דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 215ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא קא ע"א - Steinsaltz

is exclusive of the expense of processing the olives to produce oil.

§ The mishna teaches: In the event that a river swept away one’s olive trees and deposited them in the field of another, and they took root there and yielded olives, then the olives are divided between the owner of the trees and the owner of the field. Ulla says that Reish Lakish says: They taught this only about a case where the olive trees were uprooted and relocated together with their clods of earth in which they grew; and the ruling is with regard to olives that grew after three years since the trees took root in the new field. After three years there is no longer any prohibition of orla (see Leviticus 19:23) on the olives even if one presumes that the olives were nourished from the field owner’s land.

But during the first three years after the trees took root in the new field, everything that grows is the property of the owner of the olive trees, as he can say to the owner of the field: Even if you had planted the trees yourself at the time that they took root in your field, would you have eaten the olives during the first three years? If you claim that the nourishment from your land yielded the olives, the olives will be prohibited as orla. The only reason for them to be permitted is if it is assumed that they were nourished only from the clods of earth in which they were initially planted over three years ago, in which case they should belong entirely to me, as the owner of both the trees and the clods.

The Gemara asks: But let the owner of the field say to him: If I had uprooted your trees from my field and instead planted my own trees, then after three years I could have consumed all of the olives yielded by them. Now that I let your trees remain and so you have a right to consume half with me, in return I should be entitled to half the yield during the first three years as well.

The Gemara suggests another interpretation: Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said in the name of Reish Lakish: They taught this only about a case where the olive trees were uprooted and relocated together with their clods of earth in which they grew, and the ruling is with regard to olives that grew during the first three years since the trees took root in the new field. But after the first three years, everything that grows is the property of the owner of the land, as he can say to the owner of the trees: If I had uprooted your trees from my field and instead planted my own trees, then after three years, could I not have consumed all of the olives produced by them?

The Gemara asks: But let the owner of the trees say to him: Even if you had planted trees yourself at the time my trees took root in your field, then during the first three years you would not have consumed their fruit at all. How, then, can you come now and claim you are entitled to consume half of the olives together with me during those first three years? The Gemara answers: He has a right to demand half of the olives due to the fact that the owner of the field can say to the owner of the trees: If I had uprooted your trees from my field and instead planted my own trees, they would be slender plants that do not cast heavy shadows, and I would have planted chard [silka] and vegetables underneath the trees and made a significant profit. Since, instead, I let your trees remain, in return I should be entitled to half of the fruit during the first three years.

§ The Sages taught in a baraita: If the other one, the owner of the trees, said: I am uprooting and taking my olive trees back, the court does not listen to him. What is the reason? Rabbi Yoḥanan said: Due to the desire to promote the settling of Eretz Yisrael, it is inappropriate to uproot trees. Upon hearing this ruling, Rabbi Yirmeya said: For rulings such as this, it is necessary to have a great Sage explain it, as that reason is not self-evident.

We learned in a mishna there (Demai 6:2): Rabbi Yehuda says that one who receives a field of his ancestors from a gentile under a sharecropping agreement, i.e., he is granted the right to cultivate the land and keep its produce in return for giving a portion of the produce to the gentile owner, must first tithe the produce grown in that field and only then give the gentile his portion from among the tithed produce.

Initially, when the Sages studied this mishna, they assumed the following interpretation: What is the meaning of: A field of his ancestors? It is a reference to any field in Eretz Yisrael. And why did they call it: A field of his ancestors? Because it is a field of his forefathers, Abraham, Isaac, and Jacob.

According to this interpretation, the mishna is referring to a field which was legitimately acquired by the gentile and to which the Jew has no claim. The Gemara explains why the Jewish sharecropper is required to tithe the produce he will give the landowner: And the reason the sharecropper tithes that produce is that the tanna holds that a gentile’s acquisition of land in Eretz Yisrael does not abrogate its sanctity with regard to separating tithes from its produce.

And Rabbi Yehuda also holds that the obligation of one who receives a field of his ancestors, i.e., a sharecropper, to pay the landowner is like that of a tenant farmer, i.e., just as a tenant farmer, whether the field produces a crop or whether it does not produce a crop, is required to procure produce from somewhere, tithe it, and then give it to the landowner, as he is like one paying his debt, so too, one who receives, i.e., a sharecropper, is also like one paying his debt, and he must consequently first tithe the produce and then give it to the landowner. Since his obligation to the landowner is regarded as a debt, apparently before the produce is given to the landowner, it belongs to the tenant farmer or sharecropper, who is therefore required to tithe it.

Rav Kahana said to Rav Pappi, and some say that he said it to Rav Zevid: But this explanation is challenged by that which is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that one who receives a field of his ancestors under a sharecropping agreement, from a gentile oppressor who seized it, first tithes produce and then gives the gentile his portion. According to the Sages’ initial understanding, why does the baraita specifically refer to an oppressor who stole the land? Even if the gentile was not an oppressor, the ruling of the baraita would also apply.

Rather, the tanna of the mishna holds that a gentile’s acquisition of land in Eretz Yisrael abrogates its sanctity with regard to separating tithes from its produce, and he also holds that the obligation of one who receives, i.e., a sharecropper, to pay the landowner is not like that of a tenant farmer. Since under the sharecropping arrangement the landowner retains a percentage stake in the yield, when the sharecropper provides the landowner with a portion of the produce, he is not considered to be paying a debt to him, but simply to be providing the landowner with the latter’s own produce. Therefore, fundamentally the sharecropper should not have to tithe the produce before giving it to the landowner. The requirement to do so is a fine the Sages imposed upon him, as the Gemara will explain.

And, according to this explanation, what is the meaning of: A field of his ancestors? It is referring to a field that belonged to his actual ancestors, of whom he is their heir, and it was then seized by a gentile. And it is only him whom the Sages penalized and required to take tithes from produce before giving it to the gentile oppressor, as, since the land is dear to him, he will more readily go and receive it in a sharecropping arrangement from the gentile, despite the Sages’ requirement. But with regard to another person of the world at large, the Sages did not penalize him, as no one else would be willing to receive the land under such disadvantageous terms.

This explains why the Sages limited the fine to a person who has an ancestral claim to the field, but what is the reason that the Sages penalized him? Rabbi Yoḥanan says: It was in order to encourage him to purchase the field, so that it will be clearly in his possession. The disadvantageous conditions will make it preferable for him to purchase the land outright from the gentile instead of entering into a sharecropping arrangement with him.

Upon hearing this ruling, Rabbi Yirmeya said: For rulings such as this, it is necessary to have a great Sage to explain it.

§ An amoraic dispute was stated with regard to one who entered another’s field and planted trees in it without the permission of the owner of the field. Since the owner of the field profits from the planter’s actions, he is required to pay him. Rav says: The court appraises both the expenses for the one who planted the trees and the value of the improvements and the planter is at a disadvantage, i.e., the owner of the field pays the lesser of the two amounts. And Shmuel says: The court estimates how much a person would be willing to give for someone to plant trees in this field, and that is how much the owner of the field must pay.

Rav Pappa said: And Rav and Shmuel do not disagree. Here, Shmuel’s ruling is with regard to a field that is designated for planting, while there, Rav’s ruling is with regard to a field that is not designated for planting.

The Gemara notes: And this ruling of Rav was not stated explicitly; rather, it was stated implicitly. As there was a certain person who came before Rav after someone had planted trees in that person’s field. Rav said to him: Go and have the court appraise both the expenses for the one who planted the trees and the value of the improvements. The owner of the field said to him: I do not want these trees; why should I pay for them? Rav said to him: Go and have the court appraise both the expenses for the one who planted the trees and the value of the improvements, and he is at a disadvantage, i.e., you are obligated to pay him only the lesser of the two amounts. The owner of the field again said to him: I do not want these trees; why should I pay for them? Rav did not persist with his ruling, indicating that he conceded that the owner of the field was not obligated to pay.

Eventually, Rav saw that the owner of the field had fenced in the field and was safeguarding the trees. Rav said to him: By doing so you have demonstrated your opinion that having those trees in your field is satisfactory to you. Therefore, I rule that you should go and have the court appraise both the expenses for the one who planted the trees and the value of the improvements, and he has the advantage, i.e., you are obligated to pay him the greater of the two amounts.

§ An amoraic dispute was stated with regard to one who entered another’s ruin and built it up using his own materials but without the landowner’s permission, and then later, the builder said to the landowner: I will dismantle the structure and take my timber and my stones back. Rav Naḥman says: The court listens to him and he is allowed to do so. Rav Sheshet says: The court does not listen to him and he is not allowed to do so.

The Gemara raises an objection to Rav Naḥman’s ruling from a baraita (Tosefta, Bava Kamma 10:6) about the same case: Rabban Shimon ben Gamliel says: Beit Shammai say that the court listens to him, and Beit Hillel say that the court does not listen to him. The Gemara explains the difficulty posed: Shall we say that Rav Naḥman said his ruling in accordance with the opinion of Beit Shammai? That is untenable, as this is not listed as one of the specific exceptions to the principle that the halakha is always in accordance with the opinion of Beit Hillel.

The Gemara answers: Rav Naḥman states his opinion in accordance with the opinion of that tanna, i.e., Rabbi Shimon ben Elazar, as it is taught in a baraita: According to both Beit Hillel and Beit Shammai, the court listens to him; this is the statement of Rabbi Shimon ben Elazar. Rabban Shimon ben Gamliel says: Beit Shammai say that the court listens to him, and Beit Hillel say that the court does not listen to him.

The Gemara inquires: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קא - א

אמר רבי שמעון בן פזי: ורביעית שאמרו במשנה, אין הכוונה שמסאה זתים יצא רביעית שמן, אלא שהרויח רביעית שמן  חוץ מן ההוצאה שהוציא על המסיקה והסחיטה.

שנינו במשנתנו: שטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו, זה אומר: זיתי גדלו, וזה אומר: ארצי גדלה - יחלוקו.

אילן שנעקר ממקומו ונשתרש במקום אחר, רואים אותו כנטיעה חדשה ופירותיו אסורים באיסור ערלה, אף שכבר עברו עליו שנות ערלה במקומו הראשון.

ואם נעקר ביחד עם העפר שסביב השרשים, ויכול האילן לחיות עם העפר הזה, ונשתרש בקרקע אחרת, אז אין פירותיו אסורים. [ערלה פ"א מ"ג]

בלשון הגמרא נקרא הדבר "אילנות שנעקרו בגושיהן ".

אמר עולא אמר ריש לקיש: לא שנו אלא שנעקרו האילנות בגושיהן, ואפילו [203] שלא נאסרו בתוך שלש שנים מששטפן הנהר, מכל מקום, דין החלוקה אינו אלא לאחר שלש שנים, אבל בתוך שלש שנים, הכל של בעל הזיתים.

דאמר ליה בעל הזתים לבעל השדה: אי את נטעת עצים בשדה שלך, מי הוה אכלת [האם היית אוכל] את פירותיהם בתוך שלש שנים! ומכיון שהזתים מותרים מפני הגושים שלי, אין לך חלק בהם.

ומקשינן: ולימא ליה בעל השדה: אי אנא נטעי עצים, אז לאחר שלש שנים, הוה אכילנא ליה כוליה, [הייתי אוכל את כל הפירות], השתא קאכלת פלגא בהדאי! [עכשיו תאכל חצי ביחד איתי!]

הטענה של בעל השדה היא כך: באמת השדה שלי ביחד עם העצים שלך גדלו את הפירות, והיה מן הראוי לחלוק לאחר שלש. אבל לי יש זכות לומר לך: קח את העצים שלך מהשדה שלי, ולא הסכמתי להשאיר אותם בשדה שלי על דעת שאפסיד, ואף אתה הבנת זאת, ולא השארת אותם בשביל שבתוך שלש יהיו כל הפירות שלך, ולאחר שלש נעשה חלוקה [204].

ומביאה הגמרא נוסחא אחרינא במימרא דריש לקיש:

אלא, כי אתא רבין אמר ריש לקיש: לא שנו במשנה דין חלוקה, אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש, שאז לא מפסיד בעל השדה מהחלוקה.

אבל לאחר שלש, הכל לבעל הקרקע, דאמר ליה: אי אנא נטעי, לאחר שלש, מי לא הוה אכילנא ליה כוליה [205]!

ומקשינן: ולימא ליה בעל הזתים: אי את נטעת עצים, בתוך שלש, לא הוה אכלת פירות כלל משום איסור ערלה, השתא קא אכלת פלגא בהדאי! [עכשיו תאכל חצי ביחד איתי] והרי אין לך כל הפסד אם אני אוכל את כל הפירות בתוך שלש שנים!

ומתרצינן: משום דאמר ליה בעל השדה: אי אנא נטעי, הוה קטיני, [אם הייתי נוטע, היו העצים קטנים] בשלש השנים הראשונות, וזרענא תחותייהו סילקא וירקא [והייתי יכול לזרוע שם סלק וירק] מפני שלא היה שם צל המפריע לגידולם. וההשתתפות היתה על מנת שיהיה לי חלק אף בתוך שלש [206].

מביאה הגמרא ברייתא המוסיפה דין שלא כתוב במשנה.

תנא: אמר הלה: זיתיי ששטף הנהר אני נוטל, אין שומעים לו, אלא חייב בעל העצים להשאיר אותם בשדה חבירו [207].

מאי טעמא? אמר רבי יוחנן: משום ישוב ארץ ישראל, שיהיו בה עצי פרי [208]. ובחוץ לארץ [209] יכול לקחת את העצים.

אמר רבי ירמיה: כגון דא, צריכא רבה [דבר כזה נצרך לרב גדול כמו רבי יוחנן] שיאמר אותו, ולא היינו יכולים לאומרו מסברתנו.

הסוגיא הבאה עוסקת בפירוש משנה במסכת דמאי [ו ב], והובאה לכאן מפני שהיא מסתיימת במאמר רבי ירמיה "כגון דא צריכא רבה".

הסוגיא מדברת במקבל ובחוכר שדה מהגוי בארץ ישראל.

"חוכר" הוא המקבל שדה ועובד בה, ומתחייב לשלם לבעל השדה כל שנה מספר כורים קבוע מהתבואה, ושאר התבואה יקבל החוכר.

חוכר חייב לשלם לבעל השדה את מספר הכורים, גם אם השדה לא עשתה תבואה כלל.

"מקבל" הנזכר בסוגיא זו הוא האריס, שמקבל את השדה לעובדה, ויחלוק את התבואה עם בעל השדה למחצה או לשליש או לרביע.

כאשר בעל השדה שבארץ ישראל הוא גוי, יש לדון האם החוכר או המקבל חייב לעשר את התבואה שנותן לגוי. בזה עוסקת הסוגיא.

תנן התם: החוכר שדה מן הנכרי, מעשר ונותן לו [דמאי פ"ו מ"ב].

לדעת תנא קמא, החוכר חייב לעשר את כל התבואה לפני שיתן לנכרי את התבואה שחייב לו, והמקבל פטור מלעשר את חלק הנכרי.

טעם החילוק הוא, שבעל השדה והמקבל הם שותפים בתבואה, לפיכך חייב המקבל לעשר רק את חלקו. אבל החוכר הוא בעלים על כל התבואה, אלא שנתחייב לתת לבעל השדה מספר כורים, והרי הוא פורע חוב לבעל השדה, ואין לפרוע חוב בטבל.

רבי יהודה אומר: אף [210] המקבל שדה אבותיו מן הנכרי, מעשר ונותן לו כדין החוכר.

סברוה [היו סבורים] האמוראים לפרש את דברי רבי יהודה כך:

מאי [מה הפירוש] "שדה אבותיו" שאמר רבי יהודה? -

ארץ ישראל.

ואמאי קרו לה "שדה אבותיו"?

כי ארץ ישראל היא שדה אברהם יצחק ויעקב אבותינו.

וקסבר רבי יהודה שני יסודות שעליהם בנויים דבריו:

א. אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, ולא כמו הדעה הסוברת, שנכרי שקונה קרקע בארץ ישראל, מפקיע את קדושת הארץ לענין המצוות התלויות בה, וישראל שקונה ממנו פירות לא חייב לעשר אותם.

ב. ומקבל שדה מנכרי, כחוכר דמי.

מה חוכר, דינו שבין עבד השדה תבואה, ובין לא עבד תבואה, ומשלם לנכרי תבואה אחרת, בעי עשורי ומיתן ליה, [יש לו לעשר ואחר כך לתת לו] ואין יכול לתת טבל, דכי פורע חובתו דמי.

אף מקבל שאינו משלם לבעל השדה, אם השדה לא עשתה תבואה, נמי כי פורע חובתו דמי, וכל ההבדל הוא רק בתנאי התשלום. ולכן מעשר אף את חלקו של הנכרי ונותן לו [211].

אמר ליה הקשה רב כהנא לרב פפי על פירוש זה מברייתא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה רב כהנא קושיא זו לרב זביד:

אלא הא דתניא: רבי יהודה אומר: המקבל שדה אבותיו ממציק [מגזלן] נכרי מעשר ונותן לו.

[ובברייתא, מוסיף רבי יהודה, שדבריו נאמרו דוקא כשהנכרי גזל את הקרקע].

מאי איריא "מציק"? אפילו אין מציק נמי! מדוע מדובר דוקא במציק, לפי מה שפרשנו את דברי רבי יהודה!

אלא, לעולם לא סבר רבי יהודה אחד משני היסודות להסביר את דבריו.

אלא, אפשר שרבי יהודה סובר: יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, ושדה הנכרי פטורה מתרומות ומעשרות.

לכן המקבל שדה מנכרי שאינו גזלן, פטור מלהפריש תרומות ומעשרות, וכן החוכר ממנו פטור.

ואפשר, שרבי יהודה סובר: אין קנין לנכרי בארץ ישראל, והחוכר מהנכרי חייב לעשר לפני שנותן לנכרי, ומקבל לאו כחוכר דמי, ואינו נחשב כפורע חוב לנכרי, אלא כשותף שחולק עם הנכרי.

לכן המקבל שדה מנכרי שאינו גזלן, פטור מלהפריש על חלקו של הנכרי. [212] ומאי שדה אבותיו? שדה אבותיו ממש שהמציק גזל אותה מאביו או מאבי אביו.

אבל אם קבל מהמציק קרקע שאינה של אבותיו, אינו חייב לעשר על חלקו, לפי שאין חיוב לעשר מעיקר הדין מהסיבות שנתבארו [213], ורק המקבל שדה אבותיו חייב לעשר ולתת לנכרי משום קנס.

ואם תאמר: למה קנסו רק את בן הנגזל ולא אדם אחר.

ולדידיה הוא דקנסוה רבנן, מפני שיש תועלת בקנס, דאיידי דחביבא עליה, טפי, ואזיל, ומקבל לה. [מפני שהשדה חביבה עליו, יהיה מוכן להוסיף מעשרות יותר מכל אריס, ויקבל אותה].

אבל איניש דעלמא, לא [אבל אדם אחר, לא] יקבל אותה באריסות אם נחייב אותו לעשר גם את חלק הנכרי. ואין ענין לחכמים, שימנעו מלקבל את השדה מהנכרי [214].

ודנה הגמרא: ולדידיה, מאי טעמא קנסוה רבנן? מה חטא?

אמר רבי יוחנן: רצו חכמים שהאריס ישתדל לקנות את השדה מהנכרי, והטילו עליו לעשר כדי שתהא ברה [215] [ברורה] ומוחזקת בידו, ויקנה אותה מתוך שיקשה עליו לעשר חלק הנכרי, והנכרי ימכרנה בדמים מועטים, מפני שלא נתן עליה כלום אלא גזלה [216].

אמר רבי ירמיה: כגון דא, צריכא רבה, ולא היינו יכולים להגיד כן מסברא.

עתה, הגמרא חוזרת ודנה במקרה הדומה למקרה המשנה "שטף נהר זיתיו".

איתמר, היורד לתוך שדה חבירו ונטעה אילנות, שלא ברשות [217] בעל השדה, ותובע תשלום על כך.

אין ספק, שבעל השדה לא יכול להשאיר את האילנות אצלו, ולא לשלם לנוטע, שהרי הוא נהנה ממנו, וממונו הושבח על ידי הנטיעות.

אמנם יש לדון, מהו גובה התשלום?

אמר רב: שמין לו לנוטע את הוצאותיו [218] על הנטיעה, וכמה הושבחה השדה על ידי הנטיעה, וידו על התחתונה. אם השדה הושבחה מאה דינרים, והיורד הוציא חמשים דינרים, ישלם לו בעל השדה חמשים דינרים. ואם הוציא מאה וחמשים דינרים, ישלם לו רק מאה דינרים [219].

ושמואל אמר: אומדים כמה אדם רוצה ליתן לשתל בשדה זו לנוטעה, ויקבל הנוטע כשאר שתלי העיר לפי מנהג המדינה [220], אם השתל מקבל שליש או רביע מהפירות, כך יקבל היורד.

אמר רב פפא: ולא פליגי [לא חלקו] רב ושמואל, אלא דברו במקרים שונים.

כאן [דברי שמואל נאמרו] בשדה העשויה ליטע [221], שהיא יותר מתאימה לנטיעה מלזרעים. ומסתמא רוצה בעל השדה לנוטעה.

כאן [דברי רב נאמרו] בשדה שאינה עשויה ליטע, ועל כן ידו של היורד על התחתונה.

הא דאמר רב פפא [222] דרב אמר "ידו על התחתונה" רק בשדה שאינה עשויה ליטע, לאו בפירוש מפי רב איתמר [נאמר], אלא מכללא [מכלל] מעשה שהיה איתמר.

דההוא גברא דאתא לקמיה דרב לדין, שנתבע לשלם עבור נטיעות שנטע חבירו בשדהו שלא ברשותו, והיתה השדה שדה שאינה עשויה ליטע [223].

אמר ליה רב: זיל שום ליה שלם לו. ולא ידע רב האם השדה עשויה ליטע או לא, לפיכך לא אמר לו כיצד ישום.

אמר ליה בעל השדה לרב: לא בעינא [איני רוצה]. רב הבין שכוונתו לומר שאינו רוצה נטיעות בשדהו.

אמר ליה רב: אם כן, זיל שום ליה, וידו על התחתונה כדין שדה שאינה עשויה ליטע.

אמר ליה: לא בעינא.

רב הבין שכוונתו לומר: יקח הלה את הנטיעות שלו, לכן שתק לו, כי באמת יכול בעל השדה לומר ליורד: טול נטיעותיך ולך.

לסוף חזייה דגדרה, וקא מנטר לה. [בסוף ראה רב שבעל השדה גדר אותה ושומר עליה].

אמר ליה רב: גלית אדעתך דניחא לך, [גלית שדעתך נוחה מהנטיעות] ואינך רוצה שהיורד יקח אותם, זיל שום ליה, וידו על העליונה כדין שדה העשויה ליטע, שבמעשיך אתה מוכיח שאתה רוצה בנטיעות, שאם רצונתך בזרעים, היה לך להמתין עד שיקח נטיעותיו [224].

מוכח ממעשה זה, שיש הבדל בין שדה העשויה ליטע לבין שדה שאינה עשויה ליטע. שבתחילה חשב רב שבעל השדה לא רוצה נטיעות בשדהו, לכן פסק שידו על התחתונה. ולבסוף כשראה רב שהוא רוצה נטיעות ואינו רוצה לשלם עליהם, פסק ש"ידו על העליונה".

איתמר: היורד לתוך חורבתו של חבירו, ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו היורד לבעל החורבה: עציי ואביי אני נוטל, כי אינך משלם לי כפי רצוני.

רב נחמן אמר: שומעים לו [225] ליורד.

רב ששת אמר: אין שומעים לו.

מיתיבי [הקשו] האמוראים על רב נחמן מברייתא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: היורד לתוך חורבתו של חבירו, ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו עצי ואבני אני נוטל, בית שמאי אומרים: שומעים לו. ובית הלל אומרים: אין שומעים לו.

ומקשינן: לימא רב נחמן דאמר כבית שמאי! והרי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה!

ומתרצינן: הוא דאמר כי האי תנא [רב נחמן סובר כהתנא] שאמר, שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר הזה.

ומביאה הגמרא ברייתא דתניא: שומעים לו כשאמר עצי ואבני אני נוטל, דברי רבי שמעון בן אלעזר.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: בית שמאי אומרים: שומעים לו. ובית הלל אומרים אין שומעים לו.

שואלת הגמרא: מאי הוי עלה? [מהי ההלכה בנידון הזה?]

הערות

[203] לפי גירסת עולא, אין כוונת ריש לקיש כשאמר "לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן" לומר, שהמשנה לא מדברת כשנעקרו ללא גושיהן, שכן במקרה זה הם אסורים בתוך שלש, ולאחר שלש יהיה בהם דין המשנה שחולקים כמו בנעקרו בגושיהם. כוונת ריש לקיש היא, שאפילו נעקרו האילנות בגושיהן, ויש מקום לחלוקה בתוך שלש שהרי הפירות מותרים, בכל זאת דין המשנה אמור רק לאחר שלש. ועיקר הלשון "לא שנו אלא" מתייחס ל"לאחר שלש". (רש"י ד"ה ולאחר שלש ועיין תוספות ד"ה שנעקרו ובהגהת הגר"א) ודעת הרמב"ם, שאם נעקרו ללא גושיהן הרי הם של בעל הקרקע, ואין לבעל הזתים כל זכות בהם. (פ"ד מהלכות שכנים ה"י) המגיד משנה מסביר את הרמב"ם, שאם נעקרו בלי גושיהן מתיאש מהם בעל הזתים, והרי זו אבידה המותרת כזוטו של ים. ומסביר המשנה למלך, מדוע אם נעקרו בגושיהם אין להם דין אבידה המותרת כזוטו של ים? מפני שיש להם דין של קרקע ואין יאוש מועיל בקרקעות.

[204] כך פירשו תוספות. (ד"ה ולימא)

[205] כתבו התוספות, שבעל השדה חייב לשלם לבעל הזיתים את מחיר הנטיעות. (תוספות ד"ה ואם)

[206] לפי המסקנה, הדין נקבע לפי אומדן דעת והסכמת שני הצדדים. ומכל מקום, דין החלוקה השוה בתוך שלש שנים נובע מכך שזה וזה גורמים לגידול הפירות, כמו שכתוב במשנה "זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה". ובגלל המציאוןת הזו, יש להניח שהסכימו על חלוקה שוה. הקשה הרשב"א, איך יכול בעל השדה לומר ארצי גדלה, הלוא העצים נעקרו עם גושיהם והגוש מקיים אותם. תירץ הרשב"א: אמנם העצים יכולים לחיות על ידי הגושים, אבל אין הם יכולים לתת פירות בלי הקרקע של בעל השדה.

[207] ואם אמר בעל השדה לבעל הזיתים: טול זיתיך, הרשות בידו (ריטב"א, וטור חו"מ סי' קס"ח, ועיין ב"י שם) ועיין בהערה 229.

[208] אף שבעל הזיתים אומר" אטול את האילנות ואטע אותם בשדה שלי, אין שומעים לו, שמא ימלך ולא יטע אותם. (בית יוסף סי' קס"ח ס"ק ב' ועיין שם עוד טעם)

[209] הטור מחלק להלכה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ בדין הזה. וכן פסק השו"ע בחו"מ סימן קס"ח סעיף א'. ודעת הרמ"ך, שאף בבבל אין שומעים לבעל הזיתים, כיון שישראל קונים שם שדות וכרמים. (הובא בשיטה מקובצת) וכתב האור שמח שכן משמע מלשון הרמב"ם (פרק ד' מהלכות שכנים ה"י)

[210] הגמרא קצרה את לשון המשנה במסכת דמאי, ולא הביאה את דעת תנא קמא, ולא את המילה "אף" הכתובה שם בדברי רבי יהודה. (ריטב"א)

[211] לפי פירוש רש"י, הגמרא הסבירה את דברי רבי יהודה על פי שני דברים שאין קשר ביניהם. כדי להסביר את עצם החיוב של שדה הנכרי במעשר, צריך לומר "אין קנין לנכרי", ולמאן דאמר "יש קנין לנכרי" אין השדה חייבת במעשרות כלל, והמקבל לא חייב לעשר אף את חלקו. וכדי להסביר, מדוע חייב המקבל לעשר את חלקו של הנכרי, צריך לומר שה"מקבל כחוכר דמי". ר"י בעל התוספות מפרש באופן אחר את הסוגיא, ופירושו בנוי על שני יסודות: א. אף למאן דאמר "יש קנין לנכרי" חייבים לעשר פירות שגדלו בשדה הנכרי מדרבנן. ב. הדבר ברור בסברא, שיש לחלק בין חוכר שהוא פורע חוב, לאריס שחולק עם בעל השדה, ומעיקר הדין המקבל פטור מלעשר חלקו של הנכרי, וכשאמרה הגמרא שרבי יהודה סבר "מקבל כחוכר דמי", אין זו אלא חומרא שהחמירו חכמים ועשו אותו כחוכר שהוא פורע חוב. לדעת ר"י, אין צורך לומר "אין קנין לנכרי", כדי להסביר את עצם חיוב המקבל במעשרות בחלקו, שהרי אף למאן דאמר "יש קנין לנכרי" חייב השדה במעשרות מדרבנן. הגמרא הוצרכה לומר שרבי יהודה סובר "אין קנין לנכרי" כדי להסביר את החומרא שהוא מחמיר ועושה את המקבל כחוכר, ולמאן דאמר "יש קנין לנכרי", כיון שהחיוב במעשרות הוא מדרבנן, בודאי שאין להחמיר ולעשות את המקבל כחוכר. (תוספות ד"ה סברוה) גם בהמשך הסוגיא יש הבדל בין פירוש רש"י לפירוש ר"י, עיין הערה הבאה.

[212] לפי פירוש רש"י, יש לגמרא שתי דרכים להסביר, מדוע אין המקבל חייב לעשר את חלק הנכרי מעיקר הדין. דרך אחת: רבי יהודה סובר "יש קנין", ולפי זה אף החוכר פטור מלעשר, מפני שלמאן דאמר "יש קנין" אין שדה הנכרי חייב במעשרות אפילו מדרבנן. לפי דרך זו, רבי יהודה יכול לסבור שהמקבל כחוכר. דרך שניה: רבי יהודה סובר "אין קנין" והחוכר חייב במעשרות מן הדין. אמנם המקבל פטור מפני שאינו כחוכר. בהערה הקודמת הבאנו את שיטת ר"י, שהגמרא אמרה בהוא אמינא, שרבי יהודה סובר שהמקבל כחוכר, כתוצאה מדעתו ש"אין קנין לנכרי. לדעת ר"י, עתה חוזרת בה הגמרא בהחלט, וסוברת שלפי רבי יהודה "יש קנין לנכרי" וכתוצאה מכך סובר רבי יהודה ש"מקבל לאו כחוכר דמי". לפי שיטת ר"י, אם אנו פוסקים "אין קנין לנכרי", יש לנו לחייב את המקבל שדה מהנכרי לעשר חלקו של נכרי מדיני המעשרות עצמם ולא משום קנס. הרמב"ם פסק, "אין רנין לנכרי". (פרק א' מתרומות ה"י) ופסק שהמקבל חייב לעשר חלק הנכרי משום קנס (פ"ו מהלכות מעשר הי"ב) מכאן למד הגר"א, שהרמב"ם פירש את הסוגיא כרש"י ולא כר"י. (הגהות הגר"א אות ב') ועיין בהערה הבאה שיטת רבינו תם בסוגיא.

[213] הקשה הרמב"ן, מדוע המקבל שדה שאינה של אבותיו ממציק נכרי פטור מלעשר, והמקבל שדה אבותיו חייב לעשר משום קנס, הלוא הנכרי לא קנה את השדה, שהרי קרקע אינה נגזלת, ואין מועיל יאוש בקרקע, וכיון שהנכרי לא קנה אותה, אין מקום לפטור אותה ממעשר משום "יש קנין לעכו"ם". קושית הרמב"ן קשה בין לשיטת רש"י ובין לשיטת ר"י שהבאנו בהערות הקודמות. (ועיין מה שתירץ הרמב"ן את רש"י) קושית הרמב"ן תלויה במחלוקת ראשונים. תוספות בבבא בתרא הביאו בשם ר"י שמועיל יאוש בקרקע. (ב"ב מ"ד ע"א ד"ה דוקא) וכתבו אחרונים, שבקרקע מועיל יאוש אף ללא שינוי רשות, לפי דעה זו. (נתיבות המשפט שע"א ס"ק א') ודעת הרמב"ן בשם רבינו תם, להסביר את ההוא אמינא של הגמרא כמו רש"י. (עיין הערה 211) ובמסקנה, אין הגמרא מסבירה בשתי דרכים, מדוע המקבל לא חייב במעשרות מעיקר הדין, כמו לפי שיטת רש"י. אלא המקבל שדה מנכרי שאינו מציק, נפטר מלעשר מפני ש"יש קנין" והמקבל שדה ממציק נכרי אין נפטר משום כך מעיקר הדין, שהרי המציק לא קנה את השדה, אלא פטור משום שהמקבל לאו כחוכר. ועיין בספר המאור דרך אחרת בסוגיא.

[214] לפי רש"י, לא קנסו את בן הנגזל משום שעשה חטא, אלא תקנו תקנה משום ישוב ארץ ישראל. משמעות הלשון "קנס" הוא, שלא חייב לעשר משום עיקר דין המעשרות או משום סייג לדיני המעשרות, אלא משום ענין אחר. ועיין הערה הבאה, שלפירוש רבינו חננאל קנסו אותו מפני שחטא.

[215] זו גירסת רש"י, ורבינו חננאל גרס "בורה בידו" ומפרשים תוספות: חכמים תקנו שישראל לא יקבל מנכרי קרקע בארץ ישראל, ותשאר הקרקע בורה בידו, וימכרנה לישראל בזול. חכמים קנסו את בן הנגזל מפני שקבל מנכרי מציק את הקרקע, ולאדם אחר לא קנסו, כי אין חשש שלא ישמע לנו, אבל בן הנגזל שחביבה לו הקרקע, לא ישמע. (תוספות ד"ה כדי)

[216] בכך מסבירים תוספות, מדוע תקנו את התקנה דוקא במציק, וכן הדבר לפי פירוש רש"י. והרמב"ם הביא להלכה את דברי רבי יהודה במשנה, ולא הזכיר שמדובר במציק דוקא. (פ"ו ממעשר הי"ב) וכתב החזון איש, שלדעת הרמב"ם המשנה חולקת על הברייתא, וסוברת שקנסו את המקבל שדה אבותיו אף אם מקבל מנכרי שאינו מציק. (חזו"א שביעית סי' ג' ס"ק ז') לפי הרמב"ם, הגמרא הביאה ראיה מהברייתא שטעמו של רבי יהודה הוא משום קנס, ומסתבר שיש להסביר כך גם במשנה. אבל לפי הברייתא קנס רבי יהודה רק במציק, ולפי המשנה הקנס היה בכל נכרי.

[217] אין מדובר בסוגיא, במקרה שבעל השדה מיחה ביורד לפני שירד, במקרה זה, בעל השדה לא חייב ליורד כלום. (רשב"א בשם הרמב"ן ב"ב ד' ע"ב ד"ה ואיכא למידק) מדובר במקרה שבעל השדה לא היה בעיר ולא ידע, או שידע ושתק. ועיין בהערה 220.

[218] כתב הריטב"א, שבהוצאות נכלל שכר טרחו.

[219] כך פירש רש"י. וכך מפורש בתוספתא דכתובות פ"ח מ"ח (רמב"ן במלחמות) בעל המאור מפרש "ידו על התחתונה", שישלם לו כמה שמוזילים הפועלים הפחותים. פירוש דומה פירש רב האי גאון, שאם נחלקו השמאים בשומא, משלם לו את המחיר הנמוך. (הובא בבעל המאור והברא"ש סימן כ"ב) בעל המאור לא חולק על רש"י בכך, שדהיורד מקבל רק הוצאות בשיעור שבח, אלא שלדעתו אף כשאמרו בסוגיא "ידו על העליונה" אין היורד מקבל אלא הוצאה בשיעור שבח. ועיין בהערה הבאה.

[220] כך מפרש רש"י. ובעל המאור הקשה על רש"י "מי עשאו לזה אריס או שתלא", ומדוע יקבל יותר מההנאה שנתן לבעלים. והריטב"א תירץ את רש"י, שמכיוןם שמדובר בשדה העשויה ליטע, ובעל השדה הוא ירד מדעתו. ודעת בעל המאור, שאף בשדה העשויה ליטע אין נותנים ליורד אלא הוצאה בשיעור שבח. ופירש בעל המאור, אומדים כמה אדם רוצה ליתן לפועלים טובים בשביל העבודה, ולא אומדים לפי עבודה זולה. (ועיין הערה קודמת) ולדעת הרי"ף, נוטל היורד את כל ההוצאות אף שיתרות על השבח. והנמוקי יוסף מסביר את דעתו כדרך שמסביר הריטב"א את רש"י שכיון שידע בעל השדה ולא מיחב, כאילו ירד מדעתו. לפי זה דין הגמרא לא נאמר אלא כשהבעלים נמצאים בעיר, והירידה ידועה להם. אמנם מצינו ראשונים הסוברים, שאף כשבעל השדה עזב א המקום שמין ליורד כאריס. (תשובת הריב"ש המובאת בב"י סי' שע"ה ס"ק ב')

[221] במקרה ששטף נהר זיתיו ונתנם לתוך שדה חבירו, אין חילוק בין שדה העשויה ליטע לשדה שאינה עשויה ליטע, ובכל אופן לא מקבל בעל הזיתים חלק בשבח לאחר שלש שנים לפי מסקנת הגמרא לעיל. וכתב הראב"ד, ששם לא טרח בהשבחת השדה, על כן אין לו חלק בשבח, אבל יורד שטורח בהשבחה נותנים לו חלק בשבח. (הובא בשיטמ"ק לעיל)

[222] כך מפרשים הראשונים. (הראב"ד בשיטמ"ק, הרא"ש, הריטב"א) ויש מהראשונים שפירש כפשוטו, שעיקר דברי רב ששמין לו וידו על התחתונה, מכללא איתמר, ואין ראיה ממעשה זה, שבשדה העשויה ליטע שמין לו באופן אחר. לפי פירוש זה, לבסוף כשאמר רב זיל שום ליה וידו על העליונה, אין הדברים אמורים בגובה התשלום כלל. אלא שבתחילה היה יכול בעל השדה לומר טול אילנותיך ולך, ולא יכל היורד לומר אטול אילנותי משום כחשא דארעא, ועתה התהפך הדין, שבעל השדה שהוכיח במעשיו שרוצה באילנות, לא יכול לומר טול אילנותיך, והיורד יכול לומר אטול אילנותי מפני שכבר הרשה לו. (ריטב"א בשם רבינו פנחס הלוי)

[223] בארנו שהמעשה היה השדה שאינה עשויה ליטע על פי הרמב"ן ורוב המפרשים. וכתב הבית יוסף שכן מדוקדק מלשון רש"י (ד"ה גלית) שכתב "עשיתה שדה עשויה ליטע", משמע שהשדה לא היתה עשויה ליטע, ועל ידי מעשה הגדירה, עשה אותה בעל השדה כעשויה ליטע. (ב"י סי' שע"ה ס"ק ב') והרא"ש חולק ומפרש שהיתה השדה עשויה ליטע. ועיין הערה הבאה.

[224] פירשנו את המעשה על פי הרמב"ן. והרא"ש מפרש, שבתחילה אמר לו לשלם לו וידו על העליונה כדין שדה העשויה ליטע. השיב בעל השדה לרב: שאינו רוצה, אלא יקח בעל הנטיעות את נטיעותיו. מצד הדין, יכול בעל השדה לומר טול נטיעותיך ולך, אף בשדה העשויה ליטע, בטענה שהוא רוצה בזרעים. לכן רצה רב לעשות פשרה, ואמר לו, שהוא לא יאמר טול נטיעותיך, והיורד לא יקבל כדינו, אלא ישלם לו כמו בשדה שאינה עשויה ליטע. בעל השדה לא הסכים לפשרה, ושתק רב. לבסוף ראה רב שבעל השדה גדר אותה, והוכיח במעשיו שהוא רוצה במטיעות, ואמר לו רב, עתה אינך יכול לומר טול אילנותיך, ועליך לשלם לו וידו על העליונה כדין שדה העשויה ליטע. (רא"ש סימן כ"ב) שני הבדלים בדין יוצאים מהמחלוקת בהסבר המעשה. א. לפי הרא"ש מוכח, שאף בשדה העשויה ליטע, יכול בעל השדה לומר טול אילנותיך. ולפי הרמב"ן, הראיה היא רק על שדה שאינה עשויה ליטע, שיכול לומר לו טול נטיעותיך. ודעת הרמב"ן היא, שבשדה העשויה ליטע, אין יכול בעל השדה לומר טול נטיעותיך. ב. לדעת הרא"ש, בשדה שאינה עשויה ליטע, אף שהשלים בעל השדה את העבודה, אין לנו לפרש זאת אלא כהסכמה בדיעבד ולעולם לא ישלם לו כדין שדה העשויה ליטע. ולדעת הרמב"ן, אם גמר בעל השדה את העבודה שהתחיל בה היורד, חייב לשלם לו כשדה העשויה ליטע. וכתב הבית יוסף, שאף הרמב"ן מודה שאם אומר מלכתחילה, הואיל וכבר נטעת, אני רוצה בקיומם, ישלם לו וידו על התחתונה בשדה שאינה עשויה ליטע.

[225] נחלקו ראשונים, באיזה חורבה מדבר רב נחמן? דעת הרא"ה, שמדובר דוקא בחורבה שאינה עשויה ליבנות, שאז יכול לטעון בעל הבנין: לא בניתי אותו כדי שתהיה ידי על התחתונה. אבל בחורבה העשויה ליבנות, אין יכול לומר עצי ואבני אני נוטל, מפני שמתחילה ירד על דעת שיקבל כדינו, ומיד זכה בעל הקרקע בבנין. ודעת הרשב"א, שאף בחורבה העשויה ליבנות יכול בעל הבנין ליטול עציו ואבניו, אמנם אם אמר בעל הקרקע דמי הבנין אני נותן, אז קנה בעל הקרקע את הבנין בקנין חצר, ואין יכול בעל הבנין לומר עצי ואבני אני נוטל. (ר"ן)

חוץ מן ההוצאה, שהכוונה היא שנשאר רווח נקי של רביעית שמן אחרי שמשלם את דמי המסיקה ודמי הסחיטה מן הזיתים.

א שנינו במשנה: שטף נהר זיתיו וכו'. אמר עולא אמר ריש לקיש: לא שנו כן אלא כשנעקרו הזיתים בגושיהן, כלומר, עם גושי האדמה שהיו מושרשים בהם ושנקלטו בקרקע החדשה, ולאחר שלש שנים שהם זמן איסור ערלה,

אבל בתוך שלש שנים לעקירתן — הכל של בעל הזיתים. דאמר ליה [שאומר לו] בעל הזיתים לבעל הקרקע: אי את נטעת [אם אתה היית נוטע] אותם בתוך שלש שנים מי הוה אכלת [האם היית אוכל מהם]? הלא בשלוש שנים הראשונות לנטיעה ערלה הם ואסורים בהנאה, אם כן, בעל כרחך מסכים אתה שהזיתים הללו נזונים מן האדמה שהביאו עמם ואינם כנטועים ברשותך ואסורים בהנאה ולכן הזיתים שעושים עתה שלי הם.

ומקשים: ולימא ליה [ושיאמר לו] בעל השדה: אי אנא נטעי [אם אני הייתי נוטע] אותם, לאחר שלש שנים הוה אכילנא ליה כוליה [הייתי אוכל אותם כולם]. השתא קאכלת פלגא בהדאי [עכשיו במקרה זה אוכל אתה החצי איתי], שהרי אמרנו שיחלוקו. ואם כן, אף בשלוש השנים הראשונות מגיע לי חלק!

אלא לא כך נאמר, וכי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ריש לקיש בגירסה שונה: לא שנו אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש, אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע. דאמר ליה [שיכול הוא לומר לו]: אי אנא נטעי [אם אני הייתי נוטע] אותם, לאחר שלש שנים — מי [האם] לא הוה אכילנא ליה כוליה [הייתי אוכל אותם כולם]?

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] בעל הזיתים: אי את נטעת [אם אתה היית נוטע] אותם — בתוך שלש לא הוה אכלת [היית אוכל] מהם כלל משום ערלה, השתא קא אכלת פלגא בהדאי [עכשיו אתה אוכל חלק אתי]? ומשיבים: משום דאמר ליה [שאומר הוא לו]: אי אנא נטעי [אילו הייתי אני נוטע אותם] — במשך שלוש השנים הוה קטיני וזרענא תחותייהו סילקא וירקא [היו קטנים והייתי זורע תחתם תרד וירק] והייתי מרוויח בהם, ונמצא אף אני מפסיד מגדרם של העצים, ודיי בחלק במשך שלוש השנים.

ב תנא [שנה החכם]: אמר הלה בעל הזיתים: "זיתיי אני נוטל" — אין שומעין לו ליטול את הזיתים בחזרה. ושואלים: מאי טעמא [מהו טעם] הדבר? אמר ר' יוחנן: משום ישוב ארץ ישראל שלא לגרום לאבד את העצים של ארץ ישראל הצומחים עתה במקום זה. אמר ר' ירמיה: כגון דא צריכא רבה [זה צריך], כלומר, לולא פירש לנו רבי יוחנן סברא זו לא היינו יודעים אותה מדעתנו.

תנן התם [שנינו שם במשנה], ר' יהודה אומר: המקבל (כאריס או קבלן לעבד שדה) שדה אבותיו מן הגוי — מעשר מן השדה הזה את כל המעשרות שחייב להפריש מכל שדה ונותן לו לגוי את חלקו, שנמצא מפריש מעשרות גם מחלקו של הגוי.

סברוה [סברו חשבו תחילה] מאי [מה פירוש] "שדה אבותיו" — הכוונה היא לארץ ישראל כולה, ואמאי קרו [ומדוע קוראים] "שדה אבותיו" — משום שהיא שדה אברהם יצחק ויעקב אבותינו.

וקסבר [וסבור] תנא זה: שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, כלומר, גם אם קנה הגוי קרקע בארץ ישראל אין הדבר מפקיע את הקרקע מידי חובת המעשרות ולכן חובה לעשר מתבואה שצמחה שם.

ועוד סבר כי מקבל — כחוכר דמי [נחשב]. מה חוכר, בין עבד [שעשתה] האדמה, ובין לא עבד [עשתה], בעי עשורי ומיתן ליה [צריך לעשר ולתת לו], דכי [שכמו] פורע חובתו לגוי דמי [הוא נחשב] כאשר נותן לו חלקו, ואינו רשאי להשתמש לשם כך במעשר. אף מקבל נמי [גם כן] כי [כמו] פורע חובתו דמי [הוא נחשב] ולכן מעשר ונותן לו.

אמר ליה [לו] רב כהנא לרב פפי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת לרב זביד: אלא הא דתניא [זו ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: המקבל שדה אבותיו ממציק גוי (אדם שגזל את הקרקע בכח יחסיו עם השלטונות) — מעשר ונותן לו חלקו, ולשיטת הסבר זה: מאי איריא [מה שייך] מציק דווקא? אפילו אין מציק — נמי [גם כן] יתחייב לתת הכל!

אלא עלינו לחזור בנו מן הסברה הראשונה ולומר: לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, ומקבל לאו [לא] כחוכר דמי [הוא נחשב],

ואולם מאי [מה פירוש] "שדה אבותיו" — שדה אבותיו ממש, שדה שהיה שייך קודם למשפחתו. ולדידיה [ולו עצמו] הוא דקנסוה רבנן [שקנסו חכמים] שיתן מעשר מן הכל, דאיידי דחביבא עליה טפי ואזיל מקבל לה [שמתוך שחביבה עליו הריהו מוסיף והולך על השכר לבעלים ומקבל אותה כקבלן]. אבל איניש דעלמא [אדם סתם] — לא.

ושואלים: ולדידיה מאי טעמא קנסוה רבנן [והוא עצמו מה טעם קנסוהו חכמים] בשדה אבותיו? אמר ר' יוחנן: כדי שתהא ברה [נקיה] בידו, שכיוון שגזרו חכמים שיוסיף במעשרות נמצא שהוא משלם יותר מאחר ועל ידי כך לוחצים עליו שיחליט להתאמץ ולקנות בחזרה את השדה מיד המחזיק בה, ותחזור נחלת האבות לידי ישראל.

אמר ר' ירמיה: כגון דא צריכא רבה [זה צריכה רב] שלא היינו מגיעים להסבר זה מכח עצמנו.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו האמוראים בבעיה הבאה: היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אמר רב: שמין לו, שמעריכים לנוטע כמה הוציא וכמה השביח בשדה, וידו על התחתונה, שאם ההוצאות שלו היו פחותות משבח השדה — מקבל הוצאותיו, ואם שבח השדה פחות מהוצאותיו — נותנים לו שבח השדה בלבד. ושמואל אמר: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה, ומשלם לו.

אמר רב פפא: ולא פליגי [נחלקו] רב ושמואל בעצם בהלכה זו, אלא כל אחד מהם דן במקרה אחר. כאן — בשדה העשויה ליטע נוהגים כשמואל, כאן בשדה שאינה עשויה ליטע, בזו אמר רב שיד הנוטע על התחתונה.

ומעירים: והא דרב [והלכה זו] של רב לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה] כהלכה ברורה, אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמרה], כלומר, זו היא מסקנה מפסק הלכה בנושא דומה. שכך היה המעשה: דההוא דאתא לקמיה [שאדם אחד בא לפני] רב וטען שחבירו נטע את שדהו באילנות, אמר רב לזה: זיל שום ליה [לך והערך לו] כמה מגיע לו. אמר ליה [לו] בעל השדה: לא בעינא [אין אני רוצה] את העצים האלה. אמר ליה [לו]: זיל שום ליה [לך הערך לו] וידו על התחתונה, שיקבל פחות שבדברים. אמר ליה [לו] שוב אותו אדם: לא בעינא [אין אני רוצה], שאין רצונו כלל בעצים אלה, ואינו מוכן לשלם מאומה.

לסוף חזייה [לבסוף ראה אותו] שגדרה, את שדה הנטיעות הזה וקא מנטר לה [ושמר אותוה. אמר ליה [לו] רב: גלית אדעתיך דניחא גילית דעתך שנוח לך בנטיעות אלה, ואם כן זיל שום ליה [לך הערך לו] מה שעשה, וידו על העליונה שהרי מעשיך מוכיחים שאתה מרוצה בנטיעות.

ד איתמר [נאמר] שחנלקו האמוראים בבעיה זו: היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשותו. ואחר כך כשבעל החורבה טען שאיננו מרוצה. ואמר לו הבונה: אם כן, עציי ואבניי אני נוטל מכאן, רב נחמן אמר: שומעין לו, רב ששת אמר: אין שומעין לו ומשאיר מה שבנה.

מיתיבי [מקשים] הרי בענין זה שנינו בתוספתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: בית שמאי אומרים: שומעין לו, ובית הלל אומרים: אין שומעין לו, ואם כן לימא [האם לומר] כי רב נחמן שאמר הלכה כשיטת בית שמאי?

ומשיבים: הוא שאמר דבריו, כי האי תנא [סמך על דברי תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת] לענין זה: שומעין לו, אלו דברי ר' שמעון בן אלעזר. ר' שמעון בן גמליאל אומר: בית שמאי אומרים: שומעין לו, ובית הלל אומרים: אין שומעין לו, ואם כן, סמך רב נחמן על דעת ר' שמעון בן אלעזר שזו הלכה פסוקה לדעת הכל.

ושואלים: ולמעשה מאי הוי עלה [מה יהיה עליה] על הלכה זו? אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is exclusive of the expense of processing the olives to produce oil.

§ The mishna teaches: In the event that a river swept away one’s olive trees and deposited them in the field of another, and they took root there and yielded olives, then the olives are divided between the owner of the trees and the owner of the field. Ulla says that Reish Lakish says: They taught this only about a case where the olive trees were uprooted and relocated together with their clods of earth in which they grew; and the ruling is with regard to olives that grew after three years since the trees took root in the new field. After three years there is no longer any prohibition of orla (see Leviticus 19:23) on the olives even if one presumes that the olives were nourished from the field owner’s land.

But during the first three years after the trees took root in the new field, everything that grows is the property of the owner of the olive trees, as he can say to the owner of the field: Even if you had planted the trees yourself at the time that they took root in your field, would you have eaten the olives during the first three years? If you claim that the nourishment from your land yielded the olives, the olives will be prohibited as orla. The only reason for them to be permitted is if it is assumed that they were nourished only from the clods of earth in which they were initially planted over three years ago, in which case they should belong entirely to me, as the owner of both the trees and the clods.

The Gemara asks: But let the owner of the field say to him: If I had uprooted your trees from my field and instead planted my own trees, then after three years I could have consumed all of the olives yielded by them. Now that I let your trees remain and so you have a right to consume half with me, in return I should be entitled to half the yield during the first three years as well.

The Gemara suggests another interpretation: Rather, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said in the name of Reish Lakish: They taught this only about a case where the olive trees were uprooted and relocated together with their clods of earth in which they grew, and the ruling is with regard to olives that grew during the first three years since the trees took root in the new field. But after the first three years, everything that grows is the property of the owner of the land, as he can say to the owner of the trees: If I had uprooted your trees from my field and instead planted my own trees, then after three years, could I not have consumed all of the olives produced by them?

The Gemara asks: But let the owner of the trees say to him: Even if you had planted trees yourself at the time my trees took root in your field, then during the first three years you would not have consumed their fruit at all. How, then, can you come now and claim you are entitled to consume half of the olives together with me during those first three years? The Gemara answers: He has a right to demand half of the olives due to the fact that the owner of the field can say to the owner of the trees: If I had uprooted your trees from my field and instead planted my own trees, they would be slender plants that do not cast heavy shadows, and I would have planted chard [silka] and vegetables underneath the trees and made a significant profit. Since, instead, I let your trees remain, in return I should be entitled to half of the fruit during the first three years.

§ The Sages taught in a baraita: If the other one, the owner of the trees, said: I am uprooting and taking my olive trees back, the court does not listen to him. What is the reason? Rabbi Yoḥanan said: Due to the desire to promote the settling of Eretz Yisrael, it is inappropriate to uproot trees. Upon hearing this ruling, Rabbi Yirmeya said: For rulings such as this, it is necessary to have a great Sage explain it, as that reason is not self-evident.

We learned in a mishna there (Demai 6:2): Rabbi Yehuda says that one who receives a field of his ancestors from a gentile under a sharecropping agreement, i.e., he is granted the right to cultivate the land and keep its produce in return for giving a portion of the produce to the gentile owner, must first tithe the produce grown in that field and only then give the gentile his portion from among the tithed produce.

Initially, when the Sages studied this mishna, they assumed the following interpretation: What is the meaning of: A field of his ancestors? It is a reference to any field in Eretz Yisrael. And why did they call it: A field of his ancestors? Because it is a field of his forefathers, Abraham, Isaac, and Jacob.

According to this interpretation, the mishna is referring to a field which was legitimately acquired by the gentile and to which the Jew has no claim. The Gemara explains why the Jewish sharecropper is required to tithe the produce he will give the landowner: And the reason the sharecropper tithes that produce is that the tanna holds that a gentile’s acquisition of land in Eretz Yisrael does not abrogate its sanctity with regard to separating tithes from its produce.

And Rabbi Yehuda also holds that the obligation of one who receives a field of his ancestors, i.e., a sharecropper, to pay the landowner is like that of a tenant farmer, i.e., just as a tenant farmer, whether the field produces a crop or whether it does not produce a crop, is required to procure produce from somewhere, tithe it, and then give it to the landowner, as he is like one paying his debt, so too, one who receives, i.e., a sharecropper, is also like one paying his debt, and he must consequently first tithe the produce and then give it to the landowner. Since his obligation to the landowner is regarded as a debt, apparently before the produce is given to the landowner, it belongs to the tenant farmer or sharecropper, who is therefore required to tithe it.

Rav Kahana said to Rav Pappi, and some say that he said it to Rav Zevid: But this explanation is challenged by that which is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that one who receives a field of his ancestors under a sharecropping agreement, from a gentile oppressor who seized it, first tithes produce and then gives the gentile his portion. According to the Sages’ initial understanding, why does the baraita specifically refer to an oppressor who stole the land? Even if the gentile was not an oppressor, the ruling of the baraita would also apply.

Rather, the tanna of the mishna holds that a gentile’s acquisition of land in Eretz Yisrael abrogates its sanctity with regard to separating tithes from its produce, and he also holds that the obligation of one who receives, i.e., a sharecropper, to pay the landowner is not like that of a tenant farmer. Since under the sharecropping arrangement the landowner retains a percentage stake in the yield, when the sharecropper provides the landowner with a portion of the produce, he is not considered to be paying a debt to him, but simply to be providing the landowner with the latter’s own produce. Therefore, fundamentally the sharecropper should not have to tithe the produce before giving it to the landowner. The requirement to do so is a fine the Sages imposed upon him, as the Gemara will explain.

And, according to this explanation, what is the meaning of: A field of his ancestors? It is referring to a field that belonged to his actual ancestors, of whom he is their heir, and it was then seized by a gentile. And it is only him whom the Sages penalized and required to take tithes from produce before giving it to the gentile oppressor, as, since the land is dear to him, he will more readily go and receive it in a sharecropping arrangement from the gentile, despite the Sages’ requirement. But with regard to another person of the world at large, the Sages did not penalize him, as no one else would be willing to receive the land under such disadvantageous terms.

This explains why the Sages limited the fine to a person who has an ancestral claim to the field, but what is the reason that the Sages penalized him? Rabbi Yoḥanan says: It was in order to encourage him to purchase the field, so that it will be clearly in his possession. The disadvantageous conditions will make it preferable for him to purchase the land outright from the gentile instead of entering into a sharecropping arrangement with him.

Upon hearing this ruling, Rabbi Yirmeya said: For rulings such as this, it is necessary to have a great Sage to explain it.

§ An amoraic dispute was stated with regard to one who entered another’s field and planted trees in it without the permission of the owner of the field. Since the owner of the field profits from the planter’s actions, he is required to pay him. Rav says: The court appraises both the expenses for the one who planted the trees and the value of the improvements and the planter is at a disadvantage, i.e., the owner of the field pays the lesser of the two amounts. And Shmuel says: The court estimates how much a person would be willing to give for someone to plant trees in this field, and that is how much the owner of the field must pay.

Rav Pappa said: And Rav and Shmuel do not disagree. Here, Shmuel’s ruling is with regard to a field that is designated for planting, while there, Rav’s ruling is with regard to a field that is not designated for planting.

The Gemara notes: And this ruling of Rav was not stated explicitly; rather, it was stated implicitly. As there was a certain person who came before Rav after someone had planted trees in that person’s field. Rav said to him: Go and have the court appraise both the expenses for the one who planted the trees and the value of the improvements. The owner of the field said to him: I do not want these trees; why should I pay for them? Rav said to him: Go and have the court appraise both the expenses for the one who planted the trees and the value of the improvements, and he is at a disadvantage, i.e., you are obligated to pay him only the lesser of the two amounts. The owner of the field again said to him: I do not want these trees; why should I pay for them? Rav did not persist with his ruling, indicating that he conceded that the owner of the field was not obligated to pay.

Eventually, Rav saw that the owner of the field had fenced in the field and was safeguarding the trees. Rav said to him: By doing so you have demonstrated your opinion that having those trees in your field is satisfactory to you. Therefore, I rule that you should go and have the court appraise both the expenses for the one who planted the trees and the value of the improvements, and he has the advantage, i.e., you are obligated to pay him the greater of the two amounts.

§ An amoraic dispute was stated with regard to one who entered another’s ruin and built it up using his own materials but without the landowner’s permission, and then later, the builder said to the landowner: I will dismantle the structure and take my timber and my stones back. Rav Naḥman says: The court listens to him and he is allowed to do so. Rav Sheshet says: The court does not listen to him and he is not allowed to do so.

The Gemara raises an objection to Rav Naḥman’s ruling from a baraita (Tosefta, Bava Kamma 10:6) about the same case: Rabban Shimon ben Gamliel says: Beit Shammai say that the court listens to him, and Beit Hillel say that the court does not listen to him. The Gemara explains the difficulty posed: Shall we say that Rav Naḥman said his ruling in accordance with the opinion of Beit Shammai? That is untenable, as this is not listed as one of the specific exceptions to the principle that the halakha is always in accordance with the opinion of Beit Hillel.

The Gemara answers: Rav Naḥman states his opinion in accordance with the opinion of that tanna, i.e., Rabbi Shimon ben Elazar, as it is taught in a baraita: According to both Beit Hillel and Beit Shammai, the court listens to him; this is the statement of Rabbi Shimon ben Elazar. Rabban Shimon ben Gamliel says: Beit Shammai say that the court listens to him, and Beit Hillel say that the court does not listen to him.

The Gemara inquires: What halakhic conclusion was reached about this matter? Rabbi Ya’akov said that Rabbi Yoḥanan said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וקסבר אין קנין לגוי בא"י להפקיעו מיד מעשר. פי' ולפיכך חלקו של ישראל חייב. וא"ת חלקו של גוי לא לעשר מקבל כחוכר דמי וחוכר ודאי חייב הואיל וסבי' לן אין קנין לגוי ואפי' חלק שנותן לגוי משו' דכפורע חובתו דמי וקי"ל פור' חובו חייב לעשר כדאמרי' בגיטין פ' השול' הרי שאנסו בית המלך את גרנו אם בחובו חיי' לעשר ורישא דמתני' קתני המקב' שדה מיש' מן הנכרי ומן הכותי חולק לפניהם. החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו' ובהא קמיפלגי רבנן סברי מקבל לאו כחוכר דמי לפיכ' חוכר חייב שאין קנין לגוי להפקיע ומקבל פטור ור' יהודה סבר מקבל כחוכר לפיכך אף המקבל מעשר ונותן לו מאחר דס"ל איו קנין.
ומיהו למאן דס"ל יש קנין לגוי באר"י להפקיע מיד מעשר אפי' חוכר פטו' והיינו דאמרי במס' גיטין פ' השולח האריסין והחכירין ואריסי בתי אבו' וכו' פטורין מן המעשר משו' דס"ל לההוא תנא יש קנין כדקתני נמי וגוי שמשכן שדהו ליש' פטו' ואלו מאן דס"ל אין קנין ודאי חייב והכי מוכח בהדי' פ' השולח אלא ודאי קסבר האי תנא יש קנין ולפי' פטור חוכר א"נ מתוקמ' ההו' בסורי' שיש קנין ורישא בתוס' בסורי' מתניא.
ואסיקנ' אלא לעולם יש קנין לגוי בא"י להפקי' מיד מעשר ואפי' חוכ' נמי פטו' ומקבל לאו כחוכ' דמי שאלו היה כחוכ' כל מקבל שדה ממציק הי' חייב לעש' שהרי קרק' אינ' נגזל' ולא קנא' הגזלן בין יש' בין גוי כדאמרי' במס' סוכ' וכיון שלא קנא' גוי מציק חוכר ממנו חייב והכ' פטר רבי יהוד' כל מקבל שדה ממציק בר ממקבל שדה מאבותיו ש"מ משו' דמקבל לאו כחוכר דמי ומתני' נמי במצי' והיינו שדה אבותיו כלו' שדה שהי' של אבותיו וזה אונס מהם, כך פר"ת.
ובדין הוא דמצי למימ' מקבל כחוכר דמו ומאי שדה אבותיו שדה אברה' ולא משו' קנס' אלא מדינ' והאי דלא אמרי' הכי משו' דדייקי' לישנ' טפי למימ' מאי שדה אבותיו ממש והיינו מציק כדפרישי' דאלו שד' אברה' ה"ל לפרושי ממציק דמאי משמ' דבמציק קאמ' ולפי' הוצר' לומ' מקב' לאו כחוכ' דמי.
ואפש' עוד לומ' דכי קס"ד למימ' אין קנין לגוי בא"י קרי לה שדה אבותיו למימ' אע"פ שהיא ברשו' אחרים ירושה היא לו מאבותיו אבל השתא דאמרי' יש קנין לגוי אימר לא שייך למימ' שדה אבותיו אלא בשד' אבותיו ממש.
ואי קשיא נמי לימ' לעולם אין קנין לגוי ומקב' לאו כחוכר דמי הילכ' כל מקב' פטו' בר ממקב' ממציק דקנסו רבנן אבל בגוי דלאו מציק אע"פ שאין לו קנין לא קנסו'. ואיכ' למימ' קנס' לאו לגוי מצי' היא משו' שגזלה אלא ליש' כדי שתה' ברה בידו כלו' כדי שתה' ברור' ומוחזקת בידו ויחזו' ויקננה מתוך שיקשה עליו המעש' יטרח ויוסי' דמי' ויסל' הגוי ממנה ואפי' בגוי דלאו מציק קנסי' ליה לישראל בכך מאח' שאין קנין בה כענין ששנינו המוכר שדהו לנכרי לוקח ומביא בכורים מפני תיקון העול' והיינו דלא לשתקען בידי גוים. א"נ הכא דדחויי מדח' ליה מסברא קמא וה"ק לעולם אימא לך יש קנין ומקבל לאו כחוכר דמי וה"ה דאית לך לאוקומ' בהנך תרי גוונ' דאמרן לעיל וכן עיקר.
והשת' דאמרי' דר' יהודה סבר דיש קנין מתני' דקתני החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אף המקבל שדה מאבותיו וכו' איכא למימ' דר' יהודה מפלג פליג וה"ק להו לרבנן בגוי דלאו מציק אינו חייב לעשר דיש קנין ואי שמיע לכו מעשר ונותן לו במציק שמיע לכו ואף במקבל שדה מאבותיו ממש שמיע לכו א"נ רבנן נמי במציק מיירו ובהא קמיפלגי רבנן סברי חוכר חייב מן הדין במציק מפני שאין לו בה קנין אבל לא מקבל לעול' ור' יהוד' קמהדר אף מקבל נמי בשד' גזולה אם של אבותיו היא חייב לעשר וכולה במציק ובירוש' נחלקו בה לת"ק אם ממד' הדין אי משום קנס ומקש' מ"ד תפסה מדת הדין בחוכ' מגוי ניח' מ"ד קנס בידו אר"י מן המציקין שנו מתוך שאת' אומ' לו כן אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה.
ורש"י מפ' דה"ק: דכ"ע יש קנין וא"נ אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי ולאו ראיה דאפי' כשת"ל יש קנין מציק אין לו קנין דהא גזלן הוא כדפרש"י עצמו וקי"ל דקרקע אינ' נגזלת וכיון שכן את"ל מקבל כחוכר כל מקבל ממנו חייב מן הדין ואפי' מקבל שדה אברהם והיאך תאמר יש קנין ומקבל כחוכר ומאי שדה אבותיו ממש ומשו' קנס' א"נ אין קנין ומקבל לאו כחוכ' ואפש' דה"ק דכ"ע או אין קנין או יש קנין ומתני' היינו טעמ' משו' דמקבל לאו כחוכר ולא תיפשו' מינ' לא אין קנין ולא יש קנין דטעמ' דמתני' משו' דמקבל לאו כחוכ' דמי הילכ' חלק גוי פטור מן הדין אלא בשדה אבותיו ממש קנס' הוא דקנסו' רבנן ולישנ' דגמ' ה"ק לא"ל יש קנין בעלמא וכ"ש אי אין קנין והכא טעמ' דקנסא משו' דמקבל לאו כחוכר והאי טעמ' בתרא הוא תירוצ' דמילת' וזהו דעת (ר"ש) [רש"י]:

שמין לו וידו על התחתונה. פרש"י אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם הוצאה יתירא על השבח נותן לו את השבח והכי נמי תניא במס' כתובות בתוספ' ופי' ידו על העליונה כדשמואל דאמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה וכתב רש"י ז"ל כשאר שתלי העיר:

זיל שום ליה. סתמא קא"ל לא ידו על העליונה ולא ידו על התחתונה כדי לידע אם היתה לו שדה העשויה ליטע אם לאו וא"ל ההוא גברא לא בעינא כלו' אני לא הייתי נוטעה וא"ל שום ליה וידו על התחתונה וא"ל לא בעינא נ"ל דה"ק ליה לא בעינ' יטול עציו ונטיעותיו וילך לו ואשתיק רב עד דחזייה דקא גדר לה דדינא קא"ל כיון דלא בעי נטיעות שאם רצונו בשדה לבן אינך רשאי לכופו ליקח נטיעותיו של זה וכיון דחזיה לבסוף דגדר' א"ל גלית דעתך דניחא לך ודעתך לנוטעה ושום ליה וידו על העליונה שאם אין דעתך לנוטעה ובשד' לבן אתה רוצה אמאי מנטרת לה הרי יש עליו ליטל עציו ונטיעותיו.
ומכאן למדנו שאם אמ' בעל השד' או בע"ה יטול עציו ואבניו שומעין לו שאם אתה אומ' אין שומעי' לו למה אישתי' רב עד דחזייה דגדרה וכי גדרה נמי מנ"ל דניח' ליה דילמא לא ניחא להו כיון שע"כ אתה מחייבו לשום לו וידו על התחתונה גדר ומנטר לה וכי ישום לזה ויחזור ויעקור אלא ודאי כי אמר לא בעינא יטול עציו ורב שתיק ולא חייביה משום דדינא קא"ל לא ה"ל לנטורה וכיון דמנטר לה גלי אדעתיה דניחא ליה.
וכן דעת רבינו הגדול דלמאריה ארעה שומעי' לו אם אמר טול עציך ונטיעותיך ואבניך בין בבית בין בשדה דליכא למיחש לכחשא דארעא ולא ליישוב א"י שאם בא לקוץ אין ממחין בינו לפיכך שומעי' לו לבכלם ומיהו בשדה העשוי' ליטע אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה:

הא דקאמר: ר"ל ל"ש אלא שנעקרו בגושיהון. קשיא לי אי נעקרו בגושיהן אמאי קאמר הלה ארצי גדלה. וניחא לי דאף על פי שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה, מ"מ אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין.(שיטמ"ק).

מדאמרינן הכא: אי הוה נטענא מי לא הוי אכילנא. דקדק הרשב"א ז"ל דמי שירד לחורבתו של חברו שלא ברשות ובנאה לא מצי אמר כיון דמשום בנינא דידי חזיא למידר אדור בתוכה ואשתמש בה, משום דא"ל מריה דארעא אי אנא בגינא מי לא הוה דיירנא, הלכך נותן לו כל הוצאתו ומסתלק. ואם כבר דר בה, אם מעיקרא לא הוה קיימא לאגרא כלל א"צ להעלות לו שכר דא"ל מה חסרתיך (ב"ק כ, א) ואי הוה קיימא לאגרא מעיקרא ואפילו לשכר מועט צריך להעלות לו שכר כדמיה של עכשיו. וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד הרגל (כא, א) ההוא גברא דבנה אפדנא [אקילקלתא] דיתמי אגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה, ואקשינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, כלומר ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא, ודחינן לה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי התם ומסקי לה ליתמי דבר מועט, ואמר לו ר"נ זיל פייסינהו, לא אשגח ביה, ואגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה, מדאמרינן זיל פייסינהו והדר קאמר ואגבייה לאפדניה, משמע דכמה דמיתוגר השתא יהב ליה כיון דמעיקרא הוה קאי לאגרא ואפילו בדבר ואם השכירו הבונה לאחרים שלא כדין, אי מצר דלא קיימא לאגרא היה השוכר פטור, ואי קיימא לאגרא מעלה שכר לבעל הקרקע, וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד (שם) הדר בחצר חברו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים מעלה שכר לבעלים, ואקשינן תרתי, לא קשיא הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא, אלמא דהיכא דקיימא לאגרא מעלה שכר לבעלים, והיכא דיהבינן למשכיר מפיק מניה דהא בעלים עלי' דשוכר הדרי. ובדלא קיימי לאגרא נמי דאין צריך להעלות שכר לבעלים, אי יהבי למשכיר מפיק מיניה דהא ארעא לאו דידיה הוא, ומיהו אפילו למארי ארעא לא מיחייב הלכך כה"ג דעיקרא דמילתא מחילה בטעות היא לא הויא מיסוד הרשב"א ז"ל עכ"ל הרנב"ר ז"ל.
עוד כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו, ומיהו מסתברא דאפילו לא היתה החורבה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר מעיקרא כלל, אם עמד זה ובנאה והשכירה אצל אחרים, מחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבתים מדרבי יוסי דאמר (ב"מ לה, ב) כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, ואנו רואים הדר בו בשכר כאילו הוא שוכר של בעל החצר. [ל' הנמוק"י].

היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין וידו על התחתונה. פירשו רוב המפרשים ידו על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נתן לו הוצאה שיעור שבח. ושמואל אמר שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה, היינו שנותן לו כשתלי העיר, ומשמע אפילו יתר על ההוצאה. והוא מן התימה היאך יתן לו זה יתר על מה עוד אני תמה, והלא בעל חוב נוטל את השבח (לעיל בבא מציעא טו, א) ואינו נותן לו אלא הוצאה ואף על פי שנכנס לשדה זו ברשות ולקחו מבעלים, והיאך יהא יפה כח בעל חוב מבעל הקרקע. והריא"ף הפליג יותר ואמר שנותן לו הבנין עד גמירא, והיינו דאמר ליה רב לההוא גברא זיל שם ליה וידו על העליונה. וי"ל שדין הלוקח במקום בעל חוב גרוע יותר, לפי שהוא הפסיד על עצמו שלקח שדה המשועבד לאחר, וכן כתב גם והר"ז הלוי פירש ידו על העליונה במעולה שבשכירות, כאדם שאומר לחברו בנה לי קרקע או נטע לי שדה זו שלא אצטרך אני לטרוח בה, דהא ודאי מהני ליה הנאה מעליא, ופירש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות כמו שמזלזלים הפועלים הפחותים. ורבי האי גאון פירש במקח וממכר בשער ז', ידו על התחתונה בפחות שישימו אותו שמאים בקיאים. (שיטמ"ק).

א"ר יעקב א"ר יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו. נראה לי דדוקא שקדם ואמר עצי ואבני אני נוטל קודם שיאמר הלה דמיהם אני נותן, אבל קדם בעל השדה או בעל החצר ואמר ניחא לי במה שעשה מיד קנתה לו שהרי כשבנה זה או נטע על דעת שיקנה הלה אם ירצה בנה ונטע, והרי זה כאלו נתן מטלטלים בחצר חברו ואמר לו לכשתרצה לקנות מטלטלין אלו הרי קנויים לך בכך וכך, ואמר הלה תקנה לי חצרי או שגלה בדעתו דניחא ליה דתיקני לו חצרו קנה ואין חברו יכול לחזור בו, והוי ליה כאותה ששנינו בפרק קמא דב"ב (ה, א), כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות, למעלה מד' אמות אין מחייבין אותו לבנותו, בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן, סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל, בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, אלמא מכיון שסמך לו כותל וגילה בדעתו דניחא ליה קנתה לו חצרו ושוב אין חברו יכול לחזור בו, שאם אין אתה אומר כן למה בחזקת שנתן, והלא יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור ואי זו חזקה יש לזה שהוא נאמן לומר קניתי, אלא ודאי אין חברו יכול לחזור בו אחר שגלה בדעתו דניחא ליה דתקנה לו חצרו, ומעתה חזרו עליו דמי ההוצאה במלוה על פה ונאמן לומר פרעתי, כן נראה לי.
ובשדה העשויה ליטע, אם אמר בעל השדה טול נטיעותיך אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה, דהא רב אמר ליה לההוא גברא דקגדרה ומנטר לה דישום לו וידו על העליונה משום דגלי אדעתיה דניחא ליה לנטעה, ואפשר היה לי לפרש האי דרב משום דכיון דגדרה וגלי דעתיה דניחא ליה הוי ליה כאלו אמר תקנה לי חצרי וכאותה שאמרו בסמך לו כותל אחר, אלא דלא משמע הכי מדקאמרינן דמודה רב לשמואל בשדה העשויה ליטע, ושמעינן לה מכללא דההוא עובדא, דאלמא משום דגלי אדעתיה בלבד דעשויה ליטע היא ולא משום דקניא ליה חצרו, דאי לא, היכי דייקי מינה דלא פליג אדשמואל בשעשאוה ליטע, וככן כתב הראב"ד. (שיטמ"ק).

הגוי אין לו קנין בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ר"ל שאם קנה גוי שדה מישראל לא הופקעה מקדושתה עד שאם יחזור ישראל ויקחנה תחשב ככבוש יחיד ליפטר מן המעשרות אלא שאין לו קנין וכל שיחזור ישראל ויקח חזרה לקדושתה וכן אם היה לגוי קרקע בארץ ישראל ולקח ישראל פירותיו אפילו הביאו שליש ביד גוי או אפילו נתבשלו מכל וכל ונתלשו ביד גוי הואיל ומירחן ישראל חייבין בכל מן התורה אלא שבזו יש בה תנאים מתבארים במקום אחר והוא שאם נתלשו ביד גוי נותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר שכך אמרו טבל שאתה לוקח מן הגוי אי אתה נותן ממנו תרומת מעשר לכהן אלא מוכרה לו ונוטל דמיו אבל אינו נותן מעשר ראשון ללוי כלל ואם לא נתלשו מן הגוי אלא שהגיעו בידו לעונת המעשרות מפריש תרומת מעשר ומעשר ונותן מהם לכהן וללוי כפי חשבון שנתבשלו ברשותו הגע עצמך שהגיעו שליש לבד ונמצא שנתבשלו בידו שני שלישים נותן שני שלישי תרומת מעשר לכהן ושני שלישי מעשר ראשון ללוי ומעכב לעצמו שליש המעשר של לוי ומוכר לכהן שליש תרומת מעשר הא אם לא הביאה שליש מפריש ונותן את הכל:

החוכר שדה מן הנכרי בארץ ישראל והוא שנותן לו דבר קצוב בתבואה כך וכך סאין בין תעשה בין לא תעשה הרי זה מעשר תחלה כל התבואה וכשיעשר יפרע לגוי כמו שהתנה לו מן המעושר שאם יפרענו מן הטבל ולא יעשר אלא הנשאר נמצא פורע חובו מן המעשר ופירות כלן שלו ומה שנותן מהם לגוי חוב הוא שהוא חייב לו ומ"מ פירות אלו כשלו וצריך לעשר אבל המקבל למחצה לשליש ולרביע חולק עמו בטבל ואח"כ מעשר את שלו שהרי הגוי שותף בה וכל שותפות הגוי אינו חייב במעשרות אלא מדבריהם והילכך אין זה חייב לעשר לו משלו אלא מקבל חלקו בטבל והלוקח ממנו יעשר מדבריהם ונמצא שהמקבל אינו כחוכר וכמו שאמרו בסוף סוגיא זו מקבל לאו כחוכר דמי ואע"פ שחברו עמה לעולם יש קנין לגוי וכו' כך פירושה לעולם יש קנין וכו' ואם תמצא לומר שאין קנין מ"מ מקבל לאו כחוכר דמי:

היה שדה זה שהוא מקבלה מן הגוי של אבותיו של זה המקבל הרי זה מעשר את הכל מתקנת חכמים ולא סוף דבר שנגזלה ממנו או מאבותיו שהרי עדין כעין שלו הואיל וקרקע אינה נגזלת אלא אף אם לקחה הגוי ממנו או מאבותיו מתוך שהדבר ידוע שחביבה עליו קנסוהו בכך כדי שיזדרז מתוך כך לחזור וללקחה שתעמוד ברורה בידו כשלו זו היא שטתנו בשמועה זו וגדולי המחברים נוטים בה לדרך אחרת ואף בחיוב חוכר הם באים מתורת קנס ואף קנס האמור במקבל פרשוהו בצד אחר וכן רוב המפרשים נתבלבלו בענינה הרבה הן בפסק יש קנין ואין קנין הן בדין מקבל וחוכר הן אם להעמיד שמועה זו בארץ ישראל הן אם להעמידה בסוריא והרבו בה בקושיות אגדות אגדות ואנו כתבנו מה שנראה לנו דרך קצרה וכשתתבונן בכל אותן השמועות שנתבלבלו רוב מפרשים בהם יעלה בידך ממה שכתבנו תירוץ מספיק בכלן או ברובן ומ"מ מה שיראה במסכת גיטין שהחכירות פוטרת מן המעשר אינה שנויה אלא לדעת האומר יש קנין כמו שיתבאר שם:

היורד לתוך שדה חברו ונטעה אילנות שלא ברשות אם היה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונוטל מבעל השדה וזהו שכר טרחו והוצאתו וכתבו גדולי המפרשים במסכת כתובות פרק נכסים דוקא בשהיתה הוצאה שיעור שבח וכן כתבו שאם בעל הקרקע אף הוא עובד אדמה וכן שהוא בכאן אינו נותן לו שכר טרחו אלא דמי נטיעותיו שבאותה שעה ואם אינו שדה העשויה ליטע כגון שהוא יפה לזרעים יותר מאילנות או שבעלים די להם קרקעות נטועים ורוצה בשדה ליזרע שמין לו וידו על התחתונה ואם הוצאה יתרה נוטל שבח ואם שבח יתר נוטל הוצאה בא בעל השדה וגדר את הנטיעות והראה עצמו כשמח בהן שמין לו וידו על העליונה שאם הוצאה יתרה נוטלה ואם שבח יתר נוטלו ויש מפרשים ידו על התחתונה ליפרע בפחות שבשתלים וידו על העליונה ליפרע כגדול שבהם מפני שלדעתם אי אפשר ליורד שלא ברשות בעלים ושלא ברשות בית דין ליטול בשבח היתר על ההוצאה אלא שכל ששבח יתר על הוצאה נוטל הוצאה בפחות שבשכירים ואם הוצאה יתרה נוטל שבח:

לא נתפייס הנוטע במה ששמו לו הן בשדה העשויה ליטע הן בשדה שאין עשויה ליטע ואמר הריני עוקר אילנות שנטעתי אין שומעין לו שהרי מ"מ עד עכשו ינקו והכחישו את הקרקע לא נתפייס בעל במה שחייבוהו ליתן ואמר לו עקור אילניך לא הוזכר דין זה בגמ' ומ"מ גדולי המחברים כתבו ששומעין לו ויש חולקין שאם כן לא הושוו המדות וכל שאין הלה יכול לומר הריני עוקר אף הוא אינו יכול לומר עקור ומ"מ נראה כדעת ראשון שאין כופין את האדם לבנות ולנטוע וכן אם היו מעות ולקח בהם סחורה שלא מדעת בעלים רצו נותנין שכר טרחו לא רצה חייב לשלם הקרן:

היורד לתוך חצר חברו ובנאה שלא ברשות כתבו גדולי הפוסקים והמחברים שכל החצרות ראויות לבנות והרי הדין בה על הדרך שביארנוהו בשדה העשויה ליטע ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בה לבנותה ומ"מ יראה שהכל לפי מה שהוא אדם ושמא לפי המקום ולפי הענין יש חצרות שאין עשויות ליבנות ודנין בהם לשום לו וידו על התחתונה בא בעל החצר והשלים הבנין או עשה דברים שהראה עצמו רוצה ושמח בו שמין לו וידו על העליונה ובכלם אם אמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו שהרי אין כאן כחש קרקע אמר בעל הקרקע טול עציך ואבניך לא הוזכר דין זה בגמרא אבל הסכימו ראשי הישיבות להשוות המדות ומאחר שיכול הלה לומר עצי ואבני אני נוטל אף הוא יכול לומר טול עציך ואבניך ומ"מ גדולי המפרשים חולקין בה מצד שיש כאן הפסד גדול ובעצי ואבני אני נוטל הואיל והוא מוחל הפסדו שומעין לו אבל בטול עציך ראוי לומר שאין שומעין אלא שיושב בו עד שיתן הוצאותיו או יתן לו כמה שנישום לו:

וכן יש לחלק בשדה העשויה ליטע אבל בשאין עשויה ליטע יש לומר בו שיהא יכול לומר כן אלמלא השואת המדות והשואת המדות אין ראוי לעכב טעם זה הואיל ואפשר שאינו נהנה בנטיעה וכן הדין בבנין אם ניכר שאינו רוצה בו:

היה בעל שדה או בעל חצר שתל או בנאי כתבו חכמי הצרפתים שאינו נוטל אלא מה שההנהו וכן יראה ששמין בכל אלו לפי מה שהוא אדם ואם ספק בידו לעשות עכשו אם לאו וכן כל כיוצא בדברים אלו:

יתבאר בשלישי של בתרא שהיורד ברשות אפילו בשאין עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה ושהשותף אצל חלק חברו כיורד ברשות הוא ובשמיני של כתבות ביארנו שהבעל בנכסי אשתו קטנה ומיאנה שמין לו כיורד ברשות:

היה שדה של קטן אין מגבין לו כלום עד שיגדל ויתברר דעתו ואם אכל בינתים פירות לגדולי הראשונים ראיתי שעולין לו בחשבון אלא שאם הוא אינו עשוי לשכור ולא היתומים להשכיר הרי הוא בדין הידוע הענין זה במקומו:

גדולי המחברים כתבו שכל שהנוטע או הבונה נוטל הוצאה אינו נוטל אלא דוקא בשבועה בנקיטת חפץ כמה הוציא ואם היתה השומא נכרת לכל ורוצה ליטול כשער הזול נוטל בלא שבועה וכן הנוטל שבח אין לו שבועה אמר בעל הקרקע נתתי והיורד אומר לא נטלתי אם קודם שומת בית דין היורד נאמן שהדברים מוכיחים שלא ליתן עד שישומו לו אבל אם שמו לו ואמרו לזה תן לו אע"פ שעדין לא נישבע היורד נאמן בעל הקרקע ונשבע היסת שנתן:

ומקבל לאו כחוכר דמי. המורה דגריס א"נ ופי' א"נ יש קנין משום דהוה קשיא לי' אמאי צריך לשנות שתי הסברות באחת מהן היא מתורצת יפה. או שיאמר במציק קא מיירי דאין לו קנין וחייב לעשר ומקבל כחוכר דמי. א"נ יש לו קנין ולא הוי צריך לעשר כלל ומקבל לאו כחוכר דמי דהא חוכר גופי' לא הוה צריך לעשר. אלא משום קנסא אמרי' דמקבל צריך לעשר אבל אי איפשר לומר אי נמי יש לו קנין דכיון דבמציק מיירי בע"כ אין קנין למציק דקרקע אינה נגזלת. וגם אי איפשר לומר מקבל כחוכר דמי דא"כ אמאי נקט שדה אבותיו א"ו זה לבדו צריך לעשר משום דחביבא לי' אבל ישראל אחר שקיבלה לא אלמא מקבל לאו כחוכר דמי דאלו ישראל אחר חוכר חייב לעשר משום דפורע חובו מן המעשר אם לא יעשר:

הא דקאמר ריש לקיש לא שנו אלא שנעקרו בגושיהון. קשיא לי אי נעקרו בגושיהן אמאי קאמר הלה ארצי גדלה. וניחא לי דאף על פי שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בהן ומצילין אותם מן הערלה מכל מקום אינם יכולין לגדל פירות מחמת הגושין לבד ואף אם יגדלו לא יגדלו אלא פירות מועטין. הרשב"א.
האי דקאמר שנעקרו בגושיהן משום בתוך שלש נקט ליה דאמרינן הכל לבעל הזיתים ואם לא נעקרו בגושיהן מאי אית בהו לבעל הזיתים הלא ערלה הם. ויש עוד לומר דמשום לאחר שלש נמי אצטריך דלא מצי בעל הזיתים לומר זיתי גדלו אלא אם כן נעקרו בגושיהן ועכשיו שנעקרו בגושיהן ויכולין לחיות בלא השדה של זה טענתו טענה לומר זיתי גדלו ואין קרקעך צריך לי אלא שזה אומר לו זיתיך בטלו השדה שלי. הראב"ד ז"ל.

דאמר ליה אי נטעת בתוך שלש מי הוה אכלת. ואם תאמר מכל מקום למה יכחישו קרקע שלו בחנם. ויש לומר דלאו בחנם הוא שהרי עתיד לחלוק בפירות לאחר שלש שאלו רצה בעל האילנות לעקרן אין שומעין לו כדתניא לקמן. הריטב"א.

ולימא ליה אי אגא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא. ואם תאמר מה טענה היא זאת ודאי אם אתה נטעת דין הוא שתאכל הכל אחר שלש אבל אלו הנטיעות שלי הם הילכך אוכל עמך אחר שלש ואתה לא תאכל עמי תוך שלש כי אלו נטעתם לא היית אוכל תוך שלש. ויש לומר מפני שיכול לומר לו נטיעות קטנות הייתי יכול ליטע ביציאה מועטת ולא היו מכחישין כל כך הקרקע והייתי זורע תחתיהם ולאחר שלש היו נעשות גדולות וכו' ככתוב בתוספות. הרא"ש.
אלא כי אתא רבין אמר ריש לקיש לא שנא אלא תוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע מאי טעמא משום דאמר ליה קא מבטלת לה לארעאי. ואי אמרת הרי היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אם עשויה ליטע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעם כדין שתלא והא נמי הרי היא עשויה ליטע ונטעה. לא היא דהתם טרח בגווה בכל עבודת הקרקע אבל הכא לא טרח ולא מידי הילכך אין לו אלא דמי הנטיעות. הראב"ד.

הוו קטיני וזרענא תותייהו. פירוש והוא הדין דהוה יכול למימר אי אנא נטעי נטענא אילני אמריני עדיפי מהני. אלא מהאי טענה דנקט עדיפא ליה. הריטב"א.

משום יישוב ארץ ישראל. פירוש ודוקא אחר שהשרישו בקרקע. כגון דא צריכא רבה. פירוש שאלמלא אמרה רבי יוחנן הוה אמינא דטעמא משום דאכחשו בארעיה ואפילו בחוץ לארץ נמי. הריטב"א.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: שטף נהר זיתיו בגושיהן ונטען בתוך שדה חברו כל שלש שנים הראשונות חולקין בפירות בעל הקרקע ובעל האילנות ואינן אסורין משום ערלה לאחר שלש הכל לבעל השדה. ונראה לומר דאפילו הכי נותן לו דמי עצים שהיו שוים בשעה שנעקרו אף על פי שאכל עמו פירות של שלש שנים וצריך עיון. נעקרו בלא גושיהן נותן לו דמי עצים מיד ואסורים הן משום ערלה שלש שנים. ואם אמר בעל הזיתים זיתי אני נוטל בארץ ישראל אין שומעין לו ובחוץ לארץ נמי נראה דאין שומעין לו כיון שישראל קונים שם שדות וכרמים כדכתיב ודרשו את שלום העיר. ודילמא בבבל דוקא הוא דמצי עכובי עליה דלא ליקוץ וצריך עיון. עד כאן.

תנן התם רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו מן העכו"ם מעשר ונותן לו. פירוש מתניתין היא במסכת דמאי וכן לשונה: החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו' ותלמודא לא מייתי אלא דברי רבי יהודה משום סוגיא דעלה ודבעי למימר עלה אמר רבי ירמיה כגון דא וכו' לא מייתי דברי תנא קמא וכן דרך התלמוד להביא לפעמים משניות שלא כלשונן כדכתיבנא בפרק הספינה. סברוה מאי שדה אבותיו וכו' וקסבר רבי יהודה אין קנין לעכו"ם וכו' ומקבל כחוכר דמי וכו'. ואם תאמר למה לן למימר דסבר רבי יהודה אין קנין דילמא סבירא ליה יש קנין ואפילו הכי חוכר חייב לעשר מדרבנן דהא איכא מאן דסבר הכי במסכת מנחות וכיון דכן אף המקבל דמקבל כחוכר דמי. ויש לומר דשורת הדין מקבל לאו כחוכר כי למה לו לעשר חלקו של גוי אלא דכל היכא דחוכר חייב לעשר מה שנותן לגוי דבר תורה שלא יהא כפורע חובו בטבל מדאורייתא עושה רבי יהודה מקבל כחוכר אבל כל היכא דאמרת יש קנין לגוי אין חיוב החיכר אלא מדרבנן דכולי עלמא לא עשו מקבל כחוכר. ותנא קמא דאמר חוכר דוקא ולא מקבל אינו משום דסבירא ליה יש קנין אי נמי אפילו תימא דסבירא ליה אין קנין וחוכר מדאורייתא חייב לעשר סבירא ליה דליכא למגזר מקבל אטו חוכר. הריטב"א.

אלא הא דתניא רבי יהודה אומר המקבל שדה אבותיו ממציק גוי מעשר ונותן לו. פירוש וכיון דהגוי היה אנס קרקע עולם אינה נגזלת ובהא דכולי עלמא אין קנין לגוי להפקיעה מיד מעשר והיינו דאמרינן מאי איריא מציק דקרקע ברשות בעליה עומדת אפילו גוי שאינו מציק נמי פירוש דהא אמרת דאין קנין לגוי. ואם תאמר ומאי קושיא דמציק חייב לעשר מן התורה וכשאינו מציק אינו חייב אלא מדרבנן. יש לומר דהא ליתא דכל היכא דחוכר מדרבנן הוא דמחייב דיש קנין לגוי מקבל פטור מלעשר לדברי הכל כדפרישית לעיל. כך הגירסא בספרים ישנים: אלא דכולי עלמא יש קנין לגוי וכו' ומקבל לאו כחוכר דמי. ופירש רש"י דכולי עלמא יש קנין לגוי ואפילו חוכר פטור אי נמי אין קנין ואף על פי שחוכר חייב מקבל פטור דמקבל לאו כחוכר דמי. והקשו בתוספות חדא דלישנא דגמרא לא משמע הכי דאם כן הוה ליה למימר אי נמי מקבל לאו כחוכר דמי. ועוד דאפילו תימא דיש קנין אפשר לומר דחוכר חייב לעשר מדרבנן מיהת. לכך פירשו דברים כפשטן דכולי עלמא יש קנין ומדאורייתא אפילו חוכר פטור מלעשר ומדרבנן הוא דמחייב וכיון דכן מקבל פטור דמקבל לאו כמוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אבותיו ממש ולדידיה הוא דקנסו רבנן איירי דחביבה ליה טפי אזיל ומקבל ליה פירוש דאלו בישראל דעלמא כיון שאינה נחלת אבותיו אם אתה מחייבו לעשר מימנע ולא מקבל לה מן הגוי ויפקע זכות השבט לגמרי אבל איהו גופיה לא מימנע ולפיכך אמרו שאפילו המקבל חייב לעשר מדרבנן. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ: כדי שתהא בורה וכו'. פירוש ברורה ומוחזקת דמתוך שיקשה עליו המעשר שיראה שאינו מרויח כלום יותר משאם היתה שלו מתוך כך יטרח ויקנה אותה ויסלק הגוי ממנה ובהא פליגי דתנא קמא סבר דוקא מוכר חייב מדרבנן אבל מקבל פטור כל מקבל אפילו מקבל שדה אבותיו משום דיש קנין ואם כן חוכר נמי אינו חייב אלא מדרבנן ואם כן אין להחמיר ולגזור מקבל אטו חוכר ואי משום קנסא דקאמר רבי יהודה דלדידיה קנסוהו רבנן וכו' לית ליה האי טעמא. ואתא רבי יהודה למימר אף המקבל פירוש במקבל שדה בעלמא מן הגוי ודאי מודינא לך דפטור מן המעשר דיש קנין ואם כן חוכר אינו חייב אלא מדרבנן וכיון דאינו חייב אלא מדרבנן לא גזרינן מקבל אטו חוכר אבל מקבל שדה אבותיו מן המציק חייב לעשר דקנסוהו רבנן לדידיה. והאי דקאמר אף המקבל אמקבל שדה אבותיו מן המציק קאי והכי קאמר אף המקבל שדה אבותיו חייב כמו חוכר מטעם קנס כדפירשתי. ובקונטרס פירש דהכי פירושו אלא יש קנין ומקבל לאו כחוכר פירוש יש קנין וחוכר פטור ומקבל לאו דוקא אי נמי אין קנין דהשתא חוכר מחייב מכל מקום מקבל פטור דלאו כחוכר דמי. ולא נהירא חדא דאם כן חסר מן הספר. ועוד קשה דהא כי נמי אמרינן דיש קנין מכל מקום מחייב חוכר מדרבנן כמו לוקח. לכך נראה כדפירשתי עד כאן.

ואמרו ולדידיה מאי טעמא קנסוהו. ופרקינן כדי שתהא ברורה בידו שיטרח ליקח אותה מן הגוי כשרואה שהוא מפסיד בקבלנותה. ויש שפירש דההיא דמציק נמי משום קנסא הוא ובשדה אבותיו ממש ואידך נמי במציק דוקא והביא ראיה מן הירושלמי שאמרו וליה אמר רבי יוחנן כל המציקין שנו מתוך שאתה אומר לו כן אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה עד כאן.

ולא נהירא מדקתני הכא סתם מן הגוי ולא קתני מציק כדאיתא בברייתא ולא פירש בגמרא דילן שיהא נמי במציק. והנכון דההיא דמציק בכל אדם היא ומאי שדה אבותיו שדה אברהם יצחק ויעקב דכולי עלמא אין קנין וחוכר חייב מן התורה וגזרו במקבל אטו חוכר אבל אידך דלאו מציק יש קנין וחוכר חייב מדרבנן בכל אדם ומקבל חייב גם כן כשהיא שדה אבותיו וכדמפרש תלמודא ואזיל ולא תימא אפילו בשדה אבותיו ממש לא קנסו במקבל כלום אבל חוכר חייב אפילו באיניש דעלמא. ואם תאמר כיון דאכרחינן הכא דלרבי יהודה יש קנין אמאי לא מייתינן לה לראיה בפרק השולח דפליגי אמוראי יש קנין או לא ומייתי התם כמה מתניאתא. ויש לומר דהא איכא למידק דלרבי יהודה אין קנין והא במציק הא באידך ברייתא וכדברי הירושלמי וכיון דמצי למידחי הכי לא בעי לאיתויי ראיה מינה ומדרבנן נמי לא מייתי דיש קנין או אין קנין דדילמא סבירי להו אין קנין ואפילו הכי לא גזרו ולא קנסו במקבל כלום ואף על פי שחוכר חייב מדאורייתא אי נמי סבירי להו לעולם יש קניה ולפיכך לא גזרו במקבל כלום. הריטב"א.

וזה לשון הרמב"ן: וקסבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיעו מיד מעשר. פירוש ולפיכך חלקו של ישראל חייב. ואם תאמר חלקו של גוי לא לעשר. מקבל כחוכר דמי וחוכר ודאי חייב הואיל וסבירא לן אין קנין לגוי ואפילו חלק שנותן לגוי משום דכפורע חובתו דמי וקיימא לן פורע חובו חייב לעשר כדאמרינן בגיטין פרק השולח הרי שאנסו בית המלך את גרנו אם בחובו חייב לעשר. ורישא דמתניתין קתני המקבל שדה מישראל מן הנכרי ומן הכותי חולק לפניהם. החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל וכו'. ובהא קמיפלגי רבנן סברי מקבל לאו כחוכר דמי לפיכך חוכר חייב שאין קנין לגוי להפקיע ומקבל פטור. ורבי יהודה סבר מקבל כחוכר לפיכך אף המקבל מעשר ונותן לו מאחר דסבירא ליה אין קנין. ומיהו למאן דסבירא ליה יש קנין לגוי אפילו חוכר פטור והיינו דאמרינן במסכת גיטין פרק השולח האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וכו' פטורין מן המעשר משום דסבירא ליה לההוא תנא יש קנין כדקתני נמי וגוי שמשכן שדהו לישראל פטור ואלו מאן דסבירא ליה אין קנין ודאי חייבת והכי מוכח בהדיא פרק השולח אלא ודאי קסבר האי תנא יש קנין ולפיכך פטור חכירו אי נמי מתוקמא ההוא בסוריא שיש קנין ורישא בתוספתא בסוריא מתניא. ואסיקנא אלא לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ואפילו חוכר נמי פטור ומקבל לאו כחוכר דמי שאלו היה כחוכר כל מקבל שדה ממציק היה חייב לעשר שהרי קרקע אינה נגזלת ולא קנאה הגזלן בין ישראל בין גוי כדאמרינן במסכת סוכה וכיון שלא קנאה גוי מציק חוכר ממנו חייב והכא פטר רבי יהודה כל מקבל שדה ממציק בר ממקבל שדה אבותיו שמע מינה משום דמקבל לאו כחוכר דמי ומתניתין נמי במציק והיינו שדה אבותיו כלומר שדה שהיא של אבותיו וזה אנסה מהם כן פירש רבנו תם. ובדין הוא דמצי למימר מקבל כחוכר דמי ומאי שדה אבותיו שדה אברהם ולא משום קנסא אלא מדינא והאי דלא אמר הכי משום דדייקינן לישנא טפי למימר מאי שדה אבותיו אבותיו ממש והיינו מציק כדפרישית דאלו שדה אברהם הוה ליה לפרושי במציק דממאי משמע דבמציק קאמר ולפיכך הוצרך לומר מקבל לאו כחוכר דמי. ואפשר עוד לומר דכי קסלקא דעתין למימר אין קנין לגוי בארץ ישראל קרי ליה שדה אבותיו למימר אף על פי שהיא ברשות אחרים ירושה היא לו מאבותיו אבל השתא דאמרינן יש קנין לגוי אימר לא שייך למימר שדה אבותיו אלא בשדה אבותיו ממש. ואי קשיא נמי לימא לעולם אין קנין לגוי ומקבל לאו כחוכר דמי הילכך כל מקבל פטור בר ממקבל ממציק דקנסוהו רבנן אבל בגוי. דלאו מציק אף על פי שאין לו קנין לא קנסוהו. ואיכא למימר קנסא לאו לגוי מציק הוא משום שגזלה אלא לישראל כדי שתהא בורה בידו כלומר שתהא ברורה ומוחזקת בידו ויחזור ויקננה מתוך שיקשה עליו המעשר יטרח ויוסיף דמים ויסלק הגוי ממנה ואפילו בגוי דלאו מציק קנסינן ליה לישראל בכך מאחר שאין קנין בה כענין ששנינו המוכר שדהו לנכרי לוקח מביא בכורים מפני תיקון העולם ההיינו דלא לשתקען בידי גוים. אי נמי הכא דדחויי מדחה ליד מסברא קמא והכי קאמר לא לעולם יש קנין ומקבל לאו כחוכר דמי והוא הדין דאית לך לאוקמה בהנך תרי גווני דאמרן לעיל וכן עיקר. והשתא דאמרינן דרבי יהודה סבר דיש קנין מתניתין דקתני החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל שדה מאבותיו וכו' איכא למימר דרבי יהודה מפלג פליג והכי קאמר להו לרבנן בגוי דלאו מציק אינו חייב לעשר דיש קנין ואי שמיע לכו מעשר ונותן לו במציק שמיע לכו ואף במקבל שדה מאבותיו ממש שמיע לכו. אי נמי רבנן נמי במציק מיירי ובהא קמיפלגי רבנן סברי חוכר חייב מן הדין במציק מפני שאין לו בה קנין אבל לא מקבל לעולם ורבי יהודה קמהדר אף מקבל נמי בשדה גזולה אם של אבותיו היא חייב לעשרו וכולה במציק. ובירושלמי נחלקו בה לתנא קמא אם ממדת הדין אי משום קנס ומקשה מאן דאמר תפסת מדת הדין בחוכר מגוי ניחא מאן דאמר קנס בידו אמר רבי יוחנן מן המציקין שבו מוכרו שאתה אומר לו כן אף הוא דוחק עצמו ופודה אותה ורש"י מפרש דהכי קאמר דכולי עלמא יש קנין ואי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי. ולאו ראיה דאפילו כשתמצא לומר יש קנין מציק אין לו קנין דהא גזלן הוא כדפירש רש"י עצמו וקיימא לן דקרקע אינה נגזלת וכיון שכן אם תמצא לומר מקבל כחוכר כל מקבל ממנו חייב מן הדין ואפילו מקבל שדה אברהם והיאך תאמר יש קנין ומקבל כחוכר ומאי שדה אבותיו אבותיו ממש ומשום קנסא אי נמי אין קנין ומקבל לאו כחוכר. ואפשר דהכי קאמר דכולי עלמא או אין קנין או יש קנין ומתניתין היינו טעמא משום דמקבל לאו כחוכר ולא תפשוט מינה לא אין קנין ולא יש קנין דטעמא דמתניתין משום דמקבל לאו כחוכר דמי הילכך חלק גוי פטור מן הדין אלא בשדה אבותיו ממש קנסא הוא דקנסוהו רבנן ולישנא דגמרא הכי קאמר לא לעולם יש קנין בעלמא וכל שכן אי אין קנין והכא טעמא דקנסא משום דמקבל לאו כחוכר והאי טעמא בתרא הוא תירוצא דמילתא וזהו דעת ר"ש. עד כאן.

כתוב בספר המאור אלא לעולם יש קנין לגוי ומקבל לאו כחוכר דמי. פירוש אי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר ולאו עליה רמי לעשורי מנתיה דגוי דלא פרע וכו' עד ועבוד רבנן תקנתא כדי שתהא בורה בידו וימכרנה לישראל ולעולם איכא למימר דיש קנין וכו'.
וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם: מי שמע כזאת כי הגוי שעשה טובה לישראל שהזמין לו מעותיו בשעת דחקו ולקחה ממנו מדעתו נקנוס את הגוי שתהא בורה בידו ומה חטא ואלו אמר לדידיה קנסוהו רבנן מפני שמכרה לגוי היה אפשר ואף על פי שאינו מספיק שאם אבותיו חטאו הוא מה חטא או שמא אף אבותיו לא חטאו כי מפני הדוחק מכרוהו ולא מצאו לישראל שיקחנה אבל הגוי לא חטא שיהא ראוי לקנסו ואם תאמר דבשגזלה הגוי מישראל מיירי הא לא אפשר דלא אמרינן יש קנין או אין קנין אלא בזמן שקנה שדה בדמים מיד בעליו ישראל אבל בגזלה ואונס דברי הכל אין קנין דהא קיימא לן דקרקע אינה בגזלת והלוקח מסקריקון אפילו חזר ולקחה מבעליה ישראל לא קנסוהו כל שכן שהסקריקון עצמו לא קנאה והלוקחה מן הלוקח אפילו עד מאה גם הוא לא קנאה ואפילו הוא ישראל אלא מתקנתו של רבי האחרונה ואף על גב דקיימא לן דגוי קונה מישראל בחזקה מדכתיב וישב ממנו שבי כדאמרינן בפרק השולח. הני מילי לענין מעשה ידיו אבל לא לענין הגוף וכן קרקע לא קני לה לגופה כלל וכל פירותיו נחשבין כגזלה כדאמרינן גבי הדס של לולב במסכת סוכה דאמר רבא להנהו אוונכרי ליגזזו אינהו דקיימא לן קרקע אינה בגזלת הילכך ליגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאוש ברשותא דידהו ושינוי רשות בידא דידן. ותו לא מידי בין תבין. וכבר אמרו במסכת גיטין דרך אחרת במוכר שדהו לנכרי שעשו לו תקנה אחרת שלא תשתקע השדה ביד גוי ולא על דרך קנס הגוי. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור וטעמא דמקבל ליה ממציק דלית ליה קנין בגויה ומקבל כחוכר דמי ובעי עשורי ומיתן ליה וכו'. וכתב עליו הראב"ד ז"ל אמר אברהם: אין הספרים המדוייקים כן אלא ומקבל לאו כחוכר דמי. ובאמת וברור בעבור יראת הקושיא שקשה חכירות של כאן עם החכירות של מסכת גיטין ואינה מתפרקת כי אם נעמיד אותה של גיטין בסוריא ואני הוא המעמיד ומצאתי אותה בפירוש והראיתי אוחה לרב אדוני חמי ושמח עליה. גם מה שכתב וחלק את הלשונות כאן שדה אבותיו ממש וכאן שדה אברהם יצחק ויעקב ורבי יהודה הוא דתני להו לתרווייהו ורישא דהא מתניתין דהכא החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו ומוקי לה במסקנא דיש קניה ואפילו הכי בחוכר חייב ואפילו בלא שדה אבותיו אלמא חוכר כדידיה דמי וקשיא בהדי ההיא דגיטין אלא על כרחך ההיא בסוריא והא בארץ ישראל כדפרישנא. גם כל מה שחלק בין מציק לקונה גם אני כתבתי אותו זה כמה שנים בחבור המצות הנוהגת עתה בארץ לותיק רבי אשר בר שאול כאשר הייתי בנרבונא. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא אין קנין לגוי ומקבל לאו כחוכר דמי וכו'. אמר אברהם: זהו שבוש הגמרא כי מתחלה מקבל כחוכר דמי אמרו. עד כאן.

היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין וידו על התחתונה. פירשו רוב המפרשים ידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו הוצאה שיעור שבח. ושמואל אמר שמין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה היינו שנותן לו כשתלי העיר ומשמע אפילו יתר על ההוצאה. והוא מן התימה היאך יתן לו זה יתר על מה שההנהו. עוד אבי תמה והלא בעל חוב נוטל את השבח ואינו נותן לו אלא הוצאה בלבד ואף על פי שנכנס לשדה זו ברשות ולקחו מבעלים והיאך יהא יפה כח בעל חוב מבעל הקרקע. והריא"ף הפליג יותר ואמר שנותן לו הבנין עד גמירא והיינו דאמר ליה רב לההוא גברא זיל שם ליה וידו על העליונה. ויש לומר שדין הלוקח במקום בעל חוב גרוע יותר לפי שהוא הפסיד על עצמו שלקח שדה המשועבד לאחר וכן כתב גם הריא"ף. והר"ז הלוי פירש ידו על העליונה במעולה שבשכירות כאדם שאומר לחברו בנה לי קרקע או נטע לי שדה זו שלא אצטרך אני לטרוח בה דהא ודאי מהני ליה הנאה מעליא ופירש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות כמו שמזלזלים הפועלים הפחותים. ורבי האיי גאון פירש במו"מ בשער ז' ידו על התחתונה בפחות שישימו אותו שמאים בקיאים. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: איתמר היורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה. פירוש ששמין השבח וההוצאה ונוטל הפחות שבהן וכן פירש רש"י וכן מפורש בתוספות בכתובות. וכתב הרז"ה פירוש כשנוטל הוצאה אף על פי שהוא שכר פועלים ביוקר אין נותנים לו אלא בפחות שהיו נוטלין פועלים באותה שעה וכן אם עשה המלאכה על ידי עצמו ואם עשה על ידי פועלים בזול אין נותנים לו אלא כפי מה שהוציא ומיהו שקיל אגר טרחיה בזול. וכשנוטל הוצאה ואי אפשר לנו לדעת אם הוזילו לו אינו נוטל אלא בשבועה. ושמואל אמר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה. פירש רש"י שנותנים לו כשאר שתלי העיר כפי מנהג המדינה וכדאוקימנא בשדה שהיא עשויה ליטע והיינו דאמרינן בעובדא דבסמוך אמר ליה זיל שם ליה וידו על העליונה דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה במאי דעבד חבריה הוה ליה לדידיה שדה העשויה ליטע ששמין לו וידו על העליונה ומעיקרא דאמר ליה סתמא זיל שם ליה משום דלא הוה ידע אם עשויה ליטע אם לאו כיון דאמר ליה לא בעינא אמר ליה אם כן דשדה שאינה עשויה ליטע זיל שם ליה וידו על התתתונה. וקשה למרי דאפילו בשדה העשויה ליטע למה תהא ידו על העליונה כשבא ליטול כשתלי העיר כיון דשלא מדעת בעלים ירד בה. ויש לומר דכיון דשדה העשויה ליטע וידעו הבעלים ושתקו ודאי נימא להו במאי דעבד וכאלו ירד מדעתם דמי. אבל הרז"ה פירש דאפילו בזו אין לו בשבח שהוא יתר על ההוצאה כלום אלא שאומדים כמה אדם רוצה ליתן למי שיקבל על עצמו מלאכה אחת לעשותה ולא יצטרכו בעלים לטרוח בה להכניס ולהוציא פועלים כי בודאי אדם נותן בכך הוצאה מרווחת בעין יפה. ומיהו אף בזו אם עשאה על ידי פועלים ישבע כמה הוציא ואם הוציא יותר מן הראוי אין שומעין לו אלא ששמין כמה ראוי להוציא במלאכה זו ומוסיפין לו שכר טרחו ומה שהיה נותן בעל הבית שמצא מלאכה עשויה וכן פירש רבינו הגדול הרמב"ן. עד כאן.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: שמין לו וידו על התחתונה אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו ההוצאה ואם ההוצאה יתירה וכו'. ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה ונותן לו את ההוצאה. וזהו ידו על התחתונה דקאמר להו רב בשמעתין. והרב ז"ל פירש ידו על העליונה שנותן לו דמי הבנין עד גמירא. ולי נראה דהא דשמואל דאמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' כעין שתלא קאמר שנותנין לו כמנהג השתלים שבמדינה אבל בבנין אין לו אלא ההוצאה כמו שפירש הרב וזהו דמי הבנין עד גמירא. גם יש עוד לומר שנותן לו שכר ביטולו וטרחו אם טרח בו וזהו כענין שכתב שתלא וכל זה נכנס בכלל דמי הבנין שכתב הרב. ומה שכתב הרב בשם הגאון במי שאמר טול עציך ואבניך שומעין לו ואמר נראין דבריו. אני בעניותי איני רואה את דבריו כי כל חרבות נתנו ליבנות וזה מויק הוא ואין שומעין לו אבל יושב בו צד שיתן לו יציאותיו. עד כאן.

והא דרב פפא לאו בפירוש איתמר וכו'. פירוש הא דאמר רב פפא דלא פליג רב מכלל מעשה שבא ליד רב אמרה דההוא דאתא לקמיה דרב וכו' שבתחלה אמר לו שום ליה וידו על התחתונה וכד חזייה דקגדר ומנטר ליה אמר ליה שום ליה וידו על העליונה וסבר רב פפא דשדה העשויה ליטע כמאן דגדר לה ומנטר לה הוא דכיון דלנטיעה קיימא מינח ניחא ליה. ויש נוסחא אחרת דגרסי הכי והא דרב לאו בפירוש איתמר וכו' ותרווייהו חד טעמא נינהו הא דרב שאמרנו שמודה לשמואל בשדה העשויה ליטע לא שמעו ממנו בפירוש אלא מכללא ממה שאמר לו בסוף כדחזייה דמנטר להו וכו' כדפרישנא. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: והא דרב לאו בפירוש וכו'. פירוש מכללא איתמר דאמר ליה זיל שם ליה וידו על התחתונה ומשום דהוה ליה שדה שאינה עשויה ליטע. והוא הדין נמי דמצי למשמע מכללא דבשדה העשויה ליטע כשמואל סבירא ליה דהא בסופו אמר ליה גלית אדעתיך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה אלא דאנן לא אתינן השתא אלא לומר דמימרא גופה דרב מכללא איתמר. ואפשר נמי דלישנא קלילא נקטיה והכי קאמר הא דרב ופירושא דפריש ולה רב פפא מכללא איתמר והיינו דלא אמרינן עלה ואי מכללא מאי כדאמרינן בשאר דוכתי דהא בדרב פפא לא שייך למפרך הכי. וקשיא לי כי אמר ליה זיל שום ליה וידו על התחתונה ואמר לא בעינא למה שתק לו רב. ויש לומר משום דסבירא ליה דיכול בעל הקרקע לומר טול עציך ואבניך ולא אמרו ששמין לו וידו על התחתונה אלא כשלא אמר כן. ומיהו בשדה העשויה ליטע אינו יכול לומר טול עציך ואבניך לדברי הכל. וכן דעת רבינו הגדול הרמב"ן.
וה"ר פינחס הלוי פירש דכי אמר ליה זיל שום ליה עד שיראה מה שיטעון אמר ליה לא בעינא כלומר לא בעינא אלא שיטול אילניו ואמר ליה כעושה פשרה זיל שום ליה וידו על התחתונה מיהת אמר ליה הא נמי לא בעינא בתר דגדר אמר ליה גלית אדעתך זיל שום ליה וידו על העליונה או לעקור אילני או שתשום לו כדינו ואלו מעיקרא קודם שאמרת לו לא בעינא היתה ידך על העליונה לתת לו הוצאה או לומר לו עקור אילניך אבל עכשיו אבדת דינך כי כשאמרת לו לא בעינא נתת לו רשות בבית דין לעקור ואינך יכול לחזור בך שזה כאומר לחברו בבית דין רצונך השבע וטול וכשחזרת וגדרת וגלית דעתך דניחא לך נתחייבת לתת לו שומת מלאכתו הילכך ידו על העליונה. וזה הפירוש נכון דאתי שפיר לישנא דידו על העליונה והיינו נמי דלא גמרינן מהכא מידי לפירושא דרב פפא והיינו דאמרינן מכללא איתמר משום דכי אמר ליה רב זיל שום ליה וידו על התחתונה לא אמר אלא כמפשר ושמא אין הדין כך וקמשמע לן תלמודא לעיל דבדוקא קאמר ליה מפני שכן הדין לכל הפחות כל היכא דלא אמר ליה עקור אילנך. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן: הא דאמר ליה רב לההוא זיל שום ליה סתמא קאמר ליה לא ידו על העליונה ולא ידו על התחתונה כדי לידע אם היתה לו שדה העשויה ליטע אם לאו ואמר ליה ההוא גברא לא בעינא כלומר אני לא הייתי נוטעה ואמר ליה שום ליה וידו על התחתונה ואמר ליה לא בעינא נראה לי דהכי קאמר ליה לא בעינא יטול עציו ונטיעותיו וילך לו ואשתיק רב עד דחזייה דקא גדר לה דדינא קאמר ליה כיון דלא בעי נטיעות שאם רצונו בשדה לבן אינך רשאי לכופו ליקח נטיעותי של זה וכיון דחזייה לבסוף דגדרה אמר ליה גלית דעתך דניחא לך ודעתך לנוטעה ושום ליה וידו על העליונה שאם אין דעתך לנטעה ובשדה לבן אתה רוצה אמאי מנטרת לה הרי יש עליו ליטול עציו ונטיעותיו.
ומכאן למדנו שאם אמר בעל השדה או בעל העצים יטול עציו ואבניו שומעין לו שאם אתה אומר אין שומצין לו למה אישתיק רב עד דחזייה דגדרה וכי גדרה נמי מנא לן דניחא ליה דילמא לא ניחא ליה כיון שעל כרחך אתה מחייבו לשום לו וידו על התחתונה גדר ומנטר לה וכי ישום לזה ויחזור ויעקור אלא ודאי כי אמר לא בעינא יטול עציו ורב שתיק ולא חייביה משום דדינא קאמר ליה לא הוה ליה לנטורה וכיון דמנטר לה גלי אדעתיה דניחא ליה. וכן דעת רבינו הגדול דלמאריה ארעא שומעין לו אם אמר טול עציך ונטיצותיך ואבניך בין בבית בין בשדה דליכא למיחש לכחשא דארעא ולא ליישוב ארץ ישראל שאם בא לקוץ אין מוחין בידו לפיכך שומעין לו בכולם. ומיהו בשדה העשויה ליטע אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה. ע"כ.
וכי מסקינן נמי בגמרא דכי אמר עצי ואבני אני נוטל שבבית שומעים לו איכא מאן דאמר הני מילי בחורבה שאינה עשויה ליבנות אבל בחורבה העשויה ליבנות אין שומעין לו דמיד זכה בעל הקרקע בבנין שמתחלה על דעת כן בנה אבל בחורבה שאינה עשויה ליבנות דשמין לו וידו על התחתונה הוא שיכול לחזור בו שיכול לומר שמתחלה כשבנה על דעת ליטול כל הוצאתו נתכוון. כן כתב הרא"ה.

אבל מדברי הרשב"א נראה דאפילו בחורבה העשויה ליבנות יכול לומר עצי ואבני אני נוטל כל זמן שלא קדם בעל הקרקע ואמר דמיהם אני נותן דבכהאי גוונא כיון שעל דעת ליטול מבעל הבית בנה וכו'. הר"ן.
וזה לשון הרשב"א: נראה לי דדוקא שקדם ואמר עצי ואבני אני נוטל קודם שיאמר הלה דמיהם אני נותן אבל קדם בעל השדה או בעל החצר ואמר ניחא לי במה שעשה מיד קנתה לו חצרו שהרי כשבנה זה או נטע על דעת שיקנה הלה אם ירצה בנה ונטע והרי זה כאלו נתן מטלטלים בחצר חברו ואמר לו לכשתרצה לקנות מטלטלין אלו הרי קנויים לך בכך וכך ואמר הלה תקנה לי חצרי או שגלה בדעתו דניחא ליה דתיקני לו חצרו קנה ואין חברו יכול לחזור בו והוה ליה כאותה ששנינו בפרק קמא דבבא בתרא כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו לבנותו בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן אלמא מכיון שסמך לו כותל וגילה בדעתו דניחא ליה קנתה לו חצרו ושוב אין חברו יכול לחזור בו שאם אין אתה אומר כן למה בחזקת שנתן והלא יכול לומר עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור ואי זו חזקה יש לזה שהוא נאמן לומר קניתי אלא ודאי אין חברו יכול לחזור בו אחר שגלה בדעתו דניחא ליה דתקנה לו חצרו ומעתה חזרו עליו דמי ההוצאה במלוה על פה ונאמן לומר פרעתי. כן נראה לי. ובשדה העשויה ליטע אם אמר בעל השדה טול נטיעותיך אין שומעין לו דכמאן דגדרה ומנטר לה דמי ועדיף מינה דהא רב אמר ליה לההוא גברא דקגדרה ומנטר לה דישום לו וידו על העליונה משום דגלי אדעתיה דניחא ליה לנטעה. ואפשר היה לי לפרש האי דרב משום דכיון דגדרה וגלי דעתיה דניחא ליה הוה ליה כאלו אמר תקנה לי חצרי וכאותה שאמרו בסמך לו כותל אחר. אלא דלא משמע הכי מדקאמרינן דמודה רב לשמואל בשדה העשויה ליטע ושמעינן לה מכללא דההוא עובדא דאלמא משום דגלי אדעתיה בלבד דעשויה ליטע היא ולא משום דקניא ליה חצרו דאי לא היכי דייקי מינה דלא פליג אדשמואל בשעשאוה ליטע וכן כתב הראב"ד. עד כאן.
וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: היורד לתוך שדה חברו בשדה שאינה עשויה ליטע וכן בתשובה היורד לתוך ביתו שאינו צריך עכשיו לבנות בה ונטע או בנה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה. ובשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה כגון זו ליטע אותה באילנות אלו ונותן לו. ואי אמר ליה בעל השדה עקור אילנך שקול וזיל אפילו בשדה העשויה ליטע דינא קאמר ליה. ואי הדר גדר להו ומנטר להו להנהו אילנות אחר שהניחה זה ונתרשל בעקירתה גלי אדעתיה דניחא ליה על דנטעינהו ושמין לו כשדה העשויה ליטע בין בשדה שלא היתה עשויה ליטע בין שהיתה עשויה ליטע וידו של נוטע על העליונה ליטול עציו או ליטול שכרו ואפילו בשדה נמי דאמרינן בסמוך דלא מצי בעל אילנות למימר אילני אני נוטל משום כחשא דארעא הכא כיון דאיהו הוה בעי מעיקרא לאערומי עליה דנוטע אי בעי נוטע השתא למעקרינהו לא מצי עכובי עליו דהא אמר ליה רב זיל שום ליה וידו על העליונה וצריך עיון.
היורד לתוך חורבתו של חברו ובנאה שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה ליטול השבח או ההוצאה בתשובה לגאון ואין כאן מקום לשבועה. ואי אמר עצי ואבני אני נוטל בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו משום כחשא דארעא כלישנא בתרא ואפילו בחוץ לארץ מצי בעל השדה עכובי עליה. ואי אמר ליה בעל הבית לבעל בנין טול עציך ואבניך שדרו ממתיבתא וכו'. ואי שביק ליה בעל הבנין ונתרשל בסתירת הבנין למחזי מאי כולי עביד בעל הקרקע הבנוי ואתא בתר הכי וגדריה ונטר ליה גלי אדעתיה דניחא ליה ומחייבינן ליה למיתב ליה כל דמי הבנין עד גמירא כי היכי דאמרינן בההיא דלעיל.

בד"ה ולימא ליה כו' פשיטא שלא הנחתים לדעת שתאכל עמי אחר ג' אא"כ אוכל גם אני עמך תוך ג' כו' עכ"ל הכי משמע להו דעיקר פירכא אתוך ג' שיהיה לשניהם ולא ניחא להו לפרש בפשיטות דפריך שיהיה הכל לאחר ג' לבעל הקרקע וכדמסיק רבין דאם כן תקשי ליה הכי אמתני' דקתני יחלוקו דליכא למימר דהוה מפרש לה כדמסיק רבין יחלוקו אתוך שלשה דהא ארבין נמי פריך ולימא אי את נטעת בתוך ג' כו' אלא ע"כ דהוה מפרש למתני' בין בתוך ג' בין לאחר ג' יחלוקו ודו"ק:

גמרא והא דרב לאו בפירוש אתמר וכו'. באשר"י גריס הא דרב פפא לאו בפירוש אתמר:

גמ' השתא תאכל פלגא כו' כצ"ל וכן הוא בס"א וכן צ"ל אחר כך:

שם תנן התם רבי יהודה אומר אף המקבל כו'. רבי יהודה אומר אף המקבל כו'. כצ"ל:

רש"י בד"ה ולאחר שלש כלומר וכו'. לאחר שלש אף בתוך כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה כדי כו'. הנכרי ממנה הס"ד:

תד"ה סברוה. אבל ת"ק כו' רי"א אף המקבל כו'. כצ"ל ותיבת ממציק יש למחוק:

בא"ד דבלא שמעתתין צריך כו'. כצ"ל:

תד"ה כדי. אבל אחר לא הוצרכנו לקנוס לעשר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה יש קנין ואי נמי כו'. כעין זה בנדרים דף פב ע"ב ומאי א"י להפר לפירוש הרא"ש שם:

אמר עולא אמר ר"ל ל"ש אלא שנעקרו בגושיהן וכו'. אני בעניי כד הוינא טליא נשאתי ונתתי פלפל"ת כל שהוא בסוגיא זו ובדברי המפרשים והדפיסו מורי הרב זלה"ה בספרו הבהיר נחפה בכסף בשו"ת ח"מ סימן ד'. ושם סימן ה' מורי הרב זלה"ה כתב על דברי. ובו בפרק אני עני חזרתי וכתבתי בזה אפס קצה פרט א' שכתבתי מאז הבאתיו בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רצ"ד אות י"א בס"ד. ותשובת הרשב"א שהבאתי שם מכתיבת יד עתה נדפסה בתשובות הרשב"א ח"ג שנדפסו מקרוב סימן רכ"ה ע"ש:

חוץ מן ההוצאה. שהוא מוציא במסיקתן ובעצירתן: שנעקרו בגושיהן. עם הקרקע שסביבותיהן שיכולין לחיות על ידו פטורין מן הערלה כדתנן (ערלה פ''א מ''ג) אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב: ולאחר שלש. כלומר אפילו נעקרו בגושיהן לא שנו דיחלוקו אלא לאחר שלש שנים ששטפן הנהר שאילו נטען מתחלה בעל הקרקע בלא גושיהן כבר יצאו עכשיו מכלל הערלה דהשתא לא מהני ליה גושין דבעל הזיתים מידי לאחר שלש: אבל בתוך שלש. גושין דבעל הזיתים הוא דקשרי להו והכל שלו: הוה קטיני. הוו זיתים דקין ולא היה להן צל וזרענא תותייהו סילקא וירקא: צריכא רבה. שאם לא פרשה רבי יוחנן לא היינו אומרים אותה מסברא: המקבל. למחצה: מעשר. תחלה כל התבואה ואח''כ נותן לו לנכרי חלקו ונמצא מעשר משלו על של נכרי ומפסיד: מקבל. למחצה: כחוכר דמי. כאילו מקבלה בכך וכך כורין לשנה בין עושה ובין אינה עושה: מציק. אנס: יש קנין. ואי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי ואין מוטל עליו לפטור חלקו של נכרי דלא פורע חובתו הוא שברשות הנכרי גדל: שדה אבותיו ממש. והנכרי גזלה מהם לדידיה הוא דקנסוהו רבנן דקים לן בגויה דאיידי דחביבא ליה לא מימנע בהכי מלקבלה למחצה וטפי על שאר אריסין את המעשר הזה ומקבל ליה: אבל איניש דעלמא. אי רמית עליה לעשורי לא מקבל לה לא קנסוהו רבנן: ולדידיה מאי טעמא קנסוהו. מה חטא שקנסוהו: כדי שתהא ברה בידו. שיחזור ויקננה מתוך שיקשה עליו המעשר יטרח ויוסיף הדמים ויסלק הנכרי ממנה. ברה ברורה ומוחזקת: אמר רבי ירמיה וכו'. ומשום הכי נקט ליה הכא דדמיא להך דלעיל: ונטעה. אילנות: ידו על התחתונה. אם השבח יתר על הוצאה יש לו הוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח: בשדה העשויה לנטעה. אילנות שיפה לאילן יותר מזרעים איתא דשמואל: לא בעינא. איני חפץ בנטיעתה שדה לבן היתה לי: גלית אדעתך דניחא לך. ועשיתה שדה העשויה ליטע וידו על העליונה הוא כשאר שתלי העיר כמנהג המדינה: הוא דאמר. רב נחמן: כי האי תנא. דאמר לא נחלקו בית הלל בדבר כר''ש בן אלעזר:
שנעקרו בגושיהן. נקט הכי משום תוך שלש דאל''כ הוו ערלה: ולימא ליה אי אנא נטעי לאחר שלש הוה אכילנא כו'. והייתי קונה נטיעות קטנות בדמים מועטין ולאחר שלש היו נעשות גדולות וטוענין פירות כזיתים שלך ומאחר שלא עשיתי כן אלא הנחתי זיתים שלך בקרקעי פשיטא שלא הנחתים לדעת שתאכל עמי אחר שלש אא''כ אוכל גם אני עמך תוך שלש הואיל וכן גם אתה הנחתם לדעת כן בקרקעי: ואם אמר הלה זיתיי אני נוטל אין שומעין לו. אלא ישארו הזיתים שם אע''פ שלאחר ג' הכל של בעל הקרקע ובעל הקרקע יתן דמי הזיתים כמו ששוים למכור לנטיעות ולא סגי בדמי עצים שהרי לעשות פירות הן עומדין: סברוה מאי שדה אבותיו כו'. וקסבר אין קנין ומקבל כחוכר נראה לר''י לפרש משום דקסבר אין קנין ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר ובחוכר מן הדין צריך לעשר שלא יהא פורע חובו במעשר כדאמר. הרי שאנס השר את גורנו אם בחובו צריך לעשר אבל ת''ק דרבי יהודה דאמר החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו רבי יהודה אומר אף המקבל ממציק כו' סבר יש קנין ולכך אין להחמיר במקבל אלא דוקא בחוכר החמירו מדרבנן כמו שחייבו לעשר מדרבנן את הלוקח מן הנכרי כדאמרינן בהקומץ רבה (מנחות דף לא. ושם ד''ה קסבר) גבי ר' שמעון שזורי למ''ד יש קנין והא דתנן בהשולח (גיטין דף מג: ושם) האריסין והחכירין כולם פטורין מן המעשר ומשמע דאפילו חלקו של חוכר פטור איכא לאוקמי בסוריא כדמשני התם (דף מז.) אמשניות טובא ואפילו חוכר פטור שם כמו בחוצה לארץ דבלא שמעתתי' צריך לאוקמי התם בסוריא כיון דפטור אפילו חלקו של ישראל דלא תיקשי ההיא דמנחות ומה שהוצרך ר' יהודה להזכיר שדה אבותיו אע''ג דת''ק נמי איירי דוקא בארץ כדפרישי' דבחוצה לארץ אפילו חוכר פטור הכי קאמר ליה ר' יהודה לת''ק כיון דבא''י קיימינן ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר דאין קנין דאכתי שדה אבותיו חשוב ולמאי דקאמר לעולם יש קנין ולכך אין ראוי להחמיר במקבל כמו בחוכר לפי זה לא פליג רבי יהודה את''ק אלא מוסיף דאף המקבל ממציק מעשר ונותן לו כמו בחוכר כך נראה לר''י לפרש דמקבל כחוכר או לאו כחוכר דמי תלוי ביש קנין ואין קנין ועיקר ור''ת פירש בע''א ודוחק. כדי שתהא ברה בידו פי' שתהא ברורה בידו שעל ידי שיצטרך לעשר אף חלקו של נכרי והיא חביבה בעיניו ולא יניחנה ומתוך שיקשה עליו הוצאת המעשר יטרח לחזר על הנכרי ללוקחה הימנו אבל ישראל אחר אם נחייבנו לעשר אף מחלק הנכרי יניחנו מלקבל דאין חביבה בעיניו ר''ח גריס שתהא בורה בידו פירוש להכי קנסו את היורש שיעשר את חלק הנכרי כדי שיניח מלקבלה וכיון שתהא בורה ביד הנכרי שלא ירצו לקבלה הימנו ע''י כן ימכרנה לישראל בדמים מועטין שלא נתן עליה כלום אלא בגזילה באתה לידו ולכך לא יהיה רגיל עוד לגזול אבל אחר לא הוצרכנו לקנוס ולעשר דבלאו הכי שומע לנו מלקבלו אבל יורש דחביבה ליה לא תועיל אזהרה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד