בבא מציעא צט ע"א

דף צט - א

גמרא:

שנינו במשנתנו: אמר לו השואל: שלח לי ... ביד עבדך ... ושלחה, ומתה - חייב.

ותמהינן: ביד עבדו של משאיל - חייב? והרי יד עבד כיד רבו, והרי זה כמו שהביאה המשאיל, שאפילו עשה כן בהוראת השואל, ומתה בדרך - פטור, לפי שלא יצאה מיד המשאיל!

ומתרצינן: אמר שמואל: מדובר במשנה בעבד עברי, דלא קני ליה גופיה [שאין גופו קנוי ^[139]], ויכול לשמש כשלוחו של השואל.

רב אמר תירוץ אחר: אפילו תימא בעבד כנעני, וכאשר השואל אומר לשלח ביד עבד כנעני, שאין ראוי לסמוך עליו ^[140], נעשה כאומר ליה שואל למשאיל: הכישה במקל והיא תבוא אלי בעצמה, וכשאומר כך, הרי הוא משעבד את עצמו להתחייב באחריות משעה שהפרה יוצאת מרשות המשאיל ^[141].

מיתיבי [מקשים בבית המדרש] על רב מברייתא:

השואל הפרה, ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד שלוחו מדעת השואל - חייב השואל, כמו שכתוב במשנה.

ואם שלחה ביד עבדו - פטור, אף שהיה הדבר מדעת השואל.

בשלמא לשמואל, [לפי שמואל אין להקשות] סתירה מהמשנה לברייתא, כי מתניתין בעבד עברי שאין ידו כיד רבו, ואילו ברייתא כעבד כנעני שידו כיד רבו.

אלא לרב קשיא, שלדעתו, אף האומר שלח ביד עבד כנעני, הרי הוא כאומר הכישה במקל, וחייב השואל.

ומתרצינן: אמר לך רב, לא תימא [אל תגיד], שהאומר שלח ביד עבד כנעני, נעשה כאמר ליה הכישה במקל, אלא אימא [אלא תגיד] כך את התירוץ: מדובר במשנה באמר ליה: הכישה במקל והיא תבוא ^[142].

ומביאה הגמרא לכך מהא דאיתמר: ראובן שאמר לשמעון: השאילני פרתך, ואמר לו שמעון: ביד מי אשלחנה לך? ואמר לו ראובן: הכישה במקל ותבוא.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה - חייב.

ומשמע מדברי רב, שרק אם ענה לו על השאלה ביד מי? ואמר הכישה במקל, אז מתחייב השואל משעה שיצאה מרשות המשאיל בעצמה.

נימא מסייע ליה [האם נאמר שיש ראיה] לרב מברייתא זו:

דתניא: ראובו שאמר לשמעון: השאילני פרתך, ואמר ליה: ביד מי אשלחנה? ואמר ליה: הכישה במקל והיא תבוא, הדין הוא: כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה - חייב.

הרי מפורש בברייתא ממש כדברי רב.

ודחינן: אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן [הברייתא עוסקת] רק בכגון שהיתה חצירו של שואל לפנים מחצירו של משאיל, ולחצר המשאיל יש פתח לרשות הרבים, ויש לה פתח לחצר הפנימית של השואל, דכי משלחה לה משאיל על ידי שמכישה במקל להוליכה לחצר השואל, ודאי להתם אזלא [בודאי שתלך לשם], וכאשר אמר השואל הכישה במקל, התכוין באמת שהמשאיל יעשה כך, והשתעבד להתחייב באחריותה משתכנס לרשותו.

אבל במקרה של רב, שמפרידה רשות הרבים בין חצר השואל לחצר המשאיל, אז כשאמר השואל הכישה במקל והיא תבוא, לא נתכוין לכך באמת שיפקירנה המשאיל ויוליכנה ללא שמירה, ולא התחייב באחריותה ^[143].

ומקשינן על אוקימתא דרב אשי: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה הברייתא משמיעה], בודאי שבמקרה זה השואל חייב!

ומתרצינן: לא צריכא, דאיכא גזייתא [מדובר כשיש זויות] בחצר המשאיל, שיכולה הבהמה לסור ולהתחבא שם.

מהו דתימא, לא סמכא דעתיה [היה מקום לומר, שאין דעת השואל סמוכה ובטוחה] במקרה זה, וחושש דלמא קיימא התם, ולא אזלא להדיא [שמא תלך לזויות, ולא תלך ישר] אליו, ואולי לא נתכוין באמת למה שאמר.

קא משמע לן הברייתא דסמכא דעתיה בכל זאת ^[144].

עתה, הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים, ממתי מתחילה השאלה לענין מסוים.

אמר רב הונא: השואל קרדום מחבירו, אם בקע בו - קנאו לזמן השאלה, לא בקע בו אף שמשכו - לא קנאו.

ומבררינן: למאי, לאיזה ענין תלויה השאלה בהשתמשות בקרדום?

אילימא לאונסין, אם לענין זה, שהשואל לא חייב באונסין כל זמן שלא בקע בקרדום?

מאי שנא [מה שונה] קרדום מפרה דמשעת שאילה השואל חייב באונסיה, שהרי מבואר במשנה, שאם שלח לו המשאיל את הפרה מדעתו, הוא חייב באונסין, ואף שלא השתמש בפרה.

ומסקינן: אלא דברי רב הונא נאמרו לענין חזרה, שרוצה המשאיל לחזור בו מההשאלה ולקחת את הקרדום, ואז אם בקע בו השואל, לא מצי הדר ביה [לא יעול לחזור בו] משאיל, לא בקע בו, מצי משאיל הדר ביה, לפי שהשואל קונה את זכות ההשתמשות על ידי ההשתמשות בעצמה, ולא על ידי משיכה ^[145].

ומימרא דרב הונא פליגא דרבי אמי. [רב הונא חולק על רבי אמי].

דאמר רבי אמי: המשאיל לחבירו קרדום של הקדש בשוגג, מעל המשאיל, וצריך לשלם להקדש לפי טובת הנאה שבו, ולא ישלם את ערך הקרדום, שהרי לא הוציאו לגמרי מהקדש, אלא אומדים כמה שווה למשאיל אומה הנאה שהשואל מחזיק לו טובה, ואת זה ישלם.

וחבירו ששאל הקרדום, מותר לבקע בו לכתחילה, אף אחרי שנודע לו שהקרדום של הקדש, שכן הדין שהמעילה מוציאה את ההקדש לחולין, ואף שהקרדום עצמו לא נתחלל, מאחר שלא הוציאו מההקדש, מכל מקום, זכות ההנאה מהקרדום נתחללה.

ושמעינן מדרבי אמי, שהמשאיל קרדום של חולין לחבירו קנאו במשיכה, שהרי אי לא קנאו במשיכה, אמאי מעל המשאיל? הרי יכול לחזור בו, ועדיין לא הוציאו מרשות ההקדש.

וכן אם היה סובר רבי אמי שהבוקע בקרדום קונה, אמאי חבירו מותר לבקע בו לכתחילה? ניהדריה ולא ליקניה ולא למעול. [הרי יש לו להחזירו ולא לקנותו ולא תהיה מעילה].

ומדברי רבי אמי יוצא, שהשואל קונה את החפץ השאול במשיכה מן התורה ^[146]. ומביאה עתה הגמרא עוד דעה, החולקת על רב הונא ^[147], וסוברת שהשואל קונה במשיכה מדרבנן.

ופליגא דרבי אלעזר [רב הונא חולק על רבי אלעזר].

דאמר רבי אלעזר: מהתורה, הקונה חפץ מחבירו, נקנה לו הדבר על ידי כסף, וחכמים תקנו שרק משיכה קונה במטלטלין. וכדרך שתקנו משיכה בלקוחות, כך תקנו משיכה בשומרים ^[148].

ומביאה הגמרא ברייתא כרבי אלעזר: תניא נמי הכי: כשם שתקנו משיכה בלקוחות, כך תקנו משיכה בשומרים.

זה שכתבנו שכל ששלחה המשאיל על יד שלוחו של שואל שלא נעשה זה שואל עליה עד שתגיע לרשותו פרשוה בבבא קמא בשכירו ולקיטו אבל אם יש עדים שמנהו שואל שליח על כך נתחייב באונסיה משהגיעה ליד שלוחו:

מי שאמר לחברו השאילני פרתך והלה אומר ביד מי וזה משיב הכישה במקל והיא תבא אחרי ועשה המשאיל כן אע"פ שיצאה מרשות משאיל לא נתחייב שואל באונסיה עד שתגיע לרשותו ואם היתה חצרו של שואל לפנים מחצר המשאיל עד שהדבר בטוח שבהכשה זו הולכת לרשות השואל משיצתה מרשות המשאיל חייב ואפילו היו שם מקצת עקלתונות שהבהמה יכולה להתחבא לשם הואיל ומ"מ אין שם דרך פתוחה אלא לשם ויש פוסקין שבכל צד חייב משיצאה מרשות משאיל אחר שאמר לו הכישה והיא תבא אחרי ולא יראה כן:

השואל קרדום או שאר כלים מחברו אע"פ שלא התחיל במלאכה ששאל בשבילה מכיון שמשך קנה להתחייב באונסיו ושלא להיות ביד המשאיל לחזור עד שיכלו ימי שאלה אם שאלו לזמן או עד שישלים מלאכתו אם שאלו למלאכה פלונית אבל בלא משיכה לא קנה כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים כמו שהתבאר:

כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה במכירה כך לענין שכירות הוא נקנה באחד מאלו אבל המטלטלין אין נקנין בשטר וחזקה אין ראוי לומר בהן ומעות אינן קונות מדברי סופרים ואין נקנין אלא את שדרכן בהגבהה בהגבהה ואת שאין דרכן בהגבהה במשיכה כמו שיתבאר במקומו:

קדשי בדק הבית כיון שמעל אדם בהם בשגגה יצאו לחולין והנהנה אחריו פטור ודברים אלו ארכים ויש בהם כמה צדדין לפטור ולחיוב כמו שיתבאר במקומו ומ"מ מטעם זה הוא שאמרו כאן שהמשאיל קרדום של הקדש לחברו בשוגג מעל המשאיל ויצא לחולין בכדי שיעור טובת הנאה שנתחייב זה להקדש וחברו מותר לבקע בו לכתחלה וכן כל כיוצא בזה ומ"מ לפי כלו לא מעל הואיל וזה מחזירו להקדש ויש שואלין והרי במסכת מעילה אמרו שכל דבר שאין בו פגם מועל מיד וכל שהוא נפגם כשעושין בו מלאכה לא מעל עד שיפגום והרי קרדום דבר שנפגם או שנפחת הוא והיאך אתה אומר שמעל מיד ותירצו שלא אמרו כן אלא בגזבר עצמו שעושה בהם מלאכה ומכיון שאין כאן שנוי רשות לא מעל עד שיפגום אבל כל שהשאילה לאחר הואיל ויש כאן שנוי רשות מעל מיד ולי נראה שכל ששואלה לצורך דבר הפוגם מכיון שהשאילה זה לכך הרי היא כמי שפגמה הוא מאותה שעה שהרי על דעת הפגם השאילה:

מעל לפי טובת הנא' שבו בכריתו' בפ' אמרו לו אמרי' שבמעיל' עשה את המהנ' כנהנ'. שכך מעל המהנ' את חבירו ש"פ כאלו נהנה היא בשוה פרוטה:

גמרא באומר לו הכישה במקל והיא תבא. פירוש דאליבא דרב מחייב בהא נמי מדין ערב דהוה ליה כאומר לחברו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך דחייב מדין ערב והכי מוכח בפרק קמא דקידושין. הר"ן

וזה לשון הריטב"א: רב אמר אפילו תימא בעבד כנעני נעשה כאומר לו הכישה במקל והיא תבא. תמיהא מילתא כי אמר לו הכישה במקל והיא תבא במה זכה בו השואל והרי לא משך ולא באת לרשותו כלל. ויש מתרצין דמיירי שאמר לו הכישה במקל ותבא לסימטא או לצידי רשות הרבים שהמשיכה קונה. ותמיהא מילתא דהא כל זמן שהוא לא משך או לא קראה שתבא אין כאן משיכה ומדין חצר לא משמע דקני ליה סימטא או צידי רשות הרבים בשום דוכתא ואפילו הוא עומד בצדן אלא אם כן הוא מדין ארבע אמות שתקנו חכמים וכשאומר דליקנו ליה ארבע אמות דידיה והנכון כדפירש רש"י דטעמא דהכא דאמר ליה הכישה במקל והיא תבא שיעבד נפשיה מהשתא עד כאן. פירוש לפירושו דהכא לא מדין שאלה נתחייב בה אלא שכל שאומר לחברו שיוציא ממונו על פיו למקום שאינו משתמר או שיזרקנה לים וכיוצא בו ויתחייב בו מיד שעשה כן על פיו נשתעבד לו בההיא הנאה כאלו קבלו ממש ממנו ואב לכולן ערב וכדפירש רש"י בפרק קמא דקידושין. וכל שאמר כן בפירוש הכישה במקל והיא תבא ואתחייב אני לך דלכולי עלמא חייב דהוה ליה כאומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך שהוא חייב וכיוצא בו באשה שהיא מקודשת. אבל הכא אף על פי שלא אמר לו ואתחייב אני לך אמר רב שהוא חייב דכיון דלהנאתו הוא אומר לו לשלחם מסתמא כאלו פירש ואתחייב אני לך דמי מה שאין כן באומר זרוק מנה לים דכל היכא דלא אמר ליה ואתחייב אני לך לא מחייב כיון שאין הזריקה לתועלתו של זה. והשתא אתי שפיר מאי דאמרינן שהאומר שלח לי ביד עבד כנעני כיון דרוב עבדים רשעים ואין להם ממון לשלם הרי זה כאומר להכישה לרשות הרבים או למקום איבוד. ומאן דמותיב לה בסמוך סבר דכיון דעבד בן דעת ואימת רבו עליו מקום המשתמר הוא חשוב וכיון שלא אמר לו ואתחייב אני לך פטור. ואמרינן לא תימא נעשה כאומר כלומר דהתם ודאי פטור דמקום המשתמר הוא אלא באומר לו בפירוש אמור לעבדך שיכישנה ותבא. עד כאן.

ולענין פסק הלכה. הריא"ף לא הביאה משמע דסבירא ליה דליתא וכו'. וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות שאלה דאמר לו הכישה במקל פטור וכי תימא אמאי ליחייב מדין ערב כאינך דמתניתין לא דמי דהני כיון דאזלי בהדי פרה סמכא דעתיה דעבד ושליח מנטרו לה ומחייב מדין ערב אבל אמר לו הכישה במקל לא סמכא דעתיה. ואף על גב דהתם בפרק קמא דקידושין מוכח דהאומר לחברו זרוק מנה לים וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הר"ן.
והרמ"ך כתב לענין פסק וזה לשונו: השואל את הפרה ושלחה לו המשאיל ביד עבדו העברי או הכנעני של משאיל או ביד בנו או עבדו העברי או שלוחו של שואל כיון שלא צוה לו השואל לשלחה בידו אם מתה פטור והוא הדין אף על גב דאמר ליה שלחה לי ביד עבדך הכנעני ושלחה לו ביד עבדו הכנעני של משאיל ומתה ביד העבד שהשואל פטור דיד עבד כיד רבו דמי ולא נפקא מרשותיה דמשאיל והוה ליה כמאן דאמר ליה את אייתי לה ניהלי דהא ודאי באחריותיה דמשאיל היא כל כמה דלא מטת לידיה דשואל לר"מ. אמר לו השואל הכישה וכו' עד פטור עד כאן פרק ג'. ובגמרא דאם היתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל ואמר לו השואל הכישה במקל והיא תבא והכישה כיון שיצאת מרשות משאיל כלל קמה לה ברשות שואל לגמרי דהא סמכא דעתיה דודאי התם אזלא כי לכיש לה ואף על גב דאיכא גויאתא דאינון דרכים עקומים כמו רחבות שאחורי בתים בין ביתו של משאיל לביתו של שואל. ונראה לומר דבדליתנהו דחד מינייהו קמיירי והיינו דאתא רב אשי לאשמועינן דחייב כיון דנפקא מרשות משאיל וצריך עיון.
וצריך עיון דשלחה לו ביד עבד כנעני של שואל שלא מדעת השואל אי אמרינן דכמאן דמטת לידא דשואל דמי דיד עבד כיד רבו או דילמא כיון דלא פקדיה איהו לא מחייב באחריותה עד דמטי לידיה או עד דלידע דבידא דעבדיה היא וליהוי ניחא ליה. וכן נראה מלשון המשנה דקתני עבדו סתם ואפילו כנעני בכלל. אמר לו שלחה לי ביד עבדך העברי או ביד עבדי העברי או הכנעני או ביד בנך או שלוחך או בני או שלוחי ושלחה ומתה קודם שהגיעה לידו חייב דכיון דנפקא מרשות משאיל כמאן דאתת לידיה דשואל דמי ובאחריותיה קיימא. וכן בשעה שמחזירה אם החזירה לו בתוך ימי שאלתה על ידי בנו או עבדו הכנעני או העברי של שואל או על ידי עבדו העברי של משאיל או על ידי בנו או שלוחו הרגיל לעשות שליחותיו תמיד כיון דלא אמר ליה משאיל אכתי לא נפקא מרשותיה ובאחריותיה קיימא. וכל האי שקלא ליתיה בגמרא בהאי פירקא ובפרק השוכר את האומנין איתיה בגמרא דמשנת כל האומנין וכו'.
וצריך עיון נמי הכא היכא דשדריה ניהליה בתוך זמנו ביד עבדו הכנעני של משאיל אי אמרינן דכמאן דמטת לידיה דמשאיל דמי או לא כיון דלא פקדיה איהו לשדורה ליה בידיה דההוא עבדא באחריותיה דשואל קיימא עד דתימטיה לידיה או עד דלידע דבידא דעבדא היא וליפייס בהכי וכן נראה. אמר לו המשאיל שלחה לי ביד אלו ושלחה לו ומתה ביד המביא פטור השואל והמביא. והיכא דשדרה ליה בידא דעבדיה הכנעני של שואל נראה לומר דדיינינן ביה כדינא דלעיל דכיון דיד עבד כנעני כיד רבו דמי הכא נמי לא שנא וכמאן דאמר ליה את גופך אהדרה ניהלי דמי וכל כמה דלא מטת לידיה דמשאיל לא מיפטר שואל מאונסיה ואם מתה משלם כן נראה וכן כתב הר"מ. ואם החזירה לו לאחר ימי שאלתה על ידי אחד מאלו אף על גב דלא אמר ליה משאיל לשדורה ליה בידיה פטור השואל אם מתה בדרך דנפק ליה מתורת שואל ודמיא לההיא דאמרינן גבי אומן דהיכא דאמר ליה טול את שלך והבא מעות או אמר ליה גמרתיו בלחוד דהוי שומר חנם ונפק ליה מדין שומר שכר. והאי נמי כמאן דאמר ליה גמרתי דמי כיון דשלים זימניה והוה ליה למשאיל לאסוקי אדעתיה דהשתא ניהדרה ניהליה ואי לא הוי בעי דלישדרה ניהליה על ידא דבריה או עבדיה הוה ליה למימר ליה ולאודועיה ומדלא אמר ליה איהו אפסיד אנפשיה הילכך פטור. ובכל הני דאמרינן גבי שואל דפטור דוקא מדין שואל הוא דפטור אבל חייב הוא בדיני חיוב שומר שכר בפשיעה ובגנבה ואבדה. עד כאן.
כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל וכשהכישה כלפי פנים ויצאה מרשותו כבר היא בחצרו של שואל ואקשינן הא פשיטא. ושנינן דאיכא בין החצרות גזייתא כמו אנדרונא חולקת בין החצרות מהו דתימא לא סמכא דעתיה דשואל דאזלא גביה דילמא קיימא לה התם הילכך לאו שלוחו הוא במשיכה זו קמשמע לן דסמכא דעתיה. ונראה לי דלהכי אמר שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של המשאיל שאלו אמר בהפך כיון שדרך המשאיל לעבור דרך חצרו של שואל ויש לו עליו דרך אפילו נכנסה בחצרו ממש עדיין לא יצאה מרשות המשאיל. וכיון דרב אשי דחייה לההוא סייעתא ושמואל נמי לא קא משני למתניתין כוותיה דרב ואוקמה בעבד עברי דאלו בעבד כנעני לא אשכח ביה חיובא כלל אלמא לא סבירי להו כוותיה בהא הילכך לית הלכתא כוותיה אלא אמרינן בכהאי גוונא דבהני תנאה קביל עילויה שואל משום דבעי משיכה או זיכוי. הראב"ד. וכן כתב הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: לימא מסייע ליה וכו'. אמר רב אשי הכא במאי עסקינן כגון שהיתה חצרו של שואל וכו' דכי מחי לה להתם אזלא. פירוש וכיון דכן סמכא דעתיה דשואל ומשתעבד ליה אבל אם היתה רשות הרבים בינתים כיון דלא סמכא דעתיה ורחוק הוא שיהא לו תועלת באותה הכישה לא משתעבד והוה ליה כאומר זרוק מנה לים ולא אמר לו ואתחייב אני לך שאינו חייב. והא דלא אוקמה למתניתין בשיש רשות הרבים בינתים וכשאמר לו בפירוש ואתחייב אני לך משום דמשמע ליה דאם כן פשיטא אבל באידך אשמועינן רבותא כדמפרש ואזיל.

לא צריכא דאיכא גוויתא. הכי גרסינן בכל הספרים. ורש"י גורס גזייתא ופירש הוא שיש בחצרו של משאיל זויות מוקצים לסור שם לשון כי גז חיש, עד כאן. ועל הדרך הזה יש לפרש גוויתא. ומיהו מה שפירש רש"י שהם ברשותו של משאיל אינו מחוור דהא ודאי כל כהאי גוונא לא מחייב כלל שהרי לא יצאת מרשותו של משאיל כלל וכשאינה נכנסת לאותן גוויתא הרי היא נכנסת לחצרו של שואל ופשיטא שנתחייב בה ולכך פירשו דהני גוויתא הן בין חצרו של שואל לחצרו של משאיל והם של אנשים אחרים מהו דתימא לא סמכא דעתיה דשואל ועד דאמר ואתחייב אני לך לא מחייב קמשמע לן דסמכא דעתיה ומכיון שיצאת מרשות משאיל חייב באונסים אבל אם היתה רשות הרבים מפסקת בינתים לעולם אימא לך דלא סמכא דעתיה ועד שיאמר בפירוש ואתחייב אני לך לא מחייב. ע"כ.

אמר רב הונא השואל קרדום מחברו וכו'. ופרכינן למאי אי לאונסין מאי שנא פרה דמשעת שאלה הוא מחייב. פירוש דהא כיון ששלחו ביד בנו של שואל מדעתו דאמר לו שלח (אי) חייב באונסיה כדלעיל ואף על פי שלא נשתמש בה. ולמאי דקסלקא דעתין השתא דלענין אונסין קאמר משמע דסביר לן דבשאלה דוקא הוא דאמרה רב הונא שאין בו קנין גמור ומסתמא לא חייבו הכתוב עד שיתחיל ליהנות בו אבל קודם לכן דיו שיהא כשומר שכר להתחייב בגנבה ואבדה ולהכי לא פרכינן עלה מסברא ופרכינן עלה מפרה דמאי שנא פרה שהוא חייב באונסיה משעת משיכה הוא מתחייב כשם שמתחייב שומר שכר בגנבה ואבדה ולא מטעם משיכה דהא סבירא ליה השתא דאין משיכה קונה בשומרים וכשם שאינה קונה לחזרה כך אינה קונה להתחייב באונסיה דמאי שנא אלא טעמא משום דאדם משעבד עצמו בכסף ובההיא הנאה דאושלה ניהליה ואפקה מרשותיה לרשות שואל גמר ומשעבד ליה נפשיה באחריות כאלו קבל ממנו שכר לשמור ולהתחייב באונסיה. ומיהו אם רצה המשאיל לחזור בו יכול לחזור בו כל זמן שלא התחיל השואל להשתמש בו וטעמא דמלתא הוא משום דסבירא ליה דמשיכה אינה במטלטלין מדאורייתא ורבנן הוא דתקון וכי תקון דוקא במכר או מתנה שהוא קנין הגוף אבל בשאלה דלית בה לשואל אלא קנין פירות לא תקנו לה משיכה ואף על פי שאדם קונה בחזקה דקל לפירות שאני התם שגופו של דקל נותן פירות. ותו לא פלוג רבנן בין דקל לפירות או בית לדור בו דהא מכל מקום קרקע הוא שראוי לפירות אבל כלי שאינו ראוי להשתמש אין משיכה מועלת בו לחזרה ויכול המשאיל לחזור בו כל זמן שלא התחיל במלאכה. והנכון דשאני שכירות דמכירה ליומא היא והרי הוא בכלל משיכה שתקנו בלקוחות. ואם תאמר וכיון דמשיכה לא קניא לחזרה מאי טעמא קני בהתחלת מלאכה ומה קנין הוא זה. ויש לומר דהא תקנתא דרבנן היא מפני תיקון העולם שלא יהא אדם משאיל או משכיר כליו לחברו ואחר שיתחיל במלאכתו שיחזור בו ויניח מלאכתו מותחלת. ולית הלכתא כרב הונא אלא כרבי אלעזר דתניא כוותיה שכשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרים. הריטב"א.

ופליגא דרבי אמי דאמר רבי אמי המשאיל קרדום של הקדש לחברו הוא מעל לפי טובת הנאה שבו. פירוש שמשלם להקדש מה שנהנה בשאלתו דהיינו כפי טובת הנאה שהיתה להקדש בכדי השאלה ההיא. וחברו מותר לבקע בו לכתחלה. פירוש דכיון שנותן המשאיל להקדש דמי אותה הנאה יצאה אותה הנאה לחולין. ויש שפירש דכיון דקאמר שחברו מותר לבקע בו לכתחלה מכלל דבשאלה שהשאילו לבקע בו יצא כולו לחולין ולא כדי דמי ההנאה בלבד שאם לא יצא כולו לחולין ונשאר בו צד הקדש. היאך מותר לבקע בו אלא ודאי שכולו יצא לחולין מפני אותה שאלה כיון שכל הכלי היה צריך לאותה שאלה וכיון שכן כל אדם יכול לחזור ולבקע בו.
וקשיא להו הא דתניא בתוספתא נטל קרדום של הקדש ובקע בו מעל חזר ובקע בו מעל בא חברו ובקע בו כולם מעלו נתנו לחברו הוא מעל וחברו לא מעל. מכל מקום שמעינן מרישא דמשום הנאת ביקוע בעלמא אף על פי שמעל באותו ביקוע חייב לתת להקדש דמי ביקוע דהיינו מעילתו ואינו חוזר ומבקע בו. ותירצו בתוספות דהתם מיירי בשכל אחד סבור לבקע בקרדום שלו ואין כאן שינוי רשות כדי שיצא לחולין אלא שמשלם להקדש כפי מה שנהנה דומיא דגזבר שנשתמש בשל הקדש בעודו ברשותו שהוא מועל לשלם מה שנהנה ואינו יוצא לחולין אבל הכא שהשאילו לחברו להשתמש בו הוא עבד שינוי רשות ובאותו שינוי רשות יצא לחולין ולפיכך חברו מבקע בו וכן שאר כל אדם ודמיא למאי דאמרינן התם בסיפא נתנה לחברו הוא מעל וחברו מותר לבקע בו לכתחלה.
ובתוספות שאנץ כתוב וחברו מותר לבקע בו לכתחלה. והא דתניא בתוספתא בקע בקרדום של הקדש ובא חברו ובקע בו בא חברו ובקע בו כולן מעלו בכלי שרת מיירי ששוחטין בה שאין יוצאין לחולין כשעושין בו מלאכה כדאמרינן במעילה אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד. ויש תימה כי לא מצינו בשום מקום קרדום לשחיטה אלא בסכין. ושמא קרדום שמשפין בו את הגזרין קרוי כלי שרת בליקוטין מפורש היטב ובקרדום שאינו כלי שרת כדמוכח בסיפא דברייתא בתוספתא. מפי רבי. וככתוב בתוספות.
ואחרים פירשו דהשואל רשאי לבקע בו לכתחלה בהשאלתו אבל מיד שכלתה שאלתו הדרא לקדושתו והמבקע בו מעל דבשלמא אם נתכוון לגזלו או ליתנו לזה לגמרי יצא כולו לחולין עד לעולם אבל עכשיו שלא השאילו אלא לבקוע ידוע נהי שיצא כלו לחולין לצורך אותו ביקוע הרי מכל מקום לא יצא כולו לחולין לגמרי. והא דאמרינן שאין מועל אחר מועל במוקדשין היינו כשנתכוון בפעם הראשון להוציאו כולו לרשות אחרים כגון שנתנו כולו לחברו הא לאו הכי אמרינן יש מועל אחר מועל ואתיא תוספתא דלעיל אפילו כשהמבקע סבור שאינו שלו ומתכוון להשתמש בו וליהנות באותו ביקוע בלחוד ואי לאו דקני אמאי מעל לפי טובת הנאה ואמאי מבקע בו לכתחלה. ניהדריה לא ליקני ולא למעול. כלומר כיון דלא קנה במשיכתו הרי לא יצא מרשות הקדש כלל וכל זמן שלא בקע אין בו מעילה והא דאמרינן ליהדריה ולא ליקני ולא למעול לאו דוקא נקטינן דליהדריה דכי לא אהדריה נמי כל היכא דאיתיה בי גזא דהקדש איתיה אלא לרווחא דמילתא נקטינן ליה דכיון דאסור לאיתהנויי ביה מסתמא לית ליה לעכוביה גביה ואיכא דקשיא ליה דמשמע הכא דכל כמה דלא אשתמש בדבר של הקדש ויכול חברו לחזור בו אין כאן מעילה ומאי שנא מהמפקיד מעות מותרין אצל שלחני שמעל לאלתר ואף על פי שעדיין לא נשתמש השלחני בהם והתם אלו בעי מפקיד ליטול מעותיו יכול לחזור בו. ותירצו דהתם כיון שנתנם מותרין לשלחני ודאי בהלואה הם אצלו ואלו רצה שלחני ליטלם לעצמו ולתת לו מעות אחרים כשבא המפקיד ליטול מעותיו הרשות בידו וכיון דקננהו לענין זה איכא מעילה קודם תשמיש מה שאין כן בזו דלרב הונא כי הדר ביה משאיל הדר ליה כוליה בעיניה. ואם תאמר ולדידן דסבירא לן דמשיכה קונה בשואל היכי מעל דהא משיכה זו אינה אלא מדרבנן שתקנו משיכה בשומרים. ויש לומר דאפילו הכי אינה מעילה דהפקר בית דין הפקר וקנין דרבנן כקנין דאורייתא חשיב לענין זה. הריטב"א.

כך תקנו משיכה בשומרים. לא להתחייב באונסין קאמר וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדיבור ושלש מחלוקות בדבר דרבי אמי סבר משיכה קונה בשומרים דבר תורה הילכך מעל. ורבי אלעזר סבר תקנו משיכה מדרבנן. ורב הונא סבר דאף מדרבנן אין משיכה קונה. הרא"ש.
וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: כדרך שתקנו משיכה במוכרים ובלקוחות כך תקנו בשומרים ובשואלים הילכך לא מצי חד מינייהו למהדר ביה שלא מדעת חברו עד דלישלם זימנא דקבע ליה. מיהו היכא דשאיל מיניה מידי ולא אמר ליה להכי והכי קא שאילנא ליה מינך מצי תבע ליה ביומיה או למחר כל אימת דבעי דלא אמרינן סתם שאלה שלשים יום. א"ז מ"ר. עד כאן. וכן כתב לעיל עיין שם קודם משנת השואל את הפרה שכרה חצי היום וכו' סמוך לה.

בד"ה באומר הכישה כו' היינו שנשאל הרב בעצמו עם הפרה ושלח עבדו במקומו כו' עכ"ל והך ברייתא דביד עבדו פטור לא בעי לאוקמא בכה"ג דדומיא דביד בנו וביד שלוחו חייב קתני נמי ביד עבדו פטור דלא מיירי בנשאל עצמו ושלח בנו או שלוחו במקומו ודו"ק:

בד"ה כיון שיצאתה כו' אבל יצאתה מיד לרה"ר לא כיון דמשיכה אינו קונה עכ"ל ולמאי דמוקי ליה כגון שהיתה חצרו של משאיל לפנים כו' צ"ל אם מתה בחצרו של משאיל ודאי דפטור דהא משיכה אינה קונה אלא דמיירי במתה בחצרו של שואל ואשמועינן דסמכא דעתיה וחייב אע"פ שלא באת לידו ממש ודו"ק:

בד"ה וחבירו מותר לבקע כו' תימה דתניא בתוספתא בקע בקרדום כו' ואין נראה לר"י נמי דהתם איירי כשלא נתכוונו כו' עכ"ל דבריהם לכאורה צ"ע שסמכו קושייתם אהך דהכא ולא תקשי להו מרישא לסיפא דתוספתא ואמתני' דפ' הנהנה אין מועל אחר מועל כו' כנראה מתירוצם שבאו לתרץ גם הך סיפא דתוספתא והך מתני' דאין מועל אחר כו' והנראה דודאי בהך סברא שכתבו דהתם איירי בשלא נתכוונו לגזול כו' בהא ודאי לא מיתרצא הך דהכא דמיירי נמי בשאלה אלא משום דמעיקרא לא הקשו אלא אהך דהכא דאיירי נמי בשאלה אבל אסיפא דתוספתא ואמתני' אין מועל אחר כו' לא קשיא להו דאיכא לפלוגי דבשאלה לא יצא לחולין וסיפא דנטלו ונתנו כו' והך דאין מועל אחר כו' איכא לאוקמא דדעתו לגזול ויצא לחולין ואהא כתבו דאין נראה לר"י נמי כו' דהיינו לפלוגי בין שאלה לגזילה דבשאלה נמי יוצא לחולין דקי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוי וקים ליה כוליה ברשותיה וא"כ תקשי התוספתא נמי מרישא לסיפא ואמתני' דאין מועל כו' אלא נראה לר"י כו' ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד היה נראה לר"י לכאורה שיצא כל הקורדום לחולין כו' אך ק"ק לר"י דא"כ כו' וע"כ נראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא כו' עכ"ל רצה לומר שכל זה דלעיל דהוה קשיא ליה מן התוספתא היינו לפי מה שהוא נראה לכאורה שיצא כל הקורדום בשאלה כמו בדעתו לגזול אבל לפי מה שחזר ר"י ונראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא אותה הנאה כו' עד זמן השאלה כו' לק"מ מן התוספתא דשפיר קאמר דבקע חבירו וכו' כולן מעלו כ"א לפי טובת הנאה כיון דלא יצאת גוף הקורדום לעולם לחולין ע"י שאלה ודו"ק:

ד"ה אמר שמואל וכו' עד ודחי ליה בדוחק. פי' דאי לא פליג שמואל עליה דרב להוי סייעתא לרב ולמה לה לגמרא לאוקמא בשנויא דחיקי אלא ודאי להכי אצטריך לדחוק ולתרץ שלא יהיה סיוע לרב כי היכי דלא תקשה מינה לשמואל:

ד"ה וחבירו מותר לבקע בו כו'. וא"ת בלא ההיא דהכא תקשה על ההיא דתוספתא דקתני ובא חבירו ובקע כו וכו' כולן מעלו מההיא דפרק הנהנין דקתני אין מועל אחר מועל במוקרשין וכן מסיפא דתוספתא גופה קשה דקתני נתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל בעולה וכו'. וי"ל בלא ההיא דהכא היינו יכולים לומד דבבקיעה לחודה אין יוצאת לחולין ולכך קתני ברישא דתוספתא דכולן מעלו אבל בנתינה יוצאת לחולין ולכך תני בסיפא נתנו לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל דאין מועל אחר מועל במוקדשים ובכלי שרת אפי' נתנו לחבירו כולן מעלו אבל הכא דמשמע דבבקיעה לחור יוצא לחולין דאמרו וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה קשה וק"ל:

בא"ד וע"כ נראה לו יותר שאינו יוצא לחולין אלא אותה הנאה וכו'. ונראה דלפי זה יתורץ גם כן התימה שבתחלת הדבור שלפי זה אתי שפיר דקתני וחבידו מותר לבקע בו לכתחלה ואפי' הכי קתני בתוספתא בא חבירו ובקע בו וכו' דאע"ג דכבר בקע בו הראשון לא יצאה כולה לחולין ודו"ק:

גמ' משיכה בשומרים תניא נמי הכי כשם שתקנו משיכה בשומרים כך תקנו משיכה בלקוחות וכשם שקרקע כו' כצ"ל ונ"ב וכן איתא במרובה:

רש"י בד"ה ושלחה לה כו' ביד בנך הס"ד ואח"כ מ"ה ביד עבדך פטור ואפי' כו':

בד"ה לא תימא כו' מכי נפקא מחצירו כו' כצ"ל:

בד"ה מעל המשאיל כו' משלו שיחזיק לו השואל טובת הנאה כזו כצ"ל והס"ד:

גמרא (אמר לך רב) ל"ת נעשה כו'. הג"ת המסובבות נ"ל למחוק וכמ"ק מפרש"י:

תד"ה באומר. והא דאמרינן יד עבד כו'. הוא לעיל (צו סע"א

תד"ה וחברו. כדפירש לעיל. הוא בדף (צו ב) בד"ה א"ר:

גמ' ביד עבדו חייב. עי' ירושלמי פ"ד דמע"ש עלה דמתני' מערימין על מ"ש: