בבא מציעא קא ע"ב

דף קא - ב

מביאה הגמרא מימרא:

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן:  בבית שבנה בקרקע חבירו, שומעים לו אם אמר עצי ואבני אני נוטל כדעת רב נחמן ^[226].

בשדה שנטע בה נטיעות, אין שומעים לו אם אמר נטיעותי אני נוטל.

מאי טעמא אין שומעים לו בשדה כמו בבית?

משום ישוב ארץ ישראל, שחשוב שיהיה בה אילנות יותר מבתים ^[227].

איכא דאמרי: באילנות אין שומעים לו משום כחשא דארעא ^[228], שיניקת האילנות הכחישה את השדה, ולא תחזור להיות טובה כמו שהיתה לפני הנטיעה.

מאי בינייהו? [מה בין שני הטעמים] להלכה?

איכא בינייהו, חוצה לארץ, שאין בה משום ישוב ארץ ישראל, ויש בה משום טענת "כחשא דארעא" ^[229].

מתניתין:

מכאן עד סוף הפרק, עוסקות המשניות בדיני השכרת בתים.

משנתנו דנה, מתי יכול המשכיר להוציא את השוכר מהבית?

המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מהבית מן החג [חג הסוכות] ועד הפסח, שאז נגמרים ימי הגשמים.

ואם השכיר לו את הבית בימות החמה ^[230], יכול להוציאו אחרי שלושים יום, מפני שבימות החמה מצויים בתים לשכירות.

הדין הזה אמור בעיירות, ששם מצויים בתים לשכירות בימות החמה.

ובכרכים שיש בהם שווקים ואנשים נמשכים לגור שם, ושם קשה למצוא בתים לשכור, אחד המשכיר בימות החמה, ואחד בימות הגשמים, אין יכול להוציאו אלא לאחר שנים עשר חודש.

ובחנויות שהושכרו, אחד חנויות שבעיירות, ואחד חנויות שבכרכים, אין להוציא את השוכר אלא לאחר שנים עשר חודש, מפני שמוןהרים בחנות בהקפה, ואם יצטרך לעזוב את החנות במהירות, יפסיד את התשלומים של לקוחותיו, כי לא ידעו היכן הוא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מחנות של נחתומים ושל צבעים, אין להוציא אלא לאחר שלש שנים, מפני שהם מקיפים לזמן ארוך.

גמרא:

שנינו במשנתנו: המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, בימות החמה שלשים יום.

ומניחה הגמרא בפשטות, שהמשנה מדברת במקרה שבזמן ההשכרה קבעו שהשכירות תהיה לימות הגשמים או לימות החמה.

ודנה הגמרא: מאי שנא [במה שונים] ימות הגשמים שאין להוציא את השוכר עד סופם, דכי אגר איניש ביתא [שכאשר אדם שוכר בית] בשביל ימות הגשמים, אגר לכולהו [הרי הוא שוכר לכל] ימות הגשמים, וכאילו אמר שההשכרה תהיה עד הפסח.

אם כן, המשכיר בית בשביל ימות החמה נמי, יש לנו לומר, דכי אגר איניש ביתא, לכולהו ימות החמה אגר, וכאילו ההשכרה היתה עד חג הסוכות.

אלא, אין להבין את המשנה, שהשכירות היתה בשביל ימות הגשמים או בשביל ימות החמה.

אלא, מדובר המשנה שלא קבעו את זמן סוף השכירות, רק קבעו שכל חודש ישלם לו סך מסוים.

מעיקר הדין, יכול המשכיר להוציא את השוכר אחרי החודש הראשון במקרה זה, ובימות הגשמים היינו טעמא שאין להוציא את השוכר, משום דלא שכיח ביתא למיגר [שלא מצוי לשכור בתים], ולכן תקנו חכמים תקנה לטובת הדייר שלא יוכלו להוציאו כל החורף.

ומקשינן: אימא סיפא, וראה אם תוכל לישב אותה לפי פירוש זה.

כתוב בסיפא: בכרכים, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים, נותנים לשוכר שנים עשר חדש מתחילת השכירות שאין להוציאו.

ואילו מלו ליה יומי שכירות בימות הגשמים, מפיק ליה! [ואם יגמרו שנים עשר החודשים בימות הגשמים, יכול הוא להוציאו!]

ואמאי, והא לא שכיח ביתא למיגר בימות הגשמים, ותקנו שאין להוציא את השוכר מהבית בימות הגשמים.

אמר רב יהודה בפירוש המשנה: להודיע קתני.

הזמנים שנאמרו במשנה, שאין להוציא את השוכר לפניהם, אינם מתחילים מזמן ההשכרה, אלא אפילו גר השוכר בבית שנים רבות, תקנו חכמים שאין המשכיר יכול להוציאו, אלא אחרי שהודיע לו בזמן סביר מראש שרוצה להוציאו, כדי שיוכל השוכר למצוא מקום אחר.

והכי קאמר התנא: המשכיר בית לחבירו סתם ^[231] , אין יכול להוציאו בימות הגשמים מהחג ועד הפסח מהטעם האמור לעיל, אלא אם כן הודיעו מעיקרא, בימות החמה שלושים יום, כי בשלושים יום של ימות החמה יוכל למצוא בית אחר.

לפי פירוש זה, דברי המשנה "בימות החמה שלושים יום" אינם אלא המשך הדין הראשון של המשנה. ובמקרה שרוצה המשכיר להוציא את השוכר בימות החמה, לא דברה המשנה, אבל אפשר להבין ממנה שבמקרה זה, צריך להודיע שלושים יום קודם ^[232], כי שלושים יום בימות החמה, זהו הזמן הראוי למצוא בית אחר.

ומסייעינן לרב יהודה מברייתא:

תניא נמי הכי: כשאמרו במשנה שלשים, וכשאמרו שנים עשר חדש לא אמרו אלא להודיעו שיצא אחרי זמנים הללו.

ומוסיפה הברייתא דין: וכשם שמשכיר צריך להודיע, כך שוכר צריך להודיע למשכיר ^[233], שרוצה לעזוב את הבית, ואם לא הודיע, אין יכול לעזוב את הבית ולא לשלם שכר דירה.

ומסבירה הגמרא: משום דאמר ליה המשכיר לשוכר: אי אודעתן, הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא. [אילו היית מודיע לי, הייתי טורח ומושיב בבית אדם הגון ^[234]].

אמר רב אסי: אם נכנס אפילו יום אחד בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, כי הזמן שנקבע הוא מדויק.

והגמרא הבינה מדברי רב אסי, שלפני ימות הגשמים אפשר להוציא.

מקשה הגמרא: והא אנן שלשים יום תנן! והסקנו שכוונת המשנה שיש להודיע שלושים יום לפני ימות הגשמים.

ומפרשינן לרב אסי: הכי קאמר, אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מהני שלשים יום הקודמים, כגון שהודיעו בט"ז אלול, אינו יכול להוציאו מהחג ועד הפסח מפני שלא הודיע בזמן.

אמר רב הונא: ואם בא המשכיר לרבות בדמיה של השכירות מרבה אף שלא הודיעו, שהרי מעיקר הדין היה יכול להוציא את השוכר מהבית מיד, אלא שחכמים תקנו תקנה לטובת השוכרים שצריך להודיע, והם לא מנעו מבעל הבית להעלות את השכר.

אמר ליה רב נחמן לרב הונא: האי לנקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימא הוא! [הרי הוא כאוחזו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו], ואם אתה נותן למשכיר אפשרות להעלות את השכר, יוכל לדרוש מהשוכר שכר שאין יכול לעמוד בו, ועל כרחו יצא.

ומתרצינן לרב הונא: לא צריכא אלא דאייקור בתי ^[235], ומפסיד המשכיר על ידי התקנה, וניכר שאינו מבקש תואנה להוציאו.

עתה, מביאה הגמרא כמה דינים בקשר לתקנת חכמים שאין להוציא את השוכר מהבית מבלי הודעה מוקדמת.

א. פשיטא [פשוט הדבר] שאם נפל ליה ביתא [נפל ביתו של משכיר], ותובע מהשוכר לצאת מביתו ללא הודעה, כדי שהוא יגור שם.

הדין הוא, שיכול להוציאו, משום דאמר ליה: אמנם לא הודעתי לך, ואינך יכול למצוא בית חדש מיד, ^[236] אבל לא עדיפת מינאי, גם לי אין מקום לגור, ולא הייתי יכול להודיע לך, כי לא ידעתי שביתי יפול.

ב. זבניה, או אורתיה, או יהביה במתנה, משכיר שמכר או הוריש או נתן במתנה את ביתו המושכר, והקונה - שלא היה יכול להודיע מראש - רוצה להוציא את השוכר מהבית מיד.

הדין הוא שאינו יכול, משום דאמר ליה השוכר: לא עדיפת מגברא דאתית מיניה [אינך עדיף ממי שבאת מכוחו] כמו שהמוכר לא היה יכול להוציאני, אף אתה אינך יכול.

ג. כלליה לבריה [השיא המשכיר את בנו] וצריך לתת לו בית, ורוצה להוציא את השוכר ללא הודעה מוקדמת.

חזינן, [רואים], אי הוה אפשר לאודועיה [אם היה באפשרותו להודיע] כי ידע שבנו עומד להתחתן, איבעי ליה לאודועיה [היה צריך להודיעו], ואם לא הודיעו, אין יכול להוציאו.

ואי לא היה יכול להודיעו, יכול להוציאו, משום דאמר ליה: לא עדיפת מינאי, וצריך אני את הבית בשביל בני.

עתה, מביאה הגמרא מעשה, שהוציא המשכיר את השוכר לפי דין.

ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא, [היה אדם שקנה ספינה עם יין], לא אשכח דוכתא לאותוביה [ולא מצא מקום להניח את היין].

אמר לה לההיא איתתא [אמר לאשה אחת]: אית לך דוכתא לאוגרי? [היש לך מקום להשכיר לי?] אמרה ליה: לא.

אזל קדשה [הלך האיש וקדש את האשה], ומפני כן יהבה ליה דוכתא לעייליה [נתנה לו מקום להעלות את היין].

אזל לביתיה, כתב לה גיטא, שדר לה. [הלך האיש לביתו, וכתב לה גט ושלח לה].

אזלה איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא, [הלכה היא, ושכרה סבלים ונתנה את שכרם מאותו יין, והוציאה את היין לשביל].

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: יפה עשתה האשה, כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו, ובודאי שעשתה האשה כדין ^[237].

לא מיבעיא, חצר דלא קיימא לאגרא, [אין צורך לומר, שאם החצר לא היתה עומדת להשכרה] והשכירה לו מפני שהטעה אותה, שיכולה להוציאו.

אלא אפילו היתה החצר חצר דקיימא לאגרא והיתה רוצה להשכירו לאנשים אחרים, אמרה ליה [הרי היא אומרת לו]: לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי, ולך לא ניחא לי, [לכולם אני רוצה להשכיר ולא לך] דדמית עלי כי אריא ארבא [כי בעיני אתה דומה לאריה אורב], וכיון שההשכרה נעשתה על ידי הטעיה ^[238], הרי היא בטלה.

שנינו במשנתנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: של נחתומים ושל צבעים, שלש שנים.

תנא: מפני שהקיפן מרובה וצריך לתת להם זמן רב עד שיפרעו את כל ההקפות שנתנו לזמן ארוך.

מתניתין:

המשכיר בית לחבירו, חייב המשכיר לתת לשוכר את הבית ^[239] עם כל הדברים ההכרחיים ^[240] לדירת הבית.

המשכיר חייב בדלת, בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן. נגר הוא יתד שתוחבים אותו באיסקופה, ונועלים בו את הבית מבפנים, ומנעול נעשה כדי לנעול מבחוץ, והם נעשים על ידי אומנים.

אבל דבר שאינו מעשה אומן ^[241] , השוכר עושהו, ואם ירצה לקחת אומן ישלם לו משלו.

הזבל של בהמות הנמצא בחצר הבית המושכר, הרי הוא של בעל הבית המשכיר. ויתבאר בגמרא באיזה מקרה מדובר.

ואין לשוכר מהזבל אלא אפר היוצא מן התנור ומן הכירים הנמצאים בחצר בלבד.

גמרא:

מביאה הגמרא ברייתא המרחיבה ומפרטת יותר מהמשנה, את הדברים שהמשכיר חייב לעשות, ואת הדברים שהשוכר צריך לעשות אם ירצה.

תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו, משכיר חייב להעמיד לו דלתות, כי מעשה אומן הם.

ואם הבית אפל מפני שאין בו חלונות, חייב המשכיר לפתוח לו חלונות ^[242].

ואם הנסרים של התקרה התליעו והתקלקלו, חייב המשכיר לחזק לו תקרה.

ואם נשברה אחת הקורות המעמידות את התקרה, חייב לסמוך לו קורה.

ושוכר חייב לעשות לו סולם ^[243], אם רוצה לעלות לגג הבית שדר שם.

וכן חייב השוכר לעשות לו מעקה ^[244].

וחייב לעשות לו מרזב, שהיו מניחים נסרים ליד קיר הבית מבחוץ קרוב לגג, וזה היה המרזב, וכשנפל נסר, הדיוט מחזירו.

וחייב להטיח את גגו בטיט, כמו שהיו רגילים לעשות בצורה משופעת, כדי שלא יצטברו מי גשמים על הגג.

בעו מיניה מרב ששת: קביעת מזוזה בבית המושכר, על מי היא מוטלת, על המשכיר או על השוכר?

ותמהה הגמרא על הבעיא: היש להסתפק על מזוזה?!

האמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא ומי שיש לו בית אינו חייב במזוזה אם לא גר בו!

דורשים הלכה זו מהמילה "ביתך" [דברים ו ט], כאילו היה כתוב וכתבתם על מזוזות ביאתך, מקום שאתה נכנס לשם ^[245]. [מנחות לד א]

אלא כך שאלו את רב ששת: מקום מזוזה על מי? האם חייב המשכיר לחקוק באבן מקום בו תהיה מונחת המזוזה?

אמ' רב יהוד' צריך להודיעו קתני וה"ק. פרש"י שאם שכר מחברו בית וכלו ימי השכירו' בימות הגשמים צריך להודיעו קודם לכן ל' יום והיינו ט"ו באלול וממילא שמעי' דאם כלו ימי שכירות בימות החמה אינו יכול להוציאו עד ל' יום משהודיעו. וי"מ בימו' החמ' נמי צריך הוא להודיעו קודם הפסח ל' יום ואם לא הודיעו אינו יכול להוציאו עד החג שאין אדם מוצא לשכור אלא בפרוס הפסח או בפרוס החג. ולאו מילת' היא דהא במתני' ימות הגשמי' תנן ודוק' תנן מדקתני סיפא בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורב אסי נמי ימות הגשמי' קאמ' ואי ס"ד ימות החמ' נמי לישמעי' ימות החמ' וכ"ש ימות הגשמים אלא ש"מ כפרש"י עיקר.
וקשה לי רב אסי מאי קמ"ל מתני' היא וכדפרקה רב יהודה ואי פירוש' דמתני' קמ"ל לימא לה אמתני' כדאמר רב יהודה ולמה ליה למימרה שמעתא באנפי נפשה. ול"ק לעול' פירוש' דמתני' קמ"ל וטובא איכא בתלמודא כה"ג וחדא מיניהו בפרק האשה שנתאלמנה רב הונא דוקיא דמתני' קמ"ל ואע"ג דמימר' באנפי נפשה אמרה דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן בפ' המפקיד (בבא מציעא לט.):

אבל זה שכתב רש"י שכלו ימי השכירות בימות הגשמים ומשמע ששכרו ממנו לזמן ידוע אינו עיקר אלא כדברי ר"ח ורבינו שכתבו שאפילו הגיע זמנו בימות הגשמי' (הגיע) מ"ט כיון דידע דזמנו בטבת או בשבט הוא כמאן דהודיעו דמי ומתני' כגון ששכרו בדינר זהב לכל חדש וחדש סתם והיינו דאמרי' בגמ' ה"ק המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו וכו' אלמא שכרו לזמן כיון שהגיע זמנו מוציאו ואינו צריך להמתין:

אמר ר' יהודה להודיעו קתני. ונ"ל דברי הראב"ד ז"ל עיקר כל שהוא קודם חצי אלול דשכיחי בתי, אבל מט"ו באלול ואילך לא, דהיינו טעמא דימות הגשמים שכולן מקדימין ושוכרין ל' יום קודם החג לצורך ימות הגשמים, ולפיכך אף אם כלה החדש קודם זמן זה הרבה ימצא לשכור, אבל מאותו זמן ואילך לא ימצא, ולפיכך צריך הוא להודיעו קודם חצי אלול יום או יומים, כנ"ל. (שיטמ"ק).

פשיטא נפל ליה ביתא א"ל לא עדיפת מינאי. [כתב המ"מ פ"ו ה"ט משכירות:] וכתב הרשב"א ז"ל דוקא בשוכר סתם שכל שעה זמנו ואינו מחוסר אלא זמן הקובעה, אבל בשוכר לזמן ידוע אינו יכול להוציאו תוך זמנו, וכן מוכח (הובא ברי"ף) ע"כ.

המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי בענין שכירות הבתים ואמר על זה המשכיר בית לחברו בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג ומן הפסח בימות החמה שלשים יום ובכרכים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש ובחנות אחד עירות ואחד כרכים שנים עשר חדש רשב"ג אומר חנות של נחתומים ושל צבעים שלש שנים אמר הר"ם בימות החמה שלשים יום ר"ל שאינו יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו קודם ימות הגשמים שלשים יום ואם לא הודיעו לא יוציאו עד שיעברו ימות הגשמים וכמו כן מה שאמר שנים עשר חדש ר"ל שיודיעו ויאמר לו בקש לעצמך בית דירה אחר ואין יכול להוציאו עד שיעברו שנים עשר חדש אחר שהודיעו והלכה כרשב"ג לפי שאלו החנויות יש להן בנין וטרח גדול:

אמר המאירי המשכיר בית לחברו בימות הגשמים אין יכול להוציאו מן החג עד הפסח ובימות החמה רשאי להוציאו משדר בה שלשים יום ובכרכים גדולים שהבתים מצויים שם ביוקר אחד שהשכירו בימות החמה ואחד שהשכירו בימות הגשמים אין יכול להוציאו עד שידור שנים עשר חדש ואם עמד שנים עשר חדש מוציאו אפילו כלו שנים עשר חדש בימות הגשמים וכן בחנות שהיוקר מצוי בו בכל מקום אחד כרכים ואחד עיירות זמנם שנים עשר חדש מפני שהחנוני מקיף וכשבעלי הקפותיו באין לפרוע אם אין דירתו קבועה אין מוצאין אותו והולכין להם רשב"ג אומר של נחתומים ושל צבעים שלים שנים פירשו בגמרא שהקיפן מרובה וצריך להם קביעות דירה לארך זמן הקפותיהם כך פירשו המפרשים ולא יראה לי כן ומהיכן הם מקיפין כל כך יתר על שאר אומנויות אלא שנראה לי לפרש שטרח היקפן והעתקתם מבית לבית מרובה מצד והם צריכים בנין לשקוע הכלים הגדולים שלהם ושהם צריכים למים הרבה ושהם משתמשים על ידי האור ואין רוב בתים ראויים להם:

זהו ביאור המשנה ומ"מ מה שפירשנו בה לא כך הלכה ובגמרא פירשוה כהלכה והעולה לנו לפי סוגית הגמרא בפסק ענין זה עם שאר דברים שבאו שם בענין זה כך הוא:

צריך שתדע שהשכירות תולדת מכירה הוא אין בין מכירה לשכירות אלא שזה במוחלט וזה לזמן ידוע וכשם שהאדם יכול להתנות כמה שירצה במכירה כך יכול להתנות כמה שירצה בשכירות וכל שהשכיר לזמן ידוע אין יכול להוציאו משם תוך זמנו לשום סבה בעולם וכשיגיע זמנו מוציאו באיזה עת שיהיה ואין ממתין לו אפילו טעה אחת אפי' בימות הגשמים ואפילו מטר יורד וסוחף ואין צריך לו להודיעו קודם זמנו והוא שאמרו בתלמוד המערב הגיע זמנו מוציאו אף בימות הגשמים ידע הוא דזמניה בטבת או בשבט הוא:

וכן השוכר אינו רשאי לצאת ולהניח לו ביתו תוך זמן ואם עשה פורע שכרו משלם ואם הגיע זמנו יוצא לו ומניחו ואין צריך לו להודיעו הן כרכים הן עיירות הן חנויות הן צבעים ונחתומין הן שאר בני אדם וכן אם התנו בסך השכירות כמה יתן לו אין יכול להוסיף לו בשכירות כל אותו הזמן אפילו נתיקרו בתים וכן אין השוכר יכול לנכות לו אפילו הוזלו בתים ואם הגיע הזמן ולא היה המשכיר חושש להוציאו ולא השוכר חושש לצאת והאריך דירתו לשם יותר מזמנו הרי הוא דר על תנאי סך השכירות שקדם ומוציאו הלה כשירצה ואף הוא יוצא כשירצה ומשנתנו במי שמשכיר לחברו שלא לזמן אלא בסתם והתנה בשכירותו לחשבון מנה לשנה ופירוש משנתנו לפי מה שעולה לידנו בפסק זה הוא שאם בא להוציאו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו שלשים יום קודם החג הודיעו שלשים יום קודם החג ונתרשל ולא יצא ואף זה נתרשל ולא הוציאו מוציאו אף בעובי הקור והקרח הנורא לא הודיעו שלשים יום קודם החג אפילו הודיעו כ"ט יום הואיל ויום אחד של שלשים אלו נכנס בחג הרי זה אין יכול להוציאו עד הפסח בא להוציאו בימות החמה דיו שיודיעו שלשים יום וכל שהודיעו באחד בתמוז ולא יצא הרי זה מוציאו באחד באב וכן בכל ימות החמה אפילו הודיעו בחרף שלשים יום הסמוכים לימות החמה מוציאו בתחלת ימות החמה:

דברים אלו דוקא בעיירות נאמרו אבל בכרכים ימות החמה וימות הגשמים שוים וצריך להודיעו שנים עשר חדש מקודם ולעולם אינו מוציאו עד שנים עשר חדש משעה שיודיענו אפילו הודיעו ביום עצמו שנכנס שם מוציאו לשנים עשר חדש אפילו דר שם שמיטה או יובל אינו יוצא עד שישלמו שנים עשר חדש משעה שיודיענו וכן הדין בחנות בין בכרכין בין בעיירות ונחתומים וצבעים עד שיודיעם שלש שנים מקודם ומ"מ יש פוסקין בהם כחכמים ולדונם כשאר בעלי חנויות לשנים עשר חדש ולא חששו לכלל הידוע בכל ששנה רשב"ג במשנתנו שהלכה כמותו ואף גדולי המחברים לא הביאוה ומ"מ אם הוקרו בתים אומר המשכיר לשוכר או צא מעכשו בלא אריכות שנים עשר חדש או תן מכאן ואילך כשער של עכשו:

כשם שאמרנו דין זה במשכיר כך הוא הדין בעצמו בשוכר אלא שאין בו חלוק בין ימות החמה לימות הגשמים ולא בין חנויות לשאר בתים אלא כל שהשוכר רוצה לצאת ולהניח לזה ביתו בעיירות צריך להודיעו שלשים יום קודם יציאתו ובכרכים שנים עשר חדש ואע"פ שבכרכים מצויים שוכרים מ"מ צריך הוא לחזר אחר הגון לו וכל שיצא ולא הודיעו נותן לו שכרו אם אין זה מוצא לשכור להגון לו ויראה גם כן מצד השואת המדות אע"פ שלא הוזכרה בגמרא שאם הוזלו קרקעות יש לשוכר לומר או קבל מכאן ואילך כשער של עכשו או אצא ואפטר וכן כתבוה גדולי המחברים:

יש צדדין שהמשכיר יכול להוציא את השוכר מביתו אחר שלא השכירה לו לזמן ידוע והוא אם נפל למשכיר זה בית שהיה הוא דר בו ויראה לי כן אם לא היה לו בית אחר והיה שוכרו מאחר ובא הלה והוציאו וכן אם נזדמנה אשה לבנו ונתן לו בית זה לנישואין ודוקא בנזדמנה לו עכשו והוא נושאה אבל אם ידע בו כן מקודם והיה לו שהות להודיע ולא הודיע אינו מוציא ודברים אלו כלם על הצד שביארנו במשכיר סתם הא אם השכיר לזמן ידוע אף נפל לו ביתו ואין לו בית לדירתו ישכור במאה מנה ואינו מוציא כלל שהשכירות עד שיגיע זמנו מכר גמור הוא ויש חולקין בזו ואל תחוש לדבריהם כלל:

מכר את הבית או נתנו או הורישו אין זה השני יכול להוציאו עד שיודיענו על הדרך שהיה למשכיר עצמו להודיעו:

כל שאירע מחלוקת בין משכיר לשוכר זה אומר לשנה שכרתי וזה אומר לחצי שנה השכרתי על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא נשבע בעל הבית היסת ומוציאו וכך פסקוה גדולי המחברים:

יש שכירות שאע"פ שלא הזכיר בו זמן שיש בו זמן ידוע והוא שאמרו בתלמוד המערב שכר ביתו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנשואין אין פחות משלשים יום וכן אני אומר שאם שכרו לאסוף בו תבואותיו אין פחות מאחרון שבקציר וכן כל כיוצא בזה:

כל ששאל מחברו לשכור לו בית ולא נתרצה לו והכניס עצמו עמו באותות של חבה יתרה עד שמתוכם השכיר לו או השאילו ואחר ששכרו הסיע עצמו מן האחוה והעביר עליו את הדרך עד שנכר שבזיוף ובתחבולה נכנס עמו באותה חבה אם נתבררו דברים אלו שכך הם הרי זה כמו שטעה בשכירות זו ומוציאו כל זמן שירצה הואיל ולא השכירו לזמן ידוע ולא עוד אלא שאם לא רצה לצאת מוכר מן הדברים שהכניס לשם בכדי לשכור פועלים להוציא כל שיש לו בבית ולהשליך בדרך ובלבד במקום שיש להעלות על לב שיגיע הדבר לאזני הבעלים ויבאו ויצילו מעשה באחד שלקח יין הרבה ולא היה לו מקום להניחו שם ושאל לאשה אחת אם תשכיר לו את ביתה ולא נתרצית לו בכך נכנס עמה בדברים ובאותות חבה יתרה עד שקדשה ואחר שנתארסה לו פנתה לו מקום להניח שם את יינו ואחר שנכנס היין לשם כתב גיטה ושלחו לה אף היא נזדרזה ושכרה לה כתפים והוציאו את היין משם והניחוהו בשוק ובא מעשה לפני חכמים והללו בשערים את מעשיה ואמרו כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו ולא סוף דבר בחצר שלא היתה עשויה להשכיר אלא אף בשהיא עשויה להשכיר הרי היא אומרת דמית עלאי כאריא ארבא והריני משכרת לאחרים ולא לו וכן לכל כיוצא בזה ומ"מ מי שהדין עליו לצאת ולא רצה לצאת קובל עליו בבית דין ויוציאוהו ואם אינו לשם מודיע לבית דין והם ישכרו לו מקום מתוך דמי אותם הדברים שיוציאו משם ומניחים בבית שהם שוכרים לו:

המשנה השביעית והיא גם כן עם שאר כל המשניות הבאות אחריה מענין החלק החמישי בביאור דין שכירות בתים ואמר על זה המשכיר בית לחברו המשכיר חייב בדלת בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושיהו הזבל של בעל הבית אין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד אמר הר"ם הזבל לבעל הבית זהו כשיכנסו בהמות שאינן לשוכר וזבלו את הבית אבל זבל הבהמות שיש לשוכר הוא שלו:

אמר המאירי המשכיר בית לחברו משכיר חייב בדלת וכו' ר"ל שאם לא ראה השוכר את הבית קודם ששכרו ולא התנה עמו היאך יתקנהו לו אלא ששכר סתם משכיר חייב להעמיד לו דלתות הראויות לבית ולעשות לו מנעול ונגר הוא מין ממיני סגירת השער שתוחבין בנקב האסקופה וכן יתבאר בגמרא שחייב לו לפתוח לו חלונות אם הבית צריך לאורה ולחזק לו תקרה אם התליעו הנסרים אם אין שם מעזיבה הראויה ולסמוך לו את הקורה אם היתה עומדת להשבר וכן הדין בכל אלו אם שכרן והיה הכל ראוי ודר שם הרבה ונתקלקל שהמשכיר חייב לו לתקנם ואם תקן שוכר מעצמו מנכה לו מן השכירות וכן הדין בכל דבר שהוא מעשה אומן ושהם עיקר גדול בישיבת הבתים אבל כל שאינו בדרך זה שוכר עושהו משלו ומכאן אמרו בגמרא שהוא עושה לעצמו סלם המטלטל לעלייתו ואף הוא נוטלה לכשיצא וכן עושה לו מעקה וכן הוא מטיח תמיד את גגו ועושה לו מרזב להשפך מי גגו דרך שם הן אם נכנס בסתם הן אם היו שם בשעה שנכנס ונתקלקלו אח"כ וכן התבאר עליה בגמרא שהמזוזה על השוכר ולא סוף דבר מזוזה עצמה שזה דבר פשוט הוא שהיא חובת הדר אלא אף מקום המזוזה והוא העץ החלול שמעמידין אותה בתוכו אפילו היה עושה אותו בענין שהוא צריך בו ליתן שכר השוכר פורעו הואיל והיה יכול לעשותו בלא שכר ובלא מעשה אומן שהיה אפשר לו בשפופרת של קנה וכשהוא יוצא אינו נוטלה אלא מניחה לשם ואם היה בית של גוי שאף הוא חייב במזוזה הואיל וישראל דר בתוכו נוטלה כשהוא יוצא:

זהו ביאור המשנה עם פסק שלה ועל הדרך שכתבנוה כך היא הלכה אבל מה שאמרו אח"כ שהזבל לבעל הבית ר"ל למשכיר ואין לשוכר אלא היוצא מן הכירים והתנור אין הלכה כן אלא על צדדים ידועים ובגמרא טרחו לפרשה דרך פסק ומה שיראה לפסוק בה לפי סוגיאת הגמרא עם שאר דברים שנתגלגלו בתוכה כך הם:

להודיעו קתני וה"ק המשכיר בית לחבירו סתם א"י להוציאו בימות הגשמים מן החג ועד הפסח אלא א"כ הודיעו שלשים יום מעיקרא פי' אם השכיר לו ביתו סתם שלא קצב עד כמה זמן ידור בתוך ביתו אלא כגון שאמר לו בכל חדש תתן לי סלע ובא להוציאו בתוך ימי הגשמים א"י משום דלא שכיחי בתי למיגר. ואע"פ שהוא מודיעו בתוך ימי הגשמים חדש או חדשים קודם א"י להוציאו עד הפסח. דאינה מועלת לו הודעה דימות הגשמים כלל משום דלא שכיחי בתי אלא אם רוצה להוציאו בתוך ימי הגשמים צריך להודיעו ל' יום מעיקרא. בימות החמה דהיינו בר"ח אלול ואם לא יודיענו למ"ד יום מעיק' אע"פ שמודיעו בתוך ימות הגשמים. כגון שאמר לו במרחשון או בכסליו אני מודיעך שבשבט או באדר תפנה ביתי א"י להוציאו. עד הפסח משום דלא שכיחי בתי אבל בפסח ודאי מוציאו. כיון דהודיעו בתוך ימות הגשמים דנהי דלא שכיחי בתים פנוים לדור בהן בחורף אבל יכול למצוא בית שידור בו בקיץ. הילכך כשיכלה החורף מיד יכול להוציאו. וכן נראה לפרש המשנה המשכיר בית לחבירו. פי' סתם כגון שאמר לו בכל חדש תתן לי סלע. בימות הגשמים א"י להוציאו מן החג ועד הפסח. פי' אם בא להוציאו בתוך ימות הגשמים א"י אע"פ שמודיעו לו יום מעיקרא עד הפסח משום דלא שכיחי בתי למיגר אבל כיון שכלו ימות הגשמים יכול להוציאו מיד אם הודיעו ל' יום מעיקרא בתוך ימות הגשמים. מפני שיש לו פנאי למצוא בית ושכיחי בתי בימות הגשמים בעבור ימות החמה:

ובימות החמה ל' יום. פי' ואם בא להוציאו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד ל' יום לאחר שהודיעו. שצריך להודיעו קודם שיוציאנו למ"ד יום. כדי שיחזור למצוא בית. ומיכן למדנו שאם רוצה להוציאו בתוך ימות הגשמים צריך להודיעו ל' יום מעיקרא. קודם ימי הגשמים בתוך ימות החמה. כשיוכל למצוא בתים לשכור. וגם מיכן למדנו דמאי דתני בימות הגשמים עד הפסח דמשמע הא כיון שעבר הפסח מוציאו מיד כגון שהודיעו ל' יום מעיקרא דהא בימות החמה גופייהו צריך להודיעו ל' יום מעיקרא:

אבל בשדה אין שומעין לו משום כחשא דארעא. ושמע מינה דדוקא לאחר שהשרישו דאיכא כחשא ומינה למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל בהכי מיירי דהא אמרינן דליכא בינייהו אלא חוץ לארץ ומיהא שמעינן לארץ ישראל האמור לעיל דמיירי בשהשרישו כדפירשתי לעיל. הריטב"א ז"ל.

בהלכות שדרו ממתיבתא וכו'. ויש לנו ללמוד מדברי המחברים האלו דבנטיעות אם אומר לו בעל הקרקע טול נטיעותיך משדה שלי דלא בעינא נטיעות כלל דיכול למימר דהשתא בבנין אבנים דלית ליה למימר שום טענה גלויה ומפורסמת שיטול עציו ואבניו אפילו הכי שמעינן ליה קל וחומר בנטיעות דיכול להטעים דבריו משום דיותר שוין לו זריעות השדה מפירות אילנותיו דשומעין לו ויש סיוע ממעשה דרב דכי אמר ליה נמי זיל שום ליה וידו על התחתונה אפילו הכי אהדר ליה לא בעינא ויטול נטיעותיו ויצא ושתיק ליה רב שמע מינה דדינא קאמר ליה. וצריך עיון איך למדו מן המתיבתא מטענה של בונה שמוחל ברצונו טרחו ועמלו והוצאתו טענה של בעל הקרקע שאומר לו טול עציך ואבניך להכעיסו ולהפסידו טרחו ועמלו דלא דמי לנטיעות דהתם בא לו מחמת טענה. ה"ר יהונתן.

כתוב בספר המאור מה שהשיב הריא"ף ז"ל על מה שכתב רבינו האיי ז"ל בספר המקח וכו'. עד דלעולם שמין לו כרב דאמר ליה לההוא גברא זיל שום ליה וידו על התחתונה ואף על גב דאמר ליה לא בעינא ואין לחלוק בדין בין בית לשדה וכו'. וכתב עליו הראב"ד זשל וזה לשונו: אמר אברהם תמה אני מה ראיה יש לו מכאן שהרי אף על פי שאמר לא בעינא הרי אמרו בשדה אין שומעין לו משום הכי בין שאמר הוא זיתי אני נוטל בין שאמר לו הלה טול זיתיך שמין לו וידו על התחתונה מעתה אין הפרש בין בית לשדה אלא מה שהפרישו בגמרא דבבית שומעין לזה ולזה ובשדה אין שומעין לזה ולזה ולדבריו הרי יש ביניהן שני הפרשין דבשדה אין שומעין לו ובבית שומעין לזה אבל לא לזה והנה הוא הפך מדבריו ויפה עשה הגאון שחזר בו.

עוד כתוב בספר המאור ופירוש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות. אמר אברהם: זה הפירוש לא בא לכלל מעולם שלא מצינו הפרש בין האומנין והפועלים בין טובים לרעים. עד כאן.

מאי שנא בימות הגשמים וכו'. פירש רש"י דקסלקא דעתין דטעמא מפני ששכר לימות הגשמים וקמשמע לן דסתם ימות הגשמים עד הפסח ולהכי פרכינן דאם כן סתם ימות החמה נמי עד החג. אלא לעולם כשהשכיר סתם לחדשים ובימות הגשמים היינו טעמא משום דלא שכיח ביתא למיגר. הריטב"א.

להודיעו קתני. והכי פירושו המשכיר בית לחברו סתם כלומר שאמר לו בכל חדש וחדש תתן לי כך וכך אך לא פסקו זה עם זה כמה חדשים ידור בביתו אין יכול להוציאו בימות הגשמים מן החג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה כלומר צריך להודיעו בי"ג באלול שהוא חדש חסר ובששה עשר ימים שנשתיירו מאלול ובארבעה עשר ימים מתשרי לפני החג שהן בין הכל שלשים יום באלו הימים יבקש בית הראויה לו לדור בה. וממילא שמעינן שאם כלו ימי השכירות אפילו בימות החמה אין יכול להוציאו אלא עד שלשים יום משעה שהודיעו משום דזמן מועט כזה יצטרך לבקש ולחזור אחר בית דירה. אבל זה החילוק יש בין בימות החמה לימות הגשמים דבימות הגשמים אין יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה ואם לא הודיעו קודם לכן שלשים יום בימות החמה אין יכול להוציאו מן החג ועד הפסח ולא סגי ליה בהודעת שלשים יום אלא אם כן הודיעו בימות החמה אבל בימות החמה כל זמן שיודיענו שלשים יום קודם שיוציאנו יכול להוציאו ואפילו באמצע ימות החמה. והוא הדין נמי כי קתני שנים עשר חדש בכרכין להודעה קתני שצריך להודיעו שנים עשר חדש מעיקרא. וכן נמי כי קתני שלש שנים להודעה קתנק שצריך להודיעו קודם שיוציאנו. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הרמב"ן: אמר רב יהודה צריך להודיעו קתני והכי קאמר. פירש רש"י שאם שכר מחברו בית וכלו ימי השכירות בימות הגשמים צריך להודיעו קודם לכן שלשים יום והיינו ט"ו באלול. וממילא שמעינן דאם כלו ימי שכירות בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו. ויש מפרשים בימות החמה נמי צריך הוא להודיעו קודם הפסח שלשים יום ואם לא הודיעו אינו יכול להציאו עד החג שאין אדם מוצא לשכור אלא בפרוס הפסח או בפרוס החג. ולאו מילתא היא דהא במתניתין ימות הגשמים תנן ודוקא תנן מדקתני סיפא בין בימות החמה בין בימות הגשמים ורב אסי נמי ימות הגשמים קאמר ואי סלקא דעתך ימות החמה נמי לישמעינן ימות החמה וכל שכן ימות הגשמים אלא שמו מינה כפירוש רש"י עיקר.

והראב"ד כתב דבימות החמה יכול להוציאו מיד בסוף החדש אף על פי שלא הודיעו מתחלה משום דשכיחי בתי וזה לשונו: אמר רב יהודה להודיעו קתני והכי קאמר המשכיר בית לחברו סתם פירוש לחדשים ולא אמר לו לשנה זו ולא עד יום פלוני אינו יכול להוציאו מן החג וכו'. פירוש כך היא פשוטה של משנה זו המשכיר בית לחברו משנכנס בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח אלא אם כן הודיעו בימות החמה מעיקרא שלשים יום אבל בימות החמה יכול להוציאו בסוף החדש אף על פי שלא הודיעו מתחלה משום דשכיחי בתי. ובכרכים צריך להודיעו מתחלה שנים עשר חדש ואם הודיעו ולא נזהר אף על פי שנכנס בימות הגשמים מוציאו דאיהו פשע אנפשיה. עד כאן.
ונראה לי דברי הראב"ד ז"ל עיקר כל שהוא קודם חצי אלול דשכיחי בתי אבל מט"ו באלול ואילך לא דהיינו טעמא דימות הגשמים שכולן מקדימין ושוכרין שלשים יום קודם החג יצורך ימות הגשמים ולפיכך אף אם כלה החדש קודם זמן זה הרבה ימצא לשכור אבל מאותו ומן ואילך לא ימצא ולפיכך צריך הוא להודיעו קודם חצי אלול יום או יומים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: להודיעו קתני. פירש רש"י ז"ל דשלשים יום ושנים עשר חדש דקתני להודעה הוא והכי קאמר המשכיר בית לחברו וכלו ימי השכירות וכו' אלא אם כן הודיעו שלשים יום בימות החמה שיחפש אחר בית וצריך להודיעו באלול שלא ירחיב לו זמן ושיחפש לו בית וממילא שמעינן שאם כלו ימי השכירות בתוך ימי החמה שצריך להודיעו שלשים יום קודם לכן כדי שיטרח אחר בית ומיהו בשלשים יום סגי כיון דימות החמה הוא והדר קתני דבכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו. עד כאן תורף דברי רבינו ז"ל. והוא הנכון. אלא כי מה שנראה מלשונו דמיירי מתניתין אפילו בקובע זמן לשכירות זה אינו דהתם לא צריך הודעה וכדברירנא. ויש שפירש שאף בימות החמה אינו יכול להוציאו בימות הגשמים ולא בימות החמה אלא אם כן הודיעו שלשים יום קודם כניסת ימות החמה או קודם כניסת ימות הגשמים. ואינו נראה כן מלשון רב יהודה. ופירוש רש"י י"ל הוא יותר נכון בזה. עד כאן.

אמר רב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים אינו יכול וכו'. והא אנן שלשים יום תנן. פירוש דדייקינן מדרב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים הוא דאינו יכול להוציאו הא לא נכנס יכול להוציאו והלא אמרנו שצריך להודיעו שלשים יום מתחלה. ושני ליה הכי נמי קאמר אם נכנס מהני שלשים יום אפילו יום אחד בימות הגשמים אין יכול להוציאו עד הפסח. הראב"ד.
וקשה לי רב אסי מאי קמשמע לן מתניתין היא וכדפרקה רב יהודה ואי פירושא דמתניתין קמשמע לן לימא לה אמתניתין כדאמר רב יהודה ולמה ליה למימרה שמעתא באנפי נפשה. ולא קשיא לעולם פירושא דמתניתין קמשמע לן וטובא איכא בתלמודא כהאי גוונא וחדא מינייהו בפרק האשה שנתאלמנה רב הונא דוקיא דמתניתין קמשמע לן ואף על גב דמימרא באנפי נפשה אמרה דאמר אין מחזיקין בנכסי קטן בפרק המפקיד אבל זה שכתב רש"י שכלו ימי השכירות בימות הגשמים ומשמע ששכרו ממנו לזמן ידוע אינו עיקר אלא כדברי רבינו חננאל ורבינו שכתבו שאפילו הגיע זמנו בימות הגשמים הגיע מאי טעמא כיון דידע דזמנו בטבת או בשבט הוא כמאן דהודיעו דמין ומתניתין כגון ששכרו בדינר זהב לכל חדש וחדש סתם והיינו דאמרינן בגמרא הכי קאמר המשכיר בית לחברו סתם אין יכול להוציאו וכו' אלמא שכרו לזמן כיון שהגיע זמנו מוציאו ואינו צריך להמתין. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: אמר רב אסי אם נכנס יום אחד מימות הגשמים אינו יכול להוציאו. והוה משמע דכל שהודיעו קודם שנכנסו ימות הגשמים בהכי סגי ולהכי פרכינן דהא הנך שלשים יום להודעה תנן וכדפריש רב יהודה ומתניתא דתניא כוותיה. ופרקינן דהכי קאמר אם נכנס יום אחד פירוש וקמשמע לן רב אסי דשלשים יום גמורים בעינן ולא סגי לן ברוב שלשים יום דנימא דשלשים יום דתנן רוב שלשים קאמר. אי נמי דרב אסי דיוקא דמתניתין קמשמע לן וכדרב יהודה ואיהו אמתניתין אמרה ולא אדרב יהודה.

וכשם שהמשכיר צריך להודיעו בזמנים אלו הנזכרים זמנים חלוקים זה מזה כן השוכר צריך להודיעו למשכיר וכו'. וזמן ההודעה צריך עית אי בעינא לחנות של צבעים ושל נחתומין שלש שנים להודיע למשכיר או לא מי אמרינן מצי למימר משכיר אלו אודעתן שלש שנים הייתי טורח בביתי להכניס נחתומין וצבעים ששוכרים ביוקר ושוכרים הבית לזמן מרובה מה שאין כן בשאר בעלי אומניות ואף על גב דשאר בני אדם סגי להו בהודעה של שלשים יום לחנונים ולצבעים לא סגי להו בהני לפי שהם צריכים בתים רחבות הרבה ולא ימצאו בחדש ימים אלא בשלש שנים. ה"ר יהונתן.

לא צריכא דאיקור בתי. פירש רש"י דכל דאיקור בתי מרבה הוא לו בדמים לכל ימות הגשמים וכן דעת כל המפרשים. אבל מרי לא ניחא ליה דהא כיון שלא הודיעו הרי הוא כאלו השכירו לו עד הפסח ולמה ירבה לו בשכרו. לכך פירש דהכא בשהודיעו מיירי שהוא מניחו שם שלשים יום לחפש לו בית דכיון שכן. ואיקור בתי יש לו גם כן להרבות בדמים כי למה ידור בביתו בזול בעל כרחו שלא פשע מלהודיעו וכן פירש הא דאמרינן דכי נפל ביתא דמשכיר או דכלליה לבריה דמפיק ליה תוך שלשים יום של הודעה כשהודיעו כדאמרו רבנן. אבל רש"י ושאר המפרשים כתבו דאפילו בימות הגשמים מוציאו ואף על פי שלא הודיעו ונראין דברי רבינו. הריטב"א.

זבניה משכיר לביתיה או יהביה במתנה אמר ליה שוכר לההוא לוקח או מקבל מתנה לא עדיפת וכו'. קשיא לי מאי קמשמע לן פשיטא. ויש לומר דהא נמי אפשיטא דאמרינן מעיקרא קאי. עוד יש לומר דקמשמע לן אף על גב דזבניה לצורך מזונותיו כאלו יהביה או אורתיה. ומיהו בירושלמי נחלקו בזה דרבי אמי אמר לא עלה על דעת וכו' ולפום גמרא דילן הלכה כרבי אילא ורבי זעירא וכן בדין אף לפי הירושלמי דהא רבי אמי יחיד לגבי רבים הוא וכן פסק בספר העיטור. הריטב"א.

כלליה לבריה. פירוש המשכיר תיקן את ביתו הדר בו להשיא בו אשה לבנו והוא צריך לבית אחר לדור בו. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: כלליה לבריה. פירוש שצריך המשכיר לעשותו בית חתונה לבנו. חזינה אי הוה אפשר ליה לאודועיה הוה ליה לאודועיה ואי לא כלומר שנעשה החופה פתאום שאין אבי הכלה רוצה לאחר תופת בתה אמר ליה לא עדיפת מנאי. ודוקא בשוכר סתם וכדכתיבנא לעיל. עד כאן.

ואי לא אמר ליה לא עדיפת מינאי. ומיהו הני מילי בשלא שכרו לזמן ידוע אלא ששכרו סתם ולא הודיעו ובא להוציאו אבל שכרו לזמן ידוע לאו כל כמיניה לאפוקיה בגו זימניה ואפילו לצורך עצמו דשכירות ליומיה מכירה היא והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם המשכיר בית לחברו ובקש למכרו רבי אמי אמר לא עלה על דעת שימות זה ברעב רבי זירא ורבי אילא תרויהון אמרין מכל מקום מכור הוא לו אלא דו אמר ליה שבקיה עד דימלי אטולסוס דיליה כלומר הזמן שלו. אתא עובדא קומי רבי נסא ולא קביל. מה ופליג. פירוש בתמיה והא מסתבר טעמייהו דרבי זירא ורבי אילא והיכי פליג עליהון. ומשני לא אלא ברתיה הוה ממשכנתא גבי חד רומאי ולא הוה ליה למפרקה ובגין כן אורי כרבי אמי. עד כאן.

ומשמע דקיימא לן כרבי זעירא ורבי אילא חדא דרבים נינהו. ועוד דמתמהינן אמר רבי נסא דסלקא דעתך דפליג עלייהו. הר"ן.

בהלכות ירושלמי תני ללינה אין פחות מיום. כלומר מי ששוכר בית לחברו סתם אלא זה הלשון אמר לו ללינה אין פחות מיום אחד אף על פי שיש לומר זה הלשון אין משמעו אלא ללינה אחת אפילו הכי אמרינן לילה ויום רצה לומר דכיון ששכרה לצורך לילה זכה בכל אותו היום דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. לשביתה להוסיף יום אחד בא על לינה שהיה יכול לומר ללינה וזהו עניינו לשביתה לתקן סעודה ליום שבת ואי אפשר זה בפחות משני ימים כגון ערב שבת ושבת. לנישואין אין פחות משלשים יום דכל נישואין לא פחיתי שמחה דידהו משלשים יום כדקאמרינן בכתובות כל שלשים יומין בין אמר מחמת הילולא וכו' ואמרינן ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ה"ר יהונתן.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המשכיר בית סתם לחברו ולא קבע זמן עמו לכמה שנים הוא משכירה לו אלא דאמר לו בכך וכך לשנה כל כמה דתיקום בגווה מוגרנא לה גבך אינו יכול להוציאו בימות הגשמים אלא אם כן הודיעו שלשים יום קודם החג וכו'. והמשכיר בית בסתם כרכים אינו יכול להוציאו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אלא אם כן הודיעו שנה תמימה קודם לכן. ונראה לומר דבין אודעיה באמצע ימות החמה או באמצע ימות הגשמים או בתחלתן כי שלים שתא מיהא מצי לאפוקיה לאלתר ולא מצי עכוביה עליה אפילו חד יומא. וצריך עיון.
חנות של נחתומין ושל צבעין צריך להודיע זה לזה שלש שנים קודם מפני שהיקיפן מרובה כרבי שמעון בן גמליאל דכיון דיהיב בגמרא טעמא למילתיה מיחזי דהלכתא כוותיה והשוכר גם הוא צריך להודיע למשכיר שלש שנים מקודם כדי שיטרח וימצא נחתום או צבע שירצה להניח חנותו שהוא עומד בו ויבא ויעמוד בזה לפיכך צריך הוא לזמן ארוך כזה לפי שגם הנחתום והצבע שיכנס בחנות זה יצטרך לאותו זמן ארוך כדי לתבוע הקפותיו ולהודיע למכיריו שדעתו לצאת מחנות זה. ורבינו הגדול זק"ל לא פסק הלכה כדברי מי ומסוגיא דשמעתא לא מצינא למידע פסקא דדינא דליכא בגמרא מידי אחרינא אלא תנא מפני שהיקיפן מרובה והרמב"ם לא זכר דין חנות נחתומין וצבעין כלל. וצריך עיון.

ואפשר לומר דכיון דבמתניתין לא יהיב רבי שמעון בן גמליאל טעמא למילתיה לית לן למסמך אכלל דכל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ וכו'. דלא אמרינן הכי אלא היכא דיהיב טעמא למילתיה. וכן כתב רבינו הגדול זק"ל בבתרא וצריך עיון.

ירושלמי ולא כתבו רבינו הגדול המשכיר בית לחברו ורצה המשכיר למכרו אמר רבי אמי לא עלה על דעת וכו'. אבן גיאת.
היכא דמית משכיר ברעב אי לית ליה מידי אחרינא לזבוני וכן נמי היכא דנשבה הוא או בניו וצריך למכור בית זה לפדיונו ולא מצא מי שיתן מעותיו באותו בית עד שיצא השוכר מתוכו מצי לאפוקיה לאלתר ומוריד בו הלוקח מיד. עד כאן דברי הרב.

תוספתא: השואל חלוק מחברו לילך לבית האבל או לבית המשתה כל אותו היום. לבית האבל ובית המשתה שלו אין פחות משבעה ימים רבי שטעון בן אלעזר אומר אין פחות משני שבתות מפני שבית חמיו באין אצלו לשבת שניה. גת כל שעת הגת. בד כל שעת הבד. ובית היוצר אין פחות משנים עשר חדש. אמר רבי נחמיה במה דברים אמורים בעפר שחור אבל לבן צובר גרנו ומסתלק. עד כאן.

האי מעשה דההוא גברא דזבן ארבא דחמרא וכו'. אייתי ליה הכא משום דההיא איתתא אפיקתיה לחמרא לאלתר ולא אודעתיה כלל ואף על גב דאמרינן בכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש מעיקרא או בכל מקום בימות הגשמים שלשים יום ושואל כשוכר דמי אי נמי בעל לא גרע משוכר. הכא כיון דשלא כדין עבד וברמאות אושלא ליה ביתא כאשר עשה כן יעשה לו. הראב"ד. אפיקתיה ואותיבתיה לההוא חמרא בשוקא ואשתפיך חמרא ופטרוה דייני לההיא איתתא דכאשר עשה כן יעשה לו וכו'. הרמ"ך ז"ל.

מתניתין: המשכיר חייב בדלת. לפי שאפילו לא ישכרנו לאחר צריך הוא שיסגרנה שלא יהיה מערת פריצים ושלא תהא אשפה ליפנות שם. אבל דבר שאינו מעשה אומן נמצא שאינו צורך הבית אלא למי שהוא דר שם משום הכי עליו לתקנו. ה"ר יהונתן ז"ל.
אבל דבר שאינו מעשה אומן אלא שכל אדם רגיל לעשות אותם מלאכות בביתו הכל על השוכר לעשות ואינו מחשב כלום למשכיר לפחות משכרו אף על פי ששכר פועלים לעשות מלאכות אלו וכיוצא בהן. הרמ"ך ז"ל.

גמרא: לפתוח לו חלונות כשהיו שם חלונות ונסתמו ולא נפרצו פצימיהן או שהיה בית אפל וצריך לאורה. הראב"ד ז"ל.

להעמיד לו סולם וכו'. ואף על פי שיש מקצת מאלו שצריך מעשה אומן אפילו הכי השוכר עושהו שאם ירצה להשתמש בגג כדי שלא יפול ממנו יעשה לו מעקה שאם לא היה אדם דר בו לא היה צריך למעקה. ה"ר יהונתן ז"ל.

הא אמר רב מזוזה חובת הדר היא. כלומר על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירה מי שהוא עומד בבית כדאמרינן באגדה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם עבדיו משמרין אותו וכו'. אבל ליכא לפרושי חובת הדר לפי שאין בית חייב במזוזה אלא אם כן דר בה דהא קיימא לן אפילו יש לו עשרה בתים שאינו דר בהן דירה קבועה אלא שנכנס בהן פעם אחת בשנה חייבות כולן במזוזה חוץ מבית העצים שהנשים נאותות בהן ומאי ניהו רוחצות וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

חובת הדר היא. אין לפרש דמדאורייתא הדר בו חייב במזוזה אפילו אין הבית שלו דהא תניא בפרק התכלת השוכר בית בחוץ לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה מכאן ואילך חייב והיינו מדרבנן משום דנראה כאלו הוא שלו כטלית שאולה דכל שלשים יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת והיינו מדרבנן דמן התורה טלית שאולה פטורה דכסותך כתיב והכא נמי ביתך כתיב ולא בית אחרים. ואף על גב דאמרו בפרק ראשית הגז אלא ביתך למה לי כדרבא ביתך דרך ביאתך וכי עקר איניש וכו' תרי ביתך כתיבי והכי פירושו חובת הדר היא כלומר אדם שיש לו בתים ואינו דר בהם אינו חייב לקבוע בהן מזוזה הילכך זה השוכר אם ירצה יעשה מזוזה. הרא"ש ז"ל. ועיין בתוספות פרק קמא דעבודה זרה (דף כ"א ע"א).
וזה לשון הריטב"א ז"ל: חובת הדר היא. פירש ר"י דמדאורייתא תרתי בעינן שיהא הבית שלו ושידור בו ומדרבנן חובה לכל הדר בו ואף על פי שאינו ביתו והביאו ראיה מפרק רבי אליעזר דמילה שאמרו שם שאני טלית ומזוזה הואיל ובידו להפקירן וכבר כתבתיה שם. עד כאן.

אפשר בגובתא דקניא. כתב רש"י ז"ל ותולה אותה. ולא מחוור דהא אמרינן בפרק הקומץ רבה תלאה במקל סכנה ואין בה מצוה. אלא הכי קאמר אפשר בגובתא דקניא וקבע לה בסיכי. הר"ן ז"ל.
ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וזה לשונו דהתם מיירי שנותנה מבחוץ והכא מיירי כשנותנה בתוך חלל הקנה ותולה הקנה דהשתא אינה נראית מבחוץ. ועוד יש לומר דהכא לא יתלה הקנה אלא יהא קנה קבוע ולא יהא זז ממקומו. עד כאן.

בד"ה בשדה כו' אע"ג דכבר אשמועינן לעיל ר"י גופיה כו' ולמ"ד ה"נ משום ישוב א"י כו' שלא תאמר אפי' בח"ל כו' עכ"ל צ"ל למ"ד משום ישוב א"י היינו דר"י גופיה קאמר טעמיה דאין שומעין משום ישוב א"י דאם לא כן איכא למטעי בדבריו דטעמיה דאין שומעין משום כחשה ואפי' בח"ל ודו"ק:

אמר רב יהודה להודיע קתני והכי קאמר המשכיר בית לחבירו סתם אין יכול להוציאו וכו'. ונראה לי דלפרש"י לא גריס בגמ' סתם דהא רש"י פירש להודיע קאמר המשכיר בית לחבירו וכלו ימי השכירות בימות הגשמים וכו' הרי שפירש רש"י בהדיא דאיירי ששכר לזמן אלא שכלה הזמן בימות הגשמים בין החג לפסח ולא בשוכר סתם. ובהרי"ף גרס ליה ופירש הר"ן שר"ל ששכר ממנו כל חדש וחדש בכך וכך דינרין אבל לא קבע זמן לכמה חדשים ועיין שם:

תוס' ד"ה בשדה אין שומעין לו אע"ג דכבר אשמועינן לעיל רבי יוחנן גופיה וכו'. דברי התוס' הם תמוהים דאם מקשים קושייתם אמאן דאמר דמשני משום ישוב ארץ ישראל מאי תירצו אצטריך לאשמועינן הכא משום כחשא דארעא הא לדידיה לא הקשה מידי ואי אדברי ר' יוחנן מקשו מאי קאמרי ולמאן דאמר הכא נמי משום ישוב ארץ ישראל אצטריך לאשמועינן שלא תאמר אפי' בח"ל וכו' והיכי משמע בדברי ר' יוחנן גופיה שום דקדוק דבא למעט חוצה לארץ הא לא קאמר אלא בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו. ונראה לי דאדברי ר' יוחנן גופיה מקשו התוס' דמה אצטריך למימר בשדה אין שומעין לו הא כבר אשמועינן טעמא דברייתא דלעיל דהוי משום ישוב ארץ ישראל וממילא אנו יודעין דבשדה אין שומעין לו והא דלא מקשו התוס' מברייתא דלעיל גופה בלא טעמא דר' יוחנן דלעיל דהא קתני אם אמר זיתי אני נוטל אין שומעין לו וא"כ מאי אצטריך רבי יוחנן הכא למימר בשדה אין שומעין לו משום דבלא טעמא דרבי יוחנן דלעיל נוכל לומר דטעמא דברייתא דלעיל טעמא אחרינא אית ביה דלא שמעינן מיניה דהכא בשדה אין שומעין לו אבל מדאשמועינן רבי יוחנן לעיל דטעמא דברייתא משום ישוב ארץ ישראל ממילא שמעינן דהכי נמי בשדה אין שומעין לו ותירצו התוס' לכל חד מהלשונות וסבירא להו להתוס' דלמאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל ר"ל דלאותו לשון קאמר ר' יוחנן גופיה בהדיא בשדה אין שומעין לו מאי טעמא משום ישוב ארץ ישראל ולאיכא דאמרי קאמר רבי יוחנן גופיה בהדיא משום כחשא דארעא אצטריך והשתא תירצו התוס' שפיר דלמאן דאמר משום כחשא דארעא אצטריך רבי יוחנן לאשמועינן הכא דבשדה אין שומעין לו אפי' בחוצה לארץ משום כחשא דארעא ולמאן דאמר דאמר ר' יוחנן הכא גופיה מ"ט משום ישוב א"י אצטריך ר' יוחנן לאשמועי' דבשדה אין שומעין לו אבל בח"ל שומעין לו שלא תאמר דהכא בחוצה לארץ אין שומעין משום דשייך כחשא דארעא ודו"ק:

רש"י בד"ה האי נקטיה כו' תלאי של תמרים הס"ד ונ"ב פי' אשכול:

בד"ה לא עדיפ' כו' שלא הודעתי' ועתה אינך מוצא כו' כצ"ל:

גמרא בבית שומעין לו בשדה א"ש לו כו' משום ישוב א"י. לכאורה אדרבה בבית שייך טפי ישוב כדמשמע בשלהי ערכין דאר"א בערי ישראל עושין שדה מגרש ולא עיר מגרש כדי שלא יחריבו את ערי ישראל וכן לקמן (קח ב) ארעא לבתי וארעא לזרעא ישוב עדיף ויש לחלק בין זרעא לאילנא דאילנא עדיף מבתי וראיה לדבר דבב"ב (כד ב) אמרינן דאפי' רבנן בערכין שם דאסרי לעשות מגרש עיר מודו דאילנות שרי במגרש אח"ז מצאתי להרא"ש לקמן שם שמחלק ג"כ בזה:

גמ' שם לחזק לו תקרה. עפרש"י ולכאורה הנל"פ דהיינו המעזיבה דאמרינן לקמן (קיז) רבנן סברי מעזיבה אחזוקי תקרה הוא ועי' רמב"ם פ"ז מהל' שכירות ה"ג וד':

(קא רע"ב) בשדה מ"ט משום ישוב א"י.—מבואר דישוב א"י הוא בשדה דוקא ולא בבית. ועי' לקמן קח ב, דישוב בית יפה מישוב שדה, כרש"י שם.

בבית. היורד לתוך חורבה ובנאה שלא ברשות: בשדה. היורד לתוך שדה ונטעה שלא ברשות ואמר נטיעותי אני נוטל: משום כחשא דארעא. שכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנה: איכא בינייהו חוצה לארץ. למ''ד משום כחשא דארעא. ממונא אפסדיה ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו: מתני' אינו יכול להוציאו וכו'. בגמרא מפרש לה לכולהו: ובכרכין. שהן מקום השווקים שהכל נמשכים שם לגור שם והבתים אין מצויין לשכור: ובחנויות. שחנווני מקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימים רבים וכשמביאין לו מעותיו באין ע''י פתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינן יודעין אנה ימצאוהו אין יכול להוציאו כל י''ב חדש: חנות של נחתומין. מוכרי ככרות: ושל צבעים שלש שנים. ובגמרא מפרש מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך: גמ' מאי שנא ימות הגשמים וכו'. קס''ד האי בימות הגשמים לימי הגשמים קאמר שפירש לו השכר לי ביתך לימות הגשמים: בימות החמה נמי לכולהו ימות החמה אגר. דהא לימות החמה קאמר ליה: אלא בימות הגשמים היינו טעמא משום דלא שכיח ביתא. ובשוכר סתם קאמר ואשמועינן דהשוכר סתם שלא פירש זמן הוי שכירות שלשים יום הלכך בימות החמה דשכיח ביתא אם בא להוציאו לסוף שלשים מוציא ובימות הגשמים דלא שכיח ביתא אע''ג דלא אגרי אלא ל' יום אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח וחייב ליתן לו בכל חדש כשכר חדש הראשון: אימא סיפא ובכרכין הוי סתם שכירות י''ב חדש. ואי מלו ליה הנך י''ב חדש בימות הגשמים וכו': להודיע קתני. הנך שלשים ושנים עשר חדש דקתני במתניתין להודיע קאמר המשכיר בית לחבירו כלו ימי השכירות בימות הגשמים אינו יכול להוציאו משום דלא שכיחי בתי אא''כ הודיעו בימות החמה שלשים יום שלא ירחיב לו הזמן משיכלה זמנו והיינו מט''ו באלול צריך להודיעו שלשים יום קודם החג וממילא שמעינן אם כלו לו ימי שכירותו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד שלשים יום משהודיעו ואם בא להוציאו בזמנו צריך להודיעו שלשים יום קודם הזמן ובכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו ואם לא הודיעו לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון: אם בא. בעל הבית להרבות לו בדמי השכר מרבה משיגיע זמנו אפילו לא הודיעו: האי נקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוא. הרי הוא כאוחזו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו כלומר כיון שמעלה על דמיו אין לך מוציא גדול מזה כובסיה על שם שתלויים כדאמרינן (שבת דף סז.) כמאן תלינן כובסי בדקלא תלאי של תמרים: דאייקור בתי. שהפסדו ניכר: נפל ליה ביתיה. למשכיר: אמר ליה. לשוכר: לא עדיפת מינאי. הואיל והגיע זמנו מוציאו וא''ל הלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ואתה אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ: זבניה. לאחר האי משכיר או אורתיה או יהביה במתנה: אמר לו. שוכר לזה שקנאה: לא עדיפת מגברא דאתית מיניה. מי שמכרה לך כשם שהוא לא היה יכול להוציאני אף אתה אין כחך יותר ממנו: כלליה לבריה. השיא את בנו וצריך לו לבית חתנות: מיניה וביה. מן היין עצמו: כי אריא ארבא. כאריה אורב: מתני' ובנגר. שנועלין בו את הדלת ותוחבין אותו בקורת האיסקופה: הזבל של בעל הבית. משכיר ובגמרא מפרש לה: היוצא מן התנור. אפר הוא נעשה זבל: גמ' לחזק לו תקרה. אם התליעו הנסרין: לסמוך לו קורה. אם נשברה אחת מהן: מרזב. כל גגותיהן טחין בטיט ומשופעין מן ארבע צדיהן וסומכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל וכשנפלה אחת מהן הדיוט מחזירה: חובת הדר היא. דדרשינן מנחות (דף לד.) ביתך דרך ביאתך למי שנכנס ויוצא לה זה הדר בה: מקום מזוזה. העץ שהדלת שוקף עליו ואף הוא קרוי מזוזה ואם אבן הוא צריך לנקוב בו סדק להניחה בתוכה:

בשדה אין שומעין לו. אע''ג דכבר אשמועינן לעיל ר' יוחנן גופיה דטעמא דברייתא דאם אמר אני נוטל זיתיי אין שומעין לו משום ישוב ארץ ישראל איצטריך לאשמועינן למ''ד הכא משום כחשא דארעא דאפילו בחוצה לארץ אין שומעין לו אבל לעיל דוקא בארץ ישראל אין שומעין לו משום דכחשא דארעא לא עשה בידים אלא ממילא ע''י שטיפת הנהר נעשה ולמאן דאמר הכא נמי משום ישוב ארץ ישראל איצטריך לאשמועינן שלא תאמר אפילו בחוצה לארץ אין שומעין לו משום כחשא דארעא: (שייך לקמן) לא יטלנה ויצא. אף על גב דאמר . שמואל דמטילין מבגד לבגד גבי מזוזה אסור לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה וכשנוטלה כאילו מזיק אותן שידורו בבית: