דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 215ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא קב ע"א - Steinsaltz

to insert a mezuza inside a hollow reed and then affix the whole arrangement to the doorpost.

The Sages taught in a baraita: If one rents out a house to another, the responsibility to prepare a mezuza for it and affix it is upon the renter. And when he leaves, he may not take it in his hand and leave with it; rather, he must leave it there. But if he rented a house from a gentile, he may take it in his hand and leave with it. And there was an incident in which a renter took his mezuza in his hand and left with it, and as a punishment he eventually buried his wife and two sons.

The Gemara asks: Was the incident cited to contradict the ruling immediately preceding it, which permits one to take the mezuza? Rav Sheshet said: The incident relates to the first clause.

§ The mishna teaches: The manure found in the courtyard of a rented house, is the property of the landlord, and the renter has rights only to the ashes that come out of the oven and the stove, which can also be used as a fertilizer. The Gemara asks: With what are we dealing? If we say that the mishna is referring to a courtyard that is rented out to the renter, or where the manure was produced by the oxen of the renter, then why should it be the property of the landlord? It is clearly the property of the renter. Rather, the mishna must be referring to a courtyard that is not rented out to the renter, and the manure was produced by the oxen of the landlord. The Gemara asks: But if so, the ruling is obvious and need not have been taught.

The Gemara answers: No, the ruling is necessary in a case where the manure is in a courtyard of the landlord, and the source of the manure was oxen that came from the world at large and stood in the courtyard and produced the manure. The mishna rules that in such a case, the manure belongs to the landlord.

The Gemara suggests: That ruling in the mishna that any manure deposited in the landlord’s courtyard belongs to him supports the ruling of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: A person’s courtyard effects acquisition for him of an item placed in it, even without his knowledge.

The Gemara raises an objection to this ruling from a baraita: If one says: Any lost items that come into my courtyard today, my courtyard should effect acquisition of them for me, he has not said anything of legal significance, and does not acquire those items. The Gemara explains the objection: And if it is so, that this ruling that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says is correct, i.e., that a person’s courtyard effects acquisition for him of an item placed in it, even without his knowledge, then why has he not said anything of legal significance?

The Gemara resolves the difficulty: With what are we dealing here in the baraita? We are dealing with a courtyard that is not secured, as the halakha is that such a courtyard does not effect acquisition of items for its owner.

The Gemara questions this resolution: If so, say and try to explain accordingly the latter clause of the baraita that states: If knowledge of the existence of that lost item spread through the town, his statement stands and his courtyard acquires it. The Gemara explains the difficulty: And if the baraita is referring to a courtyard that is not secured, even where knowledge of the existence of that lost item spread through the town, what of it? Such a courtyard is unable to effect acquisition for its owner of items placed in it.

The Gemara answers: Once knowledge of the existence of that lost item spreads though the town, people withdraw themselves from it, as they assume that the owner of the courtyard will take it. Therefore, no one will even try to take it and the courtyard will be like a secured courtyard which can effect acquisition of items for its owner.

The Gemara raises an objection to Rabbi Yosei’s ruling from a baraita: Refuse of the oven and of the stove, i.e., ashes, and that which is collected in the renter’s vessel from the airspace of the courtyard, is the renter’s property. And refuse that is in the cowshed and in the courtyard, i.e., the manure, is the property of the landlord. The Gemara explains the question: And if it is so, that this ruling that Rabbi Yossi, son of Rabbi Ḥanina, says is correct, i.e., that a person’s courtyard effects acquisition for him of an item placed in it even without his knowledge, then with regard to refuse collected from the airspace of the courtyard, why is it the renter’s property? It was first in the airspace of the landlord’s courtyard, and should consequently be acquired by him immediately.

Abaye said: The baraita is referring to a case where the renter attached his vessel to a cow’s rear. Any manure produced by the cow would immediately enter the renter’s vessel, without first entering the airspace of the courtyard, and the renter would consequently acquire it.

Rava said: An item in the airspace of a courtyard that will not eventually come to rest in the courtyard itself is not regarded as though it had come to rest. Accordingly, even if the refuse traveled through the airspace of the courtyard, since it was always on course to enter the renter’s vessel, it is not acquired by means of the landlord’s courtyard.

The Gemara asks: And is this principle really so obvious to Rava? But didn’t he raise it as a dilemma? As Rava raised a dilemma: If one cast a purse through this doorway of a house and it went through the house and exited through that doorway, what is the halakha? Is an item in the airspace of a courtyard that will not eventually come to rest in the courtyard itself regarded as though it had come to rest, or is it not regarded as though it had come to rest?

The Gemara explains that Rava’s dilemma concerned a different case: There, in the case of the purse, nothing at all interposes between the purse and the floor of the house, and therefore Rava was unsure about the halakha. Here, where the renter’s vessel interposes, it was obvious to Rava that the renter’s vessel effects acquisition of the item.

The Gemara analyzes the latter clause of the above cited baraita: And refuse that is in the cowshed and in the courtyard is the property of the landlord. The Gemara asks: Can these two statements coincide? By stating that the refuse in the cowshed belongs to the landlord, it indicates that the refuse in the courtyard belongs to the renter. How, then, can the baraita continue to rule that even the refuse in the courtyard belongs to the landlord?

Abaye said that this is what the baraita is saying: And refuse that is in the cowshed that is located in the courtyard rented out to the renter is the property of the landlord. Extrapolating from Abaye’s statement, Rav Ashi said: That is to say that one who rents out his courtyard without specification of what is included in the rental agreement has not rented out a cowshed that is located in it.

The Gemara raises an objection to Rabbi Yosei’s ruling from another baraita: There is a mitzva to dispatch a mother bird if one wishes to take eggs from her nest (Deuteronomy 22:6–7). The mitzva applies only if the bird and eggs are ownerless. Doves of a dovecote and doves of an attic are subject to the obligation of dispatching the mother bird, as they are ownerless. Nevertheless, they are subject to the prohibition of robbery, due to a rabbinic ordinance to maintain the ways of peace.

The Gemara explains the question: And if it is so, that this ruling that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says is correct, i.e., that a person’s courtyard effects acquisition for him of an item placed in it even without his knowledge, then a dovecote or attic will effect acquisition for its owner of any eggs inside them. Accordingly, one should apply here the principle that the mitzva to dispatch the mother bird from upon her nest applies only: “If it happened before you” (Deuteronomy 22:6) which excludes a bird or egg that is readily accessible, such as one that one owns, from the mitzva to dispatch the mother. Yet the baraita rules that the mitzva does apply in this case.

Rava said: It is from the time of the emergence of the majority of an egg from a mother bird’s body that one becomes subject to the obligation of dispatching her from upon her eggs. And the owner of a courtyard does not acquire the egg until it fully emerges and falls into his courtyard. And therefore, when the baraita teaches that in the case of doves of a dovecote and of an attic, one is subject to the obligation of dispatching the mother bird, it is referring to a time before the egg falls into his courtyard.

The Gemara asks: If that is so, that the baraita is referring to a case where the egg has not fully emerged, why does the baraita rule that they are forbidden by rabbinic law for others to take due to the prohibition of robbery? The Gemara answers: That ruling of the baraita is referring to their mother, i.e., the mother bird.

And if you wish, say instead: Actually, that ruling is referring to the eggs, and the reason the Sages enacted that taking them is robbery is because once the majority of an egg emerges, the dovecote or attic’s owner’s mind is upon the eggs to acquire them, although technically he will not acquire them until they fully emerge.

And now that Rav Yehuda says that Rav says: It is prohibited to acquire the eggs as long as the mother bird is upon them, as it is first stated: “Send away the mother” and only then: “And take the young for yourself” (Deuteronomy 22:7), even if you say that the eggs fully emerged and fell into his courtyard, he will not acquire them, because in any case in which a courtyard owner is able to acquire an item by himself, his courtyard can effect acquisition of it for him, but in any case in which he is unable to acquire an item by himself, his courtyard cannot effect acquisition of it for him either.

The Gemara asks: If that is so, that the baraita is referring to a case where the courtyard cannot effect acquisition of the eggs for him, why does the baraita rule: They are subject to the prohibition of robbery, due to a rabbinic ordinance to maintain the ways of peace? If one dispatched the mother bird, in which case the courtyard would automatically effect acquisition of the eggs, then taking them would be full-fledged robbery, and if one did not dispatch the mother bird, doesn’t he need to dispatch her before it is permitted to take the eggs? Either way, one will have transgressed Torah law. Why, then, does the baraita refer to a rabbinic prohibition of robbery, rather than one by Torah law?

The Gemara answers: The baraita is referring to a minor, who is not subject to the mitzva of dispatching the mother bird. The Gemara challenges this answer based on the latter clause of the baraita: Is a minor subject to the rabbinic prohibition of robbery enacted to maintain the ways of peace? The Gemara explains: This is what the latter clause of the baraita is saying: The father of a minor who took such eggs is obligated to return them to the owner of the dovecote or attic, due to the rabbinic prohibition of robbery instituted to maintain the ways of peace.

MISHNA: In the case of one who rents out a house to another for a year and then the year was intercalated, adding an additional month to that year, the fact that it was intercalated is to the benefit of the renter. Since the rental was defined in terms of a year, the additional month is automatically included, and the renter need not pay additional rent for it. If a landlord rented out a house to another for a year, with the price set as a certain sum for each of the months, and then the year was intercalated, the fact that it was intercalated is to the benefit of the landlord.

An incident occurred in Tzippori involving one who rented a bathhouse from another where they stated that the rent would be: Twelve gold dinars per year, a gold dinar per month, and then the year was intercalated.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קב - א

אמר להו רב ששת לתלמידיו: תניתוה [כתוב במשנה]: דבר שאין מעשה אומן, דשוכר עושהו, והאי נמי לאו [וזה גם כן לא] מעשה אומן הוא בהכרח, כי אפשר הוא להניח את המזוזה  בגובתא דקניא [בחלל של קנה] ולתלות אותה [246], ולא מוכרחים לחקוק באבן.

תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו, על השוכר לעשות לו מזוזה. ואף שהמזוזה היא שלו, כשהוא יוצא מהבית לגור בבית אחר, לא יטלנה בידו ויוצא [247] ויקבע את המזוזה בביתו החדש, מפני שגורם לכך שמזיקים יכנסו לבית [248], ויזיקו למי שידור שם.

ואם שכר מנכרי ועשה מזוזה כדין, נוטלה בידו ויוצא, שמא יבזה הנכרי את המזוזה [249].

ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, ונענש מידה כנגד מידה, וקבר אשתו ושני בניו [250].

ומקשינן: מעשה לסתור! הרי הברייתא אומרת, שאם בעל הבית הוא נכרי, יש לקחת את המזוזה, ואיך היא מביאה מעשה המעיד שמי שנהג כך נענש.

אמר רב ששת: ראיית הברייתא היא ארישא, והמעשה היה בבעל בית ישראל.

שנינו במשנתנו: הזבל של בעל הבית, ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד.

ודנה הגמרא: במאי עסקינן? המשנה שאמרה שהזבל של המשכיר, באיזו חצר דברה, ומיהו בעל הבהמות שעשו את הזבל?

אילימא, בחצר דאגיר ליה לשוכר, ותורי דשוכר? [אם החצר מושכרת לשוכר, והשוורים של השוכר?]

אמאי [מדוע] הזבל של בעל הבית, במה זכה בו!

אלא נאמר שמדובר בחצר דלא אגירא לשוכר, ולא שעכר השוכר אלא את הבית, ואז בדרך כלל תורי דמשכיר נמצאים בה, ולכן הזבל שלו.

ומקשינן: פשיטא! מאחר שהבהמות שלו, בודאי שגלליהם שלו הם.

ומתרצינן: לא צריכא אלא בחצר דמשכיר שלא השכירה לשוכר, ולא נתן לשוכר אלא רשות כניסה ויציאה בחצר [251]. ותורי דאתו מעלמא קמו בה. [ובאו לחצר שוורים של אנשים זרים], והם מפקירים את הגללים מן הסתם, והמשכיר זכה בהם מההפקר בקנין חצר בשעה שנפלו לחצירו.

ופירוש זה, מסייע ליה לרבי יוסי ברבי חנינא.

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, [252] ואדם זוכה בחפצים המונחים ברשותו, אף שלא התכוין לזכות בהם [253].

ועתה הגמרא דנה באריכות בדברי רבי יוסי ברבי חנינא.

מיתיבי מברייתא זו:

אם אמר אדם: כל מציאות שיבאו לתוכו של רשותי היום, כגון אם נהר יציף לתוכו דגים, רוצה אני שתקנה לי חצרי, לא אמר כלום מפני שלא היה בדעתו לקנות בשעה שהמציאה באה לרשותו.

ומעתה קשה: ואם איתא להא [אם נכון הדבר] דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אמאי לא אמר כלום ולא קנה, הרי החצר קונה אף אם לא אמר דבר [254]!

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, בחצר שאינה משתמרת, וחפץ שלא נשמר על ידי החצר, לא נקנה על ידה, אלא אם כן עמדו הבעלים בצד החצר [255], כדאיתא בפרק שנים אוחזים. [ב"מ יא א]

ומקשינן: אי הכי, אימא סיפא וראה אם תוכל לתרץ אותה אליבא דרבי יוסי ברבי חנינא.

כתוב בסיפא: יצא לו שם מציאה בעיר, כגון שהתפרסם שהנהר הציף דגים לתוך שדהו, אז דבריו שאמר בתחילה "תקנה לי חצרי" קיימין, והחצר קנתה לו.

ואי בחצר שאינה משתמרת מדברת הברייתא, כי יצא לו שם מציאה בעיר מאי הוי! [מה מועילה העובדא שיצא לו שם מציאה בעיר!] והרי חצר שאינה משתמרת לא קונה [256]!

ומתרצינן: כיון דיצא לו שם מציאה בעיר, מיבדל בדילי אינשי מינה [אנשים בדלים ממנה], מפני שהם מפחדים מהשלטון [257] שיאמר להם שלקחו מציאה של פלוני, והויא לה [וחשובה] החצר כחצר המשתמרת [258].

מיתיבי על רבי יוסי ברבי חנינא מברייתא המוסיפה פרטים על דיני המשנה שלנו.

דתניא: השוכר בית מחבירו, ולא השכיר לו את החצר [259], זבל שבחצר היוצא מן התנור ומן הכירים הרי הוא של השוכר [260] כמו שכתוב במשנה.

והקולט [תופס] ומכניס לכלי מן האויר זבל של בהמות זרים שבאו לחצר, הרי הוא שלו, כי עדיין לא זכה בהם בעל החצר.

וגללים שברפת ושבחצר - של בעל הבית, כי לא השכיר את החצר והרפת.

ואם איתא להא דרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מעיקר הדין [261], הקולט מאויר, אמאי הרי הוא שלו, אויר חצירו של משכיר הוא! והדין הוא שאויר החצר קונה לבעל החצר, והזורק גט לאשה והגיע לאויר חצרה, הרי זו מגורשת אף אם נשרף הגט לפני שהגיע לקרקע. [משנה בגיטין עט א]

אמר אביי תירוץ: מדובר בברייתא במדביק כלי בשולי פרה סמוך לנקביה, כך שלפני שנכנסו הגללים לאויר חצר המשכיר, כבר נכנסו לכליו.

רבא אמר: אפילו היו הגללים באויר החצר לפני שנכנסו לכלי, לא קנה אותם בעל החצר, לפי שחפץ הנמצא באויר, שאין סופו של החפץ לנוח בקרקע, לאו כמונח בחצר דמי, והחצר לא קונה.

ומקשה הגמרא סתירה בדברי רבא:

ומי פשיטא ליה לרבא שאויר שאין סופו לנוח, לאו כמונח דמי, והא מיבעי בעי לה! [והרי רבא הסתפק בזה!]

דבעי רבא: זרק ארנקי והפקירה [262], וזרקה בפתח זה של חצר חבירו ויצאתה בפתח זה של החצר, מהו? אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי, וזכה בעל החצר בארנקי, או לאו כמונח דמי, ולא זכה בארנקי?

ומתרצינן: יש לחלק בין המקרים, התם לא מיפסק ולא מידי, [שם לא מפסיק דבר] בין האויר שבו הארנקי לבין קרקע החצר, ושם הסתפק רבא.

הכא מיפסק כלי בין האויר לקרקע, ובמקרה זה פשוט לרבא, שהחפץ לא חשוב כמונח על הקרקע אם אין סופו לנוח.

והדרינן לברייתא: ושברפת ושבחצר, הרי אלו של בעל הבית.

ומקשינן אגופא דברייתא: תרתי! בשביל מה לדבר על שני מקומות - על חצר ועל רפת - הרי שניהם אינם מושכרים [263].

אמר אביי: הכי קאמר: ושברפת שבחצר, הרי אלו של בעל הבית. אין לשנות בברייתא ו' החיבור לפני המילה "שבחצר", והברייתא מדברת רק על הגללים שברפת של החצר, כי הברייתא מדברת במקרה שהחצר הושכרה, והגללים שבה שייכים לשוכר, ולא כמו שהעמדנו את המשנה בחצר לא מושכרת. והברייתא משמיעה לנו כרב אשי דלקמן.

אמר רב אשי: ברייתא זאת אומרת: המשכיר חצירו סתם, ולא הזכיר את הרפת, לא השכיר רפת שבה.

מיתיבי על רבי יוסי ברבי חנינא מברייתא:

יונים השייכים לאנשים אינן חייבות בשילוח הקן. אבל יוני שובך ויוני עלייה שאינם של בעל השובך, חייבות בשילוח.

והביצים אסורות בגזל מדרבנן, אף על פי שלא זכה בהם בעל השובך, מפני דרכי שלום ואין זה גזל גמור [264].

ומקשינן: ואם איתא להא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, נמצא שבעל השובך קנה את הביצים בקנין חצר, שהרי הם משתמרות בשובך, והתורה קוראת לביצים בשם "קן", ואם יש לו בעלים הוא פטור משילוח, שהרי קרי כאן [כתוב בפרשה] "כי יקרא קן צפור" [דברים כב ו] ודורשים פרט למזומן שיש לו בעלים [265]!

אמר רבא תירוץ: באמת, ביצים שהעוף הטיל לשובך פטורות משילוח הקן, מפני שבעל השובך זכה בהם, וכדברי רבי יוסי ברבי חנינא.

ברייתא זו אוסרת לקחת את הביצים תוך כדי יציאתם מהעוף משום מצות שילוח הקן, שכן ביצה ביציאת רובה מהעוף, נחשבת כאילו יצאה, ואז הוא דאיחייבה לה בשילוח, ומיקנא לא קניא [והיא לא נקנית] לבעל השובך, ולא נפטרת משום "מזומן" עד דנפלה לחצירו, שכל זמן שהיא מחוברת לעוף, אין היא משתמרת בשובך.

וכי קתני בברייתא חייבות בשילוח, מקמי [לפני] שתיפול לחצירו.

ומקשינן: אי הכי, אמאי [מדוע] אמרה הברייתא שהביצים אסורות משום גזל, הרי הביצים מחוברות לעוף, וכמו שהעוף אינו אסור משום גזל כלל, ואף לא משום דרכי שלום, מפני שבעל השובך יודע שדרך העוף לצאת ולבוא ממקום למקום, כך הביצים אינם אסורות!

ומתרצינן: גזל דדרכי שלום הוא אף אאמן, ולא רק בביצים, מפני שדעת בעל השובך עליהם, כי הוא בטוח שהם יחזרו לשובך.

ואיבעית אימא: לעולם אין איסור לקחת את העוף משום דרכי שלום כמו שחשבנו קודם, והאיסור של הברייתא הוא אביצים בלבד. ומדנפיק רובה של הביצה, דעתיה של בעל השובך עילוה, ובטוח שהביצה תיפול לשובך ותשאר שם [266].

ועתה, באה הגמרא לתרץ את דברי רבי יוסי ברבי חנינא בדרך אחרת מדרכו של רבא. לפי דרך זו מדובר בברייתא בביצה שנפלה לשובך, ובכל זאת לא קנה אותה בעל השובך, אף שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

והשתא [עכשיו] שידוע לנו דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם, שנאמר "שלח תשלח את האם", והדר [ואחר כך] "את הבנים תקח לך", והזכיה בקן אסורה כלקיחה [267].

אפילו תימא [אפילו אם תגיד], דנפלה לה הביצה לחצירו אינו זוכה בה, שהרי כל היכא דאיהו מצי זכי ליה, חצירו זכיא ליה, וכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה, חצירו נמי לא זכיא ליה. [כל מקום שהוא יכול לזכות בחפץ בעצמו, יכולה החצר לזכות לו, וכל מקום שהוא בעצמו לא יכול לזכות, אף חצירו לא זוכה לו] שלא יהא כח החצר גדול מכח בעליה [268].

ומקשינן: אי הכי, בברייתא כתוב שהביצים אסורות בגזל משום דרכי שלום בלבד, והרי יש בהם איסור חמור יותר!

ממה נפשך, אי דשלחה לאם לפני שלקח את הביצים, הרי שבשעת השילוח כבר זכה בעל השובך בביצים, כי אז מותר לו לזכות, ומעתה גזל מעליא הוא [גזל גמור הוא].

אי דלא שלחה, ואז לא זכה בעל השובך בביצים, ואין בהם משום גזל, מכל מקום הא בעי שלוחה משום מצוה דאוריתא, ולא היה לברייתא לומר שיש בנטילת הביצים איסור דרבנן דדרכי שלום.

ומתרצינן: מדובר בברייתא בקטן דלאו בר מצות שילוח הוא, והוא נטל את הביצים מבלי לשלח, וכיון שבעל השובך לא זכה בביצים, אין בהם משום גזל גמור.

ומקשינן: וכי קטן בר דרכי שלום הוא?! והרי כמו שהקטן לא מצווה על שילוח הקן, כך אינו מוזהר על דרכי שלום.

ומתרצינן: הכי קאמר: אביו של קטן חייב להחזיר לו לבעל השובך את הביצים משום דרכי שלום. ומשום מצות שילוח הקן אין חייב להחזיר את הביצים אחרי שלקחם הקטן.

מתניתין:

המשכיר בית לחבירו לשנה, ולא היה ידוע [269] בשעת ההשכרה אם השנה תהיה מעוברת או לא, ונתעברה השנה.

הדין הוא שהשנה נתעברה לטובת השוכר [270] , ויש לו זכות לגור בבית שלשה עשר חודשים בתשלום שנקבע שישלם על שנה.

ואם השכיר לו את הבית לחדשים מספר, נתעברה השנה - נתעברה למשכיר [271], וצריך השוכר לשלם על חודש העיבור.

מעשה בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו, וכך אמר: הריני שוכר את המרחץ בשנים עשר דיני זהב לשנה, מדינר [272] זהב אחד לחדש.

הערות

[246] כתב הריטב"א בשם התוספות, שהקשו על רש"י שכתב "ותולה אותה", מגמרא בפרק הקומץ האומרת "תלאה במקל פסולה" (מנחות ל"ב ע"ב). וכתב הריטב"א, שכוונת הגמרא שלנו, שיש לקבוע את הקנה במסמרים.

[247] הריטב"א מסופק אם חייב בעל הבית לשלם לשוכר את דמי המזוזה. ועיין ביור"ד סימן רצ"א סעיף ב' ברמ"א.

[248] כך כתבו תוספות דף ק"א ע"ב ד"ה לא יטלנה. והריטב"א כתב, "דכיון דחלה קדושת שכינה בבית זה, אין לו לסלקה משם".

[249] השוכר מנכרי חייב לקחת את המזוזה כשיוצא, כדי שלא תבוא לידי בזיון. (שיטה מקובצת ופתחי תשובה יו"ד סימן רצ"א ס"ק ט' בשם שאילת יעבץ)

[250] השוכר שנטל את המזוזה לא חשש למיתת בני חבירו שהמזוזה שומרת עליהם, ונענש מדה כנגד מדה שמתו אשתו ובניו. (מיוחס לריטב"א)

[251] רש"י מפרש: "בחצר דמשכיר" שלא השכיר אותה. והריטב"א הוכיח מגמרא בפרק שנים אוחזים, שאף אם יש לשוכר זכות דריסת רגל בחצר, החצר קונה למשכיר. (ריטב"א ב"מ דף י' ע"ב והביאו הש"ך חו"מ סי' קצ"ח ס"ק ו') וכן כתבו ראשונים לפרש את הגמרא כאן, שמדובר כשיש לשוכר זכות הילוך בחצר. (הראב"ד בשיטמ"ק, והטור סי' שי"ג ס"ק ג') ושיטת הרמב"ם, שקנין חצר מועיל לקנות לבעל החצר ולא לשוכר. והרמב"ם מפרש את דברי הגמרא "בחצר דמשכיר" שהשכיר אותה. (פ"ו מהלכות שכירות ה"ה) וכתב המגיד משנה, שיש לדקדק מלשון הגמרא כדעת הרמב"ם, שהרי הגמרא אמרה שמדובר "בחצר דמשכיר" ולא אמרה "בחצר דלא אגירא לשוכר" כמו שאמרה קודם לכן, משמע שלפי המסקנה שמדובר בזבל של אחרים, מדובר בין אם היתה החצר מושכרת או לא מושכרת. והראב"ד השיג על הרמב"ם, והביא ראיה שבחצר מושכרת, השוכר קונה בקנין חצר, מגמרא שאומרת שהרוצה לקנות ספינה הנמצאת ברשות המוכר, יכול לשכור את מקום הספינה, והיא נקנית לו בקנין חצר. (ב"ב ע"ו ע"ב) ותירץ הש"ך, שהרמב"ם מודה שאפשר לשכור חצר בשביל שהשוכר יקנה בחצר דברים שאחרים מקנים לו, אבל מציאה הנמצאת בחצר נקנית לבעל החצר. (ש"ך סימן שי"ג סק"א) ועיין מאירי בסוגיא וקצות החושן סימן שי"ג וקהילות יעקב ב"מ סי' נ"א.

[252] בכל הקנינים שאדם קונה, הוא צריך להתכוין לקנות. וכתב הפני יהושע, שהטעם שהחצר קונה לו שלא מדעתו היא משום שחצר מועילה מדין שליחות, ונחשב כאילו שלח את החצר לזכות בשבילו, ושליח קונה למשלח אף אם המשלח לא יודע בשעת הקניה. (פני יהושע ב"מ י"א ע"א ד"ה ה"מ בחצר המשתמרת)

[253] לדעת התוספות, משנתנו מדברת כשהמשכיר היה גר באותה חצר והוא שומר עליה, שחצרו של אדם קונה לו רק אם הוא השומר עליה. (תוספות ב"מ דף י"א ע"ב ד"ה וכי) והש"ך כתב, שמסתימת הרמב"ם ושאר פוסקים שלא כתבו כן, משמע שאין צריך לכך. (ש"ך חו"מ סי' שי"ג ס"ק א')

[254] עיקר קושית הגמרא לא היתה שתועיל האמירה ועל ידה תקנה החצר, אלא שהברייתא אומרת שבעל החצר לא קנה על אף אמירתו, ובאמת יש לו לקנות אף ללא אמירה. (שיטמ"ק בשם הראב"ד)

[255] לדעת הרמב"ם, חצר שאינה משתמרת שקונה לבעליה אם עומד בצידה, אינה קונה לו שלא מדעתו, ואינה קונה עד שיאמר "תקנה לי חצירי". (פי"ז מהלכות גזילה ואבידה ה"ח) ודעת התוספות, שהעומד בצד חצר שאינה משתמרת, קונה אף שלא מדעתו. (תוספות ב"מ י"א ע"א ד"ה זכתה)

[256] יש להבין, אם נאמר שלא כרבי יוסי ברבי חנינא, ואין חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, מדוע אם יצא שם מציאה בעיר, החצר קונה ? פירשו הראשונים, שאם התפרסם הדבר בעיר, יש להניח שגם בעל החצר ידע שבאה מציאה לחצירו. (תוספות רא"ש, ריטב"א ור"ן)

[257] שיטה מקובצת בשם רבינו חננאל.

[258] כתב הרא"ש, שחצר זו, שבמציאות שלה בעצמה אינה משתמרת, לא חשובה כחצר המשתמרת גמורה, ואף היא קונה לו מציאה שלא ידע עליה בשעה שבאה, מכל מקום צריך שיאמר קודם לכן "כל מציאות שיבואו תקנה לי חצרי". (רא"ש סימן כ"ט) ועיין בתוספות הרא"ש דרך אחרת.

[259] כך מתפרשת הברייתא בפשטות, אמנם במסקנא הגמרא מפרשת שהשכיר את החצר.

[260] פירש הרמ"ה, שמדובר במשנה ובברייתא בתנור וכירה העומדים בחצר והושכרו לשוכר, ומשמיעה המשנה שאף אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם, האפר שייך לשוכר, כיון שהתנור שכור לו. (טור חו"מ סי' שי"ג בשם הרמ"ה) ועיין בהערה 251, ששיטת הרמב"ם שחצר שכורה לא קונה לשוכר. לפי שיטת הרמב"ם, החילוק בין זבל לאפר אינו בכך שהזבל נמצא בחצר שאינה שכורה והאפר נמצא בתנור שכור. וכתב הסמ"ע, שהרמב"ם מפרש את המשנה כהרמ"ה, שאחרים אפו בתנור, ובכל זאת האפר שייך לשוכר, הטעם הוא שהאפר של אחרים מעורב עם האפר של השוכר, ואין בדעת המשכיר לזכות בו. (סמ"ע סי' שי"ג ס"ק ז') ועיין בתוספות יו"ט על המשנה שחלק על הסמ"ע.

[261] הקשו תוספות: איך הברייתא היתה מובנת לולא דברי רבי יוסי ברבי חנינא, הלוא הדין של הברייתא, שהזבל שבחצר וברפת הוא של המשכיר, מובן רק לפי דברי רבי יוסי בבי חנינא, שחצר המשכיר קונה לו שלא מדעתו. תירץ הרמב"ן: הגמרא מביאה לקמן, שיש דברים שהחצר לא קונה אותם, והם אסורים באיסור גזל משום דרכי שלום. ואם אנו סוברים שאין חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, מכל מקום אסור לקחת מציאה שנכנסה לחצר חבירו משום דרכי שלום. לפי זה יש להבין את הברייתא, שהזבל שבקרקע החצר הוא של המשכיר משום דרכי שלום, ולא תקנו חז"ל איסור משום דרכי שלום כאשר החפץ נמצא באויר החצר. אבל לפי רבי יוסי ברבי חנינא שאומר שמעיקר הדין החצר קונה, אין לחלק בין קרקע החצר לאויר החצר, כיון שאויר החצר חשוב כקרקע החצר מעיקר הדין.

[262] רש"י מפרש שבעל הארנק הפקיר אותו. והתוספות כתבו, שמשמע מהגמרא שמדובר באופן שבעל הארנק נתן אותו במתנה לבעל החצר. (תוספות ב"מ י"ב ע"א ד"ה ויצא)

[263] כך פירש רש"י. ועיין תוספות ד"ה תרתי שפירשו בדרך אחרת את הגמרא.

[264] גזל שאסור משום דרכי שלום, אי אפשר לתבוע ולהוציאו בדיינים (גיטין ס"א ע"א)

[265] הגמרא יכלה להקשות גם מהסיפא של הברייתא שמפורש בה שהבצים לא אסורות משום גזל גמור, ולפי רבי יוסי ברבי חנינא הרי הם אסורות משום גזל גמור. (תוספות ד"ה פרט ועיין שם) הקשה התורת חיים: הלוא הרישא של הברייתא קשה אף לולא דברי בי יוסי ברבי חנינא, שכן אף אם נאמר שחצירו של אדם קונה לו מדעתו בלבד, הרי כאשר בא בעל השובך ורואה את הבצים בשובכו, הוא קונה אותם בקנין חצר, ואז הוא נפטר משילוח. תירץ התורת חיים: לולא דברי רבי יוסי ברבי חנינא היה אפשר לומר שחצירו של אדם קונה לו רק כשאומר "תקנה לי חצרי" כמו שמשמע מהמשנה בפרק שנים אוחזים. (דף י"א ע"א) והברייתא אומרת שהיונים חייבות בשילוח אם לא אמר "תקנה לי חצרי".

[266] פירשנו את הסוגיא לפי דרכו של רש"י. לשיטת רש"י, הגמרא הבינה בפשטות, שיוני שובך אינם אסורות משום גזל דדרכי שלום ורק הבצים אסורות, ולפי תירוץ אחד, חידשה הגמרא שאף היונים אסורות משום דרכי שלום. והראשונים הקשו על רש"י, שהדבר פשוט שיוני שובך אסורות משום דרכי שלום, ובמסכת סנהדרין (דף כ"ה ע"א) יש דעה שמפיחי יונים פסולים לעדות משום גזל דדרכי שלום. (ריטב"א) ורבינו תם מפרש, שהגמרא הבינה בפשטות מהברייתא, שגם היונים וגם הבצים אסורות משום גזל דדרכי שלום, היונים אסורות מפני שרגילות לחזור לשובך, והבצים אסורות מפני שהם כבר בשובך. ורבא אמר שהבצים לא יצאו לגמרי, לפיכך הקשתה הגמרא, מדוע הבצים אסורות משום דרכי שלום, הלוא אפשר שהיונים יטילו אותם במקום אחר ולא יחזרו. לפי תרוץ אחד הגמרא אומרת, שבאמת אין הבצים אסורות משום דרכי שלום, והאיסור משום דרכי שלום נאמר רק על היונים. ולפי התירוץ השני הגמרא אומרת, שאף ביצה שיצאה רובה אסורה משום דרכי שלום לפי שבעל השובך בטוח שהביצה תיפול בשובכו. (תוספות ד"ה אי הכי, רמב"ן וריטב"א)

[267] לדעת הרמב"ם, האיסור לזכות בבצים הוא מדרבנן. (פכ"ג מהלכות מכירה ה"י) לדעתו הדרשא של רב אינה אלא אסמכתא בעלמא. והמנחת חינוך הביא שיש ראשונים שחולקים על הרמב"ם (מנחת חינוך מצוה תקמ"ה אות י"ג)

[268] לדעת הריטב"א, החצר לא קונה במקום שאסור לזכות, אף אם בעל החצ רוצה לזכות ולעבור איסור. ועיין מחנה אפרים שנסתפק בדעת הריטב"א, האם נאמר שגם אם עב ולקח בידיו את הבצים, לא זכה בהם. (מחנה אפרים הלכות מכירה קנין חצר סימן ד')

[269] הרי"ף נשאל: המשכיר בית לחבירו לשנה, ולא ידע המשכיר ששנה זו מעובת היא, האם הוא יכול לתבוע שכר על חודש העיבור, בטענה שלא ידע ששנה זו מעוברת היא? והשיב הרי"ף, שהשוכר זכה בחודש העיבור, אף שלא ידע המשכיר שהשנה מעוברת, שהרי המשנה מדברת כשנעשה שטר השכירות בשעה שלא היה ידוע אם יעברו בית דין את השנה, ובכל זאת הדין הוא, שהשנה נתעברה לשוכר. (תשובת הרי"ף שהובאה בשיטמ"ק)

[270] יש מקום לסבור, שדין המשנה נאמר דוקא כאשר השכירות מתחילה מתשרי, שאז השנה המדוברת היא שנת העולם, ויש להחשיב את חודש העיבור כחלק ממנה, אבל אם השכירות מתחילה בחודש אחר, הרי שהשנה המדוברת היא פרק זמן שאינו משתנה. אמנם, הר"י מיגש דוחה סברא זו, מפני שלא מצאנו במשנה חילוק זה. (תשובת הר"י מיגש שהובאה בשיטמ"ק) ודעת השב"א, שהמשנה מדברת דוקא כשאמר שהשכירות תהיה לשנה זו, אבל אם אמר סתם, שהשכירות תהיה לשנה, הרי שסתם שנה היא י"ב חודש, ולא נתעברה השנה לשוכר. וכתב הרשב"א, שכיון שמדובר כשאמר "שנה זו", ואז השכירות נגמרת בראש השנה אפילו אם התחילה באמצע השנה, נמצא שהשוכ זוכה בי"ג חודשים רק אם השכירות התחילה בתחילת השנה. ואם השכירות התחילה בניסן לא מרויח השוכר כלל מהעיבור. (רשב"א, הובא באריכות בר"ן נדרים ס"ג ע"א) והר"ן חלק על הרשב"א, וכתב שלא מצאנו חילוק זה במשנה. ("ן שם) ועיין טור ובית יוסף חו"מ סי' שי"ב ס"ק י"ד.

[271] דין זה הוא פשוט ואין בו חידוש, אלא שהמשנה מונה את כל הדינים האפשיים. (ריטב"א) ועיין סמ"ע סי' שי"ב ס"ק כ"ד.

[272] הגמרא בפרק בית כור מביאה את משנתנו, ושם הגירסא "דינר" ולא "מדינר". (ב"ב ק"ה ע"א)

בגובתא דקניא [בקנה] ושם יכניס את המזוזה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המשכיר בית לחבירו — על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא — לא יטלנה בידו ויוצא אלא משאירה במקומה. ואם השכיר את הבית לגוי — נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא — וקבר אשתו ושני בניו.

ותוהים: מעשה לסתור?! והרי אמרת שנוטלה ויוצא! אמר רב ששת: הכוונה היא ארישא [על ראשה של הברייתא] שבמקום שנאמר בה שאסור להוציא, יש סכנה בדבר.

א שנינו במשנה: כי הזבל של בעל הבית ואין לשוכר אלא הזבל־האפר היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד. ושואלים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בחצר דאגיר ליה [שהיא מושכרת לו] לשוכר ותורי [וגם השוורים] שבחצר הם של השוכר — אמאי [מדוע] הזבל של בעל הבית? אלא תפרש שמדובר בחצר דלא אגירא [שאינה מושכרת] לשוכר ותורי [וגם השוורים] שבחצר הם של המשכיר, אם כן פשיטא [פשוט] שכך הדין!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר אלא בחצר של המשכיר שאת החצר לא השכיר בעל הבית, ותורי דאתו מעלמא קמו [ושוורים שבאים מן החוץ עומדים] בה ויש בה זבל, ובזה אמרו שכיוון שלא השכיר את החצר הרי כל מה שנמצא בה שייך למשכיר.

ומעירים: הרי זה מסייע ליה [לו] לר' יוסי בר' חנינא. שאמר ר' יוסי בר' חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואף כאן, למרות שבעל החצר לא עשה מעשה לקנות את הזבל, כיוון שנמצא בחצרו הרי כל מה שהיה בחצר נקנה לו ממילא.

מיתיבי [מקשים] על כך: אם אמר אדם "כל מציאות שיבאו לתוכו של ביתי או חצרי היום תקנה לי חצרי" — לא אמר כלום ואמירה זו אינה מקנה לו כל זכות. ואם איתא להא [יש, מקובל, זה] שאמר ר' יוסי בר' חנינא שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אמאי [מדוע] לא אמר כלום?

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בחצר שאינה משתמרת, שהחצר פרוצה ודבר הנמצא בה אינו נשמר, ובחצר זו אין נקנה לו מה שבחצר.

ומקשים: אי הכי אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה של המשנה]: אם יצא לו שם מציאה בעיר, שנודע לבריות שמצא מציאה בחצרו — הרי דבריו קיימים למרות שלא עשה מעשה. ואי [ואם] מדובר בחצר שאינה משתמרת, כי [כאשר] יצא לו שם מציאה בעיר מאי הוי [מה היה] על ידי כך?

ומשיבים: כיון שיצא לו שם מציאה בעיר — מיבדל בדילי אינשי מינה [אנשים נבדלים ממנה] וסבורים שהמציאה בחצר שייכת לו, והויא לה [והרי דינה] כחצר המשתמרת.

מיתיבי [מקשים] על כך: זבל היוצא מן התנור ומן הכירים והדבר שהוא קולט מן האויר — הרי הוא שלו, של השוכר. ושברפת ושבחצר — של בעל הבית. ואם איתא להא [ישנה, יש בסיס לזו] שאמר ר' יוסי בר' חנינא, חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אם כן קולט מאויר אמאי [מדוע] הרי הוא שלו, של השוכר? הלא האויר חצרו של המשכיר הוא!

אמר אביי: כאן מדובר כגון שמדביק כלי בשולי פרה שהניח את הכלי סמוך לפרה והטילה גלליה ישר לכלי, ולא שהיה מונח סתם באויר החצר.

רבא אמר: אויר שאין סופו לנוח, כלומר, כל דבר המצוי בחלל (באויר), שאין סופו בהכרח לנוח במקום — לאו [לא] כמונח דמי [הוא נחשב].

ושואלים: ומי פשיטא ליה [והאם פשוט לו] לרבא ענין זה שכך הוא הדין? והא מיבעי בעי לה [והרי ידוע כי שאל והסתפק בכך], דבעי [ששאל] רבא שאלה זו: זרק ארנקי (ארנק, כיס מעות) והפקירו בפתח זה של הבית ויצאתה (יצאה) בפתח זה, מהו הדין? האם נחשב כאילו היה מונח בבית וזכה בו בעל הבית? והצד העקרוני בבעיה, האם אומרים אנו שאויר (דבר שבחלל) שאין סופו לנוח האם כמונח דמי [הוא נחשב], או לאו [לא] כמונח דמי [הוא נחשב]?

ומשיבים: יש מקום לחלק בין המקרים; התם לא מיפסק ולא מידי [שם אין דבר מפסיק] ולכן יש מקום לשאול, הכא מיפסק [כאן מפסיק] הכלי שבו נקלט הדבר ולכן כאן הדין שונה.

שנינו בברייתא שזבל שברפת ושבחצר הרי אלו של בעל הבית. ותוהים: האם עוסק התנא בתרתי [שני] דינים, גם בחצר שאינה מושכרת, וגם בזו המושכרת (שהרי הזכיר ענין בעל הבית)?

אמר אביי: אכן עוסק התנא גם בחצר מושכרת, והכי קאמר [כך אמר]: ושברפת שבחצר המושכרת הרי אלו הזבלים שנמצאים בתוכה הם של בעל הבית, שאף שהשכיר לו את החצר לא השכיר לו את הרפת. אמר רב אשי: זאת אומרת המשכיר חצירו סתם ולא פירש — לא השכיר רפת שבה והיא נשארת ברשותו.

מיתיבי [מקשים] על שיטת ר' יוסי בר' חנינא, ממה ששנינו: יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח הקן, שכן הן נחשבות כיוני בר ואם מצא אם על הבנים — חייב לשלח את האם (כאמור בדברים כב, ו–ז), ואסורות בגזל לאדם אחר מפני דרכי שלום.

ואם איתא להא [ואם ישנו לזה] שאמר ר' יוסי בר' חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אם כן שלו הם. קרי [קרא] כאן את האמור בדרשת הכתוב "כי יקרא לפניך" (דברים כב, ו) — פרט למזומן ואם כל שבחצרו שלו הוא, הרי אין כאן חובת שילוח!

אמר רבא, כך יש לומר: הביצה כבר ביציאת רובה מן הציפור הוא דאיחייבה לה [שגורמת לה להתחייב] בשילוח, ואולם מיקנא לא קניא [לקנות אותה כרכושו אינה נקנית] לו לבעל החצר עד שלא נפלה לחצרו ממש, וכי קתני [וכאשר שנה] "חייבות בשילוח" — הכוונה היא מקמי דתיפול לפני שנפלה] לחצירו.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שעדיין אינו קניינו אמאי [מדוע] אסורות משום גזל! ומשיבים: איסור גזל זה הוא אאמן [על אמן] של הביצים הללו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לעולם מדובר על הביצים, ואף על פי כן ומדנפיק רובה דעתיה עילוה [וכיון שיצא רובה של הביצה כבר דעתו עליה] ואם נוטלה מבעליה משום דרכי שלום הרי זה גזל.

ומעירים: והשתא [ועכשיו] שנאמרה הלכה זו שאמר רב יהודה אמר רב: אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם, שנאמר: "שלח תשלח את האם" והדר [ואחר כך] "ואת הבנים תקח לך" (שם ז) אינך נזקק לתירוצים אלה, אלא אפילו תימא [תאמר] שנפלה לה הביצה לחצרו, כל היכא דאיהו מצי זכי ליה [מקום, דבר, שהוא בעצמו היה יכול לזכות בו] באותה שעה — חצרו עצמה זכיא ליה — [זוכה לו], וכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה [היכן שהוא אינו יכול לזכות] — חצרו נמי לא זכיא ליה [גם כן אינה יכולה לזכות לו].

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש מדוע נאמר כי אסורות בגזל מפני דרכי שלום בלבד? הרי, אי [אם] מדובר באופן שכבר שלחה לאם ולקח לעצמו את הביצים — הלא גזל מעליא [מעולה, גמור] הוא, אי [ואם] מדובר באופן שלא שלחה עדיין — הא בעי שלוחה [הרי צריך עדיין לשלוח אותה] לפני שיהא מותר לזכות בביצים?

ומתרצים: מדובר כאן בקטן דלאו בר [שלא בן] שילוח הוא, שאינו חייב במצות שילוח. ושואלים: אם כן, וכי, קטן בר [בן] דרכי שלום הוא? אם היה זה קטן מה דרכי שלום יש בו? ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר, כך יש לומר]: אביו של קטן חייב להחזיר לו לבעל החצר מפני דרכי שלום.

ב משנה המשכיר בית לחבירו לשנה אחת, אם נתעברה השנה — נתעברה לשוכר שאיננו משלם עבור החודש הנוסף. אם השכיר לו את הבית לחדשים, ולאחר מכן נתעברה השנה — נתעברה למשכיר, והוא מקבל שכר עבור החודש הזה.

מסופר: מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו והתנה שהוא שוכר ממנו בשנים עשר דינר זהב לשנה, מדינר זהב לחדש, ונתעברה השנה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to insert a mezuza inside a hollow reed and then affix the whole arrangement to the doorpost.

The Sages taught in a baraita: If one rents out a house to another, the responsibility to prepare a mezuza for it and affix it is upon the renter. And when he leaves, he may not take it in his hand and leave with it; rather, he must leave it there. But if he rented a house from a gentile, he may take it in his hand and leave with it. And there was an incident in which a renter took his mezuza in his hand and left with it, and as a punishment he eventually buried his wife and two sons.

The Gemara asks: Was the incident cited to contradict the ruling immediately preceding it, which permits one to take the mezuza? Rav Sheshet said: The incident relates to the first clause.

§ The mishna teaches: The manure found in the courtyard of a rented house, is the property of the landlord, and the renter has rights only to the ashes that come out of the oven and the stove, which can also be used as a fertilizer. The Gemara asks: With what are we dealing? If we say that the mishna is referring to a courtyard that is rented out to the renter, or where the manure was produced by the oxen of the renter, then why should it be the property of the landlord? It is clearly the property of the renter. Rather, the mishna must be referring to a courtyard that is not rented out to the renter, and the manure was produced by the oxen of the landlord. The Gemara asks: But if so, the ruling is obvious and need not have been taught.

The Gemara answers: No, the ruling is necessary in a case where the manure is in a courtyard of the landlord, and the source of the manure was oxen that came from the world at large and stood in the courtyard and produced the manure. The mishna rules that in such a case, the manure belongs to the landlord.

The Gemara suggests: That ruling in the mishna that any manure deposited in the landlord’s courtyard belongs to him supports the ruling of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: A person’s courtyard effects acquisition for him of an item placed in it, even without his knowledge.

The Gemara raises an objection to this ruling from a baraita: If one says: Any lost items that come into my courtyard today, my courtyard should effect acquisition of them for me, he has not said anything of legal significance, and does not acquire those items. The Gemara explains the objection: And if it is so, that this ruling that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says is correct, i.e., that a person’s courtyard effects acquisition for him of an item placed in it, even without his knowledge, then why has he not said anything of legal significance?

The Gemara resolves the difficulty: With what are we dealing here in the baraita? We are dealing with a courtyard that is not secured, as the halakha is that such a courtyard does not effect acquisition of items for its owner.

The Gemara questions this resolution: If so, say and try to explain accordingly the latter clause of the baraita that states: If knowledge of the existence of that lost item spread through the town, his statement stands and his courtyard acquires it. The Gemara explains the difficulty: And if the baraita is referring to a courtyard that is not secured, even where knowledge of the existence of that lost item spread through the town, what of it? Such a courtyard is unable to effect acquisition for its owner of items placed in it.

The Gemara answers: Once knowledge of the existence of that lost item spreads though the town, people withdraw themselves from it, as they assume that the owner of the courtyard will take it. Therefore, no one will even try to take it and the courtyard will be like a secured courtyard which can effect acquisition of items for its owner.

The Gemara raises an objection to Rabbi Yosei’s ruling from a baraita: Refuse of the oven and of the stove, i.e., ashes, and that which is collected in the renter’s vessel from the airspace of the courtyard, is the renter’s property. And refuse that is in the cowshed and in the courtyard, i.e., the manure, is the property of the landlord. The Gemara explains the question: And if it is so, that this ruling that Rabbi Yossi, son of Rabbi Ḥanina, says is correct, i.e., that a person’s courtyard effects acquisition for him of an item placed in it even without his knowledge, then with regard to refuse collected from the airspace of the courtyard, why is it the renter’s property? It was first in the airspace of the landlord’s courtyard, and should consequently be acquired by him immediately.

Abaye said: The baraita is referring to a case where the renter attached his vessel to a cow’s rear. Any manure produced by the cow would immediately enter the renter’s vessel, without first entering the airspace of the courtyard, and the renter would consequently acquire it.

Rava said: An item in the airspace of a courtyard that will not eventually come to rest in the courtyard itself is not regarded as though it had come to rest. Accordingly, even if the refuse traveled through the airspace of the courtyard, since it was always on course to enter the renter’s vessel, it is not acquired by means of the landlord’s courtyard.

The Gemara asks: And is this principle really so obvious to Rava? But didn’t he raise it as a dilemma? As Rava raised a dilemma: If one cast a purse through this doorway of a house and it went through the house and exited through that doorway, what is the halakha? Is an item in the airspace of a courtyard that will not eventually come to rest in the courtyard itself regarded as though it had come to rest, or is it not regarded as though it had come to rest?

The Gemara explains that Rava’s dilemma concerned a different case: There, in the case of the purse, nothing at all interposes between the purse and the floor of the house, and therefore Rava was unsure about the halakha. Here, where the renter’s vessel interposes, it was obvious to Rava that the renter’s vessel effects acquisition of the item.

The Gemara analyzes the latter clause of the above cited baraita: And refuse that is in the cowshed and in the courtyard is the property of the landlord. The Gemara asks: Can these two statements coincide? By stating that the refuse in the cowshed belongs to the landlord, it indicates that the refuse in the courtyard belongs to the renter. How, then, can the baraita continue to rule that even the refuse in the courtyard belongs to the landlord?

Abaye said that this is what the baraita is saying: And refuse that is in the cowshed that is located in the courtyard rented out to the renter is the property of the landlord. Extrapolating from Abaye’s statement, Rav Ashi said: That is to say that one who rents out his courtyard without specification of what is included in the rental agreement has not rented out a cowshed that is located in it.

The Gemara raises an objection to Rabbi Yosei’s ruling from another baraita: There is a mitzva to dispatch a mother bird if one wishes to take eggs from her nest (Deuteronomy 22:6–7). The mitzva applies only if the bird and eggs are ownerless. Doves of a dovecote and doves of an attic are subject to the obligation of dispatching the mother bird, as they are ownerless. Nevertheless, they are subject to the prohibition of robbery, due to a rabbinic ordinance to maintain the ways of peace.

The Gemara explains the question: And if it is so, that this ruling that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says is correct, i.e., that a person’s courtyard effects acquisition for him of an item placed in it even without his knowledge, then a dovecote or attic will effect acquisition for its owner of any eggs inside them. Accordingly, one should apply here the principle that the mitzva to dispatch the mother bird from upon her nest applies only: “If it happened before you” (Deuteronomy 22:6) which excludes a bird or egg that is readily accessible, such as one that one owns, from the mitzva to dispatch the mother. Yet the baraita rules that the mitzva does apply in this case.

Rava said: It is from the time of the emergence of the majority of an egg from a mother bird’s body that one becomes subject to the obligation of dispatching her from upon her eggs. And the owner of a courtyard does not acquire the egg until it fully emerges and falls into his courtyard. And therefore, when the baraita teaches that in the case of doves of a dovecote and of an attic, one is subject to the obligation of dispatching the mother bird, it is referring to a time before the egg falls into his courtyard.

The Gemara asks: If that is so, that the baraita is referring to a case where the egg has not fully emerged, why does the baraita rule that they are forbidden by rabbinic law for others to take due to the prohibition of robbery? The Gemara answers: That ruling of the baraita is referring to their mother, i.e., the mother bird.

And if you wish, say instead: Actually, that ruling is referring to the eggs, and the reason the Sages enacted that taking them is robbery is because once the majority of an egg emerges, the dovecote or attic’s owner’s mind is upon the eggs to acquire them, although technically he will not acquire them until they fully emerge.

And now that Rav Yehuda says that Rav says: It is prohibited to acquire the eggs as long as the mother bird is upon them, as it is first stated: “Send away the mother” and only then: “And take the young for yourself” (Deuteronomy 22:7), even if you say that the eggs fully emerged and fell into his courtyard, he will not acquire them, because in any case in which a courtyard owner is able to acquire an item by himself, his courtyard can effect acquisition of it for him, but in any case in which he is unable to acquire an item by himself, his courtyard cannot effect acquisition of it for him either.

The Gemara asks: If that is so, that the baraita is referring to a case where the courtyard cannot effect acquisition of the eggs for him, why does the baraita rule: They are subject to the prohibition of robbery, due to a rabbinic ordinance to maintain the ways of peace? If one dispatched the mother bird, in which case the courtyard would automatically effect acquisition of the eggs, then taking them would be full-fledged robbery, and if one did not dispatch the mother bird, doesn’t he need to dispatch her before it is permitted to take the eggs? Either way, one will have transgressed Torah law. Why, then, does the baraita refer to a rabbinic prohibition of robbery, rather than one by Torah law?

The Gemara answers: The baraita is referring to a minor, who is not subject to the mitzva of dispatching the mother bird. The Gemara challenges this answer based on the latter clause of the baraita: Is a minor subject to the rabbinic prohibition of robbery enacted to maintain the ways of peace? The Gemara explains: This is what the latter clause of the baraita is saying: The father of a minor who took such eggs is obligated to return them to the owner of the dovecote or attic, due to the rabbinic prohibition of robbery instituted to maintain the ways of peace.

MISHNA: In the case of one who rents out a house to another for a year and then the year was intercalated, adding an additional month to that year, the fact that it was intercalated is to the benefit of the renter. Since the rental was defined in terms of a year, the additional month is automatically included, and the renter need not pay additional rent for it. If a landlord rented out a house to another for a year, with the price set as a certain sum for each of the months, and then the year was intercalated, the fact that it was intercalated is to the benefit of the landlord.

An incident occurred in Tzippori involving one who rented a bathhouse from another where they stated that the rent would be: Twelve gold dinars per year, a gold dinar per month, and then the year was intercalated.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואם איתא להא דר' יוסי ב"ר חנינא קולט מאויר אמאי הרי אלו שלו. פי' אי אמרת בשלמא ליתה [לדריב"ח] חצירו לא קניא אלא מפני דרכי שלום (וכ"ו) [וכיון] שלא הגיע לחצר אינו קונה כלל ומגיע לקרקע קונה אלא אי אמרת קנין גמור קונה חצר אפי' שלא מדעת בעלים אפי' אויר נמי ליקני אי נמי קס"ד חצירו של אדם אינו קונה לו אלא מדעתו ואין דעתו של בעל הבית על הנקלט מאויר:

א"ה אמאי אסורות משום גזל. פרש"י אי ס"ד דאיתא לדר' יוסי בר חנינא והכא בדאדיקא בגופה עסקי' אמאי יש בהן משו' גזל כלל הא פרחא ואזלא לה וכי היכי דאאמן אין בהם משום גזל ה"נ בבצי' ופריק אאמן כלו' אפי' אאמן. ואיבעי' אימא אאמן לא דלא סמכ' דעתי' דפרח' ואזל' אבל אביצה סמכ' דעתיה כיון דנפקא ליה רובא סבר הכא שדיא ליה ודעתיה עלויה זהו תורף פרש"י. ותמיה לי ומי איכא למ"ד אאמן ליכא מפני דרכי שלם והא תנן יוני שובך ויוני עלייה יש בהם גזל מפני דרכי שלם.
לפיכך נראין דברי המפרש דמעיקרא נמי קים לן דאאמן יש בהם גזל מפני דרכי שלם אלא דקס"ד דאכלהו קאמ' אבצים ואאמן משום דדעתיה עליהו וחצרו של אדם אינו קונה לו ולהכי אקשי' בשלמא אאמן יש בהן גזל מפני דרכי שלם דהדרי לכלובן אלא הבצים דילמא פרחא ושדיא לה בדוכת' אחריתי ואי איהו הדר ביצה לא הדרא ומפרקי' אאמן בלחוד משום דהדרא לכלובה לערב ואיבעי' אימא לעולם אף אביצה דסמכא דעתיה סבר כיון דנפק' רובא הכא שדי ליה ולעול' אאמן יש בהן מפני דרכי שלם שחוזרין לכלובן וסמכא דעתיה וכן עיקר.
ולמאי דס"ד דאסורות מפני דרכי שלם אבצים נמי מעיקר' ה"ל למפרך מינה אדר' יוסי בר חנינא אלא מרישא בעי לפרוכי ואלימ' ליה והא דאקשי' בלישנא בתרא [אי] דשלחה גזל מעליא הוא וכו' בדין הוא דלימא דאאמן קאי ומינת' באנפי נפשה קתני לה ולאו ברובצת עליהן אלא ניח' לי' לאוקמי ריש' וסיפ' בחד דינ':

והקולט מן האויר הרי אלו שלו ואם איתא לדר' יוסי בר חנינא וכו'. ואיכא למידק, אלא מאי אין חצרו קונה לו, אם כן מאי שנא קולט מן האויר, אפילו לוקט מן החצר הרי אלו שלו. פירש הראב"ד ז"ל, דמדקאמר ר' יוסי קונה לו שלא מדעתו משמע קונה לו לגמרי וכאלו היא מדעתו, ואלו מדעתו הא קיימא לן דאויר חצר כחצר דמי, כדאמרינן לגבי גט (גיטין עט, א) הוא למעלה והיא למטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת, ואם כן קולט מאויר אמאי שלו, אלמא שלא מדעתו לא קניא לגמרי. ואינו מחוור בעיני, דמנין זו שיהא במשמע דברי ר' יוסי שהחצר קונה לו יותר ממה שיראה מהברייתא, דילמא חצר דוקא ולא ובנמוקי הרמב"ן ז"ל בשלמא אי ליתא לדר' יוסי חצרו לא קניא אלא מפני דרכי שלום וכל זמן שלא הגיע לחצר אינו קונה כלל ומגיע לקרקע קונה, אלא אי אמרת קונה קנין גמור שלא מדעתו אפילו אויר נמי ליקנייה. גם זה אינו מחוור דדילמא אף ר' יוסי לא אמר מפני דרכי שלום, וא"ת אם כן היה לו לפרש קונה לו מפני דרכי שלום, אם כן אף ברייתא תיקשי לן דהא קתני שברפת ושבחצר הרי אלו של בע"ה ולא קתני בה מפני דרכי שלום. ועוד דאם איתא דאיכא בשנפל לחצר ממש מפני דרכי שלום, אפילו בקולט מן האויר אמאי אין בו מפני דרכי שלום דמכי עייל באויר חצרו דעתיה עילויה, וכדאמרינן בסמוך גבי יוני שובך ויוני עלייה אסורות משום גזל מפני דרכי שלום, ואוקמינן דנפקא לה רובא ואכתי לא נפלה לחצרו, ואקשינן אי הכי אמאי אסורות משום גזל ופריק מדנפקא לה רובא דעתיה עלויה. ועוד דהא מאן דמקשה אדר' יוסי משמע דסבירא ליה דאין חצרו קונה לו לעולם שלא מדעתו, מדאקשי ליה מן האומר כל מציאות שיבאו לחצרי היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום, וקא סלקא דעתיה דאפילו בחצר המשתמרת היא מתניתא, אלמא למאן דסבירא ליה דלא כר' יוסי אפילו חצרו ממש לא קנתה לו. אלא שבזו י"ל דמאן דמקשה השתא מיהא דמן הקולט מן האויר אחרינא הוא ומסבר סבר דחצרו ממש קונה לו, וההיא דהאומר כל מציאות שיבאו לחצר בחצר שאינה משתמרת, ועדיין צריך לי עיון. (שיטמ"ק).

מתני': המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר. [כתב המ"מ פ"ז ה"ב משכירות] כתב הרשב"א ז"ל נ"ל דדוקא באומר שנה זו אי נמי השנה הוה לי' כאומר שנה זו, אבל באומר שנה אחת למילף אין לו אלא י"ב חודש, וכן כתב בנדרים פרק קונם יין (סג, ) זה לשונו ולפי מה שאמרנו לא תמצא שהיה לא לשוכר לעולם י"ג חדש אלא בעומד בר"ה ונתעברה שנה, אבל בעומד באמצע השנה לעולם לא, דאי א"ל השנה או שנה זו אין לו אלא עד ר"ה, ואי אמר שנה אחת אינו מונה אלא י"ב חדש, ואפילו באומר מהיום שנה אחת כמו שאמרנו ע"כ, (ע"ש במ"מ.) [ובנמוק"י הוסיף על הנ"ל בשם רבנו וז"ל:] וכתב שיש לו בזה כמה ראיות בריש פרק קונם יין.

מנהג היה בדורות הראשונים בדירותיהם שהיתה חצר גדולה בצד הבית והשוכרים את הבתים משתמשים בה בהרבה דברים והיה מנהג בני הכפרים הבאים ביום השוק להכניס בהמותיהם בחצרות של בעלי בתים ומאכילין שם את בהמותיהם בתבן וקש ומזדבל שם בדריסת רגלי הבהמות ומן הסתם הם מפקירין אותו הזבול וכלו לבעל החצר ואף מלבד זה היו נותנין להם שכר כפי מה שהם מתרצים ביניהם:

כל שנשכרה החצר לפלני השוכר את הבית אין למשכיר בה כלום שכל השוכר כלוקח גמור הוא לזמן שכירותו וכל הזבל לשוכר לא סוף דבר של בהמותיו אלא אף של אחרים ואף לענין מציאה השוכר קנה אין למשכיר במקום השוכר כלום כל זמן שכירותו והוא הענין שאנו אומרין כן בתלמוד תמיד בשוכר את מקומו אלמא כל ששכרו אין למשכיר בו כלום וזכה השוכר לא נשכרה כלל לשוכר והרי היא של משכיר מכל וכל ואין בה שום רשות לשוכר הכל למשכיר ואפילו עמדו שם בהמותיו של שוכר שהרי השוכר בה כשאר בני אדם ולא הוצרך במשנתנו ללמדנו דברים אלו כלל:

נשכרה לשוכר לעשות בה בכדי תשמיש שלו והשאירה המשכיר לעצמו לכל שאר דברים אע"פ שלא נתן לו רשות בהדיא להכניס שם בהמותיו הרי הם בכלל תשמישו וכל שנזדבל שם מחמת בהמותיו של שוכר לשוכר הואיל ובכדי תשמישו יש לו רשות בחצר אינו מפקירו אצל המשכיר וכל שנזדבל שם מחמת בהמות של אחרים הרי הם למשכיר ואע"פ שלא ידע בכך שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וזו היא שדברה עליו משנתנו והוא שאמרו על האפר היוצא מן התנור והכירים אפילו באו אחרים ונשתמשו בה שהאפר לשוכר מסתמא אין הבאים מפקירין אותה אלא אצל שוכר מצד שהשוכר מקבל בהם טרח העשן ואף שהם דברים הצריכים סיוע ושוכר ובני ביתו מזומנים לסייע:

זו היא שיטה הנראית לי בדין זה ומה שאמרו לא צריכא בחצר המשכיר פירושו שעיקרה נשארה למשכיר אע"פ שיש לשוכר בה רשות במקצת וגדולי המחברים מפרשים בה שאפילו בחצר השכורה מכל וכל זכה המשכיר בכל שבא שלא מחמת השוכר שחצרו קונה לו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים וכן הדין אצלם במציאה וקשה לדבריהם מה הוצרך לומר בחצר דמשכיר והלא אפי' נשכרה לשוכר כן ויש מתרצים לדבריהם שלא תפש לשון משכיר אלא שכל שנשכרה לשוכר אין הדבר מצוי ליכנס בה בהמות שלא בידיעתו ומ"מ אין להקשות להם ממה שאמרו בשוכר את מקומו שדעת אחרת מקנה אותן שאני שעל דעת כן השכירה לו שתקנה לו מקומו לאותו דבר ששכרו לו ומ"מ הדברים זרים:

כבר ביארנו בחצר המשתמרת שקונה לו לאדם אפילו שלא מדעתו ר"ל אע"פ שאינו יודע שהגיע אותו דבר של הפקר לשם כגון שלא היה עומד שם ושלא הוגד לו שכן מכיון שהגיעה המתנה או דבר זה של הפקר לחצרו קנה אבל חצר שאינה משתמרת כגון שדה לא קנה אלא אם כן היה עומד בצדה ושיאמר זכתה לי שדי אא"כ בקצת זכיות כמו שביארנו בפרק ראשון:

חצר זו שאינה משתמרת אפילו קדם ואמר כל מציאות שיבאו היום בחצרי תזכה לי לא אמר כלום ואם אמר כן ויצא לו שם מציאה בעיר זכה לו מכיון שנודעה המציאה לכל ונודע גם כן דבורו הדבר ידוע שהכל מסלקין עצמם ממנה ועשו את שאינו זוכה כזוכה:

כל שביארנו בחצר שהוא קונה לו לא סוף דבר שהגיע הדבר לקרקע החצר אלא אף משנקלטה באוירה שכל לענין זכיה משנקלטה זכה ואחר הבא ונוטל מתוך האויר לא זכה ואם היה אויר שאין סופו לנוח בחצר זה כגון שהזמין כלי לקלטו באויר אע"פ שלא הדביקו או כגון שזרק ארנקי בפתח זה והפקירו לכל הקודם ויצא לו בפתח אחר אם קדם בו אחר לא קנאו בעל חצר זה מצד קליטת אוירו:

המשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה כלל והרי רפת שבה למשכיר בכל ענין:

יוני שובך ויוני עליה והם יונים מדבריים הבאים לעליית השובך ובאו ממקומם מאליהם וקננו בחצר של אחד שלפני שובכו אם רצה זה ליטול חייב בהם בשלוח הקן ואין אומרין שחצרו זכה לו בביצים והרי הביצים מזומן וכל שהביצים מזומן אינו בדין שלוח אלא אף הביצים אינן בדין מזמן שלא זכתה לו חצרו בהם שהרי אף לבעל השובך עצמו לא זכה לו שובכו בביצים ואפרוחים כמו שביארנו במס' חולין ומפני זה לא זכתה לו חצרו בהם מפני שאסור לאדם לזכות בביצים או באפרוחים כל זמן שהאם רובצת עליהם והילכך לא קנאן שמאחר שאין הוא יכול לזכות בהם לא זכתה חצרו בהם ונמצאו אף הביצים בשאין מזמן וכן הדין בבעל השובך בשובכו וחייבים בשלוח הקן:

יונים אלו שקננו בחצרו של זה אע"פ שאמרו לא זכתה בהם חצרו יש בביצים או אפרוחים גזל כיצד אם שלח בעל החצר אם האם זכתה לו חצרו מיד בביצים או באפרוחים וכל שכן אם הגביהן והרי כל הנוטלן יש עליו דין גזל גמור ואם עבר ונטל והגביה קודם שלוח וזכה בהם בהגבהה אע"פ שעבר יש כאן גזל מפני דרכי שלום ולא גזל גמור הואיל ובעברה זכה בהם וכן אם נטלן אחר קודם שלוח עבר ויש בהן גזל אלא שאינו גזל גמור אפילו בא קטן ונטלם קודם שלוח אע"פ שלא עבר שהקטן אינו בר שלוח ולא זקוק לחזרה מצד דרכי שלום מ"מ אביו חייב להחזיר מפני דרכי שלום:

האימהות אין בעל החצר... יש לו בהן דין גזל מפני דרכי שלום שעדין לב בעל השובך עליהם וטענה שלהן מצד מה שאמרו בבבא קמא אין פורסין נשבים ליונים אלא אם כן הרחיק מן העיר שלשים ריס ואם יוני עליה הם זכה בהם בעל החצר ואעפ"כ אחר שנטלן אין בהם גזל גמור שאין דעת בעל החצר סומכת עליהן ושמועה זו כבר כתבנוה במסכת חולין וכמעט שנטינו לדרך אחרת והכל עולה לטעם אחד:

כל דבר שסופו לזכות בה אחד וכבר הוחלה זכייתו אלא שלא נגמרה הואיל והוחלה ונתן לבו עליה אסור לאחר לכתחלה לזכות בה ודבר זה יצא לך ממה שאמרו בכאן כיון דנפק ליה רבה דעתיה עילוה:

המשנה השמינית והיא גם כן מענין משניות שלפניה ואמר על זה המשכיר בית לחברו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים ונתעברה השנה נתעברה למשכיר ומעשה בצפרי באחד ששכר מרחץ מחברו בשנים עשר זהובים לשנה בדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמרו יחלקו את חדש העבור אמר הר"ם אין הלכה כרשב"ג ולא כר' יוסי אלא כל זמן שאמר דינר לחדש ואפילו אמר כך וכך לשנה כלו למשכיר לפי שעקר אצלנו הכל הולך אחר הפחות שבלשונות וקרקע בחזקת בעליה קיימת ולפיכך אמרו כלו למשכיר על איזה ענין שיהיה:

אמר המאירי המשכיר בית ונתעברה השנה נתעברה לשוכר פי' הואיל ושכרה לשנה או ששכרה סתם אלא שאמר דור בה לחשבון מנה לשנה אבל אם השכיר לחדשים ר"ל שהזכיר לו דור בה לחשבון סלע בחדש נתעברה למשכיר מעשה באחד ששכר מרחץ מחברו בשנים עשר זהובים לשנה זהוב לחדש והרי שהזכיר לו חשבון שנה וחשבון חדש ובא מעשה לפני חכמים ואמרו יחלקו את חדש העבור ומ"מ אין הלכה כן אלא כלו למשכיר כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לא יטלנא בידו ויצא. כלומר אלא ימכרנה לו בדמים שהיא שוה וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל בשאלתות שלו. ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: לא יטלנה בידו ויצא. פירוש סתמא קאמר אפילו בשצריך אותה לבית אחר. ומיהו אפשר שחייב בעל הבית לפרוע דמיה עד כאן. וכן כתוב בספר ארחות חיים עיין שם.

ובגוי אם נכנס אחריו מצוה ליטלה שמא יטלנה הגוי וינהוג בה מנהג בזיון. אי נמי שמא האורח שיראה שם מזוזה יכנס שם שיהיה סבור שישראל דר שם ויהרגוהו או יעלילו עליו עלילות. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הריטב"א: ובגוי נוטלה. לא נצרכה אלא אפילו בבית שרגיל גוי להשכירו לישראלים.
וזה לשון הרמ"ך: וכשהוא מוצא מן הבית אם הוא של ישראל ועתיד ישראל עכשיו לדור בה אסור לו להוציא המזוזה מן הפתח ואם אינה של ישראל או אין ישראל עתיד ליכנס ולדור בה עכשיו אלא גוי אף על פי שהיא של ישראל מותר לו להוציאם משם. עד כאן.

אי לימא בחצר דאגירא לשוכר ותורי דשוכר. פירוש או תורי דשוכר. והוא הדין לשוורים דעלמא דשוכר הוא דזכי בהו כיון דאגירא ליה. והוא הדין בחצר דמשכיר ותורי דשוכר דכיון שהוא לבני ביתו ודאי לא מפקר ליה למשכיר והיינו דלא אשכחן אוקימתא אלא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא. הריטב"א.

לא צריכא בחצר דמשכיר. כלומר שאינה שכורה לשוכר אלא ליציאה וביאה ולא להעמיד לתוכה שוורים. הראב"ד.

וזה לשון ה"ר יהונתן: אלא בחצר של משכיר. כלומר שלא שכר לשוכר החצר כלל לעשות בה חפציו אלא ליכנס בה לביתו. ותורי דאתו מעלמא וקיימי בהאי חצר נמצא דזבל שלהן הוי הפקר והוה סלקא דעתין שאם קדם השוכר יזכה בו ליהוי שלו קמשמע לן דלא הויא זכייתו זכייה שכבר קדם אויר חצרו של משכיר וזכה בו תחלה ואף על פי שאינו עומד בצד ביתו ובצד חצרו קניא ליה חצרו כיון דחצר המשתמרת היא. עד כאן. ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל עיין בפרק ו' מהלכות שכירות.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: השכיר לו את הבתים שבחצר ולא השכיר לו את החצר לכל תשמישיה אלא ליציאה וביאה בלבד הרי בעל החצר זוכה בכל הזבל שבחצר היכא דאתו תורי מעלמא ודרו בגווה. והיכא דהוו תורי דשוכר וחצר דמשכיר ואגירא ליה לשוכר למיעל ומיפק נראה לומר דזבלה דשוכר מדלא שני בגמרא בחצר דמשכיר ותורי סתמא אלמא דלתוריה מיהא משתעבדא ליה מסתמא אף על גב דאי בעי משכיר מצי מעייל בה תורי אחריני דידיה או דעלמא. ונראה שעל דרך זה הלך הר"מ ז"ל פרק ו'. והיכא דאגירא ליה חצר לשוכר לכל תשמישיה אף על גב דדיירו בה וזבלוה תורי דמשכיר הכל לשוכר לפיכך הוא מטפל בהוצאת זבלים כשיצא אפילו בעל כרחו אף על גב דשוו בציר מאפקותא דמפיק בהו אזמ"ר. עד כאן. וכן דעת הריטב"א ז"ל ככתוב לעיל דיבור המתחיל אילימא וכו'.

מסייע ליה לרבי יוסי בר חנינא. ואם תאמר והא אפילו רבי יוסי בר חנינא לא אמר אלא בחצר המשתמרת לדעת בעלים ותצר זה אינה משתמרת לדעת הבעלים אלא לדעת אשוכר. ויש לומר דמיירי שהמשכיר אמר ליה לשוכר תשים עינך בחצר זה דהשתא היינו שפיר לדעת בעלים שנעשה שלוחו לשמרו. תלמיד הר"פ ז"ל והריטב"א ז"ל.

וקני ליה חצרו כדרבי יוסי בר חנינא. ואם תאמר למאי דאומר בפרק קמא גבי וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין דלא הוי ביתו של רבן גמליאל משתמר לגבייהו לפי שבני ביתו של רבן גמליאל שולטין שם שאין מחיצה בינתים אם כן גם בכאן אין חצר המשכיר משתמרת שהרי שוכר נכנס ויוצא דרך חצר ואין הפסק מחיצה בין דרכו של שוכר לשאר החצר מקום שהזבל בו. יש לומר דמיירי כגון שהמשכיר דר באחד מן הבתים שבחצר ומשתמרת החצר על ידי בני ביתו שמשתמשין בה תדיר הוי בהכי כעומד בצד שדהו לרבי. תוספות שאנץ.

ואם איתא לדרבי יוסי בר חנינא אמאי לא אמר כלום ואפילו לא אמר נמי. הראב"ד ז"ל.

אי הכי אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר. פירוש אי אמרת בשלמא בחצר המשתמרת עסקינן וליתא לדרבי יוסי בר חנינא משום הכי ברישא לא אמר כלום מפני שאין כאן דעתו ואין חצרו זוכה לו שלא מדעתו וסיפא כיון שיצא לו שם מציאה בעיר כמאן דאיכא דעתו דמי ומשום הכי דבריו קיימין אלא לדידך דמוקמת לה בשאינה משתמרת כי יצא לו שם מציאה בעיר מאי הוי. הריטב"א והר"ן ז"ל ותלמיד הר"פ.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: אי הכי אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר וכו'. פירש רבינו מאיר אי אמרת בשלמא ליתא לדרבי יוסי בר חנינא ובחצר המשתמרת סיפא איכא למימר דהיינו טעמא דכיון שיצא לו שם מציאה שאפילו אחרים יודעים שנכנס צבי לחצרו מסתמא כל שכן דאיהו גופיה ידע וכיון דגלי דעתיה דניחא ליה דליקני דאמר מעיקרא כל מציאות שיבאו וכו' אם כן חצרו קונה לו מדעתו. עד כאן.

כיון שיצא לו שם מציאה בדילי אינשי מינה. ומתיראין להכנס בתוכה שמא יאמר להן השלטון אתם שנכנסתם בחצר לקחתם המציאה לפיכך הויא לה כחצר המשתמרת רבינו חננאל ז"ל.

מבדל בדילי אינשי מיניא. ואם תאמר בית דהויא בחצר המשתמרת למה לי אמר אפילו לא אמר נמי. ויש לומר דמשום רבותא דרישא נקטיה. אי נמי כיון דאינה משתמרת ממש בעינן אמר. הרא"ש ז"ל.

ואי איתא לדרבי יוסי בר חנינא קולט מן האויר אמאי שלו. ואם תאמר ואי ליתא תיקשי ליה סיפא שברפת ושבחצר אמאי של בעל הבית. ויש לומר דהשתא מפרשינן שברפת שבחצר היינו רפת ממש שלא השכירו לבעל החצר אבל מה שבחצר של השוכר. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: ואם איתא לדרבי יוסי בר חנינא קולט וכו'. פירוש בשלמא לדידי כל שנכנס לחצר שלא מדעתו קולט מן האויר קרי ליה וסיפא דברפת הוא של משכיר משום דכל שברפת דעתו עליו אלא לדידך קשיא רישא דאפילו תימא דקולט מן האויר דוקא הוא אמאי לא זכה לו אויר חצרו שלא מדעתו ע"כ.
השואל

והקולט מן האויר הרי אלו שלו ואם איתא לדרבי יוסי בר חנינא וכו'. ואיכא למידק אלא מאי אין חצרו קונה לו אם כן מאי שנא קולט מן האויר אפילו לוקט מן החצר הרי אלו שלו. פירש הראב"ד ז"ל דמדקאמר רבי יוסי קונה לו שלא מדעתו משמע קונה לו לגמרי וכאלו היא מדעתה ואלו מדעתו הא קיימא לן דאויר חצר כחצר דמי כדאמרינן לגבי גט הוא למעלה והיא למטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג מגורשת ואם כן קולט מאויר אמאי שלו אלמא שלא מדעתו לא קניא לגמרי. ואינו מחוור בעיני דמנין זו שיהא במשמע דברי רבי יוסי שהחצר קונה לו יותר ממה שיראה מהברייתא דילמא חצר דוקא ולא אוירה. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל בשלמא אי ליתא לדרבי יוסי חצרו לא קניא אלא מפני דרכי שלום וכל זמן שלא הגיע לחצר אינו קונה כלל ומגיע לקרקע קונה אלא אי אמרת קונה קנין גמור שלא מדעתו אפילו אויר נמי ליקנייה גם זה אינו מחוור דדילמא אף רבי יוסי לא אמר אלא מפני דרכי שלום ואם תאמר אם כן היה לי לפרש קונה לו מפני דרכי שלום אם כן אף ברייתא תיקשי לן דהא קתני שברפת ושבחצר הרי אלו של בעל הבית ולא קתני בה מפני דרכי שלום. ועוד דאם איתא דאיכא בשנפל לחצר ממש מפני דרכי שלום. אפילו בקולט מן האויר אמאי אין בו מפני דרכי שלום דמכי עייל באויר חצרו דעתיה עילויה וכדאמרינן בסמוך גבי יוני שובך ויוני עלייה אסורות משום גזל מפני דרכי שלום ואוקמינן דנפקא לה רובא ואכתי לא נפלה לחצרו ואקשינן אי הכי אמאי אסורות משום גזל ופריק מדנפקא לה רובא דעתיה עלויה. ועוד דהא מאן דמקשה אדרבי יוסי משמע דסבירא ליה דאין חצרו קונה לו לעולם שלא מדעתו מדאקשי ליה מן האומר כל מציאות שיבאו לחצרי היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום וקסלקא דעתך דאפילו בחצר המשתמרת היא מתניתא אלמא למאן דסבירא ליה דלא כרבי יוסי אפילו חצרו ממש לא קנתה לו. אלא שבזו יש לומר דמאן דמקשה השתא מיהא דמן הקולט מן האויר אחרינא הוא ומסבר סבר דחצרו ממש קונה לו וההיא דהאומר כל מציאות שיבאו לחצר בחצר שאינה משתמרת. ועדיין צריך לי עיון. הרשב"א.

וזה לשון תלמיד הר"ף: ואי איתא להא דרבי יוסי בר חנינא קולט מאויר וכו'. אי אמרת בשלמא דליתיה לדרבי יוסי ובעינן דעת ניחא דלהכי אמר דהקולט מן האויר הרי הוא שלו דעל מה שבאויר אין דעתו ומכל מקום ברפת הרי הוא של בעל הבית משום דהוי על זה שפיר דעתו דרגילות הוא לבא שוורים דעלמא ברפת. ומכל מקום קאמר שפיר לעיל דמתניתין מסייעא ליה לרבי יוסי מדאקני ליה חצרו דהיה שלא לדעתו דאין רגילות שיבאו שוורים דמעלמא בחצר. ואם תאמר אכתי היכי מייתי ליה סייעתא ממתניתין אימא דמתניתין איירי ברפת דהיינו שפיר לדעתו. ויש לומר דמדקאמר במתניתין הזבל של בעל הבית ואין לו לשוכר אלא היוצא מן תנור ומן הכירים לבד ומשמע דכל השאר הוי דבעל הבית אפילו אותו שבחצר. עד כאן.
רבא אמר אפילו תימא בשאין מדביק אלא כשהוא רואה שמטילה גללים מביא כלי ומקבלן ואויר שאין סופו לנוח כגון זה שהרי מפסיק לו כלי לאו כמונח דמי כדמפרש לה הראב"ד. אבל רבינו חננאל כתב וזה לשונו: אויר שאין סופו לנוח כגון דבר שהרוח מפריחתו מחצר לחצר לאו כמונח דמי. עד כאן.

זאת אומרת המשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה. כתב רבינו סעדיה גאון בדרכי התלמוד שלו שחבר בלשון ערבי כל זאת אומרת הלכה היא. אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל האם. אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה עד כאן. והתימה מהרמב"ם שלא הביאה בחבורו ובפרט כיון שהריא"ף הביאה. אמר אביי הכי קאמר ושברפת שבחצר וכו' כלומר אם השכיר לו החצר סתם ובאותו חצר איכא רפת לא השכיר לו הרפת ומילתא אחריתי קאמר ולא איירי בזבל כלל. ה"ר יהונתן.

ושברפת שבחצר. כלומר חדא קתני ובחצר שהיא שכורה אף לשוכר לשוורים הא שברפת מכל מקום אינו שכור לו ושל בעל הבית הוא. אמר רב אשי זאת אומרת המשכיר חצרו סתם וכו'. דלהכי איצטריך לאשמועינן דאי בששיירו לעצמו בפירוש לישמעינן בחצר שאינה שכורה לי וכל שכן ברפת אלא שמע מינה בסתם קאמר והא קמשמע לן דמסתמא לא השכיר לו רפת שבה. הראב"ד.

וזה לשון הריטב"א: אמר אביי הכי קאמר שברפת שבחצר הרי אלו של בעל הבית. פירוש וקמשמע לן מאי דדייק רב אשי בסמוך אף על פי שהחצר שכורה לשוכר כיון שלא השכיר הרפת בפירוש הרי הוא ברשות משכיר והוא זוכה למשכיר בזבל דעלמא. עד כאן.

קרי כאן כי יקרא. והבצים כבר הם מזומנות לו שזכתה לו חצרו והוה ליה כמי שנטל את הבצים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם שפטור מלשלח לפי שהבצים מזומנים הם בשביל שזכה חצרו בהם ואמאי אסורות משום גזל מפני דרכי שלום ותו לא. הראב"ד.
וזה לשון הריטב"א: והא דלא פרכינן מסיפא אמאי לא הוי גזל מעליא משום דסיפא איכא למידחי כי על ידי שהולכין לחוץ ופעמים שאינם חוזרין כל היכא דנפקי מתיאשי בעלים מהן קצת הילכך עדיף לן למפרך מרישא. עד כאן.

ביצה ביציאת רובה חייבת האם בשילוח ומקני לא קניא לה חצרו עד דנפלה לה. כלומר עד שתצא כולה שיראה כל האויר וכי קתני חייבות בשילוח מקמי דתפול כולה לאויר חצרו. הראב"ד.

אי הכי אמאי אסורות משום גזל. פירש רש"י אי סלקא דעתך אלתא לדרבי יוסי בר חנינא והכא בדאדיקא בגופה עסקינן אמאי יש בהן משום גזל כלל הא פרחא ואזלא לה וכי היכי דאאמן אין בהם משום גזל הכי נמי בבצים. ופריק אאמן כלומר אפילו אאמן. ואיבעית אימא אאמן לא דלא סמכא דעתיה דפרחא ואזלא אבל אביצה סמכא דעתיה כיון דנפקא ליה רובא סבר הכא שדיא ליה ודעתיה עלויה זהו תורף פירוש רש"י. ותמיהא לי ומי איכא למאן דאמר אאמן ליכא מפני דרכי שלום והא תנן יוני שובך ויוני עלייה יש בהם גזל מפני דרכי שלום. לפיכך נראין דברי המפרש דמעיקרא נמי קים לן דאאמן יש בהם גזל מפני דרכי שלום אלא דקסלקא דעתין דאכלהו קאמר אבצים ואאמן משום דדעתו עלייהו וחצרו של אדם אינו קונה לו ולהכי אקשינן בשלמא אאמן יש בהן גזל מפני דרכי שלום דהדרי לכלובן אלא אבצים דילמא פרחא ושדיא לה בדוכתא אחריתי ואי איהו הדר ביצה לא הדרא. ומפרקינן אאמן בלחוד משום דהדרא לכלובה לערב. ואיבעית אימא לעולם אף אביצה דסמכא דעתיה סבר כיון דנפקא רובא הכא שדי ליה ולעולם אאמן יש בהן גזל מפני דרכי שלום שחוזרין לכלובן וסמכא דעתיה. וכן עיקר. ולמאי דסלקא דעתין דאסורות מפני דרכי שלום אבצים נמי מעיקרא הוה ליה למפרך מינה אדרבי יוסי בר חנינא אלא מרישא בעי לפרוכי ואלימא ליה. והא דאקשינן בלישנא בתרא דשלח גזל מעליא הוא וכו' בדין הוא דלימא דאאמן קאי ומילתא באנפי נפשה קתני לה ולאו ברובצת עליהן אלא ניחא ליה לאוקומי רישא וסיפא בחד דינא. הרמב"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אי הכי אמאי אסורין משום גזל. פירש רש"י דקסלקא דעתין דלפום אוקימתא דהשתא כי קתני ואסורין משום גזל אבצים קאי דאלו אאמן אפילו מפני דרכי שלום ליכא דאיאושי מיאשי בעלים מינייהו לגמרי ולהכי פרכינן כיון דבאמהות ליכא משום גזל מאי שנא מביציהן דהא ודאי כשם שמתיאש מן האמהות יש לו להתיאש מן הבצים כיון שעדיין לא יצאו ממעיהן לגמרי. ופרקינן אאמן כלומר דכי קתני אסורים משום גזל דרבנן אפילו אאמן קאמר כיון שלא נתיאש מן האמהות לא נתיאש מבצים שבגופן. ואיבעית אימא אבצימ דוקא וכו' זו שיטת רש"י ז"ל. ואינה נכונה חדא דלישנא דפרקינן אאמן אאמן דוקא משמע. ועוד מנלן דכל שאמן אסורות משום גזל דהוא הדין לביצים דלמא שאני אמהות דעל הרוב חוזרין לכלובן לערב ולא מייאש מינייהו לגמרי אבל בצים שיצאו מקצתן הא ודאי איאושי מייאש לגמרי דנפלי לברא ולא דרו הכא ועוד מי איכא למאן דאמר דבאמן ליכא משום דרכי שלום והא מפריחי יונים דפסולין לעדות בבבא קמא איכא מאן דאמר התם דהיינו ארא ומפסיל משום דאיכא גזל מפני דרכי שלום וההיא על כרחך ביוני שובך דאי בהורדסיות גזל מעליא הוא. והנכון כמו שפירש רבינו תם ז"ל דהכי פרכינן אי הכי אמאי אסורות משום גזל דקסלקא דעתין דכי קתני אסורות אפילו אבצים קאמר ולהכי פרכינן דניחא אמן דהדרי לכלובן לערב אבל מן הביצים איאושי מיאש דלא הדרי. ופרקינן דכי קתני אסורות אאמן דוקא. אי בעית אימא אבצים וכי נפקא רובא דעתיה עלה שתפול בכאן ולא תצא לחוץ. עד כאן.

אאמן. כתוב בתוספות פירוש ולא אבצים וכו' עד ויש לומר כי ליכא בצים תחתיה. ואשמועינן חדוש דאף על גב דאסורות משום גזל מפני דרכי שלום ודמי קצת למזומן אפילו הכי כי איכא בצים חייב בשילוח. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: אי הכי אמאי אסורים משום גזל. אי אמרת בשלמא דליתא לדרבי יוסי ניחא דהוה מוקמינן לה דנפלו ממש בחצרו ולהכי קאמר חייבין בשלוח משום דהיינו שפיר כי יקרא דהא היינו שלא לדעתו ומכל מקום אסורין מפני דרכי שלום שאם יקחם איכא קטטה משום דהם על גבי קרקע חצרו אבל השתא דאיתא לדרבי יוסי ומשום הכי אוקימתא ליה בדלא נפול בחצרו אם כן קשה אמאי אסורין משום דרכי שלום הא לא הוי דעתיה עילויה כלל וליכא משום קטטה. ואם תאמר מאי פריך מי גריעי מאמן והא אמן אסורין משום דרכי שלום. ויש לומר דסלקא דעתיה דמקשה דבאמן ליכא אפילו משום דרכי שלום כיון דיכולה להפריח לא הוי דעתיה עלויה כלל ומשום הכי פריך כיון שהבצים הוו אגידי באם אם כן הוה לן למימר דהוו כמו האם. ומשני אאמן פירוש מטעם אמן איכא דרכי שלום בבצים דאף באמן איכא דרכי שלום כדפרישית. עד כאן.

חצרו נמי לא זכיא ליה. פירוש ואפילו מדעתו ורצונו ובגנבה בלחוד הוא דרבי רחמנא שיתחייב כפל על ידי חצרו מדכתיב אם המצא תמצא ויש שפירש דהכא לא זכיא שלא מדעתו קאמרינן והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל.
אי דלא שלחה הא בעי שלוחה קודם שיזכה בבצים ואדתני אסורה בגזל שאינו אלא מפני דרכי שלום לימא איסורא דאית בהו מדאורייתא שאסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהם. הראב"ד ז"ל.

לא צריכא בקטן. פירוש שזה שנטלם בעוד שהאם רובצת עליהן קטן הוא דלאו בר שלוח הוא. ופרכינן אי הכי קטן בר דרכי שלום הוא כלומר הרי אין על הקטן שום חיוב חזרה לבעלים ואפילו מפני דרכי שלום ופרקינן דהכי קאמר ואביו של קטן חייב להחזיר לבעלים מפני דרכי שלום. הריטב"א ז"ל.

מתניתין: נתעברה לשוכר. כתב הריא"ף ז"ל בתשובת שאלה וזה לשונו: השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי.

וששאלת ראובן השכיר ביתו לשמעון בחשבו שהשנה היתה מי"ב חדש ונמצאת השנה מעוברת ולא ידע מזה ראובן. יורנו אם יש לו לתביע שכירות החדש הנוסף אם לאו.
תשובה היודע והבלתי יודע שוין בזה הלא תראה מה שאמרה המשנה המשכיר בית לחברו ונתעברה השנה נתעברה לשוכר והנה שהעיבור לא נתחדש אלא אחר שנעשה שטר השכירות ואמרו נתעברה לשוכר. וכן הדין. עד כאן.
כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. מה שזכר התלמיד דיינכם משם רבינו הגדול בענין המשכיר בית לחברו במרחשון ונתעברה השנה ואמר משמו שהורה שנתעבר למשכיר ושהוא ז"ל פירש משנתנו שאמרה נתעברה לשוכר דוקא אם היתה תחלת השכירות תשרי. שקר דבר שזה מדבר מעולם לא אמרו הרב ועלתה בדעתי סברא זו וכן היה דעתי זמן רב וחזרתי בי זה ימים וזה העני הדעת היה נמצא לפני בכלל התלמידים הלומדים אצלי בזמן שהייתי סובר סברא זו ולא נמצא בעת שחזרתי בי ממנה. ומה שחייב אותי אז לומר סברא זו לפי שראיתי לומר אז שסיבת אמרם נתעברה לשוכר הוא לפי שהיה השכירות לשנה סתם ונתנו לשוכר השנה כאשר היא כמה שנכלל בה מהתוספות ואמרתי אז שזה לא יהיה אלא אם היתה תחלת שנתו תשרי שאז שנתו היא שנת העולם שבתוכה יוכלל החדש הנוסף אבל אם היתה תחלת שנתו שאר החדשים ששנתו או אינה שנת העולם אין לו אלא שנים עשר חדש לפי שאין כוונת האדם בזכרו שנה שיהיה תתלתה שאר חדשי השנה אלא שנה שהיא י"ב תדש שהיא סתם השנים. כך היה דעתי וכן הוריתי.
ומה שפורש זה לפני בכלל שאך התלמידים וכשפירשתי להם בבא מציעא פירשתי להם המשנה הנזכר בזה הפירוש ונתפשטה משמי הוראה זו בכל המדינות אצל בני אדם והיה הדבר אצלם כמו יסוד מוסד עד שהיו הרבה מהם תמיהים כשרואים אותי עתה מורה בהפך מזה וטוענים עלי במה שקדם מהוראתי שקדם זכרה והייתי מודיע אותם שחזרתי מאותה סברא. ומה שהכריחני לחזור מאותה סברא הוא לפי שאמרתי שמה שלא חילק אותו התלמוד אין לנו לחלק אותו אלא נקח אותו בהחלט כמו שבא מוחלט בתלמוד שאם היה חלוק זה אמתי וראוי לחלק אותו לא לישתמיט חד תנא או חד אמורא או חד מרבוותא לזכור זה החילוק או לרמוז אותו. בפרט הרב שהיה רבי ומארי והוא מעולם לא אמר סברא זו ולא עלתה בדעתו אלא לעולם הייתי רואה אותו מורה במשנה הנזכר לכל העולם ולא היה מחלק בין מי שהיתה שנתו תחלת תשרי או שאר החדשים. עוד נראה לי שיותר הוא ראוי לומר שמי שזוכר שנה שתחלתה שאר החדשים שאין הכוונה בזה חדשים במספר לפי שיכול האומר לומר שאין הכוונה בו אלא מאותו העת עד עת אחר באותו העת מהשנה הבאה לא מספר חדשים אבל כוונתו בזה מאותו החדש עד כמו אותו חדש עצמו מהשנה הקודמת ונכלל החודש הנוסף זו היא סברתו עתה והיא הסברא הנכונה עד כאן. ועיין במה שכתב הרב בעל מגיד משנה בזה בשם הרשב"א ועיין בתשובות הריב"ש.

בד"ה בגובתא כו' ובמנחות נמי עשאה כמין נגר פסולה והיינו מעומד דשילהי המוכר כו' עכ"ל ומזוזות דבי רבי כמין נגר עבידן וכשירות נמי קאמר התם ומחלק התם הא דעבידא כסיכתא הא כאסתוירא אבל רצונם דמשמע ליה לר"ת דהך כמין נגר פסולה היינו מעומד דאינו דרך כבוד כההוא דמוכר פירות דכמין נגר הוא קבורת חמור מעומד דה"ל דרך בזיון וק"ל:

בד"ה קולט מן כו' תימה ואי ליתא דר"י אמאי שבחצר כו' עכ"ל פסיקא להו הכא דבחצר של בע"ה מדיוקא דקולט מן האויר הוא שלו הא שבחצר של בע"ה אבל מסיפא אין ראיה דהא תרתי דסתרן קתני וע"כ מוקמי' לה ברפת שבחצר והשכיר החצר ודו"ק:

בד"ה א"ה אמאי כו' וי"ל כי ליכא ביצים כו' אביצים שנפלו יש גזל כו' עכ"ל אע"ג דהמקשה נמי ידע לאוקמא דרכי שלום אאמן כמו שכתבו התוס' לעיל לחד תירוצא היינו משום דאסורות משום גזל גמור הביצים קאי שפיר אמלתא דרישא אבל כי אוקמא המתרץ ליכא ביצים תחתיה ואאמן גרידא ע"כ דלא קאי כלל אמלתא דרישא וא"כ לפי סברת המתרץ הוה מצי לאוקמא נמי כדס"ד מעיקרא אביצים אלא דלא קאי אמלתא דרישא דאיירי מקמי דתפול לחצרו אבל הסיפא איירי בביצים שנפלו כבר לחצרו כו' ודו"ק:

גמ' לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא וכו'. עיין בטור ח"מ סימן שי"ג ושם בב"י דכתב בשם הרמב"ם והרב המגיד דמפ' בשמעתין בחצר דמשכיר דר"ל אפי' היכא דאוגיר ליה לשוכר ע"ש אבל סוגיא דשמעתין ושקלי וטריא דשמעתין לא משמע הכי:

תוס' ד"ה בגובתא דקניא וכו'. דבר תמוה היאך מוכיח ממה שצריך גובתא דקניא שמניחין המזוזה מעומד מה לי מעומד מה לי מיושב וצ"ל בדוחק שאם מניחין אותה מעומד צריך לקבוע אותה במסמר בכותל בשאין עושין סדק בכותל ולכך צריך גובתא דקניא כדי לקבוע בו מסמר דבמזוזה עצמה אי אפשר לנוקבה במסמר ולא ס"ל לתוס' כפרש"י דפירש הכא אפשר בגובתא דקניא ותולה אותה אבל אי מניחין אותה מיושב אפשר להניחה ע"ג מסמרים וק"ל:

רש"י בד"ה ותורי כו' בעלים וקניא ליה כצ"ל:

רש"י ד"ה בגובתא. ותולה אותה. עי' מנחות (סוף דל"ב) ובתוס' שם:

רש"י ד"ה ותורי דאתו. וסתם גללים אפקורי כו'. לעיל כז וש"נ:

רש"י ד"ה חייבין בשילוח. דלא קרינא בהן כו'. כ"נ דצ"ל:

במשנה מעשה כו' מדינר זהב לחדש. ברא"ש הגי' דינר בל"מ:

בגובתא דקניא. ותולה אותה: ארישא. שוכר מישראל הוה דתניא רישא לא יטלנה בידו ויצא: ותורי דמשכיר. דכיון דלא אוגריה ליה. מסתמא דתורי דמשכיר הוו בה: בחצר דמשכיר. שלא השכיר את החצר: ותורי דאתו מעלמא. וסתם גללים אפקורי מפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן: יצא לו שם מציאה בעיר. שיצא קול בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו או מן הנהר הציף לתוכה דגים: והקולט מן האויר. שקיבל גללים לתוך כלי שנתן כלי באויר וקיבל גללים בתוכו: שלו. של השוכר: ושברפת ושבחצר. קס''ד בחצר שלא השכירה לו המשכיר: בשולי פרה. סמוך לנקביה דליכא אויר: זרק ארנקי. והפקירה לכל הקודם: תרתי. בתמיהה תרתי איצטריכא לתנא למיתני ליתני חדא כיון דבשלא השכירה עסקינן מה לי רפת ומה לי חצר: שברפת שבחצר. המושכרת לשוכר כל הזבל שברפת שבה לבעל הבית ואשמעינן דהמשכיר את החצר לא השכיר רפת שבה: יוני שובך. שמבקשים מזונותיהן בשדה וקניהן בשובך ואין אלו יוני הרדסיאות הגדילים בבתים: חייבין בשילוח. הקן אם רובצת על הביצים דקרינא בהן כי יקרא פרט למזומן דלאו מזומן נינהו: קרי כאן כי יקרא פרט למזומן. וכיון דהביצים שלו הוה ליה הקן מזומן דקן הוא הביצים: מיציאת רובה. קרינא בהן או ביצים ואם היה בא לתפוש קודם שתיגמר יציאתה חייב לשלח האם וליקח הבנים: אמאי אסורות משום גזל. כיון דלא נפלה לחצרו: אאמן. כלומר גזל דדרכי שלום אפילו אאמן נמי קאמר דדעתו של בעל השובך עליהם דבטוח הוא דחוזרים למקומן לערב: ואי בעית אימא. אביצים ולא אאמן: אפילו דנפלה לחצרו. חייבות בשילוח הקן ולא מזומן הוא כל זמן שאם רובצת עליהן ולא תיקשי לרבי יוסי בר' חנינא דכל היכא דאיהו וכו': אסורות מפני דרכי שלום. ותו לא בתמיהה: אי דשלחה. מי שנטלן: גזילה מעליא הוא. דהא קניא ליה חצרו: ואי דלא שלחה. הא בעי שלוחה ואיכא איסור שלח תשלח והדר את הבנים תקח לך וכו' מאי איריא גזל: הכי גרסינן בקטן. הא דקתני דרכי שלום ותו לא בדלא שלחה ובקטן דלאו בר שילוח הוא דאינו חייב במצות: מתני' נתעברה לשוכר. לא ירבה לו שכר חודש שהעיבור בכלל שנה:

בגובתא דקניא. מכאן נראה כמו שפירש רש''י במנחות (דף לג.) שמניחין המזוזה מעומד לכן צריך גובתא דקנה שלא תפול אבל לפר''ת שמניח אותה מיושב כמו ספר תורה מונח בארון ולא מעומד ובמנחות (שם) נמי עשאה כמין נגר פסולה והיינו מעומד דשילהי המוכר פירות (ב''ב דף קא. ושם) אמר על כמין נגר היינו קבורת חמור משמע במעומד קאמר ואם כן גובתא דקניא למה לי ויש לומר שלא תכלה מלחלוחית הכותל: מסייע ליה לרבי יוסי בר' חנינא. פירשתי בפ''ק (דף יא.): קולט מן האויר אמאי הרי אלו שלו. תימה ואי ליתא דרבי יוסי אמאי שבחצר של בעה''ב: תרתי. פי' דסתרן אהדדי דהאי שברפת לא איצטריך למיתני לגופיה דפשיטא הוא דשוכר בית בחצר שאין לו ברפת כלום ולא תנא אלא למידק שברפת לבעל הבית לפי שאין [בה] לשוכר כלום אבל בחצר שיש לשוכר בה הילוך כניסה ויציאה לביתו לא הוי דבעל הבית והדר תני שאף שבחצר לבעל הבית: פרט למזומן. וא''ת ואמאי לא פריך נמי מסיפא אמאי אסורין מפני דרכי שלום גזל גמור הוי וי''ל דמרישא ניחא ליה למיפרך וה''ה דמצי פריך מסיפא אי נמי לא מצי למיפרך מסיפא דאיכא למימר דהכי קאמר אסורות משום גזל גמור הביצים ואמן מפני דרכי שלום: אי הכי אמאי אסורים משום גזל. דאפי' משום דרכי שלום ליכא ומשני אאמן פי' ולא אביצים וא''ת אמן נמי הא צריך שילוח וי''ל כי ליכא ביצים תחתיה וה''ה דה''מ למימר כס''ד מעיקרא אביצים שנפלו יש גזל גמור ואאמן יש דרכי שלום: לא צריכא בקטן. ול''ג דשלחה קטן דאי שלחה קנה בעל השובך מדאורייתא ואטו משום דלקחו קטן יהא שלו אלא הקטן לקח הביצים בלא שילוח שעדיין לא זכה בעל השובך בביצים ותימה דאפי' בגדול ה''מ לאוקמי וכגון שנתן ידו או בגדו תחת הביצים בשעה שאם רובצת עליהם ולא נתכוין לזכות בביצים עדיין דאסור הוא אלא עשה כן כדי שלא יזכה בעל השובך בבצים אח''כ ושילח את האם ונטלן עכשיו וזוכה בהן:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד