בבא מציעא קב ע"ב

דף קב - ב

ובא מעשה זה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור, שהרי אמר שתי לשונות סותרות, ויש להסתפק אם לתפוס ולקבל את הלשון הראשון או את האחרון, על כן יעשו חלוקה וישלם לו על חצי מחודש העיבור.

גמרא:

ברישא, המשנה אומרת שלפעמים חודש העיבור שייך לשוכר, ולפעמים הוא שייך למשכיר. בסיפא, המשנה מביאה מעשה שפסקו רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי שיחלוקו את חודש העיבור.

ומקשינן: וכי מביאים מעשה לסתור ^[273] את הדין האמור בתחילה! ומתרצינן: חסורי מחסרא, והכי קתני, [חסר קטע במשנה, וכך צריך להיות כתוב]: ואם אמר לו בשנים עשר זהובים לשנה, מדינר זהב לחדש - יחלוקו. ומעשה נמי [וכן היה מעשה] בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה, מדינר זהב לחדש, ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו יחלוקו את חדש העיבור.

לדעת רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי, אם נאמרו שתי לשונות הסותרות זו את זו, הרי זה ספק, אם לתפוס את הלשון האחרון ולומר שחזר בו מהראשון, או שיש לתפוס את הלשון הראשון, כיון שלא חזר בו במפורש ^[274]. מפני הספק הדין הוא שחולקים.

ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים, אם הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, או שאין הלכה כמותו מטעמים שונים.

אמר רב: אי הואי התם, [אילו הייתי בציפורי] והיו שואלים אותי, הוה יהיבנא ליה כוליה למשכיר, [הייתי נותן למשכיר את כל חודש העיבור], מפני שאני פוסק כבן ננס האומר: תפוס לשון אחרון בפרק בית כור ^[275], [בכבא בתרא קה א] ומכיון שאמר בסוף דבריו שהשכירות היא לחדשים, זכה המשכיר בחדש העיבור.

ומקשינן: מאי קא משמע לן [מה מחדש] רב? אם הוא מחדש שההלכה היא: תפוס לשון אחרון, הא אמר רב חדא זימנא! [הרי כבר אמר רב דבר זה!]

דאמר רב הונא אמרי בי רב [אמרו תלמידי רב משמו]: המוכר חפץ לחבירו, ואמר: הריני מוכרו באסתירא [סלע מדינה] מאה מעי [מאה פרוטות] ונתרצה הלוקח וקנה את החפץ, חייב לשלם מאה מעי, אף על פי שבתחילה אמר אסתירא שהיא מטבע השוה תשעים ושש פרוטות ^[276], אנו תופסים את הלשון האחרון. וכן אם מכר לו במאה מעי אסתירא חייב לו אסתירא מטעם זה.

ומתרצינן: מדברי רב אלו, אין הוכחה שאומרים תפוס לשון אחרון כשהלשונות סותרות זו את זו, שכן אי מהתם, הוה אמינא [הייתי חושב] שהלשון האחרון פרושי קא מפרש את הלשון הראשון, וכשאמר "אסתירא מאה מעי" כוונתו לסלע גדול השוה מאה פרוטות ולא לסלע הרגיל. וכן כשאמר "מאה מעי אסתירא" כוונתו למאה פרוטות רעות שאינם שוות אלא אסתירא.

קמשמע לן רב, שהדין עם המשכיר במרחץ דציפורי משום תפוס לשון אחרון ^[277].

ושמואל אמר: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שהדבר מוטל בספק אם תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון, ואמנם בספק ממון, הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

ובמשנה, שהדין הוא שיחלוקו, בבא לדין באמצע החדש השלש עשרה עסקינן, שאז נולדות מהספק שתי שאלות:

א. האם יש לשוכר זכות לגור בבית בחצי החודש הבא?

ב. האם השוכר חייב לשלם על חצי החדש שדר בבית?

התשובה על השאלה הראשונה היא, שהמשכיר יכול להוציא את השוכר מביתו מן הספק, כי הוא מוחזק בבית, שקרקע בחזקת בעליה עומדת ^[278] ולא בחזקת היושב בה.

לעומת זאת, התשובה על השאלה השניה היא, שאין השוכר חייב לשלם על החצי החודש שכבר גר בבית, כי הוא המוחזק במעות ^[279].

לכן הדין הוא שיחלוקו, על חצי החודש שכבר גר בבית - לא ישלם, ועל החצי החודש שיבוא - חייב לשלם, לפי שהמשכיר יכול להוציאו מהבית מכאן ולהבא אם לא ישלם לו.

אבל בא לדין בתחילת חדש, כוליה למשכיר, לפי שהמשכיר יכול לסלקו מהבית אם לא ישלם לו.

ואם בא לדין בסוף חדש, כוליה לשוכר, ואין יכול לתבוע שכר על הזמן שכבר דר השוכר בבית.

ומקשה הגמרא סתירה בדברי דשמואל:

מי אמר שמואל: לא אמרינן תפוס לשון אחרון, אלא יש ספק בדבר.

והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: המוכר לחבירו תבואה, ואמר לו: כור [שלשים סאים] בשלשים סלעים אני מוכר לך, יכול המוכר לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, שכיון שעדיין לא משך הקונה את הסאה האחרונה, עדיין לא קנה כלום, שכל הכור הוא מקח אחד ^[280], ואין יכול לקנות מקצתו ^[281].

ואם אמר המוכר: כור בשלשים סלעים, סאה בסלע אני מוכר לך, ומשך הלוקח מקצת מהתבואה, ראשון ראשון קנה, ולא יכול המוכר לחזור בו מאותם סאים שכבר משכן הלוקח, מפני שבסוף דבריו אמר המוכר שכל סאה תהיה נמכרת בנפרד.

ומדברי שמואל הללו מוכח שסובר תפוס לשון אחרון, שאמר "סאה בסלע", ואין לתפוס לשון ראשון שאמר "כור בשלשים", והרי זה סותר לדברי שמואל שפוסק כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו! ומתרצינן: שמואל סובר תפוס לשון אחרון רק מחמת ספק, ויש להסביר לפי זה את כל מה שאמר.

התם במשנה שלנו, טעמא מאי [מה הסיבה] שחולקים? משום דתפיס השוכר את המעות, והמשכיר תופס את הבית, ומספק איזה לשון יש לתפוס, מעמידים ממון על חזקתו.

הכא במוכר תבואה נמי קא תפיס הקונה את הסאים שמשך, ומספק שמא אומרים תפוס לשון אחרון, מעמידים אותם בחזקתו, שבמטלטלין התפוס בהם הוא המוחזק בהם שלא כבקרקעות. ולעולם אין תופסים לשון אחרון בתורת ודאי ^[282].

ורב נחמן אמר: אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי, אלא קרקע בחזקת בעליה קיימת, והמשכיר זוכה בחודש העיבור אפילו אם בא בסוף החודש לדין.

ותמהה הגמרא: מאי קא משמע לן רב נחמן? שאומרים תפוס לשון אחרון בתורת ודאי, היינו דרב! [אלו הם דברי רב!]

ומבארת הגמרא: רב נחמן סובר, שהדין עם המשכיר אף על גב דאפיך מיפך [אפילו שהפך], ואמר בתחילה דינר זהב לחודש, ולבסוף אמר שני עשר זהובים לשנה, שאז לפי רב הדין עם השוכר משום תפוס לשון אחרון, ולפי רב נחמן הדין עם המשכיר ^[283].

רב נחמן סובר כשמואל, שיש ספק אם לתפוס לשון ראשון או אחרון ובממון המוטל בספק, הדין הוא, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

אמנם בזה נחלקו שמואל ורב נחמן, שמואל סובר, שאם באו לדין בסוף החודש, הדין עם השוכר לפי שהוא מוחזק במעות, ורב נחמן סובר שאין חשיבות לזמן שבאו לבית הדין.

לדעת רב נחמן, כיון שהספק עצמו - האם השוכר זכאי לדור בבית חודש נוסף - מתעורר בתחילת החודש, אז כבר הוכרע הדין לטובת המשכיר מפני שקרקע בחזקת בעליה קיימת. נמצא שהשוכר דר בחודש הזה בבית המשכיר שלא הושכר לו, וחייב לשלם על כך ^[284].

לדעת רב נחמן, רבן שמעון בן גמליאל סובר שיחלוקו בין בבא בתחילת החודש או באמצע החודש או בסוף החודש, והוא סובר כסומכוס שממון המוטל בספק חולקים ^[285], ולדעת רבנן דסומכוס לעולם חודש העיבור שייך למשכיר.

עתה, מביאה הגמרא בעיה, כשיש דין ודברים בין המשכיר והשוכר על תשלום השכירות.

בעו מיניה מרבי ינאי: משכיר ושוכר שבאו לבית דין, שוכר אמר: נתתי את דמי השכירות. ומשכיר אומר: לא נטלתי ממך שכר.

על מי מהם להביא ראיה לטענתו? ודנה הגמרא: אימת [מתי] באו לדין?

אי באו בתוך זמנו לפני שנגמרו ימי השכירות, וזמן הפרעון עדיין לא הגיע, שכן אין שכירות משתלמת אלא לבסוף?

הרי תנינא במשנה, שהשוכר צריך להביא ראיה ששלם במקרה זה, ואין מקום לבעיה!

אי לאחר זמנו באו לבית דין?

הרי תנינא במשנה גם את זה, שאז המשכיר צריך להביא ראיה לטענתו!

ומביאה הגמרא את דברי המשנה במסכת בכורות, דתנן: ^[286] מת האב שנולד לו בן בכור בתוך שלשים יום ללידת בנו, הרי הבן בחזקת שלא נפדה, וחייב לפדות עצמו כשיגדל ^[287], עד שיביא ראיה שנפדה על ידי אביו ^[288], ונפטר מחיובו.

ואם מת האב לאחר שלשים יום מלידת בנו, הרי הבן בחזקת שנפדה, ופטור מלפדות את עצמו כשיגדיל, עד שיאמרו לו: ^[289] ידוע לנו שלא פדאך אביך, כי אמר לנו לפני מותו שלא נפדה בנו, ואז חייב לפדות את עצמו. [בכורות מט א]

ממשנה זו יש ללמוד על תשלום שכר דירה, שלפני שהגיע זמן הפרעון, יש להניח שלא פרע ^[290], ואחר הזמן יש להניח שפרע, אלא אם כן הוכח לא כך.

ומפרשינן לבעיא: לא צריכא אלא כשבאו לדין ביומא דמשלם זמניה [ביום האחרון של השכירות], והשוכר טוען שפרע באותו יום.

מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה או לא? [האם אדם עשוי לפרוע ביום האחרון, או לא] ודרך אדם לפרוע רק למחרת היום האחרון?

אמר להו רבי יוחנן: תניתוה, שנינו במשנה פתרון בעיה זו.

הא דאקשי' מעש' לסתור. לאו דוקא לסתור שהרי הדב' מפור' במשנתנו דלא דמיא רישא נסיפ' אלא דלעולם לא תני תנא מעשה אלא בדתני מעיקרא דינא ומדלא תנא דינא דיחלוקו אלא או כלו לשוכר או כלו למשכיר ותנא מעשה דיחלוקו מעשה דלסתור הוא. כפרש"י. וכיוצא בו במס' נדרי' פ' השותפין המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה ומעשה בבית חורון בא' שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו אמר לחברו הרי החצר והסעוד' נתונים לך במתנה ואינן לפניך אלא שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה. וכו' ואקשי' מעש' לסתור והאי ודאי לא דמי רישא למעשה דבמעשה קתני ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו או שהוכיח סופו על תחלתו כדאיתא התם אלא הכי מתפרש כדכתיבנא ויש לפרש האי מעשה לסתור דהכ' הכי דקס"ד דאפי' בדיש' סברי רשב"ג ור' יוסי יחלוקו דאי רישא למשכיר או לשוכר הכא הוה להו למימר תפוס לשון אחרון כדברי בן ננס שאמר כן בפרק בית כור ולא חלקו עליו שם במשנתנו ואי סבי' להו דספיקא הוא הוה להו למימר קרקע בחזקת בעליה עומד מ"ה הוה משמע דמעש' לסתור הוא מדלא קתני דינא:

אמר רב אי הואי התם יהיבנא כוליה למשכיר דתפוס לשון אחרון. איהו דאמר כבן ננס ומשום הכי לא אקשי' עליה ממתני' ושמואל סבירא ליה כהני תנאי דמתני' ומוקים לה בבבא באמצע החדש ורב נחמן סבירא ליה מתני' סמכוס הוא דסבר לא אמר' אוקי ממונא בחזקת מאריה לפיכך יחלוקו דמספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון אבל רבנן דסברי אוקי ממונא בחזקת מאריה לפיכך מוקמי נמי קרקע בחזקת בעליה וכיון שהדין ספק כולו למשכיר דהוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה ומשום הכי לא קשיא ליה מתני' לרב נחמן דמוקים לה כסמכוס ולא קשיא ליה נמי ההוא מתני' דבית כור דבן ננס קתני עלה וסבר חלוקין עליו חבריו שרשב"ג ור' יוסי דמתני' לא סבירא להו כוותיה והלכה כרב נחמן והל' כשמואל בדוכתה, [כך] כתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות:

זה שביארנו בזה שהזכיר שתי לשונות שהאחד סותר את חברו כגון בשנים עשר זהובים לשנה דינר זהב לחדש ונתעברה השנה שכלו למשכיר לא מפני שלשון אחרון דוקא שאף אם אמר בהפך ר"ל בזהוב לחדש שנים עשר זהובים לשנה אנו אומרין כן ואין חלוק בזה בין שבא ותבען בתחלת החדש שיש לדון את המוכר כמוציא מחברו בין שבא ותבע באמצע החדש שהיה זה מוציא בחציו וזה מוציא בחציו והיה לנו לומר שיחלוקו בין שבא ותבע בסוף החדש שיש לדון המשכיר במוציא מחברו וטעם הדברים מפני שהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכל שטוען כנגדו בענין זה נקרא מוציא מחברו ואפילו בסוף החדש והוא צריך לברר טענתו ומאחר שיש כאן ספק בלשונות אלו הדין עם בעל הקרקע הא בשאר ענינים שתהא בהם כפילת לשון שהאחד מורה דבר אחד והשני דבר אחר הלך בהם אחר המוחזק במעות מעתה שטר שכתוב איסתירא מאה מעי או מאה מעי איסתירא אם לא פרע עדין הלך אחר פחות שבלשונות והאיסתירא פחותה ארבע פרוטות ממאה מעי והוא שוה צ"ו פרוטות ומ"מ אם פרע מאה מעי אינו חוזר וגובה את המותר ודין זה יתבאר יותר במסכת בבא בתרא בע"ה:

כל מחלקת שאירעה בין שוכר ומשכיר בזמן כגון שאמר שוכר לזמן פלני שכרתיו ומשכיר אומר לזמן פלוני זה שאומר שלזמן ארוך שכר או השכיר עליו להביא ראיה וכן כתבו הגאונים:

מי שאמר לחברו כור בשלשים סלע אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה ואע"פ שמשך כל השאר שהכל מקח אחד ועד שהוא מושך את כלו לא קנאו ואם אמר כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה הואיל וכל סאה וסאה מקח בפני עצמו ודבר זה פירשוהו גדולי הפוסקים בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח ובכליו של מוכר וכשאמר לו כור בשלשים יכול לחזור אפילו בסאה אחרונה הואיל ועדין הפירות בכליו שאין כליו של מוכר קונה ללוקח אף ברשות לוקח וכשאמר כור בשלשים סאה בסלע נגמרה המכירה בכל סאה הואיל ואין הפירות ברשות מוכר ולא ברשות הרבים שאם תפרשה ברשות הרבים אין כליו קונה לו כלל ואם ברשות מוכר כל שכן שאין כליו של לוקח קונה לו ברשות מוכר ואם ברשות לוקח וכליו של לוקח גם כן הרי משפסק אע"פ שלא מדד קנה לוקח הא לא נאמרו הדברים אלא על הדרך שביארנו וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי המפרשים חולקין עליהם בקצת דברים שבפסק זה ובבבא בתרא יתבאר בע"ה:

שוכר ומשכיר שאירעה מחלקת ביניהם בענין פרעון השכירות שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי אם בתוך זמן השכירות הוא משכיר נאמן ויפרע השוכר אלא שמחרים סתם על מי שכופר לו ממון או ישביענו היסת תבעו לאחר זמן השכירות חזקה פרע וישבע שנתן ויפטר וכן הדין באותו יום עצמו שהזמן נשלם בו ואפילו מבעוד יום וכן כתבו גדולי המפרשים אע"פ שאין חייב בו עד הלילה ויש אומרים דוקא בשבועה וכתבו גדולי המחברים שאין חלוק בזה בין שהיתה שכירות בשטר בין שהיתה בעדים או בלא עדים ויראה הטעם שאע"פ שהשכירות בשטר מ"מ דמי השכירות אינם בשטר וכן כתבו שאם לא פירש שיפרע השכירות מדי שנה בשנה שיהא הדין אמור כן בתוך שלשים ובאחר שלשים ולא יראה כן אלא כל ששכרו לשנה אע"פ שלא הזכיר שיפרענו לסוף שנה כל אותה שנה נקרא תוך זמן ואם נהגו לפרוע מחצי שנה לחצי שנה יראה שכל חצי שנה קרוי תוך זמן ואם נהגו לפרוע מקצת השכירות בתחלת שכירותו יראה שמשעה שנכנס נאמן באותו מקצת:

גדולי המפרשים כתבו במה שכתבנו שאף באותו ים עצמו שהזמן נשלם בו נאמן שהקובע זמן לחברו ובא לו בזמנו מיד ואמר לו פרעתיך מבעוד יום נאמן ומ"מ אם מת הלוה או השוכר ביום השלמת הזמן אין טוענין כן ליורש אע"פ שאלו היה אביו קיים היה יכול לטעון כן שהרי אמרו ולואי שיפרע אדם בזמנו כלומר שהדבר רחוק להיות כן ודיו שאם יטעון הוא בעצמו יועיל ולא שיהו בית דין טוענין ליורשו:

כבר ידעת שמצות עשה להיות כל אדם מישראל פודה בנו בכורו ומאימתי הוא חייב בפדיונו משישלים שלשים יום ומ"מ אם נתן בתוך שלשים דרך הקדמה ועל שם פדיון שלאחר שלשים בנו פדוי ומ"מ מן הסתם חזקה אין אדם פודה בתוך שלשים וכן ידעת שכל שעבר האב ולא פדה צריך הוא לפדות את עצמו כשיגדיל מעתה זה שגדל ומת האב ואין הדבר ידוע אם פדאו האב אם לאו אם מת האב בתוך שלשים יום ללידתו של זה בחזקת שלא נפדה וחייב לפדות את עצמו אלא אם כן העידו לו שכניו שפדאו ואם מת לאחר שלשים הרי זה בחזקת פדוי אלא אם כן העידו לו שאביו הודיע בעת מיתתו שלא פדאו מת האב ביום שלשים עצמו יראה לי שהוא בחזקת שלא נפדה שהרי אלו מת הבן ביום שלשים אינו חייב בפדיון שיום שלשים לענין זה כיום שלפניו כמו שיתבאר במקומו ומעתה זהו תוך זמן:

ובא מעשה לפני רבי יוסי וכו'. ככתוב בתוספות אבל בתמורה שאינם סותרין זה את זה וכו'. פירוש ואפשר לקיים את שניהם כגון שירעה עד שיסתאב ויביא בדמיה חציה עולה וחציה שלמים. הרא"ש.

גמרא: הא דאקשינן מעשה לסתור לאו דוקא לסתור שהרי הדבר מפורש במשנתנו דלא דמיא רישא לסיפא. אלא דלעולם לא תני תנא מעשה אלא בדתני מעיקרא דינא ומדלא תנא דינה דיחלוקו אלא או כולו לשוכר או כולו למשכיר ותנא מעשה דיחלוקו מעשה דלסתור הוא. כן פירש רש"י. וכיוצא בו במסכת נדרים פרק השותפין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה. ומעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו אמר לחברו הרי החצר והסעודה וכו' ואקשינן מעשה לסתור והאי ודאי לא דמי רישא למעשה דבמעשה קתני ואינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו או שהוכיח סופו על תחלתו כדאיתא התם אלא הכי מתפרש כדכתיבנא. ויש לפרש האי מעשה לסתור דהכא הכי דקסלקא דעתין דאפילו ברישא סברי רבן שמעון בן גמליאל ורבי יוסי יחלוקו דאי רישא למשכיר או לשוכר הכא הוה להו למימר תפוס לשון אחרון כדברי בן ננס שאמר כן בפרק בית כור ולא חלקו עליו שם במשנתנו ואי סבירי להו דספיקא הוא הוה להו למימר קרקע בחזקת בעליה עומדת משום הכי הוה משמע דמעשה לסתור הוא מדלא קתני דינא. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: מעשה לסתור. יש לפרש דלאו דוקא לסתור דהא ליכא ברישא מידי דפליגא האי מעשה אלא דלא איירי בה כלל. ויש לפרש דברים כפשטן דכיון דתנא נחית למתני דיני דהא השכיר לו לחדשים ונתעברה השנה נתעברה למשכיר פשיטא אלא דתנא דינין קתני וכיון דנחית למתני דינין ולא קתני הא מכלל דסבירי ליה דלית דין חלוקה בהא אלא או כוליה למשכיר או כוליה לשוכר. עד כאן.

ומאי קמשמע לן תפוס לשון אחרון. ופלוגתא דתנאי היא בפרק בית כור דסבר רב כמאן דאמר תפוס לשון אחרון. הרא"ש.
ואם תאמר מנא לן דכי אמר רב אי הואי התם הוה יהיבנא כוליה למשכיר דטעמא דידיה משום תפוס לשון אחרון דילמא טעמא דידיה כדרב נחמן. ויש לומר דכיון דקאמר או הואי התם משמו דדוקא בעובדא דהתם אמרה ולא בדאפיך מיפך. הריטב"א ז"ל.

ושמואל אמר בבא באמצע החדש עסקיבן. פירוש שמואל פליג עליה דרב דאלו רב סבר תפוס לשון אחרון כבן ננס דפרק בית כור ופליג אתנא דמתניתין דמרחץ ושמואל סבר כתנא דמתניתין וסבירא ליה דטעמא דתנא דמתניתין משום דכל כהאי גוונא ספיקא הוי אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון וכיון דכן אוקי ממונא בחזקת מריה ואי תפס לא מפקינן מיניה וסבירא ליה לשמואל דתפיסה מהניא בענין שכירות קרקע והיינו דקאמר תנא דמתניתין דאמר יחלוקו איירי בבא באמצע החדש אלא מתניתין רבנן דפליגי עליה דסומכוס דאמר המוציא מחברו עליו הראיה. ואקשינן ומי אית ליה לשמואל דלא אמרינן תפוס לשון אחרון והאמר שמואל כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה פירוש דכיון דכוליה כור חד מקח הוא לא קנה עד שימשוך כולו ומיירי בשלא נתן דמים דאי לא ראשון ראשון קנה וקסלקא דעתין דטעמא דשמואל משום תפוס לשון אחרון. ופרקינן דהתם משום דתפס פירוש דהתם לאו משום תפוס לשון אחרון ואף על פי שבא הלוקח לחזור בו אלא ההיא כשבא המוכר לחזור בו והלוקח רוצה לעמוד במקחו דכיון דתפס לא מפקינן מיניה דכיון דספיקא הוא מאן דתפס לא מפקינן מיניה. ואם תאמר ובמידי דספיקא היכי מהניא תפיסה דהא קיימא לן תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו וכי תימא דהכא כשתפס שלא בעדים ומשום מגו הא לא מהניא מגו על טענת ספק. ויש לומר דהתם בתוקף שתפס שלא מדעת חברו מה שאין כן בזה שתפס לדעת חברו וברצונו. ויש ספרים שגורסים כאן התם טעמא מאי משום דתפיס הכא נמי הא תפיס. ולא נהירא דכיון דאמרינן התם טעמא מאי משמע דמקשה גופיה מודה דהיינו טעמא דהתם וליתא דלדידיה לא הוה סבר דליהוי טעמא אלא משום תפוס לשון אחרון. וגירסא זו כך היה לנו לפרש התם גבי מרחץ טעמא מאי אמר שמואל משום דתפס הכי נמי גבי כור בשלשים משום דתפס. ומיהו לישנא דהתם והכא לא אתי שפיר ואיפכא מיבעי ליה הכא טעמא מאי משום דתפיס הכא נמי הא תפיס אלא משום דבפרק בית כור אמרינן לה בהאי לישנא נקט לה הכא בהאי לישנא דהתם. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון רבינו חננאל: ומקשינן ולית ליה לשמואל תפוס לשון אחרון והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים סלעים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה דלא הויא משיכה עד דמשיך כוליה כמה דאמר לו כור בשלשים סלעים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה לאו משום דאמרינן תפוס לשון אחרון. ופרקינן טעמא דשמואל בכל כהאי גוונא כל דתפיס זכה. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: התם טעמא מאי משום דתפיס. ואם תאמר והא אמרינן לעיל דתפיסה הבאה אחר טענת ספק אינה מועלת כלום מההיא דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו. ויש לומר דאימת הוי ספק כשבא לדון לפנינו וכבר הוה תפוס. והשתא ראשון ראשון קנה לא הוי לרב כמו לשמואל דלרב דוקא כי אמר כור בשלשים סאה בסלע הוא דאמר ראשון ראשון קנה אבל אי אפיך מיפך דאמר סאה בסלע כור בשלשים אמרינן דיכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה משום דתפוס לשון אחרון ולשמואל אפילו אפיך מיפך אמרינן ראשון ראשון קנה משום דמספקא ליה. עד כאן.

בבא באמצע החדש עסקינן אבל בא בתחלת החדש כלו למשכיר. כלומר דכיון דמספקא לן אי תפסינן לשון אחרון או ראשון בא בתחלת החודש לא מפקינן ממשכיר הילכך יהבינן ליה כוליה. ואם תאמר והיכי פסיק ואמר כולו למשכיר דמשמע אפילו בשלא פרע השכירות ואמאי דהא כי היכי דמשכיר מוחזק בקרקע שלו שוכר נמי מוחזק בשכירות והיכי מפקינן מיניה. יש לומר משום דלא דמי חיובו של שוכר לחיובו של משכיר דשוכר חיובו ברור שהוא חייב ליתן לו שנים עשר זהובים לשנה שאפילו תמצא לומר דחדש העיבור דשוכר הוי מכל מקום אם ירצה משכיר שידור בתוכו שנים עשר תדש אי אפשר לו שיפטר מחיובו דהיינו שנים עשר זהובים הילכך עיקר חיובו של שוכר ברור הוא מה שאין כן בחיובו של משכיר שהרי יש ספק בעיקר חיובו דשמא אין חדש העיבור בכלל הילכך כיון דבא בתחלת החדש מחייבין את השוכר לפרוע שחובו ברור ולא מפקינן ארעא מחזקת משכיר מספק. ואם תאמר והני אמוראי רב ורב נחמן היכי פליגי אמתניתין דמתניתין תנן יחלוקו ואינהו אמרי כוליה למשכיר לרב משום טעמא דתפוס לשון אחרון ולרב נחמן משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת בשלמא לשמואל אמר לך אנא דאמרי כתנא דמתניתין דלתנא דמתניתין גופיה מספקא ליה אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון ובבא באמצע החדש עסקינן אבל לרב ולרב נחמן קשיא. ויש לומר רב אמר לך אנא דאמרי כבן ננס דסבירא ליה בפרק בית כור תפוס לשון אחרון ורב נחמן אמר לך אנא דאמרי כתנא דמתניתין דמספקא ליה אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון מיהו מתניתין מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקי ואנא דאמרי כרבנן דאמרי אוקי ממונא בחזקת מריה.
ולענין פסק הלכה לא קיימא לן כרב דאמר תפוס לשון אחרון אלא כשמואל ורב נחמן דאמרי דספיקא הוי מיהו בקרקעות קיימא לן כרב נחמן הילכך במטלטלין בא בתחלת החדש כולו למשכיר בא בסוף החדש כולו לשוכר באמצע החדש חולקין אבל בקרקעות אפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר דקרקע בחזקת בעלים עומדת. והני מילי במלתא דלא עבידא לאיגלויי אבל במילתא דעבידא לאיגלויי לא דאטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן וכדאיתא לקמן בפרק המקבל. הר"ן.

רב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה. הילכך על כרחך רב נחמן סבר לה כשמואל בחדא דכל תרתי לישני הסמוכין זה לזה וסתרי אהדדי ספיקא הוי אי תפסינן לשון אחרון או לא וכיון דכן אוקי ממונא בחזקת מריה ולי תפיס לא מפקינן מיניה ופליג עליה דשמואל בחדא דאלו לשמואל אפילו בשכירות קרקע מהניא תפיסה לשוכר ורב נחמן סבר דלא מהניא ליה תפיסה דכיון דספיקא הוא אם היה לשוכר לדור בו אם לאו מוקמינן ארעא בחזקת מריה ואמרינן שלא היה לו לדור וכל מאי דדר שלא כדין דר הילכך אפילו בא בסוף החדש כוליה למשכיר ואף על גב דאפיך מיפך. ולרב נחמן תנא דמתניתין דאמר יחלוקו סומכוס היא דסבירא ליה ממון המוטל בספק חולקין ובין שבא בסוף החדש ובין שבא בתחלת החדש אבל לרבנן הוו להו כשאר ספיקי דרבנן דאוקי ממונא בחזקת מריה ומאן דתפס לא מפקינן מיניה אלא דבקרקע ושכירותו לא מהניא תפיסה. והלכתא כרב נחמן דבתרא הוא. הריטב"א.

וכתב הרמ"ך לענין פסק הלכה וזה לשונו: המשכיר בית לחברו לשנה נתעברה שנה נתעברה לשוכר. השכיר לו לחדשים וכו'. ואי אמר לו י"ב דינרין לשנה דינר לחדש אי נמי דאמר לו מדינר לחדש בשנים עשר לשנה לא אמרינן תפוס לשון אחרון אלא נתעברה למשכיר דקיימא לן כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו אתא ותבעיה אגר ההוא ירחא בסוף ירחא מפקינן ליה מיניה דשוכר כיון דמילתא דלא עבידא לאיגלויי היא. ונראה לומר דהוא הדין אם השכיר לו מטלטליו הידועים לו אמרינן נמי דמוקמינן להו אחזקתיה. ובמטלטלי כהאי גוונא כגון דאמר ליה אסתירא מאה מעי או מאה מעי אסתירא אמרינן הלך אחר פחות שבלשונות ויהיב ליה אסתירא דמספקא לן אי אמרינן בכהאי גוונא תפוס לשון אחרון הילכך אף על גב דאמר אסתירא מאה מעי לית ליה אלא איסתירא דהמוציא מחברו עליו הראיה. מיהו היכא דתפס תובע מאה מעי היכא דאמר ליה איסתירא מאה מעי לא מפקינן מינלה עד דמייתי היאך ראיה דלא אמרינן בהא תפוס לשון אחרון דהמוציא מחברו עליו הראיה והאי הוא דאתי השתא לאפוקי מיניה מאי דתפס. אבל היכא דאמר ליה מאה מעי איסתירא ותפס מיניה מאה מעי בהא מפקינן מיניה ההוא טופיאנא דארבעה פריטי דהא ודאי פשיטא להו דלא אמרינן תפוס לשון ראשון היכא דהוי הוא המרובה אלא ודאי תפוס לשון אחרון אית לן למימר כיון דהוא מועט מן הראשון. וצריך עיון.
ואף על גב דאמרינן בבבא בתרא ספל מלמעלה קפל מלמטה או איפכא דאמרינן תפוס לשון אחרון בין מרובה כגון ספל מלמטה בין מועט כגון קפל מלמטה דמשמע קב ופלגא. דהתם הוא דהוו תרי לישני דלא דמו להדדי ומיהדר הוא דהדר ביה מקמא דהא לא שייך חד לישנא באידך אבל הכא מאה מעי ואיסתירא איכא למימר דפרושי קמפרש אסתירא דהוא מאה מעי ולא דק בחושבנא וכן נמי במאה מעי איסתירא. ועוד דהכא תרי לישני דסמיכי אהדדי נינהו הילכך מספיקא אזלינן בתר פחות שבלשונות כל היכא דלא תפס תובע מיניה ואי תפס לא מפקינן מיניה. עד כאן.

בעו מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי וכו'. היכי דמי אי בתוך זמנו תנינא וכו'. לא צריכא ביומא דמשלם זימניה וכו'. ופשיט ליה רבי יוחנן דעבד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה. למדנו מזה כי הקובע זמן לחברו ובא לו בזמנו מיד ואמר הלה פרעתיך מבעוד יום נאמן מדתנן שכיר בזמנו נשבע ונוטל ואי לא עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה נמצא כל אדם נוטל בלא שבועה ואם כן שכיר למה ישבע. אלא שמע מינה כל אדם אין נוטלים כלום אפילו בשבועה והשכיר תקנו לו שיטול בשבועה מפני חייו. קשיא לי הכא וכי ענין השכיר יומא דמשלם זימניה הוא והלא אחר השלמת זמנו הוא שחייב לפרעו אבל יומא דמשלם זימניה אינו חייב לפרוע עד הלילה והם לא שאלו אלא מאותו יום שהוא השלמת הזמן מי עביד איניש דפרע אף על פי שאינו חייב עד הלילה ומה ראיה איכא משכיר בזמנו. וזה צריך לפנים. וכן הראונו מן השמים כיון שאמרו שכיר בזמנו נשבע ונוטל כל זמנו משמע הוא ואפילו תבעו סמוך לשקיעת החמה שאין שהות לבעל הבית לפרוע אלא אם כן פרעו מבעוד יום ואמרה המשנה שצריך שבועה והלא בעל הבית אינו יכול לטעון טענת פרעון אלא שפרעו מבעוד יום והוא יומא דמשלם זימניא אלמא עביד איניש דפרע בההוא יומא ואינו רוצה להמתין עד הלילה כי נפש רעה היא מי שממתין עד הלילה ומצמצם הזמן לבעל חונו. הנה פשט רבי יוחנן דעביד דפרע ביומא דמשלם זימניה. ולמדנו מזה כי הקובע זמן לחברו ובא לו בזמנו מיד ואמר הלה פרעתיך מבעוד יום נאמן. מיהו מסתפקא לי אם מת הלוה או השוכר ביום השלמת זמנו אי טוענין ליורש או לא דהא אי הוה אבוה קיים מצי טעין או דילמא כיון דמילתא דלא שכיחא היא דעביד איניש דפרע ביומיה אמרינן חזקה לא אמרינן הילכך לא טענינן ליה. ויש דמות ראיה דלא טענינן מדאמר ריש לקיש ולואי שיפרע בזמנו בזמנו קאמר הוא וקאמר ולואי אלמא מילתא רחיקא היא טובא דיפרע מקמי דנשלם זימניה הילכך לא טענינן ליורש אבל אי טעין אבוהון נאמן. הראב"ד ז"ל.
כתוב בתוספות בחזקת שלא נפדה. ואם תאמר לאביי דאמר וכו'. ויש לומר דהתם הוי טעמא כי היכי דלא ליטרדן והא לא שייך בפדיון הבן וכו'. וכתוב בגליון ונראה דגבי פדיון שייך נמי האי טעמא משום מצוה אף על גב דאין לו תובעין.

לא צריכא ביומא דמשלם זימניה. יש אומרים שהוא יום אחרון של שכירות ומן הדין חייב לפרעו שכבר הגיע זמנו והיינו דמדמינן לה לההיא דשכיר בזמנו נשבע ונוטל. ויש אומרים דיומא דמשלם זימניה ממש אינו יכול לכופו לפרעו אלא דאפשר דרגילין למפרע דלא ליתי וליטרדיה למחר ותדע דהא דרשינן כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה אחרת אלמא אין זמן הפרעון עד שתתמלא השנה ותתחיל השנה האחרת. והראשון יותר נכון מדקא מדמה ליה לשכיר בזמנו ומשום דלא מפרעא שכירות אלא בסוף יום אחרון אמרינן שאינה משתלמת בבית דין אלא בשנה האחרת כי מסתמא לא יעמידנו בדין עד שתכנס השנה האחרת. הריטב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: שוכר אומר נתתי ומשכיר אומר לא נטלתי וקא תבע ליה אי תבעיה בגו זימניה משכיר מהימן דהא לא עביד איניש דפרע גו זימניה ואי תבעי בתר זימני שוכר מהימן דעביד איניש דפרע בזימניה. והוא הדין היכא דתבעיה ביומא דמשלם זימניה דשוכר מהימן. מיהו כל הני דמהימני למשקל בשבועה כעין דאורייתא בנקיטת חפץ ביד הוא דמהימני ולמפטר משתבע היסת כדין בעל הבית עם הפועל אחר זמנו. והיכא דתבעיה ביומא דשלים זימניה נמי משום הכי מהימנינן ליה לשוכר בשבועה ולא למשכיר משום דמספקא לן אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה או לא הילכך הוי אידך מוציא מחברו ועליו הראיה ואי לא מייתי ראיה משתבע היסת האיך מפטר. ולענין בכור פטר רחם נמי הוא הדין היכא דמית אבוה בסוף שלשים יום דלא מחייב למפרק נפשיה אלא אם כן אסהידו ביה דלא פרקיה אבוה משום דמספקא אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה או לא הילכך המוציא מחברו עליו הראיה ויומא דחוי למפרקיה הוא יום תלתין דיליה, אמור"י. עד כאן.

בפרש"י בד"ה בבא לב"ד כו' דלמא לשון אחרון אית לן כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ובא מעשה כו' ותימה דלשמואל משמע דמספקא ליה כו' תמורת עולה תמורת שלמים אמר ר"י כו' עכ"ל כצ"ל אבל אי לאו דשמואל ה"א דטעמא דר"י משום דתפוס לשון שניהם כההיא דתמורה ובתחילת חודש או סוף חודש נמי יחלוקו וק"ל:

בד"ה ה"א פרושי כו' אם לא אפרש שם כפי' ר"ש וכאן כפירוש הקונטרס כו' עכ"ל ולא בעי למימר אבל לא תפרש שם כפירוש ר"ש וכאן כפי' ר"י דעיקר פר"י התם דומיא דלעיל גבי חולקין חביריו על בן ננס ומזה יתיישב ג"כ דלא בעי ר"י לפרש התם דאי מההיא קאי שפיר אמרחץ והכי קאמר אי מההיא דמרחץ ה"א בההיא דאסתרא דפרושי קמפרש למיזל בתר פחות שבלשונות כההיא דגט פשוט אלא דא"כ לא הוי פרושי קמפרש כההיא דלעיל ודו"ק:

גמ' מי אמר שמואל לא כו' דאמרי תרוייהו כור בל' כו' וה"ה דהוה מצי למפרך אדרב כדלעיל מאי קא משמע לן והאמר רב חדא זימנא אלא דניחא ליה למפרך מדשמואל אדשמואל ועיין בתוס' בפ' בית כור וק"ל:

גמ' אמר רב אי הואי התם וכו'. יש לתמוה היאך פליג רב אמתניתין וצ"ל דאיהו כאידך תנא סבירא ליה דבפרק בית כור איכא בן ננס דס"ל דתפוס לשון אחרון והכי כתב שם הרי"ף בהדיא דרב ס"ל כבן ננס דליכא להקשות לרב נחמן דסבירא ליה דאפי' אפיך מיפך ואפי' בא בסוף החדש כולו למשכיר היאך פליג אמתני' דקתני יחלוקו משום דאי מוקי מתני' דרשב"ג ור' יוסי סבירי להו כסומכוס דאית ליה ממון המוטל בספק חולקין ולכך אמרו דיחלוקו אבל אנן קי"ל כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואזלינן בתר חזקה לכך סבירא ליה רב נחמן דאפילו בא בסוף החדש ואע"ג דאפיך מיפך אפ"ה כולו למשכיר משום דקרקע בחזקת בעלים עומדת ועיין בתוס' בפ' ח"ה בדף ל"ה בד"ה מאי שנא מהא וכו':

רש"י ד"ה בבא באמצע החדש וכו' ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה דלמא לשון ראשון אית ליה למתפס כנ"ל להגיה וק"ל:

תוס' ר"ת הו"א פירושא קא מפרש וכו' עד ואי הוה אמר כולו למשכיר גרידא בההיא דאיסתיר' וכו' צ"ל ה"א כההיא דאיסתירא וכו':

בא"ד וכדפירש ר"י ניחא אלא דבפרק בית כור אינו מיושב לשון אי מההיא דמשמע דקאי אמרחץ וכו'. כללא דמלתא הוא דהכא פריך מההיא דאיסתירא אמרחץ הא אמר רב חדא זימנא גבי איסתירא ומאי אצטריך למימר עוד ההיא דמרחץ ולפירוש רבינו שמואל צריך לפרש דמשני אי מההיא דמרחץ ה"א דפרושי קא מפרש ולא מתיישב שפיר לשון התירוץ אי מההיא וכו' ולפירוש ר"י אתי שפיר בשמעתין דמפרש אי מההיא רוצה לומר ההיא דאיסתירא כו' כדלעיל אבל דבפרק בית כור אינו מיושב דשם פריך מההיא דמרחץ אההיא דאיסתירא ומשני נמי אי מההיא רוצה לומר ההיא דאיסתירא הוה אמינא גבי מרחץ פרושי קא מפרש והוי כולו לשוכר וכו' כדלעיל כדי שיהא דומה למאי דקאמר שם לעיל מזה גבי ההיא דחלוקים עליו חבריו על בן ננס ואם כן לא יתיישב שם שפיר לישנא דשנויא דקאמר אי מההיא וק"ל:

ד"ה בחזקת שלא נפדה וכו' ושוכר נמי ירא להקדים השכר פן יפול הבית וכו' הכא משמע דהתוס' לא סבירא להו כרש"י דפי' לעיל לא עדיפת מינאי הואיל והגיע זמנו מוציאו וכו' דמשמע אבל בלא הגיע זמנו לא וכן הוא בהדיא בפיסקי תוס' דהתוס' חולקין בזה על רש"י ויש לפרש גם כן דהתוס' לא פליגי אלא ר"ל שהשוכר ירא פן יפול הבית או ביתו של משכיר וירא השוכר פן ירצה המשכיר להוציאו ויצטרך לדון עמו על כך ולא ניחא ליה למיקם בדינא ודיינא ואע"ג דמסיימי התוס' דאמר ליה לא עדיפת מינאי כדאמרינן לעיל לדוגמא בעלמא נקטי':

תוס' בד"ה ה"א כו' א"נ ה"א האי דכולו למשכיר כו' כצ"ל:

גמרא בבא באמצע חדש. ועי' פרש"י ק"ל כיון דהמשכיר לא יכול להוציאו עתה ממ"נ כדלעיל (קא ב) ושכירות א"מ אלא לבסוף דמיא לכאורה לדין המבואר [בב"ב (כד ב)] במשנה ספק זה קדם כו' קוצץ וא"נ דמים וע"ש הטעם בגמרא:

גמ' שם התם טעמא מאי משום דתפיס הכא נמי כו'. לכאורה איפכא מבע"ל הכא טעמא מאי כו' התם נמי כו' ומפרש"י משמע דל"ג רק התם משום דתפוס הוא וגי' שלפנינו י"ל דאשיגרת לישנא דב"ב נקיט ע"ש ועי' בתד"ה ה"א:

תד"ה ה"א. ונראה לר"י כו' דה"ק יב"ד לשנה אך שתשלם כו'. כצ"ל עי' ברשב"ם ותוס' בפ' ב"כ שם:

בא"ד א"נ ה"א האי דכולו למשכיר לאו כו'. הגה' הנדפסת בגליון בשם רש"ל שבושא הוא:

תד"ה בחזקת. כדאמר רבא כו'. שם בכל הסוגיא לא נזכר שמו והנ' לכאורה להגיה כדאמר שמואל ועיין בב"ק (ע סע"א) בדבריהם אמנם שם ספ"ק הגי' אמר רבא דכ"ע כו' וע"ש בתוס' והיה להם לפ"ד דהכא הגי' כן גם בפ' י"ב וס"ל דסיומא ואע"ג כו' ה"ל כוותיה דשמואל דשם הוא ג"כ מדברי רבא וברא"ש שם ראיתי הגי' אמר רבה דכ"ע כו' ומרבה לרבא מצוי הרבה להתחלף ולפמש"כ דהאי ואע"ג כו' הוא סיומיה א"א לגרוס לכאורה רבה דהא בכל מילי עביד כרב (שבת כב) אך לפי מאי דאיתא בפסחים (קא) ל"ק ומדברי הרא"ש שם מוכח דלא הוה גריס כלל האי ואע"ג כו' ע"ש:

גמ' מעשה לסתור. רישא תנא או כוליה דשוכר או כוליה דמשכיר ומייתי מעשה דיחלוקו: ואם אמר לו וכו'. דאיכא תרתי לישני לשנה ולחדשים: יחלוקו. דלא ידעינן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון: אסתירא מאה מעי מאה מעי. אם אחד אומר לחבירו בכמה חפץ זה אמר לו אסתירא מאה מעי ונתרצו מאה מעי חייב לו: ואם אמר מאה מעי אסתירא. חייב לו אסתירא תפוס לשון אחרון: אי מהתם. הוה אמינא טעמא לאו משום דאית ליה תפוס לשון אחרון אלא דהאי כוליה לשון חד אלא פרושי קמפרש סלע גדול שהוא שוה מאה פרוטות וכי אמר מאה מעי אסתירא הכי א''ל מאה פרוטות רעות שאינן שוות אלא סלע אסתירא סלע מדינה והוא חצי דינר שהוא שמיני שבסלע צורי כדאמרינן בהחובל (ב''ק צ.) בהתוקע לחבירו משלם לו סלע והוא חצי דינר וחצי דינר צ''ו פרוטות שהפרוטה. אחד משמונה באיסר וחצי דינר שלש מעה כסף שהן ששה פונדיונין ופונדיון שני איסרין הרי י''ב איסרין לחצי דינר תן לכל איסר ח' פרוטות הרי צ''ו וכי אמר ליה אסתירא מאה מעי סלע שהוא יותר ארבע פרוטות קאמר ליה דסתם מעות פרוטות נינהו אי לא פירש מעות כסף ואי אפשר לומר דמאה מעות כסף קאמר שאין לך סלע כזה שאפילו סלע צורי אינו אלא כ''ד מעות: ושמואל אמר. מתני' דתני יחלוקו: בבא לבית דין באמצע החדש. ואמר לו צא מביתי או תן לי שכר חדש זה וכי מספקא לן איזהו לשון נתפיס אמרינן העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה ודלמא לשון אחרון אית לן למיתפס ומה שלא עבר מן החדש או יצא או יתן לו שכרו העמד קרקע על חזקתה בחזקת בעליה: כולן למשכיר. העמד קרקע בחזקת בעליה: בסוף החדש כולו לשוכר. העמד ממון על חזקתו: יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה. ואע''פ שמשך אינה משיכה דכוליה חד מקח הוא ועד דמשך כוליה לא קני מידי: ראשון קנה. כיון דא''ל: סאה בסלע. כל סאה וסאה הוה ליה חד מקח ומשיכת כל אחת קנאה: התם משום דתפיס הוא. ולעולם מספקא ליה לשמואל הלכך מכי תפיס אין בנו כח להוציא מידו העמד דבר על חזקתו: ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעליה עומדת. ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחילת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר: אע''ג דאפיך מיפך. ואמר ליה מעיקרא דינר זהב לחדש משנים עשר זהובים לשנה קאמר רב נחמן כולו למשכיר דטעמא לאו משום דתפוס לשון אחרון הוא אלא ספוקי מספקא ליה וספיקא שדי ליה אתחילת החדש וקרקע בחזקת בעליה תעמידנו: שוכר אומר נתתי. שכר שנה: בתוך זמנו. שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והוא ביום אחרון של שנה: הכי גרסינן דתנן מת האב בתוך שלושים יום. בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה ובבכורות תני לה גבי בכור דכתיב ביה (במדבר יח) מבן חדש תפדה הלכך מסתמא בתוך שלשים יום לא פדאו אביו הלואי שיפרע אדם חובו בזמנו וחייב הבן לפדות עצמו: ומת לאחר שלשים. סתמיה פדוי דפדאו האב בזמנו: עד שיאמרו. השכינים ידוע לנו שלא פדאך אביך שהוא צוה בשעת מותו וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי אמר ליה לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר ולהכי תני עד שיאמרו לו ומשיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה הוא עצמו: לא צריכא שתבעו לדין ביומא דמשלם זמניה והוא אומר לו נתתיו בבקר:

ובא מעשה לפני ר' יוסי כו'. תימה דלשמואל משמע דמספקא ליה לר' יוסי אי תפיס לשון ראשון או אחרון ובתמורה (דף כה: ושם) גבי תמורת עולה ושלמים א''ר יוסי דבריו קיימים והיינו תפוס לשון שניהם ובנזיר פ''ב (דף ט. ושם) ובזבחים (דף ל. ושם) ובפסחים (דף נג. ושם) ובמנחות (דף קג: ושם) אית ליה לרבי יוסי דבגמר דבריו אדם נתפס וי''ל דהכא מספקא ליה שאי אפשר לומר דעת של שניהם שהרי סותרים זה את זה אבל בתמורה שאינם סותרים זה את זה א''ר יוסי תפוס לשון שניהם וההיא דנזיר דמפרש דבריו הריני נזיר מן הגרוגרות והרי עלי מנחה מן השעורים קאמר דבגמר דבריו אדם נתפס: הוה אמינא פרושי קא מפרש. פי' בקונט' אסתירא מאה מעי מאה מעי לא משום תפוס לשון אחרון אלא משום דמפרש לשון אסתירא חשוב דשוה מאה מעי וקשה דתנן בפרק גט פשוט (ב''ב דף קסה:) זוזים מאה דאינון סילעין תלתין אין לו אלא מאה אלמא כי פרושי מפרש אזלינן בתר פחות שבלשונות למימר דאינון סילעין תלתין גרועין דליכא למימר התם לא מפרש אע''ג דאמר אינון כיון שרחוקין כל כך זה מזה מאה מתלתין אלא מהדר קא הדר ביה דא''כ היה הולך הכל אחר התחתון כדתנן התם כתב למעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון ונראה לר''י לפרש דאי מהתם מההיא דאסתירא הוה אמינא הכא פרושי קמפרש והוי כולו לשוכר דהכי קאמר י''ב דינרים לשנה אף שתשלם לי דינר בכל חדש לא אמתין עד סוף שנה כמו שכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף וכי האי גונא אמר פרק בית כור (שם דף קה. ושם) גבי חלוקין עליו חביריו על בן ננס ואי הוה אמר הכא כולו למשכיר גרידא ה''א בההיא דאסתירא פרושי קמפרש וניזיל בתר פחות שבלשונות כי ההיא דגבי גט פשוט אף ע''ג דלא אמר דאינון מאה מעי כדקאמר התם אי נמי הוי אמינא האי דכולו למשכיר לאו משום תפוס לשון אחרון אלא מספקא ליה ומשום דקרקע בחזקת בעליה קיימת הוי למשכיר ואפי' אפיך מיפך כדאמר רב נחמן ורבינו שמואל פי' בפרק בית כור בע''א אי מהתם דמרחץ ה''א פרושי קמפרש שמסופק היה וקאמר י''ב דינרים לשנה אם היא פשוטה ודינר זהב לחדש אם היא מעוברת ולכך כולו למשכיר ולאו משום תפוס לשון אחרון והשתא לא הוי פרושי קא מפרש כההיא דהתם דלעיל דהתם הוי כדפי' ר''י ותו ההיא דמרחץ אין צריך לדחות משום דפרושי קמפרש דבלאו הכי איכא למידחי דטעמא הוי משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואפילו אפיך מיפך וכדפירש ר''י ניחא אלא דבפ' בית כור אינו מיושב לשון אי מההיא דמשמע דקאי אמרחץ והרבה יש כיוצא בזה בגמרא ולפירוש רבינו שמואל אינו מיושב בשמעתין אי מההיא ולפירוש הקונט' אינו מיושב שם אם לא תפס שם כפי' רבינו שמואל וכאן כפירוש הקונט' וי''ס דל''ג אי מההיא אלא גרס מהו דתימא ותו לא וניחא טפי: בחזקת שלא נפדה. וא''ת לאביי דאמר בפרק השותפים (ב''ב דף ה. ושם ד''ה ובא) עביד איניש דפרע בגו זמניה אמאי הוי בחזקת שלא נפדה וי''ל דהתם הוי טעמא כי היכי דלא לטרדן והא לא שייך בפדיון הבן שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה אבל קשה דא''כ היכי מייתי הכא מיניה ראיה לשוכר דשייך טעמא דלא לטרדן אלא יש לומר דלהכי הוי בחזקת שלא נפדה לפי שירא שימות הבן או יתעכלו המעות תוך שלשים דאין בנו פדוי כדאמר רבא בפרק יש בכור (בכורות דף מט. ושם) ושוכר נמי ירא להקדים השכר פן יפול הבית או יפול ביתו של משכיר עצמו ויוציאנו דאמר ליה לא עדיפת מנאי כדאמרינן לעיל (דף קא:):