בבא מציעא צד ע"ב

אבל אם שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים, או שכרן, ומתה, גם אם הם עדיין עובדים עבורו — חייב, והוא שנאמר: "בעליו אין עמו שלם ישלם" (שמות כב, יג).

א גמרא תחילה מבררים בעיה מעשית בנושא זה, מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף]: שאל את הבעלים ואחר כך שאל את הפרה, מכלל הדברים אתה למד דרישא דקתני [שמתחילה ששנה] שאל בעליה עמה — הכוונה עמה ממש, באותו רגע. ואולם עמה ממש, מי משכחת לה [איך יכול אתה למצוא אותה], כלומר, כיצד יכול להיות דבר כזה? הלא את הפרה הוא קונה לענין שאילה רק במשיכה, ובעלים נשאלים לו באמירה בלבד, וכשאומר לבעלים ששואל אותו ואת בהמתו, הרי שאילתו קודמת!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר כגון דקיימא [שעומדת] הפרה בחצרו של השואל, דלא מחסרא [שאינה מחוסרת] משיכה, ומיד כשמסכים בעל הפרה הרי היא כבר מושאלת לשואל אגב חצירו. איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר באופן שאמר ליה [לו]: את גופך [אתה עצמך] לא תשאל לי לעבודה עד שעת משיכת פרת ך.

ב דיני ארבעה שומרים כבר נדונו בפרק הקודם. (דף צג, א–ב) אבל לא נתבררו לעומקם, ומעתה באים לדון בהם לגופם. תנן התם [שנינו שם במשנה]: ארבעה שומרים הם: שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר.

שומר חנם — נשבע ונפטר מתשלום על הכל, והשואל — משלם את הכל, נושא שכר והשוכר — נשבעין ונפטרים מתשלום על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמים את האבידה ואת הגניבה.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה], מה מקורם במקרא? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים] מדרש הלכה זה: פרשה ראשונה בדיני שומרים שבתורה (שמות כב, ו–ח) נאמרה בשומר חנם, שניה (שם ט–יב) — בשומר שכר, שלישית (שם יג–יד) — בשואל.

ושואלים: בשלמא [נניח] שלישית ברור לך שהיא עוסקת בשואל — שכן דבר זה מפורש במקרא, שנאמר: "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם" (שם יג). אלא שהפרשה הראשונה עוסקת בשומר חנם והשניה בשומר שכר אולי תאמר שאיפוך אנא [אהפוך אני] ואומר להיפך, שהרי לא נאמר הדבר במפורש במקרא!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר שהשניה עוסקת בשומר שכר, שכן הוא חמור וחייב בגניבה ואבידה. ודוחים: אדרבה [להיפך], מסתבר לומר שהראשונה עוסקת בשומר שכר, שכן הוא חמור יותר שכן הוא משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב!

ומשיבים: אפילו הכי [כך], הפרשה הראשונה מקילה יותר על השומר, שכן לשלם קרנא [קרן] בלא שבועה עדיפא מכפילא [עדיף, חמור מתשלום כפל] בשבועה.

ומוסיפים, תדע שכן הוא, דהא [שהרי] שואל כל הנאה מן הבהמה שלו, ואינו משלם אלא קרן.

ותוהים: והשואל כל הנאה שלו? והא בעיא מזוני [והרי צריכה הבהמה מזונות] ונמצא שאף השואל משלם משהו, ולא נהנה בלבד! ומשיבים: מדובר באופן דקיימא [שהיא עומדת] באגם ויש לה מה לאכול מעצמה. ושואלים: והא בעיא נטירה [והרי היא צריכה שמירה]? ומשיבים: מדובר בשואל שהוא נטר מתא [שומר העיר] שממילא היא נשמרת בידו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לא תימא [אל תאמר] בדיוק בלשון "כל הנאה שלו", אלא אימא [אמור] בלשון "רוב הנאה שלו". ואיבעית אימא [אם תרצה אמור]: שאמרו זאת בשאילת כלים שאינו צריך לפרנסם ולטפל בהם.

שנינו שנושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

ושואלים: בשלמא [נניח] תשלום על גניבה מפורש במקרא, דכתיב [שכן נאמר]: "ואם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו" (שם יא), אלא תשלום על אבידה מנא לן [מנין לנו]? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר "ואם גנב יגנב" — אין לי שהשומר משלם אלא על גניבה, אבידה מנין שהוא משלם? תלמוד לומר: "ואם גנב יגנב", שמכפל הלשון למדנו שמשלם מכל מקום.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] בכלל: לא אמרינן [איו אנו אומרים] דברה תורה כלשון בני אדם, ולשונות כפולים אלה באים לרבות דבר מה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אמרינן [אומרים אנו] דברה תורה כלשון בני אדם וכפל לשון זה אינו מלמד, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] כך: קל וחומר; ומה גניבה שהיא קרובה במהותה לאונס, שהרי יד הגנב בדבר — אף על פי כן משלם השומר, אבידה שקרובה לפשיעה (רשלנות) — לא כל שכן שחייב!

ושואלים: ואידך [והאחר] שלומד הלכה זו מרבוי המקרא, מה הוא אומר על סברה זו? ומשיבים: סבור הוא כי מילתא דאתיא [דבר שבא, שנלמד] בקל וחומר טרח וכתב לה קרא [אותו הכתוב] לפעמים, אף שאפשר היה להבינו מדעתנו.

ג שנינו במשנה שם שהשואל משלם את הכל. ושואלים: בשלמא [נניח] זה שהוא משלם על שבורה ומתה, משום דכתיב [שנאמר] "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת" (שם יג). אלא תשלום על השבויה בשואל מנא לן [מנין לנו]?

וכי תימא נילף [ואם תאמר שנלמד] משבורה ומתה, הלא אפשר לחלק: מה לשבורה ומתה — שכן אונסא דסליק אדעתא [אונס שעולה על הדעת] הוא, שהדבר עשוי לקרות ואפשר לומר שעל דעת כן קיבל עליו מתחילה. תאמר בשבויה שכן אונסא דלא סליק אדעתא [אונס שאין עולה על הדעת] הוא שתהא מלחמה ותלקח הבהמה בשבי!

אלא כך יש לומר: נאמרה שבורה ומתה בשואל, ונאמרה שבורה ומתה בשומר שכר (""ומת או נשבר". שם ט), מה להלן בשומר שכר שבויה עמו ("ומת או נשבר או נשבה". שם), אף כאן שבויה עמו.

ודוחים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה ולומר: מה לשומר שכר שכן כולם באים לפטור שעל כל אלה איננו משלם, תאמר בשואל שכן אתה רוצה ללמוד מכאן לחיוב, ושמא אין הדברים דומים!

אלא יש לפרש כשיטת ר' נתן, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על מה שנאמר "ונשבר או מת" (שם יג), ר' נתן אומר: "או" שאמרו הרי זה בא לרבות שבויה.

ומקשים: האי "או" מיבעיא ליה ["או" זה נחוץ לו] כדי לחלק בין הדברים, שלולא כן סלקא דעתך אמינא [יעלה על הדעת לומר]: עד דמיתברא ומתה לא מחייב [שתישבר ותמות גם יחד אינו חייב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במה שאמר "או" שיש כאן שני דינים נפרדים.

ושואלים, הניחא [דבר זה נוח] לשיטת ר' יונתן שלדעתו שני דברים המנויים יחד בתורה, גם אם אין דבר המחלק ביניהם, יש להבין את כל אחד מהם לעצמו, אלא לדעת ר' יאשיה הסבור ששני דברים הכתובים יחד, כאילו יש לראותם כאחד, אם אין הוכחה לחלוקה ביניהם מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

והדוגמה לשיטות שני תנאים אלה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ממה שנאמר "איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת" (ויקרא כ, ט) — אין לי אלא אם קילל את אביו ואמו יחד, אבל אם קילל את אביו בלא שקילל את אמו, או את אמו בלא אביו, מנין שחייב? תלמוד לומר מסיום אותו הפסוק: "אביו ואמו קלל דמיו בו "— ללמד: אביו קלל, אמו קלל, אלו דברי ר' יאשיה, ואילו

ר' יונתן אומר: אינו צריך כלל ללימוד זה, כי צירוף כזה של דברים משמע שניהם כאחד, ומשמע כל אחד בפני עצמו,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צד - ב

אבל, אם שאל את הפרה, ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן, ואחר כך מתה הפרה - חייב השואל לשלם, כי בשעת שאלת הפרה לא היה המשאיל שכור או שאול לשואל, שנאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם". ^[3]

גמרא:

שנינו במשנה את הפטור של "בעליו עמו" בשני אופנים, האחד, השואל את הפרה, ושאל בעליה עמה [רישא], והשני, שאל את הבעלים, ואחר כך שאל את הפרה [סיפא].

ודנה הגמרא: מדקתני סיפא "ואחר כך שאל את הפרה", מכלל זה אתה למד, דרישא, דקתני בה "השואל את הפרה, ושאל בעליה עמה", מדובר בה בכגון ששאל אותה ואת בעליה עמה ממש, באותו הזמן.

ואם כן, קשה: "עמה", שהוא באותו זמן ממש, מי משכחת לה?! איך תיתכן אפשרות שכזאת? והרי הפרה נעשית שאולה לשואל רק במשיכה אליו, ולפני שמשך אותה ועשה בה מעשה קנין, אין לו בה זכות של שאילה. ^[4] ואילו הבעלים של הפרה נעשים שאולים או שכורים לו, רק באמירה, 4א שאמרו והסכימו להיות שאולים או שכורים, שהרי אין מקום למעשה קנין בבני חורין! ^[5]

ומתרצינן: איבעית אימא, אם תרצה, אמור, יש אפשרות שהבעלים יעשו שאולים או שכורים על ידי אמירה, וגם הפרה תעשה שאולה בזמן האמירה, כגון דקיימא פרה, [שהפרה נמצאת] בחצירו דשואל, לפני ששאל אותה, דלא מחסרא משיכה, שאז אין צורך במשיכה, אלא היא נקנית ב"קנין חצר" להיות שאולה לו, בשעה שהמשאיל הסכים להשאיל אותה ולהשאל לו. ונמצא ששאלת הבעלים ושאלת הפרה היו באותו זמן ממש, שבאותו דיבור אמר "אני ופרתי מושאלים לך". ^[6]

איבעית אימא, יש אפשרות ששאל את הפרה על ידי קנין משיכה, וגם הבעלים נעשו שאולים באותה שעה, וכגון דאמר ליה שואל למשאיל: את גופך, אתה בעצמך לא תשאל לי, עד שעת משיכת פרתך על ידי. ונמצא ששאלת הפרה ושאלת הבעלים היו באותו זמן ממש. ^[7]

ומביאה עתה הגמרא משנה מהפרק הקודם, העוסקת בחילוקי דינים של השומרים, כי משנתנו, שהיא המשך המשנה ההיא, מביאה מקור מפסוקי התורה לדין האמור בה.

ועתה הגמרא באה להשלים ולדרוש מפרשיות השומרים שבתורה, את הדינים שנאמרו במשנה בפרק השוכר את הפועלים. ^[8]

תנן התם [לעיל צג א]: ארבעה שומרים הם: [א] שומר חנם [ב] והשואל [ג] נושא שכר [שומר שכר] [ד] והשוכר.

ושלשה דינים חלוקים נאמרו בהם: ^[9]

א. שומר חנם, אם אינו מחזיר את הפקדון, נשבע ^[10] על הכל ^[11], בין שטוען שנגנב, או נאבד, או נאנס הפקדון - חייב להשבע על כך, ואז נפטר מלשלם את דמי הפקדון.

ב. והשואל, משלם את הכל ^[12], אף אם נאנס החפץ.

ג. נושא שכר והשוכר, דין אחד להם, נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, אם טוענים שנשברה הבהמה, או נשבתה, או מתה, שהיא טענת אונס, נשבעים על כך, ונפטרים.

ומשלמים את האבידה ואת הגניבה.

ודנה הגמרא: מנא הני מילי, מנין לנו מן התורה דינים אלו?

דתנו רבנן: שלש פרשיות סמוכות נאמרו בתורה לגבי דיני השומרים בפרשת משפטים. [שמות כב פסוקים ו - יד]:

פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, וכתוב בה, שאם נגנב הפקדון - נשבע השומר ונפטר מלשלם ^[13].

פרשה שניה נאמרה בשומר שכר, וכתוב בה, שאם מת השור המופקד, או נשבר או נשבה - חייב השומר להשבע. ואם נגנב השור - חייב לשלם.

פרשה שלישית נאמרה בשואל, וכתוב בה, שאם נשבר או מת השור המושאל, חייב השואל לשלם, ואם שאל גם את הבעלים פטור מלשלם.

ומעתה יש לדון בדברי הברייתא: בשלמא, ברור הדבר שפרשה שלישית מדברת בשואל, שהרי נאמר בה במפורש "וכי ישאל איש מעם רעהו, ונשבר או מת, בעליו אין עמו שלם ישלם".

אלא מה שאמרה הברייתא, שפרשה ראשונה בשומר חנם, ופרשה שניה בשומר שכר, מנין לה זאת, איפוך אנא! אולי זה הפוך?!

ומתרצינן: מסתברא שפרשה שניה עוסקת בשומר שכר, שכן כתוב בה שהשומר חייב בגניבה ואבידה בתשלומים, ובפרשה הראשונה כתוב שהשומר פטור בשבועה כשטוען שנגנבה. ומסתבר שהפרשה המחמירה יותר עוסקת בשומר שכר, שבו ראוי להחמיר יותר.

אך יש להקשות: אדרבה, יש לומר שפרשה ראשונה אמורה בשומר שכר, שכן יש בה גם חומרא, שאמנם פטור השומר מלשלם אם נגנב, אך מאידך, נאמר בה חומרא חדשה, שאם נשבע השומר לשקר, ובאו עדים שהוא עצמו גנבה, משלם השומר תשלומי כפל ב"טוען טענת גנב", ^[14] ואילו בפרשה השניה כתוב שמשלם קרן, והוא לא בא לידי תשלומי כפל!

ומתרצינן: אפילו הכי, חמור הנאמר בפרשה שניה יותר מהנאמר בפרשה ראשונה, שכן קרנא בלא שבועה, עדיפא מכפילא בשבועה!

הקרן שחייב לשלם השומר, ואינו יכול לפטור עצמו על ידי שבועה, חמור הוא לשומר יותר מתשלומי כפל, שהם רק תוצאה מהשבועה שנשבע לשקר. לכן יש להעמיד את הפרשה השניה בשומר שכר.

וראיה לדבר: תדע, שתשלום קרן בלא אפשרות שבועה, חמור הוא מתשלומי כפל כשנשבע לשקר, דהא, שואל כל הנאה שלו, שהרי בחינם הוא עושה את מלאכתו בחפץ, ולמשאיל אין כל הנאה מכך, ולפיכך ראוי להחמיר בדינו יותר משומר שכר, ואף על פי כן, לעולם אינו משלם אלא קרן, והוא לא בא לידי כפל, ולא פטרה אותו התורה משלשם כשטוען טענת גניבה, עד שישלם כפל אם ישבע לשקר.

ומקשינן: וכי השואל, כל הנאה שלו, ולכן ראוי להחמיר בו יותר משומר שכר, והא בעיא מזוני, הרי הבהמה זקוקה למזונות, והשואל חייב במזונותיה, ונמצא שיש הנאה גם למשאיל שנפטר ממזונות!

ומתרצינן: יש אופן שכל ההנאה שלו, כגון דקיימא, [שנמצאת] הבהמה באגם ונזונת שם, ולא צריך לתת לה מזונות. ודין השואל נאמר אף באופן זה.

אך עדיין יש להקשות: והא בעיא נטירא, הרי הבהמה זקוקה לשמירה, והשואל שומר עליה, ונמצא שגם המשאיל נהנה מהשאלה!

ומתרצינן: יש אופן שאין השואל צריך לשמור את הבהמה, כגון במקום שיש נטר מתא [שומר העיר] ששומר את כל הבהמות. וכיון שיש שואל שכל ההנאה שלו, ואין שואל שמשלם תשלומי כפל, יש לנו ללמוד שתשלומי כפל לא נחשבים לחומרא.

ואיבעית אימא, יש לנו להוכיח אף משואל בהמה, וזן אותה ושומר עליה, ולא תימא [אינך צריך לומר] כל הנאה שלו כדי להגיד שראוי להחמיר בו יותר משומר שכר, אלא אימא רוב הנאה שלו ^[15], שאינו נותן שכר כפי הרגילות, ודי בזה כדי לומר שראוי להחמיר בו יותר משומר שכר, שאין רוב ההנאה של השומר, אלא הנאת השומר שוה להנאת המפקיד.

ואיבעית אימא, אפשר לומר, שכל ההנאה של השואל ולא רק רוב ההנאה, ואין צריך להעמיד את זה בשואל בהמה באגם וכשיש שומר עיר, אלא בשאילת כלים שאין צריך להאכילם ונשמרים בביתו חינם.

שנינו במשנה בפרק הפועלים: נושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה, ומשלמים את האבידה ואת הגניבה.

ודנה הגמרא: בשלמא מה ששומר שכר חייב לשלם על גניבה, מפורש הדבר בתורה, דכתיב בפרשה השניה שהיא פרשת שומר שכר "אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו". אלא מה שחייב לשלם על אבידה, מנא לן? [מנין לנו]?

ומביאה הגמרא ברייתא דתניא: נאמר בתורה בפרשת שומר שכר "אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו". אין לי אלא גניבה שחייב לשלם עליה, על אבידה מנין שחייב? תלמוד לומר "אם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו". משמע מכפילות הלשון "יגנב", מכל מקום, לרבות את האבידה.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר, אפשר לומר כך לפי התנא שסובר, לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, ובכל מקום שיש כפילות לשון כגון "הענק תעניק" ^[16] או "העבט תעביטנו" ^[17] אנו דורשים זאת ללמוד הלכה, אף כאן יש לנו לדרוש "גנוב יגנב" לרבות חיוב באבידה,

אלא למאן דאמר, אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, ולא כתבה התורה לשון כפול בשביל דרשה, ^[18] מאי איכא למימר? [מה יש לומר?] מנין ששומר שכר חייב באבידה לדעה זו?

ומתרצינן: דעה זו לומדת חיוב אבידה בשומר שכר מסברא, כדאמרי במערבא שיש ללמוד קל וחומר: ומה גניבה שקרובה לאונס, שהרי נעשית על ידי אחרים ^[19], בכל זאת שומר שכר משלם. אבידה שקרובה לפשיעה, שהרי נעשית ממילא, לא כל שכן? ומקשינן: ואידך! אותו תנא שדרש מהפסוק ששומר שכר חייב באבידה, מה הוא צריך לזה, הרי באמת אפשר ללמוד מקל וחומר!

ומתרצינן: כלל יש בידנו, מילתא דאתיא בקל וחומר, טרח וכתב לה קרא, דבר שאפשר ללמדו מקל וחומר, לפעמים הוא נכתב בתורה.

שנינו במשנה בפרק הפועלים: והשואל משלם את הכל.

ודנה הגמרא: בשלמא זה שהשואל חייב על שבורה ומתה, מפורש הדבר בתורה, דכתיב "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת, בעליו אין עמו שלם ישלם". אלא מה שחייב לשלם על שבויה בשואל, מנלן?

וכי תימא, נילף, נלמד זאת, משבורה ומתה שהשואל חייב באונסין אלו, וכמו כן יש לחייבו באונס השבויה.

הרי יש לדחות: מה לשבורה ומתה שהשואל חייב עליהם, שכן אונסא דסליק אדעתא הוא, אונס שעולה על הדעת הוא, ועל מנת להתחייב באונס זה שאל את הפרה, ^[20] שאם לא כן, היה צריך להתנות שלא יתחייב על שבורה ומתה. תאמר כך בשבויה - שכן אונסא דלא סליק אדעתא הוא! ניתן לומר, שלא התנה על השבויה, מפני שלא העלה אפשרות זו על דעתו, כי אינה מצויה.

אלא ילפינן הכי: נאמרה שבורה ומתה בשואל, שנאמר "וכי ישאל ... ונשבר או מת ... שלם ישלם". ונאמרה שבורה ומתה בשומר שכר, שנאמר "כי יתן איש אל רעהו חמור" וכתוב שם "ומת או נשבר או נשבה ... ולא ישלם". מה להלן, בשומר שכר - שבויה כתובה יחד עמו, עם שבורה ומתה, ודין אחד להם, אף כאן בשואל - שבויה עמו, עם שבורה ומתה, ודין אחד להם.

ודחינן: איכא למיפרך, מה לשומר שכר שלא חילקה בו התורה בין מתה לשבויה, שכן דינו לפטור, ובכל אונס פטרה אותו התורה ^[21]. תאמר בשואל, שבאים להשוות בו דין שבויה לדין מתה, שכן דנים אותו לחיוב! ניתן לומר, שהתורה חייבה בשואל רק באונס מיתה שעולה על דעתו, ולא באונס שבויה שלא עולה על דעתו.

אלא ילפינן כרבי נתן. דתניא: רבי נתן אומר: כתוב בשואל "ונשבר או מת", במקום "ונשבר ומת".

"או" בא לרבות שבויה, שחייב עליה.

ותמהינן: האי "או" מיבעיא ליה לחלק, הרי "או" זה, צריך אותו כדי להפריד בין נשבר למת ! דסלקא דעתך אמינא עד דמיתברא ומתה לא מיחייב, ואם הבהמה נשברה אינו חייב לשלם, אלא אם כן היא תמות, קא משמע לן תיבת "או", שעל שבורה בלבד - חייב.

הניחא [אין קושיא] לרבי יונתן, הסובר בכל מקום שאין צורך בתיבת "או" כדי לחלק, ואף אם כתוב ונשבר ומת, המשמעות היא: או נשבר או מת. לפי דעתו אפשר לדרוש מ"או" לרבות שבויה.

אלא לרבי יאשיה, החולק עליו, מאי איכא למימר!

ומביאה הגמרא פלוגתייהו דרבי יאשיה ורבי יונתן:

דתניא: כתוב בתורה [ויקרא כ ח] "איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת". אין לי חיוב מיתה אלא במקלל אביו ואמו בבת אחת ^[22], אם קלל אביו בלא אמו, או אמו בלא אביו, מנין שחייב מיתה? תלמוד לומר, לכן נאמר בהמשך הפסוק "אביו ואמו קלל". נסמכה קללה לאביו בתחילת הפסוק, ונסמכה קללה לאמו בסוף הפסוק, וכאילו הכתוב אומר "אביו קלל" בנפרד, "אמו קלל" בנפרד, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: כל מקום שהזכירה התורה שני דברים, ויש ביניהם אות וי"ו החיבור, כגון אביו ואמו ^[23], משמע שניהם כאחד,

הערות

^[3] ישנם שני פסוקים בתורה: א. "בעליו אין עמו שלם ישלם" ב. "אם בעליו עמו לא ישלם" אחד מהפסוקים הללו מיותר, כי אם כתוב שחייב לשלם כשאין בעליו עמו, משמע שאם היה עמו הוא פטור. וכן אם כתוב שהוא פטור כשבעליו עמו, משמע שאם אין בעליו עמו הוא חייב. מכפילות זו, לומדים את דין המשנה. בגמרא מתבאר באריכות, איך לומדים מהפסוקים את דיני המשנה. (צה ע"ב)

^[4] הגמרא להלן מביאה ברייתא שאומרת, שמועילה המשיכה בשומרים כמו בלקוחות. (ב"מ צ"ט ע"א) תוספות אומרים, שהמשיכה מועילה רק לשוכר ושואל, לענין זה שהמשאיל או המשכיר לא יוכל לחזור בו, ולקחת בחזרה את הבהמה. אבל שומר חנם או שומר שכר שקבלו שמירה, מתחייבים בפשיעה או בגניבה ואבידה משעה שאמרו הנח לפני. (שם ד"ה כך תקנו) הרא"ש הוסיף, שאף השואל חייב באונסין ללא משיכה. (פרק השואל סימן ט"ו) אבל הרמב"ם מפרש, שאף לענין חיוב אחריות, צריכים כל ארבעת השומרים למשיכה. (פ"ב מהלכות שכירות ה"ח) שתי הדעות הובאו בשלחן ערוך. (חו"מ סימן רצ"א ס' ה', וסימן ש"מ ס' ד') יש אחרונים שסוברים, שלדעת התוספות והרא"ש, אף לענין שאלה בבעלים, שעת קבלת האחריות היא שעת השאלה, ואם היה המשאיל במלאכת השואל בשעה זו, נפטר השואל (ב"ח חו"מ ס' שמו ס' ג') בסוגיא זו כתוב, ששעת המשיכה היא הקובעת לדין שאילה בבעלים, ועיין בספר גידולי שמואל שתירץ את הסוגיא לפי שיטה זו. (דף צ"ד ע"ב ד"ה אמנם) 4א. עיין הערה 7.

^[5] אין הפירוש, שבאמירה נעשה הבעלים משועבד לעבוד, ואין יכול לחזור בו, כמו שהפרה נעשית משועבדת לשואל על ידי משיכה. שלעולם הבעלים יכולים לחזור ולא לעבוד, ואף אם התחילו במלאכה. ומכיון שאין לגבי הבעלים דבר המחייב, כמו לגבי הפרה. לכן אנו מוכרחים להגיד שהם נשאלים באמירה. (נמוקי יוסף, נ"ד ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ואמרינן) ועיין הערה 7.

^[6] ואף על פי, שאמר פרתי ואני נשאלים לך, הרי זה כאילו אמר אני ופרתי נשאלים לך. (נמוקי יוסף על המשנה)

^[7] מצאנו בראשונים כמה דרכים בהבנת דברי הגמרא "בעלים באמירה" וגם דברי הגמרא "לא תשאל עד שעת משיכת פרתך" יתפרשו באופן שונה לפי השיטות הללו. שיטה א': לא האמירה עצמה היא הקובעת, אלא התחלת המלאכה היא הקובעת, אבל אין צריך שיתחיל במלאכה עצמה, ואף לא צריך שילך לעשות המלאכה, אלא מה שמכין עצמו לעשות המלאכה, חשוב כתחילת המלאכה. והכוונה "בעלים באמירה" היא, שאומר ומתכונן למלאכה, אף שעדיין לא יצא מביתו. (שיטה מקובצת בשם הראב"ד בפירושו הראשון דף צ"ד ע"ב ד"ה עמה) לפי שיטה זו, דברי הגמרא מובנים בפשיטות, שאם אמר שיהיה שאול לאחר זמן, אינו מכין עצמו לעבודה בזמן האמירה. שיטה ב': האמירה עצמה היא הקובעת את היות המשאיל במלאכת השואל, שמשעה שאמר נחשב כשאול לו למלאכתו, ואף שאין יכול לתובעו בדין מחמת שאמר, מכל מקום יש לו עליו תרעומת שלא עמד בדיבורו, כמו שכתוב במשנה בפרק האומנים (דף עה ע"ב) ומחמת זה נחשב שאול לו למלאכתו (שיטה מקובצת שם בשם הראב"ד בפירושו השני) לפי שיטה זו, שאמירה לבד קובעת, צריך לפרש, שכל שנאמר במפורש שלא יתחיל במלאכתו עד זמן מסוים, אין נעשה במלאכתו אלא מאותו זמן. שיטה ג': דעת הגר"א בדעת הרמב"ם, שנקרא בעליו עמו רק אם התחיל במלאכה. (חו"מ ס' שמו ס"ק ג') והערוך השלחן מפרש לפי זה את לשון הגמרא "בעלים באמירה" שבעוד שהפרה צריכה משיכה, אין הבעלים צריכים לקנין, אבל לא די באמירה, וצריך להתחיל בעבודה. (שמ"ו ס"ק ה') ולפי זה מתפרשת הגמרא כאן, שאמר לו את לא תשאל עד שעת משיכה, ועשה כך והתחיל לעשות מלאכה בזמן ההוא. ועיין אבן האזל פרק ב מהלכות שאלה ופקדון ה"א שתמה על הגר"א. ועיין הערה 91.

^[8] תוספות ד"ה תנן התם.

^[9] על פי הגמרא בפרק הפועלים. (צ"ג ע"א)

^[10] אמר רב ששת: שלש שבועות משביעים אותו, שבועה שלא פשעתי בה, שבועה שלא שלחתי בה יד, שבועה שאינה ברשותי. (ב"מ ו' ע"א)

^[11] פירוש - על כל המאורעות הכתובות בשאר שומרים לחיוב, הוא נשבע שכך עלתה לו ופטור. אבל בפשיעה הוא חייב. (רש"י במשנה דף צג ע"א, וכעין זה כתבו תוספות בד"ה שומר חנם)

^[12] פירוש - בכל מה שמוזכר בתורה בפרשת שומרים, השואל חייב, אבל הוא פטור במתה מחמת מלאכה, ודבר זה נלמד מסברא להלן. (צ"ו ע"ב) ועל כן לא דברה בזה המשנה.

^[13] וכן יש ללמוד מהפרשה, ששומר חנם חייב בפשיעה. שכן כתוב בה שהשומר נשבע "על כל דבר פשע", ומזה שהוא נשבע שלא פשע, משמע שאם פשע חייב לשלם. (רש"י דף צ"ה ע"א ד"ה אש?ח)

^[14] דין התורה, ששומר שטוען טענת גנב, ונשבע על כך ובאו עדים שהוא גנבה - חייב כפל, הוא דוקא בטוען טענת גנב. אבל הטוען טענה אחרת ונפטר על ידה, ונמצא שהוא גנב - אין חייב כפל. לקמן בגמרא יבואר יותר דין זה.

^[15] כתב הר"ן: השואל ספר מחבירו, אין השואל חייב באונסין. מפני שהמשאיל עושה מצוה בהשאלת ספרים, ועל ידי זה שמשאיל - נפטר מלתת פרוטה לעני, ונהנה מההשאלה, ואין כל ההנאה של השואל. (תשובות הר"ן סימן י"ט, הובאו דבריו בסמ"ע סימן ע"ב ס"ק כ"א, והש"ך שם כתב שיש פוסקים כרבה שפרוטה דרב יוסף לא שיח) והמחנה אפרים הקשה על הר"ן: מה בכך שיש למשאיל הנאה, הרי מבואר בגמרא, שאף שרוב ההנאה של השואל, והמשאיל נהנה גם כן מהמזונות, השואל חייב באונסין. (הלכות שאלה סימן ג') והאור שמח תירץ, שבאמת יסוד דין שואל הוא שכל ההנאה שלו, אף על פי שנותן מזונות. שהרי בזמן השאילה נוהג השואל בבהמה כאילו היא שלו, ולבהמתו הוא צריך לתת מזונות. והמשאיל לא מקבל את המזונות, שכן בזמן השאילה יש להתייחס לבהמה כאילו אינה שלו מבחינת ההנאה שיש לו בה. אבל ההנאה שנהנה שנפטר מפרוטה, אין זה כתוצאה מכך שהשואל מתנהג בבהמה כבעלים, ונחשב כמו שקבל שכר כל שהוא על הבהמה. (חידושי רבינו מאיר שמחה על השס דף צ"ו ע"ב) בספר פנים יפות על התורה (פרשת משפטים על הפסוק "אם כסף תלוה") הוכיח מדברי הר"ן שבכל השאלת חפץ אין משום מצוה, ורק בהלואה יש מצוה. ועיין בהערה 48.

^[16] הגמרא בפרק אלו מציאות (לא ע"ב) אומרת, שלומדים מכפילות הלשון "הענק תעניק", שיש להעניק מתנות לכל עבד עברי, ולא רק לעבד שנתברך הבית הגללו. הגמרא שם אומרת, שלדעת רבי אלעזר בן עזריה החולק על זה, וסובר שאם לא נתברך הבית בגללו אין מעניקים לו, אין דורשים את הכפילות כי דברה תורה כלשון בני אדם.

^[17] הגמרא בפרק אלו מציאות (ל"א ע"ב) דורשת מהכפילות "העבט תעביטנו", שמצוה להלוות אף לאדם שיש לו ממון, ואינו רוצה להתפרנס ממנו אלא מממון אחרים. רבי שמעון חולק על זה, ולא דורש את הכפילות, ואומר דברה תורה כלשון בני אדם.

^[18] נחלקו הראשונים בדעת התנאים הסוברים "דברה תורה כלשון בני אדם" דעת התוספות, שגם תנאים אלו מודים שניתן לדרוש את הכפילות. לכן מצינו הרבה הלכות שלומדים אותם מכפילות הלשון, ולא מצינו חולק עליהם. אמנם, אין לדרוש מ"הענק תעניק", שיש להעניק לעבד שלא נתברך הבית בגללו, מפני שמהפסוק "אשר ברכך" שכתוב בפרשת הענקה, משמע שהתורה מדברת בעבד שנתברך הבית בגללו, ואין לנו לדרוש מהכפילות להוציא ממשמעות הפסוק, ואומרים "דברה תורה כלשון בני אדם". וכן אין לדרוש מ"העבט תעביטנו" שיש להלוות לאדם שיש לו ממון, כי מלשון הפסוק שכתוב "די מחסורו" משמע שמדובר באדם שחסר לו. (תוספות ב"מ ל"א ע"ב ד"ה דברה) הרמב"ן חולק על התוספות, והוכיח מגמרא זו, שהסובר "דברה תורה" לא דורש את הכפילות אפילו במקום שאין משמעות בפסוק נגד הדרשה. שהרי אין משמעות בפסוק ששומר שכר פטור באבידה, ובכל זאת הגמרא אומרת שאין לדרוש מ"גנב יגנב" ששומר שכר חייב באבידה, להסובר "דברה תורה כלשון בני אדם" (רמב"ן שם ד"ה ולרבי שמעון) התוספות בסוגיתנו תרצו קושיא זו וכתבו, שלסובר "דברה תורה" אין לרבות מהכפילות אלא דבר שמשמע מהפסוק, ומ"גנב יגנב" אין לרבות אלא בענין גניבה, ולא אבידה. (תוספות ד"ה אלא) ועיין ריטב"א כאן.

^[19] ריטב"א. ובשיטה מקובצת הביא פירוש אחר בשם ר"ח.

^[20] המחנה אפרים חוקר: האם חיוב השואל באונסין הוא משום שמן הסתם דעת השואל להתחייב באונסין, או שהתורה חייבה את השואל באונסין מפני שכל ההנאה שלו, ואף אם ידוע לנו שלא היה בדעתו להתחייב, התורה מחייבת אותו באונסין. מגמרא זו - שאומרת שיש לחלק בין שבורה ומתה לשבויה, מפני שלא חשב להתחייב על השבויה - יש ראיה שהחיוב תלוי בדעת השואל. המחנה אפרים דוחה את הראיה ואומר, שבאמת היה מקום לומר שהתורה מחייבת באונסין מפני שכך דעת השואל, ועל שבויה לא היתה דעתו להתחייב. אבל לאחר שהתורה חידשה שהשואל חייב באונס של שבויה, ניתן לומר, שטעם הדבר הוא משום שאין חיוב האונס תלוי בדעתו (מחנה אפרים הלכות שאלה ופקדון, סימן א) ועיין הערה 72.

^[21] הקשה התורת חיים, מפני מה כתבה תורה שבויה בשומר שכר, אם על שבורה ומתה - פטור, כל שכן שפטור בשבויה! ותירץ, שאף על פי שהגמרא אומרת סברא לפטור בשבויה יותר מבשבורה, יש גם סברא לחייב בשבויה יותר משבורה, לכן הוצרכה התורה לפטור שומר שכר משבויה. לא באר התורת חיים, מהי הסברא שיש להחמיר בשבויה יותר משבורה.

^[22] לשון "בבת אחת" נמצאת בספרא, דהיינו שלולא הדרשה, היה חייב רק המקלל אהביו ואמו בבת אחת, ואם קללם בזה אחר זה פטור.

^[23] לדעת רבי יונתן, מהפסוק "איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת" משמע שאם קלל אחד מהם - חייב מיתה. לדעתו, סוף הפסוק "אביו ואמו קלל" מיותר. רש"י מביא גמרא בסנהדרין האומרת, שלפי רבי יונתן לומדים מכאן, שהמקלל אביו ואמו לאחר מיתתם - חייב מיתה.

ומוסיפים, תדע שכן הוא, דהא [שהרי] שואל כל הנאה מן הבהמה שלו, ואינו משלם אלא קרן.

שנינו שנושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

ר' יונתן אומר: אינו צריך כלל ללימוד זה, כי צירוף כזה של דברים משמע שניהם כאחד, ומשמע כל אחד בפני עצמו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But if one first borrowed the cow and only afterward borrowed the services of the owner or hired him, and the cow died, he is liable to pay the owner for the cow. This is the halakha even if the owner was working for the borrower at the time, as it is stated: “If its owner is not with him, he shall pay” (Exodus 22:13).

GEMARA: From the fact that the latter clause teaches: And afterward borrowed the cow, it may be inferred that when the first clause teaches: Borrowed its owner with it, the intention is: Literally with it, i.e., at the same moment. The Gemara asks: Can you find such a case where the owner obligates himself to serve the borrower literally with it? Given that one borrows the cow through pulling the cow and contracts the services of the owner through their verbal agreement, it emerges that if they agree to both matters at the same time, one borrows the services of the owner before he borrows the cow, which is the case mentioned in the latter clause of the mishna. What, then, is the case mentioned in the first clause?

The Gemara answers: If you wish, say that the mishna is referring to a case such as where the cow is standing in the borrower’s courtyard, which can effect acquisition of the rights to use the cow for him, so that it does not lack, i.e., there is no need for, pulling. Accordingly, both the borrowing of the owner’s services and the borrowing of his cow will take effect simultaneously upon their agreement. Alternatively, if you wish, say that the case is where the borrower says to him: You, yourself, will not be lent to me until the moment of the pulling of your cow.

§ The Gemara analyses the halakhot of the four types of bailees that were delineated in the previous chapter: We learned in a mishna there (93a): There are four types of bailees: An unpaid bailee, and the borrower, a paid bailee, and the renter.

The mishna there continues: If the item was stolen, lost, or broken, or if the animal died in any manner, the halakhot with regard to them are as follows: An unpaid bailee takes an oath over every outcome; whether the item was lost, stolen, or broken, or if the animal died, the unpaid bailee must take an oath that it happened as he described, and he is then exempt from payment. And the borrower does not take an oath, but pays for every outcome, whether it was stolen or lost, even in a circumstance beyond his control. The halakhot of a paid bailee and a renter are the same: They take an oath over an injured animal, over a captured animal, and over a dead animal, attesting that the mishaps were caused by circumstances beyond their control, and they are exempt; but they must pay for loss or theft.

The Gemara asks: From where are these matters derived? As the Sages taught in a baraita: The verses in the Torah about bailees can be divided into three passages. The first passage (Exodus 22:6–8) is stated about an unpaid bailee; the second (Exodus 22:9–12) is about a paid bailee; and the third (Exodus 22:13–14) is about a borrower.

The Gemara asks: Granted, it is clear that the third passage is about a borrower, as the verse explicitly states: “And when a man borrows from another, and it is injured or dies, if its owner is not with him, he shall pay” (Exodus 22:13). But with regard to the claim of the baraita that the first passage is about an unpaid bailee and the second is about a paid bailee, I could also say the reverse, as the verses do not state which type of bailee they are referring to.

The Gemara justifies the claim of the baraita: Clearly a paid bailee carries a more severe level of liability than an unpaid bailee. Accordingly, it stands to reason that the second passage is about a paid bailee, as it states a stringency, that the bailee is liable even in cases of theft or loss (see Exodus 22:11). The Gemara challenges this claim: On the contrary, it stands to reason that the first passage is about a paid bailee, as it states a stringency, that the bailee pays the double payment in a case where he takes a false oath stating the claim that a thief stole the item he was safeguarding (see Exodus 22:6).

The Gemara explains: Even so, being liable to pay the principal whenever one claims the deposit was stolen, without the ability to exempt oneself by taking an oath, is a greater stringency than being liable for the double payment, as that liability is only when one takes a false oath to that effect. Otherwise, he is exempt.

The Gemara adds: Know that this is so, as a borrower bears the most severe level of liability, because he is privileged. All benefit from the transaction is his, without incurring any cost to himself. And in cases of theft he pays only the principal but is never required to pay the double payment.

The Gemara questions the proof just cited: But is it true that with regard to the borrower all benefit from the transaction is his? But doesn’t the animal require food, which the borrower must provide? The Gemara answers: The halakhot of a borrower also apply when the animal is standing in a marsh, where food is freely available. The Gemara persists: But doesn’t the animal require safeguarding? The Gemara answers: The halakhot of a borrower also apply when the borrower is a city guard and does not need to do anything additional to safeguard the animal. And if you wish, say: Do not say that all benefit is his, rather say: Most of the benefit is his, and that is sufficient reason to render him liable in all circumstances. And if you wish, say that the halakhot of a borrower apply also with regard to borrowing vessels, which do not require constant care. In any event, it is clear that a borrower is uniquely privileged and accordingly bears the most severe level of liability.

§ The mishna cited previously states: The halakhot of a paid bailee and a renter are the same: They take an oath over an injured animal, over a captured animal, and over a dead animal, attesting that the mishaps were caused by circumstances beyond their control, and they are exempt; but they must pay for loss or theft.

The Gemara asks: Granted, a paid bailee is liable in the case of theft, as it is written: “If it is stolen from him, he must pay its owner” (Exodus 22:11). But in a case of loss, from where do we derive that a paid bailee is liable? The Gemara answers: As it is taught in a baraita: From the verse: “If it is stolen [ganov yigganev],” I have derived only that a paid bailee is liable if the item he is safeguarding is stolen; from where do I derive he is liable also if it is lost? The verse states: “ganov yigganev,” repeating the verb for emphasis. This teaches that he is liable in any case, i.e., for loss as well as theft.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says: We do not say that the Torah spoke in the language of people, and so any repeated verb must serve to teach additional halakhot. But according to the one who says: We do say that the Torah spoke in the language of people, and so the use of a repeated verb is only for stylistic reasons, what can be said? From where is it derived that the bailee is liable for losing the item?

They say in the West, Eretz Yisrael: It is derived through an a fortiori inference: If in a case of theft, which is near to being a case of circumstances beyond his control, the halakha is that the bailee pays the owner the item’s value, then in a case of loss, which is near to being a case of negligence, is it not all the more so logical that he should pay?

The Gemara asks: And according to the other opinion, why is there a need for a verse to teach this halakha if it can be derived from an a fortiori inference? The Gemara answers: At times, there is a matter that can be derived through an a fortiori inference, and the verse nevertheless takes the trouble and writes it explicitly.

§ The mishna cited above states: And the borrower does not take an oath, but pays for every outcome, whether it was stolen or lost, even in a circumstance beyond his control. The Gemara asks: Granted, the bailee is liable if the animal is injured or dies, as it is written: “And if a man borrows from another and it is injured or dies…he shall pay” (Exodus 22:13). But from where do we derive the liability of a borrower when the animal is captured?

And if you would say: Let us derive it from the fact the borrower is liable if the animal was injured or dies because they are all similarly cases of circumstances beyond his control, then one could counter as follows: What is notable about a case where the animal is injured or died? It is notable in that it is the type of unavoidable accident whose possibility of occurring entered one’s mind, so it is reasonable that the borrower accepted responsibility for such mishaps. Can you say the same about being captured, which is an unavoidable accident whose possibility of occurring does not enter one’s mind?

Rather, the liability of a borrower in a case where the animal is captured is derived as follows: The cases where the animal is injured or dies are stated in the passage about a borrower, and similarly the cases where it is injured or dies are stated in the passage about a paid bailee. Just as below, i.e., in the passage in the Torah concerning a paid bailee, the case in which it is captured is included with it, as the verse there states: “If a man deliver to his neighbor a donkey, or an ox, or a sheep, or any beast, to safeguard, and it die, or be hurt, or is captured” (Exodus 22:9); so too here, with regard to a borrower, the case where it is captured is included with it.

The Gemara explains that this derivation can be refuted as follows: What is notable about a paid bailee? He is notable in that the cases in which the animal is injured or dies are mentioned in order to exempt him from liability. Can you say this is also true with regard to a borrower, where the cases are mentioned in order to teach that he is liable?

Rather, the liability of a borrower in a case where the animal is captured is derived in accordance with the statement of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita: Rabbi Natan says: The word “or” in the phrase “injured or dies” (Exodus 22:13) serves to include the case in which the animal was captured.

The Gemara asks: But this word “or” is required in order to divide the cases, as otherwise it could enter your mind to say that the bailee is not liable unless the animal is first injured and then also dies. Therefore, the term “or” is necessary to teach us that these are two separate cases.

The Gemara comments: This works out well according to the opinion of Rabbi Yonatan, that it is obvious that the borrower is liable even if the animal died without being injured first. Consequently, “or” is unnecessary, and so it can be used for Rabbi Natan’s derivation. But according to the opinion of Rabbi Yoshiya, what is there to say? According to his opinion, it is necessary for the Torah to state “or” in this case, to teach that the borrower is liable even if the animal dies without being injured first, and so it cannot be used for a derivation.

The Gemara explains: As it is taught in a baraita: From the verse: “A man who curses his father and his mother shall die” (Leviticus 20:9), I have derived only that one is liable if he curses both his father and his mother. From where do I derive that if one curses his father but not his mother, or his mother but not his father, that he is liable? The continuation of the verse states: “His father and his mother he has cursed, his blood is upon him.” In the first part of the verse, the word “curses” is in proximity to “his father,” and in the last part of the verse, it is in proximity to “his mother.” This teaches that the verse is referring to both a case where he cursed only his father and a case where he cursed only his mother; this is the statement of Rabbi Yoshiya.

Rabbi Yonatan says: There is no need for this derivation, because the phrase “his father and his mother” indicates that one is liable if he curses both of them together, and it also indicates that he is liable if he curses either one of them on their own,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרק ח'

דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. פי' סמיך אההו' פירוקא דמפרקי' לקמן קסבר האי תנא ליסטים מזויין גזלן הוא דאי אההו' פירוק' קמא דאמרינן קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה לאו ראיה היא שאם אין אתה אומר קרנ' בלא שבוע' עדיפ' מכפיל' בשבועה אף השואל משלם כפל בט"ט גנב שהרי הוא פוטר עצמו בגנבה והא דאמרי' לקמן מה לש"ש שכן משלם תשלומי כפל בט"ט ליסטים מזויין. ה"פ מה לש"ש שמצינו בו חומר זה שהוא משלם תשלומי כפל בט"ט ליסטים זויין דאונס הוא לגביה כדאמרי' לעיל באידך פרקין דאע"ג דודאי קרנ' בלא שבוע' חמיר' מכפיל' בשבועה מ"מ כיון דאתי בשום צד לידי חומר' פירכ' היא הילכ' דין הוא שנחמיר עליו לחייבו בגנבה ואבדה ואע"פ שנקל עליו לפטרו בתשלומי כפל בגנב שאינו מזויין דהא חמיר' פי' דקרנ' עדיפ' תאמר בשואל שמצינו בו צד קולא זו שאינו משלם כפל בט"ט ליסטים מזויין מפני שהוא מתחייב בקרן ואפי' כשת"ל שהוא פטור בשאר גנבה משום דהא דמי' לשבורה ומתה דלא אפש' למטר' ולאיתוייה הואיל וליסטים הוא ואינו בא לעיר והואי' ומצינו בו שום צד דאתי לידי קולא יש להקל עליו ולפטרו מטענת גנבה עצמה ומאבדה.
ואע"פ שנמצא' מחמיר עליו שמשלם כפל בט"ט גנב שאינו מזויין יותר אתה מקל עליו במה שאת' פוטרו בגנב' ממה שאת' מחייבו בתשלומי כפל גם זה הל' נכון הוא.
וכבר פרשנו בו אף לשון אח' שצד החומר' בגנב' עצמה מכפ' הוא מפני שאבדה עמה אע"פ שיש לדקדק עליו שהרי הכל תלוי בגנבה עצמה והואיל יאבדה מק"ו אתי' לא הוה לן למידן בהא פירכ' אלא גנבה בלחוד ואבדה אתיא או לא אתי' דממיל' הוי מ"מ פירכ' היא נימ' הכי א"נ אליב' דמאן דדרי' לה מגנב יגנב שלא חלקן הכתוב והא דאמרי' לעיל אדרבה ראשונה בש"ש שכן משלם תשלומי כפל אע"פ שיות' אתה מקל עליו כיון שאתה מחמי' עליו מצד אח' חומר' כל דהו מקשינן מינה שאילו בא' מהן יש כמה חומר' חמורות ובאחת חומר' א' פחותה דרך התלמוד לשאול כן ומיהו מאן דלא סבר קרנ' בלא שבועה עדיפ' סבר שניי' בש"ש שהחומרו' יתרו' בה ומיהו נגבי ק"ו פרכי' כל דהו ומאן דמתרץ הכא קרנ' עדיפ' סבר דאפי' כל דהו נמי לא הוי:

תדע דקרנא עדיפא דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. איכא למידק, שואל גופיה דאינו משלם אלא קרן בטוען טענת גנב מנלן, והא לא קמה לן לקמן (בבא מציעא צה, א) דשואל חייב בגנבה ואבדה אלא מהאי טעמא גופיה דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, ולכשתמצי לומר דכפילא בשבועה עדיפא, אף אנו נאמר דשואל פטור בגנבה ואבדה ובטוען טענת גנב משלם את הכפל, וכדאמרינן לקמן גנבה ואבדה בשואל מנלן, אמרת קל וחומר ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגנבה ואבדה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה, וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה, ואמרינן מאי אין עליו תשובה, וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין, כלומר ואע"פ שהוא גנב בגנבה כזו לא חייבתו תורה דאנוס הוא, וכדאמרינן בפירקין לעיל (בבא מציעא צג, ב), תאמר בשואל שפטור מן הכפל שהרי מחייב עצמו בתשלומין דשואל חייב באונסין, איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה, אלמא לכשתמצי לומר דכפילא עדיפא, לא אשכחן דשואל חייב בגנבה ואבדה, דאיפריך ליה ק"ח, אם כן מאי קא מייתי הכא ראיה משואל. היא גופיה בהא תלי. וי"ל דהכא אאידך פירוקא סמיך, דאמרינן ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא, וטוען טענת ליסטים מזויין. ונמצא שהוא גנבה אינו משלם אלא קרן, דלא חייבה תורה כפלא אלא בשומר שטוען טענת גנב, והא לאו גנבה היא, הילכך בהאי טעמא קם ליה קל וחומר, ושואל חייב בגנבה, ומעתה שואל הטוען טענת גנב אינו משלם כפל, אלמא קרנא בלא שבועה עדיפא. (שיטמ"ק).

ממה שבארנו במשנה אתה למד שכל שנשאל בעל הפרה לשואל אע"פ שלא התחיל בדבר ששאלו לו הואיל ונעתר לו בכך באותה שעה ששאל את הפרה הרי זו שאלה בבעלים ודבר זה למדנוהו מסוגיא זו ממה שתמה על משנתנו במה שאמר ושאל בעלה עמה היאך אפשר להשאל לו בשעת שאלת הפרה שהרי הבעלים נשאלים באמירה לבד וכיון שנעתר לו נעשה שאול אצלו והפרה לא קנאה להיות שואל עליה עד שימשוך ותרצה כגון שהיתה הפרה בחצרו של שואל שאין חסרה משיכה או שלא שאלו עד שעת משיכת הפרה ולמדנו מ"מ שהבעלים שאולים לו באמירה לבד וכיון שנעתר לו נעשה שאול לו ומ"מ גדולי המפרשים חולקין בזו ומפרשים שלא נעשה שאול לו להפטר בשאלה זו אלא בהתחלה או בהתחלת מלאכה או בהתחלת הלוך לצורך המלאכה ומה שהקשו בכאן הוא שקראו אמירה בעלמא התחלת הלוך לבד הואיל ולא יצא מביתו עדין ונמצא ששאלת בעלים התחילה בביתו ושאלת פרה אינה מתחלת עד שתצא מן הבית לסימטא וימשוך ואז היא קנויה לו לימי שאלתה ולהתחייב באונסיה ובמזונותיה ואף הם נטו בה לדעת שלישית לומר שאין אנו צריכים להתחילו או הלכו אלא לענין ממון שאם חזרו בהם לא הופקעה שאלתם להחזיר השואל לחיובו כדין שאלה שלא בבעלים אבל תרעומת מיהא יש לו עליו אע"פ שלא התחילו לא במלאכה ולא בהלוך וכל שלא חזר בו מיהא נעשה לו שאול ואם חזר בו אין כאן שאלה בבעלים וכן הדברים נראין:

כבר ביארנו בארבעה שומרין שכלם נכתבו דיניהם בתורה בפרשת ואלה המשפטים ושפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם ושניה בשומר שכר הואיל ומצינו שהחמיר בה בגנבה ואבדה ואע"פ שבראשונה החמיר בתשלומי כפל לטוען טענת גנב כבר אמרו קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה כלומר שכל שמשלם את הקרן כשאומר שנגנבה אע"פ שאינו משלם כפל כשנמצא שהוא גנבה שלא הופקע ממנו כפל אלא מצד שלא היה פוטר עצמו בכך ונמצא שומר חנם פטור על הכל חוץ מן הפשיעה ושואל חייב בכל חוץ ממתה מחמת מלאכה ושומר שכר ושוכר חייבים בגנבה ואבדה ופטורין מן האונסין וענין גנבה הוא שיצא לו קול גנבה וענין אבדה אם הוא אומר שאינו יודע היכן הניחה פשיעה היא כמו שהתבאר ואף שומר חנם חייב בה אבל אבדה הוא בבהמה שהיתה רועה וברחה ולא נודע היכן ברחה ובמטלטלין שהניחן בחיקו ונפלו לו:

המקלל את אביו ואת אמו חייב מיתה ויש בזו תנאים ארוכים יתבארו במקומן בע"ה:

מדקתני סיפא ואחר כך מכלל דרישא עמה ממש היכי משכחת לה בעלים באמירה ופרה במשיכה ואם תאמר לוקמה בשלא התחילו הבעלים במלאכתו של שואל לאלתר אלא שהלכו לענין אחר דבכהאי גוונא אין הבעלים באמירה כדפרישנא בפירקין דלעיל. ויש לומר דאם כן קדמה שאלת פרה לשאלת בעלים דפרה במשיכה ובעלים בהתחלת מלאכה הוי עמה ממש. נראה דלא הוי עמה ממש. הריטב"א.

עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה. האי אמירה לאו אמירה בלחוד היא דהא בעיא התחלה במלאכה או בהליכה למלאכה אלא כיון שאמר לו השאילני פרתך ותשאל לי עמה כיון שהתחיל ללכת עם פרתו אף על פי שעדיין לא יצא מביתו כבר התחיל בשאלתו. אי נמי הא דבעינן התחילו או הלכו הני מילי לאחיובי ממונא אבל תרעומת מיהא אית להו משום דשלא כדין עבדי. אלמא כל היכא דלא הדרי בהו באמירה בעלמא שאולין נינהו אבל הפרה אינה נשאלת עד שתצא מרשותו לסימטא ואז היא נקנית לו במשיכה לימי שאלתה ולהתחייב באונסיה ומזונותיה. ואף על פי שבעל הפרה יכול לחזור בו משאלת גופו שאפילו בחצי היום יכול לחזור בו מכל מקום כל זמן שלא חזר בו אם מתעסק בשמשו עם פרתו נשאל הוי. הראב"ד.

תנן התם. פירוש לעיל בפרק השוכר. וגדולה מזו בפרק קמא דפסחים תנן התם רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש והוא בפרק עצמו. הריטב"א.

אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב. האי לישנא לא איתמר אליבא דהלכתא דהא קיימא לן דשומר שכר אינו משלם כפל בטוען טענת גנב שהרי הוא חייב לשלם את הקרן כשטען כך. אלא הכי פירושו שאם אתה אומר כן ראשונה בשומר שכר היה דינו כך להפטר מן הקרן ושהיה חייב בכפל כדכתיב בפרשה ראשונה וקסלקא דעתין דכפל בשבועה עדיף מקרנא בלא שבועה. ופרקינן דאפילו הכי קרנא עדיפא מכפילא. ואם תאמרן ולמאן דאמר בפרק המפקיד וגם בבבא קמא דכפילא בשבועה עדיפא מנא ליה דפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם וכו' ככתוב בתוספות שם. ואחרים פירשו דמאן דסבר כפילא עדיפא מקרנא נפקא ליה דפרשה ראשונה בשומר חנם וכו' מסברא דכיון דכתב רחמנא שואל שהוא חמור מכולם בבתרייתא מסתמא ראשון ראשון הוא קל ביותר. אי נמי דפרשה ראשונה דמיירי בכלים וכו'. והאי דלא אהדר תלמודא הני טעמי משום דבעי לאיתויי מהכרחא אחרינא דקראי גופייהו. ומשום דידע תלמודא דאיכא למימר אינך טעמי לא פריך למאן דאמר כפילא עדיפא מאי איכא למימר הריטב"א ז"ל.

דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. פירוש סמיך אההוא פירוקא דמפרקינן לקמן קסבר האי תנא ליסטים מזויין גזלן הוא דאי אההוא פירוקא קמא דאמרי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה לאו ראיה היא שאם אין אתה אומר קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה אף השואל משלם כפל בטוען טענת גנב שהרי הוא פוטר עצמו בגנבה. והא דאמרינן לקמן מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין. הכי פירושו מה לשומר שכר שמצינו בו חומר זה שהוא משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין דאונס הוא לגביה כדאמרינן לעיל באידך פרקין דאף על גב דודאי קרנא בלא שבועה חמירא מכפילא בשבועה מכל מקום כיון דאתי בשום צד לידי חומרא פירכא היא הילכך דין הוא שנחמיר עליו לחייבו בגנבה ואבדה ואף על פי שנקל עליו לפטרו בתשלומי כפל בגנב שאינו מזויין דהא חמירא פירוש דקרנא עדיפא תאמר בשואל שמצינו בו צד קולא זו שאינו משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין מפני שהוא מתחייב בקרן ואפילו כשתמצא לומר שהוא פטור בשאר גנבה משום דהא דמיא לשבורה ומתה דלא אפשר למטרח ולאיתוייה הלאיל וליסטים הוא ואינו בא לעיר והואיל ומצינו בו צד דאתי לידי קולא יש להקל עליו ולפטרו מטענת גנבה עצמה ומאבדה ואף על פי שנמצאת מחמיר עליו שמשלם כפל בטוען טענת גנב שאינו מזויין יותר אתה מקיל עליו במה שאתה פוטרו בגנבה ממה שאתה מחייבו בתשלומי כפל. גם זה הלשון נכון הוא. וכבר פירשנו בו אף לשון אמר שצד החומרא בגנבה עצמה מכפל הוא מפני שאבדה עמה אף על פי שיש לדקדק עליו שהרי הכל תלוי בגנבה עצמה והואיל ואבדה מקל וחומר אתיא לא הוה לן למידן בהא פירכא אלא גנבה בלחוד ואבדה אתיא או לא אתיא דממילא הוי מכל מקום פירכא היא נימא הכי. אי נמי אליבא דמאן דדריש לה מגנב יגנב שלא חלקן הכתוב. והא דאמרינן לעיל אדרבה פרשה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל אף על פי שיותר אתה מקיל עליו כיון שאתה מחמיר עליו מצד אחר חומרא כל דהו מקשינן מינה שאלו באחד מהן יש כמה חומרות חמורות ובאחת חומרא אחת פחותה דרך התלמוד לשאול כן. ומיהו מאן דלא סבר קרנא בלא שבועה עדיפא סבר שנייה בשומר שכר שהחומרות יתרות בה ומיהו לגבי קל וחומר פרכינן כל דהו ומאן דמתרץ הכא קרנא עדיפא סברא דאפילו כל דהו נמי לא הוי. הרמב"ן ז"ל. ועיין בפרק המפקיד.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: תדע דקרנא עדיפא דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן. איכא למידק שואל גופיה דאינו משלם אלא קרן בטוען טענת גנב מנלן והא לא קמה לן לקמן דשואל חייב בגנבה ואבדה אלא מהאי טעמא גופיה דקרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה ולכשתמצי לומר דכפילא בשבועה עדיפא אף אנו נאמר דשואל פטור בגנבה ואבדה ובטוען טענת גנב משלם את הכפל וכדאמרינן לקמן גנבה ואבדה בשואל מנלן אמרת קל וחומר ומה שומר שכר שפטור בשבורה ומתה חייב בגנבה ואבדה שואל שחייב בשבורה ומתה אינו דין שחייב בגנבה ואבדה וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה ואמרינן מאי אין עליו תשובה וכי תימא איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת ליסטים מזויין כלומר ואף על פי שהוא גנב בגנבה כזו לא חייבתו תורה דאנוס הוא וכדאמרינן בפירקין דלעיל תאמר בשואל שפטור מן הכפל שהרי מחייב עצמו בתשלומין דשואל חייב באונסין איבעית אימא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה אלמא לכשתמצא לומר דכפילא עדיפא לא אשכחן דשואל חייב בגנבה ואבדה דאיפריך ליה קל וחומר אם כן מאי קא מייתי הכא ראיה משואל היא גופיה בהא תלי. ויש לומר דהכא אאידך פירוקא סמיך דאמרינן ואיבעית אימא ליסטים מזויין גזלן הוא וטוען טענת ליסטים מזויין ונמצא שהוא גנבה אינו משלם אלא קרן דלא חייבה תורה כפילא אלא בשומר שטוען טענת גנב והא לאו גנבה היא הילכך בהאי טעמא קם ליה קל וחומר ושואל חייב בגנבה ומעתה שואל הטוען טענת גנב אינו משלם כפל אלמא קרנא בלא שבועה עדיפא. ע"כ.

אלא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם מאי איכא למימר. פירוש דקושיא למאן דאמר הכי ואפילו היכא דאיכא למדרש כי הכא. הריטב"א.

ומה גנבה דקרובה לאונס משלם. פירוש דגנבה קרובה לאונס משום דהוה על ידי אחרים מה שאין כן באבדה דהויא ממילא. הריטב"א.

וזה לשון רבינו חננאל: גנבה קרובה לאונס. פירוש שיתכן שאנסתו שינה וכיוצא בה אבל אבדה אם היא דבר שיש בו רוח חיים ויצא והלך ואבדה לו אוכלים וכיוצא בהן ונפלו מתוך חיקו ואבדו או שהניחן במקום שאינו בר שמירה ואבדו הרי זה קרוב לפשיעה. עד כאן.
וכתבו בגליון הקשה הרב ר' שניאור ולמאן דיליף אבדה בשומר שכר בקל וחומר מנא ליה אבדה בבעלים דאי משום דאתיא בקל וחומר מגנבה שהיא כתובה בפרשה שנייה הכי נמי ידעינן פשיעה בקל וחומר מגנבה. ונראה לי דמחמת קל וחומר דרשינן לכולי עלמא אבדה מגנבה ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם כיון דמסתבר לחייב אגנבה מקל וחומר ומכל מקום קאמר שפיר לעיל ואידך מלתא דאתיא בקל וחומר וכו' דלמאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם אין צריך לומר מלתא דאתיא בקל וחומר דודאי לא בחנם נכתב נאמר דברה תורה כו'.

בשלמא שבורה ומתה וכו'. ואיצטריך למכתב תרווייהו דאי מחייבינן בשבורה לפי שההפסד רגיל לבא ויכול לשמור שלא לבא אבל מתה שאינו יכול לשמור אימא לא ואי מחייבין במתה מפני שהפסידה לגמרי אבל שבורה שלא הפסידה לגמרי אימא לא. אלא שבועה בשואל מנא לן. ואם תאמר אמאי לא ילפינן שבויה לחיוב מדכתביה בשומר שכר לפטורא דאי גם בשואל פטור לכתביה לפטורא גבי שואל וכל שכן שומר שכר. ויש לומר דהא לאו פירכא היא דהכי נמי איכא למפרך לא לכתוב שבורה ומתה בשואל ובלאו הכי ידעינן דחייב דאי פטור למה לי למכתבינהו בשומר שכר לפטור לכתבינהו בשואל לפטורא וכל שכן בשומר שכר אלא אורחיה דקרא בהכי והוה ילפי מהדדי לפטורא ולא היינו יודעים סברות הללו. ואם תאמר למה כתב שבויה בשומר שכר תיתי משבורה ומתה שהוא אונס גדול מהם. ויש לומר דלגלות על חיובא דשואל אתא דאי לא כתיב לא הוי דרשינן או לרבות השבויה. אי נמי מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. הרא"ש.

וכתב בגיליון שבויה בשואל מנא לן. וליכא למימר מדאיצטריך למיכתב שבויה בשומר שכר לפטור שמע מינה דבשואל חייב. דמזה אין לדקדק דלפטור ודאי לא איצטריך למכתב שום אונס דמהי תיתי לחייב אלא נכתב משום שליחות יד דאם שלח יד חייב בכל אונסין. ולמאן דדריש וי"ו מוסיף על ענין ראשון אצטריך למכתב כולהו ודאי דלא נילף משואל לחיוב. צ"כ.

מה לשומר שכר שכן לפטור. פירוש ולגבי פיטור דין הוא שיהא שבויה כשבורה ומתה. ואם תאמר מכל מקום לא לכתוב רחמנא שבויה בשומר שכר ותיתי בקל וחומר לפטורא משבורה ומתה. ויש לומר דכיון שהן אונסין חלוקים רצה הכתוב לפרוט הפטור בכולן שלא תאמר בשבורה ומתה הוא דפטור שאי אפשר להחזירם כמו שהיו והדבר בא לידי תשלומין אבל שבויה שהיא קיימת ביד שבאי הייתי אומר שיטרח השומר ויחזירנה לו קמשמע לן. הריטב"א. והרא"ש תירץ לעיל בענין אחר.

והאי או מיבעי ליה לחלוק דסלקא דעתך אמינא עד דמתברה ומתה לא מיחייב. פירוש לאו למימר דסלקא דעתך אמינא דבמתה לחודה לא מיחייב דהא ליכא למימר כלל אלא דהוה סלקא דעתך דלא מחייב בשבורה לחוד. ואם תאמר והא נמי היכי אפשר למימר דאם כן לא לכתוב רחמנא שבורה כלל וממילא ידענא דדוקא במתה דכתיב קרא חייב אבל בשבורה פטור דמהיכא תיתי חיובא. וכי תימא דהוה אמינא מה לי קטלה פלגא השתא לא הוה ידעינן ההוא טעמא עד מסקנא. ויש לומר דלעולם הוה אמינא דבמתה חייב ובשבורה פטור ובדין הוי דלא בעי למכתב אלא מתה אלא כיון דאדכר קרא שבורה ומתה בפטורא דשומר שכר אדכרינהו נמי בחיובא דשואל. כן תירץ מורנו. הריטב"א.

עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בכלאים. פירוש בכלאי בהמה דכתיב לא תחרוש וגו' דלהכי כתב רחמנא יחדו כדי שלא תאמר לא תחרוש לא בשור ולא בחמור כל אחד בפני עצמו. אבל לא מכלאי בגדים אמרינן דהתם ודאי אפילו לא כתב רחמנא יחדו לא הייתי אומר שאסר הכתוב צמר לבדו ופשתים לבדו דהא כלאים ושעטנז כתיב ביה אלא ודאי כדאמרן וכן פירש רש"י. ונוסחי איכא דגרסי בהדיא כדרך שפרט בכלאים לא תחרוש בשור ובחמור יחדו והקשו בתוספות בהא נמי למה לי יחדו דהא לא סלקא דעתך שיהא אסור לחרוש בשור לבדו דאם כן למען ינוח שורך בשבת למה לי דסתם מלאכת שור היינו חרישה או הנהגה ואפילו בחול אסור. ויש מתרצין דלא איצטריך למען ינוח שורך אלא שלא יחרוש בשבת אפילו על ידי גוי גר תושב. ועוד יש לומר דאנא הכי הוה אמינא דרחמנא אמר שלא יחרוש האדם עם השור או עם החמור שיהא אדם אסור עם מין אחר אבל שור לבדו שלא נזדווג לו האדם ודאי מותר קמשמע לן יחדיו שלא אסר הכתוב אלא שני מיני בהמה אבל האדם מותר עם כולן. כן נראה לי.
ואם תאמר לרבי יאשיה יחדו למה לי תירצו בתוספות דאיצטריך לאשמועינן שאינו חייב עד שיהיו מזווגין וקשורין יחדיו. ולרבי יונתן תרתי שמע מינה מדכתיב יחדיו ולא כתיב שניהם. ועוד דהא לכולי עלמא איצטריך למימר דבעינן חבור ולאפוקי התוכף תכיפה אחת ומינה שמעינן בהמה דבעינן אסור. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ: ואם תאמר לרבי יאשיה למאי איצטריך יחדיו. ויש לומר דמיבעי ליה פרט לקושר אחורי הקרון מין אחר דלא מיחייב. ואם תאמר והא אמרינן בירושלמי אין קושרין הפרה אחורי הקרון. ויש לומר דהיינו מדרבנן אבל מלקות ליכא. ורבי יונתן הא מסברא נפקא ליה. עד כאן.
ולענין פסק כתב הריטב"א ז"ל והלכתא כרבי יונתן דהא רבא דהוא בתרא סבר לה כוותיה כדאיתא לקמן. עד כאן.
וכן כתב הר"ן וזה לשונו להלן: ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דרבי יאשיה ורבי יונתן קיימא לן כרבי יונתן דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמה דכיון דפליגי אביי ורבא בפלוגתייהו ורבא סבר לה ומתרץ לקראי כרבי יונתן נקטינן כוותיה דכל אביי ורבא הילכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם. וכך ראיתי לרשב"א בתשובה. ומתניתין נמי כרבי יונתן דייקא דהא נקיט אם בעליו עמו לא ישלם לפיטורא בעליו אין עמו שלם ישלם לחיובא. עד כאן. וכן כתב רבינו חננאל להלן וזה לשונו: וקיימא לן כרבי יונתן דהא רבא קאי כוותיה עד כאן.
עוד כתב הריטב"א וזה לשונו: וקבלנו מרבינו בשם ה"ר פינחס הלוי אחיו שלא אמר רבי יונתן אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש ולא תקלל וכיוצא בו אבל באומר שיעשה לפלוני או יתן ודאי שיעשה לשניהם משמע ולא מיפטר בחד מינייהו וכבר כתבתיה במקומות אחרים. עד כאן.

פרק השואל את הפרה

בגמ' תדע דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן כו' מעיקרא נמי לא פסיקא לן לקמן דאינו משלם אלא קרן אלא משום דקרנא עדיפא ולמאי דמסיק וכי ישאל וי"ו מוסיף וילמוד עליון מתחתון כו' ניחא וק"ל:

תוספות בד"ה אלא אביו ואמו כו' ור' יונתן נמי דאמר כו' דהא אצטריך כדפירש' אלא מסברא קאמר כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושנו בחולין בפרק אותו ואת בנו ע"ש:

תוס' ד"ה אלא אביו ואמו וכו' ור' יונתן נמי דאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדו לא מהתם יליף וכו'. מדברי התוס' משמע דגם רבי יונתן יליף מיחדו דגבי שעטנז שתי תכיפות ומיחדו דלא תחרוש יליף דבעינן קשורים במחרישה דאם לא כן למה להו להתוס' למימר דר' יונתן מסברא קאמר הכי דמשמע אחד בפני עצמו ולא מדאצטריך למכתב יחדו גבי שעטנז ובלאים נימא דיליף ליה שפיר מדאצטריך יחדו גבי שעטנז וכלאים והנהו דרשות דשתי תכיפות וקשורים יחד לית ליה אלא ודאי סבירא להו לתוס' דלכולי עלמא אתו יחדו דשעטנז וכלאים לשתי תכיפות ודבעינן קשורים במחרישה וא"כ יש לדקדק כיון דאית לרבי יונתן מסברא כל היכי דלא כתיב יחדו דמשמע נמי אחד בפני עצמו א"כ מנא לן למילף מיחדו דשעטנז דבעינן שתי תכיפות הא לר' יונתן אצטריך לגופיה דאי לא כתיב יחדו הוה אמינא אפילו כל אחד בפני עצמו אסור ונראה לתרץ דס"ל לר' יונתן דיחדו דשעטנז ע"כ אתי לשתי תכיפות מדכתיב יחדו לבסוף צמר ופשתים יחדו דמשמע דצמר ופשתים תכופים יחדו לא אהלבשה יחדו קאי וממילא משתמע מכח כ"ש שאין אסורים בזה אחר זה דהא אפילו כשלובשן בבת אחת אין אסורים עד שיהיו תכופים בשתי תכיפות וכה"ג נמי אמרינן ביחדו דכתיב לבסוף גבי לא תחרוש בשור ובחמור יחדו דמשמע שהשור והחמור יהיו מחוברים וקשורים וק"ל:

גמרא קרנא בל"ש עדיפא מכפילא בשבועה. עמש"כ לעיל (מא ב) ועי' לשון התוי"ט ועתה נ"ל דה"נ קאמר קרנא (דהוא משלם מיד שטוען נגנבה) בל"ש (דאין נותנין לו שבועה להפטר) עדיפא מכפילא (דאידך דמ"מ פטור עתה) בשבועה:

גמ' שם דסד"א עד דמיתברא ומתה לא מחייב. נ"ל דר"ל לאפוקי מתה מאליה דפטור דמה"מ מ"ל הכא ומ"ל התם אבל נשברה לחוד גם למקשה הוה ידעינן דחייב והתרצן חדש לו במה שאמר מ"ל קטלה כו' ר"ל דלא איצטריך ומת אלא לכתוב ונשבר לחוד ובסברת מ"ל כו' הוה ידעינן דאם מתה אח"כ דחייב ג"כ ומתה מאליה בל"ז נפטור דמה"ת לחיובא וזה דלא כפרש"י והרש"א שם:

תד"ה ש"ח. מה שהוזכר בפרשה. עתוי"ט שכתב דשבויה לא כתיבא בפ' שואל אלא ו' כו' ל"ד דשבויה נפקא לה לקמן מאו דכתיב בשואל גופיה ומן ו' דוכי ישאל לא ילפינן אלא גניבה ואבדה דכתיבי בש"ש לחיובא אבל שבויה אדרבה כתיבא שם לפטורא:

תד"ה אלא אביו. אלא שמנהיגם בב"א. נ"ל דאין ר"ל בלא עבודה ומשא דהא כתיב לא תחרוש עי' (שבת נד) בתד"ה והתנן וברמב"ם פ"ט מהל' כלאים ה"ז ובכ"מ שם ובט"ז רצ"ז סק"ה אלא כוונתם שלא קשרם אלא הניח ע"ג משא והנהיגם או דצ"ל שמנהיגים ר"ל המחרישה או העגלה בלא קישור אלא שדוחפין בראשיהן מאחוריהם או דיכוונו שחורש בב"א עם שניהם אבל כ"א במחרישה בפ"ע:

אבל שאל את הפרה וכו'. אשמעינן אע''פ שהיה עמו בשעת אונסיה לא הוי שאילה בבעלים לאיפטורי אלא אם כן היה עמו בשעת שאלה וטעמא מפרש בגמרא: גמ' ובעלים באמירה. משאמר לו הרי פרתי ואני נשאלין לך הוי גופו שאול לו ופרה אכתי מיחסרא משיכה ועל כן הוה ליה שאל בעלים ואחר כך שאל פרה: נשבעין. שכן הוא שלא פשעו בה ושלח שלחו בה יד: פרשה ראשונה. שלש פרשיות הן סמוכות כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור (שמות כב) ובה פטר על הגניבה דכתיב (שם) וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו דכתיב (שם) ונקרב בעל הבית אל האלהים ואוקימנא לשבועה שנשבע שלא שלח בה ידו ואחריה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובה חייב על הגניבה ופטר על האונסין בשבועה דכתיב (שם) ומת או נשבר או נשבה שבועת ה' תהיה ואם גנוב יגנב ישלם ושלישית וכי ישאל וחייב בה את האונסין כשאין בעליו עמו ופטר בבעלים: בטוען טענת גנב. טוען שנגנבה הימנו ונמצא שהוא עצמו גנבה חייב בה כפל בפרשה ראשונה דכתיב אם לא ימצא הגנב וסמיך ליה על כל דבר פשע ישלם שנים ואוקימנא בפרק מרובה (ב''ק דף סג:) אם לא ימצא כמו שאומר אלא הוא עצמו גנבו ישלם שנים וכגון שנשבע תחילה לשקר שנגנב אבל באו עדים קודם שנשבע תחלה לשקר אינו משלם כפל דהכי כתיב אם לא ימצא הגנב וכבר נשבע ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה על כל דבר פשע אשר ירשיעון דיינין בעדים ישלם שנים וכיון דחומרא היא שדייה להך פרשתא אשומר שכר דאילו פרשה שניה ליכא כפל דהא מיחייב ליה בגניבה ואבידה ומכי טעין נגנבה מחייב עצמו בקרן: אפילו הכי. חמורה שניה מראשונה דקרנא בלא שבועה שהשניה מחייבתו לשלם קרן משאמר נגנבה ואפילו לא נשבע לשקר זה חמורה מן הראשונה שפוטרתו מלשלם קרן אם לא באו עדים שהוא גנבה אף על פי שמחייבתו כפל לאחר שנשבע לשקר ובאו עדים ובלא שבועה אין שם כפל: תדע. דהא עדיפא מדלא פטר שואל על הגניבה וניחייביה כפל לאחר שבועה: דהא שואל כל הנאה שלו. שבחנם הוא עושה מלאכתו ובו היה לו להחמיר יותר וחייבו על טענת גנב קרן בלא שבועה ולא פטרו בשבועה כדי להביאו לידי כפל: דקיימא באגם. כלומר יש שואל שכל הנאה שלו כגון שהיה אגם סמוך לו: רוב הנאה. שאינו נותן שכר: ואיבעית אימא בשאילת כלים. כל הנאה שלו דלא בעי מזוני ונשמרין בביתו חנם: הניחא למאן דאמר כו'. פלוגתא היא באלו מציאות (לעיל דף לא:): ואידך. מאן דאמר לא דברה תורה כלשון בני אדם: שכן אונסא דסליק אדעתא הוא. ועל מנת כן שייליה מדלא אתני על מנת שלא אתחייב בשבורה ומתה תאמר בשבויה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולאתנויי: מה לשומר שכר. אם השוה בו שבויה לשבורה ומתה: שכן לפטור. השוה אותה להן וההיא ניחא ליה כיון דשבורה ומתה פטורה כל שכן דבשבויה שפיר פטר ליה: תאמר. להשוותו להן בשואל לחיוב והא איכא למיפרך מה לשבורה ומתה דאונסא דסליק אדעתא הוא: ונשבר. או מת: הניחא. הא דלא מיבעי לך או לחלק לר' יונתן דלא בעי לחלק ואומר דנשבר ומת הוי משמע או האי או האי מצי למדרשיה לרבות שבויה: אביו קלל אמו קלל. בתחילתו סמך קללה לאביו בסופו סמך קללה לאמו:

תנן התם ארבעה שומרים. משום דאייתי במתניתין קרא דואם בעליו עמו וגו' נטר למימר מנא ה''מ עד הכא: שומר חנם נשבע על הכל. לא חשיב פשיעה דבהא כולהו חייבים והשואל משלם את הכל מה שהוזכר בפרשה אבל מתה מחמת מלאכה כיון ששואל יש לו רשות לעשות בה מלאכה פטור: דקיימא באגם. לא בעי . למימר היכא דזן אותה שאין כל הנאה שלו שיהא פטור דלעולם חייב באונסין אלא ה''ק אפי' שואל שכל הנאה שלו כגון דקיימא באגם אינו משלם אלא קרן: אלא למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם כו'. אע''ג דלדידיה דרשינן בכל מקום לבד מהיכא דלא מיסתבר כדפי' בפ''ב (לעיל דף לא: ד''ה דברה) ה''נ לא מסתבר לרבות אבידה כיון דכתיב בלשון גניבה ואית לן למימר דברה תורה כלשון בני אדם: אלא אביו ואמו. דסתמא משמע שניהם כאחד. והא דכתיב (דברים כב) יחדו בשעטנז איצטריך לשתי תכיפות ויחדו דלא תחרוש (שם) איצטריך דאי לאו יחדו ה''א אפילו אין קשורים במחרישה אלא שמנהיגם בבת אחת או אפילו בזה אחר זה ורבי יונתן נמי דאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדו לא מהתם יליף מדאיצטריך התם למיכתב יחדו דהא איצטריך כדפי' אלא מסברא קאמר דהוי משמע הכי: