בבא מציעא צא ע"א

בבא מציעא צא ע"א - Steinsaltz

It is taught at the beginning of tractate Temura that the Torah prohibits the substitution of a non-consecrated animal for a consecrated one. The mishna teaches (Temura 2a): That is not to say that it is permitted for a person to effect substitution; rather it means that if one substituted a non-sacred animal for a consecrated animal, the substitution takes effect. The non-sacred animal becomes consecrated, the consecrated animal remains sacred, and the one who substituted the non-sacred animal incurs the forty lashes. This indicates that one is held liable for mere speech, even without any accompanying action. Reish Lakish said to him: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that one is flogged for violating a prohibition that does not involve an action. By contrast, the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that one is punished only for a transgression that includes a full-fledged action.

The Gemara asks: But can you establish and explain that mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? After all, it teaches in the first clause: Everyone substitutes a non-sacred animal for a consecrated animal, both men and women. And we discussed this statement by asking the following question: This term: Everyone, serves to add what? What is the tanna including by this phrase? We answered that it serves to add an heir, who can substitute an animal for an animal he inherited that was designated as an offering. And this clause is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

The Gemara elaborates: As, if it were in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, doesn’t he say that an heir cannot effect substitution, and an heir cannot place his hands on the head of an offering? The Gemara refutes this difficulty: This is not a conclusive proof, as it is possible to say that this tanna of the mishna in Temura holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda with regard to one matter and disagrees with him with regard to one other matter.

§ The Sages taught: One who muzzles a cow and threshes with it is flogged, and in addition he must pay the owner of the cow four kav for a cow, the usual amount it consumes while threshing, and three kav for a donkey. The Gemara asks: But isn’t there a principle that an offender is not flogged and also punished by death, and likewise he is not flogged and rendered liable to pay? One who transgresses a prohibition is liable to receive only one punishment for a single offense. Abaye said: In accordance with whose opinion is this ruling? It is that of Rabbi Meir, who says in general that one can be flogged and be liable to pay.

Rava said that there is a difference between the transgression itself, which is between the offender and God, for which he is liable to be flogged, and the loss he caused the owner of the cow, for which he must pay restitution. The Torah prohibits one from bringing as an offering an animal given as the payment to a prostitute for services rendered (Deuteronomy 23:19); and this prohibition applies even if the man in question engaged in intercourse with his own mother, which is a capital offence. Although this man would certainly not be rendered liable to pay compensation by a court, as he is liable to receive court-imposed capital punishment, nevertheless, since he is technically liable to pay compensation, the money is subject to the prohibition as well. In this case too, despite the fact that the court cannot compel one to pay for the produce his cow ate, he does owe this sum. Furthermore, if the owner of the produce were to seize this sum from him, the court would not force him to return the money.

Rav Pappa stated a different answer: From the time of his pulling of the cow to rent it for threshing he was rendered obligated to provide its sustenance when it threshes, but as for flogging, he is not liable to be flogged until the actual time of muzzling. In other words, he was liable to pay the monetary payment before he incurred liability to receive lashes, which means that they are two separate liabilities.

In relation to the above discussion, Rav Pappa said: These matters, stated below, were raised as a dilemma to me by the members of the house of Rav Pappa bar Abba, and I resolved these matters for them by saying that there is a prohibition in both cases. One of my decisions was in accordance with the halakha, and the other one was not in accordance with the halakha.

They first raised this dilemma before me: What is the halakha with regard to the possibility of kneading dough with milk? And I resolved it for them by saying that there is a prohibition, in accordance with the halakha. As it is taught in a baraita: One may not knead dough with milk, lest one eat this bread with meat, and if he kneaded dough in this manner the entire loaf is forbidden, because he will become accustomed to sin. Similarly, one may not smear over an oven with the fat of an animal’s tail, and if he did smear the oven in this manner then the entire loaf baked in that oven is forbidden, lest he eat it with milk, until he heats the oven without bread for long enough to burn off the fat.

And the other question they asked of me was as follows: What is the halakha with regard to bringing in a male animal and a female animal of different species together into a single pen? Is there a concern that they might mate, which would violate the prohibition against crossbreeding animals? And I resolved it for them by saying that there is a prohibition, but this was not in accordance with the halakha.

As Shmuel says: With regard to adulterers, the witnesses must observe from when they appear as behaving in the manner of adulterers, and they do not need to directly observe the actual moment of the act of intercourse. But with regard to one who crossbreeds two animals of diverse kinds, he is liable only if witnesses attest that he inserted the male organ into the female like a brush into a tube. This clearly shows that crossbreeding is punishable only if performed manually, not if the animals were merely enclosed together.

Rav Aḥadvoi bar Ami raises an objection against this opinion, from a baraita: Had the Torah stated merely: “You shall not let your cattle copulate,” I would have said that it is prohibited to assist animals in their mating at all, and consequently a person may not hold the female animal when a male mounts it. Therefore, the verse states: “You shall not let your cattle copulate with a diverse kind” (Leviticus 19:19), which indicates that it is prohibited to mate only different species, but not animals of the same type.

Can one not derive from here by inference that with regard to diverse kinds, holding the animal is also not allowed? This indicates that not only is the act of crossbreeding itself prohibited, but any type of assistance is also prohibited, e.g., restraining the female animal. But if this is the case, placing two animals in the same pen should also be considered a violation. The Gemara refutes this argument: What is the meaning of the term: Holding? It means the insertion of the sexual organ, and why does the tanna call it holding? This is a euphemism.

Rav Yehuda says: If one desires to mate an animal of one species with an animal of its own species, it is permitted to insert the male organ into the female like a brush into a tube, and there is not even a concern due to licentiousness and immoral thoughts here. What is the reason for this lenient ruling? It is because he is occupied with his work, and therefore his mind will not entertain sinful thoughts. Rav Aḥadvoi bar Ami raises an objection against this:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צא - א

דתנן, הכל ממירין. לא שאדם רשאי להמיר, שהמקדיש בהמה אינו יכול להחליפה באחרת. אלא שאם המיר, מומר, והועילה החלפתו להתפיס בקדושה את האחרת, אף שמן הראשונה לא הועילה החלפתו להפקיע קדושתה.

וסופג את הארבעים, כי עבר על האיסור "ולא יחליפנו", ואף שכל מעשה החלפתו היה בדיבור, שאמר "זו תחת זו".

הרי למדת, שדיבור נחשב מעשה שלוקים עליו.

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: הא מני, המשנה שחייבה את הממיר מלקות, בשיטת מי היא אמורה?

בשיטת רבי יהודה היא, דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

ומקשה הגמרא: ומי מצית מוקמת לה כרבי יהודה? כיצד תאמר שמשנה זו, רבי יהודה אמר לה?

והא קתני רישא: הכל ממירין, כל שהוא בעל הבהמה הקדושה לקרבן, אחד האנשים ואחד הנשים, ומועילה המרתם להקדיש גם את הבהמה האחרת.

והוינן בה, דנו בבית המדרש, "הכל", לאתויי מאי? מה באה מילת "הכל", שהיא רבוי, לרבות? והרי גם האנשים וגם הנשים נאמרו במשנה במפורש.

וביארו, ש"הכל" בא לאתויי יורש קרבן מאביו, שמכח ירושתו הוא נחשב לבעל הקרבן, והמרתו נחשבת להמרה. ואם כן, משנתנו היא דלא כרבי יהודה.

דאי כרבי יהודה, האמר: יורש קרבן מאביו אינו ממיר, אינו כבעלים היכול להמיר, ומאותו הטעם יורש אינו סומך על הקרבן בשעת ההקרבה. לפי שלדעת רבי יהודה, אין הירושה חלה על הקרבנות, מפני שהם של הקדש.

ומתרצת הגמרא: האי תנא, ששנה משנת הכל ממירין, סבר לה כוותיה כרבי יהודה בחדא, במה שחייב מלקות לממיר אף שלא עשה מעשה אלא רק דיבר, ופליג עליה על רבי יהודה בחדא, במה שהחשיב את היורש לבעל הקרבן שהמרתו מועילה.

תנו רבנן: החוסם את הפרה, ודש בה, לוקה. שעבר על לאו "לא תחסום שור בדישו", ומשלם לבעל הפרה כמה שהיתה הפרה אוכלת אילו לא מנעה. ושיעורו ד' קבין לפרה, וג' קבין לחמור ^[24]. ומקשה הגמרא: והא כל מי שעושה מעשה אחד של איסור שיש להענישו עליו שני עונשים, אינו לוקה ומת, ואינו לוקה ומשלם, לפי שאין מענישים על מעשה איסור אחד שני עונשים.

ואם כן, הלוקה על מה שחסם את הבהמה בדישתה, האיך אפשר לחייבו לשלם לבעליה את ההפסד שבחסימה!?

ומתרצת הגמרא: אמר אביי: הא מני, הברייתא שחייבה את החוסם ללקות ולשלם, רבי מאיר היא, דאמר: לוקה ומשלם.

רבא אמר: אף הלוקה חייב לשלם לצאת ידי שמים, ורק על בית דין נאמר שאינם כופים שני עונשים על מעשה אחד.

וחיוב זה נלמד מדין אתנן, הנותן לזונה טלה בתמורה, אסורה הבהמה להקרבה, שנאמר "לא תביא אתנן זונה", ומכך שלא חילקה התורה ואסרה כל אתנן, משמע שאסרה תורה אתנן, ואפילו בא על אמו, ונתן לה בהמה בתמורה.

ומדוע נאסרה הבהמה שנתן לה? והרי עונשו הוא מיתה, ואינו חייב לתת לה בתמורה כלום, ואף אם יתן לה, אינו אלא מתנה סתם, ולא אתנן תמורת הזנות?

ובהכרח, שבדיני שמים, אף המתחייב מיתה בידי אדם, חייב לשלם. ^[25]

רב פפא אמר: אף בית דין כופין את החוסם לשלם, ואין זה נחשב להטלת שני עונשים על מעשה אחד, משום שאת התשלום, כבר משעת משיכה, כששכר את הבהמה מבעליה לדוש בה, איחייב לה במזונתיה. כי הבעלים מסרה לו על דעת שלא יחסמנה.

ואילו מילקא, לא לקי אינו מתחייב מלקות אלא עד שעת חסימה.

והדין שאין מטילים שני עונשים, הוא דוקא במתחייב את שני העונשים במעשה אחד, ואילו בחוסם, הרי את תשלומיו במזונותיה הוא התחייב בשעת משיכה, ומלקות התחייב בשעת חסימה.

אמר רב פפא: הני מילי, בעו מינאי, דבי, שאלוני מבית מדרשו של רב פפא בר אבא, ופשטי להו לאיסורא, חדא כהלכתא, מעיקר הדין, וחדא דלאו כהלכתא, אלא חומר הוא שהחמרתי עליהם.

וכך בעו מינאי [שאלוני]: מהו ללוש את העיסה בחלב, לאוכלה בפני עצמה בלא בשר?

ופשטי להו לאיסורא, כהלכתא, שמא יבא לטעות ולאכול את הפת החלבית בבשר.

ודבר זה, הוא מעיקר הדין:

דתניא, אין לשין את העיסה בחלב. ואם לש, כל הפת כולה אסורה, ואפילו לאוכלה בפני עצמה, מפני הרגל עבירה, שמא ישכח, ויאכלנה עם בשר.

כיוצא בו אמרו: אין טשין [טחין] את התנור באליה [שומן זנב הכבש] מפני הפת שתאפה בו, ותהיה בשרית.

ואם טש, כל הפת כולה אסורה, ואפילו לאוכלה בפני עצמה בלא חלב, גזירה שמא ישכח ויאכלנה בחלב.

עד שיסיק את התנור, ויפליט ממנו את בליעת השומן.

ואידך, בעו מינאי [והשניה ששאלו ממני], מהו להכניס בהמות מין ושאינו מינו יחד לדיר?

האם נחשב כמרביעם יחד, שגורם שיבואו זה על זה, ואסור שנאמר "בהמתך לא תרביע כלאים", או אינו אסור אלא במכניס בידיו את אבר הזכר אל הנקבה.

ופשטי להו לאיסורא, כדי שלא יזלזלו באיסור הרבעת כלאים.

ודבר זה הוא דלאו כהלכתא, כי מעיקר הדין מותר.

דאמר שמואל:

א. ובמנאפים, עדים המעידים על המנאפים בבית דין לעונשם, מספיק עד שיראו כדרך המנאפים, השוכבים זה על זה, ואין צריך שיראו הביאה ממש.

ב. ובכלאים, אין איסור הרבעת שני מיני בהמה עד שיכניס אבר הזכר בנקבה כמכחול בשפופרת. אבל המכניסם יחד לדיר, וגורם להם להרבע יחד, אינו עושה איסור.

ומקשה הגמרא על דינו של שמואל, שאין איסור הרבעת כלאים אלא אם כן מכניס כמכחול בשפופרת:

מתיב רב אחדבוי בר אמי על שמואל מברייתא:

הערות

^[24] חוקר הקהילות יעקב: מנין לנו חיוב תשלומים בחוסם פרה בשעת דישה? והרי אין אכילת הפרה בשעת דישה זכות שזיכתה התורה את בעליה שיאכילוה בדישתה, שהרי אף כשהבעלים עצמו דש בה אסור לו לחוסמה, ועל כרחך האיסור הוא לצער ולמנוע את הבהמה מלאכול, ומנין לנו לומר, שאם הוא משכירה לאחר, יש לו גם זכות ממון שלא ימנעוה מלאכול עד כדי שאם מנעו ממנה צריך השוכר לשלם את הפסד אי אכילתה? ויש לומר בזה שני אופנים: א. כיון שאסרה התורה לחסום, ממילא המשכיר פרתו לחבירו, יודעים שניהם שיצטרך לאפשר לה לאכול, ועל דעת זה הוא משכיר לו את הפרה, שיאכילנה בשעת הדישה, ואכילתה נכנסת לכלל הסכם השכירות ביניהם, ואם מנע ממנה לאכול, הרי עליו לשלם מכח הסכם השכירות. ב. היות והתורה חייבה להניחה לאכול, ממילא כשהוא משכירה לאחר מסתבר שנתנה התורה גם לבעליה את הזכות שהשוכר חייב להאכילה, והוא תובע את כל מה שמגיע לפרתו. וכיון שאסור לחוסמה, מסתבר שהוא גם תובע וזוכה בזה. ובסוגייתנו מבואר, שאביי ורבא סברו שהמשלם על החסימה הרי הוא לוקה ומשלם על מעשה אחד ומשום כך הוצרכו ליישב את הקושיא שהרי אין אדם לוקה ומשלם. אבל רב פפא סובר שחיוב התשלומים חל בשעת השכרתה של הבהמה ואין זה בכלל לוקה ומשלם שהמלקות הם על החסימה והתשלום הוא על שעת השכירות. ולכאורה מחלוקתם הוא בחקירה הנ"ל שלדברי אביי ורבא החסימה היא המחייבת לשלם כיון שלבעל הבהמה יש זכות שבהמתו תאכל המונע ממנה הרי הוא גוזל את הבעלים והגזילה נעשתה בשעת חסימה נמצא שלוקה ומשלם על החסימה, מה שאין כן רב פפא, הסובר שאין לבעליה זכות שתאכל מן הדישה, אלא רק מחמת שעל דעת זה הוא השכירה, וזה בכלל הסכם שכירותו נמצא שאת התשלומים איננו מתחייב על החסימה אלא מחמת התחיבותו בשעת השכירות.

^[25] וכתב רש"י, שגם אפשר לתפוס ממנו ממון לשלם את התחיבותו שהרי הוא חייב ממון אלא שאין ב"ד עונשים וכופים שני עונשים על מעשה אחד אבל אפשר לתפוס ממנו כנגד מה שהתחייב. והנה הגורם נזק פטור וחייב לצאת ידי שמים אמנם שם כתבו האחרונים שלא יועיל תפיסה ואף שחייב לשלם את הנזק שנגרם לצאת ידי שמים, והטעם, היות ששני מיני חיוב לצאת ידי שמים הם: האחד, באתנן, החוב הוא חוב ממון בדיני אדם שההתחייבות לתת תמורה לזנות ראויה לחייב בידי אדם ואף שמחמת שעונשו חמור אין מחייבים אותו לשלם זהו רק שאין ב"ד כופים על חיוב התשלומים שהוא חייב אבל בעיקרו הוא חייב חיוב גמור בדיני בית דין. השני, בגרמא בנזיקין, שאיננו חייב בדיני בית דין ולא נחשב שהוא הזיק אלא כל עיקר החיוב הוא בדיני שמים והוא כחיוב מצוה על המזיק ובזה אי אפשר לתפוס שזה ענינו הפרטי של המזיק בגרמא אם ברצונו לקיים דיני שמים. ושיטת המהרש"ל שאין דינו של רש"י אלא כשלא הענישוהו בפועל בעונש החמור של מלקות או מיתה וכגון בזמן הזה שאין מענישים אבל אם נענש את העונש החמור נפטר לגמרי מהממון ואי אפשר לתפוס ממנו. והביאור בזה שכשהוא נענש הרי העונש החמור חל על שני חיוביו ועל שתיהם הוא נענש בעונש החמור וכגון לאחר שלקה על איסור החסימה כבר ריצה בעונש המלקות אף על עבירת הגזל שבמעשה והיות וכבר נענש על הגזילה אי אפשר לחייבו גם בתפיסת ממון ממנו, אבל כשאינו נענש בפועל מלקות אלא שהמעשה הוא סוג מעשה חמור שהוא מוזהר עליו בעונש מיתה או מלקות שם הדין הוא רק שהיות והמעשה הוא חמור כל כך אין דנים לו על המעשה הזה אלא את הענין החמור שבו ולא את הענינים הקלים יותר, אבל היות וראוי לחייבו גם את חיוב הממון הקל ולא נתקיים בו שום עונש על עבירת הממון שבמעשה אם יתפוס תועיל לו תפיסתו שהרי ראוי לחייבו אלא שאין בית דין דנים בזה אבל כשיתפוס מעצמו בלא שבית דין ידונו תועיל לו תפיסתו.

לא שאדם רשאי להמיר, אלא שאם המיר — מומר, שחלה התמורה על בהמת החולין, וסופג את הארבעים, שלוקה מלקות מן התורה. ומכאן שדיבור בלבד, אף בלא מעשה – נחשב, וחייב עליו! אמר ליה [לו] ריש לקיש: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר: לאו שאין בו מעשה — לוקים עליו. ואילו אנו דנים לשיטת חכמים, שאין נענשים על עבירה אלא אם כן עשה בה מעשה ממש.

ושואלים: ומי מצית מוקמת לה [האם יכול אתה להעמיד, להסביר, אותה], את המשנה הזאת כשיטת ר' יהודה? והא קתני רישא [והרי שנינו בראשה]: הכל ממירין, אחד האנשים ואחד הנשים, והוינן [היינו עוסקים, מתקשים] בה: לשון "הכל" ששנינו לאתויי מאי [להביא את מה], מה באה לשון זו להוסיף? ותירצנו: לאתויי [להביא] יורש שאף הוא ממיר קרבן שירש, ושלא כשיטת ר' יהודה,

דאי [שאם] תאמר שהיא כשיטת ר' יהודה — האמר [הרי אמר]: יורש אינו ממיר, יורש אינו סומך! את הקושי הזה דוחים: מכאן אין הוכחה גמורה, כי אפשר לומר: האי תנא סבר לה כוותיה בחדא, ופליג עליה בחדא [תנא זה של מסכת תמורה סבר כמותו בדבר אחד וחלק עליו באחד].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: החוסם את הפרה ודש בה – לוקה, ונוסף לכך משלם לבעל הפרה ארבעה קבין לפרה שזה שיעור אכילתה הרגיל בזמן דישה, ושלשה קבין לחמור. ושואלים: והא [והרי] כלל הוא בדיני עונשים שעבריין אינו לוקה וגם מת (נענש בעונש מוות), וכן אינו לוקה ומשלם, אלא מענישים עבריין רק בעונש אחד בלבד. אמר אביי: הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר בכלל: לוקה ומשלם.

רבא אמר שיש מקום לחלק, שהרי האיסור הוא בינו ובין המקום ומשום כך לוקה, ואילו את ההפסד שגרם לבעל הפרה צריך הוא לשלם לו. וכשם שיש הלכה בענין אתנן זונה שאסור להשתמש בו לצרכי קרבנות ואמרו כל אתנן אסרה תורה, ואפילו בא על אמו ונתן לה אתנן זה הריהו באיסור זה. ואם כן, אף שוודאי אין האיש מתחייב לשלם בבית דין, שהרי הוא חייב מיתה משום שעבר בביאה על אמו, מכל מקום יש לו התחייבות מסויימת לתת, ולכן חל האיסור עליו.

רב פפא אמר שאפשר לתרץ באופן אחר: משעת משיכה שמשך את הפרה כששכרה לדוש אצלו איחייב [התחייב] לה במזונותיה שתאכל בשעת דישה, ומילקא [וללקות] הוא לא לקי [לוקה] עד שעת חסימה ממש. וכיון שכך, נמצא שהתחייב בתשלום ממון קודם חיוב במלקות, שיש כאן שני חיובים שונים.

ב אגב הדיון בהלכות אלה, אמר רב פפא: הני מילי בעו מינאי דבי [דברים אלה שאלו ממני, אותי בני ביתו] של רב פפא בר אבא, ופשטי להו לאיסורא [ופתרתי, עניתי, להם לאיסור] בשניהם, חדא כהלכתא וחדא דלאו כהלכתא [אחד לפי ההלכה, ואחד שלא כהלכה].

בעו מינאי [שאלו אותי]: מהו הדין בענין ללוש את העיסה של בצק בחלב? ופשטי להו לאיסורא כהלכתא [ופתרתי להם לאיסור כהלכה], שכן שנויה ברייתא: אין לשין את העיסה בחלב שמא יבוא לאכול מן הפת עם בשר, ואם לש — כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין (מורחים) את התנור באליה (בשומן מאליית הכבש), ואם טש — כל הפת כולה אסורה מחשש שמא יאכל אותה עם חלב, עד שיסיק את התנור בלי פת למשך זמן מסוים ותישרף המשיחה הזו.

ואידך בעו מינאי [ושאלה אחרת שאלו ממני, אותי]: מהו הדין בענין להכניס בעלי חיים זכר ונקבה מין ושאינו מינו לדיר יחד, שהרי קיים חשש שמא יזדווגו, האם יש לחשוש משום איסור כלאיים, ופשטי להו לאיסורא דלאו כהלכתא [ופתרתי להם לאיסור שלא על פי ההלכה], ש

אמר שמואל: ובמנאפים מעידים עליהם העדים שנאפו זה עם זה עד שיראו אותם שנוהגים הם כדרך המנאפים, ואינם צריכים לראות את פרטי הפרטים של מעשה הביאה. אבל אם הרביע בכלאים אין מענישים עד שיעידו עליו שיכניס אבר הזכר לנקבה כמכחול בשפופרת. ואם כן, מובן מכאן שאין איסור בכלאים אלא במעשה גמור של הרבעה ביד, ואינו אסור כשרק היו יחד בדיר.

מתיב [מקשה] על כך רב אחדבוי בר אמי, ממה ששנינו: אילו נאמר רק "בהמתך לא תרביע" (ויקרא יט, יט) הייתי אומר שבכלל אסור לאדם לסייע בזיווג בעלי חיים, ולכן לא יאחוז אדם הבהמה בשעה שעולה עליה זכר, ועל כן תלמוד לומר: "כלאים" (שם), שרק בכלאים אסור הדבר ולא בבעלי חיים מאותו מין.

על כל פנים לאו [האם לא] תלמד מכלל הדברים שבכלאים אחיזה נמי [גם כן] לא יעשה? ואם כן משמע שבכלאים אסורה לא רק הפעולה הממשית של זיווג בעלי החיים, אלא גם סיוע לכך (כאחיזה). ואם כן, הכנסה לדיר אחד אסורה מעיקר הדין! ודוחים: לא, מאי [מה פירוש] המושג "אחיזה" האמור בברייתא זו — הכוונה היא הכנסה ממש של האבר, ואמאי קרי [ומדוע קורה] לה "אחיזה" — לישנא מעליא [בלשון מעולה, נקיה] נקט, שאינו רוצה לומר במפורש.

אמר רב יהודה: מין במינו כשרוצה לזווג אותם זכר ונקבה בהיתר, מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואפילו משום פריצותא ליכא [פריצות וחשש להרהור אין כאן]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — בעבידתיה טריד [בעבודתו הוא טרוד] ואינו בא לידי הרהור פריצות. מתיב [מקשה] על כך רב אחדבוי בר אמי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם. איכ' דקשי' ליה דהא לא אמר ר"מ לוקה ומשלם בכה"ג דתנן מעידים אנו באיש פלו' שתחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין. שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין והכא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין שלא נתחייב בתשלומין אלא משום לא תחסום ולי נראה דהכ' נמי שני שמו' הם שאינו משלם אלא משו' והשיב את הגזלה אשר גז' שאע"פ שאלו לא נכתב לא תחסו' לא היו כאן תשלומין מ"מ כשנכת' נמי אין כאן תשלומין אלא משום והשיב את הגזלה אשר גזל הילכך לא השם המביאו לידי מכו' מביאו לידי תשלומין:

אמר רבא אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו. גמר לה מדכתיב ביה תועבה וגמרי' התם תועבה תועבה מחייבי כריתות, והכי איתא בפרק כל האסורין לגבי מזבח (תמורה כ"ט ע"ב), והינו דאיצטריכינן למעוטי אתנן כלב התם ובמס' יבמות (נ"ט ע"ב):

אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו. יש מפרשים דבא על אמו ואתיא לקמן לא אמרינן ליה זיל הב לה, דהא קים ליה בדרבה מיניה, ואפילו הכי אי יהיב לה מנכסיה אסור משום אתנן, אלמא אף על גב דבדינא לא מחייבינן ליה, שם אתנן חל עליה, והכי נמי לאו חייב לשלם בבית דין קאמר, אלא חייב לשלם דאי שלים תשלומין נינהו, ונפקא מינה דאי יהיב ליה וכסבור שהוא חייב בתשלומיו והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת, ולומר שאלו לא היה חייב בתשלומין והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת, ולומר שאלו לא היה חייב בתשלומין וטעה ושלם אינו ממונו של בעל הפרה והרי זה כמקדש בגזל דאחרים שאינה מקודשת. ויש מפרשים דבדינא נמי מחייבי ליה לשלומי, וטעמא משום דאיהו אתני אנפשי למיתן לה ואמרינן ליה זיל הב לה מאי והראב"ד הקשה לפירוש זה, דאם איתא, היא גופה מנא ליה לרבא דאמרינן ליה זיל הב לה, ואי מסברא דנפשיה למה ליה לאותובי מאתנן, ורש"י והראב"ד פירשו כל היכא דאמרינן אינו לוקה ומשלם, היינו דוקא דלא אמרינן ליה מן הדין זיל הב ליה לאכפויי ליה ומיחת לא נחתינן לנכסיה, ומיהו אמרינן ליה אין אתה יוצא מידי עבירה עד שתתן ואפילו בא על אמו, והכא נמי לאו לחיוביה בדינא קאמרינן, אלא דאמרי ליה אינך יוצא מידי עבירה עד שתשלם לו. (שיטמ"ק).

הא דבעי רבה בר רב הונא לרבי יוסי הגלילי דש באווזים ותרנגולים מהו. הקשה הראב"ד אי יליף שור שור משבת אפילו אווזים ותרנגולים נמי, וכדתנן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נד, ב) אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור לפריקה ולחסימה וכן חיה ועוף כיוצא בהן, ואי לא יליף שאר בהמה מנא ליה, ונשאר לו הענין בקושיא. ונראה לי דר' יוסי ודאי יליף שור שור משבת, ומיהו מדלא כתיב לא תדוש בחסימה. אשמעינן דלאו לגמרי אלא לאקושי כולהו עושי מלאכה לשור מה שור בכל כחו אף כל כן, דאי לא, שור למאי אתא. וכי תימא לאקושי חוסם לנחסם (לעיל בבא מציעא פט, א), דאי לא, שור במחובר ואדם בתלוש מנלן, דאתיא אדם בתלוש מקמה קמה אם אינו ענין במחובר תנהו ענין בתלוש, אי נמי מכי תבא בקמת רעך מי לא עסקינן דשכרו לכתף, ושור במחובר בקל וחומר דאדם, אי נמי מרעך רעך וכדאיתא (לעיל בבא מציעא פח, ב), כן נראה לי. (שיטמ"ק).

שור במחובר. פירש רש"י הרי במלאכת השור במחובר אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה בה שהוא קשור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושים בגפן אצל העגלה ונותנים בה. ויש מקשים לפירושו, שאם כן אין השור עושה במחובר אלא בתלוש ואע"פ שבוצרים מן המחובר ונותנין בעגלה, מכל מקום הוא אינו עושה אלא בתלוש, ורש"י עצמו פירש למעלה (פח, ב ד"ה לכתף) גבי אדם בתלוש, מי לא עסקינן ששכרו לכתף לשאת ענבים וחביריו בוצרין דהויא מלאכתו בתלוש. ופירשו שור במחובר, כגון ששכרו לדוש קטנית ותבואה במחובר. (שיטמ"ק).

כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל. וכשהכישה כלפי פנים ויצאה מרשותו כבר היא בחצרו של שואל. ואקשינן הא פשיטא, ושנינן דאיכא בין החצרות גזייתא, כמו אנדרונא חולקת בין החצרות, מהו דתימא לא סמכא דעתיה דשואל דאזלא גביה דילמא קיימא לה התם, הילכך לאו שלוחו הוא במשיכה זו, קמ"ל דסמכא דעתיה. ונ"ל דלהכי אמר שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של המשאיל, שאלו אמר בהפך, כיון שדרך המשאיל לעבור דרך חצרו של שואל ויש לו עליו דרך, אפילו נכנסה בחצרו ממש עדיין לא יצאה מרשות המשאיל. וכיון דרב אשי דחייה לההוא סייעתא, ושמואל נמי לא קא משני למתני' כוותיה דרב ואוקמה בעבד עברי דאלו בעבד כנעני לא אשכח ביה חיובא כלל, אלמא לא ס"ל כוותיה בהא, הילכך לית הלכתא כוותיה, (אלא) [ולא] אמרינן בכה"ג דבהני תנאה קביל עילויה שואל משום דבעי משיכה או זיכוי [ש"מ בשם וכן כתב הרשב"א].

וכשם שקרקע נקנה בכסף וכו'. ושכירות מטלטלין נמי הויא כמכירה, וכי היכי דאין נקנין אלא במשיכה כך אין שכירותן נקנה אלא במשיכה, ואע"ג דמדאורייתא נקנין בכסף אלא משום גזירה שמא אמרו נשרפו חטיך בעליי' (לעיל בבא מציעא מז, ב), מה שאין כן בשכירות דכיון שגוף הכלי ששכרו הוא בידיו טרח ומציל, מכל מקום כיון דשכירות כמכירה אין לחלק, וכ"כ הרשב"א ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל. [ל' הנמוק"י].

כבר ביארנו שאם חסמה בקול וגערה שהוא חייב כך הדין בכלאים שאם הנהיגם אפי' בקול לוקה שמא תאמר חסמה בקול הא לאו שאין בו מעשה הוא ושמא תאמר עקימת שפתים הוי מעשה והלא ר' יוחנן עצמו אמר כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם אלמא שאין באלו מעשה ועוד ראוי לך לשאול היאך הקשה לריש לקיש משמועה של תמורה והלא אף היא הודה בה שאין בה מעשה והרבה ראיתי למפרשים שטרחו בסוגיא זו ויראה לי שדעת ר' יוחנן שעקימת שפתים מעשה על אחד משלשה צדדין האחד שהקול מביא לידי מעשה גמור כגון הנהגה בכלאים שקולו גורם להיות שתי בהמות אלו הולכות וחורשות והשני שאע"פ שאין קולו עושה כלום מ"מ עיקר הלאו הוא במעשה גמור וכל שעושה בקולו ענין המועיל כאלו עשה עקר הלאו שהוא מעשה גמור אע"פ שאין קולו מביא לידי מעשה גמור נדון עקימת שפתים למעשה הואיל ועשו מעשה הלאו שהוא מעשה גמור וממין זה חסימה בקול שעקר הלאו מעשה גמור והוא החסימה וכשגער בקול נעשה מעשה החסימה מאליו שהוא מניעת המאכל והשלישי שבדבורו נעשה מעשה מאליו כגון תמורה שבדבורו הותפשה בהמה זו לקדש והוא שתמצא שאמרו במסכת תמורה בשמועה זו ר"ל כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם שהזכירוה בנסח זה אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה יש בו מעשה לוקין עליו אין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם ואמרו שם אח"כ אמר ליה ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדבורו עביד מעשה כלומר ואינך צריך בו לכך הא למדת לדעת ר' יוחנן שחסימה בקול והנהגה בקול ותמורה כלם בדין מעשה ועליהם אמר עקימת שפתים הוי מעשה הא דבור לבד בלא שום אחד מאלו אין עקימת שפתים מעשה והוא שהנשבע ומקלל בשם הוא קורא לאו שאין בו מעשה והוא שהקשה בכאן מתמורה ושאר לאוין שאין בהם מעשה אין לוקין עליהם ואין אומרים שעקימת שפתים מעשה והוא שהקשו בעדים זוממין וקול לר' יוחנן לא הוי מעשה וכו' כמו שיתבאר במקומו ויש שואלין והלא אפשר בהנהגה וחסימה קול בלא עקימת שפתים וכמו שאמרו בעדים זוממין הואיל וישנן באי ר"ל שהם אותיות הגרון ואין בהם עקימת שפתים וכן במגדף הואיל וישנו בלב ותירצו שאין קול מועיל לבהמה אלא בדבור מעט וכל אחת יש לגערתה לשון ידוע וכמו שאמרו ניזהא דתורא הב הב ניזהא דגמלא דא דא וכן כל כיוצא בזה:

כל שהפריש בהמה חטאת או עולה אינו יכול להחליפה באחרת לא סוף דבר כחושה בשמנה אלא אף שמנה בכחושה שנאמר טוב ברע או רע בטוב ואם עשה כן לוקה הרי אמרו כל שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר וכו' וכל שכן שנצטרף בה סבה אחרת כמו שכתבנו וכל שהמיר בקרבן שלו תמורתו תמורה ולוקה אחד איש ואחד אשה ואפילו יורש בקרבן אביו ועיקר דבר זה במסכת תמורה וכבר כתבנוה במסכת חולין:

מי ששכר פרה מחברו וחסמה ודש בה לוקה משום לא תחסום ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור שכך שעור שבע שלהן כשהן אוכלין מתוך גדישים מרבים ושמא תאמר והלא אין אדם לוקה ומשלם הרי אין מלקות ותשלומין באין כאחד שמשעה שמשכה נתחייב במזונותיה ולא נתחייב במלקות עד שדש בחסימה היה מלקות ותשלומין באין כאחד כגון שהיתה בתוך הדיש חסומה ושכרה ודש אע"פ שפטור מדיני אדם משלם בדיני שמים אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ר"ל שאע"פ שאלו תבעתו בבית דין אין מחייבין אותו ליתן שהרי בר מיתה הוא אם נתנו חל עליו איסור אתנן אלמא חובת שמים עליו ליתן אלא שאין כח ביד בית דין להכריחו שאם לא כן מתנה בעלמא הוא ואין כאן אתנן ומתוך כך משלם לצאת ידי שמים וחכמי הצרפתים פירשוה אף בדיני אדם ודעתם שלא נאמר אין אדם מת ומשלם או לוקה ומשלם אלא בתשלומי נזקים אבל תשלומין הבאים דרך פסק ותנאי כגון אתנן ושכירות פרה שחסימתה אסורה ואיסור חסימתה בכלל השכירות הרי זה מת ומשלם ולוקה ומשלם וכבר ביארנוה בבבא קמא פרק מרובה:

אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כלה אסורה מפני הרגל עברה ר"ל שמא יאכלנה עם הבשר כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת אסורה מפני הרגל עברה שמא יאכלנה בחלב והתבאר בפסחים שאם עשה בפת איזה שנוי כדי להכירו מותר שאותה צורה מזכירתו ואף מי שאינו יודע חוקר על שנוי הצורה ונודע לו שט ואח"כ הסיק את התנור ואפה את הפת אין כאן בית מיחוש וכבר ביארנו דברים אלו במסכת פסחים וחולין:

כל הבא על אחת מחייבי מיתת בית דין אין העדים נזקקים שיראו מעשה אפילו כמכחול בשפופרת אלא משיראו כמנאפים ר"ל דבוקים זה על זה כארח כל ארעא הרי הם נהרגים בראייה זו חזקה על צורה זו שאין דבר מתקן יוצא מתחת ידה:

לענין הרכבת בהמה זכר ונקבה מין בשאינו מינו כל המרכיב לוקה בכל מקום ובכל זמן ואינו לוקה עד שיכניס כמכחול בשפופרת אבל אם העלה זה על זה פטור אלא שיש כאן איסור חכמים ומכת מרדות ומותר לו לכתחלה להכניס מין ושאינו מינו לדיר ואם יזקקו יזקקו ואינו זקוק להפרידם ואין צריך לומר מין עם מינו ושאינו מינו שיש לומר עליו שאחר מינו הוא כרוך ומין במינו מותר להכניס בהם כמכחול בשפופרת ואין חוששין להרהור ופריצות שבמלאכתו הוא עוסק ואין לבו פונה אילך ואילך אבל כל שאין עוסק במלאכתו אסור אף להסתכל בהם בשעה שנזקקין זה לזה כמו שביארנו במסכת ע"ז:

והתנן משלם ואינו לוקה. כך מצאתי כתוב בכל הספרים ונ"ל דה"ג וה"פ והתנן בר"פ קמא דמכות גבי עדים זוממין מעדים אנו את איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם מהביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר' מאיר וחכ"א כל המשלם אינו לוקה. ובפ' אלו נערות פליגי עולא ור' יוחנן בהא מילתא וקסבר עולא דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי. והכא אמאי תניא דלוקה ומשלם. ותירץ אביי הא מני ר' מאיר היא דאמר לוקה ומשלם. ורבא תירץ אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמר. פי' אע"ג דלא מצא למיתבעי' בדין למשקל אתננה מ"מ שם אתנן עליו דכי יהיב לי' מדעתי' פסול להקריבו הם ה"נ הכא אע"ג דאיכא ממונא ומלקות וממונא דחי למלקות לא להפקיע שם מלקת ממנו אלא עדיין שם מלקות עליו וממונא היא דלא שביק ליה דליחול והיכא דלא יהיב לי' ממונא כגון שהוא עני ואין לו מה ליתן מלקינן לי' ולהכי תניא לוקה ומשלם לאו דדיינינן לי' בתרי אלא הודיעך התנא שבשני אלה נתחייב והיכא דיהב ממונא בודאי פקע מיני' מלקות אבל אי לא יהיב לי' ממונא מלקינן לי':

הא מני רבי יהודה היא. כבר פירשתי בפרק קמא דחולין דהא דלא לקי שמונים משום לא יחליפנו ומשום לא ימיר שכבר פירש במסכת תמורה דהני תרי לאוי לאו כי הדדי נינהו אלא חד בשלו וחד בשל חבירו וכגון שנתן לו חבירו רשות להמיר. תלמיד הר"פ. והריטב"א.

ומשלם ארבעה קבין לפרה. ואם תאמר אמאי משלם והא אי בעי הוה מיתב קמה פקיעי עמיר ואם כן בכך הוה סגי. ויש לומר דודאי אם לא חסמה הוי סגי בכל אבל השתא דחסמה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה. תלמיד הר"ש.

ארבעה קבין לפרה. דשיערו חכמים דשיעור זה היא אוכלת ביום אחד כשאין איש מונע ממנה. ה"ר יהונתן.

הא מני רבי מאיר היא. איכא דקשיא ליה דהא לא אמר רבי מאיר לוקה ומשלם בכהאי גוונא דתנן מעידים אנו באיש פלוני וכו' שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין והכא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין שלא נתחייב בתשלומין אלא משום לא תחסום. ולי נראה דהכא נמי שני שמות הם שאינו משלם אלא משום והשיב את הגזלה אשר גזל שאף על פי שאלו לא נכתב לא תחסום לא היה כאן תשלומין מכל מקום כשנכתב נמי אין כאן תשלומין אלא משום והשיב את הגזלה אשר גזל הילכך לא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין. הרמב"ן. עיין שם בתוספות פרק קמא דמכות דף ד' ע"א.
והריטב"א כתב וזה לשונו: ואחרים תירצו דהכי קאמר התם שלא השם המביאן לידי מלקות דהיינו לא תענה מביאן לידי תשלומין כלומר דלא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם גבי לא תענה שיהא חשוב לאו שניתק לעשה שאין לוקין עליו. ואין זה נכון. ויש לנו בזה פירוש נכון במקומו בסייעתא דשמיא. עד כאן.
הא מני רבי מאיר היא דאמר לוקה ומשלם ככתוב בתוספות ומסיים בתוספות שאנץ וזה לשונו: וכמו שיש להקשות כאן ולתרץ מההיא דמכות על זו שבכאן כמו כן יש להקשות על ההיא דאמר רבא בכתובות פרק אלו נערות דרבי מאיר לוקה ומשלם אית ליה ומת ומשלם לית ליה וחדוש הוא שחדשה תורה בקנס ולכך סובר דבקנס מת ומשלם אלמא משמע דבלא קנס שאינו מת ומשלם אפילו הכי לוקה ומשלם. ועוד משמע שם שגם בלא קנס לוקה ומשלם לרבי מאיר מדלא מצי לאוקומי כדי רשעתו לרבי מאיר אלא במלקות ומיתה אבל לא במלקות וממון. מומיהו לר'.

בבא לצאת ידי שמים. ואם תאמר דאמרינן פרק בן סורר ומורה רבא איגניבו ליה וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דהתם גרס רבה והכא רבא. הרא"ש.

אתנן אסרה חורה ואפילו בא על אמו. יש מפרשים דבא על אמו ואתיא לקמן לא אמרינן ליה זיל הב לה דהא קים ליה בדרבה מיניה ואפילו הכי אי יהיב לה מנכסיה אסור משום אתנן אלמא אף על גב דבדינא לא מחייבינן ליה שם אתנן חל עליה והכי נמי לאו חייב לשלם בבית דין קאמר אלא חייב לשלם דאי שלים תשלומין נינהו ונפקא מינה דאי יהיב ליה וכסבור שהוא חייב בתשלומיו והלך זה וקדש בהם את האשה מקודשת ולומר שאלו לא היה חייב בתשלומין וטעה ושלם אינו ממונו של בעל הפרה והרי זה כמקדש בגזל דאחרים שאינה מקודשת. ויש מפרשים דבדינא נמי מחייבי ליה לשלומי וטעמא משום דאיהו אתני אנפשיה למיתן לה ואמרינן ליה זיל הב לה מאי דאתנית. והראב"ד הקשה לפירוש זה דאם איתא היא גופה מנא ליה לרבא דאמרינן ליה זיל הב לה ואי מסברא דנפשיה למה ליה לאותובי מאתנן. ורשא והראב"ד פירשי דכל היכא דאמרינן אינו לוקה ומשלם היינו דוקא דלא אמרינן ליה מן הדין זיל הב ליה לאכפויי ליה ומיחת לא נחתינן לנכסיה ומיהו אמרינן ליה אין אתה יוצא מידי עבירה עד שתתן ואפילו בא על אמו והכא נמי לאו לחיוביה בדינא קאמרינן אלא דאמרי ליה אינך יוצא מידי עבירה עד שתשלם לו. הרשב"א.

וזה לשון הראב"ד: רבא אמר אתנן זונה אסרה תורה ואפילו בא על אמו. יש מפרשים אתנן אי אתיא אימיה לקמן מי אמרינן ליה זיל הב לה ואפילו הכי אי יהיב לה הוי עליה תורת אתנן הכא נמי דקתני ומשלם ארבעה קבין לפרה לאו דמחייבינן ליה בבי דינא אלא אי יהיב ליה בתשלומין איכא צליה תורת תשלומין לקדש בהן את האשה ולכל דכר וכי האי נוסחא איכא בפרק מרובה. ואיכא דמחקי מההיא נוסחא כל ההוא לישנא ולא גרסי בה טפי מדאיכא הכא ומפרשי דבא על אמו אף על גב דקם ליה בדרבה מיניה אמרינן ליה זיל הב לה מאי טעמא משום דאיהו אתני אנפשיה למיתן לה אתנן ובי דינא לא מחייבי ליה אלא מאי דחייב איהו נפשיה הילכך כי אמר לו עקוץ תאנתי בשבת ותקנה לך גנבתי קנו בעקיצת התאנה דהא איהו קביל על נפשיה הכי ואף על גב דקם ליה האיך בדרבה מיניה הוי מכירה. והאי פירושא לא מסחאגי ליה הכא לגבי תשלומי הפרה והחמור דהא איהו לא אתני בהדיה ולא מידי. ועוד אי דינא הוא דכל מאי דמתני איניש בהדי חבריה אף על גב דקם ליה בדרבה מיניה מחייבי ליה בי דינא למה ליה לאיתויי ראיה ומשל מאתנן אמו והיא גופה מנלן דמחייבי ליה בי דינא. אלא דההיא קושיא איכא לתרוצה דהכי אמר רבא כיון דחזינן דאסרה תורה אתנן אפילו בא על אמו אי לאו דבי דינא קא מחייבי ליה לא הוה עליה תורת אתנן ואפילו יהיב לה מנפשיה דאמרינן מתנה בעלמא הוא דיהיב לה. מיהו ומשלם קשיא דהא הכא לא אתני ליה ולא מידי וקא מחייבינן ליה. ונראה לי דכל היכא דאמרינן אינו לוקה ומת אינו לוקה ומשלם נהי דלא מגבינן מיניה בבי דינא ולא נחתינן לנכסיה אלא חובה עליו לשלם ואנן זיל הב ליה אמרינן ליה לצאת ידי חובתך ואינו יוצא מידי עבירה עד שישלם ומשום הכי קתני משלם ארבעה קבין וכו' ומאתנן ילפינן לה כיון דאסרה תורה אתנן אפילו בא על אמו שיש עליו חובה לתת ואינו יוצא ידי עבירה עד שיתן שאם אתה אומר אין עליו חובה כי יהיב לה מנפשיה אמאי אסרה ליה תורה והא מתנה הוא דקא יהיב לה. ובהאי פירושא מסתגי שפיר ההיא נוסחא דבבבא קמא ודהכא והא דאמרינן התם אתנן אי תבעה ליה לדינא קמן מי אמרינן ליה זיל הב לה הכי קאמר מי מכרחינן ליה על כרחיה דניתב לה אבל זיל הב לה בודאי אמרינן ליה. עד כאן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: רבא אמר אתנן זונה אסרה תורה ואפילו בא על אמו. הכא נמי הכי קאמר לוקה בידי שמים ומשלם בידי שמים ואף על גב דאמרינן בפרק הזרוע דכי קתני ישלם בבית דין משמע שאני הכא דנקט אשגרת לישן דעלמא לוקה ומשלם וכי היכי דתיתי נמי כרבי מאיר. עד כאן.

רב פפא אמר משעת משיכה איחייב לה במזונותיה. וכיון שאינו חיוב המלקות והממון באין כאחד חייב בשתיהן. ויש מקשין נהי דאיחייב במזונותיה למה ישלם ארבעה קבין לפרה ושלשה לחמור שאין זה שיעור מזונות אלא שיעור מה שאוכלת כל היום כשהיא דשה בלא חסימה וכדתניא לעיל מביא בעל מאותו המין דאלמא בהכי סגי לה למזונות. ולאו קושיא היא דהכא כיון ששכרה לדוש בדבר שראויה לאכול משעת משיכה נתחייב לה באכילה ההיא שהיה לה לאכול בדישה כל היום כשם שנתחייב בשכרה וכיון שחסמה משלם הכל שאין המלקות והתשלומין באין כאחת מה שאין כן בההיא דלעיל שלא היה לה לאכול בשעת דישה. הריטב"א.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: החוסם ודש משלם ארבעה קבים לפרה ושלשה קבים לחמור ולוקה אף על פי שמשלם שמשעת משיכת הפרה איחייב ליה במזונותיה ולא איחייב למלקי עד שחסמה ודש בה הילכך לאו שתי רשעיות בהדדי נינהו. מיהו היכא דלא משכה בעל התבואה לפרה ולחמור אלא שהנהיגה לו בעליה עד הגרן בתוך התבואה נראה לומר דמלקות וחיוב מזונות באין כאחד ואינו משלם אלא לוקה. עד כאן.

וחדא דלא כהלכתא. פירוש שנתכוין להורות להם דלא כהלכתא להחמיר. הריטב"א.

אין טשין את התנור וכו'. עד שיוסק התנור. והוא הדין דסגי בקינוח יפה דאי משום בליעה שבתנור שחוזר ופולטו בפת הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם שהוא מותר כדאיתא בפרק כל הבשר גבי דגים שעלו בקערה. אלא הכא דניחא ליה טפי נקט דהיסק התנור קיל טפי וכבר פירשתי במקומו. הריטב"א.

ופשיטא להו לאיסורא דלא כהלכתא דאמר שמואל וכו'. ואף על גב דשמואל לא איירי אלא מדאורייתא וכו' ככתוב בתוספות. מכל מקום כיון דמדאורייתא בעינן כמכחול בשפופרת די לנו אם נגזור מדרבנן לאסור אחיזה אבל להכניס מין ושאינו מינו לדיר לא. הרא"ש.
במנאפים שחייבה עליו תורה מיתה משיראו כמנאפים כלומר שיעמוד האיש על כרסה של אשה אף על פי שאין העדים רואים אם מערה בערותה אם לאו שכיון שכל כך פרץ פרצה כזו על אשת חבירו אי אפשר שלא גמר תאותו. ה"ר יהונתן.

תוס' בד"ה ופשטי להו כו' היכא מוכח משמואל דליכא איסורא מדרבנן כו' עכ"ל דודאי מדרבנן נמי קמבעיא להו מהו להכניס מן כו' ואיהו דלאו כהלכתא פשיט להו דמשמע דאפי' איסורא מדרבנן ליכא וק"ל:

ד"ה אתנן אסרה תורה וכו' ומדאצטריך קרא למעט אתנן כלב אע"ג דרובע בהמה קם ליה בדרבה מינה וכו'. מדברי התוס' משמע שאתנן כלב היינו שהכלב נקבה והאיש נותן אתנן לבעל הכלב שירבע הכלב:

תוס' בד"ה אתנן כו' קני ליה קנין גמור כו' כצ"ל ונ"ב לשם אינו קאי אאתנן:

גמרא רבא אמר בבא לצאת יד"ש ואתנן אסרה כו'. כצ"ל. וכ"ה התוס' בסנהדרין (עב) וכ"נ מציון התוס' דהכא ולזה כוון הח"ג שהועתק בגליון שה"ח אלא שנפל בו ט"ס:

רש"י ד"ה וסופג אה"א. שאדם מגיד בשפתיו. נראה דצ"ל מניד בנו"ן מלשון וניד שפתי (איוב יו):

רש"י ד"ה רבא אמר אתנן. א"נ אי תפיס לא מפקינן מיניה. ר"ל בב"ד אבל הוא בעצמו אם אין חברו רוצה לצאת יד"ש צריך להחזיר וכש"כ שלא לתפוס וכמש"כ התוס' בעובדא דרבא בפ' בסו"מ ומיושב קושיית הט"א בשהם דחגיגה משם על פרש"י:

רש"י ד"ה רבא אמר וכו' אי תפיס לא מפקינן. עי' בטורי אבן חגיגה באבני שהם דף י ע"ב ד"ה נפש ובקצו' החושן רסי' כח:

אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ע' תוס' דמוכח דמיירי מחייבי מיתות ב"ד ולכאורה למאי דקיי"ל מקח הנעשה באיסור שא"א להמקח אלא ע"י האיסור בטל המקח עי' סמ"ע וש"ך סי' ר"ח א"כ איך תקנה האתנן ע"י בעילת איסור כרת ומיתת ב"ד וי"ל ככל המון הקושיו' שהקשה הש"ס ריש תמורה למ"ד אי עביד לא מהני ומשני שאני הכא דגלי קרא וה"נ גלי קרא אלא לפי"ז כיון דמסברא לא שייך קנין הכא כלל ורק דגלי קרא וקרא הא נמי מיירי בבא על אמו ושם ליכא חיובא אלא לצאת י"ש א"כ לא גלי קרא להוציא בדיינין רק לצאת י"ש ממילא נימא אפילו חייבי כריתות נהי מטעם קים לי' בדרבה מיני' לא מיפטר מ"מ מטעם אי עביד לא מהני מיפטר וקרא לא גלי רק לצאת י"ש ולא להוציא בדיינין ובזה י"ל דברי הב"ח שהניח ש"ך בתימה סי' פ"ז ס"ק נ"ח:

מהו ללוש עיסה בחלב. שמעתי ממורי זצ"ל שהי' קורא תגר על הלשון עיסה בחלב ואופי' ואח"כ עושין בו סימן דכיון שנעשה באיסור שוב אין לו היתר אלא צריך לעשות בו סימן בתחלת עשייתו קודם אפי' ונ"ל דזה מרומז במה שמוסיף הברייתא כיוצא בו אין טשין התנור באלי' ואם טש כל הפת אסורה והכי אמרו חכז"ל לא יאפה אא"כ עשה בו שום היכר אע"כ כיון שנעשה באיסור שוב אין לו היתר ולפי"ז י"ל שהאבעי' הי' בכי האי גונא ור"ל לעשות בו סימן אח"כ ואמרו כהלכתא ממשמעות הברייתא כנ"ל:

מהו להכניס מין ושאינו מינו לדיר וכו'. יש לעיין מ"ט שאסרו יחוד עריות אדם ולא בהמה בבהמה וי"ל אדם חזקה אינו מעמיד עצמו משא"כ בהמה וע' תוס' בכורות כ' ע"א ד"ה רבינא כו' והיינו דמייתי משמואל דבאדם משיראו דרך המנאפים הורגים על זה משום חזקה שלא העמיד עצמו מלהכניס כמכחול בשפופרת אבל בבהמה עד שיכניס ש"מ דכדרך המנאפים בבהמה עדיין אין כאן חזקה שיכניס כמכחול א"כ ממילא ה"ה שאין לגדור איסור יחוד בבהמה. ועיין רא"ש ספ"ב דיבמות שהקשה על ה"ג דפסק אין אשה נאסרת על בעלה עד שיעידו שראו כמכחול בשפופרת והקשה משמעתין דהורגין משיראו כדרך המנאפים וי"ל דהכא בשהתרו בהם וקבלו התראה אמרינן לא העמידו על עצמם והורגים על חזקה זו. אמנם לבעלה שהוא בלא התראה יכולה לטעון עמדנו על עצמנו בלא בעילה ואתי חזקת היתר לבעלה ומפקע מחזקה הנ"ל כיון שטענה כן בברי ולא קבלה התראה בשעת מעשה:

לא שאדם רשאי להמיר. רישא דמתני' הכל ממירין אחד האנשים ואחד הנשים ומפרש ואזיל דהאי הכל ממירין לא שהאדם רשאי להמיר אלא יש בהן כח לתפוס בתמורה בדיעבד: וסופג את הארבעים. משום לא יחליפנו (ויקרא ס) והא הכא דדיבור בעלמא הוא ולקי אלמא עקימת שפתים שאדם מגיד בשפתיו מעשה הוא: ר' יהודה היא. בכמה דוכתי מייתינן לה (מכות דף ד:) לא תותירו ממנו והנותר ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו שניתק לעשה הוא טעמא דבא הכתוב הא לאו הכי לקי המותיר ואע''ג דאין בו בו מעשה: לאתויי יורש. שאם המיר בקרבן אביו לאחר מיתת אביו מומר: יורש אינו ממיר. ואם המיר אינו מומר וטעמא מפרש בתמורה בריש פ''ק (דף ב.): ג' קבין לחמור. כך. שיערו חכמים אכילתו: ה''ג והא אין לוקה ומת ואין לוקה ומשלם. דהוו . להו שתי רשעיות וכתיב (דברים כה) כדי רשעתו: ר''מ היא. במס' מכות (דף ד.) מעידין אנו על איש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז לוקין ומשלמין אם נמצאו זוממין: רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. ונתן לה טלה באתנן אתנן הוא ואסור לקרבן דאתנן סתמא כתיב (דברי' כנ) ל''ש אמו ול''ש פנויה ואע''ג דאי תבעה ליה בדינא קמן תן לי אתנני לא מחייבינן ליה דהא קם ליה בדרבה מיניה כי יהביה ניהלה אתנן הוא אלמא אפילו במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה אלא שאין כח לענשו בשתים אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם דאי לא רמו תשלומין עליה כי יהביה ניהלה מי הוה אתנן מתנה בעלמא הוא דיהיב לה וגבי חוסם נמי תשלומין רמו עליה אלא שאין כח בב''ד לענשו שתים וכיון דרמו תשלומין עליה לא יצא ידי חובתו עד שישלם אי נמי אי תפיס לא מפקינן מיניה כך שמעתי מפי מורי הזקן ויש דוגמתו בב''ק בפרק מרובה (דף ע:) ושם מפורש יותר והביא לי מורי ראיה על זה: רב פפא אמר. חיובי נמי מחייבינן ליה לשלומי דאינן באין כאחד דמשעת משיכה איחייב ליה במזונותיה: כל הפת אסורה. ואפילו לאכלה במלח: מפני הרגל עבירה. שלא יאכל בשר עמה: טשין. טחין: מין ושאינו מינו. והן זכר ונקבה: מהו להכניס לדיר. מי הוי כמרביע כלאים או לא עד שיאחז הוא בעצמו אבר הזכר ויכניס: ופשטי להו לאיסורא. שלא יזלזלו: במנאפים. מעידין עליהם העדים לחייבן מיתה ומלקות משישכבו זה על זה כדרך מנאפים וא''צ לעדים שיראו כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כ''כ: בכלאים. אינו חייב עד שיכניס בידו אבר הזכר בנקבה כמכחול בשפופרת כדרך בני אדם להכניס מין במינו: מכחול. קיסם או כנף שמכניסין בשפופרת חלולה שהכחול לתוכה ומוציאין מן הכחול במכחול ומעביר על העין: אילו נאמר בהמתך לא תרביע. ולא נאמר כלאים הייתי אומר לא יאחוז את הבהמה בקרניה בשעה שעולה עליה זכר ואפילו מין במינו ת''ל וכו': ואפילו משום פריצותא אין כאן. משום דשמא יבא לידי הרהור דבר כדאמרינן (ע''ז דף כ:) לא יסתכל בחמור ובחמורה בחזיר ובחזירה בשעה שהן מזווגין ונזקקין זה עם זה דהתם כשאינו שלו שאינו צריך לסייע אבל האי בעבידתיה טריד ולא מהרהר:

יהודה קאמר אמאי לא דייק נמי ממילתיה דהתראת ספק שמה התראה כדדייק רבי יוחנן אלא קאמר התם דסבר לה כאידך דרבי יהודה דאמר לא שמה התראה אלא ודאי משמע דסבר הכי ובפ''ג דשבועות (דף כא.) נמי פריך מהתם דרבי יוחנן אדר' יוחנן משמע דאליבא דנפשייהו פליגי וי''ל דריש לקיש לא פטר הכא אלא אליבא דמאן דבעי לאו שיש בו מעשה אבל איהו ודאי סבר כר' יהודה והא דקאמר בסמוך הא מני ר' יהודה היא ה''ק ר' יהודה היא וסבירא ליה כוותיה: הא מני ר''מ היא דאמר לוקה ומשלם. ותימה דלא שמעינן ליה לר''מ אלא בפ''ק דמכות (דף ד. ושם ד''ה לוקין) גבי עדים זוממין והתם יליף ליה ר''מ ממוציא שם רע דלוקה ומשלם ופריך מה למוציא שם רע שכן קנס ומשני סבר לה כרבי עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא היא א''כ הכא דהוה ממונא מנלן דלוקה ומשלם וי''ל דהא דלרבנן אין לוקה ומשלם היינו מכדי רשעתו דכתיב גבי עדים זוממין דדרשינן מיניה משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות אבל ר''מ דסבר דעדים זוממין קנסא הוא יליף ממוציא שם רע דלוקין ומשלמין א''כ תו ליכא לדידיה לאוקמי כדי רשעתו אלא במיתה ומלקות ומהיכא נילף דלא ילקה ומשלם ולה''ק דבכל דוכתא אית ליה לר''מ דלוקה ומשלם וא''ת והא אכתי איכא לאוקמי כר''מ כדי רשעתו במלקות וממון כגון דבהדי דמסהדי עדות שקר קרעו שיראין של שום אדם דהני תשלומים אינם קנס וליכא למילף ממוציא שם רע וי''ל דלית לן לאוקמי קרא דואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות אלא בששניהם מחמת עדות שקר ולהכי לא מתוקמא בממון ומלקות דבשתי רשעיות מחמת עדות שקר לוקה ומשלם ולהכי לא מתוקמא אלא במיתה ומלקות: בבא לצאת ידי שמים. וא''ת דאמרי' בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב. ע''ש) רבא איגניבו ליה דינרי במחתרתא אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו אמר הואיל ונפק מפומיה דרב דאמר הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור דבדמים קננהו ואמאי לא קבלם והא חייבין לצאת ידי שמים וי''ל דהם לא רצו לצאת ידי שמים אלא היו סבורין שבדין חייבין להחזיר ולכך לא קבלינהו וא''ת תנא תני ישלם ואת אמרת דמדת חסידות שנו כאן וי''ל דישלם משמע טפי לשון חיוב ממשלם אי נמי התם פריך משום דאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב אבל הכא דחייב לצאת ידי שמים חיובא מעליא הוא ושפיר קתני משלם ועוד ר''י פי' שם מתוך הסוגיא דה''ק תנא תני ישלם דברי ר''א ורבנן פליגי עליה ואי מדת חסידות קאמר לא הוו פליגי עליה: אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דעיקר אתנן בעריות כתיב דזונה מחייבי כריתות היא ובתמורה נמי פ''ק (דף ה) גמרינן תועבה מעריות וי''מ דנפקא לן מדתניא ביבמות (דף נט: ושם) יכול אף אתנן כלב ומחיר זונה ת''ל גם שניהם שנים ולא ד' ומדאיצטריך קרא למעט אתנן כלב אע''ג דרובע בהמה קם ליה בדרבה מיניה ש''מ דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ואין נראה דמי כתיב ב' ולא ד' שניהם כתיב ונימא ב' ולא ג' ולא אתי למעוטי אלא מחיר זונה וא''ת והא איכא לאוקמא קראי באומר הילך טלה זה ותבעלי לבנך או לאביך דלא קים ליה בדרבה מיניה וי''ל דאית לן לאוקמא קרא בסתם אתנן דהיינו שהבועל נותן וא''ת דאתנן אינו נאסר אלא בדקאי בחצירה בשעת ביאה כדאמר בפ' בתרא דע''ז (סג. ושם) אבל בא עליה ואח''כ נתן לה מותר א''כ היכי מוכח מאתנן דחייב לצאת ידי שמים אע''ג דקם ליה בדרבה מיניה והא משמע במרובה (ב''ק דף ע: ושם ד''ה אילו) דחצר קני ליה קנין גמור אפילו היכא דקם ליה בדרבה מיניה וי''ל דנהי דחצר קני לה קנין גמור לא היה לו ליחשב אתנן אלא מתנה אם לא היה חייב לצאת ידי שמים כשאינה בחצירה: ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק התנור. תימה למה לי עד שיוסק בקינוח סגי דתו לא הוי אלא כנ''ט בר נ''ט ושרי (חולין דף קיא:) דגים שעלו בקערה דמותר לאכלן בכותח ושם מפורש: ופשטי להו לאיסורא דלא כהלכתא דאמר שמואל כו'. תימה לר''י היכי מוכח משמואל דליכא איסורא מדרבנן דשמואל לא איירי אלא מדאורייתא דומיא דמנאפין עד שיראו כדרך המנאפין דאיירי להורגם דאהא מייתי לה בפ''ק דמכות (דף ז.) גבי אם היינו שם לא היה אדם נהרג מעולם: מין במינו נמי אחיזה אין הכנסה לא. תימה כיון דלא איירי קרא אלא בכלאים מנלן לאסור הכנסה מין במינו וי''ל דדייק מדנקט תנא לא יאחוז דלא יכניס הוה ליה למינקט דלא תכריע הכנסה משמע אלא משום הכי נקט אחיזה דלהכנסה לא איצטריך דקים ליה לתנא דאפילו מין במינו אסורה מונשמרת מכל דבר רע דדריש מיניה בפ''ק דע''ז (דף כ:) שלא יסתכל אדם לא בחמור ולא בחמורה לא בחזיר ולא בחזירה לא בעוף ולא בעופפת בשעה שנזקקין זה לזה ולהכי מוקי לא תרביע באחיזה באם אינו ענין:

בבא מציעא צא ע"א