דף צב - ב
תא שמע: השוכר את הפועל לקצות בתאנים, לייבשם בשדה, ולעשותם תאנים מיובשות, הרי זה אוכל, ופטור מן המעשר. שעדיין לא נגמרה מלאכתם שצריכים הם עדיין להתייבש.
ואם התנה הפועל עם בעל הבית: הריני פועל על מנת שאוכל אני ובני, או שיאכל בני בשכרי, וינוכה מחשבון שכר מלאכתי עבור זה, הרי הוא, הפועל עצמו, שאוכל מדין תורה, אוכל, ופטור מלעשר. ובנו, האוכל מחמת התנאי שהתנה עם בעל הבית, אוכל, וחייב לעשר.
כי מי שאוכל מחמת תנאי, דינו כקונה את הפירות. והקונה פירות חייב לעשרם.
ואי אמרת "משלו הוא אוכל", ואכילתו של כל פועל הוא שכר על מלאכתו, ובכל זאת פטרתו תורה מלעשר, אם כן, בנו אמאי חייב לעשר? והרי גם אכילתו היא בשכר מלאכתו של אביו. וכשם שהפועל עצמו, אף שאכילתו היא שכר עבור מלאכתו, אינו חשוב לוקח, ופטור מלעשר. הוא הדין בנו, האוכל בשכר מלאכתו, צריך להיות פטור מן המעשר! [30]
ומתרצת הגמרא: אמר רבינא, אכן, מעיקר הדין, היה על בנו האוכל מחמת שכר מלאכה להיות פטור מהמעשר. אלא, החמירו בו חכמים שיעשר, משום דמיחזי [שנראה] אכילתו כמקח, שהוא קונה בתנאי שהתנה, ואינו דומה לאביו, האוכל בלי תנאי כלל.
תא שמע: השוכר את הפועל, והודיעו שהוא נשכר לעשות בנטע רבעי שלו, הרי אלו לא יאכלו מהפירות, לפי שאסור לאכול נטע רבעי חוץ לירושלים.
ואם לא הודיעם, וסברו כשנשכרו שיש להם גם זכות אכילה, פודה את הנטע רבעי על מעות, ומאכילן. שהרי נתחייב להם מלבד שכר מלאכה גם אכילה מן הפירות ומקח טעות הוא.
ואי אמרת משל שמים הוא אוכל, אמאי פודה ומאכילן!? הרי האכילה היא צדקה שזיכתה להם תורה ליטול מן הפירות, ואיסורא, כשהפירות הם נטע רבעי שאסור להם לאוכלם חוץ לירושלים, לא זכי להו רחמנא, ואין זכות אכילתם חובה על בעל הבית, ואינו צריך לפדות כדי שיהיה להם ממה לאכול.
ועל כרחך, פועל משלו הוא אוכל בשכר מלאכתו, והוא חובה על הבעלים כמו השכר. ולכן, כשהטעה אותם, וחשבו שיש להם אכילה, עליו לדאוג לזה, ויפדה ויאכלם. [31]
ודוחה הגמרא: התם, מה שחייבוהו לפדות ולהאכילם, אינו מחמת זכות האכילה של הפועלים. אלא משום דמיחזי כמקח טעות. כי אילו הודיעם שהם נשכרים לנטע רבעי, שאינם יכולים לאכול, לא היו נשכרים. [32]
אך עדיין, אימא סיפא: נתפרסו עגוליו, לאחר שיבשו התאנים נתפרדו, ושכרו לחברם שוב, או אם נתפתחו חביותיו לאחר שהכניס בהם יין, ושכרו לשוב לסוגרם, הרי אלו לא יאכלו. שאין זכות לפועל לאכול לאחר גמר מלאכה, והיין והתאנים כבר נשלמה תיקונם. ואם לא הודיען שמלאכתם בפירות שאין בהם זכות אכילה לפועל, מעשר, ומאכילן,
ואי אמרת משל שמים הוא אוכל, אמאי מעשר ומאכילן!? והרי אין זו מחובת הבעלים להאכילם אלא זכות צדקה יש להם, ואיסורא לא זכי להו רחמנא.
וכי תימא, הכא נמי אין חובתו לעשר מפני החיוב להאכילם, אלא משום דמיחזי כמקח טעות, כי אילו היה מודיעם לא היו נשכרים לו.
אי אפשר לתרץ כך.
כי בשלמא נתפרסו עגוליו, נתפרדו עיגוליו לאחר שנתייבשו ורוצה לחזור ולדורסם ביחד, מיחזי כמקח טעות, היות וכשאומר להם בואו לדרוס לי תאנים, סבורים הם שעדיין לא נתייבשו, וזו היא דריכתם הראשונה קודם גמר מלאכה, ויהיה להם זכות אכילה.
אלא, נתפתחו חביותיו, ושכרם לסגור חביותיו, מאי מקח טעות איכא? הרי מידע ידעי [והרי הם יודעים] דאיטביל להו למעשר, שכבר נגמרה מלאכתו של היין משעה שנתאסף בחביות.
אמר רב ששת: כאן מדובר בכגון שנתפתחו חביותיו, ונשפך היין חזרה לבור. וכששכרם סבורים היו שזו העלאה ראשונה מן הבור, ולא נגמרה מלאכתו למעשר, ויש להם זכות לאכול.
ומקשה הגמרא: אפילו לפי מחשבתם, שמעולם לא העלו את היין מן הבור:
והתניא, יין משירד לבור, אף קודם העלאה, חייב במעשר.
וכששכרם להעלות היין מן הבור, ידעו שאין להם זכות לשתות ממנו, שכבר נגמרה מלאכתו למעשר.
ומתרצת הגמרא: משנה זו סברה כרבי עקיבא, דאמר גמר מלאכת היין למעשר היא רק משיקפה, משיצופו הגרעינים והפסולת על היין בבור ויסירו אותם.
דאמרו ליה פועלים לבעל הבית: כששכרתנו, לא הוה ידעינן שכבר הסירו מעליו את הגרעינים והפסולת, והטעיתנו לחשוב שיש לנו אפשרות אכילה.
ומקשה הגמרא: ונימא להו בעל הבית לפועלים: איבעי לכו [היה עליכם] אסוקי אדעתייכו [להעלות בדעתכם] דלמא מקפה [אולי הסירו כבר את הפסולת מעל גבי היין], ומדוע חשבתם שעדיין לא הסירו את הפסולת מעליו, ואתם הטעיתם עצמכם.
ומתרצת הגמרא: באתרא [במקום שהמנהג] דההוא גברא דנגיד המעלה את היין מן הבור איהו מקפה, מסיר את הפסולת, והם שנשכרו להעלות היין, בטוחים היו שעדיין צריכים להסיר מעליו הפסולת.
והשתא, לאחר דתני רב זביד ברבי רבי הושעיא: יין גמר מלאכתו למעשר לתנא קמא הוא משירד לבור ויקפה ויסיר מעליו הגרעינים הצפים.
ורבי עקיבא אומר: משישלה בחביות משיסירו את השמרים הצפים עליו לאחר שהכניסוהו לחביות,
אפילו תימא שלא נתפתחו חביותיו ונשפכו לבור, אלא שכרם לסגור חביות המלאות יין, עדיין יתכן שסבורים היו שיש להם לאכול, דאמרו ליה פועלים לבעל הבית: לא הוה ידעינן דמשלי, שהסירו כבר השמרים ונפתחו פעם נוספת.
ונימא להו בעל הבית לפועלים: אף שחשבתם שזו סגירה ראשונה של החביות, איבעי לכו אסוקי אדעתייכו [היה לכם להעלות בדעתכם] דלמא משלי מן השמרים ואתם הטעתם עצמכם.
באתרא דההוא דשריק, אותו אדם הסותם את פתחי החביות בטיט, ההוא משלי, הוא גם מסיר השמרים, וסברו שעליהם מוטל להסיר השמרים ועדיין לא נגמרה מלאכת היין, והיה עליו להודיעם שנפתחו לו חביותיו לאחר סגירה, שכבר הוסר מהם השמרים.
תא שמע ראיה, ממה ששנינו לקמן במשנה [צג א]: קוצץ [מתנה] אדם [פועל] להמנע מלאכול, אפילו שהוא זכאי לזה מן התורה, תמורת דמים שנותן לו בעל הבית, [33] בין על ידי עצמו, כשהוא הפועל, ובין על ידי בנו ובתו הגדולים, כשהם פועלים, ובין על ידי עבדו ושפחתו הגדולים ועל ידי אשתו כשהם פועלים, מפני שיש בהן דעת למחול על אכילתם.
אבל אינו קוצץ [מתנה] דמים תמורה האכילה, לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים, כשהם פועלים, ולא על ידי בהמתו שמשכירה לאחרים לדוש בה, שאינו יכול למחול על זכות אכילתה תמורת דמים, שאף בלא זכות אכילה אסור לחוסמה. ובקטנים אין מועילה התנאתו לשלם תמורת שימנעו מלאכול, מפני שאין בהן דעת למחול על אכילתם.
והתנאי שהאב מתנה עבורם, לא מונע מהם מלאכול, כיון שהם צריכים למחול, ואין בהם דעת למחול.
ומוכיחה הגמרא: קא סלקא דעתך, שמשנתנו האומרת מתנה אדם על אכילת בניו ובנותיו ועבדיו, מדובר בה במעלה להן מזונות, והוא מפרנסם.
אי אמרת בשלמא, משל שמים הוא אוכל, ואין לפועל זכות וקנין בפירות לאוכלם, משום הכי אינו קוצץ, בקטנים, שאין כאן זכות שיוכל האב למחול עליה.
אלא אי אמרת משלו הוא אוכל, הפועל אוכל מכח זכות שיש לו בפירות לאוכלם, קטנים נמי, נקוץ להו, ימחול אביהם לבעל הבית על זכות אכילתם עבור דמים שנותן לו, כי היות שהוא מפרנסם, הרי כל זכויות האכילה שלהם שייכים לו, והוא יכול למחול עליה.
ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן, בשאין מעלה להן מזונות, ואין זכויותיהם שלו, וגם זכות האכילה שיש להם בפירות אינו שלו, ואינו יכול למחול.
ומקשה הגמרא: אי הכי, שהעמדנו משנתנו כשאין מפרנסם, גדולים נמי, איך אביהם קוצץ דמים עם בעל הבית תמורת אי אכילתם? ומה להם ולתנאו, והרי הם אינם סמוכים על שולחנו, ומדוע שיסכימו לדבריו.
ומתרצת הגמרא: גדולים, ידעי, שומעים הם שאביהם התנה, וקא מחלי. כי משעה ששתקו ולא מיחו, הסכימו בכך עם דבריו, ומחלו על אכילתם.
ומקשה הגמרא: והא תנא רבי הושעיא: קוצץ אדם להמנע מלאכול תמורת דמים על ידי עצמו ועל ידי אשתו. אבל לא על ידי בהמתו, כשמשכירה לאחרים אינו יכול למחול על הזכות שיש לו שיאכילוה, כיון שאסור לחוסמה אף כשאין לו זכות להאכילה.
וכן קוצץ אדם על ידי בנו ובתו הגדולים, מתנה שימנע בעל הבית מהם מלאכול, תמורת דמים.
אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים, שאין בהם דעת למחול על זכות אכילתם, והם אוכלים אף כשמתנה.
וקוצץ על ידי עבדו ושפחתו הכנענים, בין גדולים ובין קטנים.
ובמשנה לעיל שנינו, דוקא על ידי עבדים גדולים היכולים למחול אפשר לו להתנות, ולא בקטנים,
מאי לאו, לכאורה, על כרחך יש לפרש, כי אידי ואידי, בין המשנה ובין הברייתא, מדברות במעלה להן מזונות, וזכויות העבדים שייכות לאדוניהם, ובהא קא מיפלגי:
דמר, התנא של הברייתא שאמרה אף על זכות אכילה של עבד קטן יכול הבעלים להתנות, סבר משלו הוא אוכל, וכיון שהאכילה היא זכות של הפועל, יכול בעליו להתנות ולמחול על זכות זו, כיון שזכויות עבדו הקטן שייכים לו.
ומר, התנא במשנה, שאמרה אין הבעלים יכול להתנות על זכות אכילת עבד קטן, סבר משל שמים הוא אוכל, ואין אכילת הפועל זכות וקנין בפירות שיהיה לאדון על מה למחול ולהתנות.
ודוחה הגמרא: לא, דכולי עלמא משלו הוא אוכל, וכיון שאכילת הפועל היא זכותו, הרי בעל העבד יכול למחול ולהתנות על זכות זו.
ולא קשיא, כאן, המשנה שאמרה אי אפשר להתנות על אכילת עבד קטן, מדברת בשאין מעלה להן מזונות, ואין הזכויות של העבד שייכות לאדונו כשאינו מפרנסו, ואין הוא יכול למחול עליהם.
וברייתא, המאפשרת לבעל העבד הקטן להתנות על זכות אכילתו של העבד, במעלה להן מזונות, וזכויותיו הן של אדונו. והרי הוא מתנה עליהם.
ומקשה הגמרא: במאי אוקימתא [במה העמדת] את הברייתא, במעלה להן מזונות.
אי הכי, בבנו ובתו קטנים נמי, נקוץ להו! כיון שזכויותיהם כשהוא מפרנסם הן שלו, יכול הוא למחול על זכות אכילתם. ומדוע אמרה הברייתא שאיננו קוצץ עבור בנו ובתו הקטנים.
ומתרצת הגמרא: זכות שהיא צערייהו דבנו ובתו הקטנים, לא זכי ליה רחמנא. ולכן לא זיכו לאב למחול על זכות אכילתם, כיון שצער הוא להם.
ומקשה הגמרא: במאי אוקימתא למתניתין [במה העמדת את המשנה] שאין אדם קוצץ עבור עבדו קטן, בשאין מעלה להן מזונות, שאז אין האדון זוכה בזכות האכילה של עבדו למחול על זה
הערות
[30] כך פירש רש"י, שקושית הגמרא היא על בנו האוכל מחמת הקציצה עבור שכר מלאכתו, אבל כל הראשונים חולקים, וסוברים שכל האוכל בקציצה, אף שהיא תמורת המלאכה, הרי הוא לוקח, וחייב לעשר. וכל פטורו של הפועל עצמו, אף שאכילתו היא בעבור מלאכתו (למאן דאמר משלו הוא אוכל), הוא רק מחמת שאינו נצרך להתנאה מפורשת, והוא אוכל מדין תורה, אבל בנו, שאוכל עבור קציצה, חייב. והראשונים פירשו "על מנת שיאכל בני בשכרי", היינו: במקום אכילתי בעצמי, יאכל הוא. ונמצא שאת אכילתו הוא מעביר לבנו. ואם משלו הוא אוכל, ויכול הוא להעביר אכילתו לבנו, היה על הבן להיות פטור, לפי שאין הוא אוכל מחמת קציצה עם הבעל הבית אלא מכח אכילת האב הפועל, שאוכל מדין תורה. אבל אם משל שמים הוא אוכל, הרי צריך התנאה מיוחדת בשביל שהבן יאכל, ורק מכח ההתנאה יש לו לאכול, וחייב לעשר כלוקח. והברייתא שאמרה בנו אוכל וחייב לעשר, יש ממנה ראיה שסברה משל שמים הוא אוכל.
[31] המהרש"ל פירש, שאף למאן דאמר משלו הוא אוכל, כיון שסוף סוף אין זה מכח התנאה בין הבעל הבית לפועל שיהיה לפועל זכות לאכול, אלא שהתורה חייבה את הבעל הבית לתת לפועל גם לאכול עבור מלאכתו, ובדבר איסור הרי לא חייבה התורה את בעל הבית לתת לפועל לאכול, וכמו שלא היתה כאן התחייבות לתת אכילה כלל, ונמצא שלא חל חיוב על בעל הבית להאכיל את פועליו מן הפירות. ומה שחייב הבעלים לדאוג לחלל את הנטע רבעי, אין זה בגלל חוב אכילת הפועל שמוטל עליו, שבדבר איסור לא הטילה עליו התורה חוב זה, אלא הוא רק מחמת שאם לא יפדה, יטען הפועל שנשכר בטעות, היות וחשב שיש לו לאכול. ואף שגם למאן דאמר משל שמים הוא אוכל מבואר בגמרא שיש לפועל טענת מקח טעות, ומדוע יותר מובן הדבר למאן דאמר משלו הוא אוכל, והרי בקושיא הבינה הגמרא טענת מקח טעות רק למאן דאמר משלו הוא אוכל? ביאר המהרש"ל, שיש הבדל. שלמאן דאמר משלו הוא אוכל היות ואכילת הפועל הוא חוב שכר מלאכה המוטל על בעל הבית, נמצא שהפועל שחשב שיש לו לאכול חשב ששכרו מרובה [היינו שכר מלאכתו ועוד תוספת אכילה], ונמצא ששכרו מועט [ללא תוספת האכילה], והרי זה מקח טעות ממש, אבל למאן דאמר משל שמים הוא אוכל, היות ואין האכילה מכלל זכות שכירותו, אלא מתנה שנתנה לו תורה, אין לו טענת מקח טעות היות והשכירות ביניהם נשארה כשם שחשב מלכתחילה שישולם לו, והאכילה שהפסיד אין זה הפסד בגוף השכר ולא טעה בשכרו אלא בדבר אחר, ומה שחשב שמלבד שכרו יהיו לו גם מתנות נוספות וטעה בזה, אין בזה טענת מקח טעות, היות שבעצם שכירותו הכל נתקיים כפי מה שהסכימו המעביד והעובד. ולכן תירצה הגמרא, שלמאן דאמר משל שמים זה רק "מיחזי" כמקח טעות. אבל המהרש"א פירש, שלמאן דאמר משלו הוא אוכל, היות והתורה חייבה את בעל הבית בשכר הפועל לתת לו גם לאכול, שלא צריך להתנות על זה מפורש, כל סתם הרי הוא כאילו התנה. והיות ולא פירש שהפירות הם נטע רבעי, הרי זה כאילו התחייב לפדותם ולאפשר לו לאכול אותם, ואין צורך לטענת מקח טעות, אלא שהבעל הבית התחייב לו אכילה ועליו לקיים את התחיבותו.
[32] כלומר, והם יכולים לומר: לא נעבוד עבורך רק אם תפדה את הפירות ונוכל לאכול מהם. והקשה הגהות אשר"י, אם כן, מדוע חייב הבעלים לפדות עבורם? יאמר להם: או תעבדו כך בלא אכילה, או שאם רצונכם תטענו טעות היה מה שנשכרנו, ואנו חוזרים בנו! ואל תעבדו, אבל לחייבו לפדות, מנין? ותירץ, שאם יחזרו בהם, עליו יהיה לשלם להם שכר בלא שיעבדו, כיון שעכשיו כבר אינם מוצאים להשתכר, והדבר הוא באשמתו, שגרם להם לחשוב שיש להם עבודה כדאית אצלו, ולמעשה אין להם. ולו היו יודעים, היו משתכרים במקום אחר, ועכשיו הפסיד להם אפשרות זו, ולכן עליו לשלם להם. לכן עדיף לו שיפדה ויאכילם.
[33] מסוגיא זו למדנו, שיכול פועל למחול על זכות אכילתו, ואפילו למאן דאמר משל שמים הוא אוכל. שאין זו זכות ממון כלל (ומטעם זה אין האדון מוחל זכות אכילת עבדו הקטן, שאין האכילה זכות ממון שיזכה בה האדון וימחול עליה). ולכאורה קשה מאד איך אפשר למחול והרי אין זה שכר עבודתו שתאמר שהוא מוחל מראש על השכר הזה אלא זהו דין תורה להניח לפועל לאכול ועל מה ימחול? ואם תאמר, שהוא מתנה על עצם דין התורה, והיינו, שהתורה אמרה שפועל זכאי לאכול, והוא מתנה לעשות עצמו לסוג פועל אחר שאינו זכאי לאכול, ואף שזה נגד דין תורה, הרי קיימא לן שבדבר שבממון אפשר להתנות לשנות דין תורה, לא יתכן בענינו לפרש כך, שהרי כל הדין שאדם מתנה על דין תורה בדבר שבממון, מבואר בגמרא בכמה מקומות שהוא רק מפני שממון ניתן למחילה. אבל כאן עדיין לא זכה הפועל בכלום, כמו שאנו רואים שאין לו לתת לאשתו ובניו כיון שעדיין לא זכה בכלום, ועל מה ימחול? והגר"ח ביאר, היות ודיני פועל הם בעצמם דיני ממונות, יכול אדם להחליט איזה סוג פועל הוא רוצה לעשות עצמו, והתורה אמרה שסתם פועל זכות יש לו לאכול, אבל יכול הוא לעשות עצמו לסוג פועל אחר, שלא יהיה לו זכות לא כול. ודימה לזה את מה שמבואר בסוף הפרק, שאף לרבי מאיר, שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו בדיני ממון, בכל זאת יכול שומר להתנות שיהיה פטור מדיני השומרים האמורים בתורה. וביארה הגמרא, משום שמלכתחילה בשעה שנתחייב לשמור, לא השתעבד לחיובים האמורים בתורה. וביאר הגר"ח, כיון שעצם חיוביו של שומר הוא דין ממון מסוים, יכול אדם ליצור לעצמו סוג שומר חדש, שלא מבואר בתורה, ואין מקום לחייבו ממה שנאמר בתורה, לפי שהוא עשה לעצמו דין חדש, ובדיני ממונות יכול אדם לעשות כן. ורק בקידושין הדין הוא שהמקדש את האשה על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה אין תנאו חל, כיון שאין אדם יכול לעשות קידושין כרצונו, והתורה קבעה מהם צורת הקידושין. ולכן, המקדש ומתנה כן, אינו קובע לעצמו סוג קידושין אחרים, שאינם מחייבים בשאר וכסות, שהרי אין ביכולתו לקבוע סוג קידושין אחר. אלא, ששם אמרה הגמרא, שהתנאי מועיל לו רק מטעם מחילה, שיכולה האשה למחול על זכותה, אבל פועל, דיני זכויותיו הם דיני ממון, ויכול הוא לקבוע איזה סוג פועל הוא יהיה.
על מנת שיאכל בני בשכרי פירוש אבל אני לא אוכל הרי זה אוכל ופטור זה קאי אעל מנת שאוכל אני ובני. ואם תאמר. והא היינו קצץ דאמרינן קצץ שתים לא יאכל. והיכי קאמר הוא אוכל ופטור דמשמע אפילו קצץ ויש לומר דלמאי דפרישית לעיל ניחא דהאי דקאמר שתים לא יאכל לא קאי אהיכא דאוכל מן הדין בלא קציצה דהתם ודאי לא מהניא קציצת שום דבר אלא קאי אהיכא דאינו אוכל בלא קציצה ועלה קאמר דכי קצץ לא יאכל שתים והשתא נימא דלהכי קאמר הרי זה אוכל ופטור דקציצה לא מהניא מידי לחייב דהא בלא קציצה נמי היה אוכל. תלמיד הר"ף.
על מנת שיאכל בני בשכרי. פירוש תחתי הוא אוכל ואני לא אוכל. ואם תאמר למאי דפריך רבינו תם לעיל גבי קצץ אוכל אחת אחת שתים שתים לא יאכל דעל כרחך ארישא דאי אסיפא אטו בשופטני עסקינן שקוצצין ומותרין לאכול מן התורה. ועוד אמאי מהני קציצה שלה כיון שמן התורה אכיל בלא קציצה דידהו הא הכא קתני דאפילו היכא שאוכל מן התורה מהני קציצה דידהו ואם בנו אוכל חייב אלא ודאי כיון דטעה וקצץ מהני קציצה. תריץ מכאן אין להוכיח דלאו מילתא היא דאיכא לפרושי דהכא מיירי שקצץ לו שיאכל בנו כמה שירצה הבן ושמא יאכל יותר מן האב ולהכי קצץ דלאו בשופטני עסקינן והיינו טעמא נמי דמהניא קציצה. והא דפריך הכא אי אמרת משלו הוא אוכל אמא חייב היינו אמאי חייב בכל מה שאכל לא היד לנו לחייבו אלא במה שיאכל יותר מן האב. מפי רבי. תוספות שאנץ.
בנו אוכל וחייב. ואם תאמר והיכי מחייב בנו והא אין מקח קובע בדבר שלא נגמר מלאכתו למעשר והכא לא נגמרה מלאכתו למעשר דהיינו לקצוץ. ויש לומר דמיירי בשתים שתים ובשתים מקח קובע למעשר שפיר אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כדפרישית לעיל. תלמיד הר"ף והריטב"א.
ואי אמרת משלו הוא אוכל בנו אמאי חייב. פירוש על מנת שיאכל בני בשכרי קשיא ליה כלומר שלא יאכל הוא ויאכל בנו במקומו ואי סלקא דעתך דינא הוא אמאי חייב כיון שאם לא קצץ נמי היה יכול ליתן לו מה שיאכל בשקצץ נמי פטור כדכתיבנא לעיל אלא ודאי משל שמים הוא אוכל דאינו יכול ליתן אלא אם כן התנה עמו בשעה ששכרו הילכך מקח הוא וחייב במעשר. ואוקימנא משום דמיחזי כלוקח כיון שקצץ על בנו שאף על פי שהקוצץ על עצמו מכיון שדינו לאכול מן התורה פטור הקוצץ על בנו חייב מפני שנראה כלוקח הואיל ואינו עושה ואוכל בקציצה ופירוש רש"י אינו מחוור בכאן. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: על מנת שאוכל אני ובני על מנת שיאכל בני בשכרי הוא אוכל ופטור ובנו אוכל וחייב ואי אמרת משלו הוא אוכל בנו אמאי חייב. פירש רש"י ז"ל על מנת שיאכל בני בשכר שקצצת לי ואי אמרת משלו הוא אוכל ושכרי הוא ורחמנא פטריה מכנפשך דדרשינן מה נפשך וכו' אמאי חייב הא בשכר אביו הוא אוכל כאביו עד כאן לשונו. ומשמע ליה למרן ז"ל דלא פריך תלמודא מדקתני על מנת שאוכל אני ובני דההיא כיון דתרווייהו אכלי פשיטא דאכילת בנו תוספת שכר הוא דאיהו גופיה הא אכיל מאי דזכי ליה רחמנא ואכילת בנו מקח גמור הוא אבל הא קמשמע לן על מנת שיאכל בני בשכרי כלומר בזכות שזכתה לי תורה תוספת בשכר ולא בשכרו ממש קאמר דאם כן זה מקח גמור הוא אלא במקומי קאמר ולהכי פריך דאי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל ואינו יכול לומר תנו במקומי לאשתי ובני אם כן הוה ליה אכילת בנו כקציצה וכתנאי ולפיכך הוה ליה מקח וחייב לעשר אלא אי אמרת משלו הוא אוכל ויוכל ליתן אכילתו לבנו שיאכל במקומו הא בנו במקומו הוא עומד לאכול זכותו וכי היכי דלדידיה זכי רחמנא בלא מעשר הוא הדין לבנו הבא מכחו. כן פירוש דברי רבינו ז"ל בבירור וכן פירש השמועה הרמב"ן ז"ל. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: ואי אמרת משלו הוא אוכל כשאמר לו על מנת שיאכל בני בשכרי בנו אמאי חייב. משום דמיחזי כלוקח הואיל והתנה ואם לא היה מתנה ואמר תנו לבני היה אוכל ופטור. עד כאן.
ואם לא הודיען פודה ומאכילן. פירוש דמקח טעות הוא שאלו הודיען לא היו נשכרין אצלו. ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי פודה. דהא איסורא לא זכי להו רחמנא. כלומר דהא בתורת צדקה ומתנות עניים הוא דאכלי ואי משכחי היתרא ליכלו ואי לא לא ליכלו. ומהדרינן דאפילו הכי מיחזי כמקח טעות שהרי היו סבורין שימצאו שם מה שיאכלו בתורת צדקה ועל דעת כן נשכרו לו מן הסתם. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד: ואי אמרת משל שמים הוא אוכל ודאי מקח טעות הוא כמי שהתנה לו ארבעה ואינו נותן לו אלא שלשה אבל משל שמים אינו מן התנאים שלו אלא חסד שמים הוא ואינו בכאן. ושני ליה אפילו הכי משום דמיחזי כמקח טעות הוא. עד כאן.
אמאי פודה ומאכילן איסורא לא זכי ליה רחמנא. ואם תאמר הא לעיל צריך קרא למעוטי הקדש הא לאו קרא הוה אכיל אף על גב דלאחר איכא מעילה והכא ליכא מיעוטא. ויש לומר דהכא נמי ממעט מרעך אפילו למאן דאמר ממון הדיוט הוא כי היכי דמעשר שני פטור מן החלה חוץ לירושלים אפילו למאן דאמר ממון הדיוט הוא משום דכתיב ראשית עריסותיכם כדמוכח בסוף חלה. ורבינו חננאל פירש אמאי פודה ומאכילן כלומר יאכלו בלא פדייה ככתוב בתוספות.
תא שמע נתפרסו עגוליו וכו'. ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי מעשר ומאכילן. אבל אי אמרת משלו הוא אוכל ניחא אף על גב דלא זכתה לו תורה בדבר שנגמרה מלאכתו למעשר מכל מקום אכילתן בכלל שכרן הוא והם סבורים שלא נגמרו מלאכתן למעשר והוי כאלו התנור לאכול ועל בעל הבית מוטל להודיעם ומדלג הודיעם הסכים לדעתם שיעשר ויאכילם. אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל אז לא הוי כאלו התנו לאכול דאינו בכלל שכרן אלא גמילות חסדים שזכתה להם תורה בדבר שלא נגמרה מלאכתם לגמרי וכאן שנגמרה מלאכתן לא זכתה להן תורה. והאי דנקט איסורא לא זכי ליה רחמנא לאו דוקא אלא אגב לעיל נקטיה הכא. הרא"ש ז"ל.
בשלמא נתפרסו עגוליו. פירוש אגופא דמתניתין פרכינן בין למאי דקסלקא דעתין מעיקרא או לבסוף מאי מקח טעות איכא בנתפתחו חביותיו דכיון ששכרן לגוף החביות הוה להו למידע דאיטביל להו למעשר ואפילו הויא זו תחילת מגופתם. הריטב"א ז"ל.
בשלמא נתפתחו עיגולין כשום דמחזי כמקח טעות. לאו משום שינויא דמחזי כמקח טעות פריך דבלאו הכי מצי לאקשויי אמאי פודה ומאכילן אלא לשון מקח טעות נקט משום שנויא דאמרן דמחזי כמקח טעות. מפי רבי. תוספות שאנץ.
כרבי עקיבא דאמר משיקפה. פירש רש"י. שיקפאו החרצנים על פי הבור כשהתחיל להיות תוסס ונוטלין הזגין ומשליכין. והראב"ד פירש שהשמרים יורדין למטה והיין שב למעלה כשהוא צלול מלשון הקופאים על שמריהם. ואין זה מחוור דהא לא שכיח זה בבור. הריטב"א
וזה לשון הראב"ד: כרבי עקיבא דאמר משיקפה. והוא משרש הקופאים על שמריהם והוא שמסירין החרצנים והזגין שצפין עליו ומשוקעים לתוכו ונסוק אדעתייהו דילמא מקפי כי הם אינם יכולין לראות מה שבבור וכיון שמתחיל לקפות מיד נקבע. באתרא דההוא דנגיד ההוא מקפה מי שמוציאו מן הבור לחביות הוא קופה אותו ומסיר כל הפסולת שבו וכיון שרואין אותו בבור סבורין הן שעדיין לא נקפה. משישלה בחביות כמו אין שולין את הכרשינין וכמו השולה דג מן הים והוא שמריקין אותו מחבית לחבית אחר ששהה שם יום או יומים וכך עושין כדי שיהיה צלול מן הפסולות ומן השמרים העבים ונסקו אדעתייהו כשרואין אותו בחביות פתוחות שכבר נשלה מחבית לחבית ונקבע ומאי מקח טעות איכא הכא. באתרא דההוא דשריק הוא משלה. פירוש מיד שהוא נושל מחבית לחבית שורקין פי החבית כדי שלא יפוג טעמו וכיון שרואין החביות פתוחות סבורין הם שלא נשלה. עד כאן.
הא דאמרינן והשתא דתני רב זביד בדבי רבי אושעיא יין משירד לבור ויקפה וכו'. קשיא לי לימא מתניתין ככולי עלמא ולעולם שנפתחו חביותיו לבור דכל היכא דאיכא לאוקומי מתניתין ככולי עלמא טפי עדיף. וניחא לי דטפי עדיף לאוקומי מתניתין כפשטה דנתפתחו חביותיו לא משמע מסתמא שנתפתחו לבור אלא שנתפתחו הם ממש ואי מוקמינן מתניתין כרבי עקיבא בלחוד לא איכפת לן דהא קיימא לן דכלהו סתמי כרבי עקיבא כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וכיון דמוקמי הכא סתמא דמתניתין כרבי עקיבא משמע דהלכתא כותיה ואליבא דרב זביד ומסקנא דסוגיין כוותיה. והא דלא בעי ראיית פני הבית בין לדברי הכל דהא סתם גתותיהן בשדות היו כדתנן המוכר את השדה לא מכר את הגת. פירשו בתוספות דיין כיון דבתירוש תלייה רחמנא לא בעי ראיית פני הבית ואפילו לרבי ינאי וכדאסיקנא לעיל דמודה רבי ינאי בחטים ושעורים דבגרן תלנהו רחמנא ולמאי דהוה סלקא דעתין התם מוקים הני מתניתין לרבי ינאי מדרבנן. הריטב"א ז"ל.
תא שמע קוצץ על ידי עצמו. פירש רש"י ז"ל עם בעל הבית שיטול מעות ולא יאכל בשביל עצמו. או בשביל בניו ועבדיו הגדולים. והא דקתני על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדיו ושפחותיו הגדולים לאו בחדא גוונא היא דאלו בבנו ובבתו הגדולים אפילו הן סמוכין על שלחנו אין מעשיהם שלו וכיון דכן לעולם אינו קוצץ אלא מדעתם ואפילו תימא דפועל משלו הוא אוכל אבל גבי עבדיו ושפחותיו כל היכא דמעלה להן מזונות כיון דמעשה ידיהן שלו קוצץ עליהן בעל כרחן אי אמרת משלו הוא אוכל אבל אי אמרת משל שמים הוא אוכל לא שייך ביה זכות קרב ואינו קוצץ אלא מדעתם ואין צריך לימר אם אינו מעלה להן מזונות למאן דאמר אין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך שאינו קוצץ אלא מדעתם ואפילו תימא משלו הוא אוכל וזה ברור בעצמו. אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא על ידי בהמתו מפני שאין בהם דעת אבניו ועבדיו קאי דאלו בהמתו גזרת הכתוב היא שלא יחסם אפילו בהמה שלו ובדישה שלו. ויש לפרש דקאי אפילו אבהמה וטעמא דקרא קאמר דמשום דאין בה דעת למחול על צערה קפיד רחמנא על חסימתה לעולם. אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל שפיר אלא אי אמרת משלו הוא אוכל קטנים נמי ליקוץ. פירש רש"י ז"ל ליקוץ להו אף על פי שאין בהן דעת דכי היכי דאגרייהו דידיה אכילתן נמי דידיה דקסלקא דעתך דמיירי בשמעלה להן מזונות. ותמיהא מילתא דהא ניחא עבדיו ושפחותיו אגרייהו דידיה שהרי מעשה ידיהם שלו וכן בתו הקטנה אבל בנו קטן אפילו סמוך על שלחנו אין מעשה ידיו שלו ולא תקנו לו אלא מציאתו דאתיא ליה מעלמא ומעשה בתו הקטנה דזכי ליה רחמנא מדכתיב את בתו לאמה. ויש לומר דקושיין דהכא מבתו ועבדיו ושפחותיו. ועוד יש לומר דקושיין אפילו מבנו מדנקטיה ליה סתמא ואף על פי שאין שכרו לאביו מכל מקום כיון שסמוך על שלחנו לא גרע האב לפקח בעסקיו מיתומים שסמכו אצל בעל הבית שיכול לקוץ עליהם כהאי גוונא. וכן פירש רבינו ז"ל.
וכן היה דן בשם רבו ז"ל דאבי הקטנים הסמוכין על שלחנו דינו בממונם כדין יתומים שסמכו אצל בעל הבית המפורש בפרק השולח. ולמאן דאמר משל שמים הוא אוכל ניחא לן מתניתין משום שאין כאן זכייה של ממון קודם שיבא לידי פועל שיכול הרב לפסוק על עבדיו אף על פי ששכרן שלו ולא שיוכל האב לפסוק על בנו מדין אפוטרופוס. ופרקינן הכא במאי עסקינן שאין מעלה להם מזונות וכיון דכן אין לרב בשכרן כלום ואין לאב דין אפוטרופוס. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל משום הכי אינו קוצץ על ידי עבדו ושפחתו הקטנים אף על פי שמעלה להם מזונות דרחמנא זכי להו חוץ משכרן וגדולים מיהא חוצץ לכתחלה משום דבני מתנה נינהו וזכו אינהו ויהבו לאדון מפני שמרבה לו בעל הבית בשכרו בשביל הקציצה וכל הקטנים זוכין לעצמן ואינן מזכין. אלא אי אמרת משלו הוא אוכל ומכלל שכרן הוא עבדים קטנים נמי ניקוץ לה שהרי כל שכרן שלו הוא הואיל ומעלה להן מזונות. ותריץ לה בשאין מעלה להם מזונות. עד כאן.
אי הכי גדולים נמי. קשיא לי ומאי קושיא דהא על כרחך אפילו לדידיה כי קתני בניו הגדולים מדעתן קאמר וכדפרישית לעיל ואם כן הוא הדין למאי דשנינן השתא דמיירי מדעתן בין בבניו ובין בעבדיו. תירצו בתוספות דהכי פירושו בשלמא לדידי דמוקמינן לה בשמעלה להם מזונות סגי ליה שקוצץ מדעתם בלא שום שליחות אחרת דמסתמא מתרצים להם בלב שלם על מה שקצץ כיון שהודיען כלל אבל לדידך דאוקימתא כשאין מעלה להם מזונות היאך קוצץ מדעתם בלחוד דהא ודאי אינם מתרצים לו אלא מיראה ואנוסים הם. וכי תימא דלוקמה בשנתנו לו רשות בפירוש אם כן היינו על ידי עצמו דשלוחו של אדם כמותו. ומרי הרב היה אומר דהאי אי הכין לא אי אמרת בשלמא הוא אלא תלמודא בעי לדברי הכל.
וזה לשון שיטה: גדולים ידעי וקא מחלי וכו'. פירוש דהמקשה סבר דבמעלמא מיירי. וכיון דמעלמא מסתמא גדולים מחלי כל זכות שתבא לידן בין משלהן בין משל שמים ואפילו שלא מדעתן יכול לקצוץ אבל קטנים אי משל שמים הוא לא מצי לקוץ עליהם דלא מחלי כלל לא מתחלה ולא בשעת קציצה אף אם עשה מדעתן דלאו בני מחילה נינהו אבל אי בשאין מעלה להם מזונות אפילו לגדולים לא יקוץ פירוש שלא מדעתן. ומשני גדולים לא ידעו וקא מחלי פירוש וכגון דקצץ מדעתן דהוי כאלו קצצו הם עצמן. שיטה.
וזה לשון הראב"ד: אי הכי גדולים נמי לא ליקוץ לכתחלה. דקסלקא דעתך אינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך. אפילו הכי כיון דידעי ומחלי דהא לא מיחו שרי. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א: הא דאקשינן אי הכי גדולים נמי ומפרקינן גדולים ידעי וקמחלי. איכא למידק והא למאי דמוקי לה איהו נמי במעלה להם מזונות ומשל שמים הוא אוכל על כרחך טעמא דגדולים משום דידעי וקמחלי וכדקתני טעמא מפני שיש בהם דעת. ויש לומר דהכי קאמר בשלמא אי מעלה להם מזונות וגדולים נינהו סתמא דמילתא ידעי ומחלי אלא כשאין מעלה להם מזונות למה. ופריק דאפילו הכי כיון דגדולים נינהו וידעי דקצץ אביהן ושתקי סתמא ידעי ומחלי. אלא דתמיה לי מאי קוצץ דקאמר הא אי מחו קציצתו לא מהניא ואי שתקי ולא אכלי פשיטא דאין בעל הבית חייב לשלם שהרי לא מנעם הוא מלאכול שהם הם שמשכו ידיהם מלאכול ומאי ידעי ומחלי דקאמר. ואפשר דמשום סיפא נקטה דקטנים שאין בהם דעת אינו קוצץ עליהם לכתחלה שמחמת קציצתו אם נמנעים מלאכול סבורים שהאב רשאי לקוץ עליהם ומשום כך נמנעים ואפילו הודיעם אינם בני מחילה. עד כאן.
במאי אוקימתא לברייתא במעלה להם מזונות אי הכי קטנים נמי. קשה לי מאי אי הכי דקאמר דהא איהו נמי אוקי ברייתא במעלה להם מזונות וכו'. ויש לומר דהאי אי הכי לא אתמר באי אמרת בשלמא וכיוצא בו יש בריש מכילתין אי הכי נקני רכוב במוסרה וכן בפרקין גבי תאנה העומדת בגנה ונופה נוטה לחצר אי הכי בעל הבית נמי דלא מתפרש לפי דעתי באי אמרת בשלמא ואי נמי יש לומר דמאן דאקשי השתא אי הכי לא מוקי להו הא והא במעלה להם מזונות אלא לישנא דגמרא הוא דמקשה בין להאי אוקמתא בין לאוקמתא קמייתא. צערייהו דבנו ובתו הקטנים לא זכי להו רחמנא אבל לצערא דעבדו ושפחתו לא חיישי ואפילו כשאין מעלה להם מזונות נמי למאן דאמר יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך כדמשמע בסמוך. הרשב"א.
וזה לשון הראב"ד: צערייהו לא זכי ליה. כשתקנו חכמים מעשה ידיהם ושכרן תחת מזונות הצער לא הקנו לו ואלו רואין ואינן אוכלין ומצטערים. פירוש אחר לא תקנו חכמים תמת מזונותיו אלא מציאתו דלא מצטער עליו אבל טרחא שיטול הוא שכרם לא תקנו לו דהוה ליה כעין חבלה דלא זכו ליה רבנן אף על גב דסמוכין על שלחנו כדאיתא בהחובל. אלא אידי ואידי כשאין מעלה להם מזונות ומשלו הוא אוכל ובהא קמיפלגי מר סבר יכול ומר סבר אינו יכול. וכי תימא גדולים ידעי ומחלי כדאמרינן לעיל היינו דקאמר ותו לרבי יוחנן דאמר יכול שביק מתניתין ועביד כברייתא אלא דכולי עלמא משל שמים הוא אוכל ולא מצי קייץ ומאי קוצץ דקאמר רבי אושעיא מזונות קוצץ עם בעל מלאכה שיתן להם מזונות אחרים כדי שלא יצטרכו לאכול מן הענבים אי נמי גבי בהמתו נמי ניקוץ לה תבן או עמיר כדי שלא תאכל מן הדישה. והוא הדין דמצי לאקשויי ליה מבנו ובתו הקטנים אלא דעדיפא מיניה אקשו ליה דלא מיבעיא אדם שאין אתה מצווה על חסימתו על ידי קציצה שיכול לפסוק עמהן מזונות אחרים כדי שלא יאכלו מן הענבים אלא אפילו בהמתו שהוא מצווה על חסימתה נמי ניקוץ לה. וקשיא ליה למימר ליה כהאי גוונא אמאי אצטריך קציצה בלא קציצה נמי יכול למיעבד הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. ויש מפרשים קוצץ להם מזונות כלומר אני אזון תחת אכילתן מן הדישה כדי שתרבה לי בשכרם. ומסקנא דתנא דידן סבר משל שמים הוא אוכל ומשום הכי בקטנים אינו קוצץ לא בבנים ולא בעבדים בין מעלה להם מזונות בין אינו מעלה להם מזונות וקיימא לן כתנא דידן. עד כאן.
וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: הגירסא בכל הספרים בדרבי אושעיא וקוצץ על ידי בנו ובתו ועבדו ושפחתו בין גדולים בין קטנים. הניחא למאן דאמר אין יכול וכו'. פלוגתא היא בפרק קמא דגיטין גבי עבד כנעני דאלו בעבד עברי טוב לו עמך אמר רחמנא כדאיתא בקידושין. צערייהו לא זכי ליה רחמנא. פירוש ואפילו בבתה נהי דזכי בצער חבלות בדיעבד לא זכה לו שיקוץ לצערם לכתחלה. מאי קוצץ דאמר רבי אושעיא מזונות פירש רש"י ז"ל קוצץ שיתן להם הרבה מעיקרא שלא יוכלו לאכול ענבים דבהא הדבר בידו ואפילו בבניו ועבדיו הקטנים ופרכינן גבי בהמתו נמי ליקוץ. פירוש דהא תניא לעיל רשאי בעל הבית להתיר פקיעי עמיר וכו'. ואוקימנא לעיל להדיא שיתן להם פקיעי עמיר מעיקרא ומשום דההיא אוקימתא סבירא לן דהלכתא היא ודאי בעיקר דינא פרכינן מינה הכא להדיא. ויש גורסים בדרבי אושעיא אלא על ידי בנו ובתו הקטנים. ולההיא נוסחא קשיא אמאי לא פרכינן מבניו הקטנים. ויש מתרצים דהשתא נמי צערא איכא וצעריהם לא זכה לו רחמנא אלא בהא קמיפלגי תנא דמתניתין סבר משל שמים היא אוכל וכן הילכתא. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ולענין פסק הלכה אסיקנא דמשל שמים הוא אוכל והילכך אם אמר תנו לאשתי ובני אין שומעין לו. וקשיא לי דאם כן היכי קתני בברייתא לעיל החוסם את הפרה ודש בה משלם ארבעה קבים לפרה ושלשה קבים לחמור דהא לגבי פרה וחמור מאי דהוה הוה דכי זכי להו רחמנא לאכול אינהו בשעת מלאכה וכיון דלא אכלי איסורא דעבד עבד ואמאי משלם לבעלים דהא לא גזל משל בעלים כלום וליתא דודאי בדכוותה בעבדו ושפתתו אם חסמן בעל כרחם משלם הוא להם וכל שמשלם הוא להם תשלומין דבעלים נינהו ואפילו למאן דאמר משל שמים הוא אוכל שהרי לא אכל והוא הדין והוא הטעם בבהמתו.
215ימים לסיום הש״ס