בבא מציעא צג ע"א

בבא מציעא צג ע"א - Steinsaltz

This works out well according to the one who says that a master cannot say to a slave: Work for me and I will not feed you, i.e., he is obligated to provide the slave with a livelihood. For the purposes of the case at hand, this means that the master cannot stipulate that he is relinquishing his slaves’ right to eat while performing labor, and therefore it works out well. But according to the one who says that a master can say to a slave: Work for me and I will not feed you, what can be said? He should be able to stipulate to that effect with regard to his minor slave, as he is entitled to all profits that result from the slaves’ labor.

Rather, according to this opinion one must accept a different explanation: Both this mishna and that baraita are referring to a case when he does not provide the slaves with food, and the two tannaitic sources disagree with regard to that very issue. As one Sage, the tanna of the baraita, holds that a master can say to a slave: Work for me and I will not feed you, and one Sage, the tanna of the mishna, holds that he cannot do so. The Gemara is puzzled by this response: If so, Rabbi Yoḥanan, who says that a master can say to his slave that he will not feed him, has left aside the mishna and acted and ruled in accordance with the baraita.

Rather, the Gemara retracts the previous explanation in favor of another: Everyone agrees that a laborer eats from the property of Heaven, and even if a father or master provides his child or slave with food he cannot stipulate that the child or slave should not eat when performing labor, as the father or master has no rights over that which they consume. And what is the meaning of: Stipulates, that Rabbi Hoshaya says in the baraita? That does not mean, as in the mishna, that the master relinquishes the slaves’ right to food; rather, he stipulates that they should eat food before they work, so that they will be too full to eat at a later stage.

The Gemara raises a difficulty: If so, in the corresponding situation, with regard to his animal, there should likewise be no discussion at all because he can stipulate in this manner and distribute straw for it before it starts work, as everyone agrees that this is permitted. Rather, the Gemara retracts this interpretation and says that in fact they disagree with regard to this: That one Sage, the tanna of the mishna, holds that a laborer eats from his own property, and one Sage, the tanna of the baraita, holds that a laborer eats from the property of Heaven. This proves that this issue is in fact a dispute between tanna’im.

MISHNA: A man can stipulate on his own behalf that he receive a certain increase in his wages instead of eating the produce with which he works, and similarly, he can stipulate this on behalf of his adult son or daughter, on behalf of his adult Canaanite slave or Canaanite maidservant, or on behalf of his wife, with their agreement, because they have the basic level of mental competence, i.e., they are legally competent and can therefore waive their rights. But he cannot stipulate this on behalf of his minor son or daughter, nor on behalf of his minor Canaanite slave or Canaanite maidservant, nor on behalf of his animal, as they do not have the basic level of mental competence.

In the case of one who hires a laborer to perform labor with his fourth-year fruit, such laborers may not eat the fruit. And if he did not inform them beforehand that they were working with fourth-year fruit, he must redeem the fruit and feed them. If his fig cakes broke apart and crumbled, so that they must be preserved again, or if his barrels of wine opened and he hired workers to reseal them, these laborers may not eat, as the work of the figs or wine had already been completed with regard to tithes, from which point a laborer may not eat them. And if he did not inform them, he must tithe the food and feed them.

The mishna adds: Watchmen of produce may eat the produce of the field or vineyard by local regulations, i.e., in accordance with the ordinances accepted by the residents of that place, but not by Torah law.

GEMARA: The mishna mentions watchmen of produce. Rav says: They taught this halakha only with regard to watchmen of gardens and orchards, in which the produce is still attached to the ground, and therefore the watchman would have no legal right to it were it not for the local custom. But watchmen of winepresses and piles of detached produce may eat from them by Torah law, as the decisive factor is whether or not the produce is attached to the ground. Evidently, Rav maintains that one who safeguards is considered like one who performs labor, and therefore he has the status of a laborer.

And conversely, Shmuel says that the Sages taught the halakha of the mishna, that they may eat by local regulations, only with regard to watchmen of winepresses and piles of detached produce. But watchmen of gardens and orchards may not eat, neither by Torah law nor by local regulations. This shows that Shmuel holds that one who safeguards is not considered like one who performs labor, and therefore no watchman is entitled to eat by Torah law. In the particular case of detached produce, there is a local custom to allow a watchman of detached produce to eat from it.

Rav Aḥa bar Rav Huna raises an objection to this reasoning from a baraita: One who safeguards the red heifer after it has been burned renders his garments impure, in accordance with halakha concerning all those who take part in the ritual of the red heifer. The Torah decrees that all those who take part in the ritual of the red heifer contract impurity (Numbers, chapter 19). It is therefore necessary to establish which people are considered to have taken part in this ritual. And if you say that one who safeguards is not considered like one who performs labor, why does he render his garments impure? He has not performed any labor. Rabba bar Ulla said: He does not render them impure due to his work as a watchman; rather, this is a rabbinic decree, lest he move a limb of the heifer.

Rav Kahana raises an objection: With regard to one who safeguards four or five cucumber fields, which contain various types of cucumbers and gourds belonging to different people, this one may not fill his stomach from any single one of them. Rather, he must eat from each and every one by a proportionate amount. But if you say that one who safeguards is not considered like one who performs labor, why is he allowed to eat at all?

Rav Shimi bar Ashi said: They taught this halakha with regard to uprooted cucumbers, concerning which even Shmuel agrees that a watchman may eat them by local regulations. The Gemara raises a difficulty: Uprooted? But at that stage hasn’t their work already been completed with regard to tithes, and therefore no laborer should be permitted to eat them? The Gemara answers: This is referring to a case when their blossom had not yet been removed. Since the cucumbers still require work, they are not yet subject to tithes.

Rav Ashi said: It stands to reason that the halakha is in accordance with the opinion of Shmuel, as we learned in a mishna (87a): And these laborers may eat by Torah law: A laborer who performs labor with produce attached to the ground at the time of the completion of its work, e.g., harvesting produce; and a laborer who performs labor with produce detached from the ground before the completion of its work. The mishna’s phrase: By Torah law, proves by inference that with regard to detached produce there is one who does not eat by Torah law but by local regulations.

The Gemara continues its proof: Now, say the latter clause of that mishna: And these may not eat. What is the meaning of: May not eat? If we say this means that they may not eat by Torah law but by local regulations, this is the same as the first clause. Rather, is it not correct to say that it means they may not eat at all, neither by Torah law nor by local regulations? And who are the people included in this list? They are one who performs labor with produce attached to the ground at a time when it has not reached the completion of its work, and all the more so watchmen of gardens and orchards, who do not perform any significant action.

MISHNA: There are four types of bailees, to whom different halakhot apply. They are as follows: An unpaid bailee, who receives no compensation for safeguarding the item; and the borrower of an item for his own use; a paid bailee, who is provided with a salary for watching over an item; and a renter, i.e., a bailee who pays a fee for the use of a vessel or animal. If the item was stolen, lost, or broken, or if the animal died in any manner, their halakhot are as follows: An unpaid bailee takes an oath over every outcome; whether the item was lost, stolen, or broken, or if the animal died, the unpaid bailee must take an oath that it happened as he described, and he is then exempt from payment. The borrower does not take an oath, but pays for every outcome, even in a circumstance beyond his control.

And the halakhot of a paid bailee and a renter are the same: They take an oath over an injured animal, over a captured animal, and over a dead animal, attesting that the mishaps were caused by circumstances beyond their control, and they are exempt, but they must pay for loss or theft.

GEMARA: The Gemara asks: Who is the tanna who taught this mishna about four types of bailees? Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: It is Rabbi Meir. Rava said to Rav Naḥman: Is there any Sage who does not accept the halakha concerning four types of bailees? All of the Sages agree that the Torah spoke of these four types of bailees. Rav Naḥman said to him: This is what I am saying to you, i.e., I mean as follows: Who is the tanna who maintains that the halakha of a renter is like that of a paid bailee? It is Rabbi Meir.

The Gemara raises a difficulty: But didn’t we hear that Rabbi Meir said the opposite, as it is taught in a baraita: With regard to a renter, whose halakha is not stated in the Torah, how does he pay, i.e., in which cases is he liable to pay? Rabbi Meir says: He pays in the same cases as an unpaid bailee; Rabbi Yehuda says he pays in the same cases as a paid bailee. The Gemara explains: Rabba bar Avuh teaches this baraita in the opposite manner to the version here.

The Gemara asks a question with regard to the accepted number of bailees: If so, that the same halakha applies to a renter and a paid bailee, why does the tanna say that there are four bailees? They are only three. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the mishna should be understood as follows: There are four types of bailees, whose halakhot are three.

§ The Gemara relates: There was a certain shepherd who was herding animals on the bank of the Pappa River, when one of them slipped and fell into the water and drowned. He came before Rabba, and Rabba exempted him from payment. Rabba stated the following reasoning in support of his ruling: What could he have done? A drowning of this kind is a circumstance beyond his control, and although a shepherd is a paid bailee he is exempt from liability in circumstances beyond his control.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צג - א

הניחא למאן דאמר, אין הרב יכול לומר לעבד "עשה עמי, ואיני זנך", שפיר. כיון שאין מעלה לעבדו מזונות, אינו חייב לעבוד עבורו, ואף זכויותיו אינן שלו.

אלא למאן דאמר, יכול הרב לומר לעבד "עשה עמי ואיני זנך" מאי איכא למימר, הרי גם אם אין מעלה לו מזונות, האדון משתעבד בו, וזכויות העבד שלו הן, ויכול הוא למחול על זכות אכילתו.

אלא, אידי ואידי, בין הברייתא ובין המשנה, מדברות בשאין מעלה להן מזונות.

ובהא פליגי:

דמר, הברייתא המאפשרת לאדון להתנות על זכות אכילה של עבדו הקטן סבר, יכול הרב להשתעבד בעבדו אף כשאינו מפרנסו, וזכות האכילה היא של אדונו, ויכול להתנות עליו.

ומר, המשנה שלא איפשרה לאדון למחול על זכות אכילת עבדו הקטן כשאיננו מפרנסו סבר, אין יכול הרב להשתעבד בעבדו כשאינו מפרנסו. ואף זכות אכילתו אינה שלו, להתנות עליו.

ומקשה הגמרא: האיך נעמיד שהמשנה סוברת אין הרב יכול לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך.

וכי רבי יוחנן, דאמר, יכול הרב להשתעבד בעבדו אף כשאינו מפרנסו, שביק מתניתין ועביד כברייתא!? והרי במקום שהמשנה והברייתא חולקים, צריך הוא לפסוק כמתניתין!

אלא, דכולי עלמא, בין המשנה ובין הברייתא, סוברות משל שמים הוא אוכל, ולא מצי קציץ האדון על זכותו של הפועל לאכול, לפי שאין זו זכות ממונית הנקנית לפועל בכדי שיזכה בה האדון וימחול עליה.

ומאי "קוצץ" דאמר רבי הושעיא שיכול לקצוץ על זכות אכילת עבדו הקטן?

אין הפירוש שהוא מוחל על זכות עבדו לאכול, אלא הוא קוצץ דמים עבור מזונות, שהוא יאכיל את עבדו קודם המלאכה, כדי שלא יאכל מן הפירות הרבה.

ומקשה הגמרא: דכוותיה, באותו אופן גבי בהמתו, מדוע אמרה הברייתא שאי אפשר לקצוץ.

והרי תבן נקוץ לה! יקצוץ בעד התבן שיאכילה קודם הדישה, וזה ודאי שמותר להאכילה קודם הדישה כדי שתהיה שבעה בשעת הדישה ולא תאכל בשעת דישה,

אלא, בהא קמיפלגי:

דמר, התנא בברייתא, המאפשר לאדון לקצוץ עבור אכילת עבדו קטן, סבר, משלו הוא אוכל, והאדון זוכה בזכות האכילה ויכול למחול ולהתנות עליה.

ומר, התנא במשנה, הסובר שאין האדון יכול להתנות על זכות אכילת עבדו הקטן, סבר, משל שמים הוא אוכל, ואין זה זכות שהאדון יזכה בה וימחול עליה ^[34].

מתניתין:

קוצץ אדם, פועל, שלא לאכול מן הפירות תמורת דמים, על ידי עצמו, כשהוא עצמו הפועל, על ידי בנו ובתו הגדולים, כשהם הפועלים, על ידי עבדו ושפחתו הגדולים, על ידי אשתו, מפני שיש בהן דעת ויכולים למחול שלא לאכול.

אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא על ידי בהמתו, מפני שאין בהן דעת, ואין מועילה מחילתם שלא לאכול.

השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי שלו, הרי אלו לא יאכלו, כי אסור לאכול נטע רבעי חוץ לירושלים.

ואם לא הודיען שהם נטע רבעי, אלא כששכרם למלאכה הם סברו שיש להם זכות לאכול בפירות, פודה ומאכילן, לפי שנתחייב להם להאכילם.

נתפרסו נתפרדו עגוליו של התאנים המיובשות כבר, ושכר פועלים לחזור ולדורסם יחד,

או נתפתחו חביותיו של יין לאחר שכבר סתמם,

הרי אלו לא יאכלו, לפי שכבר נגמרה מלאכתם של הפירות, ואין פועל אוכל אלא בפירות שלא נגמרה מלאכתם.

ואם לא הודיען, וכשנשכרו סבורים היו שעדיין לא נגמרה מלאכת הפירות, ויש להם זכות לאכול, הרי הוא מעשר, ומאכילן. חייב הוא לדאוג להאכילן, מפני שנשכרו לו על דעת זה.

שומרי פירות אוכלין רק מהלכות מדינה. שכן המנהג, והשומר נשכר למלאכת השמירה על דעת שיזכה בכל מה שנהגו לתת לפועל. אבל לא מן התורה. ובגמרא מפרש מדוע.

גמרא:

שנינו במשנה: שומרי פירות אינם אוכלים מן התורה אלא ממנהג.

אמר רב: לא שנו אלא שומרי גנות ופרדסין, שהפירות מחוברים עדיין, ולא הגיעה שעתן לגמור מלאכתן, ופועל אינו אוכל אלא בשעת גמר מלאכה.

אבל שומרי גיתות וערימות, שהפירות תלושים, ועתה היא השעה שגומרין את מלאכתן, אוכלין מן התורה.

ומבארת הגמרא את דברי רב:

קסבר רב, משמר - כעושה מעשה בפירות דמי. ולכן הוא אוכל מדין תורה, ואילו משנתנו האומרת ששומר אינו אוכל מן התורה, על כרחך שהיא מדברת בשומר פירות במחובר, שלא הגיעו לגמר מלאכתן. וזהו הטעם שאינו אוכל מן התורה, וחידשה המשנה שאוכל מן המנהג.

ושמואל אמר: לא שנו במשנתנו ששומרי פירות אוכלין מחמת המנהג, אלא שומרי גיתות וערימות, שהפירות הם בשלב של גמר מלאכה.

אבל שומרי גנות ופרדסים, שהפירות עדיין לא בשלב שגומרין את מלאכתן, אינן אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה!

ומבארת הגמרא את דברי שמואל:

קא סבר שמואל, משמר - לאו כעושה מעשה בפירות דמי. ואין לו זכות לאכול כפועל.

ועל המשמר ואינו עושה מעשה חידשה המשנה שיש מנהג להרשותו לאכול. אבל פועל בפירות שלא הגיעו לשעת גמר מלאכה, שאין בהם זכות אכילה, אף אם יעבוד בהם ממש לא נתחדש מנהג להרשותו לאכול.

מתיב רב אחא בר רב הונא: המשמר את הפרה אדומה שלא תיטמא, נטמא גופו ומטמא בגדים שעליו, כדין כל העוסקים בשריפת הפרה

ואי אמרת, משמר לאו כעושה מעשה דמי בדבר שהוא משמרו, אמאי מטמא בגדים? הרי אינו עוסק בפרה!?

אלא, שמע מינה, שמשמר נחשב עוסק בדבר שהוא משמרו. וקשה לשמואל, הסובר שמשמר אינו אוכל מן התורה אפילו בתלוש, דלאו כעושה מעשה הוא.

אמר רבה בר עולא: באמת מעיקר הדין אין המשמר נחשב לעוסק בשריפת הפרה, והיה לו להיות טהור, אלא, גזירה היא שיטמא, שמא יזיז בה אבר, ולא יבחין, ויהיה טמא מחמת מגע בפרה, ולכן גזרו לטמאות כל שומר פרה אדומה.

מתיב רב כהנא: המשמר ארבע וחמש מקשאות [ערוגות זרועות קישואים] של חמשה בני אדם, הרי זה לא ימלא כריסו מאחד מהן, אלא מכל אחד ואחד אוכל לפי חשבון.

ואי אמרת, משמר לאו כעושה מעשה דמי, ועליו נתחדש במשנה לדונו כעושה מעשה ולהרשותו לאכול מצד המנהג, אמאי אוכל השומר במקשאות? והרי אף אם תדונו כעושה מעשה, הפירות עדיין לא הגיעו לשלב שגומרין מלאכתן, ואין פועל אוכל בהן אפילו ממנהג, וקשה לשמואל!

אמר רב שימי בר אשי: בעקורין שנו, וכבר הגיעו לשלב שגומרין מלאכתן. וכיון שמשמר אינו עושה מעשה, לא היה לו לאכול. אך מכל מקום, מחמת המנהג, הוא אוכל.

ומקשה הגמרא: וכי ניתן להעמיד את המשנה בעקורין!? והלא נגמרה מלאכתן למעשר! ואחר גמר מלאכה אין פועל אוכל.

ומתרצת הגמרא: מדובר שלא ניטל פיקס, פרח שבראש שלהם. וכל עוד לא ניטל הפרח, לא נגמרה מלאכתן.

אמר רב אשי: כוותיה דשמואל, הסובר שהמשמר במחובר אינו אוכל אפילו מן המנהג, מסתברא, היות שכך היא משמעות המשנה: דתנן, ואלו פועלים אוכלין מן התורה: העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ובתלוש כו'

מכלל זה שהוצרכה המשנה להדגיש "אוכלין מן התורה", אתה למד, דאיכא דלא קא אכיל מן התורה אלא מהלכות מדינה [מחמת המנהג].

אימא סיפא: ואלו שאינן אוכלין.

מאי אינן אוכלין? מה חידוש נתחדש בזה? הרי פשיטא הוא שכל מי שאינו בכלל האוכלין האמור ברישא, אינו אוכל!

אילימא, אם תרצה לתרץ ולומר, שיש כאלו שאין אוכלין מן התורה אלא מהלכות מדינה, והשמיענו שיש אוכלין מן המנהג, הרי היינו רישא, כי מהדגשת המשנה "אוכלין מן התורה", למדנו כבר שיש אוכלין מן המנהג.

אלא לאו, כונת המשנה היא לחדש ולומר, שיש פועלים שאין אוכלין לא מן התורה ולא מהלכות מדינה. ומאי ניהו, ואלו הם: עושה במחובר לקרקע, כגון המנכש בשדה בשעה שאין גמר מלאכה, אפילו שהם עושים מעשה. וכל שכן שומרי גנות ופרדסות, שאינם עושים מעשה, שאינם אוכלים.

וזה כשמואל, הסובר שבמחובר אין זכות אכילה לפועל, אפילו לא מן המנהג.

מתניתין:

ארבעה שומרים הם: שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר.

שומר חנם נשבע על הכל שלא פשע, ופטור מלשלם.

והשואל משלם את הכל, אף את האונסים.

ונושא שכר והשוכר, נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, שכל אלו אונסים הם, ופטורים מאונסים. ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

גמרא:

מאן תנא ששנה את משנת ארבעה שומרים?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: רבי מאיר היא.

אמר ליה רבא לרב נחמן: מי איכא תנא דלית ליה ארבעה שומרין, עד שאתה מעמיד את משנתנו כרבי מאיר דוקא!?

אמר ליה: הכי קאמינא לך: מאן תנא, מיהו התנא ששנה את משנתנו, הסובר שוכר כנושא שכר, וחייב אף בגניבה ואבידה, רבי מאיר היא.

ומקשה הגמרא: והא רבי מאיר, איפכא שמעינן ליה?

דתניא, שוכר כיצד משלם? רבי מאיר אומר: כשומר חנם ואינו חייב אלא אם פשע בשמירה. רבי יהודה אומר: כשומר שכר וחייב אף בגניבה ואבידה.

ומתרצת הגמרא: רבה בר אבוה איפכא קתני, גירסתו בברייתא היתה הפוכה: רבי מאיר סובר שוכר כשומר שכר וחייב אף בגניבה ואבידה. ורבי יהודה סובר כשומר חינם, וחייב רק אם פשע. וכן גרס רב נחמן.

אך מקשה הגמרא: אי הכי, שהשוכר דינו או כשומר חינם או כשומר שכר, תיקשי, וכי ארבעה שומרים הם?

והלא שלשה נינהו! שהשוכר אינו שומר נוסף אלא הוא כשומר חינם או כשומר שכר!

אמר רב נחמן בר יצחק: ד' שומרין החייבים לשמור הם, ודיניהם, כשלא שמרו, ומתה הבהמה או שנגנבה, הם שלשה.

ההוא רעיא, מעשה ברועה, שהי שומר בהמות של אחרים בשכר, דהוה קא רעי חיותא אגודא [על שפתו] דנהר פפא [שם נהר].

שריג, הוחלקה חדא מינייהו, ונפלת למיא, ומתה.

אתא לקמיה דרבה, ופטריה כדין אונס.

אמר רבה: הנימוק שלי לפוטרו, כי מאי הוי לי למעבד!? מה הוא היה יכול לעשות כדי למנוע את ההחלקה הזאת, ולכן אנוס הוא,

הערות

^[34] לסיכום: יכול פועל לקצוץ שבמקום הזכות שלו לאכול מן הפירות במלאכתו, הוא ימנע את עצמו מלאכול, ויקבל דמים בתמורה. אב קוצץ דמים עבור זכות אכילת בניו הגדולים במלאכתם, כשמפרנסם: בגלל שזכות אכילתם שלו, ויכול למחול עליה תמורת כסף, וכשאינו מפרנסם, שאין זכות אכילתם שלו, כיון ששמעו שהתנה עבורם ושתקו, מחלו הם על זכות האכילה תמורת הדמים. ולמאן דאמר משל שמים הוא אוכל, ואין האכילה זכות ממון, הרי בין כשמפרנסם ובין כשאין מפרנסם, יכולת האב למחול היא רק מחמת שהם שמעו, ומחלו. וכן אדון קוצץ עבור אכילת עבדיו הגדולים מהטעמים הללו. אלא שבאופן שאינו מפרנסם נחלקו, האם זכות האכילה שלו והוא מוחל בעצמו על אכילתם. או שאין הזכות שלו, כי היות שאינו מפרנסם, אינו זוכה בזכויותיהם. ורק מחמת ששמעו ומחלו מועילה התנאתו. אב אינו קוצץ עבור בנו ובתו הקטנים, בין כשאינו מפרנסם ובין כשמפרנסם, שאין להם דעת למחול על זכות האכילה. ואף למאן דאמר משלו הוא אוכל, והאכילה, שהיא זכות, כשהוא מפרנסם הרי הוא זוכה בה, והיה לאב בעצמו למחול כיון שהוא זוכה בזכויות אכילתם, אף על פי כן אין לו זכות למחול, היות וזה צער עבורם שיצטרכו להמנע מלאכול, ואין לאב זכות בממונות בניו הקטנים במקום שהדבר מצערם. אדון עבור עבדיו הקטנים: למאן דאמר משלו הוא אוכל והאכילה היא זכות ממון, זכה האדון בזכות זו ויכול בעצמו למחול עליה תמורת דמים. וכשאינו מפרנסם: הדבר שנוי במחלוקת, האם עבד שאדונו אינו מפרנסו זכויותיו של אדונו. למאן דאמר שהם זכויותיו של האדון, יכול האדון למחול גם על זכות האכילה שלו. ולמאן דאמר שאין זכויותיו של אדונו, גם זכות האכילה אינו שלו, ולא יכול האדון למחול עליה. ולמאן דאמר משל שמים הוא אוכל: היות והאכילה איננה זכות ממון, לא זכה בה האדון, ואינו יכול למחול. והם עצמם קטנים הם. ואף ששמעו שהתנה, ושתקו, אין מחילתם מועילה, שאין בהם דעת למחול.

הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] אין הרב (בעלים) יכול לומר לעבד: עשה (עבוד) עמי ואיני זנך, אלא חובה היא עליו לפרנסו ובענייננו שאין האדון (הפועל) יכול לקצוץ ולוותר על שכר העבדים, לשיטה זו — שפיר [יפה]. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שיכול הרב לומר לעבד: עשה עמי ואיני זנך, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי יכול לקצוץ בכל מקרה, גם אם לא יקבל העבד מאומה!

אלא לשיטה זו יש לפרש אחרת, אידי ואידי [זה וזה] במשנה ובברייתא, מדובר באופן שאין מעלה להן מזונות, ובהא פליגי [ובנושא זה עצמו חלוקים הם]; דמר סבר [שחכם זה סבור]: יכול הרב לומר לעבדו איני מפרנסך, ומר סבר [וחכם זה סבור] אין יכול. ותוהים: אם כן נמצא כי ר' יוחנן, שאמר: יכול הרב, שביק מתניתין ועביד [עזב את משנתנו ועשה, פסק] כברייתא?!

אלא צריכים אנחנו לחזור בנו מן ההסבר הקודם ולישב כך: דכולי עלמא [לדעת הכל] משל שמים הוא אוכל, ואפילו אם הרב מעלה לו מזונות, ולא מצי קציץ [ואינו יכול לקצוץ], שהרי אין זכות באכילה שלו. ומאי [ומה פירוש] "קוצץ" שאמר ר' הושעיא — אין הכוונה כמו במשנה שמוותר על זכות האכילה של העובדים, אלא שקוצץ ומקציב מזונות, שיאכלו אלה לשבעה קודם עבודתם וימנעו מאכילה אחר כך.

ומקשים: אם כן דכוותיה [כיוצא בזה] גבי בהמתו אין כאן שום מקום לדיון תבן נקוץ לה (יתן לה) קודם עבודתה, שהרי זה מותר לדעת הכל! אלא יש לחזור מפירוש זה ולומר כי בהא קמיפלגי [בענין זה חלוקים הם]; דמר סבר [שחכם זה סבור]: משלו הוא אוכל, ומר סבר [וחכם זה סבור]: משל שמים הוא אוכל? והוכחנו איפוא שהבעיה שעמדה בפנינו תחילה כבר היתה שנויה במחלוקת תנאים.

א משנה קוצץ אדם על ידי עצמו, שיקבל תוספת שכר ולא יאכל מן הפירות בזמן העבודה, וכן קוצץ על ידי (לצורך) בנו ובתו הגדולים, על ידי עבדו ושפחתו הגדולים, ועל ידי אשתו, מפני שיש בהן בכל המנויים כאן דעת, והם יכולים לוותר על זכותם המוקנית להם מן התורה. אבל אינו קוצץ על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא על ידי בהמתו, מפני שאין בהן דעת ולכן אינם יכולים לוותר.

השוכר את הפועלים לעשות בנטע רבעי (מטע פירות בשנה הרביעית לנטיעתו) שלו, כיון שנטע רבעי אסור באכילה עד שיביאנו לירושלים — הרי אלו לא יאכלו. ואם לא הודיען מראש שיעבדו בנטע רבעי — פודה מן האוכל ומאכילן בו. שהרי גם על דעת אכילה מן הפירות נשכרו לעבודתם, נתפרסו (נתפרקו והתפוררו) עגולי הדבילה שלו וצריך לחזור ולכבוש את התאנים, נתפתחו חביותיו וצריך לסותמן — הרי אלו לא יאכלו, שכיון שכבר נגמרה מלאכתם למעשר — אין אוכלים מהם בלא עישור. אם לא הודיען מראש שכך הוא — מעשר ומאכילן.

שומרי פירות אוכלין בפירות השדה או הכרם מהלכות מדינה, כלומר, על פי התקנות שהתקינו והסכימו לעצמם בני המדינה, אבל לא מן התורה.

ב גמרא דובר במשנה בענין שומרי פירות. אמר רב: לא שנו הלכה זו במשנתנו אלא לענין שומרי גנות ופרדסין דווקא, שכיון שהפירות עדיין מחוברים אין להם כל זכות בהם, ורק מכח התקנה הם אוכלים. אבל שומרי גיתות וערימות ששומרים על פירות תלושים — אוכלים מן התורה, שאין חילוק אלא בין שומרי פירות תלושים או מחוברים. קסבר [סבור הוא]: משמר כעושה מעשה דמי [הוא נחשב].

ואילו שמואל אמר: לא שנו הלכה זו במשנתנו אלא לענין שומרי גיתות וערימות שאוכלין לפי מנהג המדינה. אבל שומרי גנות ופרדסים — אינן אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות מדינה. ומסבירים: קא סבר [סבור הוא] שמשמר לאו [לא] כעושה מעשה דמי [הוא נחשב], ולכן אין כל שומר זכאי לאכול מדין תורה, אלא שנהגו בני המדינה להתיר בשומרי פירות תלושים.

מתיב [מקשה] על סברה זו רב אחא בר רב הונא, ממה ששנינו: המשמר את הפרה האדומה לאחר שריפתה — מטמא בגדים ככל שאר העוסקים בפרה אדומה, שאמרה תורה שנטמאים בגדיהם. ולענייננו: ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משמר לאו [לא] כעושה מעשה דמי [הוא נחשב] — אמאי [מדוע] מטמא בגדים? הלא לא עשה דבר! אמר רבה בר עולא: אינו מטמא מחמת שמירתו, אלא מפני גזירה שמא יזיז בה אבר.

מתיב [מקשה] על כך רב כהנא ממה ששנינו: המשמר ארבע וחמש מקשאות (שדות שמגדלים בהם מיני קשואים ודלעת) השייכים לאנשים שונים — הרי זה לא ימלא כרסו משדה אחד מהן בלבד, אלא מכל אחד ואחד אוכל לפי חשבון. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי משמר לאו [לא] כעושה מעשה דמי [הוא נחשב] — אמאי [מדוע] אוכל בכלל?

אמר רב שימי בר אשי: כאן בקישואים עקורין שנו שאמרנו שאף לשמואל אוכל בהם מהלכות מדינה. ומקשים: עקורין — והלא כבר נגמרה מלאכתן למעשר, ואמרנו שפירות שנגמרה מלאכתן אין הפועל אוכל מהן, ומשיבים: מדובר באופן שלא ניטל עדיין פיקס שלהם, שעדיין לא נבל הפרח היבש שבראש הפרי, שזהו סוף מלאכתן. וכיון שעדיין לא נגמרה מלאכתן — אינם חייבים עדיין במעשר.

א מר רב אשי: כוותיה [כשיטתו] של שמואל מסתברא [מסתבר] לומר: דתנן [שכן שנינו במשנה], ואלו אוכלין מן התורה: העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, ובתלוש עד שלא נגמרה מלאכתו. ומלשון המשנה ("מן התורה") אפשר לדייק: מכלל הדברים אתה למד דאיכא דלא קא אכיל [שיש מי שאינו אוכל] מן התורה אלא מהלכות מדינה.

ומעתה אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה משנה, ששנינו: ואלו שאינן אוכלין. ונברר: מאי [מה פירוש] "אינן אוכלין"? אילימא [אם תאמר] הכוונה היא שאין אוכלין מן התורה אלא מהלכות מדינה — אם כן, היינו רישא [זוהי ההתחלה], אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שאין אוכלין כלל, לא מן התורה ולא מהלכות מדינה. ומאי ניהו [ומה הם] אלה המנויים שם — עושה במחובר לקרקע בשעה שאין גמר מלאכה, וכל שכן שומרי גנות ופרדסות שאין מלאכתם מלאכה גמורה.

ג משנה ארבעה סוגי שומרים הן, שיש ביניהם חילוקי דינים, והם: שומר חנם, שאינו מקבל כל תמורה עבור שמירת החפץ, והשואל חפץ מחבירו כדי להשתמש בו, נושא שכר, שהוא שומר המקבל שכר עבור שמירתו, והשוכר, זה המשתמש בכלי או בבהמה ומשלם לבעלים עבור זה. ודיניהם: שומר חנם נשבע על הכל, שאם אבד או נגנב או נשבר החפץ או מת בעל חיים בכל אופן שיהיה, נשבע שהדבר היה כפי שהוא מספר, ופטור מלשלם. והשואל משלם את הכל בין בגניבה ובאבידה ובין באונס.

נושא שכר והשוכר דינם שווה: נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה שאכן אירע בהן אונס זה, ופטורים, ומשלמים את האבידה ואת הגניבה.

ד גמרא שואלים: מאן [מי הוא] התנא ששנה משנה זו בארבעה שומרים? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שיטת ר' מאיר היא. אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מי איכא דלית ליה [האם יש חכם שאין לו] ארבעה שומרין? והלא מקובל בידי כל החכמים לומר שארבעה שומרים אלה כתובים בתורה! אמר ליה [לו]: הכי קאמינא [כך אומר אני] לך, זו היתה כוונתי: מאן [מי הוא] התנא ששנה ששוכר דינו כנושא שכר — שיטת רבי מאיר היא.

ומקשים: והא [והארי] ר' מאיר איפכא שמעינן ליה [ההיפך שמענו אותו אומר], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שוכר שלא נתפרש דינו בתורה כיצד משלם? ר' מאיר אומר: משלם כשומר חנם, ר' יהודה אומר: כשומר שכר! ומסבירים: רבה בר אבוה איפכא קתני [ההיפך למד] שגירסתו באותה ברייתא היתה להיפך מגירסתנו.

על עצם מנין השומרים מקשים: אי הכי [אם כן] ששוכר דינו כשומר שכר, מדוע מונה ארבעה? הרי שלשה נינהו [הם]! אמר רב נחמן בר יצחק, כך יש להבין: ארבעה מיני שומרין הם, ודיניהם שלשה.

ה מסופר: ההוא רעיא דהוה קא רעי חיותא אגודא [רועה אחד שהיה רועה בהמות על חוף] נהר פפא. שריג חדא מינייהו ונפלת למיא [החליקה אחת מהן ונפלה למים] וטבעה. אתא לקמיה [בא לפני] רבה ופטריה [ופטרו מתשלומין]. אמר: מאי הוה ליה למיעבד [מה היה לו לעשות]? שטביעה כזו יש לראות כאונס, והרועה אף שהוא שומר שכר — פטור הוא מן האונסים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן ארבעה שומרין הן וכו' נושא שכר והשוכר משלמין את הגנבה ואת האבדה. אפי' נעל בפניה כראוי ואפי' הטמינן מאה אמה תחת הקרקע כל זמן שהניח פקדון ואינו יושב אצלו ומשמרו וכדמוכח בגמ' ומיהו לרבה פטור אם הניחו בשעה שדרך בני אדם ליכנס לעירו כלומר רועי בהמות בחנם או שלהם אבל אם הניחם בשעה שאין דרך בני אדם אע"פ שהטמין הפקדון בקרקע או הקיפו חומה של ברזל ונגב או אבד אף רבה מודה שהוא חייב, וכבר פירשתיה בפ' המפקיד (בבא מציעא מ"ב ע"א):

ושמואל אמר לא שנו אלא שומרי גתות. וא"ת כיון שמשמר לאו כעושה מעשה, מאי שנא גתות דאוכל ומאי שנא גנות דאינו אוכל. י"ל גתות וערמות שנו שאם עושה ממש בהם שלא בשעת גמר מלאכה אוכל מן התורה, תקנו לאכול במשמר, אבל שומרי גנות שאפילו עושה מעשה שלא בשעת גמר מלאכה כעודר ומקשקש תחת התאנים אינו אוכל מן התורה, במשמר לא תקנו כלל, ולא אפילו בעודר ממש וכדדייקא מתניתין כדאמרינן בסמוך. (שיטמ"ק).

עבד כנעני יכול רבו לומר לו עשה עמי ואיני זנך אלא שיחזר על הפתחים או יתפרנס מן הצדקה ומ"מ בעבדים שהכניסה לו אשתו בנכסי מלוג אינו כן שמא יברחו והוא אינו חייב באחריותן:

ממה שאמרו בזה קוצץ אדם על ידי בנו הגדול ופירשוהו מפני שיודע ומוחל יראה דוקא בשסמוך על מזונותיו ושכירותו שלו תחת מזונות כמציאתו ואף בזו בשהודיעו שכן וכל כיוצא בזה אע"פ שלא התנה עם הבן מותר ובקטן מיהא אינו כלום שלא תקנו לו צער בנים וההודעה אינה מועלת שהקטן אינו בר מחילה:

המשנה הששית והיא גם כן מענין משניות שלפניה קוצץ אדם על ידי עצמו ועל ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו הגדולים ועל ידי אשתו מפני שיש בהם דעת אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא על ידי בהמתו מפני שאין בהן דעת השוכר את הפועלים לעשות עמם בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו ואם לא הודיעם פודה ומאכילם נתפרסו עגוליו נתפתחו חביותיו נתחתכו דלועיו הרי אלו לא יאכלו ואם לא הודיעם מעשר ומאכילן שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה אבל לא מן התורה אמר הר"ם מי שיש בהן דעת לא יאכלו כפי מה שהתנה עמהם אעפ"י שכלם פועלים ואותם שאין בהם דעת יאכלו לפי שאינם יודעים ענין המחילה והמקום זכה בהם באכילתם לפי שהפועל משל שמים הוא אוכל ולפיכך הוא עקר אצלנו לו זכה רחמנא לאשתו ולבניו לא זכה להו רחמנא כבר ביארנו במקומו דין נטע רבעי ודין הטבל בסדר זרעים ואם אתה זוכר אותם כל זה מבואר שומרי פירות ר"ל כשהם תלושים אבל כשהוא שומר אותם והם מחוברים לקרקע כמו שומרי גנות ופרדסים אינן אוכלים לא מן התורה ולא מהלכות המדינה:

אמר המאירי קוצץ אדם על ידי עצמו וכו' כמו שביארנוה בסמוך השוכר את הפועל לעשות עמו בנטע רבעי וכו' נתפרסו עגוליו וכו' כמו שביארנוה בסמוך שומרי פירות אע"פ שאין אוכלין מן התורה שאין השמירה נדונת כמעשה אוכלין הם מהלכות מדינה ר"ל מנהג כללי לכל המדינות וכעין תקנת חכמים והוא שקורא להם הלכות מדינה ושומרי פירות אלו פירושן ששומרים בתלוש מן הקרקע בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר כגון שומרי גתות וערמות אבל שומרי גנות ופרדסים שהם במחובר אין אוכלין אף מהלכות מדינה אא"כ בעיר שיש בזה מנהג ידוע בפרט וכל שכן שומרים בדבר שנגמר למעשר שאף במעשה אין אוכלין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל העוסקין בפרה אדמה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים מן התורה וטעונין טבילה והערב שמש אבל המשמר אותה משחיטתה עד שעת כנוס אפרה מטמא בגדים מדבריהם גזרה שמא יזיז בה אבר הא במגע לבד אינה מטמאה כמו שיתבאר במקומו:

פועל שהיה משמר ארבע וחמש ערמות או מקשאות תלושות שלא נגמרו למעשר של ארבעה וחמשה בני אדם לא ימלא כרסו מאחת מהן אלא אוכל מכל אחת ואחת לפי חשבון ויש מפרשים אותה אף בשל אדם אחד וכדי שלא יהא היזקו נכר:

גדולי המחברים כתבו שהמתבטל כדי לאכול עובר בלאו של וחרמש לא תניף וכן פועל שהוליך בידו או שנתן לאחרים עובר על לאו ואל כליך לא תתן ומ"מ אין לוקין עליהם אלא שמשלם:

המשנה השביעית והכונה בה בביאור החלק השלישי להתחיל בדיני ארבעה שומרים והוא שאמר ארבעה שומרין הם שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם את הכל נושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה והשבויה ועל המתה ומשלמין את האבדה זאב אחד אינו אונס ושני זאבים אונס ר' יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס שני כלבים אינם אונס ידוע הבבלי אמר משום ר' מאיר מרוח אחת אינן אונס משתי רוחות אונס הליסטים הרי זה אונס הארי והדוב והנמר והברדליס והנחש הרי אלו אונסין אימתי בזמן שבאו מאליהם אבל אם הוליכם למקום גדודי חיות וליסטים אין אלו אונסין מתה כדרכה הרי זה אונס סגפה ומתה אינו אונס עלתה לראשי צוקין ונפלה ומתה אינו אונס אמר הר"ם ואלה הארבעה שומרים דיניהם מפורשים בכתוב בתורה וזה כי מה שאמר כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו' עד סוף הפרשה קבלנו בו שהדין בשומר חנם והפרשה השניה והוא כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה באה הקבלה כי היא בשומר שכר והשוכר לפי שדין שניהם אחד והפרשה השלישית מבוארת שהיא בשואל שנא' וכי ישאל איש כבר נתבאר לך כי שומר שכר והשוכר פטורין מן האונס לפי שאמ' בהם הכתוב הטרפה לא ישלם ואינם חייבין גם כן בשבורה ובשבויה ולפיכך זכר בהם הדברים שהם אונס ואין הלכה כר' יהודה ולא כיודע הבבלי סגפה תרגום לענות נפש לסגפא ומה שאמ' עלתה ונפלה הרי זה אונס הוא שתחזק יותר מן הרועה והכריחתו והוא רוצה להסיר אותה משם ותפלט מידו ותפול אבל אם הניח אותה לעלות ואעפ"י שלא העלה אותה אינו אונס וצוק הוא הר גבוה ונתבאר זה ביומא:

אמר המאירי ארבעה שומרים הם שומר חנם והוא הרמוז בפרשת כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים ואם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים שומר שכר והוא הרמוז בפרשה שניה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת יי' תהיה בין שניהם ואם גנוב יגנב ישלם השואל והוא הרמוז בפרשת וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם אם בעליו עמו לא ישלם השוכר והוא הרמוז בפרשת שואל באמרו אם שכיר הוא בא בשכרו ולא פירש במקרא מה דינו ועכשו פירש במשנה זו דין כלם שומר חנם נשבע על הכל ונפטר ר"ל אפילו בגנבה ואבדה אבל על הפשיעה מיהא חייב ונשבע ששמר כדרך השומרין בלא פשיעה ונפטר שהרי נאמר בו וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלהים ואין צריך לומר באונסין השואל משלם את הכל ר"ל אפילו אונסין שהרי כבר אמור ונשבר או מת שלם ישלם וכל שכן גנבה ואבדה אבל מתה מחמת מלאכה פטור כמו שיתבאר ולא נאמר במשנה על הכל לא להקל ולא להחמיר אלא על גנבה ואבדה ואונסין שומר שכר חייב בגנבה ואבדה ופטור מן האונסין שהרי נאמר בו ומת או נשבר וכו' שבועת יי' תהיה בין שניהם וכו' ואם גנוב יגנב ישלם והשוכר אף הוא שוה בדין לשומר שכר:

ועכשו מפרש ענין האונס ואמר זאב אחד אין זה אונס ואפילו בשעת משלחת זאבים שני זאבים הרי זה אונס ר' יהודה אומר בשעת משלחת זאבים שחיה רעה משלחת בעולם אפילו אחד הרי הוא אונס ואין הלכה כר' יהודה שני כלבים אינו אונס ואפילו באו משתי רוחות יתר על כן הרי זה אונס ר' מאיר אומר אף שנים משתי רוחות אונס ואין הלכה כדבריו הליסטיס ר"ל ליסטיס מזויין הרי זה אונס ויתבאר בגמרא אפילו היה השומר גם כן מזויין שאין הרועה מוסר עצמו לסכנות ואם לא היה אחד מהם מזויין אין זה אונס מן הסתם ומ"מ יראה לי שהכל לפי מה שהוא אדם ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות הארי והנמר והדוב והברדליס והנחש כל אלו אונסין ומ"מ דוקא בזמן שבאו מאליהם אבל אם הוליכם הוא למקום גדודי חיה וליסטים אין זה אונס אלא פשיעה ומשלם מתה כדרכה מדרך חולי ושלא בפשיעה הרי זה אונס סגפה הוא כגון שלא האכילה כראוי או הרבה בהלוכה יותר מדאי או העמידה בחמה יתרה או בצנה יתרה ומתה אין זה אונס וחייב לשלם עלתה לראשי צוקין ר"ל לראשי ההרים מקום שאין דרך להעלותן ונפלה הרי זה אונס וכבר ביארנו בפרק המפקיד בשתקפתו וירדה ר"ל שלא היה יכול לאחוז בה ולעכבה שלא תפול הא אם היה יכול בכך אין זה אונס העלה הרועה ונפלה אין זה אונס אלא פשיעה ואם מתה לשם אם יש לתלות הסבה בעליית ההר אין זה אונס ואם אין לתלות הרי זה אונס ואם עלתה ונפלה באונס שהוא פטור אם היה הוא יכול למנעה שלא לעלות ולא מנעה אע"פ שנאנס בנפילתה חייב שהרי תחלתו בפשיעה כמו שביארנו בפרק המפקיד:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שומר שכר דיו לענין פטור אונסין שישמור כדרך שרוב בני אדם שומרים את שלהם וכל שאירעו אונס בשמירה כזו אע"פ שהיה אפשר לו לשמור בדרך שלא היה האונס בא פטור מעשה באחד שהיה רועה על שפת הנהר ונסתרכו רגליה של בהמה אחת זה בזה ונפלה למים ומתה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו ומה היה לו לעשות וכבר שמר כדרך שרוב בני אדם שומרים:

וכן רועה שישן לו אצל בהמותיו אם ישן בדרך שהרועים ישנים פטור וכן אם הניחן ונכנס בדרך ששאר הרועים נכנסין פטור ואע"פ שמצינו ביעקב שאמר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה הוא היה משבח את עצמו ששימר יתר משאר שומרים ולא לחייב את אחרים הוא בא ולא סוף דבר בשומר של יחיד אלא אף בשומר העיר בלילה שכל סמך אנשי העיר עליהם לשמור גופם וממונם והם צריכים לשמירה גדולה פטורים בכך מעתה רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס או שני זאבים וטרפו אם נכנס בשעה ששאר הרועים או שומרי הבהמות שלהם נכנסים פטור ואם נכנס בשעה שאין הרועים נכנסים הואיל ותחלתו בפשיעה שהיה לו לחשוב שילכו להם אע"פ שלסוף ארי דרסה או זאבים טרפוה... ואם נכנס מיראת הארי אומדין אותו אם היה יכול להציל כשישכור רועים אחרים שיסייעוהו חייב ואם לא היה בידו לעשות כן פטור שהרי לא היה יכול להציל:

זו היא שיטתנו וראיה לזה שכבר עשו בה מעשה מגדולי החכמים ויש חולקין בה לומר ששומרי העיר מיהא צריכין לשמירה מעולה וכל שהיה בידם לשמור בדרך שאין האונס בא חייבים וראייתם ממה שהקשו על אלו החכמים מזו שאמרו איזהו אונס ששומר שכר פטור בו כגון ותפל שבא ותקחם ר"ל שאין לו שמור בשום צד ותירצו ההיא בחזני מתא רוצה לומר שומרי העיר וגדולי הפוסקים והמחברים נוטים לדעת שלישית לומר ששומר שכר כל שהיה אפשר לו לשמור בדרך שלא היה האונס בא חייב מעתה רועה זה שהזכרנו שהיה רועה על שפת הנהר היה לו לרעות שלא על שפת הנהר ואם הניח עדרו ונכנס אפילו בשעה ששאר בני אדם נכנסין ומניחין אע"פ שאין כאן פשיעה אומדין אם היה יכול להציל אף על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור ואם לא נתברר אם היה יכול להציל אם לאו כתבו גדולי המחברים שהוא חייב והיה לנו לומר לשטה זו שאם נכנס בשעה שאין הרועים נכנסים שהיא פשיעה גמורה הואיל ולא מפחד ארי נכנס ומ"מ הם פוסקים אף בזו שאומדין אותו ואם לא היה יכול להציל פטור וזה תמה בדבריהם אלא שהם מפרשים מלאך המות מה לי הכא מה לי התם ואף אם לא היתה הפשיעה היה האונס בא ואין נראה כן כמו שכתבנו בפרק המפקיד:

ומ"מ לענין מה שפסקו ששומר שכר חייב בכל מה שאפשר להם לשמירה שלא היה אונס זה בא הם מביאים ראיה ממה שאמרו על אלו החכמים שדנו ברועה על שפת הנהר על הדרך שהזכרנו רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה וטעם שלהם שאף הוא אומר לא שכרתיך על דעת שמירה כשמירת האדם בשלו שאיני נותן שכר אלא לשמירה על כל צד שאפשר לשמור וכן ממעשה שהוזכר בסוגיא זו באחד שהיה מעביר בהמות על הגשר ודחפה אחת מהן לחברתה ונפלה במים ומתה ובא מעשה לפני חכמים ודנו לחיוב מפני שהיה לו להעבירן אחת אחת ודבר זה אין דרך בני אדם לעשות בשלהם כן ומ"מ אפשר שזה הדבר מצוי ומי שאינו עושה בשלו כן פושע בעצמו אבל כל שאינו מצוי כל כך דומה לאונס הגמור ונמצא מ"מ לדעתם שכל שנכנס אף בשעה ששאר בני אדם נכנסים או ישן בשעה שבני אדם ישנים בלא שמור אחר שיקיצהו חייב:

אלו אוכלין מהלכות מדינה פירש המורה מנהג שנהגו הם. ואינו נראה לי דמאי דתנן מקום שנהגו לזון יזון הוי אפילו לא השכיר פועלין אלא לעדור בשדהו שאין שם שום פירות מעלה להן מזונות מביתו והיכי אמרי' דהעושה במחובר לקרקע בשעה שאינה גמר מלאכה אפילו מהלכות הדינה לא אכלי. אם נהגו ליתן מזונות לכל פועל אמאי לא אכלי. ונ"ל שה' מדינה הם דברי סופרים שהטילו על בני המדינה שיאכילו הפועלין מן הפירות שהן עסוקין בהן ואע"ג דמאורייתא לא אכלי אכלי מדרבנן. אבל מזונות שמעלה להן מביתו כל פועלין אוכלין במקום שנהגו ואין לחלק בהן כלל:

מתניתין. ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים. כלומר העבדים כנענים או שטבלו לשם עבדות דשייכי במצות או אפילו כנענים ממש דהא תנא דמתניתין סבירא ליה דמשל שמים הוא אוכל ואף על גב דיכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך הכא התורה זכתה לו אפילו לעבד הכנעני לגמרי וכיון דקטנים הם לא מחלי. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא: וערמות אוכלין מן התורה. פירוש שהרי מלאכתן בתלוש קודם גמר מלאכה למעשר. והא דלא נקטה בשומרי פירות גנות בצורים כדנקט רישא גנות ופרדסים. אורחא דמילתא נקט דבגתות וערמות נותנין שומרים דאלו באידך לא צריך שומרים שהבוצרים שומרים אותם. הריטב"א.

ושמואל אמר לא שנו אלא שומרי גתות. ואם תאמר כיון שמשמר לאו כעושה מעשה מאי שנא גתות דאוכל ומאי שנא גנות דאינו אוכל יש לומר גתות וערמות שנו שאם עושה ממש בהם שלא בשעת גמר מלאכה אוכל מן התורה תקנו לאכול במשמר אבל שומרי גנות שאפילו עושה מעשה שלא בשעת גמר מלאכה כעודר ומקשקש תחת התאנים אינו אוכל מן התורה במשמר לא תקנו כלל ולא אפילו בעודר ממש וכדדייקא מתניתין כדאמרינן בסמוך. הרשב"א.

קסבר משמר לאו כעושה מעשה דמי. ואף על פי שהוא משלהן וכו'. פירוש מדאוקי הלכות מדינה כמשמר בתלוש אבל ממאי דקאמר שומרי גנות ופרדסים לאו מהאי טעמא נחית להו וכדלקמן אלא כיון דמחובר הוא אפילו עושה ואפילו מהלכות מדינה לא אכלי כההיא דמתניתין דמייתי רב אשי לסייעתיה. והוא הדין דהוה מצי למימר אבל גנות ופרדסים אפילו עושה בהן מלאכה לא אכיל אפילו מהלכות מדינה דהוי רבותא טפי אלא דלפרושי שומרי דמתניתין קא אתי ולמסבר פירושא דרב. שיטה.

אמר רבא כוותיה דשמואל מסתבר וכו'. מכלל דאיכא דלא אכיל מן התורה אלא מהלכות מדינה ומאי נינהו עושה במחובר בשעה שאינה גמר מלאכה לדעת רב. אימא סיפא ואלו שאינם אוכלים העושה במחובר בשעה שאינה גמר מלאכה מאי אינן אוכלין אילימא שאינן אוכלים מן התורה אבל מהלכות מדינה אוכלין מרישא שמעינן מינה דמדאורייתא בשעת גמר מלאכה בעינן ולדוקיא נמי אינה צריכה דכולה מילתא נמי מרישא שמעינן לה דמדרבנן אוכלין אלא שמע מינה דאינן אוכלין כלל קאמר וכל שכן שומר במחובר בשעה שאינה גמר מלאכה. וכי תימא מן התורה דקתני ברישא מאי ממעט אמציעתא קאי ובתלוש מן הקרקע בדבר שלא נגמרה מלאכתו והכי קאמר זה אוכל מן התורה מפני שעושה מעשה אבל שומר אינו אוכל מן התורה אלא מהלכות מדינה דהיינו שומרי גתות וערמות. ואני תמה מה ראו חכמים לומר בשומרי גתות וערמות אוכל ואף על פי שאינו עושה מעשה ולא אמרו בעושה מעשה בשעה שאינה גמר מלאכה לא יאכל כלל. ואיכא למימר משום דשומר פעמים שהוא צריך לעשות בהם מעשה. ואי קשיא לך לשמואל למה ליה למימר לא שנו אלא גתות וערמות דהיינו תלוש לימא נמי בגנות ובפרדסים ובשעת גמר מלאכה שהעושה אוכל מן התורה והשומר אוכל מהלכות מדינה. ולאו מילתא היא דמחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה מאי קא עביד התם והלא הבוצרים והקוצרים שם הם ואם תאמר שומרי המשואות והעמרים שלא יגנבו מהן הבוצרים והקוצרים

הנה הוא כשומר גתות וערמות שהן בתלוש. הראב"ד ז"ל.

מתניתין: שומר חנם נשבע על הכל. פירש רש"י ז"ל על כל המאורעות הכתובות בשאר שומרים לחיוב הוא נשבע שכך היה ופטור עד כאן. כלומר לאפוקי פשיעה שהוא חייב בה. הריטב"א.
גמרא: ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריג חדא מינייהו ונפיל למיא כמו ישתרגו נשתרגו רגליה זה בזה ונפלה. אתא לקמיה דרבה ופטריה מאי הוה ליה למעבד הא נטר כדרך דמנטרי אינשי וכי יאחזנה בזנבה וילך. הראב"ד ז"ל.

ההוא רעיא וכו'. וסתם רועה שומר שכר וכדמוכח לקמן בשמעתין והיינו דפליג בה אביי. אתא לקמיה דרבה פטריה. פירוש דכיון דעבד כדעבדי אינשי. ואם תאמר ולרבא ליכא חומרא בשמירת שכר טפי משומר חנם והא היכי אפשר. יש לומר דחמיר היכא דעל וגני בעידנא דלא עיילי וגנו אינשי דאלו שומר חנם פטור כשנעל בפניה כראוי ושומר שכר חייב אף על פי שהקיפו חומה של ברזל כדברי הירושלמי שכתבנו בפרק המפקיד והכין רהטא שמעתא. הריטב"א ז"ל.

בגמ' מתיב רב כהנא המשמר כו' ואי אמרת משמר לאו כעושה מעשה כו' למסקנא דקאמר כוותיה דשמואל מסתברא כו' ואפילו בעושה מעשה במחובר אינו אוכל כלל לא שייך למימר הכי ובפשיטות ה"ל למפרך אדשמואל ואפשר דלא אסיק אדעתיה הא דמסיק לקמן והוה ס"ד השתא לשמואל נמי דעושה במחובר אוכל מיהת מהלכות מדינה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה מ"ס תנא דברייתא כו' ותנא דידן סבר משל שמים כו' עכ"ל היינו לר' יוחנן אבל לבר פלוגתיה מצינן לאוקמא שפיר מתני' דמשלו אוכל ככל הנך אוקימתות דלעיל ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא בהא כו' ולרבי יוחנן אידי ואידי באין מעלה להן מזונות עכ"ל נראה מלשונם דניחא להו לאוקמא לרבי יוחנן אידי ואידי דוקא באין מעלה להן מזונות ואפשר דהיינו משום דלמאי דאוקמא אידי במעלה להן מזונות צריכין לדחוקי לשנויי בקטנים בנו ובתו דלא זכי ליה רחמנא צערן ודו"ק:

בגמרא אימא סיפא ואלו שאינן אוכלין כו' היינו רישא כו'. פי' דודאי דיוקא לכל הני מפשטא דמתני' הוא דאתי אבל למאי דאוקמא דיוקא דמתני' למלתא אחריתי דהיינו לשומר תלוש כפרש"י לא קשיא אהא דקתני במתני' דהכא שומרי פירות כו' דהיינו בתלוש היינו רישא דהך דיוקא אינו מפורש ברישא ואצטריך ליה לפרושי בסיפא משא"כ כל הני אי הוה אוכלין מדינא לא הוה אצטריך ליה למיתני ולפרושי בסיפא כיון דשפיר מדייקינן להו מפשטא דמתני' ברישא ודו"ק:

גמ' אמר רב אשי כוותיה דשמואל מסתברא וכו'. ממשמעות דסוגיא דשמעתא משמע דלשמואל דקי"ל כוותיה ס"ל דכל היכא דאי הוה עביד מעשה הוה אכיל מדאורייתא בשומר דלאו מעשה עביד אכיל מהלכות מדינה וכל היכי דאפילו הוה עביד מעשה לא הוה אכיל מדאורייתא בשומר אפי' מהלכות מדינה לא אכיל הלכך במחובר שלא בשעת גמר מלאכה דאפילו הוה עביד מעשה לא הוה אכיל מדאורייתא כשומר לא אכיל אפילו מהלכות מדינה אבל בתלוש קודם שנגמרה מלאכתו למעשר דאי הוה עביד מעשה הוה אכיל מדינא דאורייתא בשומר אכיל מיהא מהלכות מדינה. ולפי זה נמי בשומר במחובר בשעת גמר מלאכה הוה מסתבר לומר לפום ריהטא דאכיל מיהא מהלכות מדינה דהא אי הוה עביד מעשה הוה אכיל מדאורייתא א"כ השתא דמשמר אכיל מיהא מהלכות מדינה אלא שהטור ח"מ סימן של"ו כתב דשומר בתלוש אפילו בשעת גמר מלאכה אינו אוכל אפילו מהלכות מדינה. ונראה שטעמו הוא משום דלא שייך דין זה בשומר במחובר בשעת גמר מלאכה משום דאותן הפירות שתולש מן המחובר בשעת תלישתן לא שייך בהן שמירה דהתולשן הוא אוחזן בידו ושומר ואם הוא השומר הוא שומר בקצה השדה שאינו תולש עדיין זה אינו קרוי שומר בשעת גמר מלאכה שיאכל דאטו משום דפועל אחר הוא תולש הפירות בקצה השני וגו' מלאכתן יאכל זה בקצה השני דהא השומר אינו עושה שום מלאכה במחובר בשעת גמר מלאכה וק"ל הלכך לא שייך גבי דין זה כלל:

תוס' בד"ה אי הכי כו' נ"ב אבל רש"י פירש בשבועה דלא גרסינן אי הכי כו' ע"ש:

במשנה קוצץ כו' ע"י אשתו מפני שיש בהן דעת. לפ"ז אם היא קטנה אינו יכול לקצוץ ע"י וכ"מ להדיא מלשון הרמב"ם והטוש"ע ולישנא דמתניתין צ"ע:

גמ' ושמואל אמר ל"ש כו' אבל שומרי גנות כו' קא סבר משמר לאו כע"מ דמי. נראה דזה הטעם קאי גם על שומרי גנות כו' (דסמיך ליה) דלא אכלי אף מהל' מדינה כיון דאיכא תרתי אינו גמר מלאכה ואינו עושה מעשה וזו הסברא פשוטה לכ"ע לכן דייק ר"כ שפיר לקמן מהא דמקשואות דמשמר כע"מ דמי ותיובתא לשמואל גם אריש דבריו ומיושב גמגום המהרש"א שם:

תד"ה א"ה. אין בו אא"ב כו'. לע"ד יל"פ א"ה דמוקמית כר"מ דאמר כש"ש דמשמע דבכל מילי הוי כמוהו דבשלמא מתניתין י"ל דל"ד לש"ש אלא למאי דמפרש נשבעין כו' אבל מ"מ חלוקין הן בשאר מילי כגון בהא דאמר לקמן ש"ח בחנם ש"ש בשכר או בהא דהוכר הגנב דלקמן:

רש"י ד"ה אימא סיפא. ״הכי". צ"ל הני:

שוכר כיצד משלם כו' ר"י אומר כש"ש לעיל בסוגיא דקתא דמגלא אמרו מן הקדמונים ז"ל דשומר אבידה וכיוצא בו אע"ג שהוא כש"ש מ"מ אינו ממש כש"ש לקבל עלי' נטירותא יתירא דהתם איכא טעמא להכי יהיבנא לך אגרא כי היכי דתינטר נטירותא יתירא עיין לקמן בשמעתין אבל שומר אבידה ומלוה על המשכון וכדומה דלא יהיב להו אגרא אלא שנהגו שום דבר ובההוא הנאה נעשה שומר שכר דין הוא להתחייב בגניבה ואבידה אבל לא נתחייב בו בשמירה יתירא ולדבריהם גם השוכר כן הוא שאינו מקבל שכר אלא בההוא הנאה דשביק כל עלמא ומוגיר לדידי' לא בעי מיני' נטירותא יתירא ובלשון הברייתא לא משמע כן דאמר שוכר כיצד משלם כש"ש ממש ובזה מיושב אי הכי דקאמר הש"ס וכ' תוס' דאין כאן אי אמרת בשלמא ולפי הנ"ל י"ל כהס"ד הא דשוכר וש"ש תרי מילי נינהו וה"ל ד' אבל בתר דמייתי ברייתא משמע דהוה כש"ש ממש ופריך אי הכי ג' נינהו:

הניחא וכו'. פלוגתא במסכת גיטין: אלא אידי ואידי כשאין מעלה. דכולי עלמא משלו הוא אוכל ובהא פליגי וכו': הכי גרסינן ולרבי יוחנן וכו'. ולא גרס אי הכי גדולים נמי דהא אמרן ידעי ומחלי: משל שמים הוא אוכל. ואפילו מעלה מזונות לא מצי קייץ אקטנים: ומאי קוצץ דר' אושעיא מזונות. שיתן להם מזונות מעיקרא הרבה שלא יוכלו לאכול מן הענבים: נקוץ לה. דהתניא לעיל רשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר וכו': מר סבר. תנא דברייתא משלו הוא אוכל ולרבי יוחנן בין כשמעלה מזונות ובין שאין מעלה מזונות ובר פלוגותיה מוקי לה במעלה ותנא דידן סבר משל שמים הוא אוכל ואפילו מעלה מזונות נמי לא מצי קייץ: מתני' מהלכות מדינה. כבר נהגו כן: גמ' לא שנו. דאין שומרין אוכלין מן התורה: אלא שומרי גנות ופרדסין. דהוה ליה מחובר בשעה שאין גמר מלאכה הלכך מן התורה לא אכיל ואכיל מהלכות מדינה וכל שכן עושה במחובר כגון מנכש דאכיל ממנהג המדינה: אבל שומרי גיתות וערימות. עד שלא נגמרה מלאכתן למעשר אוכל אף מן התורה כדין עושה בתלוש: ושמואל אמר לא שנו. דאכלי מיהת מהלכות מדינה אלא שומרי תלוש אבל שומרי מחובר אפילו מהלכות מדינה לא דמשמר לאו עושה מעשה הוא הלכך לא אכיל מדאורייתא: המשמר פרה אדומה. משחיטתה ועד כינוס אפרה: מטמא בגדים שעליו. דתנן (פרה פ''ד מ''ד) כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים: גזירה שמא יזיז בה אבר. ורבנן הוא דגזרו על הטומאה ולאו מדאורייתא: מקשאות. שגדילין בהן קישואין: ארבע וחמש מקשאות. של חמשה אנשים: אמאי אוכל. הא אמרת שומרי מחובר אפילו מהלכות מדינה לא אכלי אלא על כרחך כעושה מעשה דמי ואכלי מיהו מהלכות מדינה כי מתניתין מכלל דשומרי תלוש אפילו מדאורייתא נמי אכלי: בעקורין שנו. עקורין משרשיהן עם קישואין שבהם להכי קרי ליה מקשאות ולא קרי ליה קישואין ומשום דשומרי תלוש הם אכלי מהלכות מדינה כי מתני': בשלא ניטל פקס שלהן. ואמר מר לעיל בפרקין (דף פח:) דקישואין משיפקסו: כשמואל מסתברא. דעושה במחובר בשעה שאינה גמר מלאכה אפילו מהלכות מדינה לא אכיל וכ''ש שומרי מחובר דהוי שעה שאינה גמר מלאכה ולאו עושה מעשה הוא ומתניתין בשומר תלוש: מכלל דאיכא דלא אכיל מן התורה ואכיל מהלכות מדינה. מדלא תנא אלו אוכלין סתמא ומאי נינהו או עושה במחובר בשעה שאינה גמר מלאכה או עושה בתלוש בשעה שנגמרה מלאכתו או דבר שאין גדולו מן הארץ: אימא סיפא ואלו שאינן אוכלין. וקתני הכי מאי אינן אוכלין אי נימא שאין אוכלין וכו': אלא לאו שאינם אוכלין כלל. מהשתא על כרחך מן התורה דתני ברישא דאשמעינן דאיכא אחרינא דאכיל ולא מן התורה במשמר תלוש עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר קאמר דכיון דאינו עושה מעשה לא אכיל מן התורה ואכיל מהלכות מדינה דאילו במשמר במחובר ליכא לאוקמא דהא אפילו עושה מעשה ממש קתני סיפא דלא אכיל כלל בשעה שאינה גמר מלאכה וכ''ש משמר: מתני' שומר חנם נשבע על הכל. על כל המאורעות הכתובות בשאר שומרים לחיוב הוא נשבע שכך עלתה לו ופטור ולקמן בהשואל (דף צד:) יליף לכולה מתניתין מקראי: על הכל. גניבה ואבידה ואונסין: גמ' מי איכא דלית ליה ארבעה שומרין. על כרחך ארבעה מיני שומרין אשכחן: מאן תנא שוכר כשומר שכר דמי. דקתני מתניתין בתרוייהו פטורין מאונס ומשלמין גניבה ואבידה: רבי מאיר היא. כדמפרש ואזיל: רבה בר אבוה תנא מתניתין שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר שכר רבי יהודה אומר כשומר חנם: חיותא. בהמות: שריג. החליקה:

דכוותיה גבי בהמתו תבן לקוץ לה. ה''ה דהוה מצי למיפרך מבנו ובתו הקטנים אי נמי כיון דלאו בני מחילה נינהו לאו כל כמיניה לצערם כלל: אלא בהא קא מפלגי מר סבר משלו הוא אוכל ומר סבר משל שמים הוא אוכל. ולר' יוחנן אידי ואידי באין מעלה להן מזונות: לא שנו אלא שומרי גנות ופרדסים. דאין אוכלין מן התורה משום דלאו גמר מלאכה הוא והא דאמרי' לעיל (דף פט.) המנכש בבצלים כו' וכן לעדר ולקשקש תחת הזיתים הרי זה לא יאכל היינו מן התורה אבל מהלכות מדינה אכיל: אי הכי ארבעה שומרין שלשה הוו. האי אי הכי אין בו אי אמרת בשלמא דמעיקרא נמי הוה מצי לאקשויי הכי וכן יש הרבה בגמרא:

בבא מציעא צג ע"א