בבא מציעא צב ע"א

בבא מציעא צב ע"א - טקסט הדף

ומהלך כעושה מעשה דמי: ובחמור כשהיא פורקת: כשהיא פורקת מהיכן אכלה אימא עד שתהא פורקת תנינא להא דתנו רבנן חמור וגמל אוכלים ממשאוי שעל גביהן ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם:
מתני' אוכל פועל קישות אפילו בדינר כותבת ואפילו בדינר ר' אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יתר על שכרו וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו:
גמ' חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו אבל מלמדין לתנא קמא לית ליה מלמדין לרבנן אית להו מלמדין איבעית אימא איכא בינייהו דרב אסי דאמר רב אסי אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכלו ואמר רב אסי אפילו לא בצר אלא אשכול אחד אוכלו וצריכא דאי אשמעינן הך קמייתא משום דלא איכא למיתב לכליו של בעל הבית אבל היכא דאיכא למיתב לכליו של בעל הבית אימא ליתב ברישא והדר ליכול ואי אשמעינן בהא דאפשר לקיומי לבסוף אבל היכא דלא אפשר לקיומי לבסוף אימא לא צריכא איבעית אימא איכא בינייהו דרב דאמר רב מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר {דברים כג-כה} כי תבא בכרם רעך בביאת כל אדם הכתוב מדבר ואמר רב לא שבק איסי חיי לכל בריה אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא דלמא בעושין בסעודתם דעבדו ואכלו אמר לי אפילו הכי ניחא ליה לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה ולא ניתו כולי עלמא ואכלו ליה איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל למאי נפקא מינה דאמר תנו לאשתי ובני אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא לאשתו ובניו לא זכי להו רחמנא מאי תא שמע אוכל פועל קישות ואפילו בדינר כותבת ואפילו בדינר אי אמרת משלו הוא אוכל אוגיר בדנקא אכיל בזוזא ואלא מאי משל שמים הוא אוכל סוף סוף אוגיר בדנקא אכיל בזוזא אלא מאי אית לך למימר רחמנא זכי ליה הכא נמי רחמנא זכי ליה תא שמע ר' אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר משלו הוא אוכל ומר סבר משל שמים הוא אוכל לא דכולי עלמא משלו הוא אוכל והכא בכנפשך קמיפלגי מר סבר כנפשך בדבר שמוסר נפשו עליו ומר סבר כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור תא שמע נזיר שאמר תנו (לאשתו ובניו) אין שומעין לו ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו התם משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב תא שמע פועל שאמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו מאי פועל נזיר והתניא נזיר והתניא פועל מידי גבי הדדי תניין תא שמע מנין לפועל שאמר תנו לאשתי ובני שאין שומעין לו שנאמר {דברים כג-כה} ואל כליך לא תתן וכי תימא הכי נמי נזיר אי הכי משום אל כליך לא תתן משום לך לך אמרין נזירא הוא אין הכי נמי ואיידי דקתני לה בלשון פועל קא נסיב לה קרא דפועל תא שמע השוכר את הפועל לקצות בתאנים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צב - א

שנינו במשנה: ובחמור, אסור לחוסמה כשהיא פורקת:

ודנה הגמרא: כשהיא פורקת - מהיכן אכ לה!?

הלא בשעת הפריקה מורידים ממנה המשאוי בבת אחת, ומהיכן תאכל? ^[27] ומבארת: אימא, עד שתהא פורקת היא אוכלת ממשא שעל גבה, ואף שאיננה רואה את המאכל, ואם יחסמנה לא תצטער.

תנינא להא, שנינו לדין זה של משנתנו גם בברייתא.

דתנו רבנן: חמור וגמל, שכר בעל הבית חמר עם חמורו או מנהיג גמל עם גמלו, כדי שישאו לו משאו, אוכלים החמור והגמל ממשאוי שעל גביהן, ואסור למונעם מכך, ובלבד שלא יטול בעל החמור או בעל הגמל מהמשא בידו, ויאכילם. שאין לו זכות להאכיל את בהמתו, אלא רק מה שהשור אוכל מאליו.

מתניתין:

אוכל פועל, העובד בשדה בעל הבית, זכאי הוא לאכול גם כמות גדולה של קישות, אפילו בשווי של דינר. וכן זכאי הוא לאכול כותבת של תמרים, ואפילו בשווי של דינר.

רבי אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל יתר על שכרו, וחכמים מתירין. אבל, גם לחכמים, מלמדין בית דין את האדם שלא יהא רעבתן, ובכך יהא סותם את הפתח בפניו, שימנעו מלשוכרו.

גמרא:

ודנה הגמרא: חכמים, היינו תנא קמא! ומדוע שנה התנא גם את דברי חכמים?

ומתרצת הגמרא: איכא בינייהו חלוקים הם ביניהם, במה שנאמר "אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן וימנעו מלשוכרו".

לתנא קמא, לית ליה מלמדין, לרבנן, אית להו מלמדין,

איבעית אימא, איכא בינייהו דרב אסי.

דאמר רב אסי, אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד, אוכלו, ואף על פי שלא ישאר כלום לבצור ולתת לכליו של בעל הבית.

תנא קמא סבר כרב אסי, ופירוש דבריו: אוכל פועל קישות אפילו כשנשכר לה לבדה. וחכמים אומרים, אמנם מותר לפועל לאכול אף יותר משכרו, אבל לא לאכול את הכל.

ואמר רב אסי: אפילו לא בצר אלא אשכול אחד, אוכלו. ואף שעדיין לא בצר לבעל הבית.

וצריכא, יש צורך בשתי מימרותיו של רב אסי, כי בכל אחת מהן יש חידוש.

דאי אשמעינן הך קמייתא, כששכרו לבצור רק אשכול אחד, משום דלא איכא למיתב לכליו של בעל הבית, אין לו מה לקצור לבעל הבית, לכן מותר לו לאכול.

אבל היכא דאיכא למיתב לכליו של בעל הבית, כששכרו לבצור הרבה אשכולות, אימא ליתב ברישא [קודם יקצור עבור בעל הבית], והדר ליכול. משום כך הוסיף רב אסי במימרתו השניה, לומר, שאף בזה מותר לו להקדים אכילתו לבציר עבור בעל הבית.

ואי אשמעינן בהא, בשכרו ללקט אשכולות הרבה, שמותר לו לאכול את האשכול הראשון שהוא בוצר ורק אחר כך לתת בכליו של בעל הבית, הייתי אומר דוקא אז, בגלל דאפשר לקיומי לבסוף, לבצור האחרות ולתת בכלי בעל הבית. אבל היכא דלא אפשר לקיומי לבסוף, כגון ששכרו לבצור רק אשכול אחד, ואם יאכלנו לא יבצור עבור בעל הבית כלום, אימא לא.

לכן צריכא מימרתו הראשונה של רב אסי, לומר שאף אז מותר לו לאכול.

איבעית אימא, איכא בינייהו בין תנא קמא לחכמים, מה דאמר רב.

דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא, וכתוב בה, איסי בן יהודה אומר: "כי תבא בכרם רעך" - בביאת כל אדם הכתוב מדבר! אף אדם שאיננו פועל, רשאי הוא לאכול.

תנא קמא האומר אוכל פועל אפילו בדינר, סבר דוקא פועל אוכל, ולא כדברי איסי בן יהודה המתיר לכל אדם לאכול.

וחכמים מתירים לפועל לאכול יותר על שכרו, כי אף אם איננו פועל, מותר לו לאכול, כאיסי בן יהודה, המתיר לכל אדם.

ואמר רב: לא שבק איסי חיי לכל בריה! שכל אדם יכנס לכרם חברו ויאכל פירותיו.

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא, את דברי איסי המתיר לכל אדם, ואת קושית רב על דבריו, קמיה דרב כהנא.

אמר לי: דלמא מה שהתיר איסי לכל אדם לאכול הוא רק בעושין בסעודתם, כשעובדים מדעת עצמם לבעל הבית בשביל לאכול מן הפירות, אף שלא שכרם, דעבדו ואכלו,

ורב, שהקשה על איסי שלא שבק חיי לכל בריה, סבר, אפילו הכי, שעובדים עבור הבעלים בשביל סעודתם, בכל זאת ניחא ליה לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה, ולא ניתו כולי עלמא ואכלו ליה.

איבעיא להו: פועל האוכל פירות, האם משלו הוא אוכל, שזכות האכילה היא תוספת שכר עבור עבודתו, ואף שלא התנה על כך, דין התורה שהוא כאילו התנה.

או משל שמים הוא אוכל. שאין זכות האכילה נחשבת כתוספת שכר עבור עבודתו, אלא היא צדקה המוטלת על בעל הבית. ^[28]

למאי נפקא מינה? דאמר הפועל: במקום שאלקוט לעצמי, ואוכל, תנו את הפירות שזכותי לאכול, לאשתי ובני!

אי אמרת משלו הוא אוכל, יהבינן להו. שאת זכותו שיש לו לאכול הוא יכול לתת לכל מי שירצה.

אלא, אי אמרת משל שמים הוא אוכל, וצדקה היא, ואין לו זכות בפירות לאכול בשכרו, הרי רק לדידיה זכי ליה רחמנא, את מה שאוכל ומכניס לפיו זה שלו, ^[29] אבל לאשתו ובניו, לא זכי להו רחמנא, ואין לו זכות ליטול מן הפירות בכדי לחלק למי שירצה.

מאי?

ומביאה הגמרא ראיה: תא שמע, אוכל פועל קישות, ואפילו בדינר. כותבת, ואפילו בדינר, אפילו שהוא אוכל יותר מכדי שכרו.

אי אמרת משלו הוא אוכל, ואכילתו היא תוספת שכר על עבודתו, יש לתמוה: וכי פועל, שהוא אוגיר בדנקא, ששכרו אותו בשישית המעה, שהוא סכום מועט, אכיל בזוזא!? וכי תוספת השכר יכולה להיות מרובה על השכר עצמו!?

ואלא מאי, תוכיח מזה משל שמים הוא אוכל, ומשום כך יכול הוא לאכול אף יותר מכדי שכרו. גם זה קשה:

סוף סוף, אוגיר בדנקא אכיל בזוזא!?

הרי גם מתנת הצדקה, שמחוייב בעל הבית לתת לפועל, הוא מחמת שהוא פועל אצלו, ואיך תהיה חובתו לתת צדקה יותר מן שכר הפעולה עצמו!?

אלא, מאי אית לך למימר [על כרחך לומר], רחמנא זכי ליה, ולא הגבילה התורה את זכותו.

הכא נמי, אף אם נאמר שהאכילה היא תוספת שכר, רחמנא זכי ליה לאכול ככל שיחפוץ, בלא קשר לגובה שכרו.

תא שמע, רבי אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין.

מאי לאו, בהא קמיפלגי:

דמר סבר, רבי אלעזר חסמא האוסר על הפועל לאכול יותר מכדי שכרו, סובר משלו הוא אוכל, ולא יתכן שתוספת השכר תהיה מרובה על העיקר.

ומר סבר, חכמים, המתירים לפועל לאכול אפילו יותר מכדי שכרו, סוברים משל שמים הוא אוכל, והאכילה היא בתור מתנת צדקה, ואין לזה שייכות לגובה השכר, ומותר לו לאכול אפילו יותר משכרו,

ודוחה הגמרא: לא, דכולי עלמא משלו הוא אוכל. ואף על פי כן סוברים חכמים שהאכילה, שהיא תוספת שכר, יכולה להיות מרובה מעיקר השכר.

והכא, ב"כנפשך" קמיפלגי. בפירוש הפסוק "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך".

מר, רבי אלעזר חסמא, המתיר לאכול רק עד כדי שיעור השכר, סבר, "כנפשך" פירושו שפועל אוכל עד שיעור "כנפשך".

ומה הוא "כנפשך"? בדבר שמוסר נפשו עליו.

ולכן, אכילת הפירות היא שכרו, שבעבורו הוא עובד אף במקומות מסוכנים,

ומר, חכמים המתירים לפועל לאכול אפילו יותר משכרו, סבר "כנפשך" האמור בפסוק, פירושו: מה נפשך, כמו בעל הבית עצמו, אם חסמת, אם הוא מונע עצמו מלאכול במלאכתו, פטור, ואין בזה איסור לאו של "לא תחסום", אף פועל, אם חסמת פטור מן הלאו לא תחסום.

תא שמע, נזיר שאמר: תנו מהענבים לאשתי ובני, אין שומעין לו.

ואי אמרת משלו הוא אוכל, וזכות יש לו בפירות לקחת לאכול, אמאי אין שומעין לו? והרי זכותו היא להעביר את אכילתו למי שירצה.

ודוחה הגמרא: התם, משום "לך לך מן הגפן" אמרין, כך אומרים לנזירא: לך סחור סחור, סביב לכרם, לכרמא לא תקרב!

ולכן קנסוהו חכמים שלא יתנו לאשתו ובניו, כדי שימנע מלהשכיר עצמו לעבודה בגפן.

תא שמע, פועל שאמר "תנו לאשתי ובני", אין שומעין לו.

ואי אמרת משלו הוא אוכל, אמאי אין שומעין לו!?

ודוחה הגמרא: מאי פועל האמור כאן? נזיר! וקנסוהו שלא יתנו לאשתו ובניו, כדי שלא ישכיר עצמו לגפנים, וכלעיל.

אך מקשה הגמרא: והתניא "נזיר", והתניא "פועל", ומדוע הוצרכו שניהם? על כרחך שפועל האמור כאן אינו נזיר.

ודוחה הגמרא: מידי גבי הדדי תניין!? האם במקום אחד שנינו לנזיר ולפועל יחד? הרי בשני מקומות הם נישנו, בשתי ברייתות, ואף פועל הכונה לנזיר.

תא שמע, מנין לפועל שאמר תנו לאשתי ובני, שאין שומעין לו?

שנאמר בפועל האוכל "ואל כליך, לקחת לאכול אחר מלאכתך, לא תתן". ואף הנותן לאשתו ובניו שאינם זכאים לאכול, הוא כלוקח לביתו.

וקשה, אם משלו הוא אוכל, מדוע לא יתן לכל מי שירצה,

וכי תימא, הכי נמי נזיר, וקנס הוא שקנסוהו שלא יעבוד בגפנים,

אי הכי, שהברייתא מדברת בנזיר, תיקשי, וכי מנוע הוא מלתת לאשתו ובניו משום "אל כליך לא תתן"!? והלא בנזיר, מה שאינו נותן לאשתו ובניו, הוא קנס, משום "לך לך אמרין נזירא" הוא!

ומתרצת הגמרא: אין הכי נמי, עיקר הטעם שאינו מאכיל הוא מצד קנס.

ואיידי, ואגב דקתני לה שנזיר אינו מאכיל לאשתו ובניו בלשון "פועל אינו מאכיל", קא נסיב לה [נקטה הברייתא] קרא דפועל. אך אין זה אלא אסמכתא על הפסוק. ועיקר הטעם הוא קנס של הנזיר.

הערות

^[27] כך פירש רש"י. אבל הראשונים פירשו שלאחר שפרקו ממנה את משאה לגת הרי כבר גמרה לעבוד ומדוע שיניחנה לאכול, והקשה הראב"ד, מדוע שיהיה לה אסור לאכול מן הפירות שפרק ממנה לגת והלא עדין היא הולכת ונושאת עוד ענבים מהכרם לגת ובשעת חזרה מן הגת גם יש לה לאכול כמו פועל ששנינו שהוא אוכל בשעת חזרה מן הגת? והריטב"א תירץ שדוקא פועל אוכל בחזירתו מן הגת והוא מתקנת חכמים שנוח לבעלים שיאכל בשעת החזרה מהגת וישבע ולא יאכל בשעת המלאכה ויגרם מהאכילה ביטול מלאכה אבל בפרה לא תקנו חכמים. והראב"ד תירץ שאף פועלים האוכלים בשעת חזירתם זהו דוקא מן הגפנים שעדיין לא בצרום והם פוגעים בהם בדרך חזרתם אבל מן הענבים שנשפכו לגת כבר גמרו הפועלים את המלאכה בהם ואינם אוכלים משם וזהו שהקשתה הגמרא שאף הבהמה אין לה לאכול מן הגת. ותירצה הגמרא שכונת המשנה עד שתהא פורקת אוכלת ממשא שעל גבה ולא בשעת הפריקה, והרשב"א דייק שאכילת הבהמה עד שתהא פורקת היות והיא נשנתה יחד עם הלכות תקנות חכמים אכילת פועל בשעת חזירתו שגם בהמה האוכלת ממשאה אינה אוכלת אלא מתקנת חכמים [ואין כן דעת התוס' אלא שאכילתה מעיקר הדין]. והקשה היות ואנו אומרים שאכילתה רק עד שעת הפריקה הרי עליה לאכול מדין תורה ומדוע הוצרכנו לתקנה? ולמד מזה הרשב"א, שאף בפועלים הבוצרים בכרם ונושאים את הענבים לגת, אינם אוכלים מהמשא שעל גביהם, ואפילו מתקנת חכמים. והטעם, היות ואת הפירות האלו הם כבר ייחדו לגת לצורך בעל הבית, נתייחדו הפירות האלו לחלקו של בעל הבית, ואין הפועל אוכל מהם. ורק מהפירות שבשעת הבצירה והטעינה יכול הפועל לטול לצורך עצמו, כיון שלא ייחדם עבור בעל הבית. ומשום כך, מעיקר הדין אין לבהמה לאכול ממשאוי שעל גבה, כיון שזהו חלק המיוחד עבור בעל הבית, ורק במה שתאכל בשעת הטעינה אסור לחוסמה. אבל היות והבהמה אינה יכולה לאכול בכרם כשמטעינים עליה, כי הגפנים מחוברים, ומלאכתה היא בגפנים התלושים, להטעינם על גבה ולשאתם, והעושה בתלוש אין לו לאכול מהמחובר, נמצא שלא תוכל לאכול מהמחובר, שהרי מלאכתה בתלוש, ומהמשא שעל גבה לא תאכל היות והוא נתייחד עבור בעל הבית, ואין לה לאכול ממנו כמו פועל, לאחר שיחד פירות עבור בעל הבית, שאינו אוכל מהם, לכן תיקנו חכמים שתוכל לאכול ממשאוי שעל גבה. ושלא כדברי הראב"ד, שרק מן הגת, שכבר גמרה את מלאכתה, אין לה לאכול מעיקר הדין, אלא אף ממשאוי שעל גבה אין לה לאכול מן הדין ללא תקנה מיוחדת.

^[28] ויש להסתפק, האם לצד זה, אכילתו של הפועל היא אכילה משל בעל הבית, והיינו שאין לפועל שום זכות ממון בפירות והם של בעל הבית, אלא שבעל הבית מחוייב להרשות לו לאכול מפירותיו. או שגם לצד זה היא אכילה בזכות ממון שזכה בפירות לאוכלם, אלא והיות וזכות ממון זה הוא מחמת מצוה המוטלת על בעל הבית, אינו יכול להעביר את זכותו לאחרים שעל זה לא נצטוה בעל הבית, ורק אם אכילתו זיכתה לו תורה עבור מלאכתו, יכול להעביר זכות זו לאחרים, כשם שאת עיקר שכרו יכול לתת למי שירצה. והגר"ח סובר, שגם אם משל שמים הוא אוכל, עצם האכילה היא זכות ממון. ודייק זאת מדברי הגמרא "למאי נפקא מינה, דאמר תנו לאשתי ובני". משמע שבעיקר הענין שני הצדדים שוים שזכות ממון היא זו, ורק אם אפשר להעבירה לאחרים תלוי בזה. וראיה לזה מדברי הברייתא לעיל, שרצינו לחייב את הפועל לעשר כיון שהוא כלוקח, ומקח קובע למעשר. ואם לפי הצד שמשל שמים הוא אוכל אכילתו היא אכילה מפירות בעל הבית אלא שחייב להרשותו, הרי אין כאן שום מקח ונמצא צד זה נסתר מהברייתא, והיה על הגמרא להוכיח משם. ובהכרח, שגם לצד הזה הוא מקח, שאכילתו בעצמו היא זכות ממון.

^[29] בנקודה זו נחלקו רש"י ותוספות. רש"י סובר שכל ספק הגמרא אם קודם לקיטתו יכול הוא לתת לאשתו ובניו, שלמאן דאמר משל שמים הוא אוכל קודם לקיטתו עדיין אין לו זכות בכלום, אבל אחר שילקוט לצורך עצמו כבר זכה בפירות בלקיטה ויכול לתת למי שירצה. ושיטת התוספות, שלמאן דאמר משל שמים אף לאחר הלקיטה עדיין לא זכה הפועל בפירות עד שיתן ויכניס לפיו. וספק הגמרא הוא גם לאחר הלקיטה, האם יכול לתת לאשתו ובניו. שרק למאן דאמר משלו הוא אוכל יש לו זכות בפירות קודם לאכילה.

מהלך כעושה מעשה דמי [נחשב] ולכן מעיקר הדין היה יכול לאכול, אלא שהגבילו חכמים לזמן זה רק משום העבודה.

א שנינו במשנה: ובחמור כשהיא פורקת. ותוהים: כשהיא פורקת מהיכן אכלה הלא נפרק ממנה משאה! אלא אימא [אמור]: עד שתהא פורקת, כלומר, במשך הזמן שהיא נושאת משאה עד שהיא פורקת יכולה היא לאכול מן המטען שעל גבה. ומעירים: תנינא להא [שנינו דבר זה] במפורש, דתנו רבנן [ששנו חכמים]: חמור וגמל אוכלים ממשאוי שעל גביהן, ובלבד שלא יטול בעל הבהמות בידו מן המשא ויאכילם.

ב משנה אוכל פועל בשעת מלאכתו קישות ואפילו בשווי דינר, אוכל כותבת (תמרים) ואפילו בשווי דינר. ר' אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל על כל פנים יתר על שכרו, וחכמים מתירין מצד הדין. אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם בכך את הפתח בפניו מלהתפרנס, שהרי כשידעו בו שהוא זולל כך לא ישכרוהו עוד למלאכה.

ג גמרא שואלים: שיטת חכמים היינו [זוהי] שיטת התנא קמא [הראשון], ומה טעם לחזור ולשנות אותה שיטה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל ביחס לענין "אבל מלמדין", לדעת התנא קמא לית ליה [אין לו] ענין זה ש"מלמדין" ויעשה הפועל כרצונו. לרבנן אית להו [לדעת חכמים שבסוף יש להם] ענין זה ש"מלמדין", שראוי לתת לפועל עצה טובה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי ההלכה שאמר רב אסי. שאמר רב אסי: אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד — אוכלו הפועל. ואמר רב אסי: אפילו לא בצר אלא אשכול אחד — אוכלו.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שיאמר את שתי ההלכות הללו אף שהן לכאורה זהות, דאי אשמעינן הך קמייתא [שאילו היה משמיע לנו את זו הראשונה] — הייתי אומר שכן הדין משום דלא איכא למיתב [משום שאין מקום להשיב] לכליו של בעל הבית, שהרי שכרו בעל הבית לבצור רק אשכול זה ולא יותר, והוא השתמש בזכותו לאכול ממה שעובד בו. אבל היכא דאיכא למיתב [במקום שיש להשיב] לכליו של בעל הבית — אימא ליתב ברישא, והדר ליכול [אמור שיתן מתחילה ואחר כך יאכל].

ואי אשמעינן בהא [ואם היה משמיע לנו בזו] — שהרי אפשר לקיומי [לקיים] לבסוף נתינה לכלי בעל הבית, אבל היכא דלא אפשר לקיומי [במקום שאי אפשר לקיים] לבסוף — אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [נצרכה].

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: איכא בינייהו [יש ביניהם] בין תנא קמא וחכמים אחרונים הבדל בענין ההלכה שאמר רב. שאמר רב: מצאתי מגילת סתרים — מגילה שהיו כתובות בה הלכות בקיצור, שכיון שלא הותרה בדורות ראשונים כתיבת תורה שבעל פה היו רושמים רק רשימות קצרות ושומרים אותן בסתר, בי [בבית] ר' חייא, וכתוב בה במגילה זו: איסי בן יהודה אומר: מה שנאמר "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך" (דברים כג, כה) — בביאת כל אדם העובר ליד הכרם הכתוב מדבר, ולאו דווקא בפועל.

ואמר רב על כך: לא שבק [הניח] איסי חיי [חיים] לכל בריה, שהרי אפשר שיבואו אנשים רבים ויאכלו את כל פירות הכרם. ותנא קמא סבור כרב, וחכמים אחרונים סבורים כאיסי, שמצד הדין אין כל מניעה, שהרי יכול לאכול גם בלא שיהא שכיר.

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי הלכה זו לפני] רב כהנא: דלמא [שמא] אמר איסי בפועלים העושין מלאכה בשכר סעודתם, דעבדו ואכלו [שהם עובדים ואוכלים]? אמר לי: אפילו הכי [כך], ניחא ליה לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה [נוח לו לאדם לשכור שכירים ולקטוף את פרדסו] ושלא ניתו כולי עלמא ואכלו ליה [יבואו כל העולם ויאכלו אותו].

ד איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: פועל האוכל בשעת מלאכתו האם משלו הוא אוכל, כלומר, זכות זו נחשבת לו כתוספת שכר רגילה ודינה כרכושו הפרטי, או משל שמים הוא אוכל, כלומר, שהתורה נתנה לו זכות זו כמתנה מיוחדת.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] מה ההבדל למעשה אם זה או זה הוא הטעם? ומשיבים: כגון שאמר "אני איני אוכל, אבל תנו לאשתי ובני שיאכלו במקומי". אי אמרת [אם אומר אתה] כי משלו הוא אוכל — יהבינן להו [נותנים אנו להם], שהרי שלו הוא זה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי משל שמים הוא אוכל — לדידיה זכי ליה רחמנא [לו עצמו זיכתה לו התורה], לאשתו ובניו — לא זכי להו רחמנא [זיכתה להם התורה] ואם כן, מאי [מה] הדין?

ומציעים, תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: אוכל פועל קישות ואפילו בשווי דינר, וכן כותבת ואפילו בשווי דינר. ומעתה אי אמרת [אם אומר אתה] כי משלו הוא אוכל, וכי אפשר לומר אוגיר בדנקא אכיל בזוזא [נשכר בששית הדינר ואוכל בדינר שלם]?! ודוחים: ואלא מאי [מה תאמר] — משל שמים הוא אוכל, סוף סוף גם שם אוגיר בדנקא אכיל בזוזא [נשכר בששית אוכל בדינר]! אלא מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר] — כי רחמנא זכי ליה [התורה היא שזיכתה לו] ואפילו יותר על שכרו, הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר כי רחמנא זכי ליה [התורה זיכתה לו].

ומציעים עוד: תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו, ר' אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל יותר על שכרו, וחכמים מתירין. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה נחלקו]; דמר סבר [שחכם זה, ר' אלעזר, סבור] כי משלו הוא אוכל, ומר סבר [וחכם זה חכמים, סבורים] כי משל שמים הוא אוכל.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] משלו הוא אוכל, והכא [וכאן] בפירוש המלה "כנפשך" קמיפלגי [חלוקים הם] כיצד יש להבין את הכתוב בענייננו "ואכלת ענבים כנפשך שבעך" (דברים כג, כה). מר סבר [חכם זה, חכמים, סבורים] כי "כנפשך" פירושו: בדבר שמוסר נפשו עליו, כלומר, כיון שהפועל נשכר לעבודה ומקבל על עצמו גם סכנת נפשות העלולה להיות בה — לכן נקנית לו זכות האכילה ואף יותר משכרו,

ומר סבר [וחכם זה, ר' אלעזר, סבור] שלהיפך "כנפשך" בא למעט: מה נפשך עצמך, בעל הבית אם חסמת — פטור, אף פועל אם חסמת — פטור שיש מקרים בהם הפועל אינו זכאי לאכול, ובכלל זה גם ביותר משכרו.

ומציעים עוד: תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: נזיר שהיה עובד בכרם ואמר: "תנו לאשתו ובניו של הפועל ", כלומר לאשתי ובני — אין שומעין לו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משלו הוא אוכל — אמאי [מדוע] אין שומעין לו? ומשיבים: התם [שם] הטעם הוא אחר, משום הפתגם המקובל לגבי נזיר: "לך לך" אמרין נזירא [אומרים לנזיר], "סחור סחור לכרמא [סביב סביב לכרם] לא תקרב", וכדי להרחיק את הנזיר מפיתוי קנסוהו שלא יוכל לתת מפירות עבודתו למשפחתו, כדי שלא יקבל עבודה בכרמים, והטעם הוא איפוא מחשש איסור ולא מצד הלכות פועלים.

תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: פועל שאמר "תנו מן הפירות לאשתי ובני" — אין שומעין לו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משלו הוא אוכל — אמאי [מדוע] אין שומעין לו? ודוחים: מאי [מה פירוש] "פועל" כאן — הכוונה היא לפועל נזיר. ומקשים: והתניא [והרי שנינו] ברייתא אחת בנזיר והתניא [והרי שנינו] ברייתא אחרת בפועל, ומשמע ששתי הלכות שונות הן! ודוחים: מידי גבי הדדי תניין [וכי זו ליד זו הן שנויות] שאפשר ללימוד משינוי הסגנון? הלא אלה הן שתי ברייתות נפרדות ומשינוי הלשון ביניהן אין להוכיח שמדובר בשתי הלכות שונות.

תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: מנין לפועל שאמר "תנו מן הפירות לאשתי ובני" שאין שומעין לו, שנאמר: "ואל כליך לא תתן" (שם). וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך גם כן] בנזיר, אי הכי [אם כך] הרי לא משום "אל כליך לא תתן" הוא הטעם, אלא משום הפתגם המקובל "לך לך" אמרין נזירא [אומרים לנזיר] הוא הטעם!

ודוחים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] שמדובר כאן בנזיר, ולענין השאלה שהועלתה — איידי דקתני לה [כיון ששנה אותה, את ההלכה הזו] בלשון "פועל" ולא פירש שהוא נזיר — קא נסיב לה קרא [הביא את הכתוב] של הפועל, אבל זה איננו מקור הדין, ועיקר הטעם הוא משום הנזירות, ולפועל אחר מותר.

תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: השוכר את הפועל לקצות בתאנים (להכשיר תאנים לייבוש כקציעות)

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but a worker who was walking is considered like one who was performing his labor. Yet, since one who was performing labor on this vine may not eat from another vine, he would not be entitled to eat while walking if not for the ordinance of the Sages.

§ The mishna teaches: And with regard to a donkey, it is permitted to eat when it is being unloaded. The Gemara is puzzled by this statement: From where can it eat when it is being unloaded? Since the load is being removed from the animal at the time, how can the donkey eat from it? Rather, you should say: It may eat until it is unloaded. As long as it is bearing its load the donkey may eat from the food on its back. The Gemara comments: We learn in the mishna that which the Sages taught explicitly in a baraita: A donkey and a camel may eat from the load on their backs, provided that the owner of the animal does not take some of the food in his hand and feed them.

MISHNA: A laborer may eat cucumbers while he works, and this is the halakha even if the amount he eats is equal in value to a dinar; or he may eat dates, and this is the halakha even if the amount he eats is equal in value to a dinar. Rabbi Elazar Ḥisma says: A laborer may not eat more than the value of his wages, but the Rabbis permit it, according to the strict letter of the law. But one teaches a person not to be a glutton and thereby close the opening to other job offers in his face. When people hear of his greed they will be reluctant to hire him.

GEMARA: The Gemara asks: The statement of the Rabbis is identical to the statement of the first tanna. A mishna would not repeat the exact same opinion. The Gemara explains: The practical difference between them concerns the statement: But one teaches a person not to be a glutton. According to the first tanna, he does not accept the notion that one teaches a person not to be a glutton. According to the Rabbis, they do accept this principle that one teaches a person not to be a glutton.

If you wish, say instead that the practical difference between them concerns a halakha taught by Rav Asi. As Rav Asi says: Even if he hired him to harvest only one cluster, the laborer may eat. And Rav Asi further said: Even if he harvested only one cluster, he may eat it.

The Gemara comments: And it was necessary for Rav Asi to state both of these halakhot, despite their apparent similarity. As, had he taught us only this first one, one might have thought that he may eat because there is no other food to place in the homeowner’s vessels, as he was hired to harvest only a single cluster. The Torah permits him to eat, and if he is not allowed to eat that cluster, what else is there for him to eat? But if there is produce left over to place in the homeowner’s vessels, as in the second case, one might say that he should first place some in the vessels and then eat.

And had Rav Asi taught us only this second case, one might have said that the reason he may eat is that ultimately it is possible to fulfill the requirement to place produce in the owner’s vessels, i.e., he can eat and still perform the task. But in a situation where ultimately it is not possible to fulfill his task, since if he were to eat the only cluster he was hired to harvest there would be nothing left for him to do, one might say that he may not eat. Therefore, both halakhot are necessary.

The Gemara returns to the dispute of the mishna: If you wish, say that the practical difference between the opinions of the first tanna and the Rabbis concerns a halakha taught by Rav. As Rav says: I found a concealed scroll, a document that lists halakhot in shortened form so that they will not be forgotten. Rav discovered this document in Rabbi Ḥiyya’s house, and it was written in it: Isi ben Yehuda says that with regard to the verse: “When you come into your neighbor’s vineyard then you may eat grapes until you have enough at your own pleasure” (Deuteronomy 23:25), the verse is speaking of the entry of any person who passes alongside a vineyard, not only a laborer.

And Rav said in response: Isi has not left any livelihood for any entity, as many people might pass by and consume all the fruit of one’s vineyard. The first tanna agrees with Rav, while the Rabbis accept Isi ben Yehuda’s opinion that by right even one who is not a laborer may eat.

Rav Ashi said: I stated this halakha before Rav Kahana, and I suggested that perhaps Isi ben Yehuda was referring to laborers who perform labor for their meal; that is, they voluntarily enter his vineyard to perform labor and eat. In other words, Isi ben Yehuda did not mean that anyone may help themselves to produce. Rather, if one chooses to perform labor in the vineyard of another, he may eat from his grapes even if he was not hired by the owner. Rav Kahana said to me: Even so, a person prefers to hire laborers to pluck the fruit of his orchard, rather than have everyone come and eat it, as he fears that people he did not hire might not perform the work properly.

§ A dilemma was raised before the Sages: In the case of a laborer who eats while performing labor, does he eat from his own property, i.e., is the food he eats in addition to his wages and therefore considered his private property, or does he eat from the property of Heaven? In other words, perhaps the Torah granted him the right to eat the food with which he works as a special privilege, but it does not belong to him.

The Gemara asks: What is the practical difference raised by this dilemma? The Gemara answers: The difference is in a case where he says: I myself will not eat, but I will give the produce to my wife and children in my stead. If you say that he eats from his own property, we give them the food, as it belongs to him, but if you say that he eats from the property of Heaven, the Merciful One entitles the laborer himself to eat, but the Merciful One does not entitle his wife and children to do so. What, then, is the halakha?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: A laborer may eat cucumbers, and this is the halakha even if the amount he eats is equal in value to a dinar; or he may eat dates, and this is the halakha even if the amount he eats is equal in value to a dinar. If you say that he eats from his own property, is it possible that he was hired for one-sixth of a dinar and yet he may eat an amount worth a whole dinar? Would the Torah have granted him ownership over such a large sum relative to his wages? The Gemara refutes this argument: Rather, what then will you say? Will you say that he eats from the property of Heaven? Ultimately, in that case too he was hired for one-sixth of a dinar and yet in practice he may eat an amount worth a dinar. Rather, what have you to say? That the Merciful One entitles him to eat more than his wages. Here too, one can likewise say that the Merciful One entitles him to possess more than his wages.

The Gemara offers another suggestion: Come and hear a proof from another statement from the mishna: Rabbi Elazar Ḥisma says: A laborer may not eat more than the value of his wages, but the Rabbis permit it. What, is it not the case that they disagree with regard to this: That one Sage, Rabbi Elazar Ḥisma, holds that he eats from his own property, and therefore he may not eat an amount worth more than he earns, and one Sage, the Rabbis, holds that he eats from the property of Heaven?

The Gemara rejects this suggestion: No; it is possible that everyone agrees that he eats from his own property, and here they disagree with regard to the meaning of a term in the verse: “When you come into your neighbor’s vineyard, then you may eat grapes until you have enough at your own pleasure [kenafshekha]” (Deuteronomy 23:25). One Sage, Rabbi Elazar, holds that “at your own pleasure [kenafshekha],” which literally means: In accordance with your soul, is referring to a matter for which he hands over his soul, i.e., the laborer acquires the fruit by virtue of the risks he accepts upon himself as part of his work.

And one Sage, the Rabbis, holds that the term “kenafshekha” means: Like your own person. Just as with regard to your own person, i.e., the owner, if you muzzled yourself, you are exempt, as you yourself do not have to eat, so too, with regard to a laborer, if you muzzled him, i.e., you did not allow him to eat, you are exempt. This indicates that there are cases in which a worker is not entitled to eat.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: If a nazirite who is working in a vineyard says: Give the grapes to my wife and my children, as he is prohibited from eating them himself, they do not listen to him. But if you say that a laborer eats from his own property, why should they not listen to him? The Gemara answers: There, the reason is different, due to the well-known proverb concerning a nazirite: Go, go, we say to a nazirite, go round, go round; do not approach a vineyard. It is prohibited for a nazirite to eat any of the products of the vine. To keep a nazirite away from temptation, the Sages attempt to deter him from accepting work in a vineyard by not allowing him to give the fruit to his family. Consequently, this halakha is due to the concern about a possible transgression and has nothing to do with the rights of a laborer.

Come and hear a proof from a baraita: With regard to a laborer who said: Give the produce to my wife and my children, they do not listen to him. But if you say that he eats from his own property, why should they not listen to him? The Gemara refutes this argument: In this particular context, what is the meaning of a laborer? It means a nazirite laborer. The Gemara questions this response: But isn’t it taught in one baraita concerning the case of a nazirite, and isn’t it taught in another baraita concerning the case of a laborer? Apparently, these are two different halakhot. The Gemara rejects this suggestion: Were these baraitot taught alongside one another, such that one can deduce a halakha from the change in wording? These are two separate baraitot, and therefore no inference can be drawn from the difference in terminology, and both may be referring to a nazirite laborer.

The Gemara suggests: Come and hear proof from another baraita: From where is it derived with regard to a laborer who said: Give the produce to my wife and my children, that they do not listen to him? As it is stated: “But you shall not put any in your vessel” (Deuteronomy 23:25). And if you would say that so too, this is referring to a nazirite, if so, the reason is not due to the verse: “But you shall not put any in your vessel”; rather, it is due to the principle: Go, go, we say to a nazirite, do not approach a vineyard.

The Gemara refutes this proof: Yes, it is indeed so. This baraita is discussing a nazirite, and since it teaches the halakha by utilizing the language of a laborer, without specifying that he is a nazirite, it cites the verse that is stated with regard to a laborer. In fact, the actual source for the halakha is a decree due to naziriteship, while the practice is permitted to any other laborer.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (Ma’asrot 2:7): With regard to one who hires a laborer to prepare figs for drying,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומר סבר מה נפשך אתה אוכל ופטור. לאו דוקא דהא אסיקנן דמדרבנן הוא אלא מה נפשך אם חסמת פטור אף נפשו של פועל, וגמ' הוא דלא חאיש אלא נקט דשגירא וכיון דמיפרשה בדוכתא מייתי לה כדבעי והרבה מהן בתלמוד כיוצא בה וכבר כתבתי מקצתן בפרק האשה נקנית (קידושין ג' ע"ב):

ובחמור כשתהא פורקת ואקשינן כשתהא פורקת סלקא דעתך. פירש רש"י ז"ל כשתהא פורקת מאין היא אוכלת, והלא בפעם אחת היא פורקת לגת והולכין להם. והראב"ד פירש, כשהיא פורקת כבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ולאחר גמר מלאכה אינה אוכלת, ופריק אוכלת מן המשאוי עד שתהא פורקת אבל משפרקה לא. והקשה הוא ז"ל, אפילו כשפרקה אמאי אינה אוכלת, ומאי שנא מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת. ותירץ דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפורק לגת, שאותן כבר נעשית מלאכתן, ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו, אלא מן הגפנים שהוא פוגע בהם בחזירתו מן הגת, שאף על פי שאין עושין עדיין בהם כיון שעתידין לבצור אותם אוכלין מהם אפילו קודם בצירה ומשום התקנה. ואני תמה, כי בודאי הא דקתני במתניתין ובחמור כשתהא פורקת מן התקנה קאמר ולא מדבר תורה, מדקתני לה בהדי תקנת השבים של פועל, ואדרבה בשלמא אי כשתהא פורקת ממש קאמר היינו דאיכא תקנה, אבל כשהיא אוכלת ממשאוי שעל גבה מדינא היא אוכלת דבר תורה. ועל כן נראה לי שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכם לגת, אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי היא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים וממה שטענו לצורך בעלים אינם אוכלים, והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם, ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש, לפיכך תקנו לו לאכול מן המשאוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעל הבית, ומן התקנה הוא אוכל ולא מדבר תורה, כן נראה לי אף על פי שראיתי לרבותי ז"ל שפירשו דמן המשאוי שעל גביו אוכל דבר תורה, מה שנראה לי כתבתי. (שיטמ"ק).

דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל והכא בכנפשך פליגי. והוא הדין דהוי מצי למימר דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובכנפשך פליגי, אלא משום דניחא ליה טפי, משום דסברת הגמרא דאין מן הראוי לומר דאגיר בדנקא ואכול זוזא. ויש ספרים דגרסי לעולם משלו הוא אוכל, כלומר איבעית אימא משלו הוא אוכל, כלומר דבין משל שמים בין משלו כדדחיה רחמנא זכי ליה, ליכא ראיה כלל דבכנפשך פליגי. (שיטמ"ק).

הא דאמרינן: ומר סבר כנפשך כך נפשו של פועל. כנפשך שאתה אוכל ופטור. אף על גב דהאי דרשא לא קיימא, דהא אסיקנא (לעיל בבא מציעא פח, א) דלוקח מדאורייתא לא מחייב, אלא מה נפשך אם חסמת פטור כדאיתא לעיל (שם ע"ב), אפילו הכי שיטה דתלמודא למנקט דרשא דרגילא טפי, או דניחא למשמעותא דקרא ולא משגחינן בלישנא דוקא דהלכתא, והרבה כיוצא בזו בתלמוד. [ש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן].

המשנה החמישית והיא גם כן מענין משניות שלפניה פועל אוכל קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר ר' אלעזר חסמא אומר לא יאכל פועל יתר על שכרו וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו אמר הר"ם תנא קמא סבר אין מלמדין אותו וחכמים אומרים מלמדין אותו והלכה כחכמים:

אמר המאירי אוכל פועל קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר ר"ל ואפילו לא היתה שכירותו אלא מעט ונמצאת אכילתו מרבה משכרו מותר ור' אלעזר חסמא אומר שאסור לו לאכול ביתר על שכרו וחכמים מתירין כדעת תנא קמא אלא שמוסיפין על דבריו שמוכיחין אותו חבריו על כך שראוי לכל הרואין ללמד את האדם שלא יהא רעבתן עד שיהא סותם את הפתח בפניו שלא ימצא מי שישכרהו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אפילו לא נשכר פועל זה אלא לבצור אשכול אחד אוכל הפועל ממנו ויש מפרשים אוכל את כלו ואינו נראה שכרו לבצור כרמו מכיון שבצר אשכול אחד יכול להתחיל ולאכול אע"פ שלא נתן עדין לכליו של בעל הבית וגדולי המחברים נראה שפסקו בהפך:

כבר ביארנו שלא הותרה אכילה אלא לשכיר אבל שאר בני אדם הבאים במקרה אסור להם ואפילו היו מסייעים במלאכה מאליהם ומ"מ אם שאלם הוא לכך כל שכן שהם מותרים:

פועל אינו אוכל משלו ר"ל שאין אומרים תוספת שכר הוא שהוסיפה תורה עליו עד שנאמר שאם רצה ליתנו לאשתו ולבניו עושה כשאר שכירות אלא משל שמים הוא אוכל ולא מצד שכר ואם אמר תנו מה שאני ראוי לאכול לאשתי ולבני אין שומעין לו ואם היה בתענית אינו נושא לעצמו מה שהיה ראוי לאכול ואם היה נזיר אינו אומר תנו לאשתי או לבני לא זכתה תורה אלא לפועל עצמו ובשעת מלאכתו כמו שביארנו:

ובחמור כשתהא פורקת. ואקשינן כשתהא פורקת סלקא דעתך. פירש רש"י ז"ל כשתהא פורקת מאין היא אוכלת והלא בפעם אחת היא פורקת לגת והולכין להם. והראב"ד פירש כשהיא פורקת כבר גמרה מלאכתה במשאוי זה ולאחר גמר מלאכה אינה אוכלת. ופריק אוכלת מן המשאוי עד שתהא פורקת אבל משפרקה לא. והקשה הוא ז"ל אפילו כשפרקה אמאי אינה אוכלת ומאי שנא מפועל שאוכל בחזירתו מן הגת ותירץ דפועל כשאוכל בחזירתו מן הגת לא ממה שפורק לגת שאותן כבר נעשית מלאכתן ובדישו אמר רחמנא ולא אחר דישו אלא מן הגפנים שהוא פוגע בהם בחזירתו מן הגת שאף על פי שאין עושין עדיין בהם כיון שעתידין לבצור אותם אוכלין מהם אפילו קודם בצירה ומשום התקנה. ואני תמה כי בודאי הא דקתני במתניתין ובחמור כשתהא פורקת מן התקנה קאמר ולא מדבר תורה מדקתני לה בהדי תקנת השבים של פועל ואדרבה בשלמא אי כשתהא פורקת ממש קאמר היינו דאיכא תקנה אבל כשהיא אוכלת ממשאוי שעל גבה מדינא היא אוכלת דבר תורה. ועל כן נראה לי שלא אמרו בעושה בתלוש שהן אוכלין אלא בשעת דישה או בשעה שהפירות תלושין לפניהם כדי להטעינן ולהוליכם לגת אבל ממשאוי שכבר טענו להוליך לגת הרי היא כאלו פרקוהו לגת דחלק בעלים הוא וממה שטענו לצורך בעלים אינם אוכלים והיינו דקתני אוכלים בשעה שהם חוזרים מן הגת ולא קתני ממשאוי שעל גביהם ומפני שהחמור אינו יכול לאכול מן הגפנים המחוברים לפי שאין מלאכתו במחובר אלא בתלוש לפיכך תקנו לו לאכול מן המשאוי שהוא נושא עדיין עליו לגת של בעל הבית ומן התקנה הוא אוכל ולא מדבר תורה כן נראה לי. אף על פי שראיתי לרבותי ז"ל שפירשו דמן המשאוי שעל גביו אוכל דבר תורה מה שנראה לי כתבתי. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: כשתהא פורקת סלקא דעתך לאחר מלאכה הוא ובשעת מלאכה היא אוכלת לאחר גמר מלאכה לא אימא עד שתהא פורקת כלומר בעוד שהמשאוי על גבה עד שתפרק אותו אבל משפרקה לא. וקשיא לק כשפרקה אמאי אינה אוכלת ותהא כפועל שאוכל בחזירתו מן הגת ואם לא השלימה המלאכה הרי הוא כפועל שחוזר מן הגת להביא ענבים הנבצרים בכרם אל הגת. ונראה לי דהכי קא מתמה בשתהא פורקת סלקא דעתך מאי השב אבדה לבעלים איכא הרי יש בה ביטול מלאכה. אלא עד שתהא פורקת המשאוי שעל גבה שאין בה ביטול מלאכה. אי נמי בפירוקא קמא וכי אמרינן אוכלין בחזירתן מן הגת לא שיטלו ענבים מן הגת דהנהו כבר נעשית מלאכתה בדישו אמר רחמנא ולא אמר דישו אלא מן הגפנים שפוגעין בחזירתן מן הגת אף על פי שאין עושין עדיין בהן אוכלין בהן מכל מקום עליהם לבצור אותן ולבצור אותן הן שכורין. ועל כן שאלו בחמור כשתהא פורקת סלקא דעתך כי אחר שפרקה גמר מלאכה הוא למה שפרקה וכשתהא פורקת משמע ממה שהיא פורקת תנינא להא דתנו רבנן חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהן וכו' אהאי פירוקא דפרקינן מתניתין קאי דברייתא קאמר ממשאוי שעל גביהן אוכלין אבל משפרקו אינם אוכלין ולא אתינן לסיועי ברייתא ממתניתין אלא לסיועי לההוא פירוקא דמתניתין דעד שתהא פורקת קתני והכי תנינן לה במתניתין כדפרקינן כדאמרינן בעלמא תנינא כשינויין. עד כאן.
וזה לשון הר"ן: וכי תימא לישני ליה דהכא בחמור ששכרו למשאות רבות עסקינן ומשום הכי קתני דאוכלת לאחר פירוקה בין משאוי למשאוי דומיא דפועלים שאוכלים מן התקנה בהליכתם מאומן לאומן. ליכא למימר הכי דבשלמא גבי פועל איכא תקנתו של בעל הבית דכיון שאכל בהליכתו מאומן לאומן יתבייש מלאכול בשעת מלאכה אבל גבי חמור מי איכא למימר הכי. ומתרצינן אימא עד שתהא פורקת כלומר עד שתגמור לפרוק משאה לגמרי. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: כשתהא פורקת סלקא דעתך. פירש רש"י מהיכן תהא אוכלת כי כל משאה פורקין בבת אחת והולכין. ואינו מחוור. אלא הכי פירושו דהיכי אכלה כשתהא פורקת דהא לאו שעת מלאכה היא דבשלמא בפועל תקנו שיאכל בחזירתו מן הגת ובהליכתו מאומן לאומן כדי שלא יתבטל בשעת מלאכה ובבהמה ליכא לתקוני הכי דבדידה ליכא ביטול מלאכה. ופרקינן אימא צד שתהא פורקת ואפילו שתטול ממשאוי שלו ותאכל. כן פירש רבינו הגדול. ע"כ.

ובלבד שלא יטול וכו'. ובלבד שלא יטול בעל החמור ביד ויאכילנה לפי שתאכל יותר מדאי ואינו מוטל חובה על השוכר אותה להשביעה אלא שלא לחסום אותה. וכמו כן בעוד שטוענין אותה אם אוכלת ממה שלפניה שאסור לחסום אותה. ה"ר יהונתן ז"ל במשנה.

ועיין למעלה בדבור המתחיל בהלכות והיא תוספתא: תניא אין הפועל רשאי וכו'.

מתניתין: אוכל פועל קישות ואפילו בדינר וכו'. כלומר בין בפירות האדמה בין בכותבות שהן פירות האילן שיש להן חשיבות ויקרים הרבה רשאי הוא לאכול אפילו שוה דינר ואף על פי שהוא יותר על שכרו שאינו נשכר אלא בשליש דינר. והוא הדין ליותר מדינר אם יצטרך לשובע נפשו יותר מדינר דהא כתיב כנפשך שבעך. ורבי אלעזר חסמא אומר לא יאכל יותר על שכרו דבודאי אינו משכיר עצמו במעות שהן פחות שיוכל לשבוע בהן ולא דברה תורה על מי שהוא יוצא מטבע העולם וחכמים מתירין דעל כל אדם רעבתן נמי דברה תורה. אבל מלמדין אותו אוהביו ורעיו שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו. כלומר שלא ימצא אדם שישכור אותו. ואליבא דתנא קמא אסור ללמד אותו אפילו בדרך עצה שאין לנו לעקור מה שנצטוינו מן התורה והתורה זכתה לו. ה"ר יהונתן.

גמרא: אי בעית אימא דרב אסי איכא בינייהו. פירש רש"י ז"ל דתנא קמא אית ליה דרב אסי דסתמא קתני פועל אוכל קישות ואפילו מדינר ואפילו אין שם אלא הוא ואתא רבי אלעזר חסמא למימר שאינו אוכל יותר משכרו אפילו יש שם הרבה ואתו רבנן לטפויי על דרבי אלעזר שאוכל פועל יותר על שכרו ומיהו דוקא כשיש שם הרבה ולית ליה דרב אסי ואף על גב דתנא בתרא לטפויי קאתי הכא רבנן אדרבי אלעזר קיימי והא מיטפו עליה. ואחרים פירשו בהפך דתנא קמא לית ליה דרב אסי דמדלא קתני אלא שאוכל קישות אפילו בדינר מכלל דלית ליה רבותא אחריתי אלא הא דאוכל אפילו בדינר דאי לא כי היכי דקתני האי אפילו הוה ליה למתני אידך אפילו דרב אסי אלא ודאי לית ליה. ורבי אלעזר פליג ואמר דאפילו יש שם לא יאכל אלא כדי שכרו. וחכמים מתירים אפילו כדרב אסי ואפילו יותר על שכרו וזה יותר נכון. ולכלהו פירושי מסתברא דהלכתא כרב אסי כיון דליכא אמורא דפליג עליה בין דקאי כתנא קמא ובין דקאי כרבנן. ותמה על הריא"ף שדחה דברי רב אסי. ויש אומרים לפי דבריו דכיון דרב אסי עבדא מימרא ולא נקטה לדברי חכמים או לדברי תנא קמא מכלל דאיהו סבירא ליה דהא דברי הכל היא וכיון דתלמודא סבר דפליגי בה תנאי ואוקמוה דלא כסתם מתניתין לפום פירושא בתרא מכלל דסבירי להו דליתא לדרב אסי ואין כל זה מספיק. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: איכא בינייהו דרב אסי וכו'. ורבנן בתראי לית להו דרב אסי מדקאמר אבל מלמדין אלמא מדוחק הן מתירין. עד כאן.
ורבינו חננאל פירש כפירוש רש"י וזה לשונו: תנא קמא אית ליה דרב אסי אבל חכמים נהי דמתירין לותר משכרו אבל הכל לא. עד כאן לשונו.

איבעית אימא איכא בינייהו הא דרב דאמר מצאתי מגלת סתרים בי רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אומר וכו'. בביאת כל אדם הכתוב מדבר. ואוקימנא בפועלים העושין בסעודתן תנא קמא דתני פועל סתם איכא למימר דאית ליה הא דאיסי בן יהודה דפועלין בסעודתן נמי מיקרי. אבל חכמים דבהדיא תנו דאוכל פועל יתר משכרו הני מילי פועל בשכר אבל פועל בלא שכר לא. רבינו חננאל. ועיין בפסקי הרא"ש.
וזה לשון הראב"ד: איכא בינייהו דרב דאמר משמיה דאיסי בביאת כל אדם הכתוב מדבר ורבנן בתראי לית להו דאיסי מהאי טעמא דפרישנא. עד כאן. ושניהם פירשו שלא כפירוש רש"י.
אבל תלמיד הר"ף כתב כפירוש רש"י וזה לשונו: דרב איכא בינייהו שתנא קמא שמזכיר פועל לית ליה דרב דלהכי מזכיר פועל במילתיה לאשמועינן דדוקא פועל אבל אחרים לא. ואף על גב דאיסי מיירי בשעושין בסעודתן מכל מקום כיון דאינם פועלים מדעת בעלים אלא מדעת עצמן שלא מדעת בעל הבית עושין ואוכלין לא קרי להו פועלים. לרבנן בתראי דלא מדכרי פועל במילתייהו אית להו דאיסי והכי קאמר וחכמים מתירין לאכול יותר מכדי שכרן דהא אפילו לאו שכיר נמי אכיל. עד כאן.

איבעיא להו משלו הוא אוכל וכו'. פירוש לאו לרב אסי קא בעי לה דהא לדידיה פשיטא דמשל שמים הוא אוכל מדקאמר אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד אוכל ומוקמינן לה דאכיל ליה כוליה וליכא למימר למיתן לכליו של בעל הבית והא ליכא משלו כלל דלעצמו בצר ולא לבעל הבית. וליכא למימר דשכרו אף לדבר אחר ואיכא משלו דהא כל אכילתו לאו משום ששכירות דבר אחר הוא דהא אפילו ממין לשאינו מינו לא אכיל ואפשר לומר דלא דמי דהתם לא שכרו למין זה כלל אבל הכא ששכרו למין זה ולמין אחר כולה חדא שכירות היא ואף על גב דכשעוסק במין זה אינו אוכל ממין אחר ומכל מקום כולה חדא שכירות היא ומקרי משלו וצריך עיון. עד כאן. שיטה.

אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו. דכיון שהוא קונה משעה ששכרו בעל הבית הרי הוא כאלו התנה עם בעל הבית ויהבינן להו. ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זכתה לו תורה אלא מה שהוא אוכל ואין לו כח ליתן להם כלום. תלמיד הר"ף.

אגיר בדנקא אכיל בזוזא וכו'. פירוש אפילו לאינך לישני דלא אמרינן איכא בינייהו דרב אסי דלההוא לישנא קושיא יותר חזקה היה יכול להקשות ועוד דמכאן משמע דבעיא לאו לרב אסי קא בעי לה וכדפרשינן ולא מוקמינן למתניתין באגרוהו למין אמר נמי ואכיל מחמת הכל דאם כן מאי קאמר אגיר בדנקא אכיל בזוזא אלא שיש לומר דלעולם אפילו אגריה למין אמר. או שיש שם קושיא הרבה מכל מקום אקשי שפיר דודאי מסתמא לא הוי אגריה זוזא. שיטה.

דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל והכא בכנפשך פליגי. והוא הדין דהוה מצי למימר דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובכנפשך פליגי אלא משום דניחא ליה טפי משום דסברת הגמרא דאין מן הראוי לומר דאגיר בדנקא ואכול זוזא. ויש ספרים דגרסי לעולם משלו הוא אוכל כלומר איבעית אימא משלו הוא אוכל כלומר דבין משל שמים בין משלו כדדחיה רחמנא זכי ליה ליכא ראיה כלל דבכנפשך פליגי. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: מאי לאו בהא קמיפלגי דרבי אלעזר חסמא סבר משלו הוא אוכל ומשום הכי לא יאכל יותר. כנפשך כדבר המוסר נפשו עליו דאגיר בדנקא ואכיל בזוזא לא. ורבנן דשרו סברי דמשל שמים הוא אוכל. לא דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל ואי אמרת רבי אלעזר חסמא אמאי לא יאכל יותר על שכרו משום דכתיב כנפשך כדבר המוסר נפשו עליו דהיינו שכרו. נוסחא אחרת: לאן דכולי עלמא משלו אוכל כלומר דבין משלו בין משל שמים ליכא ראיה אמאי לא יאכל יותר על שכרו אלא בכנפשך קמיפלגי וכו'. והראשון עיקר. עד כאן.
הא דאמרינן ומר סבר כנפשך כך נפשו של פועל כנפשך שאתה אוכל ופטור אף על גב דהאי דרשא לא קיימא דהא אסיקנא דלוקח מדאורייתא לא מחייב אלא מה נפשך אם חסמת פטור כדאיתא לעיל אפילו הכי שיטה דתלמודא למנקט דרשא דרגילא טפי או דניחא למשמעותא דקרא ולא משגחינן בלישנא דוקא דהלכתא והרבה כיוצא בזו בתלמוד. הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובהא קמיפלגי מר סבר כנפשך בדבר המוסר עצמו עליו דהיינו שכרו דכתיב ואליו הוא נושא את נפשו וכאלו אמר רחמנא ואכלת ענבים בשכרך. ומר סבר מה נפשך אתה אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור. קשיא לי דהאי דרשא לא מידרשא לעיל אלא לענין שאוכל פועל בלא מעשר ואין דינו כמקח והיינו דקתני אף פועל אוכל ופטור כלומר פטור מן המעשר ולא אתא לומר שיאכל אפילו יותר על שכרו. ועוד דהא אמרינן דהאי דרשא מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא ולא אתא קרא אלא לומר שאם חסם פטור ויש לומר דהכא הכי קאמר ומר סבר דהאי קרא לאידך דרשא איצטריך וליכא למדרש מיניה מאי דדריש רבי אלעזר ובדין הוא דהוה ליה למימר ומר סבר מה נפשך אם חסמת פטור ולית הילכתא כוותיה. ויש מפרשים דהא דאמרינן מה נפשך אתה אוכל ופטור שאין זו הדרשא שאמרנו לעיל בלשון הזה אלא דרשא אחריתי והכי קאמר מה נפשך אתה אוכל ברצונך ופטור מלשלם אף פועל אוכל כחפצו ואפילו יותר על שכרו ופטור מלשלם והוא מן הלשונות שבתלמוד שפירושם מתחלף. ולא נהירא דאם כן אף לרבנן לית להו דרשא דאם חסמת פטור וההיא הילכתא היא ולא מוקמיה לכלהו תנאי דלא כוותיה ולישנא דאתה אוכל ופטור נמי לא אתי שפיר דלא הוה צריך לומר ופטור דלגבי בעלים לא שייך לומר ופטור. ע"כ.

כתבו בתוספות בדיבור המתחיל: ואי אמרת משלו הוא אוכל ויש לומר דאורחא דמילתא נקט שהנזיר רגיל וכו'. ואמתניתא אחריתי דקתני פועל קסמיך. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: תא שמע נזיר שאמר וכו'. ואי קשיא לך אדרבה לאידך גיסא נזיר הוא דאין שומעין לו משום דאיהו גופיה לא אכיל הא אחר שומעין לו. והוא סבר אורחא דמילתא קתני דנזיר הוא שדרכו לתת לאשתו ולבניו ואמתניתא אחריתי דפועל הוא דסמיך. ע"כ.

בגמרא לשמעתא קמיה דרב כהנא דילמא בעושין בסעודתן דעבדו ואכלו א"ל אפ"ה ניחא כו' כ"ה הגירסא ברא"ש אבל מלישנא דקאמר לשמעתתא קמיה דרב כהנא משמע דרב אשי לא קאמר אלא מלתא דרב דלעיל ונכונה גירסת כל ספרים הישנים שלפנינו לשמעתא קמיה דרב כהנא אמר לי דלמא בעושין בסעודתן דעבדו ואכלו ורב אפ"ה ניחא ליה כו' וק"ל:

שם ת"ש ר"א חסמא כו' וחכמים מתירין מאי לאו בהא קמפלגי כו' ק"ק דמדברי ת"ק ור"א חסמא נמי ה"מ לאתויי הכי מאי לאו בהא קמפלגי דבין ת"ק לחכמים ליכא אלא הא דאמרן לעיל כמ"ש גם התוס' ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא אימא כו' או בעגלה אינה אוכלת כו' עכ"ל לפירושם לעיל גבי שור במחובר היכי משכחת לה איכא למימר הכי אבל לפרש"י שם דאינה יכולה להגיע ולאכול מגפן שעל העגלה כו' ליכא לפרושי נמי הכי אלא בשהגפן עליה וק"ל:

ד"ה אלא אימא וכו' עד קמ"ל דלא קאי וכו'. ט"ס הוא וצ"ל ולא קאי וכו' וקמ"ל הוא סיומא דמלתא:

גמ' הכתוב מדבר ואמר רב כו' כצ"ל:

שם דרב כהנא דלמא בעושין בסעודת' דעבדו ואכלו אמר לי ואפילו הכי ניחא כו' כצ"ל ונ"ב וכך היא גירסת האשר"י ע"ש:

תוס' בד"ה השוכר את כו' לענין שאוכל ופטור נ"ב פי' כל אדם הוא הדין נמי לענין אכילת פועל חשיב לא נגמרה:

תד"ה אלא. דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא כו'. כדלעיל (צ):

גמרא אר"א אמריתא לשמעתא קמיה דר"כ כו'. עי' מהרש"א שכתב דמשמע דל"א אלא מילתא דרב דלעיל ואנכי מצאתי בכ"מ דמשמעו על הא דלקמיה ומהם פסחים (ס ב) ב' פעמים יומא (סג) כתובות (פז) ב"ב (קמא) מנחות (קב) חולין (כו ב) ועמש"כ לעיל (לה) [נשמט מן המציינים כתובות (מ) וב"ב (קיד)] :

גמ' שם אוגיר בדנקא אכיל בזוזא. פרש"י וכי תוספת מרובה עה"ע לפ"ז אתיא כמין חומר תירוצא ה"נ רחמנא זכי ליה ור"ל דתוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר ב"ר פס"א:

רש"י ד"ה ת"ק. א"ל דר"א. אין זה ד"ח אלא שייך לדבור דלעיל וכן לקמן ד"ה ת"ק ל"ל דאיסי:

תד"ה וא"א. אבל נזיר דתאב זכי ליה כשאר פועל. ק"ל דמ"מ לימעט מדישו דמשמע הראוי לו כמש"כ לעיל (רד"צ) וי"ל דשאני נזיר דאי בעי מיתשל אנזירותיה וחזי ליה כדאמרי' בעירובין (ל ב) ותרומה דלעיל הוא בבא ליד כהן דתו לא מצי לאיתשולי עלה אבל ממעשר קשה וצ"ל דשאני נזיר דמצוה לאיתשולי וכדאמרינן בנדרים (נט) או דשאני נזיר שהוא הפועל ובידו לאיתשולי אבל הבהמה שעושה לא שייך בה לאיתשולי:

ומהלך כעושה מעשה דמי. ואפ''ה אי לאו משום השבת אבידה. לא אכיל: כשהיא פורקת מהיכן אכלה. כל משאה פורקין בבת אחת והולכין: עד שתהא פורקת. בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה: מתני' ואפילו בדינר. ואפילו היא שוה דינר: לא יאכל פועל יותר על שכרו. לקמן יליף מכנפשך בשכירותו שמוסר נפשו עליו לעלות באילן או במקום סכנה: ויהא סותם את הפתח בפניו. שימנעו לשוכרו למלאכתו: גמ' אבל מלמדין. אומרין לו דרך עצה הוגנת: לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד. אוכלו לאותו אשכול: ת''ק אית ליה דרב אסי. וה''ק פועל אוכל קישות שהיא לבדה ואין עוד ואפי' היא שוה דינר ואתא רבי אלעזר למימר בין שהיא לבדה בין ששכרו לה ולחברותיה אם שוה יותר על שכרו לא יאכלנה ואתו רבנן בתראי למימר יותר על שכרו מותר הוא לאכול אם שכיר יום הוא אבל שכרו להקישות לבדה לית להו דרב אסי: אפי' לא בצר. שכרו לכל היום מותר לאכול לאשכול ראשון שבצר: משום דליכא למיתב לכליו של בעל הבית. דנימא ליה הב ברישא והדר אכיל דאי יהיב תו לא אכיל והתורה התירה לאכול: אבל הכא דליכא לקיומי לבסוף. אימא לא זיכתה לו תורה אלא א''כ נתן: מגילת סתרים. מגילה טמונה לפי שאסור לכתוב הלכות וכשהיה שומע דבר חידוש וירא לשוכחו היה כותבו ומסתיר מן העין: בביאת כל אדם. ואפי' אינו שכירו: ת''ק לית ליה דאיסי. דהא אוכל פועל קתני ורבנן בתראי אית להו דאיסי וה''ק וחכמים מתירין לאכול יותר על שכרו דהא לאו שכיר נמי אכיל: משלו הוא אוכל. תוספת שכר הוא שהוסיפה לו תורה: או משל שמים. במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים: תנו. אכילתי לאשתי ובני: יהבינן להו. כי היכי דבידו ליתן שכרו לכל מי שירצה: לדידיה זכי ליה רחמנא. בצדקה וכל זמן דלא מטא לידיה לא זכי ליה דליתבה לאשתו ובניו: אכל בזוזא. בתמיה וכי תוספת מרובה על העיקר: דמר סבר משלו הוא אוכל. והלכך לא יאכל יותר על שכרו דאין תוספת מרובה על העיקר: ומר סבר משל שמים הוא אוכל. וזכי ליה רחמנא: ואכלת כנפשך. בדבר שאתה מוסר נפשך עליו לעלות בכבש ולעלות באילן דמוסר נפשו למיתה דהיינו שכיר: נזיר. שאסור בענבים: משום לך לך אמרי' נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. כלומר קנסא הוא דקנסוהו שימנע עצמו מלהשכיר לענבים: קא נסיב לה. גמרא קרא דפועל ולעולם רבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא: לקצות. לייבשן בשדה לעשות קציעות:

אלא אימא עד שתהא פורקת. דסד''א שאינה אוכלת אלא כשהיא רואה הגפן בפניה אבל כשאינה רואה שהגפן עליה או בעגלה אינה אוכלת ואע''ג דטעמא דחסימה לאו משום דחזיא ומצטערת הוא. קמ''ל דלא קאי אמפני השבת אבידה דמן הדין אוכלת אלא מילתא באפי נפשיה הוא: איבעית אימא דרב איכא בינייהו. דת''ק שמזכיר פועל לית ליה דרב ואע''ג דאיסי בן יהודה איירי בעושין בסעודתן מ''מ לא מיקרו פועלים כיון שלא מדעת בעל הבית עושין: אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו. דמשעה ששכרו הוי כאילו התנה עמו ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל. ואין לו כח ליתן. (כולם): כן נמצא בספרים ישנים וכן נראה לגרוס לא בכנפשך קמפלגי. ואי לאו כנפשך הוו מודו כ''ע דאוכל יותר מכדי שכרו דרחמנא זכה ליה ולא גרסי' דכולי עלמא משלו הוא אוכל דהא כ''ש דאי משל שמים הוא אוכל דהוה אכיל יתר מכדי שכרו אי לאו כנפשך ויש ליישב הגירסא משום דמעיקרא הוה בעי למיפשט מת''ק דמשל שמים הוא אוכל ודחה לו וחוזר ופושט מדברי חכמים דסברי משל שמים כו' וא''כ ת''ק נמי סבר הכי דבין ת''ק לחכמים ליכא אלא הא דאמרן לעיל והדוחה אומר לעולם אימא לך משלו הוא אוכל כמו שדחיתי לך למעלה: ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו. וא''ת דמאי פריך הא כיון דהוא אינו יכול לאכול הוה ליה כחולה שאינו יכול ליתן להם וי''ל דלא דמי לחולה דחולה אינו תאב לפירות שלפניו ולהכי לא זכי ליה רחמנא אבל נזיר דתאב זכי ליה כשאר פועל וא''ת אלא מאי משל שמים הוא אוכל א''כ אמאי נקט נזיר וי''ל דאורחא דמילתא נקט שהנזיר רגיל לומר כן לפי שאינו אוכל: השוכר את הפועל . לקצות לו כו'. תימה דאם היה רוצה לאכול כך בלא קציצה היתה נגמרה מלאכתו ולא היה בכלל דייש ובשביל שחושב הוי בכלל דייש וי''ל דהכא מיירי במקום שמנהג הוא לקצות תאנים דהשתא בלא מחשבה אלא בסתמא הוי דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ועוד דין הוא שיאכל פועל ע''י מחשבתו כיון דעל ידי מחשבה זאת חשיב לא נגמרה מלאכתו לענין שאוכל ופטור:

בבא מציעא צב ע"א