, ודוש בה את תבואתך"? ^[19] ואיסור לא תחסום בודאי שאין בזה, וכמו ששנינו בברייתא, נכרי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר. אבל יתכן ויהיה בזה איסור אמירה לנכרי, שאסרו חכמים לישראל במעשה האסור לו לעשותו, לומר לגוי לעשותו. וצדדי הספק הם: מי אמרינן, כי אמרינן, מתי אנו אומרים כי אמירה לנכרי לעשות מעשה איסור, הוא איסור "שבות", איסור מדרבנן, הני מילי [זהו דוקא] לענין שבת, דאיסור חמור הוא, והעובר עליו ענוש סקילה. אבל חסימה, דאיסור לאו הוא, ועונשו רק מלקות, לא החמירו לאסור על הישראל לומר לגוי לעשות האיסור.

או דלמא, לא שנא. ואף באיסור לאו בלבד אסרו חכמים לומר לגוי לעשות איסור.

תא שמע ממה ששנינו: נכרי הדש בפרתו של ישראל, אינו עובר משום בל תחסום, כיון שהחוסם הוא הגוי.

ומלשון "אינו עובר", משמע, רק מעבר הוא דלא עבר על הלאו של לא תחסום. הא איסורא, איכא. משום שצוה לגוי לעשות איסור, לחסום את הבהמה, ואסור לצוותו כך, מחמת איסור דרבנן של אמירה לנכרי.

ודוחה הגמרא: בדין הוא דאיסורא נמי ליכא. שאין איסור אמירה לנכרי באיסור לאו. ומה שנקטה הברייתא לשון "אינו עובר", שמשמעותו היא שאינו עובר על הלאו אבל אסור לעשות כן, הוא איידי [אגב] דתנא סיפא, דישראל הדש בפרתו של נכרי, ששכרה ממנו לדוש בה וחסמה, עובר על הלאו של לא תחסום, תנא רישא בנכרי הדש את תבואתו בפרתו של ישראל וחוסמה בציוויו של הישראל, בלשון אינו עובר על איסור לא תחסום, אף ששם מותר לגמרי, ולא רק שאינו עובר באיסור.

תא שמע ממה דשלחו ליה לאבוה דשמואל:

הערות

^[15] והקשו הראשונים הרי כאן בתבואה עסקינן ולמדנו לעיל שבתבואה גמר מלאכתה בכדי למנוע מפועל לאכול הוא גמר מלאכתה לחלה וכאן אף שכבר נגמרה מלאכתה למעשר אבל עדיין לא עשו ממנה עיסה והיה עלינו לאסור חסימה? ותירצו התוספות שכאן מדובר בסוג תבואה שאין עושים ממנה עיסה אלא קולים אותה לאכילה או לעשות ממנה דיסה ותבשיל ובתבואה שלא שייך בה גמר מלאכה של חלה (לעשותה עיסה) כבר אין פועל אוכל משעה שנגמרה מלאכתה למעשר ולעיל מדובר בתבואה הראויה לעיסה ובה פועל אוכל עד שיגמרוה לעיסה. והרמב"ן פירש שכונת רש"י שנגמר מלאכתם למעשר והם טבל ועדיין לא הופרש מהם מעשרות וטבל אסור להאכיל לבהמה ומותר לחסום שנאמר לא תחסום שור בדישו הראוי לו והאסור לבהמה אינו ראוי לה. עוד פירש הרמב"ן ששני שלבים הם כל עוד והם גרעיני חיטים משתגמר מלאכתם למעשר כבר אין בהם אכילת פועל ואיסור חסימה, אבל משיעשו קמח פנים חדשות באו לכאן והיות ויש להם שלב תיקון נוסף חל בהם דין זכות אכילה חדשה ופועל אוכל בהם עד שתתוקן ותיעשה עיסה אבל כשהתבואה עדיין לא הגיעה לשלב של קמח והיא עדיין בגרעיניה ונגמרה מלאכתה למעשר אף שעדיין לא נגמר מלאכתה לחלה היות והם עדיין לא במצב של קמח אין פועל אוכל בהם עד שיעשו קמח וכאן שעדיין התבואה בגרעיניה כיון ונגמרה מלאכתה למעשר אין איסור לחסום. ובספר אבן האזל ביאר מדוע חלק הרמב"ן על סברת התוספות ולא חילק בין סוג תבואה שהרגילות לעשות ממנה עיסה לבין סוג תבואה שאין עושים ממנה עיסה שבה גמר מלאכתה הוא כבר בשעת גמר מלאכה למעשר היות ואין מתעתדים לעשות בה יותר מזה, וביאר שסבר הרמב"ן שאף תבואה כזו שלא תבוא לעולם לידי חיוב חלה וכגון בפרות המרכסות שזו תבואה לבישול גם בזה פועל אוכל עד שתתבשל למאכל, וטעמו כיון שלמדנו שאין חיוב חלה גורם את הדין לומר שאין הפועל אוכל מדבר החייב בחלה, אלא הדין הוא שמדבר שכבר נשלם תיקונו עד כדי שהוא כבר ראוי להתחייב בחלה אין הפועל אוכל כיון שהתבואה כבר לאחר גמר תיקונה למאכל ולא מחמת החיוב חלה שחל בה. ואף שכבר ניתקנה התבואה עד כדי גמר מלאכה למעשר היות ויש בה תיקון נוסף של גמר לחלה פועל אוכל עד שיגמר כל שלבי תיקון התבואה לאכילה ואם כן אזי גם בתבואה שלא תבוא לעולם לחיוב חלה לא תקבע בה הגמר מלאכה למעשר את הפסקת אכילת הפועל, כי כשם שבתבואה שיעשו ממנה עיסה הגמר מלאכה שלה למעשר לא מונעת את הפועל מלאכול עד שתבוא לידי תיקונה הסופי והוא עשיית עיסה אף זו שאינה עומדת לעיסה הגמר מלאכה למעשר לא ימנע אכילה מהפועל עד שתבוא לגמר תיקונה ובמקרה זה הוא בישול ומה לי מה שזו לא תבוא לידי חיוב חלה והרי אין חיוב חלה גורם הדין.

^[16] והאיסור, פירש רש"י, שאסור לישראל להאכיל לבהמתו תרומה. ואף כהן הדש בפרתו, פירשו התוס' שאסור לו להאכיל לבהמה תרומה שהיא מאכל אדם. ולפי"ז תרומה שהיא מאכל בהמה, כגון כרשינים, אסור לחסום את הבהמה מלאכול בהם, כיון שהיא תרומה המותרת לבהמה. וכך היא שיטתו של הרמב"ם, שכתב: פרה של ישראל, שהיה הכהן דש בה בתרומה, אינו עובר משום בל תחסום. ומשמע שאם הפרה היתה של הכהן עצמו, שמותר להאכילה תרומה, יש בה איסור חסימה. אבל הריטב"א כתב, היות שבפרת ישראל מותר לחסום בתרומה, הוא הדין גם בפרת כהן, שלא חילקה תורה בין פרה לפרה, ובכולם מותר לחסום כשדשות בתרומה.

^[17] ואף בתרומה היה ראוי שגידוליה יהיו מותרים מחמת אותו הטעם שהגידולים גדלים לאחר שכבר כלה והרקיב הזרע. אלא שגזרו חכמים לאסור הגידולים באיסור תרומה, כדי שלא ימנע הישראל עצמו מלתת התרומה לכהן, ואף שאסור לו לאוכלה עדיין, יניחה אצלו וישתמש בה לזריעה. וגזרו שלא תועיל לו הזריעה, אלא גם הגידולים יהיה דינם תרומה, או משום תרומה טמאה שביד כהן שאסור לו לאוכלה, שלא ישהנה בשביל לזרעה, וישכח שהיא טמאה ויאכלנה באיסור.

^[18] ומכאן למדנו שמותר להאכיל לבהמה פירות מעשר שני כי רק לרבי מאיר הסובר שמעשר שני ממון גבוה מותר לחסום, אבל לרבי יהודה, הסובר שממון הדיוט הוא, אסור לחסום. ואם אסור להאכיל לבהמה, היה צריך להיות מותר לחסום, כמו בתרומה, שכיון שאסורה לבהמה, מותר לחוסמה. ובתוספות [יבמות עג א] הקשו, הרי שנינו במסכת מעשר שני: מעשר שני ניתן רק לאכילה ושתיה ולא לשאר הנאות. ואכילת בהמה הרי היא בכלל שאר הנאות, שהבעלים נהנה שהיא אוכלת, ולא ניתן המעשר שני אלא לאכילה! ? ותירצו, שזה דוקא לרבי מאיר, הסובר מעשר שני ממון גבוה, אבל לרבי יהודה, הסובר ממון הדיוט הוא, מותר גם שאר הנאות. והוא הדין להאכיל לבהמה. ולפי זה, מה שתלתה הגמרא אם יש איסור חסימה בבהמה הדשה במעשר שני במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, הביאור הוא, שלרבי מאיר אסור להאכיל מעשר שני לבהמה, וממילא מותר לחוסמה כמו בתרומה. ולרבי יהודה מותר להאכיל מעשר שני לבהמה, ולכן אסור לחוסמה. ומה שביארנו בפנים הוא לפי שיטת רש"י. אמנם התוספות כאן, לשיטתם בתחילת הפרק, הסוברים שהותרו איסורים לצורך אכילת פועל, והוא הדין לאכילת השור, אינם יכולים לפרש שהיכן שאסור להאכיל לשור מותר גם לחוסמו, שהרי דין אכילתו מתיר איסורים, ומה שמותר לחסום במעשר שני, יפרשו כדברי רש"י, כיון שאין המעשר שייך לבעלים הדש בהם אלא לגבוה, לא נאסר לחסום אלא לדש בבהמה בתבואה שלו ולא בשל אחרים. ובמעשר שני חוץ לחומה, שמותר לחסום לכו"ע, פירשו התוס' שאף לרבי יהודה חוץ לחומה הוא ממון גבוה. ובתרומה באמת קשה, מדוע מותר לחסום? ומה שאסור להאכיל תרומה לבהמה אין זו סיבה להתיר חסימה, אלא אדרבה, איסור תרומה יותר, לפי שיטת התוספות.

^[19] כך פירש רש"י. אבל הראשונים חלקו, ופירשו שספק הגמרא הוא באופן שהישראל ציוה לנכרי לדוש את דישתו של הישראל ולחסום את הפרה, והוא נהנה מזה שהבהמה לא אוכלת מתבואתו. וסברתם היא, שאין איסור אמירה לנכרי לומר לגוי לעשות איסור אלא אם כן הישראל נהנה ממעשה האיסור שעושה הנכרי, וכשהנכרי דש תבואה של עצמו, אין לישראל מהחסימה שום הנאה. וכשאומר לו לחסום, אין כאן אלא שאומר לגוי לעשות איסורים, ומותר לגוי לעשות איסורים, שהרי אינו מצווה בהם. אבל הגמרא מדברת במקרה והוא דש את תבואת הישראל והישראל נהנה שהוא חוסמה עבורו, ובזה דנה הגמרא אם יש איסור אמירה לנכרי, שאסור לישראל לעשות איסורים על ידי גוי, ומה שהדבר להנאתו, נחשב שהוא עושה האיסור על ידי גוי. מה שאין כן כשהגוי דש תבואה לעצמו, הרי אין לישראל בזה שום ענין, אלא רק שנאסור עליו לומר לגוי לעשות איסור, ואין בזה שום בעיה, לפי שמותר לגוי לעשות איסורים שאינו מצווה בהם, והתוספות הקשו על רש"י, הרי מותר לומר לנכרי לאכול נבילה, ולפי רש"י שגם כשאין הישראל נהנה ממעשה האיסור יש איסור אמירה לנכרי, היה צריך להיות אסור? ותירץ ר"י, שכשנכרי אוכל נבילה, אין זה איסור כלל, ומותר לישראל לעשות זאת אפילו בידים. והטעם: היות וכל איסור נבילה הוא שיהיה במעי ישראל נבילה, אבל גוי האוכל נבילה הרי הנבילה נבלעת במעי גוי, והוא דבר המותר שיכנס נבילה במעי גוי, ורק אם ישלח את הגוי להאכיל ישראל אחר, שזהו צורת איסור אכילת נבילה, שלא יכנס למעי ישראל נבילה, יהיה דין זה דומה לכאן, שאין לישראל בזה הנאה. אבל להכניס לתוך מעי הגוי, אין זה בכלל עצם צורת האיסור של אכילת נבילה, שלא נאסר אלא שלא תכנס לתוך מעי ישראל, ולכן מותר לומר לגוי לאכול בעצמו נבילה. ויש מן הראשונים שהוכיחו מסוגיא זו, שאיסור אמירה לנכרי הוא אף כשאומר הישראל לנכרי בערב שבת שיעשה מלאכה עבורו בשבת, כשם שכאן אסור לומר לנכרי לחסום את הפרה, אף שעכשיו אין זה שעת האיסור שעדיין אין הנכרי דש בה, והרא"ש והר"ן דחו ראיה זו, ששונה סוגייתנו, שאף שעכשיו אם יחסום לא יהיה בזה איסור כיון שאינו דש, סוף סוף לדוש עכשיו ולחסום אסור, מה שאין כן באומר לגוי בערב שבת לעשות מלאכה בשבת, שאם יעשה הגוי את המלאכה עכשיו היא מותרת, ויתכן ובזמן שאין איסור לעשות את המלאכה אין גם איסור לומר לעשותה. ואין מכאן ראיה שבאופן אשר כרגע אותו מעשה שהוא מצוהו עליו אין בו איסור, בכל זאת יהיה אסור באיסור אמירה לנכרי. ושורש הנידון בזה באיסור אמירה לנכרי, מה גידרו, יש לדון בו בשני צדדים. א. עצם הדיבור והאמירה לומר לגוי לעשות איסור, אסורים. ב. מעשה האיסור שעושה הגוי נחשב מדרבנן כאילו עשאו הישראל, שהגוי פועל בשליחותו ונחשב הדבר שהישראל עשה מעשה איסור. ובאופן שהישראל אומר לגוי לעשות מלאכה בערב שבת, שאין זה זמן איסור מלאכה, הוא ההבדל בין הטעמים. לפי הצד הראשון שהאיסור הוא באמירה עצמה, שאסור לומר לגוי לעשות איסור, הרי כיון שאין זה זמן האיסור, כשם שמותר לישראל כרגע לעשות את המלאכה, הוא הדין שמותר לו גם לומר לגוי לעשותה. אבל לפי הצד השני שהאיסור הוא מצד שליחות, הרי בסופו של דבר יעשה הישראל מלאכה בשבת על ידי ששלח את הגוי מקודם, ונמצא שהישראל עושה מלאכה בשבת על ידי שלוחו שהוא הנכרי, ויש בזה איסור אמירה לנכרי.

והדשות בתרומה ומעשר שאסור לפרות לאכול מהם, אינו עובר משום "בל תחסום" כשחוסם אותן, אבל מפני מראית העין שהרי אין הרואים יודעים שעושה בהיתר — מביא בול (חתיכה) מאותו המין שדשה בו ותולה לה בטרסקלין (בסל) שבפיה, ר' שמעון בן יוחאי אומר: אינו צריך להביא מאותו מין דווקא, אלא מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל.

ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: החוסם פרות המרכסות בתבואה — אינו עובר משום "בל תחסום", והחוסם את הפרות הדשות בתרומה ומעשר — עובר משום "בל תחסום", וגוי הדש בפרתו של ישראל — אינו עובר משום "בל תחסום" אבל ישראל הדש בפרתו של גוי — עובר משום "בל תחסום" שהכל תלוי בעושה, ולא בצער הפרה ולא בבעלות עליה. אם כן, קשיא [קשה] מדין תרומה על דין תרומה, וכן קשיא [קשה] מדין מעשר על דין מעשר!

ומסבירים: בשלמא [נניח] מדין תרומה על דין תרומה לא קשיא [אינו קשה] — כאן ששנינו שאינו מאכיל אותה הרי זה מדובר בתרומה ממש, כאן ששנינו שמותר להאכילה הרי זה בגידולי תרומה שאיסורם רק מדברי סופרים. אלא מדין מעשר על דין מעשר קשיא [קשה]!

וכי תימא [ואם תאמר] שמדין מעשר על דין מעשר נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה]; כי כאן — במעשר, כאן — בגידולי מעשר, אולם תירוץ זה אינו אפשרי: בשלמא [נניח] גידולי תרומה הלא דינם לפחות מדברי סופרים כתרומה, ואולם גידולי מעשר הלא חולין נינהו [הם]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: גידולי טבל וגידולי מעשר שני — חולין הן!

אלא יש לתרץ אחרת: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] ששנינו שהחוסם את השור בשעה שדש תבואת מעשר עובר ב"לא תחסום" — הרי זה כשהוא דש במעשר ראשון שנחשב כדישו שלו, הא [זה] ששנינו שאינו עובר — הרי זה בדש במעשר שני שהוא ממון גבוה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותרץ כך: הא והא [זה וזה] מדובר במעשר שני, ולא קשיא [אינו קשה]; הא [זו] — הברייתא האוסרת כשיטת ר' מאיר היא, הא [זו] המתירה — כשיטת ר' יהודה היא.

ומסבירים: הא [זו] כשיטת ר' מאיר, שאמר: מעשר שני ממון גבוה (של הקדוש ברוך הוא) הוא, ולבעלים יש כאן רק זכות אכילה, וכיון שכך אסור שתאכל ממנו הפרה, הא [זו] כר' יהודה, שאמר: מעשר שני ממון הדיוט הוא.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק], כיצד יכול להיות דבר כזה שהפרה תדוש במעשר? שהרי בדרך כלל הפרשת המעשר היא לאחר דישה ועשיית כרי של גרעינים! ומשיבים: כגון שהקדימו בשבלין, שהלוי הקדים את הכהן, שלא כדרך הרגילה, ולקח מעשר בעודו בשבלים.

ושואלים: ולשיטת ר' יהודה שאמרנו שמדובר במעשר שני, בכל זאת כיצד מותר לאכול מן המעשר לפני שנכנס לירושלים? הא בעי [הרי צריך] להכניסו בתוך החומה של ירושלים! ומשיבים: כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי שהיא החומה החיצונית של ירושלים, והיה בה גם פרוור כפרי למחצה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ לסתירה הראשונה: לא קשיא [אינו קשה]; כאן — במעשר ודאי אסור לפרה לאכול, כאן — במעשר דמאי שאינו אלא מתקנת חכמים. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן] ותירצת שמדובר בדמאי, אם כן מדין תרומה על דין תרומה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], ואפשר לתרץ כך: כאן — בתרומת ודאי, כאן — בתרומת דמאי.

ושואלים: בשלמא [נניח] מעשר דמאי — איכא [יש] שהרי תיקנו חכמים להפריש מעשר מן הדמאי, אלא תרומת דמאי מי איכא [האם יש]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אף הוא יוחנן כהן גדול ביטל את הוידוי שמתוודים בשעת ביעור מעשרות ששוב לא נהגו בו הכל כראוי וגזר על הדמאי שיפרישו מעשר מתבואה של עם הארץ — לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ולא מעשר. אם כן, ברור שלענין תרומה גדולה לא נחשדו ישראל כלל וממילא אין דמאי בכך!

אלא יש לתרץ באופן שונה במקצת ולומר כי לא קשיא [אינו קשה]; כאן — בתרומת מעשר שמפריש הלוי תרומה ממעשר של ודאי, כאן — בתרומת מעשר של דמאי.

א בעו מיניה [שאלו אותו] מרב ששת: היתה הבהמה אוכלת מן הדבר שדשה בו ומתרזת (משלשלת), מהו הדין? וצדדי השאלה, האם הטעם הוא משום דמעלי לה הוא [שטוב הדבר לפרה] שתאכל, והא לא מעלי [וזה הלא אינו טוב] לה, ולכן יש לחסום אותה כדי שלא תינזק. או דלמא דחזיא ומצטערא, והא חזיא ומצטערא [שמא מפני שהיא רואה ומצטערת כשאינה יכולה לאכול, והרי זו רואה ומצטערת]?

אמר להו [להם] רב ששת: כבר תניתוה [שניתם אותה] את הברייתא שיש בה תשובה לדבר, שהרי שנינו: ר' שמעון בן יוחי אומר: מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל. שמע מינה [למד מכאן] שהטעם משום דמעלי [שטוב] לה הוא. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

ב איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: מהו שיאמר אדם לגוי "חסום פרתי ודוש בה"? מי אמרינן [האם אנחנו אומרים]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנחנו] בהלכה את הכלל שאמירה לגוי שבות, שאם אומר לגוי לעשות בשבילו מלאכה בשבת עובר משום איסור שביתה — הני מילי [דברים אלה] אמורים לענין שבת, שעשיית מלאכה בה היא איסור שהעובר עליו נדון בסקילה, אבל חסימה שהיא עצמה אינה אלא איסור לאו (לא תעשה) שהעובר עליו דינו במלקות — לא, אין איסור באמירה לגוי לעשות עבורו, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

ומציעים: תא שמע [בא ושמע] ראיה מן הברייתא שהבאנו: גוי הדש בפרתו של ישראל — אינו עובר משום "בל תחסום". ונדייק מן הלשון: מעבר [לעבור] הוא שלא עבר [עובר], הא איסורא [אבל איסור] — איכא [יש כאן]. ודוחים: אין זו הוכחה, בדין (מן הדין) הוא דאיסורא נמי ליכא [שאיסור גם כן אין בכך], ואולם, איידי דתנא סיפא [על ידי, מפני, ששנה בסוף] ישראל הדש בפרתו של גוי עובר, תנא רישא [שנה בראש] בסגנון דומה: אינו עובר, ואין לדקדק מן הלשון.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר מזה ששלחו ליה לאבוה [לו לאביו] של שמואל שאלה הלכתית זו: הלין תורי [שוורים אלו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara suggests: Come and hear, as they sent to Shmuel’s father a halakhic inquiry with regard to these oxen

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דבעינן מהו שיאמר לגוי חסום פי פרתי ודוש בה. פרש"י דוש בה דישה שלך, ולא מסתבר, דאפי' בשבת לא אשכחן שבות אלא בגוי העושה מלאכה לישראל אבל גוי בשלו מותר ישראל לומר לו עשה ולא תעשה אלא בדישה של ישראל, וי"ל אפי' בדישה של גוי מפני שהפרה של ישראל ואין גוי יכול לחוסמה אלא באמירה דישראל והינו דקאמר פי פרתי אבל חסום פי פרתך בדישה שלך ודאי מותר:

שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא. קשיא לן, אי הכי י"ט נמי איסור לאו הוא ולא יהא בו איסור שבות ומצאתי בנמוקי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו י"ט משום שבת גזרו עליו דחדא גזרה הוא כדאמרי' בפר' במה אשה לענין סנדל מסומר אפי' לר' חנינא בן עקיבא דאמר לא אסרו בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל יום טוב ושבת כי הדדי נינהו דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואפי' בחולו של מועד נמי גזרו דיו"ט הוא כדאמרי' התם זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה ובודאי שדבר ברור אמרו דיו"ט גזרו בו משום אמירה לגוי שבות כמו שגזרו עליו בשבות דידיה כדתנן כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו' כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת ואע"ג דלא מפרש התם אלא שבות דנפשיה אמירה לגוי נמי בכלל כל שהוא משום שבות הוא והכי נמי מוכח בגוי שהביא דורון בביצה ובפר' בכל מערבין.
וקשה לי הא דאמרי' בפר' חרש יונק מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן וי"ל בחדא מילתא ולא שכיחא ובמקום צער אקילו ביו"ט אבל בשאר כולהו שבות עשאוהו כשבת והכי נמי אמרי' בפ"ב דביצה שאני שבות שבת משבות דיו"ט משום קדשים שלא יפסלו.
ומיהו לענין הלכה מסתברא דבכולהו מצות גזרו דבעיין לחומרא משום דחזינן סוגיא דשמעתא דאסרי כולהו בתראי דאמוראי וליכא למימר משום דסבירא להו כר' חדקא דהלא לית הלכתא כר' חדקא דסוגין בעלמא דלא כוותיה אלא משמע דסבירא להו דגזרו רבנן משום שבות אפי' באיסור לאווין:

אבל הרשב"א כתב וז"ל ה"ק חסום פרתי ודוש בה דישתי וכן פי' הראב"ד וזה עיקר. (שיטמ"ק).

אל חסימה דאיסור לאו לא. וא"ת והא יום טוב דאיסור לאו ויש בו משום שבות, וכדתנן (ביצה לו, ב) כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו', וכל אלו בי"ט אמרו קל וחומר בשבת. ואע"ג דהתם שבות דנפשיה קא מפרש, כל שבות בכלל ואפילו אמירה דגוי. ואמרינן נמי (שם כד, ב) גוי שהביא דורון וכו'. ותירצו בתוס' די"ט משום שבת גזרו עליו וחדא גזרה היא, וכדאמרינן פרק במה אשה יוצאה (שבת ס, ב) גבי סנדל המסומר אפילו לר' חנניה בן עקביא דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל י"ט ושבת כי הדדי נינהו, תדע דתנן (ביצה לו, ב) אין בין י"ט לשבת וכו'. ואפילו בחולו של מועד גזרו די"ט הוא, וכדאמרינן התם (מו"ק יב, א) זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ומיהו פעמים שהקילו בשבות י"ט במילתא דלא שכיחא ובמקום צערא דגופא, וכדאמרינן ביבמות ס"פ חרש (קיד, א) אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה בי"ט, ואוקימנא דאיכא צערא ויונק מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה גזרו י"ט דאיסור לאו לא גזרו.
[וז"ל נמוק"י בשם רבנו:] ושמעינן נמי מהכא דאפי' לומר לעובד כוכבים [בחול] שיעשה מלאכה בשבת אסור משום אמירה לעובד כוכבים, דומיא דחסום פרתי ודיש בה שאומר לו כן קודם דישה.

פרות המרכסות בתבואה אינו עובר בה משום בל תחסום שאין זה נקרא דישה גמורה וענין מרכסות בתבואה פרשו גדולי הרבנים ששורין שעורים במים ומיבשין אותם ודשין אותן בפרות להשיר קליפתם והוא חושלא הנזכרת תמיד בתלמוד ושמא תאמר והלא נגמרו למעשר אין זה כלום שלא נאסר נגמר למעשר אלא בפועל אבל בהמה אוכלת כל שהיא עושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש ואפילו נגמר למעשר אלא שאינו עובר משום לא תחסום שאין זה דישה אלא שמפני מראית העין מביא מלא אגרוף מאותו המין ונותן בקרסטיל התלוי בצוארה ופיה בתוכה ויש סותרין פירוש זה לומר שכל שעסוקה במלאכה אף בלא דישה אוכלת שאין גמר הענין בדישה ופירוש מרכסות בתבואה מענין הרכסים לבקעה כלומר פרות שירט להן הדרך והלכו בתעייה מהר לבקעה עד שהגיעו לגרן זה והן דשות במקרה דרך הלוכן וגדולי המחברים כתבוה כן ואף הם לא פרשו עליה שיצטרך להבאת מלא אגרוף כלל אלא על הדש בתרומה ומעשר כמו שיתבאר בסמוך וגדולי הדורות שלפנינו פירשו בפרות המרכסות כפירוש ראשון וכתבו הטעם על מה שאינו עובר בבל תחסום מפני שכבר נגמרו למעשר ולא יראה כן כמו שבארנו:

הדש בתרומה ומעשר וכגון שהקדימו בשבולין אינו עובר משום בל תחסום אלא מפני מראית העין מביא מלא אגרוף מאותו המין ונותנה בקרסטיל שבפיה על הדרך שהזכרנו ופרשו גדולי הרבנים הטעם שאין תורת תרומה ומעשר מן הסתם אלא מן המרוח ואילך כדכתוב כדגן מן הגרן ואם כן אין סתם דיש בתרומה ומעשר ויראה מתוך פירושם שאף כהן הדש בפרת עצמו אינו עובר משום בל תחסום וחכמי התוספות משיבין עליהם לומר שלא נאמר כן אלא בפרתו של ישראל הן שדש בה ישראל הן שדש בה כהן והטעם שאין מצווים להאכילה במה שבעליה אסורין בו ואדרבה מוזהרים לחסמה שלא להאכילה תרומה וכל שלעצמו אסור במתנות כהנה אסור להאכיל את בהמתו ומביא מלא האגרוף מאותו המין ומן החולין ונותן לה אבל כהן הדש בפרת עצמו או ישראל בפרתו של כהן עובר משום בל תחסום ושמא תאמר לדעת זה אם כן היאך הוא אומר אינו עובר משום בל תחסום אדרבה מצווה הוא על החסימה ועוד שנראה מן התוספתא שאף פרתו של כהן אסור להאכילה תרומה והוא שאמרו שם ילידי ביתו הם יאכלו בלחמו ילידי ביתו ולא יליד בהמתו יכול אף בכרשני תרומה אסרוה ת"ל בלחמו לא אמרתי אלא בלחמו ויראה לי שכרשני תרומה וכיוצא בהם מדברים שאינם תבואה ופירות גמורים מאכילין פרתו של כהן לכתחלה ועובר בה משום חסימה ויראה כן במיני קטניות אבל תרומה עצמה אסור להאכילה בידים אבל אם אוכלת מעצמה אין צריך למחות והילכך בפרת כהן אינו עובר משום בל תחסום הן ישראל הן כהן ומ"מ אינו מצווה בחסימה ושמועה זו בפרת כהן ותבואה גמורה הן שדש כהן הן שדש בה ישראל וגדולי המחברים פירשוה בפרת ישראל שדש בה כהן ויראה במה שאמרו אינו עובר משום בל תחסום שלא תאמר יחסמנה בקול וגערה ולא בחסימה גמורה מפני מראית העין שהרואים סבורים שהפרה שלו היא אלא חוסמה לגמרי אם ירצה ולמראית העין מסלקו במלא אגרוף הבא ממקום אחר ודוקא מאותו המין הא אם הביא כרשנין אע"פ שהן יפות לה לא נסתלק מראית העין כרשינה זו למה היא באה והלא מאכל בהמה היא וכל של בהמה אין תרומה נוהגת בו התבאר הטעם במקום אחר מפני שבני אדם אוכלין אותם בשני רעבון:

גוי הדש בפרתו של ישראל אע"פ שהתנה לו לחסמה אינו עובר משום בל תחסום בתנאו וישראל הדש בפרתו של גוי וחסם עובר משום בל תחסום:

תרומה שאמרנו שאינו עובר בה משום בל תחסום דוקא בתרומה גמורה כגון תרומה גדולה ותרומת מעשר של דמאי אבל גדולי תרומה כגון שזרעה וגדלה הואיל ומן התורה חולין גמורים הם אע"פ שמגזרת חכמים אסורים לזרים מחמת חשש תרומה טמאה שביד כהן שמא ישהנה ויזרענה עובר בה מ"מ משום לא תחסום ואין צריך לומר בגדולי גדולים שאף גזרת חכמים אין בהם וכן הדש בתרומת מעשר של דמאי עובר בבל תחסום:

הטבל שזרעו גדוליו חולין גמורין ואע"פ שכבר נתמרחו ונכנסו לבית והוקבעו חזרו הגדולין כמתחלה והותרו באכילת עראי עד שיתמרחו ויכנסו ומעשר שני שזרעו אם משנכנס לירושלם זרעו הרי גדוליו מעשר שני ואם מקודם שנכנס לירושלם גדוליו חולין גמורין:

מעשר זה שהזכרנו שאינו עובר בבל תחסום לא במעשר ראשון שהרי מותר הוא לזרים אלא במעשר שני עצמו שהקדימו בשבולין ואם היתה דישתו חוץ לירושלם אין צריך לומר שהרי אף הוא עצמו אסור בו ואין צריך לומר בהמתו ואדרבה מצווה הוא על החסימה על הדרך שביארנו בתרומה אלא אף אם דשו לפנים מחומת בית פאגי והוא היקף החיצון שבירושלם מפני שהמעשר ממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא ואין מקדשין בו את האשה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ יראה שאם אכלה מעצמה אין צריך למחות שאם כן מהו שאינו עובר בבל תחסום אדרבה מצווה הוא בכך ומ"מ מעשר שני של דמאי עובר בבל תחסום:

זה שכתבנו שכשדישתו חוץ לירושלם הוא עצמו אסור בה שמא אתה סבור מכח לאו דלא תוכל לאכול בשעריך ולאו זה כבר ביארנו בפרק הזהב שאינו אלא בנכנס לירושלם ויצא ואם כן נמצא שאין כאן איסור אלא מדברי סופרים ומאי שנא מגדולי תרומה יראה לי שמ"מ יש כאן איסור עשה דלפני יי' אלהיך תאכלנו ואפילו קודם שנכנס ואחר שכן ראוי שלא ידחה מלאו של חסימה:

הדמאי אינו נוהג בתרומה גדולה שכבר ביארנו במסכת חולין שיוחנן כהן גדול שלח בכל גבולי ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה מתוך שיש בה עון מיתה וששיעורה מועט ותקן שכל הלוקח מעם הארץ שיחייבוהו בתרומת מעשר ובמעשר שני מן הספק והוא הנקרא דמאי אבל תרומה לא הוצרך לכך שכבר נהגו בו כמו שביארנו שם אף הוא בטל את הוידוי שבמעשר אף מן החברים והוא שמתחלה היו מתודים בשנה שלישית לשמטה והיא שנת מעשר עני ומתודין ביום טוב האחרון של פסח רביעית ושביעית ולא היה מתודה עד שיוציא כל המתנות מביתו תרומה ותרומת מעשר לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר עני לעניים בכורים מעשר שני ונטע רבעי או מעות פדיונן מבערן ומשליכן לים וקורא פרשת בערתי הקדש וכו' וכל שנתנן שלא כסדר אינו מתודה שהרי אין יכול לומר ככל מצותך אשר צויתני וכבר ידעת שבבית שני קנס עזרא את הלוים על שלא מצא מהם עמו ונתן מעשר ראשון לכהנים ומתוך כך בטל יוחנן כהן גדול וידוי זה שהרי אין יכול לומר וגם נתתיו ללוי וכו':

בהמה שאינה בריאה וכשהיא אוכלת במין שהיא עסוקה בו מזיק לה ומתרזת או שאר מיני נזקין מגיעין אותה באכילה זו מותר לחסמה לא אמרה תורה תאכל לתקלה ויש פוסקין שמותר למנעה בקול וגערה אבל חסימה גמורה אסור מפני מראית העין:

כבר ביארנו שגוי הדש בפרתו של ישראל והתנה לו לחסמה אינו עובר משום בל תחסום וכן הדין אם אמר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואתי או תבואתך ובזו מ"מ נסתפקו בגמרא אם יש כאן איסור שבות אם לאו שמא לא אמרו איסור שבות אלא בשבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו אין בה איסור שבות או שמא אף באיסור לאו ואף המפרשים נחלקו בזה ומ"מ מצינו איסור שבות ביום טוב כגון לך והבא לי ואע"פ שהיום טוב עשה ולא תעשה הואיל ואין שם איסור סקילה כלאו לחודיה הוא לענין שבות וכן ביתעסקו בו עממין שלא הותר אלא מכבוד הבריות ואף במועד יתבאר לך במסכת מועד קטן בשמועת אין מדיירין שדה במועד שהשבות ר"ל אמירה לגוי אסור בו ובשבת מצינו איסור אף בשבות דשבות ר"ל אמירה לגוי במה שאין בו לישראל אלא משום שבות והוא שמצינו בפרק כל כתבי הקדש בענין כבוי שהכבוי מלאכה שאין צריך לגופה היא ואין אומרין לו כבה ובפרק שואל בענין שכירות שאין לישראל בו אלא שבות ואמירה לגוי אסורה בו ואע"פ שבמסכת ערובין בענין ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה מצינו התר לשבות דשבות ההיא לדבר מצוה ויש מתירין בשבות דחסימה ולא נאסר אצלם ביום טוב ובמועד אלא שהמועד ממין היום טוב והיום טוב ממין השבת והשבת הוא איסור סקילה אבל בשאר הלאוין מותר ואע"פ שמטיל מום בקדשים אסור אף על ידי גוי ואף בזמן הזה שאינו אלא מדרבנן כמו שהתבאר בבכורות פרק פסולי המוקדשין חומר הוא בקדשים ומ"מ גדולי המחברים פסקוה לאיסור ר"ל שאם אמר חסום פרתי ודוש בה אינו לוקה ומ"מ אסור הוא לעשות כן:

אמר רב ששת תניתי' רשב"י אומר כו' קשיא לי נהי דאר"ש במקום שרשאי לחוסמה שהיא פטור ואפ"ה אמר תולה לה כרשינן במקום שאינו רשאי לחוסמה מי אמר. ונראה לי דר"ש פליג את"ק ואמר דאפי' בתרומה ומעשר אינו רשאי לחוסמה אע"פ שאינו יכול להאכילה תרומה ומעשר יביא לה חולין ממקום אחר. ואע"פ שחייב להביא לה חולין אמר יביא לה כרשינן שהן יפין לה מן הכל. וה"ה אם היתה דשה בתבואת חולין הי' מתיר להביא לה כרשינן כיון שהן יפין לה. ות"ק סבר רשאי לחוסמה וא"צ להביא לה לא חולין ולא כרשינן. ובמקום שאינו רשאי לחוסמה לא ידענו מה היה סובר אם יכול להפטר ע"י כרשינן ואם לאו:

מהו שיאמר לגוי חסום פרתי ודש בה פי' דוקא ודש בה אבל אם חסמה גוי ודש בה ישראל חייב אע"ג דלא חסמה הוא כדאמרי' לקמן דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא אע"ג דלא חסם הוא כיון דדש בפרה חסומה חייב. ודוקא כשאמר לגוי חסום פרתי ודש בה לא מחייב מלקות. משום דגוי לאו בר שליחות הוא ואין לומר בו שלוחו של אדם כמותו. אבל ראובן בעל הגורן שאמר לפועל ישראל חסום פרתי ודש בה חייב בעל הגורן מלקות דשלוחו של אדם כמותו. ואם תאמר והרי אין שליח לדבר עבירה כי אמרי' אין שליח לד"ע הנ"מ היכי דאי עביד שליח מחייב שליח. התם ודאי לא מחייב שולחו כדאמרן לעיל בשנים אוחזין אבל הכא דכי עביד שליח לא מחייב דלא אזהר רחמנא אלא לבעל הגורן שלא ימנע גורנו מן האכילה לבהמה הדשה ולא לפועל. דמה כח יש לפועל להאכיל בדבר שאינו שלו. וכיון דשליח לא מחייב מחייב שולחו דשליחו של אדם כמותו. אבל חסמה בעל הגורן ואמר לגוי דש בה חייב בעל הגורן משום דחסמה שלא יהא אלא מאלי' היא דשה והיא רוצה בדישתה חייב החוסם שבשני ענינין מתחייב בין אם יחסום אחר והוא דש בה דלא תדוש בחסימה אמרה תורה. ובין אם חסם הוא ואחר דש בה חייב משום שחסמה כדילפי' לקמן מחסמה בקול ואע"פ שלא היא דש בה:

הדשות בתרומה ומעשר. פירוש ומשכחת לה כגון שהקדימו בשבלים וכדאיתא לקמן. והא דקתני שאינו עובר בזה משום לא תחסום פירש רש"י משום דלאו היינו דיש דאישתעי ביה קרא דתרומה ומעשר בשבלים לא שכיחי וסתם המקרא אינו מדבר אלא בדיש שהוא טבל. והקשו עליו בתוספות דאם כן מאי איריא דשות בתרומה ומעשר הוא הדין הדשות בחולין שהן מעושרין בשבולים דלאו היינו דיש דמשתעי ביה קרא. ויש שפירש דטעמא משום דכתיב בדישו דמשמע המיוחד לו מה שאין כן בזה שאינו מיוחד לו וכגון שלא בא עדיין ליד כהן. וזהו מה שפירש רש"י לקמן הא כרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא ולא קרינא ביה בדישו. ואין מחוור דהא ודאי כי כתיב בדישו אשור קאי שלא ידוש בחסימה. והנכון דטעמא דהכא משום דתרומה אסור להאכילה לבהמה מן התורה ואף על פי שאמרו ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה התם הוא בכרשינין שעומדים למאכל בהמה וכיון דאסור להאכילה חוסם דהיתרא זכי לה רחמנא ולא איסורא ואפילו תימא דמתניתא מיירי בשדשות בכרשינין וכיוצא בו שהוא מאכל בהמה מכל מקום לפרה של ישראל אסור להאכילה וכדתניא כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה וכיון דבפרה של ישראל לא זכי רחמנא מסתמא לא פלוג ואפילו לפרה של כהן נמי לא זכי רחמנא וכן פירשו רבותי וכן מצאתיה בתוספות. הריטב"א.

והדשות במעשר ובתרומה וכו'. ככתוב בתוספות. וזה לשון תוספות שאנץ: ואי טעמא משום דכתיב לא תחסום שור בדישו דמשמע דישו הראוי לו לשור וזה איו ראוי לו שהמעשר ממון גבוה הוא. והתרומה ביד ישראל אי נמי אפילו ביד כהן ומיירי בחטין של תרומה שאסור להאכילם לבהמה משום הפסד תרומה כי דווקא כרשיני תרומה וכיוצא בהן שהם מאכל בהמה וליכא הפסד תרומה הוא שיכול כהן להאכיל לבהמתו ולא חטין אם כן אמאי איצטריך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה דישו ובלאו הכי קשה תיפוק ליה מדישו הראוי לו כדאיתא במעילה מפי רבי. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: והדשות בתרומה אינו עובר משום בל תחסום דכתיב הם יאכלו בלחמו הם יאכלו ואין הבהמה אוכלת יכול אף בכרשינין תלמוד לומר בלחמו והכי איתא בתורת כהנים. עד כאן.

אבל מפני מראית העין מביא בעל מאותו המין ותולה לה. שמעינן מהכא שכל שתלה לבהמה שיעור אכילתה בטרסקלין דהיינו ארבעה קבין לפרה ושלשה קבין לחמור ליכא משום לא תחסום ומשום הכי סגי ליה באגרוף בטרסקלין דליכא תו מראית העין. רבי שמעון בן יוחאי אומר מביא כרשינין ותולה לה. אומר רבינו דרבי שמעון בן יוחאי לפרושי בא דאף על גב דמין אחר לא יתלה כרשינין תולה שהן יפות לה תדע דלקמן איבעיא לן אי משום דמעלי לה אמר רחמנא או משום דמצטערה ואמרינן תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר ואלו הוו פליגי עליה רבנן היכי פשיט מדרבי שמעון בן יוחאי דהוי יחידאה הוה ליה למימר תנאי היא אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א.

יפות לה מן הכל. אפילו מן החטים כדאמרינן במסכת ברכות בפרק אין עומדין מי גרם ליך שתבעטי בי לאו כרשינין שהאכלתיך. ה"ר יהונתן. וישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום. דסביר לן דצער בעלי חיים דאורייתא. ה"ר יהונתן.

כאן בתרומה כאן בגידולי תרומה. פירוש דבתרומה ממש אינו עובר כי מדאורייתא לא חזיא למיכל כדפרישנא לעיל והא דקתני עובר בגדולי תרומה דמדאורייתא חולין גמורין הן אלא דרבנן גזרו שיהו גדולי תרומה תרומה מדרבנן וגבי לא תחסום לא תקנו רבנן לעקור דבר מן התורה בקום עשה הילכך נהי שלא יניחנה לאכול כיון דתרומה דרבנן היא ואסור להאכילה לבהמה מכל מקום יש לו לתלות לה בטרסקלין ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור. הריטב"א.

בשלמא גדולי תרומה תרומה. פירוש ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דהיא תרומה עובר משום לא תחסום אלא גדולי מעשר חולין מעליא נינהו פירוש ופשיטא שעובר עליהם ורשאי להאכילה לגמרי והיכי ערבינהו בהדי תרומה שצריך טרסקל ובכלל קושיין נמי פרכינן אלישנא דמתניתא דקרי להו מעשר. הריטב"א.

אלא לא קשיא כאן במעשר ראשון כאן במעשר שני. פירוש במעשר ראשון אינו עובר משום לא תחסום דמדאורייתא לא חזי לה כיון דטבול לתרומת מעשר ובמעשר שני אינו עובר וכגון שהוא לפנים מחומת ירושלים דהיינו תוך בית פגי כדאמרינן לקמן הילכך מדאורייתא חזי לה. ומיהו מדרבנן לא יניחנה לאכול אלא שיהא תולה לה בטרסקלין. הריטב"א ז"ל.

כתוב בגיליון אידי ואידי רבי יהודה הא בירושלים הא בגבולין. הוה מצי למימר אידי ואידי במעשר ראשון הא כמאן דאמר מותר לזרים והא כמאן דאמר אסור דפלוגתא היא בפרק יש מותרות. עד כאן.
ואי בעית אימא הא והא במעשר שני ולא קשיא קמייתא רבי יהודה דאמר מעשר ממון גבוה הוא וכיון שכן אפילו תימא דלא בעינן דישו המיוחד לו סברא הוא דכיון דשל גבוה הוא אסור להאכילו לבהמתו מן התורה אבל לרבי מאיר דאמר ממון הדיוט הוא מותר להאכילו לבהמה מן התורה כשהוא בשבולין מיהת דלא חזי השתא למאכל אדם ומדרבנן הוא דמיתסר הילכך תולה לה בטרסקלין שבפיה. הריטב"א.

הא רבי יהודה והא רבי מאיר וכו'. פירוש וכל שהוא ממונו מקרי דישו אף אם דרכו לקדמו בשבולים ודלא כדסלקא דעתין מעיקרא ואם תאמר תרומה הא נכסי כהן היא. פירש רש"י בפרת ישראל וכו'. שיטה.

דאמר מעשר ממון גבוה הוא. ופירש הקונטרס כיון דשל גבוה הוא אסור דכתיב דישו דמשמע שלו. ויש להקשות אם כן אמאי איצטרך לעיל רעך למעוטי הקדש תיפוק ליה מדישו אדם משור ושור מאדם. והיה נראה לפרש כן הא דרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוי ורעך משמע ולא של גבוה כדדרשינן לעיל רעך ולא של הקדש. מיהו במסכת מעילה תנן לא יאכלו בהקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפרש טעמא בגמרא משום לא תחסום שור בדישו דישו ולא דיש של הקדש ויש לתמוה הא מפקינן לה לעיל מרעך מפי רבי.

והא בעי חומה. תימה לרבי מאיר קפריך הא לעיל נמי דרשינן רעך למעוטי הקדש משמע דאי לאו רעך הוה אמינא דאכיל כמו של רעך דאף על גב דהוה לן למיסר משום גזל שרייה קרא הכי נמי הכא לית לן למימר דמותר לאכול חוץ לחומה. מרבי ז"ל. ושמא אדרשא דדישו הראוי לו דמסכת מעילה סמיך לרבי ולקמן נמי דקאמר לא זכי ליה רחמנא גבי מעשר אמאי הא לא אסר ליה קרא בהדיא. ואפשר למימר דאפילו הכי כיון דכתיב רעך ממעט ממעשר דלא הוה קרי ביה רעך אף על גב דמעשר שני ממון הדיוט משום דכתיב ראשית עריסותיכם כדאמרינן בחלה בסופו וכי תימא חוץ לירושלים הוי ממון גבוה לדברי הכל לפי שאין יכול להוציאו ולאוכלו לא מצית אמרת הכי דבקדושין פרק האומר מוכיח דלמאן דאמר מעשר שני הוי ממון הדיוט אפילו חוץ לירושלים מפי רבי. תוספות שאנץ.

היתה אוכלת ומתרזת. פירוש מתרזת כגון שדוחקות הרוחות בבטנה ומשלחת הזמורה. רבינו חננאל.

מהו. אפילו למאן דלא דריש טעמא דקרא לקמן בפרק המקבל דאמר אלמנה בין עניה בין עשירה וכו' היינו משום דפשטיה דקרא משמע בין עניה בין עשירה אבל הכא פשיטא דרחמנא לא אזהר אלא לטובתה של בהמה אי משום דמעלי לה אי משום דלא תצטער. הרא"ש.

אמר להו תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר. ואם תאמר אדמייתי ראיה מרבי שמעון בן יוחאי דמשום דמעלי לה הוא ליתי איפכא מדרבנן דאמרי מביא בעל מאותו המין ואפילו אוכלת ומתרזת. ותירץ לית לן למימר דפליגי בין רבנן בין רבי שמעון אלא במאי דמוכח בהדיא דפליגי כיון דרבי שמעון בן יוחאי מפרש בהדיא טעמא משום דמעלי וברייתא לא מוכחא דרבנן פליגי עליה דרבי שמעון בהאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה מפי רבי. תוספות שאנץ.

מהו שיאמר אדם לגוי חסום פי פרתי ודוש בה. פירש רש"י דישה שלך. והזקיקו לומר כן דאי דישה שלי קאמר למה ליה למימר פי פרתי לימא פי פרתך דהא ישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום וכדתניא בסמוך וכהאי גוונא איכא למיבעי במהו שיאמר לגוי אלא ודאי מדנקט פי פרתי שמע מינה דדוש בה דישה שלך קאמר. ואם תאמר וכהאי גוונא מי איכא משום אמירה לגוי הרי אפילו בשבת ליכא משום שבות אלא באמירה לגוי במלאכה דישראל אבל במלאכה דגוי לא דהכי תניא במכילתא בהדיא כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה הגוי מלאכתך כלומר דאסמכוה אמירה לגוי אקרא. או לא יעשה הגוי מלאכתו כלומר באמירה דידך תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה הגוי מלאכתו אלמא דבמלאכת הגוי ליכא משום אמירה לגוי. יש לומר לא דמי דהתם אינו עושה בשל ישראל כלום אבל זה שאומר לו חסום פי פרתי הרי אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו. הר"ן.

אבל הרשב"א כתב וזה לשונו: הכי קאמר חסום פרתי ודוש בה דישתי וכן פירש הראב"ד וזה עיקר. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום כגון שאמר לו ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי. ואינו עובר הישראל דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד ולא שליחותיה עביד. וישראל נמי דאמר לו לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואתי עובר בלא תחסום דאיהו קעביד איסורא שלא אמרה תורה לא תחסום שורך בדישו. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: אבל רבינו הגדול הרמב"ן אומר שלא אמרו אמירה לגוי שבות אפילו במה שאין ישראל עושה אלא כשאומר לו לעשות לצורך ישראל ולא באומר לו לעשות לצורך גוי עצמו שהרי מותר הרופא וכל אדם לומר לגוי שיבשל או שיעשה סם פלוני לעצמו בשבת וכן המנהג פשוט בכל ישראל לרופאים והכא הכי קאמר מהו לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי. עד כאן.

חסום פרתי ודוש בה וכו'. ככתוב בתוספות. ומההיא דמחזיקים ידי גוים בשביעית נראה לרבי שיש חילוק בין אכילת גוי נבלה וכיוצא בו לשאר עבירות דקאמר לא הוה צריך שמחזיקין ידי גוים האוכלים גיעולי גוים לומר להם כעין חזקו בדבר ששואלים בשלום האוכלים. תוספות שאנץ.

אבל חסימה דאיסור לאו לא. ואם תאמר והא יום טוב דאיסור לאו ויש בו משום שבות וכדתנן כל שהוא משום שבות ומשום רשות ומשום מצוה וכו' וכל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת ואף על גב דהתם שבות דנפשיה קא מפרש כל שבות בכלל ואפילו אמירה דגוי. ואמרינן נמי גוי שהביא דורון וכו'. ותירצו בתוספות דיום טוב משום שבת גזרו עליו וחדא גזרה היא וכדאמרינן פרק במה אשה יוצאה גבי סנדל המסומר אפילו לרבי חנניה בן עקביא דאמר לא אסרו אלא בירדן וספינה וכמעשה שהיה אבל יום טוב ושבת כי הדדי נינהו תדע דתנן אין בין יום טוב לשבת וכו' ואפילו בחולו של מועד גזרו דיום טוב הוא. וכדאמרינן התם זה הכלל כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ומיהו פעמים שהקילו בשבות יום טוב במילתא דלא שכיחא ובמקום צערא דגופא וכדאמרינן ביבמות סוף פרק חרש אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין מבהמה טהורה ביום טוב ואוקימנא דאיכא צערא ויונק מפרה כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו יום טוב דאיסור לאו לא גזרו. הרשב"א.

או דילמא לא שנא. פירוש דבהא נמי גזרו משום אמירה לגוי שבות דלגבי שבת אפילו כשאמר לו מערב שבת שהוא שעת היתרא דהכא קודם דישה אמר לו שהיא שעת היתרא וכן בדין דהא אפילו בלא אמירה כלל כל שעושה גוי מעצמו לצורך ישראל אסור בין בשבת בין ביום טוב כדאיתא בכמה מקומות. הריטב"א. ועיין בפסקי הרא"ש.

בני מערבא סברי וכו'. והוא הדין אבוה דשמואל אם לא שנאמר שהחמיר להם על פי דרכם משום ואל תטוש או גזרה דלפני שור דאיסורא אחרינא שיטה.

בגמ' פרות המרכסות כו' והדשות בתרומה ומעשר עובר משום בל תחסום ונכרי כו' כצ"ל:

שם כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי כו' וה"ה דה"מ למימר לפי זה דכולה ר' יהודה והא לפנים מחומת בית פאגי והא מבחוץ לחומה וק"ל:

בפרש"י בד"ה ממון גבוה כו' וגבי תרומה מתוקמא שהיתה פרה של ישראל שאסור כו' עכ"ל דע"כ האי טעמא שפירש לעיל דסתם דיש לאו בתרומה ומעשר משתעי כו' ליתא השתא דא"כ לר' יהודה נמי דמעשר ממון הדיוט הוא מ"מ מהאי טעמא דסתם דיש לאו במעשר משתעי אינו עובר ודו"ק:

בד"ה חסום פרתי ודוש בה דישה שלך עכ"ל וכן פירש לעיל יראה מפירושו דדוקא בדוש בה דישה שלך קמבעיא ליה אבל בדישו שלו לא קמבעיא ליה ובנ"י מצאתי וז"ל והא דלא פשטינן ליה מהא דתניא במ"ק בפ' מי שהפך כלל וכו' ושאינו עושה אינו אומר לנכרי ועושה והרי בחולו של מועד ליכא איסור סקילה ואפ"ה אמירה לנכרי שבות והר"ב היה מחלק דהתם איירי לעשות מלאכתו של ישראל וההנאה של ישראל היא אבל הכא קמבעיא ליה בדוש בה דישה שלך לצורכה כו' אבל תימה מאי מייתי מהלין תורין דגנבין ארמאי נימא שאני התם דההנאה לישראל היא לכך נראה לרב' כו' דגזירה יו"ט אטו שבת וחה"מ מעין י"ט הוא עכ"ל ובפרק תולין כתב עוד בזה חסום פרתי ודוש בה פירוש שנהנה בחסימתה שאפי' אינה שלו מ"מ הרי מרבה לו הבע"ה שכר במה שהיא נחסמת כו' עכ"ל ודו"ק:

תוס' בד"ה אבל הכא דאיסורא כו' כצ"ל:

גמרא קשיא מעשר אמעשר בתוס' משמע דמיירי במעשר שני וכן הא דמשני הא במעשר ראשון הא במעשר שני הוי פירושו הא דקתני עובר איירי במעשר ראשון והא דקתני בברייתא קמייתא אינו עובר איירי במעשר שני דהוי טפי ממון גבוה אפילו לרבי יהודה כיון דבעי חומה אבל מ"מ קשה לפי מה דמסיק דאיירי כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי ה"ל לאוקמא הא והא במעשר שני והא הא כרבי יהודה והא דקתני אינו עובר כגון שדש חוץ לחומה והא דקתני עובר כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי וק"ל:

תוס' ד"ה כאן במעשר ראשון וכו' עד ולא מקרי שללה ופטורה מן החלה וכו'. תרי מילי הן שללה איירי לענין עיר הנדחת דדרשינן ושרפת באש את העיר ואת כל שללה ולא שלל של גבוה ומעשר שני לא אקרי שללה ואינו נשרף וכן לענין חלה לא אקרי עריסותיכם ואם לש מעשר שני פטור מן החלה:

ד"ה א"ל תניתוה וכו' ורבנן לא פליגי עליה וכו'. וז"ל האשר"י ורבנן לא פליגי עליה אלא משום דחיישינן למראית עין אבל אטעמא דמשום דמעלי לה דקאמר רבי שמעון לא אשכחן דפליגי:

ד"ה אבל הכא וכו' עד התם משום דשבת ויום טוב חדא מלתא היא וכו'. פירוש וחול המועד אקרי יום טוב ושביעית אקרי שבת דהא שבת קראה רחמנא. ובספר ח"ש כתב דט"ס הוא דבמקום דבשביעית צ"ל דבשבת:

רש"י בד"ה וכיון דשם כו' הדיוט היא הא כו' הד"א:

תוס' בד"ה והדשות כו' ואפילו כהן דוקא כו' נ"ב פי' בבהמתו:

בד"ה אבל הכא כו' אמרינן דבשביעית כו' נ"ב ג"כ כך מצאתי בפסקי תוס' במסכת זאת וכן בס"א ועל כל זאת אני אומר שטעות נפלה בספרים כי בכל מסכת מועד קטן לא נזכר אמירה לכותי בשביעית דאסור או דשרי כי בודאי אסור אמירה לכותי בשביעית אפילו אם תאמר שמותר בשבת לפי שהשביעית תלה הש"י קדושה בארן דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ והבן. וכך הוא הלשון בפרק מי שהפך מקבלין קבולת במועד כו' כל שמותר לעשות אומר לכותי ועושה וכל שאינו מותר לעשות אין אומר לכותי ועושה עד כאן וכן בפי' תוס' לשם בכל המסכת לא נמצא רק מועד ולכן אני אומר שטעה הסופר בין שבת לשביעית כי לשם ג"כ אשבת קאי כל שעושה כו' ודו"ק:

גמרא קשיא תרומה אתרומה. ק"ל לפי' התוס' ד"ה והדשות הלא י"ל כאן בבהמת ישראל וכאן בבהמת כהן או אידי ואידי בבהמת כהן כאן בתבואה וכאן בכרשינין ולפרש"י א"ש:

גמ' שם אלא מעשר אמעשר קשיא. קשה דלוקמה במעשר קטניות דאינו אלא מדרבנן (עי' נדרים נה וברש"י ר"ה יג ב ד"ה מתוך שעשויין) וכן תרומה מצי לאוקמי בכזה וראיתי בירושלמי בפ"ט דתרומות המרכין בקטניות ובתלתן א"ע משום בל תחסום ול"י פירושו כי לעיל (דפ"ט) אמרינן דכל גדולי קרקע אוכלין בו ועי' לקמן צא ב בתד"ה שור ועי' בעירובין (לב) תד"ה תאנים אבל המ"ל בזה"ז וקסבר דרבנן היא:

גמ' שם אלא גד"מ חולין נינהו דתנן כו'. קשה דהא מ"מ צריך לפדותן בזמן זרעם כדאיתא שם וע"ע בפ"ב דבכורים מ"ב:

גמ' שם כגון שדש לפנים מחומת ב"פ. קשה דהא מ"מ אסור להאכיל מע"ש לבהמה עי' רפ"ב דמע"ש ובבכורים שם ועי' יבמות (עג) בתד"ה נכסי כהן שדברו בזה:

רש"י ד"ה גדולי טבל. גזירה משום תרומה טהורה כו'. טעם זה דחה רבא בשבת (יז ב) ע"ש ומש"כ יזרענה להיפטר כו' נ"ל דהוא מטעם דר"ח בחולין (קל ב) המזיק מת"כ או שאכלן פטור וכמו בפ' רה"ג לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור ע"ש בפרש"י:

רש"י ד"ה חסום פרתי ודוש. דישה שלך. עי' מהרש"א ול"נ כוונתו דאילו דישה של ישראל מאי איריא דנקיט פרתי אפי' פרתך נמי תיבעי דהרי אם ישראל בעצמו עשה כן היה חייב כדלעיל משא"כ בדישה שלך אף דגם זה היה חייב אם עשה בעצמו כמש"כ הסמ"ע סי' של"ח סקי"א מ"מ ה"ל כמו שאומר לנכרי אכול נבלה כמש"כ התוס' אך בהג"א משמע כהמהרש"א:

תד"ה גדולי מעשר. דשמא ישהא בידו כו'. ר"ל כשיטמא שאסור לאכלו אבל ק"ל דלכאורה נראה דכשם שאסור להדליק במע"ש טמא כן אסור שאר הנאות וכן לזרעו כדכתיב ולא בערתי ממנו בטמא:

רש"י ד"ה בית פאגי. היקף חיצון. עי' סנהדרין י"ד ע"ב ברש"י ד"ה בית פאגי ומנחות עח ע"ב ד"ה חוץ לחומת:

תוס' ד"ה אבל וכו' וגזרו אטו שבת. עי' ר"ה דף כד ע"ב תוס' ד"ה שאני ועיין בב"ח ריש הלכות כלאים:

והדשות בתרומה ובמעשר פירש"י דסתם דייש לאו בתרומה ובמעשר וכו' ע' תוס' והנה לקמן ד"ה ממון גבו' פירש"י כהתוס' אלא דפי' אישראל קאי אבל כהן ס"ל כיון דליכא אלא משום הפסד תרומה דישו קרינן בי'. ויראה דס"ל להס"ד א"א לומר מטעם דישו ובפרת ישראל א"כ לימא הא בכהן הא בישראל ע"כ פירש סתם דייש לאו בתרומה רוצה לומר ולא דמי לחולין מתוקנים דמה לי הך דייש או הך אבל לומר בדש של תרומה ויהיו שני בני אדם דשים בחסימה זה בצד זה א' כהן וא' ישראל זה ילקה וזה יפטר לא מיירי סתם דייש בהכי אמנם לקמן דמוקי לי' במעשר שני לר' יהודה והיינו לפנים מהחומה וא"כ הוה נמי בכי האי גונא הדש חוץ לחומה פטור ולפנים ממנה חייב א"כ הה"ד בתרומה נוקי בהכי כהן פטור וישראל חייב כגון שהקדימו בשיבולין פי' דהומ"ל מעשר לאו שקדמו בשיבולין אלא שלקח התבואה בכסף מעשר דהוי ממון גבוה שאין לו פדיום ערמב"ם אבל השתא דאמרת הא ר"מ הא ר"י ע"כ במעשר מוקמינן ושהקדימו בשיבולין:

חסום פרתי. בענין אמירה לעכו"ם עיין מ"ש בתשובה שלי סי' שצ"א. י"ל שיטת רש"י דס"ל בודאי פרת עכו"ם ותבואת עכו"ם ס"ל כמו בשל נבילה שלך ואכול דשרי כמ"ש תוס'. ואם אומר לו ודש דישה שלי פשיטא שאסור כמו שמצינו במס' מ"ק בשביעית וחוה"מ כמ"ש תוס'. דהתם אפשר דמיירי שהי' הכל לטובת ישראל לבד. אך האבעי' בפרת ישראל המושכרת לעכו"ם ואומר ודש דישה שלך דהו"ל טובת ישראל וטובת עכו"ם דעי"ז מקבל ישראל שכירות טפי כמ"ש מהרש"א וטובת העכו"ם ג"כ ונהי דבשבת מצינו כמה פעמים היכי דעכו"ם מקבל שכר ונהנה כיון שעכ"פ עושה על דעת ישראל אסור דלמא היינו דוקא משום חומרא דשבת שהוא בכרת אבל באיסור לאו לא. ופשיט מהנהו תורא דגנבי וכו' ומפרש לי' כשאלתות דעכו"ם גנב כיס של מעות לטובת עצמו והסרוס לטובת ישראל והוה ממש כה"ג כן נלענ"ד ועיין עצי ארזים ולדבריו קשה מה מייתי מהני תורא דגנבי:

איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה וכו'. עיין מה שכתבתי אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רצ"ה וסימן רצ"ז דף ס"ב ס"ג ס"ד בס"ד:

והדשות. דישת שבלין בתרומה ובמעשר כגון שהקדימו בשבלין: אין עובר. בלא תחסום: המרכסות. משום דגמר מלאכתן למעשר . משעת דישה: תרומה ומעשר. דסתם דייש לאו בתרומה ומעשר משתעי קרא דאין תרומה ומעשר סתם אלא מן המירוח ואילך כדכתיב (במדבר. ח) כדגן מן הגורן: מפני מראית העין. שלא יאמרו עליו שהוא חוסם: בול. מלא אגרוף: בטרסקלין שבפיה. שק או טרסקל תולין בצוארה והמאכל בתוכו ואוכלת: נכרי הדש בפרתו של ישראל. אינן עוברים הבעלים שאמרו לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אין עליהם עבירת לא תחסום: גידולי תרומה. שזרעה וגידלה הגידולין תרומה מדרבנן וזה אחד משמנה עשר דבר שרבו בית שמאי על בית הלל ביציאות שבת (דף יז:) וכיון דלאו תרומה מדאורייתא היא קרינא ביה דייש סתמא: בשלמא גידולי תרומה תרומה. מדרבנן ואיצטריך לאשמועינן דעובר: גידולי טבל. תבואה שנמרחה בכרי וזרעה בטיבלה הרי היא כשאר חולין ואוכל הימנה עראי עד שימרח דכיון דזרעו כלה בטיל ליה איסוריה ובתרומה הוא דגזור. כדמפרש התם גזירה משום תרומה טהורה ביד ישראל שמא יזרענה להפטר שלא יתננה לכהן אי נמי משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהי לה לזרעה ואתי בה לידי תקלה: פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה. בקדושין (דף נב:): ממון גבוה. ולא קרינא ביה בדישו וגבי תרומה מיתוקמא שהיתה פרה של ישראל שאסור להאכילה תרומה ואפילו אם דש בה כהן דתניא כהן ששכר פרה מישראל אע''פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה: היכי דמי. דליהוי מעשר קודם דישה: כגון שהקדימו. וקרא שם עליו בשבלין: [ולר''י] כיון דשם מעשר עליו לר' יהודה נהי נמי דממון הדיוט הוא: הא בעי חומה. שאסור לאכלו חוץ לחומת ירושלים והיכי אתי לאו דלא תחסום ודחי לאו דלא תוכל לאכול בשעריך: בית פאגי. היקף חיצון של ירושלים שהוסיפו עליו קרוי בית פאגי ונראה לי שהוא לשון כבישתה של עיר שונגל''א בלע''ז כדאמרינן פרק קמא (דף ט.) זה קנה חמור ובית פגיה: כאן במעשר . דמאי. דליתיה אלא מדרבנן הלוקח מעם הארץ שחייבו להפריש מעשר שני על הספק ולהעלותו לירושלים: אף הוא. יוחנן כהן. גדול במס' . סוטה (דף מח.): ביטל את הוידוי. של מעשר ואפילו של חברים שאין לומר בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי לפי שלא היו נותנים מעשר ראשון ללוי כהלכתו דרחמנא אמר ללוים וקנסינהו עזרא וצוה לתתו לכהנים: וגזר על הדמאי. בלוקח מעם הארץ שיפריש הכל מספק מפני שהטבל עון מיתה חוץ מן התרומה שלא גזר להפרישה ולא גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שהיו עמי הארץ מזלזלין במעשרות ולא היו מפרישין אלא תרומה גדולה: תרומת מעשר. שהלוי מפריש לכהן מעשר מן המעשר והוא קרוי תרומה ואסור כתרומה: ומתרזת. חולי מעיים וקורין אותו ריול''ר מוציאה רעי צלול כמים והחטין קשין לה: חסום פרתי ודוש בה. דישה שלך: אמירה לנכרי שבות. מדרבנן:

והדשות במעשר ובתרומה אינו עובר משום לא תחסום. פי' בקונטרס דסתם דייש לא הוי תרומה ומעשר שאין רגילות להיות תרומה ומעשר אלא אחר מירוח תימה דא''כ אפילו הן חולין מתוקנים לא יעבור דאין רגילות להיות מתוקנים קודם מירוח ונראה דטעמא משום דכתיב דישו דמשמע הראוי לו ומעשר ממון גבוה הוא ותרומה נמי לישראל אסור ליתן לפני בהמתו ואפילו כהן דוקא כרשינין שהוא מאכל בהמה מותר להאכיל ולא חטין משום הפסד תרומה וכן דריש בהדיא במעילה (דף יג. ושם ד''ה מאי) מדישו גבי הא דתנן וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש: גידולי מעשר חולין. דלא שייך למיגזר שמא ישהה בידו ויבער בטומאה דלמה ישהה כיון שיכול לפדותו ואפילו לקוח בכסף מעשר שנטמא דאינו נפדה לרבי יהודה לא גזרו על גידולין דליהוו מעשר כיון דעיקר מעשר יש לו פדיון: כאן במעשר ראשון דמיקרי דישו כאן במעשר שני. דאפילו לר' יהודה אינו עובר חוץ לחומה כדפריך בסמוך והא בעי חומה ותימה והלא אי לאו רעך היה אוכל פועל משל הקדש כי היכי דשרי משל חבירו ולא הוי גזל וה''נ אית לן למימר דשרי חוץ לחומה דהא לרבי יהודה ממונו הוא ויכול לקדש בו האשה אפילו חוץ לחומה כדמשמע בקדושין (דף נג:) וי''ל דאפילו הכי (לא) קרינן ביה דישו שלו ולא של רעך דה''נ אמרינן בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קיא:) דלכולי עלמא לא מיקרי שללה גבי עיר הנדחת ופטורה מן החלה דלא מיקרי עריסותיכם: והיכי דמי כשהקדימו בשבלין תימה דמאי איצטריך לפרושי הכא היכי דמי דעד השתא נמי הוי מיירי בהכי דהא בגידולי מעשר ליכא לאוקמה כלל: אמר להו תניתוה רבי שמעון בן יוחאי אומר. ורבנן לא פליגי עליה במאי דמפרש טעמא משום דמעלי לה: חסום פרתי ודוש בה. פירוש ודוש בתבואתי דמרויח באמירה לנכרי דבתבואת נכרי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר בחסימה אלא אדרבה מפסיד כמו שפשיטא שמותר לומר לנכרי אכול נבלה ומהאי טעמא נמי מותר לומר לנכרי בשבת הילך בשר ובשל לצרכך. כשאין מוטל עליו לזונו דאין מרויח באותה אמירה כלום ומיהו אמר ר''י דלא דמי לאומר לנכרי אכול נבלה דלא שייך התם אמירה לנכרי שהישראל עצמו יכול ליתן נבלה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לנכרי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום ומירושלמי דהנזקין גבי מחזיקין ידי נכרים בשביעית דקאמר א''ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לה מינך בתר שביעית אומר ר''י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש מפני דרכי שלום: אבל הכא דאיסור לאו שרי. אע''ג דבמס' מו''ק (דף יב.) אמרינן. דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנכרי התם משום דשבת ויו''ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת: דגנבין להו ארמאי. בשאלתות דרב אחאי מפרש שהיו קושרין דינר בכיס של בהמה בחזקה והנכרי גונב הדינר ותולש הכיס ומסרסו ולשון גנבין להו לא משמע הכי שלא באין לגנוב רק הדינר:

בבא מציעא צ ע"א