דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 215ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צח - א

משיבה הגמרא: כדרבא,  דאמר רבא: האומר לחבירו: מנה [מאה דינרים] לי בידך שהלויתי לך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמשים דינרים שהלוית לי, והשאר איני יודע אם הלוית לי.

הדין הוא, כיון שהלווה מודה שחייב חמישים, הרי הוא מודה במקצת, וחייב שבועה על החמשים הנוספים שנתבע, ומכיון שהוא לא יכול להשבע עליהם, שהרי הוא אומר שאינו יודע, [114] מתוך שאינו יכול לישבע - משלם, שכל המחויב שבועה מהתורה, [115] אם אין הוא יכול לישבע [116] - עליו לשלם. [117] ודלא כרב ושמואל, שאמרו בפרק כל הנשבעים [שבועות מז א] שהמחוייב שבועה שאינו יכול להשבע - פטור מלשלם, אלא כדעת רבי אבא, החולק שם עליהם [118].

נמצא שלדעת רבא, אילו היה התובע תובע רק חמשים, והנתבע היה אומר איני יודע, היה הנתבע פטור מלשלם וכדעת רב נחמן, שלא אומרים ברי עדיף כדי להוציא ממוחזק. ומפני שהנתבע נתחייב בשבועה בגלל החמישים שהודה בהם, נתחייב לשלם את החמשים שטען עליהם טענת שמא. ולזה התכוין רב נחמן, שאמר, הטוען שמא, מתחייב לשלם כשיש ביניהם עסק שבועה.

ומעמידה הגמרא למתניתין אליבא דרב נחמן בהכי:

משכחת לה רישא בשתי פרות, הרישא של המשנה שמדברת במקרים שהספק הוא, באיזה זמן מתה הפרה, מדברת במקרה שהשאיל שתי פרות. וסיפא בשלש פרות, הסיפא שמדברת במקרה שהספק הוא, איזה פרה מתה, מדברת כשהשאיל שלש פרות [119].

ומבארת הגמרא: רישא בשתי פרות, דאמר ליה בעל הפרה לשומר: שתי פרות מסרתי לך, פלגיה דיומא בשאילה ופלגיה דיומא בשכירות [חצי יום בשאילה וחצי יום בשכירות] במקרה הראשון. אי נמי [או], חד יומא בשאילה וחד יומא בשכירות במקרה השני. ומתו תרוייהו בעידן שאילה [ומתו שתיהם בזמן השאילה], וחייב אתה לשלם לי דמי שתיהם.

ואמר ליה שואל: חדא, אין, בעידן שאילה מתה [אחת מהם, באמת מתה בזמן השאילה] ואשלם לך דמיה [120]. ואידך, לא ידענא אי בעידן שאילה מתה אי בעידן שכירות מתה, [ולגבי הפרה השניה, איני יודע אם מתה בזמן השאילה או בזמן השכירות] ומסופק אני אם חייב אני לשלם לך דמיה או לא.

הדין הוא, דמתוך שאינו יכול לישבע שבועת מודה במקצת, משלם אף את דמי הפרה שיש לו ספק אם הוא חייב עליה.

וסיפא בשלש [121] פרות, דאמר ליה: שלש פרות נתתי לך, שתים בשאילה ואחת בשכירות, ומתו הני תרתי דשאילה, [ומתו שתי הפרות השאולות] ועליך לשלם לי דמי שתיהם.

ואמר ליה שואל: אין חדא דשאילה מתה, [באמת אחת הפרות השאולות מתה,] ואשלם לך דמיה. אידך, לא ידענא אי דשאילה מתה ודקיימא דשכירות היא, אי דשכירות מתה, והא דקיימא דשאילה היא, [ולגבי שתי הפרות האחרות, איני יודע אם הפרה השאולה מתה, והנשארת היא על שכירות, או הפרה השכורה מתה, והנשארת היא של השאילה] ומסופק אני אם אני חייב לשלם דמי פרה שניה.

הדין הוא, שהוא מחוייב שבועת מודה במקצת, ומתוך שאינו יכול לישבע - משלם.

הגמרא מפרשת את המשנה לדעת רב נחמן לפי דברי רבא, אך רמי בר חמא חולק על רבא וסובר, שהנתבע מנה ואומר חמשים ידענא וחמשים לא ידענא, אינו מחוייב שבועת מודה במקצת, לפי שאין כאן כפירה, כי טענת "איני יודע" אינה כפירה. ולא חייבה תורה שבועה במודה במקצת, אלא כאשר יש הודאה וכפירה.

לדעת רמי בר חמא, מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, יכול להיות רק באופן שאומר: חמשים ידענא ועשרים וחמישה לא ידענא, ועשרים וחמישה לא לויתי. אז הוא מתחייב שבועה מפני שהודה במקצת וכפר במקצת, ואינו יכול להשבע על העשרים וחמישה שלא יודע.

לפיכך, לדעת רמי בר חמא, יש להעמיד את המשנה באופן אחר קצת, כדי לתרץ את דעת רב נחמן.

עיקרם של דברי רמי בר חמא, באים לפרש את דברי התורה בענין שבועת השומרים.

כתוב בתורה שהשומר נשבע "על כל דבר פשע ... אשר יאמר כי הוא זה". [שמות כב ח]

וחכמים פירשו, שמשמעות הכתוב "כי הוא זה", היא הודאה במקצת.

לדעת רבי חייא בר יוסף [ב"ק קז א] עירוב פרשיות כתוב כאן, ושבועת מודה במקצת לא שייכת לפרשת השומרים אלא לפרשת הלוואה, ונאמרו בתורה בפסוק אחד שני חיובי שבועות נפרדים. כשהתורה אמרה "על כל דבר פשע", הכוונה היא לחייב את השומר בשבועה שלא פשע בפקדון, ואין צריך שיהא מודה במקצת. וכשאמרה התורה "כי הוא זה", מדובר בהלוואה, [122] שאם הלווה מודה במקצת לטענת התובע, הוא חייב שבועה. וכך ההלכה.

אמנם דעת רמי בר חמא, שאין כאן עירוב פרשיות, וכל שבועת השומרים מתקיימת רק כאשר יש הודאה במקצת כפי פשוטי המקראות.

עוד חידש רמי בר חמא, שכל שבועת מודה במקצת אינה אלא כשיש הודאה במקצת וכפירה במקצת. [123] לכן, שבועת השומרים לא תתקיים במקרה שנתן לו שתי פרות, ומודה באחת שהוא חייב ועל אחת טוען שנאנסה, כי אז אין כפירה במקצת, כי טענת אונס אינה כפירה. [124] אלא שבועת השומרים תתקיים במקרה שהמפקיד אומר שמסר לו שלש פרות, והשומר מודה באחת, וכופר באחת, וטוען נאנסה על השלישית [125].

ולרמי בר חמא דאמר: ארבעה שומרים שהתורה חייבה בהם שבועה על טענותיהם, שומר חינם בטענת גניבה, שומר שכר בטענת אונס או שואל בטענת מתה מחמת מלאכה, צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת כדי לחייבם שבועה, והודאה בלבד אינה מחייבת כמו שסובר רבא.

מוקמינן למתניתין הכי: משכחת לה רישא בשלש פרות, וסיפא בארבע פרות. כי בכל המקרים יש להוסיף עוד פרה, שעליה תהיה כפירה.

ומבארת הגמרא: רישא בשלש פרות, דאמר ליה: שלש פרות נתתי לך, פלגיה דיומא בשאילה ופלגיה דיומא בשכירות, אי נמי, חד יומא בשאילה וחד יומא בשכירות, ומתו שלשתם כולהו בעידן שאילה, וחייב אתה לשלם לי דמי שלש פרות.

ואמר ליה שואל: חדא, לגבי אחת מהן אני טוען שלא היו דברים מעולם, ולא שאלתי אותה כלל, אלא שתי פרות שאלתי, והרי זו כפירה.

וחדא, ולגבי אחת מהן, אין, אכן אני מודה כי בעידן שאילה מתה, וחייב אני לשלם עליה, והרי זו הודאה.

ואידך, לגבי השלישית, לא ידענא אי בעידן שאילה מתה ואי בעידן שכירות מתה, ואיני יכול להשבע עליה.

הדין הוא, דמתוך שאינו יכול לישבע - משלם.

סיפא, בארבע פרות, דאמר ליה: ארבע פרות נתתי לך, שלש בשאילה חדא בשכירות, ומתו הנך ג' דשאילה, וחייב אתה ליתן לי דמי שלש פרות.

הערות

[114] דעת התוספות, שדוקא כאשר היה לו - למחוייב שבועה - לדעת, ואינו יודע - עליו לשלם. (תוספות ד"ה רב הונא) ויש חולקים. (עיין טור ושו"ע חו"מ סי' רצ"ח)

[115] אבל אם הנתבע חייב שבועה מדרבנן, אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע - משלם. (תוספות ד"ה ה"נ, וטור חו"מ סימן ע"ה ס"ק י"ז ושו"ע שם סעיף י"ד)

[116] חיוב השבועה מדאוריתא הוא לישבע על האמת הברורה, ואין החייב שבועה יכול לישבע שאינו יודע. אבל מדרבנן מטילים שבועה שאיני יודע. (עיין הערה 112)

[117] וכן, אם המחוייב שבועה הוא גזלן החשוד על השבועה, ואינו יכול לישבע - חייב לשלם. ואז מחייבים את התובע לישבע, ויטול את מה שתבע. ובמקום שהמחוייב שבועה לא יכול לישבע מפני שטוען איני יודע, לא מטילים את השבועה על שכנגדו. והטעם הוא, שאם לא נחייב תובע חשוד לישבע, יוכלו לנצל את החשוד ולתבוע ממנו יותר ממה שהלוו לו, ואם יודה במה שבאמת הלוו לו, הרי הוא מודה במקצת, ומתוך שאין יכול לישבע - ישלם. אבל לגבי מי שלא יכול לישבע במקרה, אין לחוש לכך. (תוספות צ"ח ע"א ד"ה מתוך)

[118] מסוגיא זו יוצא, שרב נחמן סובר כרבי אבא, שהמחוייב שבועה שאין יכול לישבע - משלם. ובסוגיא דשבועות רב נחמן חולק על רבי אבא, והאריכו התוספות לישב את הסוגיות. (תוספות צ"ז ע"ב ד"ה ה"נ)

[119] צריך לומר לפי זה, שמה שהמשנה לא הזכירה פרה נוספת, הוא משום שלא הזכירה המשנה אלא את הפרה או הפרות שיש עליהם ספק ודין ודברים. (רשב"א) הרבה ראשונים אומרים, שכל הקטע המתחיל ב"משכחת לה רישא בב"' ונגמר בדף צ"ח ע"ב בנקודתיים, אינו לשון הגמרא, אלא פירוש שהוסיף רב יהודאי גאון. (רמב"ן רשב"א ריטב"א ר"ן) וכתב הרמב"ן, שאפשר לפרש את המשנה לדעת רב נחמן, מבלי להוסיף עוד פרה, באופן שנהבלת הפרה המתה נאבדה בפשיעה, ומודה שחייב לשלם על הנבילה, והרי הוא מודה במקצת.

[120] הקשה רש"י: מה צריך להעמיד את המשנה במקרה, שהפרה שמודה בה מתה בזמן השאילה, אפשר להעמיד במקרה שהיא קיימת, והוא מודה שחייב להחזיר אותה! תירץ רש"י: נחלקו אמוראים בפרק שנים אוחזים (ב"מ ד' ע"א) במי שתובע את חבירו מנה, והלה אומר: לויתי ממך חמשים דינרים בלבד, והילך חמשים דינרים, הרי הם לפניך, קח אותם. לדעת רב ששת אין זה מודה במקצת ואינו חייב שבועה. אומר רש"י, שכאשר אדם תובע מחבירו מנה שהפקיד אצלו, והלה אומר: הפקדת אצלי חמשים דינרים בלבד, הרי זה כ"הילך" אף שהפקדון לא נמצא ביד הנתבע, מפני שהפקדון בכל מקום שנמצא, הרי הוא ברשות המפקיד. לכן נקטה הגמרא מקרה שהפרה שמודה בה לא קיימת, כדי שתהיה הודאה במקצת גם לדעת רב ששת. יש ראשונים שחולקים על רש"י. (עיין הערה הבאה)

[121] הקשה הראב"ד: למה אי אפשר להשאיר את הסיפא כפשוטה, שהיו שתי פרות, והשואל מודה שעליו להחזיר את הפרה הקיימת, והרי הוא מודה במקצת! (הובא ברא"ש סימן י') והרא"ש מתרץ, שבמקרה כזה, היה השואל כאומר "הילך", ואינו מודה במקצת לכל הדעות, וכמו שתירץ רש"י קושיא דומה. (עיין הערה קודמת) ודעת הראב"ד, שההודאה בפקדון שנמצא באגם, אינה בגדר "הילך". והרז"ה והראב"ד כתבו זה לזה כמה מכתבים בויכוח זה, והובאו בשיטה מקובצת. (דף צ"ח ע"ב) וכתב הש"ך, שדאין הבדל בין פרה שעומדת באגם או בבית הנפקד, שלדעת הראב"ד אין זה "הילך", ולדעת הרז"ה הרי זה הילך. והראב"ד מתרץ את הקושיא, שכל התובע מחבירו שני דברים משני ענינים שונים, והודה לו באחד מהם, אין זה מודה במקצת. לדוגמא: האומר לחבירו: הפקדתי אצלך מנה, והלותי לך מנה, והלה אומר: באמת הפקדת אצלי, אבל לא לויתי ממך. זה לא מודה במקצת הטענה וכופר במקצתה, אלא מודה בטענה אחת וכופר בטענה אחרת, ואינו חייב שבועה. וכן תביעת שאילה ושכירות, שתי טענות הם, והמודה באחת מהם אינו מודה במקצת. לכן, אין להעמיד את הסיפא בשתי פרות, כי אז ההודאה היא בפרה השכורה והכפירה היא בפרה השאולה, אבל בשלש פרות יש הודאה וכפירה בשתי הפרות השאולות. ועיין הערה 126.

[122] הפסוק "כי הוא זה" - המלמד דין הודאה במקצת - לא נאמר דוקא בהלואה, אלא גם בפקדון, כשהנתבע טוען טענות השייכות בהלואה. לכן, התובע מנה שהפקיד, והנתבע מודה שהפקיד אצלו חמשים, יש בזה חיוב שבועה, ואם כפר בכל - פטור. אבל נפקד הטוען נאנסו, שזו טענה שיכול לטעון רק בפקדון, הרי הוא חייב שבועה אף שאין הודאה במקצת. (שיטת ריב"א המובאת בתוספות ד"ה משכחת, וכך הכריעו תוספות בב"ק ק"ז ע"א, וכך דעת רוב הראשונים) אבל שיטת רש"י בב"ק, שבפקדון אף הכופר בכל חייב שבועה, שדוקא במלוה יש חילוק בין כופר בכל למודה במקצת, לפי שאין רדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אבל בפקדון שלא עשה לו טובה, מעיז לכפור בכל. (רש"י בב"ק דף ק"ז ע"א ד"ה אבל בפקדון) ועיין בתוספות כאן ובב"ק דף ק"ז ע"א, שיטת ר"ת בדעת רבי חייא בר יוסף.

[123] לדעת רמי בר חמא, משמעות הכתוב "כי הוא זה" הוא, שיש הודאה במקצת וכפירה במקצת, שיאמר זה אמת וזה לא אמת. אבל אם אומר איני יודע, אין זו כפירה.

[124] כך כתב הרמב"ן בביאור דעת רש"י. והרא"ש הגיה בלשון רש"י שלפנינו כך, שיהיה מובן מרש"י שטענת אונס אינה כפירה. וכתב הרש"ש שטענת אונס אינה כפירה, לפי שהמפקיד לא מכחיש אותה. ודעת התוספות, שטענת איני יודע נחשבת לכפירה. אלא שיש גזירת הכתוב, שאין השומר מתחייב שבועה עד שיהיה על פרה אחת הודאה ועל פרה אחת כפירה. ועל פרה אחרת טענת נאנסו. ולא שיהיה על פרה אחת גם כפירה, שאיני יודע אם שאלה, וגם טענת נאנסו. (תוספות ד"ה משכחת)

[125] שיטת רש"י, שאין נשבעים שבועת השומרים כשאין הודאה במקצת לרמי בר חמא, אבל שבועת מודה במקצת יכולה להיות ללא טענת נאנסו. לכן כתב רש"י ש"עסק שבועה" יהיה לדעת רמי בר חמא, באופן שאומר: חמשים ידענא, ומקצת מהחמשים להד"ם, ומקצתם לא ידענא. ושיטת התוספות, שלרמי בר חמא אין חיוב שבועה אלא כשיהיה הודאה במקצת וטענת נאנסו. (תוספות ד"ה משכחת) לשיטת רש"י קשה, מה חידשה התורה בדין שבועת השומרים, הרי אין חיוב שבועה בלי הודאה במקצת, וההודאה במקצת בעצמה מחייבת שבועה, וכיון שהשומר חייב שבועה, הרי הוא צריך לישבע שנאנסו מדין גלגול שבועה, ומה צורך בחיוב שבועה מדין שבועת השומרים. תירץ הראב"ד, שהחיוב המיוחד לשומרים מתבטא באופן שהתובע מחל לשומר על השבועה מחמת ההודאה במקצת, ורוצה שישבע שנאנסו, שאילו היה רק גלגול שבועה, לא היה יכול להשביעו, ומשום חיוב מיוחד של שבועת השומרים - יכול להשביע. (הובא ברמב"ן ב"מ דף ה' ע"א) והרמב"ן תירץ, שבאמת אין דין מיוחד בשומרים שצריכים לישבע לפי רמי בר חמא, והתורה כתבה שבועה בשומרים ללמדנו שאם נשבע לשקר - חייב תשלומי כפל. (רמב"ן שם) והמיוחס לריטב"א תירץ, שאילו היה השומר חייב שבועה רק מדין גלגול שבועה, אז חיוב השבועה היה תלוי בבעל דינו שיגלגל עליו שבועה ויתבע את הגלגול. לכן חידשה תורה שבועת השומרים, שאף אם לא תובע שבועה משביעים אותו שנאנסו. (מיוחס לריטב"א בסוגיתנו ד"ה והשאר) והרא"ש חולק וסובר שבית דין מגלגלים שבועה בלי תביעה. (רא"ש פרק שנים אוחזים סימן ד') ועיין מה שתירץ החזון איש חו"מ סימן ה' ס"ק י"ג.

אמר רבא: אמר לחבירו "מנה לי בידך", והלה, הנתבע, אומר לו: אין לך בידי אלא חמשים, והשאר — איני יודע. הרי הוא איפוא מודה במקצת הטענה (בחמישים) שחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע (להשבע) על השאר, שהרי הוא עצמו מודה שאינו יודע דבר ביחס לזה — משלם הכל.

ומעירים: ולענין פירוש משנתנו בדרך זו משכחת לה רישא [מוצא אתה אותה אם תפרש תחילה] בשתים פרות וסיפא [וסופה] בשלש.

ומפרטים: רישא [ראש] המשנה מדבר בשתים, שאמר ליה [לו] בעל הבהמות: שתי פרות מסרתי לך, פלגיה דיומא [חצי היום] בשאילה, ופלגיה דיומא [וחצי היום] בשכירות. אי נמי [או גם כן] חד יומא [יום אחד] בשאילה וחד יומא [ויום אחד] בשכירות, ומתו תרוייהו בעידן [ומתו שתיהן בזמן] שאילה.

ואמר ליה [לו] השואל: חדא [אחת] — אין, בעידן [כן, בזמן] שאילה מתה, ואידך לא ידענא אי בעידן [והאחרת איני יודע אם בזמן] שאילה מתה ואי בעידן [ואם בזמן] שכירות מתה שמתוך שאינו יכול לישבע (להשבע) על זו שאינו יודע — משלם הכל.

וסיפא [וסופה] של המשנה מדובר בשלש פרות, שאמר ליה [לו] בעל הפרות: שלש פרות נתתי לך, שתים בשאילה ואחת בשכירות, ומתו הני תרתי [אלה השתים] של השאילה, ואמר ליה [לו] השואל: אין [כן], חדא [אחת] של השאילה מתה, ואידך לא ידענא אי [והאחרת איני יודע אם] זו של השאילה מתה ודקיימא [וזו שעומדת, קיימת] זו של השכירות היא, אי [אם זו] של השכירות מתה והא דקיימא [וזו שעומדת, קיימת] של שאילה היא, ומתוך שאינו יכול לישבע (להשבע) — משלם.

ומעירים: ולשיטת רמי בר חמא, שאמר: ארבעה שומרים המנויים בתורה צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, שאינם חייבים שבועה על טענה הפוטרת אותם, וכגון שומר חינם בטענת גניבה, ושומר שכר בטענת אונס, אלא אם כן היתה בטענתם הודאה במקצת הטענה וכפירה במקצת, לשיטתו משכחת לה [מוצא אתה] להסביר את משנתנו באופן שיש עסק שבועה ביניהם, רישא [ראשה] בשלש פרות וסיפא [וסופה] בארבע.

ומפרטים: רישא [ראשה] בשלש — שאמר ליה [לו] בעל הפרות: שלש פרות נתתי לך, פלגיה דיומא [חצי היום] בשאלה ופלגיה דיומא [וחצי היום] בשכירות, אי נמי [או גם כן]: חד יומא [יום אחד] בשאלה וחד יומא [ויום אחד] בשכירות ומתו שלש הפרות כולהו בעידן [כולן בזמן] שאילה,

ואמר ליה [לו] השואל: לענין פרה חדא [אחת] — לא היו דברים מעולם, שלא שלש שאלתי כי אם שתים. וחדא [ואחת] — אין, בעידן [כן, בזמן] השאילה מתה, ואידך [והאחרת] — לא ידענא אי בעידן [איני יודע אם בזמן] שאילה מתה ואי בעידן [ואם בזמן] שכירות מתה, שחל עליו חיוב שבועה, שהרי הוא כופר במקצת (בפרה אחת) ומודה במקצת, שמתוך שאינו יכול לישבע (להשבע) על זו שאינו יודע — משלם.

סיפא [בסופה של המשנה] מדובר בארבע פרות, שאמר ליה [לו] בעל הפרות: ארבע פרות נתתי לך, שלש בשאלה, חדא [אחת] בשכירות, ומתו הנך [אותן] שלש של שאלה וחייב אתה להחזירן לי. ואמר ליה [לו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as Rava says: One who approaches another and says: I have one hundred dinars in your possession, and the other says: You have in my possession only fifty dinars that I am sure about, and as for the rest, I do not know. As one who admitted to part of a claim, he is liable, by Torah law, to take an oath that he does not owe the other fifty dinars. Since he cannot take an oath to that effect, as he is unsure if he owes it, he must pay.

The Gemara explains how the mishna can be interpreted as referring to a case in which the defendant makes a partial admission, thereby requiring him to take an oath: You find it in the first clause, i.e., in the first two cases of the mishna, in a situation where he took hold of two cows, and in the latter clause, i.e., in the third case, in a situation where he took hold of three cows.

The Gemara explains: One can interpret the first clause to be referring to a case where one took hold of two cows, as follows: The case is that the owner said to the bailee: I delivered two cows to you under the agreement that one half of the day you would have them through borrowing and the other half of the day through renting, or, alternatively, one day through borrowing and one day through renting. And I claim that both died during a period of borrowing, so you are liable to pay for both of them.

And the borrower said to him: With regard to one of them, yes, I admit that it died during a period of borrowing. But with regard to the other one, I do not know whether it died during a period of borrowing or if it died during a period of renting. Because he admits to part of the claim, he is required to take an oath in order to be exempt from the rest of the claim. As he concedes that he does not know what happened, he is unable to take such an oath. The halakha is that since he is unable to take an oath, he must pay for both cows.

And one can interpret the latter clause to be referring to a case where he took hold of three cows, as follows: The case is that the owner said to the bailee: I gave three cows to you; two through borrowing and one through renting. And I claim that those two that were being borrowed were the ones that died. And the borrower said to him: Yes, I admit that one of the cows that was borrowed died. But with regard to the other one that died, I do not know if it was the other cow that was being borrowed that died, and so the cow that is still alive is the one that was being rented, or if the one that was being rented died, and this one that is still alive is the one that was being borrowed. Because he admits to part of the claim, in order to be exempt from the rest of the claim he is required to take an oath. As he concedes that he does not know what happened, he is unable to take such an oath. And the halakha is that since he is unable to take an oath, he must pay for both cows.

The Gemara explains how the mishna can be interpreted even according to the unique opinion of Rami bar Ḥama: And the mishna can be interpreted in accordance with the opinion of Rami bar Ḥama, who says: In order for any of the four types of bailees to be required to take an oath, they need to make both a denial of part of the owner’s claim and an admission of another part of his claim. According to his opinion, you find the bailee is liable to take an oath in the first clause, i.e., in the first two cases of the mishna, in a situation where he took hold of three cows, and in the latter clause, i.e., in the third case, in a situation where he took hold of four cows.

The Gemara elaborates: One can interpret the first clause to be referring to a case where he took hold of three cows, as follows: The case is that the owner said to the bailee: I gave three cows to you under the agreement that one half of the day you would have them through borrowing and the other half of the day through renting, or, alternatively, one day through borrowing and one day through renting. And I claim that all three of them died during a period of borrowing, and so you are liable to pay for all of them.

And the borrower said to him: With regard to one of them, this matter never occurred, as I took only two cows from you. And, as for the two cows I did take, with regard to one of them, yes, I admit that it died during a period of borrowing. But with regard to the other one, I do not know whether it died during a period of borrowing or if it died during a period of renting. Because the bailee admits to part of the claim and denies another part of the claim, he is required to take an oath in order to be exempt from the rest of the claim. As he concedes that he does not know what happened, he is unable to take such an oath. The halakha is that since he is unable to take an oath, he must pay for all three cows.

One can interpret the latter clause to be referring to a case where he took hold of four cows, as follows: The case is that the owner said to the bailee: I gave four cows to you, three through borrowing and one through renting. And I claim that those three that were being borrowed were the ones that died. And he said to him,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולרמי בר חמא דאמר ד' שומרי' צריכי' כפירה וכו'. הוי [יודע]דלמ"ד עירוב פרשיו' כתיב כאן ד' שומרי' חייבין שבוע' מן התורה בפרה אחת אם טוען בה נאנס ולרמי ב"ח דדריש כי הוא זה אד' שומרי' אינו חייב שבוע' השומרי' עד שתה' שם הודא' במקצ' שהי' מחייבתו שבוע' בפני עצמ' ושבוע' השומרי' וזה א"א אלא בג' פרות שיוד' באח' ולא באחר' ויטעון בשלישית שנאנס'.
ומיהו מוד' רמי ב"ח במוד' במקנ' וכופ' במקצ' בלבד שחייב בלא שבועת השומרי' וכמו ששנינו בפ' שבוע' הדייני' וה"נ אמר איהו גופי' בפ' הכותב. ורבא דאמר מנה לי בידך אין לי ביידי אלא נ' והשאר איני יוד' חייב ס"ל שאין עיקר שבוע' מודה במקצ' וכופ' במקצ' באה אלא על שהוד' במקצ' לפיכך כשמוד' במקצ' אע"פ שאומ' בשא' איני יוד' שאין זו כפיר' כיון שלא הוד' אלא במקצ' נתחיי' שבוע' ואינו יכול לישב' ומשל ולמאן דאמ' אין ערו' פרשיו' כתו' כאן וכי כתיב כי הוא זה אשומרי' נמי כתיב אין השומרי' חייבין שבוע' עד שיודה במקצ' ויטעון במקצת נאנסו שהיא שבועת השומרים ואע"פ שלא כפר במקצת כפירה גמורה חייב ואע"פ שהוא יכול להעיז בו פניו ולכפור בכל לומר נאנסו מ"ד ערוב פרשיות כתוב כאן לית ליה הך סברא כדאיתא בפרק הגוזל עצים (בבא קמא קו:).
אבל רמי בר חמא שאמר צריכים כפירה במקצת ולא אמר הודאה במקצת בלחוד משמע דס"ל שאין חיוב מודה מקצת דעלמא במודה מקצת בלבד עד שיכפור במקצת כפירה גמורה ואפי' טענת נאנסו לאו כפירה היא לחייבו שבועה מדין מ"מ דלא משמע ליה כי הוא זה בלא כפירה גמורה כלומ' זה אמת וזה להד"מ והילכך לדבריו מי שמוד' במקצת ואומר בשאר איני יודע פטור לפי שאין זה מחוייב שבועה עד שיכפו' במקצ' כפיר' גמור' ואיני יודע לאו כפיר' גמור' היא וש"מ דלית ליה דרבא אלא בשאמ' חמשין אית לך בידי ועשרין לית לך והשאר אינו יודע הילכך מתני' לא משכח' לה אלא רישא בתלת וסיפא בד', כך פירשה רש"י בקצרה כמנהגו ודברי פיו חן.
ויש שמוסיפין דרך אחרת בשמוע' לומ' שלא הוסיפו פרה אחת לרמי בר חמא מפני עסק שבועה דמ"מ אלא משום דמתני' כלה לרמי בר חמא בדשייכו בה שבועת השומרים עסקי' דומיא דסיפא דקתני ישבע דלמאי דס"ד מעיקרא דמתני' כדרב יהודה סיפא משום גלגול דשבוע' השומרי' היא וכדעול' ולא משכח' לרמי שבוע' השומרי' בלא ג' פרות לפום הכי מוקי לה השת' לר"נ נמי בג' וד' אליבא דרמי בר חמא כי היכי דתיקו' מתני' בדשיי' ביה שבועת השומרי' לכ"ע. ואע"ג דחייב ופטור וישבע משום דמ"מ הוא מיהו בדין השומרין קיימינן ובגוונא דשבועת השומרי' תנן.
והוי יוד' שזה הלשון כלו משכחת לה רישא בתרתי וכו' לרמי בר חמא עד סיפא פירוש' הוא דנקיטי ספרי ממר יהודאי גאון ז"ל ואינו עיקר גמ' ואעפ"כ כדאי הוא לעמוד עליו ולפרשו כראוי. ומ"מ כיון שאינו עיקר גמ' מקום הניחו לנו לפרש כל המשנה בשתי פרות כעין מילתיה דרבא דלא מחוורא סברא דגאון ז"ל ולא מכרעא בהאי דוכת' ולא אשכחן לרמי דלפלוג עליה דרבא כלל והא דרבא גופיה לאו למימר דמיתאמרא בהדי' היא אלא מאוקמת' דשבועת ה' תהי' בין שניהם ולא בין היורשי' הוא דאיתמר ואי לאו מילתא פשיט' היא מצינו לאוקומי' קרא בעסק שבועה דנ' אית ליה וכ' ל"ל ול' לא ידענא וכן הלשון השני שכתבנו למעלה אינו מתחוור ועולה והאמת יראה דרכו.
ואיכא דמותיב תוב אשמעתין למה ליה לאוקומה בתרתי ובג' ובד' לימא משום דא"ל אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה אית ליה לאישתבועי דשכורה מתה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ומפרקי בה מקצת רבנן דלא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועת מ"מ וכיוצא בה אבל בשבועת גלגול לא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם. דלא אלימא לחיובי ממונא במי שאינו יודע ואע"פ שגלגול שבועה דאוריתא הוא בפ"ק דקידושין (כז:).
והראב"ד מזו הכת המפרשת כן, והוסיף עוד וכתב לפיכך כל מי שנתחייב שבוע' ורוא' שמגלגלין עליו יאמר על הגלגולין איני יודע ויפטר משבוע' חמורה מ"מ מחרימין בפניו סתם שאם לא יודה יהא ויהא. והא מילתא לאו מטיבותיה דמר היא שאפי' כשת"ל שזה הפירוק נכון דלא אמרי' בגלגול מחוייב שבוע' שאינו יכול לישבע משלם. מ"מ חייב שבועה חמורה שאינו יודע שהאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתגלגלה לו שבוע' של תורה ממקום אחר מגלגלין עליו ונשבע שבועה חמורה שאינו יודע וזו אינה צריכה לפנים ולא נתן ליכתב.
אבל בעיקר זה התירוץ אני תמה שהרי במקום הזה לדעתם שהם תופסים הלשון הכתוב בספרים בעיקר גמ' נראה כמפורש דאפי' בגלגול אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם דקמוקים רמי בר חמא למתני' רישא בג' פרות דא"ל ג' פרות נתתי לך מיתו ג' כלהו בעידן שאלה וא"ל חדא להד"מ היינו כפיר' וחדא אין בעידן שאלה מתה היינו הודאה ומעתה הוא מחויב שבועת מ"מ לד"ה ואפי' לא תבעו אלא שתים אלו וכי א"ל חדא לא ידענא אין זו מחייבתו שבועה מעצמה שאפי' לא טענו בה היה חייב ואפי' טענו בה ואמר זה איני יודע לא היה חייב שבועה אא"כ טענו אחרת וכפר בה לגמרי.
נמצא שאין עיקר שבועה זו אלא משום אותן שתי פרות שכפר באחת דבשלמא לרבא דאמר עיקר חיובו משום מודה מקצת הוא שהצריכתו תור' לישבע שאין לו בידו אלא מה שהודה כי אמר איני יודע מחוייב שבוע' הוא על זה ואינו יכול לישב' אלא לרמי דבעי כפירה גמורה ועל אותה כפירה הוא שחייבתו תורה לישב' זה שאומר איני יודע אינו מחוייב עליה שבועה לא מדין מ"מ שלא חייבתו תורה שבוע' אלא על כפירה וזו אינה כפיר' ולא מדין שבוע' השומרין שנטפל' למודה מקצת וכופר מקצת שאין אותה שבועה אלא בטענת נאנסו.
ועכשו ראיתי לרב הנז' ז"ל שכתב בתשובת שאלה שכיון שיש כפירה והודאה בטענותיו נשב' הוא על הכל מן הדין ולא מן תורת גלגול למדנו אלא מדין שבועת השומרי' למדנו לדברי רמי ואלו דברי תימה דודאי שבועה דקרא ליתא אלא טענת נאנסו דכתי' על כל דבר פשע וכתי' אם לא שלח ידו במלאכ' רעהו וכי היכי דלדידן היכא דליכא אלא חדא לא משמע לן קראי בשבוע' אחריתי כגון שכורה מתה אלא בטענת אונס ה"נ לרמי לא משמ' אלא בטענת אונס ובדידיה הוא דמשלם כפל הא בשאר כל הטענות אין לך בהם אלא גלגול.
ולמדנו שאף על זו הג' שטוען שכור' מתה שאינו נשב' עליה אלא מדין גלגול אמרי' בה מתוך שאינו יכול לישב' משל' אלא שלפי הפי' שכתבנו למעל' שאין ג' פרו' הללו אמורו' כאן אלא זכר לשבוע' השומרי' אין ראייתנו ראי' דלרמי גופי' עיק' חיובו משו' חדא דהודאה ואידך דלא ידענא הוא דאתי וכדרבא.
ומיהו כך נראה כמו שאמרנו מזו שאמרו בירושלמי בשבועות או הב ליה כל דתבע לך או אשתבע ליה על כל מה דמגלגל עלך ואע"פ שבא לשלם עיקר התביעה המחייבתו שבועה וזו כעין ראיה למי שאמר על הגלגולין איני יודע ומיהו דוקא בגלגול הבא בטענת בריא אבל גלגול של שמא אינו מחוייב ממון בשאינו יודע שאף באומר הריני משלם הורו מקצת בעלי הוראה ז"ל שאין אומרים הב ליה כל מה דמגלגל עלך אלא מטענת הודאות בל מטענות של שמא משלם עיקר תביעתו ופטור והדעת נוטה לדבריהם וא"ת מ"מ קשיו למה לי לאוקמה בתרתי ובתלת ובארבע ולישנא דעיקר גמרא נמי בעסק שבועה דמודה מקצת משמע ומ"מ קשיא.
פי' משנתנו כך היא לפי דעתי שזה שאל שתי פרות חצי היו' ושכרן חצי היו' ומת' א' מהן באונס בעדי' או שזה המשאי' ראה וניפיי'. וה"ג השואל את הפר' וכו' שאל א' ושכ' א' ומת' המשאיל אומ' וכו' וכך כתוב' בהל' רבינו הגדול. ופירוש' שהדב' ידוע שמת' והיינו דקתני השוכ' אומר שכור' מת' ביו' שהי' שכורה מתה בשע' שהית' שכור' מתה והלה אומר איני יודע פטו' דליכ' שבועת השומרי' שהרי ידוע שמת' באונס לפיכך פטור שאלו היה חייב לישב' שמתה כדרכה לא היה פטור אלא היו מגלגלין עליו ששכור' מתה אע"פ שהוא שמא ולא כאותן טעמי' של הבל שכתבנו במשנתנו והיינו דדחקי' לר"נ לפרושי רישא בשמתה כדרכה בידוע דלא יכול למימר לי' אשתבע לי דכדרכה מתה מדקתני סיפא פטור כדפרישית ולפיכך אוקמה בשיש ביניהם עסק שבועה של מ"מ וסיפא נמי דקתני ישבע לר"נ משום מ"מ הוא נשבע ולא ע"י גלגול וסיפא דסיפ' דקתני זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו בדאיכ' עדים נמי שמתה כדרכה דומיא דריש' וליכ' נמי מ"מ כיון דאינו יודע קאמ'.
וא"ת לרמי דמוקי לה בתלת וד' שוכר אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה והלה אומר איני יודע אמאי פטור הא טענו ג' פרות מסרתי לך ומיתו תרתי מיניהו בעידן שאלה וחד' איני יודע וא"ל אידך חדא להד"מ ואידך אין בעידן שאלה מתה ואידך בשעת שכורה מתה ואיכא שבועה דמ"מ ולגלגל עליה שמא דשלישית לאו מילתא היא דהני תלת בחדא טענ' טעין להו רישא תלת כולהו בעידן שאלה וסיפא תלת כולהו איני יודע דקאמר ליה ג' פרות מסרתי לך ומתו ואיני יודע [אי בעידן שאלה] אי בעידן שכירו' דליכא מודה מקצת טענה ורב הונא ורב יהוד' דמוקי לה עולא אליביהו ע"י גלגול מוקמי תרי בבי דרישא בחד טעמא בשמתה כדרכה בידוע ותרי בבי דסיפא בחד טעמ' והאי דנקט תנא הכי משו' דכולהו דיני קתני חייב ופטו' ישבע ויחלוקו דומי' דמתני' דשני עבדי' דבסמו' והאי יחלוקו דקתני ולא אמרי' ישבע ע"י גלגו' משו' דליכא למימ' בגלגול הבא בשמא מתוך שאינו יכול לישבע משל' כדפרי' ואי מגלגל עלי' לישבע אמרי' היכא דאיכ' שבוע, דאורית' איהו מהימן הילכך לא מגלגל עליה ויחלוקו ורב יהוד' טפי ניח' ליה לאוקומה בהכי ולא לאוקומה כדר"נ מדלא קתני רישא שתי פרות וסיפא תלת א"נ דרב יהוד' סבר לה כשמואל דאמר חזרה שבועה לסיני וליכא תנא דלימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולית ליה דרבא זהו מה שנ"ל בשמועה זו שלא כדברי כת אחת מחכמי הדור שלפנינו והאמ' יורה דרכו.
והרי שנינו עוד (ק.) הלוקח אומר גדול נקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול ולרב נחמן מיתוקמא משום עסק שבועה ומשמע זכה בעבד גדול ואע"ג דליכא עליה שבועה אלא משום זוקקין כי אמר איני יודע הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ומאי דמדחו מאי זכה בגדול בכסות עבד גדול ליתה דמידי כסות קתני עבד קתני ועוד דא"כ מאי זכה אלא הפסיד שעל העבד הגדול הלה מתחייב שבועה בגלגול וכיון שאינו יכול לישבע פטור ובעבד קטן הוה ליה טענו חטים בבריא והודה לו שעורים בשמא וקי"ל בב"ק דפטור אף מדמי שעורים ויותר הוא מפסיד ברישא דתנן זכה מסיפא דקתני אין לו:

משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת ולרמי בר חמא כו' אינו מעיקר גמ' אלא מן הפירושים המועתקים בספרים שתופסין בהן משום מר רב יהודאי גאון ז"ל, וכן מצינו בנוסחאות בדוקות, והאריך עלינו את הדרך ושבש עלינו את השמועה.
והצעה של משנה כך היא: כולה מתניתין בדאיכא מודה מקצת היא ולא קפדי בגמרא בהי גוונא מודה מקצת אלא כל היכי דמשכחת לה כגון דמודה בעור נבלה א"נ דקטע לידה א"נ בתרתי פרות וחדא אינו יודע ולרב נחמן כולה מתני' בדאיכא עדים דמתה כדרכה או שראה וניפייס מדוקיא דמציעתא דקתני והלה אומר איני יודע פטור, וכדקתני רישא ומתא וקתני בשעה שהיתה שאולה מתה דאלמא הוא ראה וניפייס הוא ולרב יהודא רישא ומציעתא בשראה וניפייס (חסר) ובבא דישבע בשלא ראה וא"ל אישתבע לי אתו מיהת דכדרכה מתה ומגלגל עליה וסיפא דאינו יודע נמי בשלא ראה אלא דלא מגלגל דאמרינן היכא דאיכא שבועה דאורייתא פוטר סומכוס וא"ת יגלגל ומתוך שאינו יכול לישבע ישלם כדרבא ויש לומר דרב יהודה לית ליה דרבא וברבותינו שבבבל סבירא ליה דתלמיד דידהו איהו וסתם מימדיה דרב ושמואל רב יהודה אמרינהו כדאמרינן בכתובות בפ' המדיר ליתנהו להני כללי דכייל יהודה אחי וכו' א"נ סיפא בשראה וניפייס א"נ תהא במאמינו וסתמא דמילתא בכולהו מהימן ליה בר מזה אומר שאולה וזה אומר שכורה דקא מקיים ביה וסלף בוגדים דקא מכחשי אהדדי בברי והיינו דמתמהי בגמ' ישבע אמאי מה שטענו לא הודה לו ומתרץ עולא ע"י גלגול דאלמא ליכא גלגול אלא בהאי בבא בלחוד והאי דתני תנא הכי משום דכולהו גווני קא תני חייב ופטור וישבע ויחלוקו וקאמר לא משכחת ישבע בשכורה מתה אלא בשהוא רוצה בשבועות השומרין ולא במאמינו.
ואל תתמה שאנו מעמידין סתם משנה במאמינו או שיש עדים דאורחיה דתנא הוא בכל מקום דהנך דיני דקתני אתי לאשמועי' ולא מערב בהו אחריתי כי ההיא דסלע הלויתיך עליו ולהאי פי' אפי' בשבועה הבאה עליו ע"י גלגול אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואפי' בגלגול דשמא י"ל כן ואין לנו ראיה ומ"מ בלא ראיה הדעת נוטה דלא מפקי' ממונא באיני יודע דגלגול דשמא ומה שאמרו בשומר שמסר לשומר חייב משום דלא מהימן ליה בשבועת השומרין דשומר הוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם (חסר) דשמא התם כיון דאפקיד ליה ומתה חייב להחזיר ולא פטרתו תורה (חסר) מאן דלית ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם מודה בההיא דכיון דהויא ברשותו ואינו יודע שמירה שלו כפושע גמור הוא, ואפשר דבהא מילתא חמורה שבועה גופה מגלגול דבשבועה גופה אמרי' ואפי בשמא מתוך שאינו יכול לישבע ואלו בגלגול דשמא לא משלם, אבל בגלגול דברי ודאי משלם כמו (חסר) ממשנת שני עבדים ושתי שדות ושמעו השומעים חלוקה בין שבועה לגלגול וטעו בין גלגול דברי לגלגול דשמא והרי זה נכון:

רישא בתרתי וסיפא בתלת. איכא למידק, והא אנן לא תנן אלא השוכר פרה דמשמע חדא, וכן בסיפא תניא שאל אחת ושכר אחת, ואם כן היאך אפשר לאוקמי רישא בתרתי וסיפא בתלת. וי"ל דלא אדכר במתניתין ההוא דלא אפליגו עלה אלא הנך דפליגו עלייהו. ואכתי איכא למידק, סיפא מי הזקיקו להוסיף בה השלישית, דהא בתרתי נמי משכחת לה, וכגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך חדא בשאלה וחדא בשכירות ובעינן דתהדרינהו תרווייהו ניהלי, וא"ל הלה אין חדא באגם היא ובעינא דאהדרה, ואידך מתה ולא ידענא אי דשאלה אי דשכירות. לא היא דכל כי הא הילך הוא ואפילו קיימא באגם, דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה והיינו דלעולם נסיב ליה בכוליה תלמודין אידך מתה ובעינא שלומי, ולקמן (בבא מציעא ק, ב) עבדא דקטעה לידיה. וא"ת אכתי לימא כגון דאמר ליה אין חדא נגנבה ובעינא שלומי לך דלאו הילך הוא. י"ל דאין הכי נמי, ומיהו כיון דבמתניתין נקט ברישא פרה אחת ובסיפא נקט תרתי אחת שאולה ואחת שכורה ואצטריכינן לאוקמי רישא בתרתי, לפיכך אמרינן דסיפא דקתני בה חדא טפי מרישא בתלת היא. ומיהו בעיקר גירסא ליכא תרתי ותלת, אלא עיקר גירסא הכין, היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע חייב ותו לא, וממנה אנו דנים לרישא וסיפא בתרתי או בתלת, וכן כל מה שכתוב בספרים ולרמי בר חמא דאמר וכו' משכחת לה רישא בתלת וסיפא בד', אינו כמו שנכתוב בסמוך.
ועוד נ"ל שממקומו הוא מוכרע דא"כ למה לי דכתב רחמנא כי הוא זה גבי שבועת השומרים, לכתוב רחמנא כי הוא זה גבי אם כסף תלוה את עמי ואנא ידענא ודאי דבטוען בג' פרות חדא להד"מ וחדא בעינא שלומי לך ואידך נאנסה שנשבע על הג' בגלגול, ואפילו שמא על שמא דאורייתא הוא וכדנפקא לן מאמן אמן (קידושין כח, א). והראב"ד תירץ דאיכא למימר דאי לא כתביה רחמנא, ה"א כיון דספק תביעה היא לא לישתבע עילויה ואפילו ע"י גלגול קמ"ל, אי נמי אפילו היכא דמחיל לה לההיא דכפר עליה מצי לאשבועיה על אידך דאמר באונס מתה דהא כפירה והודאה הוו התם ואיחייב ליה שבועה אתרווייהו. [והרשב"א הקשה על זה] דהא שלישית אינו מתחייב בה לרמי לפי גירסא זו אלא מדין גלגול וכמו שכתבנו, וא"כ כי מדלית אותה של כפירה ה"ל כמי שלא כפר בה ואין כאן שבועה, וכל שאין כאן עיקר תביעה שמביאתו לידי שבועה אין כאן גלגול, אא"כ תדחוק ותאמר דאיצטריך להיכא דטוען בשלישית איני יודע אם נאנסה אם לאו, ואי לא כתב רחמנא שבועת השומרים הייתי אומר דהיכא דאינו יכול לישבע פטור אף מן התשלומין, כתב רחמנא ולקח בעליו שבועתו ולא ישלם הא לאו הכי ישלם. ומ"מ העיקר הוא דהכא ל"ג כלל בעיקר הגירסא כל הא דרמי בר חמא, דאף לרמי בר חמא משכחת לה מתני' בתרתי ולא פליג אדרבא במודה מקצת דעלמא, ובשבועת השומרים נמי לדידיה דאמר לא אמרינן ערוב פרשיות כתוב כאן, באומר חדא להד"מ וחדא נאנסה א"נ איני יודע אם נאנסה חייב.
אלא דקשיא לי דבכוליה תלמודין אמרינן בדרמי בר חמא ד' שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת אלמא כפירה גמורה בעי, ועוד דבריש פרק קמא דמכלתין (ה, א) אמרינן גבי הילך תא שמע דתני רמי בר חמא ארבעה שומרים וכו', ה"ד לאו דאמר ליה הילך, לא דא"ל שלשה פרות מסרתי לך וכו'. ושמא נאמר דהא דקאמר צריכין כפירה במקצת לאו כפירה גמורה קאמר אלא כפירה כל דהו, ואפילו אמר בשנייה איני יודע אם נאנסה אם לאו, ואין עיקר דבריו אלא (איני יודע) לומר דבעינן מודה מקצת בשומרים כמו במלוה, ודנקט לה בג' פרות אפשר דאף הוא לא מעיקר הגמ' אלא הכי אמר לה כגון דאמר חדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך, וא"נ גרסינן ליה התם, לאו דוקא אלא לציור בעלמא כדי להודיע שהן צריכין כפירה והודאה, וה"ה לשתים ובאומר באחת נאנסה ובאחת בעינא שלומי לך, כן נראה לי. (שיטמ"ק).

ממה שהעמידו בסוגיא זו משנתנו בעסק שבועה וראש המשנה והוא שעת שאלה ושעת שכירות בשתי פרות וסוף המשנה והוא אחת שאולה ואחת שכורה בשלש פרות אתה למד שארבעה שומרים אין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת שאלו כן טענת שמירה עצמה אינה אלא בשלש פרות כגון שיאמר שלש פרות מסרתי וכולן מתו בפשיעה והשומר יטעון לא מסרת אלא שתים שזהו כפירה במקצת והאחת אני חייב לשלם מחמת שמתה בפשיעה שזהו הודאת מקצת והאחת מתה באונס ועליה שבועת השומרין באה הא אם הודה בשלשתן וטען שכלן מתו באונס אין כאן שבועה ואף במשנתנו היית צריך להעמיד ראש משנתנו בשלש וסופה בארבע ראשה בשלש שאומר שלש פרות מסרתי לך חצי היום בשאלה וחציו בשכירות ומתו כלם בשעת שאלה וזה יטעון באחת לא היו דברים ושיודה באחת שבשעת שאלה מתה ובשלישית שאינו יודע וסוף המשנה שיאמר לו ארבע פרות מסרתי שלש בשאלה ואחת בשכירות ושלש של שאלה מתו וזה יכפור באחת מכל וכל שלא שאלה מעולם ויודה באחת שבשאלה מתה ובשלישית איני יודע אם של שאלה וזו שנשארה של שכירות אם של שכירות וזו שנשארה של שאלה ומ"מ אין הלכה כן שהרי הודאת מקצת כבר העתקנוהו מפרשת שומרין והעמדנוהו על פרשת הלואה וכבר ביארנוה בבבא קמא:

יש שואלין מה הוצרכנו להעמיד ראש המשנה בשתי פרות ואף באחת אתה מוצא מחוייב שבועה שאין יכול לישבע והוא על ידי גלגול כגון זה אומר בשעת שאלה מתה וזה אומר איני יודע אם בשעת שאלה אם בשעת שכירות ויאמר לו הלה תשבע בזו שמתה שכדרכה מתה ועל ידי גלגול שבועה זו השבע שהשכורה מתה ומתוך שאין יכול לישבע שהשכורה מתה שהרי אומר איני יודע משלם ולמדו מכאן רוב מפרשים שכל שהוא מגלגל לו שבועה על שבועה ואמר על המגולגל איני יודע אין אומרין מתוך שאין יכול לישבע משלם שאין זה קרוי מחוייב שבועה שנחייבהו על שאינו יכול לישבע שהרי ממקום אחר היא באה ואינו דומה לזו שהכל טענה אחת שהוא תובעו מנה ועל אותו מנה עצמו הוא מודה מקצת ואומר על המקצת איני יודע ומתוך כך כתבו גדולי המפרשים במי שנתחייב שבועה ורואה שמגלגלין עליו גלגולין אם פקח הוא יאמר על הגלגולין איני יודע ויפטר משבועה חמורה או שנשבע היסת שאינו נודע לו או שמחרימין סתם בפניו כל מי שנודע לפלני זכות בכך וכך ואינו מודה יהא כך וכך ומ"מ אף הם חזרו לומר מכח שמועת רמי בר חמא בארבעה שומרין צריכין כפירה וכו' ומכת שמועת שני עבדים ושני שדות שהגלגול שהוא על טענת בריא אם אינו יכול לישבע משלם כענין בריתא דרמי בר חמא ששבועת השכורה מתה גלגול היא ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כתירוצו של רב נחמן בשלש פרות ובארבע פרות ובענין שני עבדים אבל גלגול שבועת שכורה מתה על טענת שמא היא והדברים ברורים כדעת ראשון:

יש לך ללמוד עוד מסוגיא זו והוא שיש לך לשאול מה הוצרכנו להעמיד סוף המשנה בשלש ויעמידוה בשתים ושיאמר לו שתי פרות מסרתי לך החזר את שתיהן וזה אומר אחת בידי עדין ואני חייב להחזירה והשניה מתה ואיני יודע אם שאולה ולחיוב אם שכורה ולפטור שנמצא מחוייב שבועה וכן אתה מקשה מזו לראש המשנה שהעמידוה בשתי פרות ומפני מה פרשוה במתו שתיהן וזו אינה שאלה שהרי כל שאומר אחת בידי הילך הוא ואין כאן שבועת מקצת אלא ששאלה זו שיאמר לו אחת בידי והיא באגם שאין כאן הילך למדו מכאן הרבה מפרשים שאף כל שאומר שהיא בידו אלא שעומדת באגם הילך הוא ומביאין ראיה ממה שאמרנו בפרק ראשון תא שמע מדתני רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת וכו' מאי לאו דאמר ליה הילך באותה של הודאה לא דאמר ליה שלש פרות מסרתי לך ומתו כלהו בפשיעה ואמר ליה אידך חדא לא היו דברים מעולם ואידך מתה בפשיעה והיא של הודאה דלאו הילך הוא ומאחר שלא תירצה ואידך קיימא באגם משמע דכל קיימא באגם הילך הוא ואע"פ שבפרק הגוזל קמא אמרו כי קאמינא אנא דקיימא באגם דלאו הילך הוא אין הילך זה מעין אותו שבפרק הגוזל שלא נאמר שם אלא בכופר ממון ונשבע כגון שאמר לו שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך שומר חנם אני עליו שנמצא פוטר עצמו בגנבה ואבדה ונשבע ואח"כ הודה שגנבו שאם היה השור לשם והיה אומר שומר אני עליו הילך וטול אע"פ שנשבע והודה אין כאן חומש ואשם אבל אם היה באגם או במקום שאין יכול להחזירו עכשו ונשבע והודה משלם חומש ואשם שאלו נגנב בנתים היה פוטר עצמו אבל לענין שבועת הודאת מקצת כל שעומד באגם הילך הוא ומ"מ גדולי המפרשים חולקים בה כמו שביארנו למעלה ומתרצים קושיא זו ששאלה ושכירות שני ענינים הם הואיל ואין דינן שוה ואין כאן שבועה והוא כאומר מנה הלויתיך ומנה הפקדתיך והלה כופר באחת ומודה באחר שאין זה מודה מקצת הטענה אע"פ שבטענו חטים ושעורים והודה באחד מהם חייב לפי שהלואה ופקדון שתי טענות הן שאין חיובם שוה אלא שמ"מ הרבה חולקין בזה:

ממה שאמרו במשנה זו זה אומר שכורה מתה וזה אומר איני יודע שהוא פטור יש לך ללמוד שאין טענת שמא מגולגלת שאם כן ישבע שכדרכה מתה ויגלגל ששכורה מתה אלא אין טענת שמא מגולגלת שאין גלגול חמור מעיקר טענה וכל שבעיקר טענה אין יכול להשביעו בטענת שמא כל שכן בגלגול שאין יכול להשביעו בטענת שמא ואע"פ שבפרק הנשבעין מ"ה א' בענין שבועת השותפין אמרו שאם חלקו אין יכולין להשביע זה את זה נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגל עליו את הכל אף הדין נותן בה כן הואיל וקודם חלוקה היה יכול להשביעו בטענת שמא ומה שאמרו במסכת קדושין בענין גלגול שבועה אשכחן בריא שמא מנלן פירושו לגלגל טענת בריא על שבועת שמא אבל טענת שמא אינה מתגלגלת אפילו על שבועת בריא ושבועת שוטה שמגלגלין בה ארוסה ונשואה הרי אף היא עיקרא בשמא ושמא על שמא הוא כשתפים ואפטרופסים ואע"פ ששבועת השומרין עיקרה בשמא מתוך שאי אפשר לבעלים לידע עשאוה כבריא ואף כן הענין והטעם בשתפים ואפטרופסים אבל כל שמא רעוע כזה שהיה לו לידע אין מגלגלין לה אף על בריא ולא על שמא וכבר כתבנו מזה במסכת קדושין:

יש מביאין ראיה לדבר זה משמועת רמי בר חמא האמורה בסוגיא זו שאם לא כן שבועת שומרין שכתבה תורה למה לי תיפוק לי מגלגול שבועת הודאת מקצת אלא שאין טענת שמא מגולגלת ומ"מ אין כאן ראיה חזקה אפשר שימחול לו בכפירה ורוצה להשביעו שבועה על אותה שבאה שבועת השומרין עליה ויש שפרשוה כשהשומר חשוד שמאחר שהמפקיד שמא הרי הוא כשניהם חשודים ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ואם לא נכתבה שבועת השומרין נמצא שלא הלה מתחייב אלא על ידי גלגול והרי כתבנו שאין אומרין בשבועת גלגול מתוך שאין יכול לישבע משלם:

רישא בתרתי וסיפא בתלת. איכא למידק והא אנן לא תנן אלא השוכר פרה דמשמע חדא וכן בסיפא תניא שאל אחת ושכר אחת ואם כן היאך אפשר לאוקמי רישא בתרתי וסיפא בתלת. ויש לומר דלא אדכר במתניתין ההוא דלא אפליגו עלה אלא הנך דפליגו עלייהו. ואכתי איכא למידק סיפא מי הזקיקו להוסיף בה השלישית דהא בתרתי נמי משכחת לה וכגון דאמר ליה שתי פרות מסרתי לך חדא בשאלה וחדא בשכירות ובעינן דתהדרינהו תרווייהו ניהלי ואמר ליה הלה אין חדא באגם היא ובעינא דאהדרה ואידך מתה ולא ידענא אי דשאלה אי דשכירות. לא היא דכל כי הא הילך הוא ואפילו קיימא באגם דפקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה והיינו דלעולם נסיב ליה בכוליה תלמודין אידך מתה ובעינא שלומי ולקמן עבדא דקטעה לידיה. ואם תאמר אכתי לימא כגון דאמר ליה אין חדא נגנבה ובעינא שלומי לך דלאו הילך הוא. יש לומר דאין הכי נמי ומיהו כיון דבמתניתין נקט ברישא פרה אחת ובסיפא נקט תרתי אחת שאולה ואחת שכורה ואצטריכינן לאוקמי רישא בתרתי לפיכך אמרינן דסיפא דקתני בה חדא טפי מרישא בתלת היא. ומיהו בעיקר גירסא ליכא תרתי ותלת אלא עיקר גירסא הכין היכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע חייב ותו לא וממנה אנו דנים לרישא וסיפא. בתרתי או בתלת. וכן כל מה שכתוב בספרים ולרמי בר חמא דאמר וכו' משכחת לה רישא בתלת וסיפא בארבעה אינו עיקר כמו שנכתוב בסמוך. הרשב"א.

והר"ן תירץ וזה לשונו: דמדתני להו למתניתין תרווייהו דשאלה ושכירות ולא איירי אלא בשאולה משמע דשכורה כדקיימא קיימא. ומשום הכי אצטריך לאוקמי בתלת. עד כאן.

כתוב בתוספות ועוד אומר רבינו תם דרב יהודה נמי מוקי מתניתין בתרתי כמו רב נחמן וכו'. וכתוב בגליון והא דקאמר לעיל ורב נחמן מוקי לה בתרתי הוא הדין דרב יהודה מוקי לה הכל אלא משום שצריך לו לפרש היכי הוי מחויב שבועה. עד כאן.

ולרמי בר חמא דאמר ארבעה שומרים צריכיך כפירה וכו'. הוי יודע דלמאן דאמר עירוב פרשיות כתיב כאן ארבעה שומרים חייביו שבועה מן התורה בפרה אחת אם טוען בה נאנסה ולרמי בר חמא דדריש כי הוא זה אארבעה שומרים אינו חייב שבועת השומרים עד שתהא שם הודאה במקצת שהיא מחייבתו שבועה בפני עצמה ושבועת השומרים וזה אי אפשר אלא בתלת פרות שיודה באחת ולא באחרת ויטעון בשלישית שנאנסה. ומיהו מודה רמי בר חמא במודה במקצת וכופר במקצת בלבד שחייב בלא שבועת השומרים וכמו ששנינו בפרק שבועת הדיינים והכי נמי אמר איהו גופיה בפרק הכותב. ורבא דאמר מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע חייב סבירא ליה שאין עיקר שבועת מודה במקצת וכופר במקצת באה אלא על שהודה במקצת לפיכך כשמודה במקצת אף על פי שאומר בשאר איני יודע שאין זו כפירה כיון שלא הודה אלא במקצת נתחייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ולמאן דאמר אין עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אשומרים נמי כתיב אין השומרים חייבין שבועה עד שיודה במקצת ויטעון במקצת נאנסו שהיא שבועת השומרים ואף על פי שלא כפר במקצת כפירה גמורה תייב ואף על פי שהוא יכול להעיז בו פניו ולכפור בכל לומר נאנסו. מאן דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן לית ליה הך סברא כדאיתא בפרק הגוזל עצים. אבל רמי בר חמא שאמר צריכים כפירה במקצת ולא אמר הודאה במקצת בלחוד משמע דסבירא ליה שאין חיוב מודה מקצת דעלמא במודה מקצת בלבד עד שיכפור במקצת כפירה גמורה ואפילו טענת נאנסו לאו כפירה היא לחייבו שבועה מדין מודה מקצת דלא משמע ליה כי הוא זה בלא כפירה גמורה כלומר זה אמת וזה לא היו דברים מעולם והילכך לדבריו מי שמודה במקצת ואומר בשאר איני יודע פטור לפי שאין זה מחויב שבועה עד שיכפור במקצת כפירה גמורה ואיני יודע לאו כפירה גמורה היא ושמע מינה דלית ליה לרבא אלא בשאמר חמשין אית לך בידי ועשרין לית לך והשאר איני יודע הילכך מתניתין לא משכחת לה אלא רישא בתלת וסיפא בארבעה. כך פירשה רש"י בקצרה כמנהגו ודברי פיו חן. ויש שמוסיפין דרך אחרת בשמועה זו לומר שלא הוסיפו פרה אחת לרמי בר חמא מפני עסק שבועה דמודה מקצת אלא משום דמתניתין כולה לרמי בר חמא בדשייכי בה שבועת השומרים עסקי דומיא דסיפא דקתני ישבע דלמאי דסלקא דעתין מעיקרא דמתניתין כדרב יהודה סיפא משום גלגול דשבועת השומרים היא וכדעולא ולא משכחת לרמי שבועת השומרים בלא שלוש פרות לפום הכי מוקי לה השתא לרב נחמן בשלוש וארבע אליבא דרמי בר חמא כי היכי דתיקום מתניתין בשיש ביה שבועת השומרים לכולי עלמא. ואף על גב דחייב ופטור וישבע משום דמודה מקצת הוא מיהו בדין השומרים קיימינן ובגוונא דשבועת השומרים תנן. הרמב"ן.
השיב הרז"ה תשובה להראב"ד
וזה לשונו: הסיוע שהבאתי לדברי לא דייך שדחיתו אלא שהפכתו עלינו באמרך שאין בכל השמועה ההיא שבועת השומרים דטענת זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה אין זו שבועת השומרים ואני איני אומר שזו היא עיקר שבועת השומרים אבל היא קשורה בה ותלויה ועליה היא מיוסדת מה אם ירצה הלה לומר אשתבע לי אי זו מיהת דכדרכה מתה ועל זה הדרך אנו מזכירין אותה בכל דברינו בשם שבועת השומרים מפני שהיא נטפלת לה באותה פרה עצמה ולפי שזו הפרה עצמה שהוא אומר שכורה מתה בשמא היא עיקר שבועת השומרים לכך הוצרך רמי לשתי פרות חוץ ממנה אחת של כפירה ואחת של הודאה כי היא אינה נחשבת לא לכפירה ולא להודאה מפני שהיא הפרה העומדת בעינה אינה נמשכת לא לכאן ולא לכאן מפני שהוא הילך. ולדבריך שאתה אומר שאין בכל שמועה זו ענין לעיקר שבועת השומרים מאי שינויא דרמי בר חמא ומי הכריחו לעשות לו רבקה של פרות הלא אמרת שאין בשמועה זו שבועת השומרים אלא דין מודה מקצת ומודה מקצת רמי לא חלק כמו שמצינו בענין פוגמת כתובתה סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא קטעין לה וקא מודה לה במאה הא למדנו שלא חלק רמי בדין מודה מקצת על רבנן. ואנו כבר העמדנו תחלת השמועה לרבנן על דרך מודה מקצת בשיש עסק שבועה ביניהם ואמרינן משכחת לה רישא בתרי וכו' ומה לנו ולרמי בר חמא ולרבות הפרות הרקות והרעות הלא די היה לנו. בתירוץ שתירצנו בתחלת השמועה לדברי הכל לולא שיש כאן דין עיקר שבועת השומרים שעליה חלקו רמי בר חמא ורבנן. עוד כתבת קסבר רמי בר חמא עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אכלהו כתיב וכיון שכן כפירה דמהניא ליה גבי מלוה הויא כפירה לגבי שומרים דהיינו לא היו דברים מעולם אבל כפירות אונס אי נמי שכורה מתה דלא מהניא ליה גבי מלוה לגבי שומר נמי לא מהניא כפירה. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. אם מלוה שאין כי הוא זה מפורש בה ולא שמעינן ליה לרמי בהדיא דאית ליה עירוב פרשיות ואפילו הכי בנה לו אב ממלוה ונעשית מלוה בנין אב לכל השומרים כל שכן וכל שכן לרבנן דסבירי להו עירוב פרשיות וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ואנן הא קא חזינן דאוקימנא לרבנן רישא בשתים וסיפא בשלש וכו' עד ואמר ליה מדא אין דשאלה מתה אידך לא ידענא אי דשאלה מתה והך דקיימא דשכורות היא וכו' אשתכח השתא דטענת שכורה מתה כפירה הויא לרבנן מכח השאולה שמחסר כנגדה לתובע דלא סגיא בלאי הכי כדי דתהוי לן כפירה במקצת והודאה במקצת כי היכי דנימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכיון שכן כי היכי דלרבנן הוי כפירה ולא חיישי להך בנין אב דידך לרמי נמי אמאי לא הויא ליה כפירה ומנא ליה לבעל התלמוד דאית ליה לרמי האי בנין אב דידך עד שהוצרך לתרץ לו תירוץ בפני עצמו ולהוסיף בו פרה אחת. ועוד שנולדה לנו מחלוקת חדשה בין רבנן ובין רמי בר חמא בדין מודה מקצת ואין כאן זכר לדין שבועת השומרים ואבו לא שמענו קול דברי מחלוקת רמי בר חמא אלא בשבועת השומרים לבד כי האי דתני רמי ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת וכו'. ודבריך ומדרשך בבנין אב שבנית לרמי ולא לרבנן אינן אלא דברי נביאות וכמה עקם עליך וגרם לך שברחת מלומר כי שבועה זו בנויה ומיוסדת על עיקר שבועת השומרים ולא נתרוקנה ממנה תורת שבועת השומרים ולפיכך הוצרכנו לומר לרמי בר חמא כפירה והודאה חוץ מאותה פרה העומדת לעיקר דין שבועה השומרים ואלו אמרת כן לא הוצרכת לדרוש מדרש חדש ודרך בנין אב ולא קשיא ולא מידי. עד כאן.

והראב"ד ז"ל חזר והשיב על דבריו וזה לשונו: ואשר כתבת כי לדברי שאני אומר שאין בשמועה זו שבועת השומרים מי הכריחו להרבה פרות וכו'. אני רואה אותם והנה כולם תהו ובהו ואלו היתה טענת אונס כפירה לרמי למה הוצרכו בפרק שנים אוחזין להעמיד דבריו בשלש פרות ונהי שהוצרכו להוסיף לו פרה תהוי האי פרה דקטעין עלה טענת אונס כפירה וישבע עליה שבועת השומרים מחמת ההודאה שהודה בשנית שהרי יש כאן כפירה והודאה. אלא על כרחך שלא בטובתך הוא מן הטעם שפירשתי דכיון דסבר רמי בר חמא ארבעה שומרים צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת ואינם נשבעים על טענת אונס בלבד אלמא כמלוה עביד להו וערוב פרשיות אית ליה. ומינה מה מלוה אין בה כפירה אלא כפירת העיקר שהרי אינו יכול לפטור את עצמו בשום אונס אף שומר נמי אין כפירתו כפירה עד שיכפור בעיקר ורבנן נמי עריב פרשיות אית להו כדאמרינן בפרק הגוזל ופליגא דרבי חייא בר יוסף וכו' ומאי שנא מלוה כדרבה וכו' וכמדומה שאין בכחך זה לפרש זאת המלה דאמר ערוב פרשיות כתוב כאן ובתר הכי אמרי וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ומי ראה ערוב כזה שהוא חלוק מהם. ותו דאמרינן מאי שנא מלוה כדרבה אי זה טעם פירשבו בחלוק המלוה משאר השומרים אלא הכי פירושי דרננן נמי ערוב פרשיות אית להו ואהניא להו שאף על פי שלא טענו טענת אונס אלא שכפרו במקצת והודו במקצת נשבעין בלא כפירה והודאה אחרת כפשטיה וכי כתיב כי הוא זה כלומר וכי צריך כי הוא זה אמלוה בלחוד הוא צריך שאין יכול לפטור את עצמו מטענת אונס ומאי שנא מלוה כלומר מאי שנא מלוה דכי קא כפר בכולה מילתא פטור משבועה ושומרים אף על פי שפטרו את עצמן מן הכל בטענת אונס ישבעו כדרבה וכו'. והשתא רבנן ורמי בהא פליגי רבנן סברי שומר נשבע בטענת אונס בלבד כפשטיה דקרא ואף על פי שאין בה כפירת ממון ואין בה שום הודאה ונשבע כמו כן על כפירה והודאה דהא כתיב כי הוא זה אכלהו כתיב וכיון דאשכחן בשומר דנשבע על כפירתו אף על פי שאינה בעיקר כפירה אלא על כפירה שיכפור במקצת ויודה במקצת ישבע דשבועת שומר משבועת שומר ילפינן כגון זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה דלאו כפירת עיקר ולא כפירת אונס שאפשר שהמשאיל יודה לו או שמאמין בו שמתה כדרכה אלא שבא עליו בטענה שהיתה שאולה וחייב באונסיה. ורמי בר חמא סבר אין השומר נשבע עד שיכפור ויודה כעין מלוה הילכך בעינן כפירת העיקר כעין מלוה ומשום הכי אצטריכינן לרמי בסיפא לשלוש פרות חוץ מהשכורה שהיא תביעה בפני עצמה כדי שתהא כפירה והודאה בשאולות עצמן לפי שאין השכורה מצטרפת לכפירה והודאה עם השאולות כאשר אמרתי. עד כאן.

וכן פירש הרשב"א וזה לשונו: לרמי בר חמא דאמר וכו'. פירוש למאן דאמר ערוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה בפרשת שומרים דממנו למדנו דין מודה מקצת לאו בטוען טענת פקדון הוא דהיינו נגנב ונאבד או נאנס או מתה מחמת מלאכה אלא אטענת מלוה הוא דכתיב דהיינו לא הפקדת אצלי או החזרתי או לא הפקדת אלא מחצה או החזרתי מחצה דכל אלו טענות מלוה נינהו ולמאן דסבירא ליה הכין אפילו לא הפקיד אלא פרה אחת וטען בה נגנבה או נאנסה חייב שבועת השומרים. ומאן דסבירא ליה דלא אמריבן עירוב פרשיות כתוב כאן אף בשבועת השומרים בעינן הודאה במקצת דאכולה מילתא כתיב כל הוא זה. מיהו בין בזה ובין בזה בהודאה במקצת מתחייב ואף על גב דליכא כפירה גמורה והיינו דרבא. ולרמי בר חמא סבירא ליה דבעלמא במי אינו מחויב שבועה עד שתהא בו כפירה גמורה במקצת וכו' והילכך בטוען איני יודע אינו חייב שבועה אלא אם כן תהא בו מצד אחר כפירה וכו' לפיכך לרמי לא משכחת לעולם שבועת השומרים בפחות משלוש פרות שיאמר באחת לא היו דברים מעולם שהיא כפירה גמורה ובאחת מתה בפשיעה ובעינא שלומי לך ואידך נאנסה או איני יודע אם נאנסה דנאנסה דאיני יודע אינה כפירה גמורה. ומיהו מודה רמי בר חמא ודאי בטוען שתים מסרתי לך והלה טוען אחת לא היו דברים מעולם ואחת מתה בפשיעה ובעינא שלומי לך שהוא חייב שהרי יש כאן הודאה גמורה וכפירה גמורה והיינו כוליה פירקין דשבועת הדיינים. ולפי זה נמצא רמי בר חמא חולק בשני עניינים האחת דסבירא ליה דכי כתיב כי הוא זה אשומרין כתיב ולא אמרינן ערוב פרשיות כתוב כאן. והשנית דאפילו בעלמא בעינן הודאה גמורה וכפירה גמורה ופליג אדרבא דאמר חמשין אית לך וחמשין לא ידענא חייב דבר תורה דאין העיקר הולך אלא אחר ההודאה ואלו לרמי אינו חייב לעולם עד שיודה במקצת ויכפור כפירה גמורה בשאר. עד כאן.
והרז"ה ז"ל השיב להראב"ד וזה לשונו: אמרת כי על כרחי ושלא בטובתי יש לי לפרש בדברי רמי כפירושך ובדרך בנין אב שלך. ואני ברצונך ומטובתך אינני מפרש כן וכבר רמזתי לך פירושי בכתבי השני ועתה הנני מוסיף לך פירוש ואם אין מפרשים לחכם. השלוש פרות לרמי בר חמא הם: וגונב מבית האיש אחת. כי הוא שתים. זה שלישית. וסבירא ליה לרמי כל היכא דין גנב או בכל שומר ושומר כדינו בין שהמפקיד תובעו בעיקר השמירה לומר אם היתה כדרך השומרים בין שאינו תובעו בכך אלא כגון זה אומר שאולה וזה אומר שכורה לעולם לא תהא שם שבועה מבלתי שלש הפרות האחרות שהן כנגד כי הוא זה לחייבו שבועת התורה והן אינן צריכות לה כי אי אפשר לומר שחלק רמי בדין מודה מקצת דעלמא כל זמן שלא יהא שם אחד מדיני האונסין כל שומר ושומר כדינו. הרי הפירוש בקצרה והנה אמת נכון. עד כאן דבריו.
והראב"ד ז"ל חזר והשיב וזה לשונו: חשבת לרמי בר חמא שלש פרות האחת וגונב מבית האיש. השנית אשר יאמר. השלישית זה. חשבת בי מלת הוא לכפירה ומלת זה להודאה. והרי עמך שם בראש פרק שנים אוחזין ורבי חייא חד להודאה מקצת הטענה וחד להודאה ממין הטענה. וכן בפרק שנים אוחזין בין לרב בין לשמואל הכי מוקמי להו והכי משמע קרא דכי הוא יאמר ולא כי אינו ומאחר ששניהם הודאה כפירה היכן נזכרת בפרשה אלא בטענת הגנבה או האבדה. ואם כן לרמי שלש פרות מנא ליה וכפירת העיקר מנא ליה ואם תאמר דרמי לית ליה ממין הטענה אם כן כבר העברת עליו את הדרך והמשנה ידו על התחתונה. ועל כל זה דכי הוא לא משמע כפירה כלל כדפרישנא. עד כאן דבריו.
והרז"ה ז"ל השיב וזה לשונו: הקשית על פירושי בדברי רמי בר חמא מרב ושמואל ורבי חייא שדורשים כי הוא זה מדרש אחר. גבורתא למרמי גברי אהדדי ורבותא למחשב גברי. הא רבן גמליאל נשיא והא אבוה דרבי אפטוריקי לית להו האי דרשא ומי יימר דילמא רמי נמי לית ליה הוא הדין נמי מיהו לאו מטעמייהו אלא כל חד וחד מטעמיה. ואם רצונך לומר משכוני גברי לגברא ואית ליה לרמי דרב ושמואל ורבי חייא אימא ולרמי תרתי שמע מינה כדאשכחן בכמה דוכתי וכתיב הלא כה דברי כאש מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. עוד אני מוסיף ביאור בדברי רמי בר חמא שתסור קושיא זו מעלינו ותחלת דברי אפרש כי גם הקושיא שהקשית עלינו למה אמר הכתוב כי הוא ולא אמר כי אינו גם זאת אינה קושיא כי אינו איננו מלמד על כפירת העיקר כמו שכתוב הילד איננו יוסף איננו. ואתה חשבת כי הוא קיום ענין ולא כן הוא הלא ידעת אם לא שמעת גדר אנשי האמת והחכמה גדרו האמת בשני הואים וכן אמרו גדר האמת הוא הוא ואתה חשבת לגדרה בהוא אחד. והנני מראה טעם נכון לתלמודיה דרמי. ידוע כי הקרוב קודם לרחוק קדימה טבעית על כן תמצא בכל לשוננו מרגלא: זה הוא. זו היא. כי מלת זה מורה על קרוב ומלת הוא מלמדת על רחוק לכן לא תמצא בכל התורה הוא זה אלא במקום הזה בלבד בדין השומרים. על כן נראה לי לפרש לרמי בכי הוא זה כי שתי המלות הללו הוא זה אינן קשורות ומחוברות זו עם זו אך כל אחת מהן חלוקה ומופרשת מחברתה וכאלו אמר הכתוב אשר יאמר הוא אמירתו ועל זה אמירתו וכשתחלק מלת הוא מן וגונב שלפניו ומן זה שאחריו לא נשארה לך אמירה על הוא אלא כפירות העיקר וכן מצינו מלת הוא על כפירת עיקר ובעיקר. כחשו בה' ויאמרו לא הוא. ואף על פי שיש בכאן מלת לא וכאן אין מלת לא הענין מלמד עליה כמו שאמרנו והחוקר על טעם זה ימצאנה נכון וישר. וכמה מדרשים מקובלים בידינו שהם רחוקים מזה. ודי לנו בזה לרמי בר חמא שאין הלכה כמותו והלא טוב לנו לפרש כל זה מלומר התהפוכה הגדולה שאמרת לרמי בר חמא נשבע על שאמר שכורה מתה מעיקרא דדינא ועל שמתה כדרכה נשבע בגלגול ואנו רואים זה בהפך הגמרא אמר עולא על ידי גלגול עד מיגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה ואף על פי שתוכל לדחותו לומר פלוגתא נינהו אתה מעביר הדרך על רמי בדבר שאין הדעת מקבלת אותו. עד כאן.

ורבינו חננאל פירש כדברי שפירש כלשון הזה: התורה אמרה כי הוא זה. פירוש כי הוא שאתה טוען אינו אמת כולו אלא זה הנה הכפירה וההודאה וכל שאינו בענין הזה לרמי אינו חייב שבועת התורה משבועת אונסים של שומרים. ומי לנו גדול מן הרב הזה בצחות לשונו וטעם מליצתו והגיונו. עד כאן.

הוי יודע שזה הלשון כולו: משכחת לה רישא בתרתי וכו'. לרמי בר חמא עד סיפא פירושא הוא דנקיטי ספרי ממר יהודאי גאון ז"ל ואינו עיקר גמרא ואף על פי כן כדאי הוא לעמוד עליו ולפרשו כראוי. ומכל מקום כיון שאינו עיקר גמרא מקום הניחו לנו לפרש כל המשנה בשתי פרות כעין מילתיה דרבא דלא מחוורא סברא דגאון ז"ל ולא מכרעא בהאי דוכתא ולא אשכחן לרמי דלפלוג עליה דרבא כלל. והא דרבא גופיה לאו למימר דמיתאמרא בהדיא היא אלא מאוקימתא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים הוא דאיתמר ואי לאו מילתא פשיטא היא מצינו לאוקמיה קרא בעסק שבועה דחמשין אית ליה ועשרין לית ליה ושלשים לא ידענא. וכן הלשון השני שכתבנו למעלה אינו מתחוור ועולה. והאמת יראה דרכו. הרמב"ן ז"ל. וגם הר"ן כתב דהאי לישנא לאו מעיקר גמרא.
ואיכא למידק עלה ממאי דסבירא ליה לרמי בר חמא דלא אמרינן ערוב פרשיות כתוב כאן אלא כי הוא זה דהיינו מודה מקצת אשומרין הוא דכתיב מנא ליה לגאון דלפלוג רמי בר חמא אדרבא בשבועת מודה מקצת כלל דילמא כי היכי דסבירא ליה לרבא דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא מחייב שבועה דמודה מקצת הכי נמי לרמי בר חמא ואנן השתא לא איירינן בדינא דשומרין כלל אלא בשבועה דמודה מקצת ומתרצא מתניתין לרמי כי היכי דמתרצא לרבא. ואף על גב דמשמע דגאון מלישניה דרמי קדייק דמדקאמר וכפירה במקצת שמע מינה כי היכי דבעי הודאה גמורה הכי נמי בעי כפירה גמורה דלא סגי באיני יודע. לא מחוור דכיון דלא אשכחן דלפלוג רמי בשום דוכתא בשבועה דמודה מקצת אלא בשומרים אית לן למימר דכי קאמר וכפירה במקצת לאו דוקא כפירה גמורה דהוא הדין לאיני יודע ולא אתא לאשמועינן אלא דבעינן מודה מקצת בשומרין ולא אמרינן ערוב פרשיות כתיב כאן אבל לעולם לענין מודה מקצת אי אמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא מיחייב הילכך מתוקמא שפיר מתניתין אליבא דרמי כי היכי דמתוקמא לרבא. עד כאן.
ועוד הקשה הרשב"א על דברי הגאון וזה לשונו: ועוד נראה לי שממקומו הוא מוכרע דאם כן למה לי דכתב רחמנא כי הוא זה גבי שבועת השומרים לכתוב רחמנא כי הוא זה גבי אם כסף תלוה את עמי ואנא ידענא ודאי דבטוען בשלש פרות חדא לא היו דברים מעולם וחדא בעינא שלומי לך ואידך נאנסה שנשבע על השלישית בגלגול ואפילו שמא על שמא דאורייתא הוא וכדנפקא לן מאמן אמן. עד כאן.
והראב"ד תירץ דאיכא למימר דאי לא כתביה רחמנא הוה אמינא כיון דספק תביעה היא לא לישתבע עילויה ואפילו על ידי גלגול קמשמע לן אי נמי אפילו היכא דמחיל לה לההיא דכפר עליה מצי לאשבועיה על אידך דאמר באונס מתה דהא כפירה והודאה הוו התם ואיחייב ליה שבועה אתרווייהו.
והרשב"א הקשה על זה דהא שלישית אינו מתחייב בה לרמי לפי גירסא זו אלא מדין גלגול וכמו שכתבנו ואם כן כי מדלית אותה של כפירה הוה ליה כמי שלא כפר בה ואין כאן שבועה וכל שאין כאן עיקר תביעה שמביאתו לידי שבועה אין כאן גלגול אלא אם כן תדחוק ותאמר דאיצטריך להיכא דטוען בשלישית איני יודע אם נאנסה אם לאו ואי לא כתב רחמנא שבועת השומרים הייתי אומר דהיכא דאינו יכול לישבע פטור אף מן התשלומין כתב רחמנא ולקח בעליו שבועתו ולא ישלם הא לאו הכי ישלם. ומכל מקום העיקר הוא דהכא לא גרסינן כלל בעיקר הגירסא כל הא דרמי בר חמא דאף לרמי בר חמא משכחת לה מתניתין בתרתי ולא פליג אדרבא במודה מקצת דעלמא ובשבועת השומרים נמי לדידיה דאמר לא אמרינן ערוב פרשיות כתוב כאן באומר חדא לא היו דברים מעולם וחדא נאנסה אי נמי איני יודע אם נאנסה חייב. אלא דקשיא לי דבכוליה תלמודין אמרינן בדרמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת אלמא כפירה גמורה בעי. ועוד דבריש פרק קמא דמכלתין אמרינן גבי הילך תא שמע דתני רמי בר חמא ארבעה שומרים וכו' היכי דמי לאו דאמר ליה הילך לא דאמר ליה שלש פרות מסרתי לך וכו'. ושמא נאמר דהא דקאמר צריכין כפירה במקצת לאו כפירה גמורה קאמר אלא כפירה כל דהו ואפילו אמר בשנייה איני יודע אם נאנסה אם לאו ואין עיקר דבריו אלא איני יודע לומר דבעינן מודה מקצת בשומרים כמו במלוה ודנקט לה בשלש פרות אפשר דאף הוא לא מעיקר הגמרא אלא הכי קאמר לה כגון דאמר חדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך. ואי נמי גרסינן ליה התם לאו דוקא אלא לציור בעלמא כדי להודיע שהן צריכין כפירה והודאה והוא הדין לשתים ובאומר באחת נאנסה ובאמת בעינא שלומי לך. כן נראה לי. עד כאן.
והר"ן תירץ דלא דמי דנהי דאיני יודע מהני בכפירה נאנסה לא מהני שאף על פי שהוא פוטר עצמו מאחת מהן בטענת נאנסה לאו כפירה היא שהרי הוא מודה בכל מה שחברו תובעו אלא שהוא פוטר עצמו מצד אחר. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: יש בכל הנוסחאות רישא משכחת לה בתרתי. וזה הלשון מגומגם בעיני רבינו חדא אמאי לא קתני כלהו הני פרות כיון דצריכי בעיקר דינא והוה טענה וכפירה בכולהו ועל ידי כולם הוא שבא זה לידי חיוב ממון. ועוד דקאמר דלרמי בר חמא בעינן פרה יתירה שיהא בה כפירה גמורה לומר לא היו דברים מעולם דההיא דאמר איני יודע לא חשיב לה כפירה ואם כן לרמי בר חמא לא אתי ההיא דרבא דלעיל אלא באומר מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא ועשרים לא היו דברים מעולם ושלשים לא ידענא וכן פירש רש"י והא קשיא טובא דלא אשכחן לרמי בר חמא סברא דהאי פלוגתא בשום דוכתא וכל עיקר דלא מצינו לרמי בר חמא אלא שהוא סובר שעירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אטענת פקדון נמי כתיב ואין שבועת השומרים אלא בדאיכא מודה מקצת ורבנן פליגי עליה וסברי דאפילו כשאומר כולם נאנסו חייב שבועת השומרים ומנא לן לאפושי פלוגתא אחריתי דרמי בר חמא בעי בדין מודה במקצת גמורה ושאינו נדון במחוייב שבועה מודה במקצת בטענת איני יודע עד שיאמר במקצת. לכך אומר רבינו בשם רבותיו שאין זה לשון הגמרא אלא לשון רב יהודאי גאון.

ובמקצת נוסחאות ישנות מצינו שהיה כתוב בהן פירוש רישא משכחת לה וכו'. ועסק שבועה האמור כאן למאן דאמר דבגלגול שבועה אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם משכחת לה על ידי גלגול דאמר לו אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה ומיגו דמשתבע דכדרכה מתה מגלגל עליו דמשתבע דשכורה מתה וכיון שאינו יכול לישבע משלם. ואף על גב דההיא דרבא דאייתינן עלה הוה עסק שבועה על ידי הודאה במקצת אין בכך כלום דכל דאיכא חיוב שבועה דאורייתא קרינן הכא עסק שבועה על ידי הודאה במקצת כגון שהפרה שמתה אבדו עורה ונבלתה או שאכלה השוכר ובזה תובע ממנו פרתו אומר לו העור והנבלה אני חייב לך ודאי אבל השאר איני יודע אם שאולה ואני תייב בו אם לאו והוה ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא וכמימרא דרבא ממש. עד כאן.
ואיכא דמותיב אשמעתין למה ליה לאוקמה בתרתי ובתלתא ובארבעה לימא משום דאמר ליה אשתבע לי מיהא דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה אית ליה לאשתבועי דשכורה מתה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומפרקי בה מקצת רבנן דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועת מודה מקצת אבל בשבועת גלגול לא אמרינן דלא אלימא לחיובי ממונא במי שאינו יודע ואף על פי שגלגול שבועה דאורייתא הוא. והראב"ד מן הכת המפרשים כן והוסיף עוד וכתב לפיכך כל מי שנתחייב שבועה ורואה שמגלגלין עליו יאמר על הגלגולין איני יודע ויפטר משבועה חמורה מכל מקום מחרימין בפניו סתם שאם לא יודה יהא ויהא. והא מילתא לאו מטיבותיה דמר היא שאפילו כשתמצא לומר שזה הפירוש נכון דלא אמרינן בגלגול מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם מכל מקום חייב שבועה חמורה שאינו יודע שהאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתגלגלה לו שבועה של תורה ממקום אחר מגלגלין עליו ונשבע שבועה חמורה שאינו יודע וזו אינה צריכה לפנים ולא ניתן ליכתב. אבל בעיקר זה התירוץ אני תמה שהרי במקום הזה לדעתם שהם תופסים הלשון הכתוב בספרים בעיקר נראה כמפורש דאפילו בגלגול אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם דקמוקים רמי בר חמא למתניתין רישא בשלש פרות דאמר ליה שלש פרות נתתי לך ומתו שלש כלהו בעידן שאלה ואמר ליה חדא לא היו דברים מעולם היינו כפירה וחדא אין בעידן שאלה מתה היינו הודאה ומעתה הוא מחויב שבועת מודה מקצת לדברי הכל ואפילו לא תבעו אלא שתים אלו וכי אמר ליה חדא לא ידענא אין זו מחייבתו שבועה מעצמה שאפילו לא טענו בה היה חייב ואפילו טענו בה ואמר זה איני יודע לא היה חייב שבועה אלא אם כן טענו אחרת וכפר בה לגמרי. נמצא שאין עיקר שבועה זו אלא משום אותן שתי פרות שכפר באחת דבשלמא לרבא דאמר עיקר חיובו משום מודה מקצת הוא שהצריכתו תורה לישבע שאין לו בידו אלא מה שהודה כי אמר איני יודע מחויב שבועה הוא על זה ואינו יכול לישבע. אלא לרמי דבעי כפירה גמורה ועל אותה כפירה הוא שחייבתו תורה לישבע זה שאומר איני יודע אינו מחוייב עליה שבועה לא מדין מודה מקצת שלא חייבתו תורה שבועה אלא על כפירה וזו אינה כפירה ולא מדין שבועת השומרים שנטפלה למודה מקצת וכופר מקצת שאין אותה שבועה אלא בטענת נאנסו. ועכשיו ראיתי לרב הנזכר ז"ל שכתב בתשובת שאלה שכיון שיש כפירה והודאה בטענותיו נשבע הוא על הכל מן הדין ולא מן תורת גלגול למדנו אלא מדין שבועת השומרים למדנו לדברי רמי. ואלו דברי תימה דודאי שבועה דקרא ליתא אלא בטענת נאנסו דכתיב על כל דבר פשע וכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו וכי היכי דלדידן היכא דליכא אלא חדא לא משמע לן קראי בשבועה אחריתי כגון שכורה מתה אלא בטענת אונס הכי נמי לרמי לא משמע אלא בטענת אונס ובדידיה הוא דמשלם כפל הא בשאר כל הטענות אין לך בהם אלא גלגול. ולמדנו שאף על זו השלישית שטוען שכורה מתה שאינו נשבע עליה אלא מדין גלגול אמרינן בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם. אלא שלפי הפירוש שכתבנו למעלה שאין שלש פרות הללו אמורות כאן אלא זכר לשבועת השומרים אין ראייתנו ראיה דלרמי גופיה עיקר חיובו משום חדא דהודאה ואידך דלא ידענא הוא דאתי וכדרבא. הרמב"ן.
והרשב"א ז"ל כתב דאף הראב"ד ז"ל חור בו מטעם זה עד כאן. וראיה לדבר מדתנן בפירקין שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכו' לוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול והא ודאי לרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. מתניתין בשיש עסק שבועה ביניהם איירי וכדרבא. והיכי משכחת לה עסק שבועה אעבדים גופייהו לא אפשר דהא אין נשבעים עליהם אלא על כרחך כגון שטענו עבד בכסותו ושדה בעמרים כדאוקי רב אושעיא בבא דסיפא לקמן וכיון דמודה ליה בחד עבד וחד כסות אלא דלא ידע אי קטן או גדול מחייב שבועה אכסות ואעבד נמי על ידי גלגול ומתוך שאינו יכול לישבע וכו'. ומה שדחה הרב בעל המאור ז"ל דמאי זכה בגדול בכסות גדול דכיון דמודה ליה בכסות קטן ואמר איני יודע אכסות גדול הוה ליה בעיקר תביעה מחויב שבועה ואלנו יכול לישבע אבל בעבד לא זכה כלל. ליתא דמידי כסות קתני עבד קתני ואדרבה לא זכה אלא הפסיד שאין לו עבד כלל והיכי קתני הכא זכה משום כסות לחודיה דאדרבה בסיפא דקתני אין לו אלא קטן זוכה ביותר שיש לו עבד קטן. אלא על כרחך ברישא אף בעבד גדול הוא זוכה. ושמע מינה דאפילו בגלגולין אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. הר"ן ז"ל.
ומיהו דוקא כשעיקר הטענה המחייבתו שבועה היא טענת ברי כמנה לי בידך והלה מודה מקצת וכיוצא בה כל גלגול הבא על אותה שבועה אם אינו יכול להשבע על הגלגול לחייב אבל גלגול הבא על שבועה דכדרכה מתה שהיא טענת שמא אין בה כח לחייבו ממון אם אינו יכול לישבע אותה וכן כתב גם הראב"ד ז"ל לבסוף. וכן מוכח נמי בהדיא דמתניתין דקתני זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ואפילו לעולא דמוקי תרי בבי דסיפא בטוען אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה אפילו הכי קתני יחלוקו ולא אמרינן בה מתוך שאינו יכול לישבע משלם. וכן פירש רש"י ז"ל. ואפשר דהיינו נמי דלא מוקמינן טעמא דמתניתין בעסק שבועה דכדרכה מתה וחייב מדין הגלגול לרב נחמן. והילכך כל שחייב שבועה בדין מודה מקצת או בעד אחד ומגלגלין עליו אף על פי שהוא טוען על הגלגולין איני יודע או ישבע או ישלם כל מה שמגלגלין עליו כדמשמע נמי בירושלמי דגרסינן התם בפרק כל הנשבעין חד בר נש אזל למדון קומי רבי זירא וחייבו שבועה על תרין דינרין אמר ליה ולא תרין דינרין אנא חייב לך הא טריפין לך אמר ליה ומלת פלן ופלן אמר ליה רבי זירא או הב כל דתבע לך וכו' ואף על פי שיש לדחות בזו שהוא לא טען איני יודע על הגלגולין אלא שאמר שאין לו לישבע אחר שהוא משלם עיקר התביעה שהיא מחייבתו שבועה וכן אפילו תבע התובע הגלגולין בשמא כל שעיקר התביעה שמחייבתו שבועה היא טענת ברי או ישבע על הגלגולין או ישלם לפי גירסת הספרים דגרסי הכא בדרמי בר חמא דלא משכח שבועת השומרים אלא בשלש פרות והשלישית מדין גלגול ובשמא. אלא שאין גירסא זו נכונה כמו שכתבנו.
ואם עיקר הטענה שהיא מחייבתו שבועה אינה טענה הודאית אלא בשמא אין הגלגול שבא עליה חזק לחייבו תשלומין בשאומר על אגלגולין איני יודע והיינו מתניתין לפי מה שכתבנו. אבל אם אמר איני נשבע כופין אותו לישבע או לפרוע. וכן כתב הרמב"ן.
עוד כתב הרב משמן של מקצת בעלי הוראה שאין אומרים הב ליה כל מה שמגלגל עלך אלא מטענות הודאות אבל מטענות של שמא משלם עיקר תביעתו ופטור והדעת נוטה לדבריהם ע"כ. ומכל מקום כל מי שטוען אף על הגלגולין איני יודע אם רצה התובע להחרים סתם בפניו כל מי שיודע. זכות זה לפלוני בכך וכך אם לא יודה רשאי ואין הלה יכול לפטור עצמו מזה וכן כתב הראב"ד. הרשב"א.
ולעיקר קושיין תירץ הרמב"ן כדכתיבנא לעיל במשנה וכמו הפירוש שכתוב בתוספות במשנה וזה לשונו: פירוש משנתנו כך היא שזה שאל שתי פרות חצי היום ושכרן חצי היום ומתה אחת מהן באונס בעדים או שזה המשאיל ראה ונתפייס. והכי גרסינן השואל אה הפרה וכו' שאל אחת ושכר אחת ומתה המשאיל אומר וכו'. וכך כתובה בהלכות רבינו הגדול. ופירושו שהדבר ידוע שמתה והיינו דקתני השוכר אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה בשעה שהיתה שכורה מתה והלה אומר איני ידוע פטור דליכא שבועת השומרים שהרי ידוע שמתה באונס לפיכך פטור שאלו היה חייב לישבע שמתה כדרכה לא היה פטור אלא היו מגלגלין עליו ששכורה מתה אף על פי שהוא שמא ולא כאותן טעמים של הבל שכתבנו במשנתנו והיינו דדחקיה לרב נחמן לפרושי רישא בשמתה כדרכה בידוע דלא יכול למימר ליה אשתבע לי דכדרכה מתה מדקתני סיפא פטור כדפרישית ולפיכך אוקמה בשיש ביניהם עסק שבועה של מודה מקצת וסיפא נמי דקתני ישבו לרב נחמן משום מודה מקצת הוא נשבע ולא על ידי גלגול וסיפא דסיפא דקתני זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו בדאיכא עדים נמי שמתה כדרכה דומיא דרישא וליכא נמי מודה מקצת כיון דאינו יודע קאמר. ואם תאמר לרמי דמוקי לה בתלת וארבעה שוכר אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה והלה אומר איני יודע אמאי פטור הא טענו שלש פרות מסרתי לך ומתו תרתי מינייהו בעידן שאלה וחדא איני יודע ואמר ליה אידך חדא לא היו דברים מעולם ואידך אין בעידן שאלה מתה ואידך בשעת שכורה מתה ואיכא שבועה דמודה מקצת ולגלגל עליו שמא דשלישית. לאו מילתא היא דהני תלת בחדא טענה טעין להו רישא תלת כולהו בעידן שאלה וסיפא תלת כולהו איני יודע דקאמר ליה שלש פרות מסרתי לך ומתו ואיני יודע אי בעידן שכירות דליכא מודה מקצת טענה. ורב הונא ורב יהודה דמוקי לה עולא אליבייהו על ידי גלגול מוקמי תרי בבי דרישא בחד טעמא בשמתה כדרכה בידוע ותרי בבא דסיפא בחד טעמא והאי דנקט תנא הכי משום דכולהו דיני קתני חייב ופטור ישבע ויחלוקו דומיא דמתניתין דשני עבדים דבסמוך. והאי יחלוקו דקתני ולא אמרינן ישבע על ידי גלגול. משום דליכא למימר בגלגול הבא בשמא מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדפרישית ואי מגלגל עליו לישבע אמרינן היכא דאיכא שבועה דאורייתא איהו מהימן הילכך לא מגלגל עליו ויחלוקו. ורב יהודה טפי ניחא ליה לאוקמה בהכי ולא לאוקמה כדרב נחמן מדלא קתני רישא שתי פרות וסיפא תלת. אי נמי דרב יהודה סבר לה כשמואל דאמר חזרה שבועה לסיני וליכא תנא דלימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולית ליה דרבא. זהו מה שנראה לי בשמועה זו שלא כדברי כת אחת מחכמי הדור שלפנינו והאמת יורה דרכו. עד כאן.

בא"ד האי לישנא דאם איתא איתא כו' אדרבה הל"ל אם ליתא ליתא כו' עכ"ל ובספרים שלנו ליתא כלל וה"ג התם אי איתא לדרב ושמואל איתא אי ליתא ליתא אלמא מספקא ליה והא רב נחמן עבד כו' דהשתא שפיר מצינן לפרושי דפריך אאם ליתא ליתא ותו לא מידי וק"ל:

בגמ' וסיפא בג' כו' אין חדא דשאילה מתה כו' ולא בעי לאוקמא בב' פרות א' שאולה וא' שכורה ושניהם מתו והודה לו בא' מהן שמתה בפשיעה וההיא דהודאה לשלם לו והשניה איני יודע אם ההיא דמתה כדרכה היא שכורה או דשאולה דהא לא קאמר במתני' אלא דא' מתה כדרכה ולא הוזכר שהשניה מתה בפשיעה ועוד איכא למ"ד במסכת שבועות דאית ליה דבכה"ג נמי מקרי מה שטענו לא הודה ועיין בכה"ג שכתב הנ"י ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ולרמי דאמר כו' מדקאמר בעינן כפירה כו' עכ"ל משום שהיה אפשר לפרש כפירה היינו טענת נאנסו שאפשר שמתה בפשיעה והוא טוען נאנסה דקדק לומר דמדקאמר בעינן כפירה ולא קאמר רק צריכין הודאת מקצת דהוה משמע נמי שפיר צריכין הודאת מקצת עם טענת נאנסו בשאר משמע ליה לתלמודא דבעי כפירה אחריתא בלאו הך דטענת נאנסו ודו"ק:

בא"ד ואיני יודע לאו כפירה היא כו' ונ' השניים מקצת להד"מ ומקצת איני יודע כו' עכ"ל והתוס' כתבו דודאי היכא דבעי לישבע נאנסו ה"ל איני יודע על אותה פרה לאו כפירה אבל היכא דלא בעי טענת נאנסו איני יודע כפירה היא וא"כ בהא דרבא מנה לי בידך כו' דאיכא לאוקמא בהלואה ולא שייך בה טענת נאנסו ה"ל למימר דאיני יודע מקרי כפירה אבל מפרש"י נראה דאין לחלק ובכל מקום איני יודע לאו כפירה היא ומזה יש ליישב מה שהקשו התוספות בפ' הגוזל לפרש"י שפירש שם דבפקדון בכופר הכל נמי מחויב שבועה מהך סוגיא דשמעתין דמוקי מתני' ביש חדא דקמודה בה דהא איכא למימר כפירושו לרמי בר חמא דאיני יודע לאו כפירה היא ה"נ אית לן למימר נמי לר' חייא ב"י דבהא לא פליגי ולהכי בעי הודאה אבל כפירה גמורה קושטא הוא דלא בעי הודאה לר' חייא ב"י מיהו ק"ק לפירושו כיון דאיני יודע לאו כפירה היא למה משלם משום דאינו יכול לישבע דמהיכא באת לו השבועה על טענת איני יודע ואפשר דה"ק קרא כי הוא זה דהיינו במודה מקצת ישבע בין בכופר בין באיני יודע בשאר וכיון דבאינו יודע אינו יכול לישבע משלם ודו"ק:

תוס' בד"ה משכחת לה כו' לא סגי בכפירה והודאה בלא נאנסו ולא כדפי' בהגוזל קמא בשם ר"ת כו' ואיני יודע הוי סגי כמו לר' חייא ב"י כו' עכ"ל כן פירשו לעיל לפי' ריב"א דלא בעי הודאה אלא משום כפירת איני יודע לר' חייא ב"י אבל לפר"ת בעי שם הודאה משום טענת נאנסו ואיכא למימר שפיר דאיני יודע לאו כפירה היא כפרש"י אלא דלא ניחא להו למימר הכי ודו"ק:

בא"ד וא"ת ור' חייא ב"י היכי פליג אברייתא דרמי בר חמא וי"ל דסבר כמתני' כו' עכ"ל מהך קושיא ה"מ לדחות פר"ת דפ' הגוזל דסגי כפירה וההודאה לרמי ב"ח דלפי זה מתניתא דשבועות לא מסייע כלל לרב חייא ב"י ותקשי ליה ברייתא דרמי ב"ח ודו"ק:

בא"ד אי איתא איתא אלמא מספקא ליה והא עבד רב נחמן וכו'. פי' ופשיטא דלית ליה הא דרב ושמואל:

ד"ה משכחת לה וכו' עד ובלא פי' הקונטרס תקשה לרב יהודה וכו'. פי' בלא פ"ה דפי' דלרב יהודה פדיך אלא אפי' אי הוה שייכא הקושיא ופירוקא דגמרא לרב נחמן או למי שיהיה כלומר בלא סוגיית הגמ' יקשה מן המשנה בעצמה לרב יהודה למה נשבע כיון דאין כאן כ"א חדא פרה:

בא"ד ולעיל דמצריך הודאה משום דאינו יודע הוי כפירה. לרווחא דמלתא כתבו כן דהא בלא טעם זה מוכרח להצריך ההיא דהודאה כדי שיהא מחויב שבועה דאורייתא דבשבועה דרבנן לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה הכי נמי וכו' ודו"ק:

רש"י בד"ה ולרמי דאמר כו' איני יודע הס"ד:

תוס' בד"ה ה"נ כו' כדפי' ר"ת ולא כההיא דשמואל ותו היכי כו' כצ"ל:

גמרא וסיפא בג' כו' ואחת בשכירות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה קמשכ"ל. דאי בדקיימא כו' ואחדא איני יודע כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ולרמי. אלמא מדקאמר כו' ולא אמר צריכין הודאה. כצ"ל ובסה"ד אבל כו' וזה איני יודע או נגנב כו'. כצ"ל או בו'. ונ"ל דעתו ז"ל דלכן טענת נאנסה או נגנבה בש"ח לא חשיבה כפירה כיון דחבירו אינו טוענו בזה אלא בשמא ולזאת גם להיפך אם חבירו טוענו ודאי והוא משיב א"י ג"כ לא חשיב כפירה ע"כ כתב דל"ל הא דרבא אבל בהודה במקצת וכפר במקצת וא"י במקצת זה מיקרי שפיר מח"ש ואי"ל דדמי למשנתנו (ונ"ל דמשנתנו המ"ל ג"כ רישא דא"ל חדא בעידן שאלה וחדא בעידן שכירות ואידך ל"י דזה מיקרי נמי כפירה כיון דשניהם טענתם ודאי) וזה נלמד משבועת השומרין דהיכא דאיכא הודאה וכפירה מישתבע ג"כ אטענת שמא דה"ה אם משיב א"י ומתשאי"ל משלם ובהמשכיר אמר א"י והשוכר טוען ודאי דפטרתו המשנה משבועה אע"ג שיש הודאה וכפירה בלעדה ודמי לשבועת השומרין הוא מטעם הראשון דהתוס' או טעם הנ"י בהמשנה שם ובזה דבריו מיושבים בלי גמגום:

גמרא משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת וכו' ולרב"ח וכו'. ולכאורה הסוגיא תמוה מאוד וגם משנתינו סתומה דקתני השואל את הפרה דמשמע חדא ומיתוקמא בב' וג'. ועוד דאחר כל הסתימות הללו לא ידענו מה בא רבינו הקדוש ללמדנו בזו החידה וכי ממשיל משלים הוא ח"ו דמאי חידוש הדין הוא זה דהא בהנך תרתי בבא דמציעתא וסיפא ליכא שום חידוש בתרתי יותר מבחדא וכ"ש מה דקתני ישבע אטו מי לא ידעינן דמודה במקצת חייב שבועה דאורייתא וע"כ עיקר החידוש הוא בבבא דרישא דאמרינן משואיו"מ והא מילתא לא משתמע כלל מלשון המשנה דאי איירי בחדא פרה משמע טפי כר"ה ור"י ואי בעי רבי לאשמעינן הך דינא דמשואיל"מ טפי הוי שייך למיתני לעיל בפ' המפקיד במשנה השוכר פרה מחבירו דקתני ישבע השוכר שמתה כדרכה והתם הוי שייך למיתני שאם אינו יודע שמתה כדרכה ישלם. אמנם למאי דפרישית א"ש דתנא דמתני' אקרא קאי דהא בפרשה שניה דשומר שכר נמי לא כתיב בהדיא אלא חדא דנאנסה ואפ"ה לא מתוקם קרא אלא בתרי ותלת דהאי דרשא דבין שניהם ולא בין היורשים לא משכחת לה אלא בפלגא ידענא ופלגא לא ידענא כדרבא מלבד האי דנאנסה ולרב"ח בד' כדבעינן למימר קמן ומש"ה נקט תנא דמתני' נמי בכה"ג גופא דאיירי ביה קרא כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה ולרב"ח משכחת לה וכו' והא דרבא לית ליה וכו' עס"ה. ולכאורה יש לתמוה טובא דנהי דרש"י מדקדק כן מל' הגמרא דאי דלרב"ח איני יודע נמי כפירה הוי לא הוי צריך לאוקמי בד' דבג' הוי סגי אלא דאכתי קשיא אסתמא דגמרא גופא מאי דוחקי למימר דרב"ח לית ליה דרבא דילמא אית ליה ובג' סגי. והנלע"ד ליישב עפמ"ש באריכות בפ' הגוזל דף ק"ז דעיק' טעמא דרב"ח דמצריך בהדי שבועת שומרים כפירה והודאה ולא מוקי קרא כפשטי' דבנאנסה לחוד מחייב שבועה ברישא דקרא וסיפא דקרא מחייב שבועה בכפירה והודאה בפקדון גופא וכתבתי שם דלא משמע לרב"ח לומר כן כיון דכתיב כפל בסיפא דקרא והיינו בטוען טענת גנב וכמבואר שם בלשון רש"י ז"ל אלא דאכתי איכא למידק כיון דבפרשה שניה דש"ש משמע להדיא דחייב רחמנא בנאנסה לחוד א"כ טפי אית לן למימר דלעולם בכל ד' שומרים חייב בנאנסה לחוד והא דכתיב בפרשה ראשונה דבעינן ג"כ כפירה והודאה היינו דוקא לענין כפל לחוד דגזירת הכתוב הוא דלא מחייב כפל אלא בנאנסה וכפירה והודאה אבל לענין שבועה לעולם דמחייב בנאנסה לחוד כדאשכחן בפרשה שניה אע"כ דבפרשה שניה נמי לא מתוקם קרא אלא בדאיכא כפירה והודאה והיינו משום דהא דדרשינן בין שניהם ולא בין היורשים לא מתוקם אלא כדרבא דוקא וכמש"ל באריכות וכ"כ ג"כ לעיל במשנה בלשון התוספות בד"ה ביום שהיתה ובפ' הגוזל דכיון דלרב"ח בכפירה והודאה לחוד נמי חייב שבועה כמ"ש התוספות בפ' הגוזל לכל הפירושים לפ"ז ע"כ הך שבועה דנאנסה ע"י גלגול הוא ואשמעינן קרא דנשבעין ע"י גלגול אפילו בטענת שמא. נמצא דלפ"ז ממילא שמעינן דלרב"ח לעולם לא משכחת ליה בתלת אלא בד' דליכא למימר כדרבא דבכפירה והודאה ונאנסו לחוד סגי בג' הא ליתא דכיון דעל אותן דכפירה והודאה דיינינן מתוך שאילי"מ ואין כאן שבועה א"כ תו לא שייך לגלגל עליו שבועה דנאנסו שהרי אין כאן עיקר שבועה כלל אע"כ דלרב"ח לא משכחת אלא בד' וכפירוש רש"י ז"ל והמדקדק בפי' רש"י ז"ל כאן ובפ' הגוזל יראה בעין שכלו שנתכוון לכל מ"ש והדברים ברורים למבין ודוק היטב:

אלא דאכתי איכא למידק דלרב"ח דאית ליה בפ' כל הנשבעין דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה דאמר כמה מעליא הא שמעתא שפיר הוי מצי לאוקמי הך דרשה דבין שניהם ולא בין היורשים בהך דאיני יודע אם נאנסה וכמש"ל באריכות אלא שכבר כתבתי שזה תלוי בשיטת הפוסקים וכמו שאבאר ג"כ בסמוך בלשון התוספות ובלא"ה מצינן למימר בפשיטות דסתמא דתלמודא דהכא סובר בפשיטות דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה כמ"ש רש"י ז"ל בכמה דוכתי וכמו שהסכים הרמב"ן ז"ל ורבותיו ומש"ה צריך לאוקמי אליבא דרב"ח בד' ודוק היטב:

תוספות בד"ה משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת עס"ה. כבר כתבתי בזה בחידושי ב"ק בפ' הגוזל דף ק"ז וכאן לא באתי לכתוב אלא בדבר שנתחדשו בדיבור התוספות בפירושם כאן לפירושם דהתם דמאי דמסקו התוספות הכא לפי' ריב"א דרב"ח בכפירה והודאה בלא נאנסו לא מחייב שבועה ושם כתבו להיפך דלא יתכן כלל לפרש כן שהקשו מכמה משניות ועוד דא"כ לברייתא דרב"ח ולר"י דסבר כוותיה אטו מי לית להו דמודה במקצת הטענה חייב שבועה דאוריית' דלמאי דלית להו עירוב פרשיות א"כ ע"כ לא ידעינן במלוה אלא במה מצינו בפקדון ולפירושם כאן בפקדון גופא אינו חייב לדידהו אלא בדאיכא נמי נאנסה. אמנם מה שהכריחם כאן לפרש כן משום דקשיא להו אמאי איצטריך לאוקמי בג' וד' לרב"ח ותיפוק ליה דבכפירה והודאה לחוד הוי סגי כמו לרחב"י וכבר פירשתי בזה בלשון הגמרא ובפירש"י באריכות דהתנא אקרא קאי וקרא גופא לא מיתוקם לדידהו אלא בג' וד' ועוד דמתניתין גופא נמי הכי דייקא והיינו מדאצטריך למיתני במציעתא דהשוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור דלכאורה משנה שאינה צריכה היא אליבא דכ"ע אע"כ דאתי לאשמעינן דפטור אף משבועה דאע"ג שצריך לישבע שמתה כדרכה אפ"ה אין מגלגלין עליו ששכורה מתה והיינו כתירוץ השני שכתבו התוספות נמצא דלפ"ז איירי מתניתין בשבועת נאנסה וכבר כתבתי דלרב"ח עיקר שבועת נאנסה לעולם אינו בא אלא ע"י גלגול ולעולם לא משכחת אלא בג' ובד' כדפירשתי ודוק היטב כי נכון הוא. ומכ"ש דא"ש לר"ת בסוף הדיבור דבבא דסיפא נמי ע"כ אפילו לר"נ ור"י לא מיתוקם אלא ע"י גלגול שמתה כדרכה מדקתני ישבע ששכורה מתה ולא קתני ישבע ששאולה קיימת כו' נמצא לפ"ז רווחא שמעתתא דכיון דכולה מתניתין איירי נמי בשבועת נאנסה ממילא צריך לאוקמי מתניתין בג' וד' דוקא וכמ"ש בפי' רש"י ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה לפי' ר"ת דפריך בסמוך גבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה כו' תיקשה לר"י היאך יתרץ כו' עכ"ל. אמנם לפענ"ד נראה דמה שכתב ר"ת דלרחב"י לא מחייב בנאנסה לחוד אלא בדאיכא הודאה בהדה אע"ג דבפרשה שניה ליכא עירוב פרשיות משמע דבנאנסה לחוד מחייב שבועה אלא ע"כ דאיהו נמי אהך דרשא דשבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים סמיך מדבעינן שיהיו שניהם קיימין ע"כ היינו משום דבהודאה במודה במקצת איירי שזה עיקר החילוק היכא שהתובע קיים להיכא שמת דכשהתובע קיים לא הוי הנתבע כמשיב אבידה לפטור מן השבועה משום דבו אינו מעיז משא"כ היכא שהתובע מת והיורשים תובעים הנתבע פטור משבועה דה"ל משיב אבידה ממש למאי דקיימ"ל כרבנן דראב"י בפרק הניזקין דף נ"ב דבבנו מעיז ומדלא מעיז משיב אבידה הוי. נמצא דלפ"ז עיקר פירוש ר"ת אליבא דרחב"י היינו דוקא מאן דדריש הך דרשא דבין שניהם משא"כ לר"ה ור"י דע"כ לית להו הך דרשא דבין שניהם כמ"ש להדיא התוספות בפרק כל הנשבעין ע"ש כיון דלדידהו בלא"ה ידעינן מסברא דברי ושמא ברי עדיף ואין כאן מקום לשבועה עיי"ש בדבריהם דר"ה ור"י מפקו הך דרשא דבין שניהם לדרשא אחריתא א"כ לפ"ז ר"ה ור"י אליבא דרחב"י ודאי בנאנסה לחוד בא השבועה אפילו לר"ת וא"כ לפ"ז שפיר אתיא שקלא וטריא דלקמן אליבא דר"ה ור"י כן נ"ל נכון ודוק היטב. מיהו בעיקר דברי התוספות פרק כל הנשבעין שכתבו דר"ה ור"י ע"כ מוקי להאי קרא דבין שניהם כר"ש בן טרפון שהשבועה חלה על שניהם קשיא לי טובא מי הכריחם לפרש כן דהא שפיר מצינן למימר דר"ה ור"י נמי אית להו הך דרשא דבין שניהם ולא בין היורשים דנהי דלא מצי מוקמי לה כדרבא ממש דאיירי בפלגא ידענא ופלגא לא ידענא דבלא"ה הוי ברי ושמא הא אכתי מצי לאוקמי הך דרשא גופא לענין איני יודע אם נאנסה שהתובע טוען שמא ואפ"ה אשמעינן קרא דבכה"ג הוי משואיל"מ וכ"ש דקשה טפי דלשיטת התוספות רבא גופא הוי מצי לאוקמי בהכי לענין איני יודע אם נאנסה דאיירי ביה פשטא דקרא אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ואף שכתבתי לעיל דרבא לא מצי מוקי לה בהכי משום דא"כ לא הוי א"ש הך דרשא דבין שניהם דבעינן שיהיו שניהם קיימין ולענין הך מילתא דאיני יודע אם נאנסה אין חילוק אם התובע קיים או לא דנהי דלגבי יורשים אית ליה להנתבע מיגו דבבנו מעיז מ"מ הא שמעינן ליה לרבא דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן במקום שאין מרויחין ממון ומש"ה מוקי לה דווקא בפלגא ידענא דהוי משיב אבידה ממש. אלא שכל זה דוקא לשיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו ורש"י ז"ל משא"כ לשיטת התוספות שכתבו בכמה דוכתי ובפ' כל הנשבעין דלרבא נמי אמרינן מיגו לאפטורי משבועה אלא דוקא במקום שצריך להעיז לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה א"כ הדרא קושיא לדוכתא דשפיר מצי לאוקמי בכה"ג גופא לענין איני יודע אם נאנסה דבעינן דוקא שיהיו שניהם קיימין והנראה מזה דאדרבה משום הך קושיא גופא פשיטא להו להתוספות דמדלא מוקי לה רבא בהכי כפשטא דקרא ע"כ צ"ל דבכה"ג אין שום סברא לומר משואיוא"מ דכיון שהתובע טוען שמא אין לנו לחייב הנתבע מספק דהא הך שבועה גופא חידוש הוא דאין נשבעין על טענת שמא אלא דהכא בשומרים רמיא רחמנא שבועה עליה משום דמורי היתרא וזימנין דלא מנטר לה יפה וכמ"ש הנ"י ז"ל במשנתינו וא"כ אף דאינו יכול לישבע בברי מ"מ אכתי תשלומין מאי עבידתיה:

סליק פרק השואל את הפרה

כדרבא דאמר רבא כו' כתבו תוספ' דהיינו מ"ד כר' אבא מסתבר' כו'. ולמה לא אמר כר' אבא כו'. וי"ל דהא תוספות הקשו נימא מתוך משום הגלגול והוכיחו הפוסקים דלא אמרינן בגלגול מתוך עיין שם. ולקמן ק' ב' עבדים זכה בגדול כו' מוכח דאמרינן מתוך עיין שם דמשום זוקקין ובנימוקי יוסף שם. ויש לומר פשוט למה שכתב נימוקי יוסף ומהרש"ל הובא בש"ך ס' רצ"א באיני יודע אם נאנסה דלא מחייב משום מתוך רק משום איני יודע אם פרעתיך עיין שם שחולקין על ת"ה. ותמוה למה. ונראה דס"ל דבשבועת שומרין לא אמרינן מתוך. דדוקא בשאר שבועות שבאין על ידי טענת ברי אמרה תורה שיש אומדנא וכל שאינו מברר על ידי שבועה חייב. מה שאין כן ש"ש שעל הספק ואמר הש"ס להדיא לעיל ל"ה ע"ב במאי קני בשבועה כו' דל אנת כו' ודחי מי סברת כו' משעת מיתה הוא דקני ושבועה להפיס דעתו של בעל הבית עיין שם דמוכח מזה שאינו כשאר שבועה דכל שלא נשבע חייב דאם כן היה שייך דל כו' רק יש חיוב שבועה וכשאינו יכול לישבע פטור כנ"ל. ואם כן ממילא פשוט דהגלגול לא עדיף מעיקר וכיון דהעיקר שבועה אין חיוב ממון כשאינו יכול לישבע גם הגלגול כן ושפיר כאן בגלגול על ש"ש לא אמרינן כלל מתוך כשאינו יודע מה שאין כן לקמן בזוקקין דהגלגול על שבועת מודה מקצת זכה בגדול דאמרינן מתוך כמו בעיקר. ולכך מייתי הכא כדרבא דאמר על קרא דשבועת ה' כו' ולא בין היורשים כו' דנ' ידענא כו'. והא קרא בשומר שכר כתיב וקיימא לן כרחב"י דלא בעי הודאה מקצת ולמה לא אמר רבא כפשטי' דקרא דאבוהן א"י א"י שנגנבה כו' היה חייב משום מתוך ויורש פטור וע"כ כנ"ל דלא אמרינן בש"ש מתוך והוצרך לפרש במודה מקצת. ולכך גם כאן ע"כ לא משום גלגול דש"ש רק משכחת לה רישא בב' כו' כנ"ל:

ובזה מיושבים דברי ר"י במישרים הובא בש"ך סי' ע"ה ס"ק נ"א שפסק נ' ג' דאין אומרין בגלגול מתוך. וסוף חזקת הבתים גבי ב' עבדים פסק דמוכח דאמרינן בגלגול מתוך עיין שם. ולמ"ש אתי שפיר דבמודה מקצת וטענת ברי אמרינן מתוך לא בגלגול דשבועת שומרין כנ"ל:

ונראה דתוספות לטעמייהו שכתבו לעיל ל"ה ע"ב ד"ה תחזיר כו' דטעמא דר"י באמת משום דל שבועתך ופליגי בסברת המקשן והמתרץ עיין שם. אם כן לר"י אמרינן גם בש"ש מתוך ככל השבועות וכיון דקיימא לן כר"י אמרינן שפיר מתוך ולכך הקשו שפיר גם בגלגול. אבל הרבה פוסקים שם דלאו טעמא דר"י משום הכי עיין שם וכן לישנא דגמרא משמע מי סברת כו' דזה פשוט לכולי עלמא. לכך לא אמרינן מתוך בש"ש גם לר"י כנ"ל. וגם לתוספות יש לומר דבעי לאוקמי מתני' גם כרבנן דר"י כנ"ל:

ועוד נראה גם לתוספות דלסומכוס ודאי י"ל דבשלמא בשאר שבועות שאין דררא דממונא כמ"ש וע"א ע"כ חיוב השבועה שעל ידי זה יהיה נאמן ופטור ממילא ע"כ אומדנא דהתורה דכל שלא נשבע בחזקת שחייב ואמרינן מתוך. אבל ש"ש דנאנסה וכהאי גוונא דיש דררא דממונא ואם כן בלא השבועה היה הדין חולקין והיכא דאיכא ש"ד מודה סומכוס דחשיב בירור אם כן יש לנו לומר דהאמינתו תורה בשבועה שיפטר לגמרי גם מהמחצה שהיו חולקין כנ"ל. ואם כן כשאינו יכול לישבע רק הדין חולקין כנ"ל אבל לא שישלם הכל. ושפיר דוקא מודה מקצת כנ"ל כדרבא כנ"ל:

שם רישא בב' וסיפא בג' כו' תמוה למה לי ריבוי הפרות הא גם בסיפא בב' סגי כדתני והשניה נגנבה ותובע שאולה מתה וחייב שתיהן והלה אומר שכורה מתה והשאולה נגנבה והוי מודה מקצת ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. והוא קושית הראשונים ז"ל. ובפשיטות נראה דאם כן השבועה באה על ידי הודאות שנגנבה ולא הזכיר במשנה כלל טענת תובע על השכורה והיה לו להזכיר שעל ידי זה בא החיוב. ונראה דזה הפירוש בקושיית הש"ס זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע מה שטענו כו' ומה שהודה לא טענו. דתמוה דהוי ליה למיפרך כופר הכל הוא עיין שם. ולהנ"ל נראה דהא טענו חטין והודה לו בשעורין אף שהלה אומר אחר כך גם שעורין מ"מ באינו כמערים פטור דקדמה הודאה לתביעה כמ"ש בגמרא ובש"ע. ולכך פריך כיון דתני רק זה אומר שאולה מתה כו' אם כן לא תבעו השכורה כלל אם כן ממה נפשך אי כדתני שהלה אינו משיב כלל רק שכורה מתה ושאולה קיימת אין כאן מודה מקצת כלל דהילך ואי דטעין נגנבה על השניה גם כן אם כן מה שהודה לא טענו וקדמה הודאה לתביעה והיה להזכיר במשנה שתבעו גם שניהם דללשון המשנה אין כאן שבועה ומשני עי"ג כנ"ל. וכן כאן מהאי טעמא לא ניחא להש"ס לאוקמי כנ"ל דעיקר חסר. ובג' וד' פרות מיושב יותר דכולהו שאולי נכללו במה דטוען שאולה מתה היינו כל הג' שאולות וממילא השכורה קיימת והלה משיב על א' איני יודע אם שאולה כו' והו"ל מתוך כנ"ל:

עוד נראה ראיה מזה להפוסקים דעיקר ש"ש רק שאינו ברשותו ושלא פשע ושליחות יד רק גלגול. ואם כן אי אפשר לאוקמי כנ"ל. דברי וברי אי אפשר לאוקמי כנ"ל דמה קא משמע לן דמודה מקצת חייב שבועה וע"כ בגלגול כמו שכתבו תוספות לקמן ק' דקמ"ל שמגלגלין בספק כו'. ואם כן להנ"ל אין כאן עיקר שבועה כלל שטוען ברי דשאולה מתה ושכורה נגנבה. דבשלמא בגווני דאמר בגמרא דג' שאולות מתו והך דקיימא שכורה שפיר משכחת דטוען ברי דהקיימת היא השכורה ממילא תובע כל הג' ושייך על ידי גלגול דמ"מ חייב לישבע על הג' דאינם ברשותו דאינו יודע כלל דאפשר הם ברשותו ותני שפיר דחייב בגלגול כנ"ל. מה שאין כן בהנ"ל דטוען ברי על שתיהן דשאולה מתה ושכורה נגנבה אם כן יודע ומודה שאינם ברשותו וליכא עיקר ולא גלגול כנ"ל. ויש לדחות:

שם תוספות דיבור המתחיל משכחת לה כו' פי' ד' שיטות ולכולם תמיהות הרבה. על דברי רש"י בבא קמא ק"ז לר' חייא בר יוסף דערוב פרשיות כו' כי הוא זה אמלוה כו' כדרבה כו' פקדון מעיז כו' דהילכך אפילו כפר בכוליה חייב עיין שם. והא כמה משניות דכופר הכל פטור בפקדון. כמו שכתבו תוספות. וגם רמי בר חמא ניהו דסבר אין עירוב פרשיות והוא זה אפקדון אבל למה פליג עוד דלא סגי בהודאה ונאנסה ושאר הקושיות עיין שם. גם שבועות מ"ה ש"ש כו' מיגו דהחזרתי כו' מבואר דנאנסה לחוד חייב ע"ש:

והיה נראה לפרש. דהנה מה שכתב רש"י ז"ל כאן דרמי בר חמא מדאמר צריכין כפירה כו' לא היו דברים מעולם או החזרתי כו' אבל זה אני חייב וזה איני יודע או נגנב ונאבד בשומר חנם לא משמע ליה כי הוא זה עיין שם. ותמוה מה זה החילוק בין החזרתי או נגנב כיון דפטור למה לא יחשב כפירה ולמה לא משמע ליה. ונראה לע"ד הפי' דצריך להיות הכפירה על טענת ברי של התובע והיינו שכופר שלא כטענתו והיינו לא היו דברים מעולם או החזרתי אבל לא נגנב כו' שאינו יודע ואין זה כפירה על טענתו. וכן מה שטוען איני יודע אין הלה יודע אם זה יודע או לא ואין זה כפירה ושפיר משמע ליה כי הוא זה כן דהא שבועות ל"ט ע"ב קיימא לן כרב דכפירת טענה ב' כסף וכי יתן כו' שתובע ב' כסף לבד מה שמודה וזה כופר טענתו דב' כסף דבשלמא לשמואל קאי קרא אכל הטענה אף דאינו יודע מה זה משיב שייך כי הוא זה שמקצת חייב ומקצת פטור אף דאין הלה יודע אבל לרב משתעי קרא רק על הטענה אחר הודאתו של זה על מה שזה כופר כדאמר התם בהדיא כסף מעיקרא לכפירה הוא דאתי. אם כן ע"כ בברי משתעי שאחר שמשיבו ומ"מ טוען התובע שחייב לו ב' כסף עדיין מה שכופר לו. ובמה שאינו יודע לא שייך שטוען שמגיע לו אחר תשובתו של זה. ואתי שפיר דלא משמע ליה לרמי בר חמא רק בכפירה כנ"ל:

והנה זה פשוט גם כן לע"ד מה שכתב רש"י ז"ל שם בבא קמא לר' חייא בר יוסף משום דבפקדון מעיז וליכא חזקה משום הכי יהיה כופר הכל חייב. דלכאורה אין לזה טעם דמ"מ כיון דלא מצינו שחייבתו תורה שבועה למה יתחייב הא לא היה כלל קושי' דרבה דכופר הכל יהיה חייב כדפירש"י ז"ל בעצמו ריש בבא מציעא וכתובות עיין שם. וודאי דליכא למילף מסברא כופר הכל ממודה מקצת שאין דררא דממונא כלל וכן משומר שכר דנאנסה דהיה ודאי בידו ואמרינן שעדיין בידו דאפילו בתנאי קיימא לן כשתלוי במעשה דמחוייב לברר שנעשה המעשה ואף להוציא מוקמינן אחזקה. מה שאין כן לא היו דברים מעולם והחזרתי דעומד להחזיר מהיכי תיתי שיתחייב שבועה כנ"ל. לכן נראה לע"ד למה שכתב הש"ך ז"ל ס' ע"ב ס"ק קט"ו להלכה דש"ש דוקא כשהתובע טוען שמא אבל בטוען ברי שפשע או שעדיין אצלך פטור דלא חייבה תורה ש"ש רק כשאין הלה יודע שלא יהיה כל אחד טוען אבד חפצך עיין שם. והאחרונים חולקים עליו עיין שם. ונראה דזה כוונת רש"י ז"ל לר' חייא בר יוסף דערוב פרשיות כו' היינו דאי אפשר לפרש כי הוא זה אפקדון [דלמה לי מודה במקצת בפקדון אבל לש"ך הנ"ל] אם כן ניהו דחייבה תורה. ש"ש באין יודע בשמא כנ"ל. אבל בברי לא דאין אדם מעיז אם כן שפיר איכא לאוקמי כי הוא זה בפקדון וטוען נגנב רק שהלה טוען ברי שלא נגנב וצריך כפירה והודאה ככל מ"מ. על זה אמר הגמרא דדוקא במלוה כו' אבל פקדון מעיז ומעיז אם כן ממילא דלא כש"ך כיון דעל נגנב חייבה תורה שבועה רק משום דתובע טוען ברי יפטור זה משבועה המוטל עליו משום חזקה דאין אדם מעיז והא בפקדון מעיז ואינו מגרע כלל על ידי שטוען ברי וחייב אפילו כפר הכל כמו בטענת שמא. והיינו כפר הכל בטענת נגנבה אבל לא היו דברים מעולם או החזרתי ודאי פטור כופר הכל דמהיכי תיתי שיהיה חייב אף דליכא חזקה כנ"ל. ומ"מ אי אפשר לאוקמי קרא דכהאי גוונא בשאר כפירה דהודאה דלא הוזכר בקרא רק שטוען נגנבה ועלה כתיב כי הוא זה. ובמודה בעין הילך הוא ובנאבד וחייב דמיו היינו מלוה ושפיר עירוב פרשיות דקאי אמלוה ושאר מ"מ וממילא גם פקדון בטענת לא היו דברים מעולם והחזרתי ממון דמי דהיינו מלוה כנ"ל. וטעמא דר' חייא בר יוסף דהא בקרא כתיב בשומר חנם וגונב כו' אם לא ימצא ונקרב בעל הבית כו' לשבועה אם לא שלח ידו כו' ואחר כך כתיב על כל דבר פשע אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים כו' משמע דחיוב שומר שכר על טענת נגנבה לחוד וכן בשומר שכר לא כתיב כלל כי הוא זה וכתיב שבועת ה' כו' ויליף הגזירה שוה נתינה דרמי בר חמא להיפוך שומר חנם משומר שכר. או מפשטא דקרא כנ"ל ואף בטענת שמא ובלי הודאה אם כן ע"כ כי הוא זה דכתיב בתר הכי אא"ל דקאי אדלעיל ובטוען תובע ברי שלא נגנב ושיצטרך הודאה משום אין אדם מעיז דהא בפקדון מעיז וע"כ עירוב פרשיות כנ"ל. ולא קשה כל הקושיות על רש"י ז"ל:

ור"ח בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת מאי טעמא דאמר קרא כי הוא זה ופליגי דר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כו' עיין שם. הוא סבר דגם בפקדון אינו מעיז ואם כן מצי סבר שפיר דנאנסה או נגנבה לחוד בשומר חנם חייב ש"ש בטוען שמא כדברי הש"ך ז"ל. ורק בברי לא משום חזקה אין אדם מעיז. וקאי קרא דכי הוא זה שפיר אטענת נגנב ובטוען ברי שקרוי כפירה כמו לרמי בר חמא ובעי הודאה וכפירה היינו נגנבה. וקרא דונקרב בעל הבית שפיר כ' מקודם על טענת נגנבה לחוד בטענת שמא דחייב שבועת שומרין כמו בשומר שכר דכתיב רק שבועת ה' כו' בלא כי הוא זה רק קרא דבתריה בש"ח על כל דבר פשע כו' אשר יאמר כי הוא זה הוא בכפירה והודאה בטענת ברי כנ"ל. ועלה כתיב ישלם שנים ולכך סבר דאינו חייב כפל רק על אותה שבועה דמודה במקצת ועל טענת ברי דעלה כ' לא על קרא קמא דשבועת שומרין בשמא ע"ז לא חייבתו תורה כפל. ומיושב שפיר דאמר גמרא מאי טעמא דכ' כי הוא זה מאי קושיא מאי טעמא הא אדרבא לרבי חייא בר יוסף צ"ל עירוב פרשיות וודאי דפשטי' במודה מקצת. ולמ"ש אתי שפיר דפריך מ"ט כיון דמודה דש"ש בנגנבה לחוד בשמא אם כן מ"ט פטור מכפל ומשני דכתיב כי הוא זה היינו דזה שבועה אחרת בברי ולענין חיוב כפל דכתיב אחריו וקאי רק על שבועה דכי הוא זה דמיירי בברי. ואמר אח"כ דפליגי ארבי חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות דלדידיה אין ערוב כלל דגם כי הוא זה מיירי בפקדון בטענת נגנבה כו' רק בברי ואמר דטעמא דרבי חייא בר יוסף משום דרבה כמש"כ דפקדון מעיז וע"כ לא כנ"ל. משא"כ רבי חייא בר אבא:

ומיושב שפיר דבכל הש"ס חיוב שבועת שומרין בנאנסה לחוד. וכן לע"ד מבואר בפירש"י חומש בקרא דכי הוא זה דמפרש שמודה מקצת והשאר נגנב ע"ש. ותמהו רא"מ וגור אריה דדלא כמאן. ודלא כפי' בגמרא ע"ש. ולמ"ש מיושב שפיר כרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דקי"ל כוותיה כנ"ל. ובטוען נגנבה רק דהלה טעין ברי כנ"ל. וכן פריך שפיר בשבועות שומר שכר היכא משכחת דיהיה נאמן מגו דלא היו דברים מעולם ע"ש כנ"ל. או אפשר דס"ל לרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דבשומר חנם דכתיב ביה כי הוא זה לא מחייב שבועה רק בכפירה והודאה. אבל שומר שכר ושואל שפיר חייבין דשם כתיב רק שבועת ה' כו' ולא ס"ל היקישא דרב"ח ק"ד ע"ב נתינה נתינה משומר חנם. ומיושב דאמר שומר חנם כו' ומיושב מה דפירש"י אפירכא דשבועת שומרין היכא משכחת בשומר שכר ע"ש ורש"י דייק לה מלשון הגמרא כי אמר נאנסה ע"ש. אבל תמוה באמת למה נקיט שומר חנם ולא אכל השומרין. ולהנ"ל אתי שפיר דהפירכא לרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דרק בשאר שומרין חייב שבועה בנאנסה לחוד מה שאין כן שומר חנם בעי כפירה והודאה וליכא מיגו. אולם יותר נראה כפי' ראשון הנ"ל דמפרש"י על שנויא דרבי חייא בר אבא הנ"ל מפרש כי הוא זה היינו מודה מקצת ובפרשת טוען טענת גנב כתיב ע"ש משמע דכונתו לפרש על הכפל וכן לשון הש"ס אינו חייב בטוען טענת גנב בפקדון משמע דאכפל קאי כנ"ל. אבל שבועה גם בשומר חנם סגי בנאנסה לחוד בטענת שמא כנ"ל. ובברי בעי באמת כפירה והודאה אבל סגי בכפירה דנגנבה כנ"ל. מה שאין כן לרבי חייא בר יוסף בברי חייב. בנגנבה לחוד כמו בשמא כנ"ל ומיושב. ורמי בר חמא ס"ל דבעי כפירה במקצת בכל ד' שומרין. היינו כדיליף לה דשומר חנם כתיב ביה כי הוא כו' ושומר שכר יליף נתינה כו'. והיה אפשר לפרש גם ברב"ח דבשמא מודה דחייב שומר שכר בנאנסה לחוד רק בברי בעי כפירה והודאה. אולם מהכא מוכח דלא כהנ"ל. רק ברב"ח כיון דתני דכל ד' שומרין צריכין כו' ע"כ הפי' דאין שום חיוב שבועה אצלם רק בכפירה והודאה וסבר דעל טענת שמא לא חשיב כפירה כמ"ש רש"י ז"ל וכמ"ש. וע"כ רק אי בטוען ברי שלא נגנב בזה גם שמשיב נגנב או נאנס חשיב כפירה ועם הודאה חייב. או בטוען שמא שוב לא מיחייב ש"ש רק ביש כפירה והודאה חוץ אותה שטוען נגנב. בזה השבועה על נגנב. או דבאמת רק ע"י גלגול או דחייבה תורה עיקר שבועה גם על טענת שמא כשיש מלבדה כפירה על טענת ברי והודאה כנ"ל וכמ"ש לעיל. ולא קשה מה שהקשו לרמי בר חמא ל"ל ש"ש הא חייב ע"י גלגול דלא קשה מידי דבאמת לא נכתב רק דין מודה במקצת כנ"ל. ומיושב הכל בעזה"י:

ושם בשבועות אף דאמר ליה רבא לרמי בר חמא ש"ש דכתב רחמנא כו' מכל מקום י"ל דהקשה לו לרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ועוד די"ל לרמי בר חמא רק לרב דכסף אכפירה הוא דכתיב אמרינן דנגנבה לאו כפירה אבל לשמואל דטענה ב' כסף וקאי קרא דחייב בהודאה לחוד שפיר בנאנסה לחוד חייב ופריך שם אשמואל דתרוייהו אמרי התם כנ"ל. אבל עכ"פ גם לרמי בר חמא סגי בהודאה וכפירה דנגנבה כשטוען הלה ברי שלא נגנב כנ"ל. וכן שאר מודה במקצת בפקדון בלי נאנסה כנ"ל:

עוד נראה טעם לשיטת תוספות דלרמי בר חמא בעי כפירה והודאה וגם נאנסה עיין שם דתמוה למה שני ממלוה דסגי בכפירה והודאה וכן כמה משניות דמ"מ חייב שבועה בפקדון עיין שם. וי"ל דהא מסקינן ריש פרק המפקיד דשומר חנם שאמר פשעתי וכן כל השומרין שמודים בחיוב קני הפרה למפרע דנעשה כל מפקיד ומשאיל בשעה שמפקיד לכשתגנב ותרצה ותשלם קנויה לך מעכשיו או סמוך לגניבה עיין שם. וכבר כתבתי שם דמשמע מרש"י ותוספות דהוי מתנה על תנאי לא מכר בעד המעות רק שנותן במתנה רק על תנאי זה כשישלם. וא"ל דאם כן כשמשלם הי' למפרע קנויה לו ושלא נגנב ונאבד ולמה ישלם זה אינו דאם לא ישלם לא נתקיים המתנה וחייב וכן כזה כתב הרא"ש סוכה פרק לולב הגזול במתנה על מנת להחזיר ע"ש. וממילא מחויב. אבל עכ"פ כיון שמחויב שוב קני למפרע ואינו חייב כנ"ל. ואם כן לענין מודה מקצת פירש"י בקדושין [דף ס"ה ע"ב] דהודאת בעל דין כמאה עדים דילפינן מדכתיב כי הוא זה הרי סמכה תורה על הודאתו כו' עיין שם היינו דילפינן דמטעם נאמנות לא מטעם מחייב בדבר שאינו חייב דזה לא חשיב הודאה לחייב שבועה דמתנה הוא כנ"ל. ואם כן בכל פקדון דמודה במקצת ע"כ פשעתי וכהאי גוונא דאל"ה הילך הוא רק פשע. וא"כ כיון דמודה פשעתי או שומר שכר נגנבה קני למפרע החפץ במתנה משעת פקדון או סמוך לגניבה ואינו חייב כלל ע"י הודאה זו דשלו נאבד רק דחייב לשלם כדי שיהיה קיום התנאי כנ"ל. אבל כיון שמקיים שוב אין חיוב כלל ואינו הודאה לחייב שבועה כלל כנ"ל. דהא באמירה פשעתי לחוד קני כפילא אף שלא אמר הריני משלם כמבואר בפוסקים דלא כהב"ח ע"ש. וגם אם נפרש קנוי' מעכשיו לא במתנה רק בתורת מכר על תנאי מ"מ נראה דאין זה הודאה לחייב שבועה דכשמודה שפשע וקני למפרע בתורת מכר מ"מ הי' שלו ופטור על הפשיעה. רק דשוב כיון דקני למפרע נתחייב דמי המכירה וזה מתחייב אחר ההודאה לא החיוב של ההודאה מצד שפשע דע"ז נפטר אז מיד שהודה ונתקיים התנאי. וזה החיוב חדש שאחר קיום התנאי בתורת דמי המקח לא הודה ולא תבעו כלל ואינו מחייב שבועה. ובאמת צ"ע למה יחשב הודאה במקצת כנ"ל:

וי"ל דהא מיבעיא התם שילם מחצה שאל ב' פרות ושילם אחת מהן כו' דלא מקני ליה כו' ואם כן כיון שמודה רק מקצת הוי שילם מחצה דלא קני כנ"ל. אך זה אינו נהי דלדברי התובע כן אבל לפי טענת הנפקד דאינו חייב יותר שילם הכל ואין כאן הודאה דקני כנ"ל. והוי כפירת שבועה ועדיין אין חיוב שבועה מחמת הודאתו כנ"ל. אמנם כשטוען נאנסה על א' לפטור שוב גם לפי הודאתו שפשע במקצת הוי רק שילם א' דהב' אומר שנאבד בענין שפטור וגם לפי טענתו לא קני ושוב הוי הודאה לחייבו משום מודה במקצת כנ"ל. ואתי שפיר דבעי דוקא נאנסה בהדי כפירה והודאה כנ"ל. ואף דקאי בתיקו שלם א' מהן מ"מ כאן דיגרע ע"י זה שיפטור משבועה כנ"ל. דודאי לא אקני ע"ד כן כמו שבחא דמגופא. מה שאין כן בכפירה לחוד דאי באמת להד"ם שלם הכל כנ"ל:

אמנם לר' פפא דאמר שואל עד שישלם י"ל דבשואל לא שייך זה דבאמירה לא קני וחשיב הודאה. אך איכא ב' לישני וי"ל דרמי בר חמא סבר גם בשואל כנ"ל דקני באמירה כו'. אמנם לרב. הונא דאמר משביעין אותו שאינו ברשותו אף שמשלם מדרבנן ופי' הרא"ש ז"ל דלא אקני ליה כל שלא נשבע שאינו ברשותו עיין שם. ואם כן שפיר סגי בכפירה והודאה לחוד. דהא ע"י ההודאה לחוד לא קני כלל למפרע ושפיר הוי ההודאה המחייבו שבועה. דאף דאחר שישבע שאינו ברשותו יהיה קונה מ"מ כיון דבשעת הודאה חייב לא מיפטר כנ"ל. ואם כן אתי שפיר הכל דמן התורה דאינו צריך לישבע שאינו ברשותו כשמשלם שפיר תני רמי בר חמא דד"ש צריכין כפירה והודאה וגם נאנסה כנ"ל. אבל אחר שתקנו שבועה שאינו ברשותו כנ"ל ממילא חייב בכפירה והודאה לחוד. וכן למאן דאמר הילך חייב גם כן סגי בכפירה והודאה לחוד דלא שייך טעם הנ"ל. ואתי שפיר המשניות דמחייבו שבועה דאורייתא במודה במקצת לחוד בלי נאנסה במנורה כו' ומלוה על המשכון דבהדיא מוקי זה נשבע שאינו ברשותו וזה נשבע כו' ולא מיירי במאמינו. וממילא חייב גם לרמי בר חמא בהודאה לחוד. ומיושב קושית תוספות שם דלא מוקי גם רישא במאמינו דלרמי בר חמא ע"כ מיירי באית עליו שבועה שאינו ברשותו כנ"ל. וכאן במתניתין דטוען ברי שאולה מתה ואם כן אין עליו שבועה שאינו ברשותו. שוב שפיר צריך נאנסה עם כפירה והודאה כנ"ל וע"כ מוקי לרמי בר חמא בד' פרות. ופרק כל הנשבעין דפריך לרמי בר חמא שבועת שומרין היכא משכחת לה ג"כ מיושב דמה"ת דלא מחייב בכפירה והודאה רק עם נאנסה כנ"ל שוב ליהמן נאנסה מגו דלא היו דברים מעולם ולא הי' חייב כלל דהיה שלם הכל כנ"ל עיין שם:

עוד י"ל למה שכתבו תוספות שם בבא קמא דהא דאינו נאמן לרמי בר חמא על הכפירה מגו דנאנסה גם זו שכופר והי' פטור משבועה ותירץ דהאי דכפירה קמן וטוען דשלו עיין שם. ואם כן י"ל דמהאי טעמא גופיה פטור דלא שייך אשתמוטי דכהאי גוונא אמר דכופר בפקדון פסול דהא אסהידו ביה דנקיט ליה עיין שם בש"ס. וכיון דקמן וכופר נאמן משום אין אדם מעיז כמו שכתבו תוספות פרק קמא בדרבה הפי' דלא אמרינן גם על מקצת אין אדם מעיז משום אישתמוטי עיין שם מה שאין כן הנ"ל. וגם שייך מגו דחשיד כנ"ל. רק דסבר דנאנסה לחוד לא מחייב שבועה על טענת ספק דאינו טוען שיהיה מקום לחשדו. מה שאין כן כשיש הודאה וכפירה יועיל הכפירה שיהיה חייב שבועה על נאנסה דעכ"פ טוען ברי שחשיד ונהי דעל הכפירה הי' החזקה או מגו דחשיד וממה נפשך אבל שוב חייב שבועה על האי דטעין נאנסה וע"י גלגול על הכפירה אף דיש חזקה אין אדם מעיז מגו דחשיד כנ"ל. וא"כ למה שכתבו תוס' ריש מס' ג' ע"ב דמדרבנן לא אמרינן מגו דחשיד דראו דחמיר להו ואף שדחו שם מ"מ הרבה כתבו כן ע"ש בש"ס דדחייתם שם אינו מובן דכיון דחמיר להו שייך שפיר מתוך דהא גוף השבועה מן התורה רק שלא הי' תועלת ממ"נ וכשיש תועלת חייב עיין שם. ואם כן מן התורה שפיר בעי רמי בר חמא נאנסה עם כפירה והודאה מה שאין כן מדרבנן דלא אמרינן מגו דחשיד חייב מן התורה בכפירה והודאה לחוד. אך משום חזקה אין אדם מעיז יהיה פטור. אך בלא זה י"ל כיון דמדרבנן גם לרמי בר חמא חייב שבועה בנאנסה לחוד שוב חייב בכפירה והודאה לחוד אף בליכא קמן דאינו נאמן במגו לפטור משבועת התורה כשיהיה חייב גם אז מדרבנן כנ"ל:

עוד נראה די"ל דגם רמי בר חמא מודה דשבועה שאינו ברשותו חייב בלי כפירה והודאה כפשטיה דקרא אם לא שלח ידו היינו שגוזל לגמרי. דעל זה יש חיוב גם מספק דמסתמא לא נעשה מעשה שנוי ועדיין בידו כמו בתנאי כנ"ל רק שבועה שלא פשעתי וכהאי גוונא ע"ז סובר דגם ע"י גלגול אינו יכול להשביע מספק כיון שאין רגלים לדבר כלל שיפשע או ש"י. רק במודה מקצת דחשבה תורה תמיד לראיה שמגיע הכל עד שישבע. צריך גם כן הודאה וכפירה אז הרגלים לדבר על הכל וצריך לישבע על נגנבה בלי פשיעה או נאנסה ג"כ כנ"ל. וזה שאמר רמי בר חמא ד' שומרין צריכין כפירה והודאה היינו לישבע שומר חנם שנגנב ושומר שכר שנאנסה שזה החילוק בין השומרין מה שאין כן שבועה שאינו ברשותו זה שוה בכל השומרין. וגם רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אמר שפיר דשומר חנם אינו חייב כפל בטענת גנב עד שיכפור מקצת ויודה כו'. היינו דוקא בהנ"ל דחיוב השבועה עליו שנגנב חייב כפל מה שאין כן בלא כפירה והודאה דהשבועה עליו רק שאינו ברשותו וע"ז אין חיוב כפל כמו בטענת אבידה ואונס כיון דאין החיוב שבועה רק בכלל שאינו ברשותו. ומדויק לשונו בטענת גנב כו' עד שיכפור כו'. ורבי חייא בר יוסף פליג דבפקדון דמעיז אין חילוק בין מודה מקצת לכופר הכל וממילא אי אפשר לומר כנ"ל. דגם מודה מקצת אין יותר רגלים לדבר בפקדון מכופר הכל כנ"ל. ורמי בר חמא סבר גם כן כרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כנ"ל:

וא"כ מהאי טעמא גופיה י"ל דלא חשיב ליה נאנסה לכפירה דהא חיוב שבועה עליו שאינו ברשותו ומי יימר דמשתבע כמו דחשיב בהודאה ושבועת העדות רק גורם לממון כן כפירה לא חשיב כשיצטרך שבועה. דבשלמא כל מודה מקצת וכופר מקצת חייב שבועה דאם לא נחייבו הוי כפירה גמורה ומשום הכי חייביה רחמנא אבל כאן בטענת נאנסה ונגנב דבלא ההודאה חיוב שבועה שאינו ברשותו מצד עצמו שוב לא מחייב מצד כפירה שבועת מודה מקצת דעדיין אינו כפירה כל שלא נשבע שאינו ברשותו ויצאה הודאה בפטור ולא מחייב גם אחר שנשבע שאינו ברשותו שישבע גם כן שנגנב כנ"ל. ולכך צריך לבד זה כפירה והודאה דהוי כפירה גמורה ואף דע"י גלגול הי' חיוב שבועה על הכפירה ושוב גם הכפירה לא חשיב כפירה מטעם הנ"ל מי יימר כו' זה אינו כיון דרק משום גלגול ולא אמרינן ביה מתוך אינו מגרע שלא יחשב ממון:

ועוד די"ל באמת גם על הכפירה פטור משום מודה במקצת מטעם הנ"ל דלא חשיב כפירה כיון דאף בלי שבועת מודה מקצת יש עליו חיוב שבועה בגלגול משבועה שאינו ברשותו. רק דמכל מקום חייבו תורה כשיש כפירה והודאה ברי שוב חייב על נאנסה בגלגול על שבועה שאינו ברשותו כיון דעכ"פ טוען ברי שרצה לגוזלו והא דלא סגי בכפירה ונאנסה די"ל שזה תובעו בכוונה יותר כדי לחייבו שבועה מה שאין כן כשיש הודאה מקצת וכפירה דחשיב תמיד רגלים לדבר רק שיפטר בשומר דלא חשיב כפירה גמורה משום מי יימר דמשתבע שוב כיון דעכ"פ רגלים לדבר חייב בגלגול על נאנסה כנ"ל. ואם כן שפיר להיפוך רק בטוען נגנב או נאנס צריך כפירה והודאה לחוד חייב שבועה. וכן פריך שפיר בשבועת שומר שכר היכא משכחת לה היינו על שבועה שאינו ברשותו שבכל השומרין גם לרמי בר חמא בלי כפירה והודאה כנ"ל. והכא משום דטוען ברי שאולה מתה ואין שבועה שאינו ברשותו כלל צריך לאוקמי בד' פרות כנ"ל:

רש"י ז"ל פי' דרב"ח לית ליה דרבא בנ' ידענא ונ' א"י ע"ש. ולע"ד י"ל דדוקא לסומכוס דחולקין לא חשיב כפירה מה שטוען איני יודע כיון דגם לדבריו שא"י הדין דמוטל בספק וחולקין כיון דאין שבועה דאורייתא וגם על מחצה ב' דנימא אם היה טוען ברי היה חייב שבועה דנימא מתוך הא אם היה חייב שבועה לא היה נוטל מחצה הא כיון דאיכא שבועה דאורייתא מודה סומכוס ואם כן עכשיו אין כאן כפירה עכ"פ על מחצה ואיך נימא דעל חצי הב' דחשיב כפירה יתחייב משום מתוך שאם היה טוען ברי על חצי הב' הי' חייב שבועה הא אז הי' רק צריך שבועה על מחצה ומחצה ב' היו חולקין והי' משלם רק ג' רביע ולמה ישלם הכל כיון דעל מחצה לא שייך מתוך שאינו כפירה כנ"ל. ולרבי חייא בר יוסף דרק הודאה המחייבת שפיר כמו שכתב רש"י מה שאין כן לרמי בר חמא דצריך כפירה דוקא כנ"ל. גם בלא הנ"ל י"ל דלא חשיב כפירה גמורה לסומכוס בדררא דממונא כיון דהדין חולקין אם כן במה שאומר איני יודע מודה מקצת הודאה לא כפירה מה שאין כן לרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה במה שאומר איני יודע שפיר הוי כפירה כיון דפטור לגמרי על פי דין ושפיר שייך מתוך גם לרמי בר חמא. וכמו שכתב רמב"ן וכמה פוסקים בש"ע סי' ע"ב באיני יודע כמה נפחת המשכון ועל כל פנים שוה פרוטה דחשיב דבר שבמדה ומשקל כו' כיון דאי אפשר לחייבו יותר משוה פרוטה ע"פ הודאתו חייב כפל משום מתוך ע"ש:

וכ"ש להפוסקים דמחויב מקצת מתוך טענתו לא מחייב כיון שאינו על פי הודאתו רק על פי דין כו' כן לרמי בר חמא דבעי כפירה צריך שיהיה הכפירה מיד על פי טענתו לא מה שאומר איני יודע דצריך לדון עליו וחולקין ונעשה מחצה ב' כפירה ע"י הדין כנ"ל:

שם ז"א שאולה כו' מה שטענו לא הודה ומה שהודה לא טענו כו' ותמוה מאד דהוי לי למימר כופר הכל הוא עיין שם. וכבר כתבנו מה שי"ל. עוד נראה לעניית דעתי דלכאורה בתוך זמן שאילתה לאו הילך הוא דברשותיה דשואל ושוכר קאי ולא דמי לקיימא באגם דרק משום כל היכא כו' ברשותיה דמריה כו' מה שאין כן שואל ושוכר. ואם כן אתי שפיר כפשטיה דתובעו בעד השאולה שמתה והשכורה והלה מודה זו השאולה תוך הזמן והוי מודה מקצת:

ולש"ך ז"ל סי' ע"ג ס"ק ז' דאם טענו היום סוף הזמן שאתה חייב לי ק' והלה משיב נ' ואחר עשרה ימים נשבע עתה היסת ואחר עשרה ימים שבועה דאורייתא ע"ש. וא"כ משמע דחשיב עכשיו כופר הכל רק חשיבא ההודאה כשמגיע הזמן. וא"כ בהנ"ל עכשיו אינו מודה כלל שלא הגיע הזמן ועל אחר שיגיע הזמן שוב הילך הוא דאז ברשותיה דמריה קאי כנ"ל. אבל למ"ש ט"ז שם דחשיב מיד מודה במקצת דמ"מ חייב אף דלא הגיע זמנו עיין שם. אם כן שפיר כאן הוי מ"מ מיד דמ"מ חייב לו השאולה על אחר זמן ומכל מקום לאו הילך הוא דעתה בשעת הודאה ברשותיה קאי ואינו צריך להחזיר רק חיוב יש עליו כנ"ל. ואף דנקטו שם שתובע היום סוף הזמן היינו כמו שכתב הש"ך ס"ק ח' דאי לאו הכי אומרים לו המתן שמא יודה כו'. מה שאין כן כאן דכשימתין לא יהיה עליו שבועה דאורייתא דיהיה הילך כנ"ל. וגם לש"ך ז"ל צ"ל דסבירא ליה כט"ז דחשיב הודאה מיד דמודה דאינו צריך תביעה חדשה רק מחייבין אותו שבועה דאורייתא אחר י' על ההודאה שהודה תוך הזמן עיין שם דאי לאו הכי הי' חשיב יצאה בפטור וע"כ דחשיב הודאה מיד. רק מכל מקום י"ל דחשיב הודאה רק על אחר הזמן. ואינו מוכרח:

וי"ל דמכל מקום כיון שזה תובע גם כן על אחר שיגיע הזמן והוא מודה לו כל תביעתו על זו הפרה שיהיה אז ברשותיה דמריה שפיר חשיב הילך דההודאה על תביעתו הילך הוא. ודוקא אם הי' תובעו כי עתה סוף הזמן שייך כנ"ל דהודאתו עכשיו על התביעה לאו הילך מה שאין כשגם תביעתו כנ"ל:

אמנם למאי דמבואר בש"ע שם סי' י' כשהלוה מבזבז וכהאי גוונא שלא יוכל לגבות כשיגיע זמנו יכול לגבות תוך הזמן עיין שם. ונראה דגם בשכירות כן הדין כשהשכיר פרה וכהאי גוונא לזמן ולא יוכל לגבות השכירות כשיגיע הזמן יכול לתבעו שיחזיר לו הפרה תוך זמן השכירות דלא השכירו רק על דרך שישלם השכירות וכמו בהלואה הנ"ל. ועכ"פ כשהיא בפשיעת השוכר מה שלא יוכל להוציא דמי השכירות כנ"ל. ואם כן כאן שזה טוען ברי שאולה מתה והשכורה קיימת ואף שהוא תוך זמן מכל מקום כיון שזה כופר שהשכורה מתה והשאולה היא הקיימת אם כן לא ישלם לו שכירות כלל מהקיימת מה שיעבוד עמה. ואם כן לדברי התובע שזו השכורה שוב יכול לתבעו שיחזירה מיד כיון שלא יוכל להוציא שכירות כלל ע"י כפירתו וע"ד כן לא השכירה ואם כן ממילא הוי כתבעו מיד שניהם לשלם בעד שאולה שמתה ולהחזיר לו השכורה והלה מודה שזו השאולה וממילא אינו צריך להחזירה רק אחר הזמן וחשיב שפיר מודה במקצת כדין הט"ז שם ולאו הילך הוא כנ"ל וחייב מיד שבועה דאורייתא:

אמנם כיון דקיימא לן בטענו חטין והודה לו בשעורין אף שתובעו אחר כך גם שעורין פטור דקדמה הודאה לתביעה עיין שם. ואם כן בהנ"ל לפי תביעתו מגיע לו להחזיר השכורה אחר זמן לא עתה רק כפי שמשיב וכופר דשכורה מתה וזו השאולה ויפטור משכירות נעשה ע"י זה תביעת השכורה עכשיו והוי קדמה הודאה לתביעה ופטור משבועה דאורייתא כנ"ל. ואם כן פריך שפיר מה שטענו היינו על אחר זמן חשיב הילך ומה שהודה היינו מה שאחר ההודאה נעשה חיוב להחזיר מיד אם שכורה זה לא טענו כנ"ל:

עוד י"ל דהא קשה גם כן אטו לא ידע דין גלגול ולקמן פריך וכי זוקקין אתי לאשמועינן עיין שם. וי"ל דהא לא חייבה תורה שבועה נאנסה בשומר שכר רק כשנפטר בשבועתו אבל לא כשעדיין חייב. ואם כן לדברי התובע דשאולה מתה אין על השוכר כלל שבועה דכדרכה מתה כיון דטעין ברי שגם אי מתה חייב ולא יפטור כלל בשבועתו. אם כן נהי דלדברי השוכר דשכורה מתה חייב שבועה מכל מקום התובע אומר שפטור משבועה ולא דמי לשאר גלגול דעל כל פנים חיוב שבועה עליו וגוררת שבועה מה שאין כן כאן לפי טענתו אין עליו עיקר שבועה שנאנסה שיהיה שייך גלגול דשכורה מתה כיון דאי שאולה אין חיוב שבועה. ופריך שפיר מה שטענו היינו ממון לא הודה ומה שהודה שחייב שבועה לא טענו דלפי טענתו פטור משבועה כנ"ל:

ולכאורה י"ל דבאמת רק שבועה שאינו ברשותו על כל פנים צריך דגם אי שאולה מתה וחייב לשלם מ"מ חייב שבועה שאינו ברשותו דרב הונא שמא עיניו נתן בה. דהא מיירי רק שמכיר זו שקיימת דשכורה היא וממילא אי מתה היתה השאולה כמ"ש לעיל וכיון דצריך לישבע שאינו ברשותו שייך בגלגול כנ"ל. והי' מיושב תמיהת תוספות בברי ושמא דבלא זה מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום גלגול דהא אין כאן רק שבועה דרבנן דרב הונא ובדרבנן לא אמרינן מתוך כנ"ל. אולם לשון הגמרא אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה לא משמע שאינו ברשותו לחוד כנ"ל. רק דמשני דגם כהאי גוונא שייך גלגול ושייך עיקר שבועה דנאנסה כיון שהוא תובע ממון דשאולה מתה ולדבריך על כל פנים צריך אתה לישבע דמתה או תשלם או תשבע. ולא חשיב כלל הודאה מה שאמר שאולה שאין חיוב שבועה כיון דיכול להיות שהיה השאולה ושפשע וממילא כיון שאינו רוצה לשלם ע"י כפירה דשכורה. שוב יש עליך שבועה דמתה כדרכה. והיינו דקמ"ל בשנוי' דמשני דאמר ליה אשתבע לי איזו מיהת דכדרכה מתה שהוא אריכות לשון ולמ"ש מדויק כנ"ל וא"ש:

אלא חמשים. הוה ליה מודה מקצת ומחוייב שבועה על השאר ואינו יכול לישבע דאמר איני יודע: קא משכחת לה. עסק שבועה דמתניתין רישא בב' פרות וסיפא בג' רישא דקאתי לדינא על היום או על השעה לא מיתוקמא בפרה אחת מעיקרא אלא בב' ומתו וזה תובעו על ב' והלה מודה לו באחת שהוא מחוייב לו דמיה והיא המביאתו להתחייב שבועה על השניה שטוען איני יודע אם חייב אם לאו ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ולהכי נקט ומתו תרוייהו דאי בדקיימא חדא וקאמר ליה אחדא שקלה ואחדא איני יודע אם בשעת שאילה אם בשעת שכירות ה''ל ההיא דמודה הילך ואיכא מ''ד הילך פטור משבועה וסיפא דקתני שאל אחת ושכר אחת ואיני יודע איזה מהן מתה משכחת לה עסק שבועה כשהיו מתחילה שלשה ומתו השנים באחת מודה ששאולה היתה וחייב בדמיה והיא מחייבתו שבועה על שניה: ולרמי דאמר ד' שומרים כו'. בשבועות האמורות בהן כגון ש''ח לישבע שנגנבה וש''ש לישבע שנאנסה ושואל לישבע שמתה ממלאכה צריכין כפירה וכו' אלמא מדקאמר בעינן כפירה ולא אמרינן צריכין הודאה במקצת ש''מ אע''ג דשייכא בהו שבועת שומרין בלא שום כפירה לא משביעין ליה שבועת שומרים עד דכפר כפירה אחריתי כגון לההד''מ או החזרתי לך ולדידיה לא מיחייב שבועה אהודאה בלא כפירה ואיני יודע לאו כפירה היא והא דרבא לית ליה אא''כ אמר לו חמשים יש ונ' השניים מקצת. להד''מ ומקצת איני יודע משכחת לעסק שבועה דמתניתין רישא בג' פרות וסיפא בד' לרמי בר חמא לא משמע ליה כי הוא זה בלא כפירה כלומר זה אמת וזה להד''מ אבל זה אני חייב וזה איני יודע אי נגנב או שנאבד בש''ח לא משמע ליה כי הוא זה:
מן היתומים דאע''ג דשבועה דרבנן היא מתוך שאינן יכולין לישבע מפסידין ואין נוטלין ושמא הטעם הוא דבעלילה מועטת יש לנו להקל על היתומים שלא להוציא ממון מהם והתם דוקא אמרינן דעבד כרב ושמואל עבד ולא בעלמא כדאמר התם הבו דלא להוסיף עלה וההיא דשניהם חשודים אע''ג דשכנגדו אינו מחוייב אלא שבועה דרבנן אפ''ה מפסיד היינו משום שהשבועה בא מחמת הנתבע שהיה חייב שבועה דאורייתא לכן חשיבא גם בתובע כדאורייתא ואינו נראה לר''י דא''כ היכי פריך התם אדר''נ דאמר אי איתא לדרב ושמואל איתא אי ליתא ליתא ופריך אי איתא איתא אלמא מספקא ליה והא עבד ר''נ עובדא דיחלוקו והא ר''נ מצי סבר שפיר לדרב ושמואל דהא אית ליה נמי מתוך שאינו יכול לישבע התובע מפסיד לכך הוי דינא יחלוקו בשניהם חשודים וה''נ סברי רב ושמואל ואי פריך אלמא מספקא ליה הא ר''נ ודאי אית ליה הא דרב ושמואל הא לישנא דאם איתא איתא לא משמע הכי דה''ל אדרבה למימר אם ליתא ליתא אלמא מספקא ליה ועוד דלמא דוקא בששניהם חשודים דבאה לתובע שבועה מחמת נתבע דמחוייב שבועה דאורייתא קאמר ר''נ מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד כדפי' ר''ת ולא בההיא דרב ושמואל כדפרישית ותו היכי מוכח דרבותינו שבבבל דאמרי חזרה שבועה לסיני היינו רב ושמואל מכח היתומים מן היתומים והלא בההיא אפי' ר' אבא ור''נ יכולין לסבור דרב ושמואל ורב ושמואל יסברו שפיר חזרה שבועה למחוייב לה או יחלוקו דקא סברי מי שאינו יכול לישבע מפסיד אלמא משמע דפשיטא ליה לגמרא דלר' אבא אין חילוק אלא ל''ש אם נתבע מחוייב או תובע לעולם מתוך שאינו יכול אחד מהן לישבע משלם הנתבע ולרב ושמואל לעולם פטור הנתבע ופליג ר' אבא אדר''נ ואדרב ושמואל ולכך מוכיח שפיר דרבותינו דאמרי חזרה שבועה לסיני דהיינו רב ושמואל וכולה סוגיא משמע דפליג ר' אבא אדרב ושמואל דקאמר רבא כוותיה דר' אבא מיסתברא וכן רב ושמואל האי בין שניהם מאי דרשי ביה משמע דפליגי ור''ת פי' דעיקר דקדייק גמ' דרבותינו שבבבל רב ושמואל סמיך אפרק קמא דסנהדרין (דף יז: ושם) דקי''ל התם דרבותינו שבבבל רב ושמואל וה''ק רבותינו שבבבל רב ושמואל כדקי''ל ושמעינן להו נמי דס''ל אין אדם מוריש שבועה לבניו דכיון דמחוייב בעל דין שבועה ואינו יכול לישבע יעמוד ממון במקומו ול''ש להו בין תובע לנתבע ודוחק הוא: דאמר רבא מנה לי בידך כו'. פי' ר''ח דדברי רבא בהאי לישנא לא מצינו עיקרה בגמ' ומיהו קבלנו מרבותינו דעיקרה בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז.) דאמר רבא כוותיה דרבי אבא מסתברא מתוך שאינו יכול לישבע משלם: מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ה''נ הוה לן למימר מן הדין בחשוד על השבועה אלא תקנו שיהא כנגדו נשבע ונוטל דבענין אחר לא הוי אפשר שמי שהיה רוצה היה מלוה לו פרוטה ויתבע כל אשר לו ויהא מודה מקצת כמה שחייב ויתחייב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע יקח כל אשר לו בלא שבועה לכך תקנו שישבע שכנגדו אבל הכא ובנסכא שאינו יכול לישבע לא מחמת שהוא חשוד אלא עתה בתביעה זו אינו יכול לישבע מחמת המאורע לא הצריכו לישבע שכנגדו: משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת. הך סוגיא אתיא כרבי חייא בר יוסף דאית ליה בהגוזל קמא (ב''ק דף קז. ושם ד''ה עירוב) עירוב פרשיות כתיב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב אבל בפקדון לא בעי כפירה והודאה בהדי נאנסו כדבעי התם ר' חייא בר' אבא א''ר יוחנן ופליג אברייתא דרמי בר חמא דבעי ג' פרות אלא בשתי פרות סגי בהודאה וכפירה או בהודאה ונאנסו ול''ג ר''ת ה''מ במלוה אבל בפקדון מעיז ומעיז אבל ריב''א גרס ליה ומפרש ה''מ במלוה אבל בפקדון דהיינו בטענה דלא שייכא אלא בפקדון דהיינו טענת אונס מעיז ומעיז דאין חבירו מכיר בשקרו וחייב אפי' בלא הודאה ושם מפרש באורך והשתא לפי' ריב''א הכא דקטעין שוכר כדרכה מתה אבל איני יודע אם בשעת שאלה אם בשעת שכירות או שאולה או שכורה נהי דלשבועה שמתה כדרכה דהיינו טענה דנאנסו לא בעי הודאה מ''מ מה שטוען איני יודע אם שאולה או שכורה דהיינו כפירה בעי הודאה ולהכי מוקי רישא בב' וסיפא בג' דהשתא איכא חדא דהודאה והוי מחוייב שבועה לישבע ששכורה מתה דאי לאו דההיא דהודאה הוי כופר הכל ופטור וע''י גלגול דנשבע דכדרכה מתה אין להשביעו כדפרישית במתני' ולפר''ת א''ש טפי דלדידיה אפילו נאנסו בעי הודאה ורמי בר חמא מוקי לה בג' פרות וכר' חייא חדא דהודאה וחדא דכפירה היינו אותה שטוען להד''מ וחדא דנאנסה והיינו ההוא דקטעין איני יודע דטעין בה שמתה כדרכה וא''ת בב' סגי בההיא דהודאה ובההיא דאיני יודע דאיכא בה נאנסה וכפירה וי''ל דגזירת הכתוב דאינה עולה לכאן ולכאן דכי הוא זה משמע דאיכא כפירה והודאה מלבד אותה שטוען בה שלא פשע בה ומכאן יש להוכיח דלרמי בר חמא לא סגי בכפירה והודאה בלא נאנסו ולא כדפי' בהגוזל קמא (שם) בשם ר''ת דאי סגי לא היה צריך כאן להוסיף פרה של כפירה אליביה דבשל הודאה ואיני יודע הוי סגי כמו לר' חייא בר יוסף וא''ת ור' חייא בר יוסף היכי פליג אברייתא דרמי בר חמא וי''ל דסבר כמתני' דשבועת הדיינין (שבועות דף מב: ושם) זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון וסלע הלויתני עליו כו' ועשר גפנים טעונות מסרתי לך דבכולהו לא בעי [אלא] כפירה והודאה וא''ת ור' יוחנן היכי פליג אמתני' וסבר כברייתא דרמי בר חמא והא''ר יוחנן הלכה כסתם משנה וי''ל דאמוראי נינהו אליביה דר' יוחנן כדאמר בריש אלו טריפות (חולין דף מג.) א''נ יאמר שבכל המשניות לא חשש להזכיר אותן של אונסין כדמוקי מתני' דהכא ומיהו קשה לפר''ת דפריך בסמוך גבי זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע אמאי מה שטענו לא הודה לו ולרב הונא ולרב יהודה פריך דלא בעו פרת הודאה והוי כופר הכל כדפי' בקונט' וא''כ מאי משני ע''י גלגול דא''ל אישתבע דכדרכה מתה הא לפר''ת כיון דליכא הודאה לא מיחייב שבועה אפי' בטענת נאנסו ובלא פי' הקונט' תיקשי לרב יהודה היאך יתרץ דכיון דליכא אלא חד פרה ולפי' ריב''א אתא בפשיטות וי''ל דההיא שבועה מדרבנן דמדרבנן איכא שבועה בנאנסו בלא שום הודאה ולעיל דמצריך הודאה משום דאיני יודע הוי כפירה כדפרישית לריב''א וכן מפרש ר''ת ההיא דסוף המוכר הבית (ב''ב דף ע: ושם ד''ה סוף) דקאמר אילו אומר נאנסו לאו שבועה בעי דהיינו מדרבנן דאיכא שבועה מדרבנן קודם
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד